א. מעשׂה העגל    🔗

אמר ר' שמעון:

תא חזי: כתיב “וירא העם, כי בושש משה לרדת מן ההר”¹ – מי “העם”? – זה ערב רב². מי ערב רב? וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים היו שם, שקרא להם “ערב רב”? והלא מצריים היו וממצרים נסעו! אִלוּ היו שם ערבוביא של עמים רבים, היה יכֹל לקרוא אותם בשם ערב רב, אבל מכיון שהיו רק בני מצרים, משום מאי כתב “ערב רב”? אלא ערב רב שעלה אִתם עם אחד ולשון אחת היו, אבל הם היו כל חרשי מצרים וכל החרטומים של המצריים, שכתוב בהם: “ויעשו גם הם חרטומי מצרים” ³, שרצו להתקומם כנגד פלאותיו של הקדוש ברוך הוא. כיון שראו את הנסים והפלאות, שעשה משה במצרים, באו אל משה ובקשו ממנו שיקבל אותם בין בני ישראל.

– אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

– לא תקבל אותם!

אמר משה:

– רבונו של עולם! כיון שראו את הגבורה שלך, הם רוצים להתגַיֵר; יראו את גבורתך בכל יום וידעו, שאין אלהים בלעדיך. –

וקבל אותם משה.

אמאי קרא אותם “ערב רב”? –

אלא הם היו כל חרשי מצרים ובראשם שני ראשי המכשפים יוֹנוֹס וימברוס, ובשעות היום היו עושים תמיד את כשופיהם. כל אותם מכשפים גדולים היו מסתכלים משעה שהשמש נטתה, מהתחלת שש שעות ומחצה⁴ עד התחלת תשע ומחצה, שהוא העֶרֶב הגדול. כל אותם המכשפים הקטנים – מהתחלת תשע ומחצה, עד חצות הלילה. אותם המכשפים העליוֹנים היו מסתכלים מאז נטתה השמש, שהרי אז מתחילות תשע מאות ותשעים וחמש מדרגות לשוט על הרי חשׁך והרוח שלהן היתה משוטטת על כל אותם המכשפים וכשופיהם, ומכשפים אלו היו עושים כל מה שרצו לעשות, עד שכל המצריים – בטחונם היה באלו, וקראו להם “ערב רב” ⁵ משום שיש עֶרֶב זעיר ⁶ : מתשע שעות ומחצה עד חצות הלילה. ועל כן נאמר: “וגם ערב רב ⁷ עלה אתם”. – וחכמתם של המכשפים האלה גדולה היתה. והם נסתכלו בשעות היום ונסתכלו במדרגתו של משה, וראו שבכל הצדדים “בשׁש משה” – בְּשֵׁש השעות⁸ הראשונות של היום, שהם אינם יכולים לשלוט בהן – הוא שולט, בְּשֵׁש המדרגות העליונות האחוזים בו, ובכל הצדדים⁹ היה בְּשֵׁש, ובעטרות של שש אלו היה מוכן לֵירד מן ההר, דכתיב “כי בשׁש משה לרדת מן ההר”. מיד “ויקהל העם על אהרן, ויאמרו: קום, עשה לנו אלהים, אשר ילכו לפנינו”. – “אשר ילכו לפנינו”? – מאי אמרו? – אלא הכי אמרו: ראינו, שאתם ישראל – כל טוב וכל יקר שבעולם לכם הוא, ואנו נדחים לחוץ מכם. לכם – “וה' הֹלך לפניהם יומם”¹⁰, אוף הכי אנו רוצים “אלהים, אשר ילכו לפנינו”, כמו שלפניכם הולך ה'.

תא חזי:

כל ענני כבוד, שהלכו במדבר, לא היו מכסים, אלא את בני ישראל לבד. ואותו ענן כבוד, שעליו נאמר: “וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן”, הלך לפניהם, וערב רב והצאן והבקר היו הולכים מחוץ למחנה באחרונה.

ותא חזי:

כל אותן ארבעים שנה, שהלכו ישראל במדבר, שום לִכלוך¹¹ ושום טנופת לא היו בתוך הענן לגַו¹², והצאן והבקר, שהם אוכלי עשב וכל השומרים אותם, היו לבר¹³, בכדי שלא יטנפו את מקום המַחנה.

אמר ר' אלעזר:

– אבא, אי הכי, אותם ערב רב לא היו אוכלים מן המן?

אמר לו:

– ודאי הכי הוא, אלא מה שנתנו להם ישראל, כמי שנותן לעבדו, מן התַמצית¹⁴, שהיא הפסולת שנשארה אחרי הריחים. והפסוק הכריז ואמר: “ובני ישראל אכלו את המן”¹⁵ – בני ישראל אכלו את המן, ולא אחר; “ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו: מן הוא”¹⁶ – בני ישראל ראו, ולא ערב רב וצאן ובקר, אשר היו ביניהם. – עד השתא היו אותם ערב רב כפופים¹⁷, והשתא קמו ורצו לעשות מעשה, בכדי להגביר סטרא אחרא¹⁸. אמרו: נהיה כֻלנו עם אחד, עמכם בכלל, או יהא לנו מי שילך לפנינו, כמו שהולך אלהיכם לפניכם.

אמר אהרן: חס ושלום, שאלו ישתתפו בעם קודש, להיות כלם כלל אחד! אַל יתערב עם קודש בעם זה! מוטב להפריש אותם מעם קודש, עד שיבֹא משה.

ואהרן לטוב נתכַוֵן¹⁹, אלא רבים היו מישראל, שנשתתפו עם ערב רב בלבם, ובגין כך, כשבא משה, צריך היה לברר עם קודש מאותו חטא והשקה אותם, עד שנתבררו כֻלם, ולא נשארה בתוכם פסולת כלל.

אמר להם אהרן: “פרקו נזמי הזהב, אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם”²⁰ – וכי לא היה להם זהב אחר? – אלא אמר אהרן: בעוד שתהיה להם קטטה²¹ עם נשיהם בניהם ובנותיהם, שלא ירצו לִתן להם את נזמי הזהב אשר באזניהם, יבא משה.

תא חזי:

תנינן: קשים גרים לישראל כספחת²² בבשר החי. כל שכן גרים אלו, שלא היו גרים כראוי.

גרים אלו מה עשו? – “ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם” ²³. – כמה אלפים ורבבות נזמים היו שם ומה כתיב? “ויקח מידם, ויצר אותם בחרט”²⁴! ²⁵ – אהרן לא נשמר מאותם שני חכמים שהיו בראשם של ערב רב. אחד מהם עמד לפניו והשני עשה בכשפיו. כיון ששניהם נתיעצו יחדו, נטלו אותו זהב. שני שלישים ביד אחד ושליש ביד שני, כי כך היו צריכים לעשות באותו מין כשוף.

בכה ר' שמעון ואמר:

– וַי, חסיד קדוש, אהרן משיח האל הגדול! בחסידותך נפלו כמה מעם קדוש, ואתה לא היית יודע להשמר!

מה עשו אותם המכשפים? – כשהגיעה שש שעות, נטלו אותו זהב שפרקו מאזניהם. מאי טעמא? – משום שמי שצריך לעשות כשוף, אינו יכֹל לחוס על ממון. והם אמרו: השעה עומדת לנו²⁶, ואם אך לא נתמהמה – נצליח. מיד “ויתפרקו כל העם” – מה “ויתפרקו”? – כמה שנאמר: “מפרק ²⁷ הרים ומשבר סלעים”²⁸ – שחבלו ושברו את אזניהם²⁹.

בכה ר' שמעון כבראשונה ואמר:

– הוי, עם קדוש, הוי עם קדוש של הקדוש ברוך הוא!

פתח ר' שמעון בבכיה ואמר:

“והגישו אדוניו אל האלהים, והגישו אל הדלת, או אל המזוזה, ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם”³⁰. – חבריא בארו פסוק זה: אֹזן ששמעה בסיני: “כי לי בני ישראל עבדים”³¹, והוא פורק עול מלכות שמים מעליו ומוכר עצמו לאחר – תרצע, ואלו החוטאים הרשעים, האנשים הרעים, בתאוָתם לעשות רעה, לא רצו לִקח מנשיהם ובניהם ובנותיהם, כמו שאמר להם אהרן, אלא השחיתו דרכם ונפרקו מעול שמים, שצוה אותם משה ושברו את אזניהם – כל שכן שאין להם חלק בשם קֹדש ובעם קֹדש!

מה עשו? – חלקו שניהם ביניהם את הזהב. אחד נטל שני שלישים ואחד – שליש. עמד נוכח השמש בשש שעות. עשו כשופיהם ולטו בלטיהם בכשוף שבפיהם. כיון שהגיעה התחלתה של השעה השביעית, הרימו שניהם את ידיהם על ידיו של אהרן. כיון שקבל מידם את הזהב, יצא קול ואמר: “יד ליד לא ינקה רע”³², דכתיב: “כי ברע הוא”³³. – אלמלי היה אהרן אומר להם: הניחו את הזהב על הארץ ואני אקח, לא היו יכולים לעשות בכשופיהם כלום, אבל הוא נטל מידם, והפסוק מתרעם ואומר: “ויקח מידם”³⁴ – ראו מה עשה אהרן! אדם נביא, אדם חכם לא ידע להשמר, שאלמלי לקח מן הארץ, כל הכשופים שבעולם לא היו יכולים להצליח, אבל במה הצליחו? במעשה זה, משום “ויקח מידם” ולא מן הארץ.

“ויצר אותו בחרט” –לא כמו שחושבים בני אדם, שעשה ציורים במחוגה³⁵, או בדבר אחר, אלא פסוק זה בא להוכיח, שאהרן לא ידע להשמר. אלמלי כשנטל מידם היה משליך הזהב לארץ, אף על גב שהיה נוטל אותו אחר כך, לא היה מעשה רע זה מצליח, אבל בכל הדבר הזה היה סיוע רע: הוא לקח את הזהב והצפין אותו מעין רע, במקום רע. מאי “ויצר אותו בחרט”? – שם כל הזהב בכיס אחד ונעלם מן העין. אז הצליח מעשה הכשפים ויצא העגל.

“וירא אהרן ויבן מזבח לפניו” – הוי, חסיד קדוש! כמה היה רצונך לטוב ולא ידעת להשמר! – כיון שהשליך את הזהב לאש, כדכתיב: “ואשליכהו באש”³⁶, נתגבר כחה של הסטרא אחרא שם באש ויצאה צורת שור. מיד “וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו”, שאלמלא הקדים ובנה מזבח זה, היה העולם נחרב.

משל ללסטים שהיה יוצא לקפח³⁷ ולהרוג בני אדם. ראה לגיון של המלך, שאותו לסטים יוצא בכח עצום – מה עשה? – השתדל לפני המלך, שיצא לדרך ומשך אותו אל הדרך, שבו הלך הלסטים. ראה הלסטים את המלך הולך לפניו בדרך ומיד נרתע³⁸ וחזר לאחוריו.

כך “וירא אהרן”, שסטרא אחרא נתגברה, אחז ברפואה והחזיק בסטרא דקדושה ושם אותה לפני סטרא אחרא. כיון שראתה סטרא אחרא דיוקנו של המלך עומד לפניה, מיד חזרה לאחוריה ונחלש כחה ומזבח זה נתגבר.

תא חזי:

מה כתיב? – “ויקרא אהרן, ויאמר: חג לה' מחר”³⁹ – “חג לה'”, ולא לעגל, כי לה' בנה את המזבח והכריז על חג שיהיה לה', וזו הרפואה שהקדים אהרן. ועל כן לא הרס משה את המזבח הזה. שהרי אלמלי היה הדבר כמו שחושבים בני אדם, שאהרן בנה את המזבח לעגל, היה משה צריך לנתץ בראשונה את המזבח הזה.

ואף על פי שאהרן לא נתכַוֵן לרע, לא שָׁכך הרוגז מעליו. אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– אהרן! שני המכשפים משכו אותך למה שרצו, חייך, שני בניך יפלו ובעון זה ימותו. –

ועל כן נשרפו שני בני אהרן “בקרבתם לפני ה' וימותו”⁴⁰.

(כי תשא קצ“א ע”א – קצג ע"א).

ב. בשׁעה שׁשִׁבר משׁה את הלוחות    🔗

בשעה ששבר משה את הלוחות צף אוקינוס ממקומו ועלה לשטוף את העולם.

ראה משה, שאוקינוס עולה ורוצה לשטוף את העולם, מיד “ויקח את העגל אשר עשו, וישרוף אותו באש וכו' ויזר על פני המים”⁴¹ –

קם משה על מֵי אוקינוס ואמר:

– מים, מים! מה אתם רוצים?

אמרו:

– וכי מתקַיֵם העולם, אלא על התורה שבלוחות ועל התורה שישראל שִקרו בה⁴², ועשו עגל זהב? אנו רוצים לשטוף את העולם.

אמר להם:

– כל מה שעשו ישראל בחטא של העגל, הריהו מסור לכם! ולא די כל אותם האלפים שנפלו מהם? –

מיד “ויזֶר על פני המים”⁴³.

לא היו המים שוככים⁴⁴ עד שנטל מהם מים והשקה את בני ישראל. מיד נשתקע אוקינוס במקומו.

(מדבריו של ר' ייבי סבא, משפטים קיג ע"ב).

ג. משׁה בשׁעת עון העגל    🔗

אמר ר' אלעזר:

בשעה שנכנס משה לתוך הענן, כמה דכתיב: “ויבא משה בתוך הענן” ⁴⁵ פגע בו מלאך גדול אחד, קמואל שמו, והוא ממונה על שנים עשר אלף ממונים ושליחים. רצה להאבק עם משה. פתחך משה את פיו בשנים עשר האותיות החקוקות בשם הקודש, שלִמד אותו הקדוש ברוך הוא בסנה ונתרחק ממנו שנים עשר אלף פרסה.

והיה משה הולך בתוך הענן ועיניו לוהטות כגחלי אש, עד שפגע בו מלאך גדול ונכבד מן הראשון, הדרניאל שמו, והוא עליון על שאר המלאכים אלף וששים רבוא פרסא וקולו הולך במאתים אלף רקיעים, המוקפים אש לבנה. כיון שראה אותו משה, לא יכֹל לדבר⁴⁶. רצה משה להשליך עצמו מתוך הענן, אמר לו הקדוש ברוך הוא:

– וכי אתה הוא, שהרבית לדבר עמי בסנה ורצית לדעת הרז של השם הקודש ולא יראת, והשתא אתה ירא מפני אחד משַׁמָשַׁי ⁴⁷ ?!

כיון ששמע משה קולו של הקדוש ברוך הוא, נתחזק. פתח פיו בע"ב אותיות של השם העליון. שמע הדרניאל את האותיות של השם הקודש יוצאות מפיו של משה ונזדעזע. נגש אליו ואמר לו:

– מה טוב חלקך, משה, שנתגלה לך מה שלא נתגלה למלאכי עליון!

והיה מלאך זה הולך עם משה, עד שהגיעו לאש הגדולה של מלאך אחד, ששמו סנדלפון.

ותאנא: סנדלפון עליון הוא על שאר חבריו מהלך חמש מאות שָׁנים והוא עומד אחורי הפרגוד⁴⁸ של אדונו וקושר לו כתרים מתפלותיהם של ישראל, ובשעה שמגיע כתר כזה לראשו של המלך הקדוש, הוא מקבל תפלותיהם של ישראל וכל מיני המלאכים נזדעזעים ונוהמים ואומרים: “בריך יקרא דה' מאתר בית שכינתיה”⁴⁹.

אמר לו הדרניאל למשה:

– משה! אין אני יכֹל לילך עמך, שלא תשרפני האש החזקה של סנדלפון.

באותה שעה נזדעזע משה, עד שאחז בו הקדוש ברוך הוא והושיבו לפניו ולִמדהו את התורה וכסה אותו באורו וזיוו של נועם התורה, והיו פניו של משה מאירים בכל אותם רקיעים, וכל צבאות השמים נזדעזעו מפניו בשעה שירד עם התורה.

כיון שחטאו ישראל למטה, נטל הקדוש ברוך הוא ממשה אלף חלקים מאותו זיו.

בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: “לך רד, כי שחת עמך”⁵⁰ רצו מלאכי עליון לשרוף את משה. נזדעזע משה, ולא יכֹל לדבר, עד שהרבה בתפלות ובקשות לפני הקדוש ברוך הוא.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה:

– משה, אחוז בכסא שלי!

וגער הקדוש ברוך הוא בכל אותם המלאכים ומשה אחז בשני לוחות האבן וירד למטה, ומאותו זיו שנשאר לו היו פניו מזהירים, ובני אדם לא יכלו להסתכל בהם.

(בשלח נח ע"א).