(מעשיוֹת)
א. הפורשת 🔗
ואלהים, שיהיה לעולם, – מעולם היה, ומעולם היו לו חלומותיו שלו. ומתקיימים ומתגשמים היו חלומותיו, אך מיד היו גם כלים ואובדים בחושך, בחלל התוהו־ובוהו…
רואה אלהים בחלומו מגדל, והריהו מתייצב, המגדל, בחשכה על חודו, ונופל, ומתבקע, ומתפוצץ, והופך עפר ואֵפר, והללו מתפזרים על־פני התוהו־ובוהו שאין לו סוף.
ורואה אלהים בחלומו ים, והריהו יוצא בחשכת התוהו־ובוהו מתוך גבולו, נופל ונתקל בצוקים ובהררים שנבראו מחלומותיו האחרים של האלהים, ומתפלג לפלגים; והפלגים לזרזיפים, ללשונות־מים ולסילונות־מים; באים רוחות מחלומות אלוהיים אחרים, מפוררים ומפזרים אותם עד לטפּות יחידות… באים ערפלים כבדים, שחורים וצמאי־מים, וסופגים ומייבשים אותם…
והנוֹמך מתרומם בחשכה מעל לגוֹבה ובולע אותו… ועולמות רצים כנגד עולמות, ומתנגשים, ומתפקעים, ומתפוררים אל תוך תהומות התוהו־ובוהו, ונעלמים, כאילו לא היו קיימים מעולם, ועל־פני חורבותיהם של העולמות שנתפוררו משתפכים פלגי התוהו־ובוהו האפלים, והם צוחקים זה לזה, ומלעיגים על הבורא ועל חלומותיו, ועורבים – מחשבות־רוצחים, פורחים על כנפי־שחור על פני בתרי־המפולת של החלומות שנחרבו, ומנקרים כל עין הנפקחת במקום מן המקומות בתוך החושך ומבקשת להאיר… ורוחות רעים מתרדפים, מתגלגלים, בחשכה, ושופכים ומכסים באפר־תוהו־ובוהו כל מקום שמתעורר ומבקש להשתלהב זיק של רצון וחיים.
עד שניחם אלהים על חלומותיו והרהר: יהי אור!…
ויהי אור; מתוך עצמו הקרין אותו. מתוך החלום היפה ביותר של הנשמה העמוק ביותר קרן־האור… אור אלוהי.
ובתוך האור התייצב כל חלום נברא על מקומו הנכון.
ובסדר הנאה ביותר עבר יום ועוד יום, וירא אלהים, כי טוב. אבל ליד הטוב ראה גם את הרע; הצללים הולכים אחר האור… והוא, אלהי הצדק, ניחַם על אורו, שהקרין מתוך עצמו, שיהיה מאיר לרשע כמו לצדיק. ועלה רצון מלפניו לגנוז את האור בשביל הטובים בלבד, בשביל הצדיקים בלבד, שיהיה להם תגמול ושׂכר על מעשׂיהם הטובים…
ואז ברא את המאורות ברקיע השמים: את המאור הגדול לממשלת היום, ואת המאור הקטן והכוכבים – לממשלת הלילה, ואת קרני האור, שכבר הקרין מתוך עצמו, קרא לשוב אליו – – –
והקרנים טסות בחזרה אל מקורן. אך אחת נקרעה מעל כולן, פרשה מעליהן!
– הרעים – אמרה לנפשה קרן־האור הפורשת – הם האומללים ביותר, ואם כל אחיותי שלי עוזבות אותם עכשיו, אוַתר אני, למענם, על רקיע השמים ואִוָתר אצלם…
וקרן־האור הפורשת הסתתרה על ראש אחד ההרים בתוך שׂיח־דרדרים. מיד השתלהבו על השׂיח ורדים־של־שושנה, ובינתים שבו ונסגרו השמים.
דבר אחד לא ידעה קרן־האור, כי קרוב אל האדמה האויר דחוס כל־כך, שהיא לא תחדור אותו, וכי אל השפלה לעולם לא תגיע… שהיא תשאר תמיד גבוה למדי, ואת השפלה לעולם לא תראה…
כשנודע לה דבר זה, כבר איחרה את המועד; כבר היו שערי השמים סגורים. וכשדפקה, בחשאי ומלאה־חרטה, בכנף רוטטת על־גבי השער, השיב לה מלאך של רחמים:
– לכי! אלהים יראה אותך וישמידך, לפורשים אינו מוחל…
וחזרה קרן־האור וירדה למַטה.
ושום בריה אינה יודעת על קרן־האור האבודה, שהמרומים נעולים בפניה והשפלה עמוקה מדי בשבילה – ואף־על־פי־כן חולמים עליה, מתגעגעים עליה… לבבות מרגישים – נשמות כמהות שלא בידיעה…
ב. הספן הבודד 🔗
למרגלותיו של ההר – משׂתרע ים. ועל־פני הים מהלכות אניות, ומעבירות מארץ אל ארץ – את זיעת־האדם הקרושה ודם־האדם הקרוש, בצורת כל מיני סחורות, מיותרות במקומן. גם אנשים מפליגים תכופות מיבשה ליבשה, מארץ אל ארץ. מי שנתעייף מן החיים בארץ אחת, מפליג לארץ אחרת. ונדמה לו, במשך זמן מסויים, שהתחיל חיים חדשים, חיים רעננים… אחר פגם את נשמתו, בשוגג או במזיד, בחטא מן החטאים, והריהו מפליג למדינה אחרת, אל שכנים חדשים, שאינם יודעים את פגימתו, ולא יהיו מראים עליו באצבע!
אניות מהלכות על־פני המים, גדולות וקטנות, אך כולן מלאות: מלאות סחורה. וגם אנשים רבים, המביטים בגעגוע אל החוף שהם עוזבים, ובתקוָה של פחד אל החוֹף שאליו הם מפליגים. ורק סירה אחת מהלכת בודדה, והנוהג בה הוא גם נוסעה היחיד.
– לאן אתה חותר, ספּן בודד? לאן הדרך?
הספּן הבודד אינו עונה; במשך הזמן חדלו מלשאול, מלברך… מַפחדת נראתה הסירה הבודדת, ומפחידים עוד יותר נראו פניו החשוכים של הספּן הבודד ועיניו הקורנות אור־קפּאון, שהזכירו להטי חרבות מתהפכות…
ויום תמים משייט הספּן הבודד. ורק בלילה, בשעה שהסירה, שאין עליה אפילו פנס יחיד, מתעטפת ערפל, הוא חותר אל החוף, עוגן בצל צורים או צמחים, ונחה סירתו בתוך הערפל, עד שאדמומית־הבוקר מבשׂרת את בשׂורת היום החדש. אבל מנוחה יודעת רק הסירה, ולא הוא…
הספּן הבודד אינו יודע שינה; אשמורותיו אינן יורדות; עיניו אינן נעצמות…
הוא עגן. והנה הוא מוציא מתוך כיסו מפתח ופותח את התא היחיד שעל הסירה, ואחר־כך הוא מוציא מַפתח קטן מזה ופותח את הכלי היחיד שבתא – ארון.
ובובה של חרסינה מתגלה – דמות אשה, עם עינים כחולות כשמים. אך השמים, שכושפו בתוכן, טהורים תמיד. אין הם יכולים להתערפל לעולם; הם לא הבריקו מעולם ברקים – בובה של חרסינה. ולפני הדמות הזאת כרע הספּן הבודד על ברכיו, ואת נעלי־הזהב של רגלי הבובה הקטנות נשק במו פיו, ואחר־כך את ראשו הרים, ובתחינה חשאית, חמה־תאותנית, הביט אל עיניה של הבובה…
חיי, התעוררי לתחיה! – התחננו העינים. אני בודד כל־כך, לבד כל־כך…
ומשהחליקה קרן־האור הראשונה של הבוקר על־פני ראי־המים – נכבית התחינה שבעיניו, והוא מתרומם, בהאָנחו, וקם מכרוע; נועל במפתח הקטן – את הארון, ובגדול – את התא; וחוזר, ועיניו קורנות שוב באור־קפאון, ותופס את המשוט ומשייט.
וכך עוברים ימים, חדשים, שנים…
ופעם אחת – זה היה ביום סגריר – והספּן הבודד היה שט במקרה בסמוך לחוף, וראה פתאום על גבו של ההר זוהר זורח בחשאי – כאותו חיוך, שהוא חלם עליו, וברוב געגועים ביקש להעירו ולהעלותו על פני־הבהט של הבובה. ופתאום משכוֹ ההר אליו למעלה; והתקרב אליו בשוּטו…
“עלה בהר! עלה בהר!” כמו צעק בתוכו הלב הכָּמֵהַ; ודומה היה עליו, שהוא שומע את קולו של גוסס, הקורא לעזרה… וזו הפעם הראשונה, לאחר ימים, לאחר חדשים ושנים, עגן הספּן הבודד גם ביום, ביום סגריר, וקפץ ועלה על גב־ההר, והתחיל מהלך…
והוא הולך. בין צוקים וסלעים הוא מעפיל; אבנים וגושי־אדמה מתגלגלים ברעש מתחת לרגליו, אבנים חדות מחתכות ופוצעות את כפותיו; אף־על־פי־כן הוא עולה ועולה. וככל שהוא מתרומם יותר, ההר ירוק יותר, וחי יותר; וככל שהוא מגביה יותר – יותר מציצים בו הציצים, ולמעלה־למעלה גבוה מרטטת אורה, כחיוך אלוהי מלא רחמים, וקורא… קורא, והלב כָמֵהַ כל־כך אל החיוך הזה… אל החיוך האלוהי המלא רחמים…
חזק היה הספּן הבודד! ובהעפילו הלך כוחו והתגבר בו, והבכי הנלבב שבתוכו הפך יותר ויותר לתרועת־שׂמחה…
והוא היה מגיע אל שׂיא ההר, אל מקור החיים – אל קרן־האור, אלמלא הרהור קטן, שנתברק פתאום במוחו:
– איזה מרחק כבר התרחקתי ממנה? מה הגובה שהתרוממתי כבר מעל לאותה הכמיהה?
והוא פנה רגע לאחוריו, וראוּ! –
על שׂפת הסירה עומדת היא, הבובה, וידיה פרושות. בת־שׂחוק של חנינה ותחינה מאירה על פני־הבהט הצחורים, ובעינים – בעינים כל־כך הרבה געגועים, כל־כך הרבה כאב…
כיצד אירע הנס?
ובחזרה, למַטה, יורד הספּן הבודד…
“אתה עזבתני – אמרה לו, וקולה צלצל כקול העוגב הנפלא ביותר – ובתוכי נתעוררו געגועים, וכאב נפלא נולד בקרבי… וזה היה לי לנשמה! והנה, ראה! אני חיה! חיה!” וקרני־זהב חמות נתּזות מתחת לריסי־המשי שלה.
מאוּשר, חבּק אותה בזרועותיו; בשׂפתיים בוערות נשק את צדעיה הנְעִיִים ובלב שכּוֹר מאוֹשר האזין לדפיקות־לבה – ובורידים הדקיקים, המקפצים מתחת לעור־רקותיה, הזין את עיניו, ולא גרע מהם מבטו.
היא חיה, היא! – צוהל בו הלב – – –
אבל חבוקה בזרועותיו – חזרו שׂפתיה ונצטמצמו ונסגרו… וטהורות, כשמים שתכלתם תכלת־נצח, קמו עיניה… דומם הדופק ברקות… ודומם – הלב. בזרועותיו שלו חזרה והיתה לבובה… והוא שב וסגר אותה בארון שבתא היחיד! ורץ והעפיל בהר, למעלה־למעלה, בשביל לחזור ולפנות שוב ולהביט למַטה.
ומאז לא ראה עוד ספּן את הבודד הזה. ושום אחד לא התגעגע עליו. “אדם מפחיד היה – מבטי חשכה היו לו, עם איזה סוד מפחיד על־פני המים הפליג”… “אסון הוא מביא!” סברו אחרים, שאניתם נטרפה – – –
למרגלות הר, בצל ברושים, הסירה מעוגנת… ירוֹקה עלתה עליה, שבלולים השתבצו בדפנותיה, עשׂבים עלו בה… דגים שבמים אינם נמנעים מבוא אליה; שחף שבאויר אינו מתיירא מלהתייצב בה… צפרים מקננות בכל סדקיה, והספּן הבודד נודד כל יום ויום; עולה ויורד, יורד ועולה – – – הוא מעפיל ועולה גבוה־גבוה ופונה ומביט – מתעוררת לתחיה הבובה, הוא יורד ובא ומחבקה בזרועותיו – פלא התחיה דועך וכבה… ושוב קורא לו ראש־ההר!…
זה – את קרן־האור לא ישׂיג.
ג. המכשף הזקן 🔗
לפנים היה מכשף…
אך אל תפחדו, טוב היה; רק לטובה השתמש בכוחו… הרצון היה בו חזק, הרצון החזק יוצר, והוא יצר רק מעשׂים טובים… רעבים השׂביע, צמאים הרוָה, דמעותיהם של אלמנה ויתומים הוביש… ואת הכוח הזה מן ההר לקח…
לעלות למעלה לא היה יכול, הלב הטוב אינו יכול ליהנות לבדו מן הטובה! אך הרחמים על מי שמתענה ומתייגע למטה בעמק מדרבנים אותו… הוא מעפיל, יונק בעינים את החיוך האלוהי, הזורח מעל ראש־ההר למעלה, אל תוך לבו, אל תוך נשמתו; הנשמה גדֵלה, הלב גדֵל, אבל הרחמים גדֵלים יותר מכול, והוא רץ ויורד למַטה: “יהי בבקתה לחם!” – ויהי לחם! – “יצאו מן הסלע מים בשביל הצמא!” – וסילון־מים רבגוָני כצבעי הקשת כבר פורץ כלפי־מעלה ומתנפץ לרסיסים, בדומה לפנינים יקרות… ומן הרצון החזק שלו הכין אפילו נעלי־בית לחלושים ותחתונים לערומים… והבריות אמרו כשוּף הוא, ולו קראו מכשף… שׂרוֹף לא שׂרפו אותו; הוא עשׂה טובות גדולות!
עד למעלה לא הגיע – הרחמים על זה שמתענה ומתייגע למַטה דוחפים אותו לעלות וקוראים לו לשוב – ואת מקור החיים לא היה יכול להשׂיג, ולפיכך נזדקן במשך הזמן ומיום ליום נעשׂה חלש יותר…
ומפעם לפעם היה מעפיל פחות בהר, מיום ליום עלה מרחק קטן יותר… הרצון היוצר נעשׂה אצלו קטן יותר מיום ליום… כוחו לא הספיק לו עוד אלא לעשׂות משרוקיות של חומר בשביל תינוקות בוכים…
והבריות שכחו את המכשף שלהם. מהם חדלו מלברכו לשלום: “בוַדאי היתה זו רמאות!” והצעירים כפרו בכל הדבר הזה – מילא, מה שזקנים מסַפּרים…
וכמוֹהַ התחיל המכשף כָּמֵהַ אל הגבהים, אל גבהי־הגבהים, אל המקור הרענן של כוחו; אך יותר ויותר נחלש גופו, נחלשו רגליו… כנפי הרחמים, שנשׂאוהו עד הנה, הלכו ונתקצרו מיום ליום…
– כנפים חדשות דרושות! – אומר לו הלב הכמה.
– רק התמימוּת יכולה לתתן! – יודע הוא.
והמכשף הזקן יורד לבקש את התמימוּת…
לא על נקלה תמצא… אתם יודעים, מה כהיום הזה מעמדה של התמימות… ניירות־הערך שלה אינם נרשמים בשערי הבורסות…
“היתה והגיעה לפשיטת הרגל”…
והריהו תועה ומבקש…
פעם אחת הוא בא ומגיע אל גבעה אחת מגודלת פרע, והוא מוצא נערה כפרית קטנה, הרועה עזים שחורות.
– מפני מה אך ורק שחורות? – שואל הוא אותה כמשתתף בצערה. – מפני מה אַת מרגילה את עיניך, בעודך צעירה כל־כך, אל מראה השחור בלבד?…
ובהניעה את הראש, משיבה לו הנערה:
– אדם, עיניך כהות! עזי שלי צחורות!
– כולן?
– עד אחת! וצחורות בדומה לשלג שנפל זה עתה! – מטעימה הילדה.
“זאת היא התמימות עצמה” – מהרהר והוא ולוקח אותה עמו אל גבו של ההר…
והם מעפילים…
– ילדתי, אומר הוא לה, ככל שנגביה, כן יהיה חנוּן יותר זהרו של החיוך האלוהי… וצחורות יותר החבצלות, ואדומים יותר הורדים, כחולים וצלולים יותר יזלפו זרזיפי המים, גבוהים יותר יגדלו האילנות, בקול נאה ועליז יותר ישירו הצפורים בין העפאים…
והיא שומעת, ועל פניה בת־שׂחוק של אושר ואמונה. מבלי לדעת על־כך, יש לה כנפים הנוֹשאות אותה, והוא נאחז ביד חרדה בסינר שלה ונישׂא עמה יחד…
– אני מודה לך – אומרת לו הילדה הנלבבת – על כך שאתה מוליכני למעלה… למעלה, אל החיוך האלוהי החנון, אל האושר הטהור, הצלול…
והוא לא היה בו הכוח להתוַדות, שהוא אין בו אלא ידיעת הגבהים, והיא – יש לה הכנפים להגיע אליהם, ולפיכך נתעייף… ומיום ליום הזקין ועיף יותר! וכשהוא רוצה לנוח והיא נישׂאת בכנפיה הלאה, הוא מרדים אותה…
פרג לוהט גדל על גב־ההר, הוא קוטף את הפרג, ממעך אותו על כף ידו השטוחה, ומעביר אותה על עיניה.
– כמה אתה מלטף אותי! – אומרת היא בארשת תודה על החסד, ונרדמת… ורק לאחר שהוא נח כל צרכו, הוא מעיר אותה, להוסיף ללכת…
הוא לא יגיע…
והיא – רק לאחר שהוא יפול, לאחר שהיא תעזוב את גופו המת… היא תבכּה אותו, תשכח אותו ותעפיל.
ד. היד המתה 🔗
ולא בבת־אחת חייבים להגיע למעלה…
אפשר למות ולהוָלד־מחדש ושוב להעפיל… הרי אתם מאמינים בוַדאי בתחית־המתים? “הוא”, שהעפיל “אִתּה”, היה מאמין! ו“הוא” ו“היא” מעפילים – האהבה נושׂאת אותם לקראת שׂמחה ואורה, לקראת החיוך האלוהי, על כנפי־הזהב הקלות ביותר… על גב־ההר, דרך יער שכולו שירה ורננה, עולים הם, בשירם עם הצפרים, בגדלם עם האילנות, בפרחם עם הציצים…
פעם אחת הניח אותה עליזה, ובשובו מצאה ודמע לה בעין…
מה אירע? – שואל הוא, בנגבו את הדמע בנשיקה.
– נפגשתי עם סוד נורא…
היא משעינה את ראשה, ראש הפז, בחיקו, נושׂאת אליו את עיניה הפחודות עד עמקן, ובסַפּרה מרתתות שׂפתיה.
– אני עלה ביער מצאתי, על האדמה, בין עשׂבים היה מוטל, ושׂפה של זהב היתה לו…
– כמה יפה־זהבי אתה, עלה!
התכופפתי אליו.
ובאנחה חרישית, כל עוד קלטה אזני, השיב לי העלה:
– גוַן הזהב למותם של עלים… כך מתים אנחנו…
– מה זה מות? מה זה למות?
– אני אינני יודע – סוד הוא… סוד־הזהב, סוד־הזהב הנורא שלנו, הבולע אותנו…
ונשימתה של רוח קלילה נשׂאתו פתאום…
להיכן?
הוא שותק.
– אני הולכת הלאה – שעה מופלאה היתה זאת – מדַדה צפור לפני רגלי, בין העשׂבים מדדה היא.
– צפור, צפור, מפני מה אין אַתּ עפה?
– כנף אחת שלי נפצעה! – משיבה היא עצבה עוד יותר מן העלה…
– מפני מה כלתה נפשך? האם גדול כל־כך הכאב?
– לא, אך החורף ממשמש ובא, אחיותי עוף תעופנה, אני היחידה אשאר כאן ואגוַע!
– מה זה לגווֹע?
– סוד… איזה סוד לבן… דבר זה אין שום צפור יודעת… אבל הוא בולע אותנו, הסוד הלבן… והיא מדדה ומתרחקת ממני…
הרגשתי מחנק בחזי, והלכתי לחפשׂ אותך… יצאתי מתוך היער… כברת־שׂדה ראיתי… מתנועעות השבלים, שבלים של זהב, שקטות כל־כך, נוגות כל־כך…
– מה אתן מתעצבות, שבלים של זהב?
– בשלות אנחנו, בשלות ואומרות ודוּי, מתכוננות ליום המיתה!
– מה זאת מיתה?
– סוד… סוד נורא – סוד שהוא מנצנץ על חודו של חרמש מבריק… ולפיכך פוחדת אנחנו ומתעצבות…
– אהובי! – מחזיקה היא בידו – הצל את אהבתנו ואת היפה והטוב ביותר שביער.
– כיצד, ילדתי?
– מבצר כנגד החורף תבנה… מבצר גדול ועצום. חדר גדול ועצום מזכוכית… וגדול ונרחב יהיה מבצרנו, מקלט אהבתנו, מקום מקדשנו; שלא יראה בו הרואה לעולם יותר מקיר אחד… באמצע לא שום קיר… שלא יהיה מבצרנו בית־סוהר… ולשם לא נתן לו ל“סוד” להכּנס, שלא יבלע את אהבתנו ואת אהובינו.
לא בודדים נהיה… כל שהוא טוב וכל שהוא נאה נציל, ואלינו אל מקדשנו נכניסוֹ… את היפים שבאילנות, את היפים שבפרחים, את צפרי השיר… כולם, כולם!
– ילדתי – מסביב למקדש יהלך המות, ונשימתו תרעיל הכול ותמית… אלה לא יהיו חיים של אמת, אלא דבר שהוא רע מן המות! שבויה תהיה הצפור, ושירה גוססת תשיר… מות ימות האילן… חולה תמיד יהיה הפרח… וכצל חיור, חולני, תתהלך אהבתנו בין המתים; וכדברי שקר ישָמע כל דבּוּר שלנו, וכשקר תצלצל כל נשיקה… מי שרוצה לחיות, על־כרחו הוא חייב גם למות!…
לגווֹע ולקום לתחיה!
– הכול קמים לתחיה?
– כל המאמינים!
– אתה מאמין?
– אני מאמין! ואַתּ?
– אני מאמינה במה שאתה מאמין…
בעינים זוהרות אומר הוא לה:
– למות אינו אלא חציו האחד של הסוד; לקום לתחיה – חציו השני… וכמה פעמים חזוּי לנו למות ולקום לתחיה, עד שנגיע לראשו של ההר, עד לאור האלוהי הטהור – דבר זה אין יכולין לדעת… פתיל של זהב נמשך; כמה פעמים יד נסתרת תפסיק אותו ותשוב ותקשרו יחד – אף זה סוד הוא, הגדול שבסודות…
עיניה טובלות בעיניו באֵמוּן –
והיא מקשיבה.
– קבר נכרה לנו, מקדש לנו, מַעבר מעֵבר הסוד מזה אל עבר הסוד האחר… שם ננוח. השלג יכסנו, יגן עלינו ויחממנו, השלג הצחור, הטהור, שהוא צחור וטהור ככל הסודות האלוהיים… וישוֹן נישן, בשקט נישנה… שקטה שנת המאמינים… האמונה שבתוכנו, – האמונה בשיבה אל החיים, בקימה לתחיה, היא לא תישן בתוכנו… בשקט תנבוט… בשקט תצמח, תגדל ותעלה ותהיה לחיים חדשים, מכונפים…
הרבה, הרבה מאד דבּר. והיא מאמינה, אך מתחת לאמונה בדבריו מכרסמת תולעת. “אמונתנו – אמונתו שלו היא, שלי אינה אלא בבואה משלו – האם לא יקום לתחיה בלעדי?”
אף־על־פי־כן היא מעלימה ממנו את המחשבה הזאת, ובאֵמוּן היא מוסיפה להקשיב לדבריו:
– וכשתחדור היא, קרן־האור הראשונה של השמש, אל האדמה, תתעוררנה עינינו, יתרוממו עפעפינו… וכשישָמע בחלל־האויר סלסולה הראשון של צפור שחזרה, נשׂוּאה על כנפי הגעגועים, יעורר את אזנינו… וכשיעלה בחסד אלהים ויצמח פרח־האביב הראשון, תעלה ותפרח אהבתנו, ותעורר את לבנו, ואנו נקום לתחיה…
אני מאמינה! אומרות שׂפתיה הצמאות לנשיקות, ורעיון חולף בקדקדה המגודל שׂערות־זהב:
– אני אניח את ידי על לבו, בלי ידיעתי הוא לא יקום!
וכך היה.
לא חורף אחד עבר, לא אביב אחד בא… חודרת קרן־האור הראשונה, הוא מרים את עפעפיו; הצפור הראשונה משמיעה סלסולה בחלל־האויר, ועיניו נפקחות… הפרח הראשון מבצבץ ועולה, האהבה מעוררת אצלו את הלב, אך להתנשם לרוָחה אין הלב יכול – יד מתה מונחת על הלב, להתעורר לתחיה אין הוא יכול…
בעינים פקוחות ובאזנים פקוחות הוא שוכב כל ימי הקיץ. בחורף חוזר השלג ומכסה אותם… והוא נרדם שינה עמוקה יותר…
ה. צפּרים 🔗
ויש אנשים, המגיעים, אף־על־פי־כן, ולפי הרוב בדרך מקרה, אל ראש ההר…
אחד – ברדפו אחרי ארנבת, ואחר – ברדפו אחרי צפורת־קיץ… שכּוֹר, אומרים, עלה והגיע לשם פעם על כל ארבעתיו… אך הללו אינם חוזרים למַטה…
המגיעים למעלה בדרך מקרה הופכים צפרי־שיר, בונים להם קנים בענפי האילנות הגבוהים ביותר, והם – שרים – לעצמם, רק לעצמם בלבד!
בחלום שומעים לפעמים את שירתם, – כמו מעולמות רחוקים ביותר נשמע קולם…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.