א. בלק והצפור “יִדועַ”.    🔗

“וירא בלק בן צפור”¹ וכו' – ר' שמעון פתח: “וירא” – מה ראיה ראה? ראִיה ודאי ראה בחלון החכמה וראה בעיניו. ראה בחלון החכמה, דכתיב: “וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון”². מאי “בעד החלון”? אלא דא³ חלון החכמה של זנבות שולי⁴ הכוכבים, והם חלונות החכמה. וחלון אחד יש, שכל החכמה שורה בו, ובו רואה מי שרואה את העִקר של החכמה. אוף הכי “וירא בלק” – בחכמה שלו⁵ “בן צפור” – בן צפור ממש⁶. דהא⁷ כשפיו היו בכמה אופנים. עפה צפור, מכשכשה⁸ בעשב, מפרכזה⁹ באויר. עשה (בלק) כשפיו, לָחַש¹⁰ לַחַש¹¹, ואותה צפור היתה באה ואותו עשב פרח באויר ובפיה צפצפה¹² לפניו. הכניס (בלק) אותה לכלוב אחד, הקטיר קטורת לפניה, והיא הודיעה לו כמה דברים. עשה כשפיו והצפור צפצפה ופרחה וטסה¹³ אל גלוי עינים, והוא הודיע לה מה שהודיע והיא באה וכל דבריו היו באותה צפור. פעם אחת עשה (בלק) מעשיו, ונטלה אותה צפור ופרחה והלכה. נתעכבה¹⁴ ולא באה. היה מצטער בנפשו. כשבאה ראה שלהבת אש אחת טסה אחריה ושורפת כנפיה. אז ראה מה שראה ויָרא מפני ישראל.

מה שמה של אותה צפור? “יִדועַ” היא, וכל אותם שמשתמשין ויודעים להשתמש בצפור זו, אינם יודעים כשפים כמו שידע בלק, וכל החכמה שהיה יודע, מאותה צפור היה יודע. וכך היה עושה: גחן¹⁵ לפניה והקטיר קטורת, כסה ראשו וגחן. הוא אמר: “העם”, והצפור השיבה: “ישראל”. אמר הוא: “מאד”, והצפור השיבה: “רב”, על שהרב העליון¹⁶ הלך בתוכם. שבעים פעמים צפצפו דא ודא¹⁷. הוא אמר “דל”, והצפור אמרה: “רב”. אז ירא, דכתיב: “ויגר מואב מפני העם מאד, כי רב הוא” – רב הוא ודאי.

ובמיני כשופים של קסריאל הקדמון מצאנו, שצפור זו יש שהיו עושים אותה מכסף מעורב בזהב, ראשה של זהב, פיה של כסף, כנפיה של נחשת קלל מעורבת בזהב, גופה של זהב, נקודות של נוצותיה של כסף, רגליה של זהב. ושמים בפיה לשון של אותה צפור “ידוע”. ושמים אותה צפור בחלון אחד ופותחים חלון נגד השמש, ובלילה פותחים חלון נגד הלבנה. מקטירים קטורת ועושים כשפים ומשביעים את השמש, בלילה משביעים את הלבנה. כזאת עושים שבעה ימים. מכאן ולהלאה אותה לשון מקששת בפיה של אותה צפור, דוקרים אותה לשון במחט של זהב והיא מדברת גדולות מעצמה. –

והכל היה בלק יודע מצפור זו, ועל זאת נקרא בשם “בן צפור”, ובגין כך ראה מה שבר נש אחר לא יכֹל לידע ולראות.

(שם קפד ע“ב, קפה ע”א).

ב. בלק ובלעם בכשׁופיהם וקסמיהם    🔗

“וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה”¹⁸ וכו'. בפסוק זה יש עשרים ושמונה מִלות כנגד עשרים ושמונה מדרגות של כשופים וקסמים שבצפור.

ויש להתבונן בפסוק זה: אם רצה בלק לדבר עם בלעם ולהתחבר אתו, אמאי שָׁדַר¹⁹ לו מיד להגיד לו: “הנה עם יצא ממצרים… ועתה לכה נא ארה לי”²⁰? היה לו להתחבר אתו קודם לכן, לפַיֵס²¹ אותו ולשחדו²² ולהודיעהו אחר כך את דבריו! –

אלא אמר ר' יוסי:

מכאן אנו יודעים, שבלק ידע רצונו של אותו רשע, שהוא רוצה להשתבח תדיר בדברים גדולים, ואין לו נחת רוח, אלא כשהוא עושה דברים רעים. בלק קסם קסמים ועשה כשופים והתקין את הצפור, וידע שמדרגותיו של משה הן עליונות ויקרות, וכִשׁף בכשפיו וקסם בקסמיו, וידע שמדרגותיו של בלעם הן כנגדו. מיד “וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה” – שם המקום היה פתור, דכתיב: את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך"²³ אמאי נקרא “פתור”? בגין דכתיב: “העורכים לגד שלחן”²⁴. ושלחן היה בלעם עורך שם בכל יום, כי כך הוא ודאי תקונן²⁵ של סטרין בישין²⁶ : עורכים לפניהן שלחן באוכל ומשקה ועושים כשפים ומקטירים לפני השלחן, ומתקבצים שם כל רוחות הטומאה ומודיעים אותם מה שהם רוצים, וכל המכשפים והקוסמים שבעולם אצל אותו שולחן היו. ובגין כך נקרא שם המקום פתור, דהכי קוראים בארם נהרים לשלחן “פתורא”.

(שם קצב ע"א).

ג. בלעם בחייו ובמותו    🔗

אמר ר' אלעזר:

בלעם הרשע מי קטלו²⁷ והיך נקטל?²⁸

אמר ר' יצחק:

פנחס ובני החבורה שלו קטלוהו, דכתיב: “ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב אל חלליהם”²⁹. ותנינן: בקרית מדין היה בלעם עושה בחכמת הכשפים, שטסו באויר הוא ומלכי מדין, ורק ציץ דקדושה ותפלתו של פנחס הפילו אותם על החללים. הדא הוא דכתיב: “אל חלליהם”.

אמר ר' אלעזר:

כל זאת ידעתי.

אמר ר' שמעון:

אלעזר! כל דבריו של בלעם הרשע תקיפים הם וכבר אמרו חברינו: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה”³⁰ – בישראל לא קם, אבל בין עובדי עבודה זרה קם, ומַנו?³¹ בלעם. ואנו פרשנו את הדבר, שמשה אין כמותו בכתרים העליונים, בלעם אין כמותו בכתרים התחתונים. דא מסטרא דקדושה ודא מסטרא דשמאלא. ואם כל זאת היתה בידו ותקיף היה בחכמה כל כך, היך יכלו להרגו? אלא בספרא דחכמתא³² דשלמה מלכא הכי אמר: “תלת סימנין אינון³³ : סימן לעברה ירקון³⁴, סימן לשטות מלין³⁵, סימן דלא ידע כלום שבוחי”³⁶. ודא אכרע לשאר³⁷. זהו שוטה לכל העבירות. הכל יש בו. והרי כתיב: “יהללך זר ולא פיך”³⁸ – “יהללך זר”, ואם לא זר – “פיך”?³⁹ לאו הכי⁴⁰, אלא אם אין מי שיכירך, פתך פיך לדבר בתורה ולהודיע דברי אמת בתורה, ואז ישבחו את דבריך ויֵדעו מי אתה, – כי אין דבר בעולם, שיודיע טיבו של בר נש, אלא בשעה שהוא פותח את פיו; פיו מודיע לבני אדם, מי הוא. אותו רשע, בלעם, היה משבח את עצמו בכל וגונב את הדעת⁴¹ והתפאר בדבריו. דברים זעירים היה עושה לגדולות. מה שאמר, על אותן מדרגות הטומאה היה אומר ואמת אמר. אבל אותו רשע היה אומר ומשבח עצמו באורח סתום והתעלה בדבריו, שכל מי שהיה שומע חשב, שהוא נעלה על כל נביאי העולם, דכתיב: “שומע אמרי אל ויודע דעת עליון”⁴² – מי האיש שבעולם, אשר שמע מפיו דברים אלו ולא חשב, שאין בעולם נביא נאמן כמותו? ואמת הוה וכך הוה: “נאום שומע אמרי אל” – הכי הוה. “ויודע דעת עליון” – הכי הוה. אותו רשע היה אומר על המדרגות שהוא היה דבק בהן. “שומע אמרי אל” – “האל” לא כתיב, אלא “אל”, שהרי “האל תמים דרכו”^{43 44}, אבל סתם “אל” – אל אחר הוא – “כי לא תשתחוה לאל אחר”⁴⁵. “שומע אמרי אל” – דבר זעיר הוא⁴⁶ ודומה למי שאינו יודע כדבר גדול ועליון. “ויודע דעת עליון” – עליון על כל מדרגות הטומאה. אותן המדרגות המנהיגות את ספינת הים והסערה ארבעים חסר אחת הן, ואותו רב החובל, שכֻלן מתנהגות על ידו, הוא עליון על כלן. בזה היה מתדבק אותו רשע ואמר, שהיה “יודע דעת עליון” – מדרגה שהיא עליונה על כל מנהיגי הספינה. מי שמע דברי אלו ולא נבהל ואמר, שלא היה כמותו בעולם? אלא אותו רשע היה משבח עצמו באורח סתום ואמר דברי אמת, ובהם גנב דעת בני העולם. “אשר מחזה שדי יחזה” – מי ששמע דברים אלו חשב, שהיה רואה מה שלא ראה אדם אחר בעולם. אבל “מחזה שדי” הוא ענף אחד מאותם הענפים, שהיו יוצאים משדי⁴⁷ וקטרגו על בריאת האדם ונענשו למעלה ונקראו “מחזה”. ומי הוא “מחזה”? עזא ועזאל ⁴⁸, שהם “נופל וגלוי עינים”, וזהו “מחזה שדי” שהיה רואה: “נופל וגלוי עינים” ראה.

אן⁴⁹ היה בלעם באותה שעה?⁵⁰ אי תימא: במדין? הרי כתיב: “ועתה אני הולך לעמי”, ואם הלך, מי הביאו למדין? אלא אותו רשע כיון שראה, שנפלו מישראל עשרים ושנים אלף בעטיו⁵¹, נתעכב שם והיה דורש ממואב שכר עצתו, ובעוד שנתעכב שם בא פינחס ושרי החיל שמה. כיון שראה את פינחס פרח באויר ושני בניו יוֹנס וימברוס אתו. ואי תימא: היך לא מתו יונס וימברוס במעשה העגל, שהם עשו אותו?⁵² אלא הכי הוא ודאי, ודא הוא דכתיב⁵³ : “ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש”⁵⁴ – וכי לא היו יודעים חשבון זעיר זה? הרי כמה חשבונות אחרים רמים ועליונים וגדולים ידע הפסוק למנות והכא נאמר “כשלשת אלפים איש”! ⁵⁵ אלא הם אותם בניו של בלעם, יונס וימברוס, שהיו שקולים כשלשת אלפים איש, ואם הם מתו, היך פרח אתן באויר? אלא אותו רשע כל הכשופים שבעולם היה יודע, ונטל את הכשפים, שבניו היו רגילים בהם וטס ונעלם. ראה פינחס בר נש אחד טס באויר ונעלם באויר מן העין, והרים קולו לבני החיל ואמר:

– היש מי שידע לפרוח באויר אחרי אותו רשע, שהרי אותו ראיתי טס?!

צליה בן שבט דן קם ונטל את השליטה השולטת על כשופים ופרח ונעלם.

כיון שראה אותו רשע את צליה פורח באויר, עשה אורח אחר באויר ובקע חמשה אוירים באותו אורח. כדין נעלם מעיניו של צליה.

באותה שעה היה צליה בסכנה ושרה בצער, כי לא ידע מה יעשה.

הרים פינחס קולו ואמר לו:

– צל התנינים, הרובצים על כל הנחשים, הפוך בשערותיך! ⁵⁶

מיד ידע צליה מה עליו לעשות וגלה אותו אורח ועלה אליו. מיד נתגלה בלעם וירדו שניהם לפני פינחס.

תא חזי:

אותו רשע כתיב ביה: “וילך שפי”⁵⁷ – שפי (שפיפון) הוא העליון על המדרגות שלו, נחש זכר. צליה נטל שני נחשים, זכר ונקבה, ובזה שלט על בלעם, משום שנטל את השליטה ששלט על הנחשים והם נכנעוּ לפניו. וזהו “שפיפון עלי אורח” – על אותו אורח, שעשה אותו רשע, דכתיב: “יהי דן נחש עלי דרך, שפיפון עלי אורח”⁵⁸ : – “נחש עלי דרך” זה שמשון שהיה משבט דן, “שפיפון עלי אורח” זה צליה. “הנושך עקבי סוס”⁵⁹ זה עירא שהיה עם דוד והיה משבט דן ובגינו תלו את גבורתו בדוד, דכתיב: “ויעקר דוד את כל הרכב”⁶⁰. “ויפל רוכבו אחור”⁶¹ זה שׁריה, שהוא עתיד לבֹא עם משיחו של אפרים ויהיה משבט דן ועתיד לעשות נקמות וקרבות בשאר עמים, וכשזה יקום הֱוֵה מחכה לגאולתו של ישראל, דכתיב בברכת דן: “לישועתך קויתי ה'”⁶².

כיון שירד אותו רשע לפני פינחס, אמר לו:

– רשע כמה רעות עשית לעם קדוש!

אמר לו לצליה:

– בֹא והרגהו, אבל לא בשם קודש, כי זה אינו ראוי להזכיר עליו שם קודש ועליון, שמא תצא נשמתו ותִכָלֵל בדברים של המדרגות הקדושׁות ויתקיים בו מה שאמר: “תמות נפשי מות ישרים”⁶³.

באותה שעה עשה בו צליה כמה מיני מיתה. ולא מת, עד שנטל פינחס חרב, שהיה חקוק עליו נחש בצד זה ונחש בצד זה.

אמר לו פינחס לצליה:

– בשלו טול ובשלו ימות! ⁶⁴

אז הרג אותו ויכֹל לו. כי כך דרכה של הסטרא אחרא: מי שהולך אחריה, בה ימות ובה תצא נשמתו ובה תִכָלל. וכך מת בלעם ודנים אותו בדינים באותו עולם, ולא נקבר מעולם, ועצמותיו כֻלן נרקבו ונעשו מהן כמה נחשים מזוהמים⁶⁵ מזיקים שאר הבריות, ואפילו התולעים שאכלו את בשרו נהפכו לנחשים.

מצאתי בספרו של אשמדאי, שנתן אותו לשלמה המלך, שכל מי שרוצה לעשות כשפים תקיפים ונעלמים מן העין, אם הוא יודע את הסלע, שעליו נפל בלעם ממרום, ימצא שם מאותם הנחשים שנבראו מעצמותיו של אותו רשע. אם יהרוג אחד מהם, יעשה בראשו כשפים גדולים, בגופו – כשפים אחרים, בזנבו – כשפים אחרים, כי שלשה מיני כשפים יש בכל אחד ואחד.

– מכאן ולהלאה – גמר ר' שמעון את דבריו – אלעזר בני! הקדוש ברוך הוא עשה מה שעשה באותו רשע. וסודות נעלמים אלו אין לגלות, אבל בכדי שהחבריא שבזה תדע ארחותיו הנעלמים של העולם, גליתי אותם לכם, שהרי כמה נמוסים סתומים יש בעולם והם פליאות נעלמים וגדולים, ובני אדם אינם יודעים אותם.

(שם קצג ע“ב, קצד ע”א וע"ב).

ד. בלק בכשׁפיו    🔗

“ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה”⁶⁶ – “ועתה” – ר' אלעזר אומר: אותו רשע אמר:

– ודאי שעתי עומדת לי⁶⁷ לעשות מה שאני רוצה.

ראה בלק ולא ראה היטב. ראה כמה אלפים מישראל נופלים על ידו לזמן זעיר ואמר:

– ודאי השעה עומדת לי עתה, ולא בזמן אחר.

“כי עצום הוא ממני”⁶⁸ – וכי עד אותה שעה עשה את ישראל מלחמה ונצח אותו? באיזה מקום נפגשו מואב וישראל בחרבות שלהם והראו את גבורתם? מאי “כי עצום הוא ממני”? אלא אותו רשע (בלק) חכם היה וראה למרחוק. ראה את דוד המלך שיצא מרות המואביה ויהיה גבר עז כארי וינצח במלחמות עצומות את מואב וישים אותו תחת רגליו, אמר: “עצום הוא ממני” – שמלך אחד שלהם יירש את הגבורה והעוצם ממני ויֵצא להשמיד את מואב.

“אולי אוכל נכה בו”⁶⁹ – פסוק זה היה לו לומר: “אולי אוכל אכה בו”, או “אולי נוכל נכה בו”. אלא אותו רשע חכם היה. אמר לבלעם:

– ראיתי יד אחת של אריה אחד פרושה. אולי אוכל להתחבר אתך יחדו ולכרות מאותו אריה (דוד) את ידו עד שלא יבֹא לעולם ולא יגרש את מואב ממקומו.

“ארה לי” – אמר ר' אבא:

אותו רשע בשתי לשונות אמר לבלעם: בלשון אחת – “ארה לי” ובלשון שנית – “קבה לי”. מאי בין “ארה” ל“קבה”? אמר לו בלעם לבלק:

– ארה⁷⁰ לי עשבים וכשפים של ראשי נחשים ושים אותם בקדרה של כשפים.

כיון שראה שכֹּחו של בלעם גדול יותר בפיו, שב ואמר: “לכה נא קבה לי”.

וגם אותו רשע, בלק, לא עזב את כשפיו, אלא לקט כל מיני עשבים וכשפים של ראשי נחשים ונטל קדרה של מכשפים ונעץ אותה תחת האדמה אלף וחמש מאות אמות, וגנז אותה לקץ הימים.

כיון שבא דוד חפר בתהום אלף וחמש מאות אמות, והוציא מים מן התהום ונסך על המזבח. באותה שעה אמר:

– אנכי ארחץ אותה קדרה. –

דכתיב “מואב סיר רחצי”⁷¹

(שם קצה ע“א וע”ב).

ה. הקדושׁ ברוךְ הוא הפיר עצת בלק ובלעם    🔗

“כי הנה הרשעים ידרכון קשת, כוננו חצם על יתר”⁷² – אמר ר' אלעזר:

קְרָא⁷³ זה על סמאל וסיעתיה⁷⁴ אתמר, שכל מעשיו ועצותיו על ישראל הם. בלק ובלעם אחזו אותו אורח ממש של סמאל, והא אתמר, שחבורה בישא עבדו⁷⁵. אמרו: עמלק – עם־לק, עם שלקה את ישראל כנחש, המכה בזנב שלו. הרי אנו יותר ממנו. בלק – בא־לק. בא זה שלקח אותן כרצונו. בלעם – בל־עם – אין עם (ישראל) ואין רואה. השמות שלנו גורמים להכריתם ולעקור אותם מן העולם. אבל הקדוש ברוך הוא חשב את שמותיהם באופן אחר: בשם בלק יש אותיות “בל”, בשם בלעם – “בל”. שתי פעמים “בל” – “בלבל”. מה האותיות שנשארו משמותיהם? “עם” מבלעם וק מבלק – עֹמק – בלבל עֹמק המחשבה שלהם, בכדי שלא ישלטו בעולם ולא יִשָׁארו בעולם.

אמר ר' שמעון:

אלעזר! יפה דברת. אבל בלק תִפח רוחו⁷⁶ בגיהינם ובלעם תִשָׁחַקנה⁷⁷ שם עצמותיו ורוחו. כך היה הדבר: עצה רעה נטלו על פַטרוֹנם⁷⁸ של ישראל. אמר אותו רשע (בלק): הקדמונים השתדלו⁷⁹ ולא יכלו. דור הפלגה השתדלו ולא יכלו. עשו מעשה ופֶה חסר מהם, כי לשונם נתבלבלה ולא יכלו. אבל אתה, הרי פיך שנון ולשונך ערוכה לשני צדדים אלו: “את אשר תברך מבורך ואשר תאֹר יואר”⁸⁰ – אותו צד, שאתה רוצה להעלות בפיך ולשונך, נתעלה; ואותו צד, שאתה רוצה לקלל בכחו של פיך, ארור, והכל תלוי בך, שהרי המעשה כבר ערוך ורק בדבור פה תלוי הכל. המעשה של נחשים אני אתקין ואתה תשלים בפיך. והוא לא ידע, שהקדוש ברוך הוא “מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח”⁸¹, והכל ברשותו עומד. "מסיר שפה לנאמנים – אלו דור הפלגה, שבלבל לשונם, בכדי שלא יוכלו לשלוט כלל במלה, דכתיב: “אשר לא ישמעו איש שפת רעהו”⁸². “וטעם זקנים יקח” – אלו בלק ובלעם, ששניהם היו בעצה אחת.

(שם קצט ע“ב, ר ע”א).

ו. בלעם כמצורע    🔗

כותי⁸³ אחד שאל את ר' אלעזר ואמר לו:

– כח עצום ראיתי בבלעם יותר ממשה. שהרי במשה כתיב: “ויקרא אל משה”⁸⁴, ובבלעם כתיב: “ויקר אלהים אל בלעם”⁸⁵ וכתיב “ויבא אלהים אל בלעם”^{86 87}.

אמר לו:

משל למלך, שישב בהיכלו על כסאו. מצורע אחד קרא ליד השער. אמר המלך: “מי הוא הדופק על השער?” אמרו לו: מצורע פלוני“. אמר: “לא יכנס ולא יטנף⁸⁸ את ההיכל. יודע אני, שאם על ידי שליח אוֹמַר לו, לא יחוש ילך ויטמא את בני, ויתקרב אליו. אבל אני אלך ואפחידהו, שירחיק דרכו ממושבו של בני ולא יטמא אותו”. הקדים המלך והפחידהו ובא אליו ואמר לו: “מצורע, מצורע! מנע רגלך מן הדרך שבני שוהה בו, ואם לאו, אני נשבע, שחתיכות יעשו בני שפחות את גופך!” – אהובו של המלך קרא ליד הדלת. אמר המלך: “מי הוא?” אמרו: “אהובך פלוני”. אמר: “אהובי, חביב נפשי, לא יקראהו קול אחר, אלא שלי” צָוַח המלך ואמר: “פלוני, פלוני, הכנס, אהובי, חביב נפשי! הַתקינו היכלות לדבר עמו בהם!” – כך בלעם, המצורע הרחוֹק מבני אדם, קרא ליד שער המלך. שמע המלך, ואמר: “מצורע טמא לא יכנס ולא יטנף את היכלי! אני צריך לאַיֵם⁸⁹ עליו, שלא יקרא אל שער בני ולא יטמא אותו”. אמר לו: מצורע, מצורע, “לא תלך עמהם, לא תאור את העם, כי ברוך הוא”⁹⁰. לא תִקרב אל בני הן לטוב והן לרע. טמא אתה!” אבל במשה כתיב: “ויקרא אל משה” – קול המלך קרא אליו ולא על ידי שליח אחר. “מאֹהל מועד” – מן ההיכל הקדוש, מן ההיכל המתוקן⁹¹, מן ההיכל היקר, שהעליונים והתחתונים משתוקקים לו ואינם יכולים לגשת אליו.

(שם ר' ע“א וע”ב).

ז. בלעם ועזא ועזאל    🔗

“ותרא האתון את מלאך ה', ותרבץ תחת בלעם”⁹² – אמר ר' יצחק:

– וכי אמאי ראתה היא, ובלעם שהיה חכם כל כך לא ראה?

אמר ר' יוסי:

– חס ושלום שרשע זה יסתכל במחזה קדוש.

אמר לו ר' יצחק:

– אי הכי, הא⁹³ כתיב: “נופל וגלוי עינים”?

אמר לו:

– לא שמעתי בהא מידי ולא אימי⁹⁴.

אמר לו:

– אני שמעתי, שכשהיה צריך בלעם להסתכל היה נופל ורואה והשתא לא היה צריך להסתכל.

אמר לו:

– אי הכי במדרגה עליונה היה גדול על כל נביאי אמת, שהוא גלוי עינים, ראה ונסתכל בהודו של הקדוש ברוך הוא, והרי ר' שמעון אמר: בלעם בכשפיו היה יודע באותם כתרים של מטה⁹⁵, כמה דכתיב “ואת בלעם בן בעור הקוסם” – “קוסם” קראהו קְרָא משום שהיה טמא, וטמא היך יסתכל בהוֹדוֹ של אדוניו? ועוד: הא אמר ר' שמעון: במחזה זה שראה לפי שעה, כמה דכתיב: “ויגל ה' את עיני בלעם”⁹⁶, נתעקמו עיניו, ואתה אומר, שהיה רואה בגלוי עינים ונסתכל בהודו של הקדוש ברוך הוא?!

אמר לו:

– אני השיבותי על דבריך. הדברים שלי ושלך דורשים בֵרור. ודאי רזים עליונים של התורה הם ואין בני העולם יכולים לעמוד עליהם⁹⁷. בגין כך אסור לאדם לפתוח בדברי תורה, עד שישמע דבר וידע אותו על בוריו.

באו אל ר' שמעון ואמרו לו את הדבר.

פתח ואמר:

“מה אנוש, כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו”⁹⁸ – פסוק זה פֵרשו, שהממונים על העולם אמרוהו. בשעה שעלה הרצון לפני הקדוש ברוך הוא לברוא את האדם, קרא לכתות מלאכי עליון והושיב אותם לפניו. אמר להם: “אני רוצה לברוא אדם”. אמרו לפניו: “אדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו”⁹⁹. הושיט הקדוש ברוך הוא אצבע שלו ושרף אותם. הושיב כתות אחרות לפניו. אמר להם: “אני רוצה לברוא אדם”. אמרו לפניו: “מה אנוש, כי תזכרנו” – מה טיבו של אדם זה? אמר להם: “אדם זה יהיה בצלם שלנו וחכמתו תהיה גדולה מחכמתכם”. כיון שברא את האדם ויצא בדימוס מלפניו, באו עזא ועזאל. אמרו לפניו: “פתחון פה יש לנו אצלך. הרי האדם שבראת חטא לפניך!” אמר להם: “אלמלי הייתם נמצאים אצלם, הייתם חוטאים כמותם”. מה עשה הקדוש ברוך הוא? הפיל אותם ממדרגת הקדושה שלהם. מן השמים.

אמר ר' שמעון:

עכשו אני שב לשאלתכם, בדבר בלעם שאמר “נופל וגלוי עינים”: אי נימא¹⁰⁰, שהדבר לא היה כך ורק שבח את עצמו כך, היך יכתוב הקדוש ברוך הוא דבר שקר בתורה? ואם אמת הדבר, היך משתבח אותו רשע במדרגה עליונה על כל נביאי אמת? ועוד: הרי הקדושה של מעלה אינה שורה, אלא במקום הראוי לה? –

חוזר אני לענין ראשון:

לאחרי שהפיל הקדוש ברוך הוא את עזא ועזאל מן המקום הקדוש שלהם, מן השמים, חטאו. – הכא יש להסתכל. הרי כתיב: “עושה מלאכיו רוחות”¹⁰¹, ומלאכים אלו היו רוחות, והיך יכלו להתהלך בעולם הזה ולחטוא? אלא תא חזי: כל אותם מלאכי עליון אינם קַיָמים ואינם יכולים להתקַיֵם, אלא באור העליון, המאיר להם ומקַיֵם אותם, ואם אותו אור פוסק מהם אינם יכולים להתקים. כל שֶׁכֵן אותם שהפילם הקדוש ברוך הוא ופסק מהם אותו אור של מעלה, שנשתנה זִיוָם¹⁰² וכשירדו ושלט בהם אוירו של העולם הזה, נשתנו במדרגה אחרת.

תא חזי:

המָן שהיה יורד להם לישראל במדבר, היה מן הטל של מעלה, שהיה יורד מעתיקא סתימא דכל סתימין¹⁰³, וכשהיה יורד היה אורו מאיר מכל העולמות וממנו נזונו חקל תפוחים¹⁰⁴ ומלאכי עליון. וכשהיה יורד למטה ושלט בו אוירו של העולם הזה, גדל ונשתנה זיווֹ. ולא היה אלא כמה דכתיב: “והמן כזרע גד”¹⁰⁵, ולא יותר. כל שכן מלאכים, כיון שירדו ושלט בהם אויר, נשתנו מאותה מדרגה ראשונה, שהיו בה. מה עשה הקדוש ברוך הוא? ראה, שהם מַטעִים¹⁰⁶ את העולם וקשר אותן בשלשלות ברזל בהרי חשׁך. באיזה מקום ישבו? בעֹמק ההר הושיב הקדוש ברוך הוא את עזא והשליך חשׁך בפניו. משום שבשעה שקשר אותם הקדוש ברוך הוא, נתרגז והרגיז כלפי מעלה¹⁰⁷, והקדוש ברוך הוא הפילו לעֹמק עד ערפו וזרק חשׁך בפניו. ועזאל שלא נתרגז, הושיבו הקדוש ברוך הוא אצל עזא והאיר לו את החשׁך. ובני העולם, היודעים את מקומם, באים אליהם, והם מלמדים לבני אדם כשפים ונחשים¹⁰⁸ וקסמים. ואותם הרי חשך נקראים בשם “הררי קדם”, משום שחשׁך היה קודם לאור. לבן ובלעם מהם למדו כשפים, וזהו מה שאמר בלעם: “מן ארם ינחני בלק מלך מואב, מהררי קדם”¹⁰⁹.

תא חזי:

בלעם היה משבח את עצמו באותו מקום ואמר: “נאוּם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון מחזה שדי יחזה”¹¹⁰, משום שעזא ועזאל אמרו לאותם בני עולם מאותם הדברים העליונים, שהיו יודעים לפנים למעלה ומספרים דברים מן העולם הקדוש, שבו היו בראשונה. הדא הוא דכתיב: “שומע אמרי אל” – “שומע קול אל” לא כתיב, אלא “אמרי אל” – אותם הדברים שאמרו מאֵל. “ויודע דעת עליון” – שהיה יודע השעה, שבה תולה דין על העולם ומכַוֵן את השעה בכשפיו. “אשר מחזה שדי יחזה” – מה “מחזה שדי”? זהו נופל וגלוי עינים, שהם עזא ועזאל. “נופל” זה עזא, שהעמיקוֹ הקדוש ברוך הוא בעֹמק עד החשׁך והוא יושב בעֹמק עד ערפו, כאשר אמרנו, וחשׁך נזרק בפניו, ועל כן נקרא “נופל”, שנפל פעם אחת ואחר כך שוב נפל לעֹמק החשׁך, עזאל הוא גלוי עינים, שהרי לא נזרק חשׁך בפניו, כי לא נתרגז ולא הרגיז אותו שלמעלה, ובלעם קרא אותם בשם “מחזה שדי”, שהם “נופל וגלוי עינים”. ובאותה שעה לא נשאר בעולם איש, שיהיה רגיל אצלם, חוץ מבלעם, ובכל יום היה אצלם באותם הרי חשׁך. הדא הוא דכתיב: “ינחני בלק מלך מואב מהררי קדם”¹¹¹ – מהררי קדם ודאי, ולא מארץ בני קדם.

(שם רז ע“ב ורח ע”א וע"ב).

* * *

“אל מוציאו ממצרים”¹¹² – אמר ר' אלעזר:

לא נמצא בעולם חכם להרע כבלעם הרשע. שהרי לפנים היה במצרים ועל ידיו קשרו המצריים על ישראל קשר, שלא יצאו מעבדותם לעולם. זהו שאמר: מה אוכל להרע להם. שהרי אני עשיתי, שלא יצאו מעבודת מצרים לעולם, אבל “אל מוציאו ממצרים” ולנגדו לא יוכלו כל החכמים והמכשפים שבעולם.

“ועתה אני הולך לעמי, לכה איעצך” וכו‘¹¹³ – ר’ יהודה אמר:

בשעה שיצאו ישראל ממצרים שמע בלעם, שכשפיו וקסמיו וכל אותם קשרים שקשר לא הצליחו על ישראל, התחיל לגרר¹¹⁴ עצמו ולמרוט ראשו. הלך אל אותם הרי חשׁך ובא אל אותן שלשלאות של ברזל.

וכך דרכו של מי שבא אליהן:

כיון שעולה בר נש אל ראשי ההרים, רואה אותו עזאל, זה הנקרא בשם “גלוי עינים”. מיד הוא אומר לעזא. אז נותנים שניהם קול ומתאספים אליהם נחשים גדולים, שרפים, ומקיפים אותם. שולחים עזא ועזאל אונימתא זעירה לקראת האיש הבא. ותנא: אונימתא זו כמין שינרא¹¹⁵ היא וראשה כראש נחש ושני זנבות בה וידיה ורגליה זעירות. האיש הרואה אותה מכסה פניו ומביא קטורת של שרפת תרנגול לבן. משליך קטורת זו אל פניה והיא יורדת עמו, עד שהוא מגיע אל ראש השלשלת. ואותו ראש השלשלת נעוץ¹¹⁶ באדמה ומגיע עד התהום, ושם בתהום יש מוט אחד והוא בתהום התחתון ובמוט זה קשורים ראשי השלשלאות. כשהאדם מגיע אל ראש השלשלת, מכה עליה שלש פעמים, והם קוראים אותו. אז הוא כורע על ברכיו ומשתחוה והולך ועוצם עיניו, עד שהוא מגיע אליהם. הם מושיבים אותו לפניהם וכל אותם נחשים מקיפים אותו מצד זה ומצד זה. הוא פוקח את עיניו ורואה אותם, מזדעזע ומשתחוה לקראתם. אחר כך הם מלמדים אותו כשפים וקסמים והוא יושב אצלם חמשים יום. כשמגיע זמנו לילך לדרכו, אותה אונימתא וכל אותם נחשים הולכים לפניו, עד שהוא יוצא מן ההרים שבין אותו חשך עצום.

ובלעם כשבא אליהם הודיעם את הדבר והסגיר עצמו בהרים עמהם ורצה לקטרג על ישראל להושיבו למצרים. והקדוש ברוך הוא בלבל וקלקל כל החכמות שבעולם וכל הכשפים שבעולם, שלא יוכלו לגשת אל ישראל.

תא חזי:

השתא, כיון שראה בלעם, שאינו יכול להרע לישראל, הלך ויעץ לבלק מה שלא בקש ממנו, בכדי להרע להם, והעצה שלו היתה בדבר אותן נשי מדין, שהיו יפות. ואלמלא אמר זאת משה, לא היינו יודעים. אבל משה אמר: “הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם”¹¹⁷. כיון שראה הקדוש ברוך הוא את העצה שלו, אמר: “הרי ודאי אצה בעצמך תפול בעצתך”.

(שם ריב ע“א וע”ב).