רקע
יצחק ליבוש פרץ
שלום־הנצח בארץ־אי־שם
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

מסַפּרת כך המעשׂיה מארץ־אי־שם:

בארץ־אי־שם נמצא הר גדול ורם. מקננים בראשו של ההר גדולי הנשרים, משׂחקים במרומיו אדירי הרוחות; משׂחקים ונאבקים.

ורואה גם ראש־ההר את חוג־השמים הגדול ביותר מכּפת־הרקיע שעל־פני ארץ־אי־שם, ואת זריחת החמה היפה ביותר בכל בוקר בארץ־אי־שם…

רוחץ ראש־ההר באור הבהיר, העשיר ביותר. הן הוא ההר הגבוה ביותר בארץ־אי־שם: שום דבר אינו מסתיר מפניו את השמש, ומשום מקום לא יפול עליו צל…

וחזק הוא, ההר: צורי־סלעים אבריו, נחושת וזהב – גידיו… דבר זה יודעת האיילה המקפצת על גבו…

הנה כי כן ספּרה המעשׂיה.

– – – – – – – – – – – –

שמעו האמהות את המעשׂיה, ושיר־ערשׂ חבּרו ממנה, ואת הילדים הן מיישנות בשיר הזה. בשיר על ארץ־אי־שם, על ההר הרם, הגדול, בארץ־אי־שם.

אבל הילד גדל ומתבגר ושוכח את שיר הערשׂ; בלמוּדים ובמשׂחקים משתכח השיר; ואחר־כך בחיים, באהבה ובסבל… במהומת־החיים!

אי־שם, אף־על־פי־כן, בפינה חבויה שבלב, עדיין רועדת נימה בחשאי, עדיין מתחנן השיר, שיר הערשׂ, מראש־ההר מארץ־אי־שם, – שוטפים החיים סביב־סביב, רועשים החיים ורותחים, ואין שומעים את רעד הנימה –

ועוברים כך שנים וזמנים – –

מתארע לפעמים –

טוֹוה צעיר את חוט־הזהב של חייו, ומשתלחת ידו של המזל, ומפסיקה לו את החוט: עוזב הצעיר את החיים ומתרחק אל הבדידות: ופתאום הוא מרגיש בבדידות השקטה: משהו רועד בפּנה שבלבבו, מן הפּנה החבויה ביותר שבלבו קול מתרונן ועולה… והוא עומד ומקשיב, ומקשיב…

שר לפעמים צעיר את שיר־אהבתו רב־האושר ואצבעותיו פורטות על הנבל, על־נבל־הזהב של נעוריו; שומע המזל הרע, מתגנב בחשאי ושולח את ידו הרעה, הגרומה, וקורע נימה אחר נימה, באלימוּת; משתתק הנבל ומשתתק הלב עמו, ונוראה הדממה; פסק הלב מלדפוק… ומתוך הדממה הזאת מתעורר ומשׁתורר פתאום שיר־הערשׂ. השיר מארץ־אי־שם, מן ההר הרם, הגדול, בארץ־אי־שם…

ולפעמים הוא מעיר את מישהו בחלומו, ובא בליל־ירח שקט עד אזנו של הישן, והוא מתעורר…

וסתם כך לפעמים, בהשתקעם בהרהורים, מתעוררת בבני־אדם הכמיהה והנהיה, ודוחפת אותם אל ארץ־אי־שם; אל ההר הרם, אל ההר הגדול בארץ־אי־שם…

מושכת ארץ־אי־שם ומושכת; ונודדים…

ובכל הזמנים, ובכל מיני דרכים, ומכל קצוי תבל, נודדים אל ארץ־אי־שם…

ותועים, ונתעים, –

עצמות נשארות בדרכים ובשבילים לארץ־אי־שם…

אך יש מגיעים, אף־על־פי־כן, ובאים לשם.

יש מגיעים, ובאים לארץ־אי־שם; אך אין האחד יודע דבר על הזולת…

בדרכים שונות מהלכים הם בודדים, מקצות עולם שונים באים הם… וזה בזה לא יפּגשו.

–––––––––––––––

נטוית ונטוית הלאה המעשׂיה…

מקרני־ירח נטוית היא; בלילות שקטים, בלילות־ירח…

וכך היא מוסיפה ומסַפּרת:

למרגלותיו של ההר הרם בארץ־אי־שם משׂתרעות ארצות נרחבות, אדמה שחורה ודשׁנה… גדלים יערות עבותים־עבותים, ופלגים מפליגים ונהרות נוהרים… ומקיפים את ההר הרם, הגדול…

וכשבאים הנודדים, – יחידים־יחידים, זוגות־זוגות, או משפחות שלימות, – ומגיעים אל ההר בארץ־אי־שם, הם מתיישבים מסביב־מסביב להר, לרגלי ההר…

הולך הצייד עם קשת וחץ אל היער; יושב הדייג עם מכמורת וחַכּה על שׂפת הנהר הצלול; בוחר לו היוגב אדמת־חריש רכּה; רועה רועה את בקרו בכרי־הדשא הדשנים… נוצרות מושבות במרוץ הזמנים…

ואולם מרגלות־ההר נרחבות, ואין מושבה אחת נוגעת בחברתה; ואין מושבה אחת יודעת על קיומה של חברתה.

בונה לה כל אחת עולמה שלה בפני עצמה, ומסדרת לעצמה סדרי העולם “היחיד” שלה; בונה לו כל אחד את מקדשו שלו לאלהיו “היחיד”, ועובד לאלהי־העולם היחיד…

ואדם חי כל ימיו ושניו, והוא מת בבוא עתו, והכול לפי רצונו וחוקו של האל היחיד…

ומתפללים לאלהים, ומדברים בלשון האנושית “האחת והיחידה”.

ועובדים; ופרים ורבים, ומתרוממים קמעה־קמעה ולאט־לאט ועולים בגבו של ההר, של ההר שהכול מתאוים אליו…

לאט – עם החיטה, שבולת־השועל והשיפון, הולך עובד האדמה; מרחיק ועובר אותו מגדל הגפן; גבוה יותר מדלג ועולה הרועה, על־פני אבן וסלע, בעקבות איילת־הבר; לאורך גיד־המתכת מהלך הכורה, מעמיק בחוזק־יד אל בטן ההר…

וגבוהים מעל כל אלה יש גם־כן עולים…

אלה הם האנשים, שלא יכלו, עם כל הטוב והשפע, להרגיע את נפשם…

הנשמות הללו יותר מדי הן כמוּהות; יותר מדי כמוהות ומגועגעות למרומי המרומים.

משום שברור יותר מתרונן בלבם שיר־הערשׂ…

ומניחים לפעמים את החכה ואת הקשת עם החץ, והולכים מיער ומנהר… ונופלים לפעמים האֵת והמגל מתוך היד; ועוזבים את הניר, מוציאים את המספריִם ואת המַזמרה מתוך היד, באים ויוצאים מתוך הכרמים, ומשליכים את הקרדום מתוך היד, ומביטים מתוך מכרה־המתכת אל אור־העולם הבהיר… ומפקירים לרחמי־שמים את האיילה, ומעפילים…

מושך שׂיאו של ההר…

יש לה לכל מושבה האיש הכָּמֵהַ שלה, ואחרת – האנשים הכמהים שלה, והם מעפילים.

וככל שהם מתרומיים יותר, גופו של ההר דק יותר; והם הולכים ומהלכים ונפגשים לפעמים.

וכשנפגשים – –

ועצובה נעשׂית המעשׂיה בשעה שהיא מסַפּרת על כך… ונוראה

ספּוּרים עצובים; מלחמות רבות־דמים…

נטוית ונטוית המעשׂיה, לאמור:

יש לה לכל מושבה האיש המתגעגע משלה; ומהן יש להן כמה אנשים מתגעגעים משלהן – –

אל ראש־ההר מתגעגעים הם…

אל הרוחות החזקות, אל הנשרים הגדולים… אל הרקיע הגדול, הרחב; אל האור השופע והבהיר ביותר, אל זריחת־השמש היפה ביותר כמהים הם…

מושך שׂיאו של ההר…

וביחידות הולכים הם, על פני גבולות של שׂדה הולכים הם… מתוך המלונות שבין הכרמים באים הם ויוצאים… על שׂפות המכרות הם שׂורכים דרכם.

על־פני אבן וסלע, מדלגים כאיילים ועוברים אותם.

עיניהם כמוּהות, תלויות במקום, תועים הם, קולטים באזניהם הנטויות את הרשרושים הבאים מלמעלה, – ונפגשים לפעמים…

ונפגשים – ונפחדים.

ומתפלאים ומלאי־חשדות מביטים הם זה בזה, ונעצרים.

ממקומות שונים באו, בדרכים שונות הלכו, וגם – שונים בגדיהם, שונה תספּרתם, ושונים כסוּיי־הראש שלהם…

ועל־כן מגמגמים הם בשעה שאומרים זה לזה:

– בוקר טוב!

ואומר זאת כל אחד בלשונו שלו, בלשונו היחידה שלו… ונשמעים הדברים באזני השני קשים וזרים, לא־אנושיים ומלאים שׂנאה… סובר כל אחד מהם, שהשני מאיים.

“הוא מבזה אותי, הוא מקלל!”

ועומדים זה כנגד זה ודורשים זה מזה:

– האם אתה אדם, והאם אתה מאמין ב – –

וקורא כל אחד בשם אלהים, בשם האלהים “האחד והיחיד”…

ובשתי לשונות נקרא בשני שמות האלהים האחד; וכל אחד חושב על חברו:

– דבּר אינו מדבּר כבן־אדם, והאמן אינו מאמין באלהים… ומתכוננים לקרב…

וקורא כל אחד לפני הקרב את אלהיו לעזרה…

בלשונות שונות מדברים הם, בשמות שונים קוראים הם את האלהים.

אומר כל אחד מהם: הוא לועג לי ומגדף את אלהי!

או: הוא עובד לאלהים אחרים, אלוה של שקר, אלוה של רוע!

מתלקחת לפתע השׂנאה, ונאבקים; לחיים ולמות נלחמים…

מנצח אדם אחד ואלהיו היחיד

והמנוצח מברך או מקלל את אלהיו – ונופל…

מתגלגל ראשו של המנוצח ויורד כלפי־מטה, כלפי־מטה…

ומסַמן בדם את דרכו על־פני ההר, על־פני גבו של ההר הרם והגדול.

ובהודותיו לאלהיו שלו בלשונו שלו, מעפיל המנצח יותר ויותר גבוה…

ומספרם של אלה הכמהים בתוך המושבות, ומספרם של אלה הנפגשים ונאבקים על גבו של ההר – גדל והולך מיום ליום…

וגדלה הכמיהה, המאיצה להעפיל ולהעפיל למעלה… וגדל הזעם כנגד הפראי, שפוגשים אותו בדרך; כנגד הפראי שאינו מאמין באלהים, שיש לו אלוה של שקר, של רוֹע, זה שהוא מגמגם בלשון לא־אנושית…

ויותר ויותר גבוה מעפיל האדם עם זעמו! ועם האדם, יותר ויותר גבוה – עולה המאבק, עולה הקרב…

ונאבקים מדי פעם בפעם קרוב יותר אל שׂיא ההר…

וגויותיהם המתות של המנוצחים מתגלגלות לעתים תכופות יותר ויותר, ומגובה רב יותר, כלפי־מַטה, כלפי־מַטה… ומתבתרות, בהתגלגלן כלפי־מַטה, לאומצות ולרצועות של בשׂר נוטף־דם, בהתּקלן בצורים ובצוקי־סלע; ותכופות יותר ויותר מזרזף הדם במורד־ההר, במורד־ההר, וזורם, ומשקה ומאדים את גבו של ההר…

והודות למגדפי־אלהים הללו, הנופלים ומתחתכים בתרים־בתרים של בשׂר, נעשׂית האדמה שלרגלי ההר דשנה ודשנה יותר; ומלאה ומבורכת יותר – שבולת החיטה והשיפון; מלא ולוהט יותר – הענב, מתוק יותר – התירוש בתוכו… ולאיילת־הבר מתרבה יותר ויותר דשא־העשׂב מתחת לרגליה, ויותר שמן ודשן החלב שהיא משפיעה לרועה…

והמנצחים שהכמיהה למרומים בלבבם מברכים את האלהים – ומעפילים הֶרה…

––––––––––––

ומוסיפה ומסַפּרת המעשׂיה:

ומתרבות בלי הרף ופרות ורבות המושבות לרגליו של ההר. והכמהים אל המרומים גדלים גם המה במספר, – ומעפילים אחדים מהם יחדיו…

ומסוכנת, ומיום ליום מסוכנת יותר, נעשׂית הדרך למעלה; השביל הצר אל גדולי הנשרים ואדירי הרוחות… ואל זריחת־השמש, ואל השמים הרחבים למעלה, במרומים…

ויותר ויותר מגדפי־אלהים פראים מתרומיים ומעפילים על גבו של ההר.

והמעפילים – חמושים יעפילו…

ומחנות נושׂאי־נשק נפגשים לעתים קרובות יותר ויותר…

וקרבות מתנהלים בכל פגישה ופגישה, והכל – בשם אלהים, בשם האלהים האחד והיחיד!

ובהשמע למַטה קול ענות המלחמה למעלה בגבהים – מעפילים ועולים לעזרה…

יוצא הרועה מאהלו, הכורה – ממכרהו, ממלונת־הכרמים יוצא הכורם ורץ למעלה, נוטש גם החורש את מחרשתו וחש לעזרה, והצייד מעומק היער, וכולם מזויינים; הכורה הכין לכולם נשק…

ותכוף ותכוף יותר נעשׂה הקרב…

מהדהד ההר ממלחמה תדירה; מקולות גבורה, ממַשק כלי הנשק… ומשמות אלהים, הנקראים בקול רם בכל מיני לשונות…

והמונים־המונים מתגלגלים פגרי האדם למַטה, למַטה, ונפרדים לאומצות של בשׂר, על־פני אבן וסלע, על־פני דרך ושביל… ונחלי דם זורמים כלפי־מַטה, כלפי־מַטה… רודפים זה את זה וזורמים.

ומיום ליום האדמה למַטה מדשינה יותר, ומשמינה יותר המלילה בחיטה, בשבולת־השועל ובשיפון, וממתיקים ומבריקים יותר הענב והתירוש, ומשׂביע יותר המרעה של איילת־הבר בין הצוקים והסלעים ומתרבה ומשמין יותר החלב שהיא משפיעה…

––––––––––––

אך פעם אחת – כך מסַפּרת המעשׂיה הזאת – רדפו שניִם זה את זה, בתגרת מלחמתם הלוהטת, גבוה יותר ויותר, עד שהגיעו פתאום אל שׂיאו הרם של ההר, ופתאום טבעו שניהם בשפע של אורה, האורה הבהירה והעשירה ביותר של המרומים…

ופתאום ובבת־אחת ניתקת מתוכם לשון חדשה, חדשה לגמרי, אשר לא ידעוה לפני כן! – זו היתה לשון־הגבהים, הלשון הבהירה, לשון קרני־האור.

ופתאום ובבת־אחת נשמע האחד לשׂפת חברו והבין לרעו; וכל אחד מהם הכיר בחברו את האדם, ושמעוֹ מבטא בשׂפתיו את שמו של האלהים, של אותו אלוה, והם נפלו זה לזה על צואריהם.

ואחריהם באו אחרים וטבעו בתוך האורה, ועוד אחרים – וכולם, כולם, התחילו מדברים בלשון־האדם היחידה, לשון־קרני־האור…

וגדלה השׂמחה!

אך פתאום נשמעו מלמַטה קולות ענות־מלחמה… מכל קצות־ההר קול תרועות־מלחמה…

למַטה אירע, מה שהיה הכרח שיארע… כשם שנפגשו למעלה היחידים הכמהים, כך נפגשו למַטה המושבות…

במשך הזמן התרבו כל המושבות ופרו וגדלו, והתפשטו הלוך והתפשט, ויותר ויותר הצטמצמו שׂדות־ההפקר החפשיות שבין המושבות… וצייד עם צייד נפגשו, ויוגב עם יוגב; ושׂררה בשׂררה התנגשו, וכורה בכורה – מתחת לפני האדמה…

זרים באו! זרים חורשים את אדמתנו! זרים ולא־מכאן פורשׂים מכמרות בנחלינו; עלגי־לשון ועקמי־שׂפה מתחפרים בתוך אדמתנו… כופרי־באלהים את כרמינו תפסו, – עובדי אלהים אחרים, אלוהי שקר ורוֹע, את איילותינו כבשו!

כך קראו והצעיקו את העם.

והתלקח התלקחו הקרבות בכל הגבולות…

רצים יודעי־השלום והאחוָה ויורדים מלמעלה:

– הסו! הניחו נשקכם! הכול שוים; ויש לשון אדם אחת ויחידה, לשון קרני־האור!

– – – – – – – – – – – –

– וזאת – מספרת המעשׂיה – היתה ההתחלה…

התחלתו של השלום הנצחי.

של השלום הנצחי בארץ־אי־שם, למרגלותיו של ההר הרם, הגדול

– – – – – – – – – – – –

וכך, בסַפּרה, היא מזדהרת, המעשׂיה, ומתחייכת…

כזוהר־הבוקר במזרח, הנראה מראש־ההר, הנראה מראש־ההר הרם, הגדול, בארץ־אי־שם…

היא יודעת, סופה להיות שיר, שיר־ערשׂ; אמהות תשרנה אותו, כפופות על־גבי ערשׂ הילד האהוב…

ובלבבו של הילד, הלב הקטן, הלב הרך, יתרונן־יתרונן השיר, והיה יהיה לכמיהה

געגוּעים – לארץ־אי־שם, אל ההר הרם בארץ־אי־שם; אל ארץ־השלום, עם לשון־קרני־האור, לשון־האדם האחת־היחידה –

כמיהה זהוֹרה, כמיהה טהורה!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49247 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!