המטאטא: טראגדיה של פּסח

הנפשוֹת

מַצוֹת.

כּוֹסוֹת.

שוּמן של פּסח.

בּיצים.

מגררת.

כּף־המבשלים.

חמיצה.

מַטאטא.

חָתוּל.

בּעל־הבּית.

בּעלת־הבּית.

המקוֹם – בּמזוה, בּאָרוֹן של פּסח. הזמן – עֶרב פּסח.

בּיצים [אֶל מצוֹת]. בבקשה מכּן: אֵימתי חָל פּסח?

מצוֹת [אֶל בּיצים]. זוֹ לָמה לָכן?

בּיצים. שוֹאלוֹת אָנוּ סתם. כּבר מאַסנוּ משכב פּה, בּמזוה, למַעצבה. כּלתה נַפשנוּ לפּסח.

מַצוֹת. בּיצים מוּזרוֹת! אנחנו שוֹכבוֹת פּה למן אַחַר הפּוּרים.

שוּמן של פּסח. למן אַחַר הפּוּרים? גם זוֹ גבוּרה! ואני עוֹמד פּה על משמַרתּי עוֹד מלפני חנוּכּה.

חמיצה. ואוֹתי העמידוּ כּאן תּיכף לאַחַר סוּכּוֹת. משתּעממת אני כּל־כּךְ, שהעליתי, כּמדוּמה לי, עוֹבש.

כּוֹסוֹת. והלא אנחנוּ עוֹמדוֹת כּאן למן השנה שעברה!

כּף־המבשלים. ואני מה אֶענה אַחריכם? אני כּבּירת־ימים מכּוּלכם. מכהנת אני פּה בּכהוּנַת כּף־המבשלים למן היוֹם שבּעל־הבּית נשׂא אֶת בּעלת־הבּית לאִשה.

מגררת. ואַף־על־פּי־כן למַעָלה מכּהוּנה של כּף־המבשלים עדיִין לא עלית.

כּף־המבשלים [בּכעס]. שמעי־נא. אַתּ, רקוּעת־פּחים! מי נתן לָךְ רשוּת להיכּנס בּדברי גדוֹלים וטוֹבים ממךְ?

מגררת. רשוּתי גדוֹלָה משלָךְ. אִילמלא אני, מהיכן היוּ נוֹטלים מרוֹר לפּסח?

מטאטא [צוֹחק בּפּינה בּחשאי]. חי־חי־חי!

כּוֹסוֹת [אֵלוּ לָאֵלוּ]. מי הוּא המחַיֵיךְ שם?

מַצוֹת [אל כּוֹסוֹת]. המַטאטא הוּא זה. דוֹמה, מַטאטא שכּמוֹתוֹ חַייב היה, לכל הפּחוֹת, לנהוֹג כּבוֹד בּנוּ, במַצוֹת!

בּיצים. לָמה בּכן בּלבד? וּכבוֹדנוּ כּאַיִן הוּא?

מַצוֹת [מתּוֹךְ יהירוּת]. בּמה תּיכּבדוּ אַתּן, דרךְ משל? והלא אוֹכלים אֶתכן אַף בּימוֹת החוֹל!

בּיצים. ואוּלָם שאַלנה אֶת פּי בּעלי־הבּית, ויאמרוּ לָכן, מַה טעם יֵש למַצוֹת בּאֵין בּיצים!

שוּמן של פּסח. וּמַה טעם יֵש למַצוֹת עם בּיצים בּאֵין שוּמן?

חמיצה. לָכן תּדעוּ, כּי אני ראוּיה לכבוֹד יוֹתר מכּוּלכם. שבּכם, בּיצים ושוּמן, אֵין משתּמשים אֶלָא לתבלין בּלבד, ואילוּ אני כּוֹחי יפה לעֶצם התּבשיל, וּבלעדי לא יצא אִיש ידי חוֹבת פּסח כּלָל. שאלוּ־נא אֶת־המַצוֹת: מַה טעם יֵש לָהן, אִם לא יפוֹתּוּ אוֹתן פּיתּים לתוּךְ החמיצה?

מַצוֹת. אמת, נכוֹן הדבר. ואַף־על־פּי־כן תּאֵבוֹת אָנוּ לָדעת, מַה טעם יֵש לחמיצה של פּסח בּלעדינוּ, בּאֵין מַצוֹת פּתוּתוֹת בּקרבּה?

בּיצים. אוֹ מַה טעמה של חמיצה זוֹ עצמה, אִילמלא הלבּינוּ אוֹתה בּביצה?

שוּמן של פּסח. ואִילמלא השבּיחוּ אוֹתה בּכף שוּמן של פּסח?

כּף־המבשלים. ואוֹתי כּלוּם שכחתּם?

מגררת. כּף־המבשלים אַף היא מצטרפת למנין!…

כַף־המבשלים [בּזעם]. סַפּחת מחוּטטת! האִם לא תּיאָלמי דוֹם?

מַטאטא [צוֹחק בּחשאי]. חי־חי־חי!

כּוֹסוֹת. שוּב הוּא מחַיֵיךְ, אוֹתוֹ מַטאטא?

מַצוֹת. הדיוֹט!

בּיצים. לא הדיוֹט בּלבד, אֶלָא עז־פּנים!

שוּמן של פּסח. תּמהני, מַה צורךְ יֵש לפּסח בּמַטאטא?

חמיצה. רק להעלוֹת אָבק בּבּית!

מגררת. תּוֹפס בּאָרוֹן מקוֹמם של אחרים!

כּף־המבשלים. וכי לא די לָנוּ בּצפיפוּת זוֹ? הלא נחנקים אָנוּ פּה בּמזוה בּאֵין אַויר לנשימה. הבה אנַסה לפתּוֹחַ אֶת הדלת. [פּוֹתחת אֶת הדלת למחצה].

שוּמן של פּסח. מַה זאת עשׂית? וכי רוֹצה אַתּ, שיִכּנס החָתוּל? הלא יביא חָלילה כּלָיה על כּוּלָנוּ!

מַצוֹת. אֵין אֵימַת חָתוּל עלינוּ.

בּיצים. גם לא עלינוּ.

כּוֹסוֹת. ועלינוּ לא כּל־שכּן!

מגררת. ועלי על אַחַת כּמה וכמה!

כּף־המבשלים. מַה יעשׂה חָתוּל לי?

חמיצה. בּכּד מַחסי – לא אִירא רע. הנה הוּא, המחוּתּן! [החָתוּל נכנס מַבּיט על סביבוֹתיו ונוֹהם].

חָתוּל. מוּררררר…

מַצוֹת. בּרוּךְ הבּא, אוֹרח לפּסח!

כּוֹסוֹת. התכּבּד, מכוּבּד, לכבוֹד החָג!

בּיצים. זה עתּה הזכּרנוּ אֶת שמךָ וּבירכנוּךָ!

מגררת. ראו־נא גם ראו: בחור זה פוזמקאות חבושים לרגליו!

כּף־המבשלים. אֶת הפּוּזמקאוֹת חָבשה לוֹ בּעלת־הבּית, שלא יחַמץ אֶת דף־המליחה של פּסח.

חמיצה. מוּטב היה לכלוֹא אֶת החָתוּל בּחדר מיוּחָד, ולא לחבּוֹש פּוּזמקאוֹת לרגליו. מַה נאֹמַר וּמַה נדבּר? אִשה פּתיה היא בּעלת־בּיתנוּ!…

מַצוֹת. ראוּ־נא גם ראוּ: הנה הוּא מריח בּאַפּוֹ, הגנב!

כּוֹסוֹת. הבה נתיצב־נא ונראֶה, לאֶן יֵלךְ תּחילה!

בּיצים. אֵיננוּ חָתוּל שוֹטה כּלָל, חי נַפשנוּ! הלא פּוֹנה הוּא אֶל השוּמן! אבל דווקא אֶל השוּמן!

מגררת. ראוּ־נא גם ראוּ: הנה הוּא לוֹקק כּבר! אוֹכל בּכל פּה, זוֹלל וסוֹבא זה!

כּף־המבשלים. תּמהה אני על השוּמן, שהוּא מַניח להמנוּוָל הזה להתעלל בּוֹ כּל־כּךְ!

חמיצה. וכי מַה יעשׂה עלוּב־הנפש? הלא אשמה בּעלת־הבּית. היה עליה לסגוֹר אֶת האָרוֹן מבּחוּץ. בּאמת אָמרוּ: אִם אֵין האִשה חָרוּצה, דלת בּיתה פּרוּצה…

מַטאטא [נוֹתן קוֹלוֹ בּצחוֹק גָדוֹל]. חַה־חַה־חַה! [החָתוּל נבעת מקוֹל הצחוֹק, קוֹפץ ממקוֹמוֹ, הוֹפךְ אֶת סיר השוּמן על פּיו. הסיר נתקל בּבּיצים, בּכּוֹסוֹת וּבמַצוֹת, ויחד אִתּן נהפּךְ ונוֹפל כּל האָרון, ועל הקרקע נערמים בּעירבּוּביה חמיצה וּמַצוֹת מלוּחלָחוֹת וּביצים ממוֹרסוֹת וכוֹסוֹת מנוּפּצוֹת עם שוּמן וּמגררת וכף־המבשלים בּתוֹכם. נשאַר שלם בּגוּפוֹ רק המַטאטא, העוֹמד לפי־תוּמוֹ בּפּינה. – לקוֹל נפילת האָרוֹן בּאִים דחוּפים וּמבוֹהלים בּעל־הבּית ואִשתּוֹ בּעלת־הבּית].

בּעל־הבּית. מַה קרה פּה? [עוֹמד מדהם].

בּעלת־הבּית [פּוֹכרת ידיה]. אוֹיה לי! רעם הממני! כּל הפּסח חָרב עלָי! [בּוֹכה. בּעל־הבּית נאנח. בּחוּץ מילל הרוּחַ. דרךְ החַלוֹן מתגנב קו אוֹר חיור של הלבנה הקרה. בּפּינה יוֹשב החָתוּל ולוֹקק שׂפמוֹ לתיאָבוֹן].

בּעל־הבּית [בּקוֹל־נכאִים]. מַה יֵש לעשׂוֹת עתּה?

בּעלת־הבּית [מוֹחָה אֶת דמעוֹת עֵיניה]. קוֹדם כּל יֵש לָקחת אֶת המַטאטא וּלטאטא אֵת כּל האַשפּה הזאת… [נוֹטלת אֶת המַטאטא וּמטאטאת].

מַטאטא [אֶל גל האַשפּה]. וּבכן? הרוֹאִים אַתּם אֵיפוֹא? מַה כּל חָכמַתכם וּבינַתכם לנגד המַטאטא?…

המסךְ.