בין אדם לחברו: טיפּוּסים שפּוֹחתים והוֹלכים

 

הקדמה קטנה    🔗

אָמַר המחַבּר: בּין הטיפּוּסים השוֹנים החַיִים וּמתרגשים בּרחוֹבנוּ, רחוֹב־היהוּדים, אַתּה מוֹצא מיני בּריוֹת וּפרצוּפים בּוֹדדים, יחידי־סגוּלָה, שהגיעה שעתם להסתּלק מעולָמנו, שפּוֹחתים והוֹלכים. כּל המציֵיר נפש חַיה מיִשׂראֵל, גוֹרם הנאה לדוֹרוֹ; וכל המַעמיד ציוּן לאֵלה הבּריוֹת המסתּלקוֹת, כּאילוּ קיֵים עוֹלָם מלא, עוֹלָם שהוֹלךְ ונחרב. הבּריוֹת הלָלוּ עוֹמדוֹת לפניךָ ותוֹבעוֹת תּיקוּנן: “ציירנוּ, כּתבנוּ בּספר, למַען יֵדע דוֹר אַחרוֹן”. וּמן הטיפּוּסים האֵלה יֵש בּדעתּי להקריב לפני הקוֹרא חבוּרה שלמה. מקצתם אני נוֹתן בּזה לאַלתּר. ואֶת השאָר אני מַניח להבּא, כּשתּהיֶה השעה מוּכשרת לכךְ.

 

א. נח־ווֹלף הקצב    🔗

אַף אִילוּ היה עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים גָדוֹל שבעתים מכּפי שהוּא תּמיד, לא היתה השעה מַספּיקה לנח־ווֹלף הקצב לכלוֹת אֶת מלאכתּוֹ עד תּפילת מנחה הגדוֹלה.

כּל־שכּן עכשיו, שהיוֹם קצר והמלָאכה מרוּבּה. נח־ווֹלף הקצב צריךְ לכפּר היוֹם אֶת פּני כּל אַנשי העיר, לבקש סליחה וּמחילה מאֵת כּל לקוֹחוֹתיו וּשכניו, מכּל אֵלה הקוֹנים בּשר כּשר בּחנוּתוֹ וּמכּל אֵלה הדרים עמוֹ בּשכוּנה אֶחָת, מאֵלה שחנוּתם קבוּעה סמוּךְ לחנוּתוֹ בּמקוֹלין, וּמאֵלה שמקוֹמם קבוּע סמוּךְ למקוֹמוֹ בּבית־הכּנסת של הקצבים.

אֵין לךָ אָדם בּעיר, שלא נתקל בּוֹ נח־ווֹלף הקצב ולא פּגע בּוֹ לרעה בּמשךְ ימוֹת השנה. ולא משוּם שנח־ווֹלף אִיש קשה לבּריוֹת, אֶלָא – כּךְ הוּא מעיד על עצמוֹ – משוּם שיֵצר־לבּוֹ רע מנעוּריו, ויִצרוֹ הרע מַשׂיאוֹ לָריב וּלהתנַגח עם כּל העוֹלָם כּוּלוֹ.

כּיוָן שנכנַסתּ לחנוּתוֹ בּמקוֹלין לקנוֹת בּשׂר, שוּב אִי אַתּה בּן־חוֹרין להיפּטר ממנוּ בּלא כלוּם. מוּבטח לָךְ, שלא ישלחךָ מעל פּניו עד אשר יִשפּוֹךּ עליךָ עביט של צוֹננים על לא דבר.

נכנסה בּעלת־בּית אֶצלוֹ:

– רב נח־ווֹלף, יֶש לךָ בּשׂר חָי?

– בּשׂר חָי? מנַיִן לי בּשׂר חָי? בּשׂר נבלה, אִם רצוֹנךְ בּכךְ תּמצאִי אֶצלי לרוֹב!

או:

– רב נח־ווֹלף, יהי בּרצוֹנךָ ליתּן לי חלק יפה.

– יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּח, כּי אֶתּן לָךּ אוֹתוֹ החלק מַמש, שאַתּ נאָה לוֹ והוּא נאֶה לָךְ!

או:

– רב נח־ווֹלף, לָמה נתתּ לי נבלה סרוּחָה זוֹ, בּמחילה מכּבוֹדךָ?

– נבלה סרוּחָה אָמרתּ? תּמהני! וכי ראִית מימַיִךְ שנבלה סרוּחָה אַחַת תּתכּבּד בּקלוֹן חברתּה?…

בחרפוֹת וגידוּפים אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ פּוֹגע נח־ווֹלף הקצב תּמיד בּקוֹנוֹתיו, בּעלוֹת־הבּתּים שבּעיר. ואִם בּבעלוֹת־הבּתּים כּךְ, בּנערוֹת המשרתוֹת שלָהן על אַחַת כּמה וכמה. נַערה משרתת, כּשמַגיעה שעתה לילךְ לאִיטליז, הרי היא מקללת אֶת יוֹם־היוָלדה. יוֹדעת היא מראש, כּי בּחנוּתוֹ של נח־ווֹלף הקצב לא תּינקה: אוֹ כּי יצליף על פּניה בּלָשון של עֶגלה שחוּטה מלמַעלָה למַטה, אוֹ כּי יחבּוֹש לָה לראשה אֵת סַל־הנצרים אשר בּידה, או כּי יגָרשנה מעל פּניו בּחרפּה וָבוּז:

– לכי לָךְ, יוֹנתי, לכי לשלוֹם למקוֹם אַחר! הרבּה קצבים יֶש לוֹ להקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא בּעוֹלמוֹ גם בּלעדי.

ואוּלם אֵין בּכךְ כּלוּם. אמת היא, נח־ווֹלף הקצב הוּא יהוּדי שסוּרוֹ רע, כּעסן וּמשוּגע, ואַף־על־פּי־כן לא יעזבוּהוּ קוֹניו ולא יֵלכוּ לבקש לָהם בּשׂר כּשר בּמקוֹם אַחר, לפי שנח־ווֹלף הוּא הטוֹב שבּקצבים. הטוֹב והישר מכּוּלָם. הכּל יוֹדעים, כּי מֹאזניו של נח־ווֹלף מֹאזני־צדק הם ואבניו אַבני־צדק, וכל דבריו אמת וצדק. נח־ווֹלף שאָמר לָךְ, כּי הבּשׂר המוּנח לפניךָ משחוּטי יוֹם־אֶתמוֹל הוּא, אַל תּפקפּק בּדבריו. נח־ווֹלף שהבטיח לךָ אֶת הטחוֹל, אֶת היוֹתרת על הכּבד אוֹ כּף רגל עֵגל לכבוֹד השבּת, אַל תּהרהר אַחריו. וּמלבד זאת, מַעלָה יתירה יֶש לוֹ לנח־ווֹלף, שאֵין דרכּוֹ לעשׂוֹת קנוּניה עם הנערות המשרתוֹת, אוֹ לָתת יד לחבריו הקצבים, כּדי להוֹנוֹת אֶת בּעלי־הבּתּים, וּלפיכךְ הנערות המשרתוֹת מתנַכּלוֹת כּל הימים להרע לוֹ וחבריו הקצבים מוּכנים וּמזוּמנים תמיד לקרוֹע אוֹתוֹ כּדג. כּפגע רע וּכשׂטן המַשחית עוֹמד נח־ווֹלף על דרכּם, כּעֶצם בּגרוֹנם הוּא. יהוּדי קשה־עוֹרף. כּיוָן שהקשה פּעם אַחַת אֶת ערפּוֹ, שוּב אִי־אֶפשר להזיזוֹ ממקוֹמוֹ, משוּל כּשוֹר זה קוֹדם השחיטה.

ואַף מַראֵהוּ של נח־ווֹלף כּמַראֵה שוֹר, כּתוֹעפוֹת־ראֵם מַראֵהוּ. בּעל קוֹמה, בּעל כּתפים, בּעל פּנים אדוּמים ובעל שתּי ידים. עמד והרים אֶת קרדוּמוֹ על הבּשׂר, מיד מתמַלאֹות עֵיניו דם וחמת־רצח תּוֹססת בּהן. דוֹמה, כּאִילוּ הפּרה השחוּטה אוֹ השוֹר הטבוּח חטא חָטאוּ בּחַיֵיהם ונגמַר דינם אַחרי מוֹתם למרק אֶת עווֹנם וּלקיים מצוַת חיבּוּט־הקבר על־ידי נח־ווֹלף וקרדוּמוֹ.

“לסטים מזוּין!” – אוֹמרים עליו אַנשי העיר וּמתיראִים מפּניו כּמפּני חַיה טוֹרפת, שדרכּה להזיק.

ואוּלם אִם בּכל ימוֹת השנה מיצר נח־ווֹלף לבּריוֹת והוֹלךְ עמהן בּקרי, הרי אֵין דרכּוֹ בּכךְ כּשמַגיעים הימים הנוֹראִים, ימי התּשוּבה. כּיוָן שהגיעוּ הימים הנוֹראִים, ימי התּשוּבה, שוּב אֵין להכּיר אֶת נח־ווֹלף הקצב. נהפּךְ נח־ווֹלף והיה לאִיש אַחר. עכשיו חָסיד הוּא, עניו הוּא, ירא־שמים וירא־חטא, מפחד מפּני חלוֹם רע כּמפּני מַלאַךְ־המות. חָדל לָריב וּלהתנַגח עם חבריו הקצבים, נַעשׂה רךְ וָטוֹב לבּעלות־הבּתּים וּמבטל רצוֹנוֹ מפּני רצוֹן הנערוֹת המשרתוֹת. לא, אֵין זה אוֹתוֹ נח־ווֹלף שבּשאָר ימוֹת השנה. אפילוּ אֶת הבּשׂר הוּא מקצב עתּה לא מתּוֹךְ כּעס וחמת־רצח, כּדרכּוֹ תּמיד, אֶלָא בּשוּבה וָנַחַת, בּרחמים וחנינה. נהפּךְ נח־ווֹלף הקצב והיה לאִיש אַחר.

וּכשמַגיע עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, הוּא מזדרז לגמוֹר אֶת מלאכתּוֹ בּעוֹד בּוֹקר. שחרית כּבר התפּלל בּמנין ראשוֹן, עם הנץ החַמה והרי הוּא לוֹבש בּגדי יוֹם טוֹב והוֹלךְ מבּית לבית, אֶל כּל לקוֹחוֹתיו וּשכניו, מַכּריו וּמיוּדעיו, לכפּר אֶת פּניהם, לבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם ופגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לוֹ ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

 

ב. עזריאֵל הדייג    🔗

מיוֹם שנברא העוֹלָם עדיִין לא ראה אָדם בּריה זוֹעֶמת ורוֹגזת כּעזריאֵל הדייג.

יהוּדי זוֹעֵם, בּעל פּנים זוֹעמים ועֵינַיִם זוֹעמוֹת, שגבּוֹת עֵיניו־עבוּתּוֹת וּשׂפמוֹ סוֹמר וּזקנוֹ כּאִילוּ הוּדבּק ללחָייו, וּלבוּשוֹ בּגד של מוּךְ בּין בּימוֹת החַמה וּבין בּימוֹת הגשמים, וציציוֹתיו נוֹשרוֹת לוֹ מחיקוֹ, וריח דגים חַיִים נוֹדף ממנוּ למרחוֹק כּדי תחוּם־שבּת, – זוֹהי דמוּת־דיוֹקנוֹ של עזריאֵל הדייג.

בּכל ימוֹת השבוּע אֵין שוּם בּריה רוֹאָה אוֹתוֹ וּמַשגיחָה בּקיוּמוֹ. ורק בּעֶרב שבּת וּבעֶרב יוֹם טוֹב הוּא מתגלה בּשוּק עם עגָלה גבוהה, טעוּנה דגים. על העגּלה מתנוֹססת בּתוּלה שחוֹרה בּעלת פּנים מחוּטטים, שהוֹשיבוּה להשגיח על הדגים. ואִשתּוֹ של עזריאֵל, מייטה הדייגת, אִשה יהוּדית שכּרסה בּין שיניה, אַף הִיא עוֹמדת כּאן ליד העגָלה, אוֹחזת פּלס בּידה וּמַשגיחה על הדגים, ועזריאֵל הדייג עצמוֹ אַף הוּא אֵינוֹ זז ממקוֹמוֹ וּמַשגיח על הדגים.

– דגים – דגים – חַיִים – מפרכּסים – נשי יִשׂראֵל – לכבוֹד השבּת!

כּךְ עוֹמד עזריאֵל הדייג ליד עֶגלָתו וּמַכריז בּקוֹל רם וּבניגוּן נאֶה על־פּני כּל השוּק ואֵינוֹ גוֹרע עין מן הנשים, הצוֹבאוֹת על העגָלה מכּל העברים, שוֹלחוֹת ידיהן וּמפשפשוֹת בּדגים. ממַששוֹת בּראשיהם, מציצוֹת לתוֹךְ אגידיהם, דוֹחקוֹת אֶצבּע לתוֹךְ עֵיניהם או בּבטנם, ־ וכל זה לא לרצוֹן הוּא לעזריאֵל הדייג, תּוֹעֵבה הוּא לוֹ. והריהוּ מגָרש אֶת הנשים מעל העגָלה וגוֹעֵר בּהן בּנזיפה:

– לכל הרוּחוֹת! רב לָכן למַשש!

אַחרי הדברים האֵלה, הנאמרים בּחשאי וּבמהירוּת, חוֹזר עזריאֵל הדייג לעבוֹדתוֹ וּמַכריז שוּב בּקוֹל רם וּבניגוּן נאֶה על־פּני כּל השוּק:

– דגים – דגים – חַיִים – מפרכּסים – נשי יִשׂראֵל – לכבוֹד השבּת!

כּל אִשה יהוּדית, בּין בּעלת־בּית וּבין משרתת, חשוּדה אֵצל עזריאֵל הדייג, שצריכה היא לעין צוֹפיה. כּלוֹמר, אֵין הוּא חוֹשד חָלילה בּבת יִשׂראֵל, שתּשלח ידה בּגנבה; אבל דין דגים דין אַחר הוּא. עזריאֵל הדייג הוֹלךְ לטעמוֹ: סתם אִשה, ואפילוּ עשירה היא, ואפילוּ צדקנית היא, עלוּלה להעלים דג אֶחָד בּשעת מהוּמה וּלשׂימוֹ בּכליה בּאין רוֹאים. “דגים, אוֹמר הוּא, הם בּחזקת נסיוֹן, שלא כּל בּעלת־בּית יכוֹלה לעמוֹד בּוֹ”… וכמה פּעמים יִקרה מקרה לא־טהוֹר: אַחַת הנשים הצוֹבאוֹת על העגָלה נכשלת בּעבירה ונתפּסת בּיד, ועזריאֵל הדייג עוֹמד עליה וטוֹפח לָה בּדג על פּניה בּראש כּל חוּצוֹת. אָז יקוּם שאוֹן והמוּלה, והכּל ממַהרים אֶל מקוֹם הקלקלה. יהוּדים מן השוּק מַניחים אֶת מלאכתּם, נזעקים וּמתרגשים וּמתעוררים על עוול, עוֹמדים לימין האִשה המוּכּה וּמַשׂיאים עֵצה לעלוּבת־נפש זוֹ, כּי תּתבע אֶת מַעליבה לדין בּערכּאוֹת שלָהם, אוֹ כּי תּמשכהוּ וּתביאֵהוּ עד הרב. ואוּלָם מפּני שהחרפּה גדוֹלה מאוֹד, גדוֹלה מן הכּאֵב, מתבּטל הענין וּמתנַדף מאֵלָיו.

רבּוֹת מנשי העיר יוֹדעוֹת אֶת עזריאֵל הדייג וּמַכּירוֹת אֶת טיבוֹ מכּבר. יוֹדעוֹת הן, כּי הדגים אשר הוּא מוֹכר קוֹדש הם ואסוּרים בּנגיעה. כּל הנוֹגע בּדגיו של עזריאֵל הדייג כּנוֹגע בּבבת־עֵינוֹ.

– כּמה תּדרוֹש היוֹם מחיר ליטרה אַחַת של אבנים טוֹבוֹת? – שוֹאלת אוֹתוֹ אַחַת הנשים מבּעלוֹת הבּתּים שבּעיר, כּשהיא עוֹמדת עם סַלָה מרחוֹק ורוֹמזת בּאֶצבּעה הקטנה על העגָלה.

– לא אבנים טוֹבוֹת אני מוֹכר, אֶלָא דגים! – עוֹנה אוֹתה עזריאֵל הדייג ואֵינוֹ מזכּה אוֹתה אפילוּ בּמַבּט אֶחָד מעֵיניו הזוֹעמוֹת, והריהוּ מסַיֵים בּקוֹל רם וּבניגוּן נאֶה:

– דגים – דגים – חַיִים־ מפרכּסים – נשי יִשׂראֵל!

“יהוּדי מנוּוָל!” – אוֹמרוֹת עליו הנשים בּחמתן. חָשקה נַפשן מאוֹד להרחיק ממנוּ, לשׂטוֹת מעליו ולעבוֹר, אבל לא בּידן הדבר לעשׂוֹתוֹ: אֵין בּעיר דייגים אחרים, חוּץ מעזריאֵל הדייג, וסַכּנה נשקפת לכל אִשה מיִשׂראֵל לעשׂוֹת חָלילה אֶת שבּתּה חוֹל, בּלא דגים. והכּל יוֹדעים, כּי אִשה כּתריאֵלית נוֹח לָה למוּת בּעֶצם ימי עלוּמיה מלעשׂוֹת אֶת שבּתּה חוֹל, בּלא דגים. כּי אָדם שמת, אֵין לוֹ אַחַר המיתה אֶלָא חיבּוּט־הקבר ויִסוּרי־גיהינוֹם בּלבד; ואִשה כּתריאֵלית שעשׂתה שבּתּה חוֹל, בְלא דגים לסעוּדה, כּדת היוֹם, – אוֹי לָה ואבוֹי לָה. אוֹי לָה מבּעלָה בּעוֹלָם הזה ואבוֹי לָה בּעוֹלם הבּא!…

ּכשמַגיע עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, מזדרזוֹת הנשים עם השכּמת הבּוֹקר וּממהרוֹת בּסַליהן אֶל השוּק כּל עוֹד רוּחן בּהן.

חוֹששוֹת הן, שמא תּאַחרנה מן המוֹעֵד ותחמצנה אֶת מצוַת הדגים. דרכּוֹ של עזריאֵל הדייג בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים להשכּים עם שחר וּלכלוֹת מלאכתּוֹ עד הבּוֹקר. וּבשעה ששאָר היהוּדים מתכּנסים לבתּי־כּנסיוֹת וּלבתּי־מדרשוֹת, עוֹמדים וּמַמתּינים לעוּגוֹת־הדבש מידי הגבּאִים, אוֹתה שעה כּבר התקדש עזריאֵל הדייג והיטהר והתלבּש לכבוֹד יוֹם טוֹב. הסיר עזריאֵל אֶת בּגד־המוּךְ מעליו ולבָש קפּוֹטה עבה וּמַבהיקה, המשמשת לוֹ לשבּתוֹת וימים טוֹבים, ואַף־על־פּי־כן ריח דגים חַיִים נוֹדף ממנה למרחוֹק.

חזקה על עזריאֵל הדייג, כּי יִהיֶה מן הזריזים המַקדימים בּיוֹם הזה. ראשוֹן לכל אָדם יגמוֹר אֶת עסקיו, ראשוֹן לכל אָדם יֹאכל אֶת הסעוּדה המַפסקת, ראשוֹן לכל אָדם יבוֹא לבית המדרש, יִתעטף בּטליתוֹ ויעמוֹד אֶל הכּוֹתל עֶשׂרים ואַרבּע שעוֹת רצוּפוֹת, ולא יזוּז ממקוֹמוֹ, ולא יֵשב לנוּח אפילוּ רגע אֶחָד. וּתפילָתוֹ של עזריאֵל הדייג תּפילה בּלחש היא – אִיש לא יִשמַע אֶת קוֹלוֹ. ודמעוֹתיו אשר יוֹריד בּשפע מרוּבּה תּרדנה בּמסתּרים – אִיש לא יִראֶה אֶת דמעוֹתיו.

ואוּלָם כּל אֵלה הם דברים שבּין אָדם למקוֹם. לפי שעה, בּעוֹד היוֹם גָדוֹל, חַייב עזריאֵל הדייג לגמוֹר אֶת הענינים שבּין אָדם לחברוֹ. והרי הוּא מַחזיר על פּתחי קוֹניו וקוֹנוֹתיו, נכנס לבתּיהם, מכפּר אֶת פּניהם וּמבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם וּפגעתי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לוֹ ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש. כּדת היוֹם.

 

ג. גוֹנטה המלמד    🔗

שמוֹ בּיִשׂראֵל רב זימל. ולָמה קראוּ לוֹ גוֹנטה? להוֹדיעךָ שאָדם רע הוּא מטבעוֹ, רע ואַכזרי, כּאוֹתוֹ הרוֹצח גוֹנטה בּשעתוֹ.

אָמנם רב זימל הוּא מלמד מפוּרסם לשבח וּמוֹניטין יצאוּ לוֹ בּכל העיר, כּי בּעל תּנךְ הוּא וּבעל לשוֹן־קוֹדש נפלא מאֵין כּמוֹהוּ, אֶלָא שגם המַכּות, אשר הוּא מַכּה אֶת תּלמידיו, מוֹניטין יצאוּ לָהן בּכל העיר, כּי מכּוֹת נפלָאוֹת הן מאֵין כּמוֹהן, מכּוֹת יפוֹת ונאמנוֹת. רב זימל מייסר אֶת תּלמידיו בּלי חמלה, מַכּה בּעֶברתוֹ על ימין ועל שׂמאֹל, סוֹטר לחי וּמוֹחץ קדקוֹד והוֹרג אֶת הנפש! בּיִחוּד כּוֹחוֹ גָדוֹל בּמלקוּת, אֵין כּמוֹהוּ מוּמחה לאוֹתוֹ דבר. וּמפּני שרב זימל המלמד הוּא זקן בּן שמוֹנים, שחינךְ על בּרכּיו דוֹרוֹת אחָדים והעמיד תּלמידים הרבּה, לפיכךְ אֵין בּעיר כּמעט אֶחָד אשר יוּכל להתפּאֵר, כּי לא לָקה בּגוּפוֹ ולא טעם טעם רצוּעה מידי זימל גוֹנטה. זימל גוֹנטה – חַייבים אנוּ לספּר גם אֶת שבחוֹ שלא בּפניו – אֵינוֹ נוֹהג כּבוֹד בּתלמידיו ואֵינוֹ מבכּר אֶת האֶחָד על־פּני השני: בּין שסרח התּינוֹק וּבין שלא סרח, בּין שבּן־עשירים הוּא ובין שבּן־עניים הוּא, אַחַת דתו: “לךְ השתּטח על הסַפסל, כּי לכךְ נוֹצרתּ”.

לקיים דין מַלקוּת בּתלמידיו – כּצחוֹק הוּא בּעֵיניו. לשעבר, כּשהיוּ שנים כּתיקוּנן וזימל גוֹנטה עדיִין צעיר היה וכוֹחוֹ כּוֹחַ־עלוּמים, לא ידע רחם בּחינוּךְ תּלמידיו: היה עוֹקר אוֹזן ותוֹלש שׂער, משבּר זרוֹע וּמפרק אברים ועוֹשׂה אֶת ילדי יִשׂראֵל בּעלי־מוּמים. וכי קל בּעֵיניךָ גוֹנטה שכּמוֹתוֹ? יהוּדי חָסוֹן כּאַלוֹן. עוֹג מלךְ הבּשן. בּעל קוֹמה וּבעל עצמוֹת. אֵינוֹ מעשן סיגָריוֹת ואֵינוֹ מריח טאבּאק, אֵינוֹ שוֹתה ייש ואֵינוֹ משתּמש בּמשקפים, וכל שיניו קיימוֹת לוֹ בּפיו, אַף אַחַת מהן לא נעדרה. וּזקנוֹ זקן קלוּש, ששׂערוֹתיו ספוּרוֹת, וּמַראֶה לָהן כּעֵין הכּסף. ועוֹר פּניו צמוּק וּמַבהיק, וּמַראֶה לוֹ כּעֵין הקלף. וּלחַייו שתּי עצמותֹ גדוֹלוֹת בּוֹלטוֹת מהן. וּמצחוֹ קמטים עמוּקים לוֹ, קמטים על־גבּי קמטים. וידיו משׂוֹרגוֹת גידים. וקוֹל לוֹ כּלביא. מעוֹלָם לא ראתה עֵין אָדם בּת־צחוֹק מאִירה אֶת הפּנים הנוֹראִים האֵלה. מעוֹלָם לא שמעה אוֹזן, ואפילוּ של אִשתּוֹ וּבניו, דברים טוֹבים ורכּים מפּיו. אֵין לךָ דבר מעוֹרר בּלהוֹת בּלבּוֹת תּינוֹקוֹת של בּית רבּם כּדברי האִיוּם: “הנה אֶשלחךָ אֶל זימל גוֹנטה ללמוֹד תּוֹרה בּחַַדרוֹ!”

“גוֹנטה הרוֹצח” – זה שמוֹ וזה זכרוֹ בּעיר.

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, שבּוֹ גוֹנטה הקשה כּבּרזל נעשׂה רךְ כּדוֹנג. הקמטים העמוּקים בּמצחוֹ מַחליקים והוֹלכים, הפּנים הצמוּקים והמַבהיקים כּעֵין הקלף מתלהבים קצת וּמַסמיקים, ועל השׂפתים הנזעמוֹת תּמיד מתגלית וּמאִירה בּת־צחוֹק קלה ועגוּמה, כּזוֹ של תּינוֹק המבקש לבכּוֹת. אוֹתוֹ היוֹם עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הוּא.

חָזר זימל גוֹנטה מבּית־המרחָץ, כּוּלוֹ חפוּף ורחוּץ, שׂער ראשוֹ גָזוּז לכבוֹד יוֹם טוֹב ושׂערוֹת זקנוֹ הספוּרוֹת מסוֹרקוֹת וּמפוּרדוֹת אַחַת אָחָת, והוּא לָבוּש קפּוֹטת־השבּת הקרוּעה והסדוּקה, זוֹ קפּוֹטת־האַטלס שלוֹ, וכוֹבע של פּלוּסין עם גף רחב חָבוּש לראשוֹ. והרי הוּא מהלךְ בּעיר, מגָרר אֶת סַנדליו בּרגליו, מגָרר וּמהלךְ מבּית לבית, אֶל כּל בּעלי־הבּתּים שהיוּ תּלמידיו לפנים, וּמכפּר אֶת פּניהם וּמבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם וּפגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לוֹ ואוֹמרים:

– וּגם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היום.

 

ד. רב משה־וולוול בּעל־עגלה    🔗

כּל האוֹמר, כּי בּני־אָדם אֵינם מצוּוים לשׂאת עוּלוֹ של בּעל־עגָלה ואֵינם מחוּיבים להתענוֹת תּחת ידוֹ, סימן הוּא לוֹ, שלא ידע אֶת רב משה־וולוול בֶעל־עגָלה מימיו.

רב מֹשה־וולוול בּעל־עגָלה אֵינוֹ דוֹמה לשאָר אֶחָיו בּעלי־ העגָלוֹת. שמוֹ בּלבד, רב מֹשה־וולוול, מעיד על טבע בּעליו. ללמדךָ, כּי יהוּדי בּעל־בּית הוּא, וּתפילתוֹ שגוּרה לוֹ על־פּיו, וּמעיין הוּא בּאוֹתיוֹת הקטנוֹת, ויוֹדע לתרגם פּסוּק כּצוּרתוֹ, ועוֹד כּמה וכמה מַעלוֹת טוֹבוֹת לוֹ.

למשל: נזדמן רב משה־וולוול לפוּנדק אֶחָד עם מנין של יהוּדים עוֹברי־דרכים, מיד הוּא קוֹשר מטפּחת אדוּמה לחמילָתוֹ המזוּפּתת, הוֹפךְ פּניו אֶל הקיר ועוֹמד להתפּלל מנחה בּציבּוּר, עוֹבר כּחַזן לפני התּיבה. אָמנם קוֹלוֹ צרוּד וחָנוּק, קוֹל מאַנפּף קצת, אבל כּנגד זה תּפילתוֹ נאָה וּמסוּלסלת, כּתפילת זקן ורגיל לכל פּרטיה ודיקדוּקיה.

מטבע בריאָתו הרי רב מֹשה־וולוול זה יהוּדי שׂמח דווקא, דבּרן וּמליץ וּבעל לָשון שנוּנה, לץ וּבדחן וּממשל משלים בּשעת שׂמחה. וּפנים לוֹ אדוּמים, כּעֵין המַתּכת – ספק פּח, ספק נחוֹשת. וחוֹטם לוֹ חרוּם אוֹ שׂרוּע, וּלפיכךְ דיבּוּרוֹ לקוּי בּמקצת והברתוֹ נשמַעת כּאילו יוֹצאת מנחיריו. אֶת זקנו וּפאותיו הוּא מגדל בּיד רחָבה, כּצדיק וּבעל־מוֹפת. חמילָתוֹ, חמילת־הבּד, ארוּכּה, מַגיעה עד האָרץ. וּכנגד זה שוֹטוֹ מצוּי תּמיד תּחת בּית־שחיוֹ, מַגָפיו משוּחים וּמזוּפּתים יפה, הכּל כּמנהג בּעל־עגָלה, ועז־פּנים הוּא מאֵין כּמוֹהוּ, שקוּל כּנגד שלוֹשים בּעלי־עגָלות גם יחד.

ינַסה־נא אָדם להרהיב עוֹז בְנַפשו ולקרוֹא לוֹ מֹשה־וולוול סתם, לא רב מֹשה־וולוול, – הריהוּ מתחַייב בּנַפשוֹ!

אוֹ, למשל, הראֵה־נא אֶת כּוֹחךָ, אִם בּעל נפש אַתּה, וקוּם ושב, בּצאתךָ מתּוֹךְ רכּבת מסילת־הבּרזל, אֵצל בּעל־עגָלה אַחר, בּשעה שהוּא, רב מֹשה־וולוול בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, עוֹמד כּאן עם עֶגלָתוֹ וּמחַכּה לנֹוסעים, – מוּבטח לָךְ, כּי תּקבּל מידוֹ מנה אַחַת אַפּים, גם אַתּה וגם אוֹתוֹ בּעל־העגָלה עם סוּסיו העלוּבים. חזקה על רב מֹשה־וולוול, כּי יִשפּוֹךְ עליךָ עביט של רוֹתחים ויחָרפךָ כּאַחַד הריקים, למַען תּספּר לבנךָ וּלבּן־בּנךָ עד סוֹף כּל הדוֹרוֹת, מי הוּא רב מֹשה־וולוול וּבמה כּוֹחוֹ גָדוֹל.

אוֹ נַסה פּעם אַחַת והשתּמש בּו לצרכיךָ, כּמי שמשתּמש בּבעל־עגָלה מן השוּק, ולא תּאמַר לוֹ בּלָשוֹן של כּבוֹד: “בּמחילה מכּבוֹדךָ, רב מֹשה־וולוול”, או “הטריחה־נא עצמךָ רב מָשה־וולוול”, – וידעתּ אֶת תּנוּאָתוֹ! ואִם ישבתּ בּעֶגלתוֹ של רב מֹשה־וולוול, דע לפני מי אַתּה יוֹשב. זכוֹר, כּי לא בּעֶגלתוֹ של סתם בּעל־עגָלה אַתּה יוֹשב, אֶלָא בּעֶגלתוֹ של רב מֹשה־וולוול. כּל מַה שיֹאמַר לךָ רב מֹשה־וולוול – עשׂה. אָמַר לךָ, שתּיכּנס לתוֹךְ הכּילה – היכּנס. ציוָה אוֹתךָ לישב מחוּץ לכּילה – שב. ואִם יִגזוֹר עליךָ בּמַעלה ההר לָרדת מעל העגָלה ולילךְ בּרגל, בּמחילה מכּבוֹדךָ, – אַל תּהרהר אַחרי דבריו! שמא תֹּאמַר להתאוֹנן בּאָזניו ולקבּוֹל על הנוֹסעים הטרחָנים, אשר הוֹשיב לימינךָ, – לשוא תּלוּנתךָ. ואִם תּקניטהוּ, סוֹפךָ נוֹחל חרפוֹת וזילזוּלים, וּמאוּשר יִהיֶה חלקךָ, אִם לא יוֹרידךָ מעל העגָלה בּאֶמצע הדרךְ, בּיון־מצוּלה, בּשעת סוּפה וּגשמים.

ולא רב משה־וולוול אָשם בּדבר, אֶלָא העיר. בּמידה שאחרים מוֹדדים לאָדם, הוּא מוֹדד לעצמוֹ. העיר מפנקת אוֹתוֹ, מרימה אוֹתוֹ למַעלָה ראש, מתהללת בּתוֹרתוֹ וּמתפּאֶרת בּחסידוּתוֹ, והריהוּ מתבּרךְ בּלבּוֹ, כּי הוּא ואַפסוֹ עוֹד, מזלזל בּכבוֹד הבּריוֹת וּפוֹסע על ראש קטוֹן וגָדוֹל.

“מכּה אשר לא כּתוּבה בּתּוֹרה!” – כּךְ אוֹמרים עליו אֵלה שנכווּ בּגחלתּוֹ ונזהרים מפּניו כּמפּני האֵש. סַכּנה היא לאָדם להשמיע דבר בּאָזני רב מֹשה־וולוול ולא רוּחוֹ – סַכּנַת־נפשוֹת מַמש!

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, הוּא עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, שבּו יִכּנע לבּוֹ העיקש של רב מֹשה־וולוול, ושב והיה כּאַחַד האָדם. בּיוֹם זה לא יִגע רב מֹשה־וולוול בּשוּם אָדם לרעה. אַדרבּה, בּא הוּא לביתךָ בּחסד וחנינה, כּוּלוֹ נוֹח ונעים לבּריוֹת, כּוּלוֹ לָבוּש הדר, קפּוֹטתוֹ מַבריקה, כּוֹבעוֹ חָדש לראשוֹ, מַגָפיו משוּחים, צוארוֹן משוּנה, רחב וקפוּל, מלבּין מתּחת לזקנוֹ המגוּדל, וכל מַראֵהו אוֹמר “יוֹם טוֹב”. הוֹלךְ הוּא מבּית לבית, אֶל מַכּיריו וּמיוּדעיו, לכפּר אֶת פּניהם, לבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם וּפגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לו ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולָנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

 

ה. תּנא שוֹאֵב־המים    🔗

– כּל העיר כּוּלָה בּידי היא, כּחוֹמר בּיד היוֹצר – כּסוּס האָסוּר בּעגָלה. בּרצוֹתי מקצר וּברצוֹתי מפצר – רצוֹני בּכךְ, אני הוֹלךְ למישרים דרכּי, אֵין רצוֹני בּכךְ, אני מתעקש ועוֹמד בּמקוֹם אֶחָד. יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹתיהם של בּעלי־הבּתים שבּעיר. מתאַוים הם לשתּוֹת מַיִם – יקוּמוּ ויתקנוּ אֶת הדרכים. שאִם לא כן, יִשאבוּ מַכּוֹת ויִשתּוּ קדחת, ואַל יבוֹאוּ יוֹם־יוֹם בּטרוּניה עם תּנא שוֹאֵב־המַיִם, לאמוֹר: רב תּנא, הבה מים! רב תּנא, הבה מים!…

כּךְ דן וטוֹעֵן תּנא שוֹאֵב־המַיִם בּפני עצמוֹ, בּשבתּוֹ על־גבּי החָבית הריקה וּבהצליפוֹ על־גבּי סוּסתוֹ העלוּבה, וּבשעת מַעשׂה הוּא מחַקה אֶת קוֹל בּעלות־הבּתּים העוֹמדוֹת אִשה אִשה ליד מפתּן בּיתה וקוֹראוֹת לוֹ פּה אֶחָד: “רב תּנא, הבה מַיִם! רב תּנא, הבה מַיִם!”

תּנא אֵינוֹ עוֹנה אוֹתן דבר. תּנא יהוּדי שתקן הוּא על־פּי טבעוֹ. כּשהוּא מדבּר, אֵינוֹ אֶלָא אֶל סוּסתוֹ ואֶל נַפשוֹ. כּשהוּא יוֹשב על־גבּי החָבית, הוּא קוֹרא פּרקי תּהלים. פּרק אַחַר פּרק, וּכשהוּא בּא לבין הבּריוֹת, הוּא קוֹפץ פּיו ושוֹתק. גם אִם תּחָרפוֹ, גם אִם תּדבּר אֵלָיו חלָקוֹת – תּנא שוֹאֵב־המַיִם לא יִשמַע לךָ ולא ישׂים אֶת לבּוֹ לדבריךָ. יוֹדע תּנא רק אֶחָת: יֵש מַיִם בּחָבית – חוֹבתוֹ למַלא אֶת דלָיֶיךָ עד שׂפתם; אֵין מַיִם בּחָבית – לא יֹועילוּ לךָ דבריךָ, ואפילוּ תּדבּר מן הבּוֹקר עד הערב. תּנא אֵינוֹ מן הזריזים, הממַהרים ורצים לעשׂוֹת רצוֹן בּעליהם וּמַקריבים אֶת נַפשם ואֶת נפש בּהמתּם בּעדם – אֵין דרכּוֹ של תּנא בּכךְ.

"אבל כּנגד זה, כּיוָן שיוםֹ הששי מַגיע, הוּא מַקפּיד על שׂכרוֹ בּכל תּוֹקף. חַלת־שבּת אַחַת וּשני זהוּבים בּמזוּמנים – זוֹ חוֹבה היא לכל אִשה מלָקוֹחוֹתיו. אִם לא יקבּל תּנא אֶת שׂכרוֹ בּשעתוֹ – וידעתּ, כּי יעמוֹד לפני בּיתךָ, כּמַסמר זה הנטוּע, ולא יזוּז ממקוֹמוֹ עד ערב, למַען יִראוּ כּל בּני העיר ויֵדעוּ, כּי קצרה ידךָ משלם לשוֹאֵב־המַיִם אֶת שׂכר עבוֹדתוֹ.

יהוּדי משוּנה הוּא תּנא זה. הוּא משוּנה וּמַראהוּ משוּנה. קצר הוּא ועבה וּכמַראֵה החָבית שלוֹ כּן מַראֵהוּ. לבוּש הוּא פּרוַת־כּבשׂים קצרה של אִיכּרים וכוֹבע־כּבשׂים חבוּש תּמיד לראשוֹ. מַגָפיו חָרבוּ ויבשוּ, בּתּי־שוֹקיו – חבלים קשוּרים לָהם מסביב. בּחוֹרף ידיו מסוּרבּלוֹת בּכפפוֹת מסוֹרגוֹת, קרוּעוֹת וּמטוּלָאוֹת. שׂפמוֹ גָזוּז עד כּדי חציוֹ, רק סימן של שׂפם יֶש לוֹ. עֵיניו קטנוֹת וּסמוּיוֹת קצת, וּלפיכךְ אֵינוֹ רוֹאֶה ואֵינוֹ מַרגיש, כּי המַיִם מטפטפים ונשפּכים מתּוֹךְ החָבית בּעד פּי הבּרז. והכּל משוּם שרחוֹבוֹת העיר לא רוּצפוּ בּאבנים, ועֶגלתוֹ של תּנא מתנַהגת בּכבדוּת, מתנוֹדדת אֵילךְ ואֵילךְ ונראֵית כּמרקדת. וּמשוּם שאוֹפני העגָלה לא טעמוּ טעם זפת מימיהם, בּת־קוֹלָם מנַסרת מסוֹף העיר ועד סוֹפה, מַכרזת לנשי יִשׂראֵל, כּי תּנא וחביתוֹ מתרגשים וּבאִים. אָז תּצאנה בּעלוֹת־הבּתּים לקראתוֹ, אִשה אִשה וּתלוּנתה:

– תּנא, לא הבאת לי מַיִם זה היוֹם השני!

– תּנא, מילאת לי אֶת דלָיי רק עד החצי!

– תּנא, אֵימתי יִהיֶה רצוֹן מלפניךָ להביא גם לי מעט מַיִם?

תּנא מַבּיט אֶל הנשים בּעֵיניו הסמוּיוֹת למחצה ואֵינוֹ עוֹנה אוֹתן דבר, כּאילוּ אֵינוֹ חוֹשש לָהן ולא כלוּם.

“חדל־אִישים!” – אוֹמרוֹת עליו נשי העיר וּמתענוֹת תּחת ידיו בּצמא.

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, שבּוֹ מסַפּק תּנא מַיִם לכל העיר בּעין יפה. עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הוּא זה.

למן עלוֹת השחר ועד אוֹר היוֹם עוֹבר תּנא בּעיר בּעֶגלתוֹ המרקדת וּממַלא אֶת כּל הדליים מַיִם עד פּיהם. אַחַר־כּךְ הוּא מסיר מעליו אֶת פּרוַת־האִיכּרים ואֶת כּוֹבע־הכּבשׂים ולוֹבש אֶת קפּוֹטת־השבּת, העשׂוּיה צמר־גפן, ואֶת כּוֹבע־השבּת, המוֹסיף לוית־חן לראשוֹ. הדוּר־נאה זיו־אִיקוּנין של תּנא שוֹאֵב־המַיִם אוֹתה שעה. מַראֵהוּ כּאַלמן היוֹצא לחוּפּתוֹ השניה. הוֹלךְ הוּא מבּית לבּית לכפּר אֶת פּני הנשים, לבקש מהן סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכן! שמא הטחתּי דברים נגדכן וּפגעתּי בּכבוֹדכן בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכן וּלברךְ אֶתכן בּחתימה טוֹבה.

משיבוֹת לוֹ הנשים ואוֹמרוֹת:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינוֹת אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדוֹת אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

 

ו. רב רפאֵל משגיח    🔗

רב רפאֵל מַשגיח הוּא. ההשגָחה – זוֹהי עבוֹדתוֹ כּל הימים.

על מה מַשגיח רב רפאֵל? על הכּל. מַשגיח הוּא על תּלמוּד־התּוֹרה, שילדי העניִים לא יִתהלכוּ בּעיר ערוּמים ויחפים. מַשגיח הוּא על בּיקוּר־החוֹלים, שחוֹלים עניִים לא יִגועוּ בּרעב. מַשגיח הוּא על הבּחוּרים היוֹשבים בּבתּי־מדרשוֹת ולוֹמדים תּוֹרה, מַאכילָם, מַלבּישָם וּמַנעילָם. וּמלבד זאת מַשגיח הוּא על שאָר עניֵי עירוֹ וּמסַפּק לָהם צרכיהם לשבּתוֹת וימים טוֹבים.

רב רפאֵל מַשגיח עוֹשׂה אֶת מלאכתּוֹ לא על־ידי שליח, אֶלָא הוּא עצמוֹ מַחזיר על הפּתחים, מקבּל נדבוֹת בּשביל הענִיים בּחתוּנה וּברית־מילה וּפדיוֹן־הבּן, תּוֹבע צדקה מאֵת כּל אִיש, דוֹרש מן החַיִים וּמן המתים, מתקוֹטט תּמיד עם מי שקוֹפץ ידוֹ, מחַרף וּמגדף ורב אֶת ריב העניִים, עניֵי עירוֹ.

בּכל ימוֹת השבוּע הוּא מַחזיר על הפּתחים בּמַקלוֹ, וּבעֶרב שבּת – בּתרמילוֹ שעל שכמוֹ. התּרמיל הזה של רב רפאֵל בּית־קיבּוּל הוּא לכל מיני מזוֹנוֹת וצרכי אוֹכל נפש: לפרוּסוֹת לחם וּלכף רגל עוֹף, לתפּוּחי־אדמה אפוּיִים וּלקישוּאים, לשוּם ולבצלים, לעצמוֹת יבשוֹת ולשאָר שיוּרי שוּלחָן – אֶת הכּל מקבּל רב רפאֵל בּעין יפה, וּבלבד שיִתּנוּ לוֹ. ואִם תּקפּוֹץ אֶת ידךָ ולא תּתּן אֶל תּרמילוֹ של רב רפאֵל כּלוּם, נזוֹף תּינזף, ואִם תּעמוֹד נגדוֹ בּטענוֹת ותקניטוֹ בּדברים, מוּבטח לָךְ שירים עליךָ אֶת מקלוֹ להכּוֹתךָ.

רב רפאֵל מַשגיח הוּא חַייל מחיל ניקוֹלאי הראשוֹן, שהשלים אֶת חוּקוֹ בּצבא. קוֹמתוֹ קוֹמה ישרה והילוּכוֹ הילוּךְ של בּן־חַיִל. בּשעת־הכּוֹשר יראֶה אוֹתךָ מידאליה נוֹצצת מתּחת לקפּוֹטתוֹ, שניתּנה לו מאֵת ניקוֹלאי הראשוֹן לאוֹת כּבוֹד. שתּי מידאליוֹת הן: אַחַת של כּסף ואַחַת של בּרוֹנזה. ואִם תּקנה אֶת לבבוֹ, יסַפּר לךָ כּמה וכמה סיפּוּרים נפלָאִים על ניקוֹלאי פּאוולוֹביץ, על תּקפּוֹ וּמַעשׂי גבוּרתוֹ. אבל כּלוּם יֶש לו שהוּת לעמוֹד וּלספּר לךָ סיפּוּרים, כּשהמלָאכה מרוּבּה כּל־כּךְ? וכי קל בּעֵיניךָ אָדם כּמוֹתוֹ, המַשגיח על כּל העיר?

מי מינה אוֹתוֹ מַשגיח – אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. מי משלם לוֹ שׂכר עבוֹדתוֹ וכמה הוּא מקבּל – אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. אֵין יוֹדע ואֵין דוֹרש ממנּו דין וחשבּוֹן. הכּל מַאמינים בּוֹ. הכּל יוֹדעים אֶת רב רפאֵל מַשגיח, שנקי־כפּים הוּא. הוּא עצמוֹ אינוֹ צריךְ לשוּם דבר, וּלפיכךְ סבוּר הוּא, כּי גם אחרים אֵינם צריכים לשוּם דבר. יֵש אשר יעיר למוּסר אָזנךָ, שאַתּה מפזר אֶת כּספּךָ לכל רוּחַ, ואֶת אָחיךָ האביוֹן, הגוֹוע בּרעב, שכחתּ. כּל העוֹלָם כּוּלוֹ לא נברא אֶצלו אֶלָא בּשביל העניִים. ראָה בּגד חָדש על בּשׂרךָ, מיד הוּא נגָש אֵליךָ וּממַשמש בּוֹ, ממַשמש ושוֹאֵל: “מַה יקר?” ותֹוךְ כּדי דיבּוּר הוּא עוֹמד ועוֹשׂה לךָ חשבּוֹן, כּמה עניִים ערוּמים אֶפשר היה להלבּיש בּזה וּלכסוֹת מערוּמיהם. נכנַס לחתוּנה, לברית־מילה, לפדיון־הבּן אוֹ לשׂמחה סתם, ראשית מַחשבתּוֹ היא: כּמה עניִים רעבים אֶפשר היה להאכיל בּסעוּדה שמנה זו? והוּא יוֹשב וּמַמתּין עד אשר יברכוּ הנאספים בּרכּת־המזוֹן ויֵלכוּ, כּדי שיוּכל ללקט אֶת שיוּרי המַאכלים אֶל תּוֹךְ תּרמילוֹ בּשביל בּני העניִים.

בּן כּמה שנים הוּא רב רפאֵל מַשגיח? אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. ואַף הוּא עצמוֹ אֵינוֹ יוֹדע. בּימים האַחרוֹנים נתחָרשוּ אָזניו קצת. כּשאַתּה מדבּר אֵלָיו והוּא אֵינוֹ שוֹמע, הריהוּ כּוֹעס וּבא עליךָ בּטענה, כּי “לוֹחש אַתּה על מַכּתוֹ”, ועל־כּרחךָ אַתּה מַגבּיה אֶת קוֹלךָ וחוֹזר שנית על דבריךָ. ואַף ראִייתו לקוּיה קצת. כּשהוא מהלךְ בּעיר, הריהוּ מַישיר אֶת עֵיניו לפניו וּמגשש בּמַקלוֹ על כּל פּסיעה. ואַף־על־פּי־כן חזקה על רב רפאֵל מַשגיח, שיבוֹא למחוֹז־חפצוֹ ויגיע עד תּכליתוֹ. כּשנתבּעים ונוֹתנים לוֹ, הוּא רוֹאֶה וּמקבּל. וּכשאֵין נוֹתנים לוֹ, הוּא מכּה בּמקלוֹ על הקרקע וּמרים קוֹל־זוָעוֹת:

– רוֹאֶה אני, כּי אַתּם כּבר מילאתם, בּרוּךְ השם, אֶת כּרסכם מַעדנים וּמַשמַנים, ועכשיו אַתּם יוֹשבים וּמעשנים סיגָריוֹת להנאתכם. אַשריכם, מַה טוֹב חלקכם. אבל היוֹדעים אַתּם, זוֹללים וסוֹבאִים, כּי העניִים שלי מענים בּצוֹם נַפשם מיוֹם אֶתמוֹל, גירא בּעֵינא דבר־ אַוזא?…

הפּסוּק האַחרוֹן מין קללה הוּא בּפיו, קללה גוֹיִית, שבּה הוּא מכבּד אֶת הקטנים עם הגדוֹלים. להשיב לו על קללָתוֹ לא כּדאי לךְ, שמא ישמיעךָ דברים נמרצים יוֹתר, אשר לא שמעוּ אָזניךָ ואזני אָבוֹתיךָ מעוֹלָם.

“משלחת מלאכי־רעים!” – אוֹמרים עליו אַנשי העיר וּמתחבּאִים מפּניו בּחַדרי־חדרים.

בּנים אֵין לו. הוּא האריךְ ימים אַחרי כּוּלָם. ורק בּני בּנים יֶש לוֹ, שהם מכלכּלים אֶת שׂיבתוֹ בּלחץ וּבדחָק, ועל־ידי כּךְ יֵש סיפּק בּידוֹ להקדיש אֵת כּל ימיו לעניי עירוֹ, להחזיר על הפּתחים בּשבילם, ללקט, לאסוֹף, לדרוֹש, לתבּוֹע, לבוֹא בּטרוּניה עם הבּריוֹת, לחָרפן וּלגדפן ולקללן בּלשוֹן גוֹיִית.

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה שבּוֹ ינוּחַ רב רפאֵל מַשגיח ויִתּן מנוּחה גם לבני העיר. עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הוּא זה.

אֶת עבוֹדתוֹ, עבוֹדת־הקוֹדש, כּבר כּילה בּיוֹם אֶתמוֹל, אַחרי שהתקוֹטט עם כּל בּני העיר, רב אֶת ריב העניִים מידם והוֹכיח לָהם בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, כּי אַף העניִים קרוּאים יהוּדים, אַף העניִים חַייבים בּמצוַת כּפּרוֹת, אַף העניִים צריכים לסעוֹד אֶת הסעוּדה המַפסקת ולהיוֹת נכוֹנים ליוֹם הדין, ליוֹם הגָדול והנוֹרא – גירא בּעֵינא דבר־אַוזא!… ועכשיו הוּא פּוֹסע בּעיר בּלא מַקל וּבלא תּרמיל, כּשהוּא לבוּש בּגדי יוֹם טוֹב וּשתּי מידאליוֹתיו נוֹצצות לוֹ על חָזהו הרחב. וּלפי שעזב אֶת מַקלוֹ בּביתוֹ, הריהוּ מצדד והוֹלךְ בּצדי הבּתּים, מגשש אֶת הקירוֹת, מַחזיר על הפּתחים ונכנס אֵצל בּני העיר לכפּר אֶת פּניהם, לבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכן! שמא הטחתּי דברים נגדכן וּפגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לוֹ ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

 

ז. גצי שׂר־הפּלך    🔗

גצי שר־הפּלךְ – זה שמוֹ וכינוּיוֹ של השמש אשר בּבית־המדרש הישן.

אֶפשר, שבּשאר בּתּי־כנסיוֹת וּבתּי־מדרשוֹת בּתפוּצוֹת יִשׂראֵל אֵין כּוֹחַ השמשים יפה כּל־כּךְ, ואוּלָם בּבית־המדרש הישן יפה כּוֹחַ השמש מכּוֹחָם של כּל בּעלי־הבּתּים יחד. ולא עוֹד, אֶלָא שכּל בּעלי־הבּתּים כּפוּתים להשמש, כּוּלָם נכנעים לפניו וּנתוּנים תּחת עוּלוֹ. הם עבדיו והוּא אדוֹניהם.

גצי השמש אֵינו מַניח לשוּם בּעל־בּית להשׂתּרר על בּית־המדרש ולעשׂוֹת בּוֹ כּטוֹב בּעֵיניו. גצי אומר, כּי בּית־המדרש מקוֹם קדוֹש הוּא ודברי־חוֹל אסוּרים בּוֹ. רצוֹנךָ לדבּר על עסקי מסחָר ודרךְ־אֶרץ – לךְ ודבּר בּשוּק. רצוֹנךָ לסַפּר בּעניני מדינה וּפוֹליטיקה – לךְ וסַפּר בּבית־המרחָץ, להבדיל. בּבית־המדרש לא יִתּן אוֹתךָ גצי לפצוֹת פּה אפילוּ בּשבּת, בּשעת קריאַת התּוֹרה. גצי השמש קשה כאֶרז, אֵינוֹ נוֹשׂא פּני אִיש ואֵינוֹ נוֹהג כּבוֹד אפילוּ בּגדוֹלים. גם כּי תּשב בּכּוֹתל המזרחי וגם כּי תּשית שמוֹנה־עֶשׂרה עטרוֹת של כּסף על טליתךָ, לא יבטל גצי אֶת רצוֹנוֹ מפּני רצוֹנךָ. גם כּי תּהיֶה ראש וראשוֹן בּעיר, ואפילוּ רב יהוֹשוּע־השיל הגביר בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, – כּיוָן שפּתחתּ פּיךָ בּבית־המדרש לדבּר דבר, מיד תּשמע דפיקה עצוּמה על השוּלחן וקוֹל קוֹרא בּרמה: “הס־ס־סוּ!” עד כּי תּצילינה שתּי אָזניךָ.

אוֹ שמא יֹשיאךָ לבּךָ ליטוֹל ספר מארוֹן־הספרים אשר בּבית־המדרש ולא תּחזירהוּ בּשעה הקבוּעה, מוּבטח לָךְ, כּי תּנחַל מגצי השמש חרפוֹת וזילזוּלים.

אוֹ שמא יִקרה מקרךָ לנדוֹר בּיוֹם השבּת, בּעלוֹתךָ לתּוֹרה, חצי ליטרה נרוֹת לבית־המדרש, או חַ"י פּרוּטוֹת לעניִים, ולא תֹּאבה לשלם אֶת נדרךָ תּיכף לאַחַר השבּת, שוּב אֵין לךָ תּקנה עוֹלָמית. חזקה על גצי השמש, שלא ינוּחַ ולא ישקוֹט עד שיוֹציא לךָ מוֹניטין בּעיר, כּי פּוֹשט אַתּה אֶת הרגל וּמוֹעֵל בּקדשים.

אוֹ שמא תּעֵיז פּניךָ ותשלח אֶת גצי בּשליחוּת עצמךָ, שלא לצרכי בּית־המדרש, אָז יעמוֹד כּנגדךָ ויקשיב ויִשמע ויֹאמַר: "רגלים יֶש לָךְ? שׂא רגליךָ והטרח אֶת עצמךָ ולךְ־לךָ אֶל המקוֹם אשר אָמרתּ?

רק בּני הדוֹר הצעיר מַרהיבים עוֹז בּנַפשם להתיצב בּפני גצי השמש. הלָלוּ, עזי־פּנים שבּדוֹר, בּחוּרי־חמד ותינוֹקוֹת של בּית רבּם, נערים שוֹבבים וּבנים סוֹררים, אֵין אָדוֹן לָהם ואֵין מַעצוֹר לרוּחָם. מתעללים הם בּגצי בּכל מיני תּעלוּלים, ממררים אֶת חַייו, עוֹשׂים לוֹ מַעשׂים אשר לא יֵעשׂוּ. למשל: הוֹפכים לוֹ אֶת השוּלחָנוֹת ואֶת העמוּדים על פּניהם בּאֵין רוֹאים. פּוֹתחים אֶת פּי הכּיוֹר ושוֹלחים אֶת המַיִם החוּצה. קוֹשרים אֶת המַגבת של בּית־המדרש קשרים־קשרים. מַטיפים נטפי חֵלב על דפּי הגמרוֹת אשר בּבית־המדרש. קוֹרעים מתּוֹךְ סידוּרי הקהל אֶת תּפילת “יקוּם פּוּרקן” השניה, עד שכּל סידוּר, שאַתּה פּוֹתח בּבית־המדרש, אֵין אַתּה מוֹצא בּוֹ אֶלָא תּפילת “יקוּם פּוּרקן” הראשוֹנה בּלבד.

וחבר מרעים אֵלה גוֹרמים לגצי יִסוּרי שאוֹל בּסתר וּבגָלוּי, מַטעימים אוֹתוֹ טעם גיהינוֹם בּחַייו. והריהו אוֹרב לָהם כּל הימים, מַבּיט אַחריהם ושוֹמר צעדיהם, מתּוֹךְ כְוונה לתפסם. ואִם נכשל נַער פּוֹחז ונפל בּידי גצי השמש, מוּבטח לוֹ, כּי יקבּל אֶת חלקוֹ בּעין יפה. חזקה על גצי, שלא יוֹציא מתּחת ידוֹ אֶת הנַער החוֹטא בּלא פּצע וחַבּוּרה וּבלא אוֹזן צרוּמה. אֵין דרכּוֹ של גצי השמש להאריךְ הרבּה בּחקירה וּדרישה, בּגביית־עֵדוּת וכיוצא בּדברים אֵלוּ. נַער כּי נתקל בּוֹ ונפל בּידוֹ, אִם בּן עשירים הוּא אוֹ בּן עניִים, אַחַת דתוֹ בּמַכּת־לחי.

וגצי השמש יוֹדע להכּוֹת לחי. מוּמחה הוּא לאוֹתוֹ דבר. יד חָרוּצים לוֹ. כּשהוּא מרים אֶת ידוֹ וּמוֹרידה – גצים יוצאִים ממנה. יהוּדי בּעל־כּוֹחַ הוּא, שמוֹצאוֹ ממשפּחת גיבּוֹרים, אַף כּי למַראִית־עין לא תּוֹאר לו ולא הדר. דק וצנוּם, עוֹר ועצמוֹת בּלבד. רק שתּי פּאוֹת עבוֹת לוֹ, עבוֹת וּשחוֹרוֹת. ואַף הוּא עצמוֹ שחוֹר כּעוֹרב, וּשתּי עֵינַיִם לוֹ שחוֹרוֹת וזוֹעמוֹת, שאֵינן מֵישירוֹת להבּיט אֶל פּני אִיש, אֶלָא פּוֹזלוֹת לצדדים. לחָייו צנוּמוֹת ונוֹפלוֹת, חוֹטמוֹ אָטוּם וּשׂפמוֹ השחוֹר יוֹרד וּמכסה על פּיו. כּל הסימנים המוּבהקים הלָלוּ כּשהם מצטרפים יחד, מעידים על גצי כּי אָדם רע הוּא בּטבעוֹ ושׂוֹנא אֶת הבּריוֹת.

“רשע מרוּשע!” – אוֹמרים עליו אַנשי העיר ונאנחים תּחת ידוֹ הקשה. וכי ראִיתם מימיכם שמש בּבית־המדרש, שכּל מַחשבתּוֹ היא רק להכעיס אֶת בּעלי־הבּתּים וּלהצר לָהם? דן יחידי הוּא בּכּל, אֵין בּעלים לוֹ, וּמי יֹאַמר לוֹ, מַה תּעשׂה? רצה לפתּוֹחַ אֶת בּית־המדרש – פּוֹתחוֹ. רצה לסגרוֹ – סוֹגרוֹ. בּימוֹת החוֹרף, כּשהצינה מתגבּרת, אַתּה צריךְ לחַסדוֹ, ושבע פּעמים תּכרע לפניו ותשתּחווה, עד אשר יסיק אֶת התּנוּר. ויֵש אשר תּהיֶה שעת רצוֹן מלפניו, אָז יקוּם פּתאוֹם ויסיק אֶת התּנוּר הסקה כּפוּלה וּמכוּפּלת, כּמוֹ בְבית־המרחָץ, להבדיל, עד ששוּם בּריה לא תּוּכל לעמוֹד מפּני החוֹם.

או, למשל, עני מיִשׂראֵל כּי יבוֹא להתחַנן אֶל גצי השמש ויִפּוֹל אַפּים אָרצה, לשוא תּחנוּניו. גצי לא יִתּנהוּ ללוּן בּבית־המדרש. “בּית־מדרש אֵינו כּהקדש”, – הוּא אוֹמר וּמגרש אֶת העני החוּצה, אֵינו יוֹדע רחמים.

כּשמַגיעים הימים הנוֹראִים, נוֹהג גצי אֶת ממשלתּוֹ בּיד רמה. אִם העלה בּלבּוֹ טינה עליךָ, לא יוֹעיל לךָ כּל כּוֹפר להוֹשיב אֶת בּנךָ אוֹ אֶת חתנךָ בּמקוֹם שאַתּה רוֹצה. מוּבטח לךָ, כּי גצי יוֹשיב אֶת בּנךָ אוֹ אֶת חתנךָ בּמקוֹם שהוּא רוֹצה. ואִם תּבוֹא בּטענוֹת לפני הגבּאי, יענךָ זה ויֹאמַר:

– לךְ אֶל שׂר־הפּלֶךְ.

וידעתּ כּי שוֹלח הוּא אוֹתךָ אֶל גצי השמש עצמוֹ. בּפניו של גצי מדבּרים אֵלָיו בּלשוֹן אַתּה, ושלא בּפניו קוֹראיִם לוֹ שׂר־הפּלךְ.

והוּא הדין בּאֶתרוֹג, כּשימי הסוּכּוֹת מַגיעים. רוֹצה אַתּה, שגצי יביא לךָ אֶת האֶתרוֹג אֶל סוּכּתךָ בּעוֹד בּוֹקר. אַךּ דווקא מפּני שרצוֹנךָ בּכךְ, אֵין רצוֹנוֹ של גצי בּכךְ. וּכשאַתּה גוֹעֵר בּוֹ, הריהוּ מרים אֶת קוֹלוֹ על קוֹלךְ:

– יכוֹל אַתּה להמתּין! אני המתּנתּי לךָ יוֹתר!

והרי אַתּה בּא לבית־המדרש להגיש אֶת דינךָ אֶל הגבּאי. אַךְ הגבּאי עוֹנה אוֹתךָ בּתנוּעה שלאַחַר יֵאוּש:

– כּלוּם יֵש עֵצה נגד שׂר־הפּלךְ?

והוּא הדין בּהוֹשענוֹת, כּשיוֹם הוֹשענה רבּה מַגיע. והוּא הדין בּנרוֹת שֶל חנוּכּה, בּמגילת אֶסתּר לפּוּרים, בּמַצה שמוּרה לפסח. בּכּל תּעוֹז יד גצי השמש. הכּל בּידי גצי. גצי השמש הוּא מַנהיג העיר וּמוֹשלָה העריץ.

והעיר סוֹבלת וּמתענה תּחת ידיו. העיר מתענה, אַף־על־פּי שכּבר קצר כּוֹחַ־הסַבּל. בּשבּת אוֹ בּיוֹם טוֹב, בּשעה שבּין מנחה למַעריב, מתכּנסים יהוּדים לבית־המדרש וּמסיחים. כּל זמַן שלא פּתחוּ בּתפילה, אֵין אִיש מתירא מפּני השמש – הרשוּת נתוּנה לבאֵי בּית־המדרש לעסוֹק בּשיחָה בּטלה כּכל אַוַת נַפשם. אָז יִתעוֹררוּ הלבבוֹת והדברים יִסַבּוּ על גצי השמש וּממשלתּוֹ. הכּל מתמַרמרים בּחשאי ושוֹאלים זֶה אֶת זה בּלחש: “עד אָנה? עד מתי? עד מתי תּארךְ גָלוּת גצי? עד מתי נסבּוֹל ונשׂא אֶת עוּלוֹ?”… וּבזה יִתקררוּ הדעוֹת והכּל יִהיֶה כּשהיה. וכי מַה יעשׂוּ יהוּדים? יהי רצוֹן כּאילוּ גזירה היא מטעם המַלכוּת למַנוֹת עליהם שׂר־פּלךְ רע, אִיש צר ואוֹיב, חַה־חַה!

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, שבּוֹ יֶחדל גצי שׂר־הפּלךְ מהיוֹת שׂר־פּלךְ ושב והיה כּאַחַד האָדם. ולא יוֹם תּמים הוּא זה, אֶלָא חצי היוֹם. שעוֹת מעטוֹת. אוֹתוֹ היום עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הוּא.

תּיכף לתפילת שחרית, בּטרם יִתאַספוּ בּעלי־הבּתים לתפילת מנחה הגדוֹלה ויִמסרוּ אֶת גוּפם בּרשוּתוֹ של גצי השמש לספּוֹג מַלקוֹת, יוֹצא גצי העירה, כּוּלוֹ לָבוּש בּגדי יוֹם טוֹב וּפאוֹתיו העבוֹת מתבּדרוֹת, הוֹלך מבּעל־בּית לבעל־בּית לכפּר אֶת פּניהם, לבקש מהם סליחה וּמחילה על כל עווֹנוֹתיו:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם וּפגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לו ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולָנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

מַזמינים אוֹתוֹ לָשבת וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.

 

ח. זיסיל היוֹרד    🔗

זיסיל הוּא רווק זקן, לבן־פּנים, בּעל זקן קטן וקלוּש, שזרקה בּוֹ שׂיבה. יוֹשב הוּא בּבית־המדרש עם כּל הבּחוּרים הלוֹמדים תּוֹרה. אֶלָא שהוּא עצמוֹ אֵינוֹ לוֹמד תּוֹרה. ישיבתו בּבית־המדרש ישיבה בּטלה היא. דירתוֹ קבוּעה שם. בּוֹדד הוּא זיסיל. עלוּב הוּא, יוֹרד.

לא הוּא. אביו היה יוֹרד. מוֹצאוֹ ממשפּחה נאה וּמיוּחסת. כּוּלם גבירים, כּוּלָם עשירים, כּוּלָם אַדירים.

גם עכשיו עדיִין יֶש לוֹ לזיסיל היוֹרד קרוֹבים עשירים. כּמעט כּל בּעלי־הבּתים החשוּבים שבּעיר קרוֹביו הם.

יֵש רגלים לדבר, שאפילוּ רב יהוֹשוּע־השיל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שאֵר־בּשׂרוֹ הוּא. שני בשלישי. לוּא יֹאבה רב יהוֹשוּע־השיל לשמוֹע אֵלָיו רגע, ויבאֵר לוֹ זיסיל בּאֵר היטב אֶת שלשלת היוּחסין שבּין שניהם.

ראשית, מצד אָביו. אָביו־זקנוֹ של זיסיל, כּלוֹמַר אבי אָביו, אַברהם־מרדכי, זכר צדיק לברכה, ואִמו־זקנתוֹ של רב יהוֹשוּע־השיל, כּלוֹמר אֵם־אִמוֹ, פייגה־אָטיל, התיחסוּ זה לזה…

אבל מַה תּוֹעיל לוֹ שלשלת היוּחסין, והללוּ אֵינָם מַניחים לוֹ לכלוֹת אֶת דבריו? נוֹתנים לוֹ נדבה וּמצוים עליו לָצאת, הלוַאי תּצא נשמתם בּטהרה – לקרוֹביו העשירים כּוונתוֹ! הלוַאי יִהיוּ בּתּיהם הנאִים קבריהם! הלוַאי יֵהפךְ הגלגל עליהם ויחזוֹר ויֵרד למַטה, למטה! הלוַאי יגיעוּ בּמהרה בּימינוּ למַדרגָתוֹ ועמידתוֹ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!

כּךְ מברךְ זיסיל היוֹרד בּרכה כּפוּלָה וּמכוּפּלת אֶת קרוֹביו העשירים, אשר עזוֹר יעזרוּ לוֹ תּמיד, ורק אֶת פּניהם לא יִתּנוּהוּ לראוֹת. כּוּלָם שׂוֹנאים אוֹתוֹ. כּךְ דרכּם של עשירים ששׂוֹנאים הם אֶת אחיהם האֶביוֹן. והדברים עתּיקים.

והרי הוּא יוֹשב בּבית־המדרש ישיבה בּטלה, מקבּל נדבוֹת וּמקלל אֶת אַנשי־חַסדוֹ קלָלוֹת נמרצוֹת. נשבּע הוּא בּאמוּנתוֹ, כּי נוֹחַ היה לוֹ לעבוֹד עבוֹדת־פּרךְ, לחטוֹב עֵצים, לשאוֹב מַיִם. אבל כּלוּם רשאי הוּא לעשׂוֹת כּן?

ראשית, הלא יוֹרד הוּא, בּן־טוֹבים, נצר ממשפּחה נאָה וּמיוּחסת. כּוּלָם גבירים, כּוּלָם עשירים, כּוּלָם אַדירים. רב יהוֹשוּע־השיל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שני בשלישי הוּא לוֹ!

ושנית, בּעל־מוּם הוּא. רגל אַחַת משוּנה יֶש לוֹ. עקוּמה היא, לא עליכם. כּשהוּא מהלךְ, רגל זוֹ נזרקת לפניו מאֵליה. דוֹמה כּאילוּ כּוֹעֵס זיסיל בּדרךְ־הילוּכוֹ ובוֹעֵט בּרגלוֹ בּפני כּל העוֹלָם.

וכעוֹס יכעס תּמיד. על כּל העוֹלָם כּוֹעֵס הוּא. ואֶפשר, שהדין עמוֹ. הגע בּעצמךָ, משפּחה כּזאת, בּלא עֵין־הרע, כּוּלָם גבירים, כּוּלָם עשירים, כּוּלָם אַדירים – כּלוּם אֵין ידם מַשׂגת לפרנס אֶת אחיהם האֶביון בּעל־המוּם וּלסַפּק לוֹ אֶת צרכיו בּכבוֹד, שלא יִהיֶה צריךְ להחזיר על הפּתחים, לישוֹן על הסַפסל הקשה בּבית־המדרש וּלצפּוֹת לחסד הבּחוּרים הזרים, שיִקבּצוּ פּרוּטוֹת בּשבילוֹ וימציאוּ לוֹ פּעם בּגד ללבּוֹש וּפעם נַעל לנעוֹל, יִכּנס הרוּחַ בּאביהם וּבאִמם – לאוֹתם הבּחוּרים עצמם כּוונתוֹ!… כּמה טרחוֹת טרח וכמה יגיעות יגע, עד שעלה בּידוֹ לשדלם בּדברים, כּי יִתפּרוּ לוֹ קפּוֹטה חדשה (הלא הישנה קרוּעה וּבלוּעה!), אוֹ כּי יִקנוּ לוֹ בּד לכוּתּוֹנת – לדמי התּפירה יִדאַג בּעצמוֹ, הלוַאי יִתפּרוּ תּכריכים לכל בּני העיר מקטוֹן ועד גָדוֹל! עיר שכּוּלָה רשעים! עיר שכּוּלָה אכזרים! כּסדוֹם היא העיר הזאת!

אילוּ היתה העיר עיר מתוּקנת, היתה נוֹתנת זה־כבר אֶת דעתּה עליו. הנה יוֹשב בּחוּר, רווק זקן, יוֹרד בּן־טובים – מַה תּכליתוֹ כּי יֵשב עד שילבּין ראשוֹ? אִילוּ היוּ בּני העיר אנשים הגוּנים, אִילוּ היה אלוֹהים בּלבּם, היוּ מבקשים וּמוֹצאים לוֹ שידוּךְ הגוּן, עֵזר כּנגדוֹ. בּני משפּחתוֹ העשירים, כּשיגיע הדבר לידי מַעשׂה, חַייבים לפסוֹק לוֹ נדוּניה, הלוַאי יִפסוֹק להם הקדוש־בּרוּךְ־הוּא כּל חלי וכל נגע! וכלה עניה הימצא תּימצא לוֹ מאֵליה. וכי אֵין בּעיר בּעלי־מוּמים גרוּעים ממנוּ, חיגרים, אִילמים, עיורים? ואַף־על־פּי־כן כּוּלָם נשׂאוּ נשים והוֹלידוּ בּנים.

הנה למשל, חוֹזרת בּביתו של גצי השמש בּתוּלה שהגיעה לפרקה, אַסנה שמה. פּעמים היא בּאה לבית־המדרש לכבּד אֶת הקרקע, לשטוֹף אֶת הסַפסלים בּמים. בּתוּלה שחוֹרה, בּריאַת־בּשׂר, תּפּח רוּחָה!

אֵין כּל ספק בּדבר, שגצי השמש יקבּלוֹ לחתן בּשתּי ידים. כּי מי הוּא גצי השמש בּפני זיסיל היוֹרד? צריךְ הוּא לכרוֹע בּרךְ לפניו וּלהתאַבּק בּעפר רגליו, שמש מנּוָול זה, יִכּנס הרוּחַ בּאבי אבוֹת אבוֹתיו! לא לכךְ נוֹצר זיסיל, שישפּיל אֶת עצמוֹ לפני שמש נבזה שכּמוֹתוֹ ויִהיֶה המַתחיל בּדבר. אַל יִזכּוּ לכךְ בּני־העיר, תּבוֹא עליהם שׂרפה וּמַגפה וחלירע וכל המַדוים הרעים, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם!…

כּךְ מקלל זיסיל היוֹרד אֶת בּני משפּחתוֹ ואֵת כּל בּני־העיר, המפרנסים אוֹתוֹ בּצדקה.

“צרעת מַמאֶרת!” – אוֹמרים עליו אַנשי העיר ותוֹמכים בּוֹ אִיש כּפי נדבת לבּוֹ, מַזמינים אוֹתוֹ לסעוּדוֹת שבּת ויוֹם טוֹב וּמתאַמצים לָצאת כּנגדוֹ ידי חוֹבת בּעלי־בתּים. הלא סוֹף־כּל־סוֹף יוֹרד הוּא, בּן־טוֹבים, שהוּרע מַזלוֹ ונהפּךְ עליו הגלגל. ואִם יִקרה המקרה וּבני־העיר יִשכּחוּ יוֹם אֶחָד אֶת זיסיל, יִזכּרהוּ רב רפאֵל מַשגיח וישׂים עֵינוֹ עליו.

ואוּלָם זיסיל היוֹרד כּוֹעס ורוֹגז תּמיד. מוּבטח לוֹ, כּי אֵין אָדם בּאָרץ, אשר יעשׂה טוֹב ויֵצא ידי־חוֹבתוֹ כּנגדוֹ – לא בּני־משפּחתּוֹ, לא בחוּרי בּית־המדרש ולא רב רפאֵל מַשגיח. והוּא מקלל אֶת כּוּלָם קלָלוֹת נמרצוֹת.

ורק יוֹם אֶחָד יֵש בּשנה, שבּוֹ ישׂים זיסיל היוֹרד מַחסוֹם לפיו ולא יקלל אִיש. אוֹתוֹ היוֹם עֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים הוּא.

בּעֶרב יוֹם הכּיפּוּרים לוֹבש זיסיל אֶת כּוּתּנתּוֹ החדשה, אשר תּפר לעצמוֹ, אֶת הקפּוֹטה החדשה, אשר עשׂוּ לוֹ בּחוּרי בּית־המדרש, ואֶת הנעלים השלמות, החדשוֹת כּמעט, אשר השׂיג בּשבילוֹ רב רפאֵל מַשגיח, והוּא יוֹצא ללכת מבּית לבית, כּשהוּא בּוֹעֵט בּרגלוֹ העקוּמה בּאַויר, מַחזיר על פּתחי קרוֹבים וּרחוֹקים, לכפּר אֶת פּניהם וּלבקש מהם סליחה וּמחילה על כּל עווֹנוֹתיו. פּניו חיורים, מַבּטוֹ זוֹעֵם וקוֹלוֹ רוֹגז, מברךְ בּרכּת יוֹם טוֹב ונראָה כּמַקלל:

– יוֹם טוֹב עליכם! שמא הטחתּי דברים נגדכם ופגעתּי בּכבוֹדכם בּביטוּי־שׂפתים, הריני בּא לרצוֹת אֶת פּניכם וּלברךְ אֶתכם בּחתימה טוֹבה.

משיבים לוֹ ואוֹמרים:

– גם אַתּם. הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִסלח לךָ ולנוּ וּלכל יִשׂראֵל.

נוֹצהען חוֹ נדבה וּמכבּדים אוֹתוֹ בּעוּגת־דבש, כּדת היוֹם.