רקע
יצחק ליבוש פרץ
לכבוד חנוכה
יצחק ליבוש פרץ
תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

ושוב תעיתי – בחלום…

כשאדם תועה בהקיץ, אין בזה סכנה! הן גם מלאכים תועים; ואנו רואים בעליל, היאך כוכבים ברקיע־ השמים יורדים ממסלולם ואובדים בחלל האינסוף… וזמן רב לתעות אין יכולים… משׂימים כף היד כשפופרת על העין, רואים כוכב מוּכּר, ראש־גג של ארמון, קוצה של כנסיה, חודו של בנין מן הבנינים – ומיד אדם יודע, היכן הוא נמצא! ואם לאו, אדם משתטח על־גבי הקרקע, מהדק את אזנו אל האדמה, ושומע קול בא ממקום מן המקומות, והריהו הולך אחר הקול או הבת־קול. ולכל הגרוע נובח כלב בכפר לא־רחוק, והולכים אחר קול הנביחה… ואם כל זה אינו מועיל, הרי גם־כן רחוק עוד לסכנת נפשות: העולם אינו הפקר; יש עין רואה, אוזן שומעת, והצאן ספורות ומנויות! ומשתלחת יד, תופסת אותך באחורי־הצוָארון ומוליכה אותך בחזרה אל אמצע־אמצעיתו של העדר, ושוב אתה חש בטחון, חמימות והרגשת־בית, והכול כמנהגו נוהג, כמנהג־קדמונים – ראש־אל־זנב, ראש־אל־זנב!…

אבל כשאדם תועה בחלום? לא עין, לא אוזן ולא יד… לא טפח רקיע מעל לראש, לא רגב אדמה מתחת לרגלים… וברגע אחד אפשר שיהא אדם תועה בתוך ה“אין ואפס” מלוֹא עולם, “נצח” שלם!

ורע מזה, לאחר חלום כזה אפשר שלא יהא אדם נעוֹר כלל… העינים פקוחות, הוא מהלך באמצע־אמצעיתו של העדר, והנשמה עדיין לא נתעוררה, עדיין היא חולמת, ומוסיפה לתעות. והחולם תופס זנבה של כבשׂה מצורעת, והוא סבור, השם יודע מה הדבר שתפס, והוא משׂימו אל פיו… רחמנא ליצלן!

ואני תעיתי בחלום! ואשרי, שלא הייתי יחיד ובודד… חלום אפור, חלום רע ושחור, אבל לא בשלימות. ראיתי גם ברקים, אורות, אבוקות ומיני־תאורה…

אספר לכם ראשון ראשון:

– – – – – – – – – – – –

כיון שנפלתי לתוך ה“אין ואפס” האפור, התחלתי כועס, ודוקא עלי עצמי, וכשאני כועס עלי עצמי, הריני מחרף אותי ומגדף, ודוקא בקול רם, משום שמפני עצמי אין אני מתיירא!

– ביש־גדא! – מחרף אני את עצמי – כיצד זה אדם תועה?

– אדם – מוסיף אני ואומר – יש לו שתי נקודות וַדאיות: אדם יודע מאַיִן הוא בא, וגם – לאן הוא הולך על־כרחו… ומי שיש לו שתי נקודות, מן הדין שיוכל למצוא על נקלה את דרך־הישר האמיתי – את הדרך הקצרה ביותר בין שתי הנקודות! כלב שהוא רץ אל העצם, גם הוא מוצא את הדרך הישר.

עוד אני מחרף עצמי ומגדף, והנה אני מרגיש ריח של בצלים ישנים, וידו של מישהו יורדת על כתפי, וקול צלוּל ורענן שואל אותי:

– מה אתה צועק?

ומתגלות שתי עינים מבריקות בתוך ה“אין ואפס” האפור, אני נבהל במקצת ומשיב בשאלה לשאלה:

– מי אתה?

– דגים מלוחים נושׂא אני! – משיב לי הקול.

– ואתה תועה?

– לא… אני הולך אחרי הדגים המלוחים.

– מפני מה דוקא דגים מלוחים?

– דוקא?… היום דגים מלוחים, למחר ביצים, עורות של ארנבות… מה שמזדמן.

– והיכן אתה דר?

– בשום מקום לא…

– ועכשיו להיכן אתה מהלך?

– לכל מקום שיזדמן…

פתאום מבהיק לי בעינים זהרו של זקן צחור.

– מה אתה? – שואל אני נבהל – זקן, או צעיר?

– זקן מכל הזקנים וצעיר מכל הצעירים, – משיב הוא, – אני מדי פעם בפעם כנולד מחדש…

תמיהה גדולה בחלומי לא תמהתי על הדברים האלה. אך פתאום תקף אותי חשק גדול ללכת יחד עם אותו אדם, שמדי פעם בפעם הוא נולד מחדש.

– קחני עמך! – מבקש אני.

– מהיכא תיתי – אומר הוא.

ואנו הולכים… מוליך אותי הזוהר של עיניו, הזהרור מן הזקן הלבן… ואם לא שני אלה, שומע אני את קולו הצלול; ואם לא שלושה אלה, מוליך אותי ריחם של הדגים המלוחים… ובלבד שלא לתעות לבדי!

– הרגלים כואבות מרוב הליכה, – קובל אני לאחר רגע.

– להפסיק ולעמוד אסור, – משיב הוא במעט קפידה, – מי שעומד ושוהה במקום אחד סכנה היא שיקפא…

– העולם אפור כל־כך, בלא שמים, בלא כוכבים, בלא קרן אור…

– אור, – משיב הוא, דומני בלגלוג, – אור היה יהיה… לא מלמעלה, לא מגבוה… מן הצד יהיה אור… וככל שאפל יותר הלילה בלא שמים, כן מבהיק ומזהיר ומאיר יותר כל מה שמדליקים למטה, בשפלה – –

– מה בריה היא זאת? – מהרהר אני – אדם נושׂא דגים מלוחים, מדבר דברי חכמה, חטיבות שלימות של פילוסופיא!

אך שהות לשאול אין לי.

פתאום משהו מתחיל להבהב כמין אודם לפני העינים.

– משהו מאדים, – אומר אני.

– אור־חוזר ממשהו! – משיב האיש.

וערפל אדמדם מתנועע ומתנשׂא ומתקרב יותר ויותר, וריח נישׂא ובא עם הערפל.

– מהו הנותן ריח כזה? – שואל אני.

– ורדים רעננים, – משיב הוא, – אני סוחר לפעמים בורדים גם־כן… דומני, – אומר הוא, – ורדים לבנים!

וזר־ורדים לבן מופיע בערפל האדמדם… ודמות אשה – מתחת לזר… וגוף של בהט, צוָאר מכוסה גלים של שׂערות אדומות לוהטות, מהן־מהן יוצא ובוקע הערפל האדמדם… ושתי עינים – שני כוכבים בוערים – מאירות בערפל, מביטות נכחן… הרחק אל חלל־העולם! ואמיץ ומלכותי־גאה הלוּכה בתוך ה“אין ואפס” האפור, הפה האדום הקטן פתוח כמעט־קט בחיוך, וגביע יין מקציף ביד השלוחה, הצחורה כשן!

היא עוברת על פנינו, ובי מפרפר הלב ומבקש לחרוג ממסגרתו, כצפור פצועה המתחבטת לצאת מסוגרה, ורק לאחר שנעלמה שואל אני בלא נשימה:

– מי היא זאת?

– מי יודע? חוָה מן הגן־עדן, וַשתי מן המגילה… היליני היפה של יוָן… ואפשר “דיווא” אחת מקפה־שאַנטאַן – –

– גם זה ראית?

הוא משׂים עצמו כלא שומע.

– אך את דרכה – אומר הוא – יודעת היא!…

ורעש עולה באזני…

שעט־סוסים עולה בהדהוד עמום מעל האדמה, אף־על־פי שאין היא מצויה מתחת לרגלינו.

בינות ברקים מופיע פרש, – הוא וסוסו עמו יחד ברזל ופלדה מחושקים! מבהיק הברזל, מבריקים שני הפיות המכוסים קצף־פנינים לבן… ועל החרב השלופה מרצד החזיז… אחר החזיז מהלך הוא!

ועל המצח הגבוה דבוקה טפת דם… ומעל לכתם האדום הזה כתר של זהב. אך את הכתם אין הוא מכסה… ומעל לכתר נישׂא עורב שחור מבריק, – עיניו בוערות, והאויר נאנק תחת כנפיו המבריקות…

הוא טס אחרי הפרש, והפרש – אחרי חוד חרבו!…

– ומי הוא זה? – שואל אני.

– וכי יודע אני? קין, נבוכדנאצר – – כל מי שאתה רוצה, כל מקום שכזה מבריק ומאיר בחשכת הלילה…


ושוב “אין ואפס!” ואנחנו תועים ימים ושבועות, ואולי חדשים, ונופלים פתאום לתוך ים של אור!

אנו נמצאים בעמק בין הרים, מן העמק צומחת ועולה עיר…

והכל מאיר ובוער!

מסביב, על כתפי ההרים, זרועים אורות קטנים… השלהבהבות הקטנות מלחכות ברעדה את העשׂבים הדלים שעל האדמה, וענני־עשן קטנים מרטטים מסביב לנרות הקטנים, והכל מתרוממים גבוה יותר וגבוה יותר… כאילו נשמות זעירות הן המתרוממות, וצלליהן נישׂאים אחריהן…

למטה, בשולים, דולקות חביות של זפת…

– קדוּש החודש? – שואל אני.

– תאורה! – משיב הוא. – ראה! ומַפנה אותי אל העיר.

בתים וארמונות! והכול רוחץ באורה… שלהבהבות קטנות תועות, בטפסן כלפי מעלה, כלפי מעלה, וענני־עשן קטנים רודפים אחריהן… על הגזוזטראות מלהטים אורות ועינים גם יחד… מאמצעה של העיר עפים ומתרוממים נחשי־אש, ומתפוצצים במרומי האויר ברעש, ומתנפצים לאלפי כוכבים, ונחשי־אש חדשים עפים כלפי מעלה…

והכוכבים ברקיע מַחוירים מפחד, הירח – מוריק ומצהיב מקנאה…

– מה תאורה היא זו?

– לפנים היה נער־רועה, והיה רועה אוָזים… האוזים הצילו את רומי… והיום יום הזכרון שלו…

כך פירש לי.


ושוב יצאנו אל ה“אין” האפור, ושוב תעינו זמן רב, עד שנקלענו שנית לתוך אורה…

נוצצת מראה שטוחה מלוטשת, נהר ארוך נמשך והולך…

עמוד־ענן אדיר עומד באמצעיתו של הנהר ומתרומם עד השמים, מתרומם ותומך ברקיע…

מתוך הענן נשקפים אורות קטנים, כגחליליות מאירות…

– כך יצאו הסירות, – מפרש לי איש הדגים המלוחים, – ודאי שהיו מפליגות הרחק־הרחק, אך הענן סוגר עליהם!

אולם מסביב לענן טסות סירות חפשיות (“סירות־טיול” – אומר הוא) מקושטות פנסי צבעונים וזרי פרחים… גברים ונשים מפליגים לטיול… ושירה נשמעת, מקצתה מופקרת־נוגה, מקצתה שכורה־מצוֹרדת… על החוף לצד העיר, לצד העיר שעל ההר, נצבת שורה ארוכה של פנסים; והם נשקפים בשחור־המים שליד הגדה, משל לעמודי־אור גבוהים, שעליהם, דומה, החוף עומד…

על גבו של ההר מתרוצצים אורות ופנסים, ונגררים אחריהם שובלים של עשן. הם מתרוממים ונחפזים העירה, ואובדים ונבלעים ברחובות המאירים בחלונותיהם הלוהטים, בראשי־הזהב הדולקים של הגגות – –

– קבלת־פנים מלהטת! – אומר הוא.

– למי?

– לנכד…

– של מי?

– של הסב! של אותו סב, שבא לפנים הנה כאויב, ועשה את העיר תל של חורבה…

אותו יום היתה כאן תאורה! בתים דלקו כמו פנסים… נהרות של דם חם העלו הבל ברחובות, וזרמים לוהטים של שמן ויין נהרו בתוך הנהרות…

עכשיו הוא בא בחסדו… וזהו “ברוך הבא!” לכבודו…


על כל האורות, כל הלהבות, כל התאורות, כל קבלות־הפנים, שראיתי בחלומי וסוחר המליחים שלי פירשם לי, אין בכוחי לסַפּר כמו…

המראות התחילו בוערים ומבעירים את עיני, את נשמתי!

ולבסוף רק, רק לגמרי לבסוף, ראיתי במחזה, כיצד יוֹסל החנוָני מדליק נרות של חנוכה…

– לאט – אומר הוא – לאט… היום נר אחד, מחר שנַים, מחרתים שלושה… וכן מוסיף והולך… עד שמונה נרות תמימים!

התאורה לכבוד החשמונאים!

מורה־הדרך שלי נעלם, התעוררתי מחלומי.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48824 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!