א    🔗

המחצית השניה של נובמבר 1898

ניזשני-נובגורוד.

אנטון פאבלוביץ' נכבדי!

תודתי הלבבית לך על שנענית למכתבי ועל הבטחתך להוסיף לכתוב לי. מצפה אני מאוד למכתב ממך, הייתי רוצה מאוד לשמוע חוות-דעתך על סיפורי. ראיתי בימים אלה את “הדוד וואניה”¹, צופה הייתי – ובכיתי כאשה, אם-כי אינני אדם עצבני כלל וכלל. שבתי הביתה ואני המום ומדוכדך מן המחזה שלך, כתבתי אליך מכתב ארוך – וקרעתיו. לא יובן ברור ויפה הרושם שמעורר מחזה זה, אך שעה שהייתי מביט בגיבוריו היתה בי הרגשה: מנסרים אותי במשור קהה. מהלכות שיניו על פני הלב, ממש, והלב מתכווץ, גונח, נגזר. בשבילי – יצירה נוראה הוא. אכן, “הדוד וואניה” סוג חדש לגמרי הוא באמנות הדראמתית, פטיש הוא שאתה מקיש בו על קרקפתו הנבובה של הקהל. ואף על פי כן עומד הוא בטימטומו, ואינו מבין לך כהלכה לא ב“בת שחף” ולא ב“דוד”. התוסיף לכתוב דראמות? מפליא אתה לעשות בזה!

במערכה האחרונה של “וואניה”, שעה שהדוקטור מדבר, אחרי אתנחתא ארוכה, על החום שבאפריקה, נתרעדתי כולי מתוך התפעלות לכשרונך ומחרדה לאדם ולחיינו הדלים נטולי הגוון. הלמת הלמות-אדירים כאן על הנפש, ויפה כיוונת! כשרונך עצום. אך, שמעני-נא, מה מבקש אתה להשיג במהלומות כאלו? הבהן יקום האדם לתחיה? בני-אדם עלובים אנו – אמנם-כן, בני-אדם “שוממים”, קודרים, כעוּרים אנחנו, וצריך אדם להיות משוגע לטוב כדי לעזור בחיים לשקי בני-מיעיים שכמותנו, כדי לרחם עליהם ולאהוב אותם. ואף על פי כן מה צר על בני האדם. הנה אני עצמי אין אני צדיק כלל, אך למראה “וואניה” וכל השאר געיתי בבכי. אף על פי שאיוולת רבה היא לגעות בבכי, ומשנה-איוולת – לדבר בכך. יודע אתה, נדמה לי כי במחזה זה קר אתה אל האדם, קר מן השטן עצמו. אדיש אתה כלפיו כשלג וכסופה. סלח לי, אפשר שוגה אני, מכל-מקום מדבר אני על הרושם האישי שלי בלבד. כי הנה אימה ועצבות ירדו עלי אחרי ראותי במחזה. הרגשה כיוצא בה ידעתי פעם בילדותי: היתה לי בגינה פינה שלי, בה שתלתי במו ידי פרחים, והם עלו יפה. אולם יום אחד באתי להשקותם ואני רואה: הערוגה מנוברת, הפרחים הושמדו ועל גבי גבעוליהם הממועכים רובץ החזיר שלנו – חזיר חולה שרגלו האחורית נמחצה אל השער. היום היה בהיר, והשמש הארורה שפכה אורה בשקידה יתירה ובאדישות על החורבן והמפולת של טיפוחי-לבי.

זה הדבר. אל יהא בלבך עלי אם אמרתי דבר שלא כהלכה. אדם מגושם ולא מהוקצע אני, ונפש לי חולה לאין תקנה. וכך יאה, אמנם, לנפשו של אדם חושב.

לוחץ אני את ידך בחזקה, מאחל לך בריות-הגוף ותשוקת-עבודה. מרבים אמנם בשבחך – ועדיין לא העריכו אותך למדי. ודומה כי גם אין מבינים אותך כראוי. לא הייתי רוצה לשמש אני עצמי ראייה לכך.

א. פאֶשקוב

 

ב    🔗

ראשית ינואר 1900

ניזשני-נובגורוד.

לשנה טובה.

חי אני חיים מבולבלים, כתמיד, מרגיש את עצמי מאומץ למעלה מכל שיעור. ליאלטה אצא בשלהי מארס, באפריל, אם לא אחלה לפני-כן. אדיר חפצי לחיות אחרת באיזה אופן שהוא – חיים ססגוניים יותר, בקצב מהיר יותר, העיקר: מהיר יותר. זה לא כבר ראיתי על הבמה את “הדוד וואניה” – שיחקוּ יפה להפליא! (אני, בעצם, איני מומחה למישחק, ומחזה כיוון שהוא נראה לי – לעולם משחקים אותו להפליא!) אולם – “דוד” זה חזק הוא מתוכו לאלץ גם שחקנים גרועים לשחק יפה. עובדה היא. שכן ישנם מחזות שאי אתה יכול כלל וכלל לקלקלם במישחק. וכן ישנם מחזות שהמישחק הטוב פוגם בהם. לא מזמן ראיתי את “שלטון החושך”² ב“תיאטרון הקטן”³. תחילה הייתי צוחק בהקשיבי ליצירה זו, ואף גם נראתה לי במקצת, ואילו עכשיו מוצא אני אותה נפסדת, מעשה קאריקטורה, ולעולם לא אלך עוד לראותה. גרם לכך מישחקם של השחקנים הטובים, שהבליטו ללא רחם את כל הגס והתפל בה. והוא הדין במוסיקה: את האלגיה של ארנסט⁴ יבצע גם כנר פחות, ואילו בידי הווירטואוז תיהפך איזו מנגינונת עלובה לתועבה ממש. קראתי את ה“גברת” שלך. כלום יודע אתה מה אתה מעולל? קוטל אתה את הריאליזם, ובקרוב עתיד אתה לקטלו כליל, ולימים רבים. צורה זו כבר עבר זמנה – עובדה היא! ואין איש שעשוי להפליג בשביל הזה יותר ממך, ואין איש שיוכל לכתוב בפשטות כזו על דברים פשוטים כאלה כמוך. לאחר סיפור שלך, ואפילו הוא מקלי-הערך שבסיפוריך, נראה הכל מגושם, משל נכתב לא בעט כי אם בגזיר-עץ. והעיקר: הכל נראה לא-פשוט, לאמור: לא-אמיתי. – – – הנה כי כן: את הריאליזם עומד אתה למגר. ושמח אני מאד לכך. דיינו בו. ילך לעזאזל!

אכן, הגיעה השעה הזקוקה להירואי: הכל מבקשים משהו מעורר, בהיר, משהו, יודע אתה, שלא יהא דומה לחיים, כי אם נעלה מהם, טוב מהם, טוב ויפה מהם. צורך הכרחי הוא, כי הספרות כיום תתחיל להנווֹת קמעה את החיים, אך תתחיל בכך – והחיים יוסיפו חן, כלומר: בני-האדם יתחילו לחיות חיים עזים יותר, נמרצים יותר. ואילו כיום – הביטה-נא וראה כמה כעורות עיניהם – עכורות, קרושות, שוממות.

מעשה גדול ועצום עושה אתה בסיפורונים הקטנים שלך, בעוררך בקרב בני-האדם את שאט-הנפש לחיי-תרדמה אלו, פגוּרים למחצה – לכל הרוחות! עלי השפיעה “גברת” זו שלך עד כדי כך, שהיה בי רצון לבגוד באשתי, לסבול, לחרף ולגדף וכדומה לכך. ואולם באשתי לא בגדתי – אין עם מי, אלא שנתקוטטתי כדבעי אתה ועם בעל אחותה, והוא לי ידיד-נפש. ואתה ודאי לא פיללת לרושם מעין זה? ואיני משטה. כך הווה עובדה. ולא בי בלבד יקרה כדבר הזה – אל-נא תצחק. סיפורים שלך – צלוחיות-חן מלוטשות להפליא, שכל ריחות החיים אצורים בתוכן, ואתה האמינה: האף הרגיש כבר יבחין בין כל אלה אותו ריח דק, חריף וחזק העולה מן ה“ממשי”, מן הנחוץ ובר-הערך באמת, המצוי תמיד בכל צלוחית וצלוחית שלך. בכן, דיינו, שאם לא כן עלול אתה לאמור בלבך: מחמאות בפי – – –

יחסך אלי הוא מופלא במאוד,לאמור: לא מופלא אלא משונה להפליא. לאמור: לא יחס שלך, כנראה, אלא שלי אליך. רושם מוזר ביותר עושים עלי מכתביך – לא עכשיו, שעה שאני פרוק ומפורק ביותר אלא בכלל. מאוד אהבתי אותם וכולי ברוח זו. ואתה שא לי על כל המתלאה הזאת. ואולם, רואה אתה, הענין הוא בכך, כי מדי כתבי אליך יש בי רצון תמיד להעתיר עליך דברים שישמחו את לבך, וגם ינעימו לך, ובכלל: שיקלו את החיים על אדמה זו, הקלוקלת למדי – – –

כן. משׂיחים בך, כי עומד אתה לשאת איזו אשה – שחקנית אשר שם-משפחה לועזי לה⁵. איני מאמין בדבר, ואם אמת הוא – שמח אני לכך. טוב הדבר להיות נשוי, ובלבד שהאשה תהיה לא עץ-יבש ולא מן העוסקות בראדיקליות. ואולם הטוב ביותר – הילדים. הו, איזה בן קונדס לי. ופיקח מאוד – עיניך תראינה, באביב אביאנו עמי. אלא שלמד מפי לחרף, והרי הוא ממטיר חרפות על הכל, ואין בידי לגמלו מזה. הרי זה מבדר מאוד, אך לא נעים שעה שנוֹכל זוּטא זה, בן-שנתיים, קורא בגרון אל אמו:

– שתסתלקי מכאן תיכף ומיד, ארורה!

ואף הוגה מפורשות: א–רו–רה.

ובכל זאת – להתראות.

אני לוחץ את ידך. “פומה”⁶ שלי עדיין אינו יוצא לאור משום-מה. הקראת שבחים שמשבחים אותך הגרמנים? וזה לא כבר כתב מישהו בפיטאֶר⁷, כי “הדוד” עולה על “בת שחף”. האמנם? עדיין זה בגדר טעון עיון. כתוב נא.

א. פאֶשקוב

 

ג    🔗

אמצע ינואר 1900.

ניזשני-נובגורוד.

ובכן, ביקרתי איפוא אצל לאֶב ניקולאַיאֶביץ'⁸. כבר עברו שמונה ימים מאז, ועדיין איני יכול לתת דמות לרשמי. תחילה הפתיעני בחיצוניותו: לא כך ראיתיו בדמיוני: גבה-קומה יותר, רחב-גרם יותר. והנה מצאתיו ישיש קטן-קומה ומשום-מה העלה על דעתי את הסיפורים על אותו תמהאי גאוני וסוּבוֹרוֹב⁹ שמו. וכשפתח בדיבור – הקשבתי והשתוממתי: כל מה שדיבר היה פשוט להפליא, עמוק, יפה לאין-שיעור, ואם גם לפעמים לא נכון כלל, לדעתי. העיקר: פשוט-פשוט. ואחרי הכל הרי הוא בכל זאת – תזמורת שלמה, אלא שלא כל כליה תואמים יחד. ואף דבר זה הוא טוב מאוד, שכן אנושי הוא במאוד, לאמור: מתכוּנותיו של אדם. בעצם שטות איומה היא לכנות אדם בשם גאון. לגמרי לא מובן, הגאון מהו. הרי פשוט וברור יותר לאין שיעור לומר: לאֶב טולסטוי – זה גם קצר וגם מקורי לגמרי, כלומר: משהו שאין דימוי לו כלל ועם זה – הוצק כוח בכך, כוח ביחוד. יש חשיבות רבה ותועלת בדבר לראות את לאֶב טולסטוי, אף על פי שבשום פנים איני חושב אותו לפלא מפלאי הבריאה. תביט בו, וינעם לך לאין שיעור להרגיש את עצמך כאדם, להכיר כי יכול אדם להיות – לאֶב טולסטוי. מבין אתה? ינעם לך בשל האדם בכלל.

הוא נהג עמי יפה מאוד, ואולם דבר זה, מובן, אינו חשוב. ואין חשיבות אף לכך, שהוא מדבר על הסיפורים שלי. אולם יש חשיבות משום-מה לכל זה, לכל זה יחד: כל הנאמר, אופן דיבורו, ישיבתו, התבוננותו בך. כל זה מוצק מאוד ושגיא ביופיו. לא האמנתי כל הימים, כי אתאיסט הוא, אם כי הרגשתי בכך, אך עתה, לאחר ששמעתי כיצד הוא מדבר על הנוצרי וראיתי את עיניו – פיקחות מדי לאיש מאמין – יודע אני, כי אכן אתאיסט הוא, ועמוק. האם לא כן?

עשיתי אצלו למעלה משלוש שעות, ולאחר מכן, נקלעתי לתיאטרון למערכה השלישית של “הדוד וואניה”. שוב “הדוד וואניה”, שוב. ועוד אוסיף ואסע במתכוון לחזות במחזה זה ואכין לי כרטיס מקודם. איני חושב אותו לפנינה, ואולם מוצא אני בו תוכן יותר מאשר רואים זאת אחרים; רצוף הוא תוכן עצום, סמלי, ולפי צורתו הרי זו יצירה מקורית בתכלית, שאין דוגמתה – – –

בכלל עשה עלי תיאטרון זה רושם של מפעל סולידי, רציני, גדול. וכמה זה הולם אותו שאין מוסיקה, והמסך לא מתרומם כי אם מוּסט לצדדים. אני, אודה, לא יכולתי גם לשער בנפשי משחק כזה ותכונה כזאת. יפה! ואפילו צר לי, שאין דירתי קבע במוסקווה – הייתי הולך והולך לתיאטרון נפלא זה. ראיתי את אחיך, עמד ומחא כפים. לעולם איני מוחא כפים לשחקנים, יש בכך משום עלבון להם, כלומר: צריך להיות בכך משום עלבון.

ואתה, הראית את “סיראנו דאֶ בּאֶרז’אֶראַק”¹⁰ על הבמה? אני ראיתי זה לא כבר, והמחזה עורר בי התפעלות.

לַגַּסְקוֹנִים דֶּרֶךְ פַּנּוּ!

דְּרוֹמָאִים וּבְנֵי-חוֹרִין!

שְׁטוּפֵי-זֹהַר לָעוֹלָם יָצָאנוּ,

וּבְדָמֵנוּ שֶׁמֶשׁ-הָאוֹרִים.

מאוד מאוד מוצא חן בעיני “ובדמנו שמש-האורים” הזה. הנה כן צריך לחיות – כמו סיראַנו ולא כמו הדוד וואַניה והדומים לו.

ואולם הוגעתיך, בודאי. להתראות!

ואצלי – פלאֶבריט. משתעל אני עד כלות הכוחות, לילות איני ישן מחמת כאב בצד. באביב אסע, ויהי מה, ליאלטה להתרפא.

שלך

א. פאֶשקוב

 

ד    🔗

המחצית השניה של אויגוסט 1900.

מאנוילובקה, פלך פולטאבה.

בזה הנני להודיעך, אנטון פאבלוביץ' היקר, כי הדראמה של מ. גורקי שהובאה על ידו, בזיעת אפים, עד למערכה השלישית, נפטרה בשלום מן העולם. קרוע נקרעה מרוב שעמום ומהמון הערות המחבר. לאחר שקרעתיה לקרעי-קרעים, נאנחתי אנחה של קורת-רוח ועתה אני מחבר ממנה – סיפור.

אם לדבר ברצינות – מאוד לא ניחא לי מכשלון זה. ולא כל כך מפני עצם הכשלון, אלא, בעיקר, למחשבה, מה פרצוף יהיה לי לכשאפגוש את אלכסייאֶב¹¹ ואת דאַנצ’אֶנקו¹². לפניך אצא נקי, כלומר: אף על פי כן כתוב אכתוב את הדראמה. בלי שום תירוץ! יודע אתה, ענין רב בכך לראות, כמה מלמדת אותנו המשמעת להוקיר את המלים. רוצה אתה, למשל, לאמור: “הוא הציץ בגיחוך כלפי הארון” – ואין לומר כך. תחילה הרגשתי עצמי, כאילו מישהו עומד על גבי כל אותן השעות, מוכן לגעור: "אל תהין”.

סבור אני, כי מכתבי זה לא ימצאך ביאלטה. אך מקווה אני כי יביאוהו אליך. בעוד כמה ימים אצא מכאן לניזשני ואהיה במוסקבה. אם שם אתה, אמצאך. אך אם אתה באיזה מקום אחר, – הואילה-נא לכתוב לי, לניזשני, מתי תהיה במוסקבה. אני אהיה שם ב- 20 בספטמבר בקירוב. משתוקק אני לראות פניך – – –

אני לוחץ את ידך בחזקה, מאחל לך כל טוב.

א. פאֶשקוב

 

ה    🔗

המחצית הראשונה של ספטמבר 1900

ניזשני-נובגורוד.

את הדראמה לא כתבתי ולא אכתבנה, לעת-עתה. כותב אני סיפור ובקרוב אגיע לסיומו, ואך אסיים – אתחיל בדראמה, אתחיל מראשית ובדרך אחרת. לכשלון – איני חושש, כבר זכיתי בשבחים מכל צד, ואם כי הפעמון רעם – אותי לא המם. מרגיש אני יפה מאוד, כי בקרוב יתחילו לנבוח בקול וללא יסוד, כשם ששיבחוני קודם.

אולם בכל זה אין לי שום ענין, אנטון פאבלוביץ' יקירי ונכבדי. ואילו “שלגיה”¹³ מאורע היא! מאורע כביר, על דיברתי! אמנם איני מבין בזה הרבה, אולם כמעט תמיד יש בי הרגשה נכונה כלפי היפה והחשוב בתחום האמנות. נפלאה, נהדרת הצגת המחזה בידי אנשי התיאטרון האמנותי, יפה להפליא! הייתי נוכח בשעת חזרה, בלי תלבשות ותפארות, ואולם יצאתי מן האולם הרומאַנובי מוקסם ומרונן עד לדמעות! משחק זה של מוסקבין¹⁴, קאַצ’אלוב, גריבּונין, אולגה ליאונרדובנה, סאַביצקיה! כולם טובים. אחד עולה על חברו. חי אלוהים! כמלאכים הם, שלוחים ממרום להגיד לאדם מה עמוק היופי, מה עמוקה השירה.

ב- 20 אצא למוסקבה להצגת הבכורה, אצא בכל התנאים, כבר איני בקו הבריאות, במוסקבה לקיתי בפלאֶבריט יבש בריאה הימנית. אולם כל אלה הבלים. אתה, לדעתי, לא מן הראוי לך לנסוע למוסקבה – עלול אתה לחלות. ואולם למען “שלגיה” כדאי להפליג גם לקוטב הצפוני, חי נפשי…

אילו ראית, כמה יפה מוסקבין – הגלמוד, קאַצ’אַלוב – המלך, ולאֶל¹⁵ – אולגה ליאונרדובה! צפויה לה הצלחה מרעישה, – דבר זה גלוי לעין, גם אחרים יזכו עמה להצלחה, אולם היא עתידה להדהים את הקהל גם בזמרתה, מלבד משחקה הנאה והנבון. המוסיקה ב“שלגיה” שופעת גוונים היא עד כדי טירוף-הדעת, אם גם נכתבה בידי גראֶצ’אנינוב¹⁶ שתום-העין. אדם חביב הוא! אוהב את המוסיקה העממית, יודע ומרגיש אותה להפליא.

התיאטרון האמנותי – חזיון יפה הוא וחשוב כגלריה הטראֶטיאַקובית¹⁷, הכנסיה על שם וואסילי הקדוש¹⁸ וככל המעוּלה שבמוסקבה. מן הנמנע לא לאהבו, ולא לעבוד למענו – חטא הוא, חי אלוהים!

 

ו    🔗

ראשית אוקטובר 1900.

ניזשני-נובגורוד.

אנטון פאבלוביץ' היקר!

זה עתה חזרתי ממוסקבה, התרוצצתי שם שבוע ימים, נהנה למראה כל מיני מופלאות, כגון: “שלגיה” ותערוכות וואסנאֶצוב¹⁹, “מות איוואן האיום” ושאליאפין²⁰, סאווה מאַמוֹנטוב²¹ וקראֶנדיאֶבסקה. עייפתי מאוד, המום כולי, ושמח אני מאוד כי שבתי לניזשני שלי. “שלגיה” הקסימתני. אולגה ליאונארדובנה – לאֶל אידיאלית היא. לא רעה בתפקיד זה גם אנדרייבנה, אולם אולגה ליאונארדובנה – חמדת עין! חמודה, אגדית, שמשית – וכמה מיטיבה היא לשיר! המוסיקה ב“שלגיה” יפה עד לדמעות – פשוטה, תמימה, רוסית לאמיתה. אל אלוהים, כמה נאה היה כל זה! כחלום, כאגדה! נהדר בתפקיד באֶראֶנדיי²² המלך קאצ’אלוב, עלם צעיר, שניחן בקול נדיר לגמישות וליופי. יפות שתי השלגיות – גם לילינה וגם מונט. אה, רבות יכול הייתי לכתוב על תיאטרון מצויין זה, שגם הנגרים שבו אוהבים את האמנות אהבה-שאינה-תלויה-בדבר רבה יותר משל “סופרים מפורסמים רבים שברוסיה”.

התיאטרון, וואסנאֶצוב ומשפחת קניפר²³ המטורפת העניקו לי שמחה לאין שיעור… וואַסנאֶצוב דורש בשלומך, אוהב אני ומעריך יותר ויותר משורר גדול זה: באַיאַן שלו – יצירה גראנדיוזית. ועוד נושאים רבים לו לתמונות – חיים, יפים, וכבירים. מאחל אני לו אלמוות…

בביקורי הפעם מצא מאוד חן בעיני דאַנצ’אֶנקו הפיקח. שמח אני ממש שהכרתי אותו. השׂחתי לפניו את המחזה שלי. ומניה-ביה, בשתים שלוש הערות נבונות ומכוונות, נפח רוח חיים במחזה. הכל תיקן, העתיק ממקום למקום, ואני עצמי התפלאתי לראות כיצד עלה הכל יפה ומתואם. אך זה בן-חיל!

א. פאֶשקוב