א    🔗

שתּי פּעמים בּשנה, פּעם בּחודש ניסן וּפעם בּחודש אלוּל, יוֹצא פישל המלמד מבּאלטה ונוֹסע לחַאשציוואטה אֶל בּיתו, אֶל אִשתּו וילָדיו, – לחַג הפּסח וּלחַג הסוּכּוֹת. גזירה נגזרה על פישל המלמד, שיִהיֶה נע ונד כּל ימיו, מתגלגל בּנכר ואֵינו בּא אֶל אִשתּו וילָדיו אֶלָא כּאוֹרח נוֹטה לָלוּן. ואַף כּי אוֹרח חָביב הוּא לָהם ויקר מכּל יקר, אֵינוֹ שוֹהה עמהם אֶלָא ימים מוּעטים, ימי החָג, וכיוָן שעברוּ ימי החָג, מיד הוּא מתחַייב חוֹבת גָלוּת וחוֹזר שוּב לבאלטה, אֶל עבוֹדת המלמדוּת, אֶל הגמרא ואֶל הרצוּעה, אֶל התּלמידים הגסים וּמטוּמטמי־המוֹחַ ואֶל חַיֵי עוֹני וּנדוּדים, מתגלגל בּנכר וּמתגעגע בּחשאי על בּיתו, על אִשתּוֹ וילָדיו.

אבל כּנגד זה, כּשפישל בּא לביתו לחַג הפּסח, אֵין דוֹמה לוֹ בּכל האָרץ! בּת־שבע אִשתּוֹ יוֹצאת לקראתוֹ, מוֹרידה מטפּחתּה על מצחה, פּניה מַאדימים כּאֵש, עוֹמדת ושוֹאֶלת אוֹתוֹ דרךְ־אַגב, בּלי הבּיט חָלילה אֶל פּניו: “מַה שלוֹמךָ?” והוּא משיב לָה: “ואַתּ מַה שלוֹמךְ?” ואפרים בּנו, בּחוּר בּר־מצוָה, נוֹתן לוֹ שלוֹם, והאָב שוֹאֵל את בּנו: “עד היכן אֶפרים, הגעתּ בּתלמוּדךָ?” ורייזל בּתּוֹ, נערה שחַרחוֹרה ונאוָה, שמַחלָפה גוּצה קלוּעה לָה לראשה, נופלת על צוָארוֹ לחַבּקוֹ וּלנַשקוֹ.

– אַבּא, מה הבאת לי מתּנה לכבוֹד יוֹם טוֹב?

– צמר־גפן לשׂמלה, וּלאמא הבאתי מטפּחת־משי. היליכי וּתני לאִמא אֶת המטפּחת.

וּפישל עוֹמד וּמוֹציא מתּוֹךְ שׂק הטלית מטפּחת חדשה של משי (אָמנם כּלאֵי משי), וּבת־שבע מַאדימה עוֹד יוֹתר, מוֹרידה מטפּחתּה עד עֵיניה, פּוֹנה כּה וָכה, כּנחפּזת למלאכתּה, חוֹזרת בּבּית אָנה ואָנה ועוֹמדת בּמקוֹם אֶחָד.

– הראֵני־נא, אֶפרים, אֶת הגמרא. הבה אֶבחָנךָ ואֶראֶה, עד היכן הגעתּ בּתלמוּדךָ?

ואֶפרים הלא נַער חָרוּץ הוּא, תּלמיד מוּבהק וּמַתמיד גָדוֹל, בּעל תּפיסה נאָה וּבעל זכּרון מצוּין, ולא עוֹד, אֶלָא שנַפשוֹ חָשקה בּתּוֹרה! וּפישל בּוֹחנוֹ, יוֹשב ושוֹמע, כּיצד זה קוֹרא לפניו אֶת הגמרא, חוֹזר אַחרי דבריו וּמסַייע אוֹתוֹ, ודעתּו מתרחבת והוֹלכת, נַפשו רוֹחצת בּעדנים ולבּוֹ עלץ בּקרבּוֹ – אַךְ נַער חָרוּץ הוּא, בּן יקיר לוֹ אֶפרים! כּלי מפוֹאָר!

– אִם רוֹצה אַתּה לילךְ לבית־המרחָץ, הרי כּוּתּוֹנת מזוּמנת לךָ כּאן!

כּךְ אוֹמרת לֹ בּת־שבע אִשתּוֹ דרךְ־אַגב, בּלי הבּיט חָלילה אל פּניו, וּפישל מַרגיש בּלבּוֹ, כּי טוֹב לוֹ עתּה מאוֹד, רוֹאֶה אֶת עצמוֹ כּאָדם שנמלט מבּית־האסוּרים לאַויר העולָם וחַזר אֶל קרוֹביו אֶל אהוּבי־נפשו. והוּא מצייר לו בּדמיוֹנוֹ אֶת בּית־המרחָץ, המַהבּיל כּוּלוֹ מרוֹב חוֹם. הנה הוּא מטפּס ועולה בּכּבשׂ אֶל האִצטבה הָעליוֹנה, משתּטח וּמתפּרקד שם להנאָתוֹ וּמַחליץ עצמוֹתיו, חוֹבט עצמוֹ בּחבילת זרדים וּמזיע יפה וסוֹפג הבל רב, ונַפשוֹ לא תּשׂבּע.

– הוֹי, יהוּדים רחמנים, עוֹד, עוֹד! הוֹסיפוּ הבל, הרבּוּ הבל!…

וּכשהוּא חוֹזר מבּית־המרחָץ, כּוּלוֹ צח ואָדוֹם ורענן, כּנוֹלָד מחָדש, הריהוּ יוֹשב קוֹדם כּל לעיין מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת בּהלכות הפּסח. אַחַר־כּךְ הוּא לוֹבש אֶת קפּוֹטת־השבּת, חוֹגר למתניו אֶת האַבנט החָדש, חוזר אָנה ואָנה בּבּית וּמציץ בּדרךְ־הילוּכוֹ על בּת־שבע אִשתּוֹ, הלבוּשה שׂמלה חדשה וּמקוּשטת בּמטפחת־המשי וחוּט של חן משוּךְ על פּניה – אכן אשה נאָה עדיִין בּת־שבע, כּשרה וּצנוּעה! והוּא הוֹלךְ עם אֶפרים בּנו לבית־הכּנסת. נכנַס לבית־הכּנסת, מיד הכּל מַקיפים אוֹתוֹ ונוֹתנים לוֹ שלוֹם מכּל העברים: “בּרוּךְ הבּא, רב פישל! מַה שלוֹמוֹ של יהוּדי מלמד?” “יהוּדי מלמד מַרבּיץ תּורה לתינוֹקוֹת”. “מַה נשמע בּעוֹלָם?” “עוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג”. “מַה נשמע בּבאלטה?” “בּאלטה עוֹמדת על תּלה”… הכּל נוּסח אֶחָד, שחוֹזר ונשנה בּכל שנה ושנה. ורב ניסן החַזן עוֹבר לפני התּיבה וּמתפּלל ערבּית, מסַלסל גרוֹנוֹ בּניגוּן וקוֹלוֹ הוֹלךְ וחָזק, וּכשהוּא מַגיע לפּסוּק “וידבּר משׁה אֶת מוֹעדי יי אֶל בּני יִשׂראֵל”, קוֹל זה עוֹלה וּבוֹקע שחָקים. ואֶפרים עוֹמד ליד אָביו, מתנוֹעע וּמתפּלל בּכוונה עצוּמה. ועֵיני פישל רוֹאוֹת, ודעתּוֹ מתרחבת והוֹלכת, נַפשוֹ רוֹחצת בּעדנים ולבּו עלץ בּקרבּוֹ – אַךְ נַער טוֹב הוּא, בּן יקיר לוֹ אֶפרים, כּשר וישר!

– יוֹם טוֹב! שנה טוֹבה!

יוֹם טוֹב! שנה טוֹבה!

השוּלחָן ערוּךְ והכּל מתוּקן לסדר: מַצה וּמרֹור, ארבּע כּוֹסוֹת וחרוֹסת, זרוֹע וּביצים, בּצלים ותפּוּחי־אדמה וּשאָר ירקוֹת. מיטת־ההסב אַף היא מוּכנה: שני סַפסלים עוֹמדים מצוֹרפים זה לָזה וכר גָדול על־גבּיהם. עוֹד רגע וּפישל יעלה למלוֹךְ. עוֹד רגע וּפישל יֵשב על כּיסא־מַלכוּתוֹ, כּוּלוֹ עוטה לבנים, המַלכּה בּת־שבע, חבוּשה מטפּחת־משי, מימינוֹ, וּבני המלךְ, אֶפרים בּכובעו החָדש ורייזיל בּמַחלפת־ראשה הגוּצה, מוּלם – הבוּ גוֹדל, יהוּדים! תּנוּ כּבוֹד לפישל המלמד, שעלה למלוֹךְ על כּיסא־מַלכוּתוֹ!

 

ב    🔗

ליצני הדוֹר בּחאשציוואטה, החוֹמדים לָצוֹן כּל ימיהם, מבדחים דעתּם להנאתם וּמלגלגים על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, וכל־שכּן על יהוּדי שמלמד הוּא, הוֹציאוּ לעז על פישל מוֹדעֵנוּ, כּי פּעם אחַת, בּעֶרב פּסח, ריץ דיפּישה לבת־שבע אשתּו בּלשוֹן המדינה לאמוֹר: “רעֶבּיאַטאַ סאָבּראַני. דעֶנגי ויִעֶזוּ. פּריגאטאָוו פּוּלי. יעֶדוּ צאַרסטוואָוואַט”. פּשוּטה של דיפּישה זוֹ כּךְ הוּא: “אָסַפתּי תּלמידי. צררתּי כּספּי. הכיני כּוּפתּוֹת. אני בּא למלוֹךְ”. דיפּישה זוֹ – כּךְ מסַפּרים ליצני הדוֹר – נתפּסה למַלכוּת בּדרךְ־הילוּכה, בּאוּ אֵצל בּת־שבע וּבדקוּ בּביתה ולא מצאוּ כּלוּם. תּפסוּ לוֹ לפישל ואסרוּהוּ בּשלשלָאוֹת של בּרזל וּשלָחוּהוּ לעירוֹ בּכבוד גָדול עם שאָר אסירי המלךְ. כּךְ מסַפּרים ליצני הדוֹר. ואַף־על־פּי־כן יכוֹל אני לאמוֹר לָכם בּהן־צדקי, כי לא היוּ דברים מעוֹלָם. כּל זה אֵינוֹ אלא פּרי דמיוֹנם של מוֹציאֵי־לעז וּמפיחי־קריה. מימיו לא הריץ פישל דיפּישוֹת לביתוֹ, מעוֹלָם לא בּא אָדם אֵצל בּת־שבע לבדקה וּמעוֹלָם לא שלחוּ אֶת פישל לעירוֹ עם אסירי המלךְ. אָמנם פּעם אַחַת היה מַעשׂה ותפסוּ לפישל וּשלָחוּהוּ לעירוֹ עם האסירים, אבל לא בּשביל דיפּישה תּפסוּהוּ, אֶלָא בּשביל פּאספּוֹרט, ולא מבּאלטה שלחוּהוּ, אֶלָא מיהוּפּיץ, ולא בּעֶרב פּסח היה מַעשׂה, אֶלָא בּתקוּפת תּמוּז, בּעצם ימוֹת החַמה. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה: פּעם אַחַת התאַוָה פישל תּאוָה לנוּע ליהוּפּיץ וּלבקש לוֹ שם מַעמד למלמדוּת. הסיח דעתּוֹ ושכח לָקחת אתּוֹ פּאספּוֹרט, הנחוּץ לכל אָדם בּאשר הוּא אָדם. כּסבוּר היה, שדין יהוּפּיץ כּדין בּאלטה, – וטעה, ונפל בּפּח, והתגלגל בּחרפּה וּביִסוּרים ימים רבּים, למַען יסַפּר לבניו ולבני־בניו הבּאִים אַחריו, שלא יִכּנסוּ ליהוּפּיץ לבקש שם מַעמד למלמדוּת.

מאָז הוּא נוֹסע כּל ימיו לבאלטה להרבּיץ תּוֹרה לתינוֹקוֹת. וכיוָן שערבי פּסחים מַמשמשים וּבאִים, הריהוּ נחפּז לכלוֹת עסקיו בּהקדם־זמן, מכין עצמוֹ לנסיעה וּמביא דרכּוֹ בּחשבּוֹן, שתּהיֶה בּיאָתוֹ לביתוֹ מכוּונת לשבּת־הגָדול. בּמה דברים אמוּרים? כּשהחשבּוֹן עוֹלה יפה, כּלוֹמַר, כּשהדרכים כּתיקוּנן והעגָלוֹת מצוּיוֹת בּשוּק, ואֶפשר לעבוֹר אֶת מַעבר בּוּג אִם בּעגלת־חוֹרף על־פני הקרח, אוֹ בּמַעבּרה על־פּני המים. אבל מַה יעשׂה אָדם מיִשראֵל בּזמן הפשרת־שלגים, כּשהבּיצה מתרבּה, ועגָלה אֵין בּשוּק, וקרח הבּוּג נקרע זה־עתּה, והמַעבּרוֹת אֵינן עוֹשוֹת עדיִין את דרכּן, וסירת־דוּגָה יֶש בּה משוּם סַכּנת נפשוֹת, וחַג הפּסח הנה זה עוֹמד אַחַר כּתלנוּ? ויֵש לֵאמוֹר: אִם כּן, מַה יעשׂה אָדם מיִשראֵל, הנוֹסע בּעֶרב שבּת עם חשכה ממַחנוֹבקה לברדיטשוֹב, עוֹלה בּמַעלה ההר, ולבּוֹ מתעטף בּרעב, וּמטר סוֹחף ניתּךְ על ראשוֹ, והאַויר מַחשיךְ והוֹלךְ, וּזמן הדלקת הנרוֹת ממַשמש וּבא, והוּא עיף ויגע וירא־אלוֹהים – וּפתאוֹם מתפּקע סדן מסדני העגָלה? הצד השוה שבּהם, ששניהם עלוּבים וּטעוּנים רחמים.

פישל המלמד מלוּמד בּפוּרעניוֹת אֵלוּ כּל־צרכּוֹ וּכבר טעם טעם של טילטוּל־דרכים בּימיו. כּמה טוֹרח וּנדוּדים כּבר שׂבע בּחַייו, מיוֹם שנַעשׂה מלמד והתחיל נוֹסע מחַאשציוואטה לבאלטה וּמבּאלטה לחַאשציוואטה! כּמה נסיוֹנוֹת נתנַסה וכמה גילגוּלים נתגלגל בּנסיעוֹתיו וכמה מאוֹרעוֹת אֵירעוּ לוֹ בּדרכוֹ זוֹ! פישל המלמד כּבר ניסה ללכת בּרגל כּמה וכמה פּרסאוֹת, הוֹלךְ והוֹדף אֶת העגָלה מאחוֹריה. וּכבר קרה מקרהו להתבּוֹסס בּביצה בּפישוּט ידים ורגלים עם כּוֹמר אֶחָד, הכּוֹמר מלמַעלָה והוּא מלמַטה. וּכבר אִינה המקרה לידוֹ לָנוּס מנוּסַת־מות מפּני סיעה של זאֵבים, שדלקוּ אַחרי העגָלה מחאשציוואטה עד פּיטשאנה, ולבסוֹף נתגלָה הדבר, כּי לא זאֵבים היוּ הלָלוּ, אֶלָא כּלָבים. ואוּלם צרה זוֹ, שהתרגשה וּבאה עליו בּאוֹתוֹ עֶרב פּסח, שבּוֹ הכּתוּב מדבּר, מיוּחדת בּמינה היתה, שכּמוֹתה לא ידע ולא הרגיש מימיו.

וצרה זוֹ נתגלגלה לפישל על־ידי נהר הבּוּג. כּלוֹמַר, בּימי האָביב ההם הפשיר הקרח בּאיחוּר זמן וּמי הבּוּג פּרצוּ וגָאוּ בּה בָשעה, שפישל המלמד היה עוֹמד מוּכן לדרךְ ונחפז לביתוֹ. וּפישל היה נחפּז לביתוֹ מאוֹד, מפּני שהזמן היה קצר והשעה דחוּקה בּיוֹתר: אוֹתוֹ עֶרב פּסח חָל להיוֹת בּשבּת־הגָדוֹל.

 

ג    🔗

אל הבּוּג בּא פישל בּעֶגלת־איכּר בּיום החמישי בּשבּת לפנוֹת ערב. אָמנם לפי חשבּוֹנוֹ צריךְ היה לָבוֹא לכאן בּיום השלישי בּבּוֹקר, מפּני שיצא מבּאלטה בּיום הראשוֹן אַחרי גמר השוּק. בּא השׂטן והשיאוֹ לָצאת לשוּק וּלחַזר אַחרי עֶגלת־עראי. מוּטב שהיה נוֹסע בּקרוֹנוֹ של יענקיל שקץ (בּעל־עגָלה מפוּרסם בּבאלטה), יוֹשב אֶצלו על־גבּי הזיז שמאחוֹרי הכּילָה, רגליו תּלוּיוֹת וּמתלבּטוֹת בּאַויר וכל גוּפוֹ מיטלטל וּמתענה וכוֹאֵב, וּבלבד שהיה בּא לביתו בּזמַנוֹ וּמוֹצא מנוּחה זה־כבר! אֶלָא שבּיקש לקמץ בּהוֹצאוֹת הדרךְ, ונענש. יוֹנה השיכּוֹר, זה שמסַרסר עגָלות בּבאלטה, הלא התרה בּוֹ כּמה פּעמים לאמוֹר: “שמע לקוֹלי, רב קרוֹב, מוּטב שתּתּן על ידי שני קרבּוֹנים, ותזכּה לישב בּכילתוֹ של יענקיל בּהרחָבה, כּמלךְ בּרהטים. זכוֹר, כּי רעה נגד פּניךָ – עֶרב פּסח לנוּ היוֹם!” אֶלָא רצה הקדוֹש־בּרוךְ־הוּא לנַסוֹת אֶת פישל וזימן לו בּשוּק ערל אֶחָד מחאשציוואטה, הידוּע לוֹ מכּבר־הימים.

– הוֹי, שמַע־נא, רבי! אֶפשר שנסַע לחאשציוואטה?

– טוֹב ויפה. כּמה, למשל, יעלה שׂכר הנסיעה?

לשׂכר הנסיעה שאל, ואִם יביאֵהוּ הערל אֶל בּיתוֹ לחַג הפּסח – דבר זה לא עלה על דעתּוֹ כּלָל לשאוֹל. כּי מַה שאֵלה יש כּאן? דוֹמה, אפילוּ יֵצא אָדם בּרגל אַחרי העגָלה ויִפסע פּסיעוֹת קטנוֹת, עקב בּצד אגוּדל, כּפוֹסע לאחוֹריו מתּוֹךְ תּפילת שמוֹנה־עֶשרה, אַף הוּא יגיע אֶל בּיתוֹ לעֶרב יוֹם טוֹב מקץ שבוּע ימים!

ואוּלַם כּשיצא פישל מן העיר, מיד הירהר חרטה ולבּוֹ היה נוֹקפוֹ, אַף־על־פּי שעֶגלת הערל מרוּוָחָה היתה, והוּא יושב בּה יחידי, פוֹשט רגליו להנאָתוֹ, כּדוּכּס לכל דבר. ראה פישל בּאִיצטגנינוּת שלוֹ, כּי בּפסיעה אִטית זוֹ, שסוּסוֹ של הערל פּוֹסע וּמזיז עצמוֹ בּכבדוּת, לא ירחיקוּ מרחָק רב, לפי שכּל אוֹתוֹ היוֹם היוּ נוֹסעים ונוֹסעים ונראִים כּעוֹמדים בּמקוֹם אֶחָד. וכל אשר הציק פישל להערל והתאַמץ להוֹציא מפּיו מלים, אם רב עוֹד הדרךְ לפניהם, כּן הקשה זה אֶת ערפּוֹ והחריש ולא ענהו דבר, זוּלת: “אַ כּטאָ יאַהאָ זנַא?”, כּלוֹמר, מי יוֹדע? ורק בּשעה מאוּחרת, בּהיוֹת העֶרב, השיגָם יענקיל שקץ וּבא מאַחריהם בּקוֹל שאוֹן ורעש, בּחריקה וּבשריקה וּבקישקוּש מצילוֹת ושלשלאוֹת של בּרזל, הוּא וארבּעת סוּסיו האַבּירים, הקלים מנשרים, וכילָתוֹ הגדוֹלה והרחָבה, המלאָה נוֹסעים מפּה אֶל פּה, מלפניה ומאַחריה. ראה יענקיל שקץ אֶת המלמד יוֹשב בּעֶגלת הערל, מיד הניף מַגלָבוֹ, הצליף בּוֹ אַחַת וּשתּים בּאַויר, נזף בּשניהם, בּבעל־העגָלה וּברוֹכבוֹ, שפךְ בּוּז עליהם ועל סוּסם העלוּב, וּכשעבר מהם והרחיק מעט, נפנה לאחוֹריו ורמז במַגלָבו להערל על אֶחָד מאוֹפני עֶגלתו:

– הוֹי, בּן־אָדם, הבּיטה וּראֵה! הרי אוֹפן זה שלךָ מסתּוֹבב!

– טפּרררררוּ! – קרא הערל ועצר את סוּסוֹ, ירד מעל העגָלה עם המלמד ועמד להתבּוֹנן אֶל האוֹפנים, לבדוֹק בּסדנים, נשתּטח וזחל מתּחת לעגָלה, פּישפּש שם ולא מצא כּלוּם.

כּשהבין הערל, כּי צחוֹק עשה לוֹ יענקיל, שלח אֶת ידוֹ אֶל תּוֹךְ בּית־צוָארוֹ להתגרד בּמפרקתּוֹ והתחיל לקלל אֶת יענקיל ואֵת כּל אֶחָיו היהוּדים קלָלוֹת נמרצוֹת כּל־כּךְ, שאוֹזן פישל לא שמעה כּמוֹתן מעוֹלָם. קוֹלוֹ של הערל הלךְ וחָזק וחמתוֹ בּערה בּוֹ יוֹתר ויוֹתר:

– הלוַאי שלא תּראֶה בּטוֹב כּל ימיךָ! שלא תּאריךְ ימים על האָרץ! שלא תּגיע למקוֹמךָ! שתּהא לךָ השנה הזאת לקלָלָה ולא לברכה! שתּכלה ותֹאבד! אַתּה! וּבהמתךָ! ואשתּךָ! וּבתּךָ! ודוֹדוֹתיךָ! ודוֹדיךָ! וּקרוֹביךָ! וכל אַחיךָ היהוּדים, כּוֹפרי אלוֹהים הארוּרים!!!

עברה שעה ארוּכּה עד שעלה הערל וישב בּעֶגלָתו, ועדיִין לא נתקררה דעתּוֹ ולא חָדל לשפּוֹךְ את חמתוֹ על יענקיל בּעל־העגָלה ועל כּל היהוּדים יחד, עד שבּאוּ שניהם, הוא והמלמד, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ אֶל אַחַד הכּפרים ונטוּ שם ללינַת־לָילָה.

למחר השכּים פישל עם עלוֹת השחר, עמד להתפּלל, קרא פּרק בּ“חוֹק ליִשׂראֵל”, סעד לבּוֹ בּכעךְ והיה מוּכן וּמזוּמן לדרךְ. אֶלָא שחווידוֹר, הוּא בּעל־העגָלה שלוֹ, לא היה מוּכן עדיִין: הלָה נכנַס לישיבה עם אֶחָד מרעיו והתמַהמַה עד בּוֹש, היטיב אֶת לבּוֹ ושתה לשכרה, עד שנרדם בּמקוֹמוֹ וישן כּל אוֹתוֹ היוֹם וּמַחצית הלילה, ורק אַחַר־כּךְ יצאוּ לדרךְ.

– הכיצד? – הטיף לוֹ פישל מוּסר, לאַחַר שכּבר ישבוּ בּעגָלה. – הכיצד, חווידוֹר, יִכּנס הרוּחַ בּאִמא שלךָ, הַיִתּכן? הלא שׂכוֹר שׂכרתּיךָ בּפירוּש ליוֹם טוֹב! האֵין אלוֹהים בּלבּךָ? אוֹ יוֹשר אָיִן?….

דברי־כּיבּוּשים אֵלוּ וכיוֹצא בְאֵלוּ השמיעוֹ פישל, ולא חָדל מהוֹכיחוֹ וּמהטיף לוֹ מוּסרוֹ, חציוֹ מדבּר גוֹיִית וחציוֹ בּלשוֹן־הקוֹדש וּמשׂבּר לוֹ את האוֹזן בּתנוּעת ידים ועקימַת פּה וחוֹטם. וחווידוֹר אָמנם הבין, עד היכן הדברים מַגיעים, ואַף־על־פּי־כן לא ענהוּ דבר וחצי־דבר. נראֶה, כּי בּלבּוֹ הוֹדה על עווֹנוֹ והכּיר, כּי צדק פישל הפּעם, ולכן ישב והקשיב למוּסרוֹ והחריש, כּתינוֹק שסרח. וכךְ היוּ מַרתּיעים ונוֹסעים, עד שהגיעוּ בּיוֹם הרביעי סמוּךְ לפיטשאנה וּפגעוּ שם בּיענקיל שקץ, שכּבר חָזר מחאשציוואטה בּקול שאוֹן ורעש, בּחריקה וּבשריקה, כּדרכּוֹ, וּבישׂר אֶת פישל ואֶת בּעל־העגָלה שלוֹ בְשׂוֹרה טוֹבה:

– מוּטב שתּתהפּכוּ ותשוּבוּ לבּאלטה: הבּוּג ניתּק ממקוֹמוֹ!

לבּוֹ של פישל המלמד אַף הוּא ניתּק ממקוֹמוֹ, כּששמע בּשׂוֹרה זוֹ. וחווידוֹר, שסבוּר היה, כּי יענקיל משטה בּוֹ גם הפּעם, התחיל שוּב לקללוֹ קלָלוֹת נמרצוֹת ושפךְ אֵת כּל כּעסוֹ וּמרי־שׂיחוֹ על ראשוֹ של יהוּדי זה ועל ידיו ועל רגליו. ולא פּסַק פּיו מקלָלָה עד שהגיעוּ בּיוֹם החמישי בּשבּת אֶל נהר הבּוּג. כּשבּאוּ אֶל נהר הבּוּג, סרוּ אֶל בּית פּרוֹקוֹף בּאראניוּק בּעל־המַעבּרה לשאוֹל אֶת פּיו, אֵימתי יפליג בּמַעבּרה. בּין כּה וָכה התרחש וּבא ערב. חווידוֹר וּפּרוֹקוֹף ישבו לשתּוֹת, וּפישל המלמד עמד להתפּלל תּפילת המנחה.

 

ד    🔗

השמש פּנתה לשקוֹע ושפכה אֶת קרניה האדוּמוֹת על ההרים הרמים אשר משני עֶברי הנהר, שמקצתם עדיִין מכוּסים שלג וּמקצתם כּבר התחילוּ מוֹריקים, וכוּלָם חרוּשים שלוּליוֹת דקוֹת, המשתּלשלוֹת ויוֹרדוֹת מלמַעלָה למַטה, נוֹפלוֹת וּמשתּפּכוֹת בּהמיה אֶל הנהר, פּוֹגשוֹת שם על דרכּן קילוּחי־מַיִם, הנוֹזלים ושוֹטפים מתּוֹךְ קרעֵי הקרח הזע. אוֹתה שעה נראתה חַאשציוואטה כּוּלָה כּמסוּדרת וּמוּנַחַת על־גבּי טבלה, היא וּבתּיה הקטנים וראש בּית־יִראָתה הרם, שנשקף מרחוֹק, מתּוֹךְ שקיעת החַמה כְנר דוֹלק. עמד פישל לתפילת שמוֹנה־עֶשׂרה, הסתּיר עֵיניו בּכפּוֹ והתאַמץ לגָרש מלבּוֹ את המַחשבוֹת הזרוֹת, שטרדוּהוּ וּבּילבּלוּ תּפילתוֹ ושימשוּ לפניו בּעירבּוּביה: בּת־שבע אִשתּוֹ עם מטפּחת־המשי החדשה, אֶפרים בּנוֹ עם הגמרא, רייזיל בּתּוֹ עם מַחלפת־ראשה, בּית־המרחָץ המַהבּיל עם האִצטבה העֶליוֹנה, וּמַצוֹת חַמוֹת עם דגים טוֹבים מפוּלפּלים, וּמרֹור חריף, שריחוֹ עוֹלה בּאַף, עם חמיצה של פּסח וּשאָר מַאכלים טוֹבים, שיֵצר לב האָדם להוּט אַחריהם. וכל אשר התאַמץ פישל לגָרש אֶת המַחשבוֹת הזרוֹת האלה וּלהסיח דעתּוֹ מהן, כּן התרגשוּ וּבאוּ עליו בּהמוֹן וטרדוּ אֶת מוֹחוֹ, כּזבוּבי־קיץ הלָלוּ, ולא הניחוּ לוֹ לכוון אֶת לבּו בּתפילתוֹ.

גָמַר פישל להתפּלל שמוֹנה־עשרה וירק בּ“עלינוּ”, חָזר וּבא אֵצל פּרוֹקוֹף ונכנַס עמו בּשׂיחָה על המַעבּרה ועל עֶרב יוֹם טוֹב, חציוֹ מדבּר אֵלָיו גוֹיִית וחציוֹ מבאֵר בּלשוֹן־הקוֹדש, משׂבּר לוֹ אֶת האוֹזן בּתנוּעת ידים, מלמדוֹ פּרק בּהלכוֹת הפּסח, מה עֶרכּוֹ של חַג זה ליִשׂראֵל וּמַה טיבוֹ של עֶרב יוֹם טוֹב שחָל להיוֹת בּשבּת, וּמסַיֵים אֶת דבריו בּלשֹון של בּקשה ותחנוּנים, כּי אִם, חַס ושלוֹם, לא יעבוֹר אֶת הבּוּג עד מחר, אַחריתוֹ עדי־אוֹבד, כּי מלבד שאשתּוֹ וילָדיו יוֹשבים שם בּביתוֹ וּמחַכּים לוֹ בּכליוֹן־עֵינַיִם (לדברים אֵלוּ מוֹציא פישל מלבּוֹ אנחה עמוּקה, השוֹברת גוּפוֹ), צריךְ יִהיֶה, חַס ושלוֹם לצוּם שמוֹנה ימים רצוּפים, להזיר אֶת עצמוֹ מן האכילה וּמן השתיה, וסוֹפוֹ שיִגוַע פּה בּרעב, ואָנה הוּא בּא? (כּאן נפנה פישל לצדדים, שלא יִראֶה פּרוֹקוֹף אֶת הדמעוֹת, אשר עלוּ בּעֵיניו).

פּרוֹקוֹף בּאראניוּק הבין, כּי מצבוֹ של פישל העלוּב בּרע, ולָכן נתכּוון לשדלוֹ בּדברים טוֹבים והשיב לוֹ, כּי אָמנם יוֹדע הוּא גם יוֹדע, שמחר חַג להם, ולא עוֹד, אֶלָא שיוֹדע הוּא גם אֶת שם החַג הזה. וגם יוֹדע הוּא, כּי בּחַג זה נוֹהגים היהוּדים לשתּוֹת יין וייש חָריף. וגם יוֹדע הוּא, כּי עוֹד חַג אֶחָד יש ליהוּדים, שבּוֹ שוֹתים ייש, ושם החַג ההוּא “אָזני־המן”. ושוּב יוֹדע הוּא, כּי יֵש חַג שלישי, שבּוֹ כּל היהוּדים חַייבים לשתּוֹת לשכרה, אֶלָא שכּבר שכח אֶת שמוֹ של אוֹתוֹ החָג…

– טוֹב ויפה! – נכנַס פישל לתוֹךְ דבריו והפסיקוֹ בּקוֹל־בּוֹכים. – אבל מה אֶעשׂה ליוֹם־חַגנוּ? שמא מחר חָלילה, אַל תּפתּח פּה לשׂטן, לא יעלה ולא יבוֹא?…

על הדברים האֵלה לא ענהוּ פּרוֹקוֹף כּלוּם, ורק עמד ורמז לוֹ בּידוֹ על הנהר, כּאָדם האוֹמר: “שׂא עֵיניךָ וּראֵה אֶת כּל המתרחש שם!”

וּפישל נשׂא עֵיניו אֶל הנהר וראה שם אֵת אשר לא ראוּ עֵיניו מעוֹלָם, ושמע שם אֵת אשר לא שמעוּ אָזניו מעוֹלם. לפי שיֵש רגלים לדבר, כּי פישל המלמד כּמעט לא ראה מימיו את עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּחוּץ כּמוֹת שהוּא, ואִם ראָהוּ לפעמים, לא ראה אוֹתוֹ אֶלָא בּהיסח־הדעת, בּדרךְ־הילוּכוֹ, כּשהיה נחפּז ורץ מן החדר לבית־המדרש ומבּית־המדרש שוּב לחדר. מי־התּכלת של נהר בּוּג היפה, השוֹטפים בּין שני הרים רמים ונשׂאִים, המית השלוּליוֹת, המשתּלשלוֹת ויוֹרדוֹת בּמדרוֹן מלמַעלָה למַטה, שאוֹן קרעֵי־הקרח, הזעים וּמהלכים על־פּני המים, נוֹגה החַמה השוֹקעת, הבּוֹעֶרת בּאֵש, ראש בּית־היִראָה, הדוֹלק כּוּלוֹ מרחוֹק, ריח אַוירוֹ של עֶרב פּסח הרענן והמחַיֶה נפשוֹת, ועל כּוּלם – הקרבה היתירה בּינוֹ וּבין בּני־ביתו, שנַפשוֹ נכספת וכלה אליהם ואֵינה יכוֹלה להשׂיגם, – כּל הדברים הלָלוּ יחד כּאילוּ נסכוּ רוּחַ חדשה על פישל, נטלוּהוּ וּנשׂאוּהוּ כּעל כּנפי נשרים והביאוּהוּ לעוֹלָם אַחר, עוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב, ונדמה לוֹ אוֹתה שעה, כֹּי כּפשׂע בּינוֹ וּבין חאשציוואטה, וּמַעבר הבּוּג קל מאוֹד, כּאַיִן וּכאֶפס הוּא, וּבלבד שיעשׂה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נס ויצליח אֶת דרכּוֹ!

מַחשבוֹת אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלו התרוֹצצוּ בּמוֹחוֹ של פישל, בּעמדוֹ יחידי על שׂפת הנהר, שימשוּ לפניו בּעירבּוּביה והסיחוּ אֶת דעתּוֹ מכּל העוֹלָם כּוּלוֹ, עד כּי לא ראה ולא הרגיש, כּי כּבר החשיךְ היוֹם ועלָטה בּאה, והשמַיִם נזרעוּ כּוֹכבים, ורוּחַ קלה התגנבה וחָדרה אֶל תּחת קפּוֹטתוֹ, וּמשם נגעה בּטליתו הקטנה, – וּפישל המלמד עדיִין עוֹמד וּמהרהר מפנה לבּוֹ לחלוֹמוֹת ודמיוֹנוֹת, מתעמק בּענינים רמים ונשׂגָבים, שלא עלוּ מימיו על דעתּוֹ: בּכבשוֹנוֹ של עוֹלָם, בּסוֹד הליכוֹת השמים וכל צבאם, בּהדר הטבע וּגאוֹנוֹ, בּבוֹרא שמַיִם ואָרץ, וכל כּיוֹצא בּאלוּ.

 

ה    🔗

ליל־נדוּדים עבר על פישל המלמד בּביתוֹ הקטן של פּרוֹקוֹף בּעל־המַעבּרה – לילה כּזה אַל יִשָנה עוד! והנה חָלף הלילה וּבא הבּוֹקר והציצה החַמה בּפנים מאִירֹות ושׂוֹחקוֹת. יוֹם נאֶה ונפלא הגיע, יוֹם בּהיר בּשחָקים, מַשפּיע חוֹם נעים ורךְ, מַפשיר אֶת שיירי השלג וּבוֹללָם יחד ועוֹשׂה אוֹתם כּמין דייסה, והדייסה מתמַגמגת והוֹלכת עד שהיא נַעשׂית קילוּחי־מַיִם, והמַיִם זוֹרמים ושוֹטפים מכּל אַפסים, הוֹלכים ומשתּפּכים כּוּלָם אֶל תּוֹך מי הבּוּג. והבּוג בּהיר כּוּלוֹ, רם וּמשוּפע, ועֵינוֹ כּעֵין התּכלת הטהוֹרה, ורק לפעמים עדיִין נראִים עליו קרעֵי־הקרח הגדוֹלים והעצוּמים, שמַראֵיהם מַראֵה חַיוֹת גדוֹלוֹת ונוֹראוֹת, מיני פּילים לבנים, הרוֹדפים ודוֹלקים זה אַחַר זה, אָצים ורצים, דחוּפים וּמבוֹהלים, כּנחפּזים מאוֹד לדרכּם. פישל המלמד התפּלל תּפילת שחרית, סעד אֶת לבּוֹ בּיֶתר החָמץ שנשתּייר לוֹ בּשׂק טליתו, ויצא אֶל הנהר לראוֹת ולָדעת, אֵימתי יפליגוּ בּמַעבּרה. וּמַה נבהל ונשתּוֹמם, כּששמע מפּי פּרוֹקוֹף, כּי לא יוּכלוּ להפליג בּמַעבּרה עד יוֹם הראשון הבּא! פישל נזדעזע כּוּלוּ, תּפס אֶת ראשוֹ בּשתּי ידיו, ניענַע כּל אֶברי גוּפוֹ, גָער בּפרוֹקוֹף, חירף וגידף אוֹתוֹ, חציוֹ מדבּר אֵלָיו גוֹיִית וחציוֹ בּלשוֹן־הקוֹדש, משׂבּר לוֹ אֶת האוֹזן בּתנוּעת ידים: הכיצד? הלא אֶתמוֹל נתן תּקוה בּלבּוֹ להעבירוֹ אֶת הבּוּג בּמַעבּרה! על זה השיב לוֹ פּרוֹקוֹף בּמנוּחת־נפש יתירה, כּי מעוֹלָם לא נתן תּקוה בּלבּוֹ להעבירו בּמַעבּרה; הבטח הבטיח אוֹתוֹ להעבירוֹ, ואָמנם, לכשיִרצה, יכוֹל הוּא להעבירוֹ אֶת הנהר לא בּמַעבּרה, אֶלָא בּעריבה, כּלוֹמר, בּסירת־דוּגָה קטנה, וּבשׂכר זה ישלם לוֹ פישל לא פּחוֹת ממַחצית הקרבּוֹן.

– לוּא תּהי סירת־דוּגָה, לוּא תּהי עריבה, וּבלבד שלא אָחוֹג חָלילה אֶת חַגי בּחוּץ!

כּךְ אָמַר לוֹ פישל והיה מוּכן וּמזוּמן בּאוֹתוֹ רגע לשלם לוֹ אפילוּ שני קרבּוֹנים, אוֹ לקּפֹוץ אֶל תּוֹךְ הנהר וּלעברוֹ בּשׂחייה, למסוֹר אֶת נַפשוֹ על קדוּשת החָג. וּמיד עמד להבהיל אֶת פּרוֹקוֹף ולָאוּץ בּוֹ, כּי ימַהר ויִקח אֶת העריבה אוֹ אֶת סירת־הדוּגָה שלוֹ ויעבירהוּ לעֵבר הנהר השני, לחאשציוואטה, למקוֹם שמחַכּים לוֹ שם בּכליון־עֵינַיִם בּת־שבע אִשתּוֹ ואֶפרים בּנו ורייזל בּתּוֹ. אֶפשר שהם עוֹמדים כּוּלָם מעֵבר הנהר, שם על ראש ההר, ורוֹאִים אוֹתוֹ בּעֵיניהם, ורוֹמזים אֵלָיו בּידיהם, וקוֹראִים אֵלָיו בּפיהם, אֶלָא שהוּא אֵינוֹ רוֹאה אֶת פּניהם ואֵינוֹ שוֹמע אֶת קוֹלָם, לפי שהנהר גָדוֹל עתּה ורחב, רחב מאוֹד, אשר לא היה כּן מעוֹלָם.

השמש כּבר עמדה באֶמצע השמַיִם העמוּקים, הבּהירים והכּחוּלים, בּשעה שפּרוֹקוֹף ציוָה אֶת פישל לקפּוֹץ אל תּוֹךְ העריבה. וּכששמע פישל אֶת הדברים האֵלה, מיד רפוּ ידיו וכשלוּ רגליו, ולא ידע אֶת המַעשׂה אשר יעשׂה. מימיו לא עבר בּעריבה על־פּני המים. מימיו לא הפליג בּסירה על־פּני הנהר. ונדמה לוֹ, כּי כּאשר אַךְ יציג אֶת כּף־רגלוֹ בּעריבה, מיד תּתהפּךְ על פּיה ותוֹרידהוּ מצוּלות!

– קפוֹץ אֶל תּוֹךְ העריבה, ונַפליג! – אָמַר לו פּרוֹקוֹף שנית וּבמחי משוֹט אֶחָד קרב בּסירה אֶל שׂפת הנהר ונטל מידי פישל אֶת תּרמילוֹ.

עמד פישל המלמד והפשיל אֶת כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ למַעלה והתחיל חוֹזר בּמקוֹם אֶחָד, חוֹזר ונמלךְ בּדעתּוֹ, אִם יִקפּוֹץ אוֹ לא יִקפּוֹץ? מצד אֶחָד – עֶרב פּסח שחָל להיוֹת בּשבּת־הגָדול, בּת־שבע אִשתּוֹ, אֶפרים בּנוֹ, רייזיל בּתּוֹ, בּית־המרחָץ, סידוּר פּסח, כּיסא־המַלכוּת… וּמצד שני – סַכּנת־נפשוֹת, מַלאַךְ־המות, “המאַבּד עצמוֹ לָדעת”… כּי אִם, חַס ושלוֹם, תּנוּעַ העריבה רק רגע אֶחָד, הלא אָבד פישל, עבר וּבטל מן העוֹלָם!… וכךְ היה חוֹזר בּמקוֹם אֶחָד וכנפוֹת קפּוֹטתוֹ המוּפשלוֹת בּידיו, עד שכּעס עליו פּרוֹקוֹף, גָער בּוֹ בּנזיפה ואָמַר לוֹ, כּי ירוֹק יִירק בּפניו ויעבוֹר לבדוֹ לחאשציוואטה. שמע פישל אֶת שם “חאש־צי־ווא־טה” יוֹצא מפוֹרש מפּי פּרוֹקוֹף, נזכּר בּבני־ביתוֹ אהוּבי נַפשוֹ, עמד והתחַזק בּכל כּוֹחוֹתיו, קפץ ונפל לתוֹךְ העריבה. נאמר כּאן “נפל”, מפּני שתּיכף לכניסתוֹ נעה הסירה לצד אֶחָד; כּסבוּר היה, שנוֹפל הוּא, ונרתּע לאחוֹריו; כּיון שנרתּע לאחוֹריו, מיד נפל על פּניו ונשתּטח מלוֹא־קוֹמתוֹ על הקרקע. וכךְ עברוּ עליו רגָעים אחָדים, עד ששבה רוּחוֹ אֵלָיו, וּפניו לבנים כּפני מת, וידיו ורגליו רוֹעדוֹת, ולבּוֹ נוֹקפוֹ בחָזקה: טיק־טיק־טאק! טיק־טיק־טאק!

 

ו    🔗

כּאָדם היוֹשב על כּיסאוֹ בּתוֹךְ בּיתוֹ, שוֹקט ושָלֵו וּבטּוח, כּךְ יוֹשב פּרוֹקוֹף על קצה העריבה, מניף משוֹטוֹ לצד אֶחָד, חוֹזר וּמניפוֹ לצד שני – והעריבה מַחליקה והוֹלכת על־פּני המַיִם, והמַיִם מַבהיקים כּאַספּקלָריה מאִירה, וראשוֹ של פישל סוֹבב עליו כּגלגל, ולבּוֹ סחַרחָר, והישיבה קשה לוֹ מאוֹד. כּלוּם יוֹשב הוּא? דוֹמה, שאֵינוֹ יוֹשב, אֶלָא תּלוּי, תּלוּי ועוֹמד באַויר. כּמעט יזוּז רגע שלא כּשוּרה, כּמעט יֵרתע רגע ויִתנוֹדד לצד אֶחָד – מיד יוּטל אֶל המַיִם, ופישל אֵיננוּ!… וּמתּוֹךְ מַחשבה זוֹ עוֹלה על לבּוֹ אוֹתוֹ פּסוּק משירת הים: “צללוּ כּעוֹפרת בּמַיִם אַדירים”, ־ וּשׂער ראשוֹ סוֹמר מפּחד, וכל בּשׂרוֹ נַעשׂה חידוּדים. וכי קלה בּעיניכם מיתה משוּנה זוֹ? הן גם לקבר־יִשׂראֵל לא יבוֹא! והוּא מתפּלל בּלבּוֹ ונוֹדר נדר… מַה יִדוֹר? שמא צדקה? אֵין לוֹ בּמה לשלם: הלא מסכּן הוּא, עני ואֶביוֹן! וּלפיכךְ הוּא נוֹדר נדר בּלבבו, כּי אִם יִהיֶה אלוֹהים עמוֹ ויביאֵהוּ בּשלוֹם לביתוֹ, יֵשב כּל לילוֹת ויעסוֹק בּתּוֹרה, ויעבוֹר בּמשךְ השנה על כּל הש"ס כּוּלוֹ, אִם יִרצה השם.

חָשקה נַפשוֹ של פישל לָדעת, אִם רחוֹקה עוֹד הדרךְ לפניהם עד החוֹף. ואוּלָם לצערוֹ וּלהוָתוֹ ישב בּסירה ישיבה הפוּכה: פּניו כּלפּי פּרוֹקוֹף ואחוֹריו לחאשציוואטה. לשאוֹל אֶת פּי פּרוֹקוֹף ירא הוּא. חוֹשש הוּא להוֹציא הגה מפּיו, שמא יכשילהוּ קוֹלוֹ. נדמה לוֹ, שאִם אַךְ יִפתּח אֶת פּיו וישמיע קוֹל, מיד תּתנוֹדד הסירה, וכיוָן שתּתנוֹדד הסירה, אֵין פישל עוֹד! אַךְ הנה פּתח פּרוֹקוֹף עצמוֹ אֶת פּיו והתחיל מדבּר. מלמד הוּא אֶת פישל פּרק בּהלכוֹת הפלָגת הסירה. קשה, הוּא אוֹמר, הפלָגת סירה בּמַיִם בּזמן הפשרת הקרח! בּשעה זוֹ, הוּא אוֹמר, הסַכּנה מצוּיה בּיוֹתר, וּלפיכךְ, הוּא אוֹמר, אַל יֵצא אָדם על המים בּדרךְ ישרה ואַל יהי אָץ להפליג. חַייב אָדם, הוּא אוֹמר, להיוֹת זהיר וְמתוּן בּיוֹתר, להתחַכּם הרבּה ולילךְ בּעקיפים, סחוֹר־סחוֹר, מַפליג קצת וחוֹזר לאחוֹריו, מַפליג קצת וחוֹזר לאחוֹריו…

– הנה גוּש קרח מתרגש וּבא עלינוּ!

כּךְ אוֹמר פּרוֹקוֹף וּמַטה אֶת הסירה אחוֹרנית וּמפנה דרךְ לגוֹלם־קרח גָדול ועצוּם, השט ועוֹבר על פּניהם מתּוֹךְ המוּלה משוּנה מאוֹד, שאוֹזן פישל לא שמעה כּמוֹתה מעוֹלָם. וּפישל רוֹאֶה עכשיו עין בּעין, עד היכן מַגיעה הסַכּנה בּנסיעה משוּנה זוֹ! והוּא מהרהר חרטה בּלבּוֹ על המַעשׂה אשר עשׂה. אֵת כּל אשר לוֹ היה נוֹתן עתּה, וּבלבד שיבוֹא בּמהרה אֶל החוֹף, אוֹ שיחזוֹר לאחוֹריו.

– אָה! הרוֹאֶה אָתּה? – אוֹמר פּרוֹקוֹף ורוֹמז לוֹ בּידוֹ לפניו.

פישל מרים אֶת עֵיניו בּחשאי, מתירא לָזוּז ממקוֹמוֹ, מַבּיט וחוֹזר וּמַּבּיט, ואֵינוֹ רוֹאֶה כּלוּם. רוֹאֶה הוּא לפניו רק מַיִם בּלבד, מַיִם רבּים, מַיִם שאֵין לָהם סוֹף.

– הרי זה קרע גָדול של קרח, ההוֹלךְ וּבא עלינוּ. צריךְ להזדרז ולעבוֹר בּמהרה, כּי לחזוֹר לאחוֹרינו לא נַספּיק עוֹד.

כּךְ אוֹמר פּרוֹקוֹף ושוֹקד על מלאכתּוֹ בּשתי ידיו, מניף משוֹטוֹ על ימין ועל שמאל, והסירה מַחליקה והוֹלכת, שטה על־פּני המַיִם כּדג, וּפישל מַרגיש אוֹתה שעה, כּי צינה עוֹברת בּכל אֶברי גוּפוֹ. רוֹצה וּא לשאוֹל דבר, אֶלָא שהוּא מתירא להעמיד אֶת חַייו בּסַכּנה. ואוּלָם הנה פּרוֹקוֹף עצמוֹ מדבּר:

– אִם לא נכוון אֶת הרגע ולא נקדם אֶת הקרח בּעוֹד זמן, רעה נגד פּנינוּ.

כּאן לא יכוֹל פישל להתאַפּק ושאל בּחרדה:

– דהיינוּ? מַה מַשמע רעה נגד פּנינוּ?

– מַשמע, שאָבדנוּ, ־ אוֹמר פּרוֹקוֹף.

– אָבדנוּ?

– אָבדנוּ!

– דהיינוּ? מַה מַשמע אָבדנוּ? – חוֹזר פישל ושוֹאלוֹ.

– מַשמע שיִפגע בּנוּ.

– יִפגע?

– יִפגע!

וּפישל אֵינוֹ מבין עדיִין כּל־צרכּוֹ אֶת פּירוּש המלים האֵלה ואֵינוֹ יכוֹל לעמוֹד על פּשוּטן, אֶלָא שיוֹדע הוּא וּמַרגיש, כּי סַכּנה קרוֹבה, כּי מַעבר־בּוּג זה יֵֵש בּוֹ משוּם “מַעבר יבּוֹק”… וזיעה קרה מכסה אֵת כּל בּשׂרוֹ, ושוּב עוֹלה על לבּוֹ אוֹתוֹ פּסוּק משירת־הים: “צללוּ כּעוֹפרת בּמַיִם אַדירים”…

וּכדי להניח אֶת דעתּוֹ של פישל, מסַפּר לוֹ פּרוֹקוֹף מַעשׂה יפה ונעים, מאוֹרע שאֵירע לוֹ בּשנה שעברה, בּתקוּפה זוֹ מַמש, כּשנפתּח הבּוּג והמַעבּרה לא הפליגה עדיִין בּנהר. נזדמן לו בּימים ההם בּרנש אֶחָד, פּקיד מפּקידי מכס־היין אשר בּעיר אוּמַאן, אָדם מהוּגָן בּיוֹתר, שהבטיח לשלם לוֹ קרבּוֹן שלם. יצאוּ בּסירה ונפגעוּ פּגיעה רעה בּשני הרי־קרח גדוֹלִים ונוֹראִים. בּיקש לפנוֹת על ימין – ונכנַס לבין שני ההרים. בּיקש להבקיע ולָצאת מתּוֹכם – נתקלה הסירה בּקרח ונהפּכה על פּיה, וּשניהם נפלוּ אֶל המים. נַעשה לוֹ נס וצף על־פּני הנהר וניצל, והפקיד מאוּמַאן שקע וטבע, ויחד עמוֹ ירד לטמיוֹן גם הקרבּוֹן.

– פּראָפּאַוו קאַרבּאָוואַנעֶץ! כּלוֹמַר, אבד הקרבּוֹן! – כּךְ סיֵים פּרוֹקוֹף אֶת סיפּוּרוֹ היפה מתּוֹךְ אנחה, וּפישל חָרד כּוּלוֹ וּבשׂרוֹ סמר מפּחד וּלשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ, ולא יכוֹל לדבּר דבר וּלהשמיע קוֹל וּלהוֹציא הגה מפּיו.

 

ז    🔗

בּעֶצם הנסיעה, כּשהגיעוּ עד אֶמצע הנהר, נתעכּב פּרוֹקוֹף מתּוֹךְ יִשוּב־הדעת, יוֹשב וּמַבּיט אֶל המים. אַחַר־כּךְ הניח אֶת המשוֹט, הוֹציא בּקבּוּק מתּוֹךְ כּיסוֹ העמוֹק, הפךְ אֶת הבּקבּוּק לתוֹךְ פּיו וגָמַע ממנוּ שתּים ושלוֹש גמיעוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ, חָזר וּפקק אוֹתוֹ, שילשלוֹ לתוֹךְ כּיסוֹ וקינַח לגימתוֹ בּפת־קיבּר, וּפנה אֶל פישל והתנַצל לפניו, כּי שתייה זוֹ חוֹבה היא לוֹ: חַייב הוּא לגמוֹע פּעם וּשתּים מן המַר־המַר הזה, שאִם לא כן, תּהיֶה הרגָשתוֹ רעה על־פּני המים. וּמיד מחה אֶת שׂפתיו, נטל אֶת המשוֹט בּידוֹ, הציץ שוּב על המַיִם ואָמר:

– ועתּה הבה נברח!

לאָן יִברחוּ? מפּני מי יִברחוּ?… דבר זה לא ידע פישל והתירא לשאוֹל. ורק הרגיש בּלבּוֹ כּי יֶש כּאן משוּם קרבת מַלאַךְ־המות, לפי שפּרוֹקוֹף עמד על בּרכּיו וקרב אֶל המלָאכה בכל תּוֹקף, התחיל חוֹתר בּמשוֹטוֹ על ימין ועל שׂמֹאל, וּבשעת מַעשׂה פּנה אֶל פישל, רמז לוֹ בּידוֹ על קרקע הסירה ואָמר לוֹ:

– רבּי! שכב למטה!

וּפישל הבין מיד, כּי גזירה נגזרה עליו להשתּטח, ולא סירב. ראה פישל מרחוֹק חַשרת־קרח איוּמה מתרגשת וּבאה עליהם, ועצם את עֵיניו, נפל אַפּיִם ונשתּטח על קרקע הסירה והתחיל רוֹעֵד כּוּלוֹ, כּכבשׂה נפחדת, צוֹעֵק מנַהמת־לבּוֹ בּלחש “שמע יִשׂראֵל”, קוֹרא וידוּי הקצר, מהרהר בּקבר־יִשׂראֵל ורוֹאֶה אֶת עצמוֹ כּאִילוּ כּבר ירד ושקע תּהוֹמוֹת, ודג אֶחָד גָדוֹל רץ וּבא אֵלָיו וּבוֹלע אוֹתוֹ אֶל קרבּוֹ, כּמוֹ שבּלע אֶת יוֹנה הנביא בּשעתוֹ, בּברחוֹ תּרשישה. והוּא נזכּר בּתפילתוֹ של יוֹנה הנביא, שהתפּלל ממעֵי הדגה, והוּא קוֹרא תּפילה זוֹ בּניגוּן וּבלחש, בּוֹכה תּמרוּרים וּמוֹריד דמעוֹת: “אפפוּני מַיִם עד־נפש, תּהוֹם יסוֹבבוני…”

כּךְ מזמר פישל המלמד בּלחש, בּוֹכה וּמתמוֹגג בּדמעוֹת, מַעלה על דעתּוֹ אֶת בּת־שבע אִשתּוֹ, אַלמנה עוֹטיה ושוֹממה, ואֶת בּניו היתוֹמים העלוּבים, וּגדוֹלים רחמיו עליהם ולבּוֹ לבּוֹ לָהם. וּפרוֹקוֹף אַף הוּא עוֹמד ושוֹקד על מלאכתּוֹ, חוֹתר על ימין ועל שׂמֹאל, וּמזמר בּשעת מַעשׂה מין זמר משוּנה בּלשוֹנוֹ הגוֹיִית:

וּפרוֹקוֹף רוֹאֶה אֶת עצמוֹ על המַיִם כּאילוּ הוּא על היבּשה ועוֹשה פּה כּאָדם העוֹשׂה בְּתוֹךְ בּיתוֹ. וּתפילת “אפפוּני” של פישל נבלעת בּפזמוֹן “העוֹרבים” של פּרוֹקוֹף, ואֶנקת “יסוֹבבני” של פישל מתמַזגת בּשירת “שחוֹרי־הכּנפים” של פּרוֹקוֹף, וּמעל־פְּני המַיִם נישׂא מין זמן משוּנה של שני קוֹלוֹת מנַצחים זה אֶת זה, מין דוּאֶט נפלא, שמיוֹם בּריאת הבּוּג לא שמעה אוֹזן אָדם כּמוֹתוֹ.

“לָמה מפחד כּל־כּךְ יהוּדי זה מפּני המות? – מהרהר פּרוֹקוֹף בּאראניוּק בּפני עצמוֹ לאַחר שעבר בּשלוֹם על־פּני גוּש־הקרח הגָדוֹל והוֹציא שוּב אֶת הבּקבּוּק מתּוֹךְ כּיסוֹ העמוֹק, גָמַע ממנוּ שתּים ושלוֹש גמיעוֹת וקינַח לגימתוֹ בּפת־קיבּר. – דומה, יהוּדי קטן כּמוֹתוֹ, דל וצנוּם וּלבוּש קרעים, לא תּואַר לוֹ ולא הדר, כּמוֹהוּ כּאַיִן, ואַף־על־פּי־כן ירא הוּא אֶת המות יִראָה גדוֹלה וּמפרכּס בּכל אבריו!”…

וֹּפרוֹקוֹף עוֹמד ודוֹחף אֶת פישל בּקצה מַגָפוֹ בּצדוֹ, וּפישל נרתּע וּמזדעזע כּוּלוֹ. פּרוֹקוֹף נוֹתן אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק, אַךְ פישל אֵינוֹ שוֹמע. פישל עוֹסק בּתפילה, פישל אוֹמר וִידוּי, קוֹרא קדיש אַחרי נשמתוֹ, מפשפּש בּמַעשׂיו וּמהרהר בּקבר־יִשראֵל.

– קוּם, רב שוֹטה! כּבר הגענוּ! כּבר בּאנוּ לחַאשציוואטה!

כּךְ אוֹמר פּרוֹקוֹף בּאראניוּק לפישל המלמד, אוֹחז בּוֹ וּמזעזע אוֹתוֹ, כּמעירוֹ משנתוֹ. וּפישל מתנַער, מרים ראשוֹ בּחשאי, לאַט־לאַט, מציץ וּמתבּוֹנן על סביבוֹתיו בּעיניו האדוּמוֹת, הדוֹמעוֹת:

– חַאש–צי–ווא–טה???…

– חַאשציוואטה! תּן, רבּי, מַחצית הקרבּוֹן!

וּפישל זוֹחל ויוֹצא מתּוֹךְ העריבה ורוֹאֶה בּעֵיניו, כּי אָמנם בּעירוֹ הוּא, בּעיר־מוֹלדתּוֹ, ואֵין הוּא יוֹדע אֶת המַעשה אשר עליו לעשוֹת עתּה: האִם ימַהר וירוּץ לביתוֹ? אִם יֵצא בּמחוֹל? אוֹ יקדים וִיּתּן שבח והוֹדיה לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שהצילוֹ מסַכּנה גדוֹֹלה? והוּא מסַלק להערל אֶת מַחצית השקל, חוֹטף ונוֹטל אֶת תּרמילוֹ וּפוֹנה לָרוּץ הבּיתה, אֶלָא מיד הוּא מתעכּב ועוֹמד רגע בּמקוֹמוֹ, הוֹפךְ פּניו אֶל בּעל־המַעבּרה ואוֹמר לוֹ בּלָשוֹן שחציה גוֹיִית וחציה לשוֹן־הקוֹדש:

– שמַע־נא, פּרוֹקוֹפּי מַחמד־נַפשי! אַתּה בּוֹא מחר, אִם יִרצה השם, אֶל פישל המלמד לשתּוֹת כּוֹס ייש של פּסח ולאכוֹל דגים של יוֹם טוֹב. השוֹמע אָתּה? למַען השם!

– אֶלָא מה? כּלוּם שוֹטה אני כּל־כּךְ? – משיב לוֹ פּרוֹקוֹף בּאראניוּק ולוֹקק שפתיו מתּוֹךְ הנאה מוּקדמת לזכר הייש של פּסח והדגים הממוּלאִים שיִטעם מחר. ­– ייש של פּסח? דגים של יהוּדים? טוֹב, רבּי, טוֹב!

 

ח    🔗

כּשבּא פישל המלמד לביתוֹ, יצאה לקראתוֹ בּת־שבע אִשתּוֹ, כּוּלָה אדוּמה כּאֵש, הוֹרידה אֶת מטפּחתּה על מצחה ושאלה אוֹתוֹ דרךְ־אַגב, בּלי הבּיט אֶל פּניו: “מַה שלוֹמךָ?” אָמַר לָה: “ואַתּ מַה שלוֹמךְ?” אָמרה לו: “מַדוּע אֵיחַרתּ לבוֹא כּל־כּךְ?” אָמַר לָה: “חַייב אני לברךְ בּרכּת הגוֹמל! נס מן השמים!”… ויוֹתר לא הגיד לָה דבר ולא רצה לסַפּר כּלוּם על נסיעתוֹ הנפלָאָה. לא היה לוֹ פּנאי לכךְ. ולא עוֹד, אֶלָא שלא היה סיפּק בּידוֹ גם לבחוֹן אֶת אֶפרים בּנוֹ בּתלמוּדוֹ ולמסוֹר לרייזיל אֶת מַתּנתוֹ וּלבת־שבע אֶת מטפּחת־המשי. אֵת כּל זה דחה לאַחַר זמן. בּיקש פישל שלא להחמיץ אֶת השעה ולָבוֹא לבית־המרחָץ בּעוֹד יוֹם, וּבקוֹשי רב עלה הדבר בּידוֹ. ואַף כּשחָזר מבּית־המרחָץ, לא סיפּר לבני־ביתוֹ כּלוּם, אֶלָא דחה אֶת דבריו להבּא, לאַחַר הסדר. ורק אָמַר מדי פּעם בּפעם: “נס מן השמים… חַייב אני לברךְ בּרכּת הגוֹמל… הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נוֹהג בּחַסדוֹ כּל אָדם… יתבּרךְ ויִשתּבּח שמוֹ”…

ותיכף קרא לאֶפרים וּמיהר והלךְ עמוֹ לבית־הכּנסת.