א

שתּי פּעמים בּשנה, פּעם בּחודש ניסן וּפעם בּחודש אלוּל, יוֹצא פישל המלמד מבּאלטה ונוֹסע לחַאשציוואטה אֶל בּיתו, אֶל אִשתּו וילָדיו, – לחַג הפּסח וּלחַג הסוּכּוֹת. גזירה נגזרה על פישל המלמד, שיִהיֶה נע ונד כּל ימיו, מתגלגל בּנכר ואֵינו בּא אֶל אִשתּו וילָדיו אֶלָא כּאוֹרח נוֹטה לָלוּן. ואַף כּי אוֹרח חָביב הוּא לָהם ויקר מכּל יקר, אֵינוֹ שוֹהה עמהם אֶלָא ימים מוּעטים, ימי החָג, וכיוָן שעברוּ ימי החָג, מיד הוּא מתחַייב חוֹבת גָלוּת וחוֹזר שוּב לבאלטה, אֶל עבוֹדת המלמדוּת, אֶל הגמרא ואֶל הרצוּעה, אֶל התּלמידים הגסים וּמטוּמטמי־המוֹחַ ואֶל חַיֵי עוֹני וּנדוּדים, מתגלגל בּנכר וּמתגעגע בּחשאי על בּיתו, על אִשתּוֹ וילָדיו.

אבל כּנגד זה, כּשפישל בּא לביתו לחַג הפּסח, אֵין דוֹמה לוֹ בּכל האָרץ! בּת־שבע אִשתּוֹ יוֹצאת לקראתוֹ, מוֹרידה מטפּחתּה על מצחה, פּניה מַאדימים כּאֵש, עוֹמדת ושוֹאֶלת אוֹתוֹ דרךְ־אַגב, בּלי הבּיט חָלילה אֶל פּניו: “מַה שלוֹמךָ?” והוּא משיב לָה: “ואַתּ מַה שלוֹמךְ?” ואפרים בּנו, בּחוּר בּר־מצוָה, נוֹתן לוֹ שלוֹם, והאָב שוֹאֵל את בּנו: “עד היכן אֶפרים, הגעתּ בּתלמוּדךָ?” ורייזל בּתּוֹ, נערה שחַרחוֹרה ונאוָה, שמַחלָפה גוּצה קלוּעה לָה לראשה, נופלת על צוָארוֹ לחַבּקוֹ וּלנַשקוֹ.

– אַבּא, מה הבאת לי מתּנה לכבוֹד יוֹם טוֹב?

– צמר־גפן לשׂמלה, וּלאמא הבאתי מטפּחת־משי. היליכי וּתני לאִמא אֶת המטפּחת.

וּפישל עוֹמד וּמוֹציא מתּוֹךְ שׂק הטלית מטפּחת חדשה של משי (אָמנם כּלאֵי משי), וּבת־שבע מַאדימה עוֹד יוֹתר, מוֹרידה מטפּחתּה עד עֵיניה, פּוֹנה כּה וָכה, כּנחפּזת למלאכתּה, חוֹזרת בּבּית אָנה ואָנה ועוֹמדת בּמקוֹם אֶחָד.

– הראֵני־נא, אֶפרים, אֶת הגמרא. הבה אֶבחָנךָ ואֶראֶה, עד היכן הגעתּ בּתלמוּדךָ?

ואֶפרים הלא נַער חָרוּץ הוּא, תּלמיד מוּבהק וּמַתמיד גָדוֹל, בּעל תּפיסה נאָה וּבעל זכּרון מצוּין, ולא עוֹד, אֶלָא שנַפשוֹ חָשקה בּתּוֹרה! וּפישל בּוֹחנוֹ, יוֹשב ושוֹמע, כּיצד זה קוֹרא לפניו אֶת הגמרא, חוֹזר אַחרי דבריו וּמסַייע אוֹתוֹ, ודעתּו מתרחבת והוֹלכת, נַפשו רוֹחצת בּעדנים ולבּוֹ עלץ בּקרבּוֹ – אַךְ נַער חָרוּץ הוּא, בּן יקיר לוֹ אֶפרים! כּלי מפוֹאָר!

– אִם רוֹצה אַתּה לילךְ לבית־המרחָץ, הרי כּוּתּוֹנת מזוּמנת לךָ כּאן!

כּךְ אוֹמרת לֹ בּת־שבע אִשתּוֹ דרךְ־אַגב, בּלי הבּיט חָלילה אל פּניו, וּפישל מַרגיש בּלבּוֹ, כּי טוֹב לוֹ עתּה מאוֹד, רוֹאֶה אֶת עצמוֹ כּאָדם שנמלט מבּית־האסוּרים לאַויר העולָם וחַזר אֶל קרוֹביו אֶל אהוּבי־נפשו. והוּא מצייר לו בּדמיוֹנוֹ אֶת בּית־המרחָץ, המַהבּיל כּוּלוֹ מרוֹב חוֹם. הנה הוּא מטפּס ועולה בּכּבשׂ אֶל האִצטבה הָעליוֹנה, משתּטח וּמתפּרקד שם להנאָתוֹ וּמַחליץ עצמוֹתיו, חוֹבט עצמוֹ בּחבילת זרדים וּמזיע יפה וסוֹפג הבל רב, ונַפשוֹ לא תּשׂבּע.

– הוֹי, יהוּדים רחמנים, עוֹד, עוֹד! הוֹסיפוּ הבל, הרבּוּ הבל!…

וּכשהוּא חוֹזר מבּית־המרחָץ, כּוּלוֹ צח ואָדוֹם ורענן, כּנוֹלָד מחָדש, הריהוּ יוֹשב קוֹדם כּל לעיין מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת בּהלכות הפּסח. אַחַר־כּךְ הוּא לוֹבש אֶת קפּוֹטת־השבּת, חוֹגר למתניו אֶת האַבנט החָדש, חוזר אָנה ואָנה בּבּית וּמציץ בּדרךְ־הילוּכוֹ על בּת־שבע אִשתּוֹ, הלבוּשה שׂמלה חדשה וּמקוּשטת בּמטפחת־המשי וחוּט של חן משוּךְ על פּניה – אכן אשה נאָה עדיִין בּת־שבע, כּשרה וּצנוּעה! והוּא הוֹלךְ עם אֶפרים בּנו לבית־הכּנסת. נכנַס לבית־הכּנסת, מיד הכּל מַקיפים אוֹתוֹ ונוֹתנים לוֹ שלוֹם מכּל העברים: “בּרוּךְ הבּא, רב פישל! מַה שלוֹמוֹ של יהוּדי מלמד?” “יהוּדי מלמד מַרבּיץ תּורה לתינוֹקוֹת”. “מַה נשמע בּעוֹלָם?” “עוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג”. “מַה נשמע בּבאלטה?” “בּאלטה עוֹמדת על תּלה”… הכּל נוּסח אֶחָד, שחוֹזר ונשנה בּכל שנה ושנה. ורב ניסן החַזן עוֹבר לפני התּיבה וּמתפּלל ערבּית, מסַלסל גרוֹנוֹ בּניגוּן וקוֹלוֹ הוֹלךְ וחָזק, וּכשהוּא מַגיע לפּסוּק “וידבּר משׁה אֶת מוֹעדי יי אֶל בּני יִשׂראֵל”, קוֹל זה עוֹלה וּבוֹקע שחָקים. ואֶפרים עוֹמד ליד אָביו, מתנוֹעע וּמתפּלל בּכוונה עצוּמה. ועֵיני פישל רוֹאוֹת, ודעתּוֹ מתרחבת והוֹלכת, נַפשוֹ רוֹחצת בּעדנים ולבּו עלץ בּקרבּוֹ – אַךְ נַער טוֹב הוּא, בּן יקיר לוֹ אֶפרים, כּשר וישר!

– יוֹם טוֹב! שנה טוֹבה!

יוֹם טוֹב! שנה טוֹבה!

השוּלחָן ערוּךְ והכּל מתוּקן לסדר: מַצה וּמרֹור, ארבּע כּוֹסוֹת וחרוֹסת, זרוֹע וּביצים, בּצלים ותפּוּחי־אדמה וּשאָר ירקוֹת. מיטת־ההסב אַף היא מוּכנה: שני סַפסלים עוֹמדים מצוֹרפים זה לָזה וכר גָדול על־גבּיהם. עוֹד רגע וּפישל יעלה למלוֹךְ. עוֹד רגע וּפישל יֵשב על כּיסא־מַלכוּתוֹ, כּוּלוֹ עוטה לבנים, המַלכּה בּת־שבע, חבוּשה מטפּחת־משי, מימינוֹ, וּבני המלךְ, אֶפרים בּכובעו החָדש ורייזיל בּמַחלפת־ראשה הגוּצה, מוּלם – הבוּ גוֹדל, יהוּדים! תּנוּ כּבוֹד לפישל המלמד, שעלה למלוֹךְ על כּיסא־מַלכוּתוֹ!

ב

ליצני הדוֹר בּחאשציוואטה, החוֹמדים לָצוֹן כּל ימיהם, מבדחים דעתּם להנאתם וּמלגלגים על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, וכל־שכּן על יהוּדי שמלמד הוּא, הוֹציאוּ לעז על פישל מוֹדעֵנוּ, כּי פּעם אחַת, בּעֶרב פּסח, ריץ דיפּישה לבת־שבע אשתּו בּלשוֹן המדינה לאמוֹר: “רעֶבּיאַטאַ סאָבּראַני. דעֶנגי ויִעֶזוּ. פּריגאטאָוו פּוּלי. יעֶדוּ צאַרסטוואָוואַט”. פּשוּטה של דיפּישה זוֹ כּךְ הוּא: “אָסַפתּי תּלמידי. צררתּי כּספּי. הכיני כּוּפתּוֹת. אני בּא למלוֹךְ”. דיפּישה זוֹ – כּךְ מסַפּרים ליצני הדוֹר – נתפּסה למַלכוּת בּדרךְ־הילוּכה, בּאוּ אֵצל בּת־שבע וּבדקוּ בּביתה ולא מצאוּ כּלוּם. תּפסוּ לוֹ לפישל ואסרוּהוּ בּשלשלָאוֹת של בּרזל וּשלָחוּהוּ לעירוֹ בּכבוד גָדול עם שאָר אסירי המלךְ. כּךְ מסַפּרים ליצני הדוֹר. ואַף־על־פּי־כן יכוֹל אני לאמוֹר לָכם בּהן־צדקי, כי לא היוּ דברים מעוֹלָם. כּל זה אֵינוֹ אלא פּרי דמיוֹנם של מוֹציאֵי־לעז וּמפיחי־קריה. מימיו לא הריץ פישל דיפּישוֹת לביתוֹ, מעוֹלָם לא בּא אָדם אֵצל בּת־שבע לבדקה וּמעוֹלָם לא שלחוּ אֶת פישל לעירוֹ עם אסירי המלךְ. אָמנם פּעם אַחַת היה מַעשׂה ותפסוּ לפישל וּשלָחוּהוּ לעירוֹ עם האסירים, אבל לא בּשביל דיפּישה תּפסוּהוּ, אֶלָא בּשביל פּאספּוֹרט, ולא מבּאלטה שלחוּהוּ, אֶלָא מיהוּפּיץ, ולא בּעֶרב פּסח היה מַעשׂה, אֶלָא בּתקוּפת תּמוּז, בּעצם ימוֹת החַמה. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה: פּעם אַחַת התאַוָה פישל תּאוָה לנוּע ליהוּפּיץ וּלבקש לוֹ שם מַעמד למלמדוּת. הסיח דעתּוֹ ושכח לָקחת אתּוֹ פּאספּוֹרט, הנחוּץ לכל אָדם בּאשר הוּא אָדם. כּסבוּר היה, שדין יהוּפּיץ כּדין בּאלטה, – וטעה, ונפל בּפּח, והתגלגל בּחרפּה וּביִסוּרים ימים רבּים, למַען יסַפּר לבניו ולבני־בניו הבּאִים אַחריו, שלא יִכּנסוּ ליהוּפּיץ לבקש שם מַעמד למלמדוּת.

מאָז הוּא נוֹסע כּל ימיו לבאלטה להרבּיץ תּוֹרה לתינוֹקוֹת. וכיוָן שערבי פּסחים מַמשמשים וּבאִים, הריהוּ נחפּז לכלוֹת עסקיו בּהקדם־זמן, מכין עצמוֹ לנסיעה וּמביא דרכּוֹ בּחשבּוֹן, שתּהיֶה בּיאָתוֹ לביתוֹ מכוּונת לשבּת־הגָדול. בּמה דברים אמוּרים? כּשהחשבּוֹן עוֹלה יפה, כּלוֹמַר, כּשהדרכים כּתיקוּנן והעגָלוֹת מצוּיוֹת בּשוּק, ואֶפשר לעבוֹר אֶת מַעבר בּוּג אִם בּעגלת־חוֹרף על־פני הקרח, אוֹ בּמַעבּרה על־פּני המים. אבל מַה יעשׂה אָדם מיִשראֵל בּזמן הפשרת־שלגים, כּשהבּיצה מתרבּה, ועגָלה אֵין בּשוּק, וקרח הבּוּג נקרע זה־עתּה, והמַעבּרוֹת אֵינן עוֹשוֹת עדיִין את דרכּן, וסירת־דוּגָה יֶש בּה משוּם סַכּנת נפשוֹת, וחַג הפּסח הנה זה עוֹמד אַחַר כּתלנוּ? ויֵש לֵאמוֹר: אִם כּן, מַה יעשׂה אָדם מיִשראֵל, הנוֹסע בּעֶרב שבּת עם חשכה ממַחנוֹבקה לברדיטשוֹב, עוֹלה בּמַעלה ההר, ולבּוֹ מתעטף בּרעב, וּמטר סוֹחף ניתּךְ על ראשוֹ, והאַויר מַחשיךְ והוֹלךְ, וּזמן הדלקת הנרוֹת ממַשמש וּבא, והוּא עיף ויגע וירא־אלוֹהים – וּפתאוֹם מתפּקע סדן מסדני העגָלה? הצד השוה שבּהם, ששניהם עלוּבים וּטעוּנים רחמים.

פישל המלמד מלוּמד בּפוּרעניוֹת אֵלוּ כּל־צרכּוֹ וּכבר טעם טעם של טילטוּל־דרכים בּימיו. כּמה טוֹרח וּנדוּדים כּבר שׂבע בּחַייו, מיוֹם שנַעשׂה מלמד והתחיל נוֹסע מחַאשציוואטה לבאלטה וּמבּאלטה לחַאשציוואטה! כּמה נסיוֹנוֹת נתנַסה וכמה גילגוּלים נתגלגל בּנסיעוֹתיו וכמה מאוֹרעוֹת אֵירעוּ לוֹ בּדרכוֹ זוֹ! פישל המלמד כּבר ניסה ללכת בּרגל כּמה וכמה פּרסאוֹת, הוֹלךְ והוֹדף אֶת העגָלה מאחוֹריה. וּכבר קרה מקרהו להתבּוֹסס בּביצה בּפישוּט ידים ורגלים עם כּוֹמר אֶחָד, הכּוֹמר מלמַעלָה והוּא מלמַטה. וּכבר אִינה המקרה לידוֹ לָנוּס מנוּסַת־מות מפּני סיעה של זאֵבים, שדלקוּ אַחרי העגָלה מחאשציוואטה עד פּיטשאנה, ולבסוֹף נתגלָה הדבר, כּי לא זאֵבים היוּ הלָלוּ, אֶלָא כּלָבים. ואוּלם צרה זוֹ, שהתרגשה וּבאה עליו בּאוֹתוֹ עֶרב פּסח, שבּוֹ הכּתוּב מדבּר, מיוּחדת בּמינה היתה, שכּמוֹתה לא ידע ולא הרגיש מימיו.

וצרה זוֹ נתגלגלה לפישל על־ידי נהר הבּוּג. כּלוֹמַר, בּימי האָביב ההם הפשיר הקרח בּאיחוּר זמן וּמי הבּוּג פּרצוּ וגָאוּ בּה בָשעה, שפישל המלמד היה עוֹמד מוּכן לדרךְ ונחפז לביתוֹ. וּפישל היה נחפּז לביתוֹ מאוֹד, מפּני שהזמן היה קצר והשעה דחוּקה בּיוֹתר: אוֹתוֹ עֶרב פּסח חָל להיוֹת בּשבּת־הגָדוֹל.

ג

אל הבּוּג בּא פישל בּעֶגלת־איכּר בּיום החמישי בּשבּת לפנוֹת ערב. אָמנם לפי חשבּוֹנוֹ צריךְ היה לָבוֹא לכאן בּיום השלישי בּבּוֹקר, מפּני שיצא מבּאלטה בּיום הראשוֹן אַחרי גמר השוּק. בּא השׂטן והשיאוֹ לָצאת לשוּק וּלחַזר אַחרי עֶגלת־עראי. מוּטב שהיה נוֹסע בּקרוֹנוֹ של יענקיל שקץ (בּעל־עגָלה מפוּרסם בּבאלטה), יוֹשב אֶצלו על־גבּי הזיז שמאחוֹרי הכּילָה, רגליו תּלוּיוֹת וּמתלבּטוֹת בּאַויר וכל גוּפוֹ מיטלטל וּמתענה וכוֹאֵב, וּבלבד שהיה בּא לביתו בּזמַנוֹ וּמוֹצא מנוּחה זה־כבר! אֶלָא שבּיקש לקמץ בּהוֹצאוֹת הדרךְ, ונענש. יוֹנה השיכּוֹר, זה שמסַרסר עגָלות בּבאלטה, הלא התרה בּוֹ כּמה פּעמים לאמוֹר: “שמע לקוֹלי, רב קרוֹב, מוּטב שתּתּן על ידי שני קרבּוֹנים, ותזכּה לישב בּכילתוֹ של יענקיל בּהרחָבה, כּמלךְ בּרהטים. זכוֹר, כּי רעה נגד פּניךָ – עֶרב פּסח לנוּ היוֹם!” אֶלָא רצה הקדוֹש־בּרוךְ־הוּא לנַסוֹת אֶת פישל וזימן לו בּשוּק ערל אֶחָד מחאשציוואטה, הידוּע לוֹ מכּבר־הימים.

– הוֹי, שמַע־נא, רבי! אֶפשר שנסַע לחאשציוואטה?

– טוֹב ויפה. כּמה, למשל, יעלה שׂכר הנסיעה?

לשׂכר הנסיעה שאל, ואִם יביאֵהוּ הערל אֶל בּיתוֹ לחַג הפּסח – דבר זה לא עלה על דעתּוֹ כּלָל לשאוֹל. כּי מַה שאֵלה יש כּאן? דוֹמה, אפילוּ יֵצא אָדם בּרגל אַחרי העגָלה ויִפסע פּסיעוֹת קטנוֹת, עקב בּצד אגוּדל, כּפוֹסע לאחוֹריו מתּוֹךְ תּפילת שמוֹנה־עֶשרה, אַף הוּא יגיע אֶל בּיתוֹ לעֶרב יוֹם טוֹב מקץ שבוּע ימים!

ואוּלַם כּשיצא פישל מן העיר, מיד הירהר חרטה ולבּוֹ היה נוֹקפוֹ, אַף־על־פּי שעֶגלת הערל מרוּוָחָה היתה, והוּא יושב בּה יחידי, פוֹשט רגליו להנאָתוֹ, כּדוּכּס לכל דבר. ראה פישל בּאִיצטגנינוּת שלוֹ, כּי בּפסיעה אִטית זוֹ, שסוּסוֹ של הערל פּוֹסע וּמזיז עצמוֹ בּכבדוּת, לא ירחיקוּ מרחָק רב, לפי שכּל אוֹתוֹ היוֹם היוּ נוֹסעים ונוֹסעים ונראִים כּעוֹמדים בּמקוֹם אֶחָד. וכל אשר הציק פישל להערל והתאַמץ להוֹציא מפּיו מלים, אם רב עוֹד הדרךְ לפניהם, כּן הקשה זה אֶת ערפּוֹ והחריש ולא ענהו דבר, זוּלת: “אַ כּטאָ יאַהאָ זנַא?”, כּלוֹמר, מי יוֹדע? ורק בּשעה מאוּחרת, בּהיוֹת העֶרב, השיגָם יענקיל שקץ וּבא מאַחריהם בּקוֹל שאוֹן ורעש, בּחריקה וּבשריקה וּבקישקוּש מצילוֹת ושלשלאוֹת של בּרזל, הוּא וארבּעת סוּסיו האַבּירים, הקלים מנשרים, וכילָתוֹ הגדוֹלה והרחָבה, המלאָה נוֹסעים מפּה אֶל פּה, מלפניה ומאַחריה. ראה יענקיל שקץ אֶת המלמד יוֹשב בּעֶגלת הערל, מיד הניף מַגלָבוֹ, הצליף בּוֹ אַחַת וּשתּים בּאַויר, נזף בּשניהם, בּבעל־העגָלה וּברוֹכבוֹ, שפךְ בּוּז עליהם ועל סוּסם העלוּב, וּכשעבר מהם והרחיק מעט, נפנה לאחוֹריו ורמז במַגלָבו להערל על אֶחָד מאוֹפני עֶגלתו:

– הוֹי, בּן־אָדם, הבּיטה וּראֵה! הרי אוֹפן זה שלךָ מסתּוֹבב!

– טפּרררררוּ! – קרא הערל ועצר את סוּסוֹ, ירד מעל העגָלה עם המלמד ועמד להתבּוֹנן אֶל האוֹפנים, לבדוֹק בּסדנים, נשתּטח וזחל מתּחת לעגָלה, פּישפּש שם ולא מצא כּלוּם.

כּשהבין הערל, כּי צחוֹק עשה לוֹ יענקיל, שלח אֶת ידוֹ אֶל תּוֹךְ בּית־צוָארוֹ להתגרד בּמפרקתּוֹ והתחיל לקלל אֶת יענקיל ואֵת כּל אֶחָיו היהוּדים קלָלוֹת נמרצוֹת כּל־כּךְ, שאוֹזן פישל לא שמעה כּמוֹתן מעוֹלָם. קוֹלוֹ של הערל הלךְ וחָזק וחמתוֹ בּערה בּוֹ יוֹתר ויוֹתר:

– הלוַאי שלא תּראֶה בּטוֹב כּל ימיךָ! שלא תּאריךְ ימים על האָרץ! שלא תּגיע למקוֹמךָ! שתּהא לךָ השנה הזאת לקלָלָה ולא לברכה! שתּכלה ותֹאבד! אַתּה! וּבהמתךָ! ואשתּךָ! וּבתּךָ! ודוֹדוֹתיךָ! ודוֹדיךָ! וּקרוֹביךָ! וכל אַחיךָ היהוּדים, כּוֹפרי אלוֹהים הארוּרים!!!

עברה שעה ארוּכּה עד שעלה הערל וישב בּעֶגלָתו, ועדיִין לא נתקררה דעתּוֹ ולא חָדל לשפּוֹךְ את חמתוֹ על יענקיל בּעל־העגָלה ועל כּל היהוּדים יחד, עד שבּאוּ שניהם, הוא והמלמד, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ אֶל אַחַד הכּפרים ונטוּ שם ללינַת־לָילָה.

למחר השכּים פישל עם עלוֹת השחר, עמד להתפּלל, קרא פּרק בּ“חוֹק ליִשׂראֵל”, סעד לבּוֹ בּכעךְ והיה מוּכן וּמזוּמן לדרךְ. אֶלָא שחווידוֹר, הוּא בּעל־העגָלה שלוֹ, לא היה מוּכן עדיִין: הלָה נכנַס לישיבה עם אֶחָד מרעיו והתמַהמַה עד בּוֹש, היטיב אֶת לבּוֹ ושתה לשכרה, עד שנרדם בּמקוֹמוֹ וישן כּל אוֹתוֹ היוֹם וּמַחצית הלילה, ורק אַחַר־כּךְ יצאוּ לדרךְ.

– הכיצד? – הטיף לוֹ פישל מוּסר, לאַחַר שכּבר ישבוּ בּעגָלה. – הכיצד, חווידוֹר, יִכּנס הרוּחַ בּאִמא שלךָ, הַיִתּכן? הלא שׂכוֹר שׂכרתּיךָ בּפירוּש ליוֹם טוֹב! האֵין אלוֹהים בּלבּךָ? אוֹ יוֹשר אָיִן?….

דברי־כּיבּוּשים אֵלוּ וכיוֹצא בְאֵלוּ השמיעוֹ פישל, ולא חָדל מהוֹכיחוֹ וּמהטיף לוֹ מוּסרוֹ, חציוֹ מדבּר גוֹיִית וחציוֹ בּלשוֹן־הקוֹדש וּמשׂבּר לוֹ את האוֹזן בּתנוּעת ידים ועקימַת פּה וחוֹטם. וחווידוֹר אָמנם הבין, עד היכן הדברים מַגיעים, ואַף־על־פּי־כן לא ענהוּ דבר וחצי־דבר. נראֶה, כּי בּלבּוֹ הוֹדה על עווֹנוֹ והכּיר, כּי צדק פישל הפּעם, ולכן ישב והקשיב למוּסרוֹ והחריש, כּתינוֹק שסרח. וכךְ היוּ מַרתּיעים ונוֹסעים, עד שהגיעוּ בּיוֹם הרביעי סמוּךְ לפיטשאנה וּפגעוּ שם בּיענקיל שקץ, שכּבר חָזר מחאשציוואטה בּקול שאוֹן ורעש, בּחריקה וּבשריקה, כּדרכּוֹ, וּבישׂר אֶת פישל ואֶת בּעל־העגָלה שלוֹ בְשׂוֹרה טוֹבה:

– מוּטב שתּתהפּכוּ ותשוּבוּ לבּאלטה: הבּוּג ניתּק ממקוֹמוֹ!

לבּוֹ של פישל המלמד אַף הוּא ניתּק ממקוֹמוֹ, כּששמע בּשׂוֹרה זוֹ. וחווידוֹר, שסבוּר היה, כּי יענקיל משטה בּוֹ גם הפּעם, התחיל שוּב לקללוֹ קלָלוֹת נמרצוֹת ושפךְ אֵת כּל כּעסוֹ וּמרי־שׂיחוֹ על ראשוֹ של יהוּדי זה ועל ידיו ועל רגליו. ולא פּסַק פּיו מקלָלָה עד שהגיעוּ בּיוֹם החמישי בּשבּת אֶל נהר הבּוּג. כּשבּאוּ אֶל נהר הבּוּג, סרוּ אֶל בּית פּרוֹקוֹף בּאראניוּק בּעל־המַעבּרה לשאוֹל אֶת פּיו, אֵימתי יפליג בּמַעבּרה. בּין כּה וָכה התרחש וּבא ערב. חווידוֹר וּפּרוֹקוֹף ישבו לשתּוֹת, וּפישל המלמד עמד להתפּלל תּפילת המנחה.

ד

השמש פּנתה לשקוֹע ושפכה אֶת קרניה האדוּמוֹת על ההרים הרמים אשר משני עֶברי הנהר, שמקצתם עדיִין מכוּסים שלג וּמקצתם כּבר התחילוּ מוֹריקים, וכוּלָם חרוּשים שלוּליוֹת דקוֹת, המשתּלשלוֹת ויוֹרדוֹת מלמַעלָה למַטה, נוֹפלוֹת וּמשתּפּכוֹת בּהמיה אֶל הנהר, פּוֹגשוֹת שם על דרכּן קילוּחי־מַיִם, הנוֹזלים ושוֹטפים מתּוֹךְ קרעֵי הקרח הזע. אוֹתה שעה נראתה חַאשציוואטה כּוּלָה כּמסוּדרת וּמוּנַחַת על־גבּי טבלה, היא וּבתּיה הקטנים וראש בּית־יִראָתה הרם, שנשקף מרחוֹק, מתּוֹךְ שקיעת החַמה כְנר דוֹלק. עמד פישל לתפילת שמוֹנה־עֶשׂרה, הסתּיר עֵיניו בּכפּוֹ והתאַמץ לגָרש מלבּוֹ את המַחשבוֹת הזרוֹת, שטרדוּהוּ וּבּילבּלוּ תּפילתוֹ ושימשוּ לפניו בּעירבּוּביה: בּת־שבע אִשתּוֹ עם מטפּחת־המשי החדשה, אֶפרים בּנוֹ עם הגמרא, רייזיל בּתּוֹ עם מַחלפת־ראשה, בּית־המרחָץ המַהבּיל עם האִצטבה העֶליוֹנה, וּמַצוֹת חַמוֹת עם דגים טוֹבים מפוּלפּלים, וּמרֹור חריף, שריחוֹ עוֹלה בּאַף, עם חמיצה של פּסח וּשאָר מַאכלים טוֹבים, שיֵצר לב האָדם להוּט אַחריהם. וכל אשר התאַמץ פישל לגָרש אֶת המַחשבוֹת הזרוֹת האלה וּלהסיח דעתּוֹ מהן, כּן התרגשוּ וּבאוּ עליו בּהמוֹן וטרדוּ אֶת מוֹחוֹ, כּזבוּבי־קיץ הלָלוּ, ולא הניחוּ לוֹ לכוון אֶת לבּו בּתפילתוֹ.

גָמַר פישל להתפּלל שמוֹנה־עשרה וירק בּ“עלינוּ”, חָזר וּבא אֵצל פּרוֹקוֹף ונכנַס עמו בּשׂיחָה על המַעבּרה ועל עֶרב יוֹם טוֹב, חציוֹ מדבּר אֵלָיו גוֹיִית וחציוֹ מבאֵר בּלשוֹן־הקוֹדש, משׂבּר לוֹ אֶת האוֹזן בּתנוּעת ידים, מלמדוֹ פּרק בּהלכוֹת הפּסח, מה עֶרכּוֹ של חַג זה ליִשׂראֵל וּמַה טיבוֹ של עֶרב יוֹם טוֹב שחָל להיוֹת בּשבּת, וּמסַיֵים אֶת דבריו בּלשֹון של בּקשה ותחנוּנים, כּי אִם, חַס ושלוֹם, לא יעבוֹר אֶת הבּוּג עד מחר, אַחריתוֹ עדי־אוֹבד, כּי מלבד שאשתּוֹ וילָדיו יוֹשבים שם בּביתוֹ וּמחַכּים לוֹ בּכליוֹן־עֵינַיִם (לדברים אֵלוּ מוֹציא פישל מלבּוֹ אנחה עמוּקה, השוֹברת גוּפוֹ), צריךְ יִהיֶה, חַס ושלוֹם לצוּם שמוֹנה ימים רצוּפים, להזיר אֶת עצמוֹ מן האכילה וּמן השתיה, וסוֹפוֹ שיִגוַע פּה בּרעב, ואָנה הוּא בּא? (כּאן נפנה פישל לצדדים, שלא יִראֶה פּרוֹקוֹף אֶת הדמעוֹת, אשר עלוּ בּעֵיניו).

פּרוֹקוֹף בּאראניוּק הבין, כּי מצבוֹ של פישל העלוּב בּרע, ולָכן נתכּוון לשדלוֹ בּדברים טוֹבים והשיב לוֹ, כּי אָמנם יוֹדע הוּא גם יוֹדע, שמחר חַג להם, ולא עוֹד, אֶלָא שיוֹדע הוּא גם אֶת שם החַג הזה. וגם יוֹדע הוּא, כּי בּחַג זה נוֹהגים היהוּדים לשתּוֹת יין וייש חָריף. וגם יוֹדע הוּא, כּי עוֹד חַג אֶחָד יש ליהוּדים, שבּוֹ שוֹתים ייש, ושם החַג ההוּא “אָזני־המן”. ושוּב יוֹדע הוּא, כּי יֵש חַג שלישי, שבּוֹ כּל היהוּדים חַייבים לשתּוֹת לשכרה, אֶלָא שכּבר שכח אֶת שמוֹ של אוֹתוֹ החָג…

– טוֹב ויפה! – נכנַס פישל לתוֹךְ דבריו והפסיקוֹ בּקוֹל־בּוֹכים. – אבל מה אֶעשׂה ליוֹם־חַגנוּ? שמא מחר חָלילה, אַל תּפתּח פּה לשׂטן, לא יעלה ולא יבוֹא?…

על הדברים האֵלה לא ענהוּ פּרוֹקוֹף כּלוּם, ורק עמד ורמז לוֹ בּידוֹ על הנהר, כּאָדם האוֹמר: “שׂא עֵיניךָ וּראֵה אֶת כּל המתרחש שם!”

וּפישל נשׂא עֵיניו אֶל הנהר וראה שם אֵת אשר לא ראוּ עֵיניו מעוֹלָם, ושמע שם אֵת אשר לא שמעוּ אָזניו מעוֹלם. לפי שיֵש רגלים לדבר, כּי פישל המלמד כּמעט לא ראה מימיו את עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּחוּץ כּמוֹת שהוּא, ואִם ראָהוּ לפעמים, לא ראה אוֹתוֹ אֶלָא בּהיסח־הדעת, בּדרךְ־הילוּכוֹ, כּשהיה נחפּז ורץ מן החדר לבית־המדרש ומבּית־המדרש שוּב לחדר. מי־התּכלת של נהר בּוּג היפה, השוֹטפים בּין שני הרים רמים ונשׂאִים, המית השלוּליוֹת, המשתּלשלוֹת ויוֹרדוֹת בּמדרוֹן מלמַעלָה למַטה, שאוֹן קרעֵי־הקרח, הזעים וּמהלכים על־פּני המים, נוֹגה החַמה השוֹקעת, הבּוֹעֶרת בּאֵש, ראש בּית־היִראָה, הדוֹלק כּוּלוֹ מרחוֹק, ריח אַוירוֹ של עֶרב פּסח הרענן והמחַיֶה נפשוֹת, ועל כּוּלם – הקרבה היתירה בּינוֹ וּבין בּני־ביתו, שנַפשוֹ נכספת וכלה אליהם ואֵינה יכוֹלה להשׂיגם, – כּל הדברים הלָלוּ יחד כּאילוּ נסכוּ רוּחַ חדשה על פישל, נטלוּהוּ וּנשׂאוּהוּ כּעל כּנפי נשרים והביאוּהוּ לעוֹלָם אַחר, עוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב, ונדמה לוֹ אוֹתה שעה, כֹּי כּפשׂע בּינוֹ וּבין חאשציוואטה, וּמַעבר הבּוּג קל מאוֹד, כּאַיִן וּכאֶפס הוּא, וּבלבד שיעשׂה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נס ויצליח אֶת דרכּוֹ!

מַחשבוֹת אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלו התרוֹצצוּ בּמוֹחוֹ של פישל, בּעמדוֹ יחידי על שׂפת הנהר, שימשוּ לפניו בּעירבּוּביה והסיחוּ אֶת דעתּוֹ מכּל העוֹלָם כּוּלוֹ, עד כּי לא ראה ולא הרגיש, כּי כּבר החשיךְ היוֹם ועלָטה בּאה, והשמַיִם נזרעוּ כּוֹכבים, ורוּחַ קלה התגנבה וחָדרה אֶל תּחת קפּוֹטתוֹ, וּמשם נגעה בּטליתו הקטנה, – וּפישל המלמד עדיִין עוֹמד וּמהרהר מפנה לבּוֹ לחלוֹמוֹת ודמיוֹנוֹת, מתעמק בּענינים רמים ונשׂגָבים, שלא עלוּ מימיו על דעתּוֹ: בּכבשוֹנוֹ של עוֹלָם, בּסוֹד הליכוֹת השמים וכל צבאם, בּהדר הטבע וּגאוֹנוֹ, בּבוֹרא שמַיִם ואָרץ, וכל כּיוֹצא בּאלוּ.

ה

ליל־נדוּדים עבר על פישל המלמד בּביתוֹ הקטן של פּרוֹקוֹף בּעל־המַעבּרה – לילה כּזה אַל יִשָנה עוד! והנה חָלף הלילה וּבא הבּוֹקר והציצה החַמה בּפנים מאִירֹות ושׂוֹחקוֹת. יוֹם נאֶה ונפלא הגיע, יוֹם בּהיר בּשחָקים, מַשפּיע חוֹם נעים ורךְ, מַפשיר אֶת שיירי השלג וּבוֹללָם יחד ועוֹשׂה אוֹתם כּמין דייסה, והדייסה מתמַגמגת והוֹלכת עד שהיא נַעשׂית קילוּחי־מַיִם, והמַיִם זוֹרמים ושוֹטפים מכּל אַפסים, הוֹלכים ומשתּפּכים כּוּלָם אֶל תּוֹך מי הבּוּג. והבּוג בּהיר כּוּלוֹ, רם וּמשוּפע, ועֵינוֹ כּעֵין התּכלת הטהוֹרה, ורק לפעמים עדיִין נראִים עליו קרעֵי־הקרח הגדוֹלים והעצוּמים, שמַראֵיהם מַראֵה חַיוֹת גדוֹלוֹת ונוֹראוֹת, מיני פּילים לבנים, הרוֹדפים ודוֹלקים זה אַחַר זה, אָצים ורצים, דחוּפים וּמבוֹהלים, כּנחפּזים מאוֹד לדרכּם. פישל המלמד התפּלל תּפילת שחרית, סעד אֶת לבּוֹ בּיֶתר החָמץ שנשתּייר לוֹ בּשׂק טליתו, ויצא אֶל הנהר לראוֹת ולָדעת, אֵימתי יפליגוּ בּמַעבּרה. וּמַה נבהל ונשתּוֹמם, כּששמע מפּי פּרוֹקוֹף, כּי לא יוּכלוּ להפליג בּמַעבּרה עד יוֹם הראשון הבּא! פישל נזדעזע כּוּלוּ, תּפס אֶת ראשוֹ בּשתּי ידיו, ניענַע כּל אֶברי גוּפוֹ, גָער בּפרוֹקוֹף, חירף וגידף אוֹתוֹ, חציוֹ מדבּר אֵלָיו גוֹיִית וחציוֹ בּלשוֹן־הקוֹדש, משׂבּר לוֹ אֶת האוֹזן בּתנוּעת ידים: הכיצד? הלא אֶתמוֹל נתן תּקוה בּלבּוֹ להעבירוֹ אֶת הבּוּג בּמַעבּרה! על זה השיב לוֹ פּרוֹקוֹף בּמנוּחת־נפש יתירה, כּי מעוֹלָם לא נתן תּקוה בּלבּוֹ להעבירו בּמַעבּרה; הבטח הבטיח אוֹתוֹ להעבירוֹ, ואָמנם, לכשיִרצה, יכוֹל הוּא להעבירוֹ אֶת הנהר לא בּמַעבּרה, אֶלָא בּעריבה, כּלוֹמר, בּסירת־דוּגָה קטנה, וּבשׂכר זה ישלם לוֹ פישל לא פּחוֹת ממַחצית הקרבּוֹן.

– לוּא תּהי סירת־דוּגָה, לוּא תּהי עריבה, וּבלבד שלא אָחוֹג חָלילה אֶת חַגי בּחוּץ!

כּךְ אָמַר לוֹ פישל והיה מוּכן וּמזוּמן בּאוֹתוֹ רגע לשלם לוֹ אפילוּ שני קרבּוֹנים, אוֹ לקּפֹוץ אֶל תּוֹךְ הנהר וּלעברוֹ בּשׂחייה, למסוֹר אֶת נַפשוֹ על קדוּשת החָג. וּמיד עמד להבהיל אֶת פּרוֹקוֹף ולָאוּץ בּוֹ, כּי ימַהר ויִקח אֶת העריבה אוֹ אֶת סירת־הדוּגָה שלוֹ ויעבירהוּ לעֵבר הנהר השני, לחאשציוואטה, למקוֹם שמחַכּים לוֹ שם בּכליון־עֵינַיִם בּת־שבע אִשתּוֹ ואֶפרים בּנו ורייזל בּתּוֹ. אֶפשר שהם עוֹמדים כּוּלָם מעֵבר הנהר, שם על ראש ההר, ורוֹאִים אוֹתוֹ בּעֵיניהם, ורוֹמזים אֵלָיו בּידיהם, וקוֹראִים אֵלָיו בּפיהם, אֶלָא שהוּא אֵינוֹ רוֹאה אֶת פּניהם ואֵינוֹ שוֹמע אֶת קוֹלָם, לפי שהנהר גָדוֹל עתּה ורחב, רחב מאוֹד, אשר לא היה כּן מעוֹלָם.

השמש כּבר עמדה באֶמצע השמַיִם העמוּקים, הבּהירים והכּחוּלים, בּשעה שפּרוֹקוֹף ציוָה אֶת פישל לקפּוֹץ אל תּוֹךְ העריבה. וּכששמע פישל אֶת הדברים האֵלה, מיד רפוּ ידיו וכשלוּ רגליו, ולא ידע אֶת המַעשׂה אשר יעשׂה. מימיו לא עבר בּעריבה על־פּני המים. מימיו לא הפליג בּסירה על־פּני הנהר. ונדמה לוֹ, כּי כּאשר אַךְ יציג אֶת כּף־רגלוֹ בּעריבה, מיד תּתהפּךְ על פּיה ותוֹרידהוּ מצוּלות!

– קפוֹץ אֶל תּוֹךְ העריבה, ונַפליג! – אָמַר לו פּרוֹקוֹף שנית וּבמחי משוֹט אֶחָד קרב בּסירה אֶל שׂפת הנהר ונטל מידי פישל אֶת תּרמילוֹ.

עמד פישל המלמד והפשיל אֶת כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ למַעלה והתחיל חוֹזר בּמקוֹם אֶחָד, חוֹזר ונמלךְ בּדעתּוֹ, אִם יִקפּוֹץ אוֹ לא יִקפּוֹץ? מצד אֶחָד – עֶרב פּסח שחָל להיוֹת בּשבּת־הגָדול, בּת־שבע אִשתּוֹ, אֶפרים בּנוֹ, רייזיל בּתּוֹ, בּית־המרחָץ, סידוּר פּסח, כּיסא־המַלכוּת… וּמצד שני – סַכּנת־נפשוֹת, מַלאַךְ־המות, “המאַבּד עצמוֹ לָדעת”… כּי אִם, חַס ושלוֹם, תּנוּעַ העריבה רק רגע אֶחָד, הלא אָבד פישל, עבר וּבטל מן העוֹלָם!… וכךְ היה חוֹזר בּמקוֹם אֶחָד וכנפוֹת קפּוֹטתוֹ המוּפשלוֹת בּידיו, עד שכּעס עליו פּרוֹקוֹף, גָער בּוֹ בּנזיפה ואָמַר לוֹ, כּי ירוֹק יִירק בּפניו ויעבוֹר לבדוֹ לחאשציוואטה. שמע פישל אֶת שם “חאש־צי־ווא־טה” יוֹצא מפוֹרש מפּי פּרוֹקוֹף, נזכּר בּבני־ביתוֹ אהוּבי נַפשוֹ, עמד והתחַזק בּכל כּוֹחוֹתיו, קפץ ונפל לתוֹךְ העריבה. נאמר כּאן “נפל”, מפּני שתּיכף לכניסתוֹ נעה הסירה לצד אֶחָד; כּסבוּר היה, שנוֹפל הוּא, ונרתּע לאחוֹריו; כּיון שנרתּע לאחוֹריו, מיד נפל על פּניו ונשתּטח מלוֹא־קוֹמתוֹ על הקרקע. וכךְ עברוּ עליו רגָעים אחָדים, עד ששבה רוּחוֹ אֵלָיו, וּפניו לבנים כּפני מת, וידיו ורגליו רוֹעדוֹת, ולבּוֹ נוֹקפוֹ בחָזקה: טיק־טיק־טאק! טיק־טיק־טאק!

ו

כּאָדם היוֹשב על כּיסאוֹ בּתוֹךְ בּיתוֹ, שוֹקט ושָלֵו וּבטּוח, כּךְ יוֹשב פּרוֹקוֹף על קצה העריבה, מניף משוֹטוֹ לצד אֶחָד, חוֹזר וּמניפוֹ לצד שני – והעריבה מַחליקה והוֹלכת על־פּני המַיִם, והמַיִם מַבהיקים כּאַספּקלָריה מאִירה, וראשוֹ של פישל סוֹבב עליו כּגלגל, ולבּוֹ סחַרחָר, והישיבה קשה לוֹ מאוֹד. כּלוּם יוֹשב הוּא? דוֹמה, שאֵינוֹ יוֹשב, אֶלָא תּלוּי, תּלוּי ועוֹמד באַויר. כּמעט יזוּז רגע שלא כּשוּרה, כּמעט יֵרתע רגע ויִתנוֹדד לצד אֶחָד – מיד יוּטל אֶל המַיִם, ופישל אֵיננוּ!… וּמתּוֹךְ מַחשבה זוֹ עוֹלה על לבּוֹ אוֹתוֹ פּסוּק משירת הים: “צללוּ כּעוֹפרת בּמַיִם אַדירים”, ־ וּשׂער ראשוֹ סוֹמר מפּחד, וכל בּשׂרוֹ נַעשׂה חידוּדים. וכי קלה בּעיניכם מיתה משוּנה זוֹ? הן גם לקבר־יִשׂראֵל לא יבוֹא! והוּא מתפּלל בּלבּוֹ ונוֹדר נדר… מַה יִדוֹר? שמא צדקה? אֵין לוֹ בּמה לשלם: הלא מסכּן הוּא, עני ואֶביוֹן! וּלפיכךְ הוּא נוֹדר נדר בּלבבו, כּי אִם יִהיֶה אלוֹהים עמוֹ ויביאֵהוּ בּשלוֹם לביתוֹ, יֵשב כּל לילוֹת ויעסוֹק בּתּוֹרה, ויעבוֹר בּמשךְ השנה על כּל הש"ס כּוּלוֹ, אִם יִרצה השם.

חָשקה נַפשוֹ של פישל לָדעת, אִם רחוֹקה עוֹד הדרךְ לפניהם עד החוֹף. ואוּלָם לצערוֹ וּלהוָתוֹ ישב בּסירה ישיבה הפוּכה: פּניו כּלפּי פּרוֹקוֹף ואחוֹריו לחאשציוואטה. לשאוֹל אֶת פּי פּרוֹקוֹף ירא הוּא. חוֹשש הוּא להוֹציא הגה מפּיו, שמא יכשילהוּ קוֹלוֹ. נדמה לוֹ, שאִם אַךְ יִפתּח אֶת פּיו וישמיע קוֹל, מיד תּתנוֹדד הסירה, וכיוָן שתּתנוֹדד הסירה, אֵין פישל עוֹד! אַךְ הנה פּתח פּרוֹקוֹף עצמוֹ אֶת פּיו והתחיל מדבּר. מלמד הוּא אֶת פישל פּרק בּהלכוֹת הפלָגת הסירה. קשה, הוּא אוֹמר, הפלָגת סירה בּמַיִם בּזמן הפשרת הקרח! בּשעה זוֹ, הוּא אוֹמר, הסַכּנה מצוּיה בּיוֹתר, וּלפיכךְ, הוּא אוֹמר, אַל יֵצא אָדם על המים בּדרךְ ישרה ואַל יהי אָץ להפליג. חַייב אָדם, הוּא אוֹמר, להיוֹת זהיר וְמתוּן בּיוֹתר, להתחַכּם הרבּה ולילךְ בּעקיפים, סחוֹר־סחוֹר, מַפליג קצת וחוֹזר לאחוֹריו, מַפליג קצת וחוֹזר לאחוֹריו…

– הנה גוּש קרח מתרגש וּבא עלינוּ!

כּךְ אוֹמר פּרוֹקוֹף וּמַטה אֶת הסירה אחוֹרנית וּמפנה דרךְ לגוֹלם־קרח גָדול ועצוּם, השט ועוֹבר על פּניהם מתּוֹךְ המוּלה משוּנה מאוֹד, שאוֹזן פישל לא שמעה כּמוֹתה מעוֹלָם. וּפישל רוֹאֶה עכשיו עין בּעין, עד היכן מַגיעה הסַכּנה בּנסיעה משוּנה זוֹ! והוּא מהרהר חרטה בּלבּוֹ על המַעשׂה אשר עשׂה. אֵת כּל אשר לוֹ היה נוֹתן עתּה, וּבלבד שיבוֹא בּמהרה אֶל החוֹף, אוֹ שיחזוֹר לאחוֹריו.

– אָה! הרוֹאֶה אָתּה? – אוֹמר פּרוֹקוֹף ורוֹמז לוֹ בּידוֹ לפניו.

פישל מרים אֶת עֵיניו בּחשאי, מתירא לָזוּז ממקוֹמוֹ, מַבּיט וחוֹזר וּמַּבּיט, ואֵינוֹ רוֹאֶה כּלוּם. רוֹאֶה הוּא לפניו רק מַיִם בּלבד, מַיִם רבּים, מַיִם שאֵין לָהם סוֹף.

– הרי זה קרע גָדול של קרח, ההוֹלךְ וּבא עלינוּ. צריךְ להזדרז ולעבוֹר בּמהרה, כּי לחזוֹר לאחוֹרינו לא נַספּיק עוֹד.

כּךְ אוֹמר פּרוֹקוֹף ושוֹקד על מלאכתּוֹ בּשתי ידיו, מניף משוֹטוֹ על ימין ועל שמאל, והסירה מַחליקה והוֹלכת, שטה על־פּני המַיִם כּדג, וּפישל מַרגיש אוֹתה שעה, כּי צינה עוֹברת בּכל אֶברי גוּפוֹ. רוֹצה וּא לשאוֹל דבר, אֶלָא שהוּא מתירא להעמיד אֶת חַייו בּסַכּנה. ואוּלָם הנה פּרוֹקוֹף עצמוֹ מדבּר:

– אִם לא נכוון אֶת הרגע ולא נקדם אֶת הקרח בּעוֹד זמן, רעה נגד פּנינוּ.

כּאן לא יכוֹל פישל להתאַפּק ושאל בּחרדה:

– דהיינוּ? מַה מַשמע רעה נגד פּנינוּ?

– מַשמע, שאָבדנוּ, ־ אוֹמר פּרוֹקוֹף.

– אָבדנוּ?

– אָבדנוּ!

– דהיינוּ? מַה מַשמע אָבדנוּ? – חוֹזר פישל ושוֹאלוֹ.

– מַשמע שיִפגע בּנוּ.

– יִפגע?

– יִפגע!

וּפישל אֵינוֹ מבין עדיִין כּל־צרכּוֹ אֶת פּירוּש המלים האֵלה ואֵינוֹ יכוֹל לעמוֹד על פּשוּטן, אֶלָא שיוֹדע הוּא וּמַרגיש, כּי סַכּנה קרוֹבה, כּי מַעבר־בּוּג זה יֵֵש בּוֹ משוּם “מַעבר יבּוֹק”… וזיעה קרה מכסה אֵת כּל בּשׂרוֹ, ושוּב עוֹלה על לבּוֹ אוֹתוֹ פּסוּק משירת־הים: “צללוּ כּעוֹפרת בּמַיִם אַדירים”…

וּכדי להניח אֶת דעתּוֹ של פישל, מסַפּר לוֹ פּרוֹקוֹף מַעשׂה יפה ונעים, מאוֹרע שאֵירע לוֹ בּשנה שעברה, בּתקוּפה זוֹ מַמש, כּשנפתּח הבּוּג והמַעבּרה לא הפליגה עדיִין בּנהר. נזדמן לו בּימים ההם בּרנש אֶחָד, פּקיד מפּקידי מכס־היין אשר בּעיר אוּמַאן, אָדם מהוּגָן בּיוֹתר, שהבטיח לשלם לוֹ קרבּוֹן שלם. יצאוּ בּסירה ונפגעוּ פּגיעה רעה בּשני הרי־קרח גדוֹלִים ונוֹראִים. בּיקש לפנוֹת על ימין – ונכנַס לבין שני ההרים. בּיקש להבקיע ולָצאת מתּוֹכם – נתקלה הסירה בּקרח ונהפּכה על פּיה, וּשניהם נפלוּ אֶל המים. נַעשה לוֹ נס וצף על־פּני הנהר וניצל, והפקיד מאוּמַאן שקע וטבע, ויחד עמוֹ ירד לטמיוֹן גם הקרבּוֹן.

– פּראָפּאַוו קאַרבּאָוואַנעֶץ! כּלוֹמַר, אבד הקרבּוֹן! – כּךְ סיֵים פּרוֹקוֹף אֶת סיפּוּרוֹ היפה מתּוֹךְ אנחה, וּפישל חָרד כּוּלוֹ וּבשׂרוֹ סמר מפּחד וּלשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ, ולא יכוֹל לדבּר דבר וּלהשמיע קוֹל וּלהוֹציא הגה מפּיו.

ז

בּעֶצם הנסיעה, כּשהגיעוּ עד אֶמצע הנהר, נתעכּב פּרוֹקוֹף מתּוֹךְ יִשוּב־הדעת, יוֹשב וּמַבּיט אֶל המים. אַחַר־כּךְ הניח אֶת המשוֹט, הוֹציא בּקבּוּק מתּוֹךְ כּיסוֹ העמוֹק, הפךְ אֶת הבּקבּוּק לתוֹךְ פּיו וגָמַע ממנוּ שתּים ושלוֹש גמיעוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ, חָזר וּפקק אוֹתוֹ, שילשלוֹ לתוֹךְ כּיסוֹ וקינַח לגימתוֹ בּפת־קיבּר, וּפנה אֶל פישל והתנַצל לפניו, כּי שתייה זוֹ חוֹבה היא לוֹ: חַייב הוּא לגמוֹע פּעם וּשתּים מן המַר־המַר הזה, שאִם לא כן, תּהיֶה הרגָשתוֹ רעה על־פּני המים. וּמיד מחה אֶת שׂפתיו, נטל אֶת המשוֹט בּידוֹ, הציץ שוּב על המַיִם ואָמר:

– ועתּה הבה נברח!

לאָן יִברחוּ? מפּני מי יִברחוּ?… דבר זה לא ידע פישל והתירא לשאוֹל. ורק הרגיש בּלבּוֹ כּי יֶש כּאן משוּם קרבת מַלאַךְ־המות, לפי שפּרוֹקוֹף עמד על בּרכּיו וקרב אֶל המלָאכה בכל תּוֹקף, התחיל חוֹתר בּמשוֹטוֹ על ימין ועל שׂמֹאל, וּבשעת מַעשׂה פּנה אֶל פישל, רמז לוֹ בּידוֹ על קרקע הסירה ואָמר לוֹ:

– רבּי! שכב למטה!

וּפישל הבין מיד, כּי גזירה נגזרה עליו להשתּטח, ולא סירב. ראה פישל מרחוֹק חַשרת־קרח איוּמה מתרגשת וּבאה עליהם, ועצם את עֵיניו, נפל אַפּיִם ונשתּטח על קרקע הסירה והתחיל רוֹעֵד כּוּלוֹ, כּכבשׂה נפחדת, צוֹעֵק מנַהמת־לבּוֹ בּלחש “שמע יִשׂראֵל”, קוֹרא וידוּי הקצר, מהרהר בּקבר־יִשׂראֵל ורוֹאֶה אֶת עצמוֹ כּאִילוּ כּבר ירד ושקע תּהוֹמוֹת, ודג אֶחָד גָדוֹל רץ וּבא אֵלָיו וּבוֹלע אוֹתוֹ אֶל קרבּוֹ, כּמוֹ שבּלע אֶת יוֹנה הנביא בּשעתוֹ, בּברחוֹ תּרשישה. והוּא נזכּר בּתפילתוֹ של יוֹנה הנביא, שהתפּלל ממעֵי הדגה, והוּא קוֹרא תּפילה זוֹ בּניגוּן וּבלחש, בּוֹכה תּמרוּרים וּמוֹריד דמעוֹת: “אפפוּני מַיִם עד־נפש, תּהוֹם יסוֹבבוני…”

כּךְ מזמר פישל המלמד בּלחש, בּוֹכה וּמתמוֹגג בּדמעוֹת, מַעלה על דעתּוֹ אֶת בּת־שבע אִשתּוֹ, אַלמנה עוֹטיה ושוֹממה, ואֶת בּניו היתוֹמים העלוּבים, וּגדוֹלים רחמיו עליהם ולבּוֹ לבּוֹ לָהם. וּפרוֹקוֹף אַף הוּא עוֹמד ושוֹקד על מלאכתּוֹ, חוֹתר על ימין ועל שׂמֹאל, וּמזמר בּשעת מַעשׂה מין זמר משוּנה בּלשוֹנוֹ הגוֹיִית:

וּפרוֹקוֹף רוֹאֶה אֶת עצמוֹ על המַיִם כּאילוּ הוּא על היבּשה ועוֹשה פּה כּאָדם העוֹשׂה בְּתוֹךְ בּיתוֹ. וּתפילת “אפפוּני” של פישל נבלעת בּפזמוֹן “העוֹרבים” של פּרוֹקוֹף, ואֶנקת “יסוֹבבני” של פישל מתמַזגת בּשירת “שחוֹרי־הכּנפים” של פּרוֹקוֹף, וּמעל־פְּני המַיִם נישׂא מין זמן משוּנה של שני קוֹלוֹת מנַצחים זה אֶת זה, מין דוּאֶט נפלא, שמיוֹם בּריאת הבּוּג לא שמעה אוֹזן אָדם כּמוֹתוֹ.

“לָמה מפחד כּל־כּךְ יהוּדי זה מפּני המות? – מהרהר פּרוֹקוֹף בּאראניוּק בּפני עצמוֹ לאַחר שעבר בּשלוֹם על־פּני גוּש־הקרח הגָדוֹל והוֹציא שוּב אֶת הבּקבּוּק מתּוֹךְ כּיסוֹ העמוֹק, גָמַע ממנוּ שתּים ושלוֹש גמיעוֹת וקינַח לגימתוֹ בּפת־קיבּר. – דומה, יהוּדי קטן כּמוֹתוֹ, דל וצנוּם וּלבוּש קרעים, לא תּואַר לוֹ ולא הדר, כּמוֹהוּ כּאַיִן, ואַף־על־פּי־כן ירא הוּא אֶת המות יִראָה גדוֹלה וּמפרכּס בּכל אבריו!”…

וֹּפרוֹקוֹף עוֹמד ודוֹחף אֶת פישל בּקצה מַגָפוֹ בּצדוֹ, וּפישל נרתּע וּמזדעזע כּוּלוֹ. פּרוֹקוֹף נוֹתן אֶת קוֹלוֹ בּצחוֹק, אַךְ פישל אֵינוֹ שוֹמע. פישל עוֹסק בּתפילה, פישל אוֹמר וִידוּי, קוֹרא קדיש אַחרי נשמתוֹ, מפשפּש בּמַעשׂיו וּמהרהר בּקבר־יִשראֵל.

– קוּם, רב שוֹטה! כּבר הגענוּ! כּבר בּאנוּ לחַאשציוואטה!

כּךְ אוֹמר פּרוֹקוֹף בּאראניוּק לפישל המלמד, אוֹחז בּוֹ וּמזעזע אוֹתוֹ, כּמעירוֹ משנתוֹ. וּפישל מתנַער, מרים ראשוֹ בּחשאי, לאַט־לאַט, מציץ וּמתבּוֹנן על סביבוֹתיו בּעיניו האדוּמוֹת, הדוֹמעוֹת:

– חַאש–צי–ווא–טה???…

– חַאשציוואטה! תּן, רבּי, מַחצית הקרבּוֹן!

וּפישל זוֹחל ויוֹצא מתּוֹךְ העריבה ורוֹאֶה בּעֵיניו, כּי אָמנם בּעירוֹ הוּא, בּעיר־מוֹלדתּוֹ, ואֵין הוּא יוֹדע אֶת המַעשה אשר עליו לעשוֹת עתּה: האִם ימַהר וירוּץ לביתוֹ? אִם יֵצא בּמחוֹל? אוֹ יקדים וִיּתּן שבח והוֹדיה לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שהצילוֹ מסַכּנה גדוֹֹלה? והוּא מסַלק להערל אֶת מַחצית השקל, חוֹטף ונוֹטל אֶת תּרמילוֹ וּפוֹנה לָרוּץ הבּיתה, אֶלָא מיד הוּא מתעכּב ועוֹמד רגע בּמקוֹמוֹ, הוֹפךְ פּניו אֶל בּעל־המַעבּרה ואוֹמר לוֹ בּלָשוֹן שחציה גוֹיִית וחציה לשוֹן־הקוֹדש:

– שמַע־נא, פּרוֹקוֹפּי מַחמד־נַפשי! אַתּה בּוֹא מחר, אִם יִרצה השם, אֶל פישל המלמד לשתּוֹת כּוֹס ייש של פּסח ולאכוֹל דגים של יוֹם טוֹב. השוֹמע אָתּה? למַען השם!

– אֶלָא מה? כּלוּם שוֹטה אני כּל־כּךְ? – משיב לוֹ פּרוֹקוֹף בּאראניוּק ולוֹקק שפתיו מתּוֹךְ הנאה מוּקדמת לזכר הייש של פּסח והדגים הממוּלאִים שיִטעם מחר. ­– ייש של פּסח? דגים של יהוּדים? טוֹב, רבּי, טוֹב!

ח

כּשבּא פישל המלמד לביתוֹ, יצאה לקראתוֹ בּת־שבע אִשתּוֹ, כּוּלָה אדוּמה כּאֵש, הוֹרידה אֶת מטפּחתּה על מצחה ושאלה אוֹתוֹ דרךְ־אַגב, בּלי הבּיט אֶל פּניו: “מַה שלוֹמךָ?” אָמַר לָה: “ואַתּ מַה שלוֹמךְ?” אָמרה לו: “מַדוּע אֵיחַרתּ לבוֹא כּל־כּךְ?” אָמַר לָה: “חַייב אני לברךְ בּרכּת הגוֹמל! נס מן השמים!”… ויוֹתר לא הגיד לָה דבר ולא רצה לסַפּר כּלוּם על נסיעתוֹ הנפלָאָה. לא היה לוֹ פּנאי לכךְ. ולא עוֹד, אֶלָא שלא היה סיפּק בּידוֹ גם לבחוֹן אֶת אֶפרים בּנוֹ בּתלמוּדוֹ ולמסוֹר לרייזיל אֶת מַתּנתוֹ וּלבת־שבע אֶת מטפּחת־המשי. אֵת כּל זה דחה לאַחַר זמן. בּיקש פישל שלא להחמיץ אֶת השעה ולָבוֹא לבית־המרחָץ בּעוֹד יוֹם, וּבקוֹשי רב עלה הדבר בּידוֹ. ואַף כּשחָזר מבּית־המרחָץ, לא סיפּר לבני־ביתוֹ כּלוּם, אֶלָא דחה אֶת דבריו להבּא, לאַחַר הסדר. ורק אָמַר מדי פּעם בּפעם: “נס מן השמים… חַייב אני לברךְ בּרכּת הגוֹמל… הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נוֹהג בּחַסדוֹ כּל אָדם… יתבּרךְ ויִשתּבּח שמוֹ”…

ותיכף קרא לאֶפרים וּמיהר והלךְ עמוֹ לבית־הכּנסת.

“אַקדמוּת מלין ושריוּת שוּתא, אַולָא שקילנא הרמן וּרשוּתא!”… כּךְ מזמר בּהתלהבוּת רבּה יהוּדי קטן וצנוּם, כּשהוּא עוֹמד לפני עמוּדוֹ בּבית הכּנסת ממוּל כּוֹתל המזרח, כּוּלוֹ מעוּטף בּטליתוֹ המַצהיבה עד לחוּדה של כּיפּת־ראשוֹ, וּבשעת מַעשׂה ידיו פּרוּשׂוֹת לפניו, עֵיניו זקוּפוֹת כּלפי מַעלָה, והוּא גוּפוֹ רוֹגש וּמתנוֹעע לכאן וּלכאן, קוֹפץ ורוֹקד בּרתת־אברים, ופניו, פּני־קלף מכוּרכּמים, נוֹהרים מאוֹר החַמה, המציצה בּקרן־זוֹהר אַחַת בּעד חַלוֹן בּית־הכּנסת, והשיטה האַחַת, היחידה והמיוּחדת, אשר בּחצר בּית־הכּנסת, שכּבר הניצה ועוֹמדת בּעֶצם ליבלוּבה, שוֹלחת אֶת ריחָה הערב אֶל אַף היהוּדים המתפּללים, כּאוֹמרת: “יֶערב ריחי לאַפּכם, בּני יִשׂראֵל, עם קדוֹשים! טעמוּ אַף אַתּם מטוּב בּשׂמִי וּמתקי, טעמוּ וּראוּ מַה נַאֶה עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא!”…

היוֹדעים אַתּם, מי הוּא היהוּדי הקטן הזה, המזמר “אַקדמוּת” בּרגש של חדוָה עֶליוֹנה וּבהתלהבוּת מרוּבּה כּל־כּךְ? יהוֹשוּע־השיל הוּא. מכּירים אַתּם אֶת האִיש הזה ואֶת טיבוֹ. הלא הוּא אֶחָד מאוֹתם היהוּדים הכּתריאֵלים, שאַתּם רוֹאִים אוֹתם תּמיד בּדרךְ ריצתם, עסוּקים וּטרוּדים מאוֹד, דחוּפים וּמבוֹהלים תּמיד, רוֹדפים כּל ימיהם אַחַר פּרנסה וּמשחרים למצוֹא טרף לביתם. וּפרנסתם, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים, הלא בּרוּחַ יסוֹדה. מתפּרנסים הם מן הרוּחַ. העוֹלָם הזה דוֹמה לָהם כּיריד, כּמקוֹם השוּק, והם אַנשי־היריד, שבּאוּ לכאן בּאיחוּר זמן, לאַחַר שכּבר קידמוּם עזים וּזריזים מהם, והרי הם מתהלכים בּין המשפּתיִם, מחוּץ לתחוּם הסוֹחרים ואַנשי־המַעשׂה, סוֹבבים בּלב שוֹקק וּבנפש הוֹמיה וּמריחים על ימין ועל שׂמאֹל, אוּלי יַקרה אלוֹהים גם לפניהם מציאָה בּהיסח־דעתּם של אחרים. סוֹחרים ממין זה הם עצמם אֵינם יוֹדעים מה ענינם בּמקוֹם השוּק וּמה חפצם שם? קוֹפצים הם על כּל מַה שעֵיניהם רוֹאוֹת תּחילה, קוֹנים וּמוֹכרים הכּל על רגל אֶחָת, נוֹשׂאִים ונוֹתנים מיד ליד, אֵינם מַבחינים בּין שׂכר להפסד, וּבלבד שיעשׂוּ עֵסק, מַעלים דינר וּמוֹרידים דינר, וּבלבד שיִהיֶה הכּל נַעשׂה בּצדק וּביוֹשר־לבב, כּמתוּקנים שבּסוֹחרים, שלא לפגוֹע חָלילה בּשל אחרים. סוֹחר ממין זה, כּשהוּא מתעשת לאַחַר יוֹם־השוּק, מחַשב חשבּוֹן עוֹלָמוֹ ורוֹאֶה, כּי היריד אָכל אֶת יֶתר הפּליטה בּכיסוֹ ולא השאִיר בּוֹ אַף פּרוּטה לפוֹרטה, הריהוּ אוֹחז זקנוֹ בּידוֹ, שוֹקע רגע בּהירהוּרים, ניעוֹר ואוֹמר: “וּבכן, כּבר נפטרנוּ, בּרוּךְ השם, גם מענשוֹ של יריד זה. עכשיו הבה נרוּץ בּרחוֹבה של עיר, אוּלי יַקרה אלוֹהים גמילוּת־חסד להביא פּת־לחם הבּיתה”…

ואֶחד מאַנשי־היריד האֵלה הוּא גיבּוֹרנוּ יהוֹשוּע־השיל.

מה עסקוֹ וּמה משלח־ידוֹ – אֵיני יוֹדע. דוֹמה, סַרסוּר הוּא, עוֹשׂה שליחוּתם של אחרים, ואַף שדכן בּמקצת. כּלוֹמַר, לא שהוּא שדכן מַמש, שאוּמנוּתוֹ בּכךְ, מאוֹתם השדכנים השוֹלחים מכתּביהם למרחוֹק, מסַכסכים חָתן בּכלה, מַרכּיבים מין בּשאֵינוֹ מינוֹ וּבאִים אַחַר־כּךְ על שׂכרם, אֶלָא שדכן לכשיִרצה, משדךְ שידוּכים רק דרךְ־אגב, בּין עֵסק לעֵסק, בּשעה שאֵינה לא יוֹם ולא לָילָה. זימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא שני צדדים שזיווּגם עוֹלה יפה, ־ כּלוּם יעמוֹד מרחוֹק בּחיבּוּק־ידים? וכי לא עֵסק הוּא זה כּשאָר העסקים, שמַתּן־שכרם בּצדם? אֶלָא מה? תֹּאמַר: זיווּג זה, שנראָה לו יפה כּל־כּךְ, אֵינוֹ יפה כּלל בּעֵיני בּעלי־הדבר, עקוּם וּמשוּנה ותפל הוּא לגבּיהם, וסוֹפוֹ לָצאת מעם פּניהם בּפחי־נפש? הלא מַזלו גָרם לכךְ. ולא תּהא שדכנוּת כּסַרסרוּת? כּמה סַרסוּרים אַתּה מוֹצא בּעיר, שאֵינם גדוֹלים ממנוּ לא בּחָכמה ולא בּחָריצוּת־כּפּים, ואַף־על־פּי־כן בּכל אשר יִפנוּ יצליחוּ; ורק הוּא האֶחָד פּוֹנה על ימין ועל שׂמֹאל, רץ וּמתרוֹצץ בּחוּצוֹת העיר כּל היוֹם, למן הבּוֹקר ועד הערב, ושב לביתוֹ כּל־עוּמַת שבּא. טוֹבל וטוֹבל – וּמַעלה חרס בּידוֹ. אִם אֵין מַזל לאָדם, לא תּוֹעיל לוֹ חָכמתוֹ אשר הוּא חָכם תּחת השמש! אָמנם הוּא עצמוֹ אֵינוֹ בּוֹכה על מַזלוֹ ואֵינוֹ מתרעֵם חָלילה על מַעשׂי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. ואוּלָם אִשה יֶש לוֹ וּבנים קטנים – אֵלה הצֹאן מה חָטאוּ?… עוֹד זאת בּאָשרוֹ של יהוֹשוּע־השיל, שיהוּדי חָסיד הוּא וירא שמַיִם, נאמן עם אלוֹהיו ועוֹבדוֹ מאַהבה, בּכל לבבוֹ וּבכל נַפשוֹ, כּרוּךְ אַחרי השכינה, נכסף ועוֹרג אֵליה, כּחָתן עוֹרג אֶל כּלָתוֹ, וּלפיכךְ תּפילתוֹ נלהבה כל־כךְ. בּוֹאוּ־נא לבית־הכּנסת הכּתריאֵלי ותראוּ אֶת יהוֹשוּע־השיל בּתפילָתוֹ – אָז יִשׂמַח לבּכם ותגיל נַפשכם. אֵין זוֹ תּפילה חטוּפה של סוֹחרים וחנונָים, הנוֹהגים עם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מנהג הלוֹוה עם הנוֹשה בּוֹ, פּוֹרעים לוֹ אֶת חוֹבם מאוֹנס, על־פּי מצוַת־אנשים מלוּמדה, עוֹמדים על רגל אַחַת, מנַענעים שׂפתיהם, טוֹחנים קמח טחוּן ולבּם בּל עמם – לבּם הוֹלךְ אוֹתה שעה אַחרי הקוֹנה, אוֹ אַחרי הפּריץ, או אַחרי כּל דבר־חוּלין אשר בּחוּץ. לא! תּפילָתוֹ של יהוֹשוּע־השיל תּפילה זכּה היא, תּפילה לעני כי יעטוֹף. עוֹמד יהוֹשוּע־השיל לפני קוֹנוֹ מתּוֹךְ יִראַת הרוֹממוּת, כּעֶבד לפני רבּוֹ, מתחַנן וּמבקש רחמים בּלב קרוּע וּמוּרתּח, בּוֹכה וקוֹבל על מַר הגָלוּת ועל עניוּת ואֶביוֹנוּת. ויֵש אשר יעמוֹד יהוֹשוּע־השיל לפני אלוֹהיו כּבן מתחַטא לפני אָביו, ואז יִמָלא לבּוֹ רגשוֹת אַהבה וכבוֹד, רגשוֹת גאָה וגָאוֹן עד אֵין קץ. וכי קלה זו בּעֵיניכם, שיהוּדי הוּא, בּן לאָביו שבּשמים, בּנוֹ ותלמידוֹ גם יחד, אשר מפּיו קיבּל אֶת התּוֹרה על הר סינַי בּיוֹם זה, יוֹם חַג השבוּעוֹת!… וּמרוֹב רגשוֹתיו רוֹקד יהוֹשוּע־השיל בּמקוֹמוֹ, מתלהב וּמַקיש בּאֶצבּעוֹתיו, מתלהב וּמַגבּיה קוֹלוֹ על קוֹלוֹתיהם של שאָר המתפּללים. העשירים וּנשׂוּאֵי־הפּנים היוֹשבים ראשוֹנה בּכוֹתל המזרח, יוֹדעים אֶת יהוֹשוּע־השיל ואֶת דרכּוֹ בּקוֹדש, כּי בּשגָעוֹן יִנהג. “הסוּ, הסוּ כּוּלכם! – קוֹראִים הלָלוּ מתּוֹךְ בּדיחוּת־הדעת. – הנה יהוֹשוּע־השיל עוֹמד להרעיש שמַיִם בּזעקתוֹ!” ואוּלָם יהוֹשוּע־השיל אֵינוֹ מַשגיח בּהם ולא כלוּם: הלא מקוֹם קדוֹש הוּא הבּית הזה, בּית־תּפילה למתפּללים, ולא מוֹשב לצים, שמתכּנסים שם גבירים ותקיפים, ריקנים ושאנַנים, יוֹשבים ראשוֹנה בּכוֹתל המזרח ועטרוֹתיהם בּטליוֹתיהם, מעיינים כּביכוֹל בּזמן קריאַת התּוֹרה בּחוּמשים אשר לפניהם וּמשוֹחחים בּיניהם בּלחש שיחַת־חוּלין של עמי־הארץ. וכאשר יִראֶה יהוֹשוּע־השיל יהוּדים מדבּרים בּשעת התּפילה, תּבער כּאֵש חמתוֹ. אָז יעמוֹד ויכּה בּידוֹ על סידוּרוֹ: “אִי – אָה – נוּ!” אָכן יהוּדי משוּנה הוּא יהוֹשוּע־השיל זה! דוֹמה כּשאַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ בּחוּץ, הלא דךְ ונכלָם הוּא, תּוֹלעת ולא אִיש, עפר תּחת כּפּוֹת רגלי העשירים. אַךְ כּיוָן שבּא לבית־הכּנסת, שוּב לא תּכּירהוּ: נזדקפה קוֹמתוֹ, רמוּ עֵיניו וכל הליכוֹתיו עם הבּריוֹת נשתּנוּ תּכלית שינוּי. עז־פּנים הוּא מאֵין כּמוֹהוּ! כּאן, בּבית־הכּנסת, לא ניכּר בּעֵיניו שוֹע לפני דל. מבטל הוּא אֶת העשירים תּכלית בּיטוּל. בּבית הכּנסת כּל היהוּדים שוים. ולא עוֹד, אֶלָא שגם מַראֵה פּניו כּאִילו משתּנה בּבּית הזה, בּעמדוֹ לפני האלוֹהים: נוֹגה לוֹ ויִפעה לוֹ ואוֹר גָנוּז מַקרין אֶת ראשוֹ. אֶפשר, הטלית והכּיפּה המחוּדדת אשר על ראשוֹ משַווֹת עליו לוית־חן. ואֶפשר, פּניו מאִירים מאוֹר השכינה, שהוּא מקדם אוֹתה כּאן וּמתעלס בחברתה בּשבּתוֹת וּמוֹעדים, וּביִחוּד בּחַג השבוּעוֹת, עֵת אשר “חיָל אֶלף אַלפין וריבּוֹא לשמשוּתא” – כּלוֹמַר: אַלפי אלָפים וריבּוֹא רבבוֹת מַלאָכים וּשׂרפים, כּרוּבים וגלגלים מצבא־מרוֹם נאספים ועוֹמדים בּמַקהלה לָתת שבח והוֹדיה לפני ריבּון העוֹלָמים ואדוֹן האדוֹנים, מברכים וּמשבּחים אוֹתוֹ, מפארים ומַעריצים אֶת שמוֹ בּקוֹל תּרוּעה, קוֹל אַדיר וחָזק, כּקוֹל מַיִם רבּים… ויהוֹשוּע־השיל שוֹמע אֶת קוֹל מַקהלת־מרוֹם וּתרוּעתה ועוֹזר אַחריה אַף הוּא, מרים קוֹלוֹ וּמזמר אִתּה, רוֹקד וּמַקיש בּאֶצבּעוֹתיו וּמריע לכבוֹד השכינה כּביכוֹל. וַדאי לוֹ, כּי שם, בּפמליה של מַעלָה, מקוֹמוֹ נכוֹן לוֹ בּין כּל החסידים והישרים, יִראֵי־אלוֹהים וחוֹשבי־שמוֹ, שהם בּבחינת “עדב יקר אַחסַנתּיה חביביך דבקבעתּא” – כּלוֹמַר: מנת חלקוֹ וגוֹרלוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, נַחלָתוֹ אשר שפרה עליו. והּוא מצייר לעצמוֹ, כּי יוֹשב הוּא שם עם כּל הצדיקים והחסידים תּחת האַפּיריוֹן העשׂוּי זוֹהר־עננים, בּרצוֹתוֹ הוּא מסב עמהם להנאָתוֹ “בּתכתּקי דהב פּיזא” – כּלוֹמַר: בְכיסאוֹת עשׂוּיים כּתם־פּז, וּברצוֹתוֹ הוּא יוֹצא לטיֵיל אִתּם בּגן־עֵדן וּלרקד בּחבוּרה לפני השכינה. וּבשווֹתוֹ לפניו אֶת התּמוּנה הנהדרה הזאת, הריהוּ מבטל בּלבּוֹ אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ ואֵת כּל תּענוּגי העוֹלָם הזה, ואפילוּ אֶת המַטעמים של חָלָב הנחמדים, אשר יאכלוּ העשירים היוֹם בּביתם אַחַר התּפילה. ויהוֹשוּע־השיל מעיף עֵיניו בּגאָה וגָאוֹן בּעשירים אשר לפניו, השחצנים הלָלוּ, היוֹשבים ראשוֹנה בּכוֹתל המזרח, ועֵיניו נתקלוֹת בּאֶחָד מבּעלי־כרסים אֵלוּ, יהוּדי עשיר מגוּלח־סַנטר, כּוּלוֹ לָבוּש מַחלצוֹת וצילינדר מַבהיק בּראשוֹ. מַארקוּס שמוֹ. בּן־אָדם שעשׂה עוֹשר זה מקרוֹב וּמתּוֹךְ האַשפּתּוֹת יצא למלוֹךְ. כּמה מכוֹער טבעם של העשירים החדשים הלָלוּ, שקוֹפצים הם תּמיד בּראש מתנאים בּבגדיהם, מַבליטים כּרסם בּרבּים, מתנַפּחים כּתרנגוֹלי־הוֹדוּ ודוֹחקים עצמם למקוֹם גדוֹלים, מזמזמים וּמזמזמים על כּל אוֹזן, כּזבוּבי־קיץ טרדנים.

ועשיר ממין זה היה מַארקוּס.

מאַיִן בּא לכאן מַארקוּס זה? אֵין אִיש יוֹדע. כּלוֹמַר, הכּל יוֹדעים אוֹתוֹ ואֶת מקוֹר מַחצבתּוֹ, ואוּלָם כּי שמוֹ נקרא מַארקוּס – לא נוֹדע בּקהל בּלתּי־אִם לאַחַר שעשה עוֹשר. לפנים נקרא בּשם אַחר: “אִיש־העֵצים” קראוּהוּ, על־שם מלאכתּוֹ, שהיה מסַפּק עצי־הסקה לקסַרקיטוֹן, מחַזר אַחרי פּקידי־הצבא וּמשמש לָהם סַרסוּר לכמה וכמה דברים. עכשיו הניח אֶת עֵסק העֵצים ואֶת הקסַרקיטוֹן ואֶת פּקידי־הצבא ואֶת צרכיהם ונַעשׂה שוּלחָני בְכתריאֵליבקה. כּלוֹמַר, היום יִקָרא לָזה שוּלחָני, וּבלשוֹננוּ יֵאָמר לָזה שכּמוֹתוֹ “מַלוה בּרבּית”. מטבעוֹ הרי זה הדיוֹט גָמוּר, ורק מיוֹם שנַעשׂה עשיר התחיל מתרברב וּמתגנדר, הוֹלךְ בּנימוּסי הגדוֹלים, דוֹחק עצמוֹ למקוֹמם וּמתאַמץ להוֹכיח לכּל, כּי בּר־אבהן הוּא, נצר מגזע היחשׂ, וכי שם, בּמקוֹם־מוֹלדתּוֹ, יש לוֹ קרוֹבים מיוּחָסים ויקירי־אָרץ, כּוּלם רבּנים ולמדנים מוּפלָגים. ואוּלָם אֵין אִיש מַאמין לדבריו. כּל מי שעֵינַיִם לוֹ לראוֹת רוֹאֶה אֶת פּניו האדוּמים, אַף כּי מגוּלחים הם למשעי, ואֶת ידיו הגסוֹת והנקשוֹת, אַף כּי אַבני־חן נוֹצצוֹת בּאֶצבּעוֹתיהן (בּין האֶצבּעוֹת הלָלוּ אַתּה מוֹצא אַחַת קצוּצה, משוּם מַעשׂה שהיה; ואוּלָם אֵין זה מעניננוּ).

וגם אִשתּוֹ, זוֹ מרת מַארקוּס, אִשה גוּצה ועבה וּשחוֹרה, בּעלת ידים גסוֹת ומגוּשמוֹת, שהכּל עדיִין זוֹכרים אוֹתה בּהיוֹתה משרתת בּימי בּתוּליה, אַף היא העבירה קוֹל בּעיר, כּי מוֹצאָה ממשפּחה עשירה מאוֹד, מאַנשי־המַעלה, כּוּלָם עשירים מוּפלָגים ונכבּדי־אָרץ. ואוּלָם גם לדבריה לא יֹאבה אִיש להאמין. הכּל רוֹאִים אֶת מנהגיה בּשוּק עם הנשים העניוֹת ואֶת הליכוֹתיה בּבּית עם משרתוֹתיה וטבּחוֹתיה, שהיא רודה בּהן בּחוֹזק־היד וּמַעבידה אוֹתן בּפרךְ. ואַף־על־פּי־כן הכּל נכנעים גם מפּניו וגם מפּניה וחוֹלקים כּבוֹד לשניהם. כּי מי האִיש אשר יערוֹב לבּוֹ להתיצב בּפני עשירים? וּבפרט אִם עני האִיש וּמלאכתּוֹ מלאכת סַרסוּרים, כּיהוֹשוּע־השיל מוֹדעֵנוּ, והוּא צריךְ להשכּים לפתחוֹ של עשיר זה לעתּים קרוֹבוֹת, – לא מרצוֹן וּמחיבּה יתירה, אֶלָא מאוֹנס וּמהכרח. כּסבוּר הוּא, אוּלי יָרֵךְ העשיר אֶת לבּוֹ הקשה ויגלגל זכוּת גם לאָחיהוּ האֶביוֹן. אַף כּי יוֹדע יהוֹשוּע־השיל מפּי הנסיוֹן, כּי לא על־נקלה ירךְ עשיר כּמַארקוּס אֶת לבּוֹ ולא מידוֹ תּתגלגל זכוּת לעניִים. אִיש קשה הוּא מַארקוּס זה. כּלוֹמַר, לכאוֹרה, אִיש טוֹב הוּא ונוֹחַ לבּריוֹת, מקבּל אֵת כּל אָדם בּסבר פּנים יפוֹת ושוֹאלוֹ, אִם מעשן הוּא סיגָריוֹת. ורק כּיוָן שמתגלגל הדבר וּמגיע לידי שקל־כּסף, שאָחיהוּ העני מצפּה להרויח אֶצלוֹ, מיד יהפוֹךְ לוֹ אלוֹהים לב אַחר וּפנים אחרים. קשה, קשה פּרנסתוֹ של אָדם מידי מַארקוּס זה כּקריעת ים־סוּף! מיוֹם שעשׂה מַארקוּס עוֹשר, וּמיוֹם שיהוֹשוּע־השיל התחיל להשכּים לפתחוֹ, עדיִין לא זכה ליהנוֹת ממנוּ טוֹבת־הנאה כּל שהיא!

ויהוֹשוּע־השיל, בּזמרוֹ עם החַזן ועם כּל הקהל אֶת זמר “אַקדמוּת”, מעיף עין במַארקוּס וּבסַנטרוֹ המגוּלָח, בּכרסוֹ העגוּלָה וּבצילינדרוֹ המַבהיק, וּכאִילוּ הוּא אוֹמר בּלבּוֹ: כּאן גָדוֹל אַתּה וּמרוֹמם בּעֵיניךָ, וכל העוֹלָם כּוּלוֹ לא נברא אֶלָא בּשבילךָ. אבל שם, שם – “מנת דילָן דמלקדמין פּרֵש בַּאֲרָמוּתא” – כּלוֹמַר: מנה יפה ערוּכה שם בּשבילנוּ מקדמוּת עוֹלָם, מנה אַחַת אַפּים… אָמנם אֶת סעוּדת־החָלָב השמנה יאֹכל היוֹם מַארקוּס, וטעמה של כּוֹס קהוָה דשנה ורעננה עם עוּגוֹת־חמאָה נחמדוֹת למַאכל יִטעם היוֹם מַארקוּס, ואני אֶהיֶה שׂמח בּחלקי, אִם אֶמצא בּביתי כּוֹס ציקוֹריה שחוֹרה ויכוֹל אוּכל לָתת לפי ילָדי העלוּבים לוּא עוּגת־בּיצים אַחַת; מדגים מטוּגָנים בּחמאָה אני מסיח אֶת דעתּי, וּלביבוֹת וחביצוֹת טוֹבוֹת ואִיטריוֹת בּחָלָב לא לי הן, אֶלָא למַארקוּס. אבל כּנגד זה, למי כּל חמדת יִשׂראֵל שם, בּגן־עֵדן, אִם לא לכבוֹדי?… “טלוּלא דלויתן ותוֹר טוּר רמוּתא” ­– הוֹי, מַה גדוֹלה תּהיֶה השׂמחה, עֵת לויתן ושוֹר־הבּר יערכוּ קרב לעֵיני הצדיקים בּגן־עֵדן! שור־הבּר ינַגח בּקרניו הנוֹראוֹת, ולויתן יֶחרד כּוּלוֹ ויפרכּס בּסנַפירוֹ וקשׂקשׂתּוֹ האיוּמים! אָז יעמוֹד הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּביכוֹל בּחַרבּוֹ הגדוֹלה ויתקן בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ סעוּדה לצדיקים, סעוּדת־עדנים, אשר לא טעם חךְ אָדם מעוֹלָם…

כּךְ מזמר יהוֹשוּע־השיל אַחרי החַזן, מַגבּיה קוֹלוֹ וּמתכּוון, כּפי הנראֶה, לכבּוֹש אֶת יִצרוֹ וּלהשתּיק אֶת קוֹל הרעב, ההוֹמה ועוֹלה מלבּוֹ. לבּוֹ מתעטף בּקרבּוֹ עוֹד מליל אֶמש. כּל הלילה היה עֵר, יוֹשב וקוֹרא “תּיקוּן ליל שבוּעוֹת”, וּבבּוֹקר השכּים וטבל בּמקוה עם שחר, הקדים לָבוֹא לבית־הכּנסת ושמע שם אֶת לעג חַכמי כּתריאֵליבקה, שחָמדוּ לצוֹן לָהם: “מַה יוֹם מיומַיִם, רב יהוֹשוּע־השיל? לָמה זה השכּמתּ קוּם היוֹם? אֵין זאת כּי־אִם לכבוֹדה של סעוּדת־החָלָב?”… אַךְ מי יִשמַע לָהם וּמי ישׂים לב ללעג השאנַנים? יהוֹשוּע־השיל כּבר הסכּין לשתּוֹת לעג כּמים. הכּל מלגלגים עליו ועל עמידתוֹ הדלה. ויוֹתר מכּוּלָם – מַארקוּס זה. מדי פּעם בּפעם, כּשהוּא נכנס אֵצל מַארקוּס, הלָה שוֹאלוֹ מתּוֹךְ בּדיחוּת־הדעת:

– השלוֹם, רב יהוֹשוּע־השיל? אֵיךְ עבר עליךָ יוֹם השבּת?

או:

– האִם נעמוּ לחכּךָ הלביבוֹת בּפּסח?

או:

– האִם לא מנעךָ הגשם מהתענג בּסוּכּה על לפתּן של יוֹם טוֹב?

על שאֵלוֹת ממין זה אֵין יהוֹשוּע־השיל עוֹנה כּלוּם. יוֹדע הוּא, כּי רק לָצוֹן יחמוֹד לוֹ העשיר. לבּוֹ גס בּוֹ, והריהוּ מבדח דעתּוֹ. וּלפיכךְ עוֹנה יהוֹשוּע־השיל לעוּמתוֹ אַף הוּא בּחיוּךְ: חי־חי. החיוּךְ הנכנע מפיק רצוֹן מאת מַארקוּס, והריהוּ מַעניק ליהוֹשוּע־השיל אַחַת מסיגָריוֹתיו וּמַגיש לוֹ כּוֹס תּה:

– שתה, רב יהוֹשוּע־השיל. קח גם סוּכּר. הנה הסוּכּר לפניךָ. קח וּשתה!

– תּוֹדה רבּה! – אוֹמר יהוֹשוּע־השיל, ולבּוֹ אֵינוֹ הוֹלךְ אַחַר שתיית התּה. מַעלה הוּא על דעתּוֹ אֶת בּיתוֹ ואֶת ילָדיו. ילָדיו הקטנים אַף הם היוּ מתאַוים לכוֹס תּה – וָאָיִן. מיחַם יֶש לוֹ בּביתוֹ, אַךְ תּה וסוּכּר אָיִן. וּמאַיִן יִקח להם תּה וסוּכּר? האִם מישיבה בּטלה זוֹ, שהוּא יוֹשב בּעל־כּרחוֹ שלוֹש שעוֹת רצוּפוֹת בּבית מַארקוּס וּמספּר לוֹ חדשוֹת להנאָתוֹ? אוֹ מעבוֹדת אשתּוֹ וּבנוֹתיו הבּכירוֹת, התּוֹפרוֹת כּוּתנוֹת וּמעלוֹת בּשׂכרן זהוּב אֶחָד ליוֹם? אִשתּוֹ וּבנוֹתיו לימדוּ ידיהן למלאכת תּפירת כּותּנוֹת, והרי הן עוֹבדוֹת מן הבּוֹקר עד הערב. ואוּלָם לא בּכל יוֹם תּימצאנה לָהן כּוּתנוֹת לתפירה. וּכשאֵין כּוּתנוֹת לתפירה, מה עוֹשׂים בּני־הבּית? מתמוֹגגים בּרעב. כּלוֹמַר, עוֹלים על משכּבם בּלב ריק וּבנפש הוֹמיה. ואַף־על־פּי־כן יהי־נא לבּכם סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי אִיש זר לא יֵדע אֶת זאת. אֵין דרכּוֹ של יהוֹשוּע־השיל לגלוֹת אֶת נגעֵי־לבּוֹ בּחוּץ וּלהתאוֹנן על גוֹרלוֹ בּאָזני אחרים. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר, שלא יבקש חסד מאִיש ולא יבוֹא חָלילה לידי מַתּנת בּשׂר ודם, ואפילו יִגוַע וימוּת!… בּקיצוּר, יהוֹשוּע־השיל הוּא אֶחָד מעניֵי עמי, הגוֹועים בּרעב בּחשאי, בּסתר אָהלם, בּאֵין רוֹאֶה ובאֵין יוֹדע וּבאֵין בּוֹכה על ענים ועל מרירוּת חַייהם. עוֹד זאת בּאָשרוֹ של יהוֹשוּע־השיל, שיהוּדי חָסיד הוּא וירא־שמַיִם, נאמן עם אלוֹהיו ותמים עמוֹ, כּרוּךְ אַחרי השכינה ועוֹרג אֵליה, כּחָתן עוֹרג אֶל כּלָתוֹ, וּלפיכךְ הוּא מוֹצא תּנחוּמים בּתפילתוֹ הנלהבה ובפיוּט נפלא זה, שהוּא מזמר לכבוֹד שבוּעוֹת עם החַזן. והוּא משוה לנגד עֵיניו אֵת כּל הטוּב, הצפוּן שם, בּעוֹלָם הבּא, לעניֵי יִשׂראֵל: “נגידין קמיהוֹן אפרסמוֹן נַהרתא” – שם יִהיוּ נמשכים והוֹלכים לפניהם נַהרי שמן אפרסמוֹן, “וּמתפּנקין ורוי בּכסי רוָיתא” – והצדיקים יִתפּנקוּ לרוָיה על גביעים מלאִים יין, היין הטוֹב, המשוּמר מששת ימי בּראשית…

כּךְ מזמר יהוֹשוּע־השיל זמר של שבוּעוֹת עם המוֹן יהוּדים כּמוֹהוּ, אַף הם עניִים ואֶביוֹנים, שלא ראוּ עדיִין טוֹב בּחַיֵיהם. והוּא עוֹצם עֵיניו, מתנַענע בּכל גוּפוֹ, קוֹפץ ורוֹקד בּרתת־אברים ונוֹשׂא אֶת נַפשוֹ ההוֹמיה לשם, לשם, לעוֹלָם שכּוּלוֹ טוֹב, לעוֹלָם שכּוּלוֹ זוֹהר ונַחַת ועדנים, לעולָם שאֵין בּוֹ עשירים ועניִים, סַרסוּרים ושדכנים, תּאווֹת וּמַאוַיִים, צרוֹת ויִסוּרים, דאגת־פּרנסה וצער גידוּל בּנים, קנאָה ושׂנאָה וכל פּגעי בּני־אָדם. והוּא פּוֹשט אֶת לבוּשוֹ הגשמי, מתפּשט אֶת העוֹלָם הזה, מתאַמץ לשכּוֹחַ אוֹתוֹ וּלהסיחוֹ מלבּוֹ, עוֹצם עֵיניו מראוֹת אֵת כּל אשר מסביב לוֹ, וכוּלוֹ עוֹרג ונכסף להידבק בּאהוּבתוֹ, זוֹ השכינה כּביכוֹל. מַה לוֹ וּלהאנשים העוֹמדים סביבוֹ, מימינוֹ וּמשמאלוֹ? מַה לוֹ וּלכל אֵלה בּני־האָדם הקטנים, השׂבעים והשׂמחים בּחלקם, השׂשׂים בּבני־מעֵיהם? וּמַה לוֹ וּלכל הנַעשׂה שם בּחוּץ – אִם הציצה החַמה בּקרן־זוֹהר אַחַת בּעד חַלון בּית־הכּנסת, ואִם כּבר הניצה השיטה היחידה והמיוּחדת בּחצר בּית־הכּנסת והיא עוֹמדת עתּה בּעֶצם ליבלוּבה, שוֹלחת אֶת ריח־ניחוֹחָה אֶל אַף היהוּדים המתפּללים, שוֹלחת ואוֹמרת: “יֶערב ריחי לאַפּכם, בּני ישראל, עם קדוֹשים! טעמוּ אַף אַתּם מטוּב בּשמי וּמתקי, טעמוּ וּראוּ מַה נאֶה עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא!”…

הס כּל בּשׂר! הרגע הזה רגע־קוֹדש הוּא. בּרגע הזה אַל תּגעוּ בּיהוֹשוּע־השיל וּבאֶביוני אל תּרעוּ! הלא עֵיניכם הרוֹאוֹת: רוּחוֹ מרחפת עתּה בּעוֹלמוֹת העֶליוֹנים. רחוֹק הוּא, רחוֹק הוּא ממנוּ. מרוֹם הוּא, מרוֹם הוּא מאתּנוּ. מתרפּק הוּא על כּנפי השכינה…

אַל תּגעוּ בּיהוֹשוּע־השיל וּבאֶביוֹני אַל תּרעוּ!

בין אדם לחברו: טיפּוּסים שפּוֹחתים והוֹלכים

הקדמה קטנה

אָמַר המחַבּר: בּין הטיפּוּסים השוֹנים החַיִים וּמתרגשים בּרחוֹבנוּ, רחוֹב־היהוּדים, אַתּה מוֹצא מיני בּריוֹת וּפרצוּפים בּוֹדדים, יחידי־סגוּלָה, שהגיעה שעתם להסתּלק מעולָמנו, שפּוֹחתים והוֹלכים. כּל המציֵיר נפש חַיה מיִשׂראֵל, גוֹרם הנאה לדוֹרוֹ; וכל המַעמיד ציוּן לאֵלה הבּריוֹת המסתּלקוֹת, כּאילוּ קיֵים עוֹלָם מלא, עוֹלָם שהוֹלךְ ונחרב. הבּריוֹת הלָלוּ עוֹמדוֹת לפניךָ ותוֹבעוֹת תּיקוּנן: “ציירנוּ, כּתבנוּ בּספר, למַען יֵדע דוֹר אַחרוֹן”. וּמן הטיפּוּסים האֵלה יֵש בּדעתּי להקריב לפני הקוֹרא חבוּרה שלמה. מקצתם אני נוֹתן בּזה לאַלתּר. ואֶת השאָר אני מַניח להבּא, כּשתּהיֶה השעה מוּכשרת לכךְ.

א. נח־ווֹלף הקצב

אַף אִילוּ היה עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים גָדוֹל שבעתים מכּפי שהוּא תּמיד, לא היתה השעה מַספּיקה לנח־ווֹלף הקצב לכלוֹת אֶת מלאכתּוֹ עד תּפילת מנחה הגדוֹלה.

כּל־שכּן עכשיו, שהיוֹם קצר והמלָאכה מרוּבּה. נח־ווֹלף הקצב צריךְ לכפּר היוֹם אֶת פּני כּל אַנשי העיר, לבקש סליחה וּמחילה מאֵת כּל לקוֹחוֹתיו וּשכניו, מכּל אֵלה הקוֹנים בּשר כּשר בּחנוּתוֹ וּמכּל אֵלה הדרים עמוֹ בּשכוּנה אֶחָת, מאֵלה שחנוּתם קבוּעה סמוּךְ לחנוּתוֹ בּמקוֹלין, וּמאֵלה שמקוֹמם קבוּע סמוּךְ למקוֹמוֹ בּבית־הכּנסת של הקצבים.

אֵין לךָ אָדם בּעיר, שלא נתקל בּוֹ נח־ווֹלף הקצב ולא פּגע בּוֹ לרעה בּמשךְ ימוֹת השנה. ולא משוּם שנח־ווֹלף אִיש קשה לבּריוֹת, אֶלָא – כּךְ הוּא מעיד על עצמוֹ – משוּם שיֵצר־לבּוֹ רע מנעוּריו, ויִצרוֹ הרע מַשׂיאוֹ לָריב וּלהתנַגח עם כּל העוֹלָם כּוּלוֹ.

כּיוָן שנכנַסתּ לחנוּתוֹ בּמקוֹלין לקנוֹת בּשׂר, שוּב אִי אַתּה בּן־חוֹרין להיפּטר ממנוּ בּלא כלוּם. מוּבטח לָךְ, שלא ישלחךָ מעל פּניו עד אשר יִשפּוֹךּ עליךָ עביט של צוֹננים על לא דבר.

נכנסה בּעלת־בּית אֶצלוֹ:

– רב נח־ווֹלף, יֶש לךָ בּשׂר חָי?

– בּשׂר חָי? מנַיִן לי בּשׂר חָי? בּשׂר נבלה, אִם רצוֹנךְ בּכךְ תּמצאִי אֶצלי לרוֹב!

או:

– רב נח־ווֹלף, יהי בּרצוֹנךָ ליתּן לי חלק יפה.

– יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּח, כּי אֶתּן לָךּ אוֹתוֹ החלק מַמש, שאַתּ נאָה לוֹ והוּא נאֶה לָךְ!

או:

– רב נח־ווֹלף, לָמה נתתּ לי נבלה סרוּחָה זוֹ, בּמחילה מכּבוֹדךָ?

– נבלה סרוּחָה אָמרתּ? תּמהני! וכי ראִית מימַיִךְ שנבלה סרוּחָה אַחַת תּתכּבּד בּקלוֹן חברתּה?…

בחרפוֹת וגידוּפים אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ פּוֹגע נח־ווֹלף הקצב תּמיד בּקוֹנוֹתיו, בּעלוֹת־הבּתּים שבּעיר. ואִם בּבעלוֹת־הבּתּים כּךְ, בּנערוֹת המשרתוֹת שלָהן על אַחַת כּמה וכמה. נַערה משרתת, כּשמַגיעה שעתה לילךְ לאִיטליז, הרי היא מקללת אֶת יוֹם־היוָלדה. יוֹדעת היא מראש, כּי בּחנוּתוֹ של נח־ווֹלף הקצב לא תּינקה: אוֹ כּי יצליף על פּניה בּלָשון של עֶגלה שחוּטה מלמַעלָה למַטה, אוֹ כּי יחבּוֹש לָה לראשה אֵת סַל־הנצרים אשר בּידה, או כּי יגָרשנה מעל פּניו בּחרפּה וָבוּז:

– לכי לָךְ, יוֹנתי, לכי לשלוֹם למקוֹם אַחר! הרבּה קצבים יֶש לוֹ להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּעוֹלמוֹ גם בּלעדי.

ואוּלם אֵין בּכךְ כּלוּם. אמת היא, נח־ווֹלף הקצב הוּא יהוּדי שסוּרוֹ רע, כּעסן וּמשוּגע, ואַף־על־פּי־כן לא יעזבוּהוּ קוֹניו ולא יֵלכוּ לבקש לָהם בּשׂר כּשר בּמקוֹם אַחר, לפי שנח־ווֹלף הוּא הטוֹב שבּקצבים. הטוֹב והישר מכּוּלָם. הכּל יוֹדעים, כּי מֹאזניו של נח־ווֹלף מֹאזני־צדק הם ואבניו אַבני־צדק, וכל דבריו אמת וצדק. נח־ווֹלף שאָמר לָךְ, כּי הבּשׂר המוּנח לפניךָ משחוּטי יוֹם־אֶתמוֹל הוּא, אַל תּפקפּק בּדבריו. נח־ווֹלף שהבטיח לךָ אֶת הטחוֹל, אֶת היוֹתרת על הכּבד אוֹ כּף רגל עֵגל לכבוֹד השבּת, אַל תּהרהר אַחריו. וּמלבד זאת, מַעלָה יתירה יֶש לוֹ לנח־ווֹלף, שאֵין דרכּוֹ לעשׂוֹת קנוּניה עם הנערות המשרתוֹת, אוֹ לָתת יד לחבריו הקצבים, כּדי להוֹנוֹת אֶת בּעלי־הבּתּים, וּלפיכךְ הנערות המשרתוֹת מתנַכּלוֹת כּל הימים להרע לוֹ וחבריו הקצבים מוּכנים וּמזוּמנים תמיד לקרוֹע אוֹתוֹ כּדג. כּפגע רע וּכשׂטן המַשחית עוֹמד נח־ווֹלף על דרכּם, כּעֶצם בּגרוֹנם הוּא. יהוּדי קשה־עוֹרף. כּיוָן שהקשה פּעם אַחַת אֶת ערפּוֹ, שוּב אִי־אֶפשר להזיזוֹ ממקוֹמוֹ, משוּל כּשוֹר זה קוֹדם השחיטה.

ואַף מַראֵהוּ של נח־ווֹלף כּמַראֵה שוֹר, כּתוֹעפוֹת־ראֵם מַראֵהוּ. בּעל קוֹמה, בּעל כּתפים, בּעל פּנים אדוּמים ובעל שתּי ידים. עמד והרים אֶת קרדוּמוֹ על הבּשׂר, מיד מתמַלאֹות עֵיניו דם וחמת־רצח תּוֹססת בּהן. דוֹמה, כּאִילוּ הפּרה השחוּטה אוֹ השוֹר הטבוּח חטא חָטאוּ בּחַיֵיהם ונגמַר דינם אַחרי מוֹתם למרק אֶת עווֹנם וּלקיים מצוַת חיבּוּט־הקבר על־ידי נח־ווֹלף וקרדוּמוֹ.

“לסטים מזוּין!” – אוֹמרים עליו אַנשי העיר וּמתיראִים מפּניו כּמפּני חַיה טוֹרפת, שדרכּה להזיק.

ואוּלם אִם בּכל ימוֹת השנה מיצר נח־ווֹלף לבּריוֹת והוֹלךְ עמהן בּקרי, הרי אֵין דרכּוֹ בּכךְ כּשמַגיעים הימים הנוֹראִים, ימי התּשוּבה. כּיוָן שהגיעוּ הימים הנוֹראִים, ימי התּשוּבה, שוּב אֵין להכּיר אֶת נח־ווֹלף הקצב. נהפּךְ נח־ווֹלף והיה לאִיש אַחר. עכשיו חָסיד הוּא, עניו הוּא, ירא־שמים וירא־חטא, מפחד מפּני חלוֹם רע כּמפּני מַלאַךְ־המות. חָדל לָריב וּלהתנַגח עם חבריו הקצבים, נַעשׂה רךְ וָטוֹב לבּעלות־הבּתּים וּמבטל רצוֹנוֹ מפּני רצוֹן הנערוֹת המשרתוֹת. לא, אֵין זה אוֹתוֹ נח־ווֹלף שבּשאָר ימוֹת השנה. אפילוּ אֶת הבּשׂר הוּא מקצב עתּה לא מתּוֹךְ כּעס וחמת־רצח, כּדרכּוֹ תּמיד, אֶלָא בּשוּבה וָנַחַת, בּרחמים וחנינה. נהפּךְ נח־ווֹלף הקצב והיה לאִיש אַחר.

וּכשמַגיע עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, הוּא מזדרז לגמוֹר אֶת מלאכתּוֹ בּעוֹד בּוֹקר. שחרית כּבר התפּלל בּמנין ראשוֹן, עם הנץ החַמה והרי הוּא לוֹבש בּגדי יוֹם טוֹב והוֹלךְ מבּית לבית, אֶל כּל לקוֹחוֹתיו וּשכניו, מַכּריו וּמיוּדעיו, לכפּר אֶת פּניהם, לבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם ופגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לוֹ ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

ב. עזריאֵל הדייג

מיוֹם שנברא העוֹלָם עדיִין לא ראה אָדם בּריה זוֹעֶמת ורוֹגזת כּעזריאֵל הדייג.

יהוּדי זוֹעֵם, בּעל פּנים זוֹעמים ועֵינַיִם זוֹעמוֹת, שגבּוֹת עֵיניו־עבוּתּוֹת וּשׂפמוֹ סוֹמר וּזקנוֹ כּאִילוּ הוּדבּק ללחָייו, וּלבוּשוֹ בּגד של מוּךְ בּין בּימוֹת החַמה וּבין בּימוֹת הגשמים, וציציוֹתיו נוֹשרוֹת לוֹ מחיקוֹ, וריח דגים חַיִים נוֹדף ממנוּ למרחוֹק כּדי תחוּם־שבּת, – זוֹהי דמוּת־דיוֹקנוֹ של עזריאֵל הדייג.

בּכל ימוֹת השבוּע אֵין שוּם בּריה רוֹאָה אוֹתוֹ וּמַשגיחָה בּקיוּמוֹ. ורק בּעֶרב שבּת וּבעֶרב יוֹם טוֹב הוּא מתגלה בּשוּק עם עגָלה גבוהה, טעוּנה דגים. על העגּלה מתנוֹססת בּתוּלה שחוֹרה בּעלת פּנים מחוּטטים, שהוֹשיבוּה להשגיח על הדגים. ואִשתּוֹ של עזריאֵל, מייטה הדייגת, אִשה יהוּדית שכּרסה בּין שיניה, אַף הִיא עוֹמדת כּאן ליד העגָלה, אוֹחזת פּלס בּידה וּמַשגיחה על הדגים, ועזריאֵל הדייג עצמוֹ אַף הוּא אֵינוֹ זז ממקוֹמוֹ וּמַשגיח על הדגים.

– דגים – דגים – חַיִים – מפרכּסים – נשי יִשׂראֵל – לכבוֹד השבּת!

כּךְ עוֹמד עזריאֵל הדייג ליד עֶגלָתו וּמַכריז בּקוֹל רם וּבניגוּן נאֶה על־פּני כּל השוּק ואֵינוֹ גוֹרע עין מן הנשים, הצוֹבאוֹת על העגָלה מכּל העברים, שוֹלחוֹת ידיהן וּמפשפשוֹת בּדגים. ממַששוֹת בּראשיהם, מציצוֹת לתוֹךְ אגידיהם, דוֹחקוֹת אֶצבּע לתוֹךְ עֵיניהם או בּבטנם, ־ וכל זה לא לרצוֹן הוּא לעזריאֵל הדייג, תּוֹעֵבה הוּא לוֹ. והריהוּ מגָרש אֶת הנשים מעל העגָלה וגוֹעֵר בּהן בּנזיפה:

– לכל הרוּחוֹת! רב לָכן למַשש!

אַחרי הדברים האֵלה, הנאמרים בּחשאי וּבמהירוּת, חוֹזר עזריאֵל הדייג לעבוֹדתוֹ וּמַכריז שוּב בּקוֹל רם וּבניגוּן נאֶה על־פּני כּל השוּק:

– דגים – דגים – חַיִים – מפרכּסים – נשי יִשׂראֵל – לכבוֹד השבּת!

כּל אִשה יהוּדית, בּין בּעלת־בּית וּבין משרתת, חשוּדה אֵצל עזריאֵל הדייג, שצריכה היא לעין צוֹפיה. כּלוֹמר, אֵין הוּא חוֹשד חָלילה בּבת יִשׂראֵל, שתּשלח ידה בּגנבה; אבל דין דגים דין אַחר הוּא. עזריאֵל הדייג הוֹלךְ לטעמוֹ: סתם אִשה, ואפילוּ עשירה היא, ואפילוּ צדקנית היא, עלוּלה להעלים דג אֶחָד בּשעת מהוּמה וּלשׂימוֹ בּכליה בּאין רוֹאים. “דגים, אוֹמר הוּא, הם בּחזקת נסיוֹן, שלא כּל בּעלת־בּית יכוֹלה לעמוֹד בּוֹ”… וכמה פּעמים יִקרה מקרה לא־טהוֹר: אַחַת הנשים הצוֹבאוֹת על העגָלה נכשלת בּעבירה ונתפּסת בּיד, ועזריאֵל הדייג עוֹמד עליה וטוֹפח לָה בּדג על פּניה בּראש כּל חוּצוֹת. אָז יקוּם שאוֹן והמוּלה, והכּל ממַהרים אֶל מקוֹם הקלקלה. יהוּדים מן השוּק מַניחים אֶת מלאכתּם, נזעקים וּמתרגשים וּמתעוררים על עוול, עוֹמדים לימין האִשה המוּכּה וּמַשׂיאים עֵצה לעלוּבת־נפש זוֹ, כּי תּתבע אֶת מַעליבה לדין בּערכּאוֹת שלָהם, אוֹ כּי תּמשכהוּ וּתביאֵהוּ עד הרב. ואוּלָם מפּני שהחרפּה גדוֹלה מאוֹד, גדוֹלה מן הכּאֵב, מתבּטל הענין וּמתנַדף מאֵלָיו.

רבּוֹת מנשי העיר יוֹדעוֹת אֶת עזריאֵל הדייג וּמַכּירוֹת אֶת טיבוֹ מכּבר. יוֹדעוֹת הן, כּי הדגים אשר הוּא מוֹכר קוֹדש הם ואסוּרים בּנגיעה. כּל הנוֹגע בּדגיו של עזריאֵל הדייג כּנוֹגע בּבבת־עֵינוֹ.

– כּמה תּדרוֹש היוֹם מחיר ליטרה אַחַת של אבנים טוֹבוֹת? – שוֹאלת אוֹתוֹ אַחַת הנשים מבּעלוֹת הבּתּים שבּעיר, כּשהיא עוֹמדת עם סַלָה מרחוֹק ורוֹמזת בּאֶצבּעה הקטנה על העגָלה.

– לא אבנים טוֹבוֹת אני מוֹכר, אֶלָא דגים! – עוֹנה אוֹתה עזריאֵל הדייג ואֵינוֹ מזכּה אוֹתה אפילוּ בּמַבּט אֶחָד מעֵיניו הזוֹעמוֹת, והריהוּ מסַיֵים בּקוֹל רם וּבניגוּן נאֶה:

– דגים – דגים – חַיִים־ מפרכּסים – נשי יִשׂראֵל!

“יהוּדי מנוּוָל!” – אוֹמרוֹת עליו הנשים בּחמתן. חָשקה נַפשן מאוֹד להרחיק ממנוּ, לשׂטוֹת מעליו ולעבוֹר, אבל לא בּידן הדבר לעשׂוֹתוֹ: אֵין בּעיר דייגים אחרים, חוּץ מעזריאֵל הדייג, וסַכּנה נשקפת לכל אִשה מיִשׂראֵל לעשׂוֹת חָלילה אֶת שבּתּה חוֹל, בּלא דגים. והכּל יוֹדעים, כּי אִשה כּתריאֵלית נוֹח לָה למוּת בּעֶצם ימי עלוּמיה מלעשׂוֹת אֶת שבּתּה חוֹל, בּלא דגים. כּי אָדם שמת, אֵין לוֹ אַחַר המיתה אֶלָא חיבּוּט־הקבר ויִסוּרי־גיהינוֹם בּלבד; ואִשה כּתריאֵלית שעשׂתה שבּתּה חוֹל, בְלא דגים לסעוּדה, כּדת היוֹם, – אוֹי לָה ואבוֹי לָה. אוֹי לָה מבּעלָה בּעוֹלָם הזה ואבוֹי לָה בּעוֹלם הבּא!…

ּכשמַגיע עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, מזדרזוֹת הנשים עם השכּמת הבּוֹקר וּממהרוֹת בּסַליהן אֶל השוּק כּל עוֹד רוּחן בּהן.

חוֹששוֹת הן, שמא תּאַחרנה מן המוֹעֵד ותחמצנה אֶת מצוַת הדגים. דרכּוֹ של עזריאֵל הדייג בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים להשכּים עם שחר וּלכלוֹת מלאכתּוֹ עד הבּוֹקר. וּבשעה ששאָר היהוּדים מתכּנסים לבתּי־כּנסיוֹת וּלבתּי־מדרשוֹת, עוֹמדים וּמַמתּינים לעוּגוֹת־הדבש מידי הגבּאִים, אוֹתה שעה כּבר התקדש עזריאֵל הדייג והיטהר והתלבּש לכבוֹד יוֹם טוֹב. הסיר עזריאֵל אֶת בּגד־המוּךְ מעליו ולבָש קפּוֹטה עבה וּמַבהיקה, המשמשת לוֹ לשבּתוֹת וימים טוֹבים, ואַף־על־פּי־כן ריח דגים חַיִים נוֹדף ממנה למרחוֹק.

חזקה על עזריאֵל הדייג, כּי יִהיֶה מן הזריזים המַקדימים בּיוֹם הזה. ראשוֹן לכל אָדם יגמוֹר אֶת עסקיו, ראשוֹן לכל אָדם יֹאכל אֶת הסעוּדה המַפסקת, ראשוֹן לכל אָדם יבוֹא לבית המדרש, יִתעטף בּטליתוֹ ויעמוֹד אֶל הכּוֹתל עֶשׂרים ואַרבּע שעוֹת רצוּפוֹת, ולא יזוּז ממקוֹמוֹ, ולא יֵשב לנוּח אפילוּ רגע אֶחָד. וּתפילָתוֹ של עזריאֵל הדייג תּפילה בּלחש היא – אִיש לא יִשמַע אֶת קוֹלוֹ. ודמעוֹתיו אשר יוֹריד בּשפע מרוּבּה תּרדנה בּמסתּרים – אִיש לא יִראֶה אֶת דמעוֹתיו.

ואוּלָם כּל אֵלה הם דברים שבּין אָדם למקוֹם. לפי שעה, בּעוֹד היוֹם גָדוֹל, חַייב עזריאֵל הדייג לגמוֹר אֶת הענינים שבּין אָדם לחברוֹ. והרי הוּא מַחזיר על פּתחי קוֹניו וקוֹנוֹתיו, נכנס לבתּיהם, מכפּר אֶת פּניהם וּמבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם וּפגעתי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לוֹ ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש. כּדת היוֹם.

ג. גוֹנטה המלמד

שמוֹ בּיִשׂראֵל רב זימל. ולָמה קראוּ לוֹ גוֹנטה? להוֹדיעךָ שאָדם רע הוּא מטבעוֹ, רע ואַכזרי, כּאוֹתוֹ הרוֹצח גוֹנטה בּשעתוֹ.

אָמנם רב זימל הוּא מלמד מפוּרסם לשבח וּמוֹניטין יצאוּ לוֹ בּכל העיר, כּי בּעל תּנךְ הוּא וּבעל לשוֹן־קוֹדש נפלא מאֵין כּמוֹהוּ, אֶלָא שגם המַכּות, אשר הוּא מַכּה אֶת תּלמידיו, מוֹניטין יצאוּ לָהן בּכל העיר, כּי מכּוֹת נפלָאוֹת הן מאֵין כּמוֹהן, מכּוֹת יפוֹת ונאמנוֹת. רב זימל מייסר אֶת תּלמידיו בּלי חמלה, מַכּה בּעֶברתוֹ על ימין ועל שׂמאֹל, סוֹטר לחי וּמוֹחץ קדקוֹד והוֹרג אֶת הנפש! בּיִחוּד כּוֹחוֹ גָדוֹל בּמלקוּת, אֵין כּמוֹהוּ מוּמחה לאוֹתוֹ דבר. וּמפּני שרב זימל המלמד הוּא זקן בּן שמוֹנים, שחינךְ על בּרכּיו דוֹרוֹת אחָדים והעמיד תּלמידים הרבּה, לפיכךְ אֵין בּעיר כּמעט אֶחָד אשר יוּכל להתפּאֵר, כּי לא לָקה בּגוּפוֹ ולא טעם טעם רצוּעה מידי זימל גוֹנטה. זימל גוֹנטה – חַייבים אנוּ לספּר גם אֶת שבחוֹ שלא בּפניו – אֵינוֹ נוֹהג כּבוֹד בּתלמידיו ואֵינוֹ מבכּר אֶת האֶחָד על־פּני השני: בּין שסרח התּינוֹק וּבין שלא סרח, בּין שבּן־עשירים הוּא ובין שבּן־עניים הוּא, אַחַת דתו: “לךְ השתּטח על הסַפסל, כּי לכךְ נוֹצרתּ”.

לקיים דין מַלקוּת בּתלמידיו – כּצחוֹק הוּא בּעֵיניו. לשעבר, כּשהיוּ שנים כּתיקוּנן וזימל גוֹנטה עדיִין צעיר היה וכוֹחוֹ כּוֹחַ־עלוּמים, לא ידע רחם בּחינוּךְ תּלמידיו: היה עוֹקר אוֹזן ותוֹלש שׂער, משבּר זרוֹע וּמפרק אברים ועוֹשׂה אֶת ילדי יִשׂראֵל בּעלי־מוּמים. וכי קל בּעֵיניךָ גוֹנטה שכּמוֹתוֹ? יהוּדי חָסוֹן כּאַלוֹן. עוֹג מלךְ הבּשן. בּעל קוֹמה וּבעל עצמוֹת. אֵינוֹ מעשן סיגָריוֹת ואֵינוֹ מריח טאבּאק, אֵינוֹ שוֹתה ייש ואֵינוֹ משתּמש בּמשקפים, וכל שיניו קיימוֹת לוֹ בּפיו, אַף אַחַת מהן לא נעדרה. וּזקנוֹ זקן קלוּש, ששׂערוֹתיו ספוּרוֹת, וּמַראֶה לָהן כּעֵין הכּסף. ועוֹר פּניו צמוּק וּמַבהיק, וּמַראֶה לוֹ כּעֵין הקלף. וּלחַייו שתּי עצמותֹ גדוֹלוֹת בּוֹלטוֹת מהן. וּמצחוֹ קמטים עמוּקים לוֹ, קמטים על־גבּי קמטים. וידיו משׂוֹרגוֹת גידים. וקוֹל לוֹ כּלביא. מעוֹלָם לא ראתה עֵין אָדם בּת־צחוֹק מאִירה אֶת הפּנים הנוֹראִים האֵלה. מעוֹלָם לא שמעה אוֹזן, ואפילוּ של אִשתּוֹ וּבניו, דברים טוֹבים ורכּים מפּיו. אֵין לךָ דבר מעוֹרר בּלהוֹת בּלבּוֹת תּינוֹקוֹת של בּית רבּם כּדברי האִיוּם: “הנה אֶשלחךָ אֶל זימל גוֹנטה ללמוֹד תּוֹרה בּחַַדרוֹ!”

“גוֹנטה הרוֹצח” – זה שמוֹ וזה זכרוֹ בּעיר.

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, שבּוֹ גוֹנטה הקשה כּבּרזל נעשׂה רךְ כּדוֹנג. הקמטים העמוּקים בּמצחוֹ מַחליקים והוֹלכים, הפּנים הצמוּקים והמַבהיקים כּעֵין הקלף מתלהבים קצת וּמַסמיקים, ועל השׂפתים הנזעמוֹת תּמיד מתגלית וּמאִירה בּת־צחוֹק קלה ועגוּמה, כּזוֹ של תּינוֹק המבקש לבכּוֹת. אוֹתוֹ היוֹם עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הוּא.

חָזר זימל גוֹנטה מבּית־המרחָץ, כּוּלוֹ חפוּף ורחוּץ, שׂער ראשוֹ גָזוּז לכבוֹד יוֹם טוֹב ושׂערוֹת זקנוֹ הספוּרוֹת מסוֹרקוֹת וּמפוּרדוֹת אַחַת אָחָת, והוּא לָבוּש קפּוֹטת־השבּת הקרוּעה והסדוּקה, זוֹ קפּוֹטת־האַטלס שלוֹ, וכוֹבע של פּלוּסין עם גף רחב חָבוּש לראשוֹ. והרי הוּא מהלךְ בּעיר, מגָרר אֶת סַנדליו בּרגליו, מגָרר וּמהלךְ מבּית לבית, אֶל כּל בּעלי־הבּתּים שהיוּ תּלמידיו לפנים, וּמכפּר אֶת פּניהם וּמבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם וּפגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לוֹ ואוֹמרים:

– וּגם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היום.

ד. רב משה־וולוול בּעל־עגלה

כּל האוֹמר, כּי בּני־אָדם אֵינם מצוּוים לשׂאת עוּלוֹ של בּעל־עגָלה ואֵינם מחוּיבים להתענוֹת תּחת ידוֹ, סימן הוּא לוֹ, שלא ידע אֶת רב משה־וולוול בֶעל־עגָלה מימיו.

רב מֹשה־וולוול בּעל־עגָלה אֵינוֹ דוֹמה לשאָר אֶחָיו בּעלי־ העגָלוֹת. שמוֹ בּלבד, רב מֹשה־וולוול, מעיד על טבע בּעליו. ללמדךָ, כּי יהוּדי בּעל־בּית הוּא, וּתפילתוֹ שגוּרה לוֹ על־פּיו, וּמעיין הוּא בּאוֹתיוֹת הקטנוֹת, ויוֹדע לתרגם פּסוּק כּצוּרתוֹ, ועוֹד כּמה וכמה מַעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ.

למשל: נזדמן רב משה־וולוול לפוּנדק אֶחָד עם מנין של יהוּדים עוֹברי־דרכים, מיד הוּא קוֹשר מטפּחת אדוּמה לחמילָתוֹ המזוּפּתת, הוֹפךְ פּניו אֶל הקיר ועוֹמד להתפּלל מנחה בּציבּוּר, עוֹבר כּחַזן לפני התּיבה. אָמנם קוֹלוֹ צרוּד וחָנוּק, קוֹל מאַנפּף קצת, אבל כּנגד זה תּפילתוֹ נאָה וּמסוּלסלת, כּתפילת זקן ורגיל לכל פּרטיה ודיקדוּקיה.

מטבע בריאָתו הרי רב מֹשה־וולוול זה יהוּדי שׂמח דווקא, דבּרן וּמליץ וּבעל לָשון שנוּנה, לץ וּבדחן וּממשל משלים בּשעת שׂמחה. וּפנים לוֹ אדוּמים, כּעֵין המַתּכת – ספק פּח, ספק נחוֹשת. וחוֹטם לוֹ חרוּם אוֹ שׂרוּע, וּלפיכךְ דיבּוּרוֹ לקוּי בּמקצת והברתוֹ נשמַעת כּאילו יוֹצאת מנחיריו. אֶת זקנו וּפאותיו הוּא מגדל בּיד רחָבה, כּצדיק וּבעל־מוֹפת. חמילָתוֹ, חמילת־הבּד, ארוּכּה, מַגיעה עד האָרץ. וּכנגד זה שוֹטוֹ מצוּי תּמיד תּחת בּית־שחיוֹ, מַגָפיו משוּחים וּמזוּפּתים יפה, הכּל כּמנהג בּעל־עגָלה, ועז־פּנים הוּא מאֵין כּמוֹהוּ, שקוּל כּנגד שלוֹשים בּעלי־עגָלות גם יחד.

ינַסה־נא אָדם להרהיב עוֹז בְנַפשו ולקרוֹא לוֹ מֹשה־וולוול סתם, לא רב מֹשה־וולוול, – הריהוּ מתחַייב בּנַפשוֹ!

אוֹ, למשל, הראֵה־נא אֶת כּוֹחךָ, אִם בּעל נפש אַתּה, וקוּם ושב, בּצאתךָ מתּוֹךְ רכּבת מסילת־הבּרזל, אֵצל בּעל־עגָלה אַחר, בּשעה שהוּא, רב מֹשה־וולוול בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, עוֹמד כּאן עם עֶגלָתוֹ וּמחַכּה לנֹוסעים, – מוּבטח לָךְ, כּי תּקבּל מידוֹ מנה אַחַת אַפּים, גם אַתּה וגם אוֹתוֹ בּעל־העגָלה עם סוּסיו העלוּבים. חזקה על רב מֹשה־וולוול, כּי יִשפּוֹךְ עליךָ עביט של רוֹתחים ויחָרפךָ כּאַחַד הריקים, למַען תּספּר לבנךָ וּלבּן־בּנךָ עד סוֹף כּל הדוֹרוֹת, מי הוּא רב מֹשה־וולוול וּבמה כּוֹחוֹ גָדוֹל.

אוֹ נַסה פּעם אַחַת והשתּמש בּו לצרכיךָ, כּמי שמשתּמש בּבעל־עגָלה מן השוּק, ולא תּאמַר לוֹ בּלָשוֹן של כּבוֹד: “בּמחילה מכּבוֹדךָ, רב מֹשה־וולוול”, או “הטריחה־נא עצמךָ רב מָשה־וולוול”, – וידעתּ אֶת תּנוּאָתוֹ! ואִם ישבתּ בּעֶגלתוֹ של רב מֹשה־וולוול, דע לפני מי אַתּה יוֹשב. זכוֹר, כּי לא בּעֶגלתוֹ של סתם בּעל־עגָלה אַתּה יוֹשב, אֶלָא בּעֶגלתוֹ של רב מֹשה־וולוול. כּל מַה שיֹאמַר לךָ רב מֹשה־וולוול – עשׂה. אָמַר לךָ, שתּיכּנס לתוֹךְ הכּילה – היכּנס. ציוָה אוֹתךָ לישב מחוּץ לכּילה – שב. ואִם יִגזוֹר עליךָ בּמַעלה ההר לָרדת מעל העגָלה ולילךְ בּרגל, בּמחילה מכּבוֹדךָ, – אַל תּהרהר אַחרי דבריו! שמא תֹּאמַר להתאוֹנן בּאָזניו ולקבּוֹל על הנוֹסעים הטרחָנים, אשר הוֹשיב לימינךָ, – לשוא תּלוּנתךָ. ואִם תּקניטהוּ, סוֹפךָ נוֹחל חרפוֹת וזילזוּלים, וּמאוּשר יִהיֶה חלקךָ, אִם לא יוֹרידךָ מעל העגָלה בּאֶמצע הדרךְ, בּיון־מצוּלה, בּשעת סוּפה וּגשמים.

ולא רב משה־וולוול אָשם בּדבר, אֶלָא העיר. בּמידה שאחרים מוֹדדים לאָדם, הוּא מוֹדד לעצמוֹ. העיר מפנקת אוֹתוֹ, מרימה אוֹתוֹ למַעלָה ראש, מתהללת בּתוֹרתוֹ וּמתפּאֶרת בּחסידוּתוֹ, והריהוּ מתבּרךְ בּלבּוֹ, כּי הוּא ואַפסוֹ עוֹד, מזלזל בּכבוֹד הבּריוֹת וּפוֹסע על ראש קטוֹן וגָדוֹל.

“מכּה אשר לא כּתוּבה בּתּוֹרה!” – כּךְ אוֹמרים עליו אֵלה שנכווּ בּגחלתּוֹ ונזהרים מפּניו כּמפּני האֵש. סַכּנה היא לאָדם להשמיע דבר בּאָזני רב מֹשה־וולוול ולא רוּחוֹ – סַכּנַת־נפשוֹת מַמש!

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, הוּא עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, שבּו יִכּנע לבּוֹ העיקש של רב מֹשה־וולוול, ושב והיה כּאַחַד האָדם. בּיוֹם זה לא יִגע רב מֹשה־וולוול בּשוּם אָדם לרעה. אַדרבּה, בּא הוּא לביתךָ בּחסד וחנינה, כּוּלוֹ נוֹח ונעים לבּריוֹת, כּוּלוֹ לָבוּש הדר, קפּוֹטתוֹ מַבריקה, כּוֹבעוֹ חָדש לראשוֹ, מַגָפיו משוּחים, צוארוֹן משוּנה, רחב וקפוּל, מלבּין מתּחת לזקנוֹ המגוּדל, וכל מַראֵהו אוֹמר “יוֹם טוֹב”. הוֹלךְ הוּא מבּית לבית, אֶל מַכּיריו וּמיוּדעיו, לכפּר אֶת פּניהם, לבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם וּפגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לו ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולָנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

ה. תּנא שוֹאֵב־המים

– כּל העיר כּוּלָה בּידי היא, כּחוֹמר בּיד היוֹצר – כּסוּס האָסוּר בּעגָלה. בּרצוֹתי מקצר וּברצוֹתי מפצר – רצוֹני בּכךְ, אני הוֹלךְ למישרים דרכּי, אֵין רצוֹני בּכךְ, אני מתעקש ועוֹמד בּמקוֹם אֶחָד. יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹתיהם של בּעלי־הבּתים שבּעיר. מתאַוים הם לשתּוֹת מַיִם – יקוּמוּ ויתקנוּ אֶת הדרכים. שאִם לא כן, יִשאבוּ מַכּוֹת ויִשתּוּ קדחת, ואַל יבוֹאוּ יוֹם־יוֹם בּטרוּניה עם תּנא שוֹאֵב־המַיִם, לאמוֹר: רב תּנא, הבה מים! רב תּנא, הבה מים!…

כּךְ דן וטוֹעֵן תּנא שוֹאֵב־המַיִם בּפני עצמוֹ, בּשבתּוֹ על־גבּי החָבית הריקה וּבהצליפוֹ על־גבּי סוּסתוֹ העלוּבה, וּבשעת מַעשׂה הוּא מחַקה אֶת קוֹל בּעלות־הבּתּים העוֹמדוֹת אִשה אִשה ליד מפתּן בּיתה וקוֹראוֹת לוֹ פּה אֶחָד: “רב תּנא, הבה מַיִם! רב תּנא, הבה מַיִם!”

תּנא אֵינוֹ עוֹנה אוֹתן דבר. תּנא יהוּדי שתקן הוּא על־פּי טבעוֹ. כּשהוּא מדבּר, אֵינוֹ אֶלָא אֶל סוּסתוֹ ואֶל נַפשוֹ. כּשהוּא יוֹשב על־גבּי החָבית, הוּא קוֹרא פּרקי תּהלים. פּרק אַחַר פּרק, וּכשהוּא בּא לבין הבּריוֹת, הוּא קוֹפץ פּיו ושוֹתק. גם אִם תּחָרפוֹ, גם אִם תּדבּר אֵלָיו חלָקוֹת – תּנא שוֹאֵב־המַיִם לא יִשמַע לךָ ולא ישׂים אֶת לבּוֹ לדבריךָ. יוֹדע תּנא רק אֶחָת: יֵש מַיִם בּחָבית – חוֹבתוֹ למַלא אֶת דלָיֶיךָ עד שׂפתם; אֵין מַיִם בּחָבית – לא יֹועילוּ לךָ דבריךָ, ואפילוּ תּדבּר מן הבּוֹקר עד הערב. תּנא אֵינוֹ מן הזריזים, הממַהרים ורצים לעשׂוֹת רצוֹן בּעליהם וּמַקריבים אֶת נַפשם ואֶת נפש בּהמתּם בּעדם – אֵין דרכּוֹ של תּנא בּכךְ.

"אבל כּנגד זה, כּיוָן שיוםֹ הששי מַגיע, הוּא מַקפּיד על שׂכרוֹ בּכל תּוֹקף. חַלת־שבּת אַחַת וּשני זהוּבים בּמזוּמנים – זוֹ חוֹבה היא לכל אִשה מלָקוֹחוֹתיו. אִם לא יקבּל תּנא אֶת שׂכרוֹ בּשעתוֹ – וידעתּ, כּי יעמוֹד לפני בּיתךָ, כּמַסמר זה הנטוּע, ולא יזוּז ממקוֹמוֹ עד ערב, למַען יִראוּ כּל בּני העיר ויֵדעוּ, כּי קצרה ידךָ משלם לשוֹאֵב־המַיִם אֶת שׂכר עבוֹדתוֹ.

יהוּדי משוּנה הוּא תּנא זה. הוּא משוּנה וּמַראהוּ משוּנה. קצר הוּא ועבה וּכמַראֵה החָבית שלוֹ כּן מַראֵהוּ. לבוּש הוּא פּרוַת־כּבשׂים קצרה של אִיכּרים וכוֹבע־כּבשׂים חבוּש תּמיד לראשוֹ. מַגָפיו חָרבוּ ויבשוּ, בּתּי־שוֹקיו – חבלים קשוּרים לָהם מסביב. בּחוֹרף ידיו מסוּרבּלוֹת בּכפפוֹת מסוֹרגוֹת, קרוּעוֹת וּמטוּלָאוֹת. שׂפמוֹ גָזוּז עד כּדי חציוֹ, רק סימן של שׂפם יֶש לוֹ. עֵיניו קטנוֹת וּסמוּיוֹת קצת, וּלפיכךְ אֵינוֹ רוֹאֶה ואֵינוֹ מַרגיש, כּי המַיִם מטפטפים ונשפּכים מתּוֹךְ החָבית בּעד פּי הבּרז. והכּל משוּם שרחוֹבוֹת העיר לא רוּצפוּ בּאבנים, ועֶגלתוֹ של תּנא מתנַהגת בּכבדוּת, מתנוֹדדת אֵילךְ ואֵילךְ ונראֵית כּמרקדת. וּמשוּם שאוֹפני העגָלה לא טעמוּ טעם זפת מימיהם, בּת־קוֹלָם מנַסרת מסוֹף העיר ועד סוֹפה, מַכרזת לנשי יִשׂראֵל, כּי תּנא וחביתוֹ מתרגשים וּבאִים. אָז תּצאנה בּעלוֹת־הבּתּים לקראתוֹ, אִשה אִשה וּתלוּנתה:

– תּנא, לא הבאת לי מַיִם זה היוֹם השני!

– תּנא, מילאת לי אֶת דלָיי רק עד החצי!

– תּנא, אֵימתי יִהיֶה רצוֹן מלפניךָ להביא גם לי מעט מַיִם?

תּנא מַבּיט אֶל הנשים בּעֵיניו הסמוּיוֹת למחצה ואֵינוֹ עוֹנה אוֹתן דבר, כּאילוּ אֵינוֹ חוֹשש לָהן ולא כלוּם.

“חדל־אִישים!” – אוֹמרוֹת עליו נשי העיר וּמתענוֹת תּחת ידיו בּצמא.

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, שבּוֹ מסַפּק תּנא מַיִם לכל העיר בּעין יפה. עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הוּא זה.

למן עלוֹת השחר ועד אוֹר היוֹם עוֹבר תּנא בּעיר בּעֶגלתוֹ המרקדת וּממַלא אֶת כּל הדליים מַיִם עד פּיהם. אַחַר־כּךְ הוּא מסיר מעליו אֶת פּרוַת־האִיכּרים ואֶת כּוֹבע־הכּבשׂים ולוֹבש אֶת קפּוֹטת־השבּת, העשׂוּיה צמר־גפן, ואֶת כּוֹבע־השבּת, המוֹסיף לוית־חן לראשוֹ. הדוּר־נאה זיו־אִיקוּנין של תּנא שוֹאֵב־המַיִם אוֹתה שעה. מַראֵהוּ כּאַלמן היוֹצא לחוּפּתוֹ השניה. הוֹלךְ הוּא מבּית לבּית לכפּר אֶת פּני הנשים, לבקש מהן סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכן! שמא הטחתּי דברים נגדכן וּפגעתּי בּכבוֹדכן בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכן וּלברךְ אֶתכן בּחתימה טוֹבה.

משיבוֹת לוֹ הנשים ואוֹמרוֹת:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינוֹת אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדוֹת אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

ו. רב רפאֵל משגיח

רב רפאֵל מַשגיח הוּא. ההשגָחה – זוֹהי עבוֹדתוֹ כּל הימים.

על מה מַשגיח רב רפאֵל? על הכּל. מַשגיח הוּא על תּלמוּד־התּוֹרה, שילדי העניִים לא יִתהלכוּ בּעיר ערוּמים ויחפים. מַשגיח הוּא על בּיקוּר־החוֹלים, שחוֹלים עניִים לא יִגועוּ בּרעב. מַשגיח הוּא על הבּחוּרים היוֹשבים בּבתּי־מדרשוֹת ולוֹמדים תּוֹרה, מַאכילָם, מַלבּישָם וּמַנעילָם. וּמלבד זאת מַשגיח הוּא על שאָר עניֵי עירוֹ וּמסַפּק לָהם צרכיהם לשבּתוֹת וימים טוֹבים.

רב רפאֵל מַשגיח עוֹשׂה אֶת מלאכתּוֹ לא על־ידי שליח, אֶלָא הוּא עצמוֹ מַחזיר על הפּתחים, מקבּל נדבוֹת בּשביל הענִיים בּחתוּנה וּברית־מילה וּפדיוֹן־הבּן, תּוֹבע צדקה מאֵת כּל אִיש, דוֹרש מן החַיִים וּמן המתים, מתקוֹטט תּמיד עם מי שקוֹפץ ידוֹ, מחַרף וּמגדף ורב אֶת ריב העניִים, עניֵי עירוֹ.

בּכל ימוֹת השבוּע הוּא מַחזיר על הפּתחים בּמַקלוֹ, וּבעֶרב שבּת – בּתרמילוֹ שעל שכמוֹ. התּרמיל הזה של רב רפאֵל בּית־קיבּוּל הוּא לכל מיני מזוֹנוֹת וצרכי אוֹכל נפש: לפרוּסוֹת לחם וּלכף רגל עוֹף, לתפּוּחי־אדמה אפוּיִים וּלקישוּאים, לשוּם ולבצלים, לעצמוֹת יבשוֹת ולשאָר שיוּרי שוּלחָן – אֶת הכּל מקבּל רב רפאֵל בּעין יפה, וּבלבד שיִתּנוּ לוֹ. ואִם תּקפּוֹץ אֶת ידךָ ולא תּתּן אֶל תּרמילוֹ של רב רפאֵל כּלוּם, נזוֹף תּינזף, ואִם תּעמוֹד נגדוֹ בּטענוֹת ותקניטוֹ בּדברים, מוּבטח לָךְ שירים עליךָ אֶת מקלוֹ להכּוֹתךָ.

רב רפאֵל מַשגיח הוּא חַייל מחיל ניקוֹלאי הראשוֹן, שהשלים אֶת חוּקוֹ בּצבא. קוֹמתוֹ קוֹמה ישרה והילוּכוֹ הילוּךְ של בּן־חַיִל. בּשעת־הכּוֹשר יראֶה אוֹתךָ מידאליה נוֹצצת מתּחת לקפּוֹטתוֹ, שניתּנה לו מאֵת ניקוֹלאי הראשוֹן לאוֹת כּבוֹד. שתּי מידאליוֹת הן: אַחַת של כּסף ואַחַת של בּרוֹנזה. ואִם תּקנה אֶת לבבוֹ, יסַפּר לךָ כּמה וכמה סיפּוּרים נפלָאִים על ניקוֹלאי פּאוולוֹביץ, על תּקפּוֹ וּמַעשׂי גבוּרתוֹ. אבל כּלוּם יֶש לו שהוּת לעמוֹד וּלספּר לךָ סיפּוּרים, כּשהמלָאכה מרוּבּה כּל־כּךְ? וכי קל בּעֵיניךָ אָדם כּמוֹתוֹ, המַשגיח על כּל העיר?

מי מינה אוֹתוֹ מַשגיח – אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. מי משלם לוֹ שׂכר עבוֹדתוֹ וכמה הוּא מקבּל – אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. אֵין יוֹדע ואֵין דוֹרש ממנּו דין וחשבּוֹן. הכּל מַאמינים בּוֹ. הכּל יוֹדעים אֶת רב רפאֵל מַשגיח, שנקי־כפּים הוּא. הוּא עצמוֹ אינוֹ צריךְ לשוּם דבר, וּלפיכךְ סבוּר הוּא, כּי גם אחרים אֵינם צריכים לשוּם דבר. יֵש אשר יעיר למוּסר אָזנךָ, שאַתּה מפזר אֶת כּספּךָ לכל רוּחַ, ואֶת אָחיךָ האביוֹן, הגוֹוע בּרעב, שכחתּ. כּל העוֹלָם כּוּלוֹ לא נברא אֶצלו אֶלָא בּשביל העניִים. ראָה בּגד חָדש על בּשׂרךָ, מיד הוּא נגָש אֵליךָ וּממַשמש בּוֹ, ממַשמש ושוֹאֵל: “מַה יקר?” ותֹוךְ כּדי דיבּוּר הוּא עוֹמד ועוֹשׂה לךָ חשבּוֹן, כּמה עניִים ערוּמים אֶפשר היה להלבּיש בּזה וּלכסוֹת מערוּמיהם. נכנַס לחתוּנה, לברית־מילה, לפדיון־הבּן אוֹ לשׂמחה סתם, ראשית מַחשבתּוֹ היא: כּמה עניִים רעבים אֶפשר היה להאכיל בּסעוּדה שמנה זו? והוּא יוֹשב וּמַמתּין עד אשר יברכוּ הנאספים בּרכּת־המזוֹן ויֵלכוּ, כּדי שיוּכל ללקט אֶת שיוּרי המַאכלים אֶל תּוֹךְ תּרמילוֹ בּשביל בּני העניִים.

בּן כּמה שנים הוּא רב רפאֵל מַשגיח? אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. ואַף הוּא עצמוֹ אֵינוֹ יוֹדע. בּימים האַחרוֹנים נתחָרשוּ אָזניו קצת. כּשאַתּה מדבּר אֵלָיו והוּא אֵינוֹ שוֹמע, הריהוּ כּוֹעס וּבא עליךָ בּטענה, כּי “לוֹחש אַתּה על מַכּתוֹ”, ועל־כּרחךָ אַתּה מַגבּיה אֶת קוֹלךָ וחוֹזר שנית על דבריךָ. ואַף ראִייתו לקוּיה קצת. כּשהוא מהלךְ בּעיר, הריהוּ מַישיר אֶת עֵיניו לפניו וּמגשש בּמַקלוֹ על כּל פּסיעה. ואַף־על־פּי־כן חזקה על רב רפאֵל מַשגיח, שיבוֹא למחוֹז־חפצוֹ ויגיע עד תּכליתוֹ. כּשנתבּעים ונוֹתנים לוֹ, הוּא רוֹאֶה וּמקבּל. וּכשאֵין נוֹתנים לוֹ, הוּא מכּה בּמקלוֹ על הקרקע וּמרים קוֹל־זוָעוֹת:

– רוֹאֶה אני, כּי אַתּם כּבר מילאתם, בּרוּךְ השם, אֶת כּרסכם מַעדנים וּמַשמַנים, ועכשיו אַתּם יוֹשבים וּמעשנים סיגָריוֹת להנאתכם. אַשריכם, מַה טוֹב חלקכם. אבל היוֹדעים אַתּם, זוֹללים וסוֹבאִים, כּי העניִים שלי מענים בּצוֹם נַפשם מיוֹם אֶתמוֹל, גירא בּעֵינא דבר־ אַוזא?…

הפּסוּק האַחרוֹן מין קללה הוּא בּפיו, קללה גוֹיִית, שבּה הוּא מכבּד אֶת הקטנים עם הגדוֹלים. להשיב לו על קללָתוֹ לא כּדאי לךְ, שמא ישמיעךָ דברים נמרצים יוֹתר, אשר לא שמעוּ אָזניךָ ואזני אָבוֹתיךָ מעוֹלָם.

“משלחת מלאכי־רעים!” – אוֹמרים עליו אַנשי העיר וּמתחבּאִים מפּניו בּחַדרי־חדרים.

בּנים אֵין לו. הוּא האריךְ ימים אַחרי כּוּלָם. ורק בּני בּנים יֶש לוֹ, שהם מכלכּלים אֶת שׂיבתוֹ בּלחץ וּבדחָק, ועל־ידי כּךְ יֵש סיפּק בּידוֹ להקדיש אֵת כּל ימיו לעניי עירוֹ, להחזיר על הפּתחים בּשבילם, ללקט, לאסוֹף, לדרוֹש, לתבּוֹע, לבוֹא בּטרוּניה עם הבּריוֹת, לחָרפן וּלגדפן ולקללן בּלשוֹן גוֹיִית.

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה שבּוֹ ינוּחַ רב רפאֵל מַשגיח ויִתּן מנוּחה גם לבני העיר. עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הוּא זה.

אֶת עבוֹדתוֹ, עבוֹדת־הקוֹדש, כּבר כּילה בּיוֹם אֶתמוֹל, אַחרי שהתקוֹטט עם כּל בּני העיר, רב אֶת ריב העניִים מידם והוֹכיח לָהם בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, כּי אַף העניִים קרוּאים יהוּדים, אַף העניִים חַייבים בּמצוַת כּפּרוֹת, אַף העניִים צריכים לסעוֹד אֶת הסעוּדה המַפסקת ולהיוֹת נכוֹנים ליוֹם הדין, ליוֹם הגָדול והנוֹרא – גירא בּעֵינא דבר־אַוזא!… ועכשיו הוּא פּוֹסע בּעיר בּלא מַקל וּבלא תּרמיל, כּשהוּא לבוּש בּגדי יוֹם טוֹב וּשתּי מידאליוֹתיו נוֹצצות לוֹ על חָזהו הרחב. וּלפי שעזב אֶת מַקלוֹ בּביתוֹ, הריהוּ מצדד והוֹלךְ בּצדי הבּתּים, מגשש אֶת הקירוֹת, מַחזיר על הפּתחים ונכנס אֵצל בּני העיר לכפּר אֶת פּניהם, לבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכן! שמא הטחתּי דברים נגדכן וּפגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לוֹ ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

ז. גצי שׂר־הפּלך

גצי שר־הפּלךְ – זה שמוֹ וכינוּיוֹ של השמש אשר בּבית־המדרש הישן.

אֶפשר, שבּשאר בּתּי־כנסיוֹת וּבתּי־מדרשוֹת בּתפוּצוֹת יִשׂראֵל אֵין כּוֹחַ השמשים יפה כּל־כּךְ, ואוּלָם בּבית־המדרש הישן יפה כּוֹחַ השמש מכּוֹחָם של כּל בּעלי־הבּתּים יחד. ולא עוֹד, אֶלָא שכּל בּעלי־הבּתּים כּפוּתים להשמש, כּוּלָם נכנעים לפניו וּנתוּנים תּחת עוּלוֹ. הם עבדיו והוּא אדוֹניהם.

גצי השמש אֵינו מַניח לשוּם בּעל־בּית להשׂתּרר על בּית־המדרש ולעשׂוֹת בּוֹ כּטוֹב בּעֵיניו. גצי אומר, כּי בּית־המדרש מקוֹם קדוֹש הוּא ודברי־חוֹל אסוּרים בּוֹ. רצוֹנךָ לדבּר על עסקי מסחָר ודרךְ־אֶרץ – לךְ ודבּר בּשוּק. רצוֹנךָ לסַפּר בּעניני מדינה וּפוֹליטיקה – לךְ וסַפּר בּבית־המרחָץ, להבדיל. בּבית־המדרש לא יִתּן אוֹתךָ גצי לפצוֹת פּה אפילוּ בּשבּת, בּשעת קריאַת התּוֹרה. גצי השמש קשה כאֶרז, אֵינוֹ נוֹשׂא פּני אִיש ואֵינוֹ נוֹהג כּבוֹד אפילוּ בּגדוֹלים. גם כּי תּשב בּכּוֹתל המזרחי וגם כּי תּשית שמוֹנה־עֶשׂרה עטרוֹת של כּסף על טליתךָ, לא יבטל גצי אֶת רצוֹנוֹ מפּני רצוֹנךָ. גם כּי תּהיֶה ראש וראשוֹן בּעיר, ואפילוּ רב יהוֹשוּע־השיל הגביר בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, – כּיוָן שפּתחתּ פּיךָ בּבית־המדרש לדבּר דבר, מיד תּשמע דפיקה עצוּמה על השוּלחן וקוֹל קוֹרא בּרמה: “הס־ס־סוּ!” עד כּי תּצילינה שתּי אָזניךָ.

אוֹ שמא יֹשיאךָ לבּךָ ליטוֹל ספר מארוֹן־הספרים אשר בּבית־המדרש ולא תּחזירהוּ בּשעה הקבוּעה, מוּבטח לָךְ, כּי תּנחַל מגצי השמש חרפוֹת וזילזוּלים.

אוֹ שמא יִקרה מקרךָ לנדוֹר בּיוֹם השבּת, בּעלוֹתךָ לתּוֹרה, חצי ליטרה נרוֹת לבית־המדרש, או חַ"י פּרוּטוֹת לעניִים, ולא תֹּאבה לשלם אֶת נדרךָ תּיכף לאַחַר השבּת, שוּב אֵין לךָ תּקנה עוֹלָמית. חזקה על גצי השמש, שלא ינוּחַ ולא ישקוֹט עד שיוֹציא לךָ מוֹניטין בּעיר, כּי פּוֹשט אַתּה אֶת הרגל וּמוֹעֵל בּקדשים.

אוֹ שמא תּעֵיז פּניךָ ותשלח אֶת גצי בּשליחוּת עצמךָ, שלא לצרכי בּית־המדרש, אָז יעמוֹד כּנגדךָ ויקשיב ויִשמע ויֹאמַר: "רגלים יֶש לָךְ? שׂא רגליךָ והטרח אֶת עצמךָ ולךְ־לךָ אֶל המקוֹם אשר אָמרתּ?

רק בּני הדוֹר הצעיר מַרהיבים עוֹז בּנַפשם להתיצב בּפני גצי השמש. הלָלוּ, עזי־פּנים שבּדוֹר, בּחוּרי־חמד ותינוֹקוֹת של בּית רבּם, נערים שוֹבבים וּבנים סוֹררים, אֵין אָדוֹן לָהם ואֵין מַעצוֹר לרוּחָם. מתעללים הם בּגצי בּכל מיני תּעלוּלים, ממררים אֶת חַייו, עוֹשׂים לוֹ מַעשׂים אשר לא יֵעשׂוּ. למשל: הוֹפכים לוֹ אֶת השוּלחָנוֹת ואֶת העמוּדים על פּניהם בּאֵין רוֹאים. פּוֹתחים אֶת פּי הכּיוֹר ושוֹלחים אֶת המַיִם החוּצה. קוֹשרים אֶת המַגבת של בּית־המדרש קשרים־קשרים. מַטיפים נטפי חֵלב על דפּי הגמרוֹת אשר בּבית־המדרש. קוֹרעים מתּוֹךְ סידוּרי הקהל אֶת תּפילת “יקוּם פּוּרקן” השניה, עד שכּל סידוּר, שאַתּה פּוֹתח בּבית־המדרש, אֵין אַתּה מוֹצא בּוֹ אֶלָא תּפילת “יקוּם פּוּרקן” הראשוֹנה בּלבד.

וחבר מרעים אֵלה גוֹרמים לגצי יִסוּרי שאוֹל בּסתר וּבגָלוּי, מַטעימים אוֹתוֹ טעם גיהינוֹם בּחַייו. והריהו אוֹרב לָהם כּל הימים, מַבּיט אַחריהם ושוֹמר צעדיהם, מתּוֹךְ כְוונה לתפסם. ואִם נכשל נַער פּוֹחז ונפל בּידי גצי השמש, מוּבטח לוֹ, כּי יקבּל אֶת חלקוֹ בּעין יפה. חזקה על גצי, שלא יוֹציא מתּחת ידוֹ אֶת הנַער החוֹטא בּלא פּצע וחַבּוּרה וּבלא אוֹזן צרוּמה. אֵין דרכּוֹ של גצי השמש להאריךְ הרבּה בּחקירה וּדרישה, בּגביית־עֵדוּת וכיוצא בּדברים אֵלוּ. נַער כּי נתקל בּוֹ ונפל בּידוֹ, אִם בּן עשירים הוּא אוֹ בּן עניִים, אַחַת דתוֹ בּמַכּת־לחי.

וגצי השמש יוֹדע להכּוֹת לחי. מוּמחה הוּא לאוֹתוֹ דבר. יד חָרוּצים לוֹ. כּשהוּא מרים אֶת ידוֹ וּמוֹרידה – גצים יוצאִים ממנה. יהוּדי בּעל־כּוֹחַ הוּא, שמוֹצאוֹ ממשפּחת גיבּוֹרים, אַף כּי למַראִית־עין לא תּוֹאר לו ולא הדר. דק וצנוּם, עוֹר ועצמוֹת בּלבד. רק שתּי פּאוֹת עבוֹת לוֹ, עבוֹת וּשחוֹרוֹת. ואַף הוּא עצמוֹ שחוֹר כּעוֹרב, וּשתּי עֵינַיִם לוֹ שחוֹרוֹת וזוֹעמוֹת, שאֵינן מֵישירוֹת להבּיט אֶל פּני אִיש, אֶלָא פּוֹזלוֹת לצדדים. לחָייו צנוּמוֹת ונוֹפלוֹת, חוֹטמוֹ אָטוּם וּשׂפמוֹ השחוֹר יוֹרד וּמכסה על פּיו. כּל הסימנים המוּבהקים הלָלוּ כּשהם מצטרפים יחד, מעידים על גצי כּי אָדם רע הוּא בּטבעוֹ ושׂוֹנא אֶת הבּריוֹת.

“רשע מרוּשע!” – אוֹמרים עליו אַנשי העיר ונאנחים תּחת ידוֹ הקשה. וכי ראִיתם מימיכם שמש בּבית־המדרש, שכּל מַחשבתּוֹ היא רק להכעיס אֶת בּעלי־הבּתּים וּלהצר לָהם? דן יחידי הוּא בּכּל, אֵין בּעלים לוֹ, וּמי יֹאַמר לוֹ, מַה תּעשׂה? רצה לפתּוֹחַ אֶת בּית־המדרש – פּוֹתחוֹ. רצה לסגרוֹ – סוֹגרוֹ. בּימוֹת החוֹרף, כּשהצינה מתגבּרת, אַתּה צריךְ לחַסדוֹ, ושבע פּעמים תּכרע לפניו ותשתּחווה, עד אשר יסיק אֶת התּנוּר. ויֵש אשר תּהיֶה שעת רצוֹן מלפניו, אָז יקוּם פּתאוֹם ויסיק אֶת התּנוּר הסקה כּפוּלה וּמכוּפּלת, כּמוֹ בְבית־המרחָץ, להבדיל, עד ששוּם בּריה לא תּוּכל לעמוֹד מפּני החוֹם.

או, למשל, עני מיִשׂראֵל כּי יבוֹא להתחַנן אֶל גצי השמש ויִפּוֹל אַפּים אָרצה, לשוא תּחנוּניו. גצי לא יִתּנהוּ ללוּן בּבית־המדרש. “בּית־מדרש אֵינו כּהקדש”, – הוּא אוֹמר וּמגרש אֶת העני החוּצה, אֵינו יוֹדע רחמים.

כּשמַגיעים הימים הנוֹראִים, נוֹהג גצי אֶת ממשלתּוֹ בּיד רמה. אִם העלה בּלבּוֹ טינה עליךָ, לא יוֹעיל לךָ כּל כּוֹפר להוֹשיב אֶת בּנךָ אוֹ אֶת חתנךָ בּמקוֹם שאַתּה רוֹצה. מוּבטח לךָ, כּי גצי יוֹשיב אֶת בּנךָ אוֹ אֶת חתנךָ בּמקוֹם שהוּא רוֹצה. ואִם תּבוֹא בּטענוֹת לפני הגבּאי, יענךָ זה ויֹאמַר:

– לךְ אֶל שׂר־הפּלֶךְ.

וידעתּ כּי שוֹלח הוּא אוֹתךָ אֶל גצי השמש עצמוֹ. בּפניו של גצי מדבּרים אֵלָיו בּלשוֹן אַתּה, ושלא בּפניו קוֹראיִם לוֹ שׂר־הפּלךְ.

והוּא הדין בּאֶתרוֹג, כּשימי הסוּכּוֹת מַגיעים. רוֹצה אַתּה, שגצי יביא לךָ אֶת האֶתרוֹג אֶל סוּכּתךָ בּעוֹד בּוֹקר. אַךּ דווקא מפּני שרצוֹנךָ בּכךְ, אֵין רצוֹנוֹ של גצי בּכךְ. וּכשאַתּה גוֹעֵר בּוֹ, הריהוּ מרים אֶת קוֹלוֹ על קוֹלךְ:

– יכוֹל אַתּה להמתּין! אני המתּנתּי לךָ יוֹתר!

והרי אַתּה בּא לבית־המדרש להגיש אֶת דינךָ אֶל הגבּאי. אַךְ הגבּאי עוֹנה אוֹתךָ בּתנוּעה שלאַחַר יֵאוּש:

– כּלוּם יֵש עֵצה נגד שׂר־הפּלךְ?

והוּא הדין בּהוֹשענוֹת, כּשיוֹם הוֹשענה רבּה מַגיע. והוּא הדין בּנרוֹת שֶל חנוּכּה, בּמגילת אֶסתּר לפּוּרים, בּמַצה שמוּרה לפסח. בּכּל תּעוֹז יד גצי השמש. הכּל בּידי גצי. גצי השמש הוּא מַנהיג העיר וּמוֹשלָה העריץ.

והעיר סוֹבלת וּמתענה תּחת ידיו. העיר מתענה, אַף־על־פּי שכּבר קצר כּוֹחַ־הסַבּל. בּשבּת אוֹ בּיוֹם טוֹב, בּשעה שבּין מנחה למַעריב, מתכּנסים יהוּדים לבית־המדרש וּמסיחים. כּל זמַן שלא פּתחוּ בּתפילה, אֵין אִיש מתירא מפּני השמש – הרשוּת נתוּנה לבאֵי בּית־המדרש לעסוֹק בּשיחָה בּטלה כּכל אַוַת נַפשם. אָז יִתעוֹררוּ הלבבוֹת והדברים יִסַבּוּ על גצי השמש וּממשלתּוֹ. הכּל מתמַרמרים בּחשאי ושוֹאלים זֶה אֶת זה בּלחש: “עד אָנה? עד מתי? עד מתי תּארךְ גָלוּת גצי? עד מתי נסבּוֹל ונשׂא אֶת עוּלוֹ?”… וּבזה יִתקררוּ הדעוֹת והכּל יִהיֶה כּשהיה. וכי מַה יעשׂוּ יהוּדים? יהי רצוֹן כּאילוּ גזירה היא מטעם המַלכוּת למַנוֹת עליהם שׂר־פּלךְ רע, אִיש צר ואוֹיב, חַה־חַה!

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, שבּוֹ יֶחדל גצי שׂר־הפּלךְ מהיוֹת שׂר־פּלךְ ושב והיה כּאַחַד האָדם. ולא יוֹם תּמים הוּא זה, אֶלָא חצי היוֹם. שעוֹת מעטוֹת. אוֹתוֹ היום עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הוּא.

תּיכף לתפילת שחרית, בּטרם יִתאַספוּ בּעלי־הבּתים לתפילת מנחה הגדוֹלה ויִמסרוּ אֶת גוּפם בּרשוּתוֹ של גצי השמש לספּוֹג מַלקוֹת, יוֹצא גצי העירה, כּוּלוֹ לָבוּש בּגדי יוֹם טוֹב וּפאוֹתיו העבוֹת מתבּדרוֹת, הוֹלך מבּעל־בּית לבעל־בּית לכפּר אֶת פּניהם, לבקש מהם סליחה וּמחילה על כל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם וּפגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לו ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולָנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

ח. זיסיל היוֹרד

זיסיל הוּא רווק זקן, לבן־פּנים, בּעל זקן קטן וקלוּש, שזרקה בּוֹ שׂיבה. יוֹשב הוּא בּבית־המדרש עם כּל הבּחוּרים הלוֹמדים תּוֹרה. אֶלָא שהוּא עצמוֹ אֵינוֹ לוֹמד תּוֹרה. ישיבתו בּבית־המדרש ישיבה בּטלה היא. דירתוֹ קבוּעה שם. בּוֹדד הוּא זיסיל. עלוּב הוּא, יוֹרד.

לא הוּא. אביו היה יוֹרד. מוֹצאוֹ ממשפּחה נאה וּמיוּחסת. כּוּלם גבירים, כּוּלָם עשירים, כּוּלָם אַדירים.

גם עכשיו עדיִין יֶש לוֹ לזיסיל היוֹרד קרוֹבים עשירים. כּמעט כּל בּעלי־הבּתים החשוּבים שבּעיר קרוֹביו הם.

יֵש רגלים לדבר, שאפילוּ רב יהוֹשוּע־השיל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שאֵר־בּשׂרוֹ הוּא. שני בשלישי. לוּא יֹאבה רב יהוֹשוּע־השיל לשמוֹע אֵלָיו רגע, ויבאֵר לוֹ זיסיל בּאֵר היטב אֶת שלשלת היוּחסין שבּין שניהם.

ראשית, מצד אָביו. אָביו־זקנוֹ של זיסיל, כּלוֹמַר אבי אָביו, אַברהם־מרדכי, זכר צדיק לברכה, ואִמו־זקנתוֹ של רב יהוֹשוּע־השיל, כּלוֹמר אֵם־אִמוֹ, פייגה־אָטיל, התיחסוּ זה לזה…

אבל מַה תּוֹעיל לוֹ שלשלת היוּחסין, והללוּ אֵינָם מַניחים לוֹ לכלוֹת אֶת דבריו? נוֹתנים לוֹ נדבה וּמצוים עליו לָצאת, הלוַאי תּצא נשמתם בּטהרה – לקרוֹביו העשירים כּוונתוֹ! הלוַאי יִהיוּ בּתּיהם הנאִים קבריהם! הלוַאי יֵהפךְ הגלגל עליהם ויחזוֹר ויֵרד למַטה, למטה! הלוַאי יגיעוּ בּמהרה בּימינוּ למַדרגָתוֹ ועמידתוֹ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!

כּךְ מברךְ זיסיל היוֹרד בּרכה כּפוּלָה וּמכוּפּלת אֶת קרוֹביו העשירים, אשר עזוֹר יעזרוּ לוֹ תּמיד, ורק אֶת פּניהם לא יִתּנוּהוּ לראוֹת. כּוּלָם שׂוֹנאים אוֹתוֹ. כּךְ דרכּם של עשירים ששׂוֹנאים הם אֶת אחיהם האֶביוֹן. והדברים עתּיקים.

והרי הוּא יוֹשב בּבית־המדרש ישיבה בּטלה, מקבּל נדבוֹת וּמקלל אֶת אַנשי־חַסדוֹ קלָלוֹת נמרצוֹת. נשבּע הוּא בּאמוּנתוֹ, כּי נוֹחַ היה לוֹ לעבוֹד עבוֹדת־פּרךְ, לחטוֹב עֵצים, לשאוֹב מַיִם. אבל כּלוּם רשאי הוּא לעשׂוֹת כּן?

ראשית, הלא יוֹרד הוּא, בּן־טוֹבים, נצר ממשפּחה נאָה וּמיוּחסת. כּוּלָם גבירים, כּוּלָם עשירים, כּוּלָם אַדירים. רב יהוֹשוּע־השיל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שני בשלישי הוּא לוֹ!

ושנית, בּעל־מוּם הוּא. רגל אַחַת משוּנה יֶש לוֹ. עקוּמה היא, לא עליכם. כּשהוּא מהלךְ, רגל זוֹ נזרקת לפניו מאֵליה. דוֹמה כּאילוּ כּוֹעֵס זיסיל בּדרךְ־הילוּכוֹ ובוֹעֵט בּרגלוֹ בּפני כּל העוֹלָם.

וכעוֹס יכעס תּמיד. על כּל העוֹלָם כּוֹעֵס הוּא. ואֶפשר, שהדין עמוֹ. הגע בּעצמךָ, משפּחה כּזאת, בּלא עֵין־הרע, כּוּלָם גבירים, כּוּלָם עשירים, כּוּלָם אַדירים – כּלוּם אֵין ידם מַשׂגת לפרנס אֶת אחיהם האֶביון בּעל־המוּם וּלסַפּק לוֹ אֶת צרכיו בּכבוֹד, שלא יִהיֶה צריךְ להחזיר על הפּתחים, לישוֹן על הסַפסל הקשה בּבית־המדרש וּלצפּוֹת לחסד הבּחוּרים הזרים, שיִקבּצוּ פּרוּטוֹת בּשבילוֹ וימציאוּ לוֹ פּעם בּגד ללבּוֹש וּפעם נַעל לנעוֹל, יִכּנס הרוּחַ בּאביהם וּבאִמם – לאוֹתם הבּחוּרים עצמם כּוונתוֹ!… כּמה טרחוֹת טרח וכמה יגיעות יגע, עד שעלה בּידוֹ לשדלם בּדברים, כּי יִתפּרוּ לוֹ קפּוֹטה חדשה (הלא הישנה קרוּעה וּבלוּעה!), אוֹ כּי יִקנוּ לוֹ בּד לכוּתּוֹנת – לדמי התּפירה יִדאַג בּעצמוֹ, הלוַאי יִתפּרוּ תּכריכים לכל בּני העיר מקטוֹן ועד גָדוֹל! עיר שכּוּלָה רשעים! עיר שכּוּלָה אכזרים! כּסדוֹם היא העיר הזאת!

אילוּ היתה העיר עיר מתוּקנת, היתה נוֹתנת זה־כבר אֶת דעתּה עליו. הנה יוֹשב בּחוּר, רווק זקן, יוֹרד בּן־טובים – מַה תּכליתוֹ כּי יֵשב עד שילבּין ראשוֹ? אִילוּ היוּ בּני העיר אנשים הגוּנים, אִילוּ היה אלוֹהים בּלבּם, היוּ מבקשים וּמוֹצאים לוֹ שידוּךְ הגוּן, עֵזר כּנגדוֹ. בּני משפּחתוֹ העשירים, כּשיגיע הדבר לידי מַעשׂה, חַייבים לפסוֹק לוֹ נדוּניה, הלוַאי יִפסוֹק להם הקדוש־בּרוּךְ־הוּא כּל חלי וכל נגע! וכלה עניה הימצא תּימצא לוֹ מאֵליה. וכי אֵין בּעיר בּעלי־מוּמים גרוּעים ממנוּ, חיגרים, אִילמים, עיורים? ואַף־על־פּי־כן כּוּלָם נשׂאוּ נשים והוֹלידוּ בּנים.

הנה למשל, חוֹזרת בּביתו של גצי השמש בּתוּלה שהגיעה לפרקה, אַסנה שמה. פּעמים היא בּאה לבית־המדרש לכבּד אֶת הקרקע, לשטוֹף אֶת הסַפסלים בּמים. בּתוּלה שחוֹרה, בּריאַת־בּשׂר, תּפּח רוּחָה!

אֵין כּל ספק בּדבר, שגצי השמש יקבּלוֹ לחתן בּשתּי ידים. כּי מי הוּא גצי השמש בּפני זיסיל היוֹרד? צריךְ הוּא לכרוֹע בּרךְ לפניו וּלהתאַבּק בּעפר רגליו, שמש מנּוָול זה, יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹת אבוֹתיו! לא לכךְ נוֹצר זיסיל, שישפּיל אֶת עצמוֹ לפני שמש נבזה שכּמוֹתוֹ ויִהיֶה המַתחיל בּדבר. אַל יִזכּוּ לכךְ בּני־העיר, תּבוֹא עליהם שׂרפה וּמַגפה וחלירע וכל המַדוים הרעים, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…

כּךְ מקלל זיסיל היוֹרד אֶת בּני משפּחתוֹ ואֵת כּל בּני־העיר, המפרנסים אוֹתוֹ בּצדקה.

“צרעת מַמאֶרת!” – אוֹמרים עליו אַנשי העיר ותוֹמכים בּוֹ אִיש כּפי נדבת לבּוֹ, מַזמינים אוֹתוֹ לסעוּדוֹת שבּת ויוֹם טוֹב וּמתאַמצים לָצאת כּנגדוֹ ידי חוֹבת בּעלי־בתּים. הלא סוֹף־כּל־סוֹף יוֹרד הוּא, בּן־טוֹבים, שהוּרע מַזלוֹ ונהפּךְ עליו הגלגל. ואִם יִקרה המקרה וּבני־העיר יִשכּחוּ יוֹם אֶחָד אֶת זיסיל, יִזכּרהוּ רב רפאֵל מַשגיח וישׂים עֵינוֹ עליו.

ואוּלָם זיסיל היוֹרד כּוֹעס ורוֹגז תּמיד. מוּבטח לוֹ, כּי אֵין אָדם בּאָרץ, אשר יעשׂה טוֹב ויֵצא ידי־חוֹבתוֹ כּנגדוֹ – לא בּני־משפּחתּוֹ, לא בחוּרי בּית־המדרש ולא רב רפאֵל מַשגיח. והוּא מקלל אֶת כּוּלָם קלָלוֹת נמרצוֹת.

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, שבּוֹ ישׂים זיסיל היוֹרד מַחסוֹם לפיו ולא יקלל אִיש. אוֹתוֹ היוֹם עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הוּא.

בּעֶרב יוֹם הכּיפּוּרים לוֹבש זיסיל אֶת כּוּתּנתּוֹ החדשה, אשר תּפר לעצמוֹ, אֶת הקפּוֹטה החדשה, אשר עשׂוּ לוֹ בּחוּרי בּית־המדרש, ואֶת הנעלים השלמות, החדשוֹת כּמעט, אשר השׂיג בּשבילוֹ רב רפאֵל מַשגיח, והוּא יוֹצא ללכת מבּית לבית, כּשהוּא בּוֹעֵט בּרגלוֹ העקוּמה בּאַויר, מַחזיר על פּתחי קרוֹבים וּרחוֹקים, לכפּר אֶת פּניהם וּלבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו. פּניו חיורים, מַבּטוֹ זוֹעֵם וקוֹלוֹ רוֹגז, מברךְ בּרכּת יוֹם טוֹב ונראָה כּמַקלל:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם ופגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לוֹ ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

נוֹצהען חוֹ נדבה וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

ששים ושמחים: טיפּוּסים שפּוֹחתים והוֹלכים

מעֵין פּתיחה

“חברת שׂשׂים וּשׂמחים” – כּךְ קוֹראִים לָהם אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה. וּכדי להוֹציא טעוּת מלב הקוֹרא, חַייב אני הקדים ולאמוֹר, כּי על־פּי טבעם ודרכי־חַיֵיהם בּכל ימוֹת השנה אֵין הלָלוּ נראִים כּשׂשׂים וּשׂמחים כּלל. אַדרבּה, כּוּלָם בּני־אָדם שקטים ושפלי־רוּחַ, ענוים וּמַצניעי לכת, ודווקא עניִים מרוּדים, דווּיִים וּסחוּפים, שהשׂמחה רחוֹקה ממעוֹנם. ולא עוֹד, אֶלָא שבּכל ימוֹת השנה אֵין הלָלוּ נוֹהגים בּיניהם לבין עצמם מנהג חברה כּלָל. אַדרבּה, כּוּלָם פּרוּשים וּרחוֹקים זה מזה, כּל אֶחָד מתבּוֹדד בּפינתוֹ האפלה, כּל אֶחָד עוֹסק בּרשוּתוֹ ואֵינוֹ נוֹגע בּרשוּת חברוֹ אפילוּ כּמלוֹא הנימה. ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, יוֹם שׂמחת־תּוֹרה הוּא, שבּוֹ רחוֹקים אֵלוּ נַעשׂים קרוֹבים, מזדמנים כּוּלָם יחד, כּאִילוּ נדבּרוּ בּיניהם קוֹדם לָכן, כּוּלָם עוֹשׂים אגוּדה אַחַת וכוּלָם משתּתּפים בּדבר אֶחָד: לָשׂישׂ ולשׂמוֹחַ. בּיוֹם זה יוֹצאִים בּני־אָדם אֵלוּ מגדרם, משנים אֶת טעמם וּמתהוֹללים לעֵיני כּל הכּתריאֵלים. אוֹחזים אִיש בּיד רעֵהוּ בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת, מהלכים בּחוּצוֹת חבוּקים וּכרוּכים זה אַחַר זה, מרקדים וּמזמרים דברי־זמר עליזים, שׂמחים וּמשׂמחים אֶת כּל בּני העיר. נכנסים אֵצל בּעלי־הבּתּים החשוּבים לברכם בּרכּת יוֹם טוֹב בּקוֹל המוֹן חוֹגג, פּוֹרצים בּסערה אֶל תּוֹךְ בּתּי העשירים לקדש על היין בּניגוּן של שׂמחַת־תּוֹרה וּמַכריחים אוֹתם ואֶת נשיהם הגבירוֹת להוֹציא לָהם אֶל השוּלחָן אֶת היין היקר ואֶת בּקבּוּקי השכר המשוּבּח ואֶת הייש החָריף ואֶת כּל מיני התּרגימה הטוֹבים. ואין מסרבים לחברת השׂשׂים והשׂמחים! הכּל יוֹדעים, כּי בּיום הזה הם התּקיפים, לָהם ניתּן העוֹלָם וידם על העֶליֹונה. כּל שאֵינוֹ נוֹתן לָהם בּרצוֹן, סוֹפוֹ ליתּן בּאוֹנס. ואִם תּקניטם, יֵדעוּ בּעצמם למצוֹא אֶת הדרךְ אֶל התּנוּר החָם, להוֹציא מתּוֹכוֹ אֶת תּבשילי החָג, הנוֹתנים ריחָם למרחוֹק, ולָתת מצוֹר על ארוֹן־המזוֹנוֹת, להוֹריד מעל אִצטבוֹתיו אֵת כּל מיני המרקחת המתוּקים, ולָרדת בּחבוּרה אֶל המַרתּף, להעלוֹת משם בּצהלת גיבּוֹרים מנַצחים אֶת המַשקאוֹת המשוּמרים ואֶת הקישוּאים החמוּצים ואֶת האבטיחים הכּבוּשים, הגנוּזים אֵצל העשירים לעתיד לָבוֹא, מוּכנים וּמזוּמנים לימי החוֹרף. ועוֹד כּמה וכמה מַעשׂים משוּנים, אשר לא יֵעשׂוּ בּישׂראֵל, יוֹדעים האנשים האֵלה לעשׂוֹת בּיוֹם הגָדוֹל הזה, יוֹם שׂמחַת־תּוֹרה.

אמת, כּל זה כּאַיִן הוּא וּכאֶפס לעוּמַת הגדוֹלוֹת והנפלָאוֹת שהיוּ הכּתריאֵלים הראשוֹנים מַראִים לפנים בּשׂמחת־תּוֹרה. לפנים בּשׂמחת־תּוֹרה היוּ חסידים ואַנשי־מַעשׂה שוֹתים וּמשתּכּרים בּעצמם וּמַשקים יין גם אֶת שׂר־השוֹטרים ואֵת שאָר נטוּרי העיר, והיתה השׂמחה גדוֹלה כּל־כּךְ, עד שהיוּ כּוּלָם עוֹלים על גג בּיתוֹ של הגביר וּמרקדים שם בּלא קפּוֹטוֹת. עכשיו נידלדלוּ בּכתריאֵליבקה חסידים ואַנשי־מַעשׂה וניטל טעם שׂמחת־תּוֹרה. עכשיו החסידים לא הם, ואַף השוֹטרים לא הם. בּימינוּ אֵלה אֵין לָנוּ אֶלָא יֶתר הפּליטה, חברה קטנה זוֹ של שׂשׂים וּשׂמחים, שאַף היא פּוֹחתת והוֹלכת משנה לשנה. הלָלוּ מתים, והלָלוּ נמַקים בּבתּיהם מעוֹצר רעה ויגוֹן. וּלפיכךְ אני נחפּז להציב לָהם ציוּן בּספר וּלהשאִיר זכר לָהם, למַען יֵדע דוֹר אַחרוֹן כּיצד שׂמחוּ אבוֹתינוּ אַנשי־הגוֹלָה בּשׂמחת־תּוֹרה.

א. אֶליק האוּמן

אוּמנוּתוֹ אוּמנוּת חַייטים. חַייט הוּא. ולא חַייט גָדוֹל, אֶלָא חַייט קטן, כּלוֹמַר, הוּא עצמוֹ קטן, ורגליו קטנוֹת, וידיו קטנוֹת ואפילוּ זקנוֹ זקן קטן, קטן ודק. וּכנגד זה קוֹלוֹ קוֹל גָדוֹל דווקא. קוֹל אַדיר וחָזק. הכּל תּמהים עליו: יהוּדי קטן כּמוֹתוֹ – מנַיִן לוֹ קוֹל גָדוֹל, אַדיר וחָזק כּל־כּךְ? ואוּלָם אִם אנוּ בּאים לתמוֹה ולשאוֹל שאֵלוֹת, אֵין אָנוּ מַספּיקים. שאִם כּן, יֵש לתמוֹה: יהוּדי קטן כּמוֹתוֹ אֵיךְ יעצוֹר כּוֹחַ להגיח אֶל קרבּוֹ ייש הרבּה כּל־כּךְ, כּשמַגיע יוֹם שׂמחת־תּוֹרה?

ורק כּשמַגיע יוֹם שׂמחת־תּוֹרה. שאִילוּ בּשאָר ימוֹת השנה אֵין אֶליק האוּמן שוֹתה כּלוּם, לא יין שׂרוּף ולא יין סתם. ולא משוּם שהמַשקאוֹת החריפים זרים לרוּחוֹ, אוֹ שמא אסוּרים הם עליו בּהנאָה חָלילה, אֶלָא מטעם אַחר: אֵין לוֹ. עני הוּא, עלוּב זה, עני ואֶביוֹן. בּנים יֶש לוֹ, בּרוּךְ השם, הרבּה מאוֹד, ורק עבוֹדה אֵין לוֹ. העבוֹדה פּוֹחתת והוֹלכת, פּוֹחתת והוֹלכת משנה לשנה. והכּל בּעֶטיוֹ של “בּעל הבּגָדים המוּכנים”, שקיפּח אֶת פּרנסתוֹ וּפרנסתם של שאָר אֶחָיו החַייטים והביא כּלָיה על כּוּלָם. מיוֹם שפּתח זה בּעיר חָנוּת לממכּר בּגָדים מוּכנים, שכחוּ הכּתריאֵלים אֶת אֶליק האוּמן, כּי חַייט הוּא. עמד בּעל הבּגָדים המוּכנים וּמסר מוֹדעה בּעיר, כּי מוֹכר הוּא בּגָדים מוּכנים בּזוֹל ונוֹתנם לכל אָדם בּתשלוּמים מוּעטים לשיעוּרים, מיד התחילוּ כּל הכּתריאֵלים מַקדימים לפתחוֹ. ואֶת אֶליק האוּמן שכחוּ.

ולא היתה הצרה גדוֹלה כּל־כּךְ, אִילוּ היה בּעל הבּגָדים המוּכנים נוֹהג מנהג בּן־אָדם מן היִשוּב וּמסַפּק לפעמים לאֶליק האוּמן מלָאכה כּל־שהיא, מפּני דרכי שלוֹם. ואוּלָם תּפּח רוּחוֹ של אוֹתוֹ האִיש, שעֵינוֹ רעה בּיהוּדי! לָמה לוֹ ליהוּדי לאכוֹל לחם? מוּטב שיֹאכל גוֹי בּמקוֹמוֹ. יהוּדי וגוֹי – גוֹי קוֹדם. ועל זה וַדאי יֵש לצעוֹק! תֹּאמַר: גַזָר־אוּמן בּחר זה לעצמוֹ מקרב הגוֹיִים, מפּני שגוֹי מוּמחה יוֹתר לאוֹתוֹ דבר ויוֹדע אֶת חָכמת הגזירה לכל פּרטיה ודיקדוּקיה. אבל מלאכת התּיפּוּר, החיוּט והכּילוּב מַה תּהא עליה? וכי גם חָכמה זוֹ לא גילוּ מן השמַיִם אֶלָא לגוֹיִים? ולא זוֹ בּלבד. הלא מוֹצא אַתּה עוֹד כּמה וכמה מלָאכוֹת, שנַעשׂוֹת על־ידי חַייטים, כּגוֹן: תּפירת כּפתּוֹרים, חיוּט עניבוֹת, גיהוּץ צוארוֹנים – כּלוּם גם אֵלוּ עמוּקוֹת מבּינתוֹ של יהוּדי?

ולא היה כּעסוֹ של אֶליק האוּמן גָדוֹל כּל־כּךְ, אילוּ היה בּעל הבּגָדים המוּכנים בּעצמוֹ גוֹי. ואוּלָם גוֹי אֵיננוּ. דווקא יהוּדי הוּא וּשמוֹ רב לָעזר. ולא יהוּדי סתם, אֶלָא יהוּדי וחַייט. כּלוֹמַר, לפנים היה חַייט. עכשיו אֵיננוּ עוֹד חַייט. עכשיו כּתב אֶת שמוֹ בּין בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּעיר ונַעשׂה קרוֹב לרָשוּת והתחיל נוֹסע בּימי הקיץ לחוּץ־לָאָרץ, נוֹסע וּמביא משם תּבניוֹת חדשוֹת וזוּרנַאלים חדשים למלאכתּוֹ. בּבית־הכּנסת מקוֹמוֹ בּמזרח. עוֹלה לתּוֹרה בּכל שבּת, קוֹנה לעצמוֹ ממיטב העליוֹת וּמחלביהן. מתחַתּן עם נכבּדי העיר ומַשׂיא את בּנוֹתיו לתלמידי־חכמים. כּי היה חַייט בּנעוּריו – כּבר שכח. השם חַייט תּוֹעֵבה לוֹ, לא יִזכר ולא יִפּקד לפניו. אֶת אֶחָיו החַייטים לא ידע עוד ואֶת בּעלי־המלָאכה לא יכּיר. אֶת העניִים הוּא מגָרש מבּיתוֹ בּמקלוֹת. ואלוֹהים, היוֹשב בּשמַיִם, רוֹאֶה אֵת כּל זאת, מתאַפּק וּמַחריש!

אַדרבּה, משנה לשנה הוֹלךְ לָעזר בּעל הבּגָדים המוּכנים הלוֹך וגָדל. עשרוֹ מתרבּה. ההצלָחָה מאִירה לוֹ פּניה מכּל עֵבר. וּכבר הגיע הדבר לידי כּךְ, שלא כּל אָדם זוֹכה להיכּנס אֶצלו: פּעמוֹן תּלוּי על מזוּזת בּיתוֹ!

רק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, שבּוֹ בּיתוֹ של לָעזר בּעל הבּגָדים המוּכנים פּתוּח לכל אָדם מיִשׂראֵל, ואפילוּ לאֶליק האוּמן. בּיוֹם זה אֵין אֶליק האוּמן חוֹשש לעשירים ואֵין אֵימַת פּעמוֹניהם עליו. היום הזה יוֹם שׂמחת־תּוֹרה הוּא.

עוֹד בּהיוֹת הבּוֹקר, בּשעה ששאָר יהוּדים עדיִין עוֹלים לתּוֹרה בּבתּי־כנסיוֹת ובבתּי־מדרשוֹת, כּבר גָמַר אֶליק האוּמן אֶת תּפילתוֹ וּכבר קידש על היין בּביתו וּכבר סעד אֶת לבּוֹ בּמַאכלי יוֹם טוֹב, והרי הוּא מהלךְ עכשיו בּרחוֹבה של עיר, הוּא וחברת השׂשׂים והשׂמחים עמוֹ, כּוּלָם חבוּקים ואחוּזים זה בּזה, כּוּלם חוֹגגים וצוֹהלים, נוֹתנים בּשיר קוֹלָם, מַחזירים בּחבוּרה על פּתחי העשירים לברכם בּרכּת החג וּלקדש בּבתּיהם על היין. הקידוּש הראשוֹן נַעשׂה בּבית העשיר החָדש – בּביתוֹ של לָעזר בּעל הבּגָדים המוּכנים. שם ערוּךְ השוּלחָן מבּעוֹד בּוֹקר והכּל מתוּקן לסעוּדה: בּקבּוּקי ייש ושׁכר וּצלוֹחית יין וכל מיני תּרגימה. רב לָעזר בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ יוֹצא לקראת בּני החבוּרה, מקדם אֶת פּניהם בּשׂחוֹק מוּכן על שׂפתיו וּמבקש מאֵת אֶליק האוּמן, שיקדש על היין. אֶליק עוֹשׂה בּקשתוֹ ועוֹמד לקדש על היין מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת בּקוֹלוֹ האַדיר והחָזק, מזמר וּמסַלסל בּגרוֹנוֹ, כּחַזן העוֹבר לפני התּיבה, וחברת השׂשׂים והשׂמחים עוֹמדים סביבוֹ ועוֹנים אַחריו בּקוֹל רעש גָדוֹל, כּמַקהלת המשוֹררים בּבית־הכּנסת הגָדול:

–אָ–אָ–אָ–מ–ן!

לָעזר בּעל הבּגָדים המוּכנים מַעמיד פּנים כּאילוּ נהנה הנאָה משוּנה מקידוּש זה, ואִשתּוֹ הגבירה החדשה אַף היא נראֵית כּשׂוֹחקת, מַשגיחָה בּשתּי עֵיניה על בּני החבוּרה, כּוּלָה סוֹלדת וַחרדה, שמא יִשפּכוּ חָלילה יין על מַפּת השוּלחָן, אוֹ שמא ישבּרוּ כּוֹס אַחַת מן הכּוֹסוֹת היקרוֹת. וּשניהם מתפּללים בּלבּם, שיֵצאוּ בּשלוֹם מידי אֶליק האוּמן ולא תּאָרע לָהם שוּם תּקלה הפּעם. לפי שאֶליק זה, כּיוָן שנתבּסם כּל־צרכּוֹ ולבּוֹ טוֹב בּיין, אֵין מַעצוֹר לרוּחוֹ וּלשוֹנוֹ לא תּדע גבוּל. לכשיעלה רצוֹן מלפניו, יכוֹל הוּא לזכּוֹר להעשיר החָדש עווֹנוֹת ראשוֹנים. יכוֹל הוּא לאחוֹז בּידוֹ, להציץ לתּוֹךְ עֵיניו וּלדבּר אֵלָיו דברים בּרוּרים כּאשר ידבּר אִיש אֶל רעֵהוּ:

– שמעֵני, אָחי בּעל הבּגָדים המוּכנים, ויִשמעוּ־נא גם שאָר אַחינו בּעלי־המלָאכה, העוֹמדים עמנוּ פּה היוֹם! אָמנם הכּל יוֹדעים, כּי עפר אַתּה תּחת כּפּוֹת רגלי הגוֹיִים ואַתּה מוּכן וּמזוּמן לָתת נשמתךָ לָהם, הלוַאי תּצא נשמתךָ בּמהרה! אָמנם הכּל יוֹדעים כּי היהוּדי תּוֹעבת־נַפשךָ הוּא, מוּקצה מחמת מיאוּס, הלוַאי תּימאֵס בעֵיני אלוֹהים! ואַף־על־פּי־כן הלא אנשים אַחים אנחנוּ והיוֹם הזה יוֹם טוֹב הוּא לנוּ, ואַתּה כּיבּדתּ אוֹתנוּ בּייש וּבמיני תּרגימה, לָכן הבה נשתּה אִיש לחַיֵי רעֵהוּ והבה נברךְ זה אֶת זה, כּי נזכּה ונַגיע לשנה הבּאה ונהיֶה כּוּלנוּ יהוּדים, והבה נשק אִיש לאָחיו מנשיקוֹת פּינוּ, למַען יֵדע כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, כּי חַייט בּן חַייט אַתּה, ואִיש רע, וּמנוּוָל, ושׂוֹנא יִשׂראֵל, ויִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹת אבוֹתיךָ!…

נפטרוּ מפּני העשיר החָדש, מיד יוֹצאִים השׂשׂים והשׂמחים לחוּצוֹת העיר בּקוֹל רינה וצהלה ושׂמים פּניהם אֶל שאָר בּתּי העשירים. שם חוֹזר הקידוּש ונשנה כּבתּחילה, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו, עם כּל ניגוּניו וסילסוּלָיו. ויֵש שמוֹסיפים עליו גם מקצת מתּפילוֹת הימים הנוֹראִים וּמניגוּניהן, שאֵין כּאֶליק האוּמן מוּמחה לָהן. ואִם תּפצרוּ בּוֹ, יִתחַפּשׂ לפניכם ויִתּן קוֹל כּמַבכּירה, כּאִשה יוֹלדה שנהפכוּ עליה ציריה, וירֶאה אֶתכם עוֹד כּמה וכמה דברים נפלָאִים, וּבלבד שתּהיֶה השׂמחה שלמה, לפי שהיוֹם הזה יוֹם שׂמחת־תּוֹרה הוּא, וּביוֹם שׂמחת־תּוֹרה חַייב יהוּדי לשׂישׂ ולשׂמוֹחַ.

ב. קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ

שמוֹ וכינוּיוֹ קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ. ונקרא כּךְ על־שם מצחו: מצח גָדול וְמַבהיק לוֹ. “מצח לוֹ כּמצחוֹ של מיניסטר”, – כּךְ אוֹמרים עליו הכּתריאֵלים. ואוּלָם קוֹפּיל אֵינו מיניסטר. קוֹפּיל בּעל־מלָאכה הוּא. סַנדלָר הוּא.

קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ הוּא יהוּדי בּעל מרה שחוֹרה מטבע בּריאָתוֹ. סַר וזעֵף תּמיד, קוֹדר וזוֹעם, פּרוּש וּמוּבדל מן הבּריוֹת. דרכּוֹ בּשתיקה וּבעצבוּת.

עצבוּת זוֹ מנַיִן בּאה לוֹ? לאלוֹהים פּתרוֹנים. אֶפשר משוּם שהוּא יוֹשב כּל ימיו בּמַרתּף לח ואָפל וּמבּיט אֶל עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא ממַעמַקים? שם בּיתו ושם הוּא חַי עם אִשתּוֹ וּבניו. שם בּית־אוּמנוּתוֹ ושם הוּא תּוֹקע מַסמרים לתּוֹךְ סוּליתוֹ של סַנדל. אֵינה דוֹמה מלאכת סַנדלָר למלאכת חַייט. החַייט זקוּק לאוֹר, ואִילוּ הסַנדלָר יכוֹל לעשׂוֹת מלאכתּוֹ בּחשכה.

אמת, אֵין זוֹ הלָכה פּסוּקה. לכשתּרצוּ, אַף הסַנדלָר צריךְ לראוֹת בּעֵיניו, היכן הוּא נוֹעֵץ מַרצעוֹ והיכן הוּא תּוֹקע אֶת המַסמר. ואוּלָם מלָאכה זוֹ די לָה בּחלוֹן קטן, בּמין אֶשנב עכוּר, העשׂוּי זגוּגית כּהה־ירקרקת. ואָדם, היוֹשב כּל ימיו ליד אֶשנב זה, על מוֹשב עגוֹל, מצוּפּה עוֹר, יוֹשב וּמכּה בּקוֹרנסוֹ בּחשכה, ־ בּדין הוּא, שיִפּוֹל לתּוֹךְ עצבוּת!

ואֶפשר, שמקוֹר כּל עצבוּתוֹ היא אִשתּוֹ? אִשה רעה הוֹכיח לוֹ אלוֹהים, דבּרנית וקנתּרנית, שאֵין לוֹ מנוֹס וּמפלט מחרב־לשוֹנה. ּשעה קבּים שׂיחָה נטלה זוֹ לעצמה. כּל היוֹם וכל הלילה מדבּרת הִיא. לשוֹנה כּנַחל שוֹטף, כּמַעין המתגבּר, לא תּיעף ולא תּיגע.

“שׂרה המקוֹננת”, – כּךְ קוֹראים לָה שכניה ושכנוֹתיה, לפי שכּל ימיה מקוֹננת הִיא וּמקללת אֵת כּל הבּא לידה, ודווקא לא בּרוֹגז ולא בּכעס, אֶלָא בּשוּבה וַנַחַת, בּלָשוֹן רכּה וּמתמַשכת, בּדיבּוּר חַי שאֵינוֹ פּוֹסק, המשתּלשל והוֹלךְ כּשלשלת אַחַת ארוּכּה, כּמַיִם שאֵין לָהם סוֹף.

וּכדי שלא אֶהיֶה הפּעם בּעֵיני הקוֹרא כּמוֹציא לעז על אִשה עניה מיִשׂראֵל, אני רוֹאֶה חוֹבה לעצמי להביא בּזה דוּגמא אַחַת ממַענה־לשוֹנה של שׂרה המקוֹננת, השוֹפכת שׂיחָה בּאַחַד הבּקרים, בּשעה שקוֹפּיל בּעלה מַכּה בּקוּרנס וּשני חניכיו, פּרחי סַנדלָרים, עוֹזרים כּנגדוֹ ועוֹשׂים בּמלָאכה. אֶחָד מוֹשךְ חוּט מן הקיר וּמזפּתוֹ, והשני מצחצח עקבה של נַעַל. כּסבוּרים אַתּם ששׂרה עצמה חוֹבקת ידיה אוֹתה שעה? אַף הִיא עוֹשׂה מלָאכה, ולא מלָאכה אַחַת, אֶלָא שלוֹש מלָאכות: בּידיה קוֹלפת תּפּוּחי־אדמה, בּרגליה מנַענַעת עריסת התּינוֹק וּבפיה מדבּרת לעצמה, והכּל בּניגוּן אֶחָד וּבנשימה אָחָת:

– אֵין לךָ יוֹם, אֵין לךָ יוֹם, שלא תּהיֶה קללָתוֹ מרוּבּה משל חברוֹ, אשר למן השכּמַת הבּוֹקר תּסוֹב הדלת על צירה אֵילךְ ואֵילךְ, זה יוֹצא וזה נכנס, כּל אֶחָד בּשׂוֹרה בּפיו, זה בּכה וזה בּכה, המעט לי בּהכּאַת הקוּרנס, שהוּא מכּה כּל היוֹם, יכּהוּ אלוֹהים מַכּה רבּה על ראשוֹ, והנה גם היא בּאה, לאחוֹתוֹ היקרה כּוונתי, פּטפּטנית זוֹ, שלשוֹנה כּפּעמוֹן המקשקש: דין־דין־דין, תּשׂמח אִמה ותגיל יוֹלדתּה על אָשרה הרב, שנפל לָה ממרוֹמים, כּי קיבּלה מכתּב ממַחמַל־נַפשה, ממדינת־הים, מאַמריקה הרחוֹקה שלח לה, תּבוֹא עליו בּרכה, על תּכשיט זה, על בּעל־נעוּריה, תּאלָתי לוֹ, שעדיִין לא נשׂא שם אַחרת נאָה הימנה, כָשם שעשׂה אוֹתוֹ מוּפקר לחַיה־קיילה העלוּבה, תּרד לעמקי שאוֹל, לאַמריקה עצמה כּוונתי, אשר כּל בּאֶיה לא ישוּבוּ, שוֹכחים נשיהם וּבניהם, פּוֹרקים עוֹל דרךְ־אֶרץ, מרימים כּנפיהם לָעוּף, הלוַאי תּשבּרוּ זרוֹע אַף רגל, קיש־קיש, לכל הרוּחוֹת, אֵין מנוֹס ואֵין מפלט מהם, מעוֹפוֹת אֵלוּ, תּבוֹא מהוּמה עליה, על אַסנה התּרנגוֹלָנית, שדוֹחַן לא תּתּן לָהם וּלשוּמן תּשׂא אֶת נַפשה, כּאִילוּ טחו עֵיניה מראוֹת אֶת שפע הבּיצים, תּפּח רוּחָן, לתּרנגוֹלוֹת כּוונתי, שאֵין כּל תּקוה מהן, אֵינן יוֹצאוֹת ידי חוֹבתן אפילוּ בּביצה אַחַת פּעם בּשבוּע, אשר תּספּיק, לכל הפּחוֹת, למשוֹח אֶת החַלָה בּצוֹק העתּים האֵלה, שהכּל עוֹלה בּיוֹקר ואֵין לשלוֹח יד אֶל שוּם דבר, לא אֶל תּפּוּחי־אדמה ולא אֶל בּצלים, כּאִילוּ קץ כּל בּשׂר בּא, יבוֹא עליו כּל נגע וכל מַחלָה, להגוֹי כּוונתי, אשר גם הוּא חָכם בּאחריתוֹ וּמתכּוון להוֹנוֹת אֶת היהוּדי, מוֹציא נבלה לשוּק, צנוּמה וּכחוּשה, עוֹר ועצמוֹת, וּמבקש שני זהוּבים. קני תּרנגוֹלת לשבּת! אַיֵה התּרנגוֹלת אשר אָמרתּ? הלא אֵין זו תּרנגוֹלת, בּן־אָדם, אֶלָא פּרעוֹש! בּשני זהוּבים חָמדה נַפשךָ? שתּי מכּוֹת אֶתּן לָךְ, וצרוֹת וּפוּרענוּיוֹת, וכל מַדוי מצרים הרעים! כּלךְ־לָךְ לאַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם! וכי ראִיתם מימיכם מנוּוָל כּמוֹתוֹ? כּמה פּעמים כּבר גירשתּיו, כּמה פּעמים דנתּיו בּצוֹננים, ושוּב הוּא כּאן, חתוּל שחוֹר זה, הנגרר אחרי החתוּלוֹת, כּפייסי בּן חַיִים, שמחַזר על ריבה־לאָה התּוֹפרת. הלוַאי יחזירוּ נשמתו לפגָרים מתים, שוֹמר עתּוֹ פּעמַיִם בּכל יֹום, עֶרב וָבוֹקר, מריח בּכל הקדירוֹת, מתכּוון ליהנוֹת מן המוּכן, בּעל־תּאוָה זה, תּפּחנה עצמוֹתיו! בּרוּךְ הבּא, מי קראךָ הנה? אֵין כּאן כּלוּם, הכּל חָרב ויבש, הלוַאי יִיבש לבּךָ, ומוֹחךָ, וראשךָ, וכל…

– אֶת מי אַתּ מקללת שם? – שוֹאֵל אוֹתה קוֹפּיל בּעלה לפי תּוּמוֹ, מַפסיק רגע מהכּוֹת בּקוּרנסוֹ, הוֹפךְ ראשוֹ אֶל אִשתּוֹ וּמַעמיד עליה אֶת מצחוֹ הגָדול והמַבהיק, מצח־המיניסטר אשר לוֹ.

– אֶת מי אני מקללת? אוֹתךָ ואֶת המַמזרים שלָךְ! – משיבה לו שׂרה אִשתּוֹ תּוֹךְ כּדי דיבּוּר, בּלי לחשוֹב אפילוּ רגע, מוֹסיפה לעשׂוֹת אֶת מלאכתּה המשוּלשת כּבתּחילה ודעתּה נוֹחָה מאוֹד, שניתּן לה שוּב פּתחוֹן־פּה להמשיךְ אֶת דיבּוּרה, השוֹטף והוֹלךְ, שוֹטף והוֹלךְ עד אֵין קץ ואֵין תּכלית, כּמי הים הגָדוֹל, כּצרוֹתיהם של יִשׂראֵל, כּימי עניוֹ ודלוּתוֹ של קוֹפּיל. הוֹי על קוֹפּיל עלוּב־הנפש! אִילמלא מוֹשב עגוֹל זה, המצוּפּה עוֹר, שהוּא כּפוּת אֵלָיו כּל היוֹם, למן הבּוֹקר ועד חצוֹת הלילה, וַדאי שהיה קם וּבוֹרח לקצוי תּבל, אֶל אשר יִשׂאוּהוּ רגליו. אבל אֵיךְ יקוּם ואֵיך יִברח, והוּא אנוּס לישב פּה על מוֹשבוֹ ולגמוֹר אֶת מלאכתּוֹ, שאִם לא כן, לא יסַפּק לשׂרה אִשתּוֹ צרכי השבּת, ואוֹי לוֹ לקוֹפּיל, אִם לא יסַפּק לשׂרה אִשתּוֹ צרכי השבּת – אחריתוֹ עדי־אוֹבד!

וּלפיכךְ שחוֹרים פּניו של קוֹפּיל הסַנדלָר כּשוּלי קדירה, שחוֹרים וקוֹדרים. וּלפיכךְ מתהלךְ הוּא תּמיד סַר וזעֵף, נַענה וּמדוּכּא. אֵין אִיש שוֹמע אֶת קוֹלוֹ, אֵין אִיש יוֹדע אֶת צרת נַפשוֹ. בּדממה הוּא מוֹשךְ בּעוֹל הדלוּת וּפגָעיה. בּדממה עוֹברים חַייו הרעים, בּדממה וּבחשכה. רק אָדם־המַעלָה, שתּוֹרתוֹ היא תּוֹרת הפּילוּסוּפים, יכוֹל להתגבּר על כּל זאת, לָשׂאת בּלבּוֹ מַשׂא כּבד, להתאַפּק וּלהחריש. וָאמנם קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ פּילוּסוּף הוּא. פּילוּסוּף מַחריש.

ואוּלָם אִם בּכל ימוֹת השנה מתהלךְ קוֹפּיל הסַנדלָר קוֹדר בּלחץ יגוֹנוֹ, הנה יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, שבּוֹ הוּא מתנַעֵר מיגוֹנוֹ וּמשתּנה כּוּלוֹ, משתּנה וּמתחַדש, כּקטן שנוֹלד. בּיוֹם הזה לא תּכּירוּ אֶת קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ ולא תּאמינוּ למַראֵה עֵיניכם. דוֹמה, כּאִילוּ אָדם זה פּשט עוֹרוֹ ולבש עוֹר אַחר – כּל כּךְ צוֹהלים פּניו וּמַבהיקים! מי מילל לו לקוֹפּיל, שהוּא יִהיֶה ראש המתהוֹללים בּחברת השׂשׂים והשׂמחים, הראש והמַנהיג לכוּלָם! ואָמנם מי שלא ראה אֶת קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ בּיוֹם שׂמחת־תּוֹרה, לא ראה אָדם שׂמח מימיו. כּדי להרבּוֹת השׂמחה, עמד קוֹפּיל והחליף כּוֹבעוֹ הגָדול בּכּוֹבע הקטן של אֶליק האוּמן – ולב מי יעמוֹד בּקרבּוֹ ולא יִתפּקע מתּוֹךְ צחוֹק למַראֶה המוּפלָא הזה? הגיעוּ בּעצמכם: כּוֹבעוֹ של האֶחָד מידתו כּמידת קלחת, וכוֹבעוֹ של השני שיעוּרוֹ כּזית! ולא זוֹ בּלבד, רוֹצים היוּ השנַיִם להחליף גם אֶת קפּוֹטוֹתיהם זוֹ בּזוֹ, ולא עלתה בּידם. קפּוֹטתוֹ של אֶליק עיכּבה: קפּוֹטה קטנה זו צרה היתה ממידת כּתפיו הרחָבוֹת והעצוּמוֹת של קוֹפּיל הסַנדלָר.

קופּיל הסַנדלָר, כּשהוּא מתיצב ליד אֶליק החַייט, מַראֵהוּ כּמַראֵה ענק, כּגָלית הפּלשתּי. וּמה נהדר מַראֵיהם! אַשרי מי שראָה אֶת שני אֵלה יוֹצאִים לרחוֹבה של עיר, חבוּקים ואחוּזים זה בּזה, כּאוֹהב ואהוּבתוֹ, מפזזים וּמכרכּרים יחד ונוֹתנים קוֹלָם בְּשיר! אָמנם קוֹלוֹ של קוֹפּיל קוֹל דק וצרוּד, כּקוֹלה של בּת־היענה, ואַף־על־פּי־כן מתגבּר קוֹפּיל על רפיוֹנוֹ וּמשתּדל להיוֹת עֵזר כּנגד אֶליק, כּמשוֹרר העוֹזר כּנגד החַזן. עמד אֶליק האוּמן לקדש על היין בּקוֹלוֹ האַדיר והחָזק, מיד קוֹפץ קוֹפּיל כּנגדוֹ בּקוֹלוֹ המצפצף: “בּוֹם!” גָּמַר אֶליק אֶת הקידוּש בּנוסח החָג, מסַלסל בּ“מקדש יִשׂראֵל”, מסַיֵים בּניגוּן ממוּשךְ “ו־ה־ז־מַ־נ־י־ם” ומתכּוון להגיש אֶת הכּוֹס אל שׂפתיו, מיד מזדרז קוֹפּיל מאחוֹריו, חוֹטף אֶת הכּוֹס מידוֹ, וּבטרם העיפוֹת עֵיניךָ בּוֹ, כּבר הריק אֶת הכּוֹס עד תּוּמה, וּכבר יצא לרקד, מַפשיל אֶת שוּלי קפּוֹטתוֹ וּמוֹשךְ אֵלָיו אֶת אֶליק האוּמן, שיִהיֶה אַף הוּא רוֹקד וּמזמר כּנגדוֹ. ואֶליק עוֹשׂה רצוֹנוֹ, רוֹקד כּנגדוֹ בּרגליו הקצרוֹת וּמזמר בּשעת מַעשׂה זמר של יוֹם טוֹב, שחציוֹ עברי וחציוֹ תּרגוּם יוָני, וכל חברת השׂשׂים והשׂמחים עוֹנה אַחריו כּאִיש אֶחָד, הלָלוּ שׁרים והלָלוּ מוֹחאִים כּף:

חזקוּ, יהוּדים, חזקוּ ואמצוּ! – צוֹוחַ קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ מתּוֹךְ התעוֹררוּת עליוֹנה וּמצחוֹ, מצח־המיניסטר, מזיע כּוּלוֹ. – רק אַל יִפּוֹל לבבכם, אֶחָי! רק אַל תּתעצבוּ ואַל תּדאָגוּ, והיִיתם אַךְ צוֹהלים, אַךְ רוֹקדים וּמתהוֹללים, אַךְ שׂשׂים וּשׂמחים!

ג. מנדל איש־הפּחים

בּאמת שמוֹ: מנדל הפּחָח, לפי שמנדל זה חָרש־פּחים הוּא על־פּי אוּמנוּתוֹ. ולָמה דיקדקוּ הכּתריאֵלים כּל־כּךְ וקראוּ שמוֹ אִיש־הפּחים? ללמדךָ, שלא מלאכתּוֹ בּלבד בּפחים, אֶלָא אַף הוּא גוּפוֹ נראָה כּאילוּ עשׂוּי פּחים.

יהוּדי בּעל קוֹמה גבוֹהה וישרה, כּוּלוֹ צנוּם ויבש כּריקוּע־פּחים, לָבוּש גלימה ארוּכּה וקשה, גלימה של פּחים, פּניו פּנים של פּחים, זקנוֹ זקן של פּחים, ואפילוּ קוֹלוֹ נשמע כּקוֹל היוֹצא מן הפּחים.

מלאכתּוֹ מלאכת מיחַמים. כּלוֹמר, מלבּן הוּא מיחַמים וּמצפּה אוֹתם ציפּוּי של בּדיל מבּפנים. וּמפּני שהכּתריאֵלים אֵינם מלבּנים אֶת מיחַמיהם אֶלָא בּערבי פּסחים בּלבד, לפיכךְ עיקר השפע בּא לוֹ למנדל אִיש־הפּחים רק משנכנַס אדר, וּבשאָר ימוֹת השנה אֵינוֹ מצוּי אֵצל מיחַמים כּלל. ממילא מוּבן שמתּוֹךְ פּרנסה נאָה זוֹ אֶפשר היה לו למנדל אִיש־הפּחים למוּת בּרעב שבע פּעמים בּיום, אִילמלא זימן לו הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּמה וכמה פּרנסוֹת אחרוֹת, שמהן לחמוֹ נמצא לעתּים רחוֹקוֹת.

למשל: מוּמחה הוּא לרפּא פּרוֹת שאֵינן חוֹלבוֹת וּלהעמידן על החליבה בּעל־כּרחן. תֹּאמַר: מה ענין פּרות שאֵינן חוֹלבוֹת אֵצל מלאכת פּחים? אָמנם שתּי רשוּיוֹת הן, שאֵין תּחוּמיהן יוֹנקים זה מזה, ואַף־על־פּי־כן שאָר־רוּחַ זה, שניתּן למנדל מן השמים, וַדאי לא יזיק לוֹ. ולא יהא ריפּוּא פּרות כּעשׂיית תּנוּרים? הלא גם למלָאכה זוֹ של עשׂיית תּנוּרים מוּמחה מנדל אִיש־הפּחים, וּבכל זאת לא נכשל בּה עדיִין אפילוּ פּעם אֶחָת. ולא עוד, אֶלָא שיוֹדע הוּא גם להדבּיק שברי כּלים זה אֶל זה ולעשׂוֹתם שלמים וּמתוּקנים, עד שאֵין אָדם מכּיר בּסדקיהם כּלל. ואפילוּ בּמלאכת הצוֹבעים כּבר נתנַסה ועמד בּה. אָכן כּשרוֹן הוּא בּאָדם, מַתּת־אלוֹהים, ואשרי כּל הזוֹכה לכךְ!

אמת, מכּל הפּרנסוֹת הלָלוּ גם יחד לא נתעשר עדיִין מנדל אִיש־הפּחים ולא ראה טוב בּחַייו. וּמי יוֹדע, אִם היה אוֹכל לחם לָשׂוֹבע, לוּלא ריסה אִשתּוֹ, שעמדה לוֹ להיוֹת עֵזר כּנגדוֹ.

לריסה, אִשתּוֹ של מנדל, אַף הִיא בּעלת־כּשרוֹן. מילדת היא, ורק יוֹלדוֹת אֵין לה. ולא משוּם שאֵינה מוּמחית למלאכתּה, אֶלָא משוּם שהמילדוֹת הצעירוֹת מהפכוֹת עמה בּחררה זוֹ ודוֹחקוֹת אֶת רגליה. בּדוֹר הזה, דוֹר דעה והשׂכּלה, נתרבּוּ מילדוֹת בּיִשׂראֵל עד אֶפס מקוֹם. אֵין בּית בּכתריאֵליבקה, אשר אֵין שם מילדת. יהוּדי כּתריאֵלי, ששלוֹש בּנוֹת בּוֹגרוֹת לוֹ, שתּים מהן מילדוֹת הן והשלישית יוֹשבת בּיהוּפּיץ ולוֹמדת אַף היא אֶת חָכמת המילדוֹת.

– עיר שכּוּלה מילדוֹת! – אוֹמר מנדל אִיש־הפּחים מרוֹב שׂיחוֹ וכעסוֹ. – כּל מקוֹם שאַתּה מוֹצא יוֹלדת בּכתריאֵליבקה, אַתּה מוֹצא שתּי מילדוֹת כּנגדה, והיוֹלדת שלישית לָהן, לפי שהיוֹלדת עצמה אַף היא מילדת על־פּי אוּמנוּתה.

כּךְ מדבּר מנדל אִיש־הפּחים בּחמת־רוּחוֹ וּמוֹתח בּיקוֹרת קשה על המילדוֹת הכּתריאֵליות. טיבוֹ של מנדל בּכךְ מעוֹלָם. אִיש־ריב ואִיש־מדוֹן הוּא כּל הימים. על הכּל מוֹתח הוּא בּיקוֹרת קשה. בכּל דבר הוּא בּוֹדק וּמוֹצא פּסוּל. אֵין לךָ אָדם, שידינהוּ מנדל לכף זכוּת. אֵין לךָ דבר, שתּהיֶה דעתּוֹ נוֹחה ממנוּ. רוֹאֶה הוּא רק רע כּל היוֹם. למשל, גשם כּי יֵרד בּחוּץ, מיד יִכּנס מנדל לביתוֹ בּפנים נזעמים, כּאִיש אשר בּשׂוֹרה לא־טוֹבה בּפיו: מַבּוּל־מַיִם מציף אֶת האָרץ! ואם יִקרה המקרה וגשם לא יֵרד ימים אחָדים, אַף כּאן יִמצא מנדל מקוֹם להתגדר בּוֹ: גלוּי וידוּע, ששנַת־בּצוֹרת תהיֶה. חָרוֹב תּחרב האָרץ! השמש בּלשוֹנוֹ אֵינה מאִירה ואֵינה מחַממת, אֶלָא לוֹהטת ואוֹכלת על ימין ועל שׂמֹאל ואֵין מידה מַציל! שלג כּי יֵרד, מוּבטח לָךְ, שתּפּוּחי־אדמה יִתיקרוּ. קרח כּי יִהיֶה, מוּבטח לָךְ, שיִכלוּ עֵצים מן השוּק. אָדם כּי ימוּת, אוֹת הוּא לוֹ, כּי מַגפה פּרצה בּעיר וּבני־אָדם נוֹפלים כּשיבּלים מאַחרי הקוֹצר. ללוָית המת אוֹ לניחוּם אבלים ראשוֹן הוּא מנדל אִיש־הפּחים בּין עשׂרה ראשוֹנים. וּכשהוּא בּא לנַחם אֶת האָבל, אֵינוֹ בּא אֶלָא בּשעה שמתוֹ של זה עדיִין מוּטל לפניו, וזוֹ לשוֹן תּנחוּמיו: “מה לךָ כּי נזעקתּ כּל־כּךְ? כּסבוּר אַתּה, שבּן יחיד אַתּה לפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, רךְ ומפוּנק? רבּים שתוּ ורבּים יִשתּוּ. כּסוֹפוֹ של זה סוֹף כּל האָדם. כּל יהוּדי חַייב להכין אֶת עצמוֹ ליוֹם המיתה”… אָדם שחָש בּשיניו, מנדל נכנס אֶצלוֹ לשדלוֹ בּדברים, כּדי להפיג קצת אֶת כּאבו: “ראוּ־נא גם ראוּ אֶת זה ואֶת תּנוּעוֹתיו, שנהפכוּ עליו ציריו! הלזה כּאֵב־שינַיִם תּקרא? שאַל אֶת פּי, ואַגיד אני לָךְ, כּאב־שינַיִם ַה טיבוֹ!” ומנדל עוֹמד לסַפּר לבעל־היִסוּרים, מַה טיבוֹ של כּאֵב־שינַיִם. מַעשׂה בּאָדם אֶחָד, שהיה חָש בשינַיו. גָדל כּאבוֹ

כּל־כּךְ, עד שהיה מטיח ראשוֹ לכּוֹתל. קראוּ לרוֹֹפאִים. בּאוּ הרוֹפאִים ואָמרוּ נוֹאָש לחַייו. התחיל גוֹסס. עמדוּ בּני־ביתוֹ סמוּךְ למיטתוֹ וּביקשוּ עליו רחמים. לא זזוּ משם, עד שנתרפּא וקם ועמד על רגליו.

ואִם תּעלה מַחשבה בּלבּךָ לבוֹא אֶל מנדל אִיש־הפּחים להתאוֹנן לפניו, כּי השיעוּל תּקף עליךָ ואַתּה מכעכּע בּלילוֹת, יעמיד עליךָ פּנים קוֹדרים ויִשאָלךָ: “ויוֹרק דם?”… תֹּאמר: מנדל זה אָדם רע הוּא ושׂוֹנא אֶת הבּריות? חַס ושלוֹם! אֵין בּלבּוֹ שוּם מַחשבה זרה ואֵינו דוֹרש רעתךָ כּלל, ורק טבעוֹ בּכךְ, שהוּא רוֹאֶה אֶת כּל העוֹלָם כּענין רע. ואֵין אָדם עשׂוּי לשנוֹת מטבעוֹ.

וּמי מילל לנביא־הרע הזה, למנדל אִיש־הפּחים, כּי בּיוֹם שׂמחת־תּוֹרה יהפֹוךְ לוֹ אלוֹהים לב אַחר ויעשׂהוּ שׂמח ועליז, בּדחן ולץ מתהוֹלל, המבדח אֶת דעתּוֹ ואֶת דעת האחרים בּדברי שׂחוֹק וקלוּת־ראש, שאֵין לשמוֹע דוּגמתם בּין כּל הכּתריאֵלים?

משנכנַס יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, נהפּךְ מנדל אִיש־הפּחים ונַעשׂה אַשכּנזי. כּלוֹמר, מתחַפּשׂ הוּא בּיוֹם הזה ועוֹשׂה עצמוֹ אַשכּנזי, מתקן בּגדיו בּנוּסח האַשכּנזים ואֵינוֹ מדבּר בּשוּם לשוֹן אַחרת, אֶלָא בּלשוֹן אַשכּנז בּלבד. אֶת קפּוֹטתוֹ, הקפּוֹטה של יוֹם טוֹב, קיפּל וקשר למתניו וַעשׂאָה כּמין מעיל קצר. אֶת פּאוֹתיו, פּאוֹת של חָסיד, הפשיל לאחוֹרי אָזניו – אֵין זכר עוֹד לפאוֹת. וּמצנפת חָבש לראשוֹ – ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! היכן פּישפּש וּמצא מצנפת זוֹ? מַראֶיה כּמַראֵה צילינדר, אֶלָא שכּוּלה מעוּכה וּמרוּסקה, וּגבוֹהה היא למַעלָה מאַמה, דמיוֹנה כּארוּבּת־עשן שעל־גבּי הטחנה, וראשה חָלוּל – כּארוּבּה לכל דבר. ואַף־על־פּי שארוּבּה זוֹ כּבר יצאוּ לָה מוֹניטין בּעיר והכּל זוֹכרים אוֹתה מימי שׂמחת־תּוֹרה של השנים הקוֹדמוֹת, מכּל מקוֹם מקדמים הכּתריאֵלים אֶת פּני מנדל אִיש־הפּחים ואֶת מצנפתּוֹ המשוּנה בּקוֹל תּרוּעה של שׂמחה, כּפנים חדשוֹת וּמצנפת חדשה, והקטנים רצים לפניו, מוֹחאים כּף וּמריעים לקראתוֹ בּעליצוּת יתירה:

– יוֹם טוֹב לאָדוֹן האַשכּנזי! בּרוּךְ הבּא, בּעל־ארוּבּה בּרוּךְ הבּא, בּעל־מצנפת!

אַךְ מנדל אִיש־הפּחים אֵינוֹ עוֹנה אוֹתם דבר. מנדל אֵינו מַשגיח בּחבוּרת הקטנים. מנדל מצוּוה ועוֹמד מששת ימי בּראשית לשׂמח אֶת לב הגדוֹלים. כּל העיר כּוּלה צריכה לשׂמוֹח עמוֹ בּיוֹם שׂמחת־תּוֹרה. והנה נוֹשׂאִים מן הבּתּים החוּצה אֶת כּל השוּלחָנוֹת ואֵת כּל הסַפסלים, וּמנדל אִיש־הפּחים, המכוּנה עכשיו מנדל האַשכּנזי, עוֹלה על שוּלחָן וצילינדרוֹ בּראשוֹ, תּוֹמךְ אֶת מתניו בּידוֹ האַחַת, אוֹחז בּקבּוּק בּידוֹ השנית ויוֹצא לעֵיני הכּתריאֵלים בּמחוֹל אַשכּנַזי, מרקד וּמזמר עם כּל חברת השׂשׂים והשׂמחים מין זמר אַשכּנַזי, שאָנוּ מתרגמים אוֹתוֹ עד כּמה שידנוּ מַגעת בּלשוֹננוּ העברית:

מנדל אִיש־הפּחים עוֹמד על השוּלחָן וּמזמר, וחברת השׂשׂים והשׂמחים עוֹמדת סביבוֹ מלמַטה ועוֹנה אַחריו לכל חרוּז וחרוּז בּקוֹל בּימבּוּם רם:

וּפתאוֹם קוֹפץ מנדל אִיש־הפּחים מעל השוּלחָן וּפּוֹנה אֶל כּל הקהל ואוֹמר:

– שמעוּ־נא, יהוּדים, כּוּלכם! רק אַחַת אֶשאַל אֶת פּיכם, אוֹתה אבקש לָדעת: כּלוּם יֵש בּעוֹלָם דבר טוֹב ויפה ונחמד מהיוֹת יהוּדי? אַדרבּה, מי בּכם יקוּם ויֹאמַר, כּי יֵש בּעוֹלָם דבר טוֹב ויפה ונחמד יוֹתר?

ממילא מוּבן, שבּין הכּתריאֵלים לא יִמָצא אַף אִיש אֶחָד, אשר יקוּם ויֹאמַר, כּי יֵש בּעוֹלָם דבר טוֹב ויפה ונחמד מהיוֹת יהוּדי. הכּל מַסכּימים לדעתּוֹ של מנדל אִיש־הפּחים, והכּל מתלהבים על־ידי כּךְ יוֹתר ויוֹתר, והשׂמחָה הוֹלכת הלוֹךְ וגָדל. כּל פּה מזמר, כּל שׂפה מבמבּמת, כּל גָרוֹן הוֹמה, וידים שלוּחוֹת למחוֹא כּף, ורגלים נשׂוּאוֹת לרקד מאליהן. כּל אַנשי הרחוֹב אוֹחזים זה בּיד זה ויוֹצאִים בּמחוֹלוֹת־המַחנים. הכּל מסתּוֹבבים וּמרקדים בּעיגוּל, הכּל מוֹחאים כּף ורוֹקעים רגל, הכּל שׂשׂים וּשׂמחים.

ד. משה־יעקוֹב אֶפּיקוֹרס

יהוּדי זקן וּבא בּימים, ונראֶה כּצעיר. עדיִין לא כּהתה עֵינו ולא נס ליחוֹ, ואפילוּ שׂיבה לא זרקה בּזקנוֹ. טבע הוּא בּאָדם. כּל בּני־משפּחתּוֹ טבעם בּכךְ. אֵין הזקנה שוֹלטת בּהם עולָמית. מַאריכים ימים עד זקנה ועד שׂיבה, וּשׂערם אֵינוֹ מלבּין. ואַף־על־פּי־כן פּניו קמוּטים, קמוּטים ומכוּרכּמים. משוּל כּתפּוּחַ כּבוּש, כּקישוּא חָמוּץ. לבוּשוֹ קפּוֹטה ארוּכּה, פּוּזמקאוֹת וסַנדלים. הילוּכוֹ בּחשאי, מתּוֹךְ מַחשבוֹת. כּוּלוֹ נתוּן בּעוֹלָמוֹת אחרים.

מלאכתּוֹ מלאכת שענים, שמוֹ מֹשה־יעקוֹב וכינוּיו – “אֶפּיקוֹרס”.

ולָמה קראוּ שמוֹ אֶפּיקוֹרס? על מנהגיו ודעוֹתיו המשוּנים. מפּני שחָרש־שעוֹנים הוּא ויוֹדע אֶת סוֹד סיבּוּב הגלגלים וּמבין בּטיב מכוֹנה והליכוֹתיה, לפיכךְ גלוּיִים לפניו כּמה וכמה דברים, שלא ניתּנוּ להיגָלוֹת לאחרים. וּמפּני שיֶש לוֹ תּמיד עֵסק בּשקיעת החַמה, מכוון אֶת זמן צאתה וּבוֹאָה וּמַבחין בּין יוֹם ללָילָה, לפיכךְ חוֹקר וּא אֶת טבע הדברים עד תּכליתם ויוֹדע מַה לפנים וּמַה לאָחוֹר, מַה הוּא יוֹם וּמַה הוּא לָילָה, מַה הוּא קיץ וּמַה הוּא חוֹרף, ולָמה יוֹרד גשם בּימוֹת הקיץ ושלג בּימוֹת החוֹרף, וּמַה בּא תּחילה, הרעם אוֹ הבּרק, וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ. וּמתּוֹךְ כּךְ יצאוּ לוֹ למֹשה־יעקוֹב מוֹניטין בּכתריאֵליבקה, שחַקרן הוּא ואֶפּיקוֹרס, הדוֹרש בּמוּפלא ממנוּ.

ולא די לוֹ לָזה, שהוּא עצמוֹ חַקרן ואֶפּיקוֹרס, אֶלָא שמבקש הוּא להשפּיע אֶת רוּבּי חקירוֹתיו גם על אחרים, מתכּוון להחטיא אֶת הרבּים ורוֹצה לעשׂוֹת אֶת כּל הכּתריאֵלים חַקרנים ואֶפּיקוֹרסים כּמוֹתוֹ. נכנַס אָדם אֶצלוֹ לתקן אֶת שעוֹנוֹ, מיד יוֹשב משה־יעקוֹב כּנגדוֹ וּפוֹתח בּחקירה פּילוּסוּפית, כּוֹפר בּעיקרים, לוֹעֵג לכל קוֹדש, מבטל בּהבל פּיו אֶת החלוֹמוֹת, שוֹלח לָשוֹן בּעֵין־הרע, מתלוֹצץ על פּגיעתוֹ של כּוֹמר ועל דלָיים ריקים ומַלעיב בּדברי צדיקים וחסידים.

לשלוֹח לשוֹן בּחסידים וּלהעליב בּדברי צדיקיהם ורבּניהם – זה משׂוֹשׂ־דרכּוֹ כּל הימים. פּעמים, כּשדעתּוֹ זחוּחָה בּיוֹתר, הוּא אוֹסף סביבו קהל שוֹמעים ועוֹמד לסַפּר לפניהם סיפּוּר אָרוֹךְ וּמשוּנה, בּלי ראשית וּבלי תּכלית, מַעמיד בּשעת מַעשׂה פּנים תּמימים, כּאָדם המסַפּר מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש, עד שכּל השוֹמע יאמין, כּי אִיש חָסיד הוּא זה, המסיח לפי־תּוּמוֹ אֶת מַעשׂי רבּוֹ ונפלאוֹתיו.

– וּבכן, פּעם אַחַת יצא לדרךְ – כּךְ מַתחיל מֹשה־יעקוֹב לסַפּר סיפּוּרוֹ בּחשאי וּבנעימוּת, והשוֹמעים מבינים מאליהם, בּמי המסַפּר מדבּר – לדרךְ יצא פּעם אֶחָת. ואוֹתוֹ היוֹם עֶרב שבּת היה, עֶרב שבּת עם חשכה. היה נוֹסע והוֹלךְ, נוֹסע והוֹלךְ, נוֹסע והוֹלךְ. ונַעשׂה הדבר תּמוּה בּעֵיניהם: עד מתי? הלא כּבר הגיע זמַן שבּת! אָמרוּ לוֹ: מַה יהא עלינוּ? לא השיב לָהם כּלוּם, אֶלָא ציוָה אוֹתם לנסוֹע הלאָה. מכּיוָן שכּךְ, אֵין עֵצה. אִם הוּא ציוָה לנסוֹע – אֵין להרהר אַחרי דבריו. היוּ נוֹסעים ונוֹסעים, נוֹסעים ונוֹסעים, נוֹסעים ונוֹסעים. התחילה החַמה שוֹקעת. עוֹד שעה, עוֹד חצי שעה, וּפנה יוֹם. חָלשה דעתּם. התחילוּ מתאוֹננים: ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, עד אָנה? הלא יֵש לָחוּש לחילוּל שבּת! אָמַר לָהם: עד כּאן! נעצרוּ בּאֶמצע הדרךְ ועמדוּ. היוּ עוֹמדים ועוֹמדים, עוֹמדים ועוֹמדים, עוֹמדים ועוֹמדים. קצרה רוּחָם. אָמרוּ לוֹ: כּלוּם כּאן נַעשׂה אֶת השבּת? אָמַר לָהם: כּאן. אָמרוּ לוֹ: ודגים מַה יהא עליהם? היכן נקח דגים לשבּת? אָמַר לָהם: גם דגים יִהיוּ. אָמרוּ לוֹ: מאָיִן? אָמַר לָהם: מן הנחל. אָמרוּ לוֹ: והנחל היכן? אָמַר לָהם: הרי הנחל. כּךְ הוָה. נשׂאוּ עֵיניהם וראו נַחל, ולא נַחל אֶלָא נהר, ולא נהר אֶלָא ים. נחה דעתּם. אָמרוּ לוֹ: והיכן נקח לָנוּ גוֹי? אָמַר לָהם: ולָמה לכם גוֹי? אָמרוּ לוֹ: לצוּד דגים בּנחל. אָמַר לָהם: ואַתּם מה? כּבשוּ פּניהם בּקרקע. אָמרוּ לוֹ: לוּא יֵש מכמוֹרת בּידינוּ! אָמַר לָהם הא לָכם מטפחתּי. ירדוּ לכוונתוֹ. נטלוּ מטפּחתוֹ בּידיהם, נכנסוּ לתּוֹךְ הנַחל והתחילוּ חוֹצים בּמים, חוֹצים והוֹלכים, חוֹצים והוֹלכים, חוֹצים והוֹלכים – אֵין סימן לדגים! הפכוּ ראשיהם ליבּשה, אָמרוּ לו: רע המַעשׂה. אָמַר לָהם: כּל־כּךְ לָמה? אָמרוּ לוֹ: אֵין דגים בּנחל. אָמַר לָהם: בּקשוּ ותמצאוּ. כּךְ הוָה. כּיוָן שהוֹציא מפּיו אֶת שתּי המלים האֵלה, מיד הרגישוּ בּחוּש, כּי המטפּחת הוֹלכת וּכבדה, הוֹלכת וּכבדה, הוֹלכת וּכבדה. בּיקשוּ להוֹציא אֶת המטפּחת ולא עלתה בּידם. כּילוּ כּוֹחָם לָריק. חָלשה דעתּם מאוֹד. הציצוּ אֵלָיו בּתחנוּנים. הרגיש בּזה, אָמַר לָהם: משכוּ וּקחוּ. מכּיוָן שכּךְ, אֵין עֵצה. אִם הוּא אָמַר. משכוּ וּקחוּ – אֵין להרהר אַחרי דבריו. עמדוּ כּוּלם והתחילוּ מוֹשכים, עוֹמדים וּמוֹשכים, עוֹמדים ומוֹשכים, עוֹמדים וּמוֹשכים, עוֹמדים וּמוֹשכים…

הלוַאי ימשכוּ כּלבים אֶת נבלתוֹ של זה! וכי ראִיתם מימיכם אֶפּיקוֹרס מנוּוָל כּמוֹתוֹ? – כּךְ אוֹמרים הכּתריאֵלים הנעלבים, עוֹמדים ורוֹקקים ונפטרים מעם פּני האֶפּקוֹרס בּחרי־אָף.

ואַף־על־פּי־כן מי חָקר אֶת נשמת היהוּדי והגיע עד מסתּריה? אָכן חידה היא וַתּהי לחידה! דווקא אֶפּיקוֹרס זה, הלוֹעֵג לכל קוֹדש, ראשוֹן הוּא לשׂישׂ ולשׂמוֹחַ בּשׂמחת־תּוֹרה. וּמי עוֹד כּמוֹהוּ יוֹדע לָשׂישׂ ולשׂמוֹחַ? מי עוֹד כּמוֹהוּ בּין חברת השׂשׂים והשׂמחים, אשר יעצוֹר כּוֹחַ להגיח אֶל קרבּוֹ ייש הרבּה כּל־כּךְ? שמא סבוּרים אַתּם כּי מֹשה־יעקוֹב שוֹתה ייש וּמשתּכּר? חַס ושלוֹם! שיכּוֹר אֵיננוּ, אֶלָא שׂמח. שׂמח וּמשׂמח אֶת הרבּים. בּכל ימוֹת השנה אֶפּיקוֹרס הוּא, וּביום שׂמחת־תּוֹרה נהפּךְ ונַעשׂה יהוּדי כּשר, כּשר וחָסיד. בּכל ימוֹת השנה חַקרן הוּא וּפילוּסוּף, הדוֹרש בּמוּפלא ממנוּ, וּביוֹם שׂמחת־תּוֹרה מַניח חקירוֹתיו ונַפתוּליו ונַעשׂה בּדחן, בּדחן לשם שמים, העוֹמד לבדח אֵת כּל הקהל. ואָמנם אֵין אִיש כּמוֹהוּ יוֹדע לבדח אֶת הלבבוֹת. אַשרי מי שראה אֶת מֹשה־יעקוֹב אֶפּיקוֹרס מרקד בּרחוֹבה של עיר וּמַטאטא בּידוֹ, רגלוֹ האַחַת נעוּלָה ורגלוֹ השנית יחפה, מרקד ומזמר זמר עליז:

וּבשעת מַעשׂה מרים אֶפּיקוֹרס זה אֶת כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ, וטליתוֹ הקטנה מתגלית לעֵין כּל וציציוֹתיו העבוֹת בּאוֹת וטוֹפחוֹת לוֹ על פּניו. וּמי עוֹד כּמֹשה־יעקוֹב יוֹדע לרקד ריקוּד של חסידים? מי עוֹד כּמוֹהוּ קל־רגלים, המרקד ונראָה כּמרחף בּאַויר, נוֹגע ואֵינוֹ נוֹגע בּקרקע? וּמי עוֹד כּמוֹהוּ נעים ונוֹחַ כּל אוֹתוֹ היוֹם לבּריוֹת, מחַבּק וּמגפּף אֵת כּל הבּאים לקראתוֹ, בּין שהם חסידים וּבין שאֵינם חסידים, מנַשק לכוּלָם מנשיקוֹת פּיו וטוֹעֵן לפניהם בּרגש וּבדמעות־עֵינים:

– זכרוּ־נא והעלוּ על לבּכם, מַה גָדוֹל אלוֹהינוּ, מה אַדיר וחָזק הוּא, מַה נישׂא ונשׂגב, וּמַה גָדלוּ מַעשׂיו, וּמה רבּוּ נפלאוֹתיו, וּמַה גָבהוּ דרכיו, אשר אֵין לבוֹא עד תּכליתם ואֵין בּכוֹחַ האָדם וּבשׂכלוֹ להשׂיג מהם מעט מן המעט! אִמרוּ מעתּה: כּלוּם אֵין אָנוּ חַייבים להלל וּלשבּח, לפאֵר וּלרוֹמם אֶת שמוֹ הגָדוֹל? כּלוּם אֵין אָנוּ חַייבים לשׂמוֹחַ בּתוֹרתוֹ הקדוֹשה? כּלוּם אֵין אָנוּ חַייבים לשתּוֹת עוֹד פַעם לחַיִים? לחַיִים, יהוּדים, לחַיִים, אַחינוּ בּני יִשׂראֵל, לחַיִים! לשנה הבּאה בּירוּשלים!

כּל הקהל שכח, כּי מֹשה־יעקוֹב חַקרן הוּא, אֶפּיקוֹרס וכוֹפר בּעיקר, והכּל שוֹתים עמוֹ יין לכבוֹד שׂמחת־תּוֹרה, הכּל אוֹחזים בּידיו ויוֹצאִים עמוֹ בּמחוֹל, הכּל שׂשׂים וּשׂמחים.

ה. שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה

סוֹפוֹ מוֹכיח על תּחילתוֹ: מסתּמא בּימי נעוּריו בּעל־עבירה גָדוֹל היה, לפיכךְ חָזר בּזקנתוֹ ונַעשׂה בּעל־תּשוּבה.

לפנים קראוּ לוֹ שם אַחר: שעיה־דויד כּלי־זמר היה שמוֹ. מנַגן הוּא בּכלי־זמר. וּמפּני שאוּמנוּתוֹ אוּמנוּת מנַגן, וַדאי שלא נזהר מן החטא. המנַגנים רוּבּם חשוּדים על דבר עבירה. פּרנסתם מביאה אוֹתם לידי כּךְ. שׂיחַ ושׂיג לָהם תּמיד עם נשים ועם בּתוּלוֹת. ואֵימתי? בּזמַן החתוּנוֹת, בּשעה שאֵלוּ מקשטוֹת וּמפרכּסוֹת עצמן ויוֹצאוֹת בּמחוֹל. ואַף מנהגיהם וּלבוּשם של בּני־אָדם אֵלוּ מעידים על טיבם: מסַלסלים בּשׂערם, מקצרים בּעֶליוֹנים וּמַאריכים בּתחתּוֹנים, שלא כּמנהג יִשׂראֵל.

אָמרוּ עליו על שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה, שבּימי נעוּריו היה מגדל בּלוֹרית, יוֹצא בּקפּוֹטה קצוּצה וּכתפיה שחוֹרה סרוּחָה לוֹ מעל שכמוֹ. ולא זוֹ בּלבד. יֵש אוֹמרים: אַף אֶת זקנוֹ היה מתקן בּצנעה.

ואוּלָם כּל זה היה בּשכּבר־הימים, בּימי נעוּריו. עכשיו שינה שעיה־דויד אֶת דרכיו. עכשיו הריהוּ מגדל אֶת זקנוֹ וּפאוֹתיו, לוֹבש קפּוֹטה ארוּכּה, קפּוֹטה יהוּדית, וּמצטיין בּמידותיו מכּל חבריו: אֶחָד הוּא שעיה־דויד בּתוֹךְ חברת המנַגנים, העוֹשׂה תּפילתוֹ קבע שלוֹש פּעמים בּיוֹם.

וּתפילתוֹ של שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה אַף היא תּפילה מצוּיֶנת, שאֵינה דוֹמה לתפילתם של שאָר הבּריוֹת. שעיה־דויד אֵינוֹ מתפּלל בּלחש, אֶלָא מַגבּיה קוֹלוֹ, צוֹעֵק וּמַרעיש עוֹלמוֹת בּתפילתוֹ. נראֶה, שמקטני־אמנה הוּא. חוֹשש הוּא, שמא לא יִשמַע הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, כּביכוֹל, אֶת תּפילת העני, כּשהיא נאמרת בּלחש. וּמלבד זאת, אֵינוֹ מַאמין בּעצמוֹ ולבּוֹ מהסס בּוֹ, שמא טעה בּתפילתוֹ וחיסר מלה אֶחָת, וּלפיכךְ הוּא נוֹהג לכפּוֹל כּל מלה וכל שוּרה ואוֹמרן שתּי פּעמים. מוַתּר הוּא משלוֹ וּמוֹסיף לגָבוֹה: “בּרוּךְ – בּרוּךְ, שאָמַר – שאָמַר, והיה – והיה; בּרוּךְ שאָמַר והיה – בּרוּךְ שאָמַר והיה… העוֹלָם – העוֹלָם, בּרוּךְ – בּרוּךְ, הוּא – הוּא, בּרוּךְ – בּרוּךְ, גוֹזר – גוֹזר; העוֹלָם בּרוּךְ הוּא בּרוּך גוֹזר – העוֹלָם בּרוּךְ הוּא בּרוּךְ גוֹזר” … היהוּדים, היוֹשבים בּבית־הכּנסת בּקרבתוֹ, מתרגזים עליו ואוֹמרים, כּי תּפילתוֹ, תּפילת הדיוֹט, קשה עליהם מאוֹד: מבלבּל הוּא אֶת מוֹחָם בּצעקתוֹ, מערבּב אֶת תּפילתם בּכפל המלים וּמַתעֶה אוֹתם מדרכּם הנכוֹנה.

מה ראה שעיה־דויד, שחָזר בּתשוּבה ונַעשׂה חָסיד וירא־שמַיִם לעֵת זקנתוֹ – אֵין אִיש יוֹדע. כּשתשאלוּ אֶת פּיו, לא יענה אֶתכם. וּכשתּלגלגו עליו, לא יִשמַע ולא ישׂים אֶת לבֹּו אליכם. אֵין אִיש יוֹדע, מַה טיבוֹ של זה וּמה חַייו. יהוּדי זר וּמוּזר בּכל דרכיו, פּרוּש מן הבּריוֹת, צנוּע ונחבּא, בּעל־תּשוּבה מסתּתּר.

אֵין זאת כּי־אִם מקרה לא־טהוֹר קרהוּ בּחַייו. יֵש אוֹמרים: אִשתּוֹ גָרמה לכךְ. אִשה יפה היתה לוֹ, עמדה ועשׂתה מעשׂה מגוּנה בּנעוּריה וּברחה מפּניו עם מאַהבה, עם סגן שׂר־השוֹטרים. מי האמין לשמוּעה כּזאת? גוֹי ישר היה, יוֹשב בּשכוּנת היהוּדים ונראֶה כּאוֹהב־יִשׂראֵל. ועמד פּתאוֹם ועבר מכּתריאֵליבקה למקוֹם אַחר וּפיתּה אֶת אִשתּוֹ של שעיה־דויד, כּי תּלךְ גם היא אַחריו. לוּא אֵירע הדבר בּיוֹם, אֶפשר ששעיה־דויד היה מפייסה בּדברם רכּים וּמשיב אֶת לבּה עליו, אוֹ שהיה כּוֹפה אוֹתה וּמחזיקה בּביתוֹ בּעל־כּרחה. ואוּלָם האָסוֹן קרהוּ בּלילה, ולא בּאֶחָד מלילוֹת החוֹל, אֶלָא בּליל־שבּת, ואפילוּ לדלוֹק אַחריה לא היה יכוֹל. גדוֹלה היתה החרפּה, וגָדוֹל ממנה הכּאֵב, לפי שעזבה בּידוֹ תּינוֹקת מוּטלת בּחיתּוּליה. על תּינוֹקת זוֹ עברה אָז הרינה בכּתריאֵליבקה… אַךְ מי יאמין לרינה העוֹברת בּכתריאֵליבקה! התּינוֹקת גָדלה בּביתוֹ של שעיה־דויד עד שנתבּגרה ונעשׂתה יפת־תּוֹאַר, כּוּלה דוֹמה לאִמה, ואפילוּ בּטבעה וּבדרכיה. ולא עוֹד, אֶלָא שבּדרכיה עלתה גם על אִמה: פּעם אַחַת, בּהיוֹתה כּבר ארוּסה לבחוּר מהוּגָן מאוֹד, קמה פּתאוֹם ועזבה אֶת אָביה ואֶת חתנה ועשׂתה מַעשׂה אשר כּמוֹהוּ לא נשמַע בּכתריאֵליבקה. להאריךְ בּזה לא כּדאי. הדבר היה בּשכּבר־הימים, ואוֹתה ריבה כּבר נשכּחה מלב בּני העיר. ורק אָביה לא שכח אוֹתה. אֵיךְ יִשכּח אָב אֶת בּתּוֹ־יחידתוֹ, אֶת עצמוֹ וּבשׂרוֹ, ואפילוּ קיפּחה חַייה והעטתה על ראשה חרפּת־עוֹלָם, אשר לא תּימָחה?

אָמנם שעיה־דויד עצמוֹ לא דיבּר מעוֹלָם עם אִיש על זה. עם מי ידבּר ולפני מי יִשפּוֹךְ שׂיחוֹ, והוּא הוֹלךְ ערירי, בּוֹדד בּעוֹלָמוֹ, פּרוּש מן הבּריוֹת? וּמי יקוּם ויִשאָלהוּ ויפזר מלח על פּצעֵי לבבוֹ? וּמַה יוֹעילוּ לוֹ הדברים? אֵין צוֹעקים על מה שעבר. מוּטב שיסיח אֶת דעתּוֹ מכּל זאת ויִתּן אֶת לבּוֹ למלאכתּוֹ, לנַגן בּחתוּנוֹת. מלאכתּוֹ חוֹבה היא לוֹ, וֵאין להיבּטל ממנה לעוֹלָם. אפילוּ בּשעת חירוּם, בּשבוּע השני לאַחַר האָסוֹן, הלךְ שעיה־דויד לנַגן בְחתוּנוֹת. גָדוֹל כּוֹחה של פּרנסה! אִילמלא הלךְ אָז שעיה־דויד לנַגן בּחתוּנותֹ, היוּ משלחים אוֹתוֹ ממַקהלת המנַגנים. עכשיו אֵינוֹ חוֹשש עוֹד לכךְ, שישלחוּהוּ מן המַקהלה. אָדם העוֹמד על משמרתּוֹ ומנַגן חמשים שנה בּזוֹ אַחַר זו, לא בּמהרה ישוּלָח. אמת, אינוֹ דוֹמה ניגוּנוֹ עכשיו לניגוּנוֹ אָז, בּימי נעוּריו. אָז, בּימי נעוּריו, היה מנַגן, ועכשיו אֵינוֹ אֶלָא מנַסר בּכינוֹרוֹ, מוֹליךְ אֶת הקשתּנית על־גבּי הנימים אֵילךְ ואֵילךְ בּלא טעם וּבלא רגש, כּמי שכּפאוֹ שד: ראם־טאם, טאם־טאם! ראם־טאם, טאם־טאם! אֵין לבּוֹ של שעיה־דויד לכלי־זמרוֹ עתּה. ויֵש אשר יִקרה מקרהוּ גם לנַמנם קצת בּעֶצם המלָאכה. ואוּלָם לנַמנם לא יִתּנהוּ פּרץ, הוּא פּרץ המנַצח בּנגינוֹת. זה פּוֹגע בּמַקל־המנַצחים אשר לוֹ בּחוֹטמוֹ של שעיה־דויד וּמעירוֹ: “מוֹרנוּ ורבּנוּ, כּבר הגיע זמַן קימה של סליחוֹת!” ולא פּרץ המנַצח בּלבד, אֶלָא כּל בּני המַקהלה מקנתּרים אֶת שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה, מתקלסים בּוֹ בּסתר וּבגלוּי ועוֹשׂים לוֹ אֶת אשר לא יֵעשׂה ליהוּדי בּמקוֹמנוּ: מַעלימים ממנוּ אֶת הכּוֹפר, מוֹשחים לוֹ אֶת הקשתּנית בּחמאָה, מַכניסים חתוּל לתוֹךְ נַרתּיקוֹ, – ושעיה־דויד כּאִילם לא יִפתּח פּיו. סוֹבל וּמַעלים עין. “יהוּדי עיקש וּמַר־נפש!” כּךְ אוֹמרים עליו חבריו המנַגנים וּמציקים לוֹ עד מות.

ויוֹתר מכּוּלם מתקלס בּוֹ פּרץ המנַצח וּמַלעיג על מידת חסידוּתוֹ היתירה. פּרץ זה עוּל־ימים הוּא, אַברךְ מתגנדר בּלבוּשוֹ, אַדמוֹני עם זקן גָזוּז וידים זרוּעוֹת עדשים. רואֶה הוּא אֶת עצמוֹ כּמוּמחה רב לחָכמת הנגינה, מחבר “תּוים” משלוֹ משׂתּרר על המַקהלה בְחזקת־היד ועוֹשׂה בּשעת ניצוּחוֹ מיני עוָיוֹת משוּנוֹת כּל־כּךְ, עד שאֵין אָדם יכוֹל לעמוֹד מפּניו. מנַצח הוּא על המַקהלה לא בּמַקלוֹ בּלבד, אֶלָא בּידיו וּבראשוֹ, בּעֵיניו וּבעפעפּיו, בּחוֹטמוֹ וּברגליו וּבשאר אֶברי גוּפוֹ. עבוֹדת הנגינה, הוּא אוֹמר, מַרגיזה אֶת עצביו. בּשעת עבוֹדתוֹ, הוּא אוֹמר, נרגָז הוּא בּיוֹתר. וחבריו אוֹמרים: אַל תּקרא “נרגָז”, אֶלָא “משוּגָע”. אֵת כּל כּעסוֹ הוּא שוֹפךְ על ראש שעיה־דויד העלוּב. “מוֹרנוּ ורבּנוּ” – כּךְ קוֹרא לוֹ פּרץ המנַצח.

– מוֹרנוּ ורבּנוּ, עמוֹד וּפרֹוף אֶת כּפתּוֹרי קפּוֹטתךָ.

– מוֹרנוּ ורבּנוּ, הסתּר ציציוֹתיךָ בּמקוֹם צנוּע.

– מוֹרנוּ ורבּנוּ, עכשיו יכוֹל אַתּה להתפּלל מנחה.

– מוֹרנוּ ורבּנוּ, כּמה פּרקי תּהילים בּלעתּ היוֹם אֶל קרבּךָ על בּטן ריקה?

בּני המַקהלה גוֹעים בּצחוֹק לשמע דברי חָכמתוֹ של פּרץ המנַצח, ושעיה־דויד עצמוֹ שוֹמע וּמַחריש, כּאִילוּ לא אֵלָיו מכוּוָנים הדברים.

דירתוֹ של שעיה־דויד בּקצה העיר היא, בּביתוֹ של גוֹי. שם הוּא מבשל ארוּחָתוֹ בּקדירה קטנה וּמכין אֵת כּל צרכיו בּעצמוֹ. בּימי הקיץ תּפגשהוּ פּעמים, כּשהוּא חוֹזר מן השוּק ואבטיח בּידוֹ אוֹ צנוֹן תּחת זרוֹעוֹ, פּוֹסע פּסיעוֹת דקוֹת וראשוֹ ניבּט לאָרץ. וּכשחָזר לביתוֹ, מיד הוּא עוֹמד להתפּלל, אוֹ יוֹשב לקרוֹא בּתּהילים בּניגוּן וּבקוֹל רם, כּוֹפל אֶת המלים וחוֹזר על כּל שוּרה ושוּרה שתּי פּעמים, כּדרכּוֹ: “אַשרי – אַשרי, האִיש – האִיש, אשר – אשר, לא – לא, הלךְ – הלךְ; אַשרי האִיש אשר לא הלךְ – אַשרי האִיש אשר לא הלךְ”… גדוֹלה תּשוּבה!

וּפתאוֹם, בּיוֹם אֶחָד, מתעוֹרר שעיה־דויד הצנוּע והנחבּא, כּניעוֹר מתּרדמה ארוּכּה, יוֹצא מגדרוֹ וּמשנה אֶת טעמוֹ, מַשמיע אֶת קוֹלוֹ בּרבּים ונַעשׂה מעוֹרב עם הבּריוֹת, חַי ועליז, שׂשׂ ושׂמח.

אוֹתוֹ היוֹם יוֹם שׂמחת־תּוֹרה הוּא.

מי פּוֹרץ לבית־הכּנסת בּראש השׂשׂים והשׂמחים, שיכּוֹר וּמבוּסם, בּה בּשעה ששאָר היהוּדים עדיִין לא טעמוּ כּלוּם ועדיִין עוֹמדים בּתפילתם? מי שוֹמט אֶת החַזן מן התּיבה וּמַעמיד בּמקוֹמוֹ אֶת אֶליק האוּמן, שיִתּן אֶת קוֹלוֹ האַדיר והחָזק בּניגוּן של ימים נוֹראִים וכל השׂשׂים והשׂמחים יענוּ אַחריו בּמַקהלה? מי מתיצב ליד ארוֹן־הקוֹדש לחַלק אֶת פּסוּקי “אַתּה הראֵית” לחברת השׂשׂים והשׂמחים?

שעיה־דויד כּלי־זמר, הוּא ולא אַחר! בּעל־תּשוּבה נחבּא זה, הבּוֹרח כּל ימיו מפּני הבּריוֹת, אֵינוֹ פּוֹצה פה ואֵינוֹ מַשמיע קוֹל בּמשךְ כּל השנה, עכשיו נַעשׂה ראש וראשוֹן לחבוּרה, מוֹשל וּמַנהיג, שהכּל נכנעים לרצוֹנוֹ ועוֹשׂים פּקוּדתוֹ. עוֹמד הוּא ליד ארוֹן־הקוֹדש וידיו פּרוּשׂוֹת מזה וּמזה, שלא יִכּנס אַחר בּמקוֹמוֹ, קוֹרא בּניגוּן לחברת השׂשׂים והשׂמחים וּמכבּד אֵת כּל אֶחָד מהם בּפּסוּק של “אַתּה הראֵית”:

הרבּני החַייט רב אֶליק האוּמן מתכּבּד בּפסוּק ראשוֹן של “אַתּה הראֵית”!

– הרבּני הסַנדלָר רב קוֹפּיל בּעל־מוֹחַ מתכּבּד בּפסוּק שני של “אַתּה הראֵית”!

הרבּני הסמוֹוַרניק¹ רב מנדל אִיש־הפּחים מתכּבּד בּפסוּק שלישי של “אתה הראֵית”!

וכל המתפּללים עוֹמדים מרחוֹק וצוֹחקים, צוֹפים בּמַחזה לראוֹת, מה עוֹד יעשׂה לפניהם שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה? הכּל יוֹדעים מראש, מַה יעשׂה שעיה־דויד. הכּל זוֹכרים אֶת מַעשׂיו מן השנה שעברה. יוֹדעים הם, כּי אַחרי פּסוקי “אַתּה הראֵית” יעמוֹד שעיה־דויד לחַלק גם אֶת ההקפוֹת לחברת השׂשׂים והשׂמחים, והכּל בּניגוּן הקוֹדם ועל־פּי הסדר הקוֹדם, לָזה הקפה ראשוֹנה ולָזה הקפה שניה ולָזה הקפה שלישית. לעצמוֹ הוּא נוֹטל אֶת ההקפה האחרוֹנה וחוֹלק כּבוֹד גם לעצמוֹ:

– הרבּני הכּלי־זמר רב שעיה־דויד מתכּבּד בּהקפה אחרוֹנה!

ואַחַר־כּךְ אוֹחזים כּל השׂשׂים והשׂמחים אִיש בּיד רעֵהוּ, עוֹשׂים עיגוּל מסביב לבּימה, מזמרים כּוּלם “עוֹזר־דלים” ויוֹצאִים בּמחוֹל לָשׂישׂ ולשׂמוֹחַ בשׂמחת־תּוֹרה. ויוֹתר מכּוּלם שׂשׂ ושׂמח שעיה־דויד בּעל־תּשוּבה, המרקד בּתוֹךְ העיגוּל, הוּא וספר־תּוֹרה בּידוֹ. חוֹבק הוּא אֶת ספר־התּוֹרה וּמאַמצוֹ אֶל לבּוֹ באַהבה וּברחמים, כּאָב המאַמץ אֶת בּנוֹ, וקוֹרא מתּוךְ התלהבוּת רבּה:

– שׂישׂוּ, יהוּדים, שׂישׂוּ ושׂמחוּ בּשׂמחת־תּוֹרה! רקדוּ, יהוּדים, הרימוּ פּעמיכם! שׂישׂוּ, יהוּדים, שׂישׂוּ ושׂמחוּ בּשׂמחת־תּוֹרה!

וכל בּני החבוּרה מתלהבים עמוֹ, כּוּלָם מרקדים בּעיגוּל, כּוּלָם מזמרים, כּוּלָם שׂשׂים וּשׂמחים.

ו. רבּנוּ יוֹנה

זמר נאֶה זה אַתּם שוֹמעים בּכתריאֵליבקה בּכל עֶרב שבּת וּבכל עֶרב יוֹם טוֹב.

זמר זה אוֹמרוֹ יוֹנה הבּלָן, יהוּדי שׂעיר, בּעל קוֹמה וּבעל צוּרה, גברתּן ועבדקן, אַדמוֹני עם גבּוֹת־עֵינַיִם צהוּבּוֹת ועבוּתּוֹת. מזמר הוּא בּקוֹל נעים מאוֹד, עוֹבר בּחוּצוֹת וּבשוָקים, מַכריז כּרוּזוֹ יהוּדית וּמתרגמוֹ מיד גוֹיִית, כּדי לָצאת ידי חוֹבתוֹ לכל יוֹשבי העיר, בּין שהם בּני־ברית וּבין שאֵינם בּני־ברית. משוּם שבּית־המרחָץ הכּתריאֵלי, אַף־על־פּי שנבנה בּממוֹנם של יִשׂראֵל, לתוֹעלתּם ולהנאָתם, בּכל זאת בּית־מרחָץ יִקָרא לכל העמים. אֵין מַבדילים בּוֹ בּין יהוּדי לנכרי ואֵין נוֹהגים בּוֹ מנהג זה, שאָחזוּ מתוּקנים שבּהם, מנהג הגבּלוֹת וחוּקי־זרים. וּכדי לשׂבּר אֶת האוֹזן, שהכּל יֵדעוּ, לאָן הוּא קוֹרא אוֹתם, תּלה

יוֹנה הבּלָן בּחוּדוֹ של כּלוֹנס ארוֹךְ מַטאטא של זרדים – סמל בּית־המרחָץ וצביוֹנוֹ.

שמעוּ הכּתריאֵלים אֶת כּרוּזוֹ הנעים של יוֹנה הבּלן וראוּ אֶת המַטאטא מתנוֹסס והולךְ בּרחוֹבה של עיר, מיד הם מדמים לעצמם מתּוֹךְ הנאה מוּקדמת עוֹנג של בּית־מרחָץ, טוֹעמים טעמוֹ וּמַרגישים בּריחוֹ, רוֹאִים אֶת עצמם כּאִילוּ הם משתּטחים כּבר על האִצטבה העֶליֹונה, סוֹלדים וּמתעדנים בּערפלי הבל חָם, ועל גבּיהם, מלמַעלָה, עוֹמד יוֹנה הבּלן וּמנַצח עליהם בּמַטאטאוֹ, מַטאטא־הזרדים, מַשפּיע עליהם הבל רב, מַצליפם ודש את בּשׂרם וּמשדלם בּשעת מַעשׂה בּדברים נעימים, חציוֹ מדבּר יהוּדית וחציוֹ רוּסית, כּדרכּוֹ תּמיד: “הוֹי, אַחים, חזקוּ ואִמצוּ! לכבוֹד השבּת נפיק הבל רב עד בּלי די!”…

ולָמה מדבּר יוֹנה הבּלָן רוּסית לאֶחָיו הכּתריאֵלים? משוּם שרוֹאֶה הוּא אֶת עצמוֹ כּרוּסי גָמוּר, שמוֹצאוֹ ממרחַקי המדינה, מיערי סיבּיריה. ואָמנם קצת אמת יֵש בּדבר. כּלוֹמַר, הוֹרתוֹ ולידתוֹ של יוֹנה הבּלָן לא היוּ חלילה בּסיבּיריה, אֶלָא בּמקוֹם הקרוֹב לָנוּ, בּכתריאֵליבקה גוּפה, ואַף־על־פּי־כן יֶש לוֹ הצדקה להימנוֹת אֶת אֶזרחי סיבּיריה הרחוֹקה, משוּם מַעשׂה שהיה. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה:

לשעבר, בּשכּבר־הימים, נתפּס יוֹנה למַלכוּת על דבר עבירה. מה היה טיבה של אוֹתה עבירה – אֵין שוּם בּריה יוֹדעת, ורק הכּל יוֹדעים, שיוֹנה נכשל בּענין שאֵינו מהוּגָן. יוֹנה עצמוֹ אוֹמר, כּי אוֹתוֹ הענין “ענין ריק” היה, ואַף־על־פּי־כן אָסרוּ אוֹתוֹ בּשַלשלָאוֹת של בּרזל והביאוּהוּ לבית־דין, ונחתּם גזר־דינוֹ לרעה, ונתחַייב חוֹבת גָלוּת למקום היערים הרחוֹקים, שלא כּל יהוּדי זוֹכה לָדוּר שם, אֶלָא אִם כּן נתפּס בּגנבתוֹ. וכעבוֹר זמן רב, אַחרי שכּלוּ ימי גָלוּתוֹ, חָזר יוֹנה למקוֹם־מוֹלדתּוֹ וּביקש להיכּתב שוּב בּין תּוֹשבי העיר כּתריאֵליבקה. מתּחילה סירבוּ הכּתריאֵלים ליחד שמוֹ של אַסיר סיבּיראִי בּתוֹכם, ואַף־על־פּי־כן נעתּרוּ לוֹ לבסוֹף, ויוֹנה נַעשה שוּב כּתריאֵלי בּין אֶחָיו הכּתריאֵלים. ורק אֶת קרוֹביו ואַנשי־שלוֹמוֹ לא מצא עוֹד בּיניהם. הלָלוּ מתוּ, והלָלוּ נתפּזרוּ לכל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם. ולא היתה לו תּקנה אֶלָא לקבּוֹע דירתוֹ בּבית־המדרש הגָדוֹל, מאחוֹרי התּנוּר. ואוּלָם מַה יעשׂה בּבית־המדרש יהוּדי כּמוֹתוֹ, בּוּר ועם־האָרץ, שאֵינוֹ יודע לתרגם אפילוּ פּסוּק אֶחָד כּצוּרתוֹ? לא יִפּלא אֵיפוֹא, כּי יוֹנה, “הסיבּיראִי” נַעשׂה מַטרה לחציהם השנוּנים של ליצני העיר, שהיוּ מתלוֹצצים עליו וצוֹחקים בּכל פּה על תּפילתוֹ המשוּנה, תּפילת הדיוֹט, המסרס אֶת המלים וּמעוות אֶת הכּתוּבים ונכשל בּקריאָתוֹ, כּמגשש בּאפלה. וּלהרבּוֹת השׂמחה, היתה דרכּוֹ של יוֹנה זה, כּדרךְ כּל עמי־האָרץ, להתפּלל דווקא בּקוֹל רם, למַען יִשמַע כּל העם ויֵדע, עד היכן מַגיעים שיבּוּשיו. לפיכךְ עמדוּ הליצנים הכּתריאֵלים וכינוּ לוֹ שם “רבּנוּ יוֹנה” – ושם זה היה הוֹלמוֹ יפה וּמלווה אוֹתוֹ כּל הימים.

– וּבכן, רבּנוּ יוֹנה, שב־נא בּמחילה מכּבוֹדךָ כּאן, ליד התּנוּר, וסַפּר לָנוּ על המדינוֹת הרחוֹקוֹת אשר בּסימבּיר…

דרךְ־אֶרץ, פּרחָחים! התפּזרוּ כּוּלכם, הרתּיעוּ עצמכם וּפנוּ מקוֹם לגָדוֹל מכּם, לרבּנוּ יוֹנה!…

ורבּנוּ יוֹנה נכנס לישיבה מאחוֹרי התּנוּר, תּוֹפס מקוֹם בּראש החבוּרה וּמַתחיל לסַפּר להכּתריאֵלים אֵת כּל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ ואֶת חבריו האסירים בּמדינוֹת הרחוֹקוֹת אשר בּסיבּיריה – על היערים והבּיצוֹת אשר עברוּ שם, ועל הקוֹר והקרח אשר סבלוּ שם, ועל עבוֹדת־הפּרךְ אשר העבידוּ אוֹתם, ועל המַאכלים אשר אָכלוּ שם, ועל המַכּוֹת אשר הכּוּם נוֹגשׂיהם. הסיפּוּרים הלָלוּ מיעוּטם אמת ורוּבּם דברי־הבאי, קלוּטים מדמיוֹנוֹ של רבּנוּ יוֹנה, ואַף־על־פּי־כן יֵש בּהם כּדי להתקבּל על לבּוֹת השוֹמעים, למשוֹךְ אוֹתם בּחַבלי־קסם וּלהשׂבּיעם עוֹנג רב, לפי שרבּנוּ יוֹנה כּשרוֹן נפלא ניתּן לוֹ, כּשרוֹן של מסַפּר בּחסד אלוֹהים: לשוֹנוֹ כּשמן רכּה וּפיו מפיק מַרגָליוֹת. מסַפּר הוּא והוֹלךְ בּלי הרף וּבלי מַעצוֹר, משלב מאוֹרעוֹת וּמַעשׂים זה בּזה בּחָריצוּת רבּה כּל־כּךְ, עד שאֵין להכּיר בּתחוּמים המַגבּילים בּין אמת וּבין דמיוֹן. בּעֵת הראשוֹנה היוּ הכּל מתאַוים לסיפּוּריו הנאִים ושוֹתים בּצמא אֶת דבריו. ואוּלָם בּרבוֹת הימים קצה נפש הכּתריאֵלים גם בּזה, ושוֹמעֵי סיפּוּריו של רבּנוּ יוֹנה התחילוּ פּוֹחתים והוֹלכים. כּלָל גָדוֹל הוּא בּעוֹלָם: גם אָכוֹל לביבוֹת הרבּה לא טוֹב. וּמתּוֹךְ כּךְ הוּרע גוֹרלוֹ של רבּנוּ יוֹנה וחנוֹ סר מעליו. בּימים ההם קם לוֹ שׂטן בּבית־המדרש בּדמוּת גצי שׂר־הפּלךְ, הוּא גצי השמש, שמתּחילה לא היתה דעתּוֹ נוֹחָה מסיבּיראִי זה, אַף־על־פּי שאֶת סיפּוּריו הנאִים אָהב גם הוּא לשמוֹע. עמד גצי שׂר־הפּלךְ וגָזר גזירה על רבּנוּ יוֹנה: אֵין בּית־המדרש עשׂוּי כּהקדש, שיִהיֶה משמש מקוֹם־לינה לכל אסוּפי מן השוּק! רצוֹנוֹ של זה לישוֹן בּלילוֹת – יֵלךְ ויִישן בּחוּץ, אוֹ לא יִישן כּלָל, וּבלבד שלא יעשׂה אֶת בּית־המדרש דירת־קבע לעצמוֹ!

ימים קשים הגיעוּ לרבּנוּ יוֹנה. ימים רעים וּמרים, אשר כּמוֹהם לא היוּ לוֹ מעוֹלָם. אִילוּ היה יהוּדי בּן־תּוֹרה, אוֹ אִילוּ ידע אֵיזוֹ מלָאכה המחַיה אֶת בּעליה, אוֹ לוּא, לכל הפּחוֹת, היה חוֹלה וּבעל־מוּם, כּזיסיל היוֹרד, למשל, וַדאי נמצא לוֹ מקרב הכּתריאֵלים אִיש כּרב רפאֵל מַשגיח, שהיה דוֹאֵג למַחסוֹריו וּמפרנסוֹ בּתוֹךְ שאָר עניֵי העיר. ואוּלָם רבּנוּ יוֹנה, לשברוֹ וּלהוָתוֹ, היה בּריא ושלם בּגוּפוֹ, ולא בּריא בּלבד, אֶלָא גיבּוֹר ואַמיץ־כּוֹחַ, גברתּן לכל דבר, וּמי זה יעוֹרר לבּוֹ לחמוֹל על אָדם כּמוֹתוֹ? וּלהחזיר בּעצמוֹ על הפּתחים לא רצה. מוּטב לוֹ שימוּת בּרעב, וחרפּה זוֹ לא יעטה על ראשוֹ!

וכךְ היה רבּנוּ יוֹנה דר בּחוּץ, בּחצר בּית־המדרש, עוֹשׂה אֶגרוֹפוֹ כּר למראשוֹתיו, שוֹכב וּמהרהר וּמתגעגע בּכל לבּוֹ על “המדינוֹת הרחוֹקוֹת”, כּתינוֹק המתגעגע על אִמוֹ־הוֹרתוֹ, רוֹאֶה בּחלוֹמוֹ אֶת האָרץ הקרה, הגדוֹלה והרחָבה, אֶרץ היערים הארוּכּים והשלָגים הסוֹערים, וּמקלל אֶת יוֹם שוּבוֹ לכאן, למקוֹם־מוֹלדתּוֹ, לעֵמק עכוֹר זה הצר והאָפל, שיהוּדים עניִים דחוּקים וּצפוּפים בּוֹ, כּדגים מלוּחים בּחָבית, מאֵין מקוֹם פּנוּי וּמאֵין אַויר לנשימה.

אַךְ אֵל רחוּם וחַנוּן לא יעזוֹב אֶת בּריוֹתיו. ראָה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּעניוֹ של רבּנוּ יוֹנה ושלח לוֹ עֶזרתוֹ פּתאוֹם. ריוַח והצלה עמדוּ לרבּנוּ יוֹנה ממקוֹם, אשר אִיש לא שיעֵר לוֹ: רב אַהרוֹן, הבּלָן הזקן, זכרוֹנוֹ לברכה, הלךְ בּדרךְ כּל האָרץ וּפינה אֶת מקוֹמוֹ בּבית־המרחָץ לאַחר. וּכלוּם יֶש לךָ אָדם, הראוּי לאוֹתה אִצטלה של בּלָן יוֹתר מרבּנוּ יוֹנה? אָכן אֶצבּע אלוֹהים היא זאת, נס מן השמים!

עד כּמה נאמן רבּנוּ יוֹנה למשׂרתוֹ הכּבוּדה בּבית־המרחץ ועוֹשׂה אֶת מלאכתּוֹ בּשלמוּת – דבר זה ראִינוּ למַעלה מאוֹתוֹ הזמר הנאֶה, שבּוֹ הוּא מַזמין אֶת הקהל “לבי־בּני”. ואוּלָם כּל זה אֵינוֹ עיקר לָנוּ. לא בּאתי כּאן אֶלָא לסַפּר, כּי רבּנוּ יוֹנה אַף הוּא חָבר לחברת השׂשׂים והשׂמחים בּשׂמחת־תּוֹרה. ולא חָבר סתם, אֶלָא חָבר וָתיק ורב־פּעלים, אֶחָד מראשי המדבּרים והעוֹסקים בּה. וּכלוּם פּלא יֵש בּדבר? אָדם שנתחַיֵיב בּשעתוֹ חוֹבת גָלוּת לסיבּיריה, ונאסַר בּשלשלָאוֹת של בּרזל, ועבד עבוֹדת־פּרךְ, וחָזר בּשלוֹם לעיר־מוֹלדתּוֹ, עיר שכּוּלָה יהוּדים. – אֵיךְ לא יעלוֹץ לבּוֹ בּקרבּוֹ ואֵיךְ לא יִשׂמַח ולא יפרשׂ אֶת זרוֹעותיו אֶל אֶחָיו בּני עמוֹ לחבּקם וּלנַשקם וּלאַמצם אֶל לבּוֹ: “הוֹי אַחַי היקרים, בּראטיקי רוֹדנייֶה, מזגוּ לי עוֹד כּוֹס יין!”

יהוּדי כּמוֹתוֹ, שהרבּה ראה בּחַייו, הרבּה יִסוּרים עברוּ על נַפשוֹ, הרבּה נסיוֹנוֹת נתנַסה ועמד בּכוּלָם – כּלוּם יִפּוֹל לבּוֹ למַראה ענוּת אֶחָיו, הכּוֹרעים בּימים הרעים האֵלה תּחת סבל צרוֹת וּפוּרעניוֹת וּגזירוֹת קשוֹת? וכי מי כּמוֹהוּ יוֹדע אֶת כּל גָדלוֹ וּגבוּרתוֹ של אלוֹהינוּ, אשר בּידוֹ האַחַת יִמחַץ וּבידוֹ השניה יחבּוֹש ויִרפּא?

– הוֹי, אַחים! – טוֹעֵן רבּנוּ יוֹנה, כּשהוּא מבוּסם כּל־צרכּוֹ, מנַענע ידיו וּמדבּר בּלשוֹן בּלוּלה, חציה יהוּדית וחציה גוֹיִית, ודמעוֹת־שיכּוֹר נוֹצצוֹת בּעֵיניו. – הוֹי, אַחים! שמעוּ לי ואַגדכם – פּי יוֹנה הסיבּיראִי מדבּר אליכם! מַה לנוּ צרוֹת? מַה לנוּ גזירוֹת קשוֹת? אֶת מי נירא וּממי נפחָד? מַה יעשׂה אָדם לנוּ? נַאפּלייֶוואט![²] יהוּדים היִינוּ ויהוּדים נהיֶה!… וּלפיכךְ מזגוּ לי עוד כּוֹס אֶחָת, ונשתּה “לחַיִים”, וּנזמר זמר לכבוֹד שׂמחת־תּוֹרה!

אמת רבּנוּ יוֹנה אֵינוֹ אֶלָא בּלן, ולא בּלן בּלבד, אֶלָא “סיבּיראִי”, ואַף־על־פּי־כן יהוּדי הוּא. כּמוֹהוּ כּשאָר היהוּדים, וכי חַגָם אֵינוֹ חַגוֹ? וכי שׂמחָתם אֵינה שׂמחָתוֹ? וכי תּוֹרתם אֵינה תּוֹרתוֹ? ולָכן אַף הוּא מזמר זמר לכבוֹד שׂמחת־תּוֹרה, אֶלָא שזמר זה סיבּיראִי הוּא, זמר משוּנה מאוֹד, שכּמוֹהוּ לא נשמַע בְכתריאֵליבקה מעוֹלָם:

כּךְ מזמר רבּנוּ יוֹנה לכבוֹד שׂמחת־תּוֹרה בּקוֹל נעים מאוֹד, שוֹרק בּשעת מַעשה בּשפתיו ורוֹקע בּרגליו, כּדרךְ הגוֹיִים, רוֹקד ריקוּד גוֹיִי לעֵיני כּל הקהל וּמוֹשךְ אַחריו אֶת כּל הבּא לקראתוֹ. ומי יערוֹב אֶת לבּוֹ לסרב לרבּנוּ יוֹנה, לבלתּי לכת אַחריו לרקד עמוֹ ריקוּד גוֹיִי זה וּלזמר עמוֹ זמר־אסירים זה לכבוֹד שׂמחת־תּוֹרה? מוּבטח לוֹ, כּי רבּנוּ יוֹנה לא ירפּה ממנוּ ולא יעזבהוּ עד אשר יִמשכהוּ בּידוֹ השׂעירה והחזקה ויכניסהוּ בּעל־כּרחוֹ לתוֹךְ חבוּרת המרקדים, ואִם תּחילתוֹ של זה בּאוֹנס, סוֹפוֹ יִהיֶה בּרצוֹן. וּלפיכךְ הכּל נמשכים והוֹלכים אַחריו לרקד עמו אֶת הריקוּד היוָני העליז, הכּל מזמרים, הכּל מוֹחאים כּף, הכּל שׂשׂים וּשׂמחים. ויוֹתר מכּוּלָם שׂשׂ ושׂמח רבּנוּ יוֹנה. קוֹלוֹ מנַצח על כּל הקוֹלוֹת, קוֹל חָזק ונעים מאוֹד:

ויין נשפּךְ כּמים. ויהוּדים שוֹתים וּמשתּכּרים, צוֹהלים וּמתרוֹננים, שׂשׂים וּשׂמחים כּל אוֹתוֹ היוֹם, עד בּוֹא השמש.

פּתיחה קצרה

“טוֹוי־זהב”… כּיצד טוֹוים אֶת הזהב – אַל תּשאָלם. שם זה לא בּא לָהם בּכתריאֵליבקה אֶלָא מחמת קנאַת הבּריוֹת וצרוּת־עֵינם. מקנאִים בּהם, שהם מַכניסים כּסף רב. כּלוֹמר, בּכל ימוֹת השנה אַף טוֹוי־זהב אלוּ קבּצנים הם, לא עליכם, עניִים מרוּדים, כּשאר העניִים והאביוֹנים אשר בּכתריאֵליבקה, ורק כּשמַגיע יוֹם הפּוּרים, הם בּאים על שכרם וחוֹפנים מלוֹא חָפניהם זהב. אלוֹהים חָנַן את כּוּלָם בּינה יתירה וּשאָר־רוּחַ וכשרוֹן־המַעשׂה, וּבני־אָדם אשר אֵלה לָהם נתוּנים תּמיד לקנאַת אחרים. והדברים עתּיקים. וּמפּני שהדברים עתּיקים, אֵין אָנוּ רוֹצים להלאוֹת בּהם אֶת נפש הקוֹרא אַף רגע אֶחָד, ואנוּ נחפּזים לעבוֹר בּדרךְ ישרה אֶל סיפּוּר־המַעשׂה אשר לפנינוּ.

א. ראש טוֹוי־הזהב נפתּלי איש־הרגלים

נַפתּלי אִיש־הרגלים נקרא כּךְ על־שם רגליו הארוּכּוֹת, שאֵין כּמוֹהן לאוֹרךְ בּכל כּתריאֵליבקה כּוּלָה. הרגלים הלָלוּ נוֹטלוֹת אֶת כּל גוּפוֹ, ואִילמלא חוֹששים היִינוּ להפרזה יתירה, היִינו אוֹמרים, כּי מַגיעות הן כּמעט עד הצוָאר. אֵין אָדם בּעיר, אשר יוּכל להתחָרוֹת בּהילוּכוֹ של נַפתּלי ולא יפגר מאַחריו. ולא מפּני שהילוּכוֹ הילוּךְ מהיר כּל־כּךְ, אֶלָא מפּני שפּסיעתוֹ פּסיעה גסה וּרחָבה. וּבזה כּוֹחוֹ. הרגלים הלָלוּ כּלי זינוֹ הן בּמלחמת־הקיוּם, מנת־חלקוֹ וּמקוֹר־פּרנסתוֹ, וּמהן לחמוֹ נמצא, קיצוּרוֹ של דבר: נַפתּלי אִיש־הבּינַיִם הוּא וּמלאכתּוֹֹ מלאכת סַרסוּר.

פּריץ כּי יבוֹא לכּתריאֵליבקה אַחַת ליוֹבל, מיד מריח נַפתּלי ריח פּריץ, ורגליו נוֹשׂאוֹת אוֹתוֹ מאליהן למקוֹם שִכנוֹ אל האַכסַניה: “מַה שאֵלתךָ, אדוֹני הפּריץ, ותינתן לָךְ?” וכל דבר אשר יִשאַל הפּריץ, כּל אשר תּבקש נַפשוֹ – אוֹתוֹ יביא לו נַפתּלי תּוֹךְ כּדי רגע: אִם חַייט ואִם סַנדלָר, אִם נַפּח ואִם נַערה משרתת, אִם סוּס ואִם עגָלה, אִם גלָב ואִם רוֹפא, אִם מכשף ואִם לץ ושד משחת – אֵין דבר אשר יִקשה ממנוּ. ורק זוֹ רעה חוֹלָה, כּי נַפתּלי אֵיננוּ סַרסוּר אֶחָד בּעיר, העוֹמד לפני הפּריץ לשמשוֹ. מוֹצא אַתּה בּכתריאֵליבקה מלבדוֹ כּמה וכמה סַרסוּרים. כּמספּר היהוּדים, כּן מספּר הסַרסוּרים. מכּל מקוֹם רב מספּר הסַרסוּרים ממספּר הפּריצים.

דעת לנבוֹן נקל, כּי עסקים אֵלוּ אֵין בּהם כּדי להעשיר אֶת בּעליהם ולא היוּ מסַפּקים לנַפתּלי אִיש־הרגלים אפילוּ לחם צר וּמַיִם לחץ בּשביל בּיתו, אִילמלא זיכּה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אֶת יִשׂראֵל בּיוֹם טוֹב נעים ונחמד, יוֹם שׂשׂוֹן ושׂמחה ליהוּדים, יוֹם שכּוּלוֹ טוֹב – זה חַג הפּוּרים. בּחַג הפּוּרים מתעלה נַפתּלי על שאָר כּל אֶחָיו הכּתריאֵלים למַעלה־למַעלה, וכשרוֹנוֹ הנפלָא מתגלה לָעוֹלָם בּכל הוֹדוֹ והדרוֹ. נַפתּלי אִיש־הרגלים כּשרוֹן מיוּחד ניתּן לוֹ מטבע בּריאָתוֹ, כּשרוֹן משׂחק לפני הקהל, וּמשׂחַק־הפּוּרים נוֹעד מששת ימי בּראשית בּשבילוֹ וּבשביל רגליו הארוּכּוֹת.

לכאוֹרה, ניתּן כּאן מקוֹם לליצנים לשאוֹל: מַה ענין רגלים ארוּכּוֹת אֵצל משחַק־הפּוּרים? ואַף־על־פּי־כן תּנוּחַ דעתּם: רגלים ארוּכּוֹת ענין גָדוֹל הֵן אֵצל משׂחַק־הפּוּרים! וכל־שכּן לגבּי נַפתּלי. אֵין נַפתּלי יוֹצא לשׂחק לפני הקהל את משׂחַק אחַשורוֹש, ולא אֶת משׂחַק המן, ולא אֶת משׂחַק מרדכי, ואַף לא אֶת משׂחַק וַשתּי – משׂחק הוּא אֶת משׂחַק ממוּכן, ראש החכמים יוֹדעֵי־העתּים, היוֹשבים ראשוֹנה בּמלכוּת פּרס וּמדי. וכל אָדם מיִשׂראֵל, שיֶש לוֹ ידיעה קלה בּמשחַק־הפּוּרים המפוּרסם, יוֹדה, כּי גָדוֹל חלקוֹ של ממוּכן בּמשׂחַק זה מחלקם של כּל השׂחקנים ותפקידוֹ נכבּד מתּפקידיהם. לא נַפריז על המידה אִם נֹאמַר, כּי ממוּכן הוּא יסוֹד מוּסד בּמשחַק־הפּוּרים, ראש וראשוֹן לכל דבר, וּבלעדיו לא ירים אִיש אֶת ידוֹ ואֶת רגלוֹ. למשל: קוֹראים אֶת וַשתּי המַלכּה לבוֹא וּלהתיצב לפני המלךְ אחַשורוֹש ערוּמה כּביוֹם היוָלדה – מי הוּא הממוּנה לכךְ? ממוּכן. המלךְ הטיפּש יוֹשב להיוָעֵץ עם שׂריו החכמים, כּדת מַה לעשׂוֹת בּמלכּה וַשתּי, על אשר לא עשׂתה אֶת מַאמַר המלךְ אחַשורוֹש בּיד הסריסים, – מי הוּא אִיש־עצתוֹ, העוֹמד לימינוֹ? ממוּכן. מרדכי היהוּדי שוֹלח אֶת דבריו הנמרצים אֶל אֶסתּר המַלכּה – מי הוּא שליחוֹ קל־הרגלים, העוֹשׂה שליחוּתוֹ בּאמוּנה? ממוּכן. בּקיצוּר, אֵין לךָ מקוֹם שאֵין שם ממוּכן, ואֵין לךָ מלָאכה שאֵין ידי ממוּכן בּאֶמצע. ולא הרי ידיו כּהרי רגליו. אָמנם, מַה נהדר היה המַראֶה, עֵת ממוּכן זה, הוּא נַפתּלי, היה יוֹצא לפני הקהל להראוֹת נפלָאוֹת בּרגליו הארוּכּוֹת! אַשרי עין ראתה זאת! ואַתּם, אִם יֵש אֶת נַפשכם לשמוֹע, הרי התּמוּנה לפניכם:

הדלת נפתּחת בּרעש ואֶל הבּית פּוֹרצים בּחבוּרה משׂחקי־הפּוּרים בּקוֹל בּרכּת יוֹם טוֹב וּבקוֹל המוֹן חוֹגג. משנכנסוּ, מיד משתּתּקים כּוּלָם, נדחָקים אֶל הקיר, עוֹמדים צפוּפים זה בּצד זה וידיהם שלוּחוֹת למטה, כּדרךְ השׂחקנים מעוֹלָם. ורק ממוּכן הוּא האֶחָד, היוֹצא לפניהם כּגיבּוֹר־חַיִל בּרגליו הארוּכּוֹת, מצנפת מחוּדדה של נייר חבוּשה לראשוֹ, חַרבּוֹ שלוּפה בּידוֹ, והוּא פּוֹסע פּסיעה גסה אַחַת כּאן ואַחַת כּאן, וּפיו מפיק חרוּזים על ימין ועל שׂמֹאל, כּמַעין המתגבּר, כּמַיִם שאֵין לָהם סוֹף (אַגב יִגָלה לָכם סוֹד בּלחישה, כּי כּל החרוּזים הבּאים להלן מַעשׂה ידיו של נַפתּלי אִיש־הרגלים הם וּממנוּ בּאוּ לכאן):

מיד נרתּעת המַלכּה וַשתּי, הוּא בּרל חרוּמַף, מן הקיר ועוֹנה אוֹתוֹ אַף היא בּחרוּזים, ואַף אֵלוּ מַעשׂה ידיו של נַפתּלי, מַבליעה בּנשימה אֶת דבריה ואוֹמרת אוֹתם בּקוֹל דק וְבוֹכה וּבניגוּן של חתן־תּוֹרה:

אָז יִתמַלא ממוּכן חימה, פּוֹסע פּסיעה גסה בּרגליו הארוּכּוֹת אַחַת כּאן ואַחַת כּאן וּמַתחיל להריק אֶת חרוּזיו הנמרצים בּזה אַחַר זה:

אָז יֵצא המלךְ אחַשורוֹש, הוּא מֹשה חררה, בּלבוּש מַלכוּת – חמילת־בּד גסה, וּבידוֹ שרביט־הזהב – מַקל אָרוֹךְ מצוּפּה נייר כּתוֹם, והוּא עוֹנה בּקוֹל גס וצרוּד, כּקוֹל השיכּוֹר:

וכל החבוּרה עוֹנה אַחריו בּקוֹל:

אָז יֵצא מרדכי היהוּדי, הוּא נחמיה הסַנדלָר, מתחַפּשׂ כּגיבּן לבוּש־קרעים וּזקנוֹ עשׂוּי פּשתּן מדוּבלָל, והוּא כּוֹרע וּמשתּחוה לפני המלךְ אחַשורוֹש, פּוֹנה וּמדבּר אֶל ממוּכן, קוֹרץ לוֹ קריצה משוּנה בּעין אַחַת פּוֹזלת, מנַענע ידיו בּשעת מַעשׂה וּמזמר בּניגוּן זה, שבּוֹ מספּידים אֶת המת:

מיד פּוֹסע ממוּכן פּסיעה גסה כּנגדוֹ, פּוֹסע ואוֹמר לוֹ בּהתלהבוּת רבה:

וכאן מַגיע המשׂחַק לעֶצם תּקפּוֹ: התּכוּנה רבּה, והעבוֹדה סוֹעֶרת, ורגלי נַפתּלי הארוּכּוֹת רצוֹת אָנה ואָנה ואֵינן יוֹדעוֹת מנוּחָה אַף רגע. אֵין זאת כּי־אִם כּוֹחַ־אבנים כּוֹחָן בּיוֹם הפּוּרים! אבל בּשכר זה הוּא מַעלה בּחלקוֹ מנה אַחַת אַפּים ולוֹקח לעצמוֹ מן הקוּפּה יוֹתר מכּל חבריו המשׂחקים, מפּני שהוּא אָדוֹן לכוּלָם ועל־פּיו יִשק כּל דבר: הוּא המחַבּר, הוּא המנַהל והוּא הממוּנה על הכּספים.

– יהוּדי זה טוֹוה זהב, כּשמַגיע יוֹם הפּוּרים! מתעשר עוֹשר גָדוֹל!

כּךְ אוֹמרים הכּתריאֵלים, המַבּיטים אַחריו בּצרוּת־עין וּמקנאים בּוֹ קנאָה גדוֹלה על כּשרוֹנוֹ ועל פּרנסתוֹ – על פּרנסתוֹ יוֹתר מאשר על כּשרונו.

ב. אֵשת טוֹוה־הזהב ריבהלי המתוּקה

אִילוּ השתּמשוּ הכּתריאֵלים לצרכי אוֹכל נַפשם בּמַמתּקים וּבמיני תּרגימה בּכל ימי השנה, כּמוֹ שהם משתּמשים בּהם בּיוֹם הפּוּרים למשלוֹח־מנוֹת, לא היה נַפתּלי אִיש־הרגלים זקוּק לא למלאכתּוֹ, מלאכת סַרסוּר, בּימי החוֹל, ולא לאָמנוּתוֹ, אמנוּת משׂחק, בּיוֹם הפּוּרים. אִשתּוֹ, ריבהלי המתוּקה, היתה מפרנסת בּכבוֹד אוֹתוֹ ואֶת בּיתוֹ בּמלאכת כּפּיה בּלבד. כּי אִם נַפתּלי מפוּרסם בּרגליו, ריבהלי אִשתּוֹ מפוּרסמת שבעתים בּידיה.

ריבהלי זוֹ אֵינה למַראית־עין אֶלָא אִשה קטנה וּצנוּמה, גוּצה וּמכוֹערת. בּפני נַפתּלי בּעלה ארוֹךְ־הרגלים היא נראֵית כּגרוֹגרת. אִיש לא יאמין, כּי אִשה קטנה זו מסַפּקת מיני מאפה מתוּקים לכל העיר כּוּלָה, כּשמַגיע יוֹם הפּוּרים ויהוּדים שוֹלחים משלוֹחַ־מנוֹת אִיש לרעֵהו. אָמנם מוֹצא אַתּה בּכתריאֵליבקה עוֹד כּמה וכמה נשים, השוֹלחוֹת ידיהן בּמלָאכה זוֹ. אבל מי מהן תּוּכל להתפּאֵר בּידים חָרוּצוֹת וּמַפליאוֹת לאפוֹת, כּידיה של ריבהלי המתוּקה? כּלוּם יֶש עוֹד בּעולָם עוּגוֹת כּעוּגוֹתיה, דּוּבשנים כּדוּבשניה, צפּיחיוֹת כּצפּיחיוֹתיה, כּרוּכיוֹת כּכרוּכיוֹתיה, שוּמשמניוֹת כּשוּמשמניוֹתיה ותוּפינים כּתוּפיניה? הלא אֵלה מוֹניטין יצאוּ לָהם בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ, וּשמם נתפּרסם למרחוֹק, וגם עד יהוּפּיץ הגיע, משוּם מעשׂה שהיה.

וּמעשׂה שהיה כּךְ היה. אֶחָד מליצני כּתריאֵליבקה, הרבּים בּעיר הזאת כּכוֹכבי השמַיִם לרוֹב, נתכּוון פּעם אַחַת, כּטוֹב לבּו, להתלוֹצץ על עיר־מוֹלדתּוֹ ועל תּוֹצרתּה. מה עשׂה? נמלךְ ימים אחָדים קוֹדם הפּוּרים ושלח אֶל קרוֹבוֹ העשיר, היוֹשב בּיהוּפּיץ הגדוֹלה, משלוֹחַ־מנוֹת מכּתריאֵליבקה – חבילה מלאָה כּל טוּב ממיני המתיקה המהוּלָלים, אשר ריבהלי המתוּקה מכינה בּכל שנה לכבוֹד הפּוּרים. אֶל משלוֹחַ־המנוֹת צירף מכתּב, שבּוֹ הוּא מבקש סליחה מאֵת קרוֹבוֹ העשיר על המנחה הדלה אשר הוּא שוֹלח לוֹ, והוּא מתנַצל לפניו, כּי מַתּנוֹת יפוֹת מזוֹ אֵין למצוֹא בּעיר נידחת כּכתריאֵליבקה. וּמַה גָדוֹל היה תּמהוֹנוֹ של אוֹתוֹ לץ, כּעבוֹר ימים אחָדים, כּשקיבּל מכתּב־תּוֹדה מאֵת קרוֹבוֹ העשיר בּצירוּף בּקשה – למַהר ולקנוֹת אֵת כּל מיני המתיקה האֵלה, הנמצאִים בּכתריאֵליבקה, לארוֹז אוֹתם אריזה יפה וּלהריץ אוֹתם תּיכף וּמיד על־ידי הדוֹאר ליהוּפּיץ, והכּל על חשבּוֹנוֹ, על חשבּוֹן הגביר. בּאמת אָמרוּ: העשירים, וּבפרט העשירים היהוּפּיציים, גרגרנים הם מאֵין כּמוֹהם ואכילָתם קוֹדמת לתפילָתם. מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ חוֹזר הדבר ונשנה בּכל שנה: כּיוָן שימי הפּוּרים מַגיעים, מיד נשלחת חבילה גדוֹלה של מיני מתיקה להעשיר בּיהוּפּיץ, וכוּלָם מַעשׂה ידיה של ריבהלי המתוּקה, וכךְ נתפּרסם שמה של רִיבהלי למרחוֹק.

ג. בּימי השפע

ואַף־על־פּי־כן, אִילוּ אָמרה ריבהלי לישב וּלחַכּוֹת ללָקוֹחוֹתיה העשירים אשר בּיהוּפּיץ, היתה מחַכּה עד בּוֹש. עיקר סחרה הוּא בּכתריאֵליבקה גוּפה וּמן הכּתריאֵלים לחמה נמצא. כּיוָן שמַגיעים ימי הפּוּרים, אֵין ידיה מַספּיקוֹת. הגיעוּ בּעצמכם: היא האוֹפה, והיא המוֹכרת, והיא האוֹרזת סחוֹרתה, והיא גם מחַשבת החשבּוֹנוֹת עם כּל הנשים הקוֹנוֹת. החשבּוֹנוֹת הללוּ – רק מוֹחוֹ של מיניסטר יכוֹל לעמוֹד בּהם! טוֹרדים הם אוֹתה מן העוֹלָם!

הנה לפניכם תּמוּנה לדוּגמה, וידעתּם, כּיצד ריבהלי מחַשבת חשבּוֹנוֹתיה עם אִשה יהוּדית עשירה מבּעלוֹת־הבּתּים החשוּבוֹת בּכתריאֵליבקה, העוֹנדת לצוארה מַחרוֹזת של מַרגָליוֹת אַף בּימוֹת החוֹל וּשמה שׂרה־פּרל:

– וּבכן, מַגיע ממךְ, שׂרה־פּרל יקירתי, בּעֶרכּךְ, לפי החשבּוֹן הישר, כּךְ: ששה דוּבשנים עם צימוּקים, עוֹברים לסוֹחר, שש פּרוּטוֹת כּל אֶחָד – ששה כּפוּלים ששה כּמה מספּרם? דוֹמה, שלוֹשים וּשלוֹשה? ואַרבּע עוּגוֹת־דבש לָקחַתּ לָךְ, שמוֹנה פּרוּטוֹת כּל אֶחָת; עוֹלוֹת הן לי לעצמי בּשבע פּרוּטוֹת, כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף; אַרבּעה כּפוּלים שמוֹנה – מספּרם אַרבּעים וּשמוֹנה. עכשיו לָקחַתּ לָךְ שתּי צפּיחיוֹת גדוֹלוֹת בּלא פּתיתים ושלוֹש צפּיחיוֹת קטנוֹת עם פּתיתים, והנני לחַשב לָךְ אֶת מחיר הצפּיחיוֹת כּוּלן יחד, חָמש מספרן, כּל אַחַת עֶשׂרים ואַרבּע פּרוּטוֹת; עוֹלוֹת הן לי בּמחיר רב מזה, כּה נזכּה שתּינוּ ונַאריךְ ימים; חמשה כּפוּלים עֶשׂרים ואַרבּעה – כּמה יִהְיֶה מספּרם? אִילוּ היה ששה, היה החשבּוֹן עוֹלה לקרבּוֹן אֶחָד ושש פּרוּטוֹת; עכשיו שהם חמשה, הרי החשבּוֹן עוֹלה בּעֶרכּךְ לקרבּוֹן אֶחָד בּלא שש פּרוּטוֹת. וּבכן, כּמה יעלה החשבּוֹן אַחרי כּכלוֹת הכּל? אִמרי מעתּה: שלוֹשים וּשלוֹשה ואַרבּעים וּשמוֹנה מספּרם שמוֹנים וּשנַיִם, וקרבּוֹן אֶחָד נוֹסף לָהם – הרי זה בּסךְ־הכּל קרבּוֹן אֶחָד וחצי ועֶשׂרים וּשנים. נכּי מזה שש פּרוּטוֹת – כּמה יִשאֵר מקרבּוֹן אֶחָד וחצי וששים וּשתּים פּרוּטוֹת לאַחַר נכיוֹן שש פּרוּטוֹת? ולא קרבּוֹן אֶחָד ותשעים;

– בּרוּךְ הבּא! אֵילוּ ששים וּשתּים? מאַין בּאוּ לָךְ פּתאוֹם ששים וּשתּים?

כּךְ קוֹראת שׂרה־פּרל בּקוֹל צוָחָה דקה, וּשתּי הנשים חוֹזרוֹת שוּב אֶל חשבּוֹנן וּפוֹתחוֹת עוֹד פּעם מבּראשית:

– בּרוּכה תּהיִי בּעדי, שׂרה־פּרל עטרתּי, לוּא תּחיִי לפנַי ותאריכי ימים! הלא החשבּוֹן חשבּון ישר הוּא, כּוּלוֹ פּרוּש כּשמלה לפניִךְ: ששה דוּבשנים עם צימוּקים, עוֹברים לסוֹחר, שש פּרוּטוֹת כּל אֶחָד – הרי מחירם ששה כּפוּלים ששה. כּמה יִהְיֶה מספּרם של ששה כּפוּלים ששה? ולא אַרבעּים וּשנים?…

– מַזל טוֹב! חשבּוֹנךְ עוֹלה וּפוֹרח! מתּחילה עלה לשלושים ושלוֹשה, ועכשיו גָדל ותפח עד אַרבּעים וּשנים! בּלא עֵין־הרע!

אֵין עֵצה ואֵין תּבוּנה. כּיוָן שהדבר מַגיע לדיני ממוֹנוֹת, שוּב אֵין דרךְ אַחרת אֶלָא לפנוֹת לעֶזרת הגברים. וריבהלי קוֹראת לנַפתּלי בּעלה, העוֹסק אוֹתה שעה עם חבריו השׂחקנים, כּי יבוֹא וִיהְיֶה עֵזר כּנגדה. נַפתּלי אֵין דעתּוֹ נוֹחָה, שמבטלים אוֹתוֹ מעבוֹדת־הקוֹדש, והרי הוֹא רוֹתח וכוֹעֵס:

כּמה משוּנה אוּמה זוֹ של נשים! אֵין הלָלוּ יוֹדעוֹת לצרף שתּים אֶל שתּים! וּבכן? בּוֹאנה חשבּוֹן! אבל מַהֵרנה וַעשׂינה – היוֹם קצר!

כּךְ אוֹמר נַפתּלי בּחמתוֹ, והנשים עוֹמדוֹת להרצוֹת לפניו בּנשימה אַחַת אֶת כּל רשימת המַמתּקים וּמחיריהם, וכל אַחַת נכנסת לתוֹךְ דברי חברתּה. נַפתּלי עוֹמד ממוּלן ושוֹמע, עֵיניו עצוּמוֹת מתּוֹךְ עיוּן והקשבה, והוּא סוֹפר וּמוֹנה וּמחשב בּאצבּעוֹתיו, עד שהוּא מתבּלבּל וּמסתּבּךְ ושוֹפךְ אֵת כּל חמתוֹ על ראש אִשתּוֹ:

– אבל הלא אָמַרתּי לָךְ מאָה פּעמים ואֶחָת: מאַחַר שחננךְ אלוֹהים ונתן לָךְ מוֹחַ של תּרנגוֹלת, מי זה אֵיפוֹא מבקש מידךְ, כּי תּהיִי בּהוּלה למכּוֹר אֶת סחוֹרתךּ בּבת אַחַת? מוּטב שתּמכּרי אוֹתה לאחָדים, אַחַד אֶחָד! למשל, מַה לָקחַתּ לָךְ, שׂרה־פּרל? דוּבשן אֶחָד? תּני־נא הנה אֶת מחירו שש פּרוּטוֹת! שוּב דוּבשן אֶחָד? עוֹד שש פּרוּטוֹת! צפּיחית אָחָת? סַלקי־נא, בּמחילה מכּבוֹדךְ, עֶשׂרים ואַרבּע פּרוּטוֹת! שוּב צפּיחית אָחָת? עוֹד עֶשׂרים ואַרבּע פּרוּטוֹת!

שרה־פּרל, שבּעלת־בּית חשוּבה היא וּמַחרוֹזת של מַרגָליוֹת על צוָארה, לא לפי כּבוֹדה חשבּוֹן זה של קבּצנים. אבל דרךְ אַחרת אֵין לפניה. כּי אֵיפה תּקח מיני מאפה מתוּקים וטוֹבים למשלוֹח־מנוֹת, אִם לא מידי ריבהלי המתוּקה? ולָכן בּימי הפּוּרים הכּל נשמעים לריבהלי. הכּל זקוּקים לָה, הכּל עוֹשים כּרצוֹנה. ימי הפּוּרים ימיה הם. בּאמת אָמרוּ: אֵין לךָ אָדם שאֵין לוֹ שעה. לא לחינם מתקנאוֹת בּה כּל נשי העיר וּמרננות אַחריה:

– חוֹפנת זהב מלוֹא חָפניה! שניהם חוֹפנים זהב בּימי הפּוּרים!…

ד. בּנם של טוֹוי־הזהב נח החטב

כּמה וכמה כּשרוֹנוֹת פּיזרה הטבע הנדיבה לבני־אָדם מצוּינים בּילדוּתם, שנַעשׂוּ אַחַר־כּךְ אַנשי־מַעלָה מפוּרסמים: לָזה נתנה קוֹל ערב ולזמר וּלהנוֹת בּני־אָדם מגרוֹנוֹ; לָזה חָלקה ידים אמוּנוֹת וּמהירוֹת לנַגן בּכּינוֹר וּלשמח לבּוֹת אנשים בּניגוּנים מתוּקים; ולָזה ציותה אֶת הבּרכה בּרגליו, שיִהְיֶה מרקד על הבּימה לעֵיני הקהל וּמפיק רצוֹן מן הנשים. אֶת נח, בּנוֹ בּכוֹרוֹ של נַפתּלי, חָננה הטבע כּשרוֹן מיוּחָד בּמינוֹ, כּשרוֹן חַטב אָמן, החוֹטב בּעֵץ.

כּבר בּימי ילדוּתוֹ התנַכּר נח בּכשרוֹנוֹ זה. כּל הימים התהלךְ הנַער מוּכּה וּפצוּע וּצרוּם־אָזנַיִם מהמַכּוֹת, אשר הכּהוּ אָביו, וּמהסטירוֹת, אשר קיבּל מידי אִמוֹ: למַען יֵדע נַער כּמוֹהוּ ויִקח מוּסר, ולא יוֹסיף לשלוֹח יד בּכל מקוֹם וּבכל דבר וּבכל כּלי אשר יֶש בּוֹ חפץ, לחַטט ולגזוֹר ולכרוֹת ולקרוֹץ ולחצוֹב ולחטוֹב!

כּדי להרחיק אֶת הילד מטבעוֹ המגוּנה וּלהוֹציא מלבּוֹ בּחוֹזק־היד אֶת שגעוֹנוֹ לחיטוּב, מסרוּהוּ לחדר וציווּ אֶת מלמדוֹ מאָה פּעמים ואֶחָת, כּי יקצץ אֶת כּפּיו וישבּר אֵת כּל עצמוֹתיו, אִם יִראֶה סַכּין בּידוֹ. מוּטב שיעסוֹק בּתּוֹרה ואַל יִשעֶה בּדברי־רוּחַ! ואוּלָם לא הוֹעילה לנַער גם תּוֹרת רבּוֹ: נח לא ראה בּרכה רבּה בּלימוּדיו, אבל כּנגד זה הצטיין יוֹתר ויוֹתר בּמלאכת החיטוּב. בּכּל היה מחַטב חיטוּבים, בּכל דבר אשר ראוּ עֵיניו שלח אֶת ידיו ועשׂה בּוֹ רוֹשם. וּכבר נמצאוּ בּכתריאֵליבקה מביני־דבר, אשר ניבּאוּ לוֹ עתידוֹת ואָמרוּ עליו, כּי רוּחַ מקננת בּקרב הנַער הזה וּבידיו. ויֵש שהוֹסיפוּ ואָמרוּ, כּי אִילוּ היה נח זה הקטן בּעיר גדוֹלה, מוּבטח לוֹ, שהיה מחוֹלל נפלָאוֹת בּידיו! מַה טיבן של הנפלָאוֹת, אשר נח היה מחוֹלל בּידיו בּעיר הגדוֹלה, אֵין אִיש יוֹדע עדיִין אֶל־נכוֹן, ואוּלָם לעֵת־עתּה הכּל מוֹדים, כּי ידים מַפליאוֹת אֵלוּ מוּטב לָהן שתּיבשנה: הלא אֵת כּל הסַפסלים בּבית־המדרש ואֵת כּל העמוּדים של בּעלי־הבּתּים המתפּללים שם חיטב הנַער המשוּלח הזה וצר בּהם צוּרוֹת שוֹנוֹת, צוּרוֹת של בּני־אָדם וצוּרוֹת של בּעלי־כנף, וגם צוּרוֹת של חזירים, להבדיל. בּגלל החזירים האֵלה קיבּל נח אֶת ענשוֹ גם מידי אָביו וגם מידי אִמוֹ, גם מידי הרב וגם מידי השמש, ואפילוּ מידי הבּלָן – כּל אִיש אשר נגע אלוֹהים בּלבּוֹ ראה חוֹבה לעצמוֹ להטיף מוּסר לנַער ולפרוֹע ממנוּ:

– רשע מרוּשע! חזירים אַתּה מַכניס למקוֹם קדוֹש? חזירים?!…

אבל נח החַטב לא שב מדרכּוֹ ולא לָקח מוּסר. הניצוֹץ האלוֹהי, שבּא לוֹ בּירוּשה מאֵת האָמן הגָדוֹל חכם־הלב, בּצלאֵל בּן אוּרי בּן חוּר אשר בּתּוֹרה, לא נתן מנוּחָה לנַפשוֹ, ולא נתקררה דעתּוֹ עד שנתגלָה כּשרוֹנוֹ בּכל זהרוֹ על־פּי מקרה, כּדרךְ כּל הכּשרוֹנוֹת הגדוֹלים והמפוּרסמים, שנתגלוּ לעוֹלם לפתע־פּתאוֹם.

וּמעשה שהיה כּךְ היה. ימים מוּעטים קוֹדם הפּוּרים קנה לו נַפתּלי אביו קשקשן של עֵץ להכּוֹת אֶת המן בּבית־המדרש בּזמן קריאַת המגילה. נח עמד להתבּוֹנן אֶל הקשקשן, לחָקרוֹ וּלבדקוֹ מכּל צד, וכךְ היה מטפּל בּוֹ שעה ארוּכּה, עד שהפריד אוֹתוֹ לאַט־לאַט לחלָקיו ועמד על מהוּת קרביו וגלגלוֹ וחָזר וסידרוֹ מחָדש, – וכאן ניצנץ רעיוֹן במוֹחוֹ, כּי אִילוּ היה חוֹמר בּידוֹ, היה עוֹשׂה קשקשן נפלא, מיוּחָד בּמינוֹ, שיעלה בּטיבוֹ על כּל הקשקשנים אשר מעוֹלָם. כּלוּם היה חָסר אֶלָא שני דברים: חוֹמר למלָאכה וּכלי אוּמנוּת, כּלוֹמר, עֵץ ואוֹלָר. אַךְ מאַיִן יִקח אֶת שני הדברים היקרים האֵלה? אָמנם עֵץ לא יִקשה ממנוּ למצוֹא: לכשיִרצה יִמשוֹךְ ויִקח בּגנבה קיסם אֶחָד מן הקיסמים הטמוּנים אֵצל אִמו בּין התּנוּר והכּירים. אבל כּלי־אוּמנוּת מאַין יִקח? אוֹלָר מה תּהא עליו? חָשב נח וּמצא עֵצה: נטל בּידוֹ אֶת הקשקשן, אשר קנה לו אָביו, ויצא אֶל השוּק למכּוֹר אוֹתוֹ ולקנוֹת אוֹלָר בּמחירוֹ. גָרם לוֹ מַזלוֹ ונכשל בּקוֹנה שאֵינוֹ מהוּגָן. תּפס הקוֹנה בּידוֹ והוֹליכוֹ והביאוֹ עד אָביו:

– מַה פּשר המַעשׂה הזה, רב נַפתּלי? בּנךָ הקטן כּבר יצא לסחוֹר בּקשקשנים לפוּרים?

דעת לנבוֹן נקל, כּי ראשית כּל קיבּל האָמן הקטן אֶת שכרוֹ מידי אָביו בּמַכּוֹת־לחי מזוּמנוֹת. ואַחַר־כּךְ, כּשעמד נַפתּלי לחקוֹר אֶת בּנוֹ ולדרוֹש ממנוּ, כּי יסַפּר לוֹ אֶת כּל האמת, על מה ולָמה יצא למכּוֹר אֶת קשקשנוֹ בּשוּק וּמַה צוֹרךְ לקטן כּמוֹהוּ בּמעוֹת, ־ התוַדה נח על חַטאתוֹ בּדמעוֹת־עֵינַיִם וסיפּר לפני אָביו אֶת כּל מצוּקת־לבּוֹ, ואָז רק אָז עשׂה בּוֹ אָביו אֶת משפּטוֹ כּדת וּכדין, ואַף־על־פּי־כן הלךּ וקנה לוֹ אוֹלָר וּבחר לוֹ עֵץ טוֹב למלאכתּוֹ, ונח וישב מיד על האָבניִם, ולא זז ממקוֹמוֹ עד שהוֹציא מתּחת ידוֹ כּמה וכמה קשקשנים בּבת אָחָת, קשקשנים מיוּחָדים בּמינם ונפלָאִים כּל־כּךְ, שכּל בּני העיר נקהלוּ לראוֹתם ולהתפּלא עליהם וכוּלָם בּירכו אֶת נַפתּלי בּרכּת מַזל טוֹב:

– מהיוֹם הזה והלאה שוּב אֵין לךָ, רב נַפתּלי, לדאוֹג לבנךָ דאגת־מחר: פּרנסתוֹ מוּבטחת לוֹ מעתה ועד עוֹלָם!

וּמאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ ידעוּ כּל בּני העיר מן הקצה אֶל הקצה, כּי כּל הרוֹצה לקנוֹת קשקשן יפה בּמקח השוה – יֵלךְ אֵצל בּנוֹ של נַפתּלי, הוּא נח החַטב. וידי נח מלאוֹת מלָאכה בּערבי ימי הפּוּרים. וכל אשר ירבּה להכין קשקשנים, כּן יִרבּוּ קוֹניהם. בּכל שנה ושנה כּשימי הפּוּרים עוֹברים, מתפּאֵר נח בּמוֹשב בּני בּית־אָביו:

השנה הזאת שנה של קשקשנים היתה!

לא לחינם מקנאים הכּתריאֵלים בּנַפתּלי אִיש־הרגלים וּבבניו.

אַךְ טוֹוי־זהב כּוּלָם! – נדבּרים הם אִיש אֶל רעֵהוּ מתּוֹךְ אנחה עמוּקה. – לא די שהוּא מאַסף ממוֹן מצד אֶחָד והיא חוֹפנת זהב מצד שני, כּשמַגיע יוֹם הפּוּרים, אֶלָא שחננם אלוֹהים בּנים חָרוּצים, הממַלאִים אוֹצרוֹתיהם זהב!…

ה. טוֹוי־הזהב הקטנים

רצוֹנכם לראוֹת מַחזה נהדר בּמחיר מוּעט, זאת העֵצה היעוּצה לָכם: קוּמוּ וָבוֹאוּ לימי הפּוּרים לכתריאֵליבקה, סוּרוּ לאַחַת מאַכסַניוֹתיה, עמדוּ להבּיט בּעד החַלוֹן החוּצה, – אז תּראוּ אֶת אשר לא ראִיתם מימיכם בּעיר הגדוֹלה. למן הבּוֹקר רצים בּרחוֹבה של עיר נערים וּנערוֹת, כּוּלָם דחוּפים וּמבוֹהלים, מטפּחוֹת חבוּשוֹת לצואריהם, רוּבּם רגליהם יחפוֹת, בּוֹסוֹת בּטיט־חוּצוֹת, אַף כּי צינה מרחפת עדיִין בּחוּץ ושלג דק מתעוֹפף בּאַויר. בּידיהם אוֹחזים הלָלוּ אגנים גדוֹלים, אוֹ צלָחוֹת, אוֹ פּנכוֹת קטנוֹת, המכוּסים מלמַעלה בּמַפּיוֹת לבנוֹת. הקטנים האֵלה ילדי היהוּדים הם, והם נוֹשׂאִים היוֹם משלוֹח־מנוֹת בּפקוּדת הנשים הכּתריאֵליות, השוֹלחוֹת מַתּנוֹת אִשה אֶל חברתּה, עוֹשוֹת חליפים זוֹ עם זוֹ בּמַמתּקים וּבמיני תּרגימה וּבכל מאפה פּוּרים, אשר הכינה ריבהלי המתוּקה לכבוֹד החָג.

– אִיטה־לאָה שלחה לי שתּי צפּיחיוֹת ולחם־מַלכוּת אֶחָד ודוּבשן מסוּכּר אֶחָד וּשני כּעכי־שקדים – כּנגד זה אני מַחזירה לָה צפּיחית אַחַת וּשני לחמי־מַלכוּת וּשני דוּבשנים מסוּכּרים וכעךְ־שקדים אֶחָד. ויֶנטה־מירל שלחה לי עוּגה מתוּקה אַחַת וּשתּי לחמניוֹת מוּצמקוֹת וּשתּי צפּיחיוֹת ושׂוּמשמנית אֶחָת – כּנגד זה אני מַחזירה לָה שתּי עוּגוֹת מתוּקוֹת ולחמניה מוּצמקת אַחַת וצפּיחית אַחַת וּשתּי שׂוּמשמניוֹת.

כּךְ דנוֹת נשי כּתריאֵליבקה בּפני עצמן וּמסַדרוֹת אֶת משלוֹח־המּנוֹת בּחָכמה וּבבינה וּבשׂכל הישר, שיִהיֶה החשבּוֹן עוֹלה בּד בּבד ושלא לבייש אִשה אֶת רעוּתה. וּמפּני שאַנשי העיר חַיִים זה עם זה בּשלוֹם וּבמישוֹר, לפיכךְ הכּל חַייבים בּמשלוֹח־מנוֹת אִיש לרעֵהוּ, והשוֹלחים רבּים לאֵין מספּר. וּמדרךְ בּעלי־הבּתּים החשוּבים, שאֵינם עוֹשׂים שליחוּת זוֹ לא על־ידי המבשלת ולא על־ידי בּניהם, לפי שהמבשלת עסוּקה ליד התּנוּר והכּירים בּהכנת סעוּדה של פּוּרים, והבּנים לא לכבוֹדם הוּא הדבר. ועל־כּרחם זקוּקים הם לילדי העניִים בּיוֹם הזה. ואָמנם, אַשרי מי שעני הוּא וּבניו זכרים – מוּבטח לוֹ, כּי בּיוֹם הפּוּרים יִהיֶה שׂכרם הרבּה מאוֹד!

מוֹצאִים אַתּם בּכתריאֵליבקה כּמה וכמה עניִים מאוּשרים כּאלה. ואוּלָם המאוּשרים מכּוּלָם הם טוֹוי־הזהב, נַפתּלי אִיש־הרגלים ואִשתּוֹ ריבהלי המתוּקה, לפי שזכוּ להעמיד בּנים ובנוֹת בכמוּת מרוּבּה כּל־כּךְ, שאֵין למצוֹא דוּגמתה אפילוּ בּכתריאֵליבקה הבּרוּכה. כּמה מספּר הנפשוֹת בּביתם – אֵין אִיש יוֹדע בּדיוּק. וּמי הוּא זה האִיש, אשר יעמוֹד בּוֹ לבּוֹ למנוֹת מספּר לילדי אחרים? לוּא יִחיוּ ויאריכו ימים! מַה לָנוּ וּלמספּרם? וכי תּצר לָנוּ האָרץ בּשבילָם? בּחוֹרף הם שוֹכבים על־גבּי התּנוּר, צפוּפים וּדחוּקים וערוּמים, כּתוֹלָעים הלָלוּ, וּבקיץ הם מתגוֹללים על־פּני חוּצוֹת וחוֹבקים אשפּתּוֹת, משׂחקים אֶת משׂחַק “הסַנורים”, אוֹ בּוֹנים בּתּים וחנוּיוֹת על גבּי עפר תּחוּח, אוֹ “מוֹרידים גשם” בּיוֹם בּהיר בּשחָקים – מַעלים אָבק בּרחוֹבה של עיר, עד כּי יֶחשךְ האַויר כּוּלוֹ ויִמלא מַחנק. אוֹתה שעה מַמטירים הגדוֹלים על ראשם מַהלוּמוֹת וּסטירוֹת־לחי וכל קלָלָה, אשר לא כּתוּבה בּתּוֹכחה:

– הלוַאי על גחוֹנךָ תּלךְ! הלוַאי תּתאַבּק בּעפר קברךָ! הלוַאי תּשב תּחתּיךָ ולא תקוּם עוֹד! הלוַאי תּשכּב למַעצבה על צדךָ השׂמאלי כּל ימי חַיֶיךָ!…

אבל כּנגד זה, כּיון שהגיעוּ ימי הפּוּרים, מיד לָבשה רוּחַ אַחרת אֶת הקטנים האֵלה. יוֹדעים הם וּמַרגישים, כּי עֶרכּם גָדוֹל עתּה, כּי אַף הם קרוּאִים אָדם. הכּל דוֹרשים לָהם, הכּל זקוּקים לָהם. בּעלת בּית חשוּבה בּכתריאֵליבקה, שנכנסה אֵצל ריבהלי המתוּקה לקנוֹת ממנה מיני מתיקה לפּוּרים, מַזמינה גם יֶלד מילָדיה, כּי יִשׂא לָה אֶת משלוֹח־המנוֹת אֶל בּתּי קרוֹביה וידידיה. וּבני ריבהלי, הקטנים עם הגדוֹלים, יוֹצאים בּהמוֹן וּמתפּזרים בּרחוֹבה של עיר, בּידיהם אגנים, אוֹ צלָחות, אוֹ פּנכוֹת קטנוֹת, לחָיֵיהם לוֹהטוֹת, מצחוֹתיהם מזיעים ועֵיניהם בּוֹערוֹת. פּוֹגשים הם זה אֶת זה בּתוֹךְ הבּיצה, אַךְ אֵין שעתם פּנוּיה לעמוֹד רגע, להסתּכּל אִיש בּצלחת אָחיו וּלהתבּוֹנן אֶל טיב משלוֹח־המנוֹת. ורק בּדרךְ ריצתם הם פּוֹלטים זה לָזה קריאוֹת וחצאֵי־קריאוֹת, שאָדם מן הצד וַדאי לא יֵרד לסוֹף כּוונתן.

– פֶּטֶלֶלֶה! מאַיִן וּלאָן?

– מבּית נחָמה האדוּמה אֶל לאָה העבה. ואַתּה, עקוּם־הרגל?

– אֶל אֵשת אַלתּר אִיש־האִיטריוֹת… אָסַפתּ מה?

– מנה יפה! ואָתּה?

– קרבּוֹן אֶחָד וּשני זהוּבים ואַרבּע אגוֹרוֹת וּשתּים עֶשׂרה פּרוּטוֹת. ואַתּה כּמה?

– לא היה פּנַאי למנוֹת. חוֹששני, שלי גָדוֹל משלָךְ.

– קנַח אֶת חוֹטמךָ!

– ואַתּה שבוֹר זרוֹע עם קדקוֹד!

והשנַיִם נפטרים אִיש מאָחיו, זה לכאן וזה לכאן.

אַנשי כּתריאֵליבקה יוֹשבים מכּבר אֶל סעוּדת־הפּוּרים, מזמרים “שוֹשנת יעקוֹב”, צוֹפים ונהנים מרגליו הארוּכּוֹת של נַפתּלי אִיש־הרגלים ומתּעלוּליהם של שאָר המשׂחקים, וילדי נַפתּלי עדיִין רצים בחוּצוֹת, מַחזירים על הפּתחים בּמשלוֹח־המנוֹת וּמאַספים פּרוּטוֹת מאֵת כּל בּית וָבית. הכּתריאֵלים מלגלגים עליהם וחוֹמדים לָצון לָהם:

– קרב־נא הנה, נַער. בּן מי אָתּה? ולא בּן נַפתּלי?

– בּן נַפתּלי.

– כּבר צררתּ היוֹם בּכיסךָ מאָה אַחַת, אוֹ פּחוֹת מזה?

חי־חי.

– אמוֹר, אַל תּתבּייש.

חי־חי.

– הרואים אַתּם אֶת זה הקטן ואֶת חיוּכוֹ “חי־חי”? מוּבטח לָכם, שיביא היוֹם אֶל בּית אָביו כּיס מלא דינרים!… טוֹוי־זהב הם כּוּלָם, טוֹוי־זהב!

ו. טוֹוי־הזהב מסוּבּים לסעוּדה

אַנשי העיר כּתריאֵליבקה כּבר כּילוּ סעוּדתם, סעוּדה של פּוּרים, וקמוּ אִיש מעם שוּלחָנוֹ. רבּים מַחליצים עצמוֹתיהם וּמכינים אֶת עצמם לעלוֹת על משכּבם, ורבּים כּבר עלוּ על מיטוֹתיהם, והם ישנים עתּה שנַת מאוּשרים, הוֹזים תּחת כּנַף אַדרתּוֹ המַאפילה של מַלאַךְ־החלוֹמוֹת והוֹד־נַחרתם אֵימה אַחרי מעט המַשקה, אשר טעמוּ לכבוֹד החַג ולכבוֹד הנסים והנפלָאות, שנַעשׂוּ לָהם בּשנה הזאת – כּי גָברוּ על המן ונתנוּ בּוֹ נקמתם בּבית־המדרש. ורק משפּחה אַחַת עדיִין עֵרה בּעיר הישנה. בּני המשפּחה הזאת יוֹשבים עתּה אֶל השוּלחָן הערוּךְ לסעוֹד אֶת סעוּדתם, לבצוֹע אֶת חַלת־הפּוּרים הגדוֹלה וההדוּרה, העשוּיה מַעשה־מקלעת, וּלשמח אֶת לבּם כּדת הערב.

המשפּחה הזאת משפּחת טוֹוי־הזהב היא.

כּוּלָם עיפים וּרעֵבים מעמל היוֹם. כּוּלָם נרגָשים ועליזים וכוּלָם יֵש בּפיהם לסַפּר אִיש לרעֵהוּ כּמה וכמה סיפּוּרי־נפלָאוֹת ממאוֹרעוֹת היוֹם הגָדוֹל – מכּל אשר אֵירע ונַעשה לאִיש וָאִיש בּדרכּוֹ וּבמקצוֹעוֹ. נַפתּלי אִיש־הרגלים מסַפּר על חברתוֹ, חברת שׂחקני־הפּוּרים, ועל המוֹפתים אשר הראוּ היוֹם בּמשׂחָקם. כּוּלָם אמנים הם וּמַפליאִים לעשׂוֹת. ורק וַשתּי היא האַחַת, שקילקלה אֶת השוּרה בּאפּה החָרוּם וּבלשוֹנה המגוּמגמת, שאֵין לָהם תּקנה עוֹלָמית.

– בּרל חרוּמַף זה – הלוַאי תּבוֹא מהוּמה עליו מעתּה ועד ימי הפּוּרים הבּאִים! כּמה טרחוֹת טרחתּי עליו וכמה יגיעוֹת יגעתּי עמוֹ לשנן לו אֶת החרוּזים כּצוּרתם, וּכלוּם לא עלה בּידי! חָרוּז קל כּזה: “ועוֹבר בּפרהסיה על מצוֹות התּוֹרה”, שכּל תּינוֹק של בּית־רבּוֹ יחזוֹר עליו תּוֹךְ כּדי שמיעה, – יוֹצא מתּוֹךְ אפּוֹ החָרוּם דווקא: “וטוֹבל בּמכנסיו בּמקוָה הכּשרה”… מאַיִן בּאוּ לךָ מכנסַיִם לפתע פּתאוֹם, וּמה ענין מקוָה כּשרה לכאן, חרוּמַף נתעב שכּמוֹתךָ, תּפַּח רוּחַ אבי חוֹתנתּךָ?! אבל צא ולַמד אף חָרוּם ואטוּם כּמוֹתוֹ!

כּךְ מסַפּר נַפתּלי אִיש־הרגלים. וריבהלי אִשתּוֹ המתוּקה – זוֹ יֵש בּפיה אוֹצר סיפּוּרים יפים מאֵלה, כּוּלָם על נַפתּוּלי הנשים הקוֹנוֹת, הנפתּלוֹת עמה בּשעת קנייתן, מַערימוֹת וּמתחַכּמוֹת נגדה והוֹלכוֹת עמה בּעקיפים, והכּל כּדי לגרוֹע אוֹ להעלים פּרוּטה אַחַת ממחיר המַמתּקים הקנוּיִים. וּמַעשׂה בּאשה אַחַת כּבוּדה, בּעלת־בּית מבּעלוֹת־הבּתּים הכּתריאֵליוֹת, שהשתּמשה בּשעת־הכּוֹשר ונתכּוונה למשוֹךְ מסַלָה צפּיחית אָחָת.

– ואַף־על־פּי־כן, אַל יפּוֹל רוּחךָ. יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי צוֹפיה שאני בּשבע עֵינַיִם הליכות קוֹנוֹתי, ומסַלי לא יגוּנב דבר. “כּמה צפּיחיוֹת, אני אוֹמרת, בּחַרת לָךְ, גברתּי, היוֹם?” אָמרה לי: “אַרבּע”. אָמַרתּי לה: “והחמישית מַה פּירוּשה?” האדימה כּוּלָה כּאֵש ואָמרה לי: “וכי אַף זוֹ צפּיחית היא?” אָמַרתּי לָה: “וּלטעמךְ מה היא – כּף־המבשלים?” אָמרה לי: “ואני סבוּרה היִיתי, כּי שוּמשמנית היא זוֹ”. אָמַרתּי לָה: “ואפילוּ שוּמשמנית – כּלוּם רשוּת־הרבּים היא?”…

כּךְ מסַפּרת ריבהלי המתוּקה. והסיפּוּרים, שיֵש בּפי נח החַטב לסַפּר, אַף הֵם מלאים ענין, וכוּלם חוֹזרים, כּדרךְ הטבע, על עסקי הקשקשנים לפּוּרים.

– השנה הזאת שנה של קשקשנים היתה. הכּל היוּ קוֹפצים על הקשקשנים. הכּל היוּ רוֹדפים אַחרי הקשקשנים. הכּל עזבוּ אֶת עסקיהם וּבאוּ אֶצלי לקנות קשקשנים. אֶתמוֹל בּצהרים כּבר אָפסוּ מידי כּל הקשקשנים. בּכל רגע ורגע בּא אֵלי יהוּדי בּבקשה, כּי אֶתּן לוֹ קשקשן. עוֹד זה מדבּר, והנה שני בּא – אַף הוּא צריךְ לקשקשן. אָמַרתּי לָהם: “אֵין לי עוֹד קשקשנים”. אָמרוּ לי: “חַיֶיךָ, אֵין אנוּ זזים מכּאן עד שתּתּן לָנוּ קשקשנים”. אָמַרתּי לָהם: “מאַיִן אֶקח לָכם קשקשנים?” אָמרוּ לי: “וכי כּבר אָפסוּ מידךָ כּל הקשקשנים?”…

– האִם תּחדל לקשקש בּקשקשניךָ, אוֹ לא?

כּךְ אוֹמר נַפתּלי אִיש־הרגלים אֶל בּנוֹ, ונח החַטב מקבּל נזיפה מאָביו, כּוֹבש עֵיניו בּקרקע, מַרכּין ראשוֹ אֶל תּחת השוּלחָן וגוֹרף חוֹטמוֹ לשם בּהכנעה רבּה. אַחרי נח החַטב הגיעה שעתם של טוֹוי־הזהב הקטנים, כּי יסַפּרוּ אַף הם אֶת חלקם – אֵת כּל הגדוֹלוֹת והנצוּרוֹת, שנַעשוּ לָהם בּיוֹם הנפלָא הזה, בּנשׂאָם אֶת משלוֹח־המנוֹת מבּית אֶל בּית ומאִשה אֶל רעוּתה. הסיפּוּרים רבּים ונפלָאִים וּמוֹשכים אֶת הלב כּל־כּךְ, שיספּיקוּ לחוֹדש ימים, מפּוּרים עד הּפסח, וגם אָז לא תּימלא אוֹזן משמוֹע. ואוּלָם השעה שעת־לילה עתּה, והקטנים עיפים ונחלָשים כּוּלָם מעמל היוֹם, וּמצוַת אביהם חָזקה עליהם, כּי יכַלוּ סעוּדתם ויעלוּ על משכּבם לישוֹן.

והקטנים פּוֹרשים לקרן־זוית אפלה, המיוּחדת לָהם מאחוֹרי התּנוּר למשכּבם, נוֹפלים שם על פּניהם שמחים ונרגָשים וישנים שנַת מאוּשרים, שנַת גיבּוֹרים, ששבוּ ממַערכוֹת המלחמה וזר־הנצחוֹן על ראשם.

ז. טוֹוי־הזהב מוֹנים אֶת זהבם

השעה מאוּחרת בּלילה, שעת האַשמוּרה התּיכוֹנה. כּתריאֵליבקה שוֹקעת כּוּלָה בּתרדמה עמוּקה, וּדממה רבּה בּרחוֹבוֹתיה. ורק שתּי נפשוֹת עדיִין עֵרוֹת בּלילה הזה ואֵינן נוֹתנוֹת תּנוּמה לעֵיניהן. שני טוֹוי־הזהב הם, נַפתּלי אִיש־הרגלים ואִשתּוֹ ריבהלי המתוּקה. הלָלוּ סגרוּ בּלָאט אֶת דלת בּיתם, פּרשׂוּ וילָאוֹת על חַלוֹנוֹתיו וקרבוּ אֶל המלָאכה הנעימה אשר לפניהם – אֶל ספירת קוּפּת פּדיוֹנם. רוֹצים הֵם להביא בּחשבּוֹן אֶת העוֹשר המעט, אשר עשׂוּ טוֹוי־הזהב הגדוֹלים עם הקטנים בּיוֹם הגָדוֹל הזה בּעמל וּבמסירוּת־נפש רבּה, רוֹצים – ואֵינם יכוֹלים. החשבּוֹן גָדוֹל וּמסוּבּךְ, והמַטבּעוֹת, של כּסף ושל נחוֹשת, רבּות לאֵין מספּר. מחַשבים הם וסוֹפרים וּמונים – ואֵינם יכוֹלים לעמוֹד על המספּר הנכוֹן. פּעם טוֹעֶה הוּא בּחשבּוֹן, וּפעם בּאה היא לכלל טעוּת. והרי הם מדיינים בּיניהם וּמקנתּרים זה אֶת זה בּדברים.

– הוּא אשר אָמַרתּי: שתּים אֶל שתּים אֵין אִשה יהוּדית כּמוֹתךְ יכוֹלה לצרף!

כּךְ אוֹמר נַפתּלי אִיש־הרגלים בּתרעוֹמת, ואִשתּוֹ עוֹנה כּנגדוֹ אַף הִיא בּרגזה:

אִם כּן, עמוֹד וּמנה אַתּה, אִם בּעל־חשבּוֹן אָתּה!

לא, מוּטב שתּמני אָתּ! אַתּ מוּמחית יוֹתר ממני לדברים אֵלוּ!

– לא, מוּטב שתּמנה אַתּה, מפּני שאַתּה הגבר ואַתּה החָכם, ואֵין כּמוֹךָ בּעל־נסיוֹן לערבּב פּרוּטוֹת בּזהוּבים וּלבלבּל אֶת מוֹחךָ ואֶת מוֹחַ אחרים!…

ואַף־על־פּי־כן אַל תּיראוּ ואַל תּפחדוּ, שמא יביא החשבּוֹן הזה לידי מריבה וּקטטה והפרעת־שלוֹם בּין אִיש לאִשתּוֹ. לא עֵת מריבה הלילה, והשלוֹם לא יוּפרע בּיניהם. שניהם יוֹדעים אֶת עֵרךְ השעה, וּשניהם רוֹצים בּכל לבּם לָבוֹא לידי חשבּוֹן בּרוּר ולָדעת אֶת המַעשׂה, אשר עליהם לעשׂוֹת עתּה בּכספּם, ואֶת הדברים, אשר עליהם לקנוֹת בּכּסף הזה בּימים הבּאִים לקראתם. נעלים לעצמם ומלבּוּשים לבניהם – צוֹרךְ זה ראש וראשוֹן הוּא לָהם, שאֵין להרהר אַחריו. וּמַצוֹת לחג הפּסח הבּא – כּלוּם אֶפשר לאָדם מיִשּׂראֵל להתקיים בּלעדיהן? ושוּמן לפּסח? ושׂק תּפּוּחי־אדמה? וחָבית של סלק?… ונפלָא הדבר: כּל אשר יוֹסיפוּ על צרכיהם וכל אשר ירחיקוּ לָלכת אַחַר יֵצר־לבּם, להרבּוֹת בּהוֹצאוֹת וּלבזבּז ממוֹנם, כּן יִתבּרר לָהם יוֹתר ויוֹתר, כּי חננם אלוֹהים ויֵש לָהם רב, כּי עשרם יספּיק לָהם, בּעֶזרת השם יִתבּרךְ, לקנוֹת הכּל: גם נעלים חדשוֹת לעצמם וגם מַלבּוּשים חדשים לילדיהם, גם מַצוֹת וגם שוּמן, גם שׂק תּפּוּחי־אדמה וגם חָבית של סלק לימי הפּסח הבּא.

וּפני טוֹוי־הזהב מַבהיקים וּמתלהבים. לחָיֵיהם לוֹהטוֹת ועֵיניהם בּוֹערוֹת ולבּם מתרחב והוֹלךְ. שניהם מַרגישים הפּעם, כּי העוֹלָם הזה, שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לבריוֹתיו, לטוֹבה בּראוֹ. ורק זו רעה חוֹלָה, כּי היהוּדים הכּתריאֵלים טבע מגוּנה לָהם: עֵינם צרה בּפרנסת אחרים. מקנאִים הם קנאָה גדוֹלה בּאחיהם האֶביוֹן, ששׂיחק לוֹ מַזלוֹ וגָרם לוֹ יוֹם שכּוּלוֹ טוֹב, יוֹם אֶחָד בּשנה!

– כּתריאֵליבקה זוֹ מוּטב לָה שתּעלה על המוֹקד בּעֶצם היוֹם הזה! עיר של בּעלי־קנאָה וצרי־עין מאֵין כּמוֹהם!

כּךְ אוֹמר נַפתּלי אִיש־הרגלים מרוֹב רגשוֹתיו, ואִשתּוֹ ריבהלי המתוּקה עוֹמדת להגן בּפניו על עירה:

– עיר של עניִים עלוּבים, לא עלינוּ!..

– עניִִים אַתּ אוֹמרת? וכי רק עניִים הם בּעֵיניִךְ? חַה־חַה! עניִים מרוּדים! כּתריאֵלים עלוּבים! דלים וריקים! ערוּמים ויחפים! חלכּאִים! קבּצנים! מַחזירים על הפּתחים! עניִים ואֶביוֹנים!…

– לא עלינוּ! – אוֹמרת ריבהלי בּפחד וּמַבּיטה על סביבוֹתיה. חוֹששת היא בּלילה לעֵין־הרע ולשׂטן המקטרג.

– וּמן החוּץ, ממקוֹם לא־נוֹדע, מַגיע אוֹתה שעה קוֹל קריאה רחוֹקה של תּרנגוֹל מתעוֹרר – קוֹל חַזן זקן, שתּש כּוֹחוֹ ונפגם גרוֹנוֹ בּערוֹב ימיו. תּרנגוֹל זה מַתחיל קריאָתו בּרגש וּבכל עוֹז וּבהתלהבוּת רבּה, כּזקן ורגיל, אֶלָא כּשהוּא הוֹלךְ וּמַגיע לסוֹפה, נוֹפל רוּחוֹ בּקרבּוֹ, והוּא מסַיֵים בּקוֹל נחלָש הוֹגה־נכאִים, מתּוֹךְ נעימה נמוּכה וַַחרדה וּמתּוֹךְ תּמהוֹן־לבב:

– קוּ־קוּ־רי־קוּ! אוּ־אוּ־אוּ?!…

דוֹמה, כּאילוּ הוּא תוֹהה על עצמוֹ ושוֹאֵל אֶת נַפשוֹ בּמרירוּת:

זקן שוֹטה וַחסַר־דעת, מַה לךָ כּי נזעקתּ?

האַויר בּחוּץ מַכחיל והוֹלךּ. דימדוּמי־שחר ממַשמשים וּבאִים.

אכספרופריאציה של פסח: מימי הרעש בּכתריאֵליבקה

א

זה דרכּה של כּתריאֵליבקה תּמיד, שהוֹלכת היא בּעקבוֹת יהוּפּיץ. אבל מזמן שהתרגשוּ וּבאוּ ימי הרעש והבּהלוֹת אֵין כּתריאֵליבקה זזה מאַחרי יהוּפּיץ אפילוּ כּמלוֹא השׂערה. שביתה הוּכרזה בּיהוּפּיץ – מיד הוּכרזה גם בּכתריאֵליבקה. קוֹנסטיטוּציה ניתּנה בּיהוּפּיץ – מיד ניתּנה גם בּכתריאֵליבקה. פּרעוֹת פּרצוּ בּיהוּפּיץ – מיד פּרצוּ גם בּכתריאֵליבקה. והגיע הדבר לידי כּךְ, שאֶחָד מליצני הדוֹר אשר בּכתריאֵליבקה הפיץ שמוּעה בּעיר, כּי אַנשי יהוּפּיץ חָתכוּ אִיש אֶת חוֹטמוֹ, – וּמיד עמדוּ הכּתריאֵלים להשחיז אֶת סַכּיניהם. לאָשרם, אֵין הכּתריאֵלים דוֹחקים אֶת עצמם להיוֹת מעשׂרה ראשוֹנים. כּל אֶחָד מַמתּין לחברוֹ, שיִהיֶה הוּא המַתחיל בּדבר. וּלפיכךְ היוּ עוֹמדים וּמחַכּים זה לָזה וּמתמַהמהים עד בּוֹש בּחיתּוּךְ חוֹטמיהם. והרי הם מחַכּים עד היוֹם הזה.

אַחרי הקדמה קצרה זוֹ לא יִפּלא עוֹד בּעֵינינוּ, כּי בּתקוּפת הרעש בּמדינתנוּ לא עבר אפילוּ יוֹם אֶחָד, אשר לא יִמָצא כּתוּב בּעיתּוֹנים על תּקלה זוֹ אוֹ אַחרת, שאֵירעה בּכתריאֵליבקה: מַעשׂה בּחברת “יד־אחת”, שפּרצה לביתוֹ של אַחַד האוֹפים ועשׂתה אֶכּספּרוֹפּריאַציה בּמַאפה תּנוּרוֹ. וּמַעשׂה בּסַנדלָר, שהיה עוֹמד בּגמירת זוּג נעלים, ולא היה צריךְ אֶלָא להדבּיק אליהן סוּליוֹת ועקבוֹת, – ונפלוּ עליו פּתאוֹם בּריוֹנים לעֵיני השמש, קראוּ לוֹ בּלשוֹן הכּתוּב “שׂאוּ ידיכם!” וגָזלוּ אֶת הנעלים מידוֹ. ושוּב מַעשׂה בּקבּצן אֶחָד כּתריאֵלי, שהיה מַחזיר על הפּתחים, – בּיוֹם החמישי בּשבּת היה מַעשׂה – והדבּיקוּהוּ בּאַחַת הסימטוֹת, העמידוּ לוֹ אֶקדח מוּל פּניו ולא זזוּ ממנוּ עד שהריקוּ אֵת כּל שׂקוֹ אֶל כּליהם. ועוֹד מַעשׂה, שסיפּרה אַחַת הנשים הכּתריאֵליוֹת… ואוּלָם לחזוֹר וּלסַפּר לָכם סיפּורי־מַעשׂה גם מפי הנשים הכּתריאַליוֹת אֵיני רוֹאֶה חוֹבה לעצמי. הנשים – עצביהן רכּים, והשעה שעת־חירוּם, והפּחד דרכּוֹ להפריז, אֵינוֹ מַבחין בּין תּכלת לקלָא־אִילָן… לא, אֵין אני מקבּל אַחריוּת על עצמי לסיפּוריהן של הנשים הכּתריאֵליוֹת!

בקיצוּר, הימים ההם ימי האֶכּספּרוֹפּריאַציוֹת בּכתריאֵליבקה, ימי החָמס והשוֹד בּחוּצוֹתיה, עֵת שלט האֶביוֹן הכּתריאֵלי בּאָחיהוּ העשיר ממנוּ. הפּחד גָדל מיוֹם ליוֹם, וחַיֵי הכּתריאֵלים היוּ תּלוּיִים לָהם מנגד. אָז התחילוּ להתגעגע אִיש בּסתר אָהלוֹ על ימי הטוֹבה אשר חָלפוּ, עֵת אשר שוֹטר אֶחָד, שלא מנע כּפּוֹ מקחת שוֹחַד, היה יכוֹל להטיל מרוּתוֹ על כּל העיר כּוּלָה, ואָז התפּללוּ אִיש אִיש בּלבבו:

– ריבּוֹנוֹ של עולָם, חַדש ימינוּ כּקדם! השיבה לָנוּ שוֹטרינוּ כּבראשוֹנה ונוֹגשׂינוּ כּבתּחילה!…

ואוּלָם אַף זוֹ אֵינה אֶלָא הקדמה. עיקר המַעשׂה יבוֹא להלן.

ב

בּנימין סנוּנית הוּא הגָדוֹל בּכל עשירי כּתריאֵליבקה. אִם נבוֹא למנוֹת כּאן אֵת כּל עשרוֹ, אֵין אָנוּ מַספּיקים. ראשית, מחוּתּנים עשירים לוֹ בּכל תּפוּצוֹת יִשראֵל. כּלוֹמר, לפנים היוּ המחוּתּנים עשירים; עכשיו ירדוּ מנכסיהם. ואֵין כּל תּימה בּדבר: הזמַנים נשתּנוּ והגלגל ירד עֶשׂר מַעלוֹת אחוֹרנית. אַדרבּה, לפלא יִהיֶה הדבר, כּי בּצוֹק העתּים האֵלה היהוּדים עדיִין מַקשים אֶת ערפּם ועוֹמדים על רגליהם. על אַחַת כּמה וכמה היהוּדים הכּתריאֵלים – הלָלוּ רק כֹּוחַ־אבנים כֹּוחָם! כּדגים המלוּחים הלָלוּ, הכּבוּשים בּחָבית, כּן נדחקוּ יהוּדי כּתריאֶליבקה בּמקוֹם אֶחָד, יוֹשבים צפוּפים ואוֹכלים אִיש אֶת בּשׂר רעֵהוּ. עוֹד זאת בּאָשרם, שזימן לָהם הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא מרחוֹק אֶת אַמריקה, הקוֹלטת מהם מדי שנה בּשנה כּמעט פּי־שנַיִם מאשר יִהיוּ לברוֹת לרעב ולפרעוֹת ולשאָר פּוּרעניוֹת. ואַף־על־פּי־כן, הלא עֵיניכם הרוֹאוֹת: עדיִין השאִיר אלוֹהים לפליטה בּכתריאֵליבקה יהוּדי עשיר וּשמוֹ בּנימין סנוּנית, שהכּל מקנאִים בּוֹ, כּי אֵיננוּ זקוּק לחַסדי אחרים, חוּץ מחסד מחוּתּניו העשירים. אָמנם אוֹי לוֹ לאָדם, שמחוּתּניו עשירים והוּא מצטרךְ לידי מַתּנַת ידי הקפוּצה. ואַף־על־פּי־כן נחשב בּנימין סנוּנית ראש לעשירי כּתריאֵליבקה, אַב וּפטרוֹן לכל העיר. אִיש כּי מָטה ידוֹ והוּא צריךְ לעֵזר מן החוּץ – אֵצל מי יֵלך? הוה אוֹמר: אֵצל בּנימין סנוּנית. וּבנימין סנוּנית עוֹשׂה אָזנוֹ כּאפרכּסת, שוֹמע אֶת דאגתוֹ וּמרי־שׂיחוֹ של אִיש וָאִיש וחָש לעֶזרתוֹ פּעם בּעֵצה טוֹבה, פּעם בּדברי־ניחוּמים וּפעם בּאנחה רצוּצה – גם זוֹ לטוֹבה. כּי בּמה יִיטב חלקוֹ של העני בּאֵין גם אֵלה לוֹ?

בּוֹא וּראֵה, מַה בּין עשירי כּתריאֵליבקה לעשירי יהוּפּיץ! שֵעשירי יהוּפּיץ רךְ לבּם בּקרבּם ואֵינם יכוֹלים לראוֹת בּצער אחיהם האֶביוֹן, לפיכךְ הם סוֹגרים אֶת דלתוֹת בּתּיהם על מַסגר וּמַעמידים שוֹמר על הסַף, לבל יניח לשוּם בּן־אָדם, שבּגָדיו אֵינם כּתיקוּנם, להיכּנס אליהם. וכיוָן שמַגיעים ימוֹת הקיץ, מיד הם נוֹשׂאִים כּנפיהם, כּציפּרי־דרוֹר הלָלוּ, ועפים לחַמי חוּץ־לאָרץ, – ואַתּה צא וּרדוֹף אַחריהם והשׂיגם! ואִילוּ עשירי כּתריאֵליבקה – ינַסה־נא אִיש מהם לעשוֹת כּן, אִם לא אֶל פּניו יברכוּהוּ?! בּין שרצוֹנוֹ של בּנימין סנוּנית בּכךְ וּבין שאֵין רצוֹנוֹ בּכךְ – כּוֹפים אוֹתוֹ להיוֹת ראש וראשוֹן בּעדתוֹ, מנַהל של כּל עניני הצדקה וּפרנס לכל מי שפּוֹשט יד. ולא לבד שחַייב הוּא להיוֹת הראשוֹן בּנוֹתני צדקה, אֶלָא שחוֹבה מוּטלת עליו גם ליטוֹל אֶת מַקלוֹ ותרמילוֹ, להחזיר על הפּתחים וּלקבּץ נדבוֹת מאֵת עניֵי העיר בּשביל עניֵי העיר.

ואִם בּכל ימוֹת השנה כּךְ, בּעֶרב פּסח, כּשעוֹנַת “מעוֹת־חיטים” מַגיעה, על אַחַת כּמה וכמה! אַשרי מי שראה אֶת בּנימין סנוּנית בּערבי פּסחים לוּא גם מרחוֹק! תּמהני, אִם הגָדול בּעסקני המדינה, אַנשי־השם אשר בּעוֹלָם, הזיע מימיו בּזמן מלחמת־הבּחירוֹת, כּמוֹ שהזיע בּנימין סנוּנית אַרבּעה שבוּעוֹת רצוּפים קוֹדם הפּסח! נשבּע הוּא בּהן־צדקוֹ, כּי למן הפּוּרים ועד הפּסח ישן הוּא בּלבוּשוֹ. ואנחנוּ הבה נַאמין לשבוּעתוֹ, כּי מַה יִתּן וּמַה יוֹסיף לוֹ זה? הן שׂכר פּעוּלָתוֹ לא יבקש מידינוּ. אֶלָא מה? תֹּאמַר: כּבוֹד הוּא מבקש לעצמוֹ? לוּא יהי כן. כּל אָדם אֵינו בּוֹרח מפּני הכּבוֹד. ואפילוּ מאַשרי העם וחכמיו אֵינם נוֹערים כּפּיהם ממנוּ. טבע הוּא בּאָדם מימוֹת עוֹלָם, ולא עלינוּ המלָאכה לשנוֹתוֹ!

ג

מנהג זה של קיבּוּץ “מעוֹת־חיטים” בּשביל העניִים לכבוֹד הפּסח הוּא מנהג עתּיק בּיִשׂראֵל, מנהג ישן־נוֹשן, שיסוֹדתוֹ בּ“פילאנתּרוֹפּיה”. ואַף־על־פּי־כן סבוּר אני, שאֵיננוּ מנהג רע כּל־כּךְ, כּמוֹ שבּני־דוֹרנוּ משתּדלים להוֹכיח לָנוּ. הללו אומרים: “קשה פילאנתּרוֹפּיה לציבּוּר כּסַפּחת”. אני אֵין רצוֹני בּכאן להעמיק חקר וּלהתוַכּח עמהם. כּל כּוונתי בּזה אֵינה אֶלָא לאמוֹר, כּי לפי עניוּת דעתּי יֵש מנהג אַחר בּעוֹלָם, שרע הוּא ממנוּ שבעתים: מנהג זה, שנהגוּ העשירים לקפּוֹץ את ידם בּפני כּל הפּושט יד להם. ושבעים ושבעה תּגדל רעתוֹ, כּשהאנשים הטוֹבים האֵלה משׂבּרים לךָ אֶת האוֹזן ואוֹמרים, כּי אֵינם נוֹתנים נדבה לעני “משוּם הפּרינציף”. חדלוּ לָכם מאַנשי הפּרינציפים האֵלה, כּי לבּם הוּכּה כּעֵשׂב והעלה ירוֹקה כּחציר־גגוֹת! הבה נוֹדה לאלוֹהינוּ, כּי בּכתריאֵליבקה לא מצא לוֹ פּרינציף זה מַהלכים עדיִין. כּלָל גָדוֹל הוּא בּכתריאֵליבקה, שכּל מי שאֵינוֹ נוֹתן – אֵינוֹ נוֹתן משּוּם שאֵין לוֹ. ואוּלם בּעֶרב הפּסח, כּשזמַן “מעוֹת־חיטים” מַגיע, משנים גם מכּלָל זה. קבּלה היא בּידי הכּתריאֵלים: “כּל יהוּדי חַייב אִם לָתת מעוֹת־חיטים אוֹ לקבּל מעוֹת־חיטים”.

כּמה משוּנה אוּמה זוֹ של הכּתריאֵלים! אַלפי שנים כּבר עברו מיוֹם שיצאוּ אבוֹתיהם הראשוֹנים ממצרים, ועד היוֹם הזה הם רוֹאִים אֶת עצמם כּאִילו הם יצאוּ ממצרים, ועד היוֹם הזה הם נזהרים בּאכילת מַצה שמוֹנה ימים רצוּפים מדי שנה בּשנה. ודוֹמה אני, כּי עוֹד אַלפי שנים יעברוּ, והמנהג הזה לא יעבוֹר ולא יִבטל מבּתּי הכּתריאֵלים. בּכל ימוֹת השנה מתהלךְ הכּתריאֵלי בּתוךְ אֶחָיו נפוּחַ־כּפן, וכיוָן שהגיע הפּסח, אִי־אֶפשר לוֹ בּלא אכילת מַצה, שאִם לא כּן, יחזוֹר העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ! ועדיִין לא קרה המקרה, כּי ימוּת שם יהוּדי בּימי הפּסח בּרעב. ואִם קרה מקרה כּזה, וידעתּ, כּי מת האִיש עוֹד קוֹדם הפּסח. כּלוֹמַר, מיתתוֹ בּאה לוֹ לא מפּני שלא הספּיקוּ בּידוֹ לאכוֹל מַצה בּשמוֹנה ימי הפּסח, אֶלָא מפּני שלא הספּיקוּ בּידוֹ לאכוֹל חָמץ בּשאָר ימוֹת השנה. ואַל יהי הבדל זה קל בעֵיניךָ!

ד

אֵין למדים מן הכּלָלוֹת. כּל כּלָל יש בּוֹ חוּץ מן הכּלָל. השנה הזאת, שבּה הכּתוּב מדבּר, כּמוֹה לא היתה בּכתריאֵליבקה לעוֹלָמים. בּדקוּ וּמצאוּ, כּי מספּר המקבּלים “מעוֹת־חיטים” גָדוֹל ממספּר הנוֹתנים. אִילמלא היוּ בּוֹשים מפּני הבּריוֹת, לא היוּ כּל יהוּדי כּתריאֵליבקה מוֹנעים אֶת עצמם מקבּל “מעוֹת־חיטים”. קשה היה לראוֹת בּצערוֹ של עשירנוּ בּנימין סנוּנית, כּשהיה יוֹשב בּתוֹךְ “הוַעד” בּעֶרב פּסח וּפוֹטר אֵת כּל הבּאִים אֵלָיו בּלא־כלוּם:

– אֵין כּסף!…אָפס כּסף!… סלחוּ־נא!…

– כּה יגיעךָ אלוֹהים לשנה הבּאה! – עוֹנים אוֹתוֹ העניִים הנפטרים ממנוּ בּלא־כלוּם וּמוֹסיפים בּפני עצמם בּהבלָעת האַף: – ותזכּה לאכוֹל אַף אַתּה מן “מעוֹת־חיטים”!…

אַחַד אֶחָד יצאוּ העניִים מבּית־הוַעד בּידים ריקוֹת וּבפנים אדוּמים, כּיוֹצאִים מן הרחצה, וקיללוּ אֶת העשירים קלָלוֹת נמרצוֹת.

בּין המפוּטרים האַחרוֹנים היתה חבורת בּחוּרים, כּוּלָם פּועלים וּבעלי־מלָאכה, המשוֹטטים כּל ימוֹת החוֹרף בּחוּצוֹת העיר בּאֶפס עבוֹדה. הלָלוּ כּבר מכרוּ אֵת כּל אשר לָהם. אֶחָד מבּני החבוּרה נתן בּעבוֹט אֶת שעוֹן־הכּסף אשר לוֹ וקנה סיגָריוֹת בּמחירוֹ, וכל הבּחוּרים העלוּ עשן להנאָתם, להשקיט בּוֹ אֶת רעבוֹנם בּציבּוּר. כּשנכנסוּ אֵצל הוַעד, בּחרוּ הבּחוּרים מקרבּם אֶחָד מהם, שיִהיֶה לָהם ראש־המדבּרים, והוּא חַייט לבגדי־נשים וּשמוֹ שמוּאֵל־אַבּא המַחטוֹני. ואַף־על־פּי ששמוּאֵל־אַבּא המַחטוֹני נתמַנה שליח־ציבּוּר, בּאוּ גם שאָר הבּחוּרים לעֶזרתוֹ, אִיש כּפי מַתּת־הדיבּוּר אשר חננוֹ אלוֹהים, ודיבּרוּ כּוּלָם יחד וטענוּ לפני הגבּאי הראשוֹן, כּי גוֹועים הם בּרעב, נוֹפלים מַמש אַפּים אָרצה. הגבּאי הראשוֹן, הוּא בּנימין סנוּנית, נתן אֶת כּוּלָם לדבּר לפניו כּכל אַוַת־נַפשם, וכאשר כּילוּ לדבּר, פּתח ואָמַר לָהם בּלָשוֹן זוֹ:

– שׂאוּני, ידידי, ואַגיד לָכם, כּי כּל דבריכם לשוא הם. ראשית, הלא אֵינכם בּעלי אִשה וּבנים, ואנוּ נוֹתנים “מעוֹת־חיטים” רק לבעלי אִשה וּבנים. שנית, אנשים צעירים אַתּם, בּלא עֵין־הרע, וכוֹחכם יפה לעבוֹד וּלהשׂתּכּר לחַג הפּסח. שלישית, השנה הזאת שנַת־בּרכה היא לָנוּ – בּירךְ אלוֹהים אֶת עירנוּ בּעניִים רבּים, וּמספּר המקבּלים גָדוֹל ממספּר הנוֹתנים. הלא חרפּה היא מלהגיד – כּבר כּלתה פּרוּטה מן הקוּפּה מבּעוֹד בּוֹקר. אִם אֵינכם מַאמינים לי. הבּיטו ותראוּ.

והגבּאי הראשוֹן של הוַעד עמד והפךְ לעֵיניהם אֵת כּל כּיסי בּגָדיו והראָם עין בּעין, כּי ריקים הם וּנקיִים, אֵין בּהם כּלוּם. הבּחוּרים עמדוּ לפניו כּנדהמים, בּאֵין אוֹמר וּדברים. ורק שמוּאֵל־אַבּא המַחטוֹני, שלשוֹנוֹ לשוֹן־לימוּדים, התאוֹשש וּפתח שנית אֶת פּיו ודרש לפני הגבּאי דרשה משוּנה, שכּמוֹתה לא שמע אוֹזן בּכתריאֵליבקה מעוֹלָם. וכךְ אָמַר בּדרשתוֹ:

– צר לי מאוֹד, שלא פּתחתּ בּסוֹף דבריךָ; אִילוּ עשׂית כּן, היִית חוֹשׂךְ עצמךָ מהוֹציא לבטלה אבק־שׂרפה הרבּה כּל־כּךְ. ואַף־על־פּי־כן הבה אָשיב לךָ על עיקרי הויכּוּחַ שלךָ לכל סעיפיו. ראשית, שאָמַרתּ פּנוּיִים אנחנוּ – הלא מַעלה היא זוֹ לָכם, שלא הוֹסַפנוּ עניִים על עניֵי העיר. ושנית, שאָמַרתּ עבוֹדה – בּבקשה מכּם! תּנוּ לָנוּ עבוֹדה ואַחַר תּדבּרוּ! שלישית, שאָמַרתּ עניִים הרבּה – הלא אַתּם אשמים בּדבר: מצד אֶחָד המשטר הקאפּיטאליסטי וּמצד שני האֶכּספּלוּאַטאציה של הפּרוֹליטאריאַט. וּרביעית, שהפכתּ לָנוּ אֶת כּיסיךָ – אֵין זוֹ ראָיה לכאן. אֵין כּל ספק בּעֵינַי, כּי בּביתךָ, למשל, מזויךָ מלאִים מַצוֹת, וּביצים, וּבצלים, ותפּוּחי־אדמה, ושוּמן של פּסח, וכיוֹצא בּאֵלוּ, וגם יין לאַרבּע כּוֹסוֹת. אִם כּן, הלא כּולכם בּורשוּאִים ואֶכּספּלוּאַטאטרים מנוּוָלים, ולא יוֹתר! חברים, לכוּ ונלכה!…

חַייב אני להוֹדוֹת כּאן על האמת, כּי כּתריאֵליבקה ההוֹלכת בּעקבוֹת יהוּפּיץ וּמחַקה אוֹתה לכל תּנוּעוֹתיה, לא הרחיקה עדיִין לָלכת בּדרךְ השלָמתה מרחָק רב כּל־כּךְ, שאֶחָד מעשיריה האֶכּספּלוּאַטאטרים מטיפּוּסוֹ של בּנימין סנוּנית יִפתּח לעניֵי העיר אֶת אוֹצרוֹ הטוֹב, המלא מזן אֶל זן מַצוֹת וּביצים וּבצלים ותפּוּחי־אדמה ושוּמן של פּסח ויין אַרבּע כּוֹסוֹת, והוּא עצמוֹ, עם אִשתּוֹ וּבניו, יִשאֵר בּעֵירוֹם וּבחוֹסר־כּל. ואוּלָם מוּבטח לָהם, כּי האֶכּספּלוּאַטאטרים הכּתריאֵלים שלי עשׂה יעשֹוּ כּמשפּט הזה, אִם רק עשירי יהוּפּיץ יהיוּ לָהם לאוֹת וּלמוֹפת בּדרךְ החדשה הזאת. חַיֵיכם, הכּתריאֵלים אֵינם חַייבים להיוֹת המַתחילים בּמצוָה!…

ה

בּלב טהוֹר וּברוּחַ נכוֹן, מרוּחָץ וּמחוּדש לכבוֹד החָג, ישב בּנימין סנוּנית עם אִשתּוֹ וּבניו בּליל־שימוּרים לסַדר סידוּר פּסח כּהלכתוֹ, כּוּלוֹ שליו ושאנן ודעתּוֹ זחוּחָה עליו, כּמלךְ שמַלכוּתוֹ נכוֹנה מאוֹד. לימינוֹ יוֹשבת אִשתּוֹ המַלכּה, זוֹ שׂרה־לאָה זוּגָתוֹ, מקוּשטת וּרעוּלָה לכבוֹד יוֹם טוֹב בּמטפּחת־משי חדשה, שמתּחתּיה מציצים שני עגּילים מארכים, עגילי־כסף מתנַענעים, וסביב לשוּלחָנוֹ מסוּבּים בּניו, בּני המלךְ וּבנוֹתיו, כּוּלָם ראשיהם חפוּפים, לחָיֵיהם אדוּמוֹת ועֵיניהם נוֹצצוֹת. ואפילוּ זלאטקה הנַערה המשרתת, שבּכל ימוֹת השנה היא עוֹבדת עבוֹדת־פּרךְ וכורעת תּחת עוּלָה, אַף היא חָפפה אֶת ראשה, רחצה פּניה בּסַבּוֹן מבוּשׂם, לָבשה שׂמלה חדשה, עשׂוּיה צמר־גפן, נעלה נעלים חדשוֹת ושׂמה על מצחה השחוֹר והמַבהיק סרט רחב אָדוֹם. הכּל מַרגישים אֶת עוֹנג החַג לכל עמקוֹ, הכּל שׂמחים וצוֹהלים ולבּם טוֹב עליהם, כּאִילוּ הם עצמם יצאוּ זה־עתּה ממצרים. בּקוֹל נרגָש וחוֹגג שאל הקטן בּבני־המלךְ אֶת אַרבּע הקוּשיוֹת, ואָביו המלךְ, זה בּנימין סנוּנית, השיב לוֹ בּמתינוּת וּבהרחָבת־הדעת וּבניגוּן יפה וּבקוֹל רם תּשוּבה ניצחת: עבדים הייִנוּ לפרעה בּמצרים, וַיוֹציאֵנוּ יי אלוֹהינוּ משם בּיד חזקה וּבזרוֹע נטוּיה… וכךְ הוּא הוֹלךְ וּמוֹנה בּקוֹל רם וּבניגוּן יפה אֵת כּל האוֹתוֹת והמוֹפתים, אשר הראָה אלוֹהים לאבוֹתינוּ בּימים ההם, ואֵת כּל המַכּוֹת, אשר הביא על המצרים בּמצרים, ואֵלוּ הן… פּתאוֹם…

ו

פּתאוֹם נשמעה דפיקה על הדלת, ואַחריה – דפיקה שנית וּשלישית. מי הוּא זה הדוֹפק בּשעה זוֹ? “לפתּוֹחַ אֶת הדלת אוֹ לא?”… נמנוּ וגָמרוּ לפתּוֹחַ, מפּני שהדפיקוֹת חָזרוּ ונשנוּ בּיֶתר תּוֹקף וּביֶתר עוֹז. המלךְ והמַלכּה וּבניהם ישבוּ מַחרישים וּמשתּאִים, זלאטקה המשרתת פּתחה אֶת הדלת, ואֶל הבּית פּרצוּ בּחבוּרה כּל הבּחוּרים הפּועלים, הם ומַנהיגָם שמוּאֵל־אַבּא המַחטוֹני בּראשם, וקראוּ פּה אֶחָד: “יוֹם טוֹב עליכם!” המלךְ בּנימין, אַף כּי פּרחה נשמתוֹ מגוֹדל הפּחד, אִימץ אֶת לבּוֹ וּפתח ואָמַר אֶל החבוּרה:

– עליכם יוֹם טוֹב! בּרוּכים הבּאִים! מה לידידי בּביתי?

יצא שמוּאֵל־אַבּא ראש־המדבּרים וּפתח בּדרשה, כּדרכּוֹ וּכסיגנוֹנוֹ, לאמוֹר:

– האַתּם תּשבוּ פּה, ספוּנים בּביתכם על כּוֹס יין, וּתקדשוּ אֶת החָג, כּאשר ציוָה אלוֹהים, ואנחנוּ, אחיכם הפּרוֹליטאריִים, נגוַע ברעב? לא! דעתּי היא, שלא מן היוֹשר הוּא זה! ולָכן גוֹזר אני עליכם, כּי תּצווּ לָתת לָנוּ תּיכף וּמיד אֶת סעוּדת־החַג אשר לָכם, ואִיש מכּם אַל יערוֹב לבּוֹ להוֹציא הגה מפּיו, לפתּוֹחַ חַלוֹן ולקרוֹא לשוֹטר וכיוֹצא בּזה, שאִם לא כּן, כּלה נַעשׂה אִתּכם… חָבר משׁה, היכן היא הפּצצה?…

הדברים האַחרוֹנים אַךְ יצאוּ מפּיו, וכל בּני הבּית נדהמוּ כּוּלָם וקפאוּ אִיש תּחתּיו, בּלי הרים יד אוֹ רגל. ואוּלָם כּשהחָבר מֹשה, בּחוּר שחוֹר, שמלאכתּוֹ מלאכת סַנדלָר, בּלוֹריתוֹ שחוֹרה ואֶצבּעוֹתיו שחוֹרוֹת, נגש אֶל השוּלחָן והעמיד עליו מין דבר גָבוֹה ועגוֹל, המכוּסה סמַרטוּט, – מיד אֵירע לכל בּני־הבּית מַה שאֵירע לאֵשת לוֹט בּשעתה, כּשעמדה להבּיט מאַחריה על מַהפּכת סדוֹם ועמוֹרה.

וּזלאטקה המשרתת, כּוּלָה רוֹעֶדת ושיניה נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ, הגישה אֶל השוּלחָן מתּחילה אֶת הדגים הרוֹתחים והמפוּלפּלים, אַחַר־כּךְ אֶת המרק עם הלביבוֹת השמנוֹת, ולבסוֹף אֶת הסוּפגָניוֹת ואֶת החמיטוֹת החמוּדוֹת ואֶת שאָר מַאכלי־התּאוָה של פּסח, והבּחוּרים פּשטוּ על חמדת השוּלחָן, אָכלוּ וּבלעוּ לתיאָבוֹן אֵת כּל הבּא לידם, קינחוּ כּל מַאכל בּלגימַת יין ולא הוֹתירוּ מכּל אשר לפניהם אַף שׂריד כּמעט, אַף טיפּת יין אֶחָת, ואפילוּ אֶת הבּיצה והזרוֹע עם הכּרפּס והמרוֹר והחרוֹסת אָכלוּ, ולא נוֹדע כּי בּאוּ אֶל קרבּם, ורק אֶת ההגדוֹת הניחוּ, כּזכר לחוּרבּן, וּבשעת מַעשׂה חָמַד לוֹ ראש־המדבּרים, הוּא שמוּאֵל־אַבּא המַחטוֹני, לָצוֹן ולָעג להאֶכּספּלוּאַטאטר הכּתריאֵלי, לבנימין סנוּנית, לעג־המנַצחים. וכךְ אָמַר לוֹ:

– שבּכל הלילוֹת אָנוּ קוֹראִים אֶת ההגדה ואַתּם אוֹכלים את הכּוּפתּוֹת; הלילה הזה אַתּם קוֹראִים את ההגָדה ואָנוּ אוֹכלים את הכּוּפתּוֹת… לחַיִים, בּוּרשוּאִי! יהי רצוֹן, שתּזכּה לשנה הבּאה להיוֹת פּרוֹליטארי קדוֹש כמונו!… ויהי רצוֹן, שלשנה הבּאה יגיעֵנוּ אלוֹהים למוֹעדים אחרים – לשׂמוֹחַ בּקוֹנסטיטוּציה!…

סוֹף מעשׂה

וַיהי בּחצי הלילה, וּבנימין סנוּנית, העשיר הכּתריאֵלי האוּמלָל, עם אִשתּוֹ וּבניו עדיִין יוֹשבים מסביב לשוּלחָן נבהלים ושוֹממים וּפחד־המות בּעֵיניהם. על השוּלחָן עדיִין עמדה המפלצת האיוּמה, הגבוֹהה והעגוּלה, מכוּסה סמַרטוּט. הזהר הזהירוּ אוֹתם בּני החבוּרה לפני צאתם, כּי יִשארוּ אִיש תּחתּיו שתּי שעוֹת רצוּפוֹת, שאִם לא כּן, מרה תּהיֶה אַחריתם! בּלילה ההוּא לא נתן אִיש מאַנשי הבּית תּנוּמה לעֵיניו. ורק בּבּוֹקר עמדוּ והוֹדוּ לאלוֹהים, כּי יצאוּ בּשלוֹם מתּוֹךְ הסַכּנה.

וּמַה הגיע למפלצת האיוּמה, הגבוֹהה והעגוּלה, המכוּסה סמַרטוּט, שעמדה על השוּלחָן? – כּךְ שוֹאֵל הקוֹרא הסַקרן, התּאֵב לָדעת הכּל. ואָנוּ נכוֹנים להרגיע אֶת רוּחוֹ: קוּפסַת־פּחים, לקוּחָה משוּלחַן הסַנדלָרים וּממוּלָאָה קמח של מַצה, אֵיננה בּחזקת סַכּנה. קוּפסה כּזאת, לוּא גם אֶלף שנים תּעמוֹד, לא תּתפּוצץ, אֶלָא אִם כּן… יוֹם טוֹב לָכם!

א

זה שנים רבּוֹת אשר לא היה בּכתריאֵליבקה יוֹם־פּוּרים בּהיר וצח וחָם, כּיוֹם־הפּורים הזה. הקרח הקדים להפשיר, והשלג נמס והיה ליון־מצוּלה, המַגיע עד הבּרכּים. החַמה זרחה. נשבה רוּחַ טחוּבה. עֵגל פּוֹתה התבּרךְ בּלבבוֹ, כּי ריח אָביב נוֹדף בּאַויר העוֹלָם, ועמד לגעוֹת בּחצר בּעליו, זוֹקף זנבוֹ, מַשפּיל סַנטרוֹ לאָרץ וּמוֹציא מגרוֹנוֹ נהימת “מה” קטוּעה. בּרחוֹבה של עיר קלחוּ שלוּליוֹת דקוֹת ונפתּלוֹת, מעקלוֹת שבילן, רצוֹת וּמשתּפּכוֹת אֶל המדרוֹן, סוֹחפוֹת בּשטף מרוּצתן כּל כּפיס של עֵץ וכל קנה־קש וכל פּיסת־נייר, שמזדמנים לָהן על דרכּן. לאָשרם של הכּתריאֵלים, עדיִין לא השׂיגה ידם לאפוֹת מַצוֹת, שאִילמלא כּן אֶפשר היה לטעוֹת ולחשוֹב, כּי לא יוֹם הפּורים היוֹם, אֶלָא עֶרב הפּסח.

בּטבּוּר העיר, בּעֶצם הבּיצה הכּתריאֵלית, נזדמנוּ שתּי בּתוּלוֹת, ששם שתּיהן היה נחָמה, – אַחַת שחוֹרה וּבריאָה, שגבּוֹת־עֵיניה עבוּתּוֹת ואַפּה עבה וקצר, ואַחַת לבנה וחוֹלָנית, ששׂערוֹתיה אדוּמוֹת ואַפּה דק וּמחוּדד; אַחַת יחפה וחשׂוּפת שׁוֹקים שחוֹרוֹת, ואַחַת נעוּלה כּביכוֹל, אֶלָא שנעליה “פּוֹצוֹת פּה וּמצפצפוֹת”. אוֹי לָהן לבּריוֹת מעֶלבּוֹנן של נעלים אֵלוּ! כּשאַתּה מהלךְ, הרי הן משכשכוֹת וסוּליתן נגררת בּקרקע, חוֹבטת וטוֹפחת על כּל פּסיעה וּפסיעה; וּכשאַתּה חולצן מעל רגליךָ, משקלן כּנטל החוֹל. הנעלים הלָלוּ – עליהן אָמַר החָכם: אַשרי האִיש ההוֹלךְ יחף!… שתּי הבּתוּלוֹת נשׂאוּ בּידיהן טסים עם משלוֹח־מנוֹת, כּל טס מכוּסה מַפּית לבנה. שתּיהן הניפוּ אֶת המנוֹת לפניהן, כּנוֹשׂאוֹת אוֹתן לראוָה לעֵיני העוֹברים והשבים. משראוּ אִשה אֶת חברתּה, עמדוּ הבּתוּלוֹת בּדרכּן.

– אֶה, נחָמה?

–אֶה, נחָמה?

–לאָן אַתּ הוֹלכת, נחָמה?

– כּיצד לאָן אני הוֹלכת? נוֹשׂאת אני משלוֹחַ־מנוֹת.

– למי אַתּ נוֹשׂאת משלוֹחַ־מנוֹת?

– למי? הלא לבעַליִךְ. ואַתּ, נחָמה, לאָן תּלכי?

– כּיצד לאָן אֵלךְ? הלא עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת, כּי נוֹשׂאת אני משלוֹח מנוֹת.

– וּלמי אַתּ נוֹשׂאת משלוֹחַ־מנוֹת?

– למי? הלא לבעלָיִךְ.

– מַעשׂה יפה, חי נַפשי!

– כּל השוֹמע יִצחָק!

– הראִיני אֵיפוֹא אֶת משלוֹחַ־המנוֹת שלָךְ, נחָמה?

– ואַתּ הלא תּראִיני אֶת משלוֹחַ ־המנוֹת שלָךְ, נחָמה?

וּשתּי הנחמוֹת תּרוּ בּעֵיניהן וּביקשוּ להן מקוֹם לָשבת בּוֹ רגע. והאלוֹהים זימן לָהן אֶת מבוּקשן. ראוּ כּוֹרת של עֵץ ליד אַחַת האַכסַניוֹת, ונשאוּ אֶת רגליהן בּטיט־חוּצוֹת והלכוּ וישבוּ על אוֹתוֹ הכּוֹרת, הניחוּ אֶת הטסים על בּרכּיהן, הרימוּ מעליהם אֶת הלוֹט והסתּכּלוּ אִשה בּמנת חברתה.

מתּחילה גילתה נחַמה האדוּמה והראתה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת אשר לָה. נחָמה האדוּמה שירתה בּבית זלדה אֵשת רב יוֹסי וקיבּלה בּשכרה לכל ימוֹת החוֹרף אַרבּעה קרבּוֹנים וחצי בּצירוּף הלבּשה והנעלה. הלבּשה נאָה והנעלה נאָה! כּלוֹמַר: השׂמלה אָמנם שׂמלת־אִשה היתה; שׂמלה בּלה ומטוּלָאָה, ואַף־על־פּי־כן שׂמלה שמה. ואוּלָם הנַעליִם נַעלי גבר הן, נעליו של הבּחוּר מנשה, בּנה של זלדה אֵשת רב יוֹסי, ששיעוּר רגלוֹ כּעוֹביה של חָבית, ולא עוֹד, אֶלָא שטבעוֹ של זה לעקם אֶת העקבוֹת בּדרךְ־הילוּכוֹ. אַשרי עין ראתה אֶת הנַעליִם האֵלה!

משלוֹחַ־הַמנוֹת, אשר נשׂאָה נחָמה האדוּמה, כּלל בּקרבּוֹ: אוֹזן־המן אַחַת גדוֹלה ונהדרה, ממוּלָאָה שוּמשמין; שתּי עוּגוֹת מתוּקוֹת, אַחַת גוּמה בּאֶמצעיתה, ממוּלָאָה פּתיתים, ואַחַת עגוּלָה, מנוּקדת יפה ועשׂוּיה מַעשׂה פיתּוּחַ; דוּבשן מסוּכּר אֶחָד וצימוּק נעוּץ בּאֶמצעיתוֹ; חתיכה מרוּבּעת של טרית; חתיכה יפה של לחמניה מוּצמקת; שני לחמי־מַלכוּת קטנים; וּפרוּסה הגוּנה של דוּבשן־שיפּוֹן, שבּשנה זוֹ עלה יפה בּידי זלדה יוֹתר מבּכל השנים הקוֹדמוֹת: אִם מפּני שהקמח עצמוֹ קמח משוּבּח היה, אוֹ מפּני שהדבש דבש טהוֹר היה, אִם מפּני שהדוּבשן בּכללוֹ נאפה היטב, אוֹ מפּני שטפחוּהוּ יפה בּשעת לישתוֹ – ואוּלָם הדוּבשן יצא מן התּנוּר הדוּר בּמַראֵהוּ, רךְ וָטוֹב, כּכסת זוֹ הרכּה והגמישה.

לאַחַר שהתבּוֹננה נחָמה השחוֹרה אֶל משלוֹחַ־המנוֹת של נחָמה האדוּמה, עמדה וגילתה אַף היא אֶת משלוֹחַ־המנוֹת אשר לָה. נחָמה השחוֹרה שירתה בּבית זלאטה אֵשת רב אַייזיק וקיבּלה בּשׂכרה לכל ימוֹת החוֹרף ששה קרבּוֹנים, אַךְ בּלא הלבּשה והנעלה, ולָכן היתה מהלכת יחפה, וּזלאטה היתה נוֹזפת בּה כּל הימים:

–אֵיךְ תּערוֹב בּתוּלָה כּמוֹתךְ אֶת לבּה לָלכת יחפה כּל ימוֹת החוֹרף? אֵין זאת כּי־אִם רוֹצה אַתּ, שתּחטפךְ צינה, לכל הרוּחוֹת?…

ואוּלָם נחָמה לא שעתה אֵליה ואֶל דבריה. מוּטב שתּחשׂוֹךְ אֶת כּספּה לימי הפּסח. לימי הפּסח תּזמין לעצמה, אִם יִרצה השם, זוּג נעלים עם עקבוֹת גבוֹהים ושׂמלה של צמר־גפן עם סרחים מסוּלסלים. יִראֶה־נא קוֹפּיל הסַנדלָר, המחַזר אַחריה, ויֹאחזהוּ השבץ!

שלוֹחַ־המנוֹת, אשר נשׂאָה נחָמה השחוֹרה, כּלל בּתוֹכוֹ: חתיכה ראוּיה להתכּבּד של כּרוכית; שני דוּבשנים גדוֹלים מסוּכּרים; דוּבשניה אַחַת יפה; שתּי עוּגוֹת מתוּקוֹת, שתּמוּנת דג מנוּקדת עליהן משני עֶבריהן וּבאֶמצעיתן זרוּעוֹת פּתיתים קטנוֹת מתוּקוֹת; וּשני פּריגים גדוֹלים, שחוֹרים ומַבהיקים, שניהם מתוּבּלים בּגרעיני אגוֹזים וּמטוּגָנים יפה בּדבש. וּממַעל לכל הכּבוּדה הנהדרה הזאת הזהיר והתנוֹצץ בּפנים צהוּבּוֹת ושׂוחקוֹת תּפּוּחַ־זהב גָדוֹל וּמבוּשׂם, שריחוֹ נדף למרחוֹק.

ב

– השוֹמַעת אַתּ, נחָמה, אֵת אשר אוֹמַר אֵלָיךְ? משלוֹחַ־המנות שלָךְ יפה ממשלוֹחַ־המנוֹת שלי! – כּךְ פּתחה ואָמרה נחָמה האדוּמה אֶל נחָמה השחוֹרה בּשׂפת־חלָקוֹת.

– וּלדעתּי, גם משלוֹחַ־המנוֹת שלָךְ אֵינוֹ מן הפּחוּתים! – השיבה לָה נחָמה השחוֹרה אַף היא בחלָקוֹת ושלחה ידה למַשש באוֹזן־המן של חברתּה.

– אַךְ זוֹ אוֹזן־המן! – קראָה נחָמה השחוֹרה וּבלעה אֶת רוּקה לתיאָבוֹן. – לזאת יִקָרא אוֹזן־המן!… אֶת האמת אַגיד לָךְ ולא אכחד: עֵיני צרה בּבעלת־בּיתי, שאוֹזן־המן נחמדה כּזאת תּפּוֹל בּחלקה – הלוַאי תּפּוֹל זוֹ על פּניה ולא תּוֹסיף קוּם, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!… השוֹמַעת אַתּ, נחָמה? אִם לפי אכילָתי היוֹם נשפּוֹט דבר, לא היִיתי מוֹשכת אֶת ידי מטעוֹם מאוֹזן־המן זוֹ לוּא רק פּרוּסה אֶחָת.

– ואני, כּלוּם סבוּרה אַתּ, שבּא אוֹכל אֶל פּי היוֹם? כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף לָהם כּל ימי חַיֵיהם! – אוֹמרת נחָמה האדוּמה וּמתבּוֹננת לצדדים. – אִם אַתּ לוּא שמעיני, נחָמה, קחי אוֹזן־המן זוֹ וּבצעי אוֹתה לשנַיִם, ונסעד אֶת לבּנוּ. היכן מצאנו כּתוּב, כּי משלוֹחַ־מנוֹת כּוֹלל בּתוֹכוֹ אוֹזן־המן דווקא? הלא זה לָךְ האוֹת: הנה משלוֹחַ־המנוֹת שלָךְ אֵין בּו אוֹזן־המן כּלָל!

– אֶראֶה בּנחָמה, אם לא צדקתּ, נחָמה! אוֹמרת נחָמה השחוֹרה, בּוֹצעת אֶת האוֹזן לשנַיִם וּמחַלקת אוֹתה חלק כּחלק בּינה וּבין נחָמה האדוּמה.

– השוֹמַעת אַתּ, נחָמה, אֵת אשר אוֹמַר אֵלָיִךְ? הלא טעמה טעם גן־עֵדן מַמש! ורק חסרוֹן אֶחָד יֶש בּה, שכּבר אֵיננה!… בּשׂכר אוֹזן־המן זוֹ שלָךְ, נחָמה חמדת־נַפשי, כּדאִית אַתּ לפרוּסת דוּבשן ממשלוֹחַ־המנוֹת שלי. כּי אִם לפי שׂכר הליכתנוּ נשפּוֹט דבר, יֶש לָנוּ הצדקה לגרוֹע מבּעלוֹת־בּתּינוּ דוּבשן אֶחָד וּלהוֹסיף לָהן מַכּה אַחַת תּחתּיו… שוי־נא בנַפשךְ, כּמה כּסף אָסַפתּי למן אוֹר הבּוֹקר ועד עתּה? בּעמל רב אָסַפתּי זהוּב אֶחָד וּשתּי פּרוּטוֹת. ולא עוֹד, אֶלָא שּפרוּטה אַחַת נקב בּתוֹכה. וכמה אָסַפתּ אַתּ, נשמתי?

אני גם אֶת זאת לא אָסַפתּי, הלוַאי יֵאָספוּ כּוּלָם אֶל אבוֹתיהם בּמהרה בּימינוּ! – אוֹמרת נחָמה האדוּמה, לוֹעֶסת אֶת הדוּבשן בּפיה וּבולעת ממנוּ חתיכוֹת חתיכוֹת, כּדרךְ בּליעתוֹ של אַוָז. – מי יִתּן ואָסַפתּי היוֹם לוּא זהוּב אֶחָד!

– גבירוֹת נאוֹת הן אֵלוּ, תּאלָתי לָהן! – אוֹמרת נחָמה השחוֹרה ולוֹקקת שׂפתיה אַחרי אכילת הדוּבשן. – בּאתי היוֹם אֶל חיֶינה הצבעוֹנית וּמשלוֹחַ־המנוֹת בּידי, עמדה זוֹ ונטלה מידי אֶת משלוֹחַ־המנוֹת, פּישפּשה ופישפּשה בּכיסה, ונמלכה וציותה אוֹתי לָבוא אַחַר־כּךְ, תּבוֹא מאֵרה עליה תּיכף וּמיד, ריבּוֹן כּל העוֹלָמים, אַב הרחמים והסליחוֹת!…

– מַה שאֵירע לָךְ אֵצל חיֶינה הצבעוֹנית אֵירע לי אֵצל קיילה אֵשת רב אַהרוֹן. – אוֹמרת נחָמה האדוּמה. – בּאתי אֵליה וּמשלוֹחַ־המנוֹת בּידי, עמדה זוֹ והחזירה לי בּשׂכר הליכתי דוּבשן אֶחָד מסוּכּר, הלוַאי יחזירוּ נשמה לפגָרים מתים!

– ואֶת נבלתה ישליכוּ לכּלָבים! – מסַיֶימת אַחריה נחָמה השחוֹרה ונוֹטלת אֶחָד משני דוּבשניה המסוּכּרים של זלאטה וּבוצעת אוֹתוֹ לשנים. – היליכי, נשמתי, ואִכלי, הלוַאי יֹאכלוּ תּוֹלָעים אֶת בשׂרם! חַייִך, גם אִם יִגָרע חלקה של בּעלת־בּיִתךְ בּדוּבשן אֶחָד, לא יחזוֹר העוֹלָם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ.

– אוֹיה לי, שבר הָשבּרתּי! – קפצה פּתאוֹם נחָמה האדוּמה ממקוֹמה וספקה כּפּיה. – ראִי־נא גם ראִי, נשמַת־אַפּי, אֵת אשר עוֹללתּ לי! ראִי – מַה נשאַר לי ממשלוֹחַ־המנוֹת!…

– מי זה יֵלֵך לסַפר לפניהם, בּתוּלה פּתיה שכּמוֹתךְ? – ניחמה אוֹתה נחָמה השחוֹרה והרגיעה אֶת רוּחָה. – אַל תּיראִי ואל תּפחָדי. היוֹם הזה יוֹם של משלוֹחַ־מנוֹת הוּא לָהם. כּוּלָם עסוּקים וּטרוּדים. אִיש מהם לא ישׂים לב ולא ישגיח בּקטנוֹת כּאֵלה.

וּשתּי הבּתוּלוֹת עוֹמדוֹת וּמכסוֹת אֶת טסיהן בּמַפּיוֹת לבנוֹת וּפוֹנוֹת לָלכת בּביצת הרחוֹב אִשה לעֶברה, זוֹ לכאן וזוֹ לכאן, כּאִילוּ לא נפל דבר בּיניהן.

ג

זלדה אֵשת רב יוֹסי, אִשה נאה בּעלת פּנים עגוּלים, עמדה בּסינרה, סינַר־המשי האָדוֹם, הזרוּע נקוּדוֹת לבנות, וערכה וסידרה אֵת כּל המנוֹת – אֵילוּ מנוֹת שהיא צריכה לשלוֹחַ לאחרים, ואֵילוּ מנוֹת שאחרים שלחוּ לָה.

רב יוֹסי כּבשׂ תמים (כּךְ היה שם־כּינוּיוֹ בּכתריאֵליבקה) שכב על הדרגָש וּפניו אֶל הקיר והשמיע קוֹל נַחרתוֹ על סביבוֹתיו. וּמנַשה בּנו, בּחוּר בּן שמוֹנה־עֶשׂרה, מפוּטם ואדוֹם־לחָיים, לָבוּש קפּוֹטה ארוּכּה של אריג מַבהיק, חָזר אַחרי אִמוֹ, חָטף ושׂם בּפיו מדי פּעם בּפעם חתיכת דוּבשן, שתּים־שלוֹש פּתיתים אוֹ פּריג אֶחָד. הבּחוּר נתּפּטם כּל־כּךְ בּמיני מתיקה אֵלוּ, עד כּי שיניו וּשפתיו השחירוּ וּבטנוֹ תּפחה ונתעגלה.

– מנַשה, אוּלי תֹּאמר די הפּעם, מנַשה? – אוֹמרת לוֹ זלדה אִמוֹ בּכל רגע.

– די! די! – עוֹנה מנַשה וקם וחוֹטף ושׂם בּפיו מן המַמתּקים “בּפּעם האַחרוֹנה”, אוֹכל לתיאָבון וּמלקק שׂפתיו בּלשוֹנוֹ.

– יוֹם טוֹב לבעלי־הבּית! בּעלת־הבּית שלי שלחה לָכם משלוֹח־מנוֹת! – אוֹמרת נחָמה השחוֹרה וּמַגישה לזלדה אֶת הטס המכוּסה מַפּית.

– בּבית מי אַתּ משרתת? – שוֹאֶלת אוֹתה זלדה בּסבר פּנים שוֹחקוֹת וּפוֹשטת ידה לָקחת ממנה אֶת משלוֹחַ־המנוֹח.

– בּבית זלאטה אֵשת רב אַייזיק בּעל־הבּרית! – עוֹנה נחָמה השחוֹרה ומַמתּינה, כּי יִקחוּ מידה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת ויחזירוּ לָה אֶת הטס.

זלדה שוֹלחת אֶת ידה האַחַת אֶל כּיסה לשלם להבּתוּלָה פּרוּטה בשׂכר הליכתה, וּבידה השנית היא מגלה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת – ונרתּעת לאחוֹריה למַראֵהוּ.

– מַה זה? מנַשה, שׂים־נא עֵיניךָ וּראֵה!…

מנַשה נוֹתן עֵיניו בּמשלוֹחַ־המנוֹת, ומיד הוּא תּוֹמךְ ידיו בּמתניו, גוֹחן כּוּלוֹ לָאָרץ וּמרים קוֹלוֹ בּצחוֹק גָדוֹל כּל־כּךְ, עד כּי רב יוֹסי כּבשׂ תּמים נוֹפל כּמעט מעל הדרגָש מתּוֹךְ בּהלה.

– הא? מה? מה אֵירע? מי הוּא זה שם?…

– ראֵה־נא משלוֹחַ־מנוֹת זה! – אוֹמרת לוֹ זלדה אִשתּוֹ, עוֹמדת כּנגדוֹ וּמַניחָה אֶת שתּי ידיה על כּרסה. מנַשה אֵינוֹ פּוֹסק מצחוֹק, ורב יוֹסי כּבשׂ תּמים יוֹרק לָאָרץ בּכעס, הוֹפךְ פּניו אֶל הקיר וחוֹזר לשנתוֹ.

זלדה זוֹרקת אֶל פּני נחָמה השחוֹרה אֶת הטס עם המַפּית ואוֹמרת לָה:

– לכי ואִמרי לבעלת־בּיתךְ, כּי תּזכּה ותגיע לשנה הבּאה וידה לא תּשׂיג לָה משלוֹחַ־מנוֹת יפה מזה!

– אָמן, גם אַתּם! – אוֹמרת נחָמה השחוֹרה ונוֹטלת אֶת הטס.

– הפכי ראשךְ וּרדי שאוֹלָה! – קוֹראת זלדה בּחמתה. – השמַעתּ דברי בּתוּלה חצוּפה כּמוֹתה? מה תּענה אַתּה אַחריה, מנַשה?…

ד

זלאטה אֵשת רב אַייזיק, אִשה היוֹלדת מדי שנה בּשנה ודוֹרשת כּל ימיה בּרוֹפאִים, כּבר עיפה כּל־כּךְ מעבוֹדה קשה בּמשלוֹחַ המנוֹת, אשר קיבּלה מאחרים ואשר שלחה לאחרים, עד כּי הוּכרחה לָשבת על כּיסא ולשלוֹח משם אֶת פּקוּדוֹתיה אֶל בּעלה רב אַייזיק בּעל־הבּרית (כּך כּינוּהוּ בּכתריאֵליבקה, על־שוּם שהיה מַכניס מדי שנה בּשנה בּן זכר לבריתוֹ של אַברהם אָבינוּ):

– אַייזיק, קח אוֹתה חתיכה של טרית והניחה לכאן, ואֶת חתיכת הלחמניה המוּצמקת עם שני הפּריגים תּקח ותניח לשם, אּייזיק, והגש־נא לי אֶת העוּגָה ההיא עם הפתיתים – לא, לא זוֹ, אֶלָא זוֹ! אַייזיק, הלא תּזיז עצמךָ, אַייזיק! ראֵה־נא גם ראֵה אֶת זה, שצריכה אני ללמדוֹ קמַץ־אָלף, כּשם שמלמדים תּינוֹק של בּית־רבּו! וקח־נא אֶת הדוּבשן ההוּא, אֶת הגָדול, אַייזיק, וצרפהוּ לשם – כּךְ! וחַתוֹךְ אֶת חתיכת הטרית לשנַיִם, אַייזיק, – חתיכה זוֹ גדוֹלה בּיוֹתר, אָסוּר לבזבּזה בּבת אֶחָת… גשוּ הלאָה, מַמזרים!

קריאָה אַחרוֹנה זוֹ נאֶמרה כּלפי חבוּרה של ילָדים פּוֹחזים, העוֹמדים מימינה וּמשמֹאלָה ערוּמים וחשׂוּפי־שת, אוֹרבים למיני המתיקה הטוֹבים בּעֵינַיִם חוֹמדוֹת וּבוֹלעים רוּקם לתיאָבוֹן.

הילָדים הפּוֹחזים מתגנבים לָבוֹא מדי פּעם בּפעם מאחוֹרי אִמם, מתכּוונים למשוֹךְ ולָקחת דוּבשן אֶחָד מעל השוּלחָן. האֵם רוֹאָה אֵת כּל זאת, והרי היא חוֹלקת מַכּוֹת־לחי על ימין ועל שׂמֹאל, סוֹטרת והוֹלמת והוֹדפת אֶת הקטנים בּצד וּבכתף.

– יוֹם טוֹב לבעלי־הבּית! בּעלת־הבּית שלי שלחה לָכם משלוֹחַ־מנוֹת! – אוֹמרת נחָמה האדוּמה וּמַגישה לזלאטה אֶת הטס המכוּסה מַפּית.

– בּבית מי אַתּ משרתת? – שוֹאֶלת אוֹתה זלאטה בּסבר פּנים שׂוֹחקוֹת וּפוֹשטת ידה לָקחת ממנה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת.

– בּבית זלדה אֵשת רב יוֹסי כּבש תּמים! – אוֹמרת נחָמה האדוּמה, עוֹמדת וּמַמתּינה, כּי יִקחוּ מידה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת ויחזירוּ לָה אֶת הטס.

זלאטה שוֹלחת אֶת ידה האַחַת אֶל כּיסה לשלם להבּתוּלה פּרוּטה בּשׂכר הליכתה, וּבידה השנית היא מגלה אֶת משלוֹחַ־המנוֹת – וּמתעלפת כּמעט למַראֵהוּ.

– כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאַי ועל ידיהם ועל רגליהם ועל כּל אֶברי גוּפם! ראֵה־נא, אַייזיק, שיעוּרוֹ של משלוֹחַ־מנוֹת זה! רק ללעג וּלקלס, חי נַפשי! הראִית מימיךָ מַעשׂה מנוּולת שכּמוֹתה?!…

– היליכי אֶת זה, שׂאִיהוּ והביאִיהוּ אֶל בּעלת־בּיתךְ בּחזרה! – אוֹמרת זלאטה וזוֹרקת אֶת הטס עם המַפּית אֶל פּני נחָמה האדוּמה.

ה

רב יוֹסי כּבשׂ תּמים ורב אַייזיק בּעל־הבּרית שניהם חנוָנים בּכתריאֵליבקה, שחנוּיוֹתיהם סמוּכוֹת זוֹ לזוֹ. ואַף־על־פּי שמשלח־ידם גוֹרם לָהם תּמיד שיִהיוּ מתחָרים זה בּזה, מקנאִים אִיש בּפרנסת חברוֹ וּמוֹשכים אֶת הקוֹנים אִיש מחנוּת רעֵהוּ, בּכל זאת שניהם נוֹהגים מנהג ידידים נאמנים בּיניהם, גוֹמלים חסדים זה לָזה בּשעת הדחָק, שׂמחים אֶחָד בּשׂמחת השני וּבאִים אִיש לבית רעֵהוּ לקדש על היין בּחַג וּבמוֹעֵד, הכּל כּמנהג שכנים קרוֹבים בּכתריאֵליבקה. בּקיץ שניהם יוֹשבים כּל היוֹם בּחָנוּת וּמשׂחקים אֶת משׂחַק הפּסיפּס, וּבחוֹרף הם נכנסים חליפוֹת אִיש לחנוּת חברוֹ לָשיחַ וּלהתחַמם מעט. גם הנשים חַיוֹת בּיניהן בּשלוֹם וּבידידוּת, שוֹאלוֹת אִשה מרעוּתה סחוֹרת חנוּתן בּשעת הצוֹרךְ, מַלעיזוֹת שתּיהן יחד על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, מַמתּיקוֹת סוֹד זוֹ עם זוֹ בּדברים שבּצנעה ואֵינן מריבוֹת זוֹ עם זוֹ לעוֹלָם. וגם אִם תּפּול לפעמים קטטה בּיניהן על דברים של מַה־בּכךְ, מיד הן מתפּייסוֹת זוֹ לזוֹ, והכּל על מקוֹמוֹ בּא בּשלוֹם.

ממחרת יום הפּורים, כּשיצא רב אַייזיק בּעל־הבּרית לפתּוֹחַ אֶת חנוּתוֹ, כּבר עמד רב יוֹסי כּבשׂ תּמים בּפתח חנוּתוֹ בּפנים זוֹעפים וּנפוּחים, כּפני תּרנגוֹל־הוֹדוּ, וחיכּה, כּי יִגש אֵלָיו רב אַייזיק לברכוֹ בּרכּת הבּוֹקר – ולא יענהוּ. ורב אַייזיק, שאַף הוּא היה מוּרתּח כּוּלוֹ, בּעֶטיה של אִשתּוֹ, נגד רב יוֹסי, פּתח אֶת דלת חנוּתוֹ, עמד בּפּתח וחיכּה, כּי יִגש אֵלָיו רב יוֹסי לברכוֹ בּרכּת הבּוֹקר – ולא יענהוּ. וכךְ היוּ עוֹמדים שניהם זה לעוּמַת זה מַחרישים ונזעמים, כּשני תּרנגוֹלים, מחּכּים אִיש לרעֵהוּ לראוֹת, מי יִהיֶה המַתחיל בּדבר. ואֶפשר, שכּךְ היוּ שניהם עוֹמדים וּמחַכּים עד בּוֹש, לוּלא בּאוּ נשיהם מן השוּק בּפנים לוֹהטים וּבעֵינַיִם בּוֹערוֹת מכּעס.

– אַייזיק, לָמה לא תּודה לוֹ על משלוֹחַ־המנוֹת הנאֶה, אַייזיק, אשר שלחה אֵלי היפהפיה שלוֹ? – פּתחה זלאטה ואָמרה לבעלה.

– יוֹסי, לָמה לא תּזכּירהוּ אֶת דבר משלוֹחַ־המנוֹת של אֶתמוֹל? – נענתה זלדה ואָמרה לבעלה.

– אַייזיק, השוֹמע אַתּה, אַייזיק? עדיִין היא מעיזה להרעימני! לָמה תּשמע ותחריש, אַייזיק?

– מַה בּצע כּי אָבוֹא בּדברים עם כּבשׂ תּמים? – אוֹמר רב אַייזיק בּקוֹל רם, למַען יִשמַע רב יוֹסי, כּי מכנה הוּא אוֹתוֹ בּשם “כּבשׂ תּמים”.

– ירא אני להתגָרוֹת בּבעל־בּרית! – אוֹמר רב יוֹסי בּקול רם, למַען יִשמַע רב אַייזיק, כּי מכנה הוּא אוֹתוֹ בּשם “בּעל־בּרית”.

לכאוֹרה, מַה טעם צפוּן בּשם “בּעל־בּרית”, שיֶש בּו כּדי להרגיז אִיש ממנוּחָתוֹ? דוֹמה, כּל אָדם מיִשׂראֵל, שאִשתּוֹ כּרעה לָלדת וילדה לוֹ בּן זכר, נַעשׂה בּיוֹם השמיני בּעל־בּרית!

ואַף־על־פּי־כן, על כּל שמוֹת־הגנאי יכוֹל היה רב אַייזיק למחוֹל, ורק לא על שם־הכּינוּי “בּעל בּרית”. כּשהיה שוֹמע שם זה מפּי אִיש־ריבוֹ, היתה חמתוֹ בּוֹעֶרת בּוֹ להשחית. עלוּל היה לדרסוֹ ולעשוֹתוֹ גל של עצמוֹת!

כּיוֹצא בּזה היה גם טבעוֹ של רב יוֹסי. נוֹחַ היה לוֹ שתּכּוּהוּ לחי בּפני כּל עם ועֵדה, וּבלבד שלא תּשמיעוּ בּפניו אֶת השם “כּבשׂ תּמים”!

כּל אַנשי השוּק נזעקוּ לקוֹל המריבים ועמדוּ להפריד בּיניהם. הכּל נדחקוּ וּבאוּ לחקוֹר ולדרוֹש אֶת פּשר הדבר: מה ראוּ שני שכנים וידידים נאמנים, ששלחו פּתאוֹם אֶת ידיהם להחזיק אִיש בּזקן חברוֹ?… ואוּלָם רב יוֹסי ורב אַייזיק עם נשיהם זלאטה וזלדה דיבּרוּ אַרבּעתּם יחד, נכנסוּ אִיש בּדברי רעֵהוּ, המוּ ורעשוּ וצרחוּ כּל־כּךְ, עד כּי קשה היה להציל מפּיהם דבר, בּלתּי־אִם “משלוֹחַ־מנוֹת!” משלוֹחַ־מנוֹת!… מַה משמעוֹ של “משלוֹחַ־מנוֹת” וּמה ענינוֹ של “משלוֹחַ־מנוֹת” לכאן – חידה היתה לכּל.

– אִם לא תּתבּע תּיכף לדין אֶת הכּבשׂ התּמים הזה, חַיֶיךָ אֵינם חַיִים! – צעקה זלאטה אֶל בּעלה. ורב יוֹסי וָאמַר בּפני כּל אַנשי השוּק:

– יהוּדים! אַתּם עֵדי, כּי החצוּפה הזאת קראַתני בּשם “כּבשׂ תּמים”! הנני ואֵלךְ תּיכף וּמיד אֶל שוֹפט־השלוֹם להגיש קוּבּלָנה עליה ועל בּעלה בּעל־הבּרית!

– יהוּדים! – ענה ואָמַר גם רב אַייזיק. – ידוֹע תּדעוּ, כּי מַזמין אני אֶת כּוּלכם לעֵדים בּפני שוֹפט־השלוֹם, כּי זה… זה… זה… אֵיני רוֹצה לפרֹש אֶת שמוֹ הנאֶה… כּי הוּא קראַני זה־עתּה בּשם “בּעל בּרית”!

כּעבוֹר שעה נזדמנוּ שניהם בּביתוֹ של יוּדיל הכּוֹתבן. שניהם העמידוּ עֵדים וּשניהם הגישוּ אֶת משפּטם אֶל שוֹפט־השלוֹם.

ו

שוֹפט השלוֹם הכּתריאֵלי, פּאן מילינייֶווסקי, פּריץ כּרסתן, ארוֹךְ־זקן וּגבה־מצח, משמש בּכהוּנתוֹ בּכתריאֵליבקה זה ימים רבּים, עד כּי יוֹדע הוּא את כּל העיר על בּוֹריה ולבּו גס בּאנשיה, וּביִחוּד בּיהוּדים הכּתריאֵלים. מַכּיר הוּא אֶת טבעוֹ של כּל אֶחָד ואֶחָד, יוֹדע אֶת אָפיוֹ ואֵת כּל הליכוֹתיו, מבין בּלָשון יהוּדית כּאַחַד היהוּדים, והוּא חָכם ונבוֹן מאֵין כּמוֹהוּ. “אֵין זאת כּי־אִם מוֹחַ יהוּדי בּקדקדוֹ!” – כּךְ מסיחים בּוֹ אַנשי כּתריאֵליבקה.

שנכנסוּ ימי הסתיו, ימים שאַחַר הסוּכּוֹת, מַבּוֹל של קוּבּלָנוֹת בּא עליו – כּוּלָן קוּבּלנוֹתיהם של יִשׂראֵל. הקוּבּלָנוֹת הלָלוּ אֵינן חָלילה על גנבוֹת וּגזילוֹת וּרציחת נפשוֹת – חַס לוֹ לזרעוֹ של אַברהם! הקוּבּלָנֹות הכּתריאֵליוֹת תּוֹכן רצוּף נזיפוֹת, מכּוֹת־לחי ואֶצבּעוֹת משוּלשוֹת בּשל “ששי”, “אַתּה הראֵית”, “חתן־תּוֹרה” ו“חתן־בּראשית”. ודרכּוֹ של פּאן מילינייֶווסקי, שאֵינוֹ מטפּל הרבּה בּיהוּדים הכּתריאֵלים ואֵינוֹ נוֹהג כּבוֹד בּהם, אֵינוֹ נכנס עמהם בּעבי הקוֹרה ואֵינו מַניח לָהם לדבּר ולהתוַכּח הרבּה, שאִם היה עוֹשׂה כּן, לא היה לדבר סוֹף. דרכּוֹ של פּאן מילינייֶווסקי דרךְ קצרה ונמרצה: רצוֹנכם בּשלוֹם, מוּטב (פּאן מילינייֶווסקי אוֹהב שלוֹם ורוֹדף שלוֹם), ואִם לא – הריהוּ שׂם אֶת שרשרת־השוֹפטים על צוָארו וחוֹתך אֶת גזר־דינכם: “בּפקוּדת הוֹד מַלכוּתוֹ, על יסוֹד הלָכה פּלוֹנית וּסעיף פּלוֹני, אני פּוֹסק אֶת דינוֹ של הירשקוֹ בּעווֹן פתן (חתן)־בּראשית להיאָסר שלוֹשה ימים, ואֶת דינוֹ של אִיצקוֹ בעווֹן פתן (חתן)־תּוֹרה להיאָסר שלוֹשה ימים”… חוּקה אַחַת וּמשפּט אֶחָד לכּל, לקטן וּלגָדוֹל, לעשיר וּעני – אֵין מַשׂוֹא־פנים בּדין.

שבוּעיִים לפני הפּסח נתבּרר משפּטם של בּעלי משלוֹחַ־המנוֹת. בּית שוֹפט־השלוֹם היה מלא מפּה אֶל פּה יהוּדים וּנשיהם, שכּמעט כּוּלָם היוּ עֵדים. הכּל עמדוּ צפוּפים וּדחוּקים עד אֶפס מקוֹם.

– אַייזיק! יוֹסקוֹ! זלאטה! זלדה! – קרא פּאן מילינייֶווסקי, וּמיד קפצוּ מעל הסַפסל הראשוֹן רב יוֹסי כּבשׂ תּמים ואִשתּוֹ ורב אַייזיק בּעל־הבּרית ואִשתּוֹ. השוֹפט לא הספּיק עדיִין לפצוֹת פּה וּלדבּר דבר, ואַרבּעת בּעלי־הדין כּבר דיבּרוּ כּוּלָם בּבת אֶחָת, ויוֹתר מכּוּלָם, כּמוּבן, הרימוּ הנשים אֶת קוֹלָן.

– אדוֹני השוֹפט! – אָמרה זלדה, דוֹחָה מעל פּניה אֶת בּעלָה וּמַראָה בּאֶצבּעה על זלאטה אֵשת־ריבה. – היא, החצוּפה הלזוּ, שלחה אֵלי בּיום־הפּוּרים הזה משלוֹחַ־מנוֹת יפה, ללעג וּלקלס! צפּיחית מצוֹרעת אַחַת ודוּבשן מנוּוָל אֶחָד, לבשתּה וּלחרפּתה, טפוּ!…

– אוֹי! אוֹי! אוֹי! הן לא אֶעצוֹר כּוֹחַ לשמוֹע כּל זאת! – צוֹעֶקת זלאטה וּמַכּה בּידיה על לבּה. – כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף לי זהב מלוֹא הטס!

– אָמן! – עוֹנה אַחריה זלדה.

– הסי, פּוֹשׂקת־שׂפתים שכּמוֹתךְ! שתּי עוּגוֹת מתוּקוֹת, אדוֹני השוֹפט, כּה יִמתּק לי מַזלי מעתּה ועד עוֹלָם, ודוּבשן מוּצמק אֶחָד, ולחם־מלכים, וצרוֹת, וּמַכּוֹת, וּפוּרעניוֹת לראשה, וכל מַדוי מצרים הרעים!… ואוֹזן־המן היכן היא? הלא אוֹזן־המן שלחתּי לָה, אוֹיה לי!…

– אֵיזוֹ אוֹזן־המן? לא היוּ דברים מעוֹלָם!

שוֹפט־השלוֹם ניסה תּחילה להשתּיק אֶת הנשים בּדברים רכּים, אַחַר־כּךְ בדברי־כיבּוּשים, וצילצל כּל העֵת בּפעמוֹנוֹ. וכאשר ראה, כּי לשוא טרחָתוֹ וּבדברים לא ישסעֵן, עמד וגירש אֶת הנשים החוּצה, למַען תּהיֶה דממה בּבּית וּלמַען יִשמַע הקהל אֵת אשר בּפיו, ואֶל הגברים פּנה והשׂיא לָהם עֵצה, כּי יביאוּ אֶת משפּטם עד הרב.

– אֶל הרב! – אָמַר לָהם והראָה ביּדוֹ על הדלת. – לכוּ לָכם אֶל הרב עם אָזני־המן שלָכם! – וכל הקהל יצא משם וּפנה לָלכת אֶל בּית הרב.

ז

הרב רב יוֹזיפיל, כּפי שכּבר נוֹדע טבעוֹ לקוֹראֵינוּ, הוּא אָדם מתוּן וּמיוּשב בּהליכוֹתיו עם הבּריוֹת, קשה לכעוֹס ונוֹחַ לרצוֹת, סוֹבל וּמַעלים עין מהבלי בּני־אָדם ותעלוּליהם ונוֹשׂא בּמנוּחָה אֶת טרחָם וּמַשׂאָם וריבם. דרכּוֹ להטוֹת אוֹזן ולשמוֹע אֶת דברי כּל אֶחָד ואֶחָד מן הטוֹענים עד תּוּמם. רב יוֹזיפיל לטעמוֹ: כּשבּעלי־הדין עוֹמדים לפניךָ לדבּר וּלהרצוֹת טענוֹתיהם, הנח לָהם וידבּרוּ כּכל אַוַת־נַפשם, עד אשר יוֹציאוּ אֵת כּל רוּחָם החוּצה. חזקה, אֵין אָדם מדבּר לעוֹלָם וָעֶד, ואֵין לךָ דיבּוּר שאֵין לוֹ סוֹף. ורק זוֹ רעה חוֹלה, כּי הפּעם דיבּרוּ כּל אַרבּעת הטוֹענים בּבת אֶחָת, זה לעוּמַת זה, וזה על דברי זה, וגם אנשים מן הצד עזרוּ על ידם ונכנסוּ אַף הם בּדבריהם. אבל מַה בּכךְ? גם אֵלה וגם אֵלה יִיעפוּ בּמשךְ הזמן ויחדלוּ מדבּר. וכאשר עיפוּ כּל הטוֹענים מרוֹב דיבּוּר וּקטטה וּצוָחָה, וּבבּית היתה דממה, פּתח רב יוֹזיפיל ואָמַר אֶל שני הצדדים בּשוּבה וָנַחַת וּבנעימוּת רבּה, כּדרכּוֹ תּמיד, נאנח אנחה קלה מקירוֹת לבּוֹ, לאמוֹר:

– אָח־אָח־אָח! הנה חַג ממַשמש וּבא לקראתנוּ, חַג גָדוֹל וקדוֹש, חַג הפּסח! וכי קל בּעֵיניכם חַג הפּסח? אבוֹתינוּ יצאוּ ממצרים, עברוּ בּחָרבה אֶת הים, הים הגָדוֹל! תּעוּ בּמדבּר אַרבּעים שנה, אַרבּעים שנה בּזוֹ אַחַר זוֹ! קיבּלוּ על הר סינַי אֶת התּוֹרה, אֶת תּורתנוּ הקדוֹשה, תּוֹרת־אמת, תּוֹרת־חַיים, שבּה כּתוּב מפוֹרש: “ואָהבתּ לרעךָ כּמוֹךָ”, כּלוֹמַר, חַייב אָדם לחַבּב אֶת חברוֹ, כּשם שהוּא מחַבּב אֶת עצמוֹ!… ולבסוֹף– אוֹי ואבוֹי! – יהוּדים מתקוֹטטים, בעווֹנוֹתינוּ הרבּים, מתנַגחים זה עם זה, תּולשים אִיש אֶת זקו אָחיו… על מה? על דברי הבל וּרעוּת־רוּחַ, שאֵינם מַעלים ואֵינם מוֹרידים… ונמצא שם שמַיִם מתחַלל בּרבּים וּכבוֹד יִשׂראֵל מנוֹאָץ לעֵיני הגוֹיִים!… הוֹי, אִילוּ חָכמוּ ונתנוּ אֶת לבּם לצרכי הכּלל, למעוֹת חיטים, לאחיהם העניִים והאֶביוֹנים, שאֵין לָהם עדיִין מַצוֹת לפּסח!… אֵיני מדבּר עוֹד על שוּמן וּביצים וּשאָר ירקוֹת – מדבּר אני על מַצוֹת, מַצוֹת לפּסח! הלא חַג הפּסח ממַשמש וּבא לקראתנוּ! וכי קל בּעֵיניהם חַג הפּסח? אבוֹתינוּ יצאוּ ממצרים, עברוּ בּחָרבה אֶת הים, הים הגָדוֹל! תּעוּ בּמדבּר אַרבּעים שנה, אַרבּעים שנה בּזוֹ אַחַר זוֹ! קיבּלוּ על הר סינַי אֶת התּוֹרה, תּוֹרת־אמת, תּוֹרת־חַיִים!… לָכן שמעוּ לי, בּני יִשׂראֵל, אִיעצכם לטוֹב לָכם. סלחוּ־נא אִיש לרעֵהו ועשׂוּ שלוֹם בּיניכם, וּלכוּ אִיש לביתוֹ בּשלוֹם, וּתנוּ אֶת דעתּכם על החַג הממַשמש וּבא לקראתנוּ, חַג גָדוֹל וקדוֹש לאלוֹהינוּ!…

אַחַד אֶחָד התחַמקוּ הכּתריאֵלים ויצאוּ מבּית הרב, וּבצאתם היוּ כּצוֹחקים וּכמתלוֹצצים על פּסַק־דינוֹ של רב יוֹזיפיל: “אִם פּסק אֵין כּאן, פּסוּק יֶש כּאן” – כּדרךְ הליצנים הכּתריאֵלים מאָז וּמעוֹלָם. ואוּלָם בּמַעמַקי לבּם ידעוּ והרגישוּ כּוּלָם, כּי צדק רב יוֹזיפיל הפּעם, והיוּ מתבּיישים לָשוּב וּלטפּל בּמעשׂה זה של משלוֹחַ־המנוֹת.

בּיוֹם הראשוֹן של פּסח, תּיכף לאַחַר התּפילָה, נכנַס רב יוֹסי כּבשׂ תּמים (שהוּא הצעיר) אֵצל רב אַייזיק בּעל־הבּרית לקדש על היין, והילל מאוֹד אֶת יין־הפּסח, שחָריף הוּא מאוֹד בּשנה זוֹ, והפליג בּשבח לביבוֹתיה של זלאטה, שנצטמקוּ יפה בּתּנוּר. וּביוֹם השני של פּסח נכנס רב אַייזיק בּעל־הבּרית (שהוּא הזקן) אֵצל רב יוֹסי כּבשׂ תּמים לקדש על היין, ושיבּח מאוֹד אֶת יין־הצימוּקים, שאַף הוּא חָריף מאוֹד בּשנה זוֹ, והרים על נס אֶת לביבוֹתיה של זלדה, שאַף הן נצטמקוּ יפה בּתּנוּר. וּבשעת הצהרים, לאַחַר הסעוּדה, כּשנזדמנוּ זלאטה וזלדה על סַפסל אֶחָד ונכנסוּ בּשיחָה על־אוֹדוֹת משלוֹחַ־המנוֹת, נתבּררוּ ונתלבּנוּ הדברים והאמת יצאה לָאוֹר, וּשתּי הבּתוּלוֹת המשרתוֹת קיבּלוּ אֶת ענשן כּכל גמוּלָן: תּיכף לאַחַר הפּסח שוּלחוּ שתּיהן מבּתּי אדוֹניהן.

א

ינַשבוּ הרוּחוֹת בּחלל העוֹלָם, תּהמה הסוּפה ותיליל, תּשׂתּעֵר הסערה בּחמַת־אֵיתנים להשמיד וּלאַבּד ולעקוֹר אֶת הכּל – האַלוֹן העתּיק, העוֹמד נטוּע מששת ימי בּראשית, שוֹלח שרשיו המרוּבּים למַעמַקי האדמה, כּלוּם יִירא חמַת־רוּחַ, כּלוּם יֵיחַת מסערה?

האַלוֹן העתּיק לא משל הוּא. אָדם הוּא, אָדם מיִשׂראֵל, וּשמוֹ נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה. יהוּדי בּעל־קוֹמה, בּעל־עצמוֹת וּבעל־כּתפים – גברתּן לכל דבר. היהוּדים יוֹשבי העיר מַבּיטים אֵלָיו, מתקנאִים בּו בּסתר וּמלגלגים עליו בּגָלוּי: “מַה שלוֹמוֹ של יהוּדי בּבריאוּת־הגוּף?”… יוֹדע נַחמן, כּי הלָלוּ מלגלגים על מַראֵהוּ ועל גוֹבה־קוֹמתוֹ, לפיכךְ הוּא כּוֹפף עצמוֹ וּממַעֵט דמוּתוֹ, כּדי שיִהיֶה מַראֵהוּ מַראֵה יהוּדי. ואוּלָם כּל עמלוֹ לשוא. אֵין לוֹ שוּב תּקנה.

בּכפר וויֶריֶבּיווקה נחשב נַחמן לתוֹשב. “נַאש לחמן”, כּלוֹמַר, נַחמן שלָנוּ. כּךְ קוֹראִים אוֹתוֹ הגוֹיִים בּני־הכּפר, הרוֹאִים אֶת נַחמן כּאָדם מהוּגָן בּיוֹתר, שבּינה יתירה ניתּנה לוֹ, ונכנסים אֶצלוֹ לָשׂיחַ עמוֹ שׂיחוֹת בּית ושׂדה. פּעמים שוֹאלים עֵצה מפּיו: מַה לעשׂוֹת לדגן? “לחמן” לוּחַ יֶש לוֹ בּביתו, והרי הוּא יוֹדע לכוון אֶת שׁער התּבוּאָה, אִם יֵרד אוֹ יעלה. וּפעמים מסַפּרים עמוֹ בּהויוֹת העוֹלָם. “לחמן” נוֹסע לָעיר, רוֹאֶה שם בּני־אָדם, שוֹמע ויוֹדע אֵת כּל המתרחש בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא.

קשה לציֵיר אֶת כּפר וויֶריֶבּיווקה בּאֵין נַחמן שם. לא אָביו בּלבד, פייטיל אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה, נוֹלד ונפטר בּכפר זה, אֶלָא אַף אבי־אָביו, אַריֵה עליו השלוֹם, שהיה בּשעתוֹ יהוּדי חָכם וּממַשל משלים. הוּא היה אוֹמר, כּי לכךְ נקרא שם הכּפר ווירירביווקה, משום שאריה איש כפר וויריביווקה יושב בו, וכי עוד קודם שנברא כפר וויֶריֶבּיווקה כּבר היה הוּא, אַריֵה עליו השלוֹם, אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה… כּךְ היה אוֹמר אבי־אָביו. היהוּדים הראשוֹנים – כּמה גדוֹלים דבריהם!

כּסבוּרים אַתּם, דברים אֵלוּ אמרם אַריֵה אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה לשם ליצנוּת בּלבד? אַריֵה זקנוֹ לא עם־האַרץ היה, וכל דבריו וּמשליו היוּ דברים של טעם. נתכּוון אַריֵה לגזירוֹת רעוֹת. גם בּימיו גָזרוּ גזירוֹת על יִשׂראֵל. גם בּעֵת ההיא העבירוּ שמוּעה, כּי יגָרשוּ אֶת היהוּדים מהסתּפּח בּכּפרים. ולא שמוּעה בּלבד העבירוּ, אֶלָא עמדוּ וגירשוּ. אֶת הכּל גירשוּ מן הכּפרים, ורק לא אֶת אַריֵה אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה. כּיוָן שהגיע השוֹטר עד אַריֵה זקנוֹ, אָמרוּ לוֹ: אסוֹף ידיךָ! יֵש רגלים לדבר, כּי שׂר־הפּלךְ בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ אַף הוּא לא יכוֹל לוֹ. עמד אַריה והוֹכיח על־פּי חוּקי המדינה, שאֵין להזיזוֹ מכּפר וויֶריֶבּיווקה עד עולָם. היהוּדים הראשוֹנים – כּמה גדוֹלים מַעשׂיהם!

ב

ואַדם, שזכוּת אבוֹתיו מסַייעתּוֹ לישב בּכפר וויֶריֶבּיווקה בּהיתּר, וַדאי שתּקיף הוּא בּדעתּוֹ ואֵין כּל פּחד לנגד עֵיניו. כּי לָמה יִירא נַחמן ולָמה יחוֹש לגזירוֹת רעוֹת? ולָמה ישׂים אֶת לבּוֹ לדברי אִיש צר ואוֹיֵב, קוּריטשקה הרע, המביא לוֹ בּכל יוֹם ויוֹם שמוּעוֹת לא־טוֹבוֹת מבּית־הפּקידוּת של המחוֹז? קוּריטשקה גוֹי קטן הוּא, קצר־קוֹמה וּקצר־אֶצבּעוֹת, לָבוּש מקטוֹרן וּמַגָפיִם גבוֹהים ושרשרת־כּסף על לבּו – כּבן־אצילים לכל דבר. לבלָר הוא בּבית־הפּקידוּת של המחוֹז, וּלפיכךְ כּל הנסתּרוֹת והנגלוֹת הוּא יוֹדע. ולא עוֹד, אֶלָא שקוּריטשקה זה קוֹרא גם בּעיתּוֹנים המהוּלָלים, הכּוֹתבים שׂטנה על היהוּדים ושוֹפכים אֵש וגָפרית על ראשם.

לכאוֹרה, הרי קוּריטשקה עצמוֹ בּרנש הגוּן הוא ונוֹחַ לבּריוֹת. שכנוֹ של נַחמן הוּא, נראֶה לוֹ כּאוֹהב בּשעת הנאָתוֹ וּמקרב לוֹ לצוֹרךְ עצמוֹ. חָש קוּריטשקה בּשיניו – נַחמן נוֹתן לוֹ מיני סַממנים להקל כּאֵבוֹ. כּרעה זוּגָתוֹ לָלדת – אֵשת נַחמן נכנסת אֶצלָה לטפּל בּה ולהיוֹת לָה למילדת. ורק בּימים האַחרוֹנים עברה רוּחַ רעה עליו. מיוֹם שהתחיל קוֹרא בּאוֹתם העיתּוֹנים, המוּכנים לפוּרעניוֹת, נהפּךְ קוּריטשקה והיה לאִיש אַחר. עֵשׂיו התחיל מדבּר מתּוֹך גרוֹנוֹ. בּכל יוֹם ויוֹם הוּא בּא אֶל היהוּדי וּבשׂוֹרה חדשה בּפיו: “שׂר־פּלךְ חָדש”… “פּקוּדה חדשה מטעם שׂר־הפּנים”… “גזירה חדשה בּדבר היהוּדים”… היהוּדי שוֹמע, ודמוֹ קוֹפא בּעוֹרקיו ולבּוֹ מת בּקרבּוֹ. ואוּלָם חָלילה לוֹ ליהוּדי לגלוֹת אֶת יִראָתוֹ לפני צר. חַייב יהוּדי להתחַזק וּלהצהיל אֶת פּניו. ונַחמן שוֹמע אֶת דברי שכנוֹ, שׂוֹחק וּמרמז לוֹ על כּף־ידוֹ: “יעלוּ שׂערוֹת בּכף זוֹ, ונַחמן אֵינוֹ זז מן הכּפר!”

יקוּמוּ שׂרי־פלךְ חדשים, יִכתּבוּ פּקוּדוֹת חדשוֹת ויִגזרוּ גזירוֹת חדשוֹת – מַה לוֹ לנַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה וּלכל אֵלה? אֶת מי יִירא וּממי יִפחָד?

ג

יפה חלקוֹ של נַחמן בּכפר וויֶריֶבּיווקה וּפרנסתוֹ מצוּיה. אמת, לא כּימים הראשוֹנים הימים האֵלה. לפנים, בּזמַן שאַריה הזקן היה חַי, היוּ השנים טוֹבוֹת מאֵלה. שנים כּתיקוּנן היוּ. כּפר וויֶריֶבּיווקה כּמעט כּוּלוֹ בּרשוּתוֹ היה. לא פּרנסה אַחַת, אֶלָא כּמה וכמה פּרנסוֹת נמצאוּ בּידוֹ: בּית־מַרזח, חנות מַכּוֹלת, טחנה של רוּחַ ואוֹצרוֹת תּבוּאָה. השפע היה גָדוֹל. עכשיו נסתּתּמוּ כּל הצינוֹרוֹת, פּסקו ואֵינם. אֵין בּית־מַרזח, אֵין חנוּת־מַכּוֹלת, אֵין אוֹצרוֹת תּבוּאָה, אֵין כּלוֹם. תֹּאמַר: אִם כּן, לָמה יֵשב יהוּדי בּכפר וויֶריֶבּיווקה? אֶלָא מעתּה, מַה יעשׂה יהוּדי וּלאָן יִפנה? כּלוּם יֶש לוֹ תּקנה אַחרת? ולא זוֹ בּלבד. יקוּם־נא נַחמן יוֹם אֶחָד ויעקוֹר דירתוֹ מכּאן ויֵלך לנַסוֹת מַזלוֹ בּעיר, מיד פּקעה זכוּתוֹ בּכּפר, והוּא צפוּי לעוֹני וּנדוּדים, כּכל אֶחָיו היהוּדים. וּכלוּם ראִית מימיךָ יהוּדי עוֹמד וּמקפּח אֶת חַייו בּידים? אוֹ כּלוּם יקוּם אָדם ויעזוֹב בּרצוֹנוֹ אָת המקוֹם, אשר בּוֹ נוֹלד הוּא ואבוֹתיו? הלא פּינה זוֹ פּינתוֹ היא, ורק פּה יכּירנוּ מקוֹמוֹ. אחוּזת בּית לוֹ וָגָן. אֶת הגן עוֹבדת אִשתּוֹ, היא וּבנוֹתיה. וּברצוֹת אלוֹהים אֶת פּעלן, יסַפּק הגן ירקוֹת לכל ימוֹת הקיץ ותפּוחי־אדמה לכל ימוֹת החוֹרף, עד לאַחַר הפּסח. ואוּלָם לא על תּפּוּחי־אדמה לבדם יִחיֶה האָדם. תּפּוחי־אדמה שאֵין עמהם לחם לא יספּיקוּ לסעוּדה. והלחם מאַיִן יִמָצא? אָז יִקח נַחמן אֶת מַקלוֹ ויֵצא אֶל הכּפר להחזיר על פּתחי השכנים ולסחוֹר מסחָרוֹ. חזקה על נַחמן, כּי ריקם לא ישוּב לביתוֹ. כּל אשר יזמין הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לידוֹ – אוֹתוֹ יִקנה: גרוּטוֹת של בּרזל, קב דוֹחַן שׂק בּלה. וגם עוֹר־אֵילים לסחוֹרה יֵחָשב לוֹ. אֶת העוֹר הוּא מוֹתח בּחצרוֹ, מיבּשוֹ בּחַמה ונוֹשׂאוֹ אַחַר־כּךְ העירה, אֶל אַברהם־אֵליהוּ עוֹשׂה־הכּוֹבעים. עֵסק זה פּעמים שהוּא מביא לידי ריוַח, וּפעמים לידי הפסד. דרכּוֹ של סוֹחר בּכךְ. “הסוֹחר בסחוֹרתוֹ כּקַלָע בּקליעתוֹ”, – אוֹמר נַחמן בּמשל הגוֹיִים. ואַברהם־אֵליהוּ עוֹשׂה־הכּוֹבעים, שקצה חוֹטמוֹ כּחוֹל ואֶצבּעוֹת ידיו שחוֹרוֹת, דוֹמוֹת כּאִילוּ הטבּילָן בּדיוֹ, צוֹחק על נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה, שנטמַע בּין הגוֹיִים ונתגשם כּל־כּךְ, עד כּי גם משליו משלי הגוֹיִים הם.

ד

אָמנם כּן, אַף נַחמן עצמוֹ יוֹדע וּמַרגיש, כּי נטמַע בּין הגוֹיִים ונתגשם, כּי צוּרתוֹ היהוּדית מיטשטשת והוֹלכת. הוֹי, אִילוּ קם אבי־אָביו, אַריֵה אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה עליו השלוֹם, וראָה אֶת נכדוֹ בּכךְ! אַךְ זה היה יהוּדי, שלא הניח אַחריו כּמוֹתוֹ! אמת, גם הוּא היה אָדם מגוּדל בּיוֹתר, גיבּוֹר ואַמיץ־כּוֹחַ, אבל כּנגד זה בּן־תּוֹרה היה. פּרקי־אָבוֹת וּמַחזוֹר וּתהילים היוּ שגוּרים לוֹ על־פּיו. היהוּדים הראשוֹנים – מי יִדמה לָהם? והוּא, נַחמן, בּמה כּוֹחוֹ גָדוֹל? אַל תּיחָשב לוֹ זאת לחרפּה: גם מלאכת התּפילה לא מלָאכה קלה היא לוֹ. ואַף־על־פּי־כן גם זוֹ לטוֹבה. שהרי בּניו אַף להתפּלל לא יֵדעוּ! וּמדי הבּיטוֹ אֶל בּניו, בּני־כפר אֵלוּ, גדלי־בשׂר, בּעלי־קוֹמה וּבעלי־כתפים כּמוֹהוּ, הגדלים ללא תּוֹרה וּללא דעת כּמוֹהוּ, – נַעשׂה בּשׂרוֹ חידוּדים חידוּדים. וּביוֹתר יִדוה לבּוֹ על הקטן שבּהם, על בּן־זקוּניו, פייטיל שמוֹ, שנקרא על־שם אָביו, פייטיל אִיש כּפר ויֶריֶבּיווקה עליו השלוֹם. בּן יקיר לוֹ פייטיל זה, יֶלד־שעשוּעים. מוֹצא אַתּה בּוֹ כּמה מַעלוֹת טוֹבוֹת, שמנוּ חכמים בּבן יִשׂראֵל. ואפילוּ קוֹמתוֹ קטנה היא, רכּה וענוּגָה, כּמידתוֹ של יהוּדי. ילד מילדי העברים. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא גם מוֹחוֹ מוּחַ שנוּן וּבינתוֹ בּינה יתירה. ספוֹג שסוֹפג אֶת הכּל! רק פּעם אַחַת, לשם נסיוֹן בּלבד, הראוּהוּ בּסידוּר אָלף וּבית – והרי הוּא יוֹדע כּבר להבחין בּין שתּיהן, אֵיזוֹהי אָלף ואֵיזוֹהי בּית. עדיִין לא טעה בּהן אפילוּ פּעם אַחַת ולא החליפן זוֹ בּזוֹ! וּפרי־הילוּלים זה גָדל בּכפר, בּין עגָלים וחזירים, מתחַבּר אֶל פידקה בּנוֹ של קוּריטשקה, שניהם רוֹכבים על מַקל אֶחָד, שניהם רוֹדפים אַחרי חָתוּל אֶחָד, שניהם חוֹפרים גוּמה אַחַת וּשניהם עוֹשים יחד כּל מַעשׂי ילדוּת. רוֹאֶה נַחמן אֶת בּנוֹ מצחק עם בּן קוּריטשקה – ולבּו יבש בּקרבּוֹ, כּעֵץ שנגדעוּ שרשיו.

ה

וּפידקה בּן קוּריטשקה הוּא דווקא שקץ חָרוּץ. מַראֵהוּ נחמד ולסתוֹתיו נאוֹת, שׂערוֹ לָבן כּעֵין הפּשתּן וּשנותיו כּשנוֹת פייטיל. נַפשוֹ קשוּרה בּנפש פייטיל, ואַף פייטיל כּרוּךְ אַחריו. כּל ימוֹת החוֹרף שוֹכבים שני הקטנים כּל אֶחָד על תּנוּר בּית־אָביו, שניהם עוֹרגים אֶל החַלוֹן וּמתגעגעים זה על זה. רק לעתּים רחוֹקוֹת יִזכּוּ לראוֹת אִיש אֶת רעֵהוּ. אַךְ הנה עבר החוֹרף, החוֹרף האָרוֹךְ והזוֹעֵם. הנה נחשׂפה האדמה השחוֹרה מתּחת מַעטה־השלג הלָבן והקר. הנה הציצה החַמה, ונשבה רוּחַ קלה, ויבשוּ פּני האדמה וניצנץ ירק־דשא. ושם, בּמוֹרד ההר, הנַחַל הוֹמה. והעֵגל הרחיב נחיריו, מריח וּמפשפּש בּקרקע. והתּרנגוֹל עצם עין אֶחָת, עוֹמד תּפוּשׂ־הירהוּרים. והכּל מסביב נתעוֹרר לחַיִים. הכּל שׂמח, הכּל צוֹהל לקראת האָביב: עֶרב פּסח הגיע! בּימים האֵלה אֵין הגדוֹלים יכוֹלים עוֹד לכלוֹא בּבּית לא אֶת פייטיל ולא אֶת פידקה. שניהם נמלָטים החוּצה, פּוֹרצים לאַויר העוֹלָם, שנפתּח לקראתם בּבת אֶחָת, אוֹחזים זה בּיד זה וּפוֹנים אֶל המרחָב אשר לפניהם, רצים אֶל ההר, השׂוֹחק וּמרמז לָהם: “אֵלי, ילָדים, אֵלי בּוֹאוּ!” וּשניהם רוֹקדים כּנגד החַמה, המאִירה פּניה אליהם, מרמזת וקוֹראת לָהם: “לכאן, ילָדים, לכאן תּרוּצוּ!” וּשניהם רצים עֵת רבּה, עד אשר יִיעפו. אָז יֵשבוּ שניהם על אַדמת אלוֹהים, אשר לא תּדע להבדיל בּין איש לאִיש, אשר הכּל טוֹבים בּעֵיניה: “בּחיקי, ילָדים, בּחיקי תּשבוּ ותנוּחוּ!”…

ו

שניהם יֵש לָהם לסַפּר ארוּכּוֹת אִיש לרעֵהוּ – הלא ימים רבּים לא ראוּ זה אֶת זה. פייטיל מתהלל לפני חברוֹ פידקה, כּי יוֹדע הוּא אֵת כּל האָלף־בּית כּמעט. וּפידקה משתּבּח לפני פייטיל, כּי יֶש לוֹ מַגלָב בּביתוֹ. עמד פייטיל והתפּאֵר, כּי הלילה הזה ליל־פּסח הוּא לָהם. בּביתם מוּכנים כּבר מַצה וּמרוֹר ויין לאַרבּע כּוֹסוֹת. “הלא תּזכּוֹר עוֹד, חווידקי, אֶת המַצה, אשר הוֹצאתי לךָ החוּצה בּפּסח שעבר?” “מַצה?” – אוֹמר פידקה ועל לסתוֹתיו הנאוֹת מתגלית בּת־צחוֹק רחָבה. נראֶה, שזכר אֶת טעם המַצה היהוּדית, אשר אָכל בּשנה שעברה. “היֵש אֶת נַפשךָ, חווידקי, לטעוֹם עתּה פּרוּסַת מַצה חַמה?” שאֵלת תּם שאל פייטיל: בּוַדאי וּבוַדאי יֵש אֶת נַפשוֹ! “אִם כּן, בּוא ונלךְ לשם!” – אוֹמר לוֹ פייטיל ורוֹמז בּידוֹ על ראש ההר, המוֹריק כּנגדם וקוֹרא לָהם: “אֵלי, ילָדים, אֵלי בּוֹאוּ!” וּשניהם מטפּסים ועוֹלים על ראש ההר, עוֹמדים שם אחוּזי־קסם, מַאהילים בּידיהם על עֵיניהם וּמציצים מבּין אֶצבּעוֹתיהם אֶל זהרי השמש, המשׂחקים לפניהם. וּשניהם צוֹנחים על האדמה הלחה, שריח יֶרק כּבר נוֹדף ממנה, וּפייטיל מוֹציא מתּחת כּנַף מעילוֹ מַצה חַמה, עגוּלה וּלבנה, מנוּקבת כּוּלָה, לאָרכּה וּלרחבּה, נקבים נקבים. פידקה רוֹאֶה זאת וּמלקק אֶת רירוֹ בּלשוֹנוֹ מתּוֹךְ הנאה מוּקדמת. וּפייטיל בּוֹצע את המַצה וּמחַלקה לשנַיִם, חלק לוֹ וחלק לפידקה. “מַה תֹּאמַר, חווידקי, למַצה זוֹ?” מה יענה פידקה וּמה יֹאמַר לוֹ, וּפיו מלא מַצה, החוֹרקת בּין שיניו וּנמַסה תּחת לשוֹנוֹ, כּהמס שלג מפּני שמש. עוֹד רגע – והמַצה נעלמה והיתה כּלא היתה. “יוֹתר אָיִן?” – שוֹאֵל פידקה וּמציץ בּעֵיניו האפוֹרוֹת אֶל תּחת כּנף מעילוֹ של פייטי, מלקק שׂפתיו בּלשוֹנוֹ, כּחָתוּל לאַחַר אכילת חמאָה. “וכי מתאַוה אַתּה לאכוֹל עוֹד?” – שוֹאלוֹ פייטיל לפי תּוּמוֹ, לוֹעֵס בּפיו אֶת פּרוּסַת המַצה האַחרוֹנה וּמַבּיט אֶל חברוֹ בּעֵיניו השחוֹרוֹת והערוּמוֹת. אַךְ תּם הוּא פייטיל זה: בּוַדאי וּבוַדאי מתאַוה פידקה לאכוֹל עוֹד! “אִם כּן, חַכּה כּמעט רגע! – אוֹמר לוֹ פייטיל. – לשנה הבּאה תֹּאכל עוֹד”… וּשניהם צוֹחקים לחָכמתוֹ של פייטיל, וּשניהם, כּאילוּ מתּחילָה נדבּרוּ לכךְ, נוֹפלים על פּניהם אַרצה וּמתגלגלים בּמהירוּת רבּה, כּשני כּדוּרים, אֶל מוֹרד ההר מזה.

ז

מעֵבר ההר מזה קמים שניהם ועוֹמדים על רגליהם, מתבּוֹננים רגע אֶל הנַחַל ההוֹמה, השוֹטף בּמרוּצה לצד שׂמֹאל, וּפוֹנים לָלכת ממנוּ וָהלאה, לצד ימין. הוֹלכים הם על־פּני השׂדה הגָדוֹל והרחב, המַדשיא דשא רךְ פּה ושם וּבקרוֹב יתּן גם אֶת ריחוֹ, ריח יֶרק רענן. פּוֹסעים הם על־פּני האדמה הטחוּבה והרכּה, תּחת השמש המאִירה והמחַממת, בּאֵין אוֹמר וּדברים, שניהם תּפוּשׂי־מַחשבוֹת, שניהם אחוּזי־קסם. ולא שפּוֹסעים הם, אֶלָא שטים. ולא ששטים הם, אֶלָא מרחפים. מרחפים יחד עם הציפּרים, הטסוֹת לנגד עֵיניהם, טוֹבלוֹת בּאַויר הירוֹק, אַויר העוֹלָם הנאֶה, שבּרא אלוֹהים לנשמַת כּל חָי. אַךְ הנה כּבר הגיעוּ עד הטחנה. היא טחנת־הרוּחַ של זקן־הכּפר. לשעבר היתה טחנתו של נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה. עכשיו עברה לרשוּתוֹ של זקן־הכּפר. אוֹפּאנַאס שמוֹ. גוֹי ערוּם ואִיש־מזימוֹת, שעגיל־כּסף בּאָזנוֹ האַחַת וּמיחָם לוֹ בּביתוֹ. אוֹפּאנַאס זקן־הכּפר בּעל־גוּף עשיר הוּא. מלבד הטחנה גם חָנוּת יֶש לוֹ. אַף חָנוּת זוֹ היתה לפנים חנוּתוֹ של נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה. התנַכּל אוֹפּאנַאס בּערמתוֹ אֶל היהוּדי עד כּי יכוֹל לוֹ, והפקיע מרשוּתוֹ גם אֶת החָנוּת, גם אֶת הטחנה. בּתקוּפה זוֹ, תּקוּפת ערבי פּסחים, הטחנה נעה תּמיד. ורק היוֹם לא תּנוּע. היוֹם יוֹם נפלָא. שקט בּאַויר העוֹלָם. שקט וּדממה. רוּחַ לא מנַשבת. עֶרב פּסח נפלָא. עֶרב פּסח בּאֵין רוּחוֹת מנַשבוֹת. וּלפיכךְ תּנוּחַ הטחנה. שני החברים, פייטיל וּפידקה, רוֹאִים בּזה טעם לשבח. כּשהטחנה נחה, אֶפשר להתבּוֹנן אֵליה מכּל צד. מוֹצא אַתּה בּטחנה כּמה וכמה דברים, המוֹשכים אֶת הלב. ויוֹתר מכּוּלָם חביבה הקוֹרה, הנתוּנה בּטחנה מלמַטה, היא והגלגל שבּסוֹפה, העשוּי להטוֹת בּוֹ אֶת כּנפוֹת־הטחנה לעֵבר הרוּחַ. על קוֹרה זוֹ ישבוּ שני החברים וּפתחוּ בּשיחַת־רעים, שאֵין לָה ראשית ואֵין לָה תּכלית. פייטיל מסַפּר לחברוֹ אֵת כּל הגדוֹלוֹת והנפלָאוֹת שראה בּעיר. לפני ימים מוּעטים לקחוֹ אָביו אֶל העיר. נכנַס שם לשוּק וראָה חנוּיוֹת. לא חָנוּת אֶחָת, כּזוֹ שבּכפר וויֶריֶבּיווקה, אֶלָא הרבּה חנוּיוֹת. ואַחַר־כּךְ, כּשהגיע עֶרב, – כּךְ מסַפּר פייטיל – הלכוּ שניהם, הוּא ואָביו, לבית־הכּנסת. יוֹם־פּטירתוֹ של אָביו היה היוֹם ההוּא. “כּלוֹמַר, יוֹם־פּטירתוֹ של סבי. המבין אַתּה, חווידקי אוֹ שמא אֵינךָ מבין כּלוּם?”

אֶפשר, שפידקה מבין הכּל, אֶלָא שאֵינוֹ שוֹמע אֶת דברי חברוֹ, לפי שהוּא מַפסיקוֹ פּתאוֹם בּאֶמצע הענין וּמַשׂיאוֹ למַעשׂה אַחר, למַעשׂה משוּנה, שאֵין לוֹ שוּם שייכוּת אֶל בּית־הכּנסת אשר בּעיר. פידקה מסַפּר לפייטיל, כּי בּשנה שעברה ראה קן־ציפּרים על ראש אִילָן גָבוֹה. בּיקש לעלוֹת אֵלָיו – ולא יכוֹל. בּיקש לדחפוֹ בּמַקל – ולא יכוֹל. מה עשׂה? עמד וזרק אֵלָיו אבנים קטנוֹת. וכךְ היה עוֹמד וזוֹרק, עד שנפלוּ מעל הקן שני אֶפרוֹחים קטנים מתבּוֹססים בּדמם.

– הרגתּ אוֹתם? – שוֹאֵל פייטיל בּחרדה וּפניו מתעווים.

– רכּים היוּ עדיִין, – מצטדק פידקה.

– אבל הרגתּ אוֹתם?

– בּלא נוֹצוֹת. צהוּבּי־חַרטוֹם וּנפוּחי־כרס.

– אבל הרגתּ אוֹתם? הרגתּ?…

ח

היוֹם כּבר פּנה לערוֹב, וּשני החברים הקטנים, פייטיל וּפידקה, ראוּ על־פּי שקיעת החַמה, כּי כּבר הגיעה שעתם לָשוּב אֶל הכּפר. פייטיל שכח כּמעט, כּי הלילה הזה ליל־פּסח. וּפתאום נזכּר, כּי אֵמוֹ צריכה עדיִין לָחוֹף אֶת ראשוֹ וּלהלבּישוֹ מכנסַיִם חדשים לכבוֹד החָג. מיד קפץ ממקוֹמוֹ, וּפידקה אַחריו, וּשניהם התחילוּ לָרוּץ בּשמחה וּבזריזוּת, כּבתּחילה. וּכדי שלא יקדמוּ זה אֶת זה, אָחזוּ אִיש בּיד רעֵהו בּאַהבה וּבאַחוָה ורצוּ שניהם, כּחץ מקשת, אֶל עֵבר פּני הכּפר. וּכשנכנסוּ לכּפר, נגלתה לעֵיניהם התּמוּנה הזאת:

לפני בּיתוֹ של נַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה מצטוֹפפים המוֹני אָדם, אִיכּרים ואִיכּרוֹת, בּחוּרים וּבתוּלוֹת, זקנים עם נערים. קוּריטשקה הלבלר, אוֹפּאנַאס זקן־הכּפר, השוֹטר ושׂר־המאה – כּוּלָם כּאן. הכּל מדבּרים זה אֶל זה, הכּל הוֹמים וּמתרגשים ונַחמן ואִשתּוֹ עוֹמדים בּתוךְ הקהל, טוֹענים כּנגדוֹ וּמנַענעים ידיהם. נַחמן כּפף קוֹמתוֹ, והוּא מוֹחה בּשתּי ידיו אֶת זיעת פּניו. לידוֹ עוֹמדים בּניו הגדוֹלים, כּוּלָם פּניהם קוֹדרים וזוֹעמים… וּפתאוֹם היתה רוּחַ אַחרת וכל התּמוּנה נשתּנתה. אֶחָד מן הנאספים רמז בּידוֹ על שני החברים הקטנים, הבּאִים מן השׂדה, וכל הקהל כּוּלוֹ עם הלבלָר וּזקן־הכּפר והשוֹטר ושׂר־המאה נשתּתּקוּ בּבת אֶחָת, עוֹמדים נבוּכים והדיבּר אֵין בּפיהם. ורק נַחמן בּלבד נתעוֹרר. הציץ נַחמן על הקהל, זקף אֶת כּתפיו הרחָבות והאַמיצוֹת למַעלה: “נוּ???” וּצחוֹק פּרץ מפּיו. ואֵשת נַחמן – זוֹ ספקה כּפּיה ונתנה אֶת קוֹלָה בּבּכי. זקן־הכּפר והשוֹטר ושׂר־המאָה יצאוּ מתּוֹךְ הקהל ושׂמוּ אֶת פּניהם אֶל שני החברים התּוֹהים:

היכן היִיתם, בּני נַעוַת המַרדוּת?

– היכן היינו? אצל הטחנה היינו.

ט

שני החברים, גם פייטיל וגם פידקה, קיבּלוּ לאַחַר המַעשׂה אֶת ענשם כּגמוּלָם. וּשניהם לא ידעוּ ולא הבינוּ, בּשלמה הסַער הזה?

אֶת פייטיל הלקה אָביו בּכיפּת־השבּת אשר לוֹ, – כּלי שמשתּמשים בּוֹ לצרכי קדוּשה – “למַען יֵדע נַער כּמוֹתוֹ ויִזכּוֹר!” מַה צריךְ נַער כּמוֹתוֹ לָדעת וּמַה צריךְ הוּא לזכּוֹר?… וּכדי להפיג אֶת צערוֹ, לקחַתּוּ אִמוֹ מידי אָביו וּפייסה אוֹתוֹ אַף היא בּסטירוֹת אחָדוֹת, ותיכף לָזה עמדה וחָפפה אֶת ראשוֹ השחוֹר והכניסו אוֹתוֹ לתוֹךְ מכנסַיִם חדשים – המַלבּוּש היחיד והמיוּחָד, שהכינה בּשבילוֹ לכבוֹד יוֹם טוֹב. גָמרה האֵם אֶת מלאכתּה זאת, ישבה על הסַפסל ונאנחה. על מה נאנַחַת היא?… וּפייטיל שוֹמע אֶת אִמו מדבּרת אֶל אָביו: “ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, לוּא יחלוֹף החַג הזה בּמהרה, לוּא יעבוֹר בּשלוֹם!” וּבינתוֹ של פייטיל תּקצר מהשׂיג אֶת טעם הדברים האֵלה: לָמה יחלוֹף החַג הזה בּמהרה, והוּא הן לא בּא עדיִין? וּפייטיל תּוֹהה על כּל החידה הסתוּמה האת. אֵין פייטיל מבין אֶת טעם המַלקוּת אשר ספג מידי אָביו. אֵיו פייטיל מבין אֶת טעם המַכּוֹת אשר הוּכּה בּידי אִמוֹ. חידה סתוּמה היא לפניו. מַה נשתּנה הפּסח הזה מכּל הפּסחים?…

י

ואִם בּינתוֹ של פייטיל, בּינַת נַער יהוּדי, תּקצר מהשׂיג אֵת כּל זאת, בּינתוֹ של פידקה לא כּל־שכּן. מתּחילה תּפס לוֹ קוּריטשקה אָביו בּבלוֹריתוֹ וּמרט אֶת שׂער ראשוֹ, אֶת שׂער הפּשתּן הלָבן, והוֹסיף לוֹ על כּל זאת מַכּות וּמַהלוּמוֹת נמרצוֹת. אֶת המַכּוֹת והמַהלוּמוֹת קיבּל פידקה בּמנוּחָה של פּילוֹסוֹף: כּבר ניסה בּאֵלה. אַחַר־כּךְ נכנסוּ אֶצלָם הנשים השכנוֹת ועמדוּ לסַפּר לפני אִמוֹ כּמה וכמה מַעשׂים משוּנים. מַעשׂה בּתינוֹק שנשבּה לבין היהוּדים בּעֶרב פּסח שלָהם. עמדוּ היהוּדים וּכלָאוּהוּ בּמַרתּף וּביקשוּ לעשׂוֹת לוֹ בּלהטיהם. צעק התּינוֹק. שמעוּ קוֹל צעקתוֹ בּחוּץ. בּאוּ והצילוּ אוֹתוֹ מידיהם. בּדקוּ בּגוּפוֹ וּמצאוּ בּוֹ סימנים: אַרבּע דקירוֹת, אֵלוּ כּלפּי אֵלוּ, כּעֵין שתי וָעֵרב…

כּךְ מסַפּרת אַחַת השכנוֹת, אֵשת־חַיִל קוֹלָנית, שפּנים אדוּמים לָה ושביס רחב חָבוּש לראשה. כּל השכנוֹת מַקשיבוֹת לדבריה, עוֹמדוֹת וּמנַענעוֹת ראשיהן החבוּשים וּמצטלבוֹת: השם ירחם!… וּמוֹחוֹ של פידקה לא יִתפּוֹס וּלבבוֹ לא יבין זאת: לָמה מַבּיטוֹת השכנוֹת בּשעת מַעשׂה אֵלָיו? מה ענינוֹ אֵצל אוֹתוֹ תּינוֹק, שנשבּה לבין היהוּדים? וּמה ענינוֹ של פייטיל לכאן? ולָמה תּפס לוֹ קוּריטשקה אָביו בּבלוֹריתוֹ, מרט אֶת שׂער־פּשתּנוֹ הלָבן והוֹסיף לוֹ מַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת נמרצוֹת? ולא על הבּלוֹרית יחשוֹב פידקה, ולא על המַכּוֹת והמַהלוּמוֹת יִצטעֵר – כּזאת וכזאת כּבר טעם מאָה פּעמים ואֶחָת. רק אַחַת יִשאַל אֶת נַפשוֹ, אוֹתה יבקש לָדעת: מַה יוֹם מימים, שאָביו שקד כּל־כּךְ על תּקנתוֹ – גם בּבלוֹריתוֹ תּפס, גם אֶת שׂער ראשוֹ מרט וגם מַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת חָלק לוֹ בּאפּוֹ? כּל־כּךְ לָמה? לָמה?…

יא

– וּבכן? – שוֹמע פייטיל אֶת קוֹל אָביו, המדבּר אֶל אִמוֹ תּיכף לאַחַר הפּסח וּפניו מאִירים, כּפני אָדם, שאוֹשר רב נפל בּחלקוֹ. – וּבכן? לָמה חָרדתּ אֶת החרדה הגדוֹלָה הזאת? אֶת מי יראת כּל־כּךְ?… אָכן כּךְ דרכּה של אִשה וכה משפּטה כּל הימים! הנה כּבר עבר גם הפּסח שלָנוּ, גם הפּסח שלָהם – ואֵין מכלים דבר…

– בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ! – עוֹנה אוֹתוֹ אִשתּוֹ בּמוֹעל־ידיה. וּפייטיל תּוֹהה שוּב על דבריהם ואֵינו מבין כּלוּם. אֶת מי ירֵאה אִמוֹ כּל־כּךְ? וּמה השׂמחה הזאת, שכּבר עבר הפּסח? וכי לא טוֹב היה, אִילוּ נמשךְ הפּסח עידן ועידנים?…

פּגש פייטיל אֶת פידקה בּחוּץ, ליד בּיתם, והוּא עוֹמד לסַפּר לוֹ אֵת כּל פּרשת החָג: אֶת דבר התּפילה, אשר לימדוֹ אָביו להתפּלל, ואֶת דבר המַאכלים הטוֹבים, אשר אָכלוּ בּכל יום. הוֹי, מַה טוֹבים מַאכלי יוֹם טוֹב אֵלוּ וּמַה נעימים הם! וּפייטיל מתאַמץ למסוֹר לפידקה אֶת הטעם הנפלָא של מַאכלי פּסח, אשר אָכלוּ בּביתם, ואֶת טעם היין המתוֹק, אשר שתוּ בּביתם. וּפידקה עוֹשׂה אָזנוֹ כּאפרכּסת וּמקשיב, והוּא גוֹחן וּמציץ אֶל תּחת כּנַף מעילוֹ של פייטיל. ניכּר, שרוֹאֶה הוּא עדיִין בּחָזוֹן אֶת המַצה… וּפתאוֹם קוֹל נשמע בּחלל האַויר, קוֹל פּוֹלח וּמנַסר וקוֹרא בּניגוּן:

– חוויד־קה! חוויד־קה!

הקוֹל קוֹל אִמוֹ. אֵשת קוּריטשקה קוֹראת לבנה הקטן, כּי יֵלךְ לאכוֹל ארוּחַת־הצהרים. ואוּלָם פידקה אֵינוֹ נחפּז הפּעם לָלכת. יוֹדע הוּא, כּי עתּה לא יִמרטוּ עוֹד אָת שׂער בּלוֹריתוֹ. משוּם כּמה טעמים. ראשית, הלא עוֹמד הוּא עם פייטיל סמוּךְ לביתם, ולא אֵצל הטחנה. ושנית, הלא כּבר עבר הפּסח! לאַחַר הפּסח אֵין אֵימַת היהוּדים על פידקה. וּלפיכךְ הוּא שוֹכב בּחוּץ על בּטנוֹ וידיו תּוֹמכוֹת אֶת ראשוֹ הלָבן. כּנגדוֹ שוֹכב אַף פייטיל על בּטנוֹ וידיו תּוֹמכוֹת אֶת ראשוֹ השחוֹר. והשמַיִם שמי־תּכלת. והשמש מחַממת. והרוּחַ מַחליקה וּמגפּפת אֶת פּניהם. והעֵגל אַף הוּא כּאן. והתּרנגוֹל מטייל מסביב, הוּא וכל נשיו עמוֹ. וּשני הראשים הקטנים, השחוֹר והלָבן, נתמכים על אַרבּע הידים, וּשניהם מדבּרים וּמסַפּרים זה עם זה בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת – אֵין קץ ואֵין גבוּל לדבריהם.

יב

ונַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה אֵיננוּ בּביתוֹ. לָקח נַחמן אֶת מַקלוֹ ויצא עם בּוֹקר לפעלוֹ ולעבוֹדתוֹ – לסחוֹר אֶת מסחָרוֹ בּכּפר. מתעכּב הוּא ליד כּל חָצר וחָצר. נוֹתן שלוֹם לכל שכן ושכן. קוֹרא אֵת כּל אֶחָד בּשמוֹ. מדבּר עמהם על כּל עניני העוֹלָם. ורק על ענין אֶחָד לא ידבּר נַחמן: על המַעשׂה שהיה בּעֶרב פּסח. ולפני לכתּו מנַסה הוּא לבדוֹק אֶת שכנוֹ וּלפשפּש אֶצלוֹ: “אוּלי יִמָצא תּחת ידךָ, חביבי, כּל כּלי אשר לא יִצלח למלָאכה?” אֵין, לחמן". “אֶפשר גרוּטוֹת של בּרזל, מעט דוֹחַן, בּגד ישן, אוֹ לוּא גם עוֹר?” “שׂאֵני, לחמן, אֵין כּלוּם. צוֹק־העתּים הגיע”. “צוֹק־העתּים? וַדאי בּימי החַגים נתתּ בּכּוֹס אֵת כּל אשר לָךְ?” “חַס ושלוֹם! אַף טיפּה לא בּאה אֶל פּי. ורק צוֹק־העתּים הגיע”…

השכן נאנח, וגם נַחמן נאנח עמוֹ. ושוּב הוּא חוֹזר לדבּר בּהויוֹת העוֹלָם כּדי שלא יֵראֶה בּעֵיני שכנוֹ כּנכנס לשם מסחָר בּלבד. משם הוּא הוֹלךְ אֶל השכן השני והשלישי, עד שהוּא מוֹצא אֶת מבוּקשוֹ. וּכשהוּא שב לביתוֹ, לא ישוּב ריקם.

ונַחמן אִיש כּפר וויֶריֶבּיווקה פּוֹסע בּרגליו הגדוֹלוֹת והאַמיצוֹת פּסיעוֹת גסוֹת בּתוֹךְ הכּפר, כּוּלוֹ עמוּס מַשׂא לעיפה, כּוּלוֹ מזיע, ולבּוֹ אֵינוֹ הוֹלךְ עתּה אֶלָא אַחרי דבר אֶחָד: כּמה ירויח הפּעם בּסחוֹרתוֹ, או כּמה יפסיד בּה? שכח נַחמן אֶת המַעשׂה שהיה בּעֶרב פּסח והסיח דעתּוֹ ממנוּ. וגם אֶת בּשׂוֹרוֹתיו של קוּריטשקה שכנוֹ, המבשׂר לוֹ יוֹם־יוֹם על שׂרי־הפּלךְ החדשים וּפקוּדוֹתיהם וּגזירוֹתיהם החדשוֹת, – גם אֵלה שכח. רחוֹק לבּוֹ של נַחמן מדברים בּטלים אֵלוּ.

ינַשבוּ הרוּחוֹת בּחלל העוֹלָם, תּהמה הסוּפה ותיליל, תּשׂתּעֵר הסערה בּחמַת־אֵיתנים להשמיד וּלאַבּד ולעקוֹר אֶת הכּל – האַלוֹן העתּיק, העוֹמד נטוּע מששת ימי בּראשית, שוֹלח שרשיו המרוּבּים למַעמַקי האדמה, כּלוּם יִירא חמַת־רוּחַ, כּלוּם יֵחַת מסערה?…

הקדמה קצרה

תּמוּנוֹת וטיפּוּסים מני־קדם, זכרוֹנוֹת העבר הנשכּחים! קוּמוּ־נא מקבריכם, עלוּ מתּהוֹם הנשיה, בּוֹאוּ והתיצבוּ לנגד עֵיני־דמיוֹני. צר לי, צר לי עליכם. כּי הנה הזמַנים מתחַלפים. המַראוֹת מתחַדשים חדשים לבּקרים, דוֹר הוֹלךְ ודוֹר בּא – וכל יפי העבר שוֹטף וּמשתּפּךְ אֶל חיק הכּלָיוֹן. צר לי, צר לי עליכם. כּי הנה ימי בּאִים, וּבנינוּ, אשר יקוּמוּ אַחרינוּ, לא יכּירוּכם עוֹד ואֶת שמכם לא יֵדעוּ. יחד אִתּי תּרדוּ אלי קבר, ואָבד זכרכם מן החַיים, והיִיתם כּלא היִיתם מעוֹלָם. קוּמוּ־נא אֵיפוֹא והתיצבוּ אַחַד אֶחָד, ואַעביר אֶת צלליכם לוּא פּעם אַחַת לפני בּנינוּ, למַען יִתבּוֹננוּ אֶל יפי־תּארכם ויזינוּ עֵיניהם בּזיו־אִיקוּניכם וּלמַען יסַפּרוּ לדוֹר אַחרוֹן, כּי היה היִיתם לפנים אַנשי־מידוֹת, בּעלי קוֹמה וּבעלי צביוֹן, וכי חָיה חיִיתם לפנים חַיִים שיֵש בּהם טעם וצבע, – וכי גם הם לא אסוּפים מן החוּץ הם, לא בּני־בלי־שם, כּי־אִם בּניכם וּבני־בניכם, עֶצם מעצמיכם וּבשׂר מבּשׂרכם…

פרק א

תּלתּלי זקנוֹ וּפאוֹתיו מסוּלסלים בּיוֹתר, שׂערוֹתיו לבנוֹת כּשלג, בּראשוֹ מצנפת נַאפּוֹליוֹנית (מין מגבּעת קדמוֹנית), בּידוֹ מַטה עבר ואָרוֹךְ שגוּלת עֶצם לוֹ, ושׂק מלא וגָדוּש על שכמוֹ. כּוּלוֹ כּפוּף לָאָרץ, מהלךְ בּכל עֶרב שבּת וּבכל עֶרב יוֹם טוֹב מבּית לבית, מַחזיר על הפּתחים וּמאַסף אֶל שׂקוֹ חַלוֹת־לחם לטובת אסירי היהוּדים העניִים, החבוּשים בּבית־האסוּרים.

זה תּארוֹ וזאת דמוּת־תּבניתוֹ של דוּדי הזקן, אוֹ “דויד מלךְ יִשׂראֵל”, אשר מספּר שנוֹתיו אוּלי כּבר הגיע עד מאָה. הכּל מַכּירים אוֹתוֹ, הכּל יוֹדעים, מַה דוּדי הזקן שוֹאֵל מהם: שוֹאֵל הוּא חַלת־לחם לאסיריו העניִים, החבוּשים בּבית־האסוּרים. אִיש לא יעמוֹד לטעון נגדוֹ. מי שיֶש לוֹ ורוֹצה ליתּן – נוֹתן, וּמי שאֵין לוֹ ואֵינוֹ רוֹצה ליתּן – אֵינוֹ נוֹתן. חזקה על דוּדי הזקן, שלא יבוֹא בּטרוּניה עם הבּריוֹת. כּי אִם יִהיוּ כּל בּני־האָדם על האָרץ בּעלי יכוֹלת וּבעלי רצוֹן לָתת, מי זה אֵיפוֹא יִהיֶה המקבּל? ואִם לא יִהיוּ נוֹתנים וּמקבּלים, הרי לא הנַחתּ מקוֹם לחסד ורחמים, לצדקה וּמעשים טוֹבים בּעוֹלָם! אם כּן, גן־עֵדן וחָיֵי העוֹלָם הבּא לָמה הם? ואִם אֵין גן־עֵדן וּשכר־מצוָה בּעוֹלָם הבּא, מַה תּקוָתם של צדיקים לעתיד לָבוֹא?…

כּךְ היה מתפּלסף דוּדי הזקן בּפני עצמוֹ. הוּא היה הוֹלךְ לשיטתוֹ, כּי כל מַה שבּרא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּעוֹלָמוֹ – בּחכמה בּראוֹ, לתועֶלת הרבּים וּלטוֹבתם: בּרא נוֹתנים – וּברא כּנגדם מקבּלים, בּרא בּני־אָדם שיֵש לָהם הכּל – וּברא כּנגדם בּני־אָדם שאֵין לָהם כּלוּם, בּרא אסירים, החבוּשים בּבית־האסוּרים – וּברא כּנגדם יהוּדים הדוֹאגים למַחסוֹרם וּמאַספים בּכל עֶרב שבּת וּבכל עֶרב יוֹם טוֹב חַלוֹת־לחם לצרכּם.

פּרק ב

מי היה דוּדי הזקן, אוֹ דויד מלךְ יִשׂראֵל, וּמה היה טיבוֹ קוֹדם לָכן – קוֹדם שהזקין והגיע לשנַת המאָה וקוֹדם שנתן אֶת לבּוֹ להיוֹת מַחזיר על הפּתחים וּמאַסף חַלוֹת־לחם לטוֹבת האסירים העניִים, החבוּשים בּבית־האסוּרים? דבר זה אֵין אִיש יוֹדע אִתּנוּ.

מהיכן חַי דויד הזקן? אַיֵה מקוֹם שִכנוֹ? בּן כּמה שנים הוּא? ואֵיפה הם בּניו וּבני־בניו? גם זה נעלם ממנוּ. סוֹד כּמוּס הוּא מן העוֹלָם. והדבר פּשוּט וּמוּבן מאֵלָיו: אֵין אָדם בּעיר, אשר יִזכּוֹר אֶת דוּדי הזקן מטרם היוֹתוֹ זקן. ואִם תּשאַל אֶת פּי דוּדי בּעצמוֹ, לא יענךָ. אַל תּנַסה אֵלָיו דבר, כּי רק תּרע לנַפשךָ והצל לא תּציל מפּיו כּלוּם. מוּבטח לָךְ, כּי אִם תּיכּנס עמוֹ בּדברים, שוּב לא ירפּךָ ולא יעזבךָ עד אשר יבקש ממךָ, כּי תּעניק לוֹ מכּל אשר יֶש לךָ לטוֹבת אסיריו היהוּדים העניִים, החבוּשים בּבית־האסוּרים. בּכל מַה שתּפתּח – סוֹפוֹ לסַיֵים בּאסיריו.

– רב דוּדי! אֵיפה לנתּ הלָילָה?

– בּרוּך אֵל עֶליוֹן, לנתּי בּאשר לנתּי, וּבלבד שלא לנתּי בּבית־האסוּרים. האִם לא יִמָצא תּחת ידךָ בּגד מבּגָדיךָ הישנים לאסירי העניִים?

– רב דוּדי! לאָן הלכוּ כּל בּניךָ וּבני־בניךָ, אשר היוּ לָךְ?

– בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן, הלכוּ בּאשר הלכוּ. נפזרוּ לכל רוּחוֹת השמַיִם, זה לכאן וזה לכאן. הלָלוּ מתוּ, והלָלוּ חַיִים. מה הם חַיֵיהם, הטוֹבים אִם רעים, – וּבלבד שאֵינם חבוּשים בּבית־האסוּרים. האִם לא יִמָצא תּחת ידךָ, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, זוּג תּחתּוֹנים ישנים לאסירי העניִים?

– רב דוּדי! בּן כּמה אַתּה היוֹם עד מאָה ועֶשׂרים שנה?

– בּרוּךְ אֵל עֶליוֹן, אֵינני עוּל־ימים. הלוַאי יאריךְ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא שנוֹתיךָ כּשנוֹתי, ורק אֶת מַזלךָ יֵיטיב. והעיקר, שלא תּטעם טעם של בּית־אסוּרים כּל ימי חַיֶיךָ. האִם לא יִמָצא תּחת ידךָ זוּג מַגָפיִם בּלים לאסירי העניִים?

זה היה דוּדי הזקן, אוֹ דויד מלךְ יִשׂראֵל, וכה משפּטוֹ בּעירנוּ כּל הימים.

פרק ג

ולָמה קראוּ שמוֹ דויד מלךְ יִשׂראֵל?

משוּם שיוֹם אֶחָד בּשנה היה מלךְ, מלךְ לילדי יִשׂראֵל. ואוֹתוֹ היוֹם יוֹם שׂמחת־תּוֹרה היה.

משנכנַס יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, שוּב לא ניכּר מַראֵהוּ של דוּדי הזקן. גבּוֹ הכּפוּף נזדקף, שׂערוֹת זקנוֹ וּפאוֹתיו מסוֹרקוֹת, מצנַפתּוֹ הנַאפּוֹליוֹנית הפוּכה על צדה השׂמאלי, צוארוֹן כּוּתּנתּוֹ הלָבן והרחב מגוּהץ, מַטהוּ אֵיננוּ בּידוֹ, שׂקוֹ אֵיננוּ על שכמוֹ – נשתּנה דוּדי והיה לאַחר. פּניו מאִירים, עֵיניו נוֹצצוֹת. טעם דוּדי הזקן מעט יין, וּכאִילוּ הפךְ לוֹ אלוֹהים לב אַחר וּנשמה אַחרת: נשמה חַיה ועליזה.

אָסף דוּדי הזקן מכּל בּתּי־הכּנסיוֹת וּבתּי־המדרשוֹת מַחנה רב של ילָדים, כּוּלָם תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, העמידם סביבוֹ שוּרוֹת שוּרוֹת, והריהוּ מהלךְ בּתּוךְ, ידיו נשׂוּאוֹת השמַימה, והוּא קוֹרא וּמנַצח עליהם בּקוֹל רם:

– צֹאן קדשים!

והקטנים עוֹנים לעוּמתו בּקוֹל:

– מאֶ־אֶה־אֶה!

– מי הוּא ההוֹלךְ עמכם?

– דויד מַלכּנוּ, מאֶ־אֶה־אֶה!

– מַה שמוֹ אשר יִקָרא לוֹ?

דוד מלךְ יִשׂראֵל מאֶ־אֶה־אֶה!

– קראוּ אֵיפוֹא, ילדי יִשׂראֵל, קראוּ בּחָזקה וּבניגוּן נאֶה: דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חַי! וקיים!

– דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חַי! וקיים! מאֶ־אֶה־אֶה!!!

אֶל הילָדים נספּחים עוֹד ילָדים מכּל הפּינוֹת, והחבוּרה מוֹסיפה והוֹלכת, והקהל, המלווה אֶת המַחנה, מתרבּה והוֹלךְ, וקוֹל ההמוֹן בּרעוֹ הוֹלך הולךְ וחָזק, הוֹלךְ וּמַקיף אֵת כּל העיר. דויד מלךְ יִשׂראֵל עוֹצר אֶת מַחנהוּ ועוֹמד ליד כּל סוּכּה. בּעלי־הבּתּים מַגישים לוֹ כּוס יין. הנשים נוֹשׂאוֹת לקראתוֹ דוּבשנים בּסינריהן. אֶת היין הוּא שוֹתה בּעצמוֹ, ואֶת הדוּבשנים הוּא מחַלק בּין אַנשי־חילוֹ הקטנים, מחַלק וקוֹרא לָהם בּקוֹל רם וּבניגוּן:

– צֹאן קדשים!

– מאֶ־אֶה־אֶה!

–מַה זה בּידי?

– דוּבשנים, מאֶ־אֶה־אֶה!

– מה הבּרכה אשר תּברכוּ עליהם?

– בּוֹרא מיני מזוֹנוֹת, מאֶ־אֶה־אֶה!

– אִמרו־נא לי אֵיפוֹא, מי הוּא ההוֹלךְ עמכם?

– מַלכּנוּ דויד, מאֶ־אֶה־אֶה!

– מַה שמוֹ אשר יִקָרא לוֹ?

– דויד מלךְ יִשׂראֵל, מאֶ־אֶה־אֶה!

– קראוּ אֵיפוֹא, ילדי יִשׂראֵל, קראוּ בּחָזקה וּבניגוּן נאֶה: דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חַי! וקיים!

דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חַי! וקיים! מאֶ־אֶה־אֶה!!!

פרק ד

דוֹמה, למי ירע וּלמי יזיק הדבר הזה, אִם אִיש זקן כּבן מאָה יִשתּה פּעם אַחַת בּשנה, בּיוֹם שׂמחת־תּוֹרה, מעט יין ויִתבּסם ויִתחַפּשׂ למלךְ, וּנערים פּוֹחזים ושוֹבבים ירוּצוּ לפניו, יִקראוּ ויִגעוּ כּבני־צֹאן: מאֶ־אֶה־אֶה? ואַף־על־פּי־כן היה מַעשׂה ואֵירעה תּקלה:

בּעֶצם ימי הסליחוֹת נשלח לעירנוּ מטעם המלוּכה אָדוֹן חָדש (האָדוֹן הקוֹדם שבק חַיִים לכל חָי). אָדוֹן חָדש ­– וּגזירוֹת חדשוֹת, וּמנהגים חדשים. למשל: אָמרוּ עליו, על אוֹתוֹ אָדון, כּי אִיש־אמת הוּא, שחוֹתמוֹ אמת וּמשפּטוֹ אמת, נזדמן לוֹ אִיש יהוּדי, מיד שוֹאלוֹ: מאַיִן בּאת וּמַה מַעשׂיךָ פּה? ושוּב אָמרוּ עליו, כּי הוֹלךְ־צדקוֹת הוּא. כּלוֹמַר, נוֹעֵר כּפּיו מקחת שוֹחַד – לא כּסף ולא שוה־כסף. נקי־כפּים מַמש! וּמיד נפלה הברה בּכל העיר, מן הקצה אֶל הקצה: רע המַעשׂה! אִיש צר ואוֹיֵב! המן הרע!…

וכן היה. למחר בּבּוֹקר כּבר יצא לסַייר אֶת העיר. עבר בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים, תּר בּכל החנוּיוֹת והמקוֹלין, הריח ריחָה של חצר בּית־הכּנסת, בּדק בּכל החוֹרים והסדקים. בּיקש – ולא מצא כּלוּם. כּי הנה הימים ימי בּין־הזמַנים, ימים שהמלמדים סוֹגרים חַדריהם וקוֹראִים דרוֹר לתלמידיהם, וּבזיוּף שטרוֹת אֵין אִיש מאִתּנוּ עוֹסק, – אִם כּן, ממי נירא וּממי נפחָד?

אַךְ הנה ראה הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּצערוֹ של זה ושלח לוֹ אֵת אשר בּיקשה נַפשוֹ: סוּכּוֹת! אֵין דעתּוֹ נוֹחָה, הוּא אוֹמר, מאוֹפן בּנייתן של סוּכּוֹת אֵלוּ, שהיהוּדים בּוֹנים לָהם. יֵש לָחוֹש, הוּא אוֹמר, לסַכּנת הרבּים מחמת שׂרפה. השמַעתּם מימיכם דברי צר ואוֹיֵב? אַלפי שנים ישבוּ בּני יִשׂראֵל בּסוּכּוֹת ולא יראוּ רע, וּפתאוֹם קפץ עליהם רוֹגזה של שׂרפה!

– וּבכן, מה חפצךָ אֵיפוֹא, אדוֹננוּ הפּריץ?

– חפצי הוּא, כּי תּבנוּ אֶת סוּכּוֹתיכם לא כּךְ, אֶלָא כּךְ.

ממילא מוּבן, כּי לא מפּיו של רשע חַיִים יהוּדים. יצאוּ מעם פּניו ועמדוּ וּבנוּ אֶת סוּכּוֹתיהם דווקא כּךְ, ולא כּךְ. שמע האָדוֹן וחָרה אַפּוֹ. נתן צו להרוֹס אֶת הסוּכּוֹת.

שלחוּ לוֹ: “אדוֹננוּ הפּריץ! וכי אֶפשר לָהם ליהוּדים בּלא סוּכּוֹת?” אָמַר לָהם: “גזירה היא מלפני!” מכּיוָן שכּךְ, אֵין תּקנה. אֵין יהוּדי דן עם מי שתּקיף ממנוּ. כּי אִם תּאֹמַר לָלכת עמוֹ בּקרי, מיד יאֹחז בּךָ ויִשאָלךָ: “מאַיִן בּאת?”…

בּקיצוּר, בּימי הסוּכּוֹת ההם השחירוּ פּני יִשׂראֵל כּשוּלי קדירה. הכּל עשוּ אֶת חַגָם בּהיחָבא, בּאוּ לָשבת שתּים־שלוֹש משפּחוֹת בּסוּכּה אֶחָת, חָלוּ ורעדוּ מאֵימַת הדין ולא ידעוּ מנוּחָה בּנַפשם גם בּימים, גם בּלילוֹת. ואוּלָם גדוֹלים רחמי הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, וימי הסוּכּוֹת עברוּ עליהם בּשלוֹם, בּאֵין מַחריד וּבאֵין מַכלים דבר, עד שהגיע יוֹם אַחרוֹן של חַג, זה יוֹם שׂמחת־תּוֹרה.

פרק ה

וּכשהגיע יוֹם אַחרוֹן של חַג, זה יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, יצא דוּדי הזקן, הוּא וחבוּרת הקטנים עמוֹ, אֶל חצר בּית־הכּנסת וקרא בּקוֹל רם, כּדרכּוֹ מדי שנה בשנה:

– צֹאן קדשים!

ענוּ הקטנים לעוּמתוֹ אַף הם בּקוֹל רם:

– מאֶ־אֶה־אֶה!

פּתאוֹם נתגלָה, כּעוֹלה מן האָרץ, האָדוֹן החָדש בּכבוֹדוֹ ובעצמוֹ. עמד להתבּוֹנן אֶל המַחזה, תּוֹהה וּמשתּוֹמם. ניכּר, שראה מַחזה־שעשוּעים כּזה לנגד עֵיניו בּפּעם הראשוֹנה. ואוּלָם דוּדי הזקן, כּפי הנראֶה, לא שעה אֶל האָדוֹן החָדש ולא חָרד מפּניו כּל־עיקר, אֶלָא הוֹסיף לעשׂוֹת אֶת מַעשׂהוּ, כּדרכּוֹ מימים ימימה:

– אִמרוּ־נא לי אֵיפוֹא, ילדי יִשׂראֵל, מי הוּא ההוֹלךְ עמכם?

– דויד מַלכּנוּ, מאֶ־אֶה־אֶה!

– מַה שמוֹ אשר יִקָרא לו?

– דויד מלךְ יִשׂראֵל, מאֶ־אֶה־אֶה!

– קראוּ אֵיפוֹא, ילדי יִשׂראֵל, קראוּ בּחָזקה וּבניגוּן נאֶה: דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חָי! וקיים!

– דויד! מלךְ! יִשׂראֵל! חָי! וקיים!

בּיקש האָדוֹן, כּי יבארוּ לוֹ אֶת פּשר המַחזה: מַה טיבו של זקן זה וּמה הזמר שהקטנים הלָלוּ מזמרים בּחבוּרה?

יצא רב שבּתיל המלמד, הוּא רב שבּתיל, אשר יד סוֹפר מהיר לוֹ בּכתב רוּסיה; אֶת פּאוֹתיו סילק לאחוֹרי אָזניו, והוּא עצמוֹ התיצב לפני האָדוֹן כּמליץ וכמתוּרגמן:

– ווין צאַר זשידיווסקי דאַוויד, אַ וואָני יעֶוואָ חלאָפּי… כּלוֹמַר, הזקן הזה הוּא דויד מלךְ היהוּדים, ואֵלה עבדיו הם.

תּמך האָדוֹן אֶת בּטנוֹ בּשתּי ידיו וגעה בּצחוֹק כּל־כּךְ, עד שנתפּקקוּ חוּליותיו כּמעט. ודויד מלךְ יִשׂראֵל לא חָדל מזמר “צֹאן קדשים”,וצֹאן־הקדשים לא חָדלוּ מקרוֹא “מאֶ־אֶה־אֶה”, עד אשר קצר נפש האָדוֹן בּכל הענין כּוּלוֹ. עמד וגירש אֶת הקטנים מעם פּניו, ואֶת דויד מלךְ יִשׂראֵל הזקן תּפשׂ והעמידוֹ לבחינה, כּמשפּטוֹ תּמיד: “מאַיִן בּאת?!” נתגלָה, כּי מלךְ יִשׂראֵל הזקן אֵינוֹ יוֹדע אַף הוּא, מאַיִן בּא. יצאָה פּקוּדה מאֵת האָדוֹן לשלחוֹ תּיכף וּמיד לבית־האסוּרים, מקוֹם אשר “אסיריו העניֵים” חבוּשים שם.

– שם – אָמַר אוֹתוֹ רשע – ילין השיכּוֹר הזקן הזה, עד אשר יסיר אֶת יֵינוֹ מעליו!

לתקוּפת השנה, בּהתקדש חַג הסוּכּוֹת, ישבוּ היהוּדים אִיש בּסוּכּתוֹ, כּאשר ציוָה אלוֹהים. וּבהגיע יוֹם אַחרוֹן של חַג, הוּא יוֹם שׂמחת־תּוֹרה, שתוּ היהוּדים יין, שׂשׂוּ ושֹמחוּ בּשׂמחת התּוֹרה, כּאשר ציוָה אלוֹהּים. ורק דבר אֶחָד נעדר מהם: כּל אוֹתוֹ היוֹם לא נראוּ בּרחוֹבה של עיר פּני דוּדי הזקן, הוּא “דויד מלךְ יִשׂראֵל”. כּל אוֹתוֹ היוֹם לא נשמַע בּחוּץ קוֹלוֹ המזמר “צֹאן קדשים” ולא ענה לעוּמתוֹ קוֹל צֹאן־הקדשים:

– מאֶ־אֶה־אֶה!!!

א

אַךְ יֶלד מאוּשר היה יוּזיק!

הכּל אהבוּהוּ, הכּל פּינקוּהוּ, הכּל עשׂוּ רצוֹנוֹ. חיבּקוּהוּ, נשקוּהוּ, גיפּפוּהוּ, סילסלוּהוּ – על כּפּים נשׂאוּהוּ.

– מעוֹלָם לא ראִינוּ אָב וָאֵם מפנקים כּל־כּךְ אֶת בּנם יחידם, כּשם ששתּי האחָיוֹת הלָלוּ, שׂרה ורבקה, מפנקוֹת וּמטפּחוֹת אֶת מַחמַל־נַפשן זה, אֶת אחיהן הקטן. כּל היוֹם כּוּלוֹ אֵינךְ שוֹמַעת מפּיהן אֶלָא אֶת שם יוּזיק: יוּזיק, אכוֹל. יוּזיק, שתה. יוּזיק, רחָץ. יוּזיק, ישן. יוּזיק, הא לךָ תּפּוּחַ. יוּזיק, לךְ לבית־המרחָץ. יוּזיק, לבש אֶת מכנסיךָ החדשים. יוּזיק, יוּזיק ושוּב יוּזיק! כּבר מלאה כּל אוֹזן משמוֹע אֶת שם יוּזיק! יוּזיק זה שקוּל בּעֵיניכן כּנגד כּל העוֹלָם כּוּלוֹ! לוֹקחוֹת אַתּן יֶלד נחמד, מַרגָלית טוֹבה, וּמַעבירוֹת אוֹתוֹ על דעתּוֹ, מאַבּדוֹת אוֹתוֹ בּידים מן העוֹלָם!

כּךְ אוֹמרוֹת השכנוֹת, היוֹשבוֹת עם שתּי האחָיוֹת בּבית אחד. ואַף־על־פּי־כן אַף אֵלוּ אֵינן מוֹנעוֹת אֶת טוּבן מיוּזיק וּמַטעימוֹת אוֹתוֹ מדי פּעם בּפעם חתיכת דוּבשן וּכרוּכית, קוּרקבן צלוּי וּמַעשׂה־מרקחת.

כּל־כּךְ משוּם מה? משוּם רחמנוּת בּלבד. כּל בּני העיר יוֹדעים אֶת יוּזיק וּמשגיחים עליו וּמטפּלים בּו בּרחמים רבּים: יֶלד יתוֹם הוּא, אֵין לוֹ אָב וָאֵם.

ב

אִיש יהוּדי היה בּכתריאֵליבקה וּשמוֹ רפאֵל הנאמן. ולָמה נקרא שמוֹ רפאֵל הנאמן? לפי שהיה נאמן בּבית אדוֹניו, רב שׂמחה הנגיד, עוֹבד בּמרתּף היין שלוֹ בּאמת וּבאמוּנה. והיה רפאֵל הנאמן עני מדוּכּא וחסַר־לחם, וגם ידוּע־חוֹלי היה, משתּעֵל וּמכעכּע כּל ימיו ולבּוֹ מנַגן, כּלוֹמַר, כּשהיה נוֹשם ושוֹאֵף אַויר, היה קוֹל המיה יוֹצא מלבּוֹ, כּעֵין המית הכּינוֹר, בּנַגן בּוֹ המנַגן בּקשתּנית שאֵינה משוּחָה. ואַף־על־פּי־כן היה רפאֵל זה אִיש תּם וישר, נקי־כפּים וּבר־לבב, אשר לא נהנה מעוֹלָם משל אחרים אפילוּ פּחוֹת משוה פּרוּטה. כּל ימיו לא ידע מאוּמה כּי־אִם הלחם הצר אשר הוּא אוֹכל בּבית אדוֹניו.

ואדוֹניו, הוּא רב שׂמחה הנגיד, אָמנם הוֹקיר עבוֹדתוֹ מאוֹד וכיבּדוֹ ונישׂאוֹ על כּל המשרתים בּשביל חָריצוּתוֹ ויִשרת־לבּו: בּכל עֶרב שבּת עם חשכה היה משלם לוֹ אֶת מַשכּוּרתּוֹ בּעין יפה, ששה קרבּוֹנים מדי שבּת בּשבּתּוֹ, וּפעמים, בּעֶרב יוֹם טוֹב, לא היה מוֹנע ממנוּ גם מַתּנה הגוּנה, אִם כּסף ואִם שוה־כסף, כּגוֹן: יין לאַרבּע כּוֹסוֹת, בּקבּוּק ייש של פּסח מן המַרתּף וכיוֹצא בּאֵלוּ, – הכּל כּמנהג בּעלי־בתּים חשוּבים. וכי סבוּרים אַתּם, שרב שׂמחה הנגיד אֵינוֹ יוֹדע מַה לקרב וּמַה לרחק ואֵינוֹ מבין להעריךְ עמל אִיש ויִשרתוֹ? ואִם תּמצא לאמוֹר: רפאֵל הנאמן השליךְ אֶת נַפשוֹ מנגד, הפקיר אֶת חַייו בּשביל אדוֹניו ועבד אוֹתוֹ כּל ימי עבוֹדת־פּרךְ, עד שיצא ממַרתּפוֹ רצוּץ ושבוּר כּחרס הנשבּר, חוֹלה וכוֹאֵב, חָש בּעצמוֹתיו וּבריאָתוֹ ולבּוֹ מנַגן והוֹמה כּחלילים? ויֵש לאמוֹר: אִם כּן, רב שׂמחה הנגיד בּמה חָטא? התחת אלוֹהים הוּא, כּי יִתּן חַיִים וּבריאוּת למשרתוֹ? הכּל יוֹדעים, כּי חַיִים וּבריאוּת אֵינם בּידי אָדם, אֶלָא בּימי שמַיִם, וּכבר אָמרוּ חכמינוּ, זכרוֹנם לברכה, בּענין זה… ואוּלָם וַדאי אַתּם יוֹדעים בּעצמכם, מה אָמרוּ חכמינוּ, זכרוֹנם לברכה בּענין זה.

בּקיצוּר, רפאֵל הנאמן יצא ממַרתּף היין של אדוֹניו כּוּלוֹ רצוּץ ושבוּר, חוֹלה וכוֹאֵב, חָש בּעצמוֹתיו וּבריאָתוֹ, ולבּוֹ מנַגן והוֹמה כּחלילים. ולא היוּ ימים מוּעטים עד שעלה בּחוֹל המוֹעֵד של פּסח על מיטתוֹ ולא ירד עוֹד ממנה.

ג

רפאֵל הנאמן נפטר מעוֹלָמוֹ והלךְ למנוּחוֹת – הוֹי, מה רבּה היתה התּכוּנה בּכתריאֵליבקה! מַה נהדרה היתה לוָית המת! וכמה טרחוֹת טרח אָז רב שׂמחה הנגיד! מי שלא ראה אֶת רב שׂמחה הנגיד בּהתאַבּלוֹ על משרתוֹ, לא ראה צער ויִסוּרים מימיו. בּידיו הוֹציא אֶת ארוֹן המת מבּיתוֹ, בּרגליו הלךְ ללווֹתוֹ לעוֹלָמוֹ, בּעֵיניו השגיח על הקבּרנים, שלא יעשׂוּ מלאכתּם רמיה, וּבכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ סתם אֶת הגוֹלל על קבר משרתוֹ הנאמן. וכאשר נסתּם הגוֹלל והיֶלד היתוֹם, הוּא יוּזיק, עמד על קבר אָביו לאמוֹר קדיש מפּי עזריאֵל השמש בּקוֹל ציפצוּף דק, לא יכוֹל רב שׂמחה להתאַפּק וגעה בּבּכי.

– כּלוּם יוֹדעים אַתּם, כּלוּם מבינים אַתּם, כּמה גָדוֹל הנזק הזה לי? אבידה גדוֹלה אָבדה לי, אבידה שאֵינה חוֹזרת!

כּךְ היה רב שׂמחה הנגיד אוֹמר אַחַר־כּךְ לכל אֶחָד ואֶחָד. וּלהאִשה האַלמנה אָמר:

– אַל תּבכּי ואַל תּתעצבי. מסתּמא לא אֶעזבךְ ולא אֶשכּחךְ, גם אוֹתךְ וגם אֶת בּנַיךְ היתוֹמים. השליכי יהבךְ על האלוֹהים ועלי!

ואָמנם שמר רב שׂמחה אֶת מוֹצא־שׂפתיו ועזר אֶת האַלמנה וּבניה עד כּמה שידוֹ מַגעת. כּלוֹמַר, בּשבוּעוֹת הראשוֹנים לאַחַר פּטירתוֹ של רפאֵל הנאמן היה משלם לָה אֶת מַשׂכּוֹרת בּעלה המת בּדיוּק נמרץ, ששה ששה קרבּוֹנים מדי שבוּע בּשבוּע. אמת לא בּבת אַחַת היה מסַלק אֶת ששת הקרבּוֹנים, אֶלָא קמעה קמעה, ולא בּעין יפה היה נוֹתן, אֶלָא בּפנים זוֹעפים ונרגָזים, כּמי שכּפאוֹ שד. ואוּלָם אִמרו־נא, בּבקשה מכּם: כּלוּם חַייב הוּא לשלוֹחַ לָה אֶת הכּסף אֶל בּיתה על־ידי שליח מיוּחָד? דוֹמה, אָדם המבזבּז ממוֹנוֹ וּמשלם שׂכירוּת למשרתוֹ אַחרי מוֹתוֹ – יוֹצא ידי חוֹבתוֹ לכל הדעוֹת!

– בּאָה אַתּ אלי לדרוֹש כּסף מידי, – אָמַר פּעם אַחַת להאַלמנה, – כּאִילוּ בּעלת־חוֹבי אַתּ, כּאִילוּ חלק ונַחלָה לָךְ בּמַרתּפי!

אוֹתוֹ היוֹם בּכתה האַלמנה כּל־כּךְ, עד כּי לא היה בּה עוֹד כּוֹחַ לבכּוֹת. וּכשנוֹדע הדבר לבנוֹתיה, לשׂרה וּלרבקה, עמדוּ שתּיהן והשבּיעוּה, כּי מכּאן וּלהבּא לא תּוֹסיף עוֹד לָלכת למַרתּפוֹ של רב שׂמחה הנגיד.

– אִם כּן, לאָן נפנה עתּה וּמַה נַעשׂה?

– כּל מַה שאחרים עוֹשׂים נַעשׂה גם אָנוּ. נלךְ לעבוֹד בּבתּי זרים, נכבּס בּגדי־לָבן, נתפּוֹר כּוּתּנוֹת בּמכוֹנה.

ענין זה של תּפירת כּוּתנוֹת בּמכוֹנה ענין גָדוֹל הוּא עכשיו בּכתריאֵליבקה, והרבּה משפּחוֹת ניזוֹנוֹת ממנוּ. כּל אִשה או בּתוּלה מבּנוֹת הכּתריאֵלים, שידה מַשׂגת לקנוֹת מכוֹנת־תּפירה ויֶש בּה כּוֹחַ לָשבת על מלאכתּה שש עֶשׂרה שעוֹת בּיוֹם, יוֹשבת ותוֹפרת כּוּתּנוֹת לבני העיר. ואִם אֵין כּוּתּנוֹת, תּוֹפרים מעילים, ואִם אֵין מעילים, תּוֹפרים מטפּחוֹת וּסדינים וּמַעטפוֹת. עבוֹדה מצוּיה תּמיד. ורק זוֹ רעה חוֹלָה: מאַיִן תּקח האַלמנה מכוֹנה? ולא מכוֹנה אַחַת, אֶלָא שתּי מכוֹנוֹת!

אמת, מנהג נהגוּ בּכתריאֵליבקה לתקנת הרבּים, שכּל הרוֹצה לקנוֹת מכוֹנה בּא וקוֹנה וּמסַלק מחירה אַחַר־כּךְ לשיעוּרים, קמעה קמעה. אבל בּמה דברים אמוּרים? כּשמסַלקים דמי־קדימה בּשעת קנייה. ואִשה אַלמנה, שאֵין לָה אפילוּ פּרוּטה אַחַת לפוֹרטה, מַה תּעשׂה?

– נַסי־נא וּלכי עוֹד הפּעם אֶל הנגיד שלָךְ והפּילי תּחינתךְ לפניו, – מַשׂיאוֹת לָה השכנוֹת עֵצה טוֹבה, – אוּלי יחוֹס, אוּלי ירחם…

ד

מַה לא יעשׂה אָדם חַי, כּשחרב חַדה מוּנַחַת על צוָארוֹ? פּיקפּקה האַלמנה ולבּה היה מהסס בּה, עד שקמה והלכה שוּב אֶל רב שׂמחה הנגיד, כּיוונה שעה יפה וּמצאַתּוּ לאַחַר סעוּדתוֹ. וזאת לָכם לָדעת: אָדם שאַתּם זקוּקים לטוֹבתוֹ וּמצפּים לחַסדוֹ, אַל תּיכּנסוּ אֶצלוֹ לא קוֹדם סעוּדתוֹ ולא בּשעת סעוּדתוֹ, אֶלָא לאַחַר הסעוּדה. קוֹדם שאָכל אָדם – הריהוּ כּחָיה טוֹרפת; אָכל – נַעשׂה כּבשׂה רכּה.

– מַה תּשמיעיני טוֹבוֹת הפּעם?

עמדה האַלמנה וסיפּרה לוֹ דברים כּהוָיתם: כּךְ וכךְ – מכוֹנוֹת.

ישב רב שׂמחה והקשיב לדבריה כּל אוֹתה השעה בּכוונה רבּה, מַקשיב וּמחַצץ בּשיניו, והוּא אָדוֹם כּוּלוֹ וּמזיע וּמנַמנם קצת. כּלוֹמַר: לא שהיה ישן חָלילה, אֶלָא מנַמנם מתּוֹךְ ישיבה, מַבּיט אֶל האַלמנה בּעין אַחַת בּלבד, ואַף זוֹ חציה פּקוּחה וחציה עצוּמה, וּמהרהר בּשעת מַעשׂה הירהוּרים מרפרפים, נוֹגעים ואֵינם נוֹגעים, בּעסקיו וּבעניני הקיבה שלוֹ. רב שׂמחה זה אָדם שמן הוּא מטבע בּריאָתוֹ וּמסוּרבּל בּבשׂר קצת, וּלפיכך גזירה נגזרה עליו מטעם הרוֹפאִים, שירבּה בּמַאכלי־בשׂר וימעיט בּמַאכלי־קמח. ורב שׂמחה עצמוֹ לָהוּט דווקא אַחרי מַאכלי־קמח, כּגוֹן לחם וּלביבוֹת, חביצוֹת ואִיטריוֹת, סוּפגָניוֹת וכל מיני פּשטידוֹת שמנוֹת, וכיוֹצא בּאֵלוּ מַאכלים טוֹבים, המַרחיבים דעתּוֹ של אָדם. יוֹדע רב שׂמחה, כּי מַאכלים אֵלוּ אסוּרים עליו בּהנאה ואֶת נַפשוֹ הם קוֹבעִים, ואַף־על־פּי־כן, כּשהוּא רוֹאֶה אוֹתם לפניו, הריהוּ אוֹכלָם, ואַחַר שאָכל, הריהוּ מהרהר חרטה עליהם.

– וּבכן, מַה שלוֹמךְ עתּה? – אוֹמר הוּא אֶל האַלמנה לאַחַר שזוֹ נשתּתּקה, והוּא מתעוֹרר מתּוֹך נימנוּמוֹ וּפוֹקח עליה עין אַחַת אדמדמת.

– מַה שלוֹמי? – משיבה לוֹ האַלמנה. – אוֹי ואבוֹי לי, הלא שמַעתּ. כּה יִשלח אלוֹהים שלוֹם לכל שׂוֹנאַי ודוֹרשי רעתי! אִילוּ השׂיגה ידי לקנוֹת מכוֹנה, ולא מכוֹנה אַחַת, אֶלָא שתּי מכוֹנוֹת, אוֹ, לכל הפּחוֹת, מכוֹנה אֶחָת…

– אֵיזוֹ מכוֹנה? – אוֹמר לָה רב שׂמחה בּתמהוֹן וּפוֹקח עליה אֶת עֵינוֹ השנית.

– הלא כּבר סיפּרתּי לָךְ, כּי בּנוֹתי רוֹצוֹת לעסוֹק בּמלאכת התּפירה, לתפּוֹר כּוּתּנוֹת בּמכוֹנה, אֶלָא שמכוֹנה אֵין לָהן. צריכוֹת הן לשתּי מכוֹנוֹת, כּדי שתֹהיֶה מלאכתּן נַעשׂית כּפלָיִם.

– מכּיוָן שכּךְ, יפה הן עוֹשׂוֹת! מלאכת התּפירה מלָאכה הגוּנה היא, מלָאכה המחַיה אֶת בּעליה. טוֹב ויפה הדבר הזה! אַדרבּה, טוֹב מאוֹד!

ואוּלָם, תּוֹךְ כּדי דיבּוּר חוֹלפת מַחשבה בּמוֹחוֹ: “מַה זה היה לי, שהקיבה כּבדה עלי כּל־כּךְ? דוֹמה, שלא הרבּיתי היוֹם בּאכילה!” ואַחַת מעֵיניו מתקטנת והוֹלכת, עד שהיא נסגרת מאֵליה. מתּוֹךְ נימנוּמוֹ מַרגיש הוּא פּתאוֹם, כּי האַלמנה נשתּתּקה שוּב, והריהוּ מתגבּר וּמתעוֹרר וּממַלמל אֵליה שוּב בּלָשוֹן עיפה וּמרוּשלת:

– וּבכן, טוֹב ויפה. תּפירה ענין טוֹב לבתוּלה. טוֹב מאוֹד. אַדרבּה, מַדוּע לא?

– ולָכן בּאתי לבקש ממךָ, רב שׂמחה: מאַחַר שלבּךָ טוֹב עלינוּ ועד עכשיו לא מנַעתּ אֶת חַסדךָ ממנוּ, אֶפשר כּדאי וכשר הדבר בּעֵיניךָ, כּי…

שמע רב שׂמחה, כּי הדברים מתגלגלים וּבאִים לידי בּקשת גמילוּת־חסד, מיד נזדעדע כּוּלוֹ וּפקח שתּי עֵיניו בּבת אַחַת והקיץ:

– כּי מה?

– כּי תּלוה אוֹתי מעט כּסף לצרכי קניית המכוֹנוֹת.

– אֵילוּ מכוֹנוֹת?

– המכוֹנוֹת אשר אָמַרתּי לָךְ: שתּי מכוֹנוֹת בּשביל בּנוֹתי, אוֹ, לכל הפּחוֹת, מכוֹנה אֶחָת…

– מאַיִן אֶקח לָךְ מכוֹנוֹת? מה עניני אֵצל מכוֹנוֹת?

– לא מכוֹנוֹת אבקש, אֶלָא כּסף, – אוֹמרת האַלמנה. – מכוֹנוֹת אֶקנה בּעצמי. המכוֹנוֹת ניתּנוֹת לכל דוֹרש בּתשלוּם מחירן לשיעוּרים למשל: נוֹטלת אני שתּי מכוֹנוֹת, אוֹ, לכל הפּחוֹת, מכוֹנה אַחַת, וּמסַלקת לפי־שעה חמשים רוּבּל; כּעבוֹר שלוֹשה חדשים אשלם עוֹד עֶשׂרים וחמשה, ואַחַר־כך, אִם יִרצה השם…

– ידעתּי גם ידעתּי. לא עליִךְ המלָאכה ללמדני וּלהסביר לי דבר. מבין אני גם בּלעדיִךְ. ואוּלָם אני נוֹחַ לי, כּי בּנוֹתיִךְ תּגדלנה בּלא מכוֹנוֹת. מכוֹנוֹת פּישפּשה וּמצאָה לָהן!

– אבל כּיצד תּתפּוֹרנה כּוּתּנוֹת בּלא מכוֹנוֹת? בּידיהן לא תּוּכלנה לתפּוֹר כּוּתּנוֹת הרבּה. כּל התּוֹפרוֹת בּכתריאֵליבקה יֵש לָהן עכשיו מכוֹנוֹת.

– וּבכן רצוֹנךְ לעשׂוֹת גם אֶת בּנוֹתיִךְ לתוֹפרוֹת? אוֹי לאָזנַיִם שכּךְ שוֹמעוֹת! אִילוּ קם רפאֵל בּעלךְ מקברוֹ ושמע, כּי אוֹמרת אַתּ לעשׂוֹת אֶת בּנוֹתיו לתוֹפרוֹת, וַדאי שהיה מת שנית מגוֹדל החרפּה. ידוֹע תּדעי, כּי רפאֵל בּעלךְ יהוּדי כּשר היה, תּם וישר, שלא הִניח אַחריו כּמוֹתוֹ. אִילוּ שמע רפאֵל אֶת דבר התּוֹפרוֹת, מוּבטחני, שהיה מַרעיש עוֹלָמוֹת וּמאַבּד עצמוֹ לָדעת!

רב שׂמחה מדבּר בּחוֹם וּברגש. מדבּר הוּא דברים היוֹצאִים מן הלב, וקוֹלוֹ הוֹלךְ וחָזק.

– בּתוֹפרוֹת חָשקה נַפשה! פּישפּשה וּמצאה ענין נאֶה לבת יִשׂראֵל! יוֹדעים אָנוּ, מַה טיבה של בּתוּלה תּוֹפרת! בּנוֹת רפאֵל הנאמן תּהיֶינה תּוֹפרוֹת? לא, היה לא תּהיֶה! אני לא אֶתּן לעשׂוֹת נבלה כּזאת! היוֹדעת אַתּ, כּי אני גידלתּי אֶת רפאֵל בּעלךְ, אני אני עשׂיתיו אִיש, אני ולא אַחר! וּמי השׂיאוֹ אִשה, אִם לא אָני? והנה אַתּ בּאה אֵלי כּיוֹם הזה ורוֹצה, כי אֶתּן לעשׂוֹת אֶת בּנוֹתיו תּוֹפרוֹת וחייטוֹת? חַס וחָלילה! וכי מי אני בּעֵיניִךְ? כּלוּם לבּי לב־אָבן? כּלוּם בּרזל אני עשׂוּי? כּלוּם לא אָחוּש ולא אַרגיש?…

והאַלמנה יצאה מלפניו ריקם, כּל־עוּמַת שבּאה.

יצאה ונשׂאה ידיה למרוֹם ונשבּעה בּחַיֵי בּניה, כּי מהיוֹם הזה והלאה, כּל עוֹד רוּחַ חַיִים תּהיֶה בּקרבּה, לא תּדרוֹךְ עוֹד כּף רגלה על מפתּן בּיתוֹ של רב שׂמחה הנגיד. מוּטב לָה שתּלךְ היא וּבנוֹתיה לעבוֹד בּבתּי זרים!

ה

ואוּלָם עלוּבת־הנפש רק בּפיה אָמרה כּךְ. וכי אֶפשר, שאֵשת רפאֵל הנאמן, בּעלת־בּית בּין שאָר בּעלוֹת־הבּתּים הכּתריאֵליוֹת, תּלךְ לשרת בּבית זרים? אוֹ תּעמוֹד לבשל בּתנוּר זרים? אוֹ תּהיֶה סמוּכה על שוּלחַן זרים? חַיִים כּאֵלוּ המות יפה מהם! ולָכן התענתה האַלמנה בּמסתּרים ושאלה אֶת נַפשה לָמוּת. והאלוֹהים, אלוֹהי הרחמים, שהוּא אבי יתוֹמים ודיין אַלמנוֹת, שמע הפּעם אֶת תּפילת העניה ולא נתנה להתענוֹת ימים רבּים על האָרץ. מיתה יפה בּרר לָה, שלא כּל אָדם זוֹכה לכמוֹתה: מין שׂאֵת אוֹ סַפּחת עלתה לָה בּבטנה, שהתגלגלה עמה בּיִסוּרים גדוֹלים רק כּשלוֹשה חדשים, עד שמתה. לאָשרה, כּיוונה שעה יפה ונפטרה מעוֹלָמה בּימוֹת החַמה, ימים שאֵין מַלאַךְ־המות שוֹלט בּכתריאֵליבקה אֶלָא בּעוֹללים ויוֹנקים בּלבד, וּלפיכךְ נשתּייר לָה מקוֹם פּנוי אֵצל קברוֹ של רפאֵל בּעלה – ועל זאת קינאוּ בּה רבּים!

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ התחיל יוּזיק הקטן לאמוֹר קדיש אַחרי שניהם, אַחרי אָביו ואִמוֹ יחד. ודבר זה גָרם לוֹ שנתחַבּב כּל־כּךְ על השכנים ועל השכנוֹת. ולא על השכנים והשכנוֹת בּלבד נתחַבב יוּזיק, אֶלָא על כּל בּני העיר, שראוּהוּ יוֹם־יוֹם בּבית המדרש בּשעת אמירת קדיש. כּל מי שראה אֶת היֶלד הזה, האַדמוֹני ויפה־העֵינַיִם, כּשהוּא עוֹמד בּבית־המדרש על הסַפסל וקוֹרא בּקוֹל דק וּבניגוּן אֶת הקדיש אַחרי אָביו ואִמוֹ, שהה רגע ועמד בּמקוֹמוֹ כּנטוּע, מתאַנח וּמתעמק בּהירהוּרים ונוֹפל לתוֹךְ עצבוּת. הלא סוֹפוֹ של כּל אָדם לכךְ! כּל אָדם מיִשׂראֵל יֶש לוֹ בּנים קטנים, וכל אָדם מיִשׂראֵל צריךְ ליתּן אֶל לבּוֹ ולזכּוֹר אֶת יוֹם המיתה. מי יוֹדע, אוּלי עתידים גם בּניו הקטנים להיוֹת יתוֹמים, חַס ושלוֹם, כּיוּזיק זה?… וּלפיכךְ ריחמוּ הכּתריאֵלים אֶת היתוֹם הקטן וחיבּבוּהוּ מאוֹד והעניקוּ לוֹ אִיש כּפי מַתּנַת־ידוֹ, זה נוֹתן לוֹ פּרוּטה וזה מהנהוּ בּתפּוּחַ, וּמי שאֵין לוֹ יוֹצא ידי חוֹבתוֹ בּליטוּף לחי בּלבד.

ואָמנם היה יוּזיק יֶלד יפה אַף נעים, כּוּלוֹ מַחמַדים, כּוּלוֹ אוֹמר: “אהבני!” ולא עוֹד, אֶלָא שהצטיין גם בּלימוּדוֹ מכּל חבריו, נַערי תּלמוּד־התּוֹרה בּכתריאֵליבקה. נח המלמד היה מסַפּר תּמיד בּשבחוֹ וּממַלא פּיו תּהילָתוֹ, וכל בּני העיר התבּרכוּ בּוֹ.

– שמַעתּי מקלסים מאוֹד אֶת בּנוֹ של רפאֵל הנאמן.

– אֶת מי? אֶת יוּזיק? לא בּא כּבּוֹשׂם הזה! עין לא ראתה!

– והיכן מתגלגלת מַרגָלית טוֹבה זוֹ? בּאַשפּתּוֹת, בּתוֹךְ בּני־עניִים!

– מנהג העוֹלָם בּכךְ. מי חַי וּמַאריךְ ימים על האָרץ? משׁה־אַהרוֹן הזקן, עוֹבר־בּטל זה, שכּבר ניטלוּ ממנוּ כּל אֶברי גוּפוֹ. וּמי מת? חַיִים־ישעיה חתן רב שׂמחה, אַברךְ בּעֶצם עלוּמיו, בּעל אִשה וּבנים וּבעל עסקים גדוֹלים ועצוּמים.

– לָמה חתנוֹ של רב שׂמחה דווקא? והלא כּךְ מצינוּ גם בּכלָתוֹ של רב יוֹסי הנגיד!

– מַה שלוֹמה?

– אַל תּשאַל לשלוֹמה. כּבר הבהילוּ אֵליה שוּב אֶת הפּרוֹפיסוֹר מיהוּפּיץ.

– האוּמנם? מי יִתּן וזכיתי בּזה, שמבזבּזים על מַחלָתה, רק לשליש ולרביע, וּמצא לי!

– בּאמת אָמרוּ: עוֹלָם הפוּךְ.

– עֶליוֹנים למַטה ותחתּוֹנים למעלה.

כּךְ נדבּרים הכּתריאַלים אִיש אֶל רעֵהוּ וּמהרהרים אַחרי דרכיו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא וּמתקנאִים בּמַזלם של העניִים, שזכוּ לבנים מהוּגָנים. ואִיש מהם אֵינוֹ נוֹתן לבּוֹ לחקוֹר ולָדעת, כּיצד חַיִים בּני־העניִים המהוּגָנים הלָלוּ בּעוֹלָמם? מַה מַאכלם וּמַלבּוּשם? שמא גוֹועים הם בּרעב, מתּוֹךְ עוֹני ודחקוּת? שמא קוֹפאִים הם בּקוֹר בּלילוֹת־החוֹרף הארוּכּים? שמא גדלים הם בּתוֹךְ המַרתּפים האפלים והלחים ללא אַויר וּללא שמש ונַעשׂים שם בּעלי־מוּמים לכל ימי חַיֵיהם, גיבּנים וּמוּכּי־שחפת, עניִים ואֶביוֹנים פּוֹשטי־יד, נפשוֹת עלוּבוֹת וּבזוּיוֹת, שאֵין לָהם מקוֹם על אַדמַת אלוֹהינוּ?…

נס נַעשׂה ליוּזיק, ששתּי אַחיוֹתיו, שׂרה ורבקה, לא נחוּ ולא שקטוּ עד שהביאוּ מכוֹנת־תּפירה אֶל בּיתן. מכוֹנה זוֹ בּאה לָהן בּחסד הנשים השכנוֹת, היוֹשבוֹת עמהן בּבית אֶחָד, תּחת כּיפּת־גג אֶחָת. שלוֹש הנשים הלָלוּ, בּתיה הרוֹפאת, פּסי השמשת וסוֹסי התּגרנית, נמלכוּ זוֹ בּזוֹ וּבאו לכלל עֵצה אֶחָת והוֹציאוּ מפּוּזמקאוֹתיהן אִשה אִשה אֶת צרוֹרה והלווּ אֶת שתּי האחָיוֹת קרבּוֹנים אחָדים לצוֹרךְ המכוֹנה: סילקוּ לבעל המכוֹנוֹת דמי־קדימה, ואֶת השאָר קיבּלוּ האחָיוֹת על עצמן לשלם לשיעוּרים, קמעה קמעה. וּמַה תּימה יֶש כּאן? הלא בּנוֹת יִשׂראֵל הן ולבּן לב־בּשׂר. וכי מַה תעשׂינה שתּים בּתוּלוֹת בּוֹגרוֹת, שיֶלד יתוֹם מוּטל בּזרוֹעוֹתיהן?

ורק חסרוֹן אֶחָד בּדבר: המכוֹנה מקשקשת, מַרעישה אֶת המוֹחַ וּמַחרישה אֶת האָזנַיִם כּל היוֹם וכל הלָילָה. העבוֹדה, בּרוּךְ השם, מצוּיה תּמיד, וּשתּי האחָיוֹת אֵינן זזוֹת מן המכוֹנה אפילוּ רגע. שתּיהן מתחַלפוֹת בּעבוֹדתן וּממַלאוֹת אִשה אֶת מקוֹם אחוֹתה: כּשזוֹ תּוֹפרת בּמכוֹנה, עוֹמדת זוֹ להסיק אֶת התּנוּר וּלכבּד אֶת הבּית, וּכשזוֹ עוֹמדת לשפּוֹת אֶת הסיר בּתּנוּר, יוֹשבת זוֹ לתפּוֹר בּמכוֹנה. והמכוֹנה מקשקשת, מַרעישה אֶת המוֹחַ וּמַחרישה אֶת האָזנים, והשכנוֹת יוֹשבוֹת אִשה בּקרן־זוית שלָה, אוֹטמוֹת אָזניהן וּמעקמוֹת פּניהן וּמתרעמוֹת בּחשאי:

– רוֹגזה של מכוֹנה קפץ עלינוּ!…

ו

ואוּלָם כּנגד זה זימן לָהן הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא לנשים אֵלוּ בּימי ענין מנַחם וּמשיב־נפש ויוּזיק שמו. כּךְ מנהגוֹ, כּביכוֹל, תּמיד עם בּריוֹתיו. בּידוֹ האַחַת הוּא מוֹחצן וּבידוֹ השניה הוּא חוֹבשן. ראִית בּית, שחַשרת־עננים כּיסתה עליו, צר וּמצוֹק מצאוּהוּ, העסקים נתדלדלוּ, כּל פּנים לָבשוּ בּוֹ קדרוּת וּמַר לוֹ, מַר מאוֹד. והנה יֶלד נוֹלד לבּית, תּינוֹק ניתּן לוֹ, – וכל הבּית נתעוֹרר פּתאוֹם לחַיִים חדשים ואוֹר־יקרוֹת נשפּךְ עליו ממרוֹם. מתּחילה צעק התּינוֹק, צרח בּכל כּוֹחוֹ ולא הניח לאִיש לישוֹן בּלילוֹת. אַךְ הנה גָדל מעט התּינוֹק וחָדל לצעוֹק, פּקח אֶת עֵיניו הקטנוֹת והתּמימוֹת והציץ על עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּבר־דעת מַמש, מַחריש וּמשתּאֶה… “הבּיטוּ וּראוּ, הרי זה מַבּיט בּשתּי עֵיניו! הבה, פּעוּט! הבה, בּן־פּטיטיה!”… והפּעוּט פּוֹעֵר אֶת פּיו הקטן, משרבּב לָשוֹן קטנה ואדוּמה ומַתחיל שׂוֹחק – וכל פּנים שׂוֹחקוֹת עמוֹ. “ראוּ־נא גם ראוּ, הרי זה שׂוֹחק, חי נַפשי, כּי שׂוֹחק הוּא!” והנה היתה אוֹרה ושׂמחה ושׂשֹוֹן בּבּית. הכּל פּוֹנים אֶל התּינוֹק, הכּל מטפּלים בּוֹ, הכּל נוֹשׂאִים אוֹתוֹ על כּפּים. נשכּחוּ הצרוֹת מן הלב, נסוּ יגוֹן ואנחה וכל מרירוּת החַיִים כּאִילוּ אֵינה.

וכךְ אֵירע גם לבית זה, שכּמה נשים ישבוּ בּוֹ בּכפיפה אֶחָת. נפשוֹת עלוּבוֹת אֵלוּ – יוּזיק היה משׂוֹשׂן ונחָמתן בּחַיֵיהן. כּוּלָן טיפּלוּ בּוֹ, כּוּלָן נשׂאוּ אוֹתוֹ על כּפּים, כּוּלָן היו כּרוּכוֹת אַחריו. וּכשהתחילוּ ימי הפּסח ממַשמשים וּבאִים, הקדימוּ הנשים והלבּישוּהוּ בּגדי־מַלכוּת, כּלוֹמַר, קפּוֹטה נאָה וּמכנסַיִם חדשים ונַעליִם שלמוֹת וכובע חָדש, וּמילאוּ אֶת כּיסיו אגוֹזים, והאכילוּהוּ לביבוֹת חַמוֹת מן המַחבת, וקילקלוּ אֶת קיבתוֹ כּל־כּךְ, עד כּי כּפשׂע היה בּינוֹ וּבין המות.

– אבל מי בּיקש מיֶדכן, כּי תּלעטנה אֶת היֶלד סם־מות זה להצבּות בּטנו? – צעָקוּ שתּי האחָיוֹת לפני הנשים השכנוֹת.

– הסוּ, הסוּ! ראוּ־נא אֶת אֵלוּ ואֶת זעקתן! רק לביבה אַחַת הטעימוּ אֶת היֶלד, והרי הן מַרעישוֹת שמַיִם וָאָרץ!

כּךְ התנַצלוּ השכנוֹת בּפני שתּי האחָיוֹת, וּבתיה הרוֹפאת קרבה אֶל המלָאכה לרפּא אֶת יוּזיק כּיד חָכמת הרפוּאה הטוֹבה עליה, ולא זזה ממנוּ עד שהחיתה אוֹתוֹ והקימַתּוֹ על רגליו. וּכשהגיע עֶרב חַג הפּסח, עמדוּ ונתנוּ ליוּזיק כּוּתּוֹנת לבנה ושלוֹש פּרוּטוֹת וּשלָחוּהוּ לבית־המרחָץ. וּכשחָזר יוּזיק מבּית־המרחָץ, הלבּישוּהוּ הנשים אֶת בּגָדיו החדשים ועמדוּ כּוּלָן סביבוֹ לָזוּן עֵיניהן בּוֹ.

– בּן־מלָכים! – אָמרה האָחָת.

אַל תּשלט בּוֹ עֵין־הרע! – נַענתה השנית.

ויוּזיק לָקח אֶת הסידוּר הקטן בּידוֹ והלךְ לבית־המדרש, קרא שם קדיש אַחרי הוֹריו וחָזר וּבא לביתוֹ בּברכת יוֹם טוֹב וּמצא אֶת השוּלחָן ערוּךְ והכּל מתוּקן לסדר: מַצה וּמרוֹר, יין־צימוּקים וַחרוֹסת, בּיצים ותפוחי־אדמה.

הכּל היה מתוּקן לסדר, ורק אֶחָד היה חָסר כּאן: בּעל־הבּית, אשר יסַדר סידוּר פּסח כּהלכתוֹ.

מלךְ לא היה בּבּית!

ז

שלוֹש הנשים השכנוֹת כּוּלָן אַלמנוֹת היוּ וּבנים אֵין לָהן. כּלוֹמַר, בּנים היוּ לָהן, אֶלָא שבּניהן נתפזרוּ והלכוּ לכל אַרבּע רוּחוֹת השמַיִם, זה לכאן וזה לכאן, הלָלוּ יצאוּ לכּרכּים והלָלוּ נדדוּ למדינַת הים. מַזלן של נשים אֵלוּ גָרם לָהן, שתּתכּנסנה שלָשתּן לכפיפה אַחַת אֵצל בּתיה הרוֹפאת, שהיא בּעלת־הבּית והיא העשירה מכּוּלָן.

ואַף־על־פּי שישבוּ שלָשתּן בּכפיפה אַחַת, ואָפוּ לחמן בּתנוּר אֶחָד, ולָשוּ עיסתן בּמלוֹש אֶחָד, מכּל מקוֹם היתה כּל אַחַת פּוֹרשׁת לקרן־זוית שלה וכל אַחַת סמוּכה על שוּלחָנה בּיחידוּת. לפי שכּךְ דרכּן של נשים, שכּל אַחַת מתקנאת בּקדירת חברתּה ואֵין השלוֹם מתקיים בּיניהן. ואִם ראִיתם בּימינוּ אֵלה נשים מבּנות יִשׂראֵל מתקשטוֹת וּבאוֹת אִשה בּית רעוּתה, נוֹשקוֹת זוֹ לזוֹ וּמפרכּסוֹת זוֹ אֶת זוֹ וּבוֹדקוֹת אִשה בּמגבּעת חברתּה, יוֹשבוֹת בּאַהבה וּבאַחוָה וּבריעוּת וּמפצעוֹת אגוֹזים יחד, – אַל יִפּלא הדבר בּעֵיניהם. כּל זה אֵינוֹ אֶלָא משוּם שנשים אֵלוּ אֵינן יוֹשבוֹת תּחת כּיפּת־גג אַחַת ואֵינן אוֹפוֹת לחמן בּתנוּר אֶחָד ואֵינן לָשוֹת עיסתן בּמלוֹש אֶחָד.

אָמנם גם שלוֹש הנשים הלָלוּ, שבּהן הכּתוּב מדבּר, לא התקוֹטטוּ בּיניהן, לא רבוּ בּחָזקה ולא פּגעוּ חָלילה אִשה בּכבוֹד רעוּתה, אֶלָא היוּ מדיינוֹת וּמתנַגחוֹת בּלבד. והכּל משוּם שלא כּל הדעוֹת שווֹת. למשל: פּסי השמשת היתה נוֹהגת בּכל עֶרב שבּת לחתּוֹת אֶת האֵש לתוֹךְ הכּירים ולסתּוֹם אֶת פּי־התּנוּר בּדף הסוֹתם. כּלוּם חטא חָטאָה בּזה? בּאה סוֹסי התּגרנית ונתכּוונה לשפּוֹת אֶת כּד הציקוֹריה שלָה דווקא על הכּוֹפח. וטעמה ונימוּקה עמה: הן לא תּדחוֹק אֶת עצמה עם כּד הציקוֹריה שלָה לבין קדירוֹת של בּשׂר! עמדה פּסי השמשת וטענה: אָמנם כּבוֹדוֹ של כּד הציקוֹריה בּמקוֹמוֹ מוּנח, ואַף־על־פּי־כן לא זכה עדיִין, שבּשבילוֹ תּבוֹא כּלָיה על החַלָה אשר בּתּנוּר! אָמרה לָה סוֹסי התּגרנית: אִם כּן, מוּטב שתּבוֹא כּלָיה על שׂוֹנאָי! אָמרה לָה פּסי השמשת: מעקימת פּנַיִךְ ניכּר, שהרבּה שׂוֹנאִים לָךְ? אָמרה לָה סוֹסי התּגרנית: הלוַאי יִהיוּ פּוֹחתים והוֹלכים! אָמרה לה פּסי השמשת: מאֵימתי לימַדתּ לשוֹנךְ לדבּר צחוֹת? אָמרה לָה סוסי התּגרנית: מיוֹם שנכנַסתּי לָדוּר בּחוּרבה זוֹ. אָמרה לָה בּתיה הרוֹפאת, היא בּעלת־הבּית, העוֹמדת בּשעת מַעשׂה מן הצד, שוּלי מטפּחתּה מוּפשלים לָה לאחוֹרי אָזניה וּבידה מַערוֹךְ, שהיא עוֹרכת בּוֹ אֶת עלה־האִיטריוֹת לכבוֹד שבּת: תּמהתני עליִךְ, יקירתי, שדעתּךְ אֵינה נוֹחָה מחוּרבה זוֹ! וכי ממוֹן רב שילמתּ לי בּשׂכר דירתךְ? אָמרה לָה סוֹסי התּגרנית: אַשריִךְ, שעשירה אַתּ ויֶש לָךְ ממוֹן רב, בּלא עֵין־הרע! אָמרה לָה בּתיה הרוֹפאת: מה לָךְ ולי, כּי בּאת למנוֹת אֶת ממוֹני? וכי מידךְ לקחתּיו? אָמרה לָה סוֹסי התּגרנית: מידי אֵין לָךְ לָקחת כּלוּם, אֶלָא אֶת הדלוּת בּלבד; אִם רצוֹנךְ בּה – קחי אוֹתה לָךְ! אָמרה לָה בּתיה הרוֹפאת: אִם אַתּ לוּא שמעיני, מוּטב שתּישאֵר הדלוּת אֶצלךְ ותאריכי עמה ימים! נַענתה פּסי השמשת ואָמרה: דלוּת יֶש לָה רגלים, ואֵינה פּוֹסַחַת גם על בּתּי עשירים וּבעלי־נחלָאוֹת! כּעסה בּתיה הרוֹפאת והתנַפּלה על פּסי השמשת בּחרפוֹת וגידוּפים. עמדה סוֹסי התּגרנית להגן על חברתּה. קם שאוֹן בּין שלוֹש הנשים והיתה מהוּמה ועירבּוּביה רבּה וּבילבּוּל לשוֹנוֹת שנוּנוֹת, המנַצחוֹת זוֹ אֶת זוֹ בּמשלים וּבפתגמים חריפים: “כּלב אֶחָד נבח, קפץ השני ונַענה לוֹ בּנביחה”… “כּךְ דרכּוֹ של חזיר: מטנף עצמוֹ וּמטנף אחרים”… “אוֹי לשוֹטה ואוֹי לשכנוֹ”… “אִם שוֹטה אני בּעֵינַיִךְ, לא תּתחַתּני בּי”… “אֵין פּוֹגעים בּפישפּשים מפּני ריחָם”… “שמרי לשוֹנךְ, מנוּולת שכּמוֹתךְ, פּן תּינגפנה לחָייִךְ!”… “לחָייִךְ ולחָיֵי אחרים – לחָייִךְ קוֹדמוֹת!”… “אִם כּן, הא לָךְ וקבּלי מידי!”… הא לָךְ וקבּלי גם אָתּ!"… הא לָכן וקבּלנה שתּיכן!…

כּסבוּרים אַתּם, מַכּוֹת־לחי היוּ אֵלה? חַס ושלוֹם! רק אֶצבּעוֹת משוּלָשוֹת בּלבד תּקעוּ אִשה לחברתּה – שתּי אֶצבּעוֹת כּפוּפוֹת ואֶצבּע שלישית זקוּרה בּיניהן, מכוּונת כּנגד החוֹטם.

ח

ואַף־על־פּי־כן לא גָרמה המַחלוֹקת להטיל אֵיבה ניצחת בּין שלוֹש הנשים ולעשׂוֹתן שׂוֹנאוֹת זוֹ לזוֹ. על־פּי רוֹב היוּ מתנַגחוֹת מעט, מנַצחוֹת זוֹ אֶת זוֹ בּחרב־לשוֹנן, וּמיד מתפּייסוֹת זוֹ לזוֹ ועוֹשׂוֹת שלוֹם בּיניהן. כּל־שכּן בּשבּתוֹת וימים טוֹבים. וכל־שכּן בּחַג הפּסח. מי שלא ראה אֶת שלוֹש השכנוֹת בּערבי פּסחים, לא ראה אַהבה ואַחוָה וריעוּת מימיו. שלשתן היוּ אוֹפוֹת מַצוֹת בּיוֹם אֶחָד, שלָשתּן מחַמצוֹת סלָקים בּכלי אחד, שלָשתּן יוֹצאוֹת לשוּק וקוֹנוֹת בּזוֹל גָמוּר, בּחצי־חינם מַמש, שׂק תּפּוּחי־אדמה אֶחָד. ולא עוֹד, אֶלָא ששלָשתּן היוּ מסוּבּוֹת בּשעת הסדר לשוּלחָן אֶחָד, לשוּלחָנה של בּתיה הרוֹפאת, שהיא בּעלת־הבּית, מַגבּיהוֹת עמה יחד אֶת קערת המַצוֹת וקוֹראוֹת עמה יחד אֶת ההגָדה: בּתיה הרוֹפאת קוֹראת מתּוֹךְ “קרבּן־מנחה” שלָה בּשׂפת יהוּדית־אַשכּנַזית, וכל הנשים עוֹנוֹת אַחריה בּלחש, מלה בּמלה.

ואוּלָם כּל זה היה לשעבר, בּזמַן שיִשׂראֵל הרוֹפא, בּעלה של בּתיה הרוֹפאת, היה חַי וּמסַדר סידוּר־פּסח בּביתוֹ. ואַחַר־כּךְ, כּשמת יִשראֵל הרוֹפא, היה אֶחָד מבּני השכנוֹת עוֹרךְ אֶת הסדר לפיני הנשים. עכשיו, שכּל הגברים נתפּזרוּ זה לכאן וזה לכאן, ולא נשתּיֵיר בּבּית אֶלָא גבר אֶחָד, הוּא יוּזיק הקטן, התחילוּ הנשים דנוֹת בּיניהן ונמלָכוֹת זוֹ בּזוֹ, אִם טוֹב וכשר הדבר לפניהן, כּי יוּזיק יסַדר לָהן אֶת הסדר? יוּזיק, בּרוּךְ השם, נַער מבין הוּא, שכּבר התחיל לוֹמד חוּמש וקוֹרא עברית בּשטף־לָשוֹן, כּמַיִם שוֹטפים, – ולָמה לא יִהיֶה הוּא לָהן מלךְ הלָילָה?

– יוּזיק, היֵש אֶת נַפשךָ להיוֹת מלךְ?

– מלךְ? יֵש וָיֵש!

– אִי לָךְ, אֶרץ, שמַלכּךְ יוּזיק!

כּךְ אָמרוּ שלוֹש הנשים וּשתּי האחָיוֹת ועמדוּ כּוּלָן והציעוּ על הסַפסל כּרים וּכסתוֹת הרבּה והכינוּ אֶת מיטת־ההיסב כּדת וּכדין. וּכשבּא יוּזיק מבּית־המדרש בּברכּת יוֹם טוֹב, עלה וישב על כּיסא־מַלכוּתוֹ, כּוּלוֹ הדוּר בּלבוּשוֹ וּמַראֵהוּ כּמלךְ מַמש.

ט

שלוֹשה דברים בּאִים לוֹ לאָדם מאליהם, שלא מדעתּוֹ, ואֵלוּ הם: פּיהוּק, שׂחוֹק וּדמעוֹת.

כּשהגיע הצעיר בּמלָכים, הוּא יוּזיק היתוֹם, למרוֹם קצוֹ, כּלוֹמַר, אַחרי אשר קרא אֶת ההגָדה ואָמַר “לפיכךְ” ועבר על מזמוֹרי ההלל ונטל כּוֹסוֹ בּידו וקם ממקוֹמוֹ והתחיל קוֹרא בּקוֹל רם “הריני רוֹצה לקיים מצוַת כּוֹס שני של אַרבּע כּוֹסוֹת”, – נשמַע פּתאוֹם בּין הנשים קוֹל נהי וילָלָה, קוֹל בּכי תּמרוּרים, כּהמר על המת.

כּיצד היה מַעשׂה וּמַה גָרם לבכי הנשים – קשה לָדעת. אַחרי אשר קידש יוּזיק על היין והתחיל אוֹמר עבדים היִינוּ", נזכּרה אַחַת משתּי האחָיוֹת, כּי גם בּשנה שעברה היוּ כּוּלָם מסוּבּים לסדר, אֶלָא שאוֹתוֹ סדר אַחר היה. האָב היה חַי, והאֵם היתה חַיה, ולָהן, לשתּי האחָיוֹת, תּפרוּ שׂמלוֹת חדשוֹת לכבוֹד החָג. מי מילל לָהן אָז, כּי לשנה הבּאה תּהיֶינה סמוּכוֹת על שוּלחַן זרים, בּין נשים זרוֹת, ויוּזיק הקטן יסַדר לָהן אֶת הסדר?… ואַחַת מעֵיניה של האָחוֹת התחילה מעפעֶפת שלא מדעתּה, ואַחַת משׂפתיה, התּחתּוֹנה, התחילה רוֹעֶדת קצת. ראתה האָחוֹת השנית והתחילה אַף היא מוֹרידה דמעוֹת בּחשאי, דמעה אַחרי דמעה. וּלמַראֵה שתּיהן נזכּרה גם אַחַת משלוֹש השכנוֹת בּצרת־נַפשה. זכרה האִשה האַלמנה אֶת בּעלה המנוֹח, אֶת נתּי השמש. כּשהיה נתּי חַי, הלא היתה המאוּשרה בּנשים. אָמנם גם אָז לא התענגה על רוֹב טוּב, ואַף־על־פּי־כן טוֹב היה לָה אָז מעתּה שירדה פּלָאִים ונעשׂתה סגָנית לאִשתּוֹ של עזריאֵל חרוּמף. כּשהיה נתּי בּעלה חַי, היה עזריאֵל חרוּמַף סגָן לוֹ, נכנע לפניו וּמקבּל מרוּתוֹ, ועכשיו, כּשמת נתּי, ירש עזריאֵל מקומוֹ ונַעשׂה שמש ראשוֹן בּבית־המדרש, ואִשתּוֹ, זוֹ גנסי המנוּולת, נטלה גדולה לעצמה, מתיהרת וּמתבּרכת בּלבּה, כּי אֵין דוֹמה לָה…

כּךְ הירהרה פּסי השמשת, והיא מבקשת לבכּוֹת ומעקמת פּניה כּל־כּךְ, עד כּי סוֹסי התּגרנית לא יכלה להתאַפק עוֹד וּבכתה אַף היא לעוּמתה. נזכּרה סוֹסי התּגרנית בּענוּת־נַפשה, שהיא מתענית יוֹם־יוֹם בּשוּק, בּין שבעים ושבע נשים עניוֹת, המהפּכות כּוּלָן בּחררה אַחַת, אוֹחזוֹת כּוּלָן בּקוֹנה אֶחָד וּמוֹשכוֹת אוֹתוֹ לכאן וּלכאן וּמעבירוֹת אוֹתוֹ על דעתּוֹ, וגוֹזלוֹת זוֹ מזוֹ אֶת פּרוּסַת־לחמן האַחרוֹנה. ושוּב נזכּרה סוֹסי בּבתּה הבּכירה, שמתה בּשכּבר־הימים, בּשחר ילדוּתה. ציפּוֹרה היה שמה. אִילמלא מתה ציפּוֹרה בּעוֹדנה ילדה, וַדאי שהיתה מַגיעה עכשיו לפרקה ונישׂאת לאִיש ויוֹלדת בּנים וּבנוֹת. וגם אֶת בּעלה זכרה סוֹסי, שהיה כּל ימיו עלוּב־נפש וחדל־אִישים, עני וחוֹלה, שהתענה בּעוֹלָמוֹ והתגלגל בּיִסוּרים עד שמת. וסוֹסי התּגרנית קוֹראת בּלחש אֶת ההגָדה מפּי בּתיה הרוֹפאת, מתנוֹעעת אִתּה יחד וּמתמוֹגגת בדמעוֹת. ואפילוּ בּעלת־הבּית עצמה, היא בּתיה הרוֹפאת, הקוֹראת לפני הנשים, אַף היא אֵינה שוֹמַעת אֶת דברי ההגָדה, השוֹטפים מפּיה מאליהם, ואַף היא מהרהרת בּצרוֹת־נַפשה, נזכּרת בּבניה, שעזבוּ אוֹתה בּוֹדדה ושוֹממה ונדדוּ למדינַת־הים, לאַמריקה הרחוֹקה. אָמנם בּמכתּביהם הם כּוֹתבים לָה, כּי כּבר בּאוּ אֶל המנוּחָה וטוֹב חלקם שם: עמלים הם ועוֹשׂים חַיִים בּעמלם. ולא עוֹד, אֶלָא שגם אֶת תּמוּנוֹתיהם שלחוּ לָה והבטיחוּה, כּי בּמהרה בּקרוֹב, כּאשר ירחיב אלוֹהים אֶת גבוּלָם, יִשלחוּ לָה כּסף וכרטיסים לאניה ויִקחוּה ויביאוּה אליהם, אֶל האָרץ הטוֹבה והבּרוכה, בּמקוֹם שהכּל עמלים ועוֹשׂים חַיִים בּעמלם, בּמקוֹם שהכּל שוים, הכּל בּני־חוֹרין: עשיר ועני, יהוּדי וגוֹי, קטן וגָדוֹל. ואַף־על־פּי־כן לא תֹּאבה בּתיה ולא תּשמע לָהם ולא תּסַע אליהם. כּי אֵיךְ תּרחיק נדוֹד, וּבנים יֶש לָה גם פּה, וגם הם טעוּנים רחמי־אֵם: עלוּבים הם, דווּיִים וּסחוּפים, נהרגים על פּת־לחם…

כּךְ מהרהרת בּתיה הרוֹפאת בּפני עצמה וקוֹראת אֶת ההגָדה בּשטף־לָשוֹן ואֵינה מַרגישה בּעֵיניה, שהן זוֹלגוֹת דמעוֹת מאליהן, בּזוֹ אַחַר זוֹ. ואוּלָם כּשגָמַר יוּזיק לקרוֹא אֶת מזמוֹרי ההלל ועמד ממקוֹמוֹ ונטל בּידוֹ כּוֹס שנית של אַרבּע כּוֹסוֹת, גָדל הבּכי כּל־כּךְ, שהנשים עצמן נבהלוּ לקוֹלָן. וּבתיה הרוֹפאת התנַפּלה עליהן וגָערה בּהן בּנזיפה, מוֹחָה בּשעת מַעשׂה אֶת דמעוֹת עֵיניה וגוֹרפת חוֹטמה בּרעש:

– מה זה היה לָכן, כּי קראתן פּתאוֹם לבכי וּלאֵבל? מה היוֹם הזה לָכן? יוֹם־כּיפּוּרים? אוֹ תּשעה בּאָב? הראִיתם כּזאת מימיכם?

וּמיד נחה דעתּן של הנשים. עמדה אַחַת מהן והגישה כּד מַיִם למלךְ, שיִטוֹל אֶת ידיו, השנית הביאה אֶת הדגים החַמים והמפוּלפּלים מן התּנוּר, והשלישית הקריבה אֶת המרוֹר. המלךְ ישב לברךְ על אכילת מַצה, הנשים ענוּ אַחריו אָמן, והסעוּדה החלָה בּדממה, בּאֵין אוֹמר וּדברים.

הגלגל חוזר אחורנית: מַחזה קינימַאטוֹגרפי לכבוֹד חנוּכּה

א. רב אַברמלי קפריסין מדליק נר של חנוּכּה

על הבּד מתגלה בּית־עשירים בּנוּסַח הדוֹר הישן. כּלי־בית עתּיקי־ימים, ועם זה יקרים. תּמוּנוֹת אַנשי־שם מדוֹרוֹת שעברוּ, בּיניהם נַאפּוֹליוֹן הראשוֹן, אַלכּסַנדר הראשוֹן, וגם גדוֹלי יִשׂראֵל וּגאוֹניו. על הכּתלים נַברשוֹת־נחוֹשת ונרוֹת־סטיאָרין בּקניהן. מתּוֹךְ ארוֹן־הזכוּכית העתּיק נשקפים כּלי־כסף וּכלי־זהב. בּיניהם גביע־זהב וּכלי־הדסים ישן־נוֹשן. מנגד, סמוּךְ לפּתח, תּלוּיה מנוֹרת־החנוּכּה הגדוֹלה, מנוֹרת־כּסף, כּוּלָה מקשה, עשׂוּיה מַעשׂה רשת דקה, נישׂאת על שכם שני אריוֹת, וּנשרים בּעלי־כנף, שראשיהם הפוּכים לאחוֹריהם, סוֹככים עליה מלמעלה. הכּל ערוּךְ וּמתוּקן להדלָקת נרוֹת של חנוּכּה. בּעל־הבּית עצמוֹ, רב אַברמלי קפריסין, אַברךְ בּן־עשירים, נכבּד וּנשׂוּא־פנים, עוֹמד מוּכן וּמזוּמן ונר־שעוָה, זה השמש, בּידוֹ. מַמתּין הוּא לבעלת־הבּית ואַמהוֹתיה, שתּבוֹאנה מחדר־המבשלים לשמוֹע אֶל הבּרכה. הדלת נפתּחת ואֶל הטרקלין נכנסת תּחילה נחָמה קפריסין, זוֹ בּעלת־הבּית, אִשה צעירה ונאָה, יעלת־חן, כּוּלָה הדוּרה בּתכשיטיה. אַחריה הוֹלךְ בּנה אִיציקל, נַער כּבן שמוֹנה, לָבוּש מעיל־משי ועל ראשוֹ כּיפּה של קטיפה, רקוּמה זהב. אַחריהם בּאִים משרתי הבּית: המבשלת, אִשה יהוּדית שפּניה מפוּחָמים, הסוֹכנת, נַערה בּתוּלה, חבוּשה סינר לָבן, המשרת, בּחוּר אַדמוֹני ויפה־לחָיים, וּביניהם גם המלמד, יהוּדי אָרוֹךְ ודק־בּשׂר, לָבוּש קפּוֹטה של אַטלָס ואַפיליוֹן, מין מגבּעת משוּנה, על ראשוֹ. רב אַברמלי קפריסין קוֹרא אֶת הבּרכה, גוֹחן וּמַדליק נר של חנוּכּה. בּני הבּית עוֹמדים סביב לוֹ ועוֹנים אַחריו אָמן. כּל הפּנים מאִירים. כּל העֵינַיִם נוֹצצוֹת. רב אַברמלי קפריסין מוֹציא חריטוֹ מכּיסוֹ ונוֹתן מעוֹת של חנוּכּה לבנוֹ. המשרתים יוֹצאִים אַחַד אֶחָד. על הבּד מתרחשת תּנוּעה – פּנים חדשוֹת נראוֹת. בּזה אַחַר זה נכנסים אוֹרחים לטרקלין: קרוֹבים וּשכנים וּבעלי־בתּים חשוּבים מן העיר. הכּל מברכים אֶת בּעלי־הבּית ונוֹתנים מעוֹת של חנוּכּה לבנם הקטן. האוֹרחים נגָשים אֶל השוּלחָנוֹת הקטנים ויוֹשבים זה לעוּמַת זה. משׂחקים משׂחקי־חנוּכּה: הלָלוּ בּאַשקוּקה, והלָלוּ בּפסיפס. עוֹרכים השוּלחָן. מַציגים הכּיסאוֹת. בּעל־הבּית יוֹשב בּראש. בּעלת־הבּית מַזמינה אֶת האוֹרחים לשוּלחָן. המשרתים נוֹשׂאִים קערוֹת גדוֹלוֹת, מלאוֹת לביבוֹת, דילדוּלי־שוּמן מטוּגָנים וּשאָר מיני תּרגימה. מוֹזגים יין אֶל תּוֹךְ הכּוֹסוֹת. אִיציקל הקטן פּוֹרשׁ פּעם בּפעם מן השוּלחָן ועוֹמד לשׂחק בּסביבוֹן. על הבּד מתבּלט הסביבוֹן בּאַרבּע אוֹתיוֹתיו: נ. ג. ה. ש. האוֹרחים מתבּוֹננים אֶל הקטן ואֶל תּנוּעוֹתיו ונהנים ממנוּ נחת. שוֹתים יין ואוֹמרים זה לָזה: “לחַיִים”.

ב. ליל־חנוּכּה בּביתוֹ של איסאק אַבּרמוֹביץ

על הבּד נראֶה הבּית הקוֹדם, כּוּלוֹ מחוּדש. גם פּני בּעל־הבּית פּנים חדשוֹת: בּרשמי הפּנים האֵלה יֵש כּדי להכּיר אֶת אִיציקל הקטן. אִיציקל כּבר גָדל וּבא בּאנשים. אַף הוּא עשיר, עשיר מוּפלָג, וּשמוֹ עתּה: אִיסַאק אַבּרמוֹביץ. ואִשה יֶש לוֹ, מַטרוֹנית חשוּבה מאוֹד, ממרוֹם האריסטוֹקראטיה. קליאוֹפּטרה דוידוֹבנה שמה. מנַהלת היא אֶת בּיתה בּיד רמה, בּטעם האריסטוֹקראטים הגדוֹלים, בּני עם האָרץ. כּלי־הבּית חדשים, כּוּלָם עשׂוּיִים וּמפוֹאָרים בּנוּסח החָדש. הנַברשוֹת, נַברשוֹת־הנחוֹשת העתּיקוֹת, זכר אֵין לָהן עוֹד על הכּתלים. התּמוּנוֹת העתּיקוֹת אַף הן אֵינן. בּמקוֹמן תּלוּיוֹת תּמוּנוֹת אחרוֹת – יצירוֹת האָמנוּת החדשה. בּעלי־הבּית מַמתּינים לאוֹרחים. שוּלחָנוֹת עוֹמדים, שוּלחָנוֹת קטנים ירוּקים. על השוּלחָנוֹת מוּכנים סדרי קלפים, נתחי קרטוֹן וּמברשוֹת קטנוֹת – כּל כּלי המלָאכה. בּקרן־זוית, סמוּךְ לפּתח, תּלוּיה מנוֹרת־החנוּכּה העתּיקה – משוּם כּבוֹדוֹ של האָב הזקן, החָי עדיִין. יאשינקה, בּנוֹ־יחידוֹ של אִיסאק אַבּרמוֹביץ, משׂחק מאחוֹרי הפּרגוֹד עם אוֹמַנתּוֹ, העלמה הנוֹצרית. מדי פּעם בּפעם נכנס יאשינקה ויוֹצא. האוֹמנת רודפת אַחריו, תּוֹפסת בּוֹ וּמוֹשכתּוֹ אֶל החדר השני. אַחַד אֶחָד מתכּנסים וּבאִים האוֹרחים, כּוּלָם אריסטוֹקראטים גמוּרים, הם וּנשיהם המַטרוֹניוֹת. הכּל לבוּשים מַחלָצוֹת, פּרוּפים וּמפוּרכּסים. קליאוֹפּטרה דוידוֹבנה מקדמת אֶת האוֹרחים בּסבר פּנים יפוֹת. מאַחַד החדרים הסמוּכים בּא אָביו של בּעל־הבּית, רב אברמלי קפריסין, כּוּלוֹ לָבן כּשלג. נגָש בּחשאי אֶל מנוֹרת־החנוּכּה, הסמוּכה לפּתח, גוֹחן אֵליה וּמַדליק נר של חנוּכּה. מאחוֹרי הדלת פּוֹרץ בּרעש יאשינקה הקטן. קליאוֹפּטרה דוידוֹבנה מציצה בּעֵיני־זעם על העלמה האוֹמנת. זוֹ תּוֹפסת בּקטן ומוֹשכתּוֹ אֶל החדר השני. הקרוּאִים חוֹבשים לרגע אֶת מגבּעוֹתיהם לראשיהם – משוּם כּבוֹדוֹ של הזקן. הזקן קוֹרא אֶת הבּרכה, פּוֹנה ויוֹצא לחַדרוֹ כּל־עוּמַת שבּא. הקרוּאִים שוֹאפים רוּחַ: בּרוּךְ שפּטרנוּ… מיד מסירים אֶת המגבּעוֹת, יוֹשבים מסביב לשוּלחָנוֹת הירוּקים ונגָשים אֶל המלָאכה.

ג. גזירה היא מלפני קליאוֹפּטרה דוידוֹבנה!

על הבּד מתגלה חדר־ילָדים. צעצוּעים וּכלי־משׂחָק רבּים. בּקרן־זוית הוּכן בּהקדם־זמן אִילָן לכבוֹד ליל־אִידיהם. האִילָן עשׂוּי יפה, מקוּשט נרוֹת ונראֶה כּמכוּסה שלג. יאשינקה משתּמט מידי האוֹמנת, הוֹרס בּכל כּוֹחוֹ אֶל הדלת. מתאַוה יאשינקה דווקא לשם, לטרקלין, למקוֹם האוֹרחים. האוֹמנת עוֹצרת בּעדוֹ ואֵינה נוֹתנת אוֹתוֹ לילךְ לשם. הוּא משתּמט מידיה, והיא תּוֹפסת בּוֹ. גזירה היא על יאשינקה שלא יִראֶה אֶת הדלָקת הנרוֹת של חנוּכּה. קליאוֹפּטרה דוידוֹבנה אֵינה רוֹצה בּכךְ. גזירה היא מלפני קליאוֹפּטרה דוידוֹבנה!…

ד. מי יוֹדע מה יביאוּ לנוּ הימים הבּאים לקראתנוּ?

על הבּד מתגלה שוּב אוֹתוֹ הטרקלין. אִיסַאק אַבּרמוֹביץ קפריסין כּבר זרקה שׂיבה בּוֹ. קליאוֹפּטרה דוידוֹבנה נוֹהגת מנהג מַטרוֹנית חשוּבה כּמו אָז, ורק דעתּה אֵינה זחוּחָה עוֹד עליה כּבתּחילה. מעֵין מרה שחוֹרה נסוּכה על פּני בּעלי־הבּית וגם על פּני האוֹרחים, המתכּנסים עכשיו אֶל הטרקלין לא בּרעש ולא בּזריזוּת, אֶלָא בּדממה וּבמתינוּת. ניכּר, כּי דאָגה צפוּנה בּקרבּם, האוֹכלת אֶת לבּם בּמסתּרים. המנוֹרה העתּיקה, מנוֹרת־החנוּכּה, תּלוּיה בּמקוֹמה הקבוּע, סמוּךְ לפּתח. ואוּלָם לא הזקן רב אַברמלי קפריסין נגָש עתּה אֵליה להדליק אֶת הנר. הזקן רב אַברמלי קפריסין כּבר הלךְ בּדרךְ כּל האָרץ. פּה, בּטרקלין זה, על אַחַד הכּתלים, תּלוּיה תּמוּנתוֹ בּמסגרת שחוֹרה: תּמוּנת ישיש לָבן, שדאָגה עמוּקה בּעֵיניו. בּמקוֹמוֹ עוֹמד להדליק נר של חנוּכּה בּחוּר צעיר, תּלמיד האוּניברסיטה, שאוֹדם־העלוּמים פּוֹרח בּלחָייו. מרשמי פּניו ניכּר מי הוּא: יאשינקה הוּא זה, שכּבר גָדל ונתבּגר. סביבוֹ עוֹמדים חבריו, אַף הם תּלמידי האוּניברסיטה, כּוּלָם מגבּעוֹתיהם בּראשיהם. האוֹרחים אֵינם מַאמינים למַראֵה עֵיניהם: הללו שׂוֹחקים, והלָלוּ תּוֹהים ומשתּוֹממים: “הגם בּנוֹ של קפריסין בּציוֹניִים?”… אבי הבּן ואִמוֹ מַבּיטים זה בּזה וּפניהם מתכּרכּמים. קליאוֹפּטרה דוידוֹבנה כּוּלָה בּוֹעֶרת מחרפּה. מעוֹלָם לא פּיללה וּמעוֹלָם לא עלה על דעתּה, כּי מבּיתה תּיפּתח הרעה, כּי בּנה וּבר־בּטנה יֵצא לתרבּוּת… לתרבּוּת זוֹ!… מוֹשכת היא כּתפיה, פּוֹכרת ידיה, מַבּיטה בּצער פּעם אֶל בּנה וּפעם אֶל האוֹרחים, פּניה חצים שׂוֹחקים וחצים מבוּישים, וכוּלָה נכוֹנה לבקש סליחה וּמחילה מאֵת האוֹרחים, כּאִילוּ חטא חָטאָה לפניהם.

עֵיניה כּאִילוּ אוֹמרוֹת:

– ראוּ גם ראוּ: הגלגל חוֹזר אחוֹרנית!… מי יוֹדע, מי יוֹדע, מַה יביאוּ לָנוּ הימים הבּאִים לקראתנו?…

המטאטא: טראגדיה של פּסח

הנפשוֹת

מַצוֹת.

כּוֹסוֹת.

שוּמן של פּסח.

בּיצים.

מגררת.

כּף־המבשלים.

חמיצה.

מַטאטא.

חָתוּל.

בּעל־הבּית.

בּעלת־הבּית.

המקוֹם – בּמזוה, בּאָרוֹן של פּסח. הזמן – עֶרב פּסח.

בּיצים [אֶל מצוֹת]. בבקשה מכּן: אֵימתי חָל פּסח?

מצוֹת [אֶל בּיצים]. זוֹ לָמה לָכן?

בּיצים. שוֹאלוֹת אָנוּ סתם. כּבר מאַסנוּ משכב פּה, בּמזוה, למַעצבה. כּלתה נַפשנוּ לפּסח.

מַצוֹת. בּיצים מוּזרוֹת! אנחנו שוֹכבוֹת פּה למן אַחַר הפּוּרים.

שוּמן של פּסח. למן אַחַר הפּוּרים? גם זוֹ גבוּרה! ואני עוֹמד פּה על משמַרתּי עוֹד מלפני חנוּכּה.

חמיצה. ואוֹתי העמידוּ כּאן תּיכף לאַחַר סוּכּוֹת. משתּעממת אני כּל־כּךְ, שהעליתי, כּמדוּמה לי, עוֹבש.

כּוֹסוֹת. והלא אנחנוּ עוֹמדוֹת כּאן למן השנה שעברה!

כּף־המבשלים. ואני מה אֶענה אַחריכם? אני כּבּירת־ימים מכּוּלכם. מכהנת אני פּה בּכהוּנַת כּף־המבשלים למן היוֹם שבּעל־הבּית נשׂא אֶת בּעלת־הבּית לאִשה.

מגררת. ואַף־על־פּי־כן למַעָלה מכּהוּנה של כּף־המבשלים עדיִין לא עלית.

כּף־המבשלים [בּכעס]. שמעי־נא. אַתּ, רקוּעת־פּחים! מי נתן לָךְ רשוּת להיכּנס בּדברי גדוֹלים וטוֹבים ממךְ?

מגררת. רשוּתי גדוֹלָה משלָךְ. אִילמלא אני, מהיכן היוּ נוֹטלים מרוֹר לפּסח?

מטאטא [צוֹחק בּפּינה בּחשאי]. חי־חי־חי!

כּוֹסוֹת [אֵלוּ לָאֵלוּ]. מי הוּא המחַיֵיךְ שם?

מַצוֹת [אל כּוֹסוֹת]. המַטאטא הוּא זה. דוֹמה, מַטאטא שכּמוֹתוֹ חַייב היה, לכל הפּחוֹת, לנהוֹג כּבוֹד בּנוּ, במַצוֹת!

בּיצים. לָמה בּכן בּלבד? וּכבוֹדנוּ כּאַיִן הוּא?

מַצוֹת [מתּוֹךְ יהירוּת]. בּמה תּיכּבדוּ אַתּן, דרךְ משל? והלא אוֹכלים אֶתכן אַף בּימוֹת החוֹל!

בּיצים. ואוּלָם שאַלנה אֶת פּי בּעלי־הבּית, ויאמרוּ לָכן, מַה טעם יֵש למַצוֹת בּאֵין בּיצים!

שוּמן של פּסח. וּמַה טעם יֵש למַצוֹת עם בּיצים בּאֵין שוּמן?

חמיצה. לָכן תּדעוּ, כּי אני ראוּיה לכבוֹד יוֹתר מכּוּלכם. שבּכם, בּיצים ושוּמן, אֵין משתּמשים אֶלָא לתבלין בּלבד, ואילוּ אני כּוֹחי יפה לעֶצם התּבשיל, וּבלעדי לא יצא אִיש ידי חוֹבת פּסח כּלָל. שאלוּ־נא אֶת־המַצוֹת: מַה טעם יֵש לָהן, אִם לא יפוֹתּוּ אוֹתן פּיתּים לתוּךְ החמיצה?

מַצוֹת. אמת, נכוֹן הדבר. ואַף־על־פּי־כן תּאֵבוֹת אָנוּ לָדעת, מַה טעם יֵש לחמיצה של פּסח בּלעדינוּ, בּאֵין מַצוֹת פּתוּתוֹת בּקרבּה?

בּיצים. אוֹ מַה טעמה של חמיצה זוֹ עצמה, אִילמלא הלבּינוּ אוֹתה בּביצה?

שוּמן של פּסח. ואִילמלא השבּיחוּ אוֹתה בּכף שוּמן של פּסח?

כּף־המבשלים. ואוֹתי כּלוּם שכחתּם?

מגררת. כּף־המבשלים אַף היא מצטרפת למנין!…

כַף־המבשלים [בּזעם]. סַפּחת מחוּטטת! האִם לא תּיאָלמי דוֹם?

מַטאטא [צוֹחק בּחשאי]. חי־חי־חי!

כּוֹסוֹת. שוּב הוּא מחַיֵיךְ, אוֹתוֹ מַטאטא?

מַצוֹת. הדיוֹט!

בּיצים. לא הדיוֹט בּלבד, אֶלָא עז־פּנים!

שוּמן של פּסח. תּמהני, מַה צורךְ יֵש לפּסח בּמַטאטא?

חמיצה. רק להעלוֹת אָבק בּבּית!

מגררת. תּוֹפס בּאָרוֹן מקוֹמם של אחרים!

כּף־המבשלים. וכי לא די לָנוּ בּצפיפוּת זוֹ? הלא נחנקים אָנוּ פּה בּמזוה בּאֵין אַויר לנשימה. הבה אנַסה לפתּוֹחַ אֶת הדלת. [פּוֹתחת אֶת הדלת למחצה].

שוּמן של פּסח. מַה זאת עשׂית? וכי רוֹצה אַתּ, שיִכּנס החָתוּל? הלא יביא חָלילה כּלָיה על כּוּלָנוּ!

מַצוֹת. אֵין אֵימַת חָתוּל עלינוּ.

בּיצים. גם לא עלינוּ.

כּוֹסוֹת. ועלינוּ לא כּל־שכּן!

מגררת. ועלי על אַחַת כּמה וכמה!

כּף־המבשלים. מַה יעשׂה חָתוּל לי?

חמיצה. בּכּד מַחסי – לא אִירא רע. הנה הוּא, המחוּתּן! [החָתוּל נכנס מַבּיט על סביבוֹתיו ונוֹהם].

חָתוּל. מוּררררר…

מַצוֹת. בּרוּךְ הבּא, אוֹרח לפּסח!

כּוֹסוֹת. התכּבּד, מכוּבּד, לכבוֹד החָג!

בּיצים. זה עתּה הזכּרנוּ אֶת שמךָ וּבירכנוּךָ!

מגררת. ראו־נא גם ראו: בחור זה פוזמקאות חבושים לרגליו!

כּף־המבשלים. אֶת הפּוּזמקאוֹת חָבשה לוֹ בּעלת־הבּית, שלא יחַמץ אֶת דף־המליחה של פּסח.

חמיצה. מוּטב היה לכלוֹא אֶת החָתוּל בּחדר מיוּחָד, ולא לחבּוֹש פּוּזמקאוֹת לרגליו. מַה נאֹמַר וּמַה נדבּר? אִשה פּתיה היא בּעלת־בּיתנוּ!…

מַצוֹת. ראוּ־נא גם ראוּ: הנה הוּא מריח בּאַפּוֹ, הגנב!

כּוֹסוֹת. הבה נתיצב־נא ונראֶה, לאֶן יֵלךְ תּחילה!

בּיצים. אֵיננוּ חָתוּל שוֹטה כּלָל, חי נַפשנוּ! הלא פּוֹנה הוּא אֶל השוּמן! אבל דווקא אֶל השוּמן!

מגררת. ראוּ־נא גם ראוּ: הנה הוּא לוֹקק כּבר! אוֹכל בּכל פּה, זוֹלל וסוֹבא זה!

כּף־המבשלים. תּמהה אני על השוּמן, שהוּא מַניח להמנוּוָל הזה להתעלל בּוֹ כּל־כּךְ!

חמיצה. וכי מַה יעשׂה עלוּב־הנפש? הלא אשמה בּעלת־הבּית. היה עליה לסגוֹר אֶת האָרוֹן מבּחוּץ. בּאמת אָמרוּ: אִם אֵין האִשה חָרוּצה, דלת בּיתה פּרוּצה…

מַטאטא [נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק גָדוֹל]. חַה־חַה־חַה! [החָתוּל נבעת מקוֹל הצחוֹק, קוֹפץ ממקוֹמוֹ, הוֹפךְ אֶת סיר השוּמן על פּיו. הסיר נתקל בּבּיצים, בּכּוֹסוֹת וּבמַצוֹת, ויחד אִתּן נהפּךְ ונוֹפל כּל האָרון, ועל הקרקע נערמים בּעירבּוּביה חמיצה וּמַצוֹת מלוּחלָחוֹת וּביצים ממוֹרסוֹת וכוֹסוֹת מנוּפּצוֹת עם שוּמן וּמגררת וכף־המבשלים בּתוֹכם. נשאַר שלם בּגוּפוֹ רק המַטאטא, העוֹמד לפי־תוּמוֹ בּפּינה. – לקוֹל נפילת האָרוֹן בּאִים דחוּפים וּמבוֹהלים בּעל־הבּית ואִשתּוֹ בּעלת־הבּית].

בּעל־הבּית. מַה קרה פּה? [עוֹמד מדהם].

בּעלת־הבּית [פּוֹכרת ידיה]. אוֹיה לי! רעם הממני! כּל הפּסח חָרב עלָי! [בּוֹכה. בּעל־הבּית נאנח. בּחוּץ מילל הרוּחַ. דרךְ החַלוֹן מתגנב קו אוֹר חיור של הלבנה הקרה. בּפּינה יוֹשב החָתוּל ולוֹקק שׂפמוֹ לתיאָבוֹן].

בּעל־הבּית [בּקוֹל־נכאִים]. מַה יֵש לעשׂוֹת עתּה?

בּעלת־הבּית [מוֹחָה אֶת דמעוֹת עֵיניה]. קוֹדם כּל יֵש לָקחת אֶת המַטאטא וּלטאטא אֵת כּל האַשפּה הזאת… [נוֹטלת אֶת המַטאטא וּמטאטאת].

מַטאטא [אֶל גל האַשפּה]. וּבכן? הרוֹאִים אַתּם אֵיפוֹא? מַה כּל חָכמַתכם וּבינַתכם לנגד המַטאטא?…

המסךְ.

פרק ראשוֹן: לילי

א

לילי – שם ילדה, שמוֹצאוֹ מאֶסתּר־לאָה: לאָה – לילי. גדוֹלָה היא ממני בּשנה אַחַת, ואֶפשר בּשתּי שנים, וּמספר שנוֹתינוּ יחד לא יגיע גם עד עֶשׂרים. שערוּ אֵיפוֹא, בּן כּמה שנים אני וּבת כּמה שנים לילי? ואוּלָם סבוּר אני, שהדבר הזה אֵינו חָשוב כּל־כּךְ. מוּטב שאסַפּר את תּוֹלדוֹת חַיֶיה בּקצרה.

ואֵלה תוֹלדוֹת לילי:

אָחי הבּכוֹר בֶּני ישב בֶכפר, חָכר שם טחנה, ידע לירוֹת בּרוֹבה, לרכּוֹב על סוּס ולָשוּט בּמים. פּעם אַחַת, בּימוֹת החַמה, רחץ בּנהר, ירד מצוּלוֹת וטבע. עליו אָמַר הכּתוּב: “סוֹף שייט לטביעה”. הניח אַחריו טחנה אַחַת וסוּסים שנַיִם, אַלמנה צעירה ותינוֹקת רכּה. אֶת הטחנה מסרוּ לידי אחרים. את הסוּסים מכרוּ בּשוּק. האַלמנה הצעירה יצאה למרחַקים והיתה לאִיש אַחר. ואֶת התּינוֹקת הביאוּ אֶל בּיתנוּ.

זוֹ היתה לילי.

ב

כּי אָבי אוֹהב אֶת לילי ונַפשוֹ קשוּרה בּנַפשה, וכי אִמי חרדה על לילי ושוֹמרת אוֹתה כּבבת־עֵינה – דבר זה נקל להבין. נחָמה מצאוּ בּה אַחרי שברם הגָדוֹל. אבל אני? מה ראִיתי אני בּלילי? כּי לָמה תתעֵב נַפשי כּל אוֹכל, כּאשר אֶחזוֹר מבּית־רבּי ולא אֶמצא אֶת לילי בּבּית? ולָמה תהיֶה רוּחַ אַחרת עמי וּפנַי יִצהלוּ, כּאשר אַךְ תּתגלה לילי על מפתּן הבּית? ולָמה אֶכבּוֹש את פּנַי בּקרקע, כּאשר תּדבּר לילי אֵלָי? ולָמה אֶתּן את קוֹלי בּבכי, כּאשר תּלעג לילי עלי? כּל זה לָמה?…

ג

בּכליוֹן־עֵינַיִם חיכּיתי לבוֹא החַג, חַג הפּסח הטוֹב והנעים. עם בּוֹא החַג יבוֹא דרוֹר לי. אָז אשׂחק עם לילי אֶת משׂחַק האגוֹזים. אָז אתרוֹצץ בּחוּץ כּאַוַת־נַפשי. אֵצא לָשׂוּח על שׂפת הנהר. אטיֵיל בּמדרוֹן, בּתחתּית ההר. אני ולילי עמי. שם אַראֶנה נפלָאוֹת. שם אַראה אֶת לילי ספינוֹתי המַפליגות בּנהר. וּמדי דבּרי אֶל לילי אֵת כּל זאת, תּצחַק לי. אֵין לילי מַאמינה לי, כּי ספינוֹתי מַפליגוֹת בּנהר. אֵין לילי מַאמינה לי ולדברי כּלָל. בּפיה לא תּדבּר אֵלי מטוֹב עד רע, ורק אֶת קוֹלה תּתּן בּצחוֹק. ואני היטב חָרה לי על הצחוֹק, אשר יִצחקוּ לי. אֵין לילי מַאמינה לי, כּי יכוֹל אוּכל לטפּס ולעלוֹת על ראש אִילָן גָבוֹה, וּבלבד שיִהיֶה רצוֹני בּכךְ! אֵין לילי מַאמינה לי, כּי יכוֹל אוּכל גם לירוֹת כּדוּרים מרוֹבה, וּבלבד שיִהיֶה רוֹבה בּידי! אֵין לילי מַאמינה לי כּלָל. יבוֹא־נא החַג, חַג הפּסח הטוֹב והנעים, אָז נצא החוּצה, לאַויר העוֹלָם, ואָבי ואִמי לא יִראוּנוּ – אוֹ־אָז אַראֶנה נפלָאוֹת, אשר כּמוֹהן לא ראתה מעוֹלָם!

ד

בּא עֶרב החַג, חַג הפּסח הטוֹב והנעים.

אֶת שנינוּ לָקחוּ והלבּישוּנוּ בּגדי־מַלכוּת לכבוֹד יוֹם טוֹב. כּל בּגָדינוּ חדשים, מַרהיבי־עין ומַרניני־לב. מַבּיט אני אֶל לילי ואֶל פּניה המאִירים, ואני נזכּר בּפסוּקי שיר־השירים, אשר לָמַדתּי בּעֶרב החַג בּבית־רבּי, בּזה אַחַר זה: “הנַךְ יפה, רעיתי, הנךְ יפה, עֵינַיִךְ יוֹנים. שׂערךְ כּעֵדר העזים, שגָלשוּ מהר גלעד. שינַיִךְ כֵּעדר הרחלים, שעלוּ מן הרחצה, שכּוּלם מַתאִימוֹת ושכּוּלָה אֵין בּהם. כּחוּט השני שׂפתוֹתיִךְ וּמדבּרך נאוה…”

הגידוּ לי, אִם תּדעוּ אַתּם, מַה פּשר החידה הנפלָאָה הזאת: אשר מדי הבּיטי אֶל פּני לילי, ועלוּ בּזכרוֹני מאליהם פּסוּקי שיר־השירים, וּמדי קראִי את פּסוּקי שיר־השירים, ורחף לנגד עֵינַי קלסתּר־פּניה של לילי?

ה

עֶרב חַג הפּסח. יוֹם צח ונפלָא, שכּמוֹהוּ לא היה לעוֹלָמים. יוֹם בּהיר וחַם בשחָקים. הדוּר־נאֶה זיו העוֹלָם.

– לכה, שימק, נצא החוּצה!

כּךְ אוֹמרת לי לילי, ואני מַרגיש, כּי נַפשי גחָלים תּלהט בּקרבּי. אִמי לא חָשׂכה אגוֹזים ממנוּ. אֵת כּל כּיסינוּ מילאָה אגוֹזים. ורק הזהירה אוֹתנוּ, לבל נשלח יד עתּה, קוֹדם הסדר, אֶל האגוֹזים לפצע אוֹתם. האגוֹזים הלָלוּ לא ניתּנו לָנוּ לעֵת־עתּה לאָכלָם, אֶלָא לראוֹתם בּלבד. לראוֹתם וּלשׂחק בּהם. פּוֹנים אנחנוּ לָלכת. האגוֹזים מַשמיעים קוֹל. מַה טוֹב לָנוּ עתּה בּחוּץ. מַה יפה וּמה נעים בּחוּץ! היוֹם פּוֹנה לערוֹב. השמש נוֹטה לפאתי מַערב, לקצה העיר, האַויר מה רךְ! העוֹלָם מה רחב! רוֹךְ ורחבוּת וחוֹפש בּלי מצרים. ושם, מעֵבר לבית־הכּנסת הישן, שם, בּמדרוֹן ההר, כּבר ניצנצוּ דשאים ראשוֹנים, רכּים וירוּקים ורענַנים. וּבמרוֹם, ממַעל לראשינוּ, טסה ועוֹברת בּקוֹל ציפצוּף וציוּץ סיעת סנוּניוֹת קטנוֹת, קלוֹת־כּנפים, כּוּלָן מרחפוֹת בּשוּרה אַחַת ישרה. ושוּב אני נזכּר בּפסוּק מפּסוּקי שיר־השירים, אשר לָמַדתּי בעֶרב החַג בּבית־רבּי: “הניצנים נראוּ בּאָרץ, עֵת הזמיר הגיע וקוֹל התּוֹר נשמַע בּאַרצנוּ”… ואני מַרגיש בּעצמי, כּי קל אני, קל גם אָני, כּי כּנפים לי כּכנפי הסנוּניוֹת האֵלה: עוֹד רגע אֶנשׂא למַעלָה ואִתּן יחד אַגבּיה עוּף.

ו

מן העיר קוֹל המוּלה נשמע, כּשאוֹן מַיִם רבּים. שאוֹן העיר והמוֹנה. הכּל הוֹמה שם. הכּל סוֹאֵן בּרעש. הכּל ממַהר דרכּוֹ, נחפּז לכלוֹת מַעשׂהוּ בּעוֹד יוֹם. עֶרב חַג הפּסח היוֹם! יוֹם צח ונפלָא, שכּמוֹהוּ לא היה לעוֹלָמים. יוֹם בּהיר וחַם בּשחָקים. הדוּר־נאֶה זיו העוֹלָם.

צוֹפה אני וּמַבּיט לפנַי – כּל העוֹלָם כּוּלוֹ שוּנה פּתאוֹם. החליף מַראֵהוּ, מַראֵה חוֹל, ולָבש מַעטה־קסם. חצר בּיתנוּ – חצר בּית המלךְ היא, והבּית היכלוֹ. וּליד ההיכל אני יוֹשב – בּן־המלךְ אָני. ולימיני לילי יוֹשבת – בּת־המַלכּה היא. והקוֹרוֹת, קוֹרוֹת בּיתנוּ, המוּטלוֹת בּחָצר זוֹ על־גבּי זוֹ, – ארזים הם. ארזים וּברוֹתים, הכּתוּבים בּשיר־השירים. החָתוּל, הרוֹבץ על מפתּן הבּית וּמנַמנם כּנגד החַמה, אַילה היא מאַילוֹת השׂדה, המצוּיוֹת בּשיר־השירים. וההר, זה ההר אשר מעֵבר לבית־הכּנסת הישן, הלבנוֹן הוּא, הנזכּר בּשיר־השירים. הנשים והבּתוּלוֹת, העוֹמדוֹת בּחוּץ, כּוֹבסוֹת וּמנַקוֹת וּמגהצוֹת וּמשפשפוֹת וּמַגעילוֹת לכבוֹד הפּסח, כּוּלָן מבּנוֹת ירוּשלים הן, הכּתוּבוֹת בּשיר־השירים. וכל אשר תראֶינה עֵינַי פּה משיר־השירים הוּא.

אני הוֹלךְ וידי נתוּנוֹת בּכיסי. אני מנַענע את האגוֹזים, והאגוֹזים נוֹתנים קוֹל. לילי הוֹלכת אַחרי, הוֹלכת בּעקבוֹתי. הוֹלכים אָנו לאַט, פּוֹסעים פּסיעוֹת קטנוֹת. ואוּלם נַפשי – נַפשי תּשׂאֵני אֶל על, למרוֹמי שחָקים. מתאַוה אני להגבּיה עוּף, לפרוֹח בּאַויר, לדאוֹת כּנשר על ראש הרים. ואני מרים רגלי ורץ, רץ כּצבי. אני רץ, ולילי רצה אַחרי. אני מדלג על הקוֹרוֹת, מקפּץ מן האַחַת אֶל השניה. אני מקפּץ, ולילי מקפּצת אחרי. אני למַעלה והיא למעלה. אני למַטה והיא למטה. מי יִיעף תּחילה? אָכן מראש ידעתּי זאת!

– עד אָנה נרוּץ?

כּך אוֹמרת לי לילי, ואני עוֹנה אוֹתה בּלשוֹן שיר־השירים:

– עד שיפוּחַ היוֹם ונסוּ הצללים… ראִי־נא גם ראִי: אַתּ עיפתּ, ולא אָני!

ז

כּמה מאוּשר אני, כּי קל אני בּרגלי יוֹתר מלילי. אָכן עין בּעין תּראֶה, כּי יפה כּוֹחי מכּוֹחה. ואַף־על־פּי־כן רחם ארחמנה מאוֹד. לבּי לבּי לָה. רוֹאֶה אני, כּי דאָגה כּיסתה פּניה. כּךְ טבעה של לילי תּמיד: בּעֶצם השׂמחה והצהלה יֵש אשר תּפרוֹשׁ פּתאום לקרן־זוית ותשב שם לבכּוֹת בּמסתּרים. לא יוֹעילו לָה דברי־ניחוּמיה של אִמי. לא יוֹעילוּ לָה נשיקוֹת־פּיו של אָבי. לא יוֹעיל לָה דבר. לילי לא תּחדל לבכּוֹת. על מי תּבכּה? על אָביה, שמת בּלא עתּוֹ, בּעֶצם ימי עלוּמיו? אוֹ אוּלי על אִמה תּבכּה לילי, על אִמה שיצאָה למרחַקים והיתה שם לאִיש אַחר ושכחה, כּי בּת יֶש לָה וּשמה לילי? הוֹי על אֵם לילי! כּי שם אִמה יִקראוּ לפניה – וחָורה כּוּלָה וָבוֹשה. אֵין נַפשה אֶל אִמה. אָמנם רעה לא תּדבּר עליה ודוֹפי לא תּתּן בּה, ואוּלָם אין נַפשה אֵליה. יוֹדע אני אֶת זאת אֶל־נכוֹן. וצר לי, צר לי מאוֹד, כּי תּשב לילי בּקרן־זוית אבלה ושוֹממה. נגָש אני אֵליה ויוֹשב על־ידה, על־גבּי הקוֹרוֹת. מתכּוון אני לנַחמה וּלשדלה בּדברים.

ח

נוֹתן אני אֶת שתּי ידי לתוֹךְ כּיסַי, מקשקש בּאגוֹזים ואוֹמר לָה:

– היוֹדעת אַתּ, בּמה כּוֹחי גָדוֹל?

– בּמה כּוֹחךָ גָדוֹל?

– יֵש בּכוֹחי להעביר אֵת כּל אגוֹזיִךְ אֵלָי.

– האִם אוֹמר אַתּה לזכּוֹת בּהם בּמשׂחָק?

– לא. גם שׂחק לא נשׂחק כּלָל.

– שמא תּגזלם מידי בּחָזקה?

– חַס ושלוֹם. אני לא אֶעשׂה כּלוּם. לא אָרים אֶת ידי ואֶת רגלי. האגוֹזים יעברוּ אל כּיסַי מאליהם.

לילי נוֹשׂאת אֵלי את עֵיניה היפוֹת והכּחוּלוֹת, אֶת עֵיני שיר־השירים אשר לָה.

קמתּי אני ואָמַרתּי ללילי:

– כּסבוּרה אַתּ, שמשטה אני בּךְ? חָלילה לי. מין לחש אני יוֹדע. פּסוּק אֶחָד יֶש לי, שאני אוֹמרוֹ.

לילי פּוֹקחת עלי אֶת שתּי עֵיניה הגדוֹלוֹת ומַבּיטה בּי. אַף אני מַבּיט בּה ודעתּי זחה עלי. גָדוֹל אני בּעֵינַי מאוֹד. גדוֹל וָרם. עוֹמד אני וּמבאֵר לָה, כּגדוֹל המבאֵר לקטן ממנוּ, כּרב המוֹרה הלָכה לתלמידוֹ:

– אנחנוּ הנערים יוֹדעים הכּל. נַער יֵש בּבית־רבּנוּ, ישעיה שתוּם־העין שמוֹ. עיור הוא עֵינוֹ האָחָת. והוּא יוֹדע הכּל. אֵת כּל הנסתּרוֹת והנגלוֹת הוּא יוֹדע. אֵין לָךְ דבר בּעוֹלם, אשר לא יֵדעהוּ ישעיה שתוּם־העין. ואפילוּ אֶת חָכמַת הקבּלה הוּא יוֹדע. היוֹדעת אַתּ, מַה טיבה של חָכמַת הקבּלה?

לא. לילי אֵינה יוֹדעת, מַה טיבה של חָכמַת הקבּלה. זוֹ מנַיִן לָה? ואני מתעלה וּמתגדל בּעֵינַי שבעתיִם. שׂמח אני מאוֹד, כּי בּא מקרה לידי ללמדה פּרק בּחָכמַת הקבּלה.

– להודיעֵךְ, כּי חָכמַת הקבלה היא אַחַת משבע החָכמוֹת, שעליהן העולָם קיים. בּכוֹח הקבּלה יכוֹל אני להראוֹתךְ נפלָאוֹת, אשר כּמוֹהן לא ראִית מעוֹלָם. בּכוֹח הקבּלה אֵיהפךְ בּן־רגע ואֶהיֶה רוֹאֶה ואיני נראֶה. אני אֶראֶה אוֹתךְ ואַתּ לא תּראִיני. בּכוֹח הקבּלה יכוֹל אני להוֹציא יין מסלע וּלהזיל זהב מקיר. בּכוֹח הקבּלה יכוֹל אני לעשׂוֹת אֶת הפּלא הגָדוֹל הזה לעֵינַיִךְ: בּעוֹד אנוּ יוֹשבים שנינוּ פּה וּמדבּרים, נתרוֹמם פּתאוֹם מעל האָרץ ונעוּף למרוֹם, נרכּב בּערבוֹת, נדאֶה על כּנפי־רוּחַ ועד עבי־שחָקים נגיע!

ט

להתרוֹמם מעל האָרץ בּכוֹחַ הקבּלה ולָעוּף עם לילי עד עבי־שחָקים ולעבוֹר משם וּלהגיע עד המקוֹמוֹת הרחוֹקים אשר מעֵבר לים אוֹקינוֹס, – זה היה מַשׂא־נַפשי תּמיד, בּוֹ הגיתי יוֹמם וָלָילָה. הלא שם, מעֵבר לים אוֹקינוֹס, אֶרץ הגמדים תּיגָלה, והגמדים הלא מגיבּוֹרי יִשׂראֵל הם, צאצאֵי הגיבּוֹרים הגדוֹלים, מלוֹמדי מלחָמה, אשר היוּ בּזַמן דויד המלךְ. והגמדים האֵלה הלא כּוּלָם אנשים נחמדים הם, שׂמחים וטוֹבי־לב תּמיד, אוֹכלים מַמתּקים ושוֹתים חלב־שקדים, משׂחקים בּחוּץ כּתינוֹקוֹת, מחַללים כּל הימים בּחלילים קטנים ויוֹצאִים בּמחוֹל כּוּלָם, בּחוּרים וגם בּתוּלוֹת, זקנים עם נערים. ורע לא יִיראוּ כּל ימיהם וּפחד לא יֵדעוּ. ומַכניסים אוֹרחים, וּמקבּלים כּל אָדם בּסבר פּנים יפוֹת. ואָדם מיִשׂראֵל כּי יבוֹא אליהם, אֶחָד מאַחינוּ אַנשי הגוֹלָה, מיד כּוּלָם יוֹצאִים לקראתוֹ בּתוּפּים וּבחצוֹצרוֹת וּבקוֹל שוֹפר, אוֹמרים לוֹ “אָחינוּ אַתּה”, מוֹליכים אוֹתוֹ אחר כּבוֹד לעירם, מַאכילים אוֹתוֹ מַמתּקים ומַשקים אוֹתוֹ חלב־שקדים וּמעניקים לוֹ בּיד רחָבה מכּל חמדת האָרץ: בּגָדים יקרים וּמַרבדים טוֹבים, כּלי־כסף וּכלי־זהב, אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת, המוּשלכים שם בּראש כּל חוּצוֹת ואֵין מאסף, כּדוֹמן אשר על־פּני השׂדה…

– כּדוֹמן אשר על־פּני השׂדה?

כּךְ אוֹמרת לי לילי, ואני רואֶה בּה, כּי בּת־צחוֹק קלה מנַצנצת בּעֵיניה.

– האִם לא תּאמיני לי?

– ואַתּה האמן תּאמין?

– ולָמה לא אַאמין?

– אֵיפה שַמעתּ כּל זאת?

– בּבית־רבּי שמַעתּי כּל זאת.

– אָה, בּבית־רבּךָ!…

מַטה, מַטה יוֹרדת השמש לצד מַערב וּמפיזה אֶת פּאתי הרקיע בּקוי־זהב, זהב זהריה. הזהב מַזהיר בּעֵיניה של לילי. עֵיניה רוֹחצוֹת בּזהב.

י

חָשקה נַפשי מאוֹד, כּי תּשתּוֹמם לילי על הנסים והנפלָאוֹת, שיֵש בּידי לעשׂוֹת בּכוֹחַ הקבּלה. ואוּלָם לילי אֵינה מַשגיחָה בּזה. לילי אֵינה משתּוֹממת כּלָל. אַדרבּה, נראֶה לי, כּי צוֹחקת היא, שאִם לא כּן, לָמה זה תּגלה לי אֵת כּל שיניה הקטנוֹת והלבנוֹת, שיניה־פּניניה? ואני היטב חָרה לי על זאת. אוֹמר אני לָה:

– האוּמנם לא תּאמיני לי?

לילי צוֹחקת.

– אֶפשר סבוּרה אַתּ, כי משטה אני בּךְ? כּי מתהדר אני לפנַיִךְ? כּי בּוֹדה אני שקרים מלבּי?

לילי מוֹסיפה לצחוֹק. אִם כּן, הבה אֶנקם ממנה. יוֹדע אני, מַה תּהיֶה נקמתי: אוֹמר אני לָה:

– לָכן תּדעי, כּי אֵין אַתּ מבינה כּלָל בּטיב חָכמַת הקבּלה. כּי אילוּ ידעתּ, מה היא חָכמַת הקבּלה וּבמה כּוֹחה גָדוֹל, לא הרבּית לצחוֹק כּל־כּךְ. הלא בּכוֹחַ הקבּלה יכוֹל אני לרצוֹני להעלוֹת אֵלַיִךְ גם אֶת אִמךְ ממרחַקים. כּן, כּן. אִם תּקניטיני, אָקוּם עוֹד בּלילה הזה ואַעלה אוֹתה לעֵינַיִךְ, כּשהיא רכוּבה על מַקל…

לילי חָדלה פּתאוֹם לצחוֹק. עננה קטנה חָלפה על פּניה היפים והמאִירים, ונדמה לי, כּי השמש שקעה פּתאוֹם. שקעה השמש וּפנה היוֹם. אָכן רוֹאֶה אני, כּי נוֹאַלתּי והפרזתּי על המידה. לָמה נגעתּי בּמַכאוֹבה המסוּתּר – לָמה העליתי אֶת זכרוֹן אִמה לפניה? אני נקוֹט בּפנַי וּמהרהר חרטה בּלבּי. חַייב אני לכפּר פּניה. חַייב אני לפייסה. אני קם וּמתקרב אֵליה. לילי מסיבּה עֵיניה מנגדי. פּוֹנה עוֹרף אֵלָי. אני רוֹצה לאחוֹז בּידה. אני רוֹצה לדבּר על לבּה ולאמוֹר לָה בּלשוֹן שיר־השירים: “שוּבי, שוּבי, השוּלמית – שוּבי, שוּבי, לילי, ואֶחזה בּךְ!”… ואוּלָם הנה נשמַע פּתאוֹם קוֹל קוֹרא מתּוֹךְ הבּית:

– שימק! שימק?

לי קוֹרא הקוֹל מתּוֹךְ הבּית. קוֹל אִמי קוֹרא לי, כּי אָקוּם ואֵלךְ עם אָבי אֶל בּית־הכּנסת.

יא

לָלכת עם אָבי אל בּית־הכּנסת, לתפילת ערבי פּסחים – כּלוּם יֶש לי עוֹנג יוֹם טוֹב גָדוֹל מזה? שׂמחָה כּפוּלָה וּמכוּפּלת לי, שאני לָבוּש מַחלָצוֹת מכּף רגלי ועד ראשי. כּל בּגָדי חדשים, וּבהם אֶתפּאֵר נגד כּל הנערים. והתּפילה עצמה בּבית־הכּנסת, תּפילת ערבּית ראשוֹנה של חָג, מַה נעימה! והניגוּן הנהדר, ניגוּן ראשוֹן של “בּרכוּ”, מה ערב! האָח, מה רב הטוּב, אשר צפן אלוֹהי יִשׂראֵל לעם בּחירוֹ בּערבי פּסחים!

– שימק! שימק!

אִמי דוֹחקת אֶת השעה. אֵין לָה פּנאי. “אני הוֹלךְ, אני בּא. עוֹד מעט ואָבוֹא. עוֹד רגע אֶחָד. רוֹצה אני לדבּר אֶל לילי רק דברי אחָדים. רק דברים אחָדים אדבּר אֵליה”…

ואני מדבּר אֶל לילי דברים אחָדים. מוֹדה אני לפניה, כי אָמנם חָטאתי הפּעם ולא דיבּרתּי אמת אֵליה. להפריח בּכוֹחַ הקבּלה אֶת האחרים – דבר זה נבצר ממני לעשׂוֹתוֹ. רק אני עצמי אוּכל לפרוֹחַ בּאַויר, לכשאֶרצה. אני עצמי, ולא אַחר. אִם לא תּאמין לי, אַראֶנה אוֹת ומוֹפת. לא היוֹם אַראֶנה. יעברוּ־נא ימי החָג, ימי הפּסח, ואֶעשׂה לעֵיניה אֶת האוֹת הזה. פּה, ליד הקוֹרוֹת, אֶתרוֹמם מעל האָרץ, אַגבּיה עוּף למרוֹם וּברגע אֶחָד עד עבי־שחָקים אַגיע. משם אֶעבוֹר ואֶפנה על ימין ואַרחיק עוּף אֶל המקוֹם ההוּא – הרוֹאָה אָתּ? – ואָבוֹא עד קצוי תּבל, עד מקוֹם אִיִים רחוֹקים וים הגָדוֹל, הוּא ים־הקרח.

יב

לילי מַטה אוֹזן וּמַקשיבה לדברי. השמש שוֹלחת אֶת זהריה האַחרוֹנים, זהרי בּין־ערבּיִם, יוֹרדת ונוֹשקת לָאָרץ.

– מַה פּירוּשוֹ של ים־הקרח? – שואֶלת אוֹתי לילי.

– פּירוּשוֹ של ים־הקרח אֵינךְ יוֹדעת? פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ: ים שהגליד והיה לקרח. המַיִם אשר בּוֹ קשים כּעוֹפרת וּמלוּחים כּמלח, ספינוֹת אֵינן מַפליגוֹת בּים זה ואִיש לא יֵראָה עליו. ואִם יִקרה מקרה האֶחָד להתגלגל אֶל המקוֹם ההוּא, לא ישוּב עוֹד משם עד עוֹלָם.

לילי מַבּיטה אֵלי בּעֵינַיִם מלאוֹת תּמהוֹן וָפחד.

– אִם כּן, לָמה תּלך אַתּה לשם?

– כלוּם הוֹלךְ אני לשם? אֵין אני הוֹלךְ, אֶלָא פּוֹרח. פּוֹרח אני באָויר, עף כּנשר בּמרוֹם, טס ועוֹבר על־פּני הים כּוּלוֹ תּוֹךְ כּדי רגע אֶחָד, עד בּוֹאִי אֶל היבּשה אשר מעֵבר השני. שם מתגלים לקראתי שנים עשׂר הרים גבוֹהים ועצוּמים, היוֹרקים אֵש אֶל רקיע השמים. עוֹבר אני בּרגלי אֶת שנים עשׂר ההרים האֵלה עד הגיעי אל ההר האַחרוֹן. שם, על ראש ההר, מתּחת לעבי־שחָקים, אני עוֹמד לָנוּחַ רגע, וּמיד אני פּוֹנה ועוֹבר הלאָה, מַהלךְ שבע פּרסאוֹת, עד בּוֹאִי ליער גּדוֹל, שאִילָנוֹתיו מרוּבּים ועבוּתּים. ואני הוֹלךְ בּעבי היער הלוֹךְ והרחק, הלוֹךְ והרחק, עד הגיעי לנַחַל קטן מפכּה בּין עפאִים. על־פּני הנַחַל אני שׂוֹחה ועוֹבר, ושם אני עוֹמד וּמוֹנה שבעים ושבעה. מיד מתגלה לקראתי אִיש זקן עוֹטה הוֹד, שזקנוֹ הלָבן יוֹרד עד קרסוּליו, והוּא שוֹאלני: “מַה שאֵלָתךָ וּמַה בּקשתךָ?” ואני עוֹנה ואוֹמר לוֹ: “נהגני, הביאֵני אֶל בּת־המַלכּה”…

– מי היא זֹו ואֵי־זוֹ היא בּת־המַלכּה?

כּךְ אוֹמרת לי לילי, ונדמה לי, כּי חָרדה פּתאוֹם.

– בּת־מַלכּה זוֹ היא היפה בּבנוֹת כּל האָרץ, אשר קוֹסמים וּמכשפים בּאוּ אֵליה וַחטפוּה מאַחרי חוּפּתה וּקשרוּה בּחַבלי־קסם והוֹליכוּה למרחַקים והוֹשיבוּה בּאַרמוֹן נהדר, כּוּלוֹ בּנוּי בּדולח, וכךְ היא יוֹשבת שם יחידה ובוֹדדה זה שבע שנים.

– אִם כּן, מַה לךָ וָלָה?

– הכיצד? הלא אני בּא להשיב אֶת שבוּתה! אני גוֹאלָה, פּוֹדה וּמַצילָה!

– אַתּה גוֹאלָה, פּוֹדה וּמַצילָה?

– וַדאי. אִם לא אני, מי זה אֵיפוֹא יִגאָלנה?

– אַל־נא, שימק. אַל תּעשׂה כּזאת. אַל תּעוּף למרחַקים. שמע־נא לקוֹלי: אַל תּעוּף למרחַקים…

יג

ולילי תּוֹפסת לי בּידי. מַרגיש אני, כּי כּף־ידה הקטנה והלבנה קרה כּוּלָה. ואני מציץ לתוֹךְ עֵיניה ורוֹאֶה בּהן את זהב השמש הגוֹוַעת, הנפרדת מן היוֹם הצח והנפלָא, יוֹם־האָביב הראשוֹן, הבּהיר והחַם בשחָקים. לאַט, לאַט גוֹוע היוֹם. לאַט, לאַט כּבה החַמה. דמיוֹנה כּנר דוֹעֵךְ, הכּבה לאַט. נדם גם השאוֹן, שאוֹן העיר והמוֹנה. כּלתה רגל מן השוּק. וּבחַלוֹנוֹת בּתּי העיר, פּה וָשם, נראוּ אוֹרוֹת מנַצנצים. נרוֹת של יוֹם טוֹב הם. דממה נפלָאָה, דממת־קוֹדש, מסביב. הדממה עוֹטפת אֶת שנינוּ, אוֹתי ואֶת לילי, ואָנוּ מַרגישים בּלבּנוּ, כּי גם אוֹתנוּ בּלע הקוֹדש, בּלעה הדממה הגדוֹלה והנפלָאָה, דממַת ערבי פּסחים.

– שימק! שימק?

יד

זאת לָה לאִמי הפּעם השלישית, אשר תּקרא לי לָלכת עם אָבי לבית־הכּנסת. נפלָאִים דרכי אִמי! וכי אני עצמי אֵינני יוֹדע, כּי צריךְ אני לָלכת לבית־הכּנסת? ואוּלָם חָשקה נַפשי לָשבת פּה עוֹד רגע. רק עוֹד רגע אֶחָד אֵשב פּה, ואַחַר אֵלךְ. שמעה לילי, כי אִמי קוֹראת לי, ונתעוֹררה גם היא ועמדה עלי להאִיץ בּי.

– שימק, לךְ, כּי קראוּ לךְ שימק קוּם וָלֵךְ, כּי כּבר בּאה עֵת.

קמתי לָלֶכת. כֶבר פּנה יוֹם. כּבר שקעה שמש. ניתּךְ הזהב, זהב בּין־ערבּיִם, האדים והיה לדם. נשבה רוּחַ, רוּחַ בּין־ערבּיִם, קלה וקרירה. לילי עדיִין עוֹמדת ומאִיצה בּי, כּי אֵלךְ. מעיף אני עין בּה בּפּעם האַחרוֹנה. הזאת לילי?

נשתּנתה כּוּלה פּתאוֹם, נהפכה והיתה לאַחרת. יפיה אַחר וחנה אַחר. חן רב שבעתיִם לָה בעֶרב הנפלָא הזה, עָרב חַג הפּסח, שכּוּלוֹ מַחזה־קסם. “בּת־מַלכּה היא, בּת־מַלכּה אחוּזת־קסם!” – חוֹלפת מַחשבה בּמוֹחי. אבל לילי לא תּתּנני עתּה לחשוֹב מַחשבוֹת. לילי מאִיצה בּי, מאִיצה ומזרזת, כּי אֵלךְ. אני פּוֹנה מעמה לָלכת, ואני חוֹזר מיד לאחוֹרי, חוֹזר ומַבּיט עוֹד פּעם אל בּת־המַלכּה אחוּזת־הקסם, שנבלעה כּוּלָה בּדממת הערב הנפלָא הזה, עֶרב חג הפּסח, עֶרב־הקסמים. ואַף אני ניצב בּמקוֹמי כּאחוּז־קסם, הוֹזה וחוֹלם בּתוֹךְ הדממה. אבל לילי לא תּתּנני עתּה לעמוֹד. רוֹמזת היא לי בּידה וּמאִיצה בּי, כּי אֵלךְ, כּי אֵלךְ! ונדמה לי בּזה הרגע, כּי שוֹמע אני אֶת קוֹלָה, כּי אוֹמרת היא בּלשוֹן שיר־השירים:

– בּרח, דוֹדי, וּדמה־לךָ לצבי אוֹ לעוֹפר האַילים על הרי בשׂמים!…

פּרק שני: בשׂדה

א

– מַהרי, לילי, מַהרי! – אני אוֹמר אֶל לילי יוֹם אֶחָד קוֹדם חַג השבוּעוֹת, ואני אוֹחזה בּידה, וּשנינוּ מזדרזים ומַעפּילים לעלוֹת אֶל ההר. – היוֹם קצר, לילי, ועלינוּ לעבוֹר אֵת כּל ההר, וּמאחַרי ההר נַחַל לפנינוּ, ועל־פּני הנַחַל מַעבּרת־קרשים נטוּיה – גשר יִקָרא לָה. הנַחַל שוֹטף, הצפרדעים מקרקרוֹת, הקרשים מתנוֹעעים, מזדעזעים, ושם, מעֵבר לנַחַל, מעֵבר לגשר, מקוֹם גן־עֵדן, לילי! שם מתגלים שׂדוֹתי.

– שׂדוֹתיךָ, שימק?

– כּן, שׂדוֹתי. שׂדוֹתי הבּרוּכים, הגדוֹלים והרחָבים, המשׂתּרעים לכל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם עד אֵין קץ ואֵין גבוּל. מַרבדים ירוּקים עוֹטפים הם. נקוּדוֹת־זהב זרוּעים הם. ציצים אדוּמים צבוּעים הם. וריח לָהם כּריח מוֹר ואהלוֹת עם כּל ראשי בּשׂמים. ואִילָנוֹת עוֹמדים לי שם, אִילָנוֹת רבּים, רבּים מאוֹד. אִילָנוֹת רמים ונישׂאִים, עבוּתּים וַענפים. וגבעה יֶש לי שם, עליה אֵשב. בּרצוֹתי אֵשב, וּברצוֹתי אוֹציא מפּי את השם המפוֹרש ואֶתרוֹמם מעל האָרץ ואַרקיע לשחָקים, אֶרכּב בּערבוֹת ואֶדאֶה על כּנפי־רוּחַ, על־פּני שׂדוֹת ויערים, על־פּני הרים ועמקים, על־פּני נהרוֹת וּמדבּרוֹת, עד אָבוֹא לעֵבר מהרי־חוֹשךְ…

– וּמשם – מַפסיקה אוֹתי לילי ונכנסת לתוֹךְ דברי – תּלךְ בּרגליךָ מהלך שבע פּרסאוֹת, עד בּוֹאךָ אֶל נַחַל קטן, המפכּה בּין עפאִים…

– לא. ליער גָדוֹל, שאִילנותיו מרוּבּים ועבוּתּים. מתּחילה אני הוֹלךְ בּעבי היער, הלוֹךְ והרחק, הלוֹךְ והרחק, ורק אַחַר־כּךְ אני מַגיע אֶל הנַחַל הקטן, המפכּה בּין עפאִים…

– על־פּני הנַחַל אַתּה שׂוֹחה ועוֹבר ועוֹמד וּמוֹנה שבעים ושבעה…

– מיד מתגלה לקראתי אִיש זקן עוֹטה הוֹד, שזקנוֹ הלָבן יוֹרד עד קרסוּליו…

– והוּא שוֹאֵל אוֹתךָ: “מה שאֵלָתךָ וּמה בּקשתךָ?”…

ואני עוֹנה ואוֹמר לוֹ: “נהגני, הביאֵני אֶל בּת־המַלכּה”… לילי שוֹמטת אֶת ידה מתּוֹךְ ידי, פּוֹנה אֵלי עוֹרף ורצה אֶל תּחתּית ההר. היא רצה, ואני רץ אַחריה.

– לילי, לָמה תּרוּצי כּכה?

לילי אֵינה עוֹנה אוֹתי דבר. רוֹגז יֶש לָה בּלבּה עלי. אֵין דעתּה נוֹחה מבּת־המַלכּה. אֵת כּל אַגָדוֹתי תּאהב לילי, ורק לא אֶת אַגָדת בּת־המַלכּה.

ב

מי היא לילי? וַדאי זוֹכרים אַתּם עדיִין, מי היא. כּבר סיפּרתּי לכם פּעם אַחַת עליה. ואוּלָם אִם שכחתּם, אָשוּב אסַפּר לָכם שנית את תּוֹלדוֹתיה בּקצרה.

אָח בּכוֹר היה לי וּשמוֹ בֶּני, וטבע בּנהר והניח אַחריו טחנה של מַיִם, אַלמנה צעירה, סוּסים שנַיִם ותינוֹקת רכּה. אֶת הטחנה מסרוּ לידי אחרים. אֶת הסוּסים מכרוּ בּשוּק. האַלמנה יצאה למרחַקים והיתה לאִיש אַחר. ואֶת התּינוֹקת הביאוּ אֶל בּיתנוּ.

זוֹ היתה לילי.

אַךְ צחוֹק עשׂה לָנוּ אלוֹהים. כּל הרוֹאֶה אוֹתנוּ אוֹמר, כּי אני ולילי אָח ואָחוֹת אנחנוּ. לאָבי קוֹראָה היא: אַבּא. לאִמי קוֹראה היא: אִמא. וּכאָח ואָחוֹת מתהלכים שנינוּ. כּאַהבת אָח ואָחוֹת אַהבתנוּ.

כּאָח ואָחוֹת? אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה תּתבּייש לילי מפּני?

פּעם אַחַת היה מַעשׂה ונשאַרנו שנינוּ לבדנוּ, בּאֵין אִיש אִתּנוּ בּבּית. בּעֶרב היה מַעשׂה, בּין השמשוֹת. אַפלוּלית היתה שרוּיה בּבּית. אָבי הלךְ אֶל בּית־הכּנסת לקרוֹא קדיש אַחרי נשמַת אָחי בֶּני. אִמי יצאָה לחוּץ לקנוֹת גפרוּרים. פּרשׁנוּ שנינוּ לקרן־זוית, אני ולילי, ואני עוֹמד לסַפּר לָה אֶת אַגָדוֹתי. לילי אוֹהבת לשמוֹע אֶת אַגָדוֹתי היפוֹת, שאני מביא אִתּי מבּית־רבּי, מפּי ישעיה חברי שתוּם־העין. אני מסַפּר, ולילי שוֹמעת, לילי שוֹמַעת וּמתקרבת אֵלי יוֹתר ויוֹתר. ידה נתוּנה בּתוֹךְ ידי.

– ספר, שימק, אָנא, ספּר־נא!

לאַט, לאַט יוֹרד הלילה וּמכסה עלינוּ. לאַט, לאַט מתנוֹעעים הצללים על הכּתלים, מטפּסים ועוֹלים אֶל התּקרה, זוֹחלים ויוֹרדים לָאָרץ, נמוֹגים והוֹלכים. עלטה בּאה, ושוּב אֵיננוּ רוֹאִים עוֹד זה אֶת זה. אֵין אנוּ רוֹאִים, אֶלָא מַרגישים זה בּזה. מַרגיש אני, כּי ידה הקטנה חרדה בּידי, כּי לבּה הקטן יֶחרד אַף הוּא. רוֹאֶה אני רק את עֵיניה – עֵיניה נוֹצצוֹת בּחשכה. וּפתאוֹם עמדה לילי ושמטה ידה מתּוֹךְ ידי. “מַה לָךְ, לילי?” “אָסוּר”. “מַה אָסוּר?” “אָסוּר לנוּ להחזיק אִיש בּיד רעֵהוּ”. “כּל־כּך לָמה? מי הגיד לָךְ זאת?” “איש לא הגיד לי. אני עצמי יוֹדעת זאת”. “וכי נכריה אַתּ לי? וכי לא אָח ואָחוֹת אנחנוּ?” “הוֹי, לוּא אָח ואָחוֹת היִינוּ!”… כּךְ אוֹמרת לי לילי, ואני שוֹמע את דבריה כּדברי השוּלמית אשר בּשיר־השירים: “מי יִתּנךָ כּאָח לי – הוֹי, מַדוּע אֵינךָ אָח לי?!”

נפלָא, נפלָא הדבר. מדי דבּרי בּלילי, זכוֹר אזכּוֹר אֶת השוּלמית אשר בּשיר־השירים.

ג

וּבכן, בּמה פּתחתּי? בּעֶרב חַג השבוּעוֹת. רצים אָנוּ ויוֹרדים אֶל תּחתּית ההר. לילי רצה, ואני רץ אַחריה. לילי כּוֹעֶסת עלי ועל בּת־המַלכּה. אֵת כּל אַגָדותי אוֹהבת לילי, ורק לא אֶת אַגָדת בּת־המַלכּה. אַךְ צער אֵין לי. יוֹדע אני אֶת לילי ואֶת טבעה. נוֹחָה לכעוֹס היא – ונוֹחָה לרצוֹת. רק רגע אֶחָד יעבוֹר, וכעסה יפוּג מאֵלָיו והיה כּלא היה. הנה היא מַבּיטה שוּב אֵלי בּעֵיניה הגדוֹלוֹת והמאִירוֹת, שמַחשבה עמוּקה כּשמַיִם נשקפת מתּוֹכן. הנה היא מַפשילה אֶת תּלתּלי ראשה אֶל ערפּה ואוֹמרת לי:

– שימק! הוֹי, שימק! הבּט אֶל השמַיִם אשר ממַעל לראשינוּ! הבּט אֶל השׂדה אשר מתּחת לרגלינוּ! הרוֹאה אַתּה אֵת כּל אֵלה?

– רוֹאֶה אני, לילי, רוֹאֶה אני הכּל. רוֹאֶה אני אֵת השמים. מַרגיש אני אֶת הרוּחַ הקלה והחמימה. שוֹמע אני אֶת ציפצוּף הציפּרים, המרחפוֹת ממַעל לראשינוּ. הלא כּל אשר אָנוּ רוֹאִים פּה בּעֵינינוּ לָנוּ הוּא. השמַיִם – שמינוּ. השׂדה – שׂדנוּ. הציפּרים – ציפּרינוּ. הכּל, הכּל לנוּ הוּא. הבי, לילי, תּני אֶת ידךְ לי!…

לא. לילי לא תּתּן את ידה לי. מתבּיישת היא. לָמה תּתבּייש לילי מפּני? לָמה יאדימוּ פּניה?

– שם – אוֹמרת לי לילי ורצה לפנַי – שם, מעֵבר לנַחַל, מעֵבר לגשר!… ונדמה לי, כּי שוֹמע אני בּדבריה אֶת דברי השוּלמית אשר בּשיר־השירים: “לכה, דוֹדי, נצא השׂדה, נלינה בּכּפרים, נַשכּימה לכּרמים, נראֶה אִם פּרחה הגפן, פּיתּח הסמדר, הנצוּ הרימוֹנים”…

והנה בּאנוּ עד הגשר אשר על־פּני הנַחַל הקטן.

ד

הנַחַל שוֹטף. הצפרדעים מקרקרוֹת. הקרשים מתנוֹעעים ומזדעזעים. לילי חרדה ורוֹעדת.

– לָמה תּחרדי כּכה, לילי? לָמה תּיראי כּכה? תּני לי ידךְ והחזיקי בּי. אוֹ לא כּן. תּני ואחַבּק אוֹתךְ. אני אחַבּקךְ בּזרוֹעוֹתי ואַתּ תחַבּקיני בּזרוֹעוֹתיִךְ. הרוֹאָה אָתּ? כּך יפה, כּך טוֹב.

כּבר עברנוּ אֶת הגשר. מאַחרינוּ הוּא.

חבוּקים וּצמוּדים יחד אָנוּ הוֹלכים גם בּשׂדה. יחידים אָנוּ פּה, רק אָנוּ לבדנוּ, אֵין אִיש אִתּנוּ בּגן־עֵדן זה. לילי מַחזיקה בּי בּידה, מתרפּקת עלי בּכל גוּפה, מַחרישה ואֵינה מדבּרת דבר. ואוּלָם נדמה לי, כּי מכוונת היא אֶת מַחשבתּה אֵלי בּלשוֹן שיר־השירים: “אני לדוֹדי ודוֹדי לי”.

לפנינוּ שׂדה גָדוֹל ורחב. משׂתּרע הוּא לכל אַרבּע רוּחוֹת השמַיִם עד אֵין קץ ואֵין גבוּל. מַרבדים ירוּקים עוֹטף הוּא. נקוּדוֹת־זהב זרוּע הוּא. ציצים אדוּמים צבוּע הוּא. וריח לוֹ כּריח מוֹר ואהלוֹת עם כּל ראשי בּשׂמים. ואָנוּ מתהלכים שנינוּ בּגן־עֵדן זה חבוּקים וּצמוּדים. שנינוּ לבדנוּ, אֵין אִיש אִתּנוּ פּה.

– שימק! – אוֹמרת לי לילי, מציצה לתוֹךְ עֵינַי וּמתרפּקת עלי בּכל גוּפה. – שימק! אֵימתי נַתחיל לתלוֹש יֶרק לחַג השבוּעוֹת?

– עוֹד היוֹם גָדוֹל, לילי! – אני אוֹמר לָה, וכוּלי נלהב, כּוּלי כּיקוֹד־אֵש. אֵינני יוֹדע, לאָן אבּיט תּחילה? האַבּיט למַעלָה, אֶל כּיפּת השמַים הבּהירים והעמוּקים, שמי־התּכלת? אוֹ אבּיט למַטה, אֶל מַרבדי־היֶרק, המכסים על־פּני רוֹחַב השׂדה? אוֹ אֶל המרחָק אֶשׂא עֵינַי, אֶל קצוי תּבל, אֶל מקוֹם שם יוֹרדים השמַיִם ונוֹשקים לָאָרץ? אוֹ אוּלי אֶל פּני לילי אַבּיט, אֶל פּניה המאִירים ואֶל עֵיניה הגדוֹלוֹת והעמוּקוֹת, העמוּקוֹת כּשמים וּמלאוֹת מַחשבה כּלָילָה? מַה נפלָאוֹת עֵיניה! מַחשבה עמוּקה מלאוֹת הן. יגוֹן עמוֹק צפוּן בּהן. יוֹדע אני את יגוֹנה הצפוּן. מַרגיש אני בּצערה הכּמוּס. גָדוֹל כּאֵבה, כּאֵב־לבּה. גדוֹלים צערה וכעסה על אִמה, שיצאה למרחַקים והיתה שם לאִיש אַחר ושכחה, כּי בּת יֶש לָה וּשמה לילי. אֵין נפש לילי אֶל אִמה. אֵין להעלוֹת אֶת זכרה לפניה. דוֹמה, כּאילוּ לא היתה לָה אֵם מעוֹלם. אֵם אַחרת לָה. אִמי היא. אִמי – אִמה. אָבי – אָביה. וּשניהם אוֹהבים אוֹתה, כּאהוֹב אָב ואֵם אּת בּתּם, אֶת יחידתם. חרדים עליה ושוֹמרים אוֹתה כּבבת־עֵינם. יקרה היא לָהם, רכּה וַענוּגה לפניהם. אֵת כּל אשר תּשאַלנה עֵיניה לא יִמנעוּ ממנה. כּכל אשר תּחפּוֹץ לילי, כּן יקוּם וכן יֶהי. לילי אָמרה, כּי רוֹצה היא לָלכת עמי אֶל השׂדה לתלוֹש יֶרק לחַג השבוּעוֹת (אני השׁאתי אוֹתה לכךְ) וּפנה אָבי ושאַל אֶת אִמי: “מַה דעתּךְ?” נשׂא אָבי את עֵיניו אֶל אִמי והציץ אֵליה ממַעל לזכוּכיוֹת משקפיו, משקפי־הכּסף אשר לוֹ, והחליק בּידוֹ אֶת חוּטי־הכּסף של זקן־הכּסף אשר לוֹ. וכךְ נדבּרוּ אָבי ואִמי בּדבר לכתּנוּ יחידים אֶל השׂדה ולתלוֹש יֶרק לחַג השבוּעוֹת:

אָבי לאִמי: מַה תֹּאמרי אָתּ?

אִמי לאָבי: ואַתּה מַה תֹּאמַר?

אָבי לאִמי: הנתּן אוֹתם לָלכת אֶל השׂדה?

אִמי לאָבי: ולָמה לא נתּן אוֹתם לָלכת אֶל השׂדה?

אָבי לאִמי: וכי אָמַרתּי, שלא נתּן?

אִמי לאָבי: אִם כּן אֵיפוֹא, מה אָמרתּ?

אָבי לאִמי: אָמַרתּי, אִם טוֹב לָהם כּי יֵלכו?

אִמי לאָבי: ולָמה לא טוֹב לָהם כּי יֵלכוּ?

וכךְ הם חוֹזרים חלילה. יוֹדע אני אֶת המציק ללבּם. מַרגיש אני אֶת חששם. כּמה פּעמים הזהירני אָבי, ואַחרי אָבי מילאָה גם אִמי, כּי שם, בּשׂדה, יֶש גשר, וּמתּחת הגשר שוֹטף נַחַל. נַחַל, נַחַל, נַחַל…

ה

שנינוּ, אני ולילי, כּבר שכחנוּ אֶת הגשר והסַחנוּ לבּנוּ מן הנחל. עוֹברים אָנוּ על־פּני השׂדה הגדוֹל והרחב, מרחפים תּחת כיפּת־השמַיִם הגדוֹלה והרחָבה, רצים על־פּני ירק־דשא, כּוֹרעים ונוֹפלים אַפּים אָרצה, נוֹפלים וּמתגלגלים להנאָתנוּ בּתוֹךְ ציצים וּפרחים, שריח לָהם כּריח בּשׂמים. אָנו קמים ונוֹפלים, קמים ונוֹפלים, וּמתגלגלים עוֹד פּעם ועוֹד פּעם. ועדיִין לא קרבנוּ אֶל המלָאכה – לתלוֹש יֶרק לחַג השבוּעוֹת. אוֹחז אני בּיד לילי וּמוֹליךְ אוֹתה על־פּני השׂדה לאָרכּוֹ וּלרחבּוֹ. מַראֶה אני אוֹתה אֶת אחוּזוֹתי הרבּוֹת וּמתפּאֵר לפניה בּנכסַי העצוּמים.

– הרוֹאָה אַתּ אֶת האִילָנוֹת האֵלה? הרוֹאָה אַתּ אֶת הניר הזה? הרוֹאָה אַתּ אֶת הגבעה ההיא?

– כּל אֵלה לךָ הם?

כּךְ אוֹמרת לי לילי ועֵיניה צוֹחקוֹת. אָכן חָרה לי, כּי צוֹחקת היא לדברי. זה דרכּה תּמיד לצחוֹק לי. מתרעֵם אני עליה וכוֹעֵס וּפוֹנה עוֹרף לָה. לילי רוֹאָה את פּנַי הנזעמים וּמבינה אֶת כּעסי. חוֹזרת היא עלי, אוֹחזת בּידי, מציצה לתוֹךְ עֵינַי ואוֹמרת לי: “שימק!”… מיד נחה דעתּי וחמתי שככה. אוֹחז אני בּידה ונוֹהג וּמביא אוֹתה אֶל הגבעה, היא גבעתי, בּמקוֹם שאני יוֹשב תּמיד בּימי הקיץ. בּרצוֹתי אֵשב, וּברצוֹתי אוֹציא אֶת השם המפוֹרש מפּי ואֶתרוֹמם מעל האָרץ, אַרקיע לשחָקים ואֶדאֶה על כּנפי־רוּחַ, על־פּני שׂדות ויערים, על־פּני הרים ועמקים, על־פּני נהרוֹת וּמדבּרוֹת.

ו

שם, על ראש הגבעה, אָנוּ יוֹשבים שנינוּ, אני ולילי עמי, – ויֶרק לא תּלשנוּ עדיִין. מסַפּרים אנוּ זה עם זה. אני מסַפּר, ולילי שוֹמעת. מסַפּר אני לָה על הימים הבּאִים, עֵת אני אֶהיֶה גדוֹל והיא תּהיֶה גדוֹלה וּשנינוּ נבוֹא בּברית הנישׂוּאִין. אָז אוֹציא מפּי אֶת השם המפוֹרש, וּשנינוּ נתרוֹמם מעל האָרץ ונעוּף בּשמים ונתוּר אֶת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. מתּחילה נַעבוֹר בּכל המקוֹמוֹת, אשר בּהם עבר אלכּסַנדר מוּקדוֹן. אַחַר־כּךְ נשׂים פּנינוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל. שם נטפּס ונַעלה על הר הלבנוֹן ועל הרי שׂניר וחרמוֹן ועל כּל הרי־בשׂמים. ואָז נבוֹא לכּרמים, נמַלא כּיסינוּ זיתים וחרוּבים, בּטנים וּשקדים וכל טוּב האָרץ. משם נַעבוֹר הלאָה ונעוּף לקצוי תּבל ואִיִים רחוֹקים. וּבכל המקוֹמוֹת אשר נעבוֹר נַעשׂה בּלהטינוּ ונפגע בּעוֹברי דרכים. רעה לא נַעשׂה לָהם חָלילה, רק לָצוֹן נַחמוֹד לנוּ, כּי הלא אִיש לא יִראֵנוּ בּעשׂוֹתנוּ כּכה…

– אִיש לא יִראֵנוּ? – שוֹאֶלת אוֹתי לילי ואוֹחזת בּידי.

– אִיש לא יִראֵנוּ! אנחנוּ נראֶה אֶת כּוּלם, והם לא יִראוּנוּ!

– אִם כּן, שימק, בּקשה לי אֵליךָ.

– בּקשה?

– בּקשה אַחַת קטנה.

ואוּלם יוֹדע אני מראש, מַה תּהיֶה בּקשתה. רוֹצה היא, כּי נעוּף ונבוֹא אֶל המקוֹם, אשר לשם יצאה אִמה והיתה לאִיש אַחר. רוֹצה היא, כּי אֶפגע בּלהטי בּאוֹתוֹ האִיש, בּאָביה־חוֹרגה.

– בּוַדאי אֶעשׂה זאת לָהם! – אוֹמר אני לָה. – יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי יכוֹל אוּכל להראוֹתם אֶת ידי! אִם אני אֶפגע בּהם – ויֵדעוּ את תּנוּאָתי!

– אַל־נא, שימק! לא בּהם תּפגע אֶלָא בּוֹ, בּוֹ בּלבד! – מתחַננת לילי לפני.

ואוּלם לא יוֹעילוּ לָה עוֹד תּחנוּניה! אני לא אָשוּב מדברי. אַחַת דיבּרתּי, אוֹתה אקיֵים! היִתּכן? הנשמעה נבלה כּזאת בּישׂראֵל, אשר תּקוּם אִשה אַלמנה ותעזוֹב אֶת בּיתה ותלךְ לָנוּע בּמרחַקים ותהיֶה שם לאִיש אַחר ותשכּח את בּתּה יחידתה, תּשכּח לעוֹלָמים? העל זאת אַחריש ואֶתאפּק?…

ז

צר לי, צר לי מאוֹד, כּי נתרתּחתּי כּל־כּךְ והפרזתּי על המידה בּשעת רתיחה. נקוֹט אני בּפנַי וּמהרהר חרטה בּלבּי. אַךְ אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב. לילי פּרשׁה ממני, עמדה והסתּירה פּניה בּכפּוֹת־ידיה. אֵין זאת כּי־אִם בּוֹכה היא? נכוֹן אני להכּוֹת בּחרפּה לחָיי, לקרוֹע אֶת עצמי כּדג! לָמה נסכּלתּי כּל־כּךְ ונגעתּי בּפצעֵי לבבה והעליתי אֶת זכר אִמה לפניה? עוֹמד אני כּנגדה כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה וּמכנה בּלבּי אֶת עצמי בּכל מיני שמוֹת של גנאי: “חמוֹר־גָרם! עֵגל־מַרבּק! בּהמה ולא אָדם! גוֹלם! טיפּש!” אני מתקרב אֶל לילי ומתכּוון לאחוֹז בּידה: “לילי! לילי!” רוֹצה אני לאמוֹר אֵליה בּלשוֹן שיר־השירים: “הראִיני אֶת מַראַיִךְ, השמיעיני אֶת קוֹלךְ”…

וּפתאוֹם… אֵי־מזה נגלוּ וּבאוּ לקראתנוּ אָבי ואִמי?

ח

זכוּכיוֹת משקפיו של אָבי, משקפי־הכּסף אשר לוֹ, נוֹצצוֹת מרחוֹק. חוּטי־הכּסף של זקן־הכּסף אשר לוֹ מתבּדרים לָרוּחַ. אִמי אַף היא ממַהרת אַחריו, מנַפנפת אֵלינוּ מרחוֹק בּמטפּחתּה. שנינוּ, אני ולילי, עוֹמדים בּמקוֹמנוּ כּנטוּעים. מַה לאָבינו וּלאִמנוּ פּה, בּשׂדה?

אָבי ואִמי בּאוּ אֶל השׂדה לראוֹת אֶת שלוֹם הילדים – לראוֹת, אִם לא קרה אוֹתנוּ אסוֹן, חַס ושלוֹם? וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? הלא כּמה שלוּחים למקוֹם: גשר, מַיִם, נַחַל. נַחַל, נַחַל, נַחַל!…

כּמה נפלאים דרכי אָבי ואִמי!

– והיֶרק שלָכם אָיֵהוּ?

– אֵיזה יֶרק?

– היֶרק, אשר הלכתּם לתלוֹש בּשׂדה?…

שנינוּ, אני ולילי, מציצים זה בּפני זה. מַחרישים וּמשתּאִים. אני מבין את מַבּט־עֵיניה. נדמה לי, כּי אוֹמרת היא לי בּלשוֹן שיר־השירים:

– “לא ידעתּי נַפשי”…

ט

– אֵין בּכךְ כּלוּם! – אוֹמר אָבי לאִמי בּבת־צחוֹק קלה, וחוּטי־הכּסף של זקן־הכּסף אשר לוֹ נוֹצצים לזוֹהר זהב־השמש. – אֵין בּכךְ כּלוּם! יֶרק יִמָצא לָנוּ ממקוֹם אַחר, ואנחנוּ הבה נוֹדה לאלוֹהינוּ, כּי מצאנוּ אֶת הילָדים בּריאים וּשלמים, כּי לא קרה אוֹתם אסוֹן חָלילה.

– בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ! – עוֹנה אִמי אַחריו וּמוֹחָה בּמטפּחתּה אֶת פּניה האדוּמים, המכוּסים זיעה. שניהם שׂשׂים וּשׂמחים ודעתּם זחוּחה מאוֹד.

נפלָאִים, נפלָאִים דרכי אָבי ואִמי!

פּרק שלישי: ליל־שמוּרים

א

“לבני היקר מוֹהר”ר…

“רצוּף פּה סַךְ 00 רוּ”כּ, ואני מבקש ממךָ, בּני יקירי, לעשׂוֹת רצוֹני ולָבוא לביתי לחַג הפּסח. לא נאֶה לָעוֹלָם ולא נאֶה לבּריוֹת ולא נאֶה לעצמי בּימי זקנתי, שבּני יחידי יִהיֶה נוֹדד בּמרחַקים, ואני אֵיני זוֹכה לראוֹת אֶת פּניו אפילוּ פּעם אֶחָת. וּכדי בּזיוֹן וָקצף. גם אִמךָ שתּחיֶה מבקשת רחמים ממךָ, שתּבוֹא, למַען השם, לחַג הפּסח. ודע, כּי לילי נתאָרסה בּשעה טוֹבה וּמוצלחת. אם ירצה השם, בשבת אחר השבועות תהיֶה חתוּנתה.

ממני אָביךָ…"

כּדברים האֵלה כּוֹתב אֵלי אָבי מבּיתי – וזאת לוֹ הפּעם הראשוֹנה, שהוּא כּוֹתב אֵלי דברים קשים וּבוֹטים כּמדקרוֹת־חָרב. זאת הפּעם הראשוֹנה מיוֹם שנפרדתּי ממנוּ וגָליתי משוּלחָנוֹ. ונפרוֹד נפרדתּי ממנוּ בּחשאי וּבדממה. מריבה לא היתה בּינינוּ. אני מריתי אֶת פּיו, לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיו וּבחַרתּי לי דרךְ חדשה – גָליתי למקוֹם השׂכּלה וּמַדע. מתּחילה חָרה אפּוֹ בּי, ודבר יצא מפּיו, כּי לא יִסלח לי עד עוֹלָם, עד בּוֹא יוֹמוֹ האַחרוֹן. אַחַר־כּךְ התחיל שוֹלח לי כּסף לצרכי: “רצוּף פּה סַךְ 00 רוּ”כּ, ואִמךָ שתּחיֶה דוֹרשת אֶת שלוֹמךָ בּאַהבה“. מכתּבים קצרים וּזעוּמים. גם מכתּבי אֵלָיו היוּ מכתּבים קצרים וּזעוּמים: “אֶת מכתּבךָ עם סַךְ 00 רוּ”כּ קיבּלתּי, ואני דוֹרש אֶת שלוֹם אִמי שתּחיֶה בּאַהבה”.

זעוּמים, זעוּמים מאוֹד היוּ מכתּבי שנינוּ. כּי מי הִאיש, אשר יֵלךְ לבּוֹ אַחרי הדברים האֵלה בּעוֹלם־החלוֹמוֹת, שבּוֹ נשקעתּי? ואוּלָם מכתּבוֹ האַחרוֹן של אָבי עוֹררני. ולא נזיפתוֹ של אָבי, שהוּא נוֹזף בּי, כּי כּדי בּזיוֹן וקצף (אֶת חטאַי אני מַזכּיר), ולא בּקשתה של אִמי, שהיא מבקשת רחמים ממני – שוּם דבר לא עוּררני ולא נגע עד נַפשי כּל־כּךְ, כּמוֹ שנגעוּ עד נַפשי הדברים המעטים האֵלה: “ודע, כּי לילי נתאָרסה בּשעה טוֹבה ומוּצלָחַת”…

לילי! לילי זוֹ, שאֵין כּמוֹה בּאָרץ ואֵין דוּגמתה אֶלָא בּשיר־השירים. לילי זוֹ, האחוּזה וּקשוּרה בּימי ילדוּתי הטוֹבים. לילי זוֹ, שהיתה בּת־מַלכּה אחוּזת־קסם בּחזיוֹנוֹת־לבּי הנהדרים ועטרת־זהב עיטרתּי לָה בּחלוֹמוֹת־זהבי המַזהירים, – לילי זוֹ כּבר נתאָרסה? נתאָרסה לאַחר? לאַחר, ולא לי?

ב

מי היא לילי? אָח, אֵינכם יוֹדעים, מי היא לילי? האִם שכחתּם אוֹתה? אם כּן, הבה אסַפּר לָכם עוֹד פּעם אֶת תּוֹלדוֹת חַיֶיה בּקצרה וּבלָשוֹן זוֹ, שכּבר סיפּרתי לָכם לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים.

אָח בּכוֹר היה לי וּשמו בֶּני, וטבע בּנהר. והניח אַחריו טחנה של מַיִם, אַלמנה צעירה, סוּסים שנַיִם ותינוֹקת אֶחָת. אֶת הטחנה מסרוּ לידי אחרים. את הסוּסים מכרוּ בּשוּק. האַלמנה הלכה למרחַקים והיתה לאִיש אַחר. ואת התּינוֹקת הביאוּ אֶל בּיתנוּ.

זוֹ היא לילי.

ויפה היתה לילי. כּשוּלמית היפה אשר בּשיר־השירים. וּמדי פּעם בּפעם, עֵת ראִיתי אֶת לילי, נזכּרתּי מאֵלי בּשוּלמית אשר בּשיר־השירים. וּמדי פּעם בּפעם, עֵת לָמַדתי בּחדר אֶת שיר־השירים, מיד נגלתה עלי דמוּת־דיוֹקנה של לילי.

וּשמה אשר קראוּ לָה מוֹצאוֹ מאֶסתּר־לאָה: לָאה – לילי. שנינוּ גָדלנוּ יחדיו. אֶת אָבי קראה: אַבּא. אֶת אִמי קראה: אִמא. הכּל חָשבוּ כּי אָח ואָחוֹת אנחנוּ. ואָמנם כּאָח ואָחוֹת היִינוּ שנינוּ. כּאָח ואָחוֹת אהבנוּ זה אֶת זה.

כּאָח ואָחוֹת היִינוּ פּוֹרשׁים שנינוּ לקרן־זוית, ושם היִיתי מספּר לָה סיפּוּרי־נפלָאוֹת, אשר שמַעתּי בּחדר מפּי חברי ישעיה. הוא ישעיה שתוּם־העין, היוֹדע הכּל, ואפילוּ חָכמַת הקבּלה לא נסתּרה ממנוּ. על־ידי חָכמַת הקבּלה, אָמַרתּי לה, יֵש בּכוֹחִי להראוֹת מוֹפתים רבּים ונפלָאִים: להוֹציא יין מסלע ולהזיל זהב מקיר. על־ידי חָכמַת הקבּלה, אָמַרתּי לָה, יֵש בּכוֹחי להינשׂא עמה אֶל על, להרקיע לשחָקים, לרכּוֹב בּערבוֹת וּלהלךְ על כּנפי־רוּחַ. הוֹי, כּמה אָהבה לשמוֹע מפּי סיפּוּרי־נפלָאוֹת אֵלוּ! ורק סיפּוּר אֶחָד לא אָהבה לילי לשמוֹע מפּי: מַעשׂה בּבת־מַלכּה, שקוֹסמים אָחזוּ בּה וּמאַחרי חוּפּתה לקחוּה והוֹשיבוּה בּאַרמון נהדר, בּהיכל עשׂוּי בּדוֹלח, וּזמן קבעוּ לָה שבע שנים, ואני פּוֹרח בּאַויר לפדוֹתה וּלהשיב אֶת שבוּתה. אֵת כּל סיפּוּרי־הנפלָאוֹת אָהבה לילי לשמוֹע מפּי, ורק לא סיפּוּר זה, אַגָדת בּת־המַלכּה אחוּזת־הקסם, אשר אני פּוֹרח בּאַויר לפדוֹתה וּלהשיב אֶת שבוּתה. “לָמה לךָ לפרוֹחַ בּאַויר מרחָק רב כּזה? שמַע בּקוֹלי, אַל תּעשׂה כּן!”… כּדברים האֵלה אָמרה לי לילי ונתנה בּי אֶת עֵיניה הכּחוּלוֹת והיפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים.

זו היא לילי.

והנה כּוֹתבים לי עתּה, כּי לילי נתאָרסה. נתאָרסה לאַחר. לאַחר, ולא לי! ישבתּי ועניתי את אָבי במכתּב לאמוֹר:

“לכבוֹד אָבי היקר מוֹהר”ר…

"אֶת מכתּבךָ עם סַךְ 00 קיבּלתּי. בּעוֹד ימים אחָדים, לכשאֶפּנה ממלאכתּי, אבוֹא הבּיתה. אִם לימי הפּסח הראשוֹנים ואִם לימי הפּסח האַחרוֹנים – אבל בּוֹא אָבוֹא. אני דוֹרש אֶת שלוֹם אִמי שתּחיֶה בּאַהבה וּללילי – מַזל טוֹב. אני מברךְ אוֹתה בּרכּת אוֹשר וכל טוּב.

ממני בּנךָ…"

ג

שיקרתּי. לא היתה לי מלָאכה שאָפּנה ממנה. ולא היה לי להמתּין ימים אחָדים. בּאוֹתוֹ היוֹם, שבּוֹ קיבּלתּי אֶת המכתּב מאָבי וּבוֹ עניתיו בּמכתּבי, נחפּזתּי ונסַעתי אֶל בּית־אַבּא וּבאתי בּעֶרב פּסח. בּיוֹם־אָביב בּהיר וחַם בּאתי.

וּמצאתי את עירי הקטנה כּאשר עזבתּיה לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. לא החליפה מַראֶיה כּחוּט השׂערה. אוֹתה העיר. אוֹתם האנשים. אוֹתוֹ האַויר בּחוּץ, אַוירוֹ של אָביב. אוֹתוֹ השאוֹן והרעש, שאוֹן העיר והמוֹנה בּעֶרב פּסח.

ורק דבר אֶחָד נעדר: שיר־השירים. לא, רוּחַ שיר־השירים אֵינה שרוּיה עוֹד על כּל, כּמוֹ לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. החָצר אשר לפני בּיתנוּ אֵינה דוֹמה עוֹד לכרם, לכרמוֹ של המלךְ שלמה אשר בּשיר־השירים. העֵצים והקוֹרוֹת והקרשים, המוּטלים פּה ושם לפני בּיתנוּ, אֵינם דוֹמים עוֹד לארזים ולברוֹתים. החָתוּל, הרוֹבץ ליד הדלת ומתחַמם לאוֹר החַמה, אֵיננוּ עוֹד אַילָה מאַילוֹת השׂדה, המצוּיוֹת בּשיר־השירים. ההר, הנראֶה מעֵבר לבית־הכּנסת, אֵיננוּ דוֹמה עוֹד להר לבנוֹן וּלהרי־בשׂמים. הנשים והבּתוּלוֹת, העוֹמדוֹת בּחוּץ וכוֹבסוֹת וּמגהצוֹת וּמנַקוֹת וּמשפשפוֹת וּמַגעילוֹת לחַג הפּסח, אֵינן עוֹד מבּנוֹת ירוּשלים, הנזכּרוֹת בּשיר־השירים. אָנה הלךְ, אָנה חָלף־עבר עוֹלָמי הצעיר והרענן, הבּהיר והצח, שריחוֹ ריח־בּשׂמים, שכּוּלוֹ שיר־השירים?…

ד

מצאתי אֶת בּית־אַבּא כּאשר עזבתּיו לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. לא החליף מַראֵהוּ אַף כּחוּט השׂערה. אָבי – כּמוֹ שהיה. ורק זקן־הכּסף אשר לוֹ הכסיף יוֹתר. רק קמטי מצחוֹ הרחב והלבן העמיקוּ יוֹתר. ניכּר, מרוֹב דאָגה.

גם אִמי – כּמוֹ שהיתה. ורק פּניה האדוּמים נתכּרכּמוּ והצהיבוּ. ונדמה לי, שגם דמוּתה נתמַעטה. ואֶפשר נראֵית היא לעֵינַי כּךְ, מפּני שנכפּפה קוֹמתה, נכפּפה לאָרץ, ועֵיניה אָדמוּ קצת, ועפעפּיהן תּפחוּ. האוּמנם צבוּ עֵיניה מבּכי?

על מה בּכתה אִמי? על מי בּכתה? האִם עלי, על בּנה יחידה, מַחמַל־נַפשה, אשר לא שמַעתּי בּקוֹל אָבי וּמריתי אֶת פּיו, לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיו וּבחַרתי לי דרךְ חדשה – גָליתי למקוֹם השׂכּלה וּמַדע ולא חָזרתּי לביתי שנים רבּוֹת? אוֹ אוּלי על לילי תּבכּה אִמי, כּי נכנסת היא לחוּפּה וקידוּשין בּשבּת אַחַר השבוּעוֹת?…

הוֹי, לילי! גם היא לא החליפה מַראֶיה, ורק גָדלה. גָדלה ויפתה. יפתה שבעתיִם משהיתה. גבוֹהה וּזקוּפה וּבוֹגרת וּמלאה חן. עֵיניה – אוֹתן העֵינַיִם הכחוּלוֹת והיפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים. ורק מַחשבה מַעמיקה בּהן, וּדאָגה נשקפת מהן, מן העֵינַיִם היפוֹת והעמוּקוֹת האֵלה. וּבת־צחוֹק מרחפת על שׂפתיה. טוֹבה היא וּנעימה, נוֹחָה וּמלבּבת, שאנַנה וּמַצניעה לכת וּשקטה כּיוֹנה.

וּמדי אבּיט אֶל לילי, זכוֹר אֶזכּוֹר אוֹתה לילי, אשר היתה לפנים. אֶזכּוֹר אֶת שׂמלוֹתיה החדשוֹת, שׂמלוֹת יוֹם טוֹב, אשר תּפרה לָה אִמי לכבוֹד הפּסח. אֶזכּוֹר אֶת נַעליה הקטנוֹת החדשוֹת, נַעלי יוֹם טוֹב, אשר קנה לָה אָבי לכבוֹד הפּסח. וּמדי אזכּוֹר אוֹתה לילי, אשר היתה לפנים, יִתעוֹררוּ ויבוֹאוּ לפנַי פּסוּקי שיר־השירים, שנשכּחוּ ממני זה־כבר, בּזה אַחַר זה: “עֵינַיִךְ יוֹנים, שׂערךְ כְעֵדר העזים, שגָלשוְ מהר גלעד… שינַיִךְ כּעֵדר הקצוּבוֹת, שעלוּ מן הרחצה, שכּוּלָם מַתאימוֹת ושכּוּלָה אֵין בּהם… כּחוּט השני שׂפתוֹתיִךְ וּמדבּרךְ נאוה”…

מַבּיט אני עתּה אֶל לילי, ושוּב רוּחַ שיר־השירים שוֹרה על כּל, והכּל נראֶה בּעיני כּמוֹ אָז, כּלפנים, לפני רבּוֹת בּשנים.

ה

– לילי, צריךְ אני לברכךְ בּרכּת מַזל טוֹב?

לילי אֵינה שוֹמעת. אַךְ לָמה זה הוֹרידה אֶת עֵיניה? לָמה אָדמוּ לחָיֶיה? ואַף־על־פּי־כן צריךְ אני לברכה היוֹם בּרכּת מַזל טוֹב, ויעבוֹר עלי מה!

– מַזל טוֹב לָךְ, לילי!

– בּמַזל טוֹב תּחיֶה גם אָתּה.

ולא יוֹתר. לשאוֹל אֶת פּיה – אֵיני יכוֹל. לדבּר עמה – אֵין מקוֹם. אָבי מַפריע אוֹתי. אִמי מַפריעה אוֹתי. קרוֹבינוּ, בּני משפּחתּנוּ, שכנינוּ, הבּאים לקבּל אֶת פּנַי, זה נכנס וזה יוֹצא, – כּוּלָם מַפריעים אוֹתי. כּוּלָם עוֹמדים סביבי. כּוּלָם מסתּכּלים בּי, כּמוֹ שמסתּכּלים בּפני דוֹב, בּפני בּריה משוּנה, הבּאה מעוֹלָם אַחר. כּוּלָם מתאַוים לראוֹת ולשמוֹע מפּי אֶת אשר עשׂיתי ואֶת אשר עבר עלי – הן ימים רבּים לא ראוּ אֶת פּני!

– הלא תספּר לָנוּ חדשוֹת: מה ראִית? מַה שמעתּ?

ואני מסַפּר לָהם חדשוֹת, אשר ראִיתי ואשר שמעתּי. ואני מַבּיט אוֹתה שעה אֶל לילי. מבקש אני אֶת עֵיניה, ואני נפגָש עמהן, עם עֵיניה הגדוֹלוֹת והעמוּקוֹת, שהדאָגה נשקפת מהן, עם עֵיניה הכּחוּלוֹת והיפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים. ורק עֵיניה אִילמוֹת הן, אִילמות כּשׂפתיה, כּמוֹה עצמה. עֵיניה מַחרישוֹת ואֵינן מדבּרוֹת לי כּלוּם. לא כּלוּם. ושוּב בּאִים לפנַי פּסוּקי שיר־השירים, בּזה אַחַר זה: “גן נעוּל אחוֹתי כלה, גן נעוּל, מַעין חָתוּם”…

ו

וּסערה מתחוֹללת בּמוֹחי ואֵש מתלקחת בּלבּי. אֵין לי חימה על לילי, אֵין לי חימה על שוּם אִיש. רק עלי תּבער חמתי, עלי ועל חלוֹמוֹתי, חלוֹמוֹת־הנוֹער, חלוֹמוֹת־ההבל, אשר בּשבילם עזבתּי אֶת בּית אָבי ואִמי. בּשבילָם שכחתּי אֶת לילי. בּשבילָם הקרבתּי קרבּן אֶת מיטב חַיי, וקיפּחתּי אֶת עוֹלָמי, ואִיבּדתּי אֶת אָשרי, אִיבּדתּיו לעוֹלָמים!

אִיבּדתּי? לא. היה לא תִּהיֶה. היה לא תּהיֶה! הנה בּאתי לביתי. בּעוֹד מוֹעֵד בּאתי. הבה נישאֵר שנינוּ בּיחידוּת, אני ולילי. הבה אדבּר בּאָזניה דברים אחָדים. אבל אֵיךְ אוּכל לדבּר בּאָזני לילי דברים אחָדים, אִם הכּל כּאן? הכּל מַקיפים אוֹתי. הכּל מסתּכּלים בּי, כּמוֹ שמסתּכּלים בּני־אָדם בּפני דוֹב, בּפני בּריה משוּנה, הבּאה מעוֹלם אַחר. הכּל מתאַוים לראוֹת ולשמוֹע מפּי אֵת אשר עשׂיתי ואֵת אשר עבר עלי – הן ימים רבּים לא ראוּ אֶת פּני!

ויוֹתר מכּוּלָם שוֹמע וּמקשיב לי אָבי. יוֹשב הוּא לפני ספר פּתוּחַ, כּמוֹ אָז, וּמקמט אֶת מצחוֹ הרחב והלָבן, כּמוֹ אָז, וּמבּיט אֵלי ממַעל לזכוּכיוֹת משקפיו, משקפי־הכּסף אשר לוֹ, כּמוֹ אָז, וּמַחליק את חוּטי־הכּסף של זקן־הכּסף אשר לוֹ, כּמוֹ אָז. ונראֶה לי, שמַבּיט הוּא אֵלי לא כּמוֹ שהיה מַבּיט אָז. לא. אֵינוֹ דוֹמה מבּטוֹ עתּה למַבּטוֹ אָז. מַרגיש אני בּזה. מַרגיש אני, כּי האִיש נעלב על־ידי. אני מריתי את פּיו. לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיו. בּחַרתי לי דרךְ חדשה.

גם אִמי עוֹמדת מן הצד. עזבה אִמי אֶת חדר־הבּישוּל ואֶת הכנוֹתיה לחָג, והיא שוֹמַעת וּמַקשיבה לי ודמעתה על לחיה. בּקצה סינרה, בּאֵין רוֹאִים, היא מוֹחה דמעה מעל פּניה, אַךְ הפּנים מַבהיקים ושׂוֹחקים, ועֵיניה תּלוּיוֹת אֵלָי, והיא בּוֹלעת כּל מלה היוֹצאת מפּי.

גם לילי יוֹשבת כּנגדי, ידיה חבוּקוֹת על לבּה, ואַף היא שוֹמַעת וּמַקשיבה לי בּין יֶתר השוֹמעים. כּיֶתר השוֹמעים, אַף עֵיניה תּלוּיוֹת אֵלָי. כּיֶתר השוֹמעים, אַף היא בּוֹלעת אֶת דברי. ואני מַבּיט אֶל לילי. ואני מתאַמץ לקרוֹא בּעֵיניה, ואֵיני קוֹרא בּהן דבר. אֵיני קוֹרא בּהן כּלוּם. כּספר החָתוּם הן לי.

– הלא תספּר לָנוּ, לָמה נשתּתּקתּ? – אוֹמר אֵלי אָבי.

– הניחה לוֹ ויִנפש. הראִית כּזוֹ מימיךָ? – מתעוֹררת אִמי. – היֶלד עיף, היֶלד רעֵב. והוּא בּאָחָת: הלא תּסַפּר לנוּ, הלא תּסַפּר לָנוּ!

ז

לאַט, לאַט נתפּזרוּ הבּאִים והלכוּ, ואנוּ נשאָרים לבדנוּ: אָבי ואִמי, אני ולילי. אִמי יצאה לחדר־הבּישוּל, ותיכף חָזרה משם וּבידה קערת־פּסח יפה – קערה ידוּעה לי מאָז, מצוּיֶרת עלי־תאֵנה גדוֹלים.

– אֶפשר שתּסעד את לבּךָ, שימק? עוֹד גָדוֹל היוֹם וּרחוֹקה שעת הסדר.

כּךְ אוֹמרת לי אִמי בּאַהבה וּברוֹךְ וּבחנינה רבּה. ולילי קמה ממקוֹמה, פּוֹסַעת פּסיעוֹת חשאיוֹת וּמביאָה לי סַכּין וּמַזלג – סַכּין־פּסח וּמַזלג־פּסח, הידוּעים לי מאָז. הכּל ידוּע לי. שוּם דבר לא החליף מַראֵהוּ אַף כּחוּט השׂערה. אוֹתה הקערה עם עלי־התּאֵנה הגדוֹלים. אוֹתה הסַכּין ואוֹתוֹ המַזלג עם קתּוֹת־העֶצם הלבנוֹת. אוֹתוֹ ריח הניחוֹח הנוֹדף משוֹמן־האַוָזים, שוּמן־הפּסח. אוֹתוֹ הטעם הנפלָא, טעם גן־עֵדן, של המַצה המטוּגנת. שוּם דבר לא נעדר.

ורק אָז, לפנים בעֶרב פּסח, אָכלנוּ שנינוּ, אני ולילי, מקערה אָחָת. מקערת־פּסח זוֹ היפה, המצוּיֶרת עלי־תאֵנה ירוּקים, אָכלנוּ שנינוּ. ואגוֹזים נתנה לָנוּ אָז אִמי, כּיסים מלאים אגוֹזים. ואָז אָחַזנוּ איש בּידי רעֵהוּ, אני ולילי, ועפנוּ כּעל כּנפי נשרים. אני רץ, והיא רצה אַחרי. אני מקפּץ וּמדלג על־גבּי הקוֹרוֹת, והיא מקפּצת וּמדלגת אַחרי. אני למַעלה, והיא למעלה. אני למַטה, והיא למטה.

– שימק! עד אָנה נרוּץ, שימק?

כּךְ אוֹמרת לי לילי. ואני עוֹנה אוֹתה בּלשוֹן שיר־השירים: “עד שיפוּחַ היוֹם ונסוּ הצללים”…

ח

כּל זה היה אָז, לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. עכשיו גָדלה לילי. גָדלה ונתבּגרה. גם אני גָדלתּי. גָדלתּי ונתבּגרתּי. וּכבר נתאָרסה לילי. נתאָרסה לאַחר. לאַחר, ולא לי… ואני מתאַוה להישאֵר עם לילי בּיחידוּת. ואני מבקש לדבּר באָזניה דברים אחָדים. רוֹצה אני לשמוֹע את קוֹלה. רוֹצה אני לאמוֹר לָה בּלשוֹן שיר־השירים: “הראִיני אֶת מַראַיִךְ, השמיעיני את קוֹלךְ”… ונדמה לי, כּי גם עֵיניה משיבוֹת לי בּלשוֹן שיר־השירים: “לכה, דוֹדי, נצא השׂדה. לא פּה המקוֹם לדבּר דברינוּ, אֶלָא בּחוּץ. בּחוּץ. שם אֶענה אוֹתךְ. שם אסַפּר לָךְ. שם נדבּר דברינוּ. שם”…

מציץ אני בּעד החַלוֹן החוּצה. הוֹי, כּמה נאֶה זיו העוֹלָם, זיו עֶרב פּסח, זיו שיר־השירים!… ורק צר לי, כּי עוֹד מעט וּפנה יוֹם. ירדה השמש והפזה את פּאתי הרקיע בּזהב זהריה. הזהב מַזהיר בּעֵיניה של לילי. עֵיניה רוֹחצוֹת בּזהב. עוֹד מעט וגָוַע היוֹם, ואני לא אַספּיק לדבּר בּאָזני לילי אפילוּ דבר אֶחָד. כּל היוֹם עבר עלי בּשׂיחוֹת בּטלוֹת עם אָבי, עם אִמי, עם משפּחתּי – מַה שראִיתי וּמה ששמַעתּי.

מתעוֹרר אני וּמציץ שוּב בּעד החַלוֹן החוּצה ואוֹמר דרךְ־אַגב ללילי:

– אוּלי נצא לטיֵיל מעט? ימים רבּים לא היִיתי בּביתי. רוֹצה אני להתבּוֹנן בּחָצר. רוֹצה אני לראוֹת אֶת העיר.

ט

אוּלי יוֹדעים אַתּם, מה היה ללילי? הלהיבוּ פּניה והתלקחוּ כּאֵש. כּכדוּר־השמש, השוֹקע ויוֹרד, אָדמה כּוּלה. מעיפה היא עין בּאָבי. נראֶה שרוֹצה היא לשמוֹע, מַה יֹאמַר אָבי? ואָבי מציץ על אִמי ממַעַל לזכוּכיוֹת משקפיו, משקפי־הכּסף. מַחליק הוּא אֶת חוּטי־הכּסף של זקן־הכּסף אשר לוֹ, מַחליק ואוֹמר, בּלי לפנוֹת אֶל שוּם אִיש:

– השמש שוֹקעת. הגיעה השעה ללבּוֹש בּגדי יוֹם טוֹב ולילךְ אֶל בּית־הכּנסת להתפּלל. כּבר הגיעה השעה לברךְ על הנרוֹת. מַה דעתּךְ אָתּ?

לא. כּפי הנראֶה, לא אדבּר היוֹם דבר בּאָזני לילי. עוֹמדים אנוּ ללבּוֹש אֶת בּגָדינוּ. אִמי כּבר נתחַדשה כּוּלָה. לָבשה אִמי אֶת בּגָדיה החמוּדים, אֶת בּגדי המשי אשר לָה. ידיה הלבנוֹת מַבהירוֹת. אֵין אִיש בּאָרץ, אשר ידים לבנוֹת ויפוֹת לוֹ כּידי אִמי. עוֹד רגע ותעמוֹד לברךְ על הנרוֹת. בּידיה הלבנוֹת תּאהיל על עֵיניה וּבכה תּבכּה בּחשאי, כּמוֹ לפנים. כּמוֹ אָז. זהרי השמש האַחרונים, זהרי השמש השוֹקעת, ירחפו על ידיה היפוֹת, הלבנוֹת והצחוֹת. אֵין אִיש בּאָרץ, אשר ידים יפוֹת וּלבנוֹת וצחוֹת לוֹ כּידי אִמי.

ואוּלָם מה היה ללילי? פּניה כּבוּ כּשמש, השוֹקעת ויוֹרדת, כּיוֹם, הפּוֹנה והוֹלךְ. ורק יפה היא ונאוָה וּמלאָה חן שבעתיִם. ועֵיניה מלאוֹת עֶצב חרישי, וּמַחשבה עמוּקה נשקפת מהן, מן העֵינַיִם היפוֹת והכּחוּלוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים.

על מה תּחשוֹב עתּה לילי? על האוֹרח היקר, אשר חיכּתה לוֹ זה כּמה ואשר נגלָה לָה לפתע פּתאוֹם, אַחרי התעלמוֹ מן העין שנים רבּוֹת? אוֹ אוּלי על אִמה תּחשוֹב, אשר החליפה את בּגדי אַלמנוּתה והלכה למרחַקים והיתה לאִיש אַחר ושכחה, כּי בּת יֶש לָה ולילי שמה? אוֹ אֶפשר על חתנה תחשוֹב לילי עתּה, על חתנה זה, אשר אָבי ואִמי טפלו עליה בּעל־כּרחה? ועל חתוּנתה, שתּהיֶה בּשבּת אַחַר השבוּעוֹת, תּחשוֹב, על יוֹם כּניסתה לחוּפּה עם אִיש זר ומוּזר, אשר לא תּכּירהוּ ולא תּדעֵהוּ, מי הוּא וּמַה טיבוֹ?… ואֶפשר טעוּת היא בּידי, טעוּת גמוּרה: אוּלי סוֹפרת היא וּמוֹנה עתּה מספּר לימים מן הפּסח עד השבוּעוֹת, ועד השבּת אַחַר השבוּעוֹת, כּי הוּא בּחירה, בּוֹ רצתה נַפשה, הוּא אָהוּב ללבּה והוּא יקר לנַפשה, הוּא יכניסנה לחוּפּה, ולוֹ תּתּן אֶת לבּה ואֶת אהבתה, לוֹ ולא לי?… הוֹי, כּי רק אָחות היא לי. אָחוֹת היתה לי ואָחוֹת תּהיֶה גם עתּה! ונדמה לי, כי מַבּיטה היא אֵלי בּרחמים וּבצער ואוֹמרת לי, כּמוֹ שאָמרה לפנים, בּלשוֹן שיר־השירים: “מי יִתּנךָ כּאָח לי – הוֹי, מַדוּע אֵינךָ אָח לי?!”… מה אֶענה אוֹתה על דבריה אֵלה? יוֹדע אני מה יֶש בּפי לענוֹת אוֹתה על דבריה אֵלה. וּבלבד שאוּכל לדבּר בּאָזניה דברים אחָדים. רק דברים אחָדים.

לא. היוֹם לא אוּכל לדבּר בּאָזני לילי אפילוּ דבר אֶחָד, אפילוּ חצי דבר. הנה קמה לילי ממקוֹמה, הנה היא פּוֹסַעת פּסיעוֹת קלוֹת וחשאיוֹת ונגשת אל האָרוֹן להכין נרוֹת לאִמי בּמנוֹרוֹת־הכּסף. מנוֹרוֹת עתּיקוֹת וידוּעוֹת לי, מנוֹרוֹת־כּסף גבוֹהוֹת וּנבוּבוֹת. ידוּעוֹת הן לי וחביבוֹת עלי מאָז. המנוֹרוֹת הלָלוּ קשוּרוֹת וּמרוּתּקוֹת בּחלוֹמוֹתי, חלוֹמוֹת־הזהב מאָז, עֵת בּת־המַלכּה ישבה אחוּזת־קסם בּאַרמוֹנה, בּהיכל־הבּדוֹלח. חלוֹמוֹת־הזהב וּמנוֹרוֹת־הכּסף, הדלָקת הנרוֹת וידי אִמי היפוֹת, הלבנוֹת והצחוֹת, עֵיניה של לילי היפות והכּחוּלוֹת וזהרי־הזהב האַחרוֹנים, זהרי השמש השוֹקעת, – האִם כּל אֵלה אֵינם אחוּזים ודבוּקים זה בּזה, האִם כּל אֵלה אֵינם משמשים לפנַי בּעירבּוּביה?…

– הגיעה השעה! – אוֹמר אָבי אֵלָי, מַבּיט בּחַלוֹן ורוֹמז לי, כּי כּבר הגיעה השעה להחליף בּגָדינוּ ולילךְ אֶל בּית־הכּנסת להתפּלל.

מַחליפים אנחנוּ אֶת בּגָדינוּ, אני ואָבי, ואָנוּ הוֹלכים אֶל בּית־הכּנסת להתפּלל.

י

בּית־כּנסתנוּ, בּית־הכּנסת הישן שלָנוּ, אַף הוּא לא החליף מַראֵהוּ כּחוּט השׂערה. ורק כּוֹתלי בּית־הכּנסת נתפּחמוּ מעט. התּיבה הוּנמכה קצת. הבּימה נתישנה. ארוֹן־הקוֹדש צבעוֹ המַבריק ניטל ממנוּ.

כּבית־מקדש מעט היה בּית־הכּנסת שלנוּ בעֵינַי לפנים. עכשיו נטה בּית־המקדש הזה הצדה, כּנוֹטה לנפּוֹל. הוֹי, אָנה הלךְ, אָנה חָלף־עבר ההוֹד וההדר של בּית־כּנסתּנוּ הישן? אַיֵה המַלאָכים, אשר היוּ מרחפים פּה מתּחת לתּקרה, בּהתקדש ליל השבּת וּבהתקדש ליל החָג?

גם בּעלי־הבּתּים, המתפּללים בּבית־הכּנסת, כּמעט לא החליפוּ מַראֵיהם. ורק הזקינוּ קצת. זקנים שחוֹרים נַעשׂוּ לבנים. קוֹמוֹת זקוּפוֹת נַעשׂוּ כּפוּפוֹת. קפּוֹטוֹת של אַטלָס נקרעוּ קרעים. חוּטים לבנים מבצבּצים מהן. רבבים כּתוּמים נראִים בּהן. רב מלךְ החַזן מַנעים זמירוֹת גם עתּה, כּמוֹ אָז, לפני רבּוֹת בּשנים. ורק קוֹלוֹ נפגם קצת. נעימה חדשה נשמַעת בּתפילָתוֹ: יוֹתר משהוּא מזמר בּוֹכה הוּא. יוֹתר משהוּא מבקש קוֹבל הוּא. ורבּנוּ? הרב הישיש? זה לא נשתּנה כּלל. לָבן כּשלג היה אָז ולָבן כּשלג הוּא גם עתּה. ורק שינוּי אֶחָד קטן: ידיו רוֹעדוֹת עתּה. וכל גוּפוֹ רוֹעֵד. ניכּר, מתּוֹךְ זקנה מוּפלגת. עזריאֵל השמש, יהוּדי בּלא סימן זקן, אַף הוּא מַראֵהוּ עתּה כּמראהוּ אָז. אֶלָא ששיניו נשרוּ מתוֹךְ פּיו ולסתוֹתיו הנוֹפלוֹת משווֹת לוֹ פּני אִשה יוֹתר מפּני גָבר. גם עתּה דוֹפק הוּא על השוּלחָן, כּשזמַן שמוֹנה־עֶשׂרה מַגיע. ורק דפיקתוֹ עתּה אֵינה כּדפיקתוֹ אָז. אָז, לפני רבּוֹת בּשנים, חָרשה כּל אוֹזן לקוֹל מחי־ידוֹ. עכשיו תּש כּוֹחוֹ.

לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, נעמה לי תּפילָתי פּה, נעמה מאוֹד! פּה, בּבית־מקדש מעט, היתה נשמתי הצעירה מרחפת לפנים עם המַלאָכים מתּחת לתּקרה המצוּיֶרת. פּה, בּבית־מקדש מעט, היִיתי מתפּלל לפנים עם אָבי ועם כּל היהוּדים יחד בּלב טהוֹר וּבכוונה עצוּמה.

יא

והנה אני עוֹמד שוּב בּבית־הכּנסת הישן וּמתפּלל עם בּעלי־הבּתּים, הידוּעים לי מאָז, ושוֹמע אֶת זמירוֹת החַזן, הידוּעוֹת לי מאָז. והקהל מתפּלל בּלב טהוֹר וּבכוונה עצוּמה וּבאוֹתוֹ הנוּסח, הידוּע לי מאָז. ורק מַחשבוֹתי – על חטאַי אני מוֹדה – רחוֹקוֹת מן התפילה. מהפּךְ אני בּסידוּרי דף אַחַר דף, ולא אַשמתי היא, כּי נתגלָה לעֵינַי פּרק משיר־השירים: “הנךְ יפה, רעיתי, הנךְ יפה, עֵינַיִךְ יוֹנים”… מתאַוה אני להתפּלל עם כּל המתפּללים, כּמוֹ שהיִיתי מתפּלל לפנים. אַךְ רחק לבּי מתּפילה. מהפּךְ אני בּסידוּרי דף אַחַר דף, ולא אַשמתי היא, כּי נתגלָה שוּב לעֵינַי פּרק משיר־השירים: “בּאתי לגני, אחוֹתי כלה”… ולהלן: “אָריתי מוֹרי עם בּשׂמי, אָכלתּי יערי עם דבשי, שתיתי יֵיני עם חלָבי”…

ואוּלם מַה לי ולָזה? הגן לא גני הוּא. לא אני אוֹרה אֶת המוֹר. לא אני אָריח את הבָּשׂם. לא אני אוֹכל אֶת הדבש. לא אני אֶשתּה אֶת היין. הגן לא גני הוּא. לילי לא כּלָתי היא. לילי נתאָרסה לאַחר. לאַחר, ולא לי!… ואֵש התּפתּה בּוֹערת בּי, חמתי בּוֹעֶרת בּי. לא על לילי חמתי תּבער. לא, רק עלי. אֵיךְ עשׂיתי אֶת הרעה הגדוֹלה הזאת וחָטאתי לנַפשי? אֵיךְ רחַקתּי ימים רבּים מלילי? אֵיךְ נתתּי לָקחת ממני אֶת לילי ולָתת אוֹתה לאַחר? וכי לא כּתבה לי מכתּבים מדי פּעם בּפעם? וכי לא רמזה לי בּמכתּביה, כּי מקוָה היא בקרב הימים לראוֹת את פּני? וכי לא דחיתי לָה אֶת בּוֹאי מיוֹם טוֹב אֶחָד ליוֹם טוֹב שני, עד כּי חָדלה לפקדני בּמכתּביה?…

יב

– יוֹם טוֹב! בּני הוּא זה.

כּךְ מַציגני אָבי אַחַר התּפילה לפני בּעלי־הבּתּים אשר בּבית־הכּנסת, המתבּוֹננים אֵלי מכּל העברים, בּוֹחנים אוֹתי בּעֵיניהם, נוֹתנים לי שלוֹם וּמקבּלים שלוֹם ממני, ונראִים כּבני־אדם הפּוֹרעים חוֹב ישן.

– בּני הוּא זה.

– בּנךָ הוּא זה? הא לךָ שלוֹם.

בּדברי אָבי “בּני הוּא זה” כּמה וכמה רגָשוֹת מעוֹרבים: גם שׂמחה וגם גדלוּת וגם צער. דבריו משתּמעים לכמה פּנים: “הרוֹאִים אַתּם? הלא זה בּני!”… אוֹ: “הן לא תּאמינוּ, כּי בּני הוּא זה!”…

מַרגיש אני בּצערוֹ. האִיש נעלב על־ידי. אני מריתי אֶת פּיו. לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיו. בּחַרתּי לי דרךְ חדשה והבאתי עליו זקנה קוֹדם זמַנוֹ. לא. אָבי לא סלח לי עדיִין. בּפיו לא אָמַר לי זאת. אֵין הוּא צריךְ לאמוֹר לי זאת. מַרגיש אני בּעצמי. עֵיניו אוֹמרוֹת לי זאת. עֵיניו, המַבּיטוֹת אֵלי ממַעל למשקפי־הכּסף אשר לוֹ וחוֹדרוֹת אֶל תּוֹך לבּי. אַנחָתוֹ אוֹמרת לי זאת. אַנחָתוֹ החרישית, המתפּרצת לרגָעים מלבּוֹ הזקן והחָלוּש. שנינוּ הוֹלכים מבּית־הכּנסת אֶל בּיתנוּ וּמַחרישים. אַחרוֹנים אנחנוּ ליוֹצאֵי בּית־הכּנסת. הלילה פּרשׂ אֶת כּנפיו על־פּני רקיע השמַיִם וּצלליו ירדוּ לרחף על־פּני האָרץ. לילה שקט וחַם וקדוֹש הלילה הזה. ליל־שימוּרים. כּוּלוֹ מלא סוֹד, כּוּלוֹ מלא חידה, כּוּלוֹ מלא פּלָאוֹת. קדוּשת הלילה הזה נישׂאת בּאַויר, נשקפת משמי־התּכלת העמוּקים והרחָבים. על קדוּשת הלילה מסיחים בּלחש הכּוֹכבים, כּוֹכבי־מרוֹם. רוּח יציאַת־מצרים מרחפת בחלָלוֹ של הלילה הזה, ליל־השימוּרים.

בּצעדים מהירים אני הוֹלךְ אֶל בּיתי. ואָבי נגרר אַחרי. כּצל הוּא נגרר אַחרי בּלילה הזה. “לָמה תּמַהר כּל־כּךְ?” – שוֹאלני אָבי וּמשיב רוּחוֹ בּכבדוּת.

הוֹי, אָבי, אָבי! וכי אֵינךָ רוֹאֶה, כּי דוֹמה אני לצבי אוֹ לעוֹפר האַילים על הרי בתר?… השעה דחוּקה לי, אָבי, דחוּקה מאוֹד. הדרך ארוּכּה לי, ארוּכּה מאוֹד, אַחרי אשר לילי נתאָרסה כּבר. נתאָרסה לאַחר. לאַחר, ולא לי!…

כּךְ אני מבקש להשיב לאָבי, ורוּחי קצרה מאוֹד. הוֹלךְ אני בּצעדים מהירים אֶל בּיתי בּלילה הזה. ואָבי נגרר אַחרי. כּצל הוּא נגרר אַחרי בּלילה הזה, בּליל־שימוּרים.

יג

אוֹתה בּרכּת “יוֹם טוֹב”, שהיִינוּ מַשמיעים לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, בּכניסתנוּ לביתנוּ בֹלילה הזה, השמַענוּ גם עתּה, אני ואָבי.

אוֹתה בּרכּת “יוֹם טוֹב – שנה טוֹבה”, שבּה היוּ אִמי ולילי מקדמוֹת פּנינוּ לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, בּלילה הזה, בּה קידמוּ אֶת פּנינוּ גם עתּה.

אִמי, מלכּה לבוּשה בּגדי־מַלכוּת, בּגדי־המשי החמוּדים אשר לָה, ולילי, בּת־מַלכּה לבוּשה שׂמלה לבנה כּשלג, – מַראֵיהן עתּה כּמַראֵיהן אָז, לפני רבּוֹת בּשנים. וּכמוֹ אָז, כּן עתּה, בּלילה הזה, בּיתנוּ מלא חן. נאֶה, הדוּר זיו בּיתנוּ. זיו קוֹדש, זיו יוֹם טוֹב, זיו מַלכוּת, ירד ונח על בּיתנוּ. נוֹגה קוֹדש, נוגה יוֹם טוֹב, נשפּךְ על בּיתנוּ בּלילה הזה. מַפּת השוּלחָן – כּלוֹבן השלג בּנפילתוֹ משמים. נרוֹתיה של אִמי מזהירים בּמנוֹרוֹת־הכּסף. היין האָדוֹם, יֵין אַרבּע כּוֹסוֹת, מנַצנץ וצוֹהל בּבּקבּוּקים. הוֹי, כּמה טוֹהר ותוֹם שפוּכים על המַצוֹת, המסוּדרוֹת בּקערה! כּמה נעימים וחביבים המרוֹר הגָרוּר, החרוֹסת הממוֹרסת, מי־המלח המוּכנים מבּעוֹד יוֹם! גאָה וגָאוֹן עוֹטה מיטתוֹ של המלךְ, מיטת־מסיבּוֹ. פּני המַלכּה – השכינה שרוּיה עליהם בּלילה הזה. וּמַראֶה בּת־המַלכּה כּמַראֵה השוּלמית אשר בּשיר־השירים וזיו לָה כּזיו שיר־השירים.

ורק צר לי, כּי אֶת בּן־המלךְ הפרידוּ מעל בּת־המַלכּה והוֹשיבוּהוּ מרחוֹק. לפנים, זוֹכר אני, לא כּךְ היוּ יוֹשבים שניהם בּשעת סידוּר פּסח. זה בּצד זה היוּ יוֹשבים. בּן־המלךְ, זוֹכר אני, שאל “מַה נשתּנה”, וּבת־המַלכּה גָנבה אֶת האפיקוֹמן מתּחת לכּר אשר להוֹד־מלכוּתוֹ. הוֹי, כּמה צחַקנו אָז! לפנים, קוֹדם סידוּר פּסח, כּאשר לָבש המלךְ את קיטלוֹ הלָבן והמַלכּה יצאה לפקד בּחדר־הבּישוּל, – אוֹתה שעה, זוֹכר אני, פֹרשׁנוּ שנינוּ, אני ולילי, לקרן־זוית ושׂיחַקנוּ בּאגוֹזים, אשר נתנה לָנוּ אִמי. אוֹ יֵש אשר סיפּרתּי לָה סיפּוּר מאוֹתם סיפּוּרי־הנפלָאוֹת, ששמַעתּי בּבית־רבּי מפּי ישעיה חברי, הוא ישעיה שתוּם־העין, היוֹדע הכּל. מַעשׂה בּבת־מַלכּה אחוּזת־קסם, היוֹשבת שבוּיה בּאַרמוֹנה, ארמוֹן־הבּדוֹלח, יוֹשבת וּמצפּה לגוֹאלה, אשר יוֹציא את השם המפוֹרש מפּיו וירקיע לשחָקים ויִרכּב בּערבוֹת ויִדאֶה על כּנפי־רוּחַ, על־פּני הרים ועמקים, על־פּני נהרוֹת וּמדבּרוֹת, עד אשר יבוֹא אֵליה ויִגאָלנה וישיב אֶת שבוּתה.

יד

כּל זה היה אָז, לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. עכשיו גָדלָה בּת־המלכּה. גָדלָה ונתבּגרה. גם בּן־המלךְ גָדל. גָדל ונתבּגר. בּין שנינוּ הפרידוּ ולא ידעוּ רחם. הוֹשיבוּנוּ רחוֹקים זה מזה, עד שאֵין אנוּ יכוֹלים לראוֹת אִיש אֶת פּני רעֵהו כּראוּי. הגיעוּ בּעצמכם: מימין הוֹד־מַלכוּתוֹ הוֹשיבוּ אֶת בּן־המלךְ. משׂמֹאל הוֹד־מַלכוּתה הוֹשיבוּ אֶת בּת־המַלכּה. ואָנוּ קוֹראים בּהגָדה, אני ואָבי, קוֹראִים בּקוֹל רם וּבניגוּן, כּמוֹ לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, קוֹראִים וּמהפּכים דף אַחַר דף. ואִמי ולילי עוֹנוֹת אַחרינו בּלחש, עוֹנוֹת וּמהפּכוֹת דף אַחַר דף. ואנוּ מַגיעים לשיר־השירים. ואני קוֹרא עם אָבי בּשיר־השירים, כּמוֹ לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, בּניגוּן הטעמים, פּסוּק אַחַר פּסוּק. ואִמי ולילי עוֹנוֹת אַחרינוּ בּלחש פּסוּק אַחַר פּסוּק. עד שהמלךְ בּמסיבּוֹ, עיֵף מסיפּוּרי יציאַת מצרים ושיכּוֹר מיֵין אַרבּע כּוֹסוֹת, מַתחיל לנַמנם קצת, מנַמנם רגע וניעוֹר, מנַמנם וניעוֹר, וּמזמר שוּב בּשיר־השירים, מזמר בּקוֹל רם, ואני עוֹנה אַחריו: “מַיִם רבּים לא יוּכלוּ לכבּוֹת אֶת האַהבה וּנהרוֹת לא יִשטפוּה”… קוֹלנוֹ הוֹלךְ ויוֹרד, הוֹלךְ ויוֹרד, עד שהמלךְ בּמסיבּוֹ נרדם ונוֹפל לתוֹךְ שינה עמוּקה.

אָז תּגש המַלכּה ותגע בּשרווּל קיטלוֹ הלָבן. בּענוָה וּבנעימוּת תּגע בּוֹ וּתעוֹררוֹ לָקוּם ולעלוֹת על משכּבוֹ, ואני ולילי הגיעה שעתנוּ לדבּר דברים אחָדים אִיש בּאָזני רעֵהו. קם אני מעם השוּלחָן ונגָש אֵליה. אָנוּ עוֹמדים קרוֹבים זה לָזה, קרוֹבים בּפּעם הראשוֹנה בּלילה הזה. מַראֶה אני לָה על הלילה היפה, על הלילה הנהדר. “בּלילה הזה, אני אוֹמר לָה, יפה לטייל”. לילי הבינה לדברי, והיא עוֹנה אוֹתי, חציה שׂוֹחקת וחציה שוֹאֶלת: “בּלילה הזה?”… ונדמה לי, כּי עלי תצחַק לילי. כּךְ היתה צוֹחקת עלי לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. ורע בעֵינַי הדבר. אני אוֹמר לָה: “לילי, יֶש לי דברים לדבּר עמךְ. הרבּה דברים יֶש לי לדבּר עמךְ”. “הרבּה דברים?” – חוֹזרת היא על דברי, ונדמה לי, כּי לילי צוֹחקת עלי. והרי אני מַקדימה: “ואֶפשר טעוּת היא בּידי? אפשר אֵין לי עוֹד לדבּר עמךְ כּלוּם?”…

דברי האַחרוֹנים נאמרוּ בּמרירוּת רבּה כּל־כּךְ, עד כּי חָדלה לילי לצחוֹק וּפניה לא היוּ לָה עוֹד. “מחר, אוֹמרת היא לי, מחר נדבּר דברינוּ”… ואוֹר רב נשפּךְ ללבּי, אוֹר וחוֹם ואוֹשר עד אֵין־קץ: מחר! מחר נדבּר אֶת דברינוּ! מחר! מחר!… ואני מתקרב אֵליה עוֹד יוֹתר, ואני מַרגיש אֶת ריח שׂערוֹתיה, אֶת ריח שׂמלוֹתיה. ואני נזכּר בּדברים, אשר קראתי זה־עתּה בּשיר־השירים: “נוֹפת תּטוֹפנה שׂפתוֹתיִךְ, כּלה, דבש וחָלָב תּחת לשונךְ, וריח שׂלמוֹתיִךְ כּריח לבנוֹן”…

אֶת יֶתר דברינוּ מדבּרים אנחנוּ בּאֵין אוֹמר וּבאֵין דברים. רק עֵינינוּ מדבּרוֹת. רק עֵינינוּ…

טו

– לילי, תּערב לָךְ שנתךְ! – אני אוֹמר לָה בּלָחש. קשה עלי פּרידתי ממנה. עֵד אלוֹהים, מַה קשה.

– תּערב לךָ שנתךָ! – עוֹנה אוֹתי לילי ואֵינה זזה ממקוֹמה. מַבּיטה היא אֵלי, וּדאָגה עמוּקה בּעיניה, בּעֵיניה היפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים.

ועוֹד פּעם אני מברךְ אוֹתה בּשינה ערבה, ועוֹד פּעם היא עונֹה אותי בּברכה. אָז תּבוֹא אִמי ותנהגני־תביאֵני אֶל חדר־שנתי. שם תּעמוֹד אִמי וּבידיה היפוֹת והלבנוֹת תּרפּד לי אֶת יצוּעי הלָבן ותכין לי אֶת משכּבי, וּשׂפתיה לוֹחשוֹת: “ישן, בּני, ותערב לךָ שנתךָ”.

בּדברים המעטים האֵלה נשפּכה כל נַפשה, כּל שפעת אַהבתה, אשר היתה עצוּרה בּלבּה ימים רבּים, כּל הימים אשר לא היִיתי בּבית־אַבּא. הוֹי, מה חָשקה נַפשי לכרוֹע לפני אִמי וּלנַשק את ידיה היפוֹת והלבנוֹת! אבל אֵין אני כּדאי והגוּן לכךְ. יוֹדע אני וּמַרגיש אֶת זה. בּלחש אני משיב לָה על בּרכתה, ואני נשאָר לבדי, יחיד וּבוֹדד בּלילה הזה, ליל־שימוּרים.

טז

… יחיד וּבוֹדד בּלילה הזה, בּליל־שימוּרים. בּלילה השקט והשאנן, בּלילה הרךְ והחָם, בּליל האָביב המוּקדם.

פּוֹתח אני אֶת חַלוֹני וּמַבּיט החוּצה, אֶל הכּוֹכבים המהבהבים, הנוֹצצים כסַפּירים, ואני שואֵל אֶת נַפשי: האוּמנם? האוּמנם?…

האוּמנם קיפּחתּי אֶת חַיי ואִיבּדתּי אֶת אָשרי, אִיבּדתּיו לעוֹלָמים?

האוּמנם עמַדתי ושׂרפתּי אֶת היכלי ושילחתּי ממנוּ אֶת בּת־המַלכּה היפה והמעוּנגה, אשר אחַזתּיה בּקסמַי לפנים? האוּמנם? האוּמנם?

ואֶפשר טעוּת היא בּידי? אֶפשר בּאתי בּעוֹד מוֹעֵד? בּאתי לגני, אחוֹתי כלה…

ואני יוֹשב שעה ארוּכּה ליד החַלוֹן הפּתוּחַ בּלילה הזה, ליל־שימוּרים. ואני מַמתּיק סוֹד עם הלילה השקט והשאנן, הלילה הרךְ והחָם, ליל האָביב המוּקדם, שכּוּלוֹ מלא סוֹד, כּוּלוֹ מלא חידה.

בּלילה הזה נגלָה לי סוֹדי: כּי אָהבתּי אֶת לילי.

כּי אהבתּיה אַהבה עזה וּקדוֹשה, אַהבה תּמה וּברה, אַהבה זוֹ, הכּתוּבה אֶצלנוּ בּשיר־השירים. אוֹתיוֹת־אֵש גדוֹלוֹת פּוֹרחוֹת וּמרחפוֹת בּאַויר לנגד עֵיני. אוֹתיוֹת־קוֹדש הן, אשר זה־עתּה קראתי אוֹתן מעל שיר־השירם: “כּי עזה כּמות אַהבה, קשה כּשאוֹל קנאָה, רשפיה רשפּי אֵש, שלהבתיה”…

ואני יוֹשב בּלילה הזה, ליל־שימוּרים. ליד חַלוֹני הפּתוּח. ואני שוֹאֵל אֶת הלילה הזה, שכּוּלֹו מלא סוֹד, כּוּלוֹ מלא חידה: האוּמנם? האוּמנם?…

ואוּלָם מַחריש הלילה, ליל הסוֹדוֹת והחידוֹת. מַחריש הוּא וּמאוּם לא יגלה לי, עד מחר.

מחר – הלא כּה אָמרה לי לילי – נדבּר אֶת דברינוּ. הוֹי, כּי מחר נדבּר אֶת דברינוּ!… יעבוֹר־נא הלילה. יחלוֹף־נא הלילה!

הלילה הזה. ליל־שימוּרים.

פּרק רביעי: שבּת אַחר השבוּעוֹת

א

וַיהי עֶרב, וַיהי בּוֹקר.

בּוֹקר נאֶה, בּוֹקר צח, כּאשר יִהיוּ הבּקרים בּתחילת ימי הקיץ, בּימים שבּין פּסח וּבין השבוּעוֹת.

מן הראשוֹנים היִיתי בּבּוֹקר הזה, מן הראשוֹנים, אשר השכּימוּ עם שחר. היוֹם זה־עתּה נוֹלד ויצא לאַויר העוֹלָם. עירי הקטנה זה־עתּה הקיצה משנתה הערבה ונתעוֹררה לעבוֹדתה. החַמה הבּרה הכינה את עצמה לָצאת מנַרתּיקה, להאִיר לָאָרץ ולדרים עליה בּיוֹם הקיץ המוּקדם הזה, אשר בּין הפּסח וּבין השבוּעוֹת. רוּחַ קלה, רוּחַ־לילה, עדיִין נישׂאת וּמרחפת בּאַוירו של עוֹלָם, נוֹגעת ואֵינה נוֹגעת, כּכנפי מַלאָכים, בּאדמה המתעוֹררת בּחשאי.

כּשהקיצוֹתי משנתי, ניצנצה ראשוֹנה מַחשבה בּלבּי:

– לילי.

עוֹד פּעם לילי?

כּן, הקוֹרא. עוֹד פּעם לילי. שוּב אדבּר על לילי ושוּב אסַפּר אֶת תּוֹלדוֹת חַיֶיה בּקצרה. מי האִיש, אשר כּבר שמע זאת, יִסלח לי, וּמי האִיש, אשר לא שמע, יֵשב ויִשמע: צריךְ הוּא לָדעת, מי היא לילי וּמַה טיבה.

ב

אָח היה לי וּשמוֹ בֶּני. וטבע אָחי בּנהר. ונשארה אַחריו יתוֹמה וּשמה לילי. וּמוֹצא השם הזה מאֶסתּר־לאָה: לאָה – לילי. ויפה היתה לילי, כּשוּלמית אשר בּשיר־השירים. וגָדלנוּ שנינוּ כּאָח ואָחוֹת. ואָהבנו זה אֶת זה כּאָח ואָחוֹת.

זוֹ היא לילי.

ועברוּ ימים, וחָלפוּ שנים. אני עזבתּי אֶת בּית אַבּא וגָליתי מעל שוּלחָנוֹ. מריתי אֶת פּי הוֹרי, לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיהם וּבחַרתּי לי דרךְ חדשה – גָליתי למקוֹם תּוֹרה וּמַדע.

וּפעם אַחַת קיבּלתּי מכתּב מאָבי וּמַזל טוֹב רצוּף בּתוֹכוֹ: לילי נתאָרסה בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. בּשבּת אַחַר השבוּעוֹת תּהיֶה חתוּנתה. ולָכן בּוֹא אבוֹא הבּיתה לחַג הפּסח. עניתי אוֹתוֹ בּמַזל טוֹב ונחפּזתי לָשוּב אֶל בּית אַבּא לימי הפּסח.

וּמצאתי אֶת לילי והנה גָדלה וּבגרה ויפתה. יפתה שבעתיִם. ונתעוֹררה בּזכרוֹני אוֹתה לילי, אשר ידעתּי לפנים לפני רבּוֹת בּשנים, אוֹתה השוּלמית אשר בּשיר־השירים. וּסערה התחוֹללה בּמוֹחי ואֵש התלקחה בּלבּי. חימה לא היתה לי על שוּם אִיש, רק עלי בּערה חמתי. עלי ועל חלוֹמוֹתי, חלוֹמוֹת־הנוֹער, חלוֹמוֹת־ההבל, חלוֹמוֹת־הזהב, אשר בּשבילם עזבתּי אֶת בּית אָבי ואִמי, מריתי אֶת פּיהם וגָליתי למקוֹם תּוֹרה וּמַדע, ועל־ידי כּךְ קיפּחתּי אֶת עוֹלמי ואִיבּדתּי אֶת אָשרי, אִיבּדתּיו לעוֹלָמים. בּשבילָם שכחתּי אֶת לילי וַעזבתּיה, שתּתאָרס לאַחר. לאַחר, ולא לי!…

ָמנם עוֹד בּימי ילדוּתי היתה לילי חביבה עלי ואהוּבה לנַפשי. ואוּלָם כּאשר חָזרתּי לבית אַבּא וראִיתי שוּב אֶת פּניה, נגלָה לי סוֹד, שהיה כּמוּס עמדי:

כּי אהבתּי אֶת לילי.

כּי אהבתּיה אַהבה עזה וּקדוֹשה, אַהבה תּמה וּברה, אַהבה זוֹ, הכּתוּבה אֶצלנוּ בּלָשוֹן נשׂגָבה בּשיר־השירים: “עזה כמות אַהבה, קשה כשאוֹל קנאָה, רשפיה רשפּי אֵש, שלהבתיה”…

ג

טעוּת היתה בּידי: לא אני היִיתי הראשוֹן בּבּוֹקר ההוּא. אִמי קידמַתני והשכּימה בּעוֹד שחר. כּבר לָבשה אֶת בּגדיה. כּבר עמדה לטפּל בּחַמים, בּסעוּדת־הבּוֹקר.

– אַבּא ישן עדיִין. התּינוֹקת ישנה עדיִין (כּךְ היא קוֹראָה אֶת לילי). מַה יֵש אֶת נַפשךָ לשתּוֹת, שימק?

אַחַת היא לי. אֵת כּל אשר תּתּן לי אֶשתּה. אִמי מוֹזגת לי כּוֹס חַמים וּמַגישה לי בּידיה הלבנוֹת והיפוֹת, אֵין אֵם בּאָרץ, אשר ידים לבנוֹת ויפוֹת לָה כּידי אִמי. יוֹשבת היא ממוּלי ומדבּרת אֵלי בּלחש, שלא יִשמע אָבי. על אָבי עצמוֹ מדבּרת היא אֵלי. זקנה קפצה עליו ואֵין הוּא צעיר עוֹד. כּבר זקן אָבי ותש כּוֹחוֹ ושיעוּל טוֹרדוֹ. משתּעֵל הוּא על־פּי רוֹב בּהיוֹת הבּוֹקר, כּשהוּא קם ממשכּבוֹ. ויֵש אשר יִתעוֹרר גם בּלילה ויִשתּעֵל ויחזוֹר ויִשתּעֵל עד עלוֹת השחר. ויֵש אשר יֹאחזהוּ השיעוּל גם בּיוֹם. וּלפיכךְ מדבּרת היא על לבּוֹ כּל הימים, כּי יֵלךְ לדרוֹש בּרוֹפאִים. אַךְ אֵין רצוֹנוֹ בּכךְ. עקשן הוּא מטבע בּריאָתוֹ. כּלוּם יֵש גבוּל וקצב לעקשנוּתוֹ? אֵין היא בּאה חָלילה בּטרוּניה עמוֹ. אֶָלא מה? לא כּלוּם. נתגלגלוּ הדברים לידי כּךְ, ודיבּרה…

כּךְ שוֹפכת אִמי לפנַי בּלחש אֶת שׂיחָה על־אוֹדוֹת אָבי. וגם על לילי מסַפּרת לי אִמי בּלחש, ועֵיניה מאִירוֹת אוֹתה שעה, והיא מוֹזגת לי כּוֹס שנית ושוֹאֶלת אוֹתי: מַה לילי בּעֵיני? הלא גָדלה, בּלא עֵין־הרע, וקוֹמתה דמתה לתמר, האֵין זאת? אַל תּשלט בּה עיִן רעה! בּשבּת אַחַר השבוּעוֹת תּהיֶה חתוּנתה. אם יִרצה השם, בּשבּת אַחַר שבוּעוֹת. שידוּךּ הגוּן. חָתן מהוּדר. משפּחה מיוּחסת. בּית־עשירים. בּוֹר של שוּמן…

– ואַף־על־פּי־כן – כּךְ מוֹסיפה אִמי וּמספּרת לי – ואַף־על־פּי־כן, כּמה יגיעוֹת יגענוּ וכמה טרחוֹת טרחנוּ, עד שעלה בּידנוּ לשמוֹע אֶת הסכּמתה של לילי, כי תּתּן אֶת עצמה להיראוֹת לפני החָתן. עתּה, בּרוּךְ השם, שׂמחה היא בּחלקה.

מַרגיש אני מַדקרות בּלבבי, כּמדקרוֹת חרב.

– שׂמחה היא בּחלקה?

– שׂמחה כּפוּלָה וּמכוּפּלת! בּוֹא וּראה אֶת המכתּבים, שהם מריצים זה אל זה. יוֹם אַחַר יוֹם הם כּוֹתבים מכתּביהם (פּני אִמי מאִירים, עֵיני אִמי מַזהירוֹת). ואִם יִקרה המקרה וּמכתּב לא יִהיֶה יוֹם אֶחָד – אָז יֶחשךְ אוֹר העוֹלָם!… כּל זה הוּא עתּה. אבל קוֹדם לָכן? כּמעט כּלתה נַפשנוּ, עד שזכינוּ לשמוֹע מפּיה, כּי תֹּאמַר “הן”. לילי – אַף היא קשת־עוֹרף מאֵין כּמוֹה. טבע אָבות הוּא לָה. כּמוֹה כּמשפּחתּה. הלָלוּ, כּיוָן שמַקשים הם אֶת ערפּם!… אֵין היא מתכּוונת חָלילָה לדבּר סרה בּאִיש. אֶלָא מה? לא כּלוּם. נתגלגלוּ הדברים לידי כּךְ, ודיבּרה…

מחדר־משכּבוֹ של אָבי נשמע קוֹל שיעוּל – ואִמי אֵיננה עוֹד אִתּי. נעלמה אִמי.

ד

מי זאת הנשקפה כּמוֹ שחר, יפה כלבנה, בּרה כּחַמה?

לילי היא זאת, אשר יצאה מחדר־משכּבה.

מסתּכּל אני בּפני לילי, ואני נכוֹן להישבע על אַחַת משתּי אֵלה: אוֹ כּי בּכתה לילי על משכּבה, אוֹ כּי לא נתנה שינה לעֵיניה כּל הלילה.

צדקה אִמי בּדבריה: גָדלה לילי וקוֹמתה דמתה לתמר. גָדלה וּפרחה כּשוֹשנה. עֵיניה, העֵינים הכּחוּלוֹת והיפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים, אֵד קל ודק נטוּי עליהן בּבּוֹקר הזה. וכל פּניה כּעֵין פּרוֹכת דקה וּשקוּפה מתוּחה עליהם בּבּוֹקר הזה. ולילי כּוּלָה כּסוֹד לפני. סוֹד מַכאִיב־לב. כּמה וכמה דברים אני מבקש לָדעת עתּה: מבקש אני לָדעת, מַדוּע לא נתנה לילי שינה לעֵיניה כּל הלילה? מבקש אני לָדעת, אִם בּאמת שׂמחה היא בּחלקה, כּדברי אִמי? ואִם שׂמחה היא בּחלקה – לָמה נוּגוֹת עֵיניה כּל־כּךְ? רוֹצה היִיתי לָדעת, אֶת מי ראתה בּחלוֹמה הלילה: אוֹתי, אֶת האוֹרח היקר, אשר חיכּתה לוֹ זה כּמה ואשר נגלָה לָה לפתע־פּתאוֹם, כּעבוֹר שנים רבּוֹת? אוֹ אוּלי אִיש אַחר ראתה לילי בּחלוֹמה? אִיש אַחר, אוֹתוֹ האִיש, אשר אָבי ואִמי טפלוּ עליה בּעל־כּרחה?… לילי כּוּלה כּסוֹד לפני. סוֹד מַכאִיב־לב. “גן נעוּל אחוֹתי כלה, גן נעוּל, מַעין חתוּם”…

ה

כּסוֹד היא לילי לפני. סוֹד מַכאִיב־לב. רוּחָה משתּנה וּמתחַלף כּמה פּעמים בּיוֹם. דוֹמה לילי ליוֹם מעוּנן, אשר יִהיֶה בּעוֹנַת הקיץ: חוֹם וקוֹר משמשים בּעירבּוּביה. הנה הציצה החַמה מבּין מפלשי־העבים, וכל העוֹלָם נתמַלא זיו ואוֹרה. והנה הגיחוּ העבים ועלוּ ורבצוּ על־פּני השמש וכיסוּה, וחָשךְ אוֹר היוֹם וקדר העוֹלָם כּוּלוֹ.

אֵין לךָ יוֹם, אשר לא תקבּל לילי מכתּב מפּלוֹני. אֵין לךָ יוֹם, אשר לא תּענה לילי את פּלוֹני על מכתּבו.

יוֹדע אני, מי הוּא פּלוֹני. ואוּלָם את פּי לילי לא אֶשאָל. אינני מדבּר עם לילי על פּלוֹני. סבוּר אני, כּי טפל הוּא לגבּינוּ וּפה לא יכּירנוּ מקוֹמוֹ. אבל לילי עצמה מדבּרת עליו. האִם לא תּדבּר עליו יוֹתר מדי? וּלפי שהיא מדבּרת עליו יוֹתר מדי, אֵין הדברים נוֹגעים בּנַפשי כּל־כּךְ. בּרגָעים המעטים, אשר נשאַרנוּ שנינוּ לבדנוּ, מדבּרת לילי עליו וּמהללת אוֹתוֹ, מסַפּרת בּשבחוֹ. האִם לא תספּר בּשבחוֹ יוֹתר מדי? וּלפי שהיא מסַפּרת בּשבחוֹ יוֹתר מדי, אֵין הדברים נוֹגעים בּנַפשי כּל־כּךְ.

לילי אוֹמרת לי:

– רצוֹנךָ לָדעת, מי הוּא וּמה טיבוֹ? (מוֹרידה היא את עֵיניה לָאָרץ). יפה הוּא, יפה מאֵין כּמוֹהוּ. טוֹב הוּא, טוֹב מאֵין כּמוֹהוּ. ואַף־על־פּי־כן… (מרימה היא אֶת עֵיניה אֵלי וצוֹחקת). אֵליךָ לא יגיע… אֵיךְ יגיע אֵליךָ?…

מַה כּוונתה של לילי בּדברים אֵלה? האִם מתכּוונת היא להפיס את דעתּי? אוֹ אוּלי חוֹמדת היא לָצוֹן לָה?

לא. לא להפיס את דעתּי כּוונתה, ולא לָצוֹן תחמוֹד לָה. מַשלָה היא אֶת עצמה בּדברים. מכסה על נגעֵי לבּה.

הדבר בּרוּר לי כּשמש בּצהרים.

ו

אַחרי שתיית החַמים יצאוּ אמִי ולילי אֶל חדר־הבּישוּל לעסוֹק בּסעוּדת־הבּוֹקר, ואני ואָבי עמַדנוּ להתפלל. אני עשׂיתי תּפילָתי קצרה. ורק אָבי, כּשהוּא מעוּטף טלית וּתפילין, עדיִין עמד וּפניו אֶל הקיר ונתן שבח והוֹדיה לאלוֹהים. נכנסה לילי פּתאוֹם, והיא לבוּשה בּגָדיה וסוֹכךְ בּידה, וּפנתה ואָמרה אֵלי:

– בּוֹא, שימק!

– לאָן?

– אֶל מחוּץ לָעיר. נטיֵיל קצת. היוֹם נאֶה. היוֹם נפלָא.

אָבי הפךְ אֵליה אֶת ראשוֹ, עוֹמד וּמַבּיט בּה ממַעל למשקפי־הכּסף אשר לוֹ. ולילי עוֹמדת וחוֹבשת אֶת כּפפוֹתיה, מוֹשכת אוֹתן לזרוֹעוֹתיה ואוֹמרת:

– לא נתמַהמַה, אַבּא, לא נתמַהמה. בּמהרה נשוּב. גם אִמא יוֹדעת כּי הוֹלכים אנחנוּ. בּוֹא, שימק. ההוֹלךְ אָתּה?

כּשירה נפלָאָה, כּמַנגינה נעימה וּמעוֹדדת צללוּ הדברים הֵאלה בּאזני. נדמה לי, כּי בּדברים המעטים האֵלה שוֹמע אני הד קוֹלוֹ של שיר־השירים: "לכה דוֹדי, נצא השׂדה, נלינה בּכּפרים, נַשכּימה לכּרמים, נראֶה אִם פּרחה הגפן, הנצוּ הרימוֹנים?

נפעם מרוֹב שׂמחָתי אני יוֹצא אַחרי לילי, והאדמה כּאִילוּ נעלמה מּתחת רגלי. מַה זה היה ללילי? בּפּעם הראשוֹנה, מיוֹם שחָזרתּי לבית־אַבּא, קרה המקרה, כּי לילי תּקראֵני לטייל אִתּה. מַה זה היה ללילי?…

ז

צדקה לילי: היום נאֶה, היוֹם נפלָא.

להעריךְ אֶת עֶרכּוֹ של יוֹם־קיץ אשר כּזה אֶפשר רק בּעירי הקטנה והעניה, עֵת יעזוֹב אִיש אֶת הצפיפוּת והדחָק ויֵצא אֶל המרחָב, אֶל מרחַב עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. האדמה לָבשה אֶת אַדרתּה הירוּקה, אַדרת־הדשאִים. התקשטה בּכל קישוּטיה, בּפרחי־השׂדה מרוּבּי־הצבעים, עיטרה אֶת עצמה בּנַחַל־כּסף קטן, המפכּה מעֵבר האֶחָד, וּבחוֹרשה קטנה ועבוּתּה, המוֹריקה מעֵבר השני. מַראֵה הנַחַל הקטן כּמַראֵה עטרת־כּסף, שעיטרוּ לטלית שכּוּלָה תּכלת. וּמַראֵה החוֹרשה הקטנה והעבוּתּה כּמַראֵה בּלוֹרית עבה, עשׂוּיה תּלתּלים, אשר לפעמים יִגע בּה הרוּחַ.

לילי לָבשה שׂמלה כּחוּלָה דקה, קלה כּעשן, בּהירה כּאַויר הבּהיר, כּשמַיִם הבּהירים. בּידיה אָחזה סוֹכךְ ירוֹק, עשׂוּי סַלסלוֹת, וכפּוֹת־ידיה עוֹטפוֹת כּפפוֹת דקוֹת לבנוֹת. כּפרח היתה לילי כּוּלָה, כּפרח־התּכלת אשר בּשׂדה.

– זוֹהי הפּעם האַחרוֹנה, – אוֹמרת לי לילי – אשר בּיקשה רשוּת מאִמי לָצאת. רוֹצה היא בּפּעם האַחרוֹנה להיפּרד מן העיר, מן סביבוֹת העיר, מן “בּית־החַיִים”, מן הטחנוֹת, מן הנַחַל, מן הגשר הקטן אשר על־פּני הנחל. וּמפּני שפּעם אַחרוֹנה זוֹ לָה, עשׂתה אִמי רצוֹנה. הכּל עוֹשׂים רצוֹנה של כּלה, חַה־חַה. כּל אשר תּבקש הכּלה יֵעשׂה לָה. מַה תֹּאמַר אַתּה, שימק?

שימק אֵינו אוֹמר כּלוּם. שימק מַטה אוֹזן וּמַקשיב. נדמה לי, כּי דרכי לילי משוּנים היוֹם. עליזה היא יוֹתר מכּפי הרגיל. עליזה שלא כּדרךְ הטבע. וצוֹחקת בּעל־כּרחה. אוֹ אֶפשר טעוּת היא בּידי?

– התזכּרי, לילי, אֵימתי היִינוּ שנינוּ פּה?

אני מַזכּיר לָה, אֵימתי היִינוּ שנינוּ פּה. זה־כבר, זה־כבר, לפני רבּוֹת בּשנים, היה הדבר. שנינוּ יצאנוּ אָז אֶל השׂדה לתלוֹש יֶרק לחַג השבוּעוֹת. גם אָז הלכנוּ בּדרךְ הזאת, אשר אָנוּ הוֹלכים עתּה בּה. גם אָז עברנוּ על־פּני טחנוֹת־המַיִם, על־פּני הנַחַל, על־פּני הגשר הקטן, אשר על־פּניהם אָנוּ עוֹברים עתּה.

– ורק אֵינו דוֹמה טיוּלנוּ אָז לטיוּלנוּ עתּה, לילי. אָז רצנוּ שנינוּ כּצבאִים, קיפּצנוּ ודילגנוּ כּאַילוֹת־השׂדה על הרי־בשׂמים. ועתּה?

– ועתּה? – חוֹזרת לילי על שאֵלתי וגוֹחנת לקטוֹף פּרחים.

– עתּה הוֹלכים אָנוּ בּנימוּס וּבדרךְ־אֶרץ, כּראוּי לבני־אָדם מנוּמסים וּמיוּשבים כּמוֹנוּ. התזכּרי עוֹד, לילי, אֶת העֵת, אשר היִינוּ פּה בּפּעם האַחרוֹנה?

– בּעֶרב חַג השבוּעוֹת היִינו פּה בּפּעם האַחרוֹנה, – עוֹנה לילי וּמוֹשיטה לידי צרוֹר פּרחים נוֹתנים ריח, אשר קטפה בּשבילי.

– בּשבילי, לילי?

– בּשבילךָ, שימק! – אוֹמרת לי לילי ומלבּבת אוֹתי בּעֵיניה, בּעֵיניה היפוֹת והכּחוּלוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים, וּמבּט־עֵיניה נוֹקב ויוֹרד עד תּהוֹם לבּי.

ח

כּבר הרחַקנוּ מן העיר. כּבר הגענוּ עד הגשר הקטן אשר על־פּני הנחל. שם אני נוֹתן אֶת ידי לָה. בּפּעם הראשוֹנה, מיוֹם אשר חָזרתּי לבית אַבּא, אני נוֹתן אֶת ידי לָה.

הוֹלכים אָנוּ שנינוּ, זה ליד זה, ועוֹברים על־פּני הגשר. הקרשים מתנוֹעעים. המַיִם שוֹטפים בּהמוּלה מתּחת לרגלינוּ, רצים בּמרוּצה, מתפּתּלים ונוֹפלים בּמַשק־גלים וּבשאוֹן חרישי אֶל המוֹרד. שוֹמע אני אֶת דפיקוֹת לבּה של לילי, הקרוֹב אֵלי, קרוֹב כּל־כּךְ. בּפּעם הראשוֹנה, מיוֹם אשר חָזרתּי לבית אַבּא, קרוֹב לבּה אֵלי, קרוֹב כּל־כּךְ.

ונדמה לי, כּי מדי פּעם בּפעם מתקרבת לילי אֵלי יוֹתר ויוֹתר. ואני מַרגיש אֶת ריח שׂערוֹתיה היפוֹת. ואני חָש את עֶדנת ידה הענוּגה, אֶת חלקת כּפּה הנאָה, את חוֹם בּשׂרה. ונדמה לי, כי שוֹמע אני קוֹל דברים מקרבתה, כּדברים הכּתוּבים בּשיר־השירים: “אני לדוֹדי ודוֹדי לי”… וגם השמש, גם השמים, גם השׂדה, גם הנַחַל, גם החוֹרשה – כּוּלָם יחד נראִים לי, כּאילוּ נסוּכים הם בּרגע הזה אוֹר־יקרוֹת נפלָא, זיו וחן רב, אשר כּמוֹהוּ לא היה בּתּחילה. חבל, חבל, כּי קטן הגשר וצר כּל־כּךְ. רגע עוֹבר – ואנחנוּ עוֹמדים מעֵבר הגשר מזה, על־פּני כּר־הדשא. עוֹד רגע – וכף־ידה של לילי הרכּה והענוּגה מתחַמקת מידי, וגם השמש, גם השמים, גם השׂדה, גם הנַחַל, גם החוֹרשה – כּוּלָם יחד פּנה אוֹרם, פּנה זיוָם, פּנה חנם מהם.

– נפלָא הדבר, – אוֹמרת אֵלי לילי ועֵיניה היפוֹת והכּחוּלוֹת עמוּקוֹת כּשמים, עמוּקוֹת וּמלאוֹת דאָגה. – נפלָא הדבר: בּכל פּעם שאני עוֹברת אוֹ נוֹסַעת על־פּני המים, רוֹאה אני דמוּת־דיוֹקנוֹ של אָבי, וּבכל פּעם…

אני מַפסיק אוֹתה ואֵיני מַניח לָה לגמור אֶת דבריה.

– דברי שטוּת תדבּרי, לילי.

לילי חוֹשבת רגע. אַחַר־כּךְ היא אוֹמרת אֵלָי:

– דברי שטוּת? אָכן צדקתּ. דברי שטוּת אדבּר, מפּני ששטיה אָני. נַערה פּתיה אָני. האֵין זאת כי נַערה פּתיה אָני? אמוֹר אֶת האמת, שימק. אֶת האמת תֹּאמר לי, חַה־חַה־חַה!

לילי צוֹחקת, מַטה ראשה לאחוֹריה וּמַראַה לי אֶת שיניה־פּניניה היפוֹת. פּניה מאִירים בּאוֹר השמש, וכל הצבעים אשר על־פּני השׂדה מַזהירים בּעֵיניה העמוּקוֹת והחוֹלמוֹת, בּעֵיניה היפוֹת והכּחוּלוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים.

ט

לשוא! לא עלה בּידי להוֹכיח לָה, כּי בּין השוֹטים יִפּקד מקוֹמה, כי אֵינה שטיה כּלָל. יוֹדעת אני, אוֹמרת היא לי, כּי יֶשנם שוֹטים גדוֹלים ממנה. יוֹדעת היא זאת. אבל לעוּמתי אֵינה אֶלָא שטיה. והראיה – מַאמינה היא בּחלוֹמוֹת.

– האֵין זאת, שימק? הלא אַתּה אֵינךָ מַאמין, ואני מַאמינה. הנה אֶמש נראָה אֵלי אָבי בּחלוֹמי, והוּא לָבוּש בּגָדיו החמוּדים, שׂמח וטוֹב־לב וּמַקלוֹ בּידוֹ, והוּא פּוֹנה ואוֹמר לי בּנעימוּת וּבמתק־שׂפתים וּמסוֹבב אֶת מַקלוֹ בּשעת מַעשׂה: “בּאתי אֵליִךְ, בּתי, ליוֹם חתוּנתךְ וּליוֹם שׂמחַת לבּךְ”… וּבכן מַה תֹּאמַר עתּה, שימק?…

– לילי, אַל תּאמיני בּחלוֹמוֹת. אֵין חלוֹם בּלא דברים בּטלים.

– דברים בּטלים – אַתּה אוֹמר?

לילי עוֹמדת רגע תּפוּשׂת־מַחשבוֹת, הוֹפכת פּניה ורצה על־פּני השׂדה ועוֹמדת שוּב.

כּפרח, כּפרח בּין פּרחי השׂדה, נראֵית לי עתּה לילי על־פּני המרחָב הזה, המשׂתּרע לכל אַרבּע רוּחוֹת השמַיִם עד אין קץ ואֵין גבוּל. נקוּדוֹת־זהב היא זרוּעה. ציצים אדוּמים היא צבוּעה. תּכלת השמַיִם ממַעל לראשה. כּסף הנַחַל לרגליה. מכּל העברים נישׂאִים ונוֹדפים לאַפּינוּ ריחוֹת חריפים, ריחוֹת מוֹר ואהלוֹת עם כּל מיני ראשי בשׂמים. אָחוּז אני חַבלי קסם. שיכּוֹר אני ולא מיין.

וגם לילי עוֹמדת, גם היא אחוּזה חַבלי קסם. עוֹמדת היא בּתוֹךְ השׂדה, המכוּסה ציצים וּפרחים, עוֹמדת וּמַבּיטה אֵלי, והיא כּחוֹלמת, כּחוֹרשה החוֹלמת מרחוֹק.

על מה תּחשוֹב עתּה לילי? מַה תּגדנה לי עתּה עֵיניה, עֵיניה היפוֹת והכּחוּלוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים?

“אני חבצלת השרוֹן, שוֹשנת העמקים”… – הנה זאת תּגדנה לי עתּה עֵיניה. ונדמה לי, כּי מעוֹלָם לא היתה לילי דוֹמה כּל־כּךְ לשוּלמית אשר בּשיר־השירים, כּמוֹ שהיא דוֹמה לָה עתּה, בּרגע זה.

י

כּפרח נראֵית לי לילי, חבצלת השרוֹן. כּשוֹשנה פּוֹרחת נראֵית היא לי, שוֹשנת העמקים, בּמרחָב הזה, המשׂתּרע לכל רוּחוֹת השמַיִם עד אֵין קץ ואֵין גבוּל. נקוּדוֹת־זהב היא זרוּעה. ציצים אדוּמים היא צבוּעה. תּכלת השמים ממַעל לראשה. כּסף הנַחַל לרגליה. מכּל העברים נישׂאִים ונוֹדפים לאַפּינוּ ריחוֹת חריפים, ריחוֹת מוֹר ואהלוֹת עם כּל ראשי בּשׂמים. אָחוּז אני חַבלי קסם. שיכּוֹר אני ולא מיין.

לילי הוֹלכת, ואני אַחריה. קל־מהרה הוֹלכת לילי. קלה היא כּצביה, כּאַילה מאַילוּת השׂדה. פּניה מאִירים בּאוֹר השמש, וכל הצבעים אשר בּשׂדה מזהירים בּעֵיניה.

מעוֹלם, מעוֹלם לא היתה לילי דוֹמה כּל־כּךְ לשוּלמית אשר בּשיר־השירים, כּמוֹ שהיא דוֹמה לָה עתּה, בּיוֹם הזה.

– התכּירי, לילי, אֶת השׂדה הזה?

– לפנים היה שׂדךָ.

– וההר?

– הרךָ. כּל אשר פּה שלךָ היה לפנים. כּל אשר פּה שלךָ היה.

כּךְ אוֹמרת לי לילי, וּבת־צחוֹק קלה מרחפת על שׂפתיה היפוֹת. ואוּלָם נדמה לי, כּי צחוֹק תּצחַק עלי לילי, כּאשר צחקה לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים.

– הנשב?

– נשב.

יוֹשב אני על הגבעה וּמפנה מקוֹם בּשבילה. לילי יוֹשבת ממוּלי.

– פּה, התזכּרי, לילי, סיפּרתּי לָךְ לפנים, כּיצד אני…

לילי מקדמת אוֹתי וּמסיימת אֶת דברי:

– כּיצד אַתּה מוֹציא מפּיךָ את השם המפוֹרש וּמַרקיע לשחָקים, רוֹכב בּערבוֹת ודוֹאֶה על כּנפי־רוּחַ, על־פּני שׂדוֹת ויערים, על־פּני הרים ועמקים, על־פּני נהרוֹת וּמדבּרוֹת, עד אשר תּבוֹא לעֵבר מהרי־חוֹשךְ, למקוֹם היכל־הבּדוֹלח. שם יוֹשבת בּת־מַלכּה אחוּזת־קסם, והיא שבוּיה בּארמוֹנה זה שבע שנים, והיא יוֹשבת וּמצפּה לךָ, עד אשר תּבוֹא אֵליה וּתרחמנה ותגאָלנה ותשיב אֶת שבוּתה, חַה־חַה־חַה!…

לא. דרכי לילי משוּנים היוֹם. עליזה היא היוֹם יוֹתר מדי. עליזה שלא כּדרךְ הטבע. רב לָה. לכּל זמן. כּבר הגיעה השעה לפתּוֹחַ לָה אֶת לבּי, לגלוֹת לפניה את נַפשי.

יא

בּכל העֵת, מיוֹם אשר בּאתי לבית אַבּא, לא הגדתּי ללילי גם אֶת החלק העשׂירי מכּל הדברים, אשר הגדתּי לָה בּבּוֹקר הזה. פּתחתּי לָה אֶת לבּי. גיליתי לפניה את נַפשי. סיפּרתי לָה אֶת כּל האמת כּוּלָה: מה הדבר אשר הביאני הנה.

לוּלא מכתּבוֹ של אָבי וּברכּת מַזל טוֹב הרצוּפה בּתוֹכוֹ, לוּלא שלוֹש המלים שבּת אַחַר השבוּעוֹת, לא ראַני עתּה הנַחַל הזה, השוֹטף אֶל המוֹרד, לא ראַתני גם החוֹרשה הזאת, המוֹריקה מעֵבר השני.

ואני מעיד לי עֵדים נאמנים – אֶת הנַחַל השוֹטף אֶל המוֹרד, ואֶת החוֹרשה המוֹריקה מעֵבר השני, ואֶת השמַיִם הכּחוּלים אשר ממַעל לראשינוּ, ואֶת שמש־הפּז המַזהירה בּעֵיניה של לילי, ואֵת כּל אשר קדוֹש וטהוֹר הוּא, כּי בּאתי הנה רק בּשבילה, רק בּשבילה. כּי… אהבתּיה. סוֹף־כּל־סוֹף נאֶמרה המלה הזאת!

– כּי אהבתּיךְ, לילי, השוֹמַעת אָתּ? כּי אהבתּיךְ אַהבה עזה וּקדוֹשה, אַהבה תּמה וּברה, אַהבה זוֹ הכּתוּבה בּשיר־השירים: כּי עזה כמות אַהבה, קשה כשאוֹל קנאָה, רשפיה רשפּי אֵש, שלהבתיה… מַה זה היה לָךְ, לילי? בּוֹכיה אָתּ? מַה זה היה לָךְ?…

יב

לילי בּכתה.

לילי בּכתה – וכל העוֹלָם כּוּלוֹ לָבש קדרוּת. השמש לא האִיר. הנַחַל לא שטף. החוֹרשה לא הוֹריקה. הזבוּבים לא פּרחוּ, הציפּרים לא צייצוּ.

לילי בּכתה. הסתּירה לילי אֶת פּניה בּכפּוֹת־ידיה וּכתפיה חָרדוּ, וּבכיה הלךְ הלוֹךְ וגָדל, הלוֹךְ וגדל.

כּךְ יִבכּה יֶלד, בּהרגישו פּתאוֹם, כּי מתוּ עליו אָביו ואִמו. כּךְ יִבכּה אָדם על עוֹלָמוֹ, אשר חָרב ונשמַט מתּחת לרגליו.

לשוא היוּ דברי הניחוּמים אשר עמַלתי לנַחמה. לשוא דיבּרתּי על לבּה ושידלתּיה בּדברים. לילי מיאנה להינחם. לילי לא אָבתה לשמוֹע לדברי. אֵיחַרתי מן המוֹעֵד, אוֹמרת היא, נזכרתּי בּה לאַחַר זמן… לאַחַר זמן זכרתּי, כּי יֵש לילי בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. כּי יֵש לילי, אשר לב לָה להרגיש, ונפש לָה, השוֹאֶפת ועוֹרגת לעוֹלָם אַחר… אוּלי אֶזכּוֹר, אוֹמרת היא, את המכתּבים, אשר כּתבה אֵלי לפנים? ואוּלם – מַפסיקה היא אֶת דברי עצמה – אֵיךְ אוּכל ואֶזכּוֹר דברי־שטוּת כּעֵין אלה? כּלוּם לא תּראֶה עתּה בּעֵיניה, כּי דרכינוּ שוֹנוֹת זוֹ מזוֹ? כּי היא לא תּוּכל עוֹד להידמוֹת אֵלָי? אֵיךְ תּגיע אֵלָי? היא, שבּת ישׂראל היא, בּת עיר קטנה, אֵיךְ תּגיע אֵלָי?… עתּה רוֹאָה היא עין בּעין, כּי הסכּילה לעשׂוֹת, הסכּילה מאוֹד, שהציקה לי בּמכתּביה וּברמזיה הנלעגים, כּי אָבי ואִמי מתגעגעים עלי. לא. צריכה היתה להבין מראש, כּי לא תּוּכל להידמוֹת אֵלָי. אֵיךְ תּגיע אֵלָי? היא, שבּת ישׂראל היא, בּת עיר קטנה! צריכה היתה לראוֹת מראש, כּי אַחרי אשר לא עשׂיתי אֶת רצוֹן אָבי ואִמי, אַחרי אשר מריתי את פּיהם, לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיהם וּבחַרתּי לי דרךְ חדשה, בּוַדאי אַרחיק בּדרכּי זאת וּבוַדאי אַגבּיה עוּף ואֶנשׂא למַעלה־למעלה, עד כּי לא אֶראֶה אִיש, עד כּי לא אַכּיר אִיש.

– אִיש לא אֶראֶה, חוּץ ממךְ, לילי!

– לא. שוּם אִיש! שוּם אִיש! שוּם אִיש! לא תּראה שוּם אִיש ולא תּשמַע שוּם אִיש ואֶת הכּל תּשכּח לעוֹלָמים…

– אֶת הכּל אשכּח, ורק לא אוֹתךְ, לילי!

– לא. את הכּל! את הכּל! את הכּל!

יג

לילי חָדלה לבכּוֹת – ורוּחַ־חַיִים עברה על־פּני כּל. השמש מאִיר כּבתּחילה. הנַחַל שוֹטף. החוֹרשה מוֹריקה. הזבוּבים פּוֹרחים. הציפּרים מצייצוֹת.

לילי חָדלה לבכּוֹת ודמעוֹתיה יבשוּ, כּאשר יִיבשו אֶגלי הטל בּהיוֹת השמש.

וּפתאוֹם התחילה לילי להצטדק לפני. עתּה רוֹאָה היא עין בּעין, כּי פּתיה היא מאֵין כּמוֹה. מה הבּכי אשר בּכתה? לָמה בּכתה? מַה יֶחסר לנַפשה? הלא הרבּה עלָמוֹת מקנאוֹת בּה וּמקנאוֹת בּאָשרה, כּי רב הוּא!… ואֵש ניצתה בּעֵיניה, בּעֵיניה הכּחוּלוֹת והיפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים. מימַי לא ראִיתי עדיִין אֵש זוֹ בּעֵיניה של לילי. ואוֹדם פּרח בּלחָיֶיה היפוֹת, בּלחָיֶיה־שוֹשנים. מימַי לא ראִיתי עדיִין את לילי נלהבת כּל־כּךְ, סוֹערת כּל־כּךְ, כּמוֹ שהיתה נלהבת וסוֹעֶרת בּרגע הזה. ואני רוֹצה לאחוֹז בּידה, אַךְ לילי אֵינה נוֹתנת לי אֶת ידה. ואני אוֹמר לה בּלשוֹן שיר־השירים:

– הנךְ יפה, רעיתי, עֵת לחָייךְ לוֹהטוֹת ועֵינַיִךְ מזרוֹת זיקי אֵש…

לשוא! לילי אֵינה שוֹמעַת לשיר־השירים שלי. יֶש לָה שיר־השירים שלָה. לילי לא תּחדל להלל אֶת פּלוֹני וּלסַפּר בּשבחוֹ. אוֹמרת היא לי:

– דוֹדי צח ואָדוֹם, דגוּל מרבבה. טוֹב הוּא לי מאחרים. אֶפשר שאינוֹ מלוּמד בּחָכמה כּאחרים, אבל לב טוֹב חננוֹ אלוֹהים. אֶפשר שאֵינוֹ ערוּם וּפיקח כּאחרים, אבל נאמן הוּא לי. אוֹהב הוּא אוֹתי. אִילוּ ראִית אֶת המכתּבים, אשר הוּא כּוֹתב אֵלָי. אִילוּ ראִית אֶת המכתּבים!

– ליבּבתּיני – אני אוֹמר לָה שוּב, כּאילוּ אֵיני רוֹצה לשמוֹע אֶת דבריה – ליבּבתּיני, אחוֹתי כלה!…

והיא לי:

– חכּוֹ מַמתּקים וכוּלוֹ מַחמַדים – הוֹי, אילוּ ראִית אֶת המכתּבים, אשר הוּא כּוֹתב אֵלָי! אִילוּ ראִית אֶת המכתּבים!…

ואני שוֹמע בּדבריה אֵלה נעימה מוּזרה. קוֹל מוּזר אני שוֹמע. הקוֹל הזה – כּךְ נדמה לי – מתאַמץ להשתּיק קוֹל אַחר, הבּוֹקע ועוֹלה ממַעמַקי הלב.

הדבר בּרוּר לי כּשמש בּצהרים.

יד

לפתע־פּתאוֹם מתעוֹררת לילי וקמה מעל הדשא המבוּשׂם, מתנַעֶרת, זוֹקפת קוֹמתה, מַפשילה ידיה לאחוֹריה, והיא עוֹמדת כּנגדי וּמַבּיטה עלי מגָבוֹה.

גאָה ויפה, יפה עד להפליא, יפה שבעתיִם מאשר היתה, נראֵית לילי בּעֵינַי בּרגע הזה.

ירא אני לאמוֹר זאת. אַךְ נדמה לי, שאִם אוֹמר, כּי דוֹמה לילי לשוּלמית אשר בּשיר־השירים, יִהיוּ דברי רק כּבוֹד וּתהילה לשוּלמית אשר בּשיר־השירים.

האוּמנם כּבר בּא הקץ לדברינוּ? האוּמנם בּזה תּמה שׂיחָתנוּ? אני קם אַחריה ונגָש אֵליה. לילי פּוֹנה ממני הצדה.

– שוּבי, שוּבי, השוּלמית! – אני אוֹמר אֵליה שוּב בּלשוֹן שיר־השירים. – שוּבי, לילי, אֵלי בּעוֹד מוֹעֵד!… רק דבר אֶחָד אדבּר בּאָזנַיִךְ, רק עוֹד דבר אֶחָד, ואַחר אֶחדל.

לשוא. לשוא. לילי ממאֶנת לשמוֹע אֶת הדבר האֶחָד מפּי. כּבר הרבּינוּ שׂיחָה, היא אוֹמרת, די צרכּנוּ. כּבר דיבּרנוּ די צרכּנוּ אִיש לרעֵהוּ, ואוּלי עוֹד יוֹתר מכּפי צרכּנוּ. די, די. השעה מאוּחרת. ראֵה, כּמה מאוּחרת השעה! – אוֹמרת לילי וּמַראָה לי בּידה על השמים, וּמַראָה על השמש, השוֹפכת על ראשה אֶת זהריה, אֶת זהרי־הזהב הרכּים והעדינים. ולילי, חבצלת השרוֹן, שוֹשנת העמקים, מוּאֶרת כּוּלה בּאוֹר חָדש, בּאוֹר־פּז, אשר שפכה השמש על־פּני מרחַב השׂדה, ימין וּשׂמֹאל.

– הבּיתה, הבּיתה! – אוֹמרת לי לילי, והיא נחפּזת והוֹלכת ומאִיצה גם בּי. – הבּיתה, הבּיתה. כּבר הגיעה השעה, שימק, כּבר הגיעה השעה. אַבּא ואִמא יִדאגוּ לָנוּ. הבּיתה, הבּיתה!

ואני שוֹמע בּדבריה האַחרוֹנים האֵלה נעימה ידוּעה לי מלפנים, מלפני רבּוֹת בּשנים, והלָשוֹן לשוֹן שיר־השירים:

– בּרח, דוֹדי, וּדמה־לךָ לצבי אוֹ לעוֹפר האַילים על הרי בשׂמים…

טו

הימים עוֹברים. השבוּעוֹת חוֹלפים. הנה בּא חַג השבוּעוֹת הנעים, חג־הירק. הנה עבר חַג השבוּעוֹת הנעים, חג־הירק. הנה הגיעה השבּת שאַחַר השבוּעוֹת. הנה חָלפה השבּת שאַחַר השבוּעוֹת. ועוֹד שבּת אַחַת עברה, ועוֹד שבּת שנית חָלפה. ואני עדיִין יוֹשב בּבית־אבַּא. ואני עדיִין מתאָרח בּעירי הקטנה.

מַה לי פּה? לא כּלוֹם. אָבי ואִמי חוֹשבים, כּי חָזרתי בּתשוּבה, כּי מהרהר אני חרטה אל מַה שהיה: על אשר מריתי אֶת פּיהם ולא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיהם. והם שׂמחים על זה, שׂמחים מאוֹד.

ואני? מה אני עוֹשׂה פּה? מה לי פּה? לא כּלוֹם. בּכל יוֹם וָיוֹם אני יוֹצא יחידי לטיֵיל מחוּץ לָעיר. שם, מעֵבר לטחנוֹת. שם, מעֵבר לגשר. שם, בּמרחַב השׂדה, המשׂתּרע לכל רוּחוֹת השמים עד אֵין קץ ואֵין גבוּל. מעֵבר האֶחָד שוֹטף נַחַל־כּסף קטן, וּמעֵבר השני מוֹריקה חוֹרשה קטנה עבוּתה. מַראֵה הנַחַל כּמַראֵה עטרת־כּסף, שעיטרוּ לטלית שכּוּלָה תּכלת. וּמראֵה החוֹרשה כּמַראֵה בּלוֹרית עבה, עשׂוּיה תּלתּלים, אשר לפעמים יִגע בּה הרוּח.

שם אני יוֹשב יחידי על ראש הגבעה. על אוֹתה הגבעה, אשר זה לא כּבר ישבנוּ עליה שנינוּ, אני ולילי, חבצלת השרוֹן, שוֹשנת העמקים.

על אוֹתה הגבעה, אשר לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, הלכנוּ שנינוּ, אני ולילי, לתלוֹש בּה יֶרק לחַג השבוּעוֹת.

על אוֹתה הגבעה, אשר לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, היִינוּ מקפּצים עליה שנינוּ, אני ולילי, מקפּצים וּמדלגים כּצבאוֹת אוֹ כּאַילוֹת השׂדה על הרי־בשׂמים.

שם, על אוֹתה הגבעה, אשר בּה טמוּנים זכרוֹנוֹתי הטוֹבים, זכרוֹנוֹת ימי נעוּרי, אשר חָלפוּ לבלי שוּב עוֹד, זכרוֹנוֹת אָשרי, אשר אָבד לעוֹלָמים, אני יוֹשב יחידי שעוֹת ארוּכּוֹת, יוֹשב וּמבכּה על השוּלמית שלי, אשר עד עוֹלָם לא אֶשכּחנה ולא אַסיחנה מלבּי.

טז

וּמה אֵירע להשוּלמית שלי? מה היה ללילי? מה היה סוֹף דבר?

אַל תּאִיץ בִי, הקוֹרא, ואַל תּאַלצני לספּר לךָ סוֹף דבר. סוֹפוֹ של דבר, אפילוּ טוֹב הוּא מאוֹד, אֵינוֹ אֶלָא צליל נוּגה. וּכנגד זה תּחילתוֹ נעימה תּמיד. וּלפיכךְ נקל לי ונעים לי יוֹתר לספּר לךָ עוֹד פּעם אֶת הסיפּוּר הזה מתּחילתוֹ, להתחיל שוּב מבּראשית. ועוֹד פּעם בּלשוֹן זוֹ:

אָח היה לי וּשמוֹ בֶּני. וטבע אָחי בּמים. והשאִיר אַחריו יתוֹמה קטנה. וקראוּ אֶת שמה לילי. וּמוֹצא השם מאֶסתּר־לאָה: לאָה – לילי. ויפה היתה לילי, כּשוּלמית היפה אשר בּשיר־השירים. וגָדלנוּ שנינוּ יחדיו, אני ולילי, כּאָח ואחוֹת. ואָהבנוּ זה את זה, אני ולילי, כּאָח ואחוֹת.

וגוֹמר, וגוֹמר.

תּחילתוֹ של סיפּוּרי נעימה מסוֹפוֹ.

וּלפיכך תּהי־נא תּחילָה זוֹ גם סוֹף סיפּוּרי, סיפּוּרי זה האמתּי, אשר לא בּדיתי מלבּי, אשר כּאֵב וצער מקוֹרו, ואשר על־כּן לָקחתּי רשוּת לעצמי לקרוֹא לוֹ שם: פּרקי שיר־השירים.