בין אניקדוֹטָה־סְתם לאניקדוטה “בשביל אלה שאינם מעַשְנִים” ספר הד"ר טננבוים:
החותם למינו והרופא למינו.
סבורים אתם, שיש מיני רופאים אלה: מומחה לעינים, מומחה לאזנים ולגרון, כירורג, מומחה למחלות־נפש ולמחלות נשים, למחלות פנימיות וכו'? – טעות היא בידכם.
באמת יש רק שני מיני רופאים בעולם: רופאים למחלות פנימיות וכירורגים. שני מינים אלה באמת נפרדים זה מזה. אלה הן שתי השקפות־עולם; ולא רק במקצוע שלהם, אלא בחיים בכלל. ההבדל ביניהם הוא באמת הבדל עיקרי, שבין אנשי מעשה ואנשי עיון.
דבר אחר: הראשונים בבחינת מביטים למרחוק, ואלה בבחינת קצרי־רואי.
הרופא המומחה למחלות פנימיות לאחר שבדק את החולה ועמד על מחלתו, מה הוא עושה? הולך וכותב רצֶפט על מנת להושיע. על פי רצפט זה בא הרוקח ועושה מה שהוא עושה; והחולה מגמא, בולע, בקצור: מכניס לתוך גופו, והנכנס פועל פעולה על אבר זה או משנהו, משַנֶה ליחה זו לליחה זו. פעולה זו לפעולה זו – וסוף דבר – החולה צריך שיבריא. ולא תמיד יודע הרופא, איך הפעולה נעשית, ומדוע סמים אלה פועלים כך ולא כך – אלא שבעל בטחון הוא: היות שכמה מאות שנים היו הרופאים משתמשים בסמים אלה, או היות שבעל מקצוע פלוני אלמוני על סמך חקירותיו ונסיונותיו בא ומציע תרופה זו – יש לנהוג כך וכך.
לא כן הכירורג. לזה אין לו אלא מה שעיניו רואות, והוא הולך ועושה באצבעותיו ממש, ומה שעשה עשה. יש פה פעולה, יש תשמיש בידים ממש, ויודע הוא, כי מה שעשה הוא לא יעשה שום איש כך. אותה תחבושת פשוטה כל אחד יש לו בה סגנון משלו, וכמה חלוקים פעוטים והבדלים דקים והפרשים קלים, – ומי יודע אם לא בהם מסקנת כל התרופה תלויה.
בקצור: זה מרַפֵא על ידי שליח וזה בעצמו.
תשאלו: והמומחים למחלות־הנפש?
אלה בכלל אינם רופאים בין הרופאים, ומקצוע שלהם באמת הוא – ספרות, שיש לה נטיה כלפי הפסיכולוגיה.
תלמידיו של קִרְפַלֶין – לה יש טבלא של רבם.
כיון שעמד על המחלה, מצא את מקומה בטבלא הנ"ל – והוא יודע למפרע אם יבריא החולה או לא.
ואם כך – מה ענין לרפא בכלל, או לא לרפא – אחת היא.
תלמידיו של פרויד…
אני רופא זקן, ולא עמדתי על טיבם של אלה, כנראה גם זו היא ספרות.
מין בפני עצמו הוא הרופא המתחיל.
וגם בו יש להבדיל שני מינים: א) המתחיל הירא. יושב בר־נש עלוב זה ולבו יוצא לדפיקת החולה – מתי יבוא? ובשמעו את קול הדפיקה, הוא פונה כלפי שמים בתפלה מעמקי נפשו: רבונו של עולם, יעבור הלז על דלתי… הלואי ויהיה זה הדופק רעי פלוני, או העלמה אלמונית.
ב) המתחיל המאמין בעצמו והצמא לעבודה. למה הוא דומה? – לתרנגול צעיר זה, ששמע את המשל הידוע על דבר התרנגול שמצא את הפנינה באשפה. מאמין הלה: הוא יהיה מוצא בגל אשפתו אך ורק פנינים…
המתחיל הזה סובר: כל ימיו יעסוק אך בחולים מסוכנים ויהיה מציל נפשות מן הסכנה ופודה ממות, שעל כן נוצר בשביל הזֶמסטווה, והנה באה המציאות, והוא רואה לפניו מדי יום ביומו אכרים, שאינם מבחינים במחלות כל עיקר. יש מהם חי במחלתו שָנים, כל עוד יש בכחו לעמוד על רגליו, וכשהוא בא לדרוש ברופא כבר אין לו תקנה אך כשתקפו כאב בטנו פתאום מתוך אי־עכול יתבהל, ויזרז את בניו להביא את הכהן, ויתודה לפניו; ובשוב הבנים מהביא את הכהן לביתו יסורו בדרך גם אל הרופא, לקיים גם מזה אל תנח.
רובם של החולים ההם הוא “פסולת”, חולים בינונים; מעוטם – מאלה שאין להם כל תקנה, אלא ברגע האחרון רוצים הם דוקא שיהיה בידם גט־פטורין מהעולם הזה מאת הרופא אלמוני, או חולים, שלאמתו של דבר, אינם צריכים לרופא כל עיקר. הזמן רפאם.
והנה הוא צריך ללמוד מסכת חדשה, שלא שמע באוניברסיטא כיצד נוהגים?
בא אכר שהצטנן וחש באבריו. אין לך דבר יפה בשבילו אלא מַסַז‘. אולם למה תשחית דבריך על לב אכר. הוא צריך ובא לקבל רפואה, סממנים, “שיש בהם ממש”, ואתה בא ומציע לו ללמדו איך ממעכים אבר. לועג אתה לו? ובכן מה רופא הזֶמסטווה עושה? נותן הוא לו סממנים למרוק. הוא בעצמו, עד כמה שהוא מאמין בכחו של סם־למרוק, – זהו ענין לחוד. אבל הגוי מרוק ימרוק וימעך מתוך כך את אבריו, כלומר יעשה מַסַז’ בלא־יודעים, אבל צריך שהגוי יאמין באסותה. והולך הרופא ומרבה בכל מיני סממנים חריפים, שריחם נודף ועל כולם בספיריטוס של נַשְדוּר. מוציא הגוי את הפקק, ותוקפת אותו עטישה, עד שדמעות נושרות – והוא נהנה ורואה בחוש, כי תרופה “שיש בה ממש” השיג.
בא שני. מחלה נושנת לו. טרף הוא לָרֶבמטיסמוס זה כמה שנים. יש בשבילו תרופה אחת כעת Natrium Salicylicum, אלא שהחולה אינו רוצה באסותה זו. כבר הלעיטוהו כל הרופאים שמסביב תרופה זו.
הרופא המנוסה יודע מה שיש לפניו.
הגוי מקבל שוב אותה התרופה אלא שהוסיפו עליה כל שהוא קַארְמִין, והגוי נהנה הנאה משונה: סוף סוף מצא את הרופא, שנתן את התרופה הדרושה. מעולם לא קבל תרופה אדומה; אדומה כזו.
נמצא שצריך הרופא להיות רמאי.
אל תשחקו.
האינטֶליגנט גם הוא עושה את הרופא רמאי; על־פי דרכו שלו וגם עמו מתנהגים כך, אבל, כמובן, באופן מתאים לו.
וגם צריך ללמוד איך להבין את הגוי.
בא הוא וקובל לפניך על מיחוש בלב.
אל נא תמהר לבדוק במקום, ששם לפי דעת המנתחים מקומו של לב. הלב אצל הגוי נמצא במקום שהוא נמצא: יש למעלה ויש למטה, יש מימין ויש משמאל, על פי רוב במקום המיועד לקיבה.
בא, למשל, איזה “אבא אריכא”, דוב ולא דוב, ענק ולא ענק, ומוסר לך את יסורי לבו, שחש הוא – ברחם.
מילא, לפי מסקנתם של המנתחים אין לו כל זכות שיהיה לו רחם. אמת, בַטֶרמינולוגיה הצרפתית ישנו רחם־זכור uterus masculine אלא לא כל רופא צריך לדעת את הטרמינולוגיה הצרפתית על עאכו"כ פטור מזה גוי; אלא עובדה היא, שהוא חש, ומוצא הוא את מיחושו במקום שלפי דעתו יש לו סמוכין לרחמה של אשה. אל תשחק. דוק ותשכח את המחלה.
דרכי רפואה אלה למדתי אז מפי חותני להבא. אני הייתי “תרנגול צעיר”, ובכל יום ויום הייתי מחכה ל“פנינה”, מתי אזכה בה.
הייתי כבר חתן, ואצל חותני להבא גרתי. הייתי מחכה למשרה בזמסטווה, בינתים עבדתי בבית־החולים שלו וב“חבל” שלו.
חזרתי אחרי כלתי. עבדתי בבית־החולים, קצת תחת השגחת הזקן. התבוננתי אל העבודה ואל מנהגי העבודה שבזמסטווה, ומתוך כך למדתי גם את חכמת הקלפים.
ענין הקלפים חשוב מאד בשביל הדוקטוריה בזמסטווה. בימי הבינים היו באוניברסיטאות קתידראות למשחק האישקק; לאמתו של דבר, צריך היה שתהיה קתדרא לקלפים לכל הפחות במחלקת הרפואה, שתהיה, כמובן, רשות ולא חובה, לאלה שמתעתדים לעבוד בזמסטווה.
מכמה וכמה טעמים עומקה של הפרובינציה נמצא בבחינת “נסוג אחור” ומפגרים. אבל לא בעניני קלפים. אין לך מומחה, רבותי, בעולם הפְרֶפֶרַנס מכהני הכנסיה הפראבוסלווית, לא משום שיש להם פנאי לזה באפרכיה שלהם, אלא שמנעוריהם בסמינַרְיה נהירין להם דרכיו, והמהדרין מתחילים מן הבּוּרְסָה).1
רופא בכפר נדח, שאינו יודע לשחוק בקלפים, דרכו אבדה ויהיה מנודה מן העדה.
נהג הזקן קצת בעצלתים ועזבני לנפשי לעבוד ולקבל את החולים; ואני התמכרתי לעבודתי בכל נפשי ומאדי.
ויהי היום, ואני גמרתי כבר את קבלת החולים. החובש היושב על הספר נחפז ללכת לביתו, ואני אך זה שמתי פני אל הכִיור.
נכנסה אכרית צעירה, ולא מן המכוערות… כלל וכלל. ומבקשת היא שאקבל אותה. היא מן הכפר הסמוך ואחרה לבוא. שבתי אל שלחני.
התחיל הנוסח הקבוע.
– שמה?
– שמה של מי?
– שלך?
– שלי?
– כן, שלך.
– שמי אַגַפְיָה.
– שם המשפחה?
– של מי?
– שלך!
– שלי?
– כן, שלך!
– מי יודע? נוהגים לכנותנו חרומי־האף.
– אבל משפחת בעלך?
– חכה, עוד מעט ואזכור.
– וכיצד אינך יודעת עד כאן?
– אבל, זה רק ד' חדשים שנִשאתי.
אחרי כן מתחלת הפרשה: איך חלתה?
ופתאום אורו עיני: “הריון שמחוץ לרחם!” – – –
דינו דין שאת ממארת… סכנת נפשות… נתוח… הזקן, הוא: לא יעשה נתוח זה… איננו מומחה לכירורגיה… אני נוהג בעצמי מנהג כירורג כדי להעשות חשוב על חותני ועל כלתי. צריך לשמוע איך שהיא מבטאה את המלה: “כירורג”. ומטעם זה אינני מקבל עלי את ימרותו של חותני, שהוא מומחה למחלות פנימיות… חותני הלא־כירורג הוא יגיש כלורופורם והחובש הוא יעזור… – –
*
– לאו דוקא. היא לא היתה מן הבריאות ביותר גם בהיותה בבתוליה… יש שגם אז לא היתה וסתה בסר הנכון.
– Bene, אומר אני לה: חביבתי, צריך אני שאבדקך, לכי אל מעבר למסך זה ופשטי את בגדיך.
פנתה האשה ותלך.
ואני קמתי מאצל השלחן, גללתי את שרוולי, ועמדתי אצל הכיור והתחלתי לרחוץ את כפי.
וכך אני רוחץ את כפי מתוך מזמור, נהנה מעצמי, כירורג להבא. ואגב אני מתבונן בפני במראה הקטן התלוי אצל הכיור. ורואה אני את פני האשה הצעירה איך שהיא מפרידה בידה האחת כנף־המסך האחת מהכנף השנית ונבטת אל תוך החדר. את שמלתה פשטה מעליה, הרכיבה אותה על כתפותיה הערומות, קפלה את שתי קצותיה באגרופה כנגד צוארה וכך היא נבטת.
– מדוע לא התפשטת, פניתי אליה, הלא אמרתי.
– ואתה? כלום התפשטת כבר?
הבריקה עלי בעיניה העליזות.
נא… לא היתה הרה כלל. זו היתה מחלה אחרת לגמרה. אבל… נא… מבינים אתם… אפשר… נא… אפשר הרתה אחרי כן…
עתה נשימתי כבדה. ואני כרוך יותר אחרי “המלכה” שבקלפים. וגם את החוור־החוור הזה איני מתעב, אבל אז הייתי צעיר, וידעתי מה זה מוסר־כליות.
הייתי נבוך מאד בשובי הביתה, אל בית חותני, וכמעט שלא יכולתי לאכול. וחותנתי וגם כלתי שאלו בדאגה לשלומי, מה היה לי.
ואחרי ארוחת הצהרים נכנסתי אל חדר חותני, והוא יושב כבר בחלוקו ואת מקטרנו הסיר, ורצה לנום את שנתו של צהרים.
בקשתי ממנו סליחה ופתחתי.
אבי, אני נבל!
געה לעומתי ממ… ממושך והתחיל מתבונן בי.
כן, אני נבל גדול.
פסק חותני: נעים מאד לדעת!
– ואת בתך לא אוכל לשאת.
– נא, ענה, זהו ענין לחוד. משום מה?
וספרתי לו הכל.
– נַא, ענה חותני, אם משום כך! אני אינני בירנסטיֶרני ביֶרנְסון. ואילו הייתי בירנסטירני בירנסון לא הייתי מחבר ספרו… ספרו… אני רופא, ואינני שואל אותך אם דברתי עם בתי בענין דרמה זו, זה נוגע לך ולה. אבל אני רופא. בנידן 606 יודע אני את “חבלי” שלי, פה איננו במציאות. היא מאיזה כפר: ממארקוֹבְקָא? אבל בנידן הני קטינאי דבי אבא נַיְסֶר – זה אפשר. רבים החיילים ששבו מן הקסרקטין אתה רופא, ואתה יודע את “תקופת האינקוּבַאצִיָה”. נראה. ועתה אני רוצה לישון, אדוני הכירורג. בבקשה.
נתקררה דעתי. הזדרזתי אל הגן והתחלתי מאד חוזר אחרי כלתי וחותנתי, עד שגערו בי בנזיפה וגרשוני מעל פניהן: באמתלא שאני מעכב בידיהן. טרודות היו ברקוח רִבָה מוורָדִים.
אצלנו עושים רבה גם מוורָדִים.
-
בתי ספר למתחילים לכפרים. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.