“אַקדמוּת מלין ושריוּת שוּתא, אַולָא שקילנא הרמן וּרשוּתא!”… כּךְ מזמר בּהתלהבוּת רבּה יהוּדי קטן וצנוּם, כּשהוּא עוֹמד לפני עמוּדוֹ בּבית הכּנסת ממוּל כּוֹתל המזרח, כּוּלוֹ מעוּטף בּטליתוֹ המַצהיבה עד לחוּדה של כּיפּת־ראשוֹ, וּבשעת מַעשׂה ידיו פּרוּשׂוֹת לפניו, עֵיניו זקוּפוֹת כּלפי מַעלָה, והוּא גוּפוֹ רוֹגש וּמתנוֹעע לכאן וּלכאן, קוֹפץ ורוֹקד בּרתת־אברים, ופניו, פּני־קלף מכוּרכּמים, נוֹהרים מאוֹר החַמה, המציצה בּקרן־זוֹהר אַחַת בּעד חַלוֹן בּית־הכּנסת, והשיטה האַחַת, היחידה והמיוּחדת, אשר בּחצר בּית־הכּנסת, שכּבר הניצה ועוֹמדת בּעֶצם ליבלוּבה, שוֹלחת אֶת ריחָה הערב אֶל אַף היהוּדים המתפּללים, כּאוֹמרת: “יֶערב ריחי לאַפּכם, בּני יִשׂראֵל, עם קדוֹשים! טעמוּ אַף אַתּם מטוּב בּשׂמִי וּמתקי, טעמוּ וּראוּ מַה נַאֶה עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא!”…

היוֹדעים אַתּם, מי הוּא היהוּדי הקטן הזה, המזמר “אַקדמוּת” בּרגש של חדוָה עֶליוֹנה וּבהתלהבוּת מרוּבּה כּל־כּךְ? יהוֹשוּע־השיל הוּא. מכּירים אַתּם אֶת האִיש הזה ואֶת טיבוֹ. הלא הוּא אֶחָד מאוֹתם היהוּדים הכּתריאֵלים, שאַתּם רוֹאִים אוֹתם תּמיד בּדרךְ ריצתם, עסוּקים וּטרוּדים מאוֹד, דחוּפים וּמבוֹהלים תּמיד, רוֹדפים כּל ימיהם אַחַר פּרנסה וּמשחרים למצוֹא טרף לביתם. וּפרנסתם, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, הלא בּרוּחַ יסוֹדה. מתפּרנסים הם מן הרוּחַ. העוֹלָם הזה דוֹמה לָהם כּיריד, כּמקוֹם השוּק, והם אַנשי־היריד, שבּאוּ לכאן בּאיחוּר זמן, לאַחַר שכּבר קידמוּם עזים וּזריזים מהם, והרי הם מתהלכים בּין המשפּתיִם, מחוּץ לתחוּם הסוֹחרים ואַנשי־המַעשׂה, סוֹבבים בּלב שוֹקק וּבנפש הוֹמיה וּמריחים על ימין ועל שׂמאֹל, אוּלי יַקרה אלוֹהים גם לפניהם מציאָה בּהיסח־דעתּם של אחרים. סוֹחרים ממין זה הם עצמם אֵינם יוֹדעים מה ענינם בּמקוֹם השוּק וּמה חפצם שם? קוֹפצים הם על כּל מַה שעֵיניהם רוֹאוֹת תּחילה, קוֹנים וּמוֹכרים הכּל על רגל אֶחָת, נוֹשׂאִים ונוֹתנים מיד ליד, אֵינם מַבחינים בּין שׂכר להפסד, וּבלבד שיעשׂוּ עֵסק, מַעלים דינר וּמוֹרידים דינר, וּבלבד שיִהיֶה הכּל נַעשׂה בּצדק וּביוֹשר־לבב, כּמתוּקנים שבּסוֹחרים, שלא לפגוֹע חָלילה בּשל אחרים. סוֹחר ממין זה, כּשהוּא מתעשת לאַחַר יוֹם־השוּק, מחַשב חשבּוֹן עוֹלָמוֹ ורוֹאֶה, כּי היריד אָכל אֶת יֶתר הפּליטה בּכיסוֹ ולא השאִיר בּוֹ אַף פּרוּטה לפוֹרטה, הריהוּ אוֹחז זקנוֹ בּידוֹ, שוֹקע רגע בּהירהוּרים, ניעוֹר ואוֹמר: “וּבכן, כּבר נפטרנוּ, בּרוּךְ השם, גם מענשוֹ של יריד זה. עכשיו הבה נרוּץ בּרחוֹבה של עיר, אוּלי יַקרה אלוֹהים גמילוּת־חסד להביא פּת־לחם הבּיתה”…

ואֶחד מאַנשי־היריד האֵלה הוּא גיבּוֹרנוּ יהוֹשוּע־השיל.

מה עסקוֹ וּמה משלח־ידוֹ – אֵיני יוֹדע. דוֹמה, סַרסוּר הוּא, עוֹשׂה שליחוּתם של אחרים, ואַף שדכן בּמקצת. כּלוֹמַר, לא שהוּא שדכן מַמש, שאוּמנוּתוֹ בּכךְ, מאוֹתם השדכנים השוֹלחים מכתּביהם למרחוֹק, מסַכסכים חָתן בּכלה, מַרכּיבים מין בּשאֵינוֹ מינוֹ וּבאִים אַחַר־כּךְ על שׂכרם, אֶלָא שדכן לכשיִרצה, משדךְ שידוּכים רק דרךְ־אגב, בּין עֵסק לעֵסק, בּשעה שאֵינה לא יוֹם ולא לָילָה. זימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא שני צדדים שזיווּגם עוֹלה יפה, ־ כּלוּם יעמוֹד מרחוֹק בּחיבּוּק־ידים? וכי לא עֵסק הוּא זה כּשאָר העסקים, שמַתּן־שכרם בּצדם? אֶלָא מה? תֹּאמַר: זיווּג זה, שנראָה לו יפה כּל־כּךְ, אֵינוֹ יפה כּלל בּעֵיני בּעלי־הדבר, עקוּם וּמשוּנה ותפל הוּא לגבּיהם, וסוֹפוֹ לָצאת מעם פּניהם בּפחי־נפש? הלא מַזלו גָרם לכךְ. ולא תּהא שדכנוּת כּסַרסרוּת? כּמה סַרסוּרים אַתּה מוֹצא בּעיר, שאֵינם גדוֹלים ממנוּ לא בּחָכמה ולא בּחָריצוּת־כּפּים, ואַף־על־פּי־כן בּכל אשר יִפנוּ יצליחוּ; ורק הוּא האֶחָד פּוֹנה על ימין ועל שׂמֹאל, רץ וּמתרוֹצץ בּחוּצוֹת העיר כּל היוֹם, למן הבּוֹקר ועד הערב, ושב לביתוֹ כּל־עוּמַת שבּא. טוֹבל וטוֹבל – וּמַעלה חרס בּידוֹ. אִם אֵין מַזל לאָדם, לא תּוֹעיל לוֹ חָכמתוֹ אשר הוּא חָכם תּחת השמש! אָמנם הוּא עצמוֹ אֵינוֹ בּוֹכה על מַזלוֹ ואֵינוֹ מתרעֵם חָלילה על מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. ואוּלָם אִשה יֶש לוֹ וּבנים קטנים – אֵלה הצֹאן מה חָטאוּ?… עוֹד זאת בּאָשרוֹ של יהוֹשוּע־השיל, שיהוּדי חָסיד הוּא וירא שמַיִם, נאמן עם אלוֹהיו ועוֹבדוֹ מאַהבה, בּכל לבבוֹ וּבכל נַפשוֹ, כּרוּךְ אַחרי השכינה, נכסף ועוֹרג אֵליה, כּחָתן עוֹרג אֶל כּלָתוֹ, וּלפיכךְ תּפילתוֹ נלהבה כל־כךְ. בּוֹאוּ־נא לבית־הכּנסת הכּתריאֵלי ותראוּ אֶת יהוֹשוּע־השיל בּתפילָתוֹ – אָז יִשׂמַח לבּכם ותגיל נַפשכם. אֵין זוֹ תּפילה חטוּפה של סוֹחרים וחנונָים, הנוֹהגים עם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מנהג הלוֹוה עם הנוֹשה בּוֹ, פּוֹרעים לוֹ אֶת חוֹבם מאוֹנס, על־פּי מצוַת־אנשים מלוּמדה, עוֹמדים על רגל אַחַת, מנַענעים שׂפתיהם, טוֹחנים קמח טחוּן ולבּם בּל עמם – לבּם הוֹלךְ אוֹתה שעה אַחרי הקוֹנה, אוֹ אַחרי הפּריץ, או אַחרי כּל דבר־חוּלין אשר בּחוּץ. לא! תּפילָתוֹ של יהוֹשוּע־השיל תּפילה זכּה היא, תּפילה לעני כי יעטוֹף. עוֹמד יהוֹשוּע־השיל לפני קוֹנוֹ מתּוֹךְ יִראַת הרוֹממוּת, כּעֶבד לפני רבּוֹ, מתחַנן וּמבקש רחמים בּלב קרוּע וּמוּרתּח, בּוֹכה וקוֹבל על מַר הגָלוּת ועל עניוּת ואֶביוֹנוּת. ויֵש אשר יעמוֹד יהוֹשוּע־השיל לפני אלוֹהיו כּבן מתחַטא לפני אָביו, ואז יִמָלא לבּוֹ רגשוֹת אַהבה וכבוֹד, רגשוֹת גאָה וגָאוֹן עד אֵין קץ. וכי קלה זו בּעֵיניכם, שיהוּדי הוּא, בּן לאָביו שבּשמים, בּנוֹ ותלמידוֹ גם יחד, אשר מפּיו קיבּל אֶת התּוֹרה על הר סינַי בּיוֹם זה, יוֹם חַג השבוּעוֹת!… וּמרוֹב רגשוֹתיו רוֹקד יהוֹשוּע־השיל בּמקוֹמוֹ, מתלהב וּמַקיש בּאֶצבּעוֹתיו, מתלהב וּמַגבּיה קוֹלוֹ על קוֹלוֹתיהם של שאָר המתפּללים. העשירים וּנשׂוּאֵי־הפּנים היוֹשבים ראשוֹנה בּכוֹתל המזרח, יוֹדעים אֶת יהוֹשוּע־השיל ואֶת דרכּוֹ בּקוֹדש, כּי בּשגָעוֹן יִנהג. “הסוּ, הסוּ כּוּלכם! – קוֹראִים הלָלוּ מתּוֹךְ בּדיחוּת־הדעת. – הנה יהוֹשוּע־השיל עוֹמד להרעיש שמַיִם בּזעקתוֹ!” ואוּלָם יהוֹשוּע־השיל אֵינוֹ מַשגיח בּהם ולא כלוּם: הלא מקוֹם קדוֹש הוּא הבּית הזה, בּית־תּפילה למתפּללים, ולא מוֹשב לצים, שמתכּנסים שם גבירים ותקיפים, ריקנים ושאנַנים, יוֹשבים ראשוֹנה בּכוֹתל המזרח ועטרוֹתיהם בּטליוֹתיהם, מעיינים כּביכוֹל בּזמן קריאַת התּוֹרה בּחוּמשים אשר לפניהם וּמשוֹחחים בּיניהם בּלחש שיחַת־חוּלין של עמי־הארץ. וכאשר יִראֶה יהוֹשוּע־השיל יהוּדים מדבּרים בּשעת התּפילה, תּבער כּאֵש חמתוֹ. אָז יעמוֹד ויכּה בּידוֹ על סידוּרוֹ: “אִי – אָה – נוּ!” אָכן יהוּדי משוּנה הוּא יהוֹשוּע־השיל זה! דוֹמה כּשאַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ בּחוּץ, הלא דךְ ונכלָם הוּא, תּוֹלעת ולא אִיש, עפר תּחת כּפּוֹת רגלי העשירים. אַךְ כּיוָן שבּא לבית־הכּנסת, שוּב לא תּכּירהוּ: נזדקפה קוֹמתוֹ, רמוּ עֵיניו וכל הליכוֹתיו עם הבּריוֹת נשתּנוּ תּכלית שינוּי. עז־פּנים הוּא מאֵין כּמוֹהוּ! כּאן, בּבית־הכּנסת, לא ניכּר בּעֵיניו שוֹע לפני דל. מבטל הוּא אֶת העשירים תּכלית בּיטוּל. בּבית הכּנסת כּל היהוּדים שוים. ולא עוֹד, אֶלָא שגם מַראֵה פּניו כּאִילו משתּנה בּבּית הזה, בּעמדוֹ לפני האלוֹהים: נוֹגה לוֹ ויִפעה לוֹ ואוֹר גָנוּז מַקרין אֶת ראשוֹ. אֶפשר, הטלית והכּיפּה המחוּדדת אשר על ראשוֹ משַווֹת עליו לוית־חן. ואֶפשר, פּניו מאִירים מאוֹר השכינה, שהוּא מקדם אוֹתה כּאן וּמתעלס בחברתה בּשבּתוֹת וּמוֹעדים, וּביִחוּד בּחַג השבוּעוֹת, עֵת אשר “חיָל אֶלף אַלפין וריבּוֹא לשמשוּתא” – כּלוֹמַר: אַלפי אלָפים וריבּוֹא רבבוֹת מַלאָכים וּשׂרפים, כּרוּבים וגלגלים מצבא־מרוֹם נאספים ועוֹמדים בּמַקהלה לָתת שבח והוֹדיה לפני ריבּון העוֹלָמים ואדוֹן האדוֹנים, מברכים וּמשבּחים אוֹתוֹ, מפארים ומַעריצים אֶת שמוֹ בּקוֹל תּרוּעה, קוֹל אַדיר וחָזק, כּקוֹל מַיִם רבּים… ויהוֹשוּע־השיל שוֹמע אֶת קוֹל מַקהלת־מרוֹם וּתרוּעתה ועוֹזר אַחריה אַף הוּא, מרים קוֹלוֹ וּמזמר אִתּה, רוֹקד וּמַקיש בּאֶצבּעוֹתיו וּמריע לכבוֹד השכינה כּביכוֹל. וַדאי לוֹ, כּי שם, בּפמליה של מַעלָה, מקוֹמוֹ נכוֹן לוֹ בּין כּל החסידים והישרים, יִראֵי־אלוֹהים וחוֹשבי־שמוֹ, שהם בּבחינת “עדב יקר אַחסַנתּיה חביביך דבקבעתּא” – כּלוֹמַר: מנת חלקוֹ וגוֹרלוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, נַחלָתוֹ אשר שפרה עליו. והּוא מצייר לעצמוֹ, כּי יוֹשב הוּא שם עם כּל הצדיקים והחסידים תּחת האַפּיריוֹן העשׂוּי זוֹהר־עננים, בּרצוֹתוֹ הוּא מסב עמהם להנאָתוֹ “בּתכתּקי דהב פּיזא” – כּלוֹמַר: בְכיסאוֹת עשׂוּיים כּתם־פּז, וּברצוֹתוֹ הוּא יוֹצא לטיֵיל אִתּם בּגן־עֵדן וּלרקד בּחבוּרה לפני השכינה. וּבשווֹתוֹ לפניו אֶת התּמוּנה הנהדרה הזאת, הריהוּ מבטל בּלבּוֹ אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ ואֵת כּל תּענוּגי העוֹלָם הזה, ואפילוּ אֶת המַטעמים של חָלָב הנחמדים, אשר יאכלוּ העשירים היוֹם בּביתם אַחַר התּפילה. ויהוֹשוּע־השיל מעיף עֵיניו בּגאָה וגָאוֹן בּעשירים אשר לפניו, השחצנים הלָלוּ, היוֹשבים ראשוֹנה בּכוֹתל המזרח, ועֵיניו נתקלוֹת בּאֶחָד מבּעלי־כרסים אֵלוּ, יהוּדי עשיר מגוּלח־סַנטר, כּוּלוֹ לָבוּש מַחלצוֹת וצילינדר מַבהיק בּראשוֹ. מַארקוּס שמוֹ. בּן־אָדם שעשׂה עוֹשר זה מקרוֹב וּמתּוֹךְ האַשפּתּוֹת יצא למלוֹךְ. כּמה מכוֹער טבעם של העשירים החדשים הלָלוּ, שקוֹפצים הם תּמיד בּראש מתנאים בּבגדיהם, מַבליטים כּרסם בּרבּים, מתנַפּחים כּתרנגוֹלי־הוֹדוּ ודוֹחקים עצמם למקוֹם גדוֹלים, מזמזמים וּמזמזמים על כּל אוֹזן, כּזבוּבי־קיץ טרדנים.

ועשיר ממין זה היה מַארקוּס.

מאַיִן בּא לכאן מַארקוּס זה? אֵין אִיש יוֹדע. כּלוֹמַר, הכּל יוֹדעים אוֹתוֹ ואֶת מקוֹר מַחצבתּוֹ, ואוּלָם כּי שמוֹ נקרא מַארקוּס – לא נוֹדע בּקהל בּלתּי־אִם לאַחַר שעשה עוֹשר. לפנים נקרא בּשם אַחר: “אִיש־העֵצים” קראוּהוּ, על־שם מלאכתּוֹ, שהיה מסַפּק עצי־הסקה לקסַרקיטוֹן, מחַזר אַחרי פּקידי־הצבא וּמשמש לָהם סַרסוּר לכמה וכמה דברים. עכשיו הניח אֶת עֵסק העֵצים ואֶת הקסַרקיטוֹן ואֶת פּקידי־הצבא ואֶת צרכיהם ונַעשׂה שוּלחָני בְכתריאֵליבקה. כּלוֹמַר, היום יִקָרא לָזה שוּלחָני, וּבלשוֹננוּ יֵאָמר לָזה שכּמוֹתוֹ “מַלוה בּרבּית”. מטבעוֹ הרי זה הדיוֹט גָמוּר, ורק מיוֹם שנַעשׂה עשיר התחיל מתרברב וּמתגנדר, הוֹלךְ בּנימוּסי הגדוֹלים, דוֹחק עצמוֹ למקוֹמם וּמתאַמץ להוֹכיח לכּל, כּי בּר־אבהן הוּא, נצר מגזע היחשׂ, וכי שם, בּמקוֹם־מוֹלדתּוֹ, יש לוֹ קרוֹבים מיוּחָסים ויקירי־אָרץ, כּוּלם רבּנים ולמדנים מוּפלָגים. ואוּלָם אֵין אִיש מַאמין לדבריו. כּל מי שעֵינַיִם לוֹ לראוֹת רוֹאֶה אֶת פּניו האדוּמים, אַף כּי מגוּלחים הם למשעי, ואֶת ידיו הגסוֹת והנקשוֹת, אַף כּי אַבני־חן נוֹצצוֹת בּאֶצבּעוֹתיהן (בּין האֶצבּעוֹת הלָלוּ אַתּה מוֹצא אַחַת קצוּצה, משוּם מַעשׂה שהיה; ואוּלָם אֵין זה מעניננוּ).

וגם אִשתּוֹ, זוֹ מרת מַארקוּס, אִשה גוּצה ועבה וּשחוֹרה, בּעלת ידים גסוֹת ומגוּשמוֹת, שהכּל עדיִין זוֹכרים אוֹתה בּהיוֹתה משרתת בּימי בּתוּליה, אַף היא העבירה קוֹל בּעיר, כּי מוֹצאָה ממשפּחה עשירה מאוֹד, מאַנשי־המַעלה, כּוּלָם עשירים מוּפלָגים ונכבּדי־אָרץ. ואוּלָם גם לדבריה לא יֹאבה אִיש להאמין. הכּל רוֹאִים אֶת מנהגיה בּשוּק עם הנשים העניוֹת ואֶת הליכוֹתיה בּבּית עם משרתוֹתיה וטבּחוֹתיה, שהיא רודה בּהן בּחוֹזק־היד וּמַעבידה אוֹתן בּפרךְ. ואַף־על־פּי־כן הכּל נכנעים גם מפּניו וגם מפּניה וחוֹלקים כּבוֹד לשניהם. כּי מי האִיש אשר יערוֹב לבּוֹ להתיצב בּפני עשירים? וּבפרט אִם עני האִיש וּמלאכתּוֹ מלאכת סַרסוּרים, כּיהוֹשוּע־השיל מוֹדעֵנוּ, והוּא צריךְ להשכּים לפתחוֹ של עשיר זה לעתּים קרוֹבוֹת, – לא מרצוֹן וּמחיבּה יתירה, אֶלָא מאוֹנס וּמהכרח. כּסבוּר הוּא, אוּלי יָרֵךְ העשיר אֶת לבּוֹ הקשה ויגלגל זכוּת גם לאָחיהוּ האֶביוֹן. אַף כּי יוֹדע יהוֹשוּע־השיל מפּי הנסיוֹן, כּי לא על־נקלה ירךְ עשיר כּמַארקוּס אֶת לבּוֹ ולא מידוֹ תּתגלגל זכוּת לעניִים. אִיש קשה הוּא מַארקוּס זה. כּלוֹמַר, לכאוֹרה, אִיש טוֹב הוּא ונוֹחַ לבּריוֹת, מקבּל אֵת כּל אָדם בּסבר פּנים יפוֹת ושוֹאלוֹ, אִם מעשן הוּא סיגָריוֹת. ורק כּיוָן שמתגלגל הדבר וּמגיע לידי שקל־כּסף, שאָחיהוּ העני מצפּה להרויח אֶצלוֹ, מיד יהפוֹךְ לוֹ אלוֹהים לב אַחר וּפנים אחרים. קשה, קשה פּרנסתוֹ של אָדם מידי מַארקוּס זה כּקריעת ים־סוּף! מיוֹם שעשׂה מַארקוּס עוֹשר, וּמיוֹם שיהוֹשוּע־השיל התחיל להשכּים לפתחוֹ, עדיִין לא זכה ליהנוֹת ממנוּ טוֹבת־הנאה כּל שהיא!

ויהוֹשוּע־השיל, בּזמרוֹ עם החַזן ועם כּל הקהל אֶת זמר “אַקדמוּת”, מעיף עין במַארקוּס וּבסַנטרוֹ המגוּלָח, בּכרסוֹ העגוּלָה וּבצילינדרוֹ המַבהיק, וּכאִילוּ הוּא אוֹמר בּלבּוֹ: כּאן גָדוֹל אַתּה וּמרוֹמם בּעֵיניךָ, וכל העוֹלָם כּוּלוֹ לא נברא אֶלָא בּשבילךָ. אבל שם, שם – “מנת דילָן דמלקדמין פּרֵש בַּאֲרָמוּתא” – כּלוֹמַר: מנה יפה ערוּכה שם בּשבילנוּ מקדמוּת עוֹלָם, מנה אַחַת אַפּים… אָמנם אֶת סעוּדת־החָלָב השמנה יאֹכל היוֹם מַארקוּס, וטעמה של כּוֹס קהוָה דשנה ורעננה עם עוּגוֹת־חמאָה נחמדוֹת למַאכל יִטעם היוֹם מַארקוּס, ואני אֶהיֶה שׂמח בּחלקי, אִם אֶמצא בּביתי כּוֹס ציקוֹריה שחוֹרה ויכוֹל אוּכל לָתת לפי ילָדי העלוּבים לוּא עוּגת־בּיצים אַחַת; מדגים מטוּגָנים בּחמאָה אני מסיח אֶת דעתּי, וּלביבוֹת וחביצוֹת טוֹבוֹת ואִיטריוֹת בּחָלָב לא לי הן, אֶלָא למַארקוּס. אבל כּנגד זה, למי כּל חמדת יִשׂראֵל שם, בּגן־עֵדן, אִם לא לכבוֹדי?… “טלוּלא דלויתן ותוֹר טוּר רמוּתא” ­– הוֹי, מַה גדוֹלה תּהיֶה השׂמחה, עֵת לויתן ושוֹר־הבּר יערכוּ קרב לעֵיני הצדיקים בּגן־עֵדן! שור־הבּר ינַגח בּקרניו הנוֹראוֹת, ולויתן יֶחרד כּוּלוֹ ויפרכּס בּסנַפירוֹ וקשׂקשׂתּוֹ האיוּמים! אָז יעמוֹד הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּביכוֹל בּחַרבּוֹ הגדוֹלה ויתקן בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ סעוּדה לצדיקים, סעוּדת־עדנים, אשר לא טעם חךְ אָדם מעוֹלָם…

כּךְ מזמר יהוֹשוּע־השיל אַחרי החַזן, מַגבּיה קוֹלוֹ וּמתכּוון, כּפי הנראֶה, לכבּוֹש אֶת יִצרוֹ וּלהשתּיק אֶת קוֹל הרעב, ההוֹמה ועוֹלה מלבּוֹ. לבּוֹ מתעטף בּקרבּוֹ עוֹד מליל אֶמש. כּל הלילה היה עֵר, יוֹשב וקוֹרא “תּיקוּן ליל שבוּעוֹת”, וּבבּוֹקר השכּים וטבל בּמקוה עם שחר, הקדים לָבוֹא לבית־הכּנסת ושמע שם אֶת לעג חַכמי כּתריאֵליבקה, שחָמדוּ לצוֹן לָהם: “מַה יוֹם מיומַיִם, רב יהוֹשוּע־השיל? לָמה זה השכּמתּ קוּם היוֹם? אֵין זאת כּי־אִם לכבוֹדה של סעוּדת־החָלָב?”… אַךְ מי יִשמַע לָהם וּמי ישׂים לב ללעג השאנַנים? יהוֹשוּע־השיל כּבר הסכּין לשתּוֹת לעג כּמים. הכּל מלגלגים עליו ועל עמידתוֹ הדלה. ויוֹתר מכּוּלָם – מַארקוּס זה. מדי פּעם בּפעם, כּשהוּא נכנס אֵצל מַארקוּס, הלָה שוֹאלוֹ מתּוֹךְ בּדיחוּת־הדעת:

– השלוֹם, רב יהוֹשוּע־השיל? אֵיךְ עבר עליךָ יוֹם השבּת?

או:

– האִם נעמוּ לחכּךָ הלביבוֹת בּפּסח?

או:

– האִם לא מנעךָ הגשם מהתענג בּסוּכּה על לפתּן של יוֹם טוֹב?

על שאֵלוֹת ממין זה אֵין יהוֹשוּע־השיל עוֹנה כּלוּם. יוֹדע הוּא, כּי רק לָצוֹן יחמוֹד לוֹ העשיר. לבּוֹ גס בּוֹ, והריהוּ מבדח דעתּוֹ. וּלפיכךְ עוֹנה יהוֹשוּע־השיל לעוּמתוֹ אַף הוּא בּחיוּךְ: חי־חי. החיוּךְ הנכנע מפיק רצוֹן מאת מַארקוּס, והריהוּ מַעניק ליהוֹשוּע־השיל אַחַת מסיגָריוֹתיו וּמַגיש לוֹ כּוֹס תּה:

– שתה, רב יהוֹשוּע־השיל. קח גם סוּכּר. הנה הסוּכּר לפניךָ. קח וּשתה!

– תּוֹדה רבּה! – אוֹמר יהוֹשוּע־השיל, ולבּוֹ אֵינוֹ הוֹלךְ אַחַר שתיית התּה. מַעלה הוּא על דעתּוֹ אֶת בּיתוֹ ואֶת ילָדיו. ילָדיו הקטנים אַף הם היוּ מתאַוים לכוֹס תּה – וָאָיִן. מיחַם יֶש לוֹ בּביתוֹ, אַךְ תּה וסוּכּר אָיִן. וּמאַיִן יִקח להם תּה וסוּכּר? האִם מישיבה בּטלה זוֹ, שהוּא יוֹשב בּעל־כּרחוֹ שלוֹש שעוֹת רצוּפוֹת בּבית מַארקוּס וּמספּר לוֹ חדשוֹת להנאָתוֹ? אוֹ מעבוֹדת אשתּוֹ וּבנוֹתיו הבּכירוֹת, התּוֹפרוֹת כּוּתנוֹת וּמעלוֹת בּשׂכרן זהוּב אֶחָד ליוֹם? אִשתּוֹ וּבנוֹתיו לימדוּ ידיהן למלאכת תּפירת כּותּנוֹת, והרי הן עוֹבדוֹת מן הבּוֹקר עד הערב. ואוּלָם לא בּכל יוֹם תּימצאנה לָהן כּוּתנוֹת לתפירה. וּכשאֵין כּוּתנוֹת לתפירה, מה עוֹשׂים בּני־הבּית? מתמוֹגגים בּרעב. כּלוֹמַר, עוֹלים על משכּבם בּלב ריק וּבנפש הוֹמיה. ואַף־על־פּי־כן יהי־נא לבּכם סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי אִיש זר לא יֵדע אֶת זאת. אֵין דרכּוֹ של יהוֹשוּע־השיל לגלוֹת אֶת נגעֵי־לבּוֹ בּחוּץ וּלהתאוֹנן על גוֹרלוֹ בּאָזני אחרים. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר, שלא יבקש חסד מאִיש ולא יבוֹא חָלילה לידי מַתּנת בּשׂר ודם, ואפילו יִגוַע וימוּת!… בּקיצוּר, יהוֹשוּע־השיל הוּא אֶחָד מעניֵי עמי, הגוֹועים בּרעב בּחשאי, בּסתר אָהלם, בּאֵין רוֹאֶה ובאֵין יוֹדע וּבאֵין בּוֹכה על ענים ועל מרירוּת חַייהם. עוֹד זאת בּאָשרוֹ של יהוֹשוּע־השיל, שיהוּדי חָסיד הוּא וירא־שמַיִם, נאמן עם אלוֹהיו ותמים עמוֹ, כּרוּךְ אַחרי השכינה ועוֹרג אֵליה, כּחָתן עוֹרג אֶל כּלָתוֹ, וּלפיכךְ הוּא מוֹצא תּנחוּמים בּתפילתוֹ הנלהבה ובפיוּט נפלא זה, שהוּא מזמר לכבוֹד שבוּעוֹת עם החַזן. והוּא משוה לנגד עֵיניו אֵת כּל הטוּב, הצפוּן שם, בּעוֹלָם הבּא, לעניֵי יִשׂראֵל: “נגידין קמיהוֹן אפרסמוֹן נַהרתא” – שם יִהיוּ נמשכים והוֹלכים לפניהם נַהרי שמן אפרסמוֹן, “וּמתפּנקין ורוי בּכסי רוָיתא” – והצדיקים יִתפּנקוּ לרוָיה על גביעים מלאִים יין, היין הטוֹב, המשוּמר מששת ימי בּראשית…

כּךְ מזמר יהוֹשוּע־השיל זמר של שבוּעוֹת עם המוֹן יהוּדים כּמוֹהוּ, אַף הם עניִים ואֶביוֹנים, שלא ראוּ עדיִין טוֹב בּחַיֵיהם. והוּא עוֹצם עֵיניו, מתנַענע בּכל גוּפוֹ, קוֹפץ ורוֹקד בּרתת־אברים ונוֹשׂא אֶת נַפשוֹ ההוֹמיה לשם, לשם, לעוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב, לעוֹלָם שכּוּלוֹ זוֹהר ונַחַת ועדנים, לעולָם שאֵין בּוֹ עשירים ועניִים, סַרסוּרים ושדכנים, תּאווֹת וּמַאוַיִים, צרוֹת ויִסוּרים, דאגת־פּרנסה וצער גידוּל בּנים, קנאָה ושׂנאָה וכל פּגעי בּני־אָדם. והוּא פּוֹשט אֶת לבוּשוֹ הגשמי, מתפּשט אֶת העוֹלָם הזה, מתאַמץ לשכּוֹחַ אוֹתוֹ וּלהסיחוֹ מלבּוֹ, עוֹצם עֵיניו מראוֹת אֵת כּל אשר מסביב לוֹ, וכוּלוֹ עוֹרג ונכסף להידבק בּאהוּבתוֹ, זוֹ השכינה כּביכוֹל. מַה לוֹ וּלהאנשים העוֹמדים סביבוֹ, מימינוֹ וּמשמאלוֹ? מַה לוֹ וּלכל אֵלה בּני־האָדם הקטנים, השׂבעים והשׂמחים בּחלקם, השׂשׂים בּבני־מעֵיהם? וּמַה לוֹ וּלכל הנַעשׂה שם בּחוּץ – אִם הציצה החַמה בּקרן־זוֹהר אַחַת בּעד חַלון בּית־הכּנסת, ואִם כּבר הניצה השיטה היחידה והמיוּחדת בּחצר בּית־הכּנסת והיא עוֹמדת עתּה בּעֶצם ליבלוּבה, שוֹלחת אֶת ריח־ניחוֹחָה אֶל אַף היהוּדים המתפּללים, שוֹלחת ואוֹמרת: “יֶערב ריחי לאַפּכם, בּני ישראל, עם קדוֹשים! טעמוּ אַף אַתּם מטוּב בּשמי וּמתקי, טעמוּ וּראוּ מַה נאֶה עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא!”…

הס כּל בּשׂר! הרגע הזה רגע־קוֹדש הוּא. בּרגע הזה אַל תּגעוּ בּיהוֹשוּע־השיל וּבאֶביוני אל תּרעוּ! הלא עֵיניכם הרוֹאוֹת: רוּחוֹ מרחפת עתּה בּעוֹלמוֹת העֶליוֹנים. רחוֹק הוּא, רחוֹק הוּא ממנוּ. מרוֹם הוּא, מרוֹם הוּא מאתּנוּ. מתרפּק הוּא על כּנפי השכינה…

אַל תּגעוּ בּיהוֹשוּע־השיל וּבאֶביוֹני אַל תּרעוּ!