פרק ראשוֹן: לילי    🔗

א    🔗

לילי – שם ילדה, שמוֹצאוֹ מאֶסתּר־לאָה: לאָה – לילי. גדוֹלָה היא ממני בּשנה אַחַת, ואֶפשר בּשתּי שנים, וּמספר שנוֹתינוּ יחד לא יגיע גם עד עֶשׂרים. שערוּ אֵיפוֹא, בּן כּמה שנים אני וּבת כּמה שנים לילי? ואוּלָם סבוּר אני, שהדבר הזה אֵינו חָשוב כּל־כּךְ. מוּטב שאסַפּר את תּוֹלדוֹת חַיֶיה בּקצרה.

ואֵלה תוֹלדוֹת לילי:

אָחי הבּכוֹר בֶּני ישב בֶכפר, חָכר שם טחנה, ידע לירוֹת בּרוֹבה, לרכּוֹב על סוּס ולָשוּט בּמים. פּעם אַחַת, בּימוֹת החַמה, רחץ בּנהר, ירד מצוּלוֹת וטבע. עליו אָמַר הכּתוּב: “סוֹף שייט לטביעה”. הניח אַחריו טחנה אַחַת וסוּסים שנַיִם, אַלמנה צעירה ותינוֹקת רכּה. אֶת הטחנה מסרוּ לידי אחרים. את הסוּסים מכרוּ בּשוּק. האַלמנה הצעירה יצאה למרחַקים והיתה לאִיש אַחר. ואֶת התּינוֹקת הביאוּ אֶל בּיתנוּ.

זוֹ היתה לילי.

ב    🔗

כּי אָבי אוֹהב אֶת לילי ונַפשוֹ קשוּרה בּנַפשה, וכי אִמי חרדה על לילי ושוֹמרת אוֹתה כּבבת־עֵינה – דבר זה נקל להבין. נחָמה מצאוּ בּה אַחרי שברם הגָדוֹל. אבל אני? מה ראִיתי אני בּלילי? כּי לָמה תתעֵב נַפשי כּל אוֹכל, כּאשר אֶחזוֹר מבּית־רבּי ולא אֶמצא אֶת לילי בּבּית? ולָמה תהיֶה רוּחַ אַחרת עמי וּפנַי יִצהלוּ, כּאשר אַךְ תּתגלה לילי על מפתּן הבּית? ולָמה אֶכבּוֹש את פּנַי בּקרקע, כּאשר תּדבּר לילי אֵלָי? ולָמה אֶתּן את קוֹלי בּבכי, כּאשר תּלעג לילי עלי? כּל זה לָמה?…

ג    🔗

בּכליוֹן־עֵינַיִם חיכּיתי לבוֹא החַג, חַג הפּסח הטוֹב והנעים. עם בּוֹא החַג יבוֹא דרוֹר לי. אָז אשׂחק עם לילי אֶת משׂחַק האגוֹזים. אָז אתרוֹצץ בּחוּץ כּאַוַת־נַפשי. אֵצא לָשׂוּח על שׂפת הנהר. אטיֵיל בּמדרוֹן, בּתחתּית ההר. אני ולילי עמי. שם אַראֶנה נפלָאוֹת. שם אַראה אֶת לילי ספינוֹתי המַפליגות בּנהר. וּמדי דבּרי אֶל לילי אֵת כּל זאת, תּצחַק לי. אֵין לילי מַאמינה לי, כּי ספינוֹתי מַפליגוֹת בּנהר. אֵין לילי מַאמינה לי ולדברי כּלָל. בּפיה לא תּדבּר אֵלי מטוֹב עד רע, ורק אֶת קוֹלה תּתּן בּצחוֹק. ואני היטב חָרה לי על הצחוֹק, אשר יִצחקוּ לי. אֵין לילי מַאמינה לי, כּי יכוֹל אוּכל לטפּס ולעלוֹת על ראש אִילָן גָבוֹה, וּבלבד שיִהיֶה רצוֹני בּכךְ! אֵין לילי מַאמינה לי, כּי יכוֹל אוּכל גם לירוֹת כּדוּרים מרוֹבה, וּבלבד שיִהיֶה רוֹבה בּידי! אֵין לילי מַאמינה לי כּלָל. יבוֹא־נא החַג, חַג הפּסח הטוֹב והנעים, אָז נצא החוּצה, לאַויר העוֹלָם, ואָבי ואִמי לא יִראוּנוּ – אוֹ־אָז אַראֶנה נפלָאוֹת, אשר כּמוֹהן לא ראתה מעוֹלָם!

ד    🔗

בּא עֶרב החַג, חַג הפּסח הטוֹב והנעים.

אֶת שנינוּ לָקחוּ והלבּישוּנוּ בּגדי־מַלכוּת לכבוֹד יוֹם טוֹב. כּל בּגָדינוּ חדשים, מַרהיבי־עין ומַרניני־לב. מַבּיט אני אֶל לילי ואֶל פּניה המאִירים, ואני נזכּר בּפסוּקי שיר־השירים, אשר לָמַדתּי בּעֶרב החַג בּבית־רבּי, בּזה אַחַר זה: “הנַךְ יפה, רעיתי, הנךְ יפה, עֵינַיִךְ יוֹנים. שׂערךְ כּעֵדר העזים, שגָלשוּ מהר גלעד. שינַיִךְ כֵּעדר הרחלים, שעלוּ מן הרחצה, שכּוּלם מַתאִימוֹת ושכּוּלָה אֵין בּהם. כּחוּט השני שׂפתוֹתיִךְ וּמדבּרך נאוה…”

הגידוּ לי, אִם תּדעוּ אַתּם, מַה פּשר החידה הנפלָאָה הזאת: אשר מדי הבּיטי אֶל פּני לילי, ועלוּ בּזכרוֹני מאליהם פּסוּקי שיר־השירים, וּמדי קראִי את פּסוּקי שיר־השירים, ורחף לנגד עֵינַי קלסתּר־פּניה של לילי?

ה    🔗

עֶרב חַג הפּסח. יוֹם צח ונפלָא, שכּמוֹהוּ לא היה לעוֹלָמים. יוֹם בּהיר וחַם בשחָקים. הדוּר־נאֶה זיו העוֹלָם.

– לכה, שימק, נצא החוּצה!

כּךְ אוֹמרת לי לילי, ואני מַרגיש, כּי נַפשי גחָלים תּלהט בּקרבּי. אִמי לא חָשׂכה אגוֹזים ממנוּ. אֵת כּל כּיסינוּ מילאָה אגוֹזים. ורק הזהירה אוֹתנוּ, לבל נשלח יד עתּה, קוֹדם הסדר, אֶל האגוֹזים לפצע אוֹתם. האגוֹזים הלָלוּ לא ניתּנו לָנוּ לעֵת־עתּה לאָכלָם, אֶלָא לראוֹתם בּלבד. לראוֹתם וּלשׂחק בּהם. פּוֹנים אנחנוּ לָלכת. האגוֹזים מַשמיעים קוֹל. מַה טוֹב לָנוּ עתּה בּחוּץ. מַה יפה וּמה נעים בּחוּץ! היוֹם פּוֹנה לערוֹב. השמש נוֹטה לפאתי מַערב, לקצה העיר, האַויר מה רךְ! העוֹלָם מה רחב! רוֹךְ ורחבוּת וחוֹפש בּלי מצרים. ושם, מעֵבר לבית־הכּנסת הישן, שם, בּמדרוֹן ההר, כּבר ניצנצוּ דשאים ראשוֹנים, רכּים וירוּקים ורענַנים. וּבמרוֹם, ממַעל לראשינוּ, טסה ועוֹברת בּקוֹל ציפצוּף וציוּץ סיעת סנוּניוֹת קטנוֹת, קלוֹת־כּנפים, כּוּלָן מרחפוֹת בּשוּרה אַחַת ישרה. ושוּב אני נזכּר בּפסוּק מפּסוּקי שיר־השירים, אשר לָמַדתּי בעֶרב החַג בּבית־רבּי: “הניצנים נראוּ בּאָרץ, עֵת הזמיר הגיע וקוֹל התּוֹר נשמַע בּאַרצנוּ”… ואני מַרגיש בּעצמי, כּי קל אני, קל גם אָני, כּי כּנפים לי כּכנפי הסנוּניוֹת האֵלה: עוֹד רגע אֶנשׂא למַעלָה ואִתּן יחד אַגבּיה עוּף.

ו    🔗

מן העיר קוֹל המוּלה נשמע, כּשאוֹן מַיִם רבּים. שאוֹן העיר והמוֹנה. הכּל הוֹמה שם. הכּל סוֹאֵן בּרעש. הכּל ממַהר דרכּוֹ, נחפּז לכלוֹת מַעשׂהוּ בּעוֹד יוֹם. עֶרב חַג הפּסח היוֹם! יוֹם צח ונפלָא, שכּמוֹהוּ לא היה לעוֹלָמים. יוֹם בּהיר וחַם בּשחָקים. הדוּר־נאֶה זיו העוֹלָם.

צוֹפה אני וּמַבּיט לפנַי – כּל העוֹלָם כּוּלוֹ שוּנה פּתאוֹם. החליף מַראֵהוּ, מַראֵה חוֹל, ולָבש מַעטה־קסם. חצר בּיתנוּ – חצר בּית המלךְ היא, והבּית היכלוֹ. וּליד ההיכל אני יוֹשב – בּן־המלךְ אָני. ולימיני לילי יוֹשבת – בּת־המַלכּה היא. והקוֹרוֹת, קוֹרוֹת בּיתנוּ, המוּטלוֹת בּחָצר זוֹ על־גבּי זוֹ, – ארזים הם. ארזים וּברוֹתים, הכּתוּבים בּשיר־השירים. החָתוּל, הרוֹבץ על מפתּן הבּית וּמנַמנם כּנגד החַמה, אַילה היא מאַילוֹת השׂדה, המצוּיוֹת בּשיר־השירים. וההר, זה ההר אשר מעֵבר לבית־הכּנסת הישן, הלבנוֹן הוּא, הנזכּר בּשיר־השירים. הנשים והבּתוּלוֹת, העוֹמדוֹת בּחוּץ, כּוֹבסוֹת וּמנַקוֹת וּמגהצוֹת וּמשפשפוֹת וּמַגעילוֹת לכבוֹד הפּסח, כּוּלָן מבּנוֹת ירוּשלים הן, הכּתוּבוֹת בּשיר־השירים. וכל אשר תראֶינה עֵינַי פּה משיר־השירים הוּא.

אני הוֹלךְ וידי נתוּנוֹת בּכיסי. אני מנַענע את האגוֹזים, והאגוֹזים נוֹתנים קוֹל. לילי הוֹלכת אַחרי, הוֹלכת בּעקבוֹתי. הוֹלכים אָנו לאַט, פּוֹסעים פּסיעוֹת קטנוֹת. ואוּלם נַפשי – נַפשי תּשׂאֵני אֶל על, למרוֹמי שחָקים. מתאַוה אני להגבּיה עוּף, לפרוֹח בּאַויר, לדאוֹת כּנשר על ראש הרים. ואני מרים רגלי ורץ, רץ כּצבי. אני רץ, ולילי רצה אַחרי. אני מדלג על הקוֹרוֹת, מקפּץ מן האַחַת אֶל השניה. אני מקפּץ, ולילי מקפּצת אחרי. אני למַעלה והיא למעלה. אני למַטה והיא למטה. מי יִיעף תּחילה? אָכן מראש ידעתּי זאת!

– עד אָנה נרוּץ?

כּך אוֹמרת לי לילי, ואני עוֹנה אוֹתה בּלשוֹן שיר־השירים:

– עד שיפוּחַ היוֹם ונסוּ הצללים… ראִי־נא גם ראִי: אַתּ עיפתּ, ולא אָני!

ז    🔗

כּמה מאוּשר אני, כּי קל אני בּרגלי יוֹתר מלילי. אָכן עין בּעין תּראֶה, כּי יפה כּוֹחי מכּוֹחה. ואַף־על־פּי־כן רחם ארחמנה מאוֹד. לבּי לבּי לָה. רוֹאֶה אני, כּי דאָגה כּיסתה פּניה. כּךְ טבעה של לילי תּמיד: בּעֶצם השׂמחה והצהלה יֵש אשר תּפרוֹשׁ פּתאום לקרן־זוית ותשב שם לבכּוֹת בּמסתּרים. לא יוֹעילו לָה דברי־ניחוּמיה של אִמי. לא יוֹעילוּ לָה נשיקוֹת־פּיו של אָבי. לא יוֹעיל לָה דבר. לילי לא תּחדל לבכּוֹת. על מי תּבכּה? על אָביה, שמת בּלא עתּוֹ, בּעֶצם ימי עלוּמיו? אוֹ אוּלי על אִמה תּבכּה לילי, על אִמה שיצאָה למרחַקים והיתה שם לאִיש אַחר ושכחה, כּי בּת יֶש לָה וּשמה לילי? הוֹי על אֵם לילי! כּי שם אִמה יִקראוּ לפניה – וחָורה כּוּלָה וָבוֹשה. אֵין נַפשה אֶל אִמה. אָמנם רעה לא תּדבּר עליה ודוֹפי לא תּתּן בּה, ואוּלָם אין נַפשה אֵליה. יוֹדע אני אֶת זאת אֶל־נכוֹן. וצר לי, צר לי מאוֹד, כּי תּשב לילי בּקרן־זוית אבלה ושוֹממה. נגָש אני אֵליה ויוֹשב על־ידה, על־גבּי הקוֹרוֹת. מתכּוון אני לנַחמה וּלשדלה בּדברים.

ח    🔗

נוֹתן אני אֶת שתּי ידי לתוֹךְ כּיסַי, מקשקש בּאגוֹזים ואוֹמר לָה:

– היוֹדעת אַתּ, בּמה כּוֹחי גָדוֹל?

– בּמה כּוֹחךָ גָדוֹל?

– יֵש בּכוֹחי להעביר אֵת כּל אגוֹזיִךְ אֵלָי.

– האִם אוֹמר אַתּה לזכּוֹת בּהם בּמשׂחָק?

– לא. גם שׂחק לא נשׂחק כּלָל.

– שמא תּגזלם מידי בּחָזקה?

– חַס ושלוֹם. אני לא אֶעשׂה כּלוּם. לא אָרים אֶת ידי ואֶת רגלי. האגוֹזים יעברוּ אל כּיסַי מאליהם.

לילי נוֹשׂאת אֵלי את עֵיניה היפוֹת והכּחוּלוֹת, אֶת עֵיני שיר־השירים אשר לָה.

קמתּי אני ואָמַרתּי ללילי:

– כּסבוּרה אַתּ, שמשטה אני בּךְ? חָלילה לי. מין לחש אני יוֹדע. פּסוּק אֶחָד יֶש לי, שאני אוֹמרוֹ.

לילי פּוֹקחת עלי אֶת שתּי עֵיניה הגדוֹלוֹת ומַבּיטה בּי. אַף אני מַבּיט בּה ודעתּי זחה עלי. גָדוֹל אני בּעֵינַי מאוֹד. גדוֹל וָרם. עוֹמד אני וּמבאֵר לָה, כּגדוֹל המבאֵר לקטן ממנוּ, כּרב המוֹרה הלָכה לתלמידוֹ:

– אנחנוּ הנערים יוֹדעים הכּל. נַער יֵש בּבית־רבּנוּ, ישעיה שתוּם־העין שמוֹ. עיור הוא עֵינוֹ האָחָת. והוּא יוֹדע הכּל. אֵת כּל הנסתּרוֹת והנגלוֹת הוּא יוֹדע. אֵין לָךְ דבר בּעוֹלם, אשר לא יֵדעהוּ ישעיה שתוּם־העין. ואפילוּ אֶת חָכמַת הקבּלה הוּא יוֹדע. היוֹדעת אַתּ, מַה טיבה של חָכמַת הקבּלה?

לא. לילי אֵינה יוֹדעת, מַה טיבה של חָכמַת הקבּלה. זוֹ מנַיִן לָה? ואני מתעלה וּמתגדל בּעֵינַי שבעתיִם. שׂמח אני מאוֹד, כּי בּא מקרה לידי ללמדה פּרק בּחָכמַת הקבּלה.

– להודיעֵךְ, כּי חָכמַת הקבלה היא אַחַת משבע החָכמוֹת, שעליהן העולָם קיים. בּכוֹח הקבּלה יכוֹל אני להראוֹתךְ נפלָאוֹת, אשר כּמוֹהן לא ראִית מעוֹלָם. בּכוֹח הקבּלה אֵיהפךְ בּן־רגע ואֶהיֶה רוֹאֶה ואיני נראֶה. אני אֶראֶה אוֹתךְ ואַתּ לא תּראִיני. בּכוֹח הקבּלה יכוֹל אני להוֹציא יין מסלע וּלהזיל זהב מקיר. בּכוֹח הקבּלה יכוֹל אני לעשׂוֹת אֶת הפּלא הגָדוֹל הזה לעֵינַיִךְ: בּעוֹד אנוּ יוֹשבים שנינוּ פּה וּמדבּרים, נתרוֹמם פּתאוֹם מעל האָרץ ונעוּף למרוֹם, נרכּב בּערבוֹת, נדאֶה על כּנפי־רוּחַ ועד עבי־שחָקים נגיע!

ט    🔗

להתרוֹמם מעל האָרץ בּכוֹחַ הקבּלה ולָעוּף עם לילי עד עבי־שחָקים ולעבוֹר משם וּלהגיע עד המקוֹמוֹת הרחוֹקים אשר מעֵבר לים אוֹקינוֹס, – זה היה מַשׂא־נַפשי תּמיד, בּוֹ הגיתי יוֹמם וָלָילָה. הלא שם, מעֵבר לים אוֹקינוֹס, אֶרץ הגמדים תּיגָלה, והגמדים הלא מגיבּוֹרי יִשׂראֵל הם, צאצאֵי הגיבּוֹרים הגדוֹלים, מלוֹמדי מלחָמה, אשר היוּ בּזַמן דויד המלךְ. והגמדים האֵלה הלא כּוּלָם אנשים נחמדים הם, שׂמחים וטוֹבי־לב תּמיד, אוֹכלים מַמתּקים ושוֹתים חלב־שקדים, משׂחקים בּחוּץ כּתינוֹקוֹת, מחַללים כּל הימים בּחלילים קטנים ויוֹצאִים בּמחוֹל כּוּלָם, בּחוּרים וגם בּתוּלוֹת, זקנים עם נערים. ורע לא יִיראוּ כּל ימיהם וּפחד לא יֵדעוּ. ומַכניסים אוֹרחים, וּמקבּלים כּל אָדם בּסבר פּנים יפוֹת. ואָדם מיִשׂראֵל כּי יבוֹא אליהם, אֶחָד מאַחינוּ אַנשי הגוֹלָה, מיד כּוּלָם יוֹצאִים לקראתוֹ בּתוּפּים וּבחצוֹצרוֹת וּבקוֹל שוֹפר, אוֹמרים לוֹ “אָחינוּ אַתּה”, מוֹליכים אוֹתוֹ אחר כּבוֹד לעירם, מַאכילים אוֹתוֹ מַמתּקים ומַשקים אוֹתוֹ חלב־שקדים וּמעניקים לוֹ בּיד רחָבה מכּל חמדת האָרץ: בּגָדים יקרים וּמַרבדים טוֹבים, כּלי־כסף וּכלי־זהב, אבנים טוֹבוֹת וּמַרגָליוֹת, המוּשלכים שם בּראש כּל חוּצוֹת ואֵין מאסף, כּדוֹמן אשר על־פּני השׂדה…

– כּדוֹמן אשר על־פּני השׂדה?

כּךְ אוֹמרת לי לילי, ואני רואֶה בּה, כּי בּת־צחוֹק קלה מנַצנצת בּעֵיניה.

– האִם לא תּאמיני לי?

– ואַתּה האמן תּאמין?

– ולָמה לא אַאמין?

– אֵיפה שַמעתּ כּל זאת?

– בּבית־רבּי שמַעתּי כּל זאת.

– אָה, בּבית־רבּךָ!…

מַטה, מַטה יוֹרדת השמש לצד מַערב וּמפיזה אֶת פּאתי הרקיע בּקוי־זהב, זהב זהריה. הזהב מַזהיר בּעֵיניה של לילי. עֵיניה רוֹחצוֹת בּזהב.

י    🔗

חָשקה נַפשי מאוֹד, כּי תּשתּוֹמם לילי על הנסים והנפלָאוֹת, שיֵש בּידי לעשׂוֹת בּכוֹחַ הקבּלה. ואוּלָם לילי אֵינה מַשגיחָה בּזה. לילי אֵינה משתּוֹממת כּלָל. אַדרבּה, נראֶה לי, כּי צוֹחקת היא, שאִם לא כּן, לָמה זה תּגלה לי אֵת כּל שיניה הקטנוֹת והלבנוֹת, שיניה־פּניניה? ואני היטב חָרה לי על זאת. אוֹמר אני לָה:

– האוּמנם לא תּאמיני לי?

לילי צוֹחקת.

– אֶפשר סבוּרה אַתּ, כי משטה אני בּךְ? כּי מתהדר אני לפנַיִךְ? כּי בּוֹדה אני שקרים מלבּי?

לילי מוֹסיפה לצחוֹק. אִם כּן, הבה אֶנקם ממנה. יוֹדע אני, מַה תּהיֶה נקמתי: אוֹמר אני לָה:

– לָכן תּדעי, כּי אֵין אַתּ מבינה כּלָל בּטיב חָכמַת הקבּלה. כּי אילוּ ידעתּ, מה היא חָכמַת הקבּלה וּבמה כּוֹחה גָדוֹל, לא הרבּית לצחוֹק כּל־כּךְ. הלא בּכוֹחַ הקבּלה יכוֹל אני לרצוֹני להעלוֹת אֵלַיִךְ גם אֶת אִמךְ ממרחַקים. כּן, כּן. אִם תּקניטיני, אָקוּם עוֹד בּלילה הזה ואַעלה אוֹתה לעֵינַיִךְ, כּשהיא רכוּבה על מַקל…

לילי חָדלה פּתאוֹם לצחוֹק. עננה קטנה חָלפה על פּניה היפים והמאִירים, ונדמה לי, כּי השמש שקעה פּתאוֹם. שקעה השמש וּפנה היוֹם. אָכן רוֹאֶה אני, כּי נוֹאַלתּי והפרזתּי על המידה. לָמה נגעתּי בּמַכאוֹבה המסוּתּר – לָמה העליתי אֶת זכרוֹן אִמה לפניה? אני נקוֹט בּפנַי וּמהרהר חרטה בּלבּי. חַייב אני לכפּר פּניה. חַייב אני לפייסה. אני קם וּמתקרב אֵליה. לילי מסיבּה עֵיניה מנגדי. פּוֹנה עוֹרף אֵלָי. אני רוֹצה לאחוֹז בּידה. אני רוֹצה לדבּר על לבּה ולאמוֹר לָה בּלשוֹן שיר־השירים: “שוּבי, שוּבי, השוּלמית – שוּבי, שוּבי, לילי, ואֶחזה בּךְ!”… ואוּלָם הנה נשמַע פּתאוֹם קוֹל קוֹרא מתּוֹךְ הבּית:

– שימק! שימק?

לי קוֹרא הקוֹל מתּוֹךְ הבּית. קוֹל אִמי קוֹרא לי, כּי אָקוּם ואֵלךְ עם אָבי אֶל בּית־הכּנסת.

יא    🔗

לָלכת עם אָבי אל בּית־הכּנסת, לתפילת ערבי פּסחים – כּלוּם יֶש לי עוֹנג יוֹם טוֹב גָדוֹל מזה? שׂמחָה כּפוּלָה וּמכוּפּלת לי, שאני לָבוּש מַחלָצוֹת מכּף רגלי ועד ראשי. כּל בּגָדי חדשים, וּבהם אֶתפּאֵר נגד כּל הנערים. והתּפילה עצמה בּבית־הכּנסת, תּפילת ערבּית ראשוֹנה של חָג, מַה נעימה! והניגוּן הנהדר, ניגוּן ראשוֹן של “בּרכוּ”, מה ערב! האָח, מה רב הטוּב, אשר צפן אלוֹהי יִשׂראֵל לעם בּחירוֹ בּערבי פּסחים!

– שימק! שימק!

אִמי דוֹחקת אֶת השעה. אֵין לָה פּנאי. “אני הוֹלךְ, אני בּא. עוֹד מעט ואָבוֹא. עוֹד רגע אֶחָד. רוֹצה אני לדבּר אֶל לילי רק דברי אחָדים. רק דברים אחָדים אדבּר אֵליה”…

ואני מדבּר אֶל לילי דברים אחָדים. מוֹדה אני לפניה, כי אָמנם חָטאתי הפּעם ולא דיבּרתּי אמת אֵליה. להפריח בּכוֹחַ הקבּלה אֶת האחרים – דבר זה נבצר ממני לעשׂוֹתוֹ. רק אני עצמי אוּכל לפרוֹחַ בּאַויר, לכשאֶרצה. אני עצמי, ולא אַחר. אִם לא תּאמין לי, אַראֶנה אוֹת ומוֹפת. לא היוֹם אַראֶנה. יעברוּ־נא ימי החָג, ימי הפּסח, ואֶעשׂה לעֵיניה אֶת האוֹת הזה. פּה, ליד הקוֹרוֹת, אֶתרוֹמם מעל האָרץ, אַגבּיה עוּף למרוֹם וּברגע אֶחָד עד עבי־שחָקים אַגיע. משם אֶעבוֹר ואֶפנה על ימין ואַרחיק עוּף אֶל המקוֹם ההוּא – הרוֹאָה אָתּ? – ואָבוֹא עד קצוי תּבל, עד מקוֹם אִיִים רחוֹקים וים הגָדוֹל, הוּא ים־הקרח.

יב    🔗

לילי מַטה אוֹזן וּמַקשיבה לדברי. השמש שוֹלחת אֶת זהריה האַחרוֹנים, זהרי בּין־ערבּיִם, יוֹרדת ונוֹשקת לָאָרץ.

– מַה פּירוּשוֹ של ים־הקרח? – שואֶלת אוֹתי לילי.

– פּירוּשוֹ של ים־הקרח אֵינךְ יוֹדעת? פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ: ים שהגליד והיה לקרח. המַיִם אשר בּוֹ קשים כּעוֹפרת וּמלוּחים כּמלח, ספינוֹת אֵינן מַפליגוֹת בּים זה ואִיש לא יֵראָה עליו. ואִם יִקרה מקרה האֶחָד להתגלגל אֶל המקוֹם ההוּא, לא ישוּב עוֹד משם עד עוֹלָם.

לילי מַבּיטה אֵלי בּעֵינַיִם מלאוֹת תּמהוֹן וָפחד.

– אִם כּן, לָמה תּלך אַתּה לשם?

– כלוּם הוֹלךְ אני לשם? אֵין אני הוֹלךְ, אֶלָא פּוֹרח. פּוֹרח אני באָויר, עף כּנשר בּמרוֹם, טס ועוֹבר על־פּני הים כּוּלוֹ תּוֹךְ כּדי רגע אֶחָד, עד בּוֹאִי אֶל היבּשה אשר מעֵבר השני. שם מתגלים לקראתי שנים עשׂר הרים גבוֹהים ועצוּמים, היוֹרקים אֵש אֶל רקיע השמים. עוֹבר אני בּרגלי אֶת שנים עשׂר ההרים האֵלה עד הגיעי אל ההר האַחרוֹן. שם, על ראש ההר, מתּחת לעבי־שחָקים, אני עוֹמד לָנוּחַ רגע, וּמיד אני פּוֹנה ועוֹבר הלאָה, מַהלךְ שבע פּרסאוֹת, עד בּוֹאִי ליער גּדוֹל, שאִילָנוֹתיו מרוּבּים ועבוּתּים. ואני הוֹלךְ בּעבי היער הלוֹךְ והרחק, הלוֹךְ והרחק, עד הגיעי לנַחַל קטן מפכּה בּין עפאִים. על־פּני הנַחַל אני שׂוֹחה ועוֹבר, ושם אני עוֹמד וּמוֹנה שבעים ושבעה. מיד מתגלה לקראתי אִיש זקן עוֹטה הוֹד, שזקנוֹ הלָבן יוֹרד עד קרסוּליו, והוּא שוֹאלני: “מַה שאֵלָתךָ וּמַה בּקשתךָ?” ואני עוֹנה ואוֹמר לוֹ: “נהגני, הביאֵני אֶל בּת־המַלכּה”…

– מי היא זֹו ואֵי־זוֹ היא בּת־המַלכּה?

כּךְ אוֹמרת לי לילי, ונדמה לי, כּי חָרדה פּתאוֹם.

– בּת־מַלכּה זוֹ היא היפה בּבנוֹת כּל האָרץ, אשר קוֹסמים וּמכשפים בּאוּ אֵליה וַחטפוּה מאַחרי חוּפּתה וּקשרוּה בּחַבלי־קסם והוֹליכוּה למרחַקים והוֹשיבוּה בּאַרמוֹן נהדר, כּוּלוֹ בּנוּי בּדולח, וכךְ היא יוֹשבת שם יחידה ובוֹדדה זה שבע שנים.

– אִם כּן, מַה לךָ וָלָה?

– הכיצד? הלא אני בּא להשיב אֶת שבוּתה! אני גוֹאלָה, פּוֹדה וּמַצילָה!

– אַתּה גוֹאלָה, פּוֹדה וּמַצילָה?

– וַדאי. אִם לא אני, מי זה אֵיפוֹא יִגאָלנה?

– אַל־נא, שימק. אַל תּעשׂה כּזאת. אַל תּעוּף למרחַקים. שמע־נא לקוֹלי: אַל תּעוּף למרחַקים…

יג    🔗

ולילי תּוֹפסת לי בּידי. מַרגיש אני, כּי כּף־ידה הקטנה והלבנה קרה כּוּלָה. ואני מציץ לתוֹךְ עֵיניה ורוֹאֶה בּהן את זהב השמש הגוֹוַעת, הנפרדת מן היוֹם הצח והנפלָא, יוֹם־האָביב הראשוֹן, הבּהיר והחַם בשחָקים. לאַט, לאַט גוֹוע היוֹם. לאַט, לאַט כּבה החַמה. דמיוֹנה כּנר דוֹעֵךְ, הכּבה לאַט. נדם גם השאוֹן, שאוֹן העיר והמוֹנה. כּלתה רגל מן השוּק. וּבחַלוֹנוֹת בּתּי העיר, פּה וָשם, נראוּ אוֹרוֹת מנַצנצים. נרוֹת של יוֹם טוֹב הם. דממה נפלָאָה, דממת־קוֹדש, מסביב. הדממה עוֹטפת אֶת שנינוּ, אוֹתי ואֶת לילי, ואָנוּ מַרגישים בּלבּנוּ, כּי גם אוֹתנוּ בּלע הקוֹדש, בּלעה הדממה הגדוֹלה והנפלָאָה, דממַת ערבי פּסחים.

– שימק! שימק?

יד    🔗

זאת לָה לאִמי הפּעם השלישית, אשר תּקרא לי לָלכת עם אָבי לבית־הכּנסת. נפלָאִים דרכי אִמי! וכי אני עצמי אֵינני יוֹדע, כּי צריךְ אני לָלכת לבית־הכּנסת? ואוּלָם חָשקה נַפשי לָשבת פּה עוֹד רגע. רק עוֹד רגע אֶחָד אֵשב פּה, ואַחַר אֵלךְ. שמעה לילי, כי אִמי קוֹראת לי, ונתעוֹררה גם היא ועמדה עלי להאִיץ בּי.

– שימק, לךְ, כּי קראוּ לךְ שימק קוּם וָלֵךְ, כּי כּבר בּאה עֵת.

קמתי לָלֶכת. כֶבר פּנה יוֹם. כּבר שקעה שמש. ניתּךְ הזהב, זהב בּין־ערבּיִם, האדים והיה לדם. נשבה רוּחַ, רוּחַ בּין־ערבּיִם, קלה וקרירה. לילי עדיִין עוֹמדת ומאִיצה בּי, כּי אֵלךְ. מעיף אני עין בּה בּפּעם האַחרוֹנה. הזאת לילי?

נשתּנתה כּוּלה פּתאוֹם, נהפכה והיתה לאַחרת. יפיה אַחר וחנה אַחר. חן רב שבעתיִם לָה בעֶרב הנפלָא הזה, עָרב חַג הפּסח, שכּוּלוֹ מַחזה־קסם. “בּת־מַלכּה היא, בּת־מַלכּה אחוּזת־קסם!” – חוֹלפת מַחשבה בּמוֹחי. אבל לילי לא תּתּנני עתּה לחשוֹב מַחשבוֹת. לילי מאִיצה בּי, מאִיצה ומזרזת, כּי אֵלךְ. אני פּוֹנה מעמה לָלכת, ואני חוֹזר מיד לאחוֹרי, חוֹזר ומַבּיט עוֹד פּעם אל בּת־המַלכּה אחוּזת־הקסם, שנבלעה כּוּלָה בּדממת הערב הנפלָא הזה, עֶרב חג הפּסח, עֶרב־הקסמים. ואַף אני ניצב בּמקוֹמי כּאחוּז־קסם, הוֹזה וחוֹלם בּתוֹךְ הדממה. אבל לילי לא תּתּנני עתּה לעמוֹד. רוֹמזת היא לי בּידה וּמאִיצה בּי, כּי אֵלךְ, כּי אֵלךְ! ונדמה לי בּזה הרגע, כּי שוֹמע אני אֶת קוֹלָה, כּי אוֹמרת היא בּלשוֹן שיר־השירים:

– בּרח, דוֹדי, וּדמה־לךָ לצבי אוֹ לעוֹפר האַילים על הרי בשׂמים!…

 

פּרק שני: בשׂדה    🔗

א    🔗

– מַהרי, לילי, מַהרי! – אני אוֹמר אֶל לילי יוֹם אֶחָד קוֹדם חַג השבוּעוֹת, ואני אוֹחזה בּידה, וּשנינוּ מזדרזים ומַעפּילים לעלוֹת אֶל ההר. – היוֹם קצר, לילי, ועלינוּ לעבוֹר אֵת כּל ההר, וּמאחַרי ההר נַחַל לפנינוּ, ועל־פּני הנַחַל מַעבּרת־קרשים נטוּיה – גשר יִקָרא לָה. הנַחַל שוֹטף, הצפרדעים מקרקרוֹת, הקרשים מתנוֹעעים, מזדעזעים, ושם, מעֵבר לנַחַל, מעֵבר לגשר, מקוֹם גן־עֵדן, לילי! שם מתגלים שׂדוֹתי.

– שׂדוֹתיךָ, שימק?

– כּן, שׂדוֹתי. שׂדוֹתי הבּרוּכים, הגדוֹלים והרחָבים, המשׂתּרעים לכל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם עד אֵין קץ ואֵין גבוּל. מַרבדים ירוּקים עוֹטפים הם. נקוּדוֹת־זהב זרוּעים הם. ציצים אדוּמים צבוּעים הם. וריח לָהם כּריח מוֹר ואהלוֹת עם כּל ראשי בּשׂמים. ואִילָנוֹת עוֹמדים לי שם, אִילָנוֹת רבּים, רבּים מאוֹד. אִילָנוֹת רמים ונישׂאִים, עבוּתּים וַענפים. וגבעה יֶש לי שם, עליה אֵשב. בּרצוֹתי אֵשב, וּברצוֹתי אוֹציא מפּי את השם המפוֹרש ואֶתרוֹמם מעל האָרץ ואַרקיע לשחָקים, אֶרכּב בּערבוֹת ואֶדאֶה על כּנפי־רוּחַ, על־פּני שׂדוֹת ויערים, על־פּני הרים ועמקים, על־פּני נהרוֹת וּמדבּרוֹת, עד אָבוֹא לעֵבר מהרי־חוֹשךְ…

– וּמשם – מַפסיקה אוֹתי לילי ונכנסת לתוֹךְ דברי – תּלךְ בּרגליךָ מהלך שבע פּרסאוֹת, עד בּוֹאךָ אֶל נַחַל קטן, המפכּה בּין עפאִים…

– לא. ליער גָדוֹל, שאִילנותיו מרוּבּים ועבוּתּים. מתּחילה אני הוֹלךְ בּעבי היער, הלוֹךְ והרחק, הלוֹךְ והרחק, ורק אַחַר־כּךְ אני מַגיע אֶל הנַחַל הקטן, המפכּה בּין עפאִים…

– על־פּני הנַחַל אַתּה שׂוֹחה ועוֹבר ועוֹמד וּמוֹנה שבעים ושבעה…

– מיד מתגלה לקראתי אִיש זקן עוֹטה הוֹד, שזקנוֹ הלָבן יוֹרד עד קרסוּליו…

– והוּא שוֹאֵל אוֹתךָ: “מה שאֵלָתךָ וּמה בּקשתךָ?”…

ואני עוֹנה ואוֹמר לוֹ: “נהגני, הביאֵני אֶל בּת־המַלכּה”… לילי שוֹמטת אֶת ידה מתּוֹךְ ידי, פּוֹנה אֵלי עוֹרף ורצה אֶל תּחתּית ההר. היא רצה, ואני רץ אַחריה.

– לילי, לָמה תּרוּצי כּכה?

לילי אֵינה עוֹנה אוֹתי דבר. רוֹגז יֶש לָה בּלבּה עלי. אֵין דעתּה נוֹחה מבּת־המַלכּה. אֵת כּל אַגָדוֹתי תּאהב לילי, ורק לא אֶת אַגָדת בּת־המַלכּה.

 

ב    🔗

מי היא לילי? וַדאי זוֹכרים אַתּם עדיִין, מי היא. כּבר סיפּרתּי לכם פּעם אַחַת עליה. ואוּלָם אִם שכחתּם, אָשוּב אסַפּר לָכם שנית את תּוֹלדוֹתיה בּקצרה.

אָח בּכוֹר היה לי וּשמוֹ בֶּני, וטבע בּנהר והניח אַחריו טחנה של מַיִם, אַלמנה צעירה, סוּסים שנַיִם ותינוֹקת רכּה. אֶת הטחנה מסרוּ לידי אחרים. אֶת הסוּסים מכרוּ בּשוּק. האַלמנה יצאה למרחַקים והיתה לאִיש אַחר. ואֶת התּינוֹקת הביאוּ אֶל בּיתנוּ.

זוֹ היתה לילי.

אַךְ צחוֹק עשׂה לָנוּ אלוֹהים. כּל הרוֹאֶה אוֹתנוּ אוֹמר, כּי אני ולילי אָח ואָחוֹת אנחנוּ. לאָבי קוֹראָה היא: אַבּא. לאִמי קוֹראה היא: אִמא. וּכאָח ואָחוֹת מתהלכים שנינוּ. כּאַהבת אָח ואָחוֹת אַהבתנוּ.

כּאָח ואָחוֹת? אִם כּן אֵיפוֹא, לָמה תּתבּייש לילי מפּני?

פּעם אַחַת היה מַעשׂה ונשאַרנו שנינוּ לבדנוּ, בּאֵין אִיש אִתּנוּ בּבּית. בּעֶרב היה מַעשׂה, בּין השמשוֹת. אַפלוּלית היתה שרוּיה בּבּית. אָבי הלךְ אֶל בּית־הכּנסת לקרוֹא קדיש אַחרי נשמַת אָחי בֶּני. אִמי יצאָה לחוּץ לקנוֹת גפרוּרים. פּרשׁנוּ שנינוּ לקרן־זוית, אני ולילי, ואני עוֹמד לסַפּר לָה אֶת אַגָדוֹתי. לילי אוֹהבת לשמוֹע אֶת אַגָדוֹתי היפוֹת, שאני מביא אִתּי מבּית־רבּי, מפּי ישעיה חברי שתוּם־העין. אני מסַפּר, ולילי שוֹמעת, לילי שוֹמַעת וּמתקרבת אֵלי יוֹתר ויוֹתר. ידה נתוּנה בּתוֹךְ ידי.

– ספר, שימק, אָנא, ספּר־נא!

לאַט, לאַט יוֹרד הלילה וּמכסה עלינוּ. לאַט, לאַט מתנוֹעעים הצללים על הכּתלים, מטפּסים ועוֹלים אֶל התּקרה, זוֹחלים ויוֹרדים לָאָרץ, נמוֹגים והוֹלכים. עלטה בּאה, ושוּב אֵיננוּ רוֹאִים עוֹד זה אֶת זה. אֵין אנוּ רוֹאִים, אֶלָא מַרגישים זה בּזה. מַרגיש אני, כּי ידה הקטנה חרדה בּידי, כּי לבּה הקטן יֶחרד אַף הוּא. רוֹאֶה אני רק את עֵיניה – עֵיניה נוֹצצוֹת בּחשכה. וּפתאוֹם עמדה לילי ושמטה ידה מתּוֹךְ ידי. “מַה לָךְ, לילי?” “אָסוּר”. “מַה אָסוּר?” “אָסוּר לנוּ להחזיק אִיש בּיד רעֵהוּ”. “כּל־כּך לָמה? מי הגיד לָךְ זאת?” “איש לא הגיד לי. אני עצמי יוֹדעת זאת”. “וכי נכריה אַתּ לי? וכי לא אָח ואָחוֹת אנחנוּ?” “הוֹי, לוּא אָח ואָחוֹת היִינוּ!”… כּךְ אוֹמרת לי לילי, ואני שוֹמע את דבריה כּדברי השוּלמית אשר בּשיר־השירים: “מי יִתּנךָ כּאָח לי – הוֹי, מַדוּע אֵינךָ אָח לי?!”

נפלָא, נפלָא הדבר. מדי דבּרי בּלילי, זכוֹר אזכּוֹר אֶת השוּלמית אשר בּשיר־השירים.

ג    🔗

וּבכן, בּמה פּתחתּי? בּעֶרב חַג השבוּעוֹת. רצים אָנוּ ויוֹרדים אֶל תּחתּית ההר. לילי רצה, ואני רץ אַחריה. לילי כּוֹעֶסת עלי ועל בּת־המַלכּה. אֵת כּל אַגָדותי אוֹהבת לילי, ורק לא אֶת אַגָדת בּת־המַלכּה. אַךְ צער אֵין לי. יוֹדע אני אֶת לילי ואֶת טבעה. נוֹחָה לכעוֹס היא – ונוֹחָה לרצוֹת. רק רגע אֶחָד יעבוֹר, וכעסה יפוּג מאֵלָיו והיה כּלא היה. הנה היא מַבּיטה שוּב אֵלי בּעֵיניה הגדוֹלוֹת והמאִירוֹת, שמַחשבה עמוּקה כּשמַיִם נשקפת מתּוֹכן. הנה היא מַפשילה אֶת תּלתּלי ראשה אֶל ערפּה ואוֹמרת לי:

– שימק! הוֹי, שימק! הבּט אֶל השמַיִם אשר ממַעל לראשינוּ! הבּט אֶל השׂדה אשר מתּחת לרגלינוּ! הרוֹאה אַתּה אֵת כּל אֵלה?

– רוֹאֶה אני, לילי, רוֹאֶה אני הכּל. רוֹאֶה אני אֵת השמים. מַרגיש אני אֶת הרוּחַ הקלה והחמימה. שוֹמע אני אֶת ציפצוּף הציפּרים, המרחפוֹת ממַעל לראשינוּ. הלא כּל אשר אָנוּ רוֹאִים פּה בּעֵינינוּ לָנוּ הוּא. השמַיִם – שמינוּ. השׂדה – שׂדנוּ. הציפּרים – ציפּרינוּ. הכּל, הכּל לנוּ הוּא. הבי, לילי, תּני אֶת ידךְ לי!…

לא. לילי לא תּתּן את ידה לי. מתבּיישת היא. לָמה תּתבּייש לילי מפּני? לָמה יאדימוּ פּניה?

– שם – אוֹמרת לי לילי ורצה לפנַי – שם, מעֵבר לנַחַל, מעֵבר לגשר!… ונדמה לי, כּי שוֹמע אני בּדבריה אֶת דברי השוּלמית אשר בּשיר־השירים: “לכה, דוֹדי, נצא השׂדה, נלינה בּכּפרים, נַשכּימה לכּרמים, נראֶה אִם פּרחה הגפן, פּיתּח הסמדר, הנצוּ הרימוֹנים”…

והנה בּאנוּ עד הגשר אשר על־פּני הנַחַל הקטן.

ד    🔗

הנַחַל שוֹטף. הצפרדעים מקרקרוֹת. הקרשים מתנוֹעעים ומזדעזעים. לילי חרדה ורוֹעדת.

– לָמה תּחרדי כּכה, לילי? לָמה תּיראי כּכה? תּני לי ידךְ והחזיקי בּי. אוֹ לא כּן. תּני ואחַבּק אוֹתךְ. אני אחַבּקךְ בּזרוֹעוֹתי ואַתּ תחַבּקיני בּזרוֹעוֹתיִךְ. הרוֹאָה אָתּ? כּך יפה, כּך טוֹב.

כּבר עברנוּ אֶת הגשר. מאַחרינוּ הוּא.

חבוּקים וּצמוּדים יחד אָנוּ הוֹלכים גם בּשׂדה. יחידים אָנוּ פּה, רק אָנוּ לבדנוּ, אֵין אִיש אִתּנוּ בּגן־עֵדן זה. לילי מַחזיקה בּי בּידה, מתרפּקת עלי בּכל גוּפה, מַחרישה ואֵינה מדבּרת דבר. ואוּלָם נדמה לי, כּי מכוונת היא אֶת מַחשבתּה אֵלי בּלשוֹן שיר־השירים: “אני לדוֹדי ודוֹדי לי”.

לפנינוּ שׂדה גָדוֹל ורחב. משׂתּרע הוּא לכל אַרבּע רוּחוֹת השמַיִם עד אֵין קץ ואֵין גבוּל. מַרבדים ירוּקים עוֹטף הוּא. נקוּדוֹת־זהב זרוּע הוּא. ציצים אדוּמים צבוּע הוּא. וריח לוֹ כּריח מוֹר ואהלוֹת עם כּל ראשי בּשׂמים. ואָנוּ מתהלכים שנינוּ בּגן־עֵדן זה חבוּקים וּצמוּדים. שנינוּ לבדנוּ, אֵין אִיש אִתּנוּ פּה.

– שימק! – אוֹמרת לי לילי, מציצה לתוֹךְ עֵינַי וּמתרפּקת עלי בּכל גוּפה. – שימק! אֵימתי נַתחיל לתלוֹש יֶרק לחַג השבוּעוֹת?

– עוֹד היוֹם גָדוֹל, לילי! – אני אוֹמר לָה, וכוּלי נלהב, כּוּלי כּיקוֹד־אֵש. אֵינני יוֹדע, לאָן אבּיט תּחילה? האַבּיט למַעלָה, אֶל כּיפּת השמַים הבּהירים והעמוּקים, שמי־התּכלת? אוֹ אבּיט למַטה, אֶל מַרבדי־היֶרק, המכסים על־פּני רוֹחַב השׂדה? אוֹ אֶל המרחָק אֶשׂא עֵינַי, אֶל קצוי תּבל, אֶל מקוֹם שם יוֹרדים השמַיִם ונוֹשקים לָאָרץ? אוֹ אוּלי אֶל פּני לילי אַבּיט, אֶל פּניה המאִירים ואֶל עֵיניה הגדוֹלוֹת והעמוּקוֹת, העמוּקוֹת כּשמים וּמלאוֹת מַחשבה כּלָילָה? מַה נפלָאוֹת עֵיניה! מַחשבה עמוּקה מלאוֹת הן. יגוֹן עמוֹק צפוּן בּהן. יוֹדע אני את יגוֹנה הצפוּן. מַרגיש אני בּצערה הכּמוּס. גָדוֹל כּאֵבה, כּאֵב־לבּה. גדוֹלים צערה וכעסה על אִמה, שיצאה למרחַקים והיתה שם לאִיש אַחר ושכחה, כּי בּת יֶש לָה וּשמה לילי. אֵין נפש לילי אֶל אִמה. אֵין להעלוֹת אֶת זכרה לפניה. דוֹמה, כּאילוּ לא היתה לָה אֵם מעוֹלם. אֵם אַחרת לָה. אִמי היא. אִמי – אִמה. אָבי – אָביה. וּשניהם אוֹהבים אוֹתה, כּאהוֹב אָב ואֵם אּת בּתּם, אֶת יחידתם. חרדים עליה ושוֹמרים אוֹתה כּבבת־עֵינם. יקרה היא לָהם, רכּה וַענוּגה לפניהם. אֵת כּל אשר תּשאַלנה עֵיניה לא יִמנעוּ ממנה. כּכל אשר תּחפּוֹץ לילי, כּן יקוּם וכן יֶהי. לילי אָמרה, כּי רוֹצה היא לָלכת עמי אֶל השׂדה לתלוֹש יֶרק לחַג השבוּעוֹת (אני השׁאתי אוֹתה לכךְ) וּפנה אָבי ושאַל אֶת אִמי: “מַה דעתּךְ?” נשׂא אָבי את עֵיניו אֶל אִמי והציץ אֵליה ממַעל לזכוּכיוֹת משקפיו, משקפי־הכּסף אשר לוֹ, והחליק בּידוֹ אֶת חוּטי־הכּסף של זקן־הכּסף אשר לוֹ. וכךְ נדבּרוּ אָבי ואִמי בּדבר לכתּנוּ יחידים אֶל השׂדה ולתלוֹש יֶרק לחַג השבוּעוֹת:

אָבי לאִמי: מַה תֹּאמרי אָתּ?

אִמי לאָבי: ואַתּה מַה תֹּאמַר?

אָבי לאִמי: הנתּן אוֹתם לָלכת אֶל השׂדה?

אִמי לאָבי: ולָמה לא נתּן אוֹתם לָלכת אֶל השׂדה?

אָבי לאִמי: וכי אָמַרתּי, שלא נתּן?

אִמי לאָבי: אִם כּן אֵיפוֹא, מה אָמרתּ?

אָבי לאִמי: אָמַרתּי, אִם טוֹב לָהם כּי יֵלכו?

אִמי לאָבי: ולָמה לא טוֹב לָהם כּי יֵלכוּ?

וכךְ הם חוֹזרים חלילה. יוֹדע אני אֶת המציק ללבּם. מַרגיש אני אֶת חששם. כּמה פּעמים הזהירני אָבי, ואַחרי אָבי מילאָה גם אִמי, כּי שם, בּשׂדה, יֶש גשר, וּמתּחת הגשר שוֹטף נַחַל. נַחַל, נַחַל, נַחַל…

ה    🔗

שנינוּ, אני ולילי, כּבר שכחנוּ אֶת הגשר והסַחנוּ לבּנוּ מן הנחל. עוֹברים אָנוּ על־פּני השׂדה הגדוֹל והרחב, מרחפים תּחת כיפּת־השמַיִם הגדוֹלה והרחָבה, רצים על־פּני ירק־דשא, כּוֹרעים ונוֹפלים אַפּים אָרצה, נוֹפלים וּמתגלגלים להנאָתנוּ בּתוֹךְ ציצים וּפרחים, שריח לָהם כּריח בּשׂמים. אָנו קמים ונוֹפלים, קמים ונוֹפלים, וּמתגלגלים עוֹד פּעם ועוֹד פּעם. ועדיִין לא קרבנוּ אֶל המלָאכה – לתלוֹש יֶרק לחַג השבוּעוֹת. אוֹחז אני בּיד לילי וּמוֹליךְ אוֹתה על־פּני השׂדה לאָרכּוֹ וּלרחבּוֹ. מַראֶה אני אוֹתה אֶת אחוּזוֹתי הרבּוֹת וּמתפּאֵר לפניה בּנכסַי העצוּמים.

– הרוֹאָה אַתּ אֶת האִילָנוֹת האֵלה? הרוֹאָה אַתּ אֶת הניר הזה? הרוֹאָה אַתּ אֶת הגבעה ההיא?

– כּל אֵלה לךָ הם?

כּךְ אוֹמרת לי לילי ועֵיניה צוֹחקוֹת. אָכן חָרה לי, כּי צוֹחקת היא לדברי. זה דרכּה תּמיד לצחוֹק לי. מתרעֵם אני עליה וכוֹעֵס וּפוֹנה עוֹרף לָה. לילי רוֹאָה את פּנַי הנזעמים וּמבינה אֶת כּעסי. חוֹזרת היא עלי, אוֹחזת בּידי, מציצה לתוֹךְ עֵינַי ואוֹמרת לי: “שימק!”… מיד נחה דעתּי וחמתי שככה. אוֹחז אני בּידה ונוֹהג וּמביא אוֹתה אֶל הגבעה, היא גבעתי, בּמקוֹם שאני יוֹשב תּמיד בּימי הקיץ. בּרצוֹתי אֵשב, וּברצוֹתי אוֹציא אֶת השם המפוֹרש מפּי ואֶתרוֹמם מעל האָרץ, אַרקיע לשחָקים ואֶדאֶה על כּנפי־רוּחַ, על־פּני שׂדות ויערים, על־פּני הרים ועמקים, על־פּני נהרוֹת וּמדבּרוֹת.

ו    🔗

שם, על ראש הגבעה, אָנוּ יוֹשבים שנינוּ, אני ולילי עמי, – ויֶרק לא תּלשנוּ עדיִין. מסַפּרים אנוּ זה עם זה. אני מסַפּר, ולילי שוֹמעת. מסַפּר אני לָה על הימים הבּאִים, עֵת אני אֶהיֶה גדוֹל והיא תּהיֶה גדוֹלה וּשנינוּ נבוֹא בּברית הנישׂוּאִין. אָז אוֹציא מפּי אֶת השם המפוֹרש, וּשנינוּ נתרוֹמם מעל האָרץ ונעוּף בּשמים ונתוּר אֶת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. מתּחילה נַעבוֹר בּכל המקוֹמוֹת, אשר בּהם עבר אלכּסַנדר מוּקדוֹן. אַחַר־כּךְ נשׂים פּנינוּ לאֶרץ־יִשׂראֵל. שם נטפּס ונַעלה על הר הלבנוֹן ועל הרי שׂניר וחרמוֹן ועל כּל הרי־בשׂמים. ואָז נבוֹא לכּרמים, נמַלא כּיסינוּ זיתים וחרוּבים, בּטנים וּשקדים וכל טוּב האָרץ. משם נַעבוֹר הלאָה ונעוּף לקצוי תּבל ואִיִים רחוֹקים. וּבכל המקוֹמוֹת אשר נעבוֹר נַעשׂה בּלהטינוּ ונפגע בּעוֹברי דרכים. רעה לא נַעשׂה לָהם חָלילה, רק לָצוֹן נַחמוֹד לנוּ, כּי הלא אִיש לא יִראֵנוּ בּעשׂוֹתנוּ כּכה…

– אִיש לא יִראֵנוּ? – שוֹאֶלת אוֹתי לילי ואוֹחזת בּידי.

– אִיש לא יִראֵנוּ! אנחנוּ נראֶה אֶת כּוּלם, והם לא יִראוּנוּ!

– אִם כּן, שימק, בּקשה לי אֵליךָ.

– בּקשה?

– בּקשה אַחַת קטנה.

ואוּלם יוֹדע אני מראש, מַה תּהיֶה בּקשתה. רוֹצה היא, כּי נעוּף ונבוֹא אֶל המקוֹם, אשר לשם יצאה אִמה והיתה לאִיש אַחר. רוֹצה היא, כּי אֶפגע בּלהטי בּאוֹתוֹ האִיש, בּאָביה־חוֹרגה.

– בּוַדאי אֶעשׂה זאת לָהם! – אוֹמר אני לָה. – יהי לבּךְ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי יכוֹל אוּכל להראוֹתם אֶת ידי! אִם אני אֶפגע בּהם – ויֵדעוּ את תּנוּאָתי!

– אַל־נא, שימק! לא בּהם תּפגע אֶלָא בּוֹ, בּוֹ בּלבד! – מתחַננת לילי לפני.

ואוּלם לא יוֹעילוּ לָה עוֹד תּחנוּניה! אני לא אָשוּב מדברי. אַחַת דיבּרתּי, אוֹתה אקיֵים! היִתּכן? הנשמעה נבלה כּזאת בּישׂראֵל, אשר תּקוּם אִשה אַלמנה ותעזוֹב אֶת בּיתה ותלךְ לָנוּע בּמרחַקים ותהיֶה שם לאִיש אַחר ותשכּח את בּתּה יחידתה, תּשכּח לעוֹלָמים? העל זאת אַחריש ואֶתאפּק?…

ז    🔗

צר לי, צר לי מאוֹד, כּי נתרתּחתּי כּל־כּךְ והפרזתּי על המידה בּשעת רתיחה. נקוֹט אני בּפנַי וּמהרהר חרטה בּלבּי. אַךְ אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב. לילי פּרשׁה ממני, עמדה והסתּירה פּניה בּכפּוֹת־ידיה. אֵין זאת כּי־אִם בּוֹכה היא? נכוֹן אני להכּוֹת בּחרפּה לחָיי, לקרוֹע אֶת עצמי כּדג! לָמה נסכּלתּי כּל־כּךְ ונגעתּי בּפצעֵי לבבה והעליתי אֶת זכר אִמה לפניה? עוֹמד אני כּנגדה כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה וּמכנה בּלבּי אֶת עצמי בּכל מיני שמוֹת של גנאי: “חמוֹר־גָרם! עֵגל־מַרבּק! בּהמה ולא אָדם! גוֹלם! טיפּש!” אני מתקרב אֶל לילי ומתכּוון לאחוֹז בּידה: “לילי! לילי!” רוֹצה אני לאמוֹר אֵליה בּלשוֹן שיר־השירים: “הראִיני אֶת מַראַיִךְ, השמיעיני אֶת קוֹלךְ”…

וּפתאוֹם… אֵי־מזה נגלוּ וּבאוּ לקראתנוּ אָבי ואִמי?

ח    🔗

זכוּכיוֹת משקפיו של אָבי, משקפי־הכּסף אשר לוֹ, נוֹצצוֹת מרחוֹק. חוּטי־הכּסף של זקן־הכּסף אשר לוֹ מתבּדרים לָרוּחַ. אִמי אַף היא ממַהרת אַחריו, מנַפנפת אֵלינוּ מרחוֹק בּמטפּחתּה. שנינוּ, אני ולילי, עוֹמדים בּמקוֹמנוּ כּנטוּעים. מַה לאָבינו וּלאִמנוּ פּה, בּשׂדה?

אָבי ואִמי בּאוּ אֶל השׂדה לראוֹת אֶת שלוֹם הילדים – לראוֹת, אִם לא קרה אוֹתנוּ אסוֹן, חַס ושלוֹם? וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? הלא כּמה שלוּחים למקוֹם: גשר, מַיִם, נַחַל. נַחַל, נַחַל, נַחַל!…

כּמה נפלאים דרכי אָבי ואִמי!

– והיֶרק שלָכם אָיֵהוּ?

– אֵיזה יֶרק?

– היֶרק, אשר הלכתּם לתלוֹש בּשׂדה?…

שנינוּ, אני ולילי, מציצים זה בּפני זה. מַחרישים וּמשתּאִים. אני מבין את מַבּט־עֵיניה. נדמה לי, כּי אוֹמרת היא לי בּלשוֹן שיר־השירים:

– “לא ידעתּי נַפשי”…

ט    🔗

– אֵין בּכךְ כּלוּם! – אוֹמר אָבי לאִמי בּבת־צחוֹק קלה, וחוּטי־הכּסף של זקן־הכּסף אשר לוֹ נוֹצצים לזוֹהר זהב־השמש. – אֵין בּכךְ כּלוּם! יֶרק יִמָצא לָנוּ ממקוֹם אַחר, ואנחנוּ הבה נוֹדה לאלוֹהינוּ, כּי מצאנוּ אֶת הילָדים בּריאים וּשלמים, כּי לא קרה אוֹתם אסוֹן חָלילה.

– בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ שמוֹ! – עוֹנה אִמי אַחריו וּמוֹחָה בּמטפּחתּה אֶת פּניה האדוּמים, המכוּסים זיעה. שניהם שׂשׂים וּשׂמחים ודעתּם זחוּחה מאוֹד.

נפלָאִים, נפלָאִים דרכי אָבי ואִמי!

 

פּרק שלישי: ליל־שמוּרים    🔗

א    🔗

“לבני היקר מוֹהר”ר…

“רצוּף פּה סַךְ 00 רוּ”כּ, ואני מבקש ממךָ, בּני יקירי, לעשׂוֹת רצוֹני ולָבוא לביתי לחַג הפּסח. לא נאֶה לָעוֹלָם ולא נאֶה לבּריוֹת ולא נאֶה לעצמי בּימי זקנתי, שבּני יחידי יִהיֶה נוֹדד בּמרחַקים, ואני אֵיני זוֹכה לראוֹת אֶת פּניו אפילוּ פּעם אֶחָת. וּכדי בּזיוֹן וָקצף. גם אִמךָ שתּחיֶה מבקשת רחמים ממךָ, שתּבוֹא, למַען השם, לחַג הפּסח. ודע, כּי לילי נתאָרסה בּשעה טוֹבה וּמוצלחת. אם ירצה השם, בשבת אחר השבועות תהיֶה חתוּנתה.

ממני אָביךָ…"

כּדברים האֵלה כּוֹתב אֵלי אָבי מבּיתי – וזאת לוֹ הפּעם הראשוֹנה, שהוּא כּוֹתב אֵלי דברים קשים וּבוֹטים כּמדקרוֹת־חָרב. זאת הפּעם הראשוֹנה מיוֹם שנפרדתּי ממנוּ וגָליתי משוּלחָנוֹ. ונפרוֹד נפרדתּי ממנוּ בּחשאי וּבדממה. מריבה לא היתה בּינינוּ. אני מריתי אֶת פּיו, לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיו וּבחַרתּי לי דרךְ חדשה – גָליתי למקוֹם השׂכּלה וּמַדע. מתּחילה חָרה אפּוֹ בּי, ודבר יצא מפּיו, כּי לא יִסלח לי עד עוֹלָם, עד בּוֹא יוֹמוֹ האַחרוֹן. אַחַר־כּךְ התחיל שוֹלח לי כּסף לצרכי: “רצוּף פּה סַךְ 00 רוּ”כּ, ואִמךָ שתּחיֶה דוֹרשת אֶת שלוֹמךָ בּאַהבה“. מכתּבים קצרים וּזעוּמים. גם מכתּבי אֵלָיו היוּ מכתּבים קצרים וּזעוּמים: “אֶת מכתּבךָ עם סַךְ 00 רוּ”כּ קיבּלתּי, ואני דוֹרש אֶת שלוֹם אִמי שתּחיֶה בּאַהבה”.

זעוּמים, זעוּמים מאוֹד היוּ מכתּבי שנינוּ. כּי מי הִאיש, אשר יֵלךְ לבּוֹ אַחרי הדברים האֵלה בּעוֹלם־החלוֹמוֹת, שבּוֹ נשקעתּי? ואוּלָם מכתּבוֹ האַחרוֹן של אָבי עוֹררני. ולא נזיפתוֹ של אָבי, שהוּא נוֹזף בּי, כּי כּדי בּזיוֹן וקצף (אֶת חטאַי אני מַזכּיר), ולא בּקשתה של אִמי, שהיא מבקשת רחמים ממני – שוּם דבר לא עוּררני ולא נגע עד נַפשי כּל־כּךְ, כּמוֹ שנגעוּ עד נַפשי הדברים המעטים האֵלה: “ודע, כּי לילי נתאָרסה בּשעה טוֹבה ומוּצלָחַת”…

לילי! לילי זוֹ, שאֵין כּמוֹה בּאָרץ ואֵין דוּגמתה אֶלָא בּשיר־השירים. לילי זוֹ, האחוּזה וּקשוּרה בּימי ילדוּתי הטוֹבים. לילי זוֹ, שהיתה בּת־מַלכּה אחוּזת־קסם בּחזיוֹנוֹת־לבּי הנהדרים ועטרת־זהב עיטרתּי לָה בּחלוֹמוֹת־זהבי המַזהירים, – לילי זוֹ כּבר נתאָרסה? נתאָרסה לאַחר? לאַחר, ולא לי?

 

ב    🔗

מי היא לילי? אָח, אֵינכם יוֹדעים, מי היא לילי? האִם שכחתּם אוֹתה? אם כּן, הבה אסַפּר לָכם עוֹד פּעם אֶת תּוֹלדוֹת חַיֶיה בּקצרה וּבלָשוֹן זוֹ, שכּבר סיפּרתי לָכם לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים.

אָח בּכוֹר היה לי וּשמו בֶּני, וטבע בּנהר. והניח אַחריו טחנה של מַיִם, אַלמנה צעירה, סוּסים שנַיִם ותינוֹקת אֶחָת. אֶת הטחנה מסרוּ לידי אחרים. את הסוּסים מכרוּ בּשוּק. האַלמנה הלכה למרחַקים והיתה לאִיש אַחר. ואת התּינוֹקת הביאוּ אֶל בּיתנוּ.

זוֹ היא לילי.

ויפה היתה לילי. כּשוּלמית היפה אשר בּשיר־השירים. וּמדי פּעם בּפעם, עֵת ראִיתי אֶת לילי, נזכּרתּי מאֵלי בּשוּלמית אשר בּשיר־השירים. וּמדי פּעם בּפעם, עֵת לָמַדתי בּחדר אֶת שיר־השירים, מיד נגלתה עלי דמוּת־דיוֹקנה של לילי.

וּשמה אשר קראוּ לָה מוֹצאוֹ מאֶסתּר־לאָה: לָאה – לילי. שנינוּ גָדלנוּ יחדיו. אֶת אָבי קראה: אַבּא. אֶת אִמי קראה: אִמא. הכּל חָשבוּ כּי אָח ואָחוֹת אנחנוּ. ואָמנם כּאָח ואָחוֹת היִינוּ שנינוּ. כּאָח ואָחוֹת אהבנוּ זה אֶת זה.

כּאָח ואָחוֹת היִינוּ פּוֹרשׁים שנינוּ לקרן־זוית, ושם היִיתי מספּר לָה סיפּוּרי־נפלָאוֹת, אשר שמַעתּי בּחדר מפּי חברי ישעיה. הוא ישעיה שתוּם־העין, היוֹדע הכּל, ואפילוּ חָכמַת הקבּלה לא נסתּרה ממנוּ. על־ידי חָכמַת הקבּלה, אָמַרתּי לה, יֵש בּכוֹחִי להראוֹת מוֹפתים רבּים ונפלָאִים: להוֹציא יין מסלע ולהזיל זהב מקיר. על־ידי חָכמַת הקבּלה, אָמַרתּי לָה, יֵש בּכוֹחי להינשׂא עמה אֶל על, להרקיע לשחָקים, לרכּוֹב בּערבוֹת וּלהלךְ על כּנפי־רוּחַ. הוֹי, כּמה אָהבה לשמוֹע מפּי סיפּוּרי־נפלָאוֹת אֵלוּ! ורק סיפּוּר אֶחָד לא אָהבה לילי לשמוֹע מפּי: מַעשׂה בּבת־מַלכּה, שקוֹסמים אָחזוּ בּה וּמאַחרי חוּפּתה לקחוּה והוֹשיבוּה בּאַרמון נהדר, בּהיכל עשׂוּי בּדוֹלח, וּזמן קבעוּ לָה שבע שנים, ואני פּוֹרח בּאַויר לפדוֹתה וּלהשיב אֶת שבוּתה. אֵת כּל סיפּוּרי־הנפלָאוֹת אָהבה לילי לשמוֹע מפּי, ורק לא סיפּוּר זה, אַגָדת בּת־המַלכּה אחוּזת־הקסם, אשר אני פּוֹרח בּאַויר לפדוֹתה וּלהשיב אֶת שבוּתה. “לָמה לךָ לפרוֹחַ בּאַויר מרחָק רב כּזה? שמַע בּקוֹלי, אַל תּעשׂה כּן!”… כּדברים האֵלה אָמרה לי לילי ונתנה בּי אֶת עֵיניה הכּחוּלוֹת והיפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים.

זו היא לילי.

והנה כּוֹתבים לי עתּה, כּי לילי נתאָרסה. נתאָרסה לאַחר. לאַחר, ולא לי! ישבתּי ועניתי את אָבי במכתּב לאמוֹר:

“לכבוֹד אָבי היקר מוֹהר”ר…

"אֶת מכתּבךָ עם סַךְ 00 קיבּלתּי. בּעוֹד ימים אחָדים, לכשאֶפּנה ממלאכתּי, אבוֹא הבּיתה. אִם לימי הפּסח הראשוֹנים ואִם לימי הפּסח האַחרוֹנים – אבל בּוֹא אָבוֹא. אני דוֹרש אֶת שלוֹם אִמי שתּחיֶה בּאַהבה וּללילי – מַזל טוֹב. אני מברךְ אוֹתה בּרכּת אוֹשר וכל טוּב.

ממני בּנךָ…"

ג    🔗

שיקרתּי. לא היתה לי מלָאכה שאָפּנה ממנה. ולא היה לי להמתּין ימים אחָדים. בּאוֹתוֹ היוֹם, שבּוֹ קיבּלתּי אֶת המכתּב מאָבי וּבוֹ עניתיו בּמכתּבי, נחפּזתּי ונסַעתי אֶל בּית־אַבּא וּבאתי בּעֶרב פּסח. בּיוֹם־אָביב בּהיר וחַם בּאתי.

וּמצאתי את עירי הקטנה כּאשר עזבתּיה לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. לא החליפה מַראֶיה כּחוּט השׂערה. אוֹתה העיר. אוֹתם האנשים. אוֹתוֹ האַויר בּחוּץ, אַוירוֹ של אָביב. אוֹתוֹ השאוֹן והרעש, שאוֹן העיר והמוֹנה בּעֶרב פּסח.

ורק דבר אֶחָד נעדר: שיר־השירים. לא, רוּחַ שיר־השירים אֵינה שרוּיה עוֹד על כּל, כּמוֹ לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. החָצר אשר לפני בּיתנוּ אֵינה דוֹמה עוֹד לכרם, לכרמוֹ של המלךְ שלמה אשר בּשיר־השירים. העֵצים והקוֹרוֹת והקרשים, המוּטלים פּה ושם לפני בּיתנוּ, אֵינם דוֹמים עוֹד לארזים ולברוֹתים. החָתוּל, הרוֹבץ ליד הדלת ומתחַמם לאוֹר החַמה, אֵיננוּ עוֹד אַילָה מאַילוֹת השׂדה, המצוּיוֹת בּשיר־השירים. ההר, הנראֶה מעֵבר לבית־הכּנסת, אֵיננוּ דוֹמה עוֹד להר לבנוֹן וּלהרי־בשׂמים. הנשים והבּתוּלוֹת, העוֹמדוֹת בּחוּץ וכוֹבסוֹת וּמגהצוֹת וּמנַקוֹת וּמשפשפוֹת וּמַגעילוֹת לחַג הפּסח, אֵינן עוֹד מבּנוֹת ירוּשלים, הנזכּרוֹת בּשיר־השירים. אָנה הלךְ, אָנה חָלף־עבר עוֹלָמי הצעיר והרענן, הבּהיר והצח, שריחוֹ ריח־בּשׂמים, שכּוּלוֹ שיר־השירים?…

ד    🔗

מצאתי אֶת בּית־אַבּא כּאשר עזבתּיו לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. לא החליף מַראֵהוּ אַף כּחוּט השׂערה. אָבי – כּמוֹ שהיה. ורק זקן־הכּסף אשר לוֹ הכסיף יוֹתר. רק קמטי מצחוֹ הרחב והלבן העמיקוּ יוֹתר. ניכּר, מרוֹב דאָגה.

גם אִמי – כּמוֹ שהיתה. ורק פּניה האדוּמים נתכּרכּמוּ והצהיבוּ. ונדמה לי, שגם דמוּתה נתמַעטה. ואֶפשר נראֵית היא לעֵינַי כּךְ, מפּני שנכפּפה קוֹמתה, נכפּפה לאָרץ, ועֵיניה אָדמוּ קצת, ועפעפּיהן תּפחוּ. האוּמנם צבוּ עֵיניה מבּכי?

על מה בּכתה אִמי? על מי בּכתה? האִם עלי, על בּנה יחידה, מַחמַל־נַפשה, אשר לא שמַעתּי בּקוֹל אָבי וּמריתי אֶת פּיו, לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיו וּבחַרתי לי דרךְ חדשה – גָליתי למקוֹם השׂכּלה וּמַדע ולא חָזרתּי לביתי שנים רבּוֹת? אוֹ אוּלי על לילי תּבכּה אִמי, כּי נכנסת היא לחוּפּה וקידוּשין בּשבּת אַחַר השבוּעוֹת?…

הוֹי, לילי! גם היא לא החליפה מַראֶיה, ורק גָדלה. גָדלה ויפתה. יפתה שבעתיִם משהיתה. גבוֹהה וּזקוּפה וּבוֹגרת וּמלאה חן. עֵיניה – אוֹתן העֵינַיִם הכחוּלוֹת והיפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים. ורק מַחשבה מַעמיקה בּהן, וּדאָגה נשקפת מהן, מן העֵינַיִם היפוֹת והעמוּקוֹת האֵלה. וּבת־צחוֹק מרחפת על שׂפתיה. טוֹבה היא וּנעימה, נוֹחָה וּמלבּבת, שאנַנה וּמַצניעה לכת וּשקטה כּיוֹנה.

וּמדי אבּיט אֶל לילי, זכוֹר אֶזכּוֹר אוֹתה לילי, אשר היתה לפנים. אֶזכּוֹר אֶת שׂמלוֹתיה החדשוֹת, שׂמלוֹת יוֹם טוֹב, אשר תּפרה לָה אִמי לכבוֹד הפּסח. אֶזכּוֹר אֶת נַעליה הקטנוֹת החדשוֹת, נַעלי יוֹם טוֹב, אשר קנה לָה אָבי לכבוֹד הפּסח. וּמדי אזכּוֹר אוֹתה לילי, אשר היתה לפנים, יִתעוֹררוּ ויבוֹאוּ לפנַי פּסוּקי שיר־השירים, שנשכּחוּ ממני זה־כבר, בּזה אַחַר זה: “עֵינַיִךְ יוֹנים, שׂערךְ כְעֵדר העזים, שגָלשוְ מהר גלעד… שינַיִךְ כּעֵדר הקצוּבוֹת, שעלוּ מן הרחצה, שכּוּלָם מַתאימוֹת ושכּוּלָה אֵין בּהם… כּחוּט השני שׂפתוֹתיִךְ וּמדבּרךְ נאוה”…

מַבּיט אני עתּה אֶל לילי, ושוּב רוּחַ שיר־השירים שוֹרה על כּל, והכּל נראֶה בּעיני כּמוֹ אָז, כּלפנים, לפני רבּוֹת בּשנים.

ה    🔗

– לילי, צריךְ אני לברכךְ בּרכּת מַזל טוֹב?

לילי אֵינה שוֹמעת. אַךְ לָמה זה הוֹרידה אֶת עֵיניה? לָמה אָדמוּ לחָיֶיה? ואַף־על־פּי־כן צריךְ אני לברכה היוֹם בּרכּת מַזל טוֹב, ויעבוֹר עלי מה!

– מַזל טוֹב לָךְ, לילי!

– בּמַזל טוֹב תּחיֶה גם אָתּה.

ולא יוֹתר. לשאוֹל אֶת פּיה – אֵיני יכוֹל. לדבּר עמה – אֵין מקוֹם. אָבי מַפריע אוֹתי. אִמי מַפריעה אוֹתי. קרוֹבינוּ, בּני משפּחתּנוּ, שכנינוּ, הבּאים לקבּל אֶת פּנַי, זה נכנס וזה יוֹצא, – כּוּלָם מַפריעים אוֹתי. כּוּלָם עוֹמדים סביבי. כּוּלָם מסתּכּלים בּי, כּמוֹ שמסתּכּלים בּפני דוֹב, בּפני בּריה משוּנה, הבּאה מעוֹלָם אַחר. כּוּלָם מתאַוים לראוֹת ולשמוֹע מפּי אֶת אשר עשׂיתי ואֶת אשר עבר עלי – הן ימים רבּים לא ראוּ אֶת פּני!

– הלא תספּר לָנוּ חדשוֹת: מה ראִית? מַה שמעתּ?

ואני מסַפּר לָהם חדשוֹת, אשר ראִיתי ואשר שמעתּי. ואני מַבּיט אוֹתה שעה אֶל לילי. מבקש אני אֶת עֵיניה, ואני נפגָש עמהן, עם עֵיניה הגדוֹלוֹת והעמוּקוֹת, שהדאָגה נשקפת מהן, עם עֵיניה הכּחוּלוֹת והיפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים. ורק עֵיניה אִילמוֹת הן, אִילמות כּשׂפתיה, כּמוֹה עצמה. עֵיניה מַחרישוֹת ואֵינן מדבּרוֹת לי כּלוּם. לא כּלוּם. ושוּב בּאִים לפנַי פּסוּקי שיר־השירים, בּזה אַחַר זה: “גן נעוּל אחוֹתי כלה, גן נעוּל, מַעין חָתוּם”…

ו    🔗

וּסערה מתחוֹללת בּמוֹחי ואֵש מתלקחת בּלבּי. אֵין לי חימה על לילי, אֵין לי חימה על שוּם אִיש. רק עלי תּבער חמתי, עלי ועל חלוֹמוֹתי, חלוֹמוֹת־הנוֹער, חלוֹמוֹת־ההבל, אשר בּשבילם עזבתּי אֶת בּית אָבי ואִמי. בּשבילָם שכחתּי אֶת לילי. בּשבילָם הקרבתּי קרבּן אֶת מיטב חַיי, וקיפּחתּי אֶת עוֹלָמי, ואִיבּדתּי אֶת אָשרי, אִיבּדתּיו לעוֹלָמים!

אִיבּדתּי? לא. היה לא תִּהיֶה. היה לא תּהיֶה! הנה בּאתי לביתי. בּעוֹד מוֹעֵד בּאתי. הבה נישאֵר שנינוּ בּיחידוּת, אני ולילי. הבה אדבּר בּאָזניה דברים אחָדים. אבל אֵיךְ אוּכל לדבּר בּאָזני לילי דברים אחָדים, אִם הכּל כּאן? הכּל מַקיפים אוֹתי. הכּל מסתּכּלים בּי, כּמוֹ שמסתּכּלים בּני־אָדם בּפני דוֹב, בּפני בּריה משוּנה, הבּאה מעוֹלם אַחר. הכּל מתאַוים לראוֹת ולשמוֹע מפּי אֵת אשר עשׂיתי ואֵת אשר עבר עלי – הן ימים רבּים לא ראוּ אֶת פּני!

ויוֹתר מכּוּלָם שוֹמע וּמקשיב לי אָבי. יוֹשב הוּא לפני ספר פּתוּחַ, כּמוֹ אָז, וּמקמט אֶת מצחוֹ הרחב והלָבן, כּמוֹ אָז, וּמבּיט אֵלי ממַעל לזכוּכיוֹת משקפיו, משקפי־הכּסף אשר לוֹ, כּמוֹ אָז, וּמַחליק את חוּטי־הכּסף של זקן־הכּסף אשר לוֹ, כּמוֹ אָז. ונראֶה לי, שמַבּיט הוּא אֵלי לא כּמוֹ שהיה מַבּיט אָז. לא. אֵינוֹ דוֹמה מבּטוֹ עתּה למַבּטוֹ אָז. מַרגיש אני בּזה. מַרגיש אני, כּי האִיש נעלב על־ידי. אני מריתי את פּיו. לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיו. בּחַרתי לי דרךְ חדשה.

גם אִמי עוֹמדת מן הצד. עזבה אִמי אֶת חדר־הבּישוּל ואֶת הכנוֹתיה לחָג, והיא שוֹמַעת וּמַקשיבה לי ודמעתה על לחיה. בּקצה סינרה, בּאֵין רוֹאִים, היא מוֹחה דמעה מעל פּניה, אַךְ הפּנים מַבהיקים ושׂוֹחקים, ועֵיניה תּלוּיוֹת אֵלָי, והיא בּוֹלעת כּל מלה היוֹצאת מפּי.

גם לילי יוֹשבת כּנגדי, ידיה חבוּקוֹת על לבּה, ואַף היא שוֹמַעת וּמַקשיבה לי בּין יֶתר השוֹמעים. כּיֶתר השוֹמעים, אַף עֵיניה תּלוּיוֹת אֵלָי. כּיֶתר השוֹמעים, אַף היא בּוֹלעת אֶת דברי. ואני מַבּיט אֶל לילי. ואני מתאַמץ לקרוֹא בּעֵיניה, ואֵיני קוֹרא בּהן דבר. אֵיני קוֹרא בּהן כּלוּם. כּספר החָתוּם הן לי.

– הלא תספּר לָנוּ, לָמה נשתּתּקתּ? – אוֹמר אֵלי אָבי.

– הניחה לוֹ ויִנפש. הראִית כּזוֹ מימיךָ? – מתעוֹררת אִמי. – היֶלד עיף, היֶלד רעֵב. והוּא בּאָחָת: הלא תּסַפּר לנוּ, הלא תּסַפּר לָנוּ!

ז    🔗

לאַט, לאַט נתפּזרוּ הבּאִים והלכוּ, ואנוּ נשאָרים לבדנוּ: אָבי ואִמי, אני ולילי. אִמי יצאה לחדר־הבּישוּל, ותיכף חָזרה משם וּבידה קערת־פּסח יפה – קערה ידוּעה לי מאָז, מצוּיֶרת עלי־תאֵנה גדוֹלים.

– אֶפשר שתּסעד את לבּךָ, שימק? עוֹד גָדוֹל היוֹם וּרחוֹקה שעת הסדר.

כּךְ אוֹמרת לי אִמי בּאַהבה וּברוֹךְ וּבחנינה רבּה. ולילי קמה ממקוֹמה, פּוֹסַעת פּסיעוֹת חשאיוֹת וּמביאָה לי סַכּין וּמַזלג – סַכּין־פּסח וּמַזלג־פּסח, הידוּעים לי מאָז. הכּל ידוּע לי. שוּם דבר לא החליף מַראֵהוּ אַף כּחוּט השׂערה. אוֹתה הקערה עם עלי־התּאֵנה הגדוֹלים. אוֹתה הסַכּין ואוֹתוֹ המַזלג עם קתּוֹת־העֶצם הלבנוֹת. אוֹתוֹ ריח הניחוֹח הנוֹדף משוֹמן־האַוָזים, שוּמן־הפּסח. אוֹתוֹ הטעם הנפלָא, טעם גן־עֵדן, של המַצה המטוּגנת. שוּם דבר לא נעדר.

ורק אָז, לפנים בעֶרב פּסח, אָכלנוּ שנינוּ, אני ולילי, מקערה אָחָת. מקערת־פּסח זוֹ היפה, המצוּיֶרת עלי־תאֵנה ירוּקים, אָכלנוּ שנינוּ. ואגוֹזים נתנה לָנוּ אָז אִמי, כּיסים מלאים אגוֹזים. ואָז אָחַזנוּ איש בּידי רעֵהוּ, אני ולילי, ועפנוּ כּעל כּנפי נשרים. אני רץ, והיא רצה אַחרי. אני מקפּץ וּמדלג על־גבּי הקוֹרוֹת, והיא מקפּצת וּמדלגת אַחרי. אני למַעלה, והיא למעלה. אני למַטה, והיא למטה.

– שימק! עד אָנה נרוּץ, שימק?

כּךְ אוֹמרת לי לילי. ואני עוֹנה אוֹתה בּלשוֹן שיר־השירים: “עד שיפוּחַ היוֹם ונסוּ הצללים”…

ח    🔗

כּל זה היה אָז, לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. עכשיו גָדלה לילי. גָדלה ונתבּגרה. גם אני גָדלתּי. גָדלתּי ונתבּגרתּי. וּכבר נתאָרסה לילי. נתאָרסה לאַחר. לאַחר, ולא לי… ואני מתאַוה להישאֵר עם לילי בּיחידוּת. ואני מבקש לדבּר באָזניה דברים אחָדים. רוֹצה אני לשמוֹע את קוֹלה. רוֹצה אני לאמוֹר לָה בּלשוֹן שיר־השירים: “הראִיני אֶת מַראַיִךְ, השמיעיני את קוֹלךְ”… ונדמה לי, כּי גם עֵיניה משיבוֹת לי בּלשוֹן שיר־השירים: “לכה, דוֹדי, נצא השׂדה. לא פּה המקוֹם לדבּר דברינוּ, אֶלָא בּחוּץ. בּחוּץ. שם אֶענה אוֹתךְ. שם אסַפּר לָךְ. שם נדבּר דברינוּ. שם”…

מציץ אני בּעד החַלוֹן החוּצה. הוֹי, כּמה נאֶה זיו העוֹלָם, זיו עֶרב פּסח, זיו שיר־השירים!… ורק צר לי, כּי עוֹד מעט וּפנה יוֹם. ירדה השמש והפזה את פּאתי הרקיע בּזהב זהריה. הזהב מַזהיר בּעֵיניה של לילי. עֵיניה רוֹחצוֹת בּזהב. עוֹד מעט וגָוַע היוֹם, ואני לא אַספּיק לדבּר בּאָזני לילי אפילוּ דבר אֶחָד. כּל היוֹם עבר עלי בּשׂיחוֹת בּטלוֹת עם אָבי, עם אִמי, עם משפּחתּי – מַה שראִיתי וּמה ששמַעתּי.

מתעוֹרר אני וּמציץ שוּב בּעד החַלוֹן החוּצה ואוֹמר דרךְ־אַגב ללילי:

– אוּלי נצא לטיֵיל מעט? ימים רבּים לא היִיתי בּביתי. רוֹצה אני להתבּוֹנן בּחָצר. רוֹצה אני לראוֹת אֶת העיר.

ט    🔗

אוּלי יוֹדעים אַתּם, מה היה ללילי? הלהיבוּ פּניה והתלקחוּ כּאֵש. כּכדוּר־השמש, השוֹקע ויוֹרד, אָדמה כּוּלה. מעיפה היא עין בּאָבי. נראֶה שרוֹצה היא לשמוֹע, מַה יֹאמַר אָבי? ואָבי מציץ על אִמי ממַעַל לזכוּכיוֹת משקפיו, משקפי־הכּסף. מַחליק הוּא אֶת חוּטי־הכּסף של זקן־הכּסף אשר לוֹ, מַחליק ואוֹמר, בּלי לפנוֹת אֶל שוּם אִיש:

– השמש שוֹקעת. הגיעה השעה ללבּוֹש בּגדי יוֹם טוֹב ולילךְ אֶל בּית־הכּנסת להתפּלל. כּבר הגיעה השעה לברךְ על הנרוֹת. מַה דעתּךְ אָתּ?

לא. כּפי הנראֶה, לא אדבּר היוֹם דבר בּאָזני לילי. עוֹמדים אנוּ ללבּוֹש אֶת בּגָדינוּ. אִמי כּבר נתחַדשה כּוּלָה. לָבשה אִמי אֶת בּגָדיה החמוּדים, אֶת בּגדי המשי אשר לָה. ידיה הלבנוֹת מַבהירוֹת. אֵין אִיש בּאָרץ, אשר ידים לבנוֹת ויפוֹת לוֹ כּידי אִמי. עוֹד רגע ותעמוֹד לברךְ על הנרוֹת. בּידיה הלבנוֹת תּאהיל על עֵיניה וּבכה תּבכּה בּחשאי, כּמוֹ לפנים. כּמוֹ אָז. זהרי השמש האַחרונים, זהרי השמש השוֹקעת, ירחפו על ידיה היפוֹת, הלבנוֹת והצחוֹת. אֵין אִיש בּאָרץ, אשר ידים יפוֹת וּלבנוֹת וצחוֹת לוֹ כּידי אִמי.

ואוּלָם מה היה ללילי? פּניה כּבוּ כּשמש, השוֹקעת ויוֹרדת, כּיוֹם, הפּוֹנה והוֹלךְ. ורק יפה היא ונאוָה וּמלאָה חן שבעתיִם. ועֵיניה מלאוֹת עֶצב חרישי, וּמַחשבה עמוּקה נשקפת מהן, מן העֵינַיִם היפוֹת והכּחוּלוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים.

על מה תּחשוֹב עתּה לילי? על האוֹרח היקר, אשר חיכּתה לוֹ זה כּמה ואשר נגלָה לָה לפתע פּתאוֹם, אַחרי התעלמוֹ מן העין שנים רבּוֹת? אוֹ אוּלי על אִמה תּחשוֹב, אשר החליפה את בּגדי אַלמנוּתה והלכה למרחַקים והיתה לאִיש אַחר ושכחה, כּי בּת יֶש לָה ולילי שמה? אוֹ אֶפשר על חתנה תחשוֹב לילי עתּה, על חתנה זה, אשר אָבי ואִמי טפלו עליה בּעל־כּרחה? ועל חתוּנתה, שתּהיֶה בּשבּת אַחַר השבוּעוֹת, תּחשוֹב, על יוֹם כּניסתה לחוּפּה עם אִיש זר ומוּזר, אשר לא תּכּירהוּ ולא תּדעֵהוּ, מי הוּא וּמַה טיבוֹ?… ואֶפשר טעוּת היא בּידי, טעוּת גמוּרה: אוּלי סוֹפרת היא וּמוֹנה עתּה מספּר לימים מן הפּסח עד השבוּעוֹת, ועד השבּת אַחַר השבוּעוֹת, כּי הוּא בּחירה, בּוֹ רצתה נַפשה, הוּא אָהוּב ללבּה והוּא יקר לנַפשה, הוּא יכניסנה לחוּפּה, ולוֹ תּתּן אֶת לבּה ואֶת אהבתה, לוֹ ולא לי?… הוֹי, כּי רק אָחות היא לי. אָחוֹת היתה לי ואָחוֹת תּהיֶה גם עתּה! ונדמה לי, כי מַבּיטה היא אֵלי בּרחמים וּבצער ואוֹמרת לי, כּמוֹ שאָמרה לפנים, בּלשוֹן שיר־השירים: “מי יִתּנךָ כּאָח לי – הוֹי, מַדוּע אֵינךָ אָח לי?!”… מה אֶענה אוֹתה על דבריה אֵלה? יוֹדע אני מה יֶש בּפי לענוֹת אוֹתה על דבריה אֵלה. וּבלבד שאוּכל לדבּר בּאָזניה דברים אחָדים. רק דברים אחָדים.

לא. היוֹם לא אוּכל לדבּר בּאָזני לילי אפילוּ דבר אֶחָד, אפילוּ חצי דבר. הנה קמה לילי ממקוֹמה, הנה היא פּוֹסַעת פּסיעוֹת קלוֹת וחשאיוֹת ונגשת אל האָרוֹן להכין נרוֹת לאִמי בּמנוֹרוֹת־הכּסף. מנוֹרוֹת עתּיקוֹת וידוּעוֹת לי, מנוֹרוֹת־כּסף גבוֹהוֹת וּנבוּבוֹת. ידוּעוֹת הן לי וחביבוֹת עלי מאָז. המנוֹרוֹת הלָלוּ קשוּרוֹת וּמרוּתּקוֹת בּחלוֹמוֹתי, חלוֹמוֹת־הזהב מאָז, עֵת בּת־המַלכּה ישבה אחוּזת־קסם בּאַרמוֹנה, בּהיכל־הבּדוֹלח. חלוֹמוֹת־הזהב וּמנוֹרוֹת־הכּסף, הדלָקת הנרוֹת וידי אִמי היפוֹת, הלבנוֹת והצחוֹת, עֵיניה של לילי היפות והכּחוּלוֹת וזהרי־הזהב האַחרוֹנים, זהרי השמש השוֹקעת, – האִם כּל אֵלה אֵינם אחוּזים ודבוּקים זה בּזה, האִם כּל אֵלה אֵינם משמשים לפנַי בּעירבּוּביה?…

– הגיעה השעה! – אוֹמר אָבי אֵלָי, מַבּיט בּחַלוֹן ורוֹמז לי, כּי כּבר הגיעה השעה להחליף בּגָדינוּ ולילךְ אֶל בּית־הכּנסת להתפּלל.

מַחליפים אנחנוּ אֶת בּגָדינוּ, אני ואָבי, ואָנוּ הוֹלכים אֶל בּית־הכּנסת להתפּלל.

י    🔗

בּית־כּנסתנוּ, בּית־הכּנסת הישן שלָנוּ, אַף הוּא לא החליף מַראֵהוּ כּחוּט השׂערה. ורק כּוֹתלי בּית־הכּנסת נתפּחמוּ מעט. התּיבה הוּנמכה קצת. הבּימה נתישנה. ארוֹן־הקוֹדש צבעוֹ המַבריק ניטל ממנוּ.

כּבית־מקדש מעט היה בּית־הכּנסת שלנוּ בעֵינַי לפנים. עכשיו נטה בּית־המקדש הזה הצדה, כּנוֹטה לנפּוֹל. הוֹי, אָנה הלךְ, אָנה חָלף־עבר ההוֹד וההדר של בּית־כּנסתּנוּ הישן? אַיֵה המַלאָכים, אשר היוּ מרחפים פּה מתּחת לתּקרה, בּהתקדש ליל השבּת וּבהתקדש ליל החָג?

גם בּעלי־הבּתּים, המתפּללים בּבית־הכּנסת, כּמעט לא החליפוּ מַראֵיהם. ורק הזקינוּ קצת. זקנים שחוֹרים נַעשׂוּ לבנים. קוֹמוֹת זקוּפוֹת נַעשׂוּ כּפוּפוֹת. קפּוֹטוֹת של אַטלָס נקרעוּ קרעים. חוּטים לבנים מבצבּצים מהן. רבבים כּתוּמים נראִים בּהן. רב מלךְ החַזן מַנעים זמירוֹת גם עתּה, כּמוֹ אָז, לפני רבּוֹת בּשנים. ורק קוֹלוֹ נפגם קצת. נעימה חדשה נשמַעת בּתפילָתוֹ: יוֹתר משהוּא מזמר בּוֹכה הוּא. יוֹתר משהוּא מבקש קוֹבל הוּא. ורבּנוּ? הרב הישיש? זה לא נשתּנה כּלל. לָבן כּשלג היה אָז ולָבן כּשלג הוּא גם עתּה. ורק שינוּי אֶחָד קטן: ידיו רוֹעדוֹת עתּה. וכל גוּפוֹ רוֹעֵד. ניכּר, מתּוֹךְ זקנה מוּפלגת. עזריאֵל השמש, יהוּדי בּלא סימן זקן, אַף הוּא מַראֵהוּ עתּה כּמראהוּ אָז. אֶלָא ששיניו נשרוּ מתוֹךְ פּיו ולסתוֹתיו הנוֹפלוֹת משווֹת לוֹ פּני אִשה יוֹתר מפּני גָבר. גם עתּה דוֹפק הוּא על השוּלחָן, כּשזמַן שמוֹנה־עֶשׂרה מַגיע. ורק דפיקתוֹ עתּה אֵינה כּדפיקתוֹ אָז. אָז, לפני רבּוֹת בּשנים, חָרשה כּל אוֹזן לקוֹל מחי־ידוֹ. עכשיו תּש כּוֹחוֹ.

לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, נעמה לי תּפילָתי פּה, נעמה מאוֹד! פּה, בּבית־מקדש מעט, היתה נשמתי הצעירה מרחפת לפנים עם המַלאָכים מתּחת לתּקרה המצוּיֶרת. פּה, בּבית־מקדש מעט, היִיתי מתפּלל לפנים עם אָבי ועם כּל היהוּדים יחד בּלב טהוֹר וּבכוונה עצוּמה.

יא    🔗

והנה אני עוֹמד שוּב בּבית־הכּנסת הישן וּמתפּלל עם בּעלי־הבּתּים, הידוּעים לי מאָז, ושוֹמע אֶת זמירוֹת החַזן, הידוּעוֹת לי מאָז. והקהל מתפּלל בּלב טהוֹר וּבכוונה עצוּמה וּבאוֹתוֹ הנוּסח, הידוּע לי מאָז. ורק מַחשבוֹתי – על חטאַי אני מוֹדה – רחוֹקוֹת מן התפילה. מהפּךְ אני בּסידוּרי דף אַחַר דף, ולא אַשמתי היא, כּי נתגלָה לעֵינַי פּרק משיר־השירים: “הנךְ יפה, רעיתי, הנךְ יפה, עֵינַיִךְ יוֹנים”… מתאַוה אני להתפּלל עם כּל המתפּללים, כּמוֹ שהיִיתי מתפּלל לפנים. אַךְ רחק לבּי מתּפילה. מהפּךְ אני בּסידוּרי דף אַחַר דף, ולא אַשמתי היא, כּי נתגלָה שוּב לעֵינַי פּרק משיר־השירים: “בּאתי לגני, אחוֹתי כלה”… ולהלן: “אָריתי מוֹרי עם בּשׂמי, אָכלתּי יערי עם דבשי, שתיתי יֵיני עם חלָבי”…

ואוּלם מַה לי ולָזה? הגן לא גני הוּא. לא אני אוֹרה אֶת המוֹר. לא אני אָריח את הבָּשׂם. לא אני אוֹכל אֶת הדבש. לא אני אֶשתּה אֶת היין. הגן לא גני הוּא. לילי לא כּלָתי היא. לילי נתאָרסה לאַחר. לאַחר, ולא לי!… ואֵש התּפתּה בּוֹערת בּי, חמתי בּוֹעֶרת בּי. לא על לילי חמתי תּבער. לא, רק עלי. אֵיךְ עשׂיתי אֶת הרעה הגדוֹלה הזאת וחָטאתי לנַפשי? אֵיךְ רחַקתּי ימים רבּים מלילי? אֵיךְ נתתּי לָקחת ממני אֶת לילי ולָתת אוֹתה לאַחר? וכי לא כּתבה לי מכתּבים מדי פּעם בּפעם? וכי לא רמזה לי בּמכתּביה, כּי מקוָה היא בקרב הימים לראוֹת את פּני? וכי לא דחיתי לָה אֶת בּוֹאי מיוֹם טוֹב אֶחָד ליוֹם טוֹב שני, עד כּי חָדלה לפקדני בּמכתּביה?…

יב    🔗

– יוֹם טוֹב! בּני הוּא זה.

כּךְ מַציגני אָבי אַחַר התּפילה לפני בּעלי־הבּתּים אשר בּבית־הכּנסת, המתבּוֹננים אֵלי מכּל העברים, בּוֹחנים אוֹתי בּעֵיניהם, נוֹתנים לי שלוֹם וּמקבּלים שלוֹם ממני, ונראִים כּבני־אדם הפּוֹרעים חוֹב ישן.

– בּני הוּא זה.

– בּנךָ הוּא זה? הא לךָ שלוֹם.

בּדברי אָבי “בּני הוּא זה” כּמה וכמה רגָשוֹת מעוֹרבים: גם שׂמחה וגם גדלוּת וגם צער. דבריו משתּמעים לכמה פּנים: “הרוֹאִים אַתּם? הלא זה בּני!”… אוֹ: “הן לא תּאמינוּ, כּי בּני הוּא זה!”…

מַרגיש אני בּצערוֹ. האִיש נעלב על־ידי. אני מריתי אֶת פּיו. לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיו. בּחַרתּי לי דרךְ חדשה והבאתי עליו זקנה קוֹדם זמַנוֹ. לא. אָבי לא סלח לי עדיִין. בּפיו לא אָמַר לי זאת. אֵין הוּא צריךְ לאמוֹר לי זאת. מַרגיש אני בּעצמי. עֵיניו אוֹמרוֹת לי זאת. עֵיניו, המַבּיטוֹת אֵלי ממַעל למשקפי־הכּסף אשר לוֹ וחוֹדרוֹת אֶל תּוֹך לבּי. אַנחָתוֹ אוֹמרת לי זאת. אַנחָתוֹ החרישית, המתפּרצת לרגָעים מלבּוֹ הזקן והחָלוּש. שנינוּ הוֹלכים מבּית־הכּנסת אֶל בּיתנוּ וּמַחרישים. אַחרוֹנים אנחנוּ ליוֹצאֵי בּית־הכּנסת. הלילה פּרשׂ אֶת כּנפיו על־פּני רקיע השמַיִם וּצלליו ירדוּ לרחף על־פּני האָרץ. לילה שקט וחַם וקדוֹש הלילה הזה. ליל־שימוּרים. כּוּלוֹ מלא סוֹד, כּוּלוֹ מלא חידה, כּוּלוֹ מלא פּלָאוֹת. קדוּשת הלילה הזה נישׂאת בּאַויר, נשקפת משמי־התּכלת העמוּקים והרחָבים. על קדוּשת הלילה מסיחים בּלחש הכּוֹכבים, כּוֹכבי־מרוֹם. רוּח יציאַת־מצרים מרחפת בחלָלוֹ של הלילה הזה, ליל־השימוּרים.

בּצעדים מהירים אני הוֹלךְ אֶל בּיתי. ואָבי נגרר אַחרי. כּצל הוּא נגרר אַחרי בּלילה הזה. “לָמה תּמַהר כּל־כּךְ?” – שוֹאלני אָבי וּמשיב רוּחוֹ בּכבדוּת.

הוֹי, אָבי, אָבי! וכי אֵינךָ רוֹאֶה, כּי דוֹמה אני לצבי אוֹ לעוֹפר האַילים על הרי בתר?… השעה דחוּקה לי, אָבי, דחוּקה מאוֹד. הדרך ארוּכּה לי, ארוּכּה מאוֹד, אַחרי אשר לילי נתאָרסה כּבר. נתאָרסה לאַחר. לאַחר, ולא לי!…

כּךְ אני מבקש להשיב לאָבי, ורוּחי קצרה מאוֹד. הוֹלךְ אני בּצעדים מהירים אֶל בּיתי בּלילה הזה. ואָבי נגרר אַחרי. כּצל הוּא נגרר אַחרי בּלילה הזה, בּליל־שימוּרים.

יג    🔗

אוֹתה בּרכּת “יוֹם טוֹב”, שהיִינוּ מַשמיעים לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, בּכניסתנוּ לביתנוּ בֹלילה הזה, השמַענוּ גם עתּה, אני ואָבי.

אוֹתה בּרכּת “יוֹם טוֹב – שנה טוֹבה”, שבּה היוּ אִמי ולילי מקדמוֹת פּנינוּ לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, בּלילה הזה, בּה קידמוּ אֶת פּנינוּ גם עתּה.

אִמי, מלכּה לבוּשה בּגדי־מַלכוּת, בּגדי־המשי החמוּדים אשר לָה, ולילי, בּת־מַלכּה לבוּשה שׂמלה לבנה כּשלג, – מַראֵיהן עתּה כּמַראֵיהן אָז, לפני רבּוֹת בּשנים. וּכמוֹ אָז, כּן עתּה, בּלילה הזה, בּיתנוּ מלא חן. נאֶה, הדוּר זיו בּיתנוּ. זיו קוֹדש, זיו יוֹם טוֹב, זיו מַלכוּת, ירד ונח על בּיתנוּ. נוֹגה קוֹדש, נוגה יוֹם טוֹב, נשפּךְ על בּיתנוּ בּלילה הזה. מַפּת השוּלחָן – כּלוֹבן השלג בּנפילתוֹ משמים. נרוֹתיה של אִמי מזהירים בּמנוֹרוֹת־הכּסף. היין האָדוֹם, יֵין אַרבּע כּוֹסוֹת, מנַצנץ וצוֹהל בּבּקבּוּקים. הוֹי, כּמה טוֹהר ותוֹם שפוּכים על המַצוֹת, המסוּדרוֹת בּקערה! כּמה נעימים וחביבים המרוֹר הגָרוּר, החרוֹסת הממוֹרסת, מי־המלח המוּכנים מבּעוֹד יוֹם! גאָה וגָאוֹן עוֹטה מיטתוֹ של המלךְ, מיטת־מסיבּוֹ. פּני המַלכּה – השכינה שרוּיה עליהם בּלילה הזה. וּמַראֶה בּת־המַלכּה כּמַראֵה השוּלמית אשר בּשיר־השירים וזיו לָה כּזיו שיר־השירים.

ורק צר לי, כּי אֶת בּן־המלךְ הפרידוּ מעל בּת־המַלכּה והוֹשיבוּהוּ מרחוֹק. לפנים, זוֹכר אני, לא כּךְ היוּ יוֹשבים שניהם בּשעת סידוּר פּסח. זה בּצד זה היוּ יוֹשבים. בּן־המלךְ, זוֹכר אני, שאל “מַה נשתּנה”, וּבת־המַלכּה גָנבה אֶת האפיקוֹמן מתּחת לכּר אשר להוֹד־מלכוּתוֹ. הוֹי, כּמה צחַקנו אָז! לפנים, קוֹדם סידוּר פּסח, כּאשר לָבש המלךְ את קיטלוֹ הלָבן והמַלכּה יצאה לפקד בּחדר־הבּישוּל, – אוֹתה שעה, זוֹכר אני, פֹרשׁנוּ שנינוּ, אני ולילי, לקרן־זוית ושׂיחַקנוּ בּאגוֹזים, אשר נתנה לָנוּ אִמי. אוֹ יֵש אשר סיפּרתּי לָה סיפּוּר מאוֹתם סיפּוּרי־הנפלָאוֹת, ששמַעתּי בּבית־רבּי מפּי ישעיה חברי, הוא ישעיה שתוּם־העין, היוֹדע הכּל. מַעשׂה בּבת־מַלכּה אחוּזת־קסם, היוֹשבת שבוּיה בּאַרמוֹנה, ארמוֹן־הבּדוֹלח, יוֹשבת וּמצפּה לגוֹאלה, אשר יוֹציא את השם המפוֹרש מפּיו וירקיע לשחָקים ויִרכּב בּערבוֹת ויִדאֶה על כּנפי־רוּחַ, על־פּני הרים ועמקים, על־פּני נהרוֹת וּמדבּרוֹת, עד אשר יבוֹא אֵליה ויִגאָלנה וישיב אֶת שבוּתה.

יד    🔗

כּל זה היה אָז, לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. עכשיו גָדלָה בּת־המלכּה. גָדלָה ונתבּגרה. גם בּן־המלךְ גָדל. גָדל ונתבּגר. בּין שנינוּ הפרידוּ ולא ידעוּ רחם. הוֹשיבוּנוּ רחוֹקים זה מזה, עד שאֵין אנוּ יכוֹלים לראוֹת אִיש אֶת פּני רעֵהו כּראוּי. הגיעוּ בּעצמכם: מימין הוֹד־מַלכוּתוֹ הוֹשיבוּ אֶת בּן־המלךְ. משׂמֹאל הוֹד־מַלכוּתה הוֹשיבוּ אֶת בּת־המַלכּה. ואָנוּ קוֹראים בּהגָדה, אני ואָבי, קוֹראִים בּקוֹל רם וּבניגוּן, כּמוֹ לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, קוֹראִים וּמהפּכים דף אַחַר דף. ואִמי ולילי עוֹנוֹת אַחרינו בּלחש, עוֹנוֹת וּמהפּכוֹת דף אַחַר דף. ואנוּ מַגיעים לשיר־השירים. ואני קוֹרא עם אָבי בּשיר־השירים, כּמוֹ לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, בּניגוּן הטעמים, פּסוּק אַחַר פּסוּק. ואִמי ולילי עוֹנוֹת אַחרינוּ בּלחש פּסוּק אַחַר פּסוּק. עד שהמלךְ בּמסיבּוֹ, עיֵף מסיפּוּרי יציאַת מצרים ושיכּוֹר מיֵין אַרבּע כּוֹסוֹת, מַתחיל לנַמנם קצת, מנַמנם רגע וניעוֹר, מנַמנם וניעוֹר, וּמזמר שוּב בּשיר־השירים, מזמר בּקוֹל רם, ואני עוֹנה אַחריו: “מַיִם רבּים לא יוּכלוּ לכבּוֹת אֶת האַהבה וּנהרוֹת לא יִשטפוּה”… קוֹלנוֹ הוֹלךְ ויוֹרד, הוֹלךְ ויוֹרד, עד שהמלךְ בּמסיבּוֹ נרדם ונוֹפל לתוֹךְ שינה עמוּקה.

אָז תּגש המַלכּה ותגע בּשרווּל קיטלוֹ הלָבן. בּענוָה וּבנעימוּת תּגע בּוֹ וּתעוֹררוֹ לָקוּם ולעלוֹת על משכּבוֹ, ואני ולילי הגיעה שעתנוּ לדבּר דברים אחָדים אִיש בּאָזני רעֵהו. קם אני מעם השוּלחָן ונגָש אֵליה. אָנוּ עוֹמדים קרוֹבים זה לָזה, קרוֹבים בּפּעם הראשוֹנה בּלילה הזה. מַראֶה אני לָה על הלילה היפה, על הלילה הנהדר. “בּלילה הזה, אני אוֹמר לָה, יפה לטייל”. לילי הבינה לדברי, והיא עוֹנה אוֹתי, חציה שׂוֹחקת וחציה שוֹאֶלת: “בּלילה הזה?”… ונדמה לי, כּי עלי תצחַק לילי. כּךְ היתה צוֹחקת עלי לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים. ורע בעֵינַי הדבר. אני אוֹמר לָה: “לילי, יֶש לי דברים לדבּר עמךְ. הרבּה דברים יֶש לי לדבּר עמךְ”. “הרבּה דברים?” – חוֹזרת היא על דברי, ונדמה לי, כּי לילי צוֹחקת עלי. והרי אני מַקדימה: “ואֶפשר טעוּת היא בּידי? אפשר אֵין לי עוֹד לדבּר עמךְ כּלוּם?”…

דברי האַחרוֹנים נאמרוּ בּמרירוּת רבּה כּל־כּךְ, עד כּי חָדלה לילי לצחוֹק וּפניה לא היוּ לָה עוֹד. “מחר, אוֹמרת היא לי, מחר נדבּר דברינוּ”… ואוֹר רב נשפּךְ ללבּי, אוֹר וחוֹם ואוֹשר עד אֵין־קץ: מחר! מחר נדבּר אֶת דברינוּ! מחר! מחר!… ואני מתקרב אֵליה עוֹד יוֹתר, ואני מַרגיש אֶת ריח שׂערוֹתיה, אֶת ריח שׂמלוֹתיה. ואני נזכּר בּדברים, אשר קראתי זה־עתּה בּשיר־השירים: “נוֹפת תּטוֹפנה שׂפתוֹתיִךְ, כּלה, דבש וחָלָב תּחת לשונךְ, וריח שׂלמוֹתיִךְ כּריח לבנוֹן”…

אֶת יֶתר דברינוּ מדבּרים אנחנוּ בּאֵין אוֹמר וּבאֵין דברים. רק עֵינינוּ מדבּרוֹת. רק עֵינינוּ…

טו    🔗

– לילי, תּערב לָךְ שנתךְ! – אני אוֹמר לָה בּלָחש. קשה עלי פּרידתי ממנה. עֵד אלוֹהים, מַה קשה.

– תּערב לךָ שנתךָ! – עוֹנה אוֹתי לילי ואֵינה זזה ממקוֹמה. מַבּיטה היא אֵלי, וּדאָגה עמוּקה בּעיניה, בּעֵיניה היפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים.

ועוֹד פּעם אני מברךְ אוֹתה בּשינה ערבה, ועוֹד פּעם היא עונֹה אותי בּברכה. אָז תּבוֹא אִמי ותנהגני־תביאֵני אֶל חדר־שנתי. שם תּעמוֹד אִמי וּבידיה היפוֹת והלבנוֹת תּרפּד לי אֶת יצוּעי הלָבן ותכין לי אֶת משכּבי, וּשׂפתיה לוֹחשוֹת: “ישן, בּני, ותערב לךָ שנתךָ”.

בּדברים המעטים האֵלה נשפּכה כל נַפשה, כּל שפעת אַהבתה, אשר היתה עצוּרה בּלבּה ימים רבּים, כּל הימים אשר לא היִיתי בּבית־אַבּא. הוֹי, מה חָשקה נַפשי לכרוֹע לפני אִמי וּלנַשק את ידיה היפוֹת והלבנוֹת! אבל אֵין אני כּדאי והגוּן לכךְ. יוֹדע אני וּמַרגיש אֶת זה. בּלחש אני משיב לָה על בּרכתה, ואני נשאָר לבדי, יחיד וּבוֹדד בּלילה הזה, ליל־שימוּרים.

טז    🔗

… יחיד וּבוֹדד בּלילה הזה, בּליל־שימוּרים. בּלילה השקט והשאנן, בּלילה הרךְ והחָם, בּליל האָביב המוּקדם.

פּוֹתח אני אֶת חַלוֹני וּמַבּיט החוּצה, אֶל הכּוֹכבים המהבהבים, הנוֹצצים כסַפּירים, ואני שואֵל אֶת נַפשי: האוּמנם? האוּמנם?…

האוּמנם קיפּחתּי אֶת חַיי ואִיבּדתּי אֶת אָשרי, אִיבּדתּיו לעוֹלָמים?

האוּמנם עמַדתי ושׂרפתּי אֶת היכלי ושילחתּי ממנוּ אֶת בּת־המַלכּה היפה והמעוּנגה, אשר אחַזתּיה בּקסמַי לפנים? האוּמנם? האוּמנם?

ואֶפשר טעוּת היא בּידי? אֶפשר בּאתי בּעוֹד מוֹעֵד? בּאתי לגני, אחוֹתי כלה…

ואני יוֹשב שעה ארוּכּה ליד החַלוֹן הפּתוּחַ בּלילה הזה, ליל־שימוּרים. ואני מַמתּיק סוֹד עם הלילה השקט והשאנן, הלילה הרךְ והחָם, ליל האָביב המוּקדם, שכּוּלוֹ מלא סוֹד, כּוּלוֹ מלא חידה.

בּלילה הזה נגלָה לי סוֹדי: כּי אָהבתּי אֶת לילי.

כּי אהבתּיה אַהבה עזה וּקדוֹשה, אַהבה תּמה וּברה, אַהבה זוֹ, הכּתוּבה אֶצלנוּ בּשיר־השירים. אוֹתיוֹת־אֵש גדוֹלוֹת פּוֹרחוֹת וּמרחפוֹת בּאַויר לנגד עֵיני. אוֹתיוֹת־קוֹדש הן, אשר זה־עתּה קראתי אוֹתן מעל שיר־השירם: “כּי עזה כּמות אַהבה, קשה כּשאוֹל קנאָה, רשפיה רשפּי אֵש, שלהבתיה”…

ואני יוֹשב בּלילה הזה, ליל־שימוּרים. ליד חַלוֹני הפּתוּח. ואני שוֹאֵל אֶת הלילה הזה, שכּוּלֹו מלא סוֹד, כּוּלוֹ מלא חידה: האוּמנם? האוּמנם?…

ואוּלָם מַחריש הלילה, ליל הסוֹדוֹת והחידוֹת. מַחריש הוּא וּמאוּם לא יגלה לי, עד מחר.

מחר – הלא כּה אָמרה לי לילי – נדבּר אֶת דברינוּ. הוֹי, כּי מחר נדבּר אֶת דברינוּ!… יעבוֹר־נא הלילה. יחלוֹף־נא הלילה!

הלילה הזה. ליל־שימוּרים.

 

פּרק רביעי: שבּת אַחר השבוּעוֹת    🔗

א    🔗

וַיהי עֶרב, וַיהי בּוֹקר.

בּוֹקר נאֶה, בּוֹקר צח, כּאשר יִהיוּ הבּקרים בּתחילת ימי הקיץ, בּימים שבּין פּסח וּבין השבוּעוֹת.

מן הראשוֹנים היִיתי בּבּוֹקר הזה, מן הראשוֹנים, אשר השכּימוּ עם שחר. היוֹם זה־עתּה נוֹלד ויצא לאַויר העוֹלָם. עירי הקטנה זה־עתּה הקיצה משנתה הערבה ונתעוֹררה לעבוֹדתה. החַמה הבּרה הכינה את עצמה לָצאת מנַרתּיקה, להאִיר לָאָרץ ולדרים עליה בּיוֹם הקיץ המוּקדם הזה, אשר בּין הפּסח וּבין השבוּעוֹת. רוּחַ קלה, רוּחַ־לילה, עדיִין נישׂאת וּמרחפת בּאַוירו של עוֹלָם, נוֹגעת ואֵינה נוֹגעת, כּכנפי מַלאָכים, בּאדמה המתעוֹררת בּחשאי.

כּשהקיצוֹתי משנתי, ניצנצה ראשוֹנה מַחשבה בּלבּי:

– לילי.

עוֹד פּעם לילי?

כּן, הקוֹרא. עוֹד פּעם לילי. שוּב אדבּר על לילי ושוּב אסַפּר אֶת תּוֹלדוֹת חַיֶיה בּקצרה. מי האִיש, אשר כּבר שמע זאת, יִסלח לי, וּמי האִיש, אשר לא שמע, יֵשב ויִשמע: צריךְ הוּא לָדעת, מי היא לילי וּמַה טיבה.

ב    🔗

אָח היה לי וּשמוֹ בֶּני. וטבע אָחי בּנהר. ונשארה אַחריו יתוֹמה וּשמה לילי. וּמוֹצא השם הזה מאֶסתּר־לאָה: לאָה – לילי. ויפה היתה לילי, כּשוּלמית אשר בּשיר־השירים. וגָדלנוּ שנינוּ כּאָח ואָחוֹת. ואָהבנו זה אֶת זה כּאָח ואָחוֹת.

זוֹ היא לילי.

ועברוּ ימים, וחָלפוּ שנים. אני עזבתּי אֶת בּית אַבּא וגָליתי מעל שוּלחָנוֹ. מריתי אֶת פּי הוֹרי, לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיהם וּבחַרתּי לי דרךְ חדשה – גָליתי למקוֹם תּוֹרה וּמַדע.

וּפעם אַחַת קיבּלתּי מכתּב מאָבי וּמַזל טוֹב רצוּף בּתוֹכוֹ: לילי נתאָרסה בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. בּשבּת אַחַר השבוּעוֹת תּהיֶה חתוּנתה. ולָכן בּוֹא אבוֹא הבּיתה לחַג הפּסח. עניתי אוֹתוֹ בּמַזל טוֹב ונחפּזתי לָשוּב אֶל בּית אַבּא לימי הפּסח.

וּמצאתי אֶת לילי והנה גָדלה וּבגרה ויפתה. יפתה שבעתיִם. ונתעוֹררה בּזכרוֹני אוֹתה לילי, אשר ידעתּי לפנים לפני רבּוֹת בּשנים, אוֹתה השוּלמית אשר בּשיר־השירים. וּסערה התחוֹללה בּמוֹחי ואֵש התלקחה בּלבּי. חימה לא היתה לי על שוּם אִיש, רק עלי בּערה חמתי. עלי ועל חלוֹמוֹתי, חלוֹמוֹת־הנוֹער, חלוֹמוֹת־ההבל, חלוֹמוֹת־הזהב, אשר בּשבילם עזבתּי אֶת בּית אָבי ואִמי, מריתי אֶת פּיהם וגָליתי למקוֹם תּוֹרה וּמַדע, ועל־ידי כּךְ קיפּחתּי אֶת עוֹלמי ואִיבּדתּי אֶת אָשרי, אִיבּדתּיו לעוֹלָמים. בּשבילָם שכחתּי אֶת לילי וַעזבתּיה, שתּתאָרס לאַחר. לאַחר, ולא לי!…

ָמנם עוֹד בּימי ילדוּתי היתה לילי חביבה עלי ואהוּבה לנַפשי. ואוּלָם כּאשר חָזרתּי לבית אַבּא וראִיתי שוּב אֶת פּניה, נגלָה לי סוֹד, שהיה כּמוּס עמדי:

כּי אהבתּי אֶת לילי.

כּי אהבתּיה אַהבה עזה וּקדוֹשה, אַהבה תּמה וּברה, אַהבה זוֹ, הכּתוּבה אֶצלנוּ בּלָשוֹן נשׂגָבה בּשיר־השירים: “עזה כמות אַהבה, קשה כשאוֹל קנאָה, רשפיה רשפּי אֵש, שלהבתיה”…

ג    🔗

טעוּת היתה בּידי: לא אני היִיתי הראשוֹן בּבּוֹקר ההוּא. אִמי קידמַתני והשכּימה בּעוֹד שחר. כּבר לָבשה אֶת בּגדיה. כּבר עמדה לטפּל בּחַמים, בּסעוּדת־הבּוֹקר.

– אַבּא ישן עדיִין. התּינוֹקת ישנה עדיִין (כּךְ היא קוֹראָה אֶת לילי). מַה יֵש אֶת נַפשךָ לשתּוֹת, שימק?

אַחַת היא לי. אֵת כּל אשר תּתּן לי אֶשתּה. אִמי מוֹזגת לי כּוֹס חַמים וּמַגישה לי בּידיה הלבנוֹת והיפוֹת, אֵין אֵם בּאָרץ, אשר ידים לבנוֹת ויפוֹת לָה כּידי אִמי. יוֹשבת היא ממוּלי ומדבּרת אֵלי בּלחש, שלא יִשמע אָבי. על אָבי עצמוֹ מדבּרת היא אֵלי. זקנה קפצה עליו ואֵין הוּא צעיר עוֹד. כּבר זקן אָבי ותש כּוֹחוֹ ושיעוּל טוֹרדוֹ. משתּעֵל הוּא על־פּי רוֹב בּהיוֹת הבּוֹקר, כּשהוּא קם ממשכּבוֹ. ויֵש אשר יִתעוֹרר גם בּלילה ויִשתּעֵל ויחזוֹר ויִשתּעֵל עד עלוֹת השחר. ויֵש אשר יֹאחזהוּ השיעוּל גם בּיוֹם. וּלפיכךְ מדבּרת היא על לבּוֹ כּל הימים, כּי יֵלךְ לדרוֹש בּרוֹפאִים. אַךְ אֵין רצוֹנוֹ בּכךְ. עקשן הוּא מטבע בּריאָתוֹ. כּלוּם יֵש גבוּל וקצב לעקשנוּתוֹ? אֵין היא בּאה חָלילה בּטרוּניה עמוֹ. אֶָלא מה? לא כּלוּם. נתגלגלוּ הדברים לידי כּךְ, ודיבּרה…

כּךְ שוֹפכת אִמי לפנַי בּלחש אֶת שׂיחָה על־אוֹדוֹת אָבי. וגם על לילי מסַפּרת לי אִמי בּלחש, ועֵיניה מאִירוֹת אוֹתה שעה, והיא מוֹזגת לי כּוֹס שנית ושוֹאֶלת אוֹתי: מַה לילי בּעֵיני? הלא גָדלה, בּלא עֵין־הרע, וקוֹמתה דמתה לתמר, האֵין זאת? אַל תּשלט בּה עיִן רעה! בּשבּת אַחַר השבוּעוֹת תּהיֶה חתוּנתה. אם יִרצה השם, בּשבּת אַחַר שבוּעוֹת. שידוּךּ הגוּן. חָתן מהוּדר. משפּחה מיוּחסת. בּית־עשירים. בּוֹר של שוּמן…

– ואַף־על־פּי־כן – כּךְ מוֹסיפה אִמי וּמספּרת לי – ואַף־על־פּי־כן, כּמה יגיעוֹת יגענוּ וכמה טרחוֹת טרחנוּ, עד שעלה בּידנוּ לשמוֹע אֶת הסכּמתה של לילי, כי תּתּן אֶת עצמה להיראוֹת לפני החָתן. עתּה, בּרוּךְ השם, שׂמחה היא בּחלקה.

מַרגיש אני מַדקרות בּלבבי, כּמדקרוֹת חרב.

– שׂמחה היא בּחלקה?

– שׂמחה כּפוּלָה וּמכוּפּלת! בּוֹא וּראה אֶת המכתּבים, שהם מריצים זה אל זה. יוֹם אַחַר יוֹם הם כּוֹתבים מכתּביהם (פּני אִמי מאִירים, עֵיני אִמי מַזהירוֹת). ואִם יִקרה המקרה וּמכתּב לא יִהיֶה יוֹם אֶחָד – אָז יֶחשךְ אוֹר העוֹלָם!… כּל זה הוּא עתּה. אבל קוֹדם לָכן? כּמעט כּלתה נַפשנוּ, עד שזכינוּ לשמוֹע מפּיה, כּי תֹּאמַר “הן”. לילי – אַף היא קשת־עוֹרף מאֵין כּמוֹה. טבע אָבות הוּא לָה. כּמוֹה כּמשפּחתּה. הלָלוּ, כּיוָן שמַקשים הם אֶת ערפּם!… אֵין היא מתכּוונת חָלילָה לדבּר סרה בּאִיש. אֶלָא מה? לא כּלוּם. נתגלגלוּ הדברים לידי כּךְ, ודיבּרה…

מחדר־משכּבוֹ של אָבי נשמע קוֹל שיעוּל – ואִמי אֵיננה עוֹד אִתּי. נעלמה אִמי.

ד    🔗

מי זאת הנשקפה כּמוֹ שחר, יפה כלבנה, בּרה כּחַמה?

לילי היא זאת, אשר יצאה מחדר־משכּבה.

מסתּכּל אני בּפני לילי, ואני נכוֹן להישבע על אַחַת משתּי אֵלה: אוֹ כּי בּכתה לילי על משכּבה, אוֹ כּי לא נתנה שינה לעֵיניה כּל הלילה.

צדקה אִמי בּדבריה: גָדלה לילי וקוֹמתה דמתה לתמר. גָדלה וּפרחה כּשוֹשנה. עֵיניה, העֵינים הכּחוּלוֹת והיפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים, אֵד קל ודק נטוּי עליהן בּבּוֹקר הזה. וכל פּניה כּעֵין פּרוֹכת דקה וּשקוּפה מתוּחה עליהם בּבּוֹקר הזה. ולילי כּוּלָה כּסוֹד לפני. סוֹד מַכאִיב־לב. כּמה וכמה דברים אני מבקש לָדעת עתּה: מבקש אני לָדעת, מַדוּע לא נתנה לילי שינה לעֵיניה כּל הלילה? מבקש אני לָדעת, אִם בּאמת שׂמחה היא בּחלקה, כּדברי אִמי? ואִם שׂמחה היא בּחלקה – לָמה נוּגוֹת עֵיניה כּל־כּךְ? רוֹצה היִיתי לָדעת, אֶת מי ראתה בּחלוֹמה הלילה: אוֹתי, אֶת האוֹרח היקר, אשר חיכּתה לוֹ זה כּמה ואשר נגלָה לָה לפתע־פּתאוֹם, כּעבוֹר שנים רבּוֹת? אוֹ אוּלי אִיש אַחר ראתה לילי בּחלוֹמה? אִיש אַחר, אוֹתוֹ האִיש, אשר אָבי ואִמי טפלוּ עליה בּעל־כּרחה?… לילי כּוּלה כּסוֹד לפני. סוֹד מַכאִיב־לב. “גן נעוּל אחוֹתי כלה, גן נעוּל, מַעין חתוּם”…

ה    🔗

כּסוֹד היא לילי לפני. סוֹד מַכאִיב־לב. רוּחָה משתּנה וּמתחַלף כּמה פּעמים בּיוֹם. דוֹמה לילי ליוֹם מעוּנן, אשר יִהיֶה בּעוֹנַת הקיץ: חוֹם וקוֹר משמשים בּעירבּוּביה. הנה הציצה החַמה מבּין מפלשי־העבים, וכל העוֹלָם נתמַלא זיו ואוֹרה. והנה הגיחוּ העבים ועלוּ ורבצוּ על־פּני השמש וכיסוּה, וחָשךְ אוֹר היוֹם וקדר העוֹלָם כּוּלוֹ.

אֵין לךָ יוֹם, אשר לא תקבּל לילי מכתּב מפּלוֹני. אֵין לךָ יוֹם, אשר לא תּענה לילי את פּלוֹני על מכתּבו.

יוֹדע אני, מי הוּא פּלוֹני. ואוּלָם את פּי לילי לא אֶשאָל. אינני מדבּר עם לילי על פּלוֹני. סבוּר אני, כּי טפל הוּא לגבּינוּ וּפה לא יכּירנוּ מקוֹמוֹ. אבל לילי עצמה מדבּרת עליו. האִם לא תּדבּר עליו יוֹתר מדי? וּלפי שהיא מדבּרת עליו יוֹתר מדי, אֵין הדברים נוֹגעים בּנַפשי כּל־כּךְ. בּרגָעים המעטים, אשר נשאַרנוּ שנינוּ לבדנוּ, מדבּרת לילי עליו וּמהללת אוֹתוֹ, מסַפּרת בּשבחוֹ. האִם לא תספּר בּשבחוֹ יוֹתר מדי? וּלפי שהיא מסַפּרת בּשבחוֹ יוֹתר מדי, אֵין הדברים נוֹגעים בּנַפשי כּל־כּךְ.

לילי אוֹמרת לי:

– רצוֹנךָ לָדעת, מי הוּא וּמה טיבוֹ? (מוֹרידה היא את עֵיניה לָאָרץ). יפה הוּא, יפה מאֵין כּמוֹהוּ. טוֹב הוּא, טוֹב מאֵין כּמוֹהוּ. ואַף־על־פּי־כן… (מרימה היא אֶת עֵיניה אֵלי וצוֹחקת). אֵליךָ לא יגיע… אֵיךְ יגיע אֵליךָ?…

מַה כּוונתה של לילי בּדברים אֵלה? האִם מתכּוונת היא להפיס את דעתּי? אוֹ אוּלי חוֹמדת היא לָצוֹן לָה?

לא. לא להפיס את דעתּי כּוונתה, ולא לָצוֹן תחמוֹד לָה. מַשלָה היא אֶת עצמה בּדברים. מכסה על נגעֵי לבּה.

הדבר בּרוּר לי כּשמש בּצהרים.

ו    🔗

אַחרי שתיית החַמים יצאוּ אמִי ולילי אֶל חדר־הבּישוּל לעסוֹק בּסעוּדת־הבּוֹקר, ואני ואָבי עמַדנוּ להתפלל. אני עשׂיתי תּפילָתי קצרה. ורק אָבי, כּשהוּא מעוּטף טלית וּתפילין, עדיִין עמד וּפניו אֶל הקיר ונתן שבח והוֹדיה לאלוֹהים. נכנסה לילי פּתאוֹם, והיא לבוּשה בּגָדיה וסוֹכךְ בּידה, וּפנתה ואָמרה אֵלי:

– בּוֹא, שימק!

– לאָן?

– אֶל מחוּץ לָעיר. נטיֵיל קצת. היוֹם נאֶה. היוֹם נפלָא.

אָבי הפךְ אֵליה אֶת ראשוֹ, עוֹמד וּמַבּיט בּה ממַעל למשקפי־הכּסף אשר לוֹ. ולילי עוֹמדת וחוֹבשת אֶת כּפפוֹתיה, מוֹשכת אוֹתן לזרוֹעוֹתיה ואוֹמרת:

– לא נתמַהמַה, אַבּא, לא נתמַהמה. בּמהרה נשוּב. גם אִמא יוֹדעת כּי הוֹלכים אנחנוּ. בּוֹא, שימק. ההוֹלךְ אָתּה?

כּשירה נפלָאָה, כּמַנגינה נעימה וּמעוֹדדת צללוּ הדברים הֵאלה בּאזני. נדמה לי, כּי בּדברים המעטים האֵלה שוֹמע אני הד קוֹלוֹ של שיר־השירים: "לכה דוֹדי, נצא השׂדה, נלינה בּכּפרים, נַשכּימה לכּרמים, נראֶה אִם פּרחה הגפן, הנצוּ הרימוֹנים?

נפעם מרוֹב שׂמחָתי אני יוֹצא אַחרי לילי, והאדמה כּאִילוּ נעלמה מּתחת רגלי. מַה זה היה ללילי? בּפּעם הראשוֹנה, מיוֹם שחָזרתּי לבית־אַבּא, קרה המקרה, כּי לילי תּקראֵני לטייל אִתּה. מַה זה היה ללילי?…

ז    🔗

צדקה לילי: היום נאֶה, היוֹם נפלָא.

להעריךְ אֶת עֶרכּוֹ של יוֹם־קיץ אשר כּזה אֶפשר רק בּעירי הקטנה והעניה, עֵת יעזוֹב אִיש אֶת הצפיפוּת והדחָק ויֵצא אֶל המרחָב, אֶל מרחַב עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. האדמה לָבשה אֶת אַדרתּה הירוּקה, אַדרת־הדשאִים. התקשטה בּכל קישוּטיה, בּפרחי־השׂדה מרוּבּי־הצבעים, עיטרה אֶת עצמה בּנַחַל־כּסף קטן, המפכּה מעֵבר האֶחָד, וּבחוֹרשה קטנה ועבוּתּה, המוֹריקה מעֵבר השני. מַראֵה הנַחַל הקטן כּמַראֵה עטרת־כּסף, שעיטרוּ לטלית שכּוּלָה תּכלת. וּמַראֵה החוֹרשה הקטנה והעבוּתּה כּמַראֵה בּלוֹרית עבה, עשׂוּיה תּלתּלים, אשר לפעמים יִגע בּה הרוּחַ.

לילי לָבשה שׂמלה כּחוּלָה דקה, קלה כּעשן, בּהירה כּאַויר הבּהיר, כּשמַיִם הבּהירים. בּידיה אָחזה סוֹכךְ ירוֹק, עשׂוּי סַלסלוֹת, וכפּוֹת־ידיה עוֹטפוֹת כּפפוֹת דקוֹת לבנוֹת. כּפרח היתה לילי כּוּלָה, כּפרח־התּכלת אשר בּשׂדה.

– זוֹהי הפּעם האַחרוֹנה, – אוֹמרת לי לילי – אשר בּיקשה רשוּת מאִמי לָצאת. רוֹצה היא בּפּעם האַחרוֹנה להיפּרד מן העיר, מן סביבוֹת העיר, מן “בּית־החַיִים”, מן הטחנוֹת, מן הנַחַל, מן הגשר הקטן אשר על־פּני הנחל. וּמפּני שפּעם אַחרוֹנה זוֹ לָה, עשׂתה אִמי רצוֹנה. הכּל עוֹשׂים רצוֹנה של כּלה, חַה־חַה. כּל אשר תּבקש הכּלה יֵעשׂה לָה. מַה תֹּאמַר אַתּה, שימק?

שימק אֵינו אוֹמר כּלוּם. שימק מַטה אוֹזן וּמַקשיב. נדמה לי, כּי דרכי לילי משוּנים היוֹם. עליזה היא יוֹתר מכּפי הרגיל. עליזה שלא כּדרךְ הטבע. וצוֹחקת בּעל־כּרחה. אוֹ אֶפשר טעוּת היא בּידי?

– התזכּרי, לילי, אֵימתי היִינוּ שנינוּ פּה?

אני מַזכּיר לָה, אֵימתי היִינוּ שנינוּ פּה. זה־כבר, זה־כבר, לפני רבּוֹת בּשנים, היה הדבר. שנינוּ יצאנוּ אָז אֶל השׂדה לתלוֹש יֶרק לחַג השבוּעוֹת. גם אָז הלכנוּ בּדרךְ הזאת, אשר אָנוּ הוֹלכים עתּה בּה. גם אָז עברנוּ על־פּני טחנוֹת־המַיִם, על־פּני הנַחַל, על־פּני הגשר הקטן, אשר על־פּניהם אָנוּ עוֹברים עתּה.

– ורק אֵינו דוֹמה טיוּלנוּ אָז לטיוּלנוּ עתּה, לילי. אָז רצנוּ שנינוּ כּצבאִים, קיפּצנוּ ודילגנוּ כּאַילוֹת־השׂדה על הרי־בשׂמים. ועתּה?

– ועתּה? – חוֹזרת לילי על שאֵלתי וגוֹחנת לקטוֹף פּרחים.

– עתּה הוֹלכים אָנוּ בּנימוּס וּבדרךְ־אֶרץ, כּראוּי לבני־אָדם מנוּמסים וּמיוּשבים כּמוֹנוּ. התזכּרי עוֹד, לילי, אֶת העֵת, אשר היִינוּ פּה בּפּעם האַחרוֹנה?

– בּעֶרב חַג השבוּעוֹת היִינו פּה בּפּעם האַחרוֹנה, – עוֹנה לילי וּמוֹשיטה לידי צרוֹר פּרחים נוֹתנים ריח, אשר קטפה בּשבילי.

– בּשבילי, לילי?

– בּשבילךָ, שימק! – אוֹמרת לי לילי ומלבּבת אוֹתי בּעֵיניה, בּעֵיניה היפוֹת והכּחוּלוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים, וּמבּט־עֵיניה נוֹקב ויוֹרד עד תּהוֹם לבּי.

ח    🔗

כּבר הרחַקנוּ מן העיר. כּבר הגענוּ עד הגשר הקטן אשר על־פּני הנחל. שם אני נוֹתן אֶת ידי לָה. בּפּעם הראשוֹנה, מיוֹם אשר חָזרתּי לבית אַבּא, אני נוֹתן אֶת ידי לָה.

הוֹלכים אָנוּ שנינוּ, זה ליד זה, ועוֹברים על־פּני הגשר. הקרשים מתנוֹעעים. המַיִם שוֹטפים בּהמוּלה מתּחת לרגלינוּ, רצים בּמרוּצה, מתפּתּלים ונוֹפלים בּמַשק־גלים וּבשאוֹן חרישי אֶל המוֹרד. שוֹמע אני אֶת דפיקוֹת לבּה של לילי, הקרוֹב אֵלי, קרוֹב כּל־כּךְ. בּפּעם הראשוֹנה, מיוֹם אשר חָזרתּי לבית אַבּא, קרוֹב לבּה אֵלי, קרוֹב כּל־כּךְ.

ונדמה לי, כּי מדי פּעם בּפעם מתקרבת לילי אֵלי יוֹתר ויוֹתר. ואני מַרגיש אֶת ריח שׂערוֹתיה היפוֹת. ואני חָש את עֶדנת ידה הענוּגה, אֶת חלקת כּפּה הנאָה, את חוֹם בּשׂרה. ונדמה לי, כי שוֹמע אני קוֹל דברים מקרבתה, כּדברים הכּתוּבים בּשיר־השירים: “אני לדוֹדי ודוֹדי לי”… וגם השמש, גם השמים, גם השׂדה, גם הנַחַל, גם החוֹרשה – כּוּלָם יחד נראִים לי, כּאילוּ נסוּכים הם בּרגע הזה אוֹר־יקרוֹת נפלָא, זיו וחן רב, אשר כּמוֹהוּ לא היה בּתּחילה. חבל, חבל, כּי קטן הגשר וצר כּל־כּךְ. רגע עוֹבר – ואנחנוּ עוֹמדים מעֵבר הגשר מזה, על־פּני כּר־הדשא. עוֹד רגע – וכף־ידה של לילי הרכּה והענוּגה מתחַמקת מידי, וגם השמש, גם השמים, גם השׂדה, גם הנַחַל, גם החוֹרשה – כּוּלָם יחד פּנה אוֹרם, פּנה זיוָם, פּנה חנם מהם.

– נפלָא הדבר, – אוֹמרת אֵלי לילי ועֵיניה היפוֹת והכּחוּלוֹת עמוּקוֹת כּשמים, עמוּקוֹת וּמלאוֹת דאָגה. – נפלָא הדבר: בּכל פּעם שאני עוֹברת אוֹ נוֹסַעת על־פּני המים, רוֹאה אני דמוּת־דיוֹקנוֹ של אָבי, וּבכל פּעם…

אני מַפסיק אוֹתה ואֵיני מַניח לָה לגמור אֶת דבריה.

– דברי שטוּת תדבּרי, לילי.

לילי חוֹשבת רגע. אַחַר־כּךְ היא אוֹמרת אֵלָי:

– דברי שטוּת? אָכן צדקתּ. דברי שטוּת אדבּר, מפּני ששטיה אָני. נַערה פּתיה אָני. האֵין זאת כי נַערה פּתיה אָני? אמוֹר אֶת האמת, שימק. אֶת האמת תֹּאמר לי, חַה־חַה־חַה!

לילי צוֹחקת, מַטה ראשה לאחוֹריה וּמַראַה לי אֶת שיניה־פּניניה היפוֹת. פּניה מאִירים בּאוֹר השמש, וכל הצבעים אשר על־פּני השׂדה מַזהירים בּעֵיניה העמוּקוֹת והחוֹלמוֹת, בּעֵיניה היפוֹת והכּחוּלוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים.

ט    🔗

לשוא! לא עלה בּידי להוֹכיח לָה, כּי בּין השוֹטים יִפּקד מקוֹמה, כי אֵינה שטיה כּלָל. יוֹדעת אני, אוֹמרת היא לי, כּי יֶשנם שוֹטים גדוֹלים ממנה. יוֹדעת היא זאת. אבל לעוּמתי אֵינה אֶלָא שטיה. והראיה – מַאמינה היא בּחלוֹמוֹת.

– האֵין זאת, שימק? הלא אַתּה אֵינךָ מַאמין, ואני מַאמינה. הנה אֶמש נראָה אֵלי אָבי בּחלוֹמי, והוּא לָבוּש בּגָדיו החמוּדים, שׂמח וטוֹב־לב וּמַקלוֹ בּידוֹ, והוּא פּוֹנה ואוֹמר לי בּנעימוּת וּבמתק־שׂפתים וּמסוֹבב אֶת מַקלוֹ בּשעת מַעשׂה: “בּאתי אֵליִךְ, בּתי, ליוֹם חתוּנתךְ וּליוֹם שׂמחַת לבּךְ”… וּבכן מַה תֹּאמַר עתּה, שימק?…

– לילי, אַל תּאמיני בּחלוֹמוֹת. אֵין חלוֹם בּלא דברים בּטלים.

– דברים בּטלים – אַתּה אוֹמר?

לילי עוֹמדת רגע תּפוּשׂת־מַחשבוֹת, הוֹפכת פּניה ורצה על־פּני השׂדה ועוֹמדת שוּב.

כּפרח, כּפרח בּין פּרחי השׂדה, נראֵית לי עתּה לילי על־פּני המרחָב הזה, המשׂתּרע לכל אַרבּע רוּחוֹת השמַיִם עד אין קץ ואֵין גבוּל. נקוּדוֹת־זהב היא זרוּעה. ציצים אדוּמים היא צבוּעה. תּכלת השמַיִם ממַעל לראשה. כּסף הנַחַל לרגליה. מכּל העברים נישׂאִים ונוֹדפים לאַפּינוּ ריחוֹת חריפים, ריחוֹת מוֹר ואהלוֹת עם כּל מיני ראשי בשׂמים. אָחוּז אני חַבלי קסם. שיכּוֹר אני ולא מיין.

וגם לילי עוֹמדת, גם היא אחוּזה חַבלי קסם. עוֹמדת היא בּתוֹךְ השׂדה, המכוּסה ציצים וּפרחים, עוֹמדת וּמַבּיטה אֵלי, והיא כּחוֹלמת, כּחוֹרשה החוֹלמת מרחוֹק.

על מה תּחשוֹב עתּה לילי? מַה תּגדנה לי עתּה עֵיניה, עֵיניה היפוֹת והכּחוּלוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים?

“אני חבצלת השרוֹן, שוֹשנת העמקים”… – הנה זאת תּגדנה לי עתּה עֵיניה. ונדמה לי, כּי מעוֹלָם לא היתה לילי דוֹמה כּל־כּךְ לשוּלמית אשר בּשיר־השירים, כּמוֹ שהיא דוֹמה לָה עתּה, בּרגע זה.

י    🔗

כּפרח נראֵית לי לילי, חבצלת השרוֹן. כּשוֹשנה פּוֹרחת נראֵית היא לי, שוֹשנת העמקים, בּמרחָב הזה, המשׂתּרע לכל רוּחוֹת השמַיִם עד אֵין קץ ואֵין גבוּל. נקוּדוֹת־זהב היא זרוּעה. ציצים אדוּמים היא צבוּעה. תּכלת השמים ממַעל לראשה. כּסף הנַחַל לרגליה. מכּל העברים נישׂאִים ונוֹדפים לאַפּינוּ ריחוֹת חריפים, ריחוֹת מוֹר ואהלוֹת עם כּל ראשי בּשׂמים. אָחוּז אני חַבלי קסם. שיכּוֹר אני ולא מיין.

לילי הוֹלכת, ואני אַחריה. קל־מהרה הוֹלכת לילי. קלה היא כּצביה, כּאַילה מאַילוּת השׂדה. פּניה מאִירים בּאוֹר השמש, וכל הצבעים אשר בּשׂדה מזהירים בּעֵיניה.

מעוֹלם, מעוֹלם לא היתה לילי דוֹמה כּל־כּךְ לשוּלמית אשר בּשיר־השירים, כּמוֹ שהיא דוֹמה לָה עתּה, בּיוֹם הזה.

– התכּירי, לילי, אֶת השׂדה הזה?

– לפנים היה שׂדךָ.

– וההר?

– הרךָ. כּל אשר פּה שלךָ היה לפנים. כּל אשר פּה שלךָ היה.

כּךְ אוֹמרת לי לילי, וּבת־צחוֹק קלה מרחפת על שׂפתיה היפוֹת. ואוּלָם נדמה לי, כּי צחוֹק תּצחַק עלי לילי, כּאשר צחקה לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים.

– הנשב?

– נשב.

יוֹשב אני על הגבעה וּמפנה מקוֹם בּשבילה. לילי יוֹשבת ממוּלי.

– פּה, התזכּרי, לילי, סיפּרתּי לָךְ לפנים, כּיצד אני…

לילי מקדמת אוֹתי וּמסיימת אֶת דברי:

– כּיצד אַתּה מוֹציא מפּיךָ את השם המפוֹרש וּמַרקיע לשחָקים, רוֹכב בּערבוֹת ודוֹאֶה על כּנפי־רוּחַ, על־פּני שׂדוֹת ויערים, על־פּני הרים ועמקים, על־פּני נהרוֹת וּמדבּרוֹת, עד אשר תּבוֹא לעֵבר מהרי־חוֹשךְ, למקוֹם היכל־הבּדוֹלח. שם יוֹשבת בּת־מַלכּה אחוּזת־קסם, והיא שבוּיה בּארמוֹנה זה שבע שנים, והיא יוֹשבת וּמצפּה לךָ, עד אשר תּבוֹא אֵליה וּתרחמנה ותגאָלנה ותשיב אֶת שבוּתה, חַה־חַה־חַה!…

לא. דרכי לילי משוּנים היוֹם. עליזה היא היוֹם יוֹתר מדי. עליזה שלא כּדרךְ הטבע. רב לָה. לכּל זמן. כּבר הגיעה השעה לפתּוֹחַ לָה אֶת לבּי, לגלוֹת לפניה את נַפשי.

יא    🔗

בּכל העֵת, מיוֹם אשר בּאתי לבית אַבּא, לא הגדתּי ללילי גם אֶת החלק העשׂירי מכּל הדברים, אשר הגדתּי לָה בּבּוֹקר הזה. פּתחתּי לָה אֶת לבּי. גיליתי לפניה את נַפשי. סיפּרתי לָה אֶת כּל האמת כּוּלָה: מה הדבר אשר הביאני הנה.

לוּלא מכתּבוֹ של אָבי וּברכּת מַזל טוֹב הרצוּפה בּתוֹכוֹ, לוּלא שלוֹש המלים שבּת אַחַר השבוּעוֹת, לא ראַני עתּה הנַחַל הזה, השוֹטף אֶל המוֹרד, לא ראַתני גם החוֹרשה הזאת, המוֹריקה מעֵבר השני.

ואני מעיד לי עֵדים נאמנים – אֶת הנַחַל השוֹטף אֶל המוֹרד, ואֶת החוֹרשה המוֹריקה מעֵבר השני, ואֶת השמַיִם הכּחוּלים אשר ממַעל לראשינוּ, ואֶת שמש־הפּז המַזהירה בּעֵיניה של לילי, ואֵת כּל אשר קדוֹש וטהוֹר הוּא, כּי בּאתי הנה רק בּשבילה, רק בּשבילה. כּי… אהבתּיה. סוֹף־כּל־סוֹף נאֶמרה המלה הזאת!

– כּי אהבתּיךְ, לילי, השוֹמַעת אָתּ? כּי אהבתּיךְ אַהבה עזה וּקדוֹשה, אַהבה תּמה וּברה, אַהבה זוֹ הכּתוּבה בּשיר־השירים: כּי עזה כמות אַהבה, קשה כשאוֹל קנאָה, רשפיה רשפּי אֵש, שלהבתיה… מַה זה היה לָךְ, לילי? בּוֹכיה אָתּ? מַה זה היה לָךְ?…

יב    🔗

לילי בּכתה.

לילי בּכתה – וכל העוֹלָם כּוּלוֹ לָבש קדרוּת. השמש לא האִיר. הנַחַל לא שטף. החוֹרשה לא הוֹריקה. הזבוּבים לא פּרחוּ, הציפּרים לא צייצוּ.

לילי בּכתה. הסתּירה לילי אֶת פּניה בּכפּוֹת־ידיה וּכתפיה חָרדוּ, וּבכיה הלךְ הלוֹךְ וגָדל, הלוֹךְ וגדל.

כּךְ יִבכּה יֶלד, בּהרגישו פּתאוֹם, כּי מתוּ עליו אָביו ואִמו. כּךְ יִבכּה אָדם על עוֹלָמוֹ, אשר חָרב ונשמַט מתּחת לרגליו.

לשוא היוּ דברי הניחוּמים אשר עמַלתי לנַחמה. לשוא דיבּרתּי על לבּה ושידלתּיה בּדברים. לילי מיאנה להינחם. לילי לא אָבתה לשמוֹע לדברי. אֵיחַרתי מן המוֹעֵד, אוֹמרת היא, נזכרתּי בּה לאַחַר זמן… לאַחַר זמן זכרתּי, כּי יֵש לילי בּעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. כּי יֵש לילי, אשר לב לָה להרגיש, ונפש לָה, השוֹאֶפת ועוֹרגת לעוֹלָם אַחר… אוּלי אֶזכּוֹר, אוֹמרת היא, את המכתּבים, אשר כּתבה אֵלי לפנים? ואוּלם – מַפסיקה היא אֶת דברי עצמה – אֵיךְ אוּכל ואֶזכּוֹר דברי־שטוּת כּעֵין אלה? כּלוּם לא תּראֶה עתּה בּעֵיניה, כּי דרכינוּ שוֹנוֹת זוֹ מזוֹ? כּי היא לא תּוּכל עוֹד להידמוֹת אֵלָי? אֵיךְ תּגיע אֵלָי? היא, שבּת ישׂראל היא, בּת עיר קטנה, אֵיךְ תּגיע אֵלָי?… עתּה רוֹאָה היא עין בּעין, כּי הסכּילה לעשׂוֹת, הסכּילה מאוֹד, שהציקה לי בּמכתּביה וּברמזיה הנלעגים, כּי אָבי ואִמי מתגעגעים עלי. לא. צריכה היתה להבין מראש, כּי לא תּוּכל להידמוֹת אֵלָי. אֵיךְ תּגיע אֵלָי? היא, שבּת ישׂראל היא, בּת עיר קטנה! צריכה היתה לראוֹת מראש, כּי אַחרי אשר לא עשׂיתי אֶת רצוֹן אָבי ואִמי, אַחרי אשר מריתי את פּיהם, לא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיהם וּבחַרתּי לי דרךְ חדשה, בּוַדאי אַרחיק בּדרכּי זאת וּבוַדאי אַגבּיה עוּף ואֶנשׂא למַעלה־למעלה, עד כּי לא אֶראֶה אִיש, עד כּי לא אַכּיר אִיש.

– אִיש לא אֶראֶה, חוּץ ממךְ, לילי!

– לא. שוּם אִיש! שוּם אִיש! שוּם אִיש! לא תּראה שוּם אִיש ולא תּשמַע שוּם אִיש ואֶת הכּל תּשכּח לעוֹלָמים…

– אֶת הכּל אשכּח, ורק לא אוֹתךְ, לילי!

– לא. את הכּל! את הכּל! את הכּל!

יג    🔗

לילי חָדלה לבכּוֹת – ורוּחַ־חַיִים עברה על־פּני כּל. השמש מאִיר כּבתּחילה. הנַחַל שוֹטף. החוֹרשה מוֹריקה. הזבוּבים פּוֹרחים. הציפּרים מצייצוֹת.

לילי חָדלה לבכּוֹת ודמעוֹתיה יבשוּ, כּאשר יִיבשו אֶגלי הטל בּהיוֹת השמש.

וּפתאוֹם התחילה לילי להצטדק לפני. עתּה רוֹאָה היא עין בּעין, כּי פּתיה היא מאֵין כּמוֹה. מה הבּכי אשר בּכתה? לָמה בּכתה? מַה יֶחסר לנַפשה? הלא הרבּה עלָמוֹת מקנאוֹת בּה וּמקנאוֹת בּאָשרה, כּי רב הוּא!… ואֵש ניצתה בּעֵיניה, בּעֵיניה הכּחוּלוֹת והיפוֹת, עֵיני השוּלמית אשר בּשיר־השירים. מימַי לא ראִיתי עדיִין אֵש זוֹ בּעֵיניה של לילי. ואוֹדם פּרח בּלחָיֶיה היפוֹת, בּלחָיֶיה־שוֹשנים. מימַי לא ראִיתי עדיִין את לילי נלהבת כּל־כּךְ, סוֹערת כּל־כּךְ, כּמוֹ שהיתה נלהבת וסוֹעֶרת בּרגע הזה. ואני רוֹצה לאחוֹז בּידה, אַךְ לילי אֵינה נוֹתנת לי אֶת ידה. ואני אוֹמר לה בּלשוֹן שיר־השירים:

– הנךְ יפה, רעיתי, עֵת לחָייךְ לוֹהטוֹת ועֵינַיִךְ מזרוֹת זיקי אֵש…

לשוא! לילי אֵינה שוֹמעַת לשיר־השירים שלי. יֶש לָה שיר־השירים שלָה. לילי לא תּחדל להלל אֶת פּלוֹני וּלסַפּר בּשבחוֹ. אוֹמרת היא לי:

– דוֹדי צח ואָדוֹם, דגוּל מרבבה. טוֹב הוּא לי מאחרים. אֶפשר שאינוֹ מלוּמד בּחָכמה כּאחרים, אבל לב טוֹב חננוֹ אלוֹהים. אֶפשר שאֵינוֹ ערוּם וּפיקח כּאחרים, אבל נאמן הוּא לי. אוֹהב הוּא אוֹתי. אִילוּ ראִית אֶת המכתּבים, אשר הוּא כּוֹתב אֵלָי. אִילוּ ראִית אֶת המכתּבים!

– ליבּבתּיני – אני אוֹמר לָה שוּב, כּאילוּ אֵיני רוֹצה לשמוֹע אֶת דבריה – ליבּבתּיני, אחוֹתי כלה!…

והיא לי:

– חכּוֹ מַמתּקים וכוּלוֹ מַחמַדים – הוֹי, אילוּ ראִית אֶת המכתּבים, אשר הוּא כּוֹתב אֵלָי! אִילוּ ראִית אֶת המכתּבים!…

ואני שוֹמע בּדבריה אֵלה נעימה מוּזרה. קוֹל מוּזר אני שוֹמע. הקוֹל הזה – כּךְ נדמה לי – מתאַמץ להשתּיק קוֹל אַחר, הבּוֹקע ועוֹלה ממַעמַקי הלב.

הדבר בּרוּר לי כּשמש בּצהרים.

יד    🔗

לפתע־פּתאוֹם מתעוֹררת לילי וקמה מעל הדשא המבוּשׂם, מתנַעֶרת, זוֹקפת קוֹמתה, מַפשילה ידיה לאחוֹריה, והיא עוֹמדת כּנגדי וּמַבּיטה עלי מגָבוֹה.

גאָה ויפה, יפה עד להפליא, יפה שבעתיִם מאשר היתה, נראֵית לילי בּעֵינַי בּרגע הזה.

ירא אני לאמוֹר זאת. אַךְ נדמה לי, שאִם אוֹמר, כּי דוֹמה לילי לשוּלמית אשר בּשיר־השירים, יִהיוּ דברי רק כּבוֹד וּתהילה לשוּלמית אשר בּשיר־השירים.

האוּמנם כּבר בּא הקץ לדברינוּ? האוּמנם בּזה תּמה שׂיחָתנוּ? אני קם אַחריה ונגָש אֵליה. לילי פּוֹנה ממני הצדה.

– שוּבי, שוּבי, השוּלמית! – אני אוֹמר אֵליה שוּב בּלשוֹן שיר־השירים. – שוּבי, לילי, אֵלי בּעוֹד מוֹעֵד!… רק דבר אֶחָד אדבּר בּאָזנַיִךְ, רק עוֹד דבר אֶחָד, ואַחר אֶחדל.

לשוא. לשוא. לילי ממאֶנת לשמוֹע אֶת הדבר האֶחָד מפּי. כּבר הרבּינוּ שׂיחָה, היא אוֹמרת, די צרכּנוּ. כּבר דיבּרנוּ די צרכּנוּ אִיש לרעֵהוּ, ואוּלי עוֹד יוֹתר מכּפי צרכּנוּ. די, די. השעה מאוּחרת. ראֵה, כּמה מאוּחרת השעה! – אוֹמרת לילי וּמַראָה לי בּידה על השמים, וּמַראָה על השמש, השוֹפכת על ראשה אֶת זהריה, אֶת זהרי־הזהב הרכּים והעדינים. ולילי, חבצלת השרוֹן, שוֹשנת העמקים, מוּאֶרת כּוּלה בּאוֹר חָדש, בּאוֹר־פּז, אשר שפכה השמש על־פּני מרחַב השׂדה, ימין וּשׂמֹאל.

– הבּיתה, הבּיתה! – אוֹמרת לי לילי, והיא נחפּזת והוֹלכת ומאִיצה גם בּי. – הבּיתה, הבּיתה. כּבר הגיעה השעה, שימק, כּבר הגיעה השעה. אַבּא ואִמא יִדאגוּ לָנוּ. הבּיתה, הבּיתה!

ואני שוֹמע בּדבריה האַחרוֹנים האֵלה נעימה ידוּעה לי מלפנים, מלפני רבּוֹת בּשנים, והלָשוֹן לשוֹן שיר־השירים:

– בּרח, דוֹדי, וּדמה־לךָ לצבי אוֹ לעוֹפר האַילים על הרי בשׂמים…

טו    🔗

הימים עוֹברים. השבוּעוֹת חוֹלפים. הנה בּא חַג השבוּעוֹת הנעים, חג־הירק. הנה עבר חַג השבוּעוֹת הנעים, חג־הירק. הנה הגיעה השבּת שאַחַר השבוּעוֹת. הנה חָלפה השבּת שאַחַר השבוּעוֹת. ועוֹד שבּת אַחַת עברה, ועוֹד שבּת שנית חָלפה. ואני עדיִין יוֹשב בּבית־אבַּא. ואני עדיִין מתאָרח בּעירי הקטנה.

מַה לי פּה? לא כּלוֹם. אָבי ואִמי חוֹשבים, כּי חָזרתי בּתשוּבה, כּי מהרהר אני חרטה אל מַה שהיה: על אשר מריתי אֶת פּיהם ולא אָביתי הלוֹךְ בּדרכיהם. והם שׂמחים על זה, שׂמחים מאוֹד.

ואני? מה אני עוֹשׂה פּה? מה לי פּה? לא כּלוֹם. בּכל יוֹם וָיוֹם אני יוֹצא יחידי לטיֵיל מחוּץ לָעיר. שם, מעֵבר לטחנוֹת. שם, מעֵבר לגשר. שם, בּמרחַב השׂדה, המשׂתּרע לכל רוּחוֹת השמים עד אֵין קץ ואֵין גבוּל. מעֵבר האֶחָד שוֹטף נַחַל־כּסף קטן, וּמעֵבר השני מוֹריקה חוֹרשה קטנה עבוּתה. מַראֵה הנַחַל כּמַראֵה עטרת־כּסף, שעיטרוּ לטלית שכּוּלָה תּכלת. וּמראֵה החוֹרשה כּמַראֵה בּלוֹרית עבה, עשׂוּיה תּלתּלים, אשר לפעמים יִגע בּה הרוּח.

שם אני יוֹשב יחידי על ראש הגבעה. על אוֹתה הגבעה, אשר זה לא כּבר ישבנוּ עליה שנינוּ, אני ולילי, חבצלת השרוֹן, שוֹשנת העמקים.

על אוֹתה הגבעה, אשר לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, הלכנוּ שנינוּ, אני ולילי, לתלוֹש בּה יֶרק לחַג השבוּעוֹת.

על אוֹתה הגבעה, אשר לפנים, לפני רבּוֹת בּשנים, היִינוּ מקפּצים עליה שנינוּ, אני ולילי, מקפּצים וּמדלגים כּצבאוֹת אוֹ כּאַילוֹת השׂדה על הרי־בשׂמים.

שם, על אוֹתה הגבעה, אשר בּה טמוּנים זכרוֹנוֹתי הטוֹבים, זכרוֹנוֹת ימי נעוּרי, אשר חָלפוּ לבלי שוּב עוֹד, זכרוֹנוֹת אָשרי, אשר אָבד לעוֹלָמים, אני יוֹשב יחידי שעוֹת ארוּכּוֹת, יוֹשב וּמבכּה על השוּלמית שלי, אשר עד עוֹלָם לא אֶשכּחנה ולא אַסיחנה מלבּי.

טז    🔗

וּמה אֵירע להשוּלמית שלי? מה היה ללילי? מה היה סוֹף דבר?

אַל תּאִיץ בִי, הקוֹרא, ואַל תּאַלצני לספּר לךָ סוֹף דבר. סוֹפוֹ של דבר, אפילוּ טוֹב הוּא מאוֹד, אֵינוֹ אֶלָא צליל נוּגה. וּכנגד זה תּחילתוֹ נעימה תּמיד. וּלפיכךְ נקל לי ונעים לי יוֹתר לספּר לךָ עוֹד פּעם אֶת הסיפּוּר הזה מתּחילתוֹ, להתחיל שוּב מבּראשית. ועוֹד פּעם בּלשוֹן זוֹ:

אָח היה לי וּשמוֹ בֶּני. וטבע אָחי בּמים. והשאִיר אַחריו יתוֹמה קטנה. וקראוּ אֶת שמה לילי. וּמוֹצא השם מאֶסתּר־לאָה: לאָה – לילי. ויפה היתה לילי, כּשוּלמית היפה אשר בּשיר־השירים. וגָדלנוּ שנינוּ יחדיו, אני ולילי, כּאָח ואחוֹת. ואָהבנוּ זה את זה, אני ולילי, כּאָח ואחוֹת.

וגוֹמר, וגוֹמר.

תּחילתוֹ של סיפּוּרי נעימה מסוֹפוֹ.

וּלפיכך תּהי־נא תּחילָה זוֹ גם סוֹף סיפּוּרי, סיפּוּרי זה האמתּי, אשר לא בּדיתי מלבּי, אשר כּאֵב וצער מקוֹרו, ואשר על־כּן לָקחתּי רשוּת לעצמי לקרוֹא לוֹ שם: פּרקי שיר־השירים.