רקע
קארל צ'אפק
כוכב נופל
קארל צ'אפק
תרגום: אפרים פרויד (מצ'כית)

 

פרק א'    🔗

רוח עזה מכופפת במהלומותיה את העצים בגן בית החולים. בכל מהלומה מגיעים העצים לידי התרגשות נוראה, עד כדי ייאוש, והם מתנועעים כמו המון הנתון בפאניקה; עכשיו הם מתייצבים ורועדים, זה היה מבהיל, שֶקֶט, אינכם שומעים דבר? רוצו, רוצו, זה חוזר.

צעיר בחלוק לבן מסתובב באפס מעשה בגן ומעשן סיגריה. ככל הנראה רופא צעיר; הרוח פורעת בבלוריתו הצעירה, והחלוק הלבן מכה ברוח כמו דגל. הַכִּי ופרעי לך, הרוח; האין הבנות אוהבות להעביר את אצבעותיהן בעד רעמה פרועה שכזאת המשדרת בטחון עצמי? איזה ראש הנישא אל על ומתנודד ברוח! איזה נעורים! איזו שביעות רצון עצמית חסרת בושה! בשביל רצה אחות צעירה, הרוח מצמידה את חלוקה לגופה ומציירת את צורת חיקה הנאה; היא מיישרת שיערה בשתי ידיה, זורקת מבט מלמטה אל הצעיר ארוך הגוו המתנופף ברוח ואומרת לו מהר משהו. נו, נו, אחות, לשם מה מבט שכזה, ולמה השערות האלה –

הדוקטור הצעיר זרק בקשת מרשימה את הסיגריה וצועד בצעדים מהירים הישר לרוחב הדשא אל הביתן. אהה, מישהו גוסס שם; לפיכך מן הדין לצעוד בצעד רפואי זה, המציין חיפזון, אך לא בהלה. להתערבות הרפואית צריך לגשת מהר, אך באורח רגוע וביישוב הדעת; לפיכך היזהר לך, צעיר, לבל תיראה נחפז בגשתך למיטתו של הגוסס. אך את, אחות חמודה, הזדרזי לגשת בריצה קלה של חיפזון, הבא לבטא להיטות להגיש לחולה את שירות החסד, שלא לדבר על כך שזה מיפה אותך, על יסוד נתונים אלה ואלה המקשטים את גופך. בחורה כמו פרח, יאמרו הבריות; חבל עליה שתתבזבז בבית חולים.

ראו, ראו: אז מישהו גוסס; תוך כדי יללת הרוח, בין אנחות העצים המבוהלים גוסס בן־אדם; כאן רגילים בכגון אלה, אבל בכל זאת – על פני השמיכה הלבנה מגששת יד קודחת. כף יד מסכנה, נחרדת, במה היית רוצה להיאחז? מה לפרוק מעלייך? האם אין איש שיבוא לאחוז בך, נו, הנה אני, אל תפחדי, אל תחפשי, הבדידות הנוראה המפחידה כל כך איננה עוד. הרופא הצעיר רוכן, בלוריתו נשמטת מעל מצחו, הוא תופס את היד המחפשת בפרקה וממלמל: “הדופק חוטי, גסיסה; תביאי את המסך, אחות.”

אך לא, את הצעיר קל הדעת, בעל הבלורית השובבית לא נושיב ליד מיטתו של אדם הגוסס לקול מנגינת העוגב של הרוח העזה, כקול מן השמיים, קולם של מלאכי שרת, ויללת קול אנוש. איפה, אחות קטנה, זה לא exitus, זה רק התקף – נאמר שזה משהו הקשור בלב. הזיעה הזאת, זיעת גסיסה לכאורה, אותו אי שקט, זאת רק מצוקה בת חלוף, האדם הזה חש שהוא נחנק; ניתן לו זריקת מורפיום והוא יישן.

המשורר הפנה את פניו מן החלון פנימה. “דוקטור,” הוא שאל, “איזה ביתן זה, זה שם ממול?”

“פנימית,” נהם הכירורג, שהיה עסוק בצפייה בלהבת הכוהל, “מדוע?”

“סתם כך,” אמר המשורר ושב להתבונן בצמרות העצים המתנודדות ברוח. ובכן, זאת בכל זאת אחות מהפנימית, ואין צורך לדמיין איך שפתיה רועדות לנוכח הַקַּצָבוּת המגואלת מדם של שולחן הניתוחים. קחי את זה, אחות, וצמר גפן! צמר גפן! – לא, שום דבר שכזה; היא ניצבת כמו בול עץ, כי איננה יודעת עוד הרבה, ורואה רק את הבלורית הפרועה של הצעיר הזה בחלוק הלבן. ככה זה, ככה זה: היא מאוהבת בו עד כלות הנשמה ונוהגת לבקר אצלו בחדרו. איזה פרחח! איזה גנדרן מתיפייף בוטח בעצמו! אל תפחדי, נערה, לא לך יקרה כלום; אני הלא רופא, ויודע מה ואיך.

המשורר נזעם. את זה אנחנו מכירים; כל גבר חש זאת, את הייסורים, א הכעס הפוקד אותו כאשר הוא מזהה בכל אשה נחשקת את אהובתו של גבר אחר. נאמר, קנאות מינית; נאמר קנאה. יישקל נא האם המוסר המיני איננו נובע מאותה מורת רוח מכך שאנשים אחרים יהיו שותפים להנאה ממשהו. צורת חיקה היפה הצטיירה ברוח: זה הכל. ואני – מייד רכילות. אני אישי מדי.

זועף ונרגז התבונן המשורר בגן שהרוח פרעה בו. איזה כושר נענוע המוצא לריק, אלוהים אדירים, כמה תוגה יש ברוח!

“מה אמרת?” הפטיר הכירורג.

“כמה תוגה יש ברוח.”

“היא מעצבנת,” אמר הכירורג. “בוא, נשתה קפה שחור.”


 

פרק ב'    🔗

באוויר התפשט ריח של קרבול, קפה, טבק וגבריות. ריח טוב וחזק, משהו דומה לבית חולים. או לא, נמתין קצת: תחנת קַרַנְטֶן. הטבק מקובה, הקפה מפורטו־ריקו ורוח סערה של ג’מייקה; מחניק, הרוח מכה בדקלים הנשברים תחת מהלומותיה. שבעה עשר מקרים חדשים, דוקטור; מתים כמו זבובים. שיפכו קְרֶזוֹל סביב, הבו סיד עם כלור; זוזו כבר, אנשים, ושימרו על כל הדרכים; אסור שמישהו ייצא מכאן, אנחנו אזור נגוע. כן, איש לא יצא מכאן, עד אשר נצא כולנו. – המשורר התחיל לעוות את פניו אל תוכו פנימה. אלא שבמקרה כזה, דוקטור, עלי לתפוס עמדת אחריות, אני, הסופר. אני מנהל את הקרב הזה, אני רופא קרבות ותיק משופשף מהמושבות, יודע להסתדר במגפות דבר; ואתה הוא האסיסטנט המדעי שלי. אבל לא, לא אתה, אלא הצעיר השעיר ההוא מהפנימית. ובכן, בחור, יש לנו שבעה עשר מקרים חדשים, חומר מדעי אלף־אלף; מה שלום החיידקים שלך? – הצעיר מגלגל עיניים מתוך אימה, שערות בלוריתו נופלות על מצחו. דוקטור, דוקטור, נדמה לי שנדבקתי. אם כן, זה כנראה המקרה השמונה עשר; תשכיבו אותו. הלילה, אחות, אני עצמי אשאר אצלו. ראה, איך הנערה מסתכלת בו, בשערותיו הדבוקות מחום! אני יודע, היא אוהבת אותו; נערה טיפשה, היתה מנשקת אותו אילו התרחקתי – היא עוד תידבק. כמה שהאילנות השבורים האלה נאנקים! יד קודחת, במה היית רוצה להיאחז? אל תבקשי אותנו, אנחנו לא יודעים, לא יכולים; הושט לי רק יד שאוכל להוליך אותך, שלא תפחד. הדופק חוטי, גסיסה; תביאי את המסך, אחות.

“סוכר?” אמר הכירורג.

המשורר כאילו נקרע מהרהוריו. “מה?”

הכירורג הציב לפניו דומם את קערת הסוכר. “היתה לי היום עבודה רבה,” אמר באופן סתמי. “אני כבר שמח לקראת החופשה.”

“לאן תיסע?”

“לצייד.”

המשורר מתבונן בקפידה באיש השתקן. “אתה היית צריך לצאת פעם לארץ רחוקה – לצוד נמרים או יגוארים, כל עוד יש כאלה.”

“הייתי רוצה.”

“שמע, יש לך מושג מהדברים האלה? אתה יכול לתאר לעצמך… נגיד, עליית השחר ביער עד? איזה קול הלמות בלתי מוכר של ציפור, משהו כמו כסילופון רווי רום ושמנים.”

הכירורג הניד את ראשו לשלילה. “אני לא מתאר לעצמי כלום. אני… אני צריך רק להתבונן, לכל הרוחות. לראות, אתה מבין? וכאשר אתה יורה,” הוסיף בעיניים עצומות למחצה, עד שנותרו בהן רק חריצים, “צריך להביט היטב, בכדי לראות.”

המשורר נאנח. “טוב לך, בן־אדם. אני מתבונן כל הזמן, ויחד עם זה אני מדמה לי דברים. או יותר נכון כך: משהו בי מתחיל לדמות דברים, ככה מעצמו; זה מתרחש, מתחיל לחיות את חייו בכוחות עצמו – מובן, אני מתערב; מייעץ, מתקן וכך, אתה מבין?”

"ואחר־כך אתה כותב את זה, " נהם הכירורג.

“איפה! בדרך כלל לא. שטויות שכאלה… במשך הרגעים שבהם בישלת את הקפה, התרחשו באורח האמור שתי עלילות מטופשות לגמרי על הקולגה השעיר שלך מהפנימית. תגיד לי,” שאל לפתע, “איזה מין בן־אדם הוא?”

הכירורג היסס. “נו, קצת רברבן. מנה גדושה של ביטחון עצמי – כפי שזה בדרך כלל אצל רופאים צעירים. מלבד זאת,” במשיכת כתף, “אינני יודע מה יכול לעניין אותך בו.”

המשורר לא התאפק. “האם אין לו משהו עם האחות הקטנה הזאת?”

“אני לא יודע,” נשף הכירורג. “מה זה עסקך?”

“כלום,” אמר המשורר, מדוכדך. “מה זה עסקי בכלל איך הדברים קיימים במציאות? המלאכה שלי היא להגות דברים מתוכי, לשחק, להעמיד פנים”. המשורר שילח לפניו את כתפיו הכבדות. "זאת בדיוק הצרה, אדוני: שכל כך נורא איכפת לי מהמציאות. לכן אני בודה אותה, לכן אני חייב כל הזמן לבדות משהו, בכדי לגלות אותה. לי לא מספיק מה אני רואה; אני רוצה לדעת יותר – ולכן אני בודה סיפורים. תגיד לי, האם יש בדברים האלה טעם? האם יש קשר ביניהם ובין החיים? נניח שבדיוק עכשיו התחלתי לכתוב משהו – "

“נניח שאני כותב משהו,” חזר המשורר על דבריו אחרי רגע של מבוכה. “אני יודע, זאת רק פיקציה. ואני יודע, בן־אדם, מה זאת פיקציה, אני יודע איך עושים את זה: נגיד, חלק אחד ניסיון, שלושה חלקים דמיון, שני חלקים קומבינציה הגיונית, והיתר הוא חישוב מחוכם: שזה יהיה משהו חדש, מתאים לשעתו, שיהיה בזה פתרון או הוכחה למשהו, ובעיקר, בעיקר שזה יהיה בר השפעה. זה הדבר המוזר,” התפרץ המשורר בקול עמום, “שכל הטריקים האלה, כל הספרות המקוללת הזאת מותירה באדם העוסק בזה אשליה לוהטת וארורה, שיש לזה קשר למציאות. תאר לך קוסם היודע איך מוצאים שפנים מהכובע, ותוך כדי כך הוא מאמין, שהוא מוציא אותם בקסמים ישרי דרך מכובע הקיים ביושר. איזה שיגעון!”

“אתה נכשלת במשהו, נכון?” אמר הכירורג ביובש.

“נכשלתי. ערב אחד הלכתי ברחוב ושמעתי מאחוריי קול של אשה האומר: את זה הלא לא תעשה לי. לא יותר מזה – אולי אפילו אף אחד לא אמר את זה, ולי רק היה נדמה. את זה הלא לא תעשה לי.”

“נו, והלאה?” שאל הכירורג כעבור שעה קלה.

“מה הלאה,” הזעיף המשורר את פניו. "מזה צמח סיפור שכזה. האשה הזאת צדקה, אתה מבין: אשה קשת יום, רעה, אומללה – והעוני, בן־אדם, שבו חיים האנשים האלה! אבל היא היתה צודקת; היא המשפחה, היא משק הבית, היא – בקיצור הסדר; בעוד שהוא – " המשורר הניד את ידו. "מנוול, מין התקוממות כזאת עיוורת וחומרנית, ברנש מרושל וגס רוח – "

“ואיך זה נגמר?”

“מה?”

“איך זה נגמר?” חזר הכירורג בסבלנות על שאלתו.

“… אני לא יודע. היא היתה חייבת להיות הצודקת. בשם כל היקר בעולם, בשם כל החוקים כולם, היא היתה חייבת להיות הצודקת. אתה מבין, הכל בנוי על זה שהיא הצודקת.” המשורר התחיל לטחון בין אצבעותיו קוביית סוכר. “אבל הברנש הזה לקח לו לראש שגם הוא צודק. וככל שהיה נורא יותר ומאוס יותר, כן גברה תחושת הצדק שלו. עליך לדעת שהתברר,” מלמל המשורר, "שגם הוא סובל, אתה מבין? לא היה מה לעשות; ברגע שהוא פתח בחיים עצמאיים, הוא כבר לא הניח לאיש לתת לו הוראות, והוא חי את חייו הוא, חיים קשים ללא רחם – " המשורר משך בכתפיו. “שתדע לך, בסוף זה היה – אני עצמי, המנוול הזה, הגבר הבזוי והנואש הזה; ככל שהוא סבל יותר, הוא היה יותר אני – – ואז אומרים לך פיקציה.”

המשורר פנה אל החלון, כי יש דברים הנאמרים ביתר קלות אל תוך הריק. “זה לא ילך, אני חייב להיפטר מזה. הייתי רוצה… הייתי צריך רק לשחק עם משהו סתם ככה… עם משהו שאיננו מציאות. שלא יהיה לזה שום, שום, שום קשר למציאות… ולא אלי, אל עצמי. רק לזכות בפטור מההשתתפות האישית הנוראה. תגיד לי, האם נגזר עלי לחוות את כאביהם של כל בני אנוש? פעם הייתי רוצה לבדות משהו מאד רחוק ומאד חסר הגיון – כמו הפרחת בועות סבון.”

הטלפון בקו הפנימי מצלצל. “אז למה שלא תעשה את זה?” אמר הכירורג תוך הרמת השפופרת, אלא שלא הספיק כבר להמתין לתשובה. “האלו,” הוא אמר לתוך הטלפון, “כן, מדבר. מה אתה אומר? אז שיביאו אותו מייד לחדר הניתוח ­– – כמובן, אני בא מייד.”

“הביאו את מישהו,” אמר הכירורג והניח את השפופרת. “נפל מהשמיים – כלומר מטוס התרסק ונשרף. ומה, לעזאזל, ברוח סערה שכזאת – הטייס, אמרו, שרוף כמו פחם; והאחר – נו, מסכן.” הדוקטור היסס לרגע. “אני חייב לעזוב אותך, חכה – אני אשלח לך הנה חולה אחד. מקרה מעניין. מהבחינה הרפואית מקרה בנאלי, רק חתכתי לו מורסה בצוואר; אבל האדם הזה הוא רואה־בנסתר. ניאוּרוֹפַּת קשה וכן הלאה. ושלא תאמין לו יותר מדי.” והכירורג פרץ החוצה בעד הדלת כמו קליע שנורה, מבלי לחכות למחאת המשורר.


 

פרק ג'    🔗

זה, אם כן, אמור להיות הרואה־בנסתר, דמות עלובה בפיז’מת פסים, צוואר חבוש וראשו שמוט לצד, איזה מסכן! הבגדים תלויים עליו כמו על קולב, נגרר בסחיבת רגליים אל השולחן ומדליק לעצמו באצבעות רועדות וקרות סיגריה. אילו לפחות עיניו לא היו כה קרובות זו לזו ונפולות בתוך ארובותיהן, אילו לא אמרו עיניו מבוכה כזאת, אילו לפחות הסתכל! יהא שם האלוהים מבורך, אבל איזה מין בן שיח השאיר הדוקטור אחריו! על מה אפשר לדבר עם דחליל שכזה? ודאי לא על ענייני העולם הזה; כידוע, נחשב איכשהו כחסר טקט לפתוח בשיחה עם אישים מעולם האמת על ענייני דיומא.

“איזו רוח נושבת בחוץ,” אמר הרואה־בנסתר, והמשורר נם לרווחה. יברך האלוהים את מזג האוויר, מספק חומר שיחה לאנשים שאין להם על מה לדבר. איזו רוח שנושבת בחוץ, אמר, ועם זאת לא ראה לנכון אפילו להציץ מהחלון לראות את מנוסתם הטרגית של העצים. אל נכון, הרואה־בנסתר! ולמה לו להתבונן? ירכז את מבטו על קצה אפו, והנה הוא יודע שבחוץ משתוללת סופה. מה הרבותא? תאמרו מה שתאמרו, אבל אותה ראייה חלופית, הלא כן –

זה מחזה להתכבד בו, אלה השניים: המשורר השולח קדימה את כתפיו הכבדות, וגם את סנטרו, למדוד בסקרנות ללא רחם, ואף באיבה נראית לעין, את ראשו הרכון, את חזהו הרזה ואת אפו הדק, המזדקר כמו מקור, של הברנש הזה ממולו. – האם ינשוך אותו? לא, לא ינשוך, כי הוא בעצם נגעל ממנו, מצד אחד בשל נתונים פיזיים אלה או אחרים ומצד שני כיון שהוא הרואה־בנסתר: כאילו זה לבדו משהו לא־טהור ומגעיל. אבל האחר – אולי אפילו איננו רואה; הוא ממקד את מבטו מבלי להסתכל, ראשו שמוט לצד, כמו ציפור. וביניהם מונח משהו זר, מתוח, מעורר גועל.

“אישיות חזקה,” מלמל הרואה־בנסתר כאילו לעצמו.

“מי”?

“זה שהביאו אותו.” הרואה־בנסתר נשף עשן מעומק ריאותיו. “יש בו… אינטנסיביות נוראה, איך לומר: להבה, שריפה, כבשן… עכשיו, כמובן, לא נותר אלא אתר שריפה כבה והולך.”

המשורר העווה את פניו; הוא לא סבל מלים פתטיות ובלתי מדויקות שכאלה. “אז גם אתה כבר שמעת?” העיר. “מטוס בוער וכן הלאה…”

“מטוס?” השיב הרואה־בנסתר במבוכה. “כלומר הוא טס – חשוב על זה – בסופה שכזאת! כמו כוכב נופל לוהט האומר להיקרע. ולמה זה מיהר כל כך?” הרואה־בנסתר הניד ראשו. “אני לא יודע, לא יודע כלום; הוא מחוסר הכרה ואיננו יודע מה קרה לו. אבל גם מאתר שריפה שחור אפשר לאמוד את גובה הלהבה שבערה שם. לאיזה עומק הכל חרוך! כמה זה עוד לוהט!”

המשורר שחרר נשיפה נזעמת. לא, הוא בהחלט לא יראה עין בעין עם הפוחלץ המורבידי הזה. אכן, זה היה נורא לוהט, אם הטייס ניצלה בזה; והמוקיון־בפסים כאן אפילו לא יאמר מסכן. כמובן – נשאלת שאלת האמת: מדוע היה ההוא שנפל מהשמיים מוכרח לטוס בסערה שכזאת?

“מוזר,” נהם הרואה־בנסתר בחצי־קול. “וממרחקים כאלה! בנתיב שלו היה האוקיאנוס. מוזר, איך נדבק באדם המקום שבו שהה לאחרונה. בו דבק הים.”

“לפי איזה סימנים?”

הרואה־בנסתר משך בכתפיו. “פשוט הים והמרחקים – היו וודאי נסיעות רבות בחייו. אתה לא יודע מאין בא?”

“את זה אתה צריך לדעת בעצמך,” אמר המשורר, בהטילו בהערתו חוד נוקב ככל האפשר.

“איך לדעת? – הלא הוא מחוסר הכרה ואיננו יודע כלום. היית מסוגל לקרוא בספר סגור? זה אפשרי, אבל זה קשה, קשה ביותר.”

“לקרוא בספרים סגורים,” נהם המשורר. “הייתי אומר שזה לכל הפחות מיותר.”

“אולי מבחינתך,” סבר הרואה־בנסתר, תוך שהוא פוזל לתוך אחת הפינות. “כן, מבחינתך זה מיותר. אתה משורר, נכון? תשמח שאינך חייב לחשוב בדייקנות; תשמח שאינך מנסה לקרוא בספרים סגורים. דרכך פשוטה יותר.”

“וכוונתך – לְמַה?” הטה המשורר את גוו קדימה.

“לזה ולשום דבר נוסף,” אמר הרואה־בנסתר, “לבדות דברים ולתפוס אותם – אלה שני דברים שונים.”

“וּמִבֵּין שנינו אתה הוא התופס, הלא כן?”

“הפעם ניחשת,” אמר הרואה־בנסתר ונד בראשו כאילו הוא מטיל באפו נקודת סוף פסוק.

המשורר החל לעוות את פניו. "הייתי אומר שאנחנו שנינו לא מתכוונים להבין זה את זה, אמת? אכן נכון, אני רק בודה דברים מלבי, אני מתאר לעצמי מה שנוח לי, נכון? רק כך, מתוך גחמה ובאקראי –”

“אני יודע,” שיסע אותו הרואה־בנסתר. “גם אתה חשבת על הגבר הזה שנפל מהשמיים. גם אתה תיארת לעצמך שמאחוריו יש ים. אני יודע. אבל אתה הגעת למסקנה הזאת דרך קומבינציה כזאת, שרוב חברות התעופה קשורות לנמלים. הסיבה הזאת שטחית לחלוטין, אדוני. מהעובדה שיכול היה להגיע מכיוון הים לא נובע שהוא אכן הגיע משם בפועל. זה היסק טיפוסי מסוג non sequitur, אדוני. לא קביל להסיק מסקנות מאפשרויות. אז שתדע,” הוא התפרץ בזעף, “מאחורי האדם הזה באמת יש ים. אני יודע את זה.”

“איך?”

“בדיוק נמרץ. ניתוח התרשמות.”

“אתה ראית אותו?”

“לא. אני הרי לא צריך לראות את הכנר בכדי לזהות מה הוא מנגן.”

המשורר החליק על ערפו, שקוע בהרהורים. “רושם של ים – זה אולי כיון שאני אוהב ים. לא חשבתי על שום ים שראיתי מימי. אני מתאר לעצמי ים חם וסמיך כמו שמן, הנראה שמנוני על פי זוהרו. הוא מלא אצות, כמו אחו. מפעם לפעם פורץ מתוכו משהו שזוהרו כבד כמו כספית.”

“אלה דגים מעופפים,” העיר הרואה־בנסתר בדבר משהו שהוא עצמו הרהר בו.

“בן־אדם ארור,” מלמל המשורר, “אתה צודק, אלה דגים מעופפים.”


 

פרק ד'    🔗

חלף זמן רב עד שהכירורג חזר. לבסוף, כשהגיע, היה מפוזר ונהם: “אה, אתם עוד פה.”

הרואה־בנסתר התבונן בריק שלפניו, בכיוון אפו המלנכולי. “זעזוע מוח קשה,” אמר. “כנראה פגיעה פנימית. שבר בלסת התחתונה ורצפת הגולגולת. בפניו ובידיו כוויות מדרגה שניה ושלישית. Fractura claviculae.”

“נכון,” אמר הכירורג, מהורהר. “מצבו לא טוב, ואיך אתה, בבקשה ממך, יודע?”

“אתה חשבת על זה בזה הרגע,” אמר הרואה־בנסתר, במעין התנצלות.

המשורר הזעיף פניו. לך לעזאזל, מכשף, שלא תחשוב שתהמם אותי! אפילו־תקרא מלה במלה מה מישהו חושב אל תצפה שאאמין לך.

“ומי הוא בעצם?” שאל, בכדי להסיט את נושא השיחה.

“מי יודע,” נהם הדוקטור. “הניירות שלו נשרפו. בכיסיו מצאו מטבעות צרפתיות, אנגליות ואמריקאיות. והולנדיות. אולי הוא טס בואכה רוטרדם, אבל המטוס לא היה בקו טיסה סדיר.”

“הוא לא אמר לכם כלום?”

הכירורג נד בראשו לשלילה. “איפה! חוסר הכרה עמוק. הייתי מתפלא אם בכלל עוד יאמר דבר.”

היה שקט כבד. הרואה־בנסתר קם ומשך את רגליו אל הדלת. “ספר נעול, מה?”

המשורר ליווה אותו במבטים זועפים עד שנעלם במסדרון. “דוקטור, האם באמת חשבת כפי שהוא סיפר?”

“מה? כמובן. זה היה ממצא שהכתבתי אותו רק רגע לפני כן. אני לא אוהב את זה, את קריאת המחשבות. מהבחינה הרפואית,” הוא אמר באורח ענייני, “זאת אינדיסקרציה.” בכך, נדמה היה, הוא סיים את העניין.

“אבל הלא זאת אחיזת עיניים,” התפרץ המשורר, מרוגז. “איש לא יכול לדעת מה זולתו חושב! עד מידה מסויימת אפשר להסיק על כך בהפעלת השכל – כאשר נכנסת, אני ידעתי מייד שאתה חושב… על האדם הזה שנפל מהשמיים. ראיתי שאתה מודאג, שאתה לא בטוח במשהו, שזה רציני ביותר. ואמרתי בלבי, רגע, זאת יכולה להיות פציעה פנימית.”

“מדוע?”

“מתוך ההגיון. מתוך קומבינציה. אני מכיר אותך, דוקטור, אתה לא אדם מפוזר; אבל כאשר באת, עשית תנועה כזאת, כאילו אתה רוצה להסיר את חלוק המנתחים שכבר לא לבשת. מזה אפשר להסיק שבמחשבותיך היית עדיין ליד החולה שלך. אהה, אמרתי בלבי, משהו מטריד את מנוחתו. כנראה משהו שלא יכול היה לראות או למשש – כנראה פגיעה פנימית.”

הכירורג הנהן בארשת רצינות.

“אבל אני התבוננתי בך,” המשיך המשורר. “זהו כל הטריק: להתבונן ולהסיק מסקנות – זאת לפחות עבודה ביושר. אבל הקוסם הזה שלך,” הוא נהם בבוז, “מסתכל בקצה אפו ומספר לך מה אתה חושב. אני שמתי לב, אפילו מבט לא שלח אליך. זה היה… מגעיל.”

ושוב דממה, עטופה ביללת הרוח. “גם עכשיו, דוקטור, אתה חושב על הפצוע הזה. יש בו משהו מוזר, נכון?”

“הלא אין לו פנים,” אמר הכירורג בקול עמום. “הוא כל כך חרוך… לא פנים, לא שם, לא הכרה – לפחות אילו ידעתי עליו משהו!”

“או זאת: מדוע טס בסערה כזאת? לאן היו פניו כל כך בדחיפות? מה הוא פחד להפסיד? מה הוא ששילח אותו בקדחתנות חסרת שחר כזאת? בטוח רק שהוא לא פחד ממוות. אני אשלם לך, הטייס, פי עשרה אם תיקח אותי למחוז חפצי. הוריקן מערבי, מה טוב, לפחות נטוס יותר מהר. – האם לא מצאו אצלו כלום, ממש כלום…?”

הכירורג הניד את ראשו. “אז בוא, תראה אותו, אם זה כל כך מעסיק אותך,” הוסיף לפתע וקם.

האחות הרחמנייה שישבה ליד המיטה קמה במאמץ ניכר; רגליה השמנות היו נפוחות, ופניה שטוחים ללא צבע, סוסת הרחמנות, זקנה ושחוקה. הזקן שבמיטה השכנה הטה את ראשו בחוסר עניין; הוא היה מרוכז מדי בסבלו הוא מלנסות לחצות את המרחק המשתרע בין חולה וזולתו.

“עוד לא התעורר,” דווחה האחות הרחמנייה וכיסתה את בטנה בידיה; כך יאה כנראה לנזירה לעמוד דום, כחיילת זקנה במסדר; רק עיניה ממצמצות בדאגה אנושית. המשורר נזכר בעיניים האנושיות של קופים, ומייד התבייש בכך; כן, אבל העיניים האלה כל כך מוזרות ואנושיות במפתיע!

ובכן, זה הוא, זה כל המקרה הזה! בלב דרוך היה מוכן למחזה שיברח ממנו בבהלה, ידיו על פיו ומתייפח מרוב אימה; בעוד אשר זה כאן נקי למשעי וכמעט יפה, לא כלום מלבד פקעת עצומה של תחבושת לבנה מונחת בקפידה, חי נפשי, עבודה נקיה ומיומנת; וידיים מעוצבות בקפידה מצמר גפן, גאזה וחומרי חבישה, טלפיים גדולות ומבהיקות המונחות על השמיכה. איזו בובה הם השכילו לעצב רק מצמר־גפן וחומרי חבישה; אפילו לא היית אומר –

המשורר כינס את גבותיו ושחרר לפתע נשיפתו. הלא זה נושם; מעט, מעט עולות ויורדות הזרועות הלבנות האלה, כאילו נושמות. וכאן, החריץ השחור הזה בין התחבושות, זה אולי הפה; וכאן הארובות האפלות הנתונות בזרים עדינים של צמר גפן – אה, ריבונו של עולם, לא, אלה אינן עיניים שֶכָּבוּ, אלה אינן עיני אנוש, לא, אלה רק עפעפיים סגורים; היה איום ונורא אילו הסתכל! המשורר רכן אל מלאכת החבישה הנקיה הזאת; ולפתע משהו זז בפינת העפעפיים הנעולים.

המשורר נסוג כאומר להתעלף מרוב אימה. “דוקטור,” הוא נשף קלות, “דוקטור, האם הוא לא יתעורר?”

“לא יתעורר,” אמר הכירורג בקפידה; האחות הרחמנייה מצמצה באופן כה אנושי, ובקצב קבוע, כמו טפטוף של מים. בהלת החמלה פגה במקצת; שניים אלה כל כך שקטים, הירגע, הירגע, הכל בסדר; בקצב קבוע, כמו טפטוף של מים, עולה ויורדת השמיכה הלבנה על חזהו של המעולף. הכל בסדר, אין מהומה ואין בהלה; אין כבר שום אסון, איש איננו מתרוצץ ואיננו סופק ידיים; גם הכאב דרכו להירגע כשהוא נהפך לחלק מסדר קבוע. בקצב קבוע ובאדישות נאנח החולה במיטה השכנה.

“מסכן,” נהם הכירורג. “הוא פגוע כמו ישו על הצלב.” האחות הרחמנייה מהרה להצטלב. המשורר היה רוצה לעשות את סימן הצלב מעל לראש הנתון בתחבושותיו, אלא שגם בגין רצונו זה איכשהו התבייש; הוא שם את מבטו הנבוך בדוקטור. הכירורג נתן אות: “בוא, נלך.” והם יוצאים על בהונות רגליהם. עכשיו אין על מה לדבר; ייסגרו להם פני הסדר והדומיה, ובל תופר השתיקה המדודה; חרש חרש, כאילו נוטשים משהו מוזר ורב הוד.

רק בשער בית־החולים, שם מתחילים כבר מהומת החיים ושאונם, אמר הכירורג, כשהוא שקוע במחשבות: “מוזר שהוא כזה אלמוני. צריך לרשום אותו בתור “מקרה X”.” הוא הניד את ידו. “מוטב לך לחדול לחשוב עליו.”


 

פרק ה'    🔗

חוסר ההכרה כבר נמשך זה היום השני, החום עולה והלב נחלש והולך. אין ספק: החיים בורחים אי שם; אלוהים אדירים, איזה ייסורים! כיצד אפשר לסתום קרע שאיננו יודעים את מקומו? לא נותר אלא להתבונן בגוף האילם שאין לו פנים ואין לו שם, ואפילו לא כפות ידיים לקרוא בהן את עקבות החיים שחלפו. אילו היה לו שם, אילו היה לו לפחות שם כלשהו, הוא לא היה כל כך – בעצם מה? אולי מדריך את המנוחה או משהו כזה. כן, קוראים לזה תעלומה.

האחות הרחמנייה, כך נראה, בחרה את המקרה חשוך התקווה הזה כמושא לטיפולה האישי היוצא דופן; היא יושבת, עייפה, על הכסא הקשה למרגלות המיטה, שלמראשותיה לא רשום שם של איש, אלא רק הכינויים הלטיניים של פגעיו, והיא איננה מנתקת את מבט עיניה מהברדס הלבן הזה, הנושם נשימה קצרה וחלושה; נראה שהיא מתפללת.

“נו, אחות,” ממלמל הכירורג בלא חיוך, “חולה שקט, מה? נראה שנקשרת אליו.”

האחות הרחמנייה מצמצה מהר, כאילו יוצאת להתגונן. "הלא הוא כל כך לבד! אפילו שם אין לו – " כאילו שם היה בו משום משענת. “אני אפילו בלילה חלמתי עליו,” אמרה וכיסתה לרגע את עיניה בכף ידה. “אילו נניח התעורר ורצה לספר משהו – אני יודעת שהוא היה רוצה לומר דבר מה.”

לכירורג בא לומר: “אחות, הוא כבר לא יאמר אפילו לילה טוב,” אבל העדיף לשמור זאת לעצמו. במקום כל דבר אחר הוא רק קצת ליטף אותה בכתפה. כאן בבית החולים לא מפזרים מלות הכרה יתרות. הנזירה הזקנה חילצה ממחטה גדולה ונוקשה ובהתרגשות קינחה את אפה. “שיהיה לו לפחות מישהו,” הסבירה במבוכה כלשהי; נראה היה שמרוב מסירות תפחה דמותה, שהיא יושבת ברוחב גוף ובסבלנות נוספים. כן, שלפחות לא יהיה כל כך לבדו.

שלא יהיה כה גלמוד, כן; אבל האם אי פעם נעשה למען חולה כלשהו כה הרבה כמו למענו? עשרים פעמים ביום מסתובב הכירורג ללא מטרה כביכול במסדרון בכדי להציץ כבדרך אגב – אין חדש, אחות? לא, כלום. כולם תוחבים את ראשיהם למספר שש: הרופאים, האחיות – אולי נמצא פה זה וזה? אלא שזאת רק אמתלה, בכדי להיעצר לרגע ליד המיטה ללא שם, ליד האדם ללא פנים. מסכן, אומרים הבריות בעיניהם ומתרחקים על בהונות רגליהם; והאחות הרחמנייה מתנענעת כחוט השערה על משמרתה הגדולה והאילמת.

וכבר מגיע היום השלישי; כל העת העלפון העמוק, והחום עולה מעל לארבעים; המקרה לא שקט, ידיו נעות על פני השמיכה והוא ממלמל ללא הבן. איך שהגוף הזה מתגונן – הלא אין פה כבר עניין של רצון או הכרה שיתגוננו גם הם; רק הלב פועם כמו פלך הנע באריג קרוע; הוא כבר רץ ללא תכלית ואין הוא מוסיף עוד חוטים לרקמת החיים. הוא כבר לא רוקם כלום, אך המכונה מוסיפה לנוע.

האחות הרחמנייה אינה מסירה עין ממיטת העלפון; הכירורג היה רוצה לומר לה: “נו, אחות, שום דבר לא יעזור, ואלוהים היודע שאת יושבת פה לשווא; מוטב שתלכי לנוח”. היא ממצמצת מתוך דאגה, משהו מציק לה על לשונה, אלא שהמשמעת והעייפות חותמות את שפתיה; ומלבד זאת מדברים ליד המיטה הזאת במשורה ובהשקט. “תבואי אחר־כך אלי, אחות,” מורה הכירורג וממשיך בדרך נתיבו השגרתי.

בכבדות מתיישבת האחות בחדרו של הכירורג ואיננה יודעת כיצד להתחיל, עיניה נמנעות מלהביט בעיניו ומרוב התרגשות פורחים כתמים אדומים בלחייה. “מה העניינים, אחות, מה העניינים,” בא הכירורג לעזרת האשה הזקנה, כאילו היתה ילדה קטנה, ואז זה פרץ מתוכה: “הלילה חלמתי עליו בשנית.”

כך. עכשיו זה בחוץ, והרופא לא פרץ בצחוק וגם לא אמר דבר שהיה בו כדי לבלבל את האחות הכבודה; נהפוך הוא, הוא הרים את עיניו מלאות העניין והמתין.

“לא שאני מאמינה בחלומות,” אמרה במבוכה, “אבל כאשר האדם חולם שני לילות רצופים חלום שיש בו המשך, זה לא בא סתם ככה. אמת נכון, אני נוהגת לפעמים לפרש חלומות, אבל זה רק בשל בדידותי; הלא אין אני מצפה לשום סימן הנוגע לי אישית. מימי לא נתגשם לי מה שחלמתי; לא משום אמונה תפלה אני עוסקת בחלומותיי. אני יודעת שדרכם של חלומות לחזור על עצמם ולשוב; אבל המשך, כדרך שנמשכת המציאות – זה לא עניינם של חלומות. אם יש בחלומי משהו שראוי היה לי שלא להעלותו על דל שפתי, שאלוהים ימחל לי; אני מורגלת יותר ברופאים מאשר בכמרים ואספר לך הכל, כאילו זה וידוי בכנסייה.”

הכירורג הנהן בארשת רצינות.

“אספר לך הכל,” המשיכה האחות, “כי זה נוגע לפציינט שלך; אבל זה יהיה רק תוכן העניינים, כפי שסידרתי לי אותו לאחר מעשה בראשי. כאשר חלמתי היו אלה יותר תמונות שהתחלפו כל הזמן; חלקן היו ברורות, אחרות מבולבלות ומקוטעות; לפעמים התחלפו, לפעמים כאילו חלמתי אחדות בעת ובעונה אחת. היו רגעים כאילו האיש הזה באמת סיפר משהו; וברגעים אחרים כאילו אני רוצה להסתכל איך הדברים מתרחשים; זה היה כל כך מבולבל ומטורף, שאפילו בחלומי ביקשתי להתעורר, אלא שלא יכולתי. החלום הזה היה כל כך חי, עד שהוא נמשך אפילו ביום; ואז כבר זכרתי אותו באופן מסודר יותר, בלי התמונות האלה ובהמשכיות. זה כבר לא היה חלום. הכל בחיים היה מתפורר אלמלא היה בהם סדר כלשהו; הסדר הוא משהו שקיים רק בדברים שבמציאות. לכן הבהיל אותי כל כך החלום הזה, כי מצאתי בו יותר דברים הקשורים זה בזה מאשר בחלום סתם; ואינני יכולה לספר עליו אלא בדרך שאני מבינה אותו כעת.”


 

סיפורה של האחות הרחמנייה: פרק ו'    🔗

"אמש הוא הופיע לעיני לראשונה. היה לבוש בגד לבן עם כפתורי פליז, נעול במגפי עור שחורים וחובש קסדה לבנה; אבל הקסדה לא היתה כאילו צבאית, ומימי לא ראיתי תלבושת כזאת. פניו היו צהובים כפני צועני ועיניו לוהטות, בדומה לעיניו של אדם החולה בטיפוס וחומו גבוה; כנראה שהיה לו חום, כי דיבורו היה מבולבל.

"כשאתה חולם על מישהו, אינך שומע את דיבורו ואינך רואה שפתיו נעות; אתה רק יודע מה הוא אומר לך, ולעולם לא גליתי כיצד אתה חולם את זה. אני רק יודעת שהוא פנה אלי, שהוא דיבר מהר בשפה זרה כלשהי שלא הבנתי; אני זוכרת שהוא פנה אלי כמה פעמים במלה “סוֹר”, אבל אינני יודעת מה משמעה. הוא היה חסר סבלנות וכמעט נואש מזה שאינני מבינה אותו, ודיבר הרבה זמן. אבל אחר־כך, כאילו נזכר היכן הוא, התחיל לדבר – הייתי אומרת שבשפתנו; אלא שזאת היתה העובדה גרידא שפתאום הבנתי אותו.

"‘אחות,’ הוא אמר, ‘אני מבקש ממך, על ברכי אני מתחנן שתעשי משהו למעני, אם את יכולה; את הלא יודעת באיזה מצב אני. איזה אסון, אל־אלוהים, איזה אסון, איזה אסון! אני אפילו לא יודע איך זה קרה; זה היה כאילו לפתע פתאום האדמה עפה לקראתנו. אילו לפחות יכולתי לכתוב באצבע על פני השמיכה: הייתי רושם את כל הדרוש; אבל את הלא רואה איך אני נראה.’ הוא הראה לי את ידיו, אך הן לא היו חבושות; עכשיו אני כבר לא יודעת מה היה כל כך נורא בהן. ‘אינני יכול, אינני יכול,’ הוא נאנח. 'תסתכלי בידיים האלה! אספר לך הכל, אבל, למען שם שמיים, תעזרי לי למסור רק את הדבר האחד. טסתי כמו משוגע כדי לסדר את הכל; אבל לפתע האדמה נטתה בזוית חדה ונפלה עלינו. אני יודע שמשהו קרה; לקראתנו פרצה שלהבת שלא ראיתי כמוה מימי, ואני ראיתי הרבה; ראיתי אוניה בוערת, בני אדם בוערים, ראיתי הר שלם בוער, אבל על זה לא אספר לך; שום דבר כבר לא חשוב, מלבד הדבר האחד שיש לעשותו.

“‘רק הדבר האחד,’ הוא חזר; ‘אבל עכשיו אני רואה שהדבר הזה הוא החיים כולם. אה, אחות, לא סיפרו לך מה קרה לי? האם לא נפגעתי בראש? כי אני שכחתי הכל וזוכר רק את חיי שלי. שכחתי הכל אשר עשיתי אי פעם; אינני יודע עוד היכן הכל הייתי, איבדתי את שמות האנשים ואינני יודע אפילו מה שמי; כל זה תפל ומקרי. ברור שנפגעתי בזעזוע מוח, כיון שאינני נזכר בכלום, מלבד מה שקרה באמת. אם יאמרו לך את שמי, דעי שהוא לא נכון; ואם אתחיל להזות משהו על איים ועל הרפתקאות, זקפי זאת לבלבול החושים שלי; יש שברי דברים שאינני יודע לאן הם שייכים, ושמהם אי אפשר עוד להרכיב סיפורו של אדם. כי האדם איננו אלא מה שנותר לו לעשות; כל היתר הם שברים ושבבים שאין להקיפם במבט אחד. כן, כן, כן, לפעמים האדם חושף משהו מן העבר וחושב: זה אני. אלא שהמקרה שלי קשה יותר, אחות; קרה משהו שבמהלכו התרסק זכרוני; לא נותר מכולי אלא מה שעוד רציתי לעשות.’”


 

פרק ז'    🔗

האחות הרחמנייה סיפרה את סיפורה, תוך שגופה מתנענע קמעה ועיניה תקועות בקרקע, כאילו היא מדקלמת משהו שלמדה בעל פה. “המוזר הוא שחלום כזה הוא ברור ומעורפל בעת ובעונה אחת. אני לא יודעת איפה זה היה; הוא ישב על גרם מדרגות עץ שהוביל אל איזו בקתת קש –” היא היססה רגע. "כן, הבקתה הזאת עמדה על קורות, כמו רגלי שולחן; והוא ישב פסוק רגליים על המדרגה הנמוכה ביותר וניקה את מקטרתו בכף ידו האחרת. פניו היו מורכנים, ואפשר היה לראות רק את הקסדה הלבנה; זה נראה כאילו ראשו נתון בתחבושת.

"‘עלייך לדעת, אחות,’ הוא אמר, ‘שאני לא זוכר את אמי. מוזר, על אף שלא הכרתי אותה, נותר לי בזיכרון משהו כמו אתר סרק ריק, שבו היה צריך להיות משהו. את מבינה, הזיכרון שלי מעולם לא היה מושלם, כי חסרה בו אמא.’ הוא הנהן בראשו כאשר אמר זאת. 'זה היה תמיד כמו שטח ריקן במפת חיי; כל ימי לא יכולתי להכיר את עצמי, כי לא הכרתי את אמי.

"‘אשר לאבי,’ הוא המשיך, 'עלי לומר שיחסינו מעולם לא היו טובים ולא אינטימיים. נהפוך הוא, לומר את האמת, שררה בינינו איבה שקטה ובלתי ניתנת לגישור. עלייך לדעת שאבי היה גבר מסודר עד מאד; היתה לו משרה אחראית בתחום פעילותו והוא החשיב כתוכן חייו את העובדה שהוא מילא, מכל בחינה, את חובתו. חובתו של גבר היא להקדיש את כולו לעבודה, להתעשר, ולהיות, להשלמת התמונה, מוערך ומכובד על ידי בני קהילתו; כל אלה הן מטלות כה גדולות, שרק המוות יכול להביאן לידי השלמה. ואכן הוא נפטר בסופו של דבר בהוד ובהדר, כאילו שבע רצון שגם את חובתו זו מילא כהלכה. אתי הוא לא דיבר אלא באזהרות והתראות ובהצבעה על עצמו כדוגמה ומופת; כנראה שחשב את החיים למשהו מוגמר מראש, כמו בית שעבר בירושה או כמו פירמה שתעבור לידיו של הבא בתור. הוא העריך עד מאד את עצמו, את עקרונותיו ואת זכויותיו; חייו נראו לו ראויים לכך שהבא אחריו ימשיך בהם כמו בנכס שעבר בירושה. אולי הוא אהב אותי על פי דרכו וחשב על עתידי; אלא שלא היה מסוגל לתאר לעצמו את העתיד אחרת מאשר כחזרה על נסיון חייו הוא. אני שנאתי אותו במידה כזאת שחתרתי בכל כוחותיי, בזדון ובחשאי, להכשיל כל מה שיכול היה לצפות מבן בר תבונה ומוצלח; הייתי עצלן, מרדן וחוטא; כבר כנער הייתי שוכב עם המשרתות – אני זוכר עד היום את חספוס ידיהן; מילאתי את הבית שלו בפראות נסתרת, ואני חושב שלעתים זעזעתי את בטחונו העצמי של הזקן; כי באספקלריה שלי מוכרחים היו החיים עצמם להראוֹת בעיניו כמשהו חשוך־סדר ובלתי מרוסן, שלו עצמו אין שליטה עליו.

"'לא אתאר לפניך, אחות, את חייו של בחור צעיר. או כן, היה שם כל מה ששייך לעניין; ומלבד עניין זה או זה אין לי במה להתבייש. אמת נכון, הייתי ילד רע ומושחת; אך לא נבדלתי בכך יתר על המידה מאחרים; כמוהם הייתי בעיקר מלא הערכה לעצמי; היו לי פרשיות אהבה, היו לי נסיונות משלי, השקפות, והכל נראה לי שלי. רק מאוחר יותר מגיע האדם לידי הכרה שכל זה לא היה כל כך שלו ורק שלו, שאלה הם דברים רגילים שעליו היה להתנסות בהם, בעוד הוא סבור שהוא מגלה אותם. כי נותרת בו תקועה מנה גדושה יותר מילדותו מאשר משנות בחרותו; הילדות, כן, זאת מציאות חדשה לחלוטין, בעוד אשר הבחרות – רק אלוהים היודע מאין מצטברת בו כמות כזאת של הזיות וחוסר־מציאות; אשר על כן היא נשכחת ואובדת. לא, תודה לאל, לא כל אחד נופל בחלקו להיות כה מרומה ולהילכד בטיפשות כזאת במלכודת החיים. לי אין במה להיזכר; ואם מזדמן לי זיכרון כלשהו, אני מרגיש שזה לא אני ושזה לא נוגע לי.

"'אותה עת כבר לא חייתי בבית אבי; הוא היה זר לי ורחוק ממני יותר מכל אדם אחר, וכאשר עמדתי ליד ארונו, הרגשתי נורא ולא יכולתי להעלות על דעתי שראשיתי בגוף הזה, הזר לי ועתה הוא כבר בר־מינן; לא היה דבר שסביבו יכולתי לקשור קשר עם הנפטר, והדמעות שעלו בעיני לא היו אלא בכי על הכרתי שאני כה לבדד.

"‘אולי כבר אמרתי לך, שירשתי מאבי רכוש די גדול; אבל גם הכסף הזה היה זר לי, כאילו דבק בו משהו מהדרו ומחבויותיו של אבי. הוא הניח את יסודותיו של הרכוש הזה כמשהו שינציח את חייו; כספו היה אמור להיות הארכת חייו ומעמדו. לא אהבתי אותו והתנקמתי בו בכך שהשתמשתי בו רק למימון עצלנותי והוללותי. לא עשיתי כלום, כי לא היה צורך שיכוון אותי למעשה; אבל תגידי בעצמך, מה היא מציאות שלא תהא קשה ועיקשת כמו אבן? יכולתי לספק את כל גחמותיי; זה משעמם נורא, אחות, והמאמץ למצוא במה להרוג יום הוא פרך גדול יותר מסיתות אבנים. זה לא היה שווה כלום, ותאמיני לי שאדם גחמני נהנה מחייו פחות מקבצן.’

“הוא נשתתק לרגע ואחר־כך אמר: ‘כפי שאת רואה, אין לי סיבה להתגעגע לבחרותי. אם אני חוזר כעת, אין זה למען שתות מבאר נעוריי. אני מתבייש על שהייתי צעיר, כי אז השחתתי את חיי. היה זה הפרק המטופש וחסר הטעם ביותר של חיי; ובכל זאת דווקא במהלכו התרחש אירוע שמשמעותו חמקה ממני אז. אני אומר אירוע, על אף שלא היה כל דמיון בינו ובין הרפתקה; אני הכרתי בחורה והחלטתי לכבוש אותה; האמת היא שאהבתי אותה, אבל זה לא יוצא דופן בימי הנעורים. אלוהים היודע, לא היתה זאת אהבתי הראשונה, ואפילו לא העזה בתשוקותיי, שאת שמותיהן כבר שכחתי.’”


 

פרק ח'    🔗

האחות הרחמנייה נענעה ראשה כמתוך דאגה. "את כל זאת הוא סיפר כאילו הוא מתוודה, ואפשר היה להיווכח שאין לו שום כוונה להסתיר ממני דבר. מן הסתם הוא מתכונן למותו; אך לי לא נותר אלא להתפלל, שאלוהים יקבל ברחמיו או בדרך נס את הידוי הזה, שנעשה בחלום ובפני אדם לא ראוי, כוידוי תקף; ושמא יתחשב גם בעובדה שאדם חסר הכרה איננו יכול להגיע לכלל חרטה של ממש, שהיא ביסוד הוידוי המושלם.

"‘אני חייב לתאר לך,’ הוא אמר אחר־כך, 'איך היא נראתה. מוזר, את פניה אינני מסוגל עוד לדמיין; עיניה היו אפורות וקולה מחוספס כמו של נער. גם היא איבדה את אמה בילדותה; היא חיה עם אביה שהעריצה אותו מאד, כי הוא היה איש זקן יפה תואר ומהנדס דגול לפני אלוהים. למען סיפוקה היא ולשמחת אביה היא למדה הנדסה והלכה לעבודה בבית חרושת; אחות, אחות יקרה, הייתי רוצה שתוכלי להעלות את מַרְאֶהָּ לפני עיני דמיונך באולם הייצור הזה בין מכונות ופטישי קיטור, מחרטות וגברים ערומים למחצה המחשלים את הברזל המלובן. היא היתה בעת ובעונה אחת נערה, פֵיָה ובחורה כארז, והנפחים האלה העריצו אותה; היא פיתחה מין עדינות משלה באשר היא חיה בקרב גברתנים. פעם אחת, כן, פעם אחת היא הביאה אותי אל בית המלאכה הזה ובאותו מעמד התאהבתי בה; היא היתה כל כך שברירית, כל כך ענוגה בקרב הגברתנים שבגביהם נצצו אגלי זעה, בדברה בקולה הקטן, המחוספס קמעה, הניחן בסמכותיות של מהנדס הפוקד על האש, על הברזל ועל העבודה. היית אומר שזה לא מקומה של נערה; יסלח לי אלוהים את חטאותי, אבל דווקא שם חשתי תשוקה אליה, בייסורים ובלא הגיון, בדיוק שעה שהיא בדקה את העבודה וקימטה את גבותיה הארוכות בארשת רצינות. או אותה שעה שהיא עמדה עם אבא הגדול והוא הניח את ידו על כתפה כאילו היא בן שהוא גאה בו ושהוא מצווה לו את עבודתו. הפועלים קראו לה אדוני המהנדס, ואני תקעתי את מבטיי בעורפה, עורף של נערה, מעונה בתשוקתי העזה שהדריכה את מנוחתי כאילו היה בה דבר המנוגד לטבע.

"'היא היתה מאושרת מעל ומעבר: מאושרת מגאווה באביה הזקן ובעצמה, מאושרת שהבריות אוהבים אותה ושהיא מתפרנסת בכבוד, מאושרת בשביעות רצונה השקטה והמאוזנת. עיניה הבהיקו בהשקט, קולה הנערי דיבר מעט וברוגע; בכפות ידיה ובאצבעותיה היו כתמים בלתי מחיקים מדיו השרטוט, ואני אהבתי אותם. אשר לי – הייתי צעיר ומסיבה זו שחצן, הייתי גנדרן, וכנראה לכן העמדתי פני בוטח בעצמו; אבל הבחורה הזאת בלבלה אותי. חשבתי שהיא רוצה להיות אשת חיל חסרת סממני מין, ובשל זעם כלשהו גמלה החלטתי להשפילה כאשה; תיארתי לעצמי שאילו פיתיתי אותה, הייתי במובן מסויים מנצח אותה. אולי התביישתי בפניה בשל ריקנותי ושעמומי ובשל כך, רק בשל כך רציתי להבריק בפני עצמי בניצחון וכיבוש גברי. תביני, זהו פירוש שאני מפרש היום; אז זאת היתה אהבה גרידא, רק תשוקה, רק ערגה נוראה לרכון מעליה ולחלץ מפיה אנקה, שהיא אוהבת אותי.

"הוא שקע לרגע בהרהורים. 'ועכשיו, אחות, אני מגיע לדברים שדי קשה לי לדבר עליהם; אבל גזירה היא שייאמר הכל. לא היתה זאת אהבה ראשונה שבה מתרחש הכל – ולא חשוב מה עמדתך שלך – כאילו מעצמו ובאופן בלתי נמנע; רציתי לכבוש אותה וחיפשתי אמצעים שיסגירו אותה בידי. אני מתבייש להיזכר כמה כל הטריקים של בן־העולם־הגדול שהכרתי היו מגושמים וגסים ועם זאת חסרי אונים למול היושר המחוספס קמעה והטוהר הבתולי של הנערה הזאת. ראיתי שהיא מעל הדברים האלה וגם מעלי, שהיא קרוצה מחומר אצילי ממני, אבל כבר לא יכולתי לחזור על עקבותיי. האדם הוא יצור מוזר, אחות. הייתי כל כך אכול דמיונות מייסרים ומכוערים, כיצד אני מפתה אותה ומשפיל אותה בזדון, בשקר או בהיפנוזה, בסמים או במשהו אחר, כְּחַלֵּל מקדש – את שומעת, אחות, אינני מסתיר מפנייך דבר; בעיני שלי כבר נראיתי כמו השטן. ובשעה שכך חיללתי אותה בנפשי, היא אהבה אותי. אחות, היא אהבה אותי, ויום אחד גילתה לי את אהבתה בפשטות כזאת כמו פרח הנושר מאילן. זה בא אחרת, הו, אלוהים אדירים, זה בא אחרת ממה שתאוותי ידעה לתאר. ראשית כיון שהייתי מגושם כמו נער האוהב לראשונה בחייו –

"הוא כיסה את פניו בכפות ידיו באומרו זאת, ונשתתק. ‘כן, אני חזיר,’ אמר אחר־כך, 'ומגיע לי כל מה שקרה לי. רכנתי מעליה, השוכבת ועיניה עצומות, וניסיתי לטעום את טעמו של נצחוני המדומה. הייתי רוצה שמתחת לעפעפיה יפרוץ פרץ של דמעות, שהיא תכסה את פניה מרוב בושה וייאוש; אבל לחייה היו שלוות וחלקות והיא נשמה כמו אדם ישן. נתקפתי תחושת חנק, כיסיתי אותה וניגשתי לחלון, כדי לגרש את דיבוק חטאת גאוותי. כאשר הפניתי את מבטי, נחו עיניה עלי במלוא הבהירות. היא חייכה ואמרה: ‘כך, ועכשיו אני שלך’.

"'נחרדתי – כן, נחרדתי מרוב תדהמה והשפלה. היה בה אור רב כל כך, טוהר המובן מאליו, אינני יודע איך לומר זאת. בתכלית הפשטות: עכשיו אני שלך, והכל בסדר; הנה זה כאן, כאן אנחנו ניצבים ואין מה לעשות. איזו הקלה, איזה בהירות במצב העניינים, איזה פתרון פשוט ועצום. כן, זה נפתר בשיא הבטחון ובשיא הבשלות: הנערה הנבונה הזאת אמרה זאת בבטחה ובלא היסוסים. כך, עכשיו אני שלך. ראה כמה היא מרוצה מעצמה על שהיא מצאה בתוכה את האמת הקדושה, הבהירה והבוטחת, את האמת החיה; עיניה עוד מורחבות מתגליתה העצומה והמפתיעה, וכבר היא מתמלאת שלוות ההחלטה שנפלה והיא תְּקֵפָה לעולמי עולמים. קווי פניה שעוד לפני שניות אחדות היו שבורים מרוב כאב ובהלה, לבשו עתה מבע חדש של סופיות מוגמרת – הייתי אומר, של אדם שמצא את עצמו. כך, עכשיו אני יודעת מה אני. אני שלך, ומה שקרה קרה בדין והושלם סדר הדברים. כמו אדוה ששקטה, והמים נסגרים ובעד פני המים נראית קרקע.

“'אחות, אינני מסתיר ממך דבר. אילו היא היתה שורטת בידיה את עיניה, אילו נזדעזעה בבכי, אילו נשמעה מפיה הטחת אשמה, מה עשית לי, רשע!, – אני הייתי חש את עונג הניצחון. עונג מרושע וגם מיטיב, גאווה וגם גודל רוח, גם צער, מה אני יודע; ככל הנראה הייתי כורע ברך, נשבע ומנשק את ידיה המוכתמות בדיו וטוש. אך לא לי היה הניצחון הזה; בחלקי נפלו רק המבוכה והבושה, שלתהומן חשתי את עצמי נופל. ניסיתי לגמגם משהו על אהבה; היא הרימה גבה כמו משתוממת: לשם מה צריך לדבר על זה, האם זה עוד נחוץ? אני שלך, ובזה כלול הכל; זה כולל אהבה, הסכמה, מציאות וכל ה”הן"ים שבעולם. הפטפוט על רגשות ותודה הוא גס ומגושם. למה לדבר? ככה זה, זה קרה ואני שלך; תאמר עוד דבר, וזה יישמע כמו יש עוד במה להרהר. אה, אחות, האם את יורדת לסוף הדברים – כמה בגרות נבונה, כמה הוד והדר, כמה טוהר! האין זה כך שאני חפצתי בחטא והיא הפכה אותו לקדוּשה? איזו בושה – אני לא ידעתי מה לומר; היא התבוננה בדירתי בעניין, כאילו רואה אותה לראשונה, ופיזמה שיר קטן, היא שלעולם לא שרה. היא לא אמרה זאת, אבל היא הייתה פשוט בבית והשתייכה אליו.

"'היא חייכה, התיישבה לידי ודיברה בקול הקטן והמחוספס קמעה שלה – לא על מה שהיה או יהיה, אלא על עצמה, על ילדותה, על התאהבויותיה של בחורה צעירה; היא הסגירה בידי את עברה, כאילו מן הדין שכל זה שייך לי. כל אותה עת היתה לי הרגשה מוזרה של השפלה ונחיתות; רציתי לחבק אותה שוב, אבל היא רק הרימה יד – היה די בכך כמחוות התגוננות. לא עכשיו, היא אמרה בלא ביישנות, בפעם אחרת. הכל היה כל כך פשוט ומובן מאליו. אם אני שלך, אין בכך שום שיגעון, אלא עניין מושכל, קבוע ותקף. היא נישקה אותי על פי כאומרת אל תזעיף פנים, קטן שלי. כאילו היא אמי, כאילו היא חזקה ומבוגרת ממני, בשלה ממני – וזה היה מתוק מנשוא ויחד עם זה – יסלח לי אלוהים – משפיל כמו סטירה.

"'אחר־כך הלכה – את מכירה את זה, אחות: הצעד הקשה ביותר של האדם הוא צעד הפרידה. באופן שבו אדם הולך לדרכו משתקפת כל מבוכה או חוסר וודאות, או חיפזון, הבטחון העצמי, קלות הדעת או אהבת עצמו. היזהרו בגבכם, שם איננו מוגנים בלכתנו. אינני יודע איך היא הלכה. היא ניצבה בדלת בראש מורכן קמעה, ואחר כך נעלמה. כך בקלות גמורה ובשקט. זה חשוב, כי כך ראיתי אותה בפעם האחרונה.

“‘כי אותו לילה ברחתי כמו פרחח’.”


 

פרק ט'    🔗

האחות הכבודה קינחה את אפה בקול רם ובמרירות לתוך ממחטה קשיחה והמשיכה: "כך הוא סיפר לי. מעשהו היה מכוער ונראה שהוא מצר עליו; אבל עלי לומר שהוא לא היה צריך כל כך להצדיק את הבחורה ההיא, אשר – כך הוא מספר – העניקה לו את חסדיה מרצונה החופשי. גם אם על פי תיאורו היא היתה אשה עדינה וחביבה, הרי שהיא היתה ראויה לעונש שהשיג אותה, ואין ביכולתנו לומר האם האיש הזה לא היה במידה מסויימת כלי בידי שמיים; אם כי זה איננו מפחית מאשמתו.

"‘כאשר אני מהרהר עכשיו,’ הוא אמר אחר־כך, 'במניעים המוזרים שהביאו לבריחתי, אני רואה אותם אחרת מאשר אז. אז הייתי צעיר, והיו לי תוכניות שונות, פחות או יותר הרפתקניות ומעורפלות; מלבד זאת נשאתי עמי עוד מילדותי מרי נגד כל דבר הקרוי חובה. היו בי התנגדות חריפה וחשש מפני כל דבר שיחייב אותי, ואת מורך הלב הזה החשבתי כביטוי של חירותי. הבהילה אותי חומרת אהבתה וההתחייבות שבה; על אף שהיא עמדה מעלי, נחרדתי מהמחשבה להיות קשור אליה לעד. חשתי שעלי להכריע בינה וביני והחלטתי לטובת עצמי.

"‘כיום אני יודע יותר ורואה את הדברים אחרת. כיום אני יודע שהיא הרחיקה לכת ממני, שלדידה הכל היה מוכרע ולדידי לא כלום, שהיא היתה בשלה ואני נשארתי נער מבולבל, ובוסר חסר אחריות. מה שפירשתי כמרי נגד כבלים, היתה אימה מעליונותה, אימה מפני הבטחון הגדול הזה. הוצע לי החסד להשתייך, ולא הייתי מסוגל לומר: גם אני שלָך, כפי שאת רואה אותי לפנייך, בלתי משתנה, שלם וסופי. לא היתה בי מלאות של אדם להעניקה לה. אני מספר לך את זה ביובש, כאילו זה דין וחשבון; אבל אני יכול לדבר כך, כי זה הוא חשבון חיי הראשי. חובה וזכות. היא נתנה לי את עצמה; אמרה: כך, עכשיו אני שלך. ואני – כל אשר היה לי היתה אהבה, היתה תאווה, היתה הבטחה מפוקפקת. משהו כמו צ’ק ללא כיסוי.’ הוא הצטחק. ‘הלא אני סוחר, אחות, והייתי רוצה לסדר את חשבונותיי. דעי לך, שבריחתי היתה בריחתו של חייב פשוט רגל. נשארתי חייב לה את עצמי.’

"נדמה היה לי (אמרה האחות הרחמנייה) שהוא מעוות את פניו אלי, משל כאילו לועג לי; השתדלתי לומר דבר, אבל הוא הוסיף לעוות את פניו עוד יותר והתחיל להעלם. במאמץ רב השתחררתי מכבלי שנתי, נרעשת מחלום חי כל כך. התפללתי למענו וגם למען הבחורה הזאת, ואגיד לך, זה העסיק אותי כל היום. בלילה שלאחר מכן התקשיתי להירדם; אבל משגברה עלי שנתי, הוא היה לפני כאילו מצפה לי. שוב ישב על המדרגות ההן, וראשו מורכן; נראה היה שהוא עצוב וחסר מנוחה. מאחורי הצריף ההוא שחקה הרוח בקמת השדה שדמתה לתירס או לסוף הגדל בביצה.

"‘זה לא תירס,’ אמר לפתע, 'זה סלק סוכר. נדמה לי שבמשך שנים רבות קניתי סלק באיים ושרפתי ממנו רום, aguardiente, כפי שאומרים שם, אבל זה לא העניין המרכזי. במציאות לא הייתי אלא נער לא בוגר שברח אל רחבי העולם. מרגיז אותי שתיארתי לך את הדבר באורח לא לגמרי הולם, וחשוב לי לתקן את הרושם השלילי שנוצר אצלך. למשל, אני יודע שאת מאשימה במידת מה את הבחורה; את נוטה לראות במה שסיפרתי לך על התנהגותה חולשה למול ניסיון וסיפוק חוטא של יצרי הגוף. אילו הדבר היה כך, לא היה בראייתי בה מידה גדושה של יושר וסבלנות של אהבה מושלמת אלא תעתועי לבו של צעיר מאוהב; אלא שאז, אחות, היתה אותה אהבה מושלמת קיימת בתוכי, בלא שהייתי מודע לכך, ובריחתי היתה טירוף גמור. בריחתי היתה בלתי נתפסת, ובלתי נתפסת היתה נשארת כל חיי. אני יודע, זאת הוכחה המכונה הוכחה עקיפה. את יכולה לטעון שחיי אדם הם בלתי נתפסים ואי אפשר להסבירם; אבל אני רואה שאת לא סבורה כך.

"'בידי עוד הוכחה עקיפה שמה שתיארתי לפנייך הוא נכון. ההוכחה הזאת היא אורח חיי שניהלתי מאז אותה בריחה תמוהה. בה עשיתי מעשה של מורך לב שאין לו שיעור; מן הסתם הפרתי בה איזה סדר טבוע ועמוק, כי מאותו רגע רבצה עלי קללה. אני לא מתכוון לתלאות שפקדו אותי, אלא לכך שמאותה עת נשללה ממני יציבות והתמדה. אומר לך, אחות, שמאז חייתי חיים רעים; חיים שלא נח עליהם שום חסד; חיי אדם שלא מצא סליחה. אני אומר זאת במלים שלך; אשר לי, אני אדם בעל גישת חולין והייתי אומר זאת כך: חייתי חיי הרפתקן וחזיר, כלב שאבד, סוכן רמאי, ואלוהים היודע איזו זוהמה ותעתועים עוד תוכלי לשוות לנגד עינייך; וכל זאת כיון שברגע נתון כשלתי ברוב בושה. הייתי ריקא, בלתי בשל בפנימיותי מכדי להתייצב מול – כאשר נתקלתי בשלמות החיים – חכי, איך אומר: אני חושב על משהו שהוא סדר ויציבות, פתרון, תקפות, רוגע של דברים המוכרעים לצמיתות. אם מציאות פירושה מה שיש, ולפיכך מתמשך, אזי ברחתי מפני המציאות. היתה זאת בריחה ארורה, כי כבר לא מצאתי אותה. את לא יודעת, אחות, עד כמה נבוב וקיקיוני הוא הרוע; עליו להתחדש תדיר, אך עמלו לשווא: במה שרעוע אין אדם יכול למלא את עצמו; והכופר בעיקר, הרוצח, החמדן או הנואף חי חיים קרועים ובלתי יציבים באורח מוזר. אה, אין אני מסוגל עוד להרכיב את חיי; הם קיימים שברים־שברים, חתיכות־חתיכות, אבני חצץ שאינם טובים להרכיב מהם שום תמונה. לשווא, לשווא אנחנו מתעסקים במעשי ידינו הקטנים והרעים; הם חסרי הקשר וחשוכי סדר, שבבים גרידא ותוהו ובוהו שאין להם ראש ואין להם רגל. ככה זה, ככה זה, אמן; אבל את מן הסתם תקראי לזה מוסר כליות.

‘אני יכול להראות לך את כיסיי; הם היו לפנים גדושי זהב. אני יכול לערטל לפנייך את כתפיי; רואים בהם שרידי הצלפות שוט ושיני בנות תערובת. געי כאן; הכבד שלי נפוח ונוקשה מרוב שתייה. פעם חליתי בקדחת אדומה ופעמים רדפו אחריי ברובים שלופים בתור עריק. יכולתי לספר לך חמישים קורות חיים, וכולם שקר; נותרו אחריהם רק צלקות. כאן הבקתה שבה שכבתי חולה על סף המוות, ולבדי כמו חתול ירוי; ספרתי את מהלכי חיי ולא יכולתי להגיע לסוף החשבון; נדמה לי שבדיתי את כולם בהתקפי החום; היו אלה חלומות זימה נוראים. עשרים שנה או משהו כזה, והכל חלומות מבולבלים, בלא שחר, הבורחים ממני והלאה. אז הביאו אותי לבית חולים ו־nurses בחלוקים לבנים הניחו עלי תחבושות קרח. אלוהים, כמה טוב זה עשה לי, כמה זה קרר אותי; תחבושות וחלוקים לבנים והכל – את מבינה, כאילו למישהו איכפת ממני; אבל אז כבר נכנס בי המוות.’"


 

פרק י'    🔗

“הייתי אומרת: אצבע אלוהים,” העירה האחות הרחמנייה. “מחלה היא אזהרה, והכנסייה צודקת בזה שהיא משגרת את משרתיה אל מיטות החולים, שישמשו להם מורי דרך בפרשת הדרכים הזאת. אלא שבימינו מפחדים הבריות יתר על המידה מהחולי והמוות, ולכן אינם מבינים את האזהרה שבדבר ואינם יודעים לקרוא את דבר ה”מנה, מנה, תקל ופרסין" הנכתב ביד האש של הכאב.

"ובכן, הוא אמר, 'אז כבר נכנס בי המוות. הוציאו אותי מהגרוע ביותר, אבל שכבתי כמי שקרביו בחוץ, חלש כמו זבוב. אני לא יכול לומר שיראתי את המוות; רק התפלאתי שאני מסוגל, שאני בכלל יודע למות, כלומר, לעמוד במשימה כה חשובה ומרחיקת לכת; ניצבתי מול המוות כמול משימה שאינני יכול לה. היה נדמה לי שדורשים ממני משהו גדול, כבד ומכריע מדי, וכאילו אין תוחלת בניסיון להתגונן מפני זה בטענה שזה גדול עלי; על כן חשתי אי בטחון קיצוני וחרדה. מוזר, לפני כן פגשתי את המוות פעמים כה רבות, ואלוהים עדי שחיי היו סוערים ולעתים די מסוכנים; אלא שעד אז היה מלאך המוות בעיני רק דמות הכרוכה בסיכון או במקריות, יכולתי ללעוג לו או לעמוד בפניו; אבל כעת הוא הופיע ככורח וכפתרון בלתי נתפס, אך תקף לעילא וצמית. לרגעים תקפה אותי חולשה ואדישות, ואמרתי לו: טוב, אני אעצום את עיני ואתה תעשה את זה בלעדי, אבל מהר; אני לא רוצה לדעת כלום. פעמים אחרות כעסתי על מורך לבי הילדותי. הרי זה כלום לא, אמרתי בלבי; זה לא כל כך קשה; זה רק סוף. לכל הרפתקה יש סוף, וזה רק עוד אחד. אבל המוזר הוא, ככל שהתעמקתי בזה, לא יכולתי לתאר לעצמי את המוות כסוף, קאט, כמו שאתה גוזר חוט. התבוננתי אז במוות די מקרוב, וראיתי אותו כמשהו רחב וצמית; אינני יכול לומר מה, אבל זה מרחב עצום בזמן, כי המוות הוא צמית. אומר לך, דווקא את הצמיתות הזאת יראתי נורא; חשתי מתוך מפח נפש, שלזה אני לא מסוגל; מימי הלא לא עשיתי דבר שהאריך ימים ולא חתמתי על חוזה שחייב אותי לזמן ארוך. היתה לי מפעם בפעם הזדמנות להתיישב ולחיות בהגינות ובלא מאמץ יתר, אבל בכל פעם הרגשתי בי אי רצון חריף ובלתי ניתן לכיבוש; סברתי שזה סימן היכר של אופיי הדורש שינוי מתמיד, קרטוע ואיים רחוקים. ועכשיו, עכשיו עלי לחתום על חוזה לצמיתות? הייתי רטוב מזעה קרה ונאנחתי מאימה. זה הלא בלתי אפשרי, זה לא בשבילי, זה לא בשבילי; אלוהים שבשמיים, עזור לי, כי אני עוד לא בשל להחליט החלטה תקפה לצמיתות. אה, כן, אילו אפשר היה למות לניסיון, נגיד לשלושה חודשים, אולי חצי שנה – בסדר, הנה ידי; אבל אל תדרוש ממני לומר לך: כך, עכשיו אני שלך.

"'וזה, אחות, זה היה כמו הבזק ברק או התגלות. שוב ראיתי אותה, את הנערה של אז, נחה מלאת שמחה ובטחון ואומרת חרש: כך, עכשיו אני שלך. ושוב ניצבתי קטן ומוכנע למול אותה החלטה לחיות, כפי שרעדתי באורח מגוחך למול ההחלטה למות. והתחלתי להבין, שממש כמו המוות – גם החיים קרוצים מחומר הקבע, שהם ניחנים, בדרכם ובאמצעיהם הדלים, בכוח רצון ובאומץ לשרוד לצמיתות. אלה שני חצאים, המשלימים ונועלים זה את זה. כן, ככה זה: רק חיים מקריים ושסועים נבלעים על ידי המוות; בעוד שחיים מלאים ומשמעותיים מגיעים במותם לידי השלמה. שני חצאים הנסגרים לכדי נצח. כיון שהייתי בדליריום, ראיתי לפני כאילו שני חצאי כדור חלולים שיש להצמידם זה אל זה בכדי שייסגרו; אלא שהאחד היה מרוט ולחוץ, וסתם שבר כלי, וככל שניסיתי להתאימו, הוא לא התאים לחצי האחר, החלק והמושלם, הלא הוא המוות. צריך לתקן את זה, אמרתי בלבי, שהשניים יתאימו יחד; כך, ועכשיו אני שלך.

"'ואז, אחות, בדיתי את חיי; אני אומר בדיתי, כי פרטים הרבה לא התאימו לכלום ואחת דתם להיפסל, ומאידך חסרו דברים מהותיים ומשלימים. גם במסכת נעורי היה הרבה מה לתקן, אבל בזה לא התעכבתי יתר על המידה; החשוב ביותר היה, והווה, שבמציאות האמיתית, כלומר זו שלא היתה ובכל זאת איכשהו היתה, לא כהתרחשות אלא כמשמעות – נאמר כמו דף שנקרע מספר – אלוהים אדירים, מה רציתי לומר? זה בגלל הקדחת. כן, החשוב הוא שבמציאות האמיתית התרחשו הדברים אחרת, אחרת לגמרי, את מבינה? כלומר אמורים היו להיות אחרת, זה הדבר החשוב; וההיסטוריה האמיתית כפי שהיתה צריכה להיות, היא – היא – ' שיניו נקשו, אך הוא התגבר בכוח. ‘את זוכרת שסיפרתי לך,’ הוא גמגם, 'שסיפרתי לך כיצד היא שכבה והיא אמרה: כך, עכשיו אני שלך. זאת אמת לאמיתה, אחות, אחר־כך זה היה צריך להתרחש אחרת. עכשיו אני יודע, כי נכנסו לתוכי גם המוות וגם החיים. אני צריך הייתי לומר, את, כן, כך הייתי צריך לומר, ככה זה, השבח לאל; את שלי ואת תחכי, ואת תמתיני עד שאחזור כשהחיים והמוות בתוכי. את הלא רואה שאני עוד לא בשל דיי לחיות. עדיין אני לא שלם עד כדי קיומי לצמיתות, לא אמיץ דיי להחליט; עוד אינני מיקשה אחת כמוך, כמוך. תגידי בעצמך, מה תעשי עם ערימה שכזאת? הלא אני עצמי אינני יודע מה יצמח ממני, לא יודע היכן ראשי והיכן רגליי. מה יש לדבר, את, את נצחית, את יודעת הכל מה שנחוץ לדעת, את יודעת שאת שייכת; אבל אני – '

"הוא רעד בכל גופו, כאשר דיבר. ‘חכי, גם אני אבוא ואומר: אני שלָך. אה, אחות, את מבינה, היא ידעה זאת, היא הבינה גם משלא אמרתי זאת. ולכן היא אמרה: לא, לא עכשיו, רק בפעם אחרת. פירושו של דבר, שעלי לחזור, אמת? תגידי, תגידי בעצמך, פירושו של דבר שהיא תמתין לי, הלא נכון? לכן היא לא נפרדה, לכן לא ראיתי אותה הולכת. אני אחזור ושני החצאים יפלו זה על זה כמו החיים והמוות; כך, עכשיו אני שלך. אין שום מציאות אמיתית זולת מה שצריך להיות.’ הוא נשף לרווחה כמו אדם שהוקל לו ללא גבול. 'יתאחו האהבה, המוות, החיים, הכל שבתוכי הכרחי ללא תנאי. הנה אני לפנייך, רק עכשיו אני במקומי שלי; הדבר היחיד הבטוח הוא להשתייך. את עצמי כל־כולי מצאתי בכך שאני שייך למישהו. השבח לאל, השבח לאל, לבסוף אני כאן.

‘לא, הניחו לי, אני לא יכול לחכות, אני חוזר. והיא רק תחייך, כך, עכשיו אני שלך; כבר לא אפחד, לא אכסה אותה, אני כבר בא, אני כבר בא; אני יודע שהיא כבר קורעת את שרוכי בגדיה ומתירה את כפתוריהם. מהר, מהר, אתם יודעים שעלי לחזור! לזה אתם קוראים סערה? מה אתכם, אני יודע מה זה ציקלון, אני ראיתי את עמודי רוחות המערבולת; הרוח הקלילה הזאת איננה מהירה דיה לשאת אותי ליעדי. אתם לא רואים אותה, כיצד היא ממש עפה לתוך זרועותיי, מרכינה ראש ועפה, זהירות, שלא נתנגש במצחינו ובשינינו, זהירות, את נופלת עלי ואני נופל עלייך, כמה שאת כמהה, כמה את סוחפת אותי אל בין כתפייך!’ לפתע הוא התחיל להזות מתוך קדחתו. 'מה, למה הטייס הזה טס לתוך החלל הריק? אחות, תגידי לו שזה לא שם, תגידי לו שעליו לחזור! או לא, לכי אליה ותאמרי לה, תמסרי לה שאני חוזר! את הלא יודעת שהיא מחכה! למען שם שמיים אני מבקש, תגידי לה שאני בדרך, רק שהטייס הזה ימצא מקום לנחות בו; לא יכולתי לכתוב לה, אני לא יודע איפה היא – ' הוא הרים אלי עיניים מיואשות, מלאות אימה. 'מה – מה את ככה – למה שלא תגידי לה? עלי נגזר לטוס סביב סביב, כל הזמן במעגלים; ואת ממצמצת אלי בעינייך ולא רוצה למסור לה כלום, כי – – ' פתאום התחיל להשתנות לנגד עיני, ראשו היה עטוף בקסדה עשוית תחבושות והוא רעד נורא; הבנתי שהוא מתפוצץ מצחוק. 'אני יודע, את נזירה רעה, קנאית ומגעילה; את זועמת עליה כי היא אהבה. את לא צריכה לקנא; שתדעי אני אותו יום כשלתי גם בצד זה של העניין. אולי דווקא בשל כך התנהגתי במורך לב כזה. שתדעי לך, פעמים אחרות – '"

האחות הרחמנייה עצרה כשמבט עיניה השקטות נעצב. “אחר־כך הוא חילל שם שמיים וקילל, כאילו השטן דיבר מגרונו. הוא פלט זרם של גידופים ודברי נאצה – שאלוהים ירחם עלי.” היא הצטלבה. “הדבר הנורא מכל היה שהמלים האלה יצאו מתוך קסדה שלא היו בה לא פה ולא עיניים. אני כל כך פחדתי שהתעוררתי. אני יודעת, היה עלי לקחת מחרוזת תפילה ולהתפלל לעילוי נשמתו; אבל במקום זאת הלכתי למספר שש למדוד לו את החום. הוא שכב בחוסר הכרה והחום הגיע לארבעים ושלוש עשיריות; והוא רעד וקדח.”


 

פרק י"א    🔗

עכשיו זה רק שלושים ושמונה שבע; הוא ממלמל מתוך קדחתו והידיים החבושות מתנועעות באי שקט על פני השמיכה. “האם את יודעת, אחות, מה הוא אומר?” שואל הכירורג. האחות הרחמנייה מנידה ראשה לשלילה, שפתיה חתומות.

“הוא אומר יֶסֶר,” אמר לפתע הזקן שבמיטה השכנה. יֶסֶר, הוא אומר. יֶסֶר.

Yes, sir תפס הכירורג. ובכן, דובר אנגלית.

“וגם אמר מניאנה,” נזכר הזקן. “מניאנה או מניאניה.” הזקן צחקק בקול צרוד. “מניאניה, מניאניה. כמו תינוק בעריסה.” זה היה בעיניו איכשהו מצחיק נורא, והוא כמעט נחנק מרוב צחוק, עד שהשמיע קול רשרוש מחזהו; והיה צורך לרסן אותו.

ועוד אין שום ידיעה, מי הוא בעצם. המשורר מתקשר שלוש פעמים ביום בטלפון, ‘האלו, האם יש לכם פרטים נוספים?’ ‘לא. לא יודעים כלום.’ ותגיד בבקשה, מה מצבו? ־ נו, האם אפשר למשוך כתפיים בטלפון? בינתיים עוד חי.

אחרי הצהריים החום ממשיך לרדת, אלא שהחולה (או לפחות כל מה שניתן לראות ממנו) נראה צהוב משהיה קודם, והוא משהק. אולי יש לו איזו פציעה בכבד – או שמא זה icterus, שוקל הכירורג, ולשם בטחון הוא קורא לעזרה את הרופא הפנימי המפורסם. הלה היה זקן ששמו הלך לפניו, עליז ורוד פנים, רב דיבורים, וברוב שמחה הוא כמעט מחבק את האחות הכבודה. כן, כן, אנחנו שנינו עברנו יחד אי אלה מקרים קשים לפני שהעבירו אותך לכירורגית, אה? הכירורג מתאר לו, פחות או יותר לטינית, את ה־Casus בקול עמום, המומחה לרפואה פנימית מתבונן מבעד משקפיו המוזהבים בגוף העשוי מצמר־גפן ותחבושות. “ראוי להתכבד,” הוא אומר בנימת הערכה ומתיישב בקצה המיטה. האחות הרחמנייה מסירה דומם את השמיכה. הפנימאי רחרח והרים את מבטו. “סוכר?”

“מאין אתה יודע?” נהם הכירורג. “אני כמובן הוריתי לעשות לו בדיקת מימיו… האם אין שם דם. הם מצאו גם סוכר. אתה מאבחן את זה לפי הריח?”

“בדרך כלל אינני טועה,” אמר הפנימאי. “אצטון אפשר לזהות. תשמע, ה־ars medica שלנו היא בחמישים אחוז אינטואיציה.”

“אני לא סומך על זה,” אמר הכירורג. “אני רק… כאשר אני רואה חולה בפעם הראשונה, אני מרגיש מייד: את זה לא הייתי רוצה לחתוך, אפילו לא יבלת בבוהן. לזה כאן קרה משהו, אמבוליה או משהו כזה. אבל למה – את זה אני לא יודע.”

הפנימאי החליק בעדינות בכף־ידו ובאצבעותיו על גוו של האיש המעולף. “הייתי רוצה לבדוק אותו,” הוא אמר בצער, “אבל צריך לתת לו מנוחה, מה?” בזהירות, כמעט בעדינות הוא הניח את אוזנו הורודה על החזה, כשמשקפיו הקטנים מורמים אל מצחו. דומיה, אפשר לשמוע את הזבוב על שמשת החלון. לבסוף התיישר. “אבל הלב הזה רצוץ למכביר,” הוא נהם, "הוא יכול היה לספר סיפור ראוי להתכבד. ואונת הריאה הימנית לא בסדר. הכבד מוגדל – "

“מדוע הוא כל כך צהוב?” שאל לפתע הכירורג, כמו נחפז.

“את זה גם אני הייתי רוצה לדעת,” אמר הפנימאי, שקוע בהרהורים. “והחום שככה ירד – תראי לי את מימיו, אחות.” האחות הגישה לו דומם כלי שבו היו כמה טיפות של שתן חום וסמיך. “תגיד לי,” אמר הפנימאי כשגבותיו מורמות, “מאין קיבלתם את האיש הזה? אה, כן, אתם לא יודעים מאין הוא נפל מהשמיים. היתה לו צמרמורת כאשר הביאו אותו?”

“היתה,” אמרה האחות.

נדמה היה שהפנימאי סופר עד חמש. “חמישה ימים, לכל היותר ששה,” נהם. זה כמעט לא ייתכן. האם היה יכול להגיע לכאן… נאמר, מהודו המערבית… תוך חמישה או ששה ימים?"

“בקושי,” סבר הכירורג. “כמעט בלתי אפשרי. אלא אם טס דרך האיים הקנריים או משהו כזה.”

“אז זה לא בלתי אפשרי,” אמר הפנימאי בנימת נזיפה. “תגיד לי, באיזה מקום אחר הוא היה חוטף fiebre amarilla?” (הוא ביטא את זה אמריליה, כאילו טועם על לשונו את המבטא.)

“איפה היה חוטף מה?” שאל הכירורג כלא מבין.

Typhus icteroides“. קדחת צהובה. אני ראיתי בכל ימי חיי רק מקרה אחד; זה היה לפני שלושים שנה באמריקה. עכשיו הוא עובר את ה־phase trompeuse בדרך לשלב הצהוב.”

נראה שהכירורג לא שוכנע. “תגיד,” הוא אמר בהיסוס, “אולי זאת יכולה להיות מחלת וייל?”

“בראוו, קולגה,” אמר הפנימאי. “יכולה. האם אתה מציע שננסה את זה על שפן־ניסיון? זה היה משהו בשביל האסיסטנט שלי בעל הבלורית, הוא משוגע לענות את שפני הניסיון. אם שפן הניסיון יישאר חי ושמח בחלקו, אז אני צודק. ואני הייתי אומר,” הוא הוסיף בצנעה, “שאני צודק.”

“על פי מה?”

הפנימאי הניף את ידיו. “אינטואיציה, חבר. מחר החום שוב יעלה ויגיע שלב ה־vomito negro. אני בהחלט אשלח אליך את הבחור ההוא, שיכין לנו תמונת דם.”

הכירורג גרד במבוכה את עורפו. “ו־ ותגיד, מה זה הקדחת האדומה?”

“קדחת אדומה? אה, fiévre rouge. זאת קדחת האנטילים.”

“רק בהרי האנטילים?”

“אנטילים. הודו המערבית, אמזונס. מדוע?”

“סתם כך,” נהם הכירורג, וזרק מבט של פקפוק לעבר האחות הרחמנייה. “אבל הקדחת הצהובה מופיעה גם באפריקה, הלא כן?”

“בניגריה וכך, אבל זה לא מקום מוצאה. אם אומרים לי קדחת צהובה, אני מתאר לעצמי את האיטי או פנמה – ממש כתיאור נוף, דקלים והכל.”

“אבל איך הוא יכול היה להגיע עם זה עד הנה,” הרהר הכירורג בדאגה. “זמן ההבשלה הוא חמישה ימים, נכון? ובמהלך חמישה ימים – אלא אם הוא טס כל הזמן.”

“אז טס,” אמר הפנימאי, כאילו כיום כבר אין בכך רבותא.

“בלי ספק הוא מיהר נורא, נכון? השד יודע מה הריץ אותו כל כך.” הוא תופף באצבעותיו על לוח המיטה בקצב מטורף. “אני חושב שהוא כבר לא יספיק לומר לכם מה הריץ אותו. הלב הזה במצב גרוע, ועל האיש עבר כבר הרבה.”

הכירורג הניד קלות את ראשו ושלח במבטו את האחות הרחמנייה אל מחוץ לחדר. “אני אראה לך משהו,” אמר אחר־כך וחשף את ירכיו של המעולף; קרוב למפשעה נראו ארבע צלקות מסודרות בחצי עיגול, קשות ולבנות, אחת מהן מוארכת כמו צלקת של חתך. “אתה יכול להרגיש במגע אצבעות כמה הפצעים האלה היו עמוקים,” הוא הצביע, “כל הזמן הוגעתי את מוחי ממה זה יכול היה להיות –”

“נו, ו־?”

“אם הוא היה באזור הטרופי, זה יכול היה להיות ממגע של טלף – טלף של איזה חתול. תסתכל באיזו עווית נתקעו הטלפיים האלה בבשר. אבל טלף של נמר היה צריך להשאיר סימנים יותר גדולים; אולי זה יגואר – זה היה מצביע על אמריקה.”

“ובכן, אתה רואה.” הפנימאי תקע תקיעה גדולה של ניצחון לתוך ממחטתו. "יש לנו כבר נתח הגון של קורות חיים: מקום העלילה: הודו המערבית. מהלך חיים: צייד והרפתקן – "

"וגם ימאי. בפרק ידו השמאלית יש מתחת לתחבושת קעקוע של עוגן. מוצאו מהשכבות הקרויות מבוססות: כפות רגליים צרות יחסית – "

“כלל הגוף, הייתי אומר, של אדם אינטליגנטי. אַנַמְנֶזָה: שתיין, בעליל מכור לאלכוהול. מחלת ריאה נושנה שהתעוררה לאחרונה מחדש, נאמר בעקבות אינפֶקציה מלווה בחום. שתדע, לי נראית הקדחת האדומה כסבירה בהחלט.”

עיני הפנימאי אורו משמחה. “וה־framboesia הטְרוֹפִּית המצולקת. אה, חבר, זה כמעט מחזיר אותי לנעורי שלי. ארצות רחוקות, יגוארים, חצים מורעלים ודברים כאלה! איזה סיפור! בחור המשוטט בעולם כולו, הולך להודו המערבית – למה? איזה שד מביא אותו לשם? ככל הנראה בלא מטרה, אם לשפוט לפי תוואי הנסיעה של החיים. קיומו מוזר וחסר מנוח, לבו משומש נורא יחסית לגילו; שותה בשל ייאוש וצימאונם של חולי סכרת – בן־אדם, אני רואה את מהלך החיים הזה לנגד עיני.” האיש הזקן שפשף את קצה אפו מרוב מאמץ לחשוב. “ואחר־כך השיבה המבוהלת המוזרה, המרדף המטורף הזה אחרי משהו – ואי שם על סף המטרה הוא ימות מקדחת צהובה שהוזרקה לו על ידי איזו stegomyia fasciata עלובה וקטנה, כנראה ביום האחרון לנדודיו שם למטה.”

הכירורג הניד את ראשו לשלילה. “הוא ימות מזעזוע מוח ופגיעות פנימיות. תשאיר אותו לי.”

“הקדחת הצהובה נדירה במקומותינו,” התגונן הפנימאי. “הנח לו, חבר, שיהיה לו סוף מפורסם, שיעזוב את העולם הזה כמקרה X יחיד במינו וראוי לתשומת לב. האם הוא לא נראה, עם הראש הגדול הנתון כולו בתחבושת, בלא פנים ושם, כמו מסכה האמורה לייצג סוד כמוס?” הפנימאי כיסה בעדינות את הגוף חסר ההכרה. “מסכן, אתה עוד תספר לנו לא מעט כאשר נסתכל פנימה; אלא שאז יהיו כבר תולדות חייך חתומות.”


 

פרק י"ב    🔗

בבוקר שוב עולה החום. שלושים ושמונה ומשהו, והתחבושות סביב לפה השחירו כאילו מדם מוקא. החולה הצהיב כחוק, והוא בעליל בדרכו מטה, כפי שאומרים. “אז מה,” שואל הכירורג את האחות הכבודה, “הלילה כלום – הלילה לא חלמת עליו?”

האחות הרחמנייה נענעה ראשה לשלילה נמרצת. “לא. אני התפללתי, וזה עזר.” אמרה והוסיפה בארשת רצינות: “מלבד זאת לקחתי ליתר בטחון שלוש גלולות ברומיד.”

אותו רגע נכנסה אחות אחרת והודיעה שהחולה במחלקה, זה עם המורסה בצוואר, קיבל חום ומשהק, לא מדבר והולך ונחלש. בהמהום של עצבנות רץ הכירורג לחדרו של הרואה־בנסתר, מלווה בכנפי חלוקו הלבן המתנופפים. הרואה־בנסתר שכב, עיניו עצומות ואפו הזדקר בדקות פתטית אל התקרה.

“מה עניינך לקבל עכשיו חום,” צעק הכירורג. “תַרְאֶה!” זה הגיע לשלושים ושמונה ומשהו; הכירורג הסיר, בכעס עצור, את התחבושת, אבל הפצע היה נקי, יפה להפליא, שום דלקת מסביב. ובכלל, שום כלום, רק עינים קצת צהובות ושהקת. הכירורג משרך לאט את דרכו לאורך המסדרון, ונכנס שוב למספר שש; שם ניצב הפנימאי המפורסם מעל למיטתו של מקרהX, מוקף ארבעה רופאים מתמחים בחלוקים לבנים, ומרצה על “fiebre amarilla” כאילו הוא מלטף את השם הזה. “קולגה,” הוא פנה אל הכירורג, “לא יועיל שום דבר, אתה חייב להשאיר את הפאציינט הזה קצת בידינו, הפנימיים. מקרה כזה נדיר ויפהפה! חכה־חכה, יבואו לך הנה כל אנשי הפקולטה, עם כל מאורות המדע; היית צריך לתלות מעל לראשו לפחות הינומה וכתובת מעוטרת בענפי אשוח: ברוך הבא אל ביתנו, או משהו כזה.” תקע בממחטתו כמו בחצוצרה. “ברשותך האדיבה ניקח ממנו טיפת דם. אדוני הסגן, תגיד לעוזר הראשי שייקח דוגמת דם מהחולה.” לאחר שהפקודה הגיעה בצינורות הפיקוד לידי העוזר הראשי, שעמד ליד מרפקו השמאלי של המומחה הגדול, גחן הצעיר בעל הבלורית מעל לאמת זרועו של המעולף וניקה אותה בחתיכת צמר גפן.

“כשתגמור,” נהם הכירורג קלות באוזני הפנימאי, “הייתי צריך אותך לרגע.” אלא שהדוקטור הזקן לא מיצה כל כך מהר את התלהבותו מהקדחת הצהובה והשיח בה עוד כאשר הכירורג סחב אותו לחדרו של הרואה־בנסתר. “כך,” הצהיר הכירורג, “ועכשיו תגיד לי מה יש לבנאדם הזה.” האדון הזקן פלט נשיפה חדה והסתער על החולה בכל הפקודות הקצרות ומישושי ידיו השקטים של אומנותו. לנשוף, לא לנשום, נשימה עמוקה, לשכב, לומר אם כואב ודברים ידועים שכאלה. לבסוף חדל מזה, שפשף ברגעי ספק את קצה אפו והביט בחשדנות בפניו של הרואה־בנסתר. “מה צריך להיות לו?” אמר. “כלום אין לו, הכל נקי. ניאורופת רציני,” אמר בלא התחשבות. “אבל מה מסתתר מאחורי החום – את זה אני לא יודע.”

“אתה רואה,” רעם הכירורג על הרואה־בנסתר. “עכשיו, בנאדם, תגיד לנו, מה כבודך בעצם מואיל לעשות.”

“כלום,” ניסה הרואה־בנסתר להכחיש. “בעצם, אולי זה קשור למקרה ההוא, אתם לא חושבים?”

“איזה מקרה?”

“האדם הזה מהמטוס. עליכם לדעת שאני עוסק בו כל הזמן… יש לו שוב חום?”

“אתה ראית אותו?”

“לא ראיתי,” מלמל הרואה־בנסתר. “אבל אני חושב עליו… כלומר אני מתרכז בו. תבינו, נוצר קשר שכזה. זה מתיש נורא.”

“עליך לדעת שהוא רואה־בנסתר,” העיר הכירורג מהר. “ואתמול לא היה לך חום?”

“היה. אבל אני הפסקתי את זה מפעם בפעם, ואז החום ירד. את זה אפשר לכוון בכוח הרצון.”

הכירורג התבונן במבע של שאלה בפניו של עילוי הרפואה הפנימית, אך הלה שפשף את זקנו והרהר. “ומה בדבר כאבים?” אמר לפתע, “כאבים לא הרגשת בכלל? אני מתכוון לכאבים שהיו לאדם האחר.”

“הרגשתי,” אמר הרואה־בנסתר קצת בביישנות ובאי־רצון. “כלומר, אלה היו כאבים נפשיים בטהרתם, אפילו שהיו ממוקמים בחלקי גוף ספציפיים. זה כל כך קשה לתאר בדייקנות,” התנצל בביישנות. “אני הייתי קורא לזה כאבים נפשיים.”

“איפה?” היכה הפנימאי.

“כאן,” הצביע הרואה־בנסתר. “אהה, באזור העליון של הבטן. נכון.” הפנימאי פלט נהמה קלה של שביעות רצון. “ומה כאן בדופן הבטן?”

“כזה לחץ, והרגשת הקאה קרבה.”

“די מתאים,” נהנה הפנימאי, “ומה עוד?”

“כאב ראש נורא. כאן מאחור – ובגב. כאילו שברו אותי לשניים.”

“Coup de barre”, התפרץ הדוקטור הזקן בהנאה רבה. “בן־אדם, זהו Coup de barre! אמרת את זה ממש בול! זאת היא הקדחת הצהובה, כמו שהיא כתובה בספר.”

הרואה־בנסתר נבהל. “זה הלא… האם אתה חושב שאני יכול לחטוף את זה?”

“איפה!” העווה הפנימאי את פניו, “אתה יכול להיות שקט; לנו אין פה היתוש השייך לעניין. סוּגֶסְטִיָה,” העיר למבט־של־שאלה מצד הכירורג, וככל הנראה היתה לו הרגשה שמלה זו פותרת את הסוגיה באורח משביע רצון. “סוגסטיה. לא הייתי מתפלא לוא נמצאה אצלו בשתן טיפת חלבונים ודם. אצל אנשים היסטריים,” אמר, “אסור להתפלא מכלום; הם מסוגלים להרבה – תפנה אל האור!”

“העיניים שלי דומעות כל כך,” התגונן הרואה־בנסתר. “אני לא יכול לסבול את האור.”

“בסדר, בחור,” שיבח אותו הפנימאי. “תמונה קלינית נכונה, חבר. אתה אוצר בלום של כושר אבחנה, וניחן בכושר הסתכלות. אני מתכוון להסתכלות בעצמך. אתה היית יכול להיות פאציינט טוב. אתה לא היית מאמין עד כמה אי אלה בני אדם לא יודעים לומר איפה ומה כואב להם.”

הרואה בנסתר חש בעליל מוחמא בהתבטאות הזאת. “וכאן, דוקטור,” הראה בביישנות מה, “כאן אני מרגיש תחושת חנק משונה שכזאת.”

“לחץ אפיגאסטרי,” הסכים הפנימאי, כאילו הוא בוחן תלמיד לרפואה. “מצויין.”

“ובפה,” נזכר הרואה־בנסתר, “הרגשה כאילו הכל נפוח.”

הדוקטור הזקן תקע שוב תקיעה גדולה של ניצחון. “אתה רואה,” הוא העיר כלפי הכירורג, “יש לנו אם כן כל הסימנים של Febris flava. האבחנה שלי מתאמתת. ואם נביא בחשבון,” הוא אמר בנימה סנטימנטלית, “שכבר שלושים שנה לא ראיתי קדחת צהובה… שלושים שנה הן פרק זמן ארוך.”

הכירורג היה פחות מרוצה ושלח מבט זועם אל הרואה־בנסתר, שנח, מרוגש וסחוט. “אבל בשבילך זה לא בריא, האקספרימנטים האלה,” הוא גער בו בארשת מחמירה. "אני לא אשאיר אותך פה, לך לך הביתה. אתה היית רוכש בדרך הסוגסטיה את כל המחלות של כל בית החולים. בקיצור, ארוז את מברשת השיניים שלך ו־ " הצביע באגודלו אל עבר הדלת.

הרואה־בנסתר הנהן מלנכולית לאות הסכמה. “אני לא הייתי עומד בזה,” הוא הודה חרש. "אתם לא יכולים לתאר לעצמכם את מידת השחיקה הנפשית. אילו הוא… המישהו הזה, אותו X, היה בהכרה, אפשר היה לראות את הכל בבירור… כאילו זה כתוב שחור על גבי לבן. אבל בחוסר הכרה עמוק שכזה – " הרואה־בנסתר הניד את ראשו לשלילה. “עבודה נוראה, כמעט חשוכת תקווה. שום דבר מוחשי, שום תרשים” – הוא הצביע באצבעותיו הדקות באוויר. “ונוסף לכך התקפי החום הגבוה, בלבול כזה אפילו בתת־ההכרה – הכל מבולבל וחסר הקשרים. יחד עם זה הוא היה נוכח כאן, ונוכח לעילא, כל אחד חושב עליו, אתם, האחיות, כולם.” בפניו של הרואה־בנסתר הופיעו סימני ייסורים עמוקים ומרוכזים. “אני חייב ללכת מפה, אחרת הייתי משתגע.”

הפנימאי הקשיב בעניין רב, ראשו שמוט קצת לצדו. “ומה,” אמר בלשון סתמית, “האם למדת עליו משהו?”

הרואה־בנסתר התיישב והדליק לעצמו, באצבעות רועדות, סיגריה. “משהו,” הוא נשף בהקלה את העשן. “אילו למדתי משהו, תמיד יישארו חללים ריקים ונקודות אי־בטחון.” הניד את ידו. “ללמוד ולהכיר, זה לגעת באיזה סוד. אם אתה רוצה לדעת, האם נתקלתי בשאלות פתוחות ונקודות אי־בטחון, ובכן זה כן, את זאת למדתי. אני יודע, היית רוצה שאספר לך, אבל אתה לא רוצה לשאול.” שעה קלה הרהר בעיניים עצומות למחצה. “ואני רוצה להיפטר מזה. אם אספר, אוכל לפרוש מזה – להניח לזה, כפי שהואלת להתבטא. האדם לעולם איננו מתפטר מדברים שעליהם הוא שותק.”


 

סיפורו של הרואה־בנסתר: פרק י"ג    🔗

הרואה־בנסתר ישב על מיטתו, ברכיו הרזות משוכות עד סנטרו, כולו רזון גרוטסקי בפיג’מת הפסים שלו, והוא התבונן לריק כאילו הוא פוזל. “קודם הייתי צריך לעמוד על המתודה ועל אי אלה מושגים,” התחיל בהיסוס. “נניח – תארו לכם עיגול – עיגול עשוי חוט פליז.” תוך כדי דבריו צייר עיגול באוויר. “עיגול הוא דבר נראה לעין. אנחנו יכולים לחשוב עליו במופשט, אנחנו יכולים להגדיר אותו מתימטית, אבל מהבחינה הפסיכולוגית העיגול הוא משהו שאנחנו רואים. אילו קשרתי את עיניכם, יכולתם למשש את העיגול ולומר שזהו עיגול. היתה לכם תחושת עיגול. ויש אנשים המסוגלים להבחין בחוש השמיעה איזה צורה יש לגוף המשמיע קול. במקרה שלנו הם היו שומעים עיגול, אילו הכינו במקבת בחוט הזה. ואילו זבוב אינטליגנטי היה מטייל לאורך החוט, הרי גם הוא היה יכול להגיע לתחושת עיגול מובהקת. עליכם להבין, כמה זעיר הצעד המחבר תחושות פיזיות אלה למצבו הנפשי של אדם שהיה חש בחשכה גמורה שכאן מוכרח להיות עיגול. בלי סיוע של חוש הראיה, או השמיעה, או המישוש. תחושת עיגול מדויקת לחלוטין. אומר לכם שבתהליך אלימינציה שכזאת של החושים היתה לכם תחושה חזקה בהרבה של עיגול מאשר של החומר שממנו הוא עשוי; שכן הצורה, ולא החומר, היא עניין נפשי. ובאומרי תחושה, אינני מתכוון לאיזה רמז ערטילאי או ניחוש, אלא לתודעה מדויקת עד דק, חודרת, הייתי אומר מייסרת במובהקותה; אבל לכנות את התודעה הזאת כגילוי אמת כלשהי הוא עניין קשה, קשה ביותר” –

הרואה־בנסתר עצר בדיבורו. “מדוע?” מלמל, “מדוע בעצם בחרתי להדגמה דווקא עיגול? אתם רואים: אני מקדים את המאוחר עוד לפני שהתחלתי ממש. תחושת העיגול הנסגר על עצמו. צורת קו ההיפוך ויחד עם זאת צורת החיים.” הוא הניד את ראשו לשלילה. “לא, זה לא יוביל אותנו לשום דבר. אני יודע, אתם שניכם יש לכם ספקות לגבי הטלפתיה. ובדין. טלפתיה היא שטות, אי אפשר לתפוס דברים ממרחקים; עלינו להתקרב אל הדברים, לקרב את הכוכבים על ידי מספרים, את החומר על ידי אנליזה ומיקרוסקופ; ואם נשמוט את החושים והקרבה הגופנית, אפשר להתקרב לכל דבר על ידי ריכוז. אני מודה, שקיימים אולי תחושת הבאות, חלומות, התגלויות וחזיונות; אני מכיר בהם, אבל אני שולל אותם מהבחינה המתודית, מכחיש אותם ופוסל אותם. אינני הוזה, אני אנליטיקאן; המציאות האמיתית איננה מגיעה אלינו בהתגלות; עלינו לרכשה בעמל קשה, באנליזה ובריכוז. אתם מכירים במוח כמכשיר אנליטי; אך אתם מסתייגים מהאפשרות שהוא יכול לשמש עדשה המקרבת דברים אלינו, מבלי לחייב אותנו לזוז ממקומנו או לפקוח את העיניים. עדשה מוזרה, שקעירותה משתנה על פי רמת הקֶשֶב ועל פי הרצון. התקרבות מוזרה, המתרחשת לא בחלל ולא בזמן, והיא מתגלה רק על ידי האינטנסיביות של התחושות וההיסקים הנמצאים בתוכך. רצון מוזר, המכניס לתוך תודעתך דברים שאינם תלויים ברצונך. אתה הוגה במושגים שאינם שלך ושאין לך השפעה על תוכנם. שלך היא רק מידת הריכוז. כאשר אתה מתבונן, מקשיב, אתה קולט בחושיך ובמרכזי העצבים שבתוכך דברים והתרחשויות שהם מחוצה לך. כך אתה יכול גם לחשוב מחשבות ולחוש תחושות שהן מחוצה לך, להעלות זכרונות שאינם שלך ואינם נוגעים לאני שלך. זה טבעי כל כך כמו לראות או לשמוע, אלא שלכם חסר כושר הקשב, והתרגול.”

הכירורג פירכס על מקומו בחוסר סבלנות, אך הרואה־בנסתר מן הסתם לא שם לב לכך; הוא הרצה בהנאה, הניף את ידיו ואת אפו וקרקר בשכנוע עצמי עמוק ושבע רצון, שהוא מזמר. “שימו לב,” הוא אמר, והניח את אצבעו על אפו. “זה עתה אמרתי מחשבות, זכרונות, מושגים, תחושות. זאת פסיכולוגיה מגושמת ובלתי נכונה, והשתמשתי במונחים האלה רק מפני שהם שגורים על לשונכם. במציאות, באשר אני מתפיס כך, אני מתפיס עיגול, ולא את החומר שממנו הוא עשוי; יש לי תחושה, יש לי תודעה מסויימת של אדם, ולא של התנסויותיו, מושגיו וזכרונותיו. עליכם להבין,” אמר והתלמים שבמצחו עמקו מרוב מאמץ להתבטא בדייקנות, "זהו אדם בזמן דחוס, אדם שבהווהו כלול גם כל מה שהוא היה אי פעם בעבר, מה שעשה, אבל לא כרצף אירועים, אלא כמו – כמו – " ידיו ציירו באוויר משהו כולל. “זה כאילו הסרטתם את חייו מלידתו עד לרגע ההווה, ואחר־כך שמתם את כל הצילומים זה על גבי זה ושיקפתם את כולם בעת ובעונה אחת. תאמרו, איזו מבולקה! אכן, כי מתמזגים העבר וההווה, הכל מתכסה זה בזה, ומה שנותר הוא רק צורת החיים, משהו בלתי ניתן לתיאור ואישי ביותר: משהו כמו הילה אישית שבה טמון הכל –” אפו כאילו קפא באורח טראגי. “הכל, אפילו העתיד,” הוא נשף. “האדם הזה לא יחיה.”

אפו של הכירורג פלט נחרור קל. את זה גם הוא ידע. ובבטחון.

“הייתי רוצה לתאר לכם את הדבר בצורה מוחשית ככל האפשר,” התאמץ הרואה־בנסתר. “נניח שיגיע הנה אדם הניחן ברמה גבוהה ביותר של חוש הריח – יש אנשים כאלה. תחילה היה חש ריח סימולטני, לא נעים ביותר, ומורכב במידה ניכרת; בהיותו מסוגל לתשומת לב בתחום הריח, הוא היה מתחיל לנתח את הריח המצרפי הזה; הוא היה מבחין בריח של בית חולים, כירורגיה, טבק, שתן, ארוחת בוקר, של שלושתנו ובתינו; ואולי היה אפילו מזהה שבמיטה הזאת מת לפניי אדם זקן כנראה אחרי ניתוח הכבד.”

הכירורג הזעיף את פניו. “מי אמר לך את זה?”

“אף אחד; אבל אתה לא מכיר את האינטליגנציה של חוש הריח. במידה מספקת של תשומת לב וריכוז אפשר לפרק את הרושם הסימולטני הנתון ולבנות על פיו שרשרת התפתחות עניינית או עתית. אם יש בידך תחושה כוללנית וחודרת די הצורך של אישיות מסויימת, אתה יכול, בהנחה של כושר אנליטי ולוגי מספיק לפרק את התחושה הזאת לתמונה מפותחת של תולדות חייה. מהתצורה הכוללת של החיים אתה יכול להסיק על אירועים ספציפיים. לוא אמרתי לכם שזאת עבודה מהסוג כאילו קיבלת רישום של הסיכום הכולל של שורה ארוכה של מספרים, שום דבר זולת הסיכום הכולל ומוטל עליך לפרק אותו לשורת המספרים הבודדים שסוכמו בו, היית מסיק שזאת מטלה חסרת תקווה. כן, היא קשה אבל לאוו דווקא חשוכת תקווה; שכן דעו לכם שאופיו של מספר ארבע, שמקורו בסיכום של שני מספרי שתיים, איננו זהה למספר ארבע שנוצר מסיכום ארבע יחידות או מסיכום של שלישיה ויחידה.”

הוא ישב רכון וחודי צלעותיו הצטיירו כמו מסרק פרוע. “נורא,” הוא נאנח, "זה היה נורא – העלפון והחום. תארו לכם, ככל שהתרכזתי בו, צללתי ביוון עלפון ודליריום. כלומר לא אני, אני הייתי ער, אבל חשתי את העלפון והחום – בתוך תוכי. תבינו, עלי למצוא את זה בתוך עצמי, שאם לא כן – אחרת זה לא היה קיים ולא הייתי יכול לתפוס את זה – ". הוא רעד ופניו המצומקים היו מיוסרים, רחמנות להסתכל. "להיאבק בעלפון הנורא, לחדור בעד הדליריום הפיזי שבו צפים ייסורי הגוף כמו גושי קרח שבורים – ויחד עם זה התחושה המובהקת לעילא, התובענית, המועכת, הנוכחת תמיד, תמיד, תמיד, של תצורת חייו הכוללת – " הוא הצמיד את אגרופיו לצדעיו, עיניו פעורות, ויילל: “או, אלוהים אדירים, מזה אפשר להשתגע!”

הפנימאי השמיע קול חרחור ושלה מתוך כיסו קופסה של סוכריות דבש. “הא לך, בן־אדם, קח לך,” הוא נהם. זה היה אות הצטיינות גדול, שרק לעתים נדירות נפל בחלקו של מישהו. בעצם רק של פאציינטים קשים בעלי תסמונות קליניות מובהקות.


 

פרק י"ד    🔗

הרואה־בנסתר התעודד, מצץ את הסוכרייה והתיישב כשרגליו מוצלבות כרגלי תורכי או חייט. “אני אתאר לכם זאת אחרת,” אמר, “אבל עלי להזהיר אתכם שגם זה רק משל. אם תכו במצלל, הוא ירעיד את המיתר “לה” בכינור או בפסנתר סמוך, ולוא באופן שאוזננו לא תקלוט, וכן כל דבר אחר המסוגל להרעיד בתדר “לה”. בעיקרון גם אנחנו מגיבים בהרעדה, מצטרפים כאילו לשירה בהקשיבנו למוזיקה, והמחוננים בחוש מוזיקלי הם אלה היודעים להקשיב לעצמם. תנסו לחשוב שהחיים הם מין צליל, שגוף האדם, תודעתו, זכרונו ותת־תודעתו מהדהדים; וכך גם עברו – ברגע מסויים ובכל רגע; זה צליל רב קולות ללא גבול ומורכב ללא שיעור, שבו שזורים ההווה והעבר על ידי דעיכה נצחית של הטונים העיליים והצדדיים; כל העבר צובע את צליל ההווה. חִשְבוּ שגם בנו מהדהדים הקולות המועברים אלינו מבחוץ באותו תדר ממש, לפחות אם נוצרו בידי אדם שיש לנו יחס כלשהו אליו, והוא משדר את התדר שלו לחלל – כמו כל אחד מאתנו, כל אחד מאתנו. התהודה הזאת היא חלשה יותר או חזקה יותר; זה תלוי בכוונון שלנו, ברגישות שלנו, תשומת לבנו ועוצמת היחס שבין האנשים. התהודה הזאת יכולה להיות כה חלשלשה ובלתי ברורה, שאין אנו מפנימים אותה; או שהיא יכולה להיות כה חזקה ועמוקה שאנו שומעים רק אותה, רק את התהודה המשודרת אלינו. אבל גם אם אנחנו לא מודעים לתהודה הזאת, אנחנו מעלים על דעתנו את ההד הרגשי על ידי נטיות אישיות או אנטיפתיות, בתגובות בלתי ברורות וחשוכות הסבר, שבהן אנו מגיבים באופן אינסטינקטיבי על אנשים שמלבד זאת לא נכירם.”

הרואה־בנסתר היה בעליל מרוצה ומצץ בתאוותנות את הסוכרייה, בספיקת שפתיים ובקולות מעין חנק־שבהנאה כמו תינוק על שד אמו. “כן, זה כך,” הוא אישר לעצמו מתוך שכנוע פנימי. "עלינו להקשיב לעצמנו; עלינו לחקור את פנים נפשנו, בכדי לזהות את הבשורה השקטה רבת הקולות שמשדר מישהו אחר. אין ראיית הנסתר אלא הסתכלות בעצמך; מה שקוראים הבריות טלפתיה איננו תחושה למרחקים, אל לקרוב־שבקרוב הקשה מכל לגישה. תארו לעצמכם שאתם מפעילים בעת ובעונה אחת את כל הרגיסטרים והצפצפות והדוושות של עוגב; זה היה רעש מחריש אוזניים, אך בתוך ההמולה הזאת הייתה יכולים לזהות את נשימתו והיקפו, את עוצמתו ואצילותו של הכלי הזה. לא, בשום אנליזה לא הייתם יכולים לקבוע מה ומתי נוגן על העוגב הזה, שכן (לפחות לאוזנינו שלנו) לעוגב אין זיכרון שיצבע את צליליו. התהודה הראשונה, הבלתי מאורגנת, שבה אנחנו מגיבים על תדירות חייו של זולתנו, היא מעיקרה תחושת הטפח, מרחב החיים, העוצמה והאצילות… תחושה של תצורת מרחב מובהקת וייחודית שבתוכו התפתח מהלך החיים ההוא, על האווירה והפרספקטיבה המיוחדת שלו – " הרואה־בנסתר התבלבל קמעה. “אתם רואים מה הכל אני מבלבל ביחד, עוגב ופרספקטיבה, ראיה ושמיעה. קשה מאד להביע את הדברים האלה. מלותינו הן רק תחליף לתחושה, הן נגזרות ממושגי הראיה, השמיעה והמישוש; אי אפשר לבטא בהן דברים שאין בהם דריסת רגל לחושים האלה. אנא היו סבלנים אתי, רבותיי.”

“לא חשוב,” אמר הפנימאי, בנימת עידוד, “החלפה כזאת של מושגים והחלפת החושים היא תסמין טיפוסי של הפרעות נפשיות מסוימות, קרובה להזיות. אנא המשך, זה נותן תמונה קלינית נכונה.”

“האופייני הוא,” המשיך הרואה־בנסתר, “שניתוח התחושה הכוללת תפיק תמונת חיים שונה לחלוטין, מזו הנובעת מהניסיון. הניסיון מרכיב את החיים מנתונים בודדים; דקות ושעות מצטרפות לימים, ימים מצטרפים לשנה, השעות והימים הם אבני הבניה של החיים. האדם מורכב מניסיונו, רגשותיו, תכונותיו, מעשיו והבעותיו. הכל מורכב מחתיכות קטנות, המפיקות יחד משהו כאילו שלם; אבל אם נרצה לתאר לעצמנו את השלם הזה, נמצא שאנו מסוגלים להפיק רק שורה גדולה יותר או קטנה יותר של החתיכות האלה, רק סדרה של אירועים, רק ערמה של פרטים. נגיד אתה,” הוא פנה פתאום אל הפנימאי, “אתה אלמן, נכון? תיזכר נא באשתך המנוחה שאהבת מאד, שאתה חיית רבע מאה בברית נישואין נאמנה והרמונית; ואני אומר לך, מה נותר לך ממנה בזיכרון. מותה; מלחמתה במוות שבה היית תקוע חסר אונים, מקלל את אומנותך המדעית; את הרגלה לפתוח ספרים במסרגה, הרגל שנלחמת בו לשווא; את היום שבו הכרתם; את יום האושר שבו אספתם צדפים אי שם ליד הים.”

“זה היה ברימיני,” אמר האיש ברכות והניד את ידו. “היא היתה אשה טובה.”

“אכן היתה. אבל אפילו תבלה שעות בהעלאת זכרונות, לא תעלה יותר מאשר שורה קרועה של עוד ועוד חוויות, כמה משפטים, כמה תמונות – וזה הכל. כך נראית בעיניך דמותו של האדם הקרוב לך ביותר.”

הפנימאי הזקן הסיר את משקפיו והתחיל לצחצח אותם; הכירורג התאמץ לאותת איכשהו לרואה־בנסתר: “האלו, לא לשם, לא לשם; חזור על עקבותיך וסע בכיוון אחר.”

“כן,” חזר הרואה־בנסתר על עקבותיו ונסע במלוא המהירות בכיוון אחר. “הניסיון איננו יכול להעניק לנו דימוי אחר; לעולם אין אנו תופסים את האדם בשלמותו או את החיים בשלמותם, אלא רק את הקרעים והרגעים בלי קשר ביניהם, וגם את רובם של אלה אנו נוטים לאבד, השבח לאל. לא יעזור כלום, מזה אי אפשר להרכיב, וגם לא לבדות, את שלמות החיים. אך נהפוך נא, אני אומר, נהפוך נא את סדר הדברים. ננסה לצאת על דרך הלוגיקה מדימוי של חיים שלמים וכוללניים, שאין בהם הבחנה בין עבר והווה. זה עצום,” הוא התחיל לצעוק וכמעט טרף את שערותיו מרוב התלהבות. “אם תדמה לנגד עיניך נהר, נהר בשלמותו, לא כקו מפותל על המפה, אלא נהר כוללני ושלם, עם כל המים שזרמו אי פעם בין גדותיו, יכלול דימויך את מעיינו וכן את הנהר הזורם, וגם את הים, כל הימים שבעולם, עננים, שלג ואדי המים, את נשימת המתים ואת הקשת בענן, הכל הכל, כל מחזור המים של כל מי העולם יתמצו בנהר הזה. כמה עצום זה,” התייפח מרוב התרגשות, איזו פריסה של המציאות! כמה זה מלא יופי ומדכא, לתפוס את דימוי החיים, תחושת החיים, תחושת האדם בכוללנותו ובגודלו הטבעי! לא, לא, לא," הניד את אצבעו המורמת, “את הפריסה הזאת לא תפורר לימים ושעות, לא תנפץ לרסיסים של זכרונות; אלא תנתח אותה לפלחי כורח, לתקופות מקוּרוֹת כיפות, לפרקי הקשר שמהם בנוי סדרו של מהלך חיים אחד; אין פה שום מקריות, הכל הכרחי ונורא ויפה, כל הסיבתיות מתגלה כמסכת בו־זמנית של סיבה ומסובב. אין תכונות, אין אירועים; יש רק אבני בניין,” הוא נשף, “שהמאבק ביניהן הוא שקבע את חללו של אדם.”

בקצות פיו נראה קצף, מראהו היה איום ונורא, כאילו רזה עוד יותר מעוצם ההתרגשות. “נו, נו,” נהם הפנימאי, “ועכשיו, ידידי הנערץ, תשכב לחמש דקות ותבלום את פיך. לעצום את העיניים, ולנשום לאט ולעומק.”


 

פרק ט"ו    🔗

הרואה־בנסתר פקח את עיניו ונשף מעומק ריאותיו. “מותר לי כבר להמשיך? האמת היא, שהדברים האלה מעצבנים.” הוא שפשף את פניו. “ובכן, מה שנוגע לאדם הזה שנפל מהשמיים איך עלי לכנות אותו?”

“אנחנו קוראים לו ‘מקרה X’,” העיר הכירורג.

הרואה־בנסתר התיישב. “מקרה X, כן. אם אתם מצפים שאומר לכם את שמו, מה הוא בדיוק ומאיזו עיר הוא בא, אומר לכם מייד שאינני יודע. אלה פרטים חשובים מעט מאד. רוב חייו הוא לא דבק במה שהיה אותה שעה מקצועו. יש לי תחושה של מרחב חיים עצום; באדם הזה היה חלל רחב ידיים, הרבה ים, אבל הוא לא היה נוסע רגיל. הבינו נא, מרחב החיים של נוסע הוא מדיד; אבל פה – פה חסר יעד כלשהו; אין פה נקודת מוצא יציבה שממנה אפשר היה למדוד מרחקים וכיוונים.”

הרואה־בנסתר השתתק במורת רוח. “לא, לא, עלי להתחיל אחרת. בעצם הייתי צריך להתחיל ממותו, שעודו לפנינו, ולהתקדם לאחור, כמעשה קולע בחבלים. חייו של יוליוס קיסר התחילו בכך שנולד קיסר, ולא תינוק מצומק וצורח. שומה היה לצאת מנשימתו האחרונה של אדם, בכדי להבין את דמות חייו ומה המשמעות של כל חוויה שחווה. רק במותו מגיעים נעוריו ואף לידתו לידי השלמה.” הוא נד בראשו. “אבל אינני יכול, אינני יכול. כמה עלובה היא תפיסתנו במימד הזמן!”

“למשל,” הוא התחיל כעבור שעה קלה, "אם אומר לכם שהוא לא הכיר את אמו, הרי שהדבר נשמע כמו כרוניקה. אבל לדידי זאת לא היתה ההתחלה, אלא הסוף של דרך ארוכה ומפרכת בחזרה. הוא שוכב מחוסר הכרה ואינו יודע עוד מאומה; אבל מתחת לאותו חוסר הכרה, בקרקעית החשכה הזאת – עמוק, עמוק בתוכו ישנה בדידות, ומעל לעלפונו לא רכון צלו של אדם. מאין אותה בדידות פנימית, ממה היא נובעת לאורך כל הימים? מוכרחים ללכת אחורנית, אל ראשית הדברים, אחורה דרך מהלך כל החיים, עד שנגיע אל מקור הבדידות שלו. הוא היה בן־יחיד, ולא הכיר את אמו. לעולם לא היתה יד להיתפס בה, לעולם לא אמר לו איש: אין דבר, נשיקה על הפצע, וכבר זה נגמר. מוזר עד כמה הדבר הזה חסר בחייו. קול שיעניק לו את הבטחון – זה כלום, זה יעבור; אל תצעק, אל תשתולל ותמשיך לשחק. הנה היד שלי, תחזיק חזק. יד כזאת לא היתה; ולכן מיָמיו, תבינו, מימיו לא יכול היה ללפות – " הרואה־בנסתר עשה תנועת יד של אובדן עצה. “חזק הוא היה, אבל לא סבלני. לא היה לו במה להאחז.”

“בדידות,” אמר אחר־כך. "הוא מחפש בדידות, בכדי שלא תהיה סתירה בינו ובין סביבתו. הוא מנסה למוסס את הבדידות הפנימית שלו כגוש קרח בתוך הבדידות הכוללת של לב ים או ארצות רחוקות. כל העת עליו לעזוב משהו, בכדי שלעזובתו שלו תהיה סיבה חיצונית. בכל מקום ובכל שעה זה הולך אתו – " הזעיף פניו. “ואיפה נשארה המשפחה? מדוע האב לא פיצה אותו על ידה של האם? על זאת עלינו לבקש תשובה מפיו. עלינו להסתכל מה הדבר הזה שבתוכו, הדבר הנרגן והנרגז. האיש הזה איננו חי בשלום עם בני אדם, וממש מחפש איך להתנגש בהם; כל העת הוא חי בהרגשה שעליו להתגונן, כל הזמן הוא נתון במדון – חזרה. חזרה עד לילד שאין לו אם והוא נתון במלחמת חרמה שקטה עם האב. שני אלה לא יכולים להגיע לידי הבנה ביניהם. האלמן רוצה לתת פקודות ולחנך בשם שניים, מכפיל את המרות שלו ומביאה לידי הגזמה קטנונית, נרגנת ומשגעת בקפדנותה; הילד מורד באורח בלתי נמנע, והמרד נשאר תקוע באופיו כמאפיין מוסרי קבוע. כל מהלך חייו הוא לא ייפטר מהקונפליקט הזה עם החברה, עם הסדר, עם המשמעת וקבלת המרות; עד יום מותו הוא נאבק באביו.” הרואה־בנסתר דיבר בכעס, כשאגרופיו קפוצים, כאילו המאבק העיקש הזה מתנהל בתוך תוכו. "המשונה הוא שהכוחות המנוגדים האלה, הבדידות והקונפליקט, מתנגשים לאורך כל חייו של האדם הזה. הבדידות משבשת את הקונפליקט; הקונפליקט משבש את הבדידות; לא זה ולא זה באים לידי הבשלה, עם כל הבדידות הוא איננו הופך להיות מתבודד, הוא לא ינחל שום ניצחון בהתרגשויותיו והתכתשויותיו; כי תמיד תיפול עליו תחושת הבדידות. הוא נוטה למרה שחורה אך גם למדון, הוא אלים אך אובד עצות; אם תרצו לומר בלתי־יציב, אך אי־יציבות זו היא בחזקת איזון עדין בין שני כוחות, הנאבקים זה בזה.

"נסכם נא את מה שמצוי בצד זה שכיניתי בדידות. חולמנות וערגה למנוח. השלמה, אדישות, חוסר כוח רצון. עצלות ומרה שחורה. חוסר יעדים, פסיביות וקהות חושים. רפיון, כן. ועכשיו בצד הקונפליקט: אי שביעות רצון, יזמות, רוח קודחת וכושר המצאה, רהב, עקשנות עד כדי עיקשות, שרירות, קנטרנות ומה לא. עכשיו בבואכם להרכיב את האדם מתכונותיו, נו, תנסו לצרף את שני הצדדים האלה! האדם – או שהוא עצלן, או שהוא יוזם, או אולי מפוספס, לפעמים כך ולפעמים להפך, הלא כן? לעולם לא תבינו בן־אדם על ידי תיאור תכונותיו. אין שום תכונות, יש רק כוחות, כוחות הגוברים זה על זה, מטים זה את זה ממסלולו או עוצרים בעדו; והאדם עצמו, החי רק את הווהו, איננו יודע שהתנועה הקטנה שהוא מבצע כרגע איננה אלא תוצא של מקבילית הכוחות העוברים דרך כל חייו כמו ברקים המאזנים את המתח בין הלידה והמוות.

“תארו לעצמכם גבר התועה ממקום למקום, מאי לאי, כרצון האלוהים או כצו המקרה; הוא עושה זאת מתוך עצלות ואדישות, בלא מטרה, בבקשו בדידות ופינה לחלומותיו הקהים. אלא שהוא יכול לעשות את כל הדברים האלה גם מתוך חוסר סבלנות, בעמדו על גשר הספינה ורוקע ברגליו כמו סוס פרא הנתון במכלאה; רק להיות כבר במקום אחר, לנסות משהו אחר ושוב לעזבו ולרוץ בדרך אל משהו חדש. גם מפה אחת וגם האחרת יכולה להתאים להפליא ובדייקנות; אלא שאלה שני עולמות, שני יקומים שונים זה מזה; שונה הוא עולמו של גבר הכורת עצים, בונה צריפים ונוטע מטעים, מעולמו של בטלן התוקע את מבטו בין צמרות הדקלים, ונהנה מעצבות בדידותו. ואני, ששבתי על עקבותיו של מקרה X, מצאת שני עולמות שלא דמו זה לזה במאומה; הם רק השתלבו, כמו שהדברים משתלבים בחלום. בעיצומו של העולם האחד העושה במלאכתו הקדחתנית, מביטים בי פני העולם האחר, פנים עצובים וחלשים, שידעו את הֶבֶל הכל; ושוב דרכו נדחף החלל הראשון, שבו צועקים, ממהרים ובונים, שבו רבים ויוזמים, אלוהים היודע למה, והשד היודע מה ולשם מה. זאת – זאת – זאת לא היתה המציאות,” פלט הרואה־בנסתר, “זה היה סיוט, חזיון תעתועים; מציאות אחת יכול אדם לחוות, אבל שתיים יכול רק לחלום; והתועה בעת ובעונה אחת בדרכי שני עולמות, אין לו קרקע תחת רגליו והוא נופל לתוך הריק, שאין בו במה למדוד את נפילתו; כי גם כוכבים נופלים עם האדם הנופל. תשמעו,” הוא התפרץ, “הבן־אדם הזה לא היה לגמרי מציאותי ממש, והוא בילה את רוב ימיו כמו בחלום.”


 

פרק ט"ז    🔗

הרואה־בנסתר נשתתק, ושלח, בפיזור הדעת, מבט פוזל אל קצות אצבעותיו.

“איפה הוא חי?” שאל הכירורג.

“בטרופים,” מלמל הרואה־בנסתר. “איים. תחושה של חום־כהה, משהו כמו קפה קלוי, אספלט, וניל, או עורם של כושים.”

“איפה הוא נולד?”

“כאן, באיזה מקום כאן,” הצביע הרואה־בנסתר באופן סתמי. “אצלנו, באירופה.”

“ובמה עסק?”

“משגיח, לא? אדם שדרכו לצעוק על אנשים.” הוא קימט את מצחו כמנסה להיזכר. “אבל בראשית דרכו הוא היה כימאי.”

“איפה?”

“נו, הלא במבשלת סוכר,” אמר הרואה־בנסתר, כאילו הוא נרגז על שמהינים לשאול שאלה בעניין כל כך מובן מאליו. “זה מתאים, נכון? שני העולמות השונים. בחורף עונה, המולה, צעקות – ובקיץ שקט, המִבְשָלָה עומדת בטלה, ורק במעבדה עובד בן־אדם. או חולם.” הוא צייר משושה באצבעו באוויר. "אתם הלא יודעים איך רושמים בכימיה את הנוסחאות? בדמות משושה שמקדקודיו יוצאות אותיות. או כמו קרניים היוצרות צלב ומסתעפות – "

“אלה הנוסחאות הסטרוקטורליות,” הסביר הפנימאי. “קוראים לזה סטריאוכימיה. אתה מבין, התצורות האלה ממחישות את שרשור האטומים במולקולות.”

הרואה־בנסתר הנהן, כמעט רק באפו. “כן. תארו לכם שהתצורות האלה מתלכדות אצלו למין רשת. הוא מתבונן באוויר, לראות כיצד הנוסחאות האלה מתחברות וחודרות זו לתוך זו, מתקשרות או מצטלבות. הוא משרבט את זה על פיסת נייר וקוצף כשמישהו מפריע לו. בחורף – לא; בחורף יש עבודה, מהומה וחוסר סבלנות; אבל בקיץ – במעבדה תעשייתית שכזאת, צלויה בשמש; צחנה מתקתקה כאילו של פירות בסוכר ־ ־ שם הוא יושב בפה פעור ובוהה בריק, בוהה בנוסחאות האלה; זה נראה כמו חלת דבש, שבה מסתדרים להם המשושים לכדי תמונה אחת. אבל זה לא משטח, זה חלל בן שלושה או ארבעה ממדים; זה נמלט מפניו כאשר הוא מנסה לצייר את זה במשטח הנייר. והחום הזה – אפשר לשמוע אפילו את זמזומו של זבוב הנוחת על השמשה.”

הרואה־בנסתר מִצְמֵץ כשראשו נטוי לצדו. “זה לא עניין של רגע אחד, אלה שבועות וחודשים – אני לא יודע, כמה שנים. כל הזמן הוא בונה את החלל הכימי הזה הבנוי מנוסחאות המשתלבות ומשלימות אלה את אלה. אלה כבר לא תרכובות ידועות ומוכרות, אלא תרכובות אפשריות ופיקטיביות; קומפוזיציות חדשות שאינן קיימות, למלא חללים ריקים ביקום הכימי; אִיזוֹ – – איזומרים ופולימרים,” הוא פלט באי־בטחון, “פּוֹלִיוַלֶנְסים חדשים ובלתי ידועים, המובילים אותו אל חיבורים כימיים שאיש לא חשב עליהם. הוא חולם על התרכובות ההיפותטיות האלה ועל תכונותיהן האפשריות. יש תרופות בצבעי הקשת, ריחות בלתי מוכרים, חומרי נפץ, חומרים המסוגלים לשנות את פני העולם. הוא ממלא מחברת אחרי מחברת בנוסחאות של בנזולים, חומצות, סוכרים ומלחים שאינם קיימים עדיין, אבל עתידים למלא את מקומותיהם במרקם המתגבש של תצורות כימיות. יותר ויותר הוא מתחיל להאמין שאפשר להניח ולחשב נוסחאות של תרכובות בלתי ידועות, ממש כמו שמנדלייב העלה בחישוביו את תכונותיהם של יסודות בלתי מוכרים. תוך כדי כך מטלטלת אותו השמחה על כך שהוא שולל והורס את בסיס המדע בן זמנו – שוב מוטיב המרד והקונפליקט. הוא פותח בניסויי מעבדה בתרכובת היפותטית זו או אחרת; אלא שניסיונותיו אינם עולים יפה; המעבדה התעשייתית איננה מספקת לכך. הוא אוסף נוסחה אחת או שתיים שביצועה מונח, כך נראה לו, על כף היד ממש; רק לבצע אותן מהבחינה הטכנית, והוא יוצא לדרך אל מאור בינלאומי של מדע הכימיה להגיש לו את נוסחאותיו ולשכנע או הכהן הגדול שהניסוי המורחב כדאי.”

הרואה־בנסתר משך את כתפיו המחודדות. “מובן מאליו – זה היה כשלון חרוץ. הכהן הגדול של המדע שבר את הנחותיו של הכימאי הצעיר לרסיסים. ככל הנראה אינך מכיר את עבודתו של זה וזה, קרא את הספר הזה וזה. ולבסוף חסד נדיר: אתה יכול להישאר אצלי; אתן לך איזו עבודה, כמו לנגב את פתילי המבערים או להחליף את המסננים. אם תהיה לך סבלנות, ועד שתלמד עבודה מדעית… אלא שמקרה X לא היה סבלן ולא רצה ללמוד עבודה מדעית מהי; הוא הלך משם תוך כדי גמגום וברח מתוך מפולת חללו הכימאי בבהלה כזאת, עד אשר – עד אשר – עד אשר נעצר על ספו של הצל שבו נגלו לפניו שיניהם הרחבות של כושים, השלופות בתום לב בלתי מדעי.”

הרואה־בנסתר הרים אצבע. “שלא תהיה טעות: הכהן הגדול של המדע נהג באורח נכון וישר דרך, באשר הגן על המדע מפני פולש. הוא היה מוכן לקבל עובדה מוכחת, אבל דחה, באורח עקרוני דחה, הנחה שהיתה עלולה לחולל יותר אי־סדר ואי־בטחון מאשר כל דבר אחר. היה חייב למעוך את מקרה X; להוי ידוע שבמהלך החיים אין הדברים מתרחשים במקרה ובאורח אקראי, אלא שהם מתנהלים על פי כורח.”

הכירורג נבהל בעליל מזה שהרואה־בנסתר שוב פונה לדברים מופשטים, אשר על כן שאל מהר: “אחר־כך הוא כבר לא היה כימאי?”

“לא, אחר־כך כבר לא היה כימאי. לא היה נוכח בו הקול שיאמר לו: זה כלום, זה יעבור, תמשיך לשחק. כל פורענות שפגעה בו היתה סופית ובלתי הפיכה. כאשר בכמה מלים קרס קמרון הבניין הכימאי, ניעורה בו בעוצמה נוראה תחושת הבדידות והעזובה, – הבינו, כמעט שביעות רצון על שלפניו שברים שכאלה, ישימון שכזה. הוא החביא את מחברותיו מבלי להעיף בהן עוד מבט, ופרש גם ממבשלת הסוכר, בכדי שהחלל הריק יהיה גדול עוד יותר; הוא עצמו נחרד מתחושת השווא והריק, ועוד יותר מכך שבעצם טוב לו במהפיכת סדום זו, והוא פתח במנוסה.”

“הוא היה אדם צעיר,” הקשה הכירורג, "האם לא היה לו מישהו – "

“היה.”

“בחורה, לא כן?”

“כן.”

“…הוא אהב אותה?”

“כן.”

נפלה דממה. הרואה־בנסתר, ברכיו מחובקות, השפיל את עיניו וסינן, מרוגז, בין שיניו: “אני הלא לא אספר הכל,” פלט לבסוף. “אני לא כרוניקאי, אין ספק שגם באהבתו היתה בדידות ומרדנות, ושהוא השמיד אותה, כפי שהשמיד את הכל: מתוך מרדנות, ומשום שהוא פרש לתוך בדידותו. איזה חורבן! עכשיו הוא יכול להתיישב ולהתבונן כיצד הכל נהפך לרסיסים. כילד הוא היה מתחבא בחצר הגרוטאות; שם לא מצא אותו איש, שם הוא היה לבד, ומרדנותו נמסה בבדידות. כל העת אותו כתב יד של חייו.” הוא שרטט משהו באוויר. “המרדנות מניעה אותו והבדידות משחררת. הוא היה ברצון שוכב על מקומו, אלא שהמרד דוקר בו. הוא היה נשאר בחפץ לב, מתוך עיקשות, על מקומו; אלא שהבדידות שבתוכו מנידה יד, בשביל מה, בשביל מה! לא נותר לו אלא לשוטט ולנוד.”

הרואה־בנסתר הרים את ראשו. “ייתכן שהוא היה כימאי גאון. ייתכן שרעיונותיו היה בהם כדי להפוך עולמות. אך הסבורים אתם שאדם בעל מזגו היה ניחן בסבלנות להבשיל את סדר האמיתות הכימיות שלו, צעד אחר צעד, ניסוי אחר ניסוי, במחיר שגיאות מטופשות וכישלונות צורבים בדרך? הוא ניצב על ספו של משהו גדול, אבל החריד אותו הצורך בפרך המתמשך, המתודי, המדעי שהיה מקדם אותו טפח אצבעות הלאה. נגזר עליו לשבור את עצמו. זה היה גורלו הפנימי, בעצם מנוסָה ממטלה שהיתה מעל לכוחותיו. אילו נשאר כימאי, הוא היה נע ונד בין ניסויים ודמיונות, מנושא לנושא, בלא מטרה, ואובד בחלל גדול על מידותיו. לכן הוא נאלץ לשוטט בגופו בימים ובין איי רחוקים, כתחליף לתעתועי רוחו הגדולים. אתה,” דקר את האוויר בכיוון אל הפנימאי, “דיברת על חילופי המושגים. דע לך, שקיימת גם העברת גורלות, ושלפעמים האירועים החיצוניים מייצגים התרחשות פנימית עמוקה הרבה יותר הרשומה בנפשנו.”


 

פרק י"ז    🔗

הרואה־בנסתר שלח את ידו אל חפיסת הסיגריות; הכירורג הקיש במצת והגיש לו אש. “muchissimas gracias”, מלמל הרואה־בנסתר, בקודו קידה עמוקה; אפילו לא שם לב שהכירורג מתבונן תוך כדי כך בתגובות אישוניו. “מוזר,” אמר תוך שהוא יורק פירורי טבק, “מוזר כיצד דבקות באדם עקבות סביבתו, כלומר מה שמכונה העולם החיצון. הסביבה מתייחסת אל האני הפנימי שלו בעוצמה הרבה יותר גדולה מסך כל הגורמים המתנים את מעשיו. זה יותר,” אמר בהיסוס, "כאילו הסביבה נובעת מתוך תוכו או מותנית בחייו; כאילו היא פשוט… תוצא גורלו הטבוע בתוכו. כן, נכון, זה כך, אם נתפוס את חייו של אדם כשלם, ולא כרצף אירועים מקרי.

“נניח… מקרה X. רושֶם מרחבי במידה חריגה; יש שם הרבה ים ומקומות הרבה – הבינו, מבחינה מרחבית טהורה ומבחינה מספרית אתרי בדידות למכביר, פרישוֹת, ואותו אי־שקט המתגלה בהתפרפרותו ממקום למקום. אדם בעל נשמה מורכבת חי בסביבה מורכבת ומוזרה. המעבדה התעשייתית הלוהטת, הצלויה בקרני השמש, שבה תעה בין נוסחאות והזיות, מגלמת בתוכה את חזות הארצות הרחוקות שבהן ישוטט, מוקף ריחו של סוכר קלוי. היכן הוא שהה? יש לי תחושת מרחב וריח מובהקת וברורה. להט רועד מעל לשדות חומים. זמזום עמוק ונצחי, המיה וענפים נשברים, קולות גרגור, צווחות דומות לצחוק והקאה. ארץ קרוצה מחוסר מעש והתרגשות קדחתנית. וים, כל העת ים רוגש ומנצנץ. אוניות החובקות צחנת עץ שרוף, זפת ושוקולד. גואדלופ, האיטי וטרינידד.”

“מה זה?” התפרץ הכירורג.

“מה?” שאל הרואה־בנסתר במבוכה.

“אמרת גואדלופ, האיטי וטרינידד.”

“אני?” השתומם הרואה־בנסתר. “אני לא יודע אפילו, בכלל לא חשבתי על שום שמות.” קימט את מצחו. “מוזר שכך אמרתי. האם לא קרה לכם שדבר מה עלה על דעתכם רק על ידי שביטאתם אותו? כנראה שזה כך. קובה, ג’מייקה, האיטי, פורטוריקו,” הוא מנה כמו תלמיד בית ספר. “מרטיניק, ברבדוס, אנטילים ואיי ב ־ ־ באהאמה,” שפך ברגש הקלה. “אל־אלוהים, כמה שנים כבר לא נזכרתי בשמות האלה,” הוא שמח. “אהבתי תמיד את המלים האקזוטיות האלה: אנטילים, אנטילופות, mantillas – " לפתע עצר בדיבורו. mantillas, mantillas, חכו: גבירות ספרדיות, קובה ־ הוא היה מוכרח להיות לפנים בקובה,” נשף. “יש לי הרגשה כזאת… ספרדית, אינני יודע איך לומר זאת: זה משהו כמו רומנסה.”

“לפני רגע אמרת: muchissimas gracias,” הזכיר לו הכירורג.

“האמנם? אני אפילו לא מודע לזה.” פזל לצדדים מתוך הרהוריו. “אתם רואים, זה מוליד… מרחב כזה מיוחד. מצד אחד המשפחות הספרדיות הנושנות, האריסטוקרטיה, אדוני, עולם בפני עצמו, מסורת והדר, מנטילות וקרינולינות; או קציני ים אמריקאיים – כמה שעולמות כאלה מתנגשים. כמה גזעים ועממים שיש בעולם… עד הכושים שבמערה היער, הנוהגים לטרוף בשיניהם אפרוח חי, ווּדוּוּ, ווּדוּוּ – קרקור הצפרדעים והמייתם בהזדווגותם; נקישות טחנה הטוחנת קני סוכר; זעקותיהן וצחקוקן של כושיות הבועטות ורוקעות ברגליהן בשיאי עווית עינוגן; שיניים וגופות נוצצים – איזה חום, איזה חום,” הוא מלמל שטוף זיעה עד שהפיג’מה הדהויה שלו נדבקה לגבו. "זמזום העש המתפוצץ בהיכנסו לתוך אש המדורה. ומעל לראש צלב הדרום, הדומה לנוסחה כימית, ואלפי המזלות הפזורים על פני הרקיע ומציירים בו את מתווה נוסחאותיהן של תרכובות בלתי ידועות כבדות ריח.

“ושוב,” נפנף באצבעו הזקופה, “זה מחוצה לו ובתוכו בעת ובעונה אחת. עצלות והתרוצצות – כוח יוצר עיוור וגם הקהות הרדומה, שתי קדחות, אש ממיתה ומפרה. בו, בתוכו, הכל בתוכו. שוב הצפרדעים המזדווגות מתוך שעמום אינסופי; טחנת עץ הטוחנת שגרה, שאגת החיות, רגליים יחפות המבוססות בחושך במרדף אחרי סיפוקי שווא מיוזעים – וכוכבים בוהקים בזוהר נורא, ואדם ביקום מושחל במחט ומוחזק קרוב לאדמה כמו חיפושית שנלכדה; ושוב אוניה הנטרפת ומוחזקת בשרשראות עוגניה ומתנדנדת במים המטונפים שבנמל: כמיהה חסרת סבלנות לברוח מהצפרדעים ומהטחנה; התחושה שהכל היה צריך להיות אחרת, אבל אולי לא כדאי. קרעי עולם אן קרעי נשמה: הכל היינו הך. הכל היינו הך.”

“הוא היה אלכוהוליסט, נכון?” שאל הפנימאי. “שתיין כבד, הלא כן?”

“מאין לנו לדעת,” אמר הרואה־בנסתר באופן סתמי, “האם פלוני שותה מתוך בדידות או מתוך מרי? האם הוא עצמו מפריד: קרח הבדידות מכאן, או אש יוקדת ומקפצת מזעם מכאן? אתם צודקים: הוא ירד פלאים, מאד; יכול היה להיות אדון בעל עוצמה ושפתיים עבות, במקום להתגולל נפוח מֵרוּם או מיובש מקדחת כמו ענף ערבה. מדוע הוא לא רכש כדור זהב שיקשור אותו למקום אחד? רכוש גורם לו לאדם להיות מיושב ומחושב. הוא יכול היה להיות עשיר ולפחד מהמוות.”

“לא יותר מזה?” שאל הכירורג לאחר רגע של דומיה.

הרואה־בנסתר העווה את פניו. “אתם רוצים שאֶבְדֶה משהו מלבי, נכון? יפהפייה קריאולית שהוא אהב כביכול. איזו מהפיכה אקזוטית, שבה סיכן את חייו. חיות טרף וציקלונים. אירועים מעניינים מחיים סוערים. אני מצטער,” אמר בלעג. “אבל אירועים אינם התחום שלי; אני מתבונן בחיים כמכלול שלם ולא אוכל לשרת אתכם באירועים ססגוניים.” נראה שהוא נרגז כאדם שאיבד חוט. “אני יודע,” נהם, “אתכם מעניינת הצלקת על הרגל. זה לא היה כלום, רק מקרה; לא היתה לו תאוות צייד, ולא ביקש התרגשויות שבסכנות.” הוא קימט את מצחו, וגוו התנודד מרוב מאמץ להיזכר. “אז התנפלה עליו חיית טרף שצדו אותה אנשים אחרים,” הוא אמר מהר, כשמח שזה מאחוריו. “אמת נכון, עבר עליו הרבה; אבל זה היה כיון שבהתחלה היה פזיז וחסר סבלנות; זאת הנטייה להיתקל באירועים שבני אדם בעלי מזג שקט אינם נתקלים בהם. מאוחר יותר נתעצל והיה לאדיש והתחיל לטבוע בכסף, מבלי לעסוק בו; שוטטותו החיצונית שקטה קמעה, ובמקומה באה גחמנות נפשית רדומה ומוכת הזיות. רוב ימיו הוא שכב בחדרו, פיו פתוח למחצה בשל החום, והוא הקשיב לנקישות הזבובים ברשת החלון; שעות על שעות, ימים על ימים הוא הביט בנקודה אחת בתקרה או בקירות מכוסי הטפטים, שבהם היו מצויירים דגמי משושים הדומים לחלת דבש, והוא היה מסוגל לתור בעיניו לאורכם בלא מחשבה ובלא ניע.”


 

פרק י"ח    🔗

“מוזר,” הרהר הרואה־בנסתר, “כיצד חייו נסגרו וכמעט שהגיעו לידי שיווי משקל בתוך אותה תחושת בדידות. ככל הנראה הוא היה בילדותו מוקף בקירות שבהם היו מודבקים ציורי תצורות דומות, וכבר אז שכנה בו אותה בדידות. אילו פרץ בבכי, היתה מופיעה מטפלת לשאול מה העניין; אלא שעכשיו זאת כושית זקנה ששדיה הארוכים מתנפנפים כמו דגים שנפלטו ליבשה. כל החיים האלה יכלו להיות רק חלום אפוף בתצורות הגיאומטריות האלה; שכן מי יודע כמה זמן נמשך חלום: שמא שניה, שמא שעה. כל היתר בא בעצם רק להפריע את הבדידות המאובנת של הילד החי לבדד: אבא עם הגערות שלו, בית הספר, נעורים, מבשלת הסוכר, וההתרוצצות הזאת, אל־אלוהים, ההתרוצצות המיותרת הזאת! כאילו איזה פשפש ענק, נקוד בּכתוֹם וירוק, מתרוצץ על פני הטפט המתובנת, אבל לא בקו ישר כדרך שאצים אל מטרה, אלא אנה ואנה, אנה ואנה, עוצר לרגע קט ומשנה כיוון; הוא מתבונן בו שעות על גבי שעות, עצל מלקום ולזרוק אותו. ואחר־כך, כן, אחר־כך אותו זמזום נרגז ומגורה של הזבוב המתנגש בראשו ברשת שבחלון. זה הכל; אבל מה שמגיע מבחוץ, פטפוטי הכושים, נקישות הטחנה, הרשרוש היבש של הדקלים, שקשוק קני הסוכר באגדיהם, פקיעת העצים הנשרפים בקרני השמש, קולות ובנות קול לאלפיהם, זה אין ואפס, זאת רק הזיה; אפשר לעצום את העיניים למחצה ולהקשיב לרחש היעלמותו בתוך הלא־כלום.”

“במצב העלפון הזה נפלה לידיו פיסת נייר או מחברת, חוברת של איזה פרסום מקצועי או משהו כזה; הוא מעלעל בו בחוסר עניין ועוצר למראה תבנית של משושה שמזוויותיו יוצאים קווים מסומנים באותיות של סמלי אטום. מה זה, מה לעשות בזה, הלא כבר עברו ימים רבים מאז שדברים כאלו עניינו אותו. אלא שהתבניות שבקיר מומרות בנוסחאות כימיות, נראה הדבר כאילו הן מעוותות פנים; הוא שב ולוקח את פיסת הנייר בידיו, ומתעמק, כשבמצחו נחרשים קמטים, בתצורה שלפניו, מאיית את הסמלים וחודר לתוך התמליל המלומד. לפתע הוא מתיישב, קופץ ממקומו, מתרוצץ בחדר אנה ואנה ומכה בראשו. כן, כן, זאת בדיוק התצורה הזאת, הנוסחה הכימית הארוּרה שאתה – זה כבר עשרים שנה ויותר, כן, כמה זמן, אלוהים אדירים, כמה זמן! – שאתה הוא נסע לחלות את פני הכהן הגדול של הכימיה, ואדוני הפרופסור, אילו כבודו הרשה לי לבצע ניסויי מעבדה בקנה מידה מורחב עם התרכובת ההיפותטית הזאת. הוא הרים את גבותיו השופעות (כמה ארוכות השערות שבהן!): זאת שטות גמורה, זה בלתי אפשרי. ככל הנראה אינך מכיר את הסמכות הזאת־וזאת, לא קראת את העבודה ההיא; אני הוכחתי כבר מזמן שקבוצת הבנזול – וכן הלאה. מקרה X מתרוצץ בחדר ומצחקק בהתרגשות. כאן זה שחור על גבי לבן, חתום על ידי איזה אמריקאי, כמובן; ונאמר שם שנפתחות אפשרויות תעשייתיות בלתי משוערות – מקרה X עוצר את ריצתו כאילו מוסמר לרצפה. וזאת היתה רק חוליה אחת בשרשרת של אפשרויות, רק מצולע אחד במרקם הכולל; תצורה נקשרת לרעותה כמו התאים בחלת דבש על פי חוקיות גיאומטרית. ואת זה הם לא יודעים, צחק מקרה X צחוק פראי, זה לא עלה בדעתם; אבל זה כתוב, הכל מצוייר וכתוב באותן המחברות המונחות אי שם באיזה ארגז, באיזה חדר של גרוטאות. היו שם גם צעצועים שבורים ושמלות שנשארו מאמא. אולי כבר אכלו את כל זה טרמיטים. לא, שם למעלה אין נמלים לבנות; שם הכל נשאר כפי היה…”

גופו של הרואה־בנסתר הישוב בקצה המיטה, החל להתנודד. “הוא יושב על מיטתו ומתנודד, מנסה בכל כוחו להיזכר בנוסחאות האחרות ואיך זה נמשך הלאה. אבל הוא מטומטם מרוב שתייה ואדישות, שנים ובדידות; הוא מכה באגרופו על פני הנייר המלומד, כאילו לאלץ אותו להיכנע לו, אבל מה לעשות, מה לעשות בראש המוקהה והסתום הזה. במקום תצורות כימיות פולשים לתוכו הצלב הדרומי, ארידנוּס, קנטאוּר והידרה. עוד הוא מנסה להניד את ידו על כל זה, אלא שזה התנחל בו כמו מתח נורא ומחריד; ולפתע זה בא – כמו ברק: אסע הביתה ואמצא את המחברות ההן. כאילו הכל נשר ממנו, שחרור שכזה עצום, מוזר ומיוחד. אותה שעה הוא קם, פתח את החלון בפני הזבוב שהתנגש בזעם שוב ושוב ברשת, וגם שחרר את הפשפש שהתרוצץ אובד עצות על הקיר.”

הרואה־בנסתר, ראשו נטוי לצד, כאילו רצה לטעום את טעם התמונה שצייר. “המוזר הוא,” העיר, “שאותו אירוע ניתן להסבר בשני אופנים שונים לגמרי ובכל זאת נכונים. אם מקרה X החליט בפתאומיות כזאת לחזור, הייתם אומרים, והיה אומר גם הוא: זה היה בכדי למנוע שיגנבו ממנו את רכושו הרוחני. הוא התחיל לחשוש נורא לגורל מחברותיו משעה שראה שעשוי להיות להן ערך כלשהו. בלי ספק אפשר להפיק מזה סכום כסף ניכר – גם לצד הזה של העניין לא היה מקרה X עוד אדיש, שכן הוא כבר לא היה צעיר כל כך. אבל העיקר היה שזה עניין שלו, הדגש החזק על האני שאיש מאתנו איננו נמלט ממנו. אנחנו מגינים על עניינים שלנו, זכויות שלנו, יצירה שלנו באותה עוצמת יצרים ובאותה חמת זעם כאילו אנו מגינים על חיינו.”

“אבל מצד שני,” אמר הרואה־בנסתר והסיט את ראשו לצד השני, כאילו רכש בכך זווית ראיה מתאימה יותר, “אלה הם מניעים של הרגע, מניעים אקטואליים, הייתי אומר רק אמתלות גרידא הבאות לאפשר את קבלת ההחלטה. אם נסתכל בחייו של מקרה X בכללותם, נראה העניין אחרת. זה לא רק עניין של רכוש רוחני, אלא של משהו גדול יותר וכבד יותר; כלומר של חובתו שממנה חמק בשעתו בכך שנכנע. הוא מעל בתפקידו ושמט אותו מידו מאותו רגע חי חיים מזויפים שלא היו שלו; חיי תעייה; אפשר לומר – ירד מהפסים. כן, לזה קוראים אשמה טראגית, והיא אשמה של ממש, גם אם לא היה יכול לנהוג אחרת. ועכשיו הוא חוזר – או מוחזר על ידי פנימיותו – אל הדרך שהוא איבד, כי הוא לא ניחן בסבלנות ובנחישות, בכדי שימשיך ללכת בה. הוא חוזר, אדם מחוסל מבחינה אורגנית, מורעל בשכרון העייפות, אבל בשל. עכשיו הוא כבר יודע את חיוב החיים הנורא שאין לעמוד בפניו, כי הוא חש את חובתו למות. המעגל נסגר וכל הכורח מתמלא.”

“כלומר רצה לחזור,” הזכיר הכירורג לאחר שעה קלה.

“כן, אבל תחילה היה עליו לעשות זאת וזאת: למכור את הרכוש וכדומה. ככל שמסתבכים המכשולים החיצוניים האלה, כן הולכת ומצטופפת ביתר שאת אי סבלנותו; במהלך הימים החולפים הופך חפזונו כמעט לעווית. כמעט יוצא מדעתו בבולמוס החזרה, כל דקה היא עינוי צורב; לבסוף הוא קורע את הפקעת ומגיח לדרכו חזרה, חזרה אל המקום ממנו בא.”

“באוניה?” שאל הכירורג.

“…אינני יודע. אבל אילו נישא על גבי קרן אור, היה גם זה לדידו אטי מדי, והוא היה תוקע את ציפורניו בכפות ידיו באי־סבלנות מטורפת. מה שבטוח הוא ששיבתו היתה פראית ואינסופית כמו נפילה לתהום.”

“הסתכלתי במפה,” העיר הכירורג. “הוא יכול היה לטוס דרך פלורידה, קנדה ואירופה, או דרך פורט נאטאל, דקר, אירופה. אבל איזה מקרה שהוא מצא מטוס מוכן לטיסה!”

“מקרה,” מלמל הרואה־בנסתר. “אין שום דבר מקרי. היא צורך שהוא יטוס בפראות שכזאת. הוא משאיר מאחוריו קו אש כמו כוכב נופל.”

“ו־…מדוע התרסק?”

“הוא היה כבר בבית.” הרואה־בנסתר הרים את עיניו. “אתה מבין, נגזר עליו להתרסק. לא נותר לו מה לעשות. די שהוא חזר.”


 

פרק י"ט    🔗

מה לעשות, מה לעשות, הלב הזה הולך ונחלש; הדופק מהיר, ומהירותו עולה, אבל לחץ הדם יורד; אכן קרבה השעה שהלב העייף הזה ייעצר בגיהוק חלוש, וסוף. סופו של מקרה X. מיהו שהניח ליד מיטתו פרח קט?

“מספרים שיש עכשיו נסיוב חדש נגד הקדחת הצהובה,” נשמע קולו של הפנימאי המפורסם. “אבל איפה ניקח את זה, אה? מלבד זאת הוא ימות מחולשת לב, ובכך אפילו אלוהים לא יוכל לעזור לו.”

האחות הרחמנייה הצטלבה.

“הרואה־בנסתר הזה שלך,” המשיך המפורסם הזקן בשבתו בקצה המיטה, “זה מופרע ראוי להתכבד. אבל התיאור שלו את חילופי המצבים של התבודדות וכעס, זה היה די מעניין. זאת עדות על חילופים מעגליים של דכאונות ומצבי גירוי של אדם שאיזונו פגום. יש בזה הסבר מספק לתולדותיו של מקרה X.”

“ככל שאנחנו יודעים עליהן,” משך הכירורג בכתפיו.

“בכל זאת משהו, חבר,” אמר הפנימאי. “הגוף הזה מספר הרבה. למשם שהוא היה שם למטה זמן ממושך, אבל לא נולד שם; הוא חטף כל מחלה טרופית שנזדמנה על דרכו, משמע שלא היה בן המקום. תגיד לי, מדוע הוא ברח לסוף העולם שכזה?”

“אני לא יודע,” נהם הכירורג. “אני לא רואה־בנסתר.”

“גם אני לא, אבל אני רופא,” אמר הזקן ובקולו היה מעין קוץ. "תראה, הוא היה נוירוטי מחזורי, אדם חצוי שבקלות נפל קורבן לדכאונות – "

“את זה הסביר לך רואה העתידות,” צחקק הכירורג.

“וודאי, אבל הרפלקסים הפטלריים גם הם אומרים משהו. הממ, מה רציתי – כן. סיקלוטימיק כזה מסתבך בקלות בקונפליקט עם סביבתו או עבודתו; גוברת עליו ליאות, הוא זורק הכל ובורח. אילו היה חלש יותר מבחינה גופנית, היה נכנע באורח פסיבי; אבל הגבר הזה היה מפותח כל כך מבחינה גופנית – וודאי שמת לב, נכון?”

“כמובן.”

“תגובותיו היו מוכרחות להיות חריפות באופן חריג, ממש מוציאות משיווי משקל. כרופא לא הייתי צריך לומר זאת, אבל חולשה גופנית היא אצל אנשים רבים משהו כמו כבלים עדינים של תבונה; הם בולמים באופן אינסטינקטיבי את תגובותיהם מפחד שיישברו. הזהו לא היה צריך כל כך להיזהר; לכן הוא העז לקפוץ את הקפיצה הזאת, עד להודו המערבית, מה?”

“דרך שירות בצי הסוחר,” הזכיר הכירורג.

“גם זה מבטא את האובססיה הזאת של נדודים, לא? כפי שהואלת לשים לב, זהו גופו של אדם משכיל; המקרה הזה לא נולד כתפרן, ואם הוא היה לימאי או להרפתקן, הרי זו עדות למהפכה של ממש בחייו. מה היה טיב הקונפליקט? זה לא חשוב; בין שהיה כזה ובין שאחר, זה היה פשוט מותנה במבנה אישיותו.”

הפנימאי רכן אל מד לחץ הדם שהיה צמוד לזרועו של המעולף. “המצב רע,” נאנח, הוא יורד; זה כבר לא ייקח הרבה זמן." הוא גרד את אפו והתבונן בצער בגוף הדומם, הנושם נשימה חלשה ושסועה. “אני מתפלא,” אמר, “שם למטה יש הלא רופאים די טובים, הקולוניאליים האלה; שהניחו לו להאכל על ידי framboesia. כנראה שהוא חי במקום שהמרחק לרופא הקרוב היה גדול מדי; ייתכן שאיזה קוסם כושי בהאיטי או איפה־שהוא משח אותו במשחותיו. אלה לא היו חיים בציוויליזציה כן־כן." הוא תקע תקיעה לתוך ממחטתו וקיפל אותה בקפידה. “סיפור חיים. אפשר לקרוא אי אלה דברים מוזרים.” האיש הזקן נענע בראשו כמהרהר. “והוא שתה, היה שותה עד אלם גמור. תאר לך, באקלים ההוא, בחנק הקודח הזה – אלה לא היו אפילו חיים, זאת היתה הכרה־למחצה, הזיה, תעייה מחוץ למציאות ־ ־”

“מה שאותי הכי מעניין,” אמר הכירורג בשטף דיבור פתאומי בלתי רגיל אצלו, “זה מדוע הוא חזר בעצם – מדוע הוא חזר בחיפזון נורא כזה. כבר עצם העובדה שהוא טס בסערה כזאת, כאילו כבר לא יכול לחכות – ואחר־כך גם שהוא הביא אתו את הקדחת הצהובה. ארבעה או חמישה ימים לפני ההתרסקות היה מוכרח להיות איפה־שהוא באזור הטרופי, נכון? פירושו של דבר, שהוא היה מוכרח… אני לא יודע: כנראה ממטוס למטוס – מכל מקום, זה מוזר. אני כל הזמן מוגיע את מוחי, איזו סיבה חזקה נורא כל כך היתה לו לחזור בחיפזון שכזה. ואחר־כך בום, בדהירה הזאת הוא נהרג.”

הפנימאי הרים את ראשו. “שמע… הוא היה מוכרח למות בלאו הכי. גם אלמלא התרסק. הוא כבר היה ממילא קרוב לסופו.”

“מדוע?”

“סוכר, כבד – ובעיקר הלב. לא היה עוד מה לעשות. אה, חבר, זה לא כל כך פשוט לחזור. הדרך ארוכה מדי.” האיש הזקן קם על רגליו. “תורידי לו את הספיגמומטר, אחות. ובכן, חזר והוא כבר כמעט בבית. עכשיו הוא כבר לא תועה בדרכו, עכשיו הוא הולך על בטוח, – הלא כן, בן־האדם?”


"דוקטור יקר,

כאשר תתפנה לשעה קלה, קרא נא בכמה דפי נייר אלה שאני מצרף כאן. שתדע מראש, הם דנים באדם שנפל מהשמיים ושקראתם לו בבית החולים מקרה X. יעצת לי שלא לחשוב עליו יותר; לא שמעתי בקולך, והתוצאה היא העמודים האלה. אילו היה כתוב שֵם בלוח שמעל למיטתו, או אילו היה ידוע עליו ולוא הפרט הקטן ביותר, לא הייתי מעלה על דעתי להשקיע בו מחשבה; אבל האלמוניות המוחלטת שלו לא נתנה לי מנוח. אשר על כן תוכל להסיק כמה חיצוניות ומקריות הן הסיבות המעוררות את רוחנו.

"מאותו רגע חשבתי עליו, פירושו של דבר בשפת הספרות שחיברתי עליו סיפור, אחד מאלפי הסיפורים שלא כתבתי ולא אכתוב. זה הוא מנהג רע, וקשה להתבונן בבני אדם ובדברים כבאירועים אפשריים. ברגע שאתה נותן לאפשרות כזאת דריסת רגל במחשבותיך, אתה אבוד; אתה פותח לרווחה, כפי שאומרים, את הדלת לדמיונך; שום דבר לא ימנע ממך לבדות מלבך כל שתחפץ, שכן עולם האפשרויות הוא בלתי נדלה והוא נפתח מאחורי כל קלסתר פנים וכל אירוע עד לאינסוף, בחירות נעימה ומדאיגה. אך היזהר לך, עצור! ברגע שתצעד לכיוון פלוני, אתה מגלה שגם בדרך הפיקציות עליך לצעוד בבטחה ולבחון נכונותו של כל צעד. הנה זה לפנינו! עלינו לשבור כעת את הראש איזו אפשרות אפשרית וסבירה, בכדי לתמוך בה בידע ובסיבות טובות; בכדי להיאבק בדמיון שלנו עצמנו ולשמור עליו לבל תאבד את הנתיב המסתורי והנכון הקרוי האמת. איזה טירוף זה למצוץ את האמת מהאצבע! איזו שטות לבדות בני אדם ואירועים ואחר־כך לנהוג בהם כאילו היו מציאות! אומר לך משפט של שיגעון מטפיזי: אפשרות שהיא היחידה האפשרית בין כל האחרות, היא מציאות. הנה, מחשבת קיבעון של בעלי הדמיון: לצוד מציאות בדרכי עקלקלות של הזיות. אם אתה סבור שאנו מסתפקים בייצור הזיות, אינך אלא טועה: השיגעון שלנו הוא מפלצתי יותר: אנחנו מנסים לבדות את המציאות עצמה!

“בקיצור: שלוש יממות, כולל שינה וחלומות, נאבקתי לכבוש את מציאותו של מהלך חיים אחד, שבדיתי בלי בושה מאלף עד תו. אני לא אכתוב את סיפור המעשה הזה, כפי שלא כתבתי את רוב האחרים; אולם על מנת להיפטר ממנו – מלבד זאת, אתה הוא שיצרת את הגיבור שלי פחות או יותר מחומרי חבישה וצמר־גפן, ולכן אני מחזיר לך אותו. אפילו בלי להתייחס לעצתך להפריח בועות סבון. הבועה הזאת יכלה להיות רבת גוונים כמו קשת בענן; אלא שהזמנים קשים, כפי שאומרים הבריות, משניתן את עינינו, מוקסמים, בצבעיהם הלוהטים והמשתנים של החיים.”


הכירורג סָפַר בחוסר אמון את דפי כתב היד של המשורר, כאשר נפתחה הדלת; עמדה בה האחות הרחמנייה, והצביעה דומם בראשה בכיוון שפירושו היה כנראה חדר שש. הכירורג השליך את כתב היד ורץ בעקבותיה. הנה הגיעה השעה.

פניו גילו כעס עצור כאשר ראה שבשולי מיטתו של מקרה X יושב האסיסטנט הצעיר בעל הבלורית (הפנימאים האלה מתפשטים פה יתר על המידה!), רוכן על המעולף וסוגר באצבעותיו על פרק ידו. אחות צעירה, יפהפייה (גם היא לא שייכת למחלקה) – כנראה חדשה – עיניה דבוקות בראשו הפרוע של האסיסטנט –

הכירורג התכונן לומר משהו לא מנומס, אבל האסיסטנט, שלא ראה אותו, הרים את ראשו. “הדופק נעלם. תביאי מסך, אחות.”


 

סיפורו של המשורר: פרק כ'    🔗

"ניזכר נא תחילה במאורע שהיה מקור התפתחותה של סדרת אירועים שבאו בעקבותיו; בין אם נרצה ובין אם לאו עלינו להתחיל מהסוף הזה, אם רצוננו לשחזר את הסיפור כולו.

"ביום חם שבו התחוללה סערה התרסק מטוס; הטייס נשרף, הנוסע פצוע אנוש ומחוסר הכרה. אי אתה יכול להיפטר מחזיון האנשים שהתקהלו סביב אותה ערימת שברים; הם נרגשים על שהם עדים לאסון כבד, נבעתים ומרעיפים זה על זה עצות, מה צריך לעשות; אבל בהיותם רתוקים מפחד ומועקה גופנית, אין איש מהם ניגש להרים את הפצוע המעולף. רק כאשר מגיעים השוטרים, לובש התוהו ובוהו שנשתרר צורה; השוטרים נובחים על האנשים ושולחים את זה להכא ואת האחר להתם; מוזר כיצד נוהגים בני אדם לציית לפקודות – באי־רצון כלפי חוץ, אך בתחושת הקלה ובארשת חשיבות בלבם. הם רצים לקרוא לכבאים, לדוקטור, לטלפן לשירות האמבולנסים, בעוד שהשוטרים רושמים את העדים וההמון מפרכס בשתיקה מנומסת, שכן הוא נוכח בביצוע פעולה רשמית. אני לא הייתי נוכח בשום אסון שכזה, אבל הדבר ממלא אותי, אני הוא אחד הצופים, אני רץ לאורך שבילי השדה ונמנע מלדרוך על השטחים הזרועים (כי אני איש כפר), אני מרוגש ומייעץ, מביע דעה שהטייס ככל הנראה לא כיבה את המנוע ושצריך לכבות את זה בחול; את כל הפרטים האלה אני בודה מלבי בבזבזנות ובלא כוונת ריווח, כי זה לא מתאים לסיפור הזה ולא לשום סיפור אחר; ואפילו אי אפשר להתפאר בחוג המכרים שראיתי אסון גדול. אתה אין לך טיפת דמיון; לכן אמת ‘מסכן’, ובכך נגמר לדידך העניין (להוציא את תפקידך הרפואי). איזו תגובה נכונה ופשוטה, בעוד שאני עט על פרטים אכזריים ומייסרים שאני מצייר. לעתים תוקפת אותי תחושת בושה בראותי את זולתי מגיבים בפשטות כזאת ובאנושיות כזאת על מצבים שונים בחיים, שהם לדידי גירוי גרידא להתחיל לטוות אותם בכוח דמיוני העקשני. אינני יודע אל נכון האם יש בכך משום יצר משחק או נהפוך הוא: יסודיות מיוחדת ועיקשת; אולם (אם נשוב למקרה שלפנינו) אני קישטתי את נפילתו של אדם אל מותו בתמונות מבעיתות וגרוטסקיות כה רבות, שמרוב בושה וחרטה, בבטלי בבושת פנים את כל הסרק של פרטים חיצוניים, רוצה הייתי לתארו בסיפורי כנפילתו של מלאך שכנפיו נשברו. מבחינתך זה פשוט יותר: אתה אומר ‘מסכן’, ובכך יצאת ידי חובתך לסמן את מקום הפורענות כאתר של קדושה.

"אולי ייראה לך הסבר זה קצת מבולבל. הפנטזיה כשלעצמה נראית בלתי מוסרית ואכזרית כמו ילד: היא מתענגת על אימים ומגוחכות. כמה פעמים אני הולכתי את דמויותיי הדמיוניות בדרכי צער והשפלה, רק בכדי שאוכל להעמיק את רחמיי עליהן! כאלה אנחנו, יצרני הדמיונות: בכדי להעריך ולרומם חיי אדם, אנו מקצים לו גורל קשה, מעמיסים עליו מנה גדושה של מאבקים וייסורים. אולם, האם לא טמונה בכך באמת תפארת מיוחדת של החיים? אדם המבקש להוכיח שחייו לא היו עקרים והוא לא חי לשווא, ינענע בראשו ויאמר: הרבה דברים קשים עברו עלי. אומר לך, דוקטור: הבה נחלק את תפקידינו: אתה, בתוקף עיסוקך ומאהבת האדם, תפחית את מכאוביו ותתקן את ליקוייו; בעוד אשר אני, בתוקף אהבת האדם ועיסוקי אחבוש אותו בעוולות ומדון ואנבור בפצעיו, מבלי שיש בידי צרי גלעד בעבורו. אתה תחליק בידך על פצע שהגליד לתפארת, בעוד אני מודד בתימהון את עומק הפצע. בסוף אולי יתברר, שגם אני מפחית מהייסורים בכך שאני מבטא כמה זה כואב.

"אני מנסה לסנגר על הספרות בגין נטייתה לעסוק בטראגי ובמגוחך. דע ששניהם הם דרכים עוקפות שהדמיון המציאן בכדי ליצור, באמצעיו הוא ובדרכיו הבלתי מציאותיות, אשליה של מציאות. המציאות כשלעצמה איננה לא טראגית ולא מגוחכת; היא רצינית ואינסופית מלהיות זה או זה. החמלה והצחוק הם רק זעזועים שבהם אנו מלווים ומפרשים אירועים שהם מחוצה לנו. עורר בכל דרך שהיא את הזעזועים האלה – ואחת דתך לעורר את הרושם שמחוצה לך התרחש משהו מציאותי, מציאותי יותר ככל שהמהלומה הרגשית חזקה יותר. אלוהים אדירים, איזה טריקים ותחבולות אנחנו ממציאים, אנו מומחי הדמיון, בכדי לזעזע כהוגן וללא רחם את נשמתו המוקשחת של הקורא! דוקטור יקר, בחייך מלאי המצפון והיושר אין מקום רב לחמלה ולצחוק. אתה לעולם לא תתפלש מזועזע באימת מראה האדם שדמו נשפך, אלא תנגב את הדם ותעשה מה שנחוץ. לא תתענג מגיחוכו של אדם שנשפך עליו רוטב, אלא תזהיר אותו שינקה את עצמו, ובכך ידוכא הצחוק הרועם של האנושות ויתבטל האירוע שהוליד אותו. ובכן, אנחנו ממציאים אירועים שאינך יכול לבטלם, שאינך יכול להתערב בהם מעשית; הם חשוכי תיקון ושינוי כמו ההיסטוריה. זרוק את הספר, או התמסר לזעזועים המוכמנים בו וחפש מאחוריהם את המציאות שהיא בבואתם.


“הנה לפניך המסקנות הטכניות הנובעות מההסבר דלעיל: באשר אלך בדרך הדמיון, אבחר באירוע בלתי רגיל ומזעזע; כשם שקצב יעריך את הבהמה שלפניו, אעריך אותו, האם הוא מהווה סנסציה שמנה ומשתלמת דיה. הנה לפנינו נפילתו של אדם, מערבולת נוראה ומסעירה, שאין אתה יכול לחלוף על פניה מבלי להיעצר. יעזור האלוהים – איזו חתיכת תוהו ובוהו חסר תקווה! מה אפשר לעשות מהכנפיים והתמוכות השבורות, מה אפשר עוד להרכיב בכדי שזה יחזור ויטוס לפחות כעפיפון מנייר שקצה חוטו בידי: במחזה כזה אפשר רק להסתכל בחיל ורעדה, או לומר כאדם מהוגן בארשת רצינות ובנימוס ‘מסכן.’”


 

פרק כ"א    🔗

"אומרים עליו על הדמיון, שהוא תזזי; אולי נכון הדבר באי אלה מקרים (שאינם שייכים לספרות היפה), אבל לעתים הרבה יותר קרובות הוא רץ, חריף וזהיר, כמו כלב העוקב בחוטמו אחרי עקבה טרייה; הוא מתנשף ממש מרוב התלהבות, מושך בכוח ברתמתו וסוחב אותנו אנה ואנה. אתה צייד, ואתה יודע שכלב צייד בריצתו העקלקלה איננו אחוז תזזית, אלא להפך, הוא נצמד אל העקבה בעניין שקדני ובתאווה. עלי לומר לך, שדמיון מפותח כדבעי איננו חולמנות בעלמא, אלא פעילות עיקשת, ממוקדת בקנאות אל מטרה; הוא אמנם עוצר בדרכו ומתעתע ברגליו, אבל רק בכדי לוודא שזה לא מה שהוא מבקש. לאן, כלבונת נלהבת, מה את מבקשת לצוד, איפה המטרה שלך? מטרה, איזו מטרה; אני רצה בעקבות משהו חי ואינני יודעת עוד, היכן אשיגו.

"האמן לי שכתיבת רומן היא פעילות הדומה יותר לצייד מאשר, נאמר, בניינו של מקדש על פי תוכניות מוכנות מראש. עד הרגע האחרון אנחנו מופתעים שוב ושוב מהיתקלויות: אנחנו מגיעים למחוזות בלתי צפויים, אבל רק כיון שאנו רצים בדבקות מטורפת בעקבות משהו חי. אנו צדים אייל לבן ותוך כדי כך אנחנו מגלים עולמות חדשים. לכתוב הרי זאת הרפתקה, ולא אומר לך עוד דבר בשבחו של אותו מקצוע. לא נתעה בדרך כל עוד אנו דבקים בעקבה שלפנינו; גם אם תוביל דרכנו אל הר הזכוכית או בעקבות מסלולו הלוהט של כוכב נופל, הרי הכיוון שלנו טוב ונכון, השבח לאל, ולא איבדנו את דרכנו הנכונה. (אינני מדבר כאן בחרדות הכרוכות באובדן העקבה הנכונה; על הניסיונות המטונפים להמשיך בדרך במצבים של אובדן עצה; על שיבות בלא תהילה, עם כלבה עייפה ומבוישת הנשרכת מאחורינו במקום לרוץ לפנינו לכוון את צעדינו.)

"אשר על כן ייאמר ביסודו של דבר: לעזאזל הדמיון; הוא איננו מסייע בידינו להגיע אפילו עד קצה אפנו אלא אם מותניו רועדים מקדחת הלהיטות. אני אומר לו לשכב בשקט, אם לא רשום לפניו הנתיב הבלתי נראה ולשונו חרוצה מפיו מרוב להיטות ללכת בו עד הסוף. הדבר המכונה כשרון הוא ברובו הגדול להיטות ושיגעון, להיטות ללכת בעקבות משהו חי, בעקבות חיה האבודה בעולם הרחב. בן־אדם יקר, העולם הוא גדול ורחב, גדול ורחב מניסיוננו; הוא עשוי מחופן עובדות ויקום מלא של אפשרויות. כל מה שאיננו יודעים, קיים כאפשרות, וכל עובדה היא חוליה אחת בשרשרת אפשרויות בעבר ובעתיד. לא יועיל דבר, אם אנו הולכים בעקבות האדם, עלינו להסתער אל תוך עולם הניחושים, לרחרח את צעדיו האפשריים שעברו ועוד יבואו; עלינו לדלוק אחריו בדמיוננו, אם רצוננו שיתגלה לנו בחיותו הבלתי נראית. לא חשוב לחלוטין האם הוא כולו פרי הבדיה או לקוח מהמציאות; יהא הוא אריאל או רוכל סדקית ברחוב; שניהם רקומים בחומר הטהור והאינסופי של האפשרויות, שבו טמון הכל, לרבות מה שקיים במציאות. מה שמכוּנֶה אירועים ממשיים ובני אדם ממשיים איננו לדידנו יותר מאשר אחת האפשרויות בין אלפים, ושמא לא העקיבה והחשובה שבהן. כל מציאות היא רק עמוד אחד שנפתח באקראי או מלה שנקראה במקרה מתוך ספר החוכמה העילאית; ואנו מבקשים לדעת יותר.

"אני מנסה להמחיש לך שבהיותנו מונְחים על ידי הדמיון, אנו עוברים את סִפָּה של אינסופיות מסויימת; ספו של עולם רחב ידיים יותר שאיננו מוגבל בהתנסותנו, רחב יותר מהבנתנו ומכיל לאין ערוך יותר ממה שאנו מודעים אליו. אומר לך שלא היינו מעיזים לפלוש לתוך אזורים אינסופיים כאלה אלמלא נפלנו לתוכם בפזיזות עיוורת, תוך ריצה מטורפת בעקבות משהו הנעלם מעיניו. אילו לחש מלאך מדיח באוזננו: עכשיו בְּדֵה משהו מלבך, לא חשוב מה – היינו מבולבלים ואולי נרתעים באימה משום היות המשימה הזאת הבל ורעות רוח; היינו יראים מפני יציאה לדרך תעתועים בלא כיוון אל תוך “ים האפלה”. נציג לעצמנו את השאלה: מה זכותו של גבר שאיננו רוצה להיחשב למשוגע או רמאי, לבדות מלבו משהו שאיננו? יש רק תשובה אחת, למרבה המזל ברורה וחד־משמעית: הניחו לו, הוא מוכרח; הוא איננו הולך מרצונו, הוא נגרר, הוא אץ בעקבות משהו, ודרכו העקלקלה היא עניין של כורח. לא מפיו, אלא מפי הגבורה, בקשו תשובה לשאלה מה הוא כורח.


"אני מהרהר בשאלה, מדוע זה נתפסתי לאדם שנפל מהשמיים; מדוע לא לאריאל או ל־Hecuba? מה איכפת לי מ־Hecuba? אלא שיכול שיפגשני גורל, שבו – לאחר זמן – היא היתה עבורי כל מה שחשוב, שהייתי שׂוֹרֶה אתה כשם שיעקב שָׂרָה עם המלאך שיברכנו; אזי היתה נחה עלי הברכה למצוא בתוכי את חייה של זקנה בלה נפוחה מבכי. יהא האלוהים עם הֶקוּבָּה; זאת קלות דעת מצדי שאינני מקדיש לה יותר תשומת לב, אולם, כאמור, עלי לדאוג עכשיו לאדם שלא השלים את טיסתו. אני חושב שהאשם הוא בך: שכן אתה אמרת בענייניות המאפיינת אותך: מדוע, לכל הרוחות; מדוע, לכל השדים והרוחות; מדוע, לכל האופל המקולל, הוא טס בסערת כזאת? איזה סיבה היתה צריכה להיות לו, חזקה עד שאין לעמוד בפניה, להמראה כל כך חסרת שחר! האין כאן עילה להתעמק בדבר ולתהות בו? כן, מקרה הוא אם אדם נהרג; אבל אין זה מקרה אם הוא טס למרות הכל. ברור הוא, שמאיזו סיבה שהיא הוא היה מוכרח לטוס; וכאן מעל לשברים שאינם דומים לשום דבר הגיוני אלא לצעצוע שבור, קמור אירוע גדול המורכב ממקרה וכורח. כורח ומקרה, שתי רגליים של התלת־רגל שעליו רכונה פִּיתִּיָה; השלישית היא הסוד.

“אתה הראית לי אותו, את האיש ללא פרצוף ושם, האיש ללא הכרה; זהו הדרכון האחרון בחיים, ומי שאיננו יכול להזדהות באמצעותו, הרי הוא אלמוני במובן המחמיר והקודר של המלה. האם לא היתה לך, ברוכנך עליו, תחושת חובה מייסרת לזהות אותו? ראיתי כזאת בעיניך: לפחות לדעת מי הוא ולאן הוא מיהר כל כך; אולי יכולנו להודיע למישהו שהגיע עד הלום, ולמלא בכך חובה אנושית. אני לא כל כך אנושי כמוך, ולא חשבתי על ענייניו בעולם הזה, אלא שהשתלטה עלי תאוות החשיפה. ועכשיו כבר שום דבר ושום איש לא יעצור אותי; היו שלום באשר אתם – אני מוכרח לצאת בעקבותיו. אם הוא כל כך אלמוני כפי שאני בודה אותו, אחפש אותו באפשרויות. אתה שואל מה איכפת לי ממנו? לוא רק ידעתי! אני יודע רק שהעניין הזה השתלט עלי.”


 

פרק כ"ב    🔗

"השתמשתי בביטוי ‘תאוות החשיפה’, ואני סבור שהוא נכון; אלא שהתאווה הזאת נתעוררה באקראי ממש, ובעטיה של נסיבה כה קטנונית, שהייתי צריך להתבייש בה. כאשר הביאו לך את הפצוע הזה, אמרת שניירותיו ככל הנראה נשרפו ושבכיסיו לא נמצא דבר מלבד חופן מעות צרפתיות, אנגליות, אמריקניות ואיזה מטבעות dubbeltje הולנדיות. אוסף כזה של מעות קטנות הפתיע אותי; אפשר היה אמנם להסיק מכך שהאדם הזה היו לו עסקים בכל הארצות המתאימות, ונותרו לו בכיס כמה גרושים שלא הספיק להיפטר מהם; אבל בכל מסעותי השתדלתי להיפטר ממעותיה של הארץ שעזבתי בתחנות הגבול, ראשית מכיוון שאחר־כך כבר לא אוכל להמירן, ושנית בכדי שלא אתבלבל בהן. עלה בדעתי שאולי האדם הזה רגיל במטבעות השונות והוא חי בחבלי ארץ שבהם הן הילך מקובל. ובד בבד אמרתי בלבי: איי האנטילים, פורטוריקו, מרטיניק, ברבדוס וקיראסו. מושבות אמריקאיות, בריטיות, הולנדיות וצרפתיות שבהן נהוגות המטבעות של ארצות האם.

"אם עלי להסביר פסיכולוגית את הקפיצה המחשבתית מחופן המטבעות להודו המערבית, אני מוצא בזכרוני את הדברים הבאים:

1. השתוללה סופה שהזכירה לי הוריקן. אסוציאציה על איי Leeward ועל אזור הציקלונים הקריבי המפורסם.

2. הייתי נרגז, בלתי מרוצה וכועס על עצמי ועל עבודתי. מכאן דמיונות נודדים וכמיהה לבריחה. געגועים לארצות רחוקות ואקזוטיות; אצלי, בדרך כלל, לקובה, אי הנוסטלגיה שלי.

3. הזיה ניצחת ורווית מידה של קנאה שהאדם הזה טס ממקום רחוק כלשהו; קישור שלא מדעת של אירוע עכשווי ומצב רוחי הקודם.

4. לבסוף, האירוע עצמו, אסון התעופה הזה, סנסציה מרגשת עד כדי מידה של נועם, בד בבד עם הנטייה לקשט אותו בניחושים רומנטיים. טיפוסית היא מידת השפעתן של קטסטרופות אנושיות על דמיוננו הפורה.

"בכל אלה נכון בקרבי אותו ניחוש (כפי שאני רואה כעת – שטחי מאד), שחופן המטבעות מצביע על איי הודו המערבית; בשעת מעשה הייתי ממש נלהב מחדות הראייה הבלשית שלי, וחשבתי שברור כשמש שהאדם הזה הגיע במישרין מאיי האנטילים; הדבר ריגש אותי עד עומק נפשי והשביע את רצוני. כאשר הבאת אותי למיטת חוליו של מקרה X, הייתי בטוח לגמרי שאני עומד להתבונן באדם שבא מאיי האנטילים הרגשיים שלי. לא אמרתי לך דבר וחצי דבר על תגליתי מפני שחששתי שתפלוט נשיפת אויר חדשה של בוז, כהרגלך הבלתי נעים; לא רציתי שתפקפק בתוקפו של דימויי שהייתי שרוי בהתאהבות בו. האדם הזה היה מחריד בעלפונו; הוא היה בלתי אנושי ועוטה סוד בתחבושות האלה שהעטו על פניו מסכה של שתיקה ואלמוניות; אבל ראשית לכל הוא היה עבורי אדם מהאנטילים, אדם שהיה שם. זה מה שהכריע. מרגע זה הוא היה לדידי מקרה X שלי, שאת סודו עלי לפענח; יצאתי בעקבותיו, והיתה זאת, בן־אדם, דרך ארוכה ועקלקלה.

"כן, עכשיו כבר יצאתי מזה. עכשיו ברור לי שמה שהיה בעיני היסק מבריק וקרוב לאמת, לא היה, לאמתו של דבר, אלא גחמה שלי גרידא שהעניקה לי סיפוק משלי, ולא אוכל עוד לכתוב את סיפורי. אפשר שיתברר, אם לא התברר כבר, שהאיש היה סוכן מכירות מ־Halle שבגרמניה או אמריקאי ממוצע שניסה לשכנע את עצמו שלסוחר בעל יוזמה כמותו אין זמן להמתין עשרים וארבע שעות למזג אויר טוב יותר. כמה מצער! אני יכול לבדות כרצוני, אך רק בתנאי שאני מאמין בזה בעצמי. ברגע שנתערער אמוני שכך אמנם יכלו הדברים להתרחש, מתגלה לי דמיוני כמלאכת רמייה עלובה וילדותית. כך, עכשיו כבר נשמעה תרועת האשכבה, כלבונת טיפשה ולהוטה; לשווא הובלת את קצה אפך מעל לעלי השלכת, כאילו יש עקבה ללכת אחריה, עקבה שלא היתה ולא נבראה, או שאיבדת אותה בצמתי האפשרויות. את מעמידה פנים כאילו את עוקבת אחריה, כי לכלבים יש חוש יוקרה מפותח; עדיין את מרחרחת ליד כל חור עכבר ומשתדלת לשכנע אותי שזה פה, הדבר שאנחנו בעקבותיו. נו, נניח לזה, זה לא פה; את מסתכל בי בעיני כלב כאומרת: האם זאת אשמתי? אתה הוא האדון, תן לי פקודה לאן ללכת, הראה לי מה אתה רוצה! ועכשיו מוטל עלי לחפש דרך, לחפש סיבות מדוע ללכת לכאן ולא לשם! אלוהים שבשמיים, סיבות! מוטיבציה! הסתברויות! איזה בלבול! אפילו הכלבה הזאת כבר לא מאמינה לא לי ולא לעצמה ואיננה מבינה מה אני רוצה ממנה; פה? את זה? או משהו אחר? ריקם חוזרים האדון והכלבה. מוזר, איזו תחושת בדידות יש בכישלון.

"אומר לך זאת: דרוש שסיפורך יתפרק לך בידיים בכדי שתכיר ממה הוא מורכב. כל עוד הוא שלם וחי, תהיה מוכן להישבע מתוך שכרון עבודה: כל זה טבעי לחלוטין ולא שום מעשה רמייה; אדוני, אני כותב את זה על פי אינסטינקט גרידא, בעצמי אינני יודע מדוע; זה הכל נובע מאינטואיציה ודמיון. רק לאחר שזה מתפורר לשברים אתה מגלה, במה עזרת להם, באיזו ערמומיות, ובחשאי, דחפת קדימה את כוח הבדיה שלך! אלוהים אדירים, איזה מצבור! הלא מכל הפינות מציצות סיבות שבתבונה וקונסטרוקציה מגמתית; איזו מכונה מוצלחת! הכל, כמעט הכל, מכוון ומחושב, הכל חשבון והרכבה. לתומי חשבתי, שכל זה בא אלי מאליו כמו בחלום של אמת, בעוד שבמציאות זה פרי של חשיבה הנדסית מפרכת, הבוחנת ופוסלת, שוקלת ומנסה לחזות מראש. עכשיו כשזה מת ומפורק, רואים את החוטים, את השנינות, את השיגרה ואת הערנות של עבודה שכלית. ואומר לך גם שמכונה שבורה נוראה לא פחות מחיים מתפרקים, ואותה תהום של ריק.

“אבל גם הצער על עבודה שעלתה בתוהו אין בו כדי לבטא את העצב על סיפור שנשבר לרסיסים. האינך יודע שבהריסות האלה קבורים חיי אדם? מה זה חשוב, תאמר, הלא החיים האלה היו רק פיקציה; הם היו בדותה שהומצאה רק לגרש שעמום. אה, בן־אדם, זה מוזר: שכן לא לגמרי בטוח שהחיים האלה הם פרי בדותה; כשאני מתבונן היטב, הייתי אומר שאלה היו חיי שלי. זה אני. אני הוא הים ואני הוא האיש, הנשיקה הזאת שנבעה מצלו העמוק של הפה היא שלי; האיש הזה ישב למרגלות המגדלור ב־Hoe, כי אני ישבתי למרגלות המגדלור ב־Hoe, ובאשר הוא חי בברבדוס או בברבודה, הרי אני הגעתי לשם, השבח והתהילה לאל. כל זה הוא אני; אינני בודה כלום, אני רק מבטא את אשר מצוי בתוכי. ואילו כתבתי על הֶקוּבָּה או על קְדֵשָה בבָבֶל, היה זה אני; אני הייתי הזקנה המייבבת ושורטת את שקי שדיה המצומקים, הייתי האשה הנדרסת תחת ידיו השעירות של אשורי נואף, גבר בעל שפם מרוח בשמן. כן, גבר וגם אשה, וגם ילד. שתדע, זה אני: אני הוא האדם שלא השלים את טיסתו.”


 

פרק כ"ג    🔗

"ובכן זהו, סוף ההקדמה, ועכשיו נוכל לטייל בדרכים שבהן נרקם הסיפור שלנו. אנחנו יודעים שנתון אדם שלא השלים את טיסתו, ונפילתו היתה, כאמור, אירוע פתטי עשוי ממקריות וכורח; המקריות והכורח נתונים; וכיון שאין אנו יודעים פרטים נוספים, הבה ניצור מהם נקודת מוצא או עקבה שנלך אחריה; ננסה לבנות את הגורל המסוים מתוך שני גורמי יסוד אלה, המקריות והכורח, בכדי שנפילת האדם בסוף ינבע מהם כסיבה ועל פי חוקיות.

"תודה שההתחלה הזאת טומנת בחובה הבטחה לא מבוטלת. מקריות משמע חירות והרפתקה; מקריות עתירת משחק ובלתי ניתנת לחיזוי; המון אפשרויות ומרבד הקסם; כמה החומר הזה משתנה וגמיש, בלא משקל ובלא חזרה, נאסף אל תוך קמטים מסתוריים, חומר שאפשר לעשות בו הכל; כנפיים שייקחו אותנו רחוק, לכל יעד שהוא; מה יותר שירי ממקריות? ולעומת זאת הכורח, גורל נסתר, כוח קבוע ובלתי משתנה; כורח שמשמעו סדר, יפה כמו שדרת עמודים וחף מכל ספק, כמו חוק.

"ואכן זה כך; כן, זהו מה שאני רוצה ומתגעגע אליו. אל המקריות שתביא אותי לאי שם, אותי יושב הקרנות המהסס, שֶיַשְבָנוֹ מעוגן ליד שולחנו; אל המקריות, אל ההרפתקה הקדחתנית, אל דמות פוחזת כבדת נשימה שתעשה אתי סיבוב במחול. אנחנו מזדקנים, חבר, ומסגלים לעצמנו חיים שהם בחזקת הרגל משעמם. כן, אבל מה בדבר היסוד האחר, הבלתי מותנה והוודאי? הלוואי שחיי היו רוויים כורח, הלוואי שאחוש פעם בביטחון ובלא פקפוק שכל דבר שאני עושה מקיים סדר כלשהו; השבח לאל, לא עשיתי מימי אלא מה שהוטל עלי. הנה: האדם המובל על ידי המקריות והכורח – זה אהיה אני עצמי; זה אני אהלך בדרכי תעתועים ודרכי גזירה ואשלם בתמורה בכל הייסורים שאני מסוגל לבדות; שכן דרך שכזאת איננה טיול שעשועים.

"ובכן, בשם האלוהים, נצא לדרך; ובאשר לא נדע כיצד להמשיך, יעזור נא לנו הכורח או המקריות. במה להתחיל? מה תהיה המלה הפותחת את הסיפור על האיש מאיי האנטילים? נתחיל מבראשית: הָיֹה הָיָה נער שלא היתה לו אם.

"לא טוב, כך אי אפשר להמשיך. מקרה X הלא אין לו פנים ואין לו שם, אין לו זהות; הוא רק אלמוני. אם נִיתֵן לו בית, נכיר אותו, אם כך לומר, מינקותו; הוא יחדל להיות אלמוני ויאבד את מה שכרגע הוא סימן ההיכר המובהק והחזק ביותר שלו. אם רצוננו שיישאר דומה לעצמו, מן הדין לשמור על אלמוניותו; יהא איש בלא מוצא וחסר מסמכים. עלינו להיצמד לעניין, לצאת מהנתון; הוא נפל מהשמיים, דבר שהוא ללא ספק אורח אופייני לו. מה שנחוץ הוא שגם בסיפורנו איכשהו ייפול מהשמיים, יצוף לפתע, השד יודע מאין, ייברא באקראי, גמור לחלוטין ואלמוני לגמרי.

"מה שבידי הוא אפוא אדם ואורח בואו; המקום שבו הוא צף מוכרע מלכתחילה: המדובר בקובה. זה יכול היה להיות כל אי שהוא מאיי האנטילים, ואפילו כל מקום שהוא בעולם, ובלבד שיהא רחוק די צרכו. המרחק נובע מכך שהוא טס ואין אנחנו יודעים מאין; המקום רחוק ופחות או יותר אקזוטי דווקא בתוקף העובדה שהוא לא מוכר לנו. המטבעות שמצאתם בכליו מצביעות על איי האנטילים; אמת נכון, יש עוד סביבה אחת שבו יושבות בשכנות מושבות אמריקאיות, בריטיות, צרפתיות והולנדיות; אלה החופים בתחום הפיליפינים, אנאם, סינגפור וסומטרה, ואני לא מצאתי דבר שיסתור את האפשרות הזאת. הייתי חייב לבחור, ולפיכך החלטתי לטובת האנטילים ממניעים שהם כנראה אישיים; כבר אמתי לך שהם לדידי בעלי קסם מיוחד. בפשטות, אי שם באותה סביבה נמצא אתר המילוט שלי, שלא אגיע אליו, ככל הנראה, לעולם, אם כי זאת סביבה הקיימת לדידי בעוצמה גדולה מארצות שבהן ביקרתי.

"אלה, אם כן, בקווים כללים, נקודות המוצא של הסיפור שלנו, ומה שנותר הוא לקבוע את יעד הסיום. זאת, כמובן נפילתו של אדם שלא הגיע ליעדו; אבל כאן מתייצבת שאלה חשובה: האם הוא טס אל משימה חדשה, או ששב? אנחנו יודעים רק שהוא מיהר מאד, שכן הוא טס בסערה חזקה. כללית נוכל להסיק שאדם הנמצא בדרכו לתנאים חדשים וליעד שאינו מוכר לו, איננו חף ממידה של היסוס ואפילו פחד הבולם אותו; לעומת זאת אדם חוזר נוטה יותר לחוסר סבלנות; כיון שהוא חוזה את יעדו, ימעיט בערך הדרך המובילה אליו. הייתי אומר שהאיש הזה נחפז כל כך כיון ששב, ואני מקבל זאת כמציאות מן הסתם. זאת מלבד השיקול שאדם הטס למקום אחר יכול לטוס בכל אחד מכיווני רוחות השמיים, כיון שמספר היעדים האפשריים והבאים בחשבון שבינם צריך לבחור הוא בלתי מוגבל; בעוד שהאדם החוזר יכול לטוס רק למקום אחד ויחיד שניתן להעלותו על הדעת מבין כולם, ליעד מובהק, הכרחי ובלתי ניתן לשינוי שנקבע מלכתחילה. הדרך חזרה היא הדרך ששורטטה בדייקנות. בכך נקבע סופו של סיפורנו ועתה אנחנו יכולים להתחיל מההתחלה.

“ההתחלה מבולבלת ומעורפל כמו אירוע מקרי. אי שם בקובה בין הגדרות החיות של בוגונוויליה. מישהו נרדף, נשמעות נביחות של אקדח ועל אם הדרך הדומה לשביל החלב שוכב אדם אלמוני שדם ניגר מעורפו. זהו פצע שנגרם מסכין רחבה, כמו אלה המשמשות לחיתוך קני סוכר.”

הכירורג, בהגיעו למקום זה, נשף כאות שלילה וזרק את כתב היד על השולחן. שטויות. אין שום צלקת בעורף; יש רק אחת מעל לפטמת החזה הימנית, אבל פצע כזה לא יכול היה להיגרם על ידי סכין רחבה, אלא על ידי פגיון קצר. פצע רדוד שנעצר על עצם צלע.


 

פרק כ"ד    🔗

"זה אי שם בקובה בין הגדרות החיות של בוגונוויליה. מישהו נרדף, נשמעות נביחות של אקדח ועל אם הדרך הדומה לשביל החלב שוכב אדם אלמוני שדם ניגר מעורפו. זהו פצע שנגרם מסכין רחבה, כמו אלה המשמשות לחיתוך קני סוכר. כעשרה מטר משם שוכב אדם אחר, זרוק פרקדן כמו בובת סמרטוט, והוא מת.

"שלושה ברנשים מקללים חרש רוכנים על הפצוע; אבל הלה כבר מתרומם בעצמו וממלמל: ‘מה – מה בעצם אתם רוצים? Cavaliere, אל תדחוף אותי!’ הוא שולח את ידו אל ערפו ומעקם את פיו, מסתכל בתמיהה בכפו שטופת הדם ובשלושת הגברים. אל־אלוהים, ההוא שיכור!

"‘מה החמור הזה מתערב בעניין?’ כועס אחד מהשלושה ומתגרד בראשו. Que mierda!' – בחורים, תכניסו אותו לתוך הבית!' הם תופסים אותו בידיו וברגליו, משרכים את נעליהם; לא איכפת להם בכלל שישבנו נסחב על דרך עפר וחורש באבק עקבה כמו שק תירס. הם מתנשפים וגוררים את הארחי־פרחי לאורך שביל החלב; שתשבור לך 'ת התחת, נבלה!

"הם מניחים אותו מאחורי הדלת, איזו זקנה בלה מטילה אלומת אור בעיניו וקוראת בשם כל הקדושים, ואדון הבית, איזה אדון גדול, אם לשפוט על פי פרצופו הכחול והנרגז וגבותיו המרושעות, גוחן מעל לכל זה ואומר: ‘מה אתם מביאים לי חזיר שכזה?’

"זה שגירד את ראשו ממצמץ בכל כוחו אל פני האדון בעל הגבות הפרועות. ‘הוד רוממותך, בכדי שלא יברח. כאשר ה־cavaliere יצא מפה, שמענו יריות בחוץ; רצנו לראות מה העניין, ושכב שם ה־dago הזה ובידו האקדח הזה. כמה צעדים הלאה שוכב האדון המסכן. הוא מת, שאלוהים ירחם עליו.’

"שני האחרים הקשיבו בפה פעור, כאילו רצו לטעון משהו; והאדון הרים עיניים חוקרות. ‘אתם בטוחים שהוא מת?’

ה־peon ארך הגֵו הצטלב. כמו עגל, הוד רוממותך. בטח קיבל לפחות שלושה כדורים בעורף שלו. בידו היתה סכין… כנראה שהתגונן בסכין כאשר ה־bandido הזה התנפל עליו. הרוצח הזה רצה לברוח, אבל עצרנו אותו. אתם עדים, בחורים, נכון? אז תנו נהימה, בהמות!"

"רק עכשיו הבינו שני האחרים והתחילו לעוות את פניהם, כאומרים כמו שיש אלוהים בשמיים, הוד רוממותך, כך זה היה ולא אחרת, אמת לאמתה; הוא רצה לעשות ויברח אחרי שהרג את ה־cavaliere. וביד היה לו אקדח.

"‘צריך לקרוא למשטרה, שתיקח אותו,’ סבר ארך הגו וצד בעיניו גילויי הסכמה.

"האדון ליטף את סנטרו הכחול והרהר בארשת של רצינות. ‘לא, Pedro (או Salvadore – השמות לא הוכרעו) זה לא. אילו המשטרה חיפשה אחריו – "הוא משך בכתפיו. "אבל אם זה לא מוכרח להיות – לא אעשה את זה. זה לא היה הוגן. תכניסו אותו לאיזה חדר ותנו לו לשתות.’

"ארך הגו הרים את ידיו. ‘הוד רוממותך, זה אפילו לא יודע שהוא קיים.’

"‘תנו לו לשתות,’ חזר האדון בחוסר סבלנות. ‘ובינתיים אל תפטפטו עליו ללא צורך, הֵבָנּוּ?’

"‘הבננו, הוד רוממותך, ואנו מאחלים לך לילה טוב. תכניסו לו רום בין השיניים, שלא יידע את האמא שלו; מה יש להלך כזה לעשות קרוב לביתו של האדון ולדחוף את אפו לעניינים פרטיים? הוא לא נראה אמנם כמו בן כלאיים, אבל כמו שאומרים שד כמו שטן, מי יודע איזה מין הולנדי או יֶנְקִי ארור אם לשפוט לפי הצורה שלו. גלוג, גלוג, יש עוד קצת מקום בתוכו, תנו לו מנה הגונה, שנוכל להוציא ממנו את הפירור האחרון של זכרונו.’

"זה היה איזה דליריום, שדפק באיש הזה יותר גרוע מסתם קדחת; והזקנה ששפכה עליו מקודם את אלומת האור מביאה עכשיו מים בכד בלתי מצופה ושמה תחבושות רטובות על צדעיו ופניו של המעולף. (מוטיב העלפון בהתחלת הסיפור ובסופו. המעגל נסגר.) היא אינדיאנית למחצה מאיזה מקום במכסיקו; פניה יבשים ומוארכים כמו פני סוסה ועיניה הנוגות ממצמצות בדאגה אנושית. ‘מסכן,’ היא אומרת ועוטפת את הראש הכבד בסמרטוטים צוננים. היא יושבת בשפיפה וממצמצת, טיפ, טיפ, טיפ, כמו טיפות מים הנוטפות על רצפת לבנים.

"שלושים ושש שעות נמשך העלפון או שמא השינה; הגבר שוכב כשראשו עטוף סמרטוטים רטובים והוא מחוסר הכרה. מפעם בפעם מופיע ארך הגו ובועט בו, היי, קום, נבלת כלב ארורה! ‘אולי צריך לקחת אותו, אדוני, בלילה לאיזה מקום ולהניח אותו שם, שיבואו, יסלח לי אלוהים, שדי השחת וייקחו אותו משם.’

"האדון מנענע את ראשו. מה פתאום. תבוא המשטרה ותיקח אותו, ותחכה עד שידבר. לא, לא. כשיתעורר, אדבר אתו לבדי, ואחר־כך אראה. אחר־כך אראה.

"לבסוף זזה היד ורוצה לנגב את המצח שעליו עוד פרוסים הסמרטוטים; כאשר הם מוסָרים, נותר שם משהו זר ומשונה שאי אפשר לנגב. האיש מתיישב ומשפשף את מצחו. תקראו לאדון, האדון רוצה לדבר אתו.

"האדון בעל הגבות העבות (איזה בעל שררה, כנראה) מודד את התפרן בקפידה; לא, הוא כנראה לא ספרדי; שאם כן הוא היה יותר מקפיד במראה נעליו; אפילו היה לו, נגיד, רק שרוול אחד בחולצתו – הנעליים היו נוצצות כמו תפוז.

"‘Come va?’ אומר האדון.

'Muchas gracias, señor"

Yankee?‘"’

‘yes, sir. No, sir.’"

"‘מה שמך?’

"האיש משפשף את מצחו. ‘לא יודע, אדוני.’

"הקובני גנח ברוגזה. ‘ואיך הגעת הנה?’

“'לא יודע, אדוני. היית שיכור, לא?”

"מצאו אצלך אקדח,' הלם בו האדון.

"האיש מניד את ראשו.' לא יודע, לא יודע כלום. לא יכול להיזכר בכלום – 'פניו נתעוותו משום אי השקט והמאמץ; הוא קם וצעד כמה צעדים. ‘לא, אני לא שיכור; יש לי רק… כמו חישוק סביב הראש.’ הוא חיפש משהו בכיסיו; הקובני הציע לו סיגריה. הוא הניד קלות את ראשו, gracias, כאילו הדבר מובן מאליו – לא, זה לא עכברוש מהנמל; תאמר מה שתאמר, רואים שהוא אדון. למשל צורת ידיו; הן מלוכלכות להחריד, אבל האופן שבו הוא מחזיק את הסיגריה – בקיצור caballero. הקובני ניפח את גבותיו; עם איזה הלך היה קל יותר, ואם יגיעו הדברים לידי משפט, איזה שופט יאמין לקבצן?

"האיש עישן בתאוותנות והתאמץ לחשוב ‘אני לא מסוגל להיזכר בכלום,’ אמר והעווה את פניו. ‘זאת הרגשה מוזרה, הראש בהיר ויחד עם זאת ריק לחלוטין. כמו חדר שסויד זה עתה שמישהו אמור להיכנס אליו.’

"אולי לפחות אתה יודע במה עסקת?' עזר לו הקובני.

האיש הביט בידיו ובגדיו. 'אני לא יודע, אדוני, אבל לפי המראה שלי – 'צייר בעשן ובסיגריה מעין אפס באוויר. ‘לא יודע כלום,’ אמר קלות. ‘שום דבר, כלום לא עולה על דעתי. אולי אזכר מאוחר יותר –’

הקובני התבונן בו בקפידה ובחשדנות. פניו היו אדישים ונפוחים קמעה והביעו שעשוע ומשהו כמו הקלה."


 

פרק כ"ה    🔗

"כן, נכון: עוד מקרה של אובדן זיכרון, שוב אחד ממקרי אמנזיה ספרותיים שבעטיים זכינו לנובלות רומנטיות כה רבות וכה נוגעות ללב. אני אתך במשיכת הכתף לנוכח התכסיס שאיננו כבר נדיר, אבל אינני יכול לעזור; אם על גיבורנו להישאר באלמוניותו, הכרח לבטל את זהותו וליטול ממנו את ניירותיו, לפרום ולמחוק את סימני הזיהוי מחפציו, ובייחוד, אדוני, בייחוד לסלק את זכרונו; שכן הזיכרון הוא החומר שממנו רקומה זהותנו. מחק את זכרונך, ואתה אדם שנפל מהשמיים, המגיע משום־מקום ואיננו יודע לאן פניו; אתה מקרה X. אדם שאיבד את זכרונו דומה לאדם שאיבד את הכרתו; גם אם מוחו יהיה מכאן והלאה בהיר ונורמלי, דומה הדבר כאילו הוא נטש את קרקע המציאות וחי מחוצה לה; דע לך שבלי הזיכרון לא תהיה קיימת גם המציאות.

"מן הסתם הערכת, בתוקף היותך רופא, שהמקרה שלנו של אובדן הזיכרון בא בעקבות הרעלת אלכוהול חריפה ולאחר ההלם הפיזי שבעקבות האירוע הלילי ההוא. הוא חבט את ראשו בקרקע בנפילתו, והנה התוצאות. מהבחינה הרפואית אין מניעה שהוא ייפגע פגיעה נפשית. לפנינו גורם המקריות שאנו לוקחים אותו בחשבון; אבל העניין חשוב משהוא יושאר למקרה, ואם הוא אמור לספק אותנו, עליו להתרחק מן הכורח ובתוקף סיבתיות. מקרה X נפגע בזעזוע נפשי ואיבד, חייב היה לאבד, את זכרונו מסיבות שהיו חבויות בתוכו; זאת היתה לדידו הדרך היחידה האפשרית, המוצא היחיד, על מנת לצאת מתוך עצמו; היה בכך משהו כמו מילוט לתוך חיים אחרים. איך זה בעצם התרחש – על זה תקרא בהמשך; במקום הזה רצוני היה רק להסב את תשומת לבך לכך שיש כאן סיבות עמוקות יותר ותואמוֹת־חוקיוּת יותר מאשר המקרה.

"אולם אפשר שגם הבריחה הזאת מפני הזהות מעוגנת בכמיהה אנושית מוטבעת. לאבד את הזיכרון, משמעו בעצם להתחיל את הכל מבראשית; לחדול להיות מה שהיינו – זה, חבר, משהו כמו שחרור. אולי קרה לך פעם שמצאת את עצמך בעולם זר שבו לא יכולת לתַקְשֵר היטב, לא מבחינת הלשון ולא מבחינת הכסף. אמנם לא איבדת את זהותך, אלא שהיא לא יכלה להושיע; השכלתך, מעמדך החברתי, שמך וכל מה שבכלל מרכיב את האני האזרחי שלך, לא יכול לשרתך בכלום; היית רק אלמוני ברחוב של עיר זרה. אולי תיזכר שברגעים שכאלה קלטת את הכל באינטנסיביות מיוחדת וכמעט חלומית; משנפטרת מכל הנספחות, היית רק בן־אדם, רק סובייקט ופנימיותו, רק עיניים ולב, רק פליאה, אובדן עצה והשלמה. אין לך דבר לירי יותר מאובדן עצמך. מקרהX שהאני שלו אבד לו ביסודיות כזו שאיננו יודע אפילו מי הוא, יהיה אדם משתאה שכזה; החיים יעברו על פניו כבהזיה, כל האנשים בלתי מוכרים לו, כל הדברים חדשים; יחד עם זאת הכל ייראה כאילו דרך צעיף של היזכרות מתמדת, לאמור שכל זה כבר מוכר לו מאי שם ושהדברים עברו אי פעם את גבול חייו, אבל היכן זה היה, אלוהים אדירים, מתי זה היה? הוא יהלך כמו בחלום בכל אשר יעשה ולשווא ינסה לצוד קטעי המציאות בזרם האינסופי של האירועים; מוזר כמה העולם מאבד אל גשמיותו משנמחק הזיכרון.

"דבר אחד מחייב, לדעתי, הסבר, והוא התעניינותו במיוחדת של הקובני במקרה X. אינני סבור שהוא החזיק אותו בביתו כתופעה פסיכולוגית מעניינת; אני נוטה יותר להסביר לי זאת בכך, שהוא לא נתן בו אמון כעד מקרי גרידא של הרצח ההוא באישון לילה. ככל הנראה הוא חשד תחילה שאובדן הזיכרון הוא צורה אלגנטית של סחיטה; אם ידאגו לי, יהיה זכרוני שרוי באפלה, מה שהיה היה, ואינני יודע דבר; אבל היזהר, אדוני, לבל זכרוני ישתפר. בסופו של דבר הוא יכול היה לחשוב גם על האפשרות שמקרה X עבר אי שם על החוק והוא מעוניין בהסתרת זהותו, או, על כל צרה, בהוכחה שהוא משהו כמו משוגע. לפיכך הוא נהג בו בזהירות ובחקרנות; אבל אפילו נוכח מאה פעמים שאין ספק שהאיש הזה איבד את זכרונו עד תום, נותר בו החשש שיום יבוא והאיש יתעורר מחלומו וידבר; אשר על כן עדיף לנהוג בו בחסד מחייב, בייחוד לנוכח היותו, כפי שמתברר יותר ויותר מדי יום, אדם אדיב ונוח. יהא אשר יהא, ידיעת שפות יכולה להביא תועלת למי שקשריו המסחריים משתרעים מקראקאס ועד טמפיקו; והכרח לבוא בדברים עם אנגלים, צרפתים, והולנדים ואלה הפרחחים מארצות הברית, הממאנים, יעניש אותם האלוהים, ללמוד ספרדית; והאנשים האלה מהמבורג, פלא שלא מצפים ממש שהתכתובת אתם תיערך באיזושהי שפה שהיא שלהם. הקובני אימץ את מוחו בנושא זה עד מאד ותוך שהוא לועס את הסיגר השחור, העבה כמו בננה; היו לו סיגרים משלו והוא היה נוהג לפקח בעצמו על המולטיות שהיו מסובבות אותן בכפות ידיהן על ירכיהן העגולות והצעירות; הוא היה בוחר את הסיגרים שלו על פי הבחורות, ליתר דיוק על פי אורך ירכיהן: ככל שהירך יותר ארוכה, כן מושלם יותר גופן וכן מושלם יותר גם סיבוב הסיגר. כאשר מצא, שהאיש שהכניס אותו לביתו יודע לא רק לדבר ולכתוב אלא גם לקלל בכל השפות הזרות האלה (את הבית פקדו מפעם בפעם כל מיני סוכנים מפוקפקים, והקובני כבר שבע מלומר להם מי הם ומה הם בלא שהבינו אותו), התלהב מזה עד כדי שהציע לו משרה; לדידו היו היחסים האלה משהו כמו חוזה בין שני נוכלים, כלומר יחסים לבביים וכמעט אנושיים. מלבד זאת – בכדי למנוע אי הבנה כלשהי – הוא היה מתיישב ותיק, מילידי קובה מ־Camaguey (המכונים Camagueyno), לפנים מגדל פרים בערבה; אבל כאשר התברר שבימים טרופים אלה לא די להיות בעלי עדרים ולמלוך בבית מלא משרתים, הוא משך בכתפיו ופתח בעסקים, במידה מסויימת בסגנון הפירטים הישנים והמפורסמים שהיו נעים ונדים בין האיים. בקיצור este hombre, כפי הוא נהג לכנות את גיבורנו היה טוב למשא־ומתן עם האויבים בשפתם ולשמירה על נימוסים חיצוניים גם אם הנושא היה ביזת ספינותיהם והטבעתן. חובה לברור את אנשיך היטב, כמו שבוררים פָּרֵי הרבעה, בקפידה ובקצת רוח נבואה; הפר הצעיר הזה אמנם צולע, אבל הבה נתערב, אדוני, שצאצאיו יהיו טובים. Este hombre הוא אמנם מוזר ומפוזר, אבל נראה שהוא יודע אי אלה דברים. ותוך שהוא נאנח הלך הפירט הזקן להתייעץ עם אשתו שהיתה ישובה על רגליה הנפוחות אי שם בירכתי הבית, משחקת בקלפים, בעוד שזעה ניגרת מעל לקמטי פניה הנפוחים כמו דמעות עד. איש לא ראה אותה מעולם; רק מפעם בפעם אפשר היה לשמוע את קול הבס העמוק שלה, כאשר היתה גוערת בכושית שלה.

"ייאמר מייד שהקובני לא סחר רק בסוכר, פלפל הודי, מולסה וברכות אחרות של האיים, אלא בעיקר וקודם לכל באינטרסים שונים מכל המינים. את ביתו פקדו לפעמים, אמת נכון, גם אנשים די חשודים, השד יודע איזה עממים משונים יש בעולם; הזה – לדבריו – להקים חברה ליצוא זנגוויל, קליפת אנגוסטורה, אגוזי מוסקט ופלפל מארצות המזרח באיזה מקום בטובאגו; ההוא – המבשר שבהאיטי יש מרבצי זפת; השלישי – הטוען לייצוא עצי קובאבי, המתיימרים להיות עמידים כמו שריון, פיפירי שאיננו נרקב לעולם, סנטה מריה או עץ שחם שהוא קל מהשחם מאלוני אלג’יריה. או לנטוע מטעי וניל, קקאו, וסוכר פה או שם, איפה שיש עוד כוח עבודה זול. או לייצר בגדול עמילן ממַנִיהוֹטָה, ריבות ממוֹמְבּין, או תמצית מקליפות קינמון. היו ביניהם כאלה שבילו באיים כבר שלושה חודשים תמימים, אשר על כן ידעו כבר מה ואיפה ובמה אפשר לסחור או מה צריך להקים. המנוסים יותר שבהם נשאו ונתנו על יבוא כוח עבודה, על ספקולציה במקרקעין, על חברות מניות הנתמכות בהסתר על ידי ממשלות. ה־Camagueyno הזקן הקשיב בעיניים עצומות־למחצה, בעודו לועס סיגר שחור; הוא סבל מכבד טרופי, דבר שהפכו לאדם חשדן ורגזן. הוא הספיק לרכוש צעד אחר צעד אינטרסים בכל האיים שאלוהי השמיים מצא לזרותם שם, והיה בעלים של מטעי קני סוכר וקקאו, בתי ייבוש, טחנות, משרפות יין וכמות ניכרת של שטחי יערות־עד שנרכשו בידי שותפיו בטרם ברחו או מתו משתייה או קדחת. הוא עצמו כמעט לא עזב את הבית, באשר הציק לו הכבד או שגרון פרקים; אבל פירטים קטנים רבים, גנבים רבים, ובני כלאיים רבים חסרי בושה היו מסתובבים בתחומי נכסיו, מזיעים, שותים לשוכרה ונואפים עם כל השדים והרוחות שבעולמנו הקודח. לכאן, לבית הלבן והקריר, שבאכסדרתו היו מרשרשים מים ירוקים על פני מרצפות חרסינה עדינות, לא הגיע הרבה מהרחש שם בחוץ; אמת נכון, פה ושם מגיע מישהו בעל עיניים קודחות, רזה כמו קליפת קינמון, וצועק שהוא רושש עד העצם; אלא שבשביל זה קיימים כאן שלושת ה־mozos, קאובויים לשעבר מהערבה, להראות להם את הדרך החוצה. אכן, נשתנו הזמנים מאז רכבת על גבי סוס דרך עשב שהגיע לגובה אדם; שם בראש הגבעה עמדה ceiba רחבת ידיים שמתוך צלה יכולת לראות הרבה מילין מסביב; בשיפולי הגבעה היו פרוסים עדרים שחורים. וכאן האנשים צועקים בשל כמה דולרים מיוזעים, כאילו מדובר בהון תועפות. ממש כמו הנבלים שהפכו את הערבה למפעל סוכר. ובמקום תאואים שחורים הם הביאו zebu, בהמות גיבנות ועצלניות; אבל ב־zebu זול יותר. האדון הזקן הרים את גבותיו השופעות כאילו הוא מתפלא. ואנשים כאלה חושבים שצריך לטפל בהם בכפפות משי. כולם זרים, אזה מה – – "


 

פרק כ"ו    🔗

"הגברת הזקנה קיבלה בקלפיה תוצאות מוזרות: המון כסף ואיזו פורענות; este hombre הוא בן משפחה עשירה ומבני אצולה, אבל יש פה גם איזו נקבה, הרבה קשיים ואיזה מכתב. מה שנוגע לאותה נקבה, הדבר מוזר, שכן בביתו של הקובני קיימת רק היא עצמה ועוד כמה בנות כלאיים שכמובן אין מביאים אותן בחשבון. אין זה נאה ל־señora לנבא ובכך לבוא במגע עם כוחות הרשע; אשר על כן נקראה כושייה זקנה שהתמצאה בעניינים בעזרת חפיסת קלפים מלוכלכת נורא, רום ולחשים. כאשר נפרסו הקלפים, התחילה מורינה למלמל במהירות מדהימה, עד כי הגברת הבינה בקושי כל מלה עשירית; לפיכך לא ברור מה היה כתוב בכוכבים, מלבד שוב הרבה כסף, נסיעה למרחקים, נקבה כלשהי ואסון נורא שהכושייה המחישה אותו בהצביעה, בתנועות פראיות, לכיוון הרצפה. לא היה שם דבר מלבד חיפושית קטנה עוטה קרום מעין מתכתי שזחלה לְאִטָה; כאשר הידעונית השחורה הצביעה לעברה, היא עצרה בתנועתה, אספה את רגליה והעמידה פני מתה.

"יהא אשר יהא, היתה כאן בכל אופן אזהרה; אם הקובני לא שעה לה, הרי ברור שגם הוא פעל מתוך כורח עמוק יותר. ראשית לכל הוא קנה ניירות אישיים של איזה אדם שמת בבית החולים; este hombre חייב שיהיה לו שם ואיזושהי זהות ולא התנגד לכך שמעתה הוא יהיה Mr. George Kettlering. קטלרינג הוא שם נאה, זה יכול להיות יינקי, גרמני או כל מיני אחרים, ונראה שזה יאה לסוחר מעורר אמון. אם ג’ורג' קטלרינג, יהא ג’ורג' קטלרינג; איש לא ישאל מאין הוא בא, כי הוא לא עשה רושם כאילו הוא נמצא באי רק מאתמול. קוראים לו el secretario, כינוי שאיננו אומר דבר מובהק; תפקידו העיקרי הוא לתרגם ולכתוב מכתבים. כאשר כתב את הטיוטה הראשונה, הוא נרתע, הייתי אומר, ונעץ את עיניו בכתב היד של עצמו; הוא הזכיר לו כנראה משהו אישי עמוק, שלא היה מסוגל להעלותו אל סף הזיכרון; ככל הנראה זה היה האני האבוד שלו שנשתמר בקווי כתבו. מאותה שעה החל לכתוב רק במכונת כתיבה, משועשע קמעה בהיקף האינטרסים המסחריים של הקובני ותסבוכותיהם. ‘משועשע קמעה’ – זאת המלה הנכונה; בין שמדובר היה ברבית, במלסה, ברווחיות שדות הטבק, בחוזים קולקטיביים עם הפועלים יוצאי ציילון שבטרינידד, במקרקעין בסן־דומינגו או במרטיניק, במבשלת סוכר בברבודה או בסוכנות ב־ Port-au-Prince – נראה היה שאלה לדידו אינם בני אדם של ממש, אחוזות של ממש, סחורה של ממש, כסף של ממש, אלא דברים מצחיקים קמעה בכך שהם רחוקים כל כך ובלתי מציאותיים; כאילו דיברתם אתו על משכנתא עלAlfa Centauri, על תפוקת השדות על ה־Algol או על רכבת צרת מסילה בין כוכבי Bootes או הדובה הקטנה. מהבחינה המסחרית והאנושית כאחד אין זה דבר נעים אם מישהו מתבונן באינטרסים שלך, בהשקעותיך או במשכנתאותיך ממרחקים אַסְטְרַלִיֵים שכאלה, וה־Camagueyno הזקן הרים לפתע גבות זועפות בראותו ש־este hombre Kettelring חושף את שיניו באופן מוזר ומשועשע בשמעו איזה שם חדש. הבן־אדם מאבד את שלוותו אם מישהו מטפל ברכושו באורח כל כך לא רציני, כאילו הן הזיות סתם או ככה. אלא שהפיראט הזקן גילה חיש מהר שיש בזה גם טובה. Mr Kettelring לא הניד עפעף בכותבו מה שלא יהיה; נאמר לבטל את האשראי של החוואי הנאבק בייאוש אי שם ב־Maria Galante, לפטר אנשים מעבודתם או להניח למישהו סכין על צווארו; לפעמים אפילו הקובני התקשה להוציא את הדברים מגרונו, הוא נשף והיסס וציפה לאיזו קושיה, אבל כבר הגיע לאוזניו התקתוק העליז של מכונת הכתיבה ו־este hombre רק הרים את עיניו המשועשעות בהמתנה מה יבוא עכשיו. ה־Camagueyno החזיק לפנים כתבן זקן ספרדי; הישיש הזה היה תמיד רב נורא כשנדרש לכתוב מכתב כזה, פורץ בבכי ובורח; הוא היה חוזר שיכור וכותב את הנדרש בארשת של מי שרבצה בו קללה, תוך שהוא מגדף את אמו כזונה בת זונה. עכשיו זה הלך בקלות, בקלות של שד משחת, כגלגל המסתובב. הקובני הזקן חש, אני חושב, מעין מועקה: כמה שזה זורם כמו מכונה משומנת; כבר לא צריך אפילו להכתיב, די שימשוך בכתפיו על מכתבו של מסכן שמטעיו נאכלו על ידי עובש לימה; מר קטלרינג יכתוב מה שיכתוב והחוואי יכול ללכת ולתלות את עצמו. נראה שמר קטלרינג אין לו מצפון; מן הסתם מאבדים את המצפון יחד עם הזיכרון.

"ואולם, היתה כאן, כפי שאפשר להבין, עוד נסיבה אחת, שנגעה דווקא בזיכרון. Este hombre Kettelring איבד, כזכור, את זכרונו על כל קרביו, אבל תמורתו נולד בו כושר זכירה חדש שהיה בו כדי להתהדר בו. הוא זכר מלה במלה נוסחי מכתבים, חשבונות וחוזים שעברו תחת ידיו. לזה כתבנו לפני חודש כך וכך, וההוא כלל ב־memorandum of agreement פרטים אלה ואלה. מערכת תיוק חיה ממש. ה־Camagueyno התבונן במר קטלרינג הבלתי נתפס, תוך הרהורים מלווים לעיסת הסיגר הנצחי שלו. מפעם בפעם הוא היה שולף מהכספת בעומק הבית תיקי חליפת מכתבים וחוזים ישנים. תקרא את זה, היה אומר, ומר קטלרינג קרא וידע. הקובני הזקן לא התרשם יתר על המידה מהמצאות מודרניות כמו סדר; מלבד זאת היו רבים מעסקיו מהסוג שהיה מוטב שלא להעלותם על הכתב. היו אי אלה פיראטים מכובדים כמותו, שדי היה לעשן אתם סיגר וללחוץ ידיים. אבל הבן־אדם מזדקן ולא יודע מתי תבוא שעת פקודתו; אשר על כן החל בהיסוס להכניס את מר קטלרינג לסוד עסקיו ולהפקיד בזכרונו פרטים על איך היה מה ומתי. מותר לנו להניח שלא היה מדובר רק בעסקים. מחוז Camaguey הנושן, הערבות והעדרים בהן, חוואים קובניים בני האצולה מהימים ההם; המרוצים שהיו מתקיימים בהוואנה, חברת החצר המהוגנת, גברות בקרינולינות – האם אתה יודע שהחברה הקובנית היתה האצילה ביותר והסגורה ביותר בעולם? היו רק אדונים ועבדים, ולא מין אספסוף שכזה. קובה הישנה, מר קטלרינג, והאדון הזקן, תוך שהוא מתגבר על השגרון שסבל ממנו, הראה כיצד היה caballero משתחווה לפני גבירה, והגבירה קדה כלפיו, עד שכמעט נוגעת בברכיה ברצפה באספה את קצות שמלתה בידיה. והריקודים של אז, שאקון או דאנצון – לא שום רומבה או סמבה; כי אז לא היו רוקדים כושים, אלה מחולות חשק של מורנים ופארדים; אבל קובני, אדוני, לא היה מבזה את עצמו כך. זה רק ה־Yankees הפכו אותנו לכושים. עיני ה־Camagueyno נדלקו. אפילו בנות הכלאיים כבר אינן מה שהיו. איזה ישבנים קטנים ועגולים שהיו להן; עכשיו הן כבר מקולקלות על ידי הדם האמריקאי; עצמות יותר מדי גסות, señor mio, ופיות רחבים, רק לצעוק. ואכן הן צועקות, אבל אז היו הומות, כן, משמיעות קולות המיה, כשזה תקף אותן. האדון הזקן הפטיר בידו. בכלל עכשיו צועקים יותר מדי; את זה הביאו האמריקנים. לפנים היו יותר שותקים, היה יותר הוד והדר –

“מר קטלרינג הקשיב, עיניו עצומות למחצה, ועל פניו שרועה בת צחוק של מבוכה. כאילו זָרַם לתוכו הריקן זֶרֶם העבר האבירי.”


 

פרק כ"ז    🔗

"אבל מלבד זאת אפשר להניח שמר קטלרינג לא היה נוח לשוחח; נראה שהוא נמנע ממגע עם אנשים, כאילו פחד שמישהו עלול לזהות אותו ולטפוח על כתפו: ‘מה שלומך מר זה וזה?’ באשר הוא שתה, הוא שתה לבדו ובכבדות; הוא היה פוקד מסבאות שבהן רקדו ה־colorados, סוקר את הרצפה המלוכלכת ברוק, חרצנים וזנבות סיגריות ומדבר אל עצמו בשפה שזה עתה עלתה על דעתו. אני חושב שהוא נהג מפעם בפעם בפטפוטים האלה לומר משפט, שעוד זמן רב אחר־כך ביקש לפענח את פשרו, כבודק שברים שנפלטו ממימיו העמוקים של נהר השכחה; אבל כיון שהיה מן הסתם שיכור מלהיות מסוגל לשחרר זכרונות מילוליים כאלה ממעמקי תת־הכרתו, הוא לא הגיע לעולם לפתרון כלשהו, ורק הניד את ראשו בתרדמה־למחצה, תוך שהוא ממלמל משהו שהוא עצמו לא הבין. ויחד עם נהמת תופי הטנבורין והטמטם הכושיים, מצלתיים וגיטרות, מוזיקה פראית ומטורפת, כמפל מים משתולל שממנו צפה ועולה בחורה עירומה וצורחת, הטופחת על מותניה הנוצצים, צריחת חצוצרה וצלילו העדין של כינור, אה, משל כאילו ליטפת גב חלק וכתפיים, גב כפוף וחלקלק, רק לתקוע בו ציפורניים. מר קטלרינג תוקע את ציפורניו לתוך כף יד מיוזעת ומנענע את ראשו, אם כי איננו מצליח להשתלב בקצבם של הנגנים השחורים, איפה, ראשו היה ניתק מגופו ומתגלגל על הרצפה. ולמה זה הנגנים מקפצים כל כך, חכה, חכה, עוד לא שתיתי כל כך הרבה שעיניי ירמו אותי; חכה, אני אעצום את עיניי ומשאפקח אותן, שתשבו בשקט, אני אומר לכם, אבל שלא תפסיקו לנגן. מר קטלרינג פוקח את עיניו, הנגנים השחורים מקפצים ומגלים את לובן עיניהם, ההוא התוקע בחצוצרה קם על רגליו כאילו עולה מתוך חשכה, ועל פיסת רצפה מתפלשת בחורה חומה בשמלה פרחונית, קובני שצבעו כצבע הזית עוטף את מותניה במטפחת אדומה ומקרב אותה אליו, בטן על בטן, הם משתפשפים בקצב סוער עד כדי עווית, הקובני בפה פעור ובת הכלאיים שעיניה הפוכות, מפרכסים ונושפים בכבדות, חושפים שיניים כאילו אומרים לנשוך זה את זו; וזוג שני, שלישי, מלוא המקום, מסתובבים בין השולחנות, מתנודדים וצורחים בצחוקם, מתנגשים, נוצצים בזיעתם ובדוֹהַן; ומעל לכל אלה צוהלת החצוצרה וצורחת את תהילת הכיבוש המיני.

"ראו נא את מר קטלרינג, כיצד הוא מתופף בשולחן ומנענע את ראשו. אל־אלוהים, מה זה מזכיר לי, מה זה מזכיר לי? וודאי הייתי פעם כל כך שיכור גם אני, כן בדיוק כך, כן, אבל איך זה נגמר? לשווא הוא מנסה לתפוס תמונה כלשהי החומקת ממנו. בת הכלאיים מנצנצת בשיניה ובעיניה, בין שיניה פרח היביסקוס והיא מנענעת את מותניה; כן, אני יודע, יכולתי ללכת אתך, אבל תארי לך, נערה, שאינני מסוגל להיזכר – אחד הצעירים גוחן על מר קטלרינג ואומר דבר מה על אוזנו. עיני מר קטלרינג יוצאות מחוריהן. Qué Vuole? הצעיר בעל הצוואר הדק מגחך ולוחש כממתיק סוד: אני יכול, אדוני, להביא אותך אל נערה יפהפייה. יפה, צבעונית, חרחר וספק בלשונו. למר קטלרינג קרה לפתע משהו; הוא קם בקפיצה וסטר על פני הצעיר עד שהלה עף ממקומו ונפל פרקדן בין הרוקדים. מר קטלרינג צעק והיכה באגרופו במצחו: עכשיו, עכשיו אֶזָכֵר – ולא נזכר; קמה מהומה נוראה, ואחר־כך עוד קטטה עם איזה אמריקאים שרוקנו את כל המקום יחד עם הנשים והנגנים ותפסו את השטח הכבוש; הצהירו שהקובנים הם כנופיה של בני כלאיים וניגרס, ועיטרו את עצמם בוורדים עשויי נייר, ששימשו בארץ הפרחים הזאת להאדרת המסבאה הקובנית.

"אז נבעו מכל זה, נאמר, הפגנות של לאומנים קובניים נגד האמריקאים. סטודנטים בני המקום הצטרפו, ונאמו נאומים משולהבים נגד ארצות הברית תוך הנפת דגלונים בצבעי כחול־לבן. לא עזר כלום; שומה היה לחקור את כל העניין בחקירה רשמית. ה־Camagueyno הזקן הרעים בזעם מתוך ענני העשן; מצד אחד הוא הכיר בכך שבני אדם באקלים הזה זקוקים להתפרקות משלהם, והתכוון בכך למר קטלרינג וכן לראשים החמומים של הנוער הקובני; מצד שני הוא שנא את האמריקאים והיה מסור בלב ונפש לאמונה שקובה שייכת לקובנים; בתור סוחר הוא צידד בעקרון הסדר ובתור Camagueyno בסגירת חשבונות עם הזרים. הוא לא רצה לאבד את este hombre Kettelring, ובעיקר חשש מהאפשרות שבחקירה רשמית תיחקר גם זהותו; מי יודע האם המשטרה לא תתחיל שוב להתעניין באותו מנוח עם שלושה כדורים בראש, אשר נזקף בשעתו לחשבון פרחחים אלמונים מן הצפון (שכן בני המקום, כידוע, מסדרים ענייניהם בסכין; להוציא את הפיאונים בעלי הניסיון מניו־מקסיקו). Ay, hijos de vacas, cobardes, cojones! האם בעבר קרו דברים שכאלה בקובה? כל אחד דאג לכבודו בעצמו ובלי רשויות, לא היו מריבות וקטטות, כי אף אחד לא רוצה להידקר למוות. ואיזה צדק שרר אז בקובה! דאגתו היתה נתונה, כיאות, לרכוש, לזכויות, לחוזי חכירה וירושה, ולא לקטטות של שיכורים. האדון הזקן הזעיף את גבותיו השעירות כעוס עד עומק נפשו, וירק רוק חום, בעוד שמר קטלרינג, נפוח ופרוע, תקתק במכונת הכתיבה. ההולנדי ההוא בהאיטי שוב מבקש את העלאת גובה האשראי לבניית מבשלת סוכר –

"מר קטלרינג הרים את עיניו שנראו בהן פנסים. ‘לאחרונה הוא כתב שהקבלן מסיים את הרכבת המכונות; עכשיו הוא כותב שאין עוד גג על אולם המכונות.’

הקובני נגס בסיגר; האם אין לו עכשיו דאגות אחרות?

"‘מישהו היה צריך להעיף מבט על הבניין,’ נהם מר קטלרינג, וחזר לתקתק במכונה.

"הקובני הזקן התחיל לצחוק צחוק חרישי. ‘זה רעיון, קטלרינג! אולי אתה רוצה לגשת לשם?’

"Este hombre משך בכתפיו; מן הסתם לא היה איכפת לו; אבל הקובני התעטף בעשן והרהר, מזדעזע מצחוק. ‘נהדר, אדוני, אתה נוסע להאיטי. בינתיים העניינים פה יתקררו, והאינטרסים שלנו שם דורשים שמישהו יעיף עליהם מבט. יש לנו שם סוכנות ב־־ Port-au-Prince וגם העניינים ב־Gonaiva וב־Samana – אתה הלא יודע.’ ה־Camagueyno הזקן השתעשע עד אין קץ. הייתי רוצה לדעת מה יעשה este hombre בהאיטי; זה לא קובה sabe?, – מן הסתם יטבע שם ברוּם, אלא אם הכושיות ינפנפו אותו מתוך מכנסיו; שם האנשים מִּטַּמְטְמִים עד כדי כך שאינם גונבים כבר אפילו. אמת נכון, שם היה דרוש בן אדם מוכשר; אפשר לעשות שם כסף – – הקובני הרצין. האיטי, זה לא קובה; שם עוד לא גנבו האמריקנוס את הכל, שם אף אחד לא מחזיק מעמד, לא, בחיים האלה אף אחד לא יחזיק מעמד, אלא אם הוא כושי. אף על פי כן – אפשר היה לקנות ולמכור שם – והבן־אדם הזה אין לו מצפון יותר מדי. אולי יחזיק שם מעמד; הבן־אדם יעבור הרבה אם אין לו מצפון.

"‘אני מוכן ללכת לשם,’ סינן מר קטלרינג באדישות.

“ה־Camagueyno ניעור; בעוד הוא טובל משהו כמו אגס במלח, התחיל להסביר מתוך פיו המלא מה טיב המידע שהוא זקוק לו. 'שתה, קטלרינג, לבריאותך; והיזהר לך, בן־אדם, מהנקבות, הן משתגעות שם אחרי בעלי שיער בהיר. אני מחפש קרקעות מתאימות לגידול קנה סוכר. אני מהמר על סוכר, קטלרינג, עוד עשר שנים אני מהמר על סוכר מקנה a la salud de usted! ותיזהר מקוסמים, הבהמות האלה אפילו אינם נוצרים. כן, נהיה זקוקים למחסנים ב־Gonaiva. אני שולח אותך, קטלרינג, כשלוח אב את בנו, עצם מעצמו, ואני משביע אותך, תיזהר מה־obeahos, מאלה הקוסמים. זה ושיחוד השלטונות אלה שני הדברים הכי חשובים. הקובני הזקן ינק מהסיגר שלו משהו כמו תבונה אפלה. יותר טוב כושיות מאשר בנות כלאיים, בן־אדם; הכושית היא לפחות חית־פרא, אבל בת הכלאיים היא שטן ממש. שטן, אני אומר. שים לב לסוכנות ההיא ב־ Port-au-Prince. אל תשכח לקחת אתך משחה נגד טפילים, קטלרינג, וכתוב לי מה ואיך שם, ומה ביחס לנקבות.”


 

פרק כ"ח    🔗

"מובן מאליו, ביקרתי במכון הבוטני לראות בחממה שלהם את הצמחייה הטרופית, שיהיה לי מושג ממנה. יכולתי לתת כאן תיאור מפורט למדי של הקרוטונים שעליהם נושאי צבעים צהוב ואדום בפסים, כה מרהיבים ביופיים, עד כי עולה החשש שהם רעילים; של אַקַלִיפִים שעליהם אדומים כמו מיניום, עלוות הקטיפה של אַנְתוּריוֹת התלויה מעל למקווי מים אפלים, שריחה כריח ריקבון מתקתק, שיחי פלפל שחור וגביעיהן הנוקשים של הבּרוֹמֶליוֹת, שמהם מגיחים באורח מסתורי פרחים וורודים או תכולים כצבע הרקיע; צמחי הפַנְדַנוּס שעליהם החדים כמשורים יוצאים הישר מהשורשים, שלא לדבר על דקלים; בכל אלה אין אדם נורמלי יכול להתמצא, אלא אם הוא מהלך בראש המכופף לאחור, כמו גוליבר בשובו מארץ הענקים. אולם אם לומר בדייקנות איך אני מתאר לעצמי את הנוף הטרופי, שומה היה להתעלם מכל אלה ולפרוץ, כדרך שעשה זאת Rimbaud, לתחום של נתונים גיאוגרפיים בלתי מוגדרים קמעה. ‘נתקלתי, דעו לכם, בצמחיה שלא תיאמן, שבה מעורבים פריחה ועיני פנתרים, פיסות עור של בני אדם וקשתות בענן מתוחות כמו מושכות; ראיתי ביצות רותחות שבהן מחליקים נחשי ענק אכולי פשפשים מענפי עצים עקומים מדיפי ריחות שחורים; הייתי רוצה להראות לילדיי את נופי הזהב האלה…’ כן, משהו כזה; אלא שאת הג’ונגל התוסס הזה צריך היה להבקיע בגרזן של קרני השמש, להעלות באש את העשבים הפראיים ולכבות את הגחלים ברגל יחפה; לשתול בטאטות או לנטוע עצי קפה ולהקים סככות קש, ורק אחר־כך להראות לילדים את נופי הזהב שבהם מתערבבים פרחים, ריחות ועורות של בני אדם וסוכנים מסחריים, נחשי ענק, יצוא וכוח אדם, ברקם התכול של פרפרים והסכמים בינלאומיים בדבר יצור חקלאי. איזה עולם ממזרים שופע, איזה ג’ונגל פראי! דעו לכם, אין דרכי מובילה לשום גן עדן לנוח בו בצל דקלים, ואתה, הטבע, חבק אותי, כסה אותי בפרחים אדומים וריחות יסמין. לדאבון הלב וצערי אין הדברים פשוטים כל כך לדידי. הייתי רוצה להציץ ולראות איזה רוטב חריף ושטני מתבשל שם משֶמֶש, קוניונקטורה, גזעי האדם וסחר, מטבע פרא ואשראי, מיצרי האדם הקדמוניים וציוויליזציה; בן־אדם, אפילו השטן לא ירצה לתחוב את כף הבישול שלו לתוך הדוד הזה. הייתי רוצה לדעת מה פראי יותר: האם הנחש הירוק שסוגדים לו הכושים, או חוקי הכלכלה שלהם סוגדים אנחנו; אני רק יודע ששני אלה יחד הם יער עבות פנטסטי יותר מחורשת צמחי השְבַטְבָּט שבהם דגרו הדינוסאורים על ביציהם. השאלה היא האם אפרוח שחור המתגרד בצל תפוחי האדמה המתוקים יימכר בשוק או האם יקופד ראשו לריצוי זעמו של הנחש העליון. הייתי רוצה לראות את הנחש הירוק, מפותל על גבי כסא מנהלים, מחייך לתוך שפופרת הטלפון ומסדיר את עניניו המסחריים. מה, הבורסה באמסטרדם חלשה? Well, נבטל את המטעים באיי Leeward. הנחש הירוק כועס ומכשכש בזנבו במעמקי האוקיאנוסים.

"כמו כן עיינתי בסטטיסטיקות בכדי לרחרח ממה מתבשל זה הרוטב הטרופי. יש לנו, ככל שהמדובר באנטילים, כל הואריאציות האפשריות: החל מקובה, שבה יש רק שליש colorados ושני שליש לבנים (ובכך מופרת המסורת הקלאסית של ארצות העבדות: היחס הנכון הוא שני צבעוניים על כל לבן), וכלה ברפובליקה של האיטי, שבה נאבק על חייו, בייאוש טרופי, קומץ לבנים מול המון כושים צורחים וצוהלים. הוסף לכך, להגברת התיאבון, נושכי נשך סוריים, פועלים מיובאים מהודו, סין, יאווה ואיי האוקיאנוס השקט. איזה רעיון נפלא! בפועל מיובא יותר קל לשלוט מאשר בכוח האדם המקומי; חכו עד שהנחש הירוק יישב את אירופה: או אז יובלו פועלים מארץ לארץ; הם יצייתו יותר ולא ידאגו אלא לעבודה ולהזדווגות.

"והרוטב הלוהט הזה ממולח במלח הארץ. כל מעצמה קולוניאלית שולחת הנה מבחר של בניה לייצג כאן בהוד והדר את שליחותו של הגזע הלבן. בלכתם לעולם הרחב למדו את גויי הארץ מה זה מדינה וסחר. בכל אשר תדרוך רגלכם הקימו משרדים וסוכנויות מסחריות. הראו לפראים המסכנים את ברכות הציוויליזציה בדמות אנשים זועמים ומזעיפי פנים חולניים המרגישים פה בגלות וסופרים ימים וכסף לדעת מתי יוכלו לחזור אל דודותיהם ודודניהם. צריך לשכנע אותם שעל כתפיהם מונח ההוד וההדר של המדינה או השפע, בכדי שלא ישתכרו עד מוות מרוב געגועים ועצלות ויחזיקו מעמד לעוד זמן מה בעוד הם הורגים את ימיהם בשאלות יוקרה, רכילות, והחלפת חולצות רוויות זיעה. Camagueyno שכזה לפחות לא רימה את עצמו לחשוב שהוא מייצג אינטרסים נעלים; הוא היה פיראט ישר דרך, ולכן שהינו במחיצתו בעונג מסוים.

"ובכן, בדוד הלוהט שלנו מונחת תערובת כדבעי: מושלים בריטיים, אמריקאיים, צרפתיים, הולנדיים, סגנים, סוכנים מסחריים ואפסנאים; נשים קריאוליות יפהפיות ומתיישבים ותיקים, משהו כמו אריסטוקרטיה קולוניאלית; מכאן אפשר לרדת להנאתנו במדרגות המין האנושי מצבע עור דמוי קנה הסוכר, תה, קפה בהיר עד ללובן הצרעת. במלתחתנו יימצאו הסומבררו של קובנים, נעליים כתומות של בני הכלאיים, מערומיהם הנוצצים של ה־Yorubas ומטפחות הראש הססגוניות של הבחורות מגואדלופ. כל זה מיובא מכל קצווי ארץ, מטואטא ומועתק מרחבי העולם; גרוטאות יוצאות מן הכלל שאפשר לנבור בהן; מסורות ספרדיות, אפריקניות, בריטיות, צרפתיות הלוקות בהסתגרות אנאכרוניסטית או עירוב כלאיים גרוטסקי. רק יונקי הדבש, הקרפדות, יער העד והטבק, אם לא לכלול את היבלית ומחלות למיניהן, הם כאן מהמקור. היתר עלה־פרח בערמות הזבל של הסחר האנושי.

“אלה אם כן הם איי געגועיי, כפי שאני מדמה אותם; כפי שאתה רואה אינני צייד של פרפרים נושאי צבעי הקשת, ואינני מדמה להיות חולמן הבורח לטבע הבתולי לסגוד שם עירום ועטור זרים לשמש. שום דבר שכזה. אם אכנה זאת בריחה, הרי זו בריחה לתוך מרכזם של העניינים שבו הכל נרקם, שבו מזדווגות התקופות תוך עירוב מגונה של תרבויות. כאן הדברים עדיין בשלב של אורגיה ואונס, כאן חומדים רווח כבעווית ובפראות כמו ניאוף. עזוב, זו תמונת האנושות הנפרשת לעינינו בטפח המוזר של האפשרויות האנושיות… והבלתי אנושיות כאחד.”


 

פרק כ"ט    🔗

"את מבשלת הסוכר בהאיטי אני מתאר לעצמי כמצויה בקרבת כפר כושי, הקרוי במפות, נאמר, Les deux Maries. היא מורכבת מכמה קירות לא גמורים, אפס מכונות ושלוש מאות אקרים (כאלף ומאתיים דונם) של אדמה צהובה מבוקעת, מכוסה בצמחיית עד וקני סוכר מהייחור הרביעי, כלומר בני חמש שנים, בלי מיצים וסוכר. ההולנדי נעלם בתבונה מזה זמן, ומר קטלרינג התמקם בחושה שלו, לאחר שהורה לנכש בה את מרבי הרגליים. באופן כללי הוא היה מרוצה; מאחורי גבו יער עד, סבך של עצי ערמון, עצי קקלין ועצי השטן, הוא נהנה משירת ציפור קטנה ובערב, בערב שטפו מתוך הסבך להקות של חיפושיות מאירות ועטלפים התעופפו במסלול עקלקל מעל לקני הסוכר המרשרשים ביובשם. מהכפר נשמע תיפוף הכושים ושירתם שבהם חגגו את בואו של אדון חדש. מר קטלרינג נשם לרווחה: כאן אכן אין צורך בשם, ומה שנוגע לזיכרון, מה לעשות בו, מה לעשות בו? אתה ממצמץ מתוך החום או העייפות ואין בך רצון לנוע ולנוד בציר הזמן בדרכי הזכרונות. אתה פה, ודי; זהו הווה שכזה מתמשך ומזמזם.

"הוא היה צריך לכתוב ל־Camagueyno איך הדברים נראים כאן, אבל הוא עצל מדי. סביב הבקתה צומחים חבלבל והיביסקוס, צמח ה־kasava ושיח בננות מסוג mafafo; זחל שעיר זוחל לאורך הגבעול, ונמלה מתרוצצת מעלה־מטה לאורך עלה ענק, כאילו מוטלת עליה שליחות כלשהי. זמן מה משעשע את האיש להסתכל בריצת הלטאות לאורך הקיר המותחל של בניין המפעל; אבל לבסוף הלטאה ננעצת במקומה ויושבת כאילו מוסמרה; אילו היתה בידך אבן – היא היתה נעלמת כהרף עין! אבל חכי, אני אקלקל לך. מר קטלרינג קורא באצבעו לכושי המסתתר מפניו מאחורי הקיר. זהו ראש הכפר, המספק את כוח האדם, מפקח ובכלל איש שררה. איזה סדר זה פה, אומר מר קטלרינג; אתם כנופיית גנבים אתם, קרפדות, קדימה לבנות את בית המפעל; תביא שלושים איש, אתה מבין, compris?. אני אריץ לכם את הביצים, עצלנים שכמוכם! כך, ועכשיו מתרוצצים שני תריסרי כושים באתר הבניה ומעמידים פנים כאילו הם בונים; מנוחת הלטאה הושבתה, ומר קטלרינג עצם את עיניו למחצה מול רעדת האוויר הלוהט. לפחות קורה משהו; לפחות נדמה לו שהוא עושה משהו; לפחות איננו חייב להסתכל בקיר הבלתי גמור והמכוער שעליו ננעצה הלטאה כאילו מוסמרה למקום. משהו מתרחש, ויעבור היום, השבוע, החודש, הלילה; בלילה, כן, בלילה יש יין דקלים ושינה, בלילה יש כוכבים, הלילה עובר איכשהו.

כבר מניחים את הטפחות; הגיע הזמן לשאול לשם מה בעצם מקימים בניין כזה ענק. מסתובבים סביב הבניין כמעט כל בני הכפר, זקנות, חזירים, ילדים עירומים, תרנגולות, הכל; לפחות קורה משהו. אבל מבשלת סוכר לא תצמח מזה. אין מכונות. מהר, עצלנים, מהר, אתם לא רואים שבפינה שוב נעצרה לה לטאה, כאילו היא נמלכת בדעתה מה בעצם היא רוצה? אפשר היה להפוך את זה לבית ייבוש; בית ייבוש תמיד טוב למשהו.


"מפעם בפעם היה מבקר אצלו שכן רכוב על פרד; חוואי צעיר בשם Pierre. בן כפר מנורמנדי שרצה לעשות כאן כסף בכדי שיוכל להתחתן בבית. הוא היה כחוש וכבד תנועה, מיוסר על ידי חבורות וקדחת, המוות הביט מעיניו. אתם האנגלים, הוא היה אומר (שכן הוא הניח שמר קטלרינג הוא בריטי), אתם יודעים לתת פקודות; אבן בן־אדם שרגיל לחסוך, לא ילמד את זה לעולם, לא, אדם שחוסך לא יידע להיות אדון. תחשוב על זה, כאשר הכושים האלה ראו שאני עובד בעצמי באלה הידיים – אי אפשר היה עוד לעשות אתם כלום. אתה חושב שאפשר לתת להם פקודה? הם צוחקים לי בעיניים ועושים לי דווקא. – ועצלנים, אלוהים אדירים! – הוא רעד מעוצמת שנאתו וסלידתו. השנה הם גרמו לי לנבילת שבעה אקרים של עצי קפה צעירים, אני הלא לא יכול לנכש את הכל לבדי, אמת? הוא היה ממורמר עד סף בכי. – וכאשר אני נוסע ל־ Port-au-Prince, אל האדונים האלה נועלי הנעלים הלבנות, מה שקוראים סוכנים מסחריים, ואני אומר להם: יש לי קפה, יש לי זנגוויל, אני יכול לספק אגוזי מוסקט – אנחנו – כך הם אומרים – לא צריכים כלום. תגיד, קטלרינג, בשביל מה הם יושבים שם אם הם לא צריכים כלום? הרי לא בשביל לתפוס זבובים! הם עושים כאילו לא הייתי אצלם. ואחר־כך יאמרו, מה בעצם אתה רוצה? אנחנו יכולים לתת לך כך וכך – מחיר מצחיק. והם צרפתים גם, קטלרינג. אילו הם ידעו מה זה להיות פה למעלה ־ ־

"פיאר בלע זאת בקושי עד שפיקת גרוגרתו ירדה ועלתה חליפות; הוא התגרד בכל חלקי גופו, שכן ייסרו אותו הקרציות האדומות. זה גיהינום, נאנק. בני הכלאיים האלה חושבים שהם כמונו. אבי היה סוכן אמריקאי, אני אינני שום כושי, מתנפח לך הולך בטל שכזה. ואתה עובד בפרך – יש לי כלה ב־le Havre, בחורה טובה מזכירה בבית מסחר; אילו יכולתי, אדוני, לפחות למכור את הכל פה, שיישארו לי כמה אלפי פראנקים ־ ־ כשהוא מחזיק את ראשו בין אגרופיו העלה פיאר זכרונות איך היה בבית; אפילו לא הרגיש שמר קטלרינג איננו גומל לו בסיפור מזכרונותיו; העלאת זכרונות היא אנוכית ביסודה. הוא התאונן על הזעה ועייפות; יעצו לו לאכול פרעושי פילים, אגוזים מעץ kashu, אמרו לו שאלה מרפאים עייפות ומחדדים את השכל. פיאר המסכן מילא בהם את כיסיו ולעס אותם כל הזמן; הוא לא ידע שבין היתר הם מגרים את יצר המין, וכחש מגעגועים לכלתו. מלבד זאת הוא פחד מהכושיות ומחלותיהן ונגעל מהן, כיוון ששנא כושים; האם לא הם שהשחיתו שבעה אקרים במטעי הקפה שלו? תגיד, קטלרינג, מלמל כקודח, תגיד, אתה שוכב אתן? אני לא הייתי יכול –

"כאשר חלפו עשרה ימים והוא לא הופיע, נשא מר קטלרינג לבקר אותו. פיאר שכב חולה בדלקת ריאות ולא הכיר אותו. Mon amant, התפארה הכושית שהיתה בבקתתו, נקבה נוראה זרועת פצעי גרדת, moi sa femme, he? מליל אמש. והיא צהלה עד ששדיה המצומקים התנדנדו, תוך שהיא טופחת על ירכיה.

כמה ימים אחר־כך פיאר נפטר.


"מוזר עד כמה מתחילים הבריות להתעניין באדם לאחר שמת. כעבור יומיים הגיעו שני אדונים מלמטה, מ־Port-au-Prince. מתעניינים מה יהיה בסופם של מטעיו של מר פיאר. באו לבקר גם את מר קטלרינג. ישבו אצלו, מרחו את יבלותיהם בשמן דקלים ובשמת simaruba וקיללו את כל האזור המחורבן כולו; כאן אפשר היה לעשות כסף אלמלא האספסוף של הכושים היו עצלנים כמו פשפשים; ואיך פה תנאי העבודה? ומה אתה, מר קטלרינג, בונה כאן – מבשלת סוכר או מה? מר קטלרינג הניד את ידו בבוז. מבשלת סוכר – פה? האזור יבש מדי, אדוני. ככה, לגדל פה כותנה, זה כן. שתדעו, זה יהיה בית ייבוש לכותנה.

"שני האדונים חדלו לרגע למרוח את גופם ולהרוג יתושים מעל גבי ירכיהם המיוזעים. ראה גם ראה, בית ייבוש לכותנה; ולנו יש לקוח המעוניין בכותנה. חוואי מניו־אורלינס, אלא ששם כוח העבודה כבר יקר מדי. הכושים המכונמים האלה שם למעלה יש להם כבר איגודים מקצועיים, היית מאמין? וכמה קרקע ראויה לעיבוד יש פה?

"מר קטלרינג תיאר בפניהם שלוש מאות אקר של קרקע מעובדת; אמנם היא רובה יער עד, אבל מה איכפת, ממילא אף אחד לא יבוא לראות את זה. מלבד זאת הוא לא האמין בשום חוואי אמריקאי; מי זה יתעניין בכותנה, ולמה בכלל כותנה? תוקם חברת Haitian Cotton Plantation Society ויימכרו מניות; לעזאזל כותנה, הסחר לא צריך שום כותנה; די בבית ייבוש ומקרקעין בכדי לזרוק לשוק מניות מודפסות למשעי ובכך יושלם מעשה ראוי לשבח של חדירה מסחרית ומדינית. בראש המניות יודפסו דיוקניהם של כושים מאושרים, ברקע תמונת בית הייבוש. מר פיאר המסכן – מטעי הקפה שלו יכוסו עכשיו כולם בעשבים שוטים.

"אלוהים עדי, הייתי רוצה לתאר משהו, את פריחת הפרנגיפנים או נפלאות כנפיהם של פרפרים; מדוע זה אני מקיף את עצמי בקיר האיום הזה מלבנים צהובות מלוכלכות בבוץ? לאן הגעתי – איזה נוף טרופי מרהיב מצאתי לי! יכולתי לרדת לגינה וליהנות מפריחת הפעמונית ומצינת הבוקר בצל שיחים; במקום זאת אני מסתכל בצהרי היום הצורבים בעיניים עצומות למחצה בקיר הצהוב של בית הייבוש שלאורכו פזורות קליפות בננות, צואה וגבעולי צמחים מרקיבים, ואינני יכול להכחיש את שביעות רצוני העמוקה: כך, לבסוף אנחנו כאן, רחוקים די הצורך בכדי להשעין מרפקינו על ברכינו ולהתבטל. ובכן, כך זה נראה, וזאת היא המציאות: הקיר הארוך הצהוב והמלוכלך, החרוך בשמש. הנה כי כן, נמלטנו, השבח לאל, עד קצה העולם האחר.

"שם אפוא הותרנו את מר קטלרינג; הוא ישוב בפתח בקתתו, לועס שזיפי חזיר ומתבונן בסבר פנים זעוף בלטאות שנשארו תקועות כממוסמרות על קיר בית הייבוש. הגיע כושי ענק מ־ Port-au-Prince.. נושא על ראשו מכתב. כותב ה־Camagueyno הזקן, muy amigo mio, וכן הלאה. בקיצור, הוא סופק את כפיו בהנאה, כי מכר זה עתה שלוש מאות וששים אקרים של מטעי כותנה ליד Deux Maries, כולל בית ניקוי ובית ייבוש מצוידים למשעי. העניין המסוים, כתב הקובני, עוד לא סודר; חוגים פוליטיים מתקיפים את השלטונות מדוע העניין ההוא טרם נחקר. אולי היה se$ñ$or Kettlering רוצה לגשת לכמה זמן ל־Gonaiva ולהסתכל שם?

“לקטלרינג לא היה איכפת; הוא השאיר מאחוריו את הטפחות הבלתי גמורות והלך להסתכל לכמה זמן ב־Gonaiva ומ־Gonaiva מצדי ל־San Domingo, ואחר כך נגיד ל־Puerto Rico, ואחר־כך זה כבר הלך יותר מהר, מאי לאי, למקומות רבים כל כך, שזה לא דמה למציאות.”


 

פרק ל'    🔗

"אני מגיש לך כאן רק קווי מתאר של קורותיו של מקרה X, ואפילו מתאר אין בכך; לא הייתי מסוגל לספר בשטף מה קרה לו שנה אחר שנה. לבד מזה, חייו לא היו מורכבים מאירועים; לאירועים דרוש רצון או לפחות משהו שאיננו אדישות; אולם באבדו את זכרונו, איבד מקרה X בלי ספק גם את רוב המניעים המפעילים בני אדם. אין לך מושג איזה כוח מניע טמון בזכרוננו; אנו מתבוננים בעולם בעיני ניסיוננו מן העבר, מקדמים בברכת שלום דברים בתורת מכרים ותיקים ותשומת לבנו מונהגת על ידי מה שהסב אותה לפנים; רוב יחסינו עם כל הסובב אותנו כרוכים בכבלי זכרונות עדינים ובלתי נראים. אדם בלי זיכרון הוא אדם בלי התייחסות; מקיפה אותו זרות והרעשים המגיעים אליו אין בהם שום תשובה.

"ואף על פי כן אנו מדמים את מר קטלרינג כאדם הנע ונד ממקום למקום כאילו הוא מחפש משהו. שלא נטעה: אין בו די עניין ללכת אחרי דבר מה, ואילו הושאר רק לעצמו, היה מן הסתם נשאר יושב קבע ליד הקיר המתפקע שוב ב־Deux Maries ועיניו תקועות בלטאות המתרוצצות ונתקעות חליפות. אלא שבקבלו על עצמו לטפח את ענייניו של הדון הקובני, הוא מוּנָע על ידיהם. בכל מקום יש איזה מדרגה או אוד עץ שיוכל להתיישב עליהם; הוא עוקב אחרי פלג זיעתו הניגרת על גבו, הוא מקשיב לרחש היבש של עלי הדקלים או של צמחי הקטניות והוא משתעשע קמעה בהתבוננותו בתנועותיהם של העצלנים האלה. זה כמו קליידוסקופ, והוא מסובב אותו בכדי שהם ינועו מהר יותר. נו, קדימה, קדימה, כושים שכמוכם, תזוזו שיקרה משהו, שמשהו ינוע מול העיניים שלי; תטענו את אגוזי הקוקוס על הספינה, שאו סלים על ראשיכם, גלגלו את חביות הרום העשוי מצמחי הפימנטו; קצת יותר מהר שלא אצטרך להכניס לכם פלפל בתחת. על פני המים בנמל מציירים השמן והלכלוך פסים ומעגלים בצבעי הקשת; איזו התפרקות יפה, איזה ריקבון מנצנץ! וזוזו, חזירים שחורים, קדימה לתוך שדות הקנה, שיכה גלים עד שיקציף השדה המרשרש, שיבריקו החלציים העירומים בתוך הסוּף האדמוני.

"ויחד עם זאת, מוזר; מבלי שידאג לכך, ומתוך שהוא עושה את כל שהוא עושה רק על מנת למלא במשהו את עצלנותו ואת חוסר המעש, מתלווה אליו ככל הנראה מה שמכנים במסחר הצלחה; הבריות מפחדים מעיניו האדישות, פקודותיו מובהקות ואינן מותירות מקום לסירוב, דיווחיו ל־Camagueyno הם מופת של אמינות מסחרית. הוא פוקד כאילו היה מורגל לכך משחר נעוריו, והוא מזרז את האנשים באורח שהם נכנעים לו מתוך זעם אפל וחסר ישע. אילו נראה היה לעין שהוא נהנה משליטתו ומתענג בכוחו ובאדנותו, זה היה, אלוהים היודע, יותר נסבל; אבל מה שמונח על שכמו הרחב והאדיש הזה, המוכן ומזומן כאילו בכל עת למשיכת כתף, איננו אלא פחד ומשטמה גרידא. שתקרעו את התחת, או תסתלקו מפה, מה איכפת לי. אבל לגמרי למטה, לגמרי מתחת לכל אלה, רוטטת פליאה קטנטונת וכואבת, מעין חלחלה מתמדת: אולי גם אני נשאתי משאות או חתרתי בסירה, גירדתי את גבי או אכלתי פיתה מלוכלכת בצל; אולי הייתי מחסנאי מיוזע המתרוצץ עם רשימות בידו, או שלבשתי מכנסיים לבנים וכובע פנמה כמו עכשיו ופיקחתי על אנשים שעבדו בפרך בשביל קובני אחר. כל אלה רחוקים באותה מידה, ובאותה מידה בלתי מציאותיים; אתה יכול להתבונן בזה כמו דרך משקפת הפוכה – כל כך רחוק זה וכל כך מצחיק; כמה כולם עמלים, סבלים, פקידים, מחסנאים ואדונים בנעליים לבנות המשחקים טניס מאחורי הרשת –

“או שבאים אדונים מסוגים שונים: סוכניו ונציגיו של ה־ Camagueyno, בעלי מטעים נפגעי משכנתאות, מנהלי מבשלות סוכר, חוואים קטנים ורועשים:Hello, Mr Kettlering, אשתי היתה נהנית לו נתכבדה לפגוש אותך ואת Mr Kettlering, מה בדבר כוסית קוקטיל – כעבור רגע קט הם מתבלבלים ומגמגמים לנוכח עיניו האדישות של מר קטלרינג: הם מתאוננים על יבול דל, שוק גרוע, הגנבים האלה בני הכלאיים וכדומה. מר קטלרינג לא מניח להם אפילו לסיים, זה משעמם אותו; תעשה את זה כך וכך, אדוני, תביא לי דו”ח, אני אציץ בו לבד. האנשים האלה מפרכסים לפניו, מזיעים מתוך הכנעה ושונאים שנאת מוות עד כאב גופני את האדון המתנשא המניח, בשם הקובני, ללא ייפויים יתרים, מאכלת על גרונם; ובינתיים מר קטלרינג שוקל־וטורה בלבו אפשרות שכזו, מוזרה ומדריכה את מנוחתו. שמא זה כאן הוא האני שלי לשעבר, האני האמיתי שלי? אולי הייתי נוגש עם שוט בידו, חוואי כזה או מי יודע מה, אדם החולש על רכוש, ובכך גם על בני אדם; כיצד זה הייתי יכול לפקוד עליהם כך, אילו זה לא היה בתוכי? אולי זה יצעק מתוכי בקול רם יותר, אם אנסה זאת על אחרים; אולי זה יכאב לפתע בתוכי אם אכה את מישהו, ואראה פתאום שזה בעצם אני.


“אם נתעלם מאירועים חיצוניים, מתנהלים חייו בשני מסלולים: שעמום ושיכרון, ואין בלתם; רק שעמום הנמוג בשיכרון ושיכרון הנמוג בשעמום. שעמום, שהוא הפרוזאיות הנוראה ביותר, המכוערת ביותר; שעמום המוֹצֵא, מתוך שביעות רצון כמעט, את מִרְעֵהוּ בכל שהוא מגעיל וחדגוני, מאוס וחשוך תקווה, שאיננו מחמיץ שום צחנה ושום זוהמה, המהלך בדרכי פשפשים ובעקבות תהליכי ריקבון, המתפתל בסדקי ההתפרקות שבתקרה ומחפש שבילי שווא של כיעור החיים. ושיכרון. בין שזה שיכרון מרם, משעמום, מתאווה או מחום, ובלבד שכל זה מעורב יחד, שהחושים יעברו מזה אל זה, שנניח להתלהטות המטורפת להשתלט עלינו; ניקח נא את כל אלה יחד, כולם יחד לפינו ולידינו, בכדי לגמוא את הכל בתאוותנות ולרדות את כל המיץ עד ששאריותיו ישתפכו על סנטרינו, שדיים ופרי, עלווה מצננת ואש לוהטת; כאשר אין דבר שגבולות לו, הרי גם אנו פטורים מהם, וכל אשר נע, נע בתוכנו; בתוכנו נדנוד הדקלים והמותניים, בנו זוהר השמש המהמם ובכיים הנצחי של המים; פנו דרך, פנו מקום לאדם שהוא כה גדול ושיכור, שהוא מכיל את הכל. גם את הכוכבים ואת המיית צמרות העצים ואת שערי הלילה הפתוחים. איזה נופים הם אלה שצייר השיכרון או השעמום; נופים התקועים ביובש מת או בתסיסת ריקבון, זבובים, צחנה, לכלוך דביק והתפרקות, או שמא נופים של רתיחה, עתירי שמשות, מלאי ריחות ייחום וטעמי אש, פרחים לוהטים, מים וסחרחורת. שמע נא, בשעמום ושיכרון אפשר לתאר גיהינום ראוי לשמו עם כל נספחותיו, כל כך נרחב שיש בו אפילו גן עדן; גן עדן על כל נפלאותיו המסנוורות, על כל תענוגותיו, אלא שזה הוא מדור הגיהינום התחתון, כי שם קם ויהי כל הגועל וכל השעמום.”


 

פרק ל"א    🔗

"נאמר באקראי: האיטי, פורטו־ריקו, ברבודה, גואדלופ, ברבדוס, טובגו, קיראסו, טרינידד. סוכנים הולנדיים, אליטה קולוניאלית בריטית, קציני הימייה האמריקאית, בירוקרטיה צרפתית ספקנית ובלתי מסודרת; ובכל מקום קריאולים המפטפטים בניבם המיוחד להם, כושים, filles de couleur, הרבה אנשים גסי רוח, ויותר מאלה – אנשים אומללים, והרבים ביותר כאלה המנסים לשמור איכשהו על כבודם שהשתייה, הגירויים וזיווגים מיניים גרועים מאיימים עליו. מקרה X, כל עוד היה הדבר אפשרי, העדיף דרכים סלולות; אף על פי כן עברו עליו שבועות וחודשים שבהם נגזר עליו לחיות תחת גג עשוי קש, בחושה בנויה על כלונסאות כמו שובך יונים, בכדי לשחררו מעונשם של סרטנים ומרבי רגליים, בשולי יער עד חדור רוחות פרא או גשמי זעף מהבילים; כאן הוא מלך על מדרגות עץ, לכאן באו לנקר את פרעושי החול מכפות רגליו, ומכאן הוא היה מפקח על הפיכת עוד כמה מאות אקרים של הטבע־לשעבר לשדות שיניבו את לֵחוֹ ופירותיו של הצמח הקרוי שגשוג. ויהי ותבוא הברכה על הארץ, שתמציתה היא, שעל הכושים יהיה לעבוד יותר קשה מאשר עד כה, אך יישארו בעניים כמקודם; לעומת זאת בחלק אחר של העולם יחדלו לֵח שדותיהם ופירותיהם של חקלאים להשתלם להם. זה מהלכם של הדברים, ולמר קטלרינג לא איכפת; אם קני סוכר, אז שיהיו קני סוכר; שיקישו הגרזנים, שיזמזמו היתושים וייאנקו הכושים – בסוף הכל יסונן ויוחלק בתקתוקן של מכונות הכתיבה. לא, אלה לא מכונות כתיבה, אלה צפרדעים, אלה צרצרים, אלה ציפורים המנקרות בגזעי עצים. לא, אלה לא ציפורים או רשרוש גבעולי הקנים, זה תקתוק מכונת הכתיבה, ומר קטלרינג יושב על הרצפה ומקיש באצבעו על קלידי המכונה החלודה. רק מכתב מסחרי לקובני, לא יותר; אבל המכונה הזאת כל כך אכולת רטיבות וחלודה ־ ־ לקטלרינג הוקל איכשהו. מה לעשות, המכתב הזה כבר לא ייכתב; אז טוב, אני חוזר.


"ובכן, הוא חוזר לקובה, כשיבול קני הסוכר באיים נזקף לזכותו. הוא חוזר על סיפונה של ספינה מגושמת טעונה בווניל, פימנטו וקקאו, פרחי מושקט ומנדרינות, אנגוסטורה וזנגוויל, ספינה גדושת ריחות, מהוגנת כמו חנות לממכר סחורות קולוניאליות; זאת ספינה הולנדית הנודדת מנמל לנמל כמו דודה פטפטנית, הנעצרת בפתח כל חנות ומרבה לדבר. שום דבר לא בוער, אדוני, רק לתחוב את הידיים בכיסים ולהתבונן. במה? ובכן, במים, בים, בנתיב השמש הנכתב על פניו; באיים בעלי הצלליות המכחילות, בעננים המקושטים בזוהר זהוב, בדגים המעופפים המתיזים מים נוצצים. או בערב בכוכבים; יבוא לו הקפטן הכרסתן, יציע סיגר עבה, וגם הוא לא ירבה בדיבור. בסופו של דבר לא היה רע להישאר סתם מר קטלרינג. כל הזמן יש באופק איזו סערה, בלילה מבהיקים ברקים אדומים רחבים מאחורי מסך הגשם; או שהים ינצנץ בפסים חוורים וכחולים, המתרחקים זה מזה ולפתע יתפזרו בלא כלום, ולמטה, במים השחורים התוססים מנצנץ משהו באורו שלו. מר קטלרינג נשען במעקה והוא מלא משהו שאיננו לא שעמום ולא שיכרון. כן, הדבר האחד שהוא בטוח: לפנים הוא כבר שט והרגיש בדיוק כך, מאושר וללא משא. עכשיו הוא מאחסן את זה, שלא ישכח שוב. שלא ישכח את הכמיהה לפרוס ידיים למרחבים. את התחושה האינסופית של אהבה, חירות או משהו כזה.

"ה־Camagueyno קיבל אותו בזרועות פתוחות; הפיראט הזקן ידע להכיר טובה כשמביאים לו ספינה טעונה מלקוח טוב. הוא כבר לא יושב עם מר קטלרינג בחדר העבודה, אלא בחדר מגורים אפוף צל, ליד שולחן מכוסה מפה בסגנון דמשק, ועמוס כלי זכוכית אנגליים וכדים מקושטים בראשים כבדים עשויי כסף; הוא מוזג לו יין שחור ומשתדל – כנראה מתוך רחשי כבוד מיוחד – לדבר אתו אנגלית. החדר מוביל דרך מערכת קשתות ועמודים אל אכסדרה המרוצפת במרצפות חרס צבעוניות; במרכז לוחשת מזרקת מים בין דקלים זעירים וצמחי הדס באגרטלים מחרסינת פאיאנס, ממש כמו בסביליה. Señor Kettelring הוא עכשיו אורח מכובד, ביתי ביתך, אומר הקובני בהדר ספרדי נושן, ושואל על קורותיו ודרך שיבתו, כאילו אלה סיורי תענוגות של איש מכובד, סתם לשם שעשוע. למר קטלרינג כמובן אין הרקע המסורתי הדרוש לגינונים אלה והוא מדבר ביזנס; שם זה נראה כך, החייב ההוא הוא חייב רע, המפעל שם ושם יכול היה להבטיח עתיד וכדאי להשקיע בו. ה־Camagueyno מנענע בראשו, very well, sir, על זה עוד נדבר, ומניד את ידו; מה אתך, לזה יש זמן די והותר. הוא הזדקן מאד, הוא יותר מהודר ויותר אווילי מבעבר. גבותיו השעירות עולות ויורדות על מצחו, ולְחַיֶיךָ, קטלרינג היקר, לְחַיֶיךָ. הוא מצחקק בהתרגשות. ‘ומה בקשר לנשים, מה עם הנשים שם?’

"קטלרינג התפלא. 'תודה על השאלה, זה איכשהו נסבל. מה שנוגע לקרקעות בטרינידד, זאת ביצה ארורה; אבל עם קצת ניקוז ־ ־ '

"האם זה נכון,' גנח הקובני, ‘האם זה נכון שהכושיות בהאיטי מטורפות בריקודי האלילים שלהן? הֶא?’

" ‘נכון,’ אמר מר קטלרינג. ‘מטורפות לגמרי, אדוני. אבל הטובות ביותר הן אלה בגואדלופ.’

"ה־Camagueyno רכן אליו. ‘ומה הודיות, איך ההודיות? האם הן muy lascivas? אומרים שיש להן – תורות סודיות שכאלה, האם זה נכון? אתה חייב לספר לי הכל, קטלרינג היקר.’

"לחדר נכנסת נערה בשמלה לבנה. הקובני קם על רגליו, גבותיו מורמות בתמיהה, פלא שלא נוגעות בשיערו. ‘זאת בתי, Mary, Maria Dolores; היא למדה באוניברסיטה בארצות הברית.’ זה נשמע כאילו הוא מתנצל בשמה; נערה ספרדית הרי לא תיכנס לחדר שמצוי בו caballero זר. אלא ש־Mary כבר מושיטה יד כאחת האמריקאיות. ‘How do you do, Mr. Kettelring’?' היא מעמידה פנים של מי שעצמותיה בולטות יותר וחדות יותר משהן באמת, רוצה להראות אנגליה; אך היא בעלת צבע זית בהיר ויחד עם זאת שחורה כזפת, גבותיה מחוברות ופלומה דקה מתחת לאפה, נערה קובנית טובה ואמיתית.

" ‘Well, Mary’, אומר ה־Camagueyno לאות שהיא יכולה ללכת; אבל Mary היא נערה אמריקאית ועצמאית, מתיישבת כשרגליה צלובות ויורה שאלה אחרי שאלה לכיוונו של מר קטלרינג. איך נראים הדברים באיים. מה בדבר התנאים הסוציאליים של הכושים. איך הם חיים, מה עם הילדים, מה עם תנאי הבריאות. מר קטלרינג משתעשע בחשאי על להיטותה הלמדנית, בעוד ה־Camagueyno מרים לאות כעסו את גבותיו כמו שני זחלים שעירים ענקיים. ומר קטלרינג שיקר כמו ספרי למוד של בתי ספר: איים מבורכים, Miss Mary, גן עדן עלי אדמות; הכל מלא יערות בתוליים, יונקי דבש, צמחי הווניל צומחים שם מעצמם, רק לקטוף; ומה שנוגע לכושים, אין מה להתלונן, הם יודעים לשמוח כמו ילדים…'

“הנערה האמריקאית מקשיבה, חובקת את ברכיה, ואינה מסירה את עיניה מהגבר הזה, החוזר הישר מגן העדן.”


 

פרק ל"ב    🔗

"בערב התנצל ה־Camagueyno בשעה מוקדמת, בשל כאבים בכיס המרה; הוא נראה באמת רע ועיניו שקעו עמוק מעוצמת הכאב. מר קטלרינג פרש לעישון סיגר בגן, הרווי ריחות של מושקט ועצי שיטה, ופרפרי עש התעופפו כמו שיכורים. נערה לבנה יושבת על שרפרף מחרס מַיוֹלִיקָה ובפה פעור למחצה שואפת לריאותיה את האוויר המתוק עד גועל. מר קטלרינג התרחק בקשת מנומסת, הוא יודע מה הולם. ולפתע עף הסיגר לתוך סבך ההרדופים. ‘Señorita’, אמר קטלרינג מהר ובקול כמעט מחוספס, ‘אני מתבייש; אני שיקרתי לך. שם למטה יש גיהינום של ממש, ואל תרשי להונות אותך, כאילו יכול שם בן־אדם להישאר בן־אדם.’

" ‘ואתה תחזור לשם,’ היא אמרה בלחש; זה הלילה המעמעם כך קולות.

" ‘כן. וכי לאיזה מקום אחר אלך?’ היא פינתה לו מקום לידה. ‘אולי את יודעת שאני… אין לי בית. אין לי לאן לחזור, אלא לשם.’ הוא הניד את ידו. ‘אני מצטער שקלקלתי לך דימוי של גן־עדן. אך לא, זה לא כל כך נורא.’ הוא חיפש משהו יפה. ‘פעם ראיתי פרפר מסוג Morpho; מרחק צעד אחד ממני הוא נופף אתך כנפיו הכחולות; איזה יופי! – הוא ישב על פגר עכברוש מלא תולעים.’

"הנערה האוניברסיטאית יישרה את גווה. ‘מר קטלרינג –’

"‘אני לא שום מר קטלרינג. בשביל מה ולמה כל הזמן לשקר. אני אינני אף אחד. אני חושב שבן־אדם שאין לו שם, אין לו גם נשמה. לכן החזקתי שם מעמד, sabe?’

ולפתע אין זו עוד נערה אוניברסיטאית, אלא קובנית קטנה הממצמצת בריסיה הארוכים מתוך חמלה. Ay de mi, מה לומר לו, מה מלה יפה לומר לו? הכי טוב לברוח הביתה, שהרי הוא כל כך מוזר; להצטלב ולקום – לא, את זאת אין הנערה האמריקאית יכולה לעשות, הנערה האמריקאית תהיה לו ידידה; הלא למדנו פסיכולוגיה, אפשר לעזור לו, שיחפש את זכרונו האבוד, לדלות את חוויותיו המודחקות; תחילה שומה לרכוש את אמונו – הנערה האמריקאית תופסת את ידו מתוך רגש חברי. ‘מר קטלרינג – או לא, איך לקרוא לך בעצם?’

" ‘אינני יודע. אני הבן־אדם הזה.’

"היא לוחצת את ידו להובילו. ‘נסה, נסה לחשוב על ילדותך. במשהו, חזקה שתיזכר – לפחות באמא שלך, כן? נכון שאתה זוכר?’

“'פעם… הייתי קודח. זה היה בברבודה. כושית זקנה כזאת הניחה עלי תחבושות פלפל שחור שבישלה עם פימנטו. היא לקחה את ראשי בחיקה וחיפשה עלי פרעושים. כף ידה היתה מצומקת כמו טלף של קוף. אז היתה לי הרגשה שזה כמו אמא.”

“הקובנית הקטנה רוצה להשתחרר מאצבעותיו – ידו כל כך לוהטת; אבל אולי זה לא הוגן, נורא כמה בן־אדם בדברים כאלה לא בטוח. 'ובכן, אתה בכל זאת נזכר באמא שלך?”

" 'לא, אני לא יודע. אני חושב שלא היתה לי אמא!"

"הנערה האמריקאית גמרה אומר לעזור לו. 'אתה מוכרח להתאמץ. תיזכר במשהו כשהיית נער. באיזה משחק, בחברים, באירוע כלשהו, זעום ככל שיהיה – '

"הוא הניד את ראשו מתוך אי־בטחון. ‘לא יודע.’

" ‘לפחות משהו,’ היא הקשתה, ‘רשמי ילדים הם כה עזים!’

“הוא ניסה לרצותה. 'תמיד כשהסתכלתי באופק, דמיתי שמאחוריו מוכרח להיות משהו נורא יפה. זאת הרגשה כזאת של ילד, נכון?”

"‘כך חשבת בבית?’

"‘לא, כאן באיים. אבל עם זא ראיתי את עצמי… כילד.’ הוא מחזיק את ידה ומעיז להתקדם קצת הלאה. ‘תשמעי – אני… גנבתי כדור.’

"‘איזה כדור?’

"‘כדור… של ילד,’ הוא מלמל מבולבל. ‘זה היה ב־Port-of-Spain, ליד הנמל. הוא התגלגל אל רגלי… כדור קטן, ירוק ואדום. וודאי היה לי דבר כזה כשהייתי ילד. מאז אני נושא אותו אתי –’

“בעיניה עלו דמעות; אלוהים אדירים, כמה אני טיפשה! ‘אז אתה רואה, מר… מר קטלרינג,’ נשפה נרגשת, 'זה יבוא, עוד תראה – עצום את העיניים וחשוב, כן? נורא חזק תנסה להיזכר – אבל עליך לעצום את העיניים בכדי להתרכז!”

"הוא עצם את עיניו בצייתנות וישב ללא ניע, כאילו גם לכך נצטווה. ושקט מסביב, אפשר לשמוע רק רחש עשים שיכורים ומרחוק צריחתה של בת כלאיים.

"‘האם אתה מנסה להיזכר?’

"‘כן.’

"הקובנית הקטנה גוחנת, בנשימה עצורה, על פניו. כמה הוא מוזר, כמה חמורֵי סבר פניו כשעיניו עצומות מיוסר ונורא – לפתע נשתחררו תווי פניו.

" ‘נזכרת במשהו?’

"הוא נאנח בהקלה עמוקה. ‘כאן כל כך יפה!’

"היא נאלצה להיאבק בהתרגשות תפלה; ובכל זאת נפלט מפיה דווקא הדבר שלא רצתה לומר: ‘כאן… זה לא גיהינום?’

"‘זה לא גיהינום,’ הוא לחש. הוא פחד להזיז את ידו או לפקוח את עיניו. ‘לי זה חדש איכשהו. תביני, אני לא אהבתי אותם.’

"אלוהים היודע, מי הקדים לתפוס את העניין, הנערה האמריקאית או הקובנית הקטנה השחורה.

"‘האם… לפני כן אהבת את מישהו?’ אלוהים, איזה חושך!

"הוא מושך בכבדות את כתפיו.

“'את זה אתה אולי חייב לזכור…!” את זאת אומרת הנערה האמריקאית, כי הקובנית יודעת שבלתי הולם לדבר כך עם גבר זר. אבל גם הסטודנטים האמריקאית התמירה נבוכה; שם, למעלה, בקולג' של בנות, התווכחו על הכל; גם עם צעירים אפשר היה לדבר בגלוי על כל דבר – אלוהים היודע מדוע זה פה לפתע קשה כל כך. היא מצננת את לחייה בגב ידה ונושכת את שפתיה.

"‘Mr. Kettelring?’

"‘כן?’

"‘וודאי אהבת פעם איזו אשה. תנסה להיזכר.’

"הוא שתק, נשען על ברכיו. עכשיו זה שוב הקובנית הקטנה הממצמצת באי שקט בריסיה הארוכים. ‘מימיי,’ אמר לאטו, ‘לא חוויתי את שאני חווה עכשיו. את זאת אני יודע, יודע בבטחון.’

"הקובנית הקטנה עצרה את נשימתה, ולבה הלם בחוזקה וברכיה רעדו; ובכן ככה זה, אלוהים הרחמן, וזה כל כך יפה, שבא לך לבכות. אלא שהמוח האמריקאי תפס את המשפט הקצר הזה והפך אותו על פיו. כן, ככה זה, ואני ראיתי את זה מייד, מייד משאמר: Señorita, אני שיקרתי לך.

"‘אני כל כך שמחה,’ היא אומרת ושיניה נוקשות קצת, ‘ש־ (מה בעצם?) – שהמקום כאן מוצא חן בעיניך.’ (לא, זה לא זה, אבל עכשיו כבר לא חשוב.) ‘אני כל כך אוהבת את הגן הזה, אני מבלה פה מדי ערב – ' (אלוהים אדירים, איזו שטות אמרתי!) הנערה האמריקאית משתדלת שידה תהא על העליונה. ‘תביט מר קטלרינג, אני אעזור לך להיזכר, אתה רוצה? זה מוכרח להיות נורא כשאדם לא מסוגל להיזכר מי הוא.’ מר קטלרינג נרתע, כאילו הונחתה עליו מהלומה. ‘אני מתכוונת,’ מנסה הנערה האמריקאית לתקן מהר, שהייתי מאושרת כל כך, לוא יכולתי לעזור לך! אני מבקשת –’ נגעה באצבעה בשרוולו. (רק טיפ־טיפה פלירט, לפני שאני הולכת! רק שיהיה נעים בדרך הביתה!)

"הוא קם. ‘אני מבקש סליחה. אלווה אותך.’

"היא ניצבה לפניו בקרבה כזאת כאילו החזיקה את שתי ידיו. ‘תבטיח לי שתתאמץ להיזכר!’ הוא חייך. ברגע זה הוא נראה לה כל כך יפה שבא לה לצעוק מאושר.

"היא רוכנת מהחלון לתוך הלילה הריחני; בקומה שמעל נראית על המרפסת גחלת סיגר.

"‘Hallo, Mr. Kettelring!’

"‘כן?’

"‘אינך ישן?’

" ‘לא.’

"‘גם אני לא,’ היא מודיעה בנימת אושר ורוכנת לתוך הלילה כשכתפיה מעורטלות. קח, לטף, חבק את כתפיי, הנני; משש, משש כאן איך הולם לבי.

"לא, אני לא מסתכל, אינני מעיז; הנה גם את הסיגר אני זורק לתוך החשכה שמא יתגלה כמה שיני נוֹקְשוֹת. Damn, Mary, אל תלטפי את כתפייך, זה הרי כאילו אני מלטף אותן.

"…אני יודעת, אני מרגישה. ידיך לוהטות כאילו הן מונחות בשמש. מה זה, אצבעותיי כה רועדות? ובכל זא אני שקטה, שקטה לגמרי. אני ידעתי שזה יבוא. ממתי יידעתי? אתה לא חייב לדעת הכל. תיכף משנכנסתי לחדר ואתה קמת – כזה גדול, ואיננו יודע אפילו למי הוא שייך.

"הגבר למעלה במרפסת נאנח.

"Oh, Mr. Kettelring, please, אל תהיה טיפש; זה הלא הכי יפה בך. בא לָך לקחת את ידך ולומר: Dear lil' boy, של מי אתה? הייתי מנשקת אותך בו במקום. האינסטינקט האימהי, אני חושבת.

"תודה רבה.

"לא. אל תאמין. אני פחדתי ממך. זה הכל כל כך מסתורי ונורא – כאילו אתה לובש מסיכה. מרגש בתכלית. כמעט שהייתי בורחת כאשר פנית אלי בגן; איזה פחד זה היה!

"Beg your pardon,, אני בעצם לא רציתי –

"אבל אני רציתי שתבוא; לא ידעת? זה כל כך טיפשי, המנהגים הספרדיים האלה, שאסור לי לשבת אתך בארוחת צהרים. את הפגישה צריך כמעט לקחת בגניבה… ומייד זה כל כך מוזר; לבך הולם כאילו זה חטא או עוון. האלו, אתה עוד שם?

"כן, כאן אני, כאן. אל תביטי, אחרת אני קופץ למטה, Maria Dolores.

"מייד היא מכסה את כתפיה בצעיף המשי המעטר גדילים; כעת היא שוב קובנית שחורה, הממצמצת במתק בריסיה הארוכים לתוך החשכה ולא חושבת דבר, רק ממתינה.

"עליך להבין, שם פוגשים כל כך מעט נשים לבנות, שם למטה; את לא יודעת איזה נס זה להרגיש לפתע את ההרגשה הנוראה והיפה של יראת כבוד. את הכמיהה הזאת לכרוע ברך ולא להעיז אפילו להרים מבט. Ay, señorita,, מה לא הייתי עושה בכדי שתעניקי לי את מטפחתך. הייתי כורע ברך ומרגיש מאושר עד יומי האחרון.

"עיני הנערה הקובנית בוהקות ולאט, לאט נשמט הצעיף מכתפה האחת; רק פס צר של עור זרועה החשופה, אבל זה יותר ממה שאי פעם – ככל הנראה זה היה משק כנפיו של עטלף שחלף לידה במעופו העקלקל; היא נרעדה, הניחה את זרועותיה על חזה, והיתה כלא היתה.

ואחר־כך, כן, השחר עולה, בגן נשמע ציוצה של ציפור עוד מתוך שנתה; הסטודנטית האמריקאית ניגשת חרש אל החלון ומתבוננת במרפסת – כן, גם עכשיו לוחשת שם גחלת הסיגר; ניצב שם ללא ניע האדם ההוא ולופת בחוזקה את המעקה; והנערה נאנחת, כי אושר כואב. אחר־כך ישבה עוד שעה ארוכה בקצה מיטתה וחייכה בהתרוממות רוח מעל לרגליה הלבנות והעגלגלות."


 

פרק ל"ג    🔗

"אינני מסוגל לבדות זאת אחרת: היא לא ראתה אותו כל היום הבא, כאילו בכוונה תחילה; ה־Camagueyno סחב אותו למשרד, ומשם למקום כלשהו לארוחת צהרים. הוא דיווח בפיזור הדעת איך ומה; הפעם צריך היה הקובני להציג שאלות בכדי שהוא ידבר ביזנס, וגם אז הוא בלבל את היוצרות והחליף את טרינידד בברבודה. הקובני שלח אליו מבטים מעיניו השקועות והחוקרות וצחקק, על אף שכאביו ייסרו אותו. את ארוחת הערב שוב אכלו שניהם לבדם; הקובני היה צהוב כולו מייסוריו, אבל לא היה לו חשק לקום, ורק השלים כל הזמן את מנת הרום, שתה, קטלרינג, לעזאזל, שתה! ובכן מה בעניין הסוכר בהאיטי? זכרונו של קטלרינג מכשיל אותו הפעם, מדי פעם הוא עוצר את דיבורו ומגמגם: ‘אז תשתה, בן־אדם!’ לבסוף קטלרינג קם על רגליו, תוך שהוא מתאמץ שלא להתנודד. ‘אני הולך לגן, אדוני. כואב לי הראש.’

"ה־Camagueyno הרים את גבותיו. ‘לגן? כרצונך.’ שוב המחווה הגרנדיוזית, לאמור שהכל פה שייך לאורח הנכבד. ‘אגב, קטלרינג, מה שלום הזיכרון שלך?’

" ‘הזיכרון שלי, אדוני?’

"הקובני הצר את עיניו. ‘האם אתה יודע כבר לפחות, מי אתה?’

"קטלרינג הסתובב בתנועת פתע. ‘אני חושב, אדוני, שמכירים אותי די הצורך… בתור מר קטלרינג.’

"‘אמת נכון,’ מלמל הקובני והתבונן בסיגר שלו. ‘זה טיפשי, שאינך יודע אפילו, האם אתה… נאמר… כבר מזמן נשוי אי שם, הלא כן?’ הוא קם בקושי ולחץ בידו על כבדו. ‘לילה טוב, מר קטלרינג, הרשה לי לאחל לך לילה טוב.’

"קטלרינג אכן התנודד במקצת ברדתו אל הגן. המתינה לו שם נערה חיוורת ורועדת, עטופה בצעיף; מאחוריה ניצבה האינדיאנית המקסיקנית הזקנה שעיניה מצמצו מתוך דאגה אנושית, אה, dueña, הבין מר קטלרינג, אבל מלבד זאת הכל כמו הסתובב לנגד עיניו: צללים ענקיים, שיטפון ורוד של פרחי corallitas בעלי הריח המשכר והנערה בצעיף המצויץ. היא לקחה אוו בזרועו וגררה אותו לעומק הגן. ‘תאר לך, הם רצו לאסור עלי לבוא הנה!’ היא נעלבה מזה ללא שיעור בתור נערה אמריקאית, אבל האגרופים הקמוצים, זא הקובנית. ‘אני אעשה מה שאני רוצה,’ היא איימה בהתלהבות, אבל זה לא היה אמיתי. את זאת לפחות לא חשבה לעשות, לא התכוונה לעשות: שבעומק הצללים, בצל שיח ההיביסקוס יישמט הצעיף ארצה והיא תלויה בצווארו של האיש המתנודד ביאוש; היא מרימה אליו את פניה, פיה פעור בכאב של בקשת נשיקה. Señorita, India‘,’ מלמל האיש כאזהרה, חובק אותה בידיו, אבל היא רק נענה בראשה; היא מגישה לו את פיה, את צל פיה הלח שישתה ממנו; היא קפאה על מקומה, בסערת רגשותיה, עיניה כזגוגיות. לפתע היא קרסה בזרועותיו, סחוטה וזרועותיה רפויות. הוא הרפה ממנה; היא נטלטלה, פניה בכפות ידיה, חסרת הגנה וכנועה. הוא הרים את הצעיף והניח אותו על כתפיה. Mary,‘,’ אמר, ‘את תלכי עכשיו הביתה; ואני – אני אחזור. כבר לא בתור קטלרינג, אלא בתור אחד שתהיה לו הזכות לחזור לקחתך. האם הבנת?’

“היא עמדה בראש מורכן. 'קח אותי אתך, עכשיו מייד!”

"הוא לפת את כתפה. ‘לכי הביתה. אלוהים עדי, כמה קשה זה עבורי יותר מאשר עבורך.’ היא הניחה לו להוביל אותה, רק להרגיש את ידו החמה, הכבדה על כתפה.

"מתוך סבך הצמחייה יצא peon גבה קומה. ‘Va adentro, señorita’, הוא הורה בקול צרוד. ‘Pronto!’

"היא הפנתה את מבטה אל קטלרינג; עיניה הבהיקו – אלוהים יודע ממה. ‘Adios,’, אמרה בקשט והושיטה לו את ידה.

"‘אני אחזור, Mary,’ נהם בייאוש este hombre תוך שהוא לש את אצבעותיה. היא התכופפה מהר ונישקה בשפתיים לחות את גב ידו; בא לו לזעוק ברוב אימה ואהבה.

Va, va señorita', חרחר ה־peon ונסוג. היא הצמידה את ידו אל לבה והגישה לו את פניה. ‘Adios’, נשפה ונשקה לו בפה ובלחי מלאת דמעות.

"האינדיאנית הזקנה לפתה את מותניה. ‘Ay, ay, señorita, va a la casa, va a la casa’.

"היא הניחה לה להובילה כעיוורת, בסוחבה את ציציות צעיפה על הארץ אחריה.

"קטלרינג ניצב ללא ניע, כמו מקל שחור ולפת בכף ידו מטפחת תחרה זעירה שהדיפה ריח בושם חריף. ‘,Va, Señor’ נהם ה־vaquero בקול של כמעט חמלה.

"‘איפה ה־Camagueyno?’

"‘הוא ממתין לך, אדוני.’ ה־peon הצית גפרור בשפשוף מכנסיו להדליק סיגר לקטלרינג. ‘מכאן אדוני.’

"הקובני הזקן ישב ליד שולחנו וספר כסף. מר קטלרינג הביט בו רגע קט ואחר־כך העווה את פניו. ‘זה בזבילי, נכון?’

"ה־Camagueyno הרים את עיניו. ‘זה בשבילך, קטלרינג.’

"‘שכר עבודה או חלק ברווחים?’

"‘שניהם. אתה יכול לבדוק את החשבון.’

"קטלרינג שלשל את הכסף לכיסו. 'אבל שתדע, Camagueyno, הוא אמר בקפידה יתרה, ‘אני אבוא לקחת אותה.’

"הקובני תופף באצבעותיו בלוח השולחן. "לצערי, בניירותיו של קטלרינג כתוב שהוא נשוי. מה לעשות.'

"‘קטלרינג לא יחזור עוד,’ אמר este hombre לאיטו.

"ה־Camagueyno מצמץ כלפיו בעיניו, כמשועשע. ‘אמת נכון, ניירות אישיים אפשר לקנות לא ביוקר, נכון? בעד כמה דולרים –’

"Este hombre התיישב ללא הזמנה ומזג לעצמו משקה; הוא היה כעת פיכח כפי שלא היה עוד מימיו. ‘נניח, Camagueyno. נניח, שזה לא ילך אחרת. אבל רכוש טוב כמוהו כשם טוב, התסכים אתי?’

"הקובני נענע את ראשו. ‘אצלנו בקובה חשוב השם הטוב יותר מכל.’

"‘כמה בערך?’

"הקובני צחק. ‘אה, קטלרינג – אם מותר לי עוד לכנות אותך כך – אתה הלא יודע היטב בעצמך מה בערך שווי הרכוש שלי.’

"קטלרינג פלט שריקה. ‘דבר לעניין, Camagueyno. כסכום הזה אני לא ארוויח בכל ימי חיי.’

"‘אל נכון שלא,’ הסכים הקובני וצחק. ‘עכשיו כבר חלפו הימים ההם ולא ישובו עוד.’

“'קטלרינג שב ומזג לעצמו והרהר. 'זה נכון, אדוני. אבל לוא קרה שרכושך יכחש כהוגן במשך כמה שנים, – אז היה יותר קל להשיג אותו, נכון?”

"שניהם תקעו מבטים זה בזה. כך, עכשיו הקלפים על השולחן.

"‘נניח, Camagueyno, שמישהו מכיר את עסקיך ואת החוזים שלך מפני ומפנים – עם זה אפשר לסדר משהו.’

"הקובני שלח את ידו אל בקבוק ה־aguardiente, בלא להתחשב בכבד. ‘בלי כסף,’ אמר, ‘אי אפשר לעשות כלום.’

"קטלרינג הצביע על כיסו. ‘זה יספיק לי להתחלה, אדוני.’

"ה־Camagueyno צחק וחשף את שיניו הארורות והצהובות; אבל עיניו היו מוצרות לכדי חרכי ירייה עמוקים ומבשרי רע. ‘אני מאחל לך הרבה הצלחה, קטלרינג. נתתי לך המון כסף, מה? נו, מה לעשות. A la salud!’.

"קטלרינג קם. ‘אני אחזור, Camagueyno.’

"Adios, muy señor mio'', ה־Camagueyno קד קידה כמנהג קובה מימים ימיה, בלוותו את אורחו המכובד עד דלת היציאה. ‘לילה טוב, אדוני, לילה טוב.’

“ה־peon ארוך הגו טרק את הסורג מאחורי קטלרינג, ‘לילה טוב, אדוני.’ ומקרה X הולך לו בינות פרחי הבוגנוויליות בַּשְבִיל המבהיק בלילה עתיר כוכבים, הדומה לשביל החלב.”


 

פרק ל"ד    🔗

"עכשיו זה כבר לא האדם שווה הנפש שעיניו האדישות צפו בקליידוסקופ שהיה מסובב בנמלים ובמטעים; אלא גבר ההולך לכבוש, מתאבק בעל ראש מורם, ברנש חם מזג, ששריריו מתוחים עד סף הפקיעה. כאילו נולד מחדש. אך האין דווקא בזה משום ביטוי למיניות העילאית של האהבה? האין אנו נולדים משדיה וחיקה של האשה אשר אהבנו, והאין רחמה זועק אלינו את רצונה ללדת אותנו? עכשיו אתה שלי, כי ילדתיך בצער, צעיר ויפה והאין בהשגת האהבה משהו מחידוש התחלת חיים שלמים? שמא תאמר – אשליה; אך האם מניעי האשליות עמוקים פחות מהאכזבות?

"נלך אפוא בעקבותיו תחילה להאיטי; יש שם ביצה שמספרים עליה שיש בה מרבצים של ביטומן שחור; אלא שהביצה הזאת מדיפה צחנה כה חזקה, שבקרבתה לא יכולים להתקיים לא ציפור ולא קרפדה, ואפילו לא כושי. הוא רכב לשם על גבי סוס – נגיד מגונייבה, אלא שנאלץ להותיר את הסוס מאחוריו ולפלס את דרכו, יחד עם הכושים שלו, בגרזנים, שרוט על ידי קוצים ונחתך בגבעולי העשב החדים כתער. הכושים ברחו ממנו, הוא נאלץ לחזור לקחתם ולשלם להם פי שלושה; על אף התשלום הנדיב שניים מתו בדרך, אחד בהכשת נחש, והשני – השד יודע למה – נתקף בעוויתות ונפח את נשמתו כשקצף צהוב נפלט מפיו; כנראה איזו הרעלה; הכושים האמינו שעשו את זה djambios ולא רצו להמשיך. לבסוף הוא הגיע אל הביצה וראה שלא כל כך נורא; היו שם המון יתושים, אשר על כן יכול יצור חי לנשום שם. המקום היה איום, שחור ומחניק, נצלה בשמש היוקדת; המקום שרץ מוגלה צהובה מבעבעת והצחנה היתה בלתי נסבלת. הוא שב לגונייבה, רכש שם מקרקעין וכרת חוזה עם איזה גנב בן כלאיים, שאמור היה לסלול עבורו דרך אל “אגם האספלט”, כפי שהוא כינה את המקום בגוזמה כלשהי; והוא נסע, נאמר, לפורטו־ריקו.

כך; עכשיו הוא השליך עצמו על המשימה הזאת; הוא החליט לשחק נגד ה־Camagueyno, כלומר נגד הסוכר. כבר קודם לכן הוא כתב שוב ושוב לקובני שהסוכר עתיד לרדת, אבל ה־ Camagueyno לא אבה להאמין. הקוניונקטורה של קנה הסוכר עבר זמנה; האמן לי שזה יזעזע את השועל הזקן. הוא ידע על אנשים שהיו ברצון קונים את קרקעותיו של ה־Camagueyno, או את חלקו בהן או פה ושם איזה מפעל; הוא הלך אליהם ושאל כמה אתם מוכנים לתת לו תמורתם. טוב, אני ערב לכם שתקבלו את זה בעד החצי, אם תתנו לי עמלה כזו וכזו. הקובני תקוע בקנה הסוכר עד לאוזניו ויצטרך למכור בבהילות בכדי לצאת מעסקי הסוכר; אבל צריך עוד קצת לעבד אותו. ואחר־כך הוא נחפז, נגיד, לברבודה, Terre Basse, ברבדוס, טרינידד; הוא גילה שהקובני כבר התחיל להריח משהו ופתח במכירות בכדי להציל את כספו. קטלרינג הטיל עצמו למאבק בכל מאודו, בראש מורם ושרוולים מופשלים. חכו, חכו עוד קצת; הציעו לו רבע, התירו חוזים, הציעו לו שישקכם מנשיקות פיהו; מה שניצב לפנינו איננו אלא התמוטטות הסוכר שלא היתה כמוה, לא פחות ולא יותר. תוכלו לקנות מבשלת סוכר במחיר גרוטאות ומטע בעבור חופן גללי חזיר. ומחיר הסוכר יורד, הקנה מיבולי אשתקד מונח במחסנים; מה לעשות בזה, אפילו להסקה זה לא טוב; אולי להמתיק את האוקיאנוס האטלנטי; תהיה זאת דייסה מתוקה, רבותי.

"זה היה כמו מפולת שלגים, הכל התחילו לברוח מהסוכר (מה שקרה באמת) ומכרו מה ששלהם ומה שלא שלהם; כך, עכשיו יכול ה־Camagueyno הזקן לחפש קונים למטעיו ומבשלותיו. האמת ניתנה להיאמר, הקשיש מתגונן היטב, אבל גם בהצעותיו אפשר כבר לחוש את הבהלה שאחזה בו; הייתי רוצה לראות את גבותיו השעירות מקפצות מעלה־מטה. אכן־אכן, זה יגרור את נפילתם של שורה ארוכה של אנשים, אבל לא ייתכן אחרת; האם מישהו חס על פיאר המסכן? חוואים ותיקים מסתובבים עם האף באדמה ואינם מבינים מה קורה: איש לא יתן להם דבר בעד קני הסוכר שלהם, או בעד הקפה, וניל הוא חצי חינם, הבננות נתקפו בריקבון פנמה; וגם אי אפשר לפנות עורף לאיים, שכן מי ירצה באדמה המעובדת לקנותה או לחוכרה. ולכל זה קראו עוד לפני כמה שנים “איי האנטילים שכולם זהב”.

"לבסוף חדל ה־Camagueyno להתגונן; אפו הטוב עמד במבחן; הוא לא המתין לגרוע ביותר ומכר, כפי שאומרים, בכל מחיר. הנבלה – הציל בכל זאת כשליש מרכושו. מר קטלרינג היה מרוצה ונשם לרווחה; לא נותר לו הרבה מהעמלות שקיבל, כי חייו היו יקרים ומכובדים, והיה צורך לסייע מפעם בפעם ברוחה לב להשתלשלות העניינים. ובכן, עכשיו תורו של האספלט. אספלט לא יכול לגדל כל בר בי רב כמו קנה סוכר או קקאו. על אספלט אפשר להמר. אני מהמר על השחור כנגד הלבן.

"אשר על כן הוא הזמין דוודים וחביות, קנה את רכבת השדה הישנה בשלמותה, וחזר והעתיק את מקום מגוריו להאיטי.


“דוקטור יקירי, יקל עלי כשאהיה שוב בבית, – ריח הקורנית, ריח הערער, ובידי פרחי ציפורן; מוזר, כמה אי שקט משרות עלינו ארצות ניכר. הייתי בלא ספק מהפכן אלמלא חייתי בארצי שלי; כאן (כוונתי לאיים ההם) אני חש את העוול ואת אימת הדברים בעוצמה יתרה… או לפחות ביתר יכולת שנאה מאשר בבית. אילו באמת כתבתי את סיפורי, לא היה חסר בו האיש בחולצה הפתוחה והרובה המוכתף התלוי על חבל; אותו פרטיזן1, אותו נוקם, אותו לוחם קנאי הקורא תגר על הקטלרינגים למיניהם, והאיש הזה הייתי גם אני. לא יעזור דבר, עלי לוותר; ובשבתי בבית במשעול המלא פריחה ואלוש בין אצבעותיי את ריח קבלת הדין, תמוש גם האיבה והשנאה, ואני אפיל את פרח השדה הצפוני על קברו של בן הכלאים בחולצה פתוחה שנפל אי שם באיים במלחמתו נגד האינטרסים הכלכליים.”


 

פרק ל"ה    🔗

"כאן נתקעו קורותיו של מקרה X. נניח שהקבלן בן הכלאיים נטש את הכביש הבלתי גמור וברח, משנתפתה בזוהרה של רקדנית בקרקס. מר קטלרינג התחיל לסלול את הכביש בעצמו וביוקר, כיוון שמיהר. הוא לא יכול היה לכפות על הכושים להוביל את האבן במריצות; בחור כזה כושי ארך רגליים ישים לו סלע על הראש ונושא אותו כאילו זאת סלסלה של אננס; מריצות טובות רק להסעת בחורות צורחות המנופפות רגליהן באוויר. אה, להרביץ אגרוף בפרצופם, שיידעו שתכלית החיים איננה הצרחות שלהן! בעקבות טורי הפועלים נסחבו המוני בחורות; בלילה הן היו מסובבות את כרסותיהן לצלילי גיטרות ותופי טמטם, בעוד קטלרינג כוסס את ציפורניו באי־סבלנות מיואשת. הוא לא העז אפילו להאיץ במטומטמים האלה כפי שהיה רוצה; המשבר הכלכלי הגיע עד פאתי האיטי בתוצאה המוזרה שהכושים התמסרו במידה שעלתה על כל תקדים לטקסי הווּדוּ, ואחת לשבוע נשמעו ממעבה היער יללותיהם והשתוללויותיהם; הם היו חוזרים כמו צללים, סחוטים ופרועים, וקטלרינג לא הניח את ידו מאקדחו אפילו בלילה, תוך שהוא מקשיב לנקישות רגליהם היחפות. לא רחוק משם אבדו שני ילדים או שלושה, וקטלרינג נזהר שלא לרדת לשורשי העניין; גם המשטרה השחורה מגונייבה, יחפה ונושאת כתפיות מוזהבות, שבאה לחקור בדבר נזהרה שלא למצוא את מזבח האבן המסוים ביער, על אף שהובילו אליו שבילים דרוכים היטב.

"חלפו חודש אחר חודש וכספו ובריאותו של קטלרינג נתדלדלו והלכו; הוא סבל ממורסות ומקדחת, אבל לא הלך לרופא לבל תתפזר כנופיית הכושים. הוא שמר עליהם במבטים רעים מעיניו ששקעו בחוריהן מרוב שנאה, ורק סינן בין שיניו פקודות. הכביש טרם הושלם, והוא מיהר להתיישב ליד ביצת האספלט, בבקתה שהקים על כלונסאות, בכדי לפקח על סלילת מסילת הברזל המאולתרת; אלא שבינתיים גנבו את הפסים שהיו מאוחסנים בנמל בגונייבה. אלוהים יודע למה יכלו לשמש. המקום כולו הסריח ממימן־גופרי והכל תסס והפריש נוזל צהבהב, כמו מורסה אחת עצומה ומתפוררת; נשימת הביצה היתה לוהטת כמו דוד רותח שמתבשלת בו זפת, וכל צעד ושעל נתקע באספלט חצי נוקשה, קרוש ומשמיע קול ספיקה.

"בסופו של דבר הגיעה הדרך עד לביצה וקטלרינג נסע ל־Port-au-Prince. להשיג אשראי, משאיות וחביות ולשכור את שירותיהם של נהגים ומפקחים. כאשר חזר, לא מצא במקום נפש חיה; הופץ בין הכושים שבאמצע הביצה הופיע השטן בכבודו ובעצמו והכה גלים עד שהביצה התחילה לרתוח כמו ריבה מתבשלת. בקושי עלה בידו להשיג כמה כושים רקובים ממחלה שעיניהם המלאות זבובים להטו מקדחת, והתחיל להפיק אספלט. היה זה אספלט מסוג glance pitch באיכות מעולה. רע יותר היה מצב המכוניות: אחת נשברה בידי בן־כלאיים שהוביל בה דוודים וחביות מגונייבה; אחרת נכנסה לתוך הביצה וכעבור ימים נעלמה מתחת לפניה; נותרה רק אחת להובלת אספלט לנמל. קטלרינג מפקח ליד הדוודים שהזפת תתבשל היטב; הוא שחור ומלוכלך כמו מסיק, מוכה צמרמורת וקדחת ליד האש האיומה; כולם חולים פה, אז מה. הוא כבר נמנע מלגעת במטפחת התחרה ההיא, לבל ילכלך אותה; הוא אינו חושב כבר מאומה לבד מדוודים מלאי אספלט. נו, עכשיו העניינים מתחילים לזוז, וקטלרינג, תוך שהוא עוצם למחצה את עיניו הדלוקות מלהט התנורים, מצייר באצבע קודחת בנייני מפעלים באוויר, כפי שיוקמו פה: Haiti Lake Asphalt Works או משהו כזה.

"אמת נכון, יש אי אלה אי־נעימויות – נגיד בן־הכלאיים ההוא המוביל חביות לגונייבה. כל הזמן קלקולים, והוא עוד צוחק לך בעיניים. מכונית גרועה, אדון, ודרך גרועה. קטלרינג זרק אותו ועכשיו הוא נוהג בעצמו, מביא חביות מלאות לנמל ושמח לראות את כמויותיהן המצטברות. מאות חביות, מאות ומאות נוספות, איזה יופי! אלא שבן־הכלאיים שפוטר לא היה סתם מישהו והוא ראה עולם; הוא הסתובב ליד Haiti Lake Asphalt Works בחולצה פתוחה ודיבר עם אנשים על תנאי עבודה ועל זרים חסרי בושה, עד שיום אחד באו אל קטלרינג ארבעה כושים, תוחבי מרפקים זה בזה וגוררי רגליים – בקיצור, או שבן־הכלאיים יתקבל בחזרה לעבודה בתור מפקח, או ש־

"קטלרינג הסמיק. ‘או שמה?’ את השאלה הזאת הציג תוך פתיחת נצרת אקדחו.

"זה התפתח לשביתה. שביתה מאורגנת, ליד טקסים קניבליים, אבל כך זה הולך כיום. נשארו אתו רק כמה חולים, חולים עד כדי אי יכולת להגיע ברגל הביתה. נראה שדעתו של קטלרינג נטרפה עליו. הוא תפס טוריה ובהיותו שקוע בבוץ עד לברכיים התחיל לעקור את סלעי האספלט בעצמו; ונושף ומתנשף מרוב מאמץ גרר אותם אל הדוודים, בעוד שהחולים מסתכלים בו בפיות פעורים ולא העזו לקחת טוּריה ביד. כאשר הוא גמר לסחוב מלוא דוד אחד, הוא פרץ בבכי. ‘פיאר, פיאר!’ הוא התייפח והיכה בראשו; אז החולים ברחו גם הם.

"יומיים עוד ישב קטלרינג ליד אגם האספלט הנטוש והסתכל בבורות החפורים שהתמלאו באספלט חדש. אלפים, מאות אלפי טונות של אספלט. מאות ואלפים של חביות המחכות לקונה. אחר־כך עטף שבר אספלט גולמי ופיסת אספלט מנוקה נוצץ כמו אנתרציט במטפחת התחרה ההיא ונסע ברעש גדול במשאית ריקה למטה ב־ Port-au-Prince. שם הוא נרדם וישן ארבעים ושמונה שעות כמו הרוג.

"ושוב הוא ניצב בשערו המסורג והמגולף של בית הקובני, ומקיש במקוש השער: תפתחו, תפתחו! ה־peon ארך הגו עומד מאחור הסורג, אך איננו פותח: Que desea, señor?''.

"‘אני רוצה לדבר עם ה־Camagueyno, אבל מייד,’ מחרחר קטלרינג. ‘פתח, בן־אדם!’

"No, señor.', נוהם ה־peon הזקן. ‘יש לי הוראות לא לתת לך להיכנס.’

"‘תגיד לו,’ מסנן קטלרינג, ‘תגיד לו, שיש לי בשבילו עסק, עסק עצום,’ ומקשקש בשתי חתיכות האספלט המוחזקות בכיסו. 'תגיד לו – '

No, señor.'" '

"קטלרינג משפשף את מצחו. 'אולי תוכל – למסור מכתב – '

No, señor.'" '

"דממה; הערב מדיף ריח של coralitta בפריחתה.

"Buenas noches, señor ''

"ושוב למטה, למטה אל האיים; פורטו־ריקו, ברבודה, גואדלופ ברבדוס, טרינידד וקיראסו; ינקים בריטים, צרפתים והולנדים, קריאולים ובני־כלאיים; בכל מקום יש לו קשרים מסחריים, גברים שלפנים הניח סכין על צווארם או שארגן יחד אתם את התמוטטות ענף הסוכר; הם לפחות יודעים עם מי יש להם הכבוד. הוא שולף לעיניהם שתי חתיכות אספלט מתוך מטפחת התחרה, תסתכל איזה אספלט, שחור ונוצץ כמו אישון עינך. אלפי טונות, מאות אלפים, אגם שלם. מזה אפשר לעשות מיליונים. אז מה, תלך על זה?

"הם מגרדים את פדחתם ונאנחים. זמנים קשים, מר קטלרינג; איפה, אפילו אספלט כבר לא הולך; אומרים שבטרינידד כבר התחילו לפטר – נדמה היה, כאילו לאחר אובדן האמון בסוכר אבד האמון בכל דבר שהוא. לא, לא, אדוני, אין מה לעשות; אני לא אשקיע עוד אפילו סנט אחד, אפילו פּני אחד באיים הארורים האלה. (איזו המצאה אדירה הן המושבות! לגלות ארצות שאינן ביתך, אלא רק מרחב ניצול! כמה כשרונות כלכליים זה היה מוכרח לפתח!)

"קטלרינג נסחב בספינה מנמל לנמל. בימים הוא ישן, בלילות ניצב על חרטום הספינה כמו עמוד – אפשר היה לקשור בו חבל. הלילה העצום, הכחול־שחור, המואר בהבזקי ברקים וזרוע כוכבים; המיית הים המנצנץ, השחור כמו אנתרציט; הכל אספלט, אדוני, מיליארדים על מיליארדים של טונות, מזה אפשר לעשות מיליונים. הספינה נגררת, מטלטלת, רועדת, כאילו אינו יכולה לזוז מהמקום; אפשר שהמדחף מסתובב במשהו שמנוני ודחוס שנדבק ללהביו; משהו שחור כמו נפט שחור וכבד; והספינה השחורה מפלסת לאט את נתיבה באגם האספלט האינסופי הנסגר מאחוריה כמו דייסה. לילה טוב, señor. שם למעלה… זה שביל החלב הדומה לשביל בנתיב הלילי, נתיב מואר בינות לבוגנוויליות הסגולות והאשכולות הכחולים של צמחי ה־petrea. איזה ריח, איזה ריח של וורדים כבדים ויסמין; קטלרינג מקרב אל שפתיו מטפחות תחרה מעוכה; היא מדיפה ריח של אספלט ומשהו רחוק עד אין קץ. אני אחזור, Mary, חזור אחזור!

"וכולם מנענעים את ראשיהם. אין מה לעשות, Mr. Kettlering, בשום מקום אי אפשר להשיג אשראי, אין חשק לשום דבר; בסן־דומינגו כבר סגרו את הפקת עוגות האספלט; אבל אילו רצית לחכות עשר־עשרים שנה, זה עניין אחר; התנאים הארורים האלה הלא לא יכולים להימשך לנצח.

"עכשיו נותרה רק דרך ארחת יחידה, אל האדונים האלה ב־Trinidad Lake Asphalt Company; בטרינידד עוד חורק הרכבל המוביל אספלט הישר מהאגם לאוניות, אבל גם חריקתו חלודה. האדונים האלה הניחו לו לעמוד כמבקש נדבה כשפתח, בעודו מזיע, את חבילת שתי חתיכות האספלט העטופות במטפחת התחרה; הם אפילו לא זרקו בזה מבט. מה לעשות בזה, אדון… אדון – אמרת – Cattlering, נכון? לנו יש פה מלאי אספלט לחמישים שנה לפחות, ואנחנו מספקים בשפע את כל תצרוכת העולם. כאן מושקע כל כך הרבה כסף – בשביל מה לפתוח אתר הפקה חדש?

"אבל האספלט שלי יותר טוב; אין בו כל כך הרבה מים וחרסית – ובמקום יש גם נפט כבד.

"הם לעגו לו. עוד יותר גרוע, מר… Cattle. אולי אפשר להטביע את כל האתר הזה במים בכדי שהוא ייעלם לגמרי? במקרה הזה היינו שוקלים לקנות אותו – כמובן במחיר הנוכחי של מקרקעין בהאיטי. Goodbye, Mr. Kling.

"(Goodbye, goodbye!. השבח לאל. אני בחוץ. והוקל לי למדי; לא הרגשתי בבית ממש בעולם הזה של עסקים ועסקאות, זה היה זר לי יותר מביצה מלאת תנינים, אבל מה לעשות – נפלתי לתוכו כמו לתוך יער עד. אפילו את קטלרינג איבדתי שם; נו, עכשיו נפגשנו שוב. דעו לכם, גם הוא ימצא שוב את עצמו; אין לך פגישת אדם עם עצמו חזקה מזו של אדם אומלל. השבח לאל, אנחנו בבית, והנה שיבתי שלי: האיש שידיו ריקות, שאיננו מייצג אלא אדם שחי.)


"אותו ערב ישב מקרהX בחדר של מלון של בני־כלאיים ב־Port-of-Spain, ששרץ כנים וזבובים דביקים; בעד הקירות הדקים יכולת לשמוע אדם מדבר וגונח משנתו, או ימאי המתעלס עם בת־כלאיים; כל המלון המה מנקישת צלחות, קטטת שיכורים, צחוק פרוע, נשיפות חמות וחרחורים, כאילו מישהו הולך לעולמו.

"מקרהX השחיל במכונת הכתיבה שלו דף נייר שכותרתו Haiti Lake Asphalt Works והתחיל לתקתק לאטו: ‘Dear Miss Mary’.

"לא. את המכתב הזה אי אפשר לכתוב במכונת כתיבה. קטלרינג יושב שפוף מעל לדף הנייר ומרטיב ברוק את העפרון. קשה עד ייאוש להתחיל, לאחר שמזה זמן רב, מזה זמן עד קצה הזיכרון, לא כתבנו כך, תוך ציור האותיות וקישורן על פי חוקים ומנהגים כלשהם, עדינים עד אין קץ. במכונה אפשר היה לכתוב יותר בנקל, זה לא היה כואב כל כך, זה לא היה נמוג כל כך לפני העיניים. קטלרינג מתכופף כמו תלמיד קטן הכותב את שיעורו הראשון. או – או – אווווו – זועקת בת הכלאיים מאחורי הקיר, ומישהו נחנק בחלום בלהות, כאילו שעתו הגיעה.

"יקירה, יקירתי היחידה, זהו מכתבי הראשון והאחרון, הבטחתי שאחזור, שאבוא כאדם שיש לו שם ורכוש; עכשיו אין לי כלום, נגזרתי לי ואני פורש. לאן? עוד אינני יודע. חיי אלה הגיעו לקצם, ושבעתי מלהתחיל חיים חדשים. מה שבטוח הוא רק שקטלרינג איננו עוד ושהיה מיותר לנסות להיזכר מי הוא בעצם היה. אילו ידעתי שיש בעולם מקום שבו אפשר לחיות בלי שם, הייתי הולך שמה; אבל גם להיתר לקבץ נדבות דרוש שם.

"אהבתי היחידה, איזה שיגעון שאני עדיין מכנה אותך ‘אהובה’ ועוד מכתיר אותך ‘שלי’. עכשיו את יודעת שלא אחזור; ובכן דעי לך גם שאני אוהב אותך כמו ביום הראשון, ואפילו אין קץ יותר, כי ככל שמר היה סבלי, כן אהבתיך יותר.

"קטלרינג שקע בהרהורים. מי יודע האם עודנה ממתינה. חלפו שלוש שנים מאז עזבתי. אולי היא נשואה לינקי כלשהו הנועל נעליים לבנות… נו, שתהיה מאושרת.

"אינני יודע האם אני מאמין באלוהים, אבל אני סופק את ידי ומתפלל שתהיי מאושרת. מוכרח להיות איזה אלוהים רב תבונה שלא קשר את גורלך בגורלי. יהא שלום עלייך, שלום לך, אנחנו כבר לא נתראה.

“קטלרינג נאלץ להתכופף עד סמוך לנייר, כי התקשה לראות, והוא שירבט בחיפזון את חתימתו. באותו רגע קפא על מקומו כאילו נחתה מהלומה על ראשו. הוא לא חתם George Kettelring. כיון שלא ראה בשל מסך הדמעות, הוא חתם באופן עיוור ובלי דעת את שמו האמיתי שאבד לשנים כה רבות מזכרונו.”


 

פרק ל"ו    🔗

"הוא לא היה מסוגל להישאר במלון; היה חייב לצאת לתוך הלילה; הוא יושב בנמל על ערימת אדנים, תחת עינו הפקוחה של שוטר כושי; ונשען במרפקיו על ברכיו הוא מתבונן באדוות המים השחורים, עכשיו הוא יודע הכל ואין צורך לנסות להיזכר; הוא מיישר את הקצוות בתוכו כמו חפיסת קלפים, שאחת לא תבלוט, והופך רק דף זה או אחר, כן, הכל כאן ולא חסר דבר. תחושה מוזרה שכזאת – האם הקלה היא או גודש כואב?

נאמר, הבית. בית בלי אם, חדרים גדולים ווילונות כבדים, רהיטים שחורים עוטי הוד אבא שלא היה לו לעולם זמן לילדו, גדול, זר וחמור סבר. דודה מבוהלת ומפוחדת – תיזהר, ילד, אל תשב פה, אל תכניס את זה לפה, אסור לך לשחק עם הילדים המלוכלכים. כדור אדום־ירוק, הצעצוע האהוב ביותר, שכן הוא נגנב מהילד הצורח ברחוב. אחד המאושרים שמותר היה להם להתרוצץ זבי חוטם ויחפים, לשחק בבוץ או לשבת בשפיפה בחול. מר קטלרינג לשעבר מחייך ועיניו נוצצות. את רואה, דודה, בסוף בכל זאת התרוצצתי יחף ומלוכלך כמו כורה פחם; אכלתי מלפפוני צ’וּצ’וּ, שהכושית נגבה אותם בכותנתה המלוכלכת וגויבות בוסר שאספתי בשולי דרכים מאובקות. – קטלרינג־לשעבר חש כמעט תחושת נקם ושילם שבא על סיפוקו. על אף הכל עשיתי על פי רצוני.

"ואחר־כך הנער חסר המנוחה, שפראותו המולדת מדוכאת על ידי מה שמכונה חינוך. הוא מתחיל להבין את מלאכת אביו. מלאכה זו היא עשיית עושר. המלאכה היא החזקת בתי חרושת. המלאכה היא הבאת מספר מירבי של בני־אדם לידי כורח לעבוד מה שיותר, ומה שיותר בזול. הנער רואה את המוני הפועלים הנשפכים משערי בית החרושת ומריח את הריח החמצמץ המיוחד, ויש לו תחושה שכולם שונאים אותו. האב רגיל לצעוק ולפקד; רק אלוהים יודע את כמות הרוגזה המושקעת ברכישת עושר שכזה. היית אומר שזה לא שווה את הכעס; אך מה לעשות, רכוש איננו חומר דומם גרידא; הוא רוצה לאכול בכדי לא לגווע, ויש להאכיל אותו כראוי. הרכוש הזה יימסר ביום מן הימים לידיך, ילד, לא בכדי שהוא יהיה שלך, אלא בכדי שתדאג לריבויו; אשר על כן עליך ללמוד לחסוך ולעשות מאמצים, באשר ייפול ביום מן הימים בחלקך לאלץ אחרים לעבוד עבורך, שיתאמצו גם הם ויסתפקו במועט. אני מחנך אותך לחיי מעשה; אני מחנך אותך למען רכושי. – קטלרינג־לשעבר העווה את פניו. הנה, זאת תורשתי מצד אבי, שידעתי לפקד ולרדות באנשים; הנה, בכל זאת איזו ירושה. אז, כן, אז זה לא מצא חן בעיני הבחור הצעיר; הוא נטה יותר לקלות דעת ולעצלנות, – ושמא זה היה רק מתוך מרדנות נגד מה שנקבע לו כעתידו. אין אנו חיים למען עצמנו, אלא בכדי לשרת את רכושנו; מי שלא סוגד לשלו, אחת דתו להשתעבד לשל אחרים – כך או בדומה לכך אומר חוק החיים. ואתה, בחור, תלך בעקבותיי.

"קטלרינג־לשעבר נטּלטל מצחוק חרישי. לא, הוא בהחלט לא הלך בהן. הוא לא היה אלא יורש עצר הממתין לרגע שבו הוא יסובב את העניינים. וכאילו דווקא – חברת אנשים רעים ודברים שכאלה. כמובן, חובות, מצחיקים אומנם, אבל בכל זאת לא מכובדים במיוחד. האב רועד מכעס וחוקר, מה פירוש, על מה הוצאת את זה וכדומה; פרחח שכמוך, אתה חושב שבשביל זה אני עמל בפרך, שבשביל ההבלים שלך אני מרוויח וחוסך מכספי? ואז התפרץ בן החמודות – מובן מאליו, מרדנות גרידא, רק דווקאות, רק תוקפנות לוהטת לשמה: באגרופים קמוצים הוא זועק לתוך פרצופו של האב: תשאיר לך את כספך, תאכל אותו, אני לא רוצה אותו; אני מצפצף עליו, אני נגעל ממנו; אל תחשוב שאהיה עבד כזה לכסף כמוך! פני האב האדימו מזעם, מוזר שלא לקה בשבץ; הוא הצביע על הדלת וסינן בין שיניו: החוצה! עוד טריקת דלת רועמת אך כבודה, וגמרנו: הבן המורד בחוץ.

"מר קטלרינג־לשעבר הניד את ראשו. אל־אלוהים, איזו שטות! כאילו לא היו סערות ברקים דומות במשפחות, לכל הרוחות. אלא שבמקרה זה התנגשו חזיתית שני קשי עורף עקשנים במיוחד. הבן כבר לא חזר וגם לא הופיע כאשר פרקליטו של האב הזמין אותו אליו; ידידו המשפטי של האב מצא לבסוף את הבן הפזרן במיטה עם אנרכיסטית אחת, תיאורטית ומעשית; ומכיון שהאדון הצעיר לא הותיר לו ברירה אחרת, נאלץ הפרקליט המכובד להסביר לו את שליחותו במצב מביך זה. הוא עמד במשימתו באורח מכובד למדי: מצד אחד הזעיף פנים בגערה, מצד שני הוא הקרין טקט, רצון טוב וסלחנות על שהנעורים דורשים מהאדם שיתפרע, במיוחד נעוריו של יורש כל כך מבטיח. אבי כבודו, הוא הודיע, איננו חפץ לראותו עד אם תחזור אליו תבונתו; ידידי הצעיר, הוא אמר בנימה לבבית, אין לי ספק שתנסה ואף תצליח, הא־הא, הלא כן? בינינו לבין עצמנו, הוא אמר בקורטוב של התחסדות, בראש מורכן לצד אחד, רכושו (פלא שלא אמר ‘מר רכוש’) של אביך נאמד עכשיו לשלושים – שלושים וחמשה מיליון; איש צעיר, ברכוש כזה לא מזלזלים. – האמת ניתנת להיאמר, הוא נראה רציני להחריד באמרו כך, אבל בסוף חזרה אליו עליצותו. אבי כבודו ביקשני להודיעו שהוא מוכן לשלם לו עד להיותו בגיר באמצעותי קצבה בסכום מסוים; והוא נקב בסכום כמעט מלוכלך – הקמצן הזקן נשאר נאמן לעצמו גם בזעמו הצודק. כמובן, אם לא תבוא עד אז עם השקפות יותר נבונות – הפרקליט משך בכתפיו במחווה שאמורה היתה לשכנע. אבל אני מקווה שזאת תהיה עבורך התנסות קשה אך בריאה.

"אז תן את הכסף, השמיע יורשם של שלושים המיליון את קולו, ותגיד לזקן, שאני מאחל לו חיים ארוכים אם רצונו לחכות לי.

"האנרכיסטית מחאה כף בהתלהבות.

"הפרקליט המכובד גער בה באצבעו העבה בשובבות. את, את, תשמעי, שלא תבלבלי את ראשו של ידידנו הצעיר. שישתולל קצת, זה כן, אבל לא יותר, מבינה?

"הבחורה חרצה כלפיו את לשונה; אולם הפרקליט הקורן, גדוש הרצון הטוב, לחץ בחום את ידו של הבן הפזרן. ידידי הטוב והיקר, הוא אמר בהתרגשות, אנחנו כולנו נצפה לשובך המוקדם.


"הבן הפזרן היה אז בן שמונה עשרה; עד גיל עשרים ואחת הוא היה משוטט כטוב בעיני בני הנעורים, משמע, הוא בעצמו לא היה מסוגל כבר לזכור כיצד צבר חובות, ובעיקר למי וכמה הוא נשאר חייב. מובן מאליו: פריז, מרסיי, אלג’יר, פריז, בריסל, אמשטרדם, סביליה, מדריד ושוב פריז – עד כמה שנודע לו התבצר אביו, כאילו נפלו החומות הפנימיות האחרונות בעקבות התפוררות המשפחה, בעשיית כסף בצורה חולנית ממש ובקמצנות סנילית עלובה. יהא אלוהים אתו, זה יהיה המון כסף שיתאסף שם! בדיוק עם יום הולדתו העשרים ואחד פסקו תשלומי הקצבה הרזה. הבן הפזרן נתקף זעם: אתה חושב שעכשיו אבוא על ברכי? דווקא לא! – הוא ניסה לעבוד, אבל מוזר: דווקא בכניסתו לעבודה נחתו עליו המחסור והעוני, וכאשר ניסה לחזור אל סגנון החיים הקליל, כבר לא הצליח; כבר היה רשום על פניו משהו שהחשיד אותו בעוני. היתה לו אז חברה שהיתה חולה ואיבדה את משרתה. הוא ריחם עליה ורצה לעזור לה; כתב לידיד המשפטי של אביו שהוא זקוק במקרה לתקופה קצרה לכמה אלפי פראנקים – הוא קיבל בדיוק עד לסנטים אחד את הסכום שהיה דרוש לנסיעה מפריז הביתה במחלקה השלישית ברכבת, בצירוף מכתב לאמור ש’אבי כבודו מוכן לסלוח לו אם הוא יוכיח שהוא חפץ לחזור ולעבוד כמו שצריך', וכן הלאה. בעצם רק עכשיו הוא הידק את שיניו, עכשיו כבר בלי יהירות עולזת ואמר בלבו: ‘מוטב לי למות ברעב.’

“מר קטלרינג־לשעבר בשבתו על ערימת האדנים ב־ Port-of-Spain, אשר בטרינידד, ממש נבהל. הוא אמר את זה בקול רם, כפי שעשה זאת אז, אלא שעכשיו הניד את ראשו בפליאה.”


 

פרק ל"ז    🔗

"מר קטלרינג־לשעבר משקיף עתה על העניין בבהירות מפתיעה: אילו היה עני באמת וביושר, מן הסתם היה מתיישב באיזה מקום; לא פעם היתה לו הזדמנות לכך. נגיד בתור מנהל חשבונות בקזבלנקה, או אז במרסיי בתור סוכן נוסע בכפתורי צדפים. אבל שערו נא בנפשכם שאנחנו בעצם יורשם של שלושים, ארבעים, חמישים מיליון או כמה שהזקן יערום בינתיים בבית; מניין ניקח את הסבלנות או המסירות לריב עם חנווני גס רוח ומתנשף על דבר מכירתם של עשרים תריסרי כפתורים? לרגעים ניצב לנגד עיניו כל הגיחוך שבמעמדו; הוא לא יכול היה להתייחס אליו ברצינות, לא היה מסוגל להתמקח בארשת מיוזעת של להיטות על כמה פראנקים או פּזטוֹת; לפתע אפשר היה לראות בעיניו שלדידו זה רק משחק, – אנשים היו נעלבים מזה, והוא עצמו היה מפעם בפעם מקל על עצמו בתעלול כה פרובוקטיבי שלא נותר לו אלא להחליף מקום במהירות האפשרית. מר קטלרינג־לשעבר מעלה את הדבר בזכרונו בהנאה מסויימת. לא נתתי לכם את הדבר בזול, מטומטמים שכמוכם, ואפשר שגם היום יבש ומר לכם בפה מרוב זעם על החצוף ההוא שנהג בכם כך וכך בחוסר נימוס, ושלום עליכם, ושקוני נא מנשיקות פיכם.

"אבל עכשיו כשהוא מהרהר בדברים – היתה זאת בעצם מעין מציאות למחצה, ובמה שלא עסק, הוא לא נפטר מההרגשה שכל זה רק זמני ואיננו מתרחש באמת, אלא רק ככה באקראי ולניסיון. מה שהיה מציאותי היה המרד והמעשה־להכעיס שהוביל אותו בדרכיו, בדרך־לא־דרך; גם במצוקה הקיצונית היו מצויים בהישג ידו המיליונים, שיכול היה לשלוח אליהם את ידו, רק לבקש וזהו, ובכן, אתה יכול לצלצל במצלצליך בכיס בלכתך בדרך, יחיד שאין לו מקום שיוך ומקצוע, אתה יכול למצמץ ברשעות אל כל האנשים הסרים מדרכו של נווד חשוד – אילו ידעתם, מי אני! מיליונים בכיס, ואפילו כוס בירה לא תקנה בעבורם. חמישה מטבעות נחושת בכיס, ותקנה בעבורם ורד נאה. היה זה בעצם מקור לא אכזב של מין שעשוע מלגלג; אין לשכוח את ההנאה הפראית שבה קיבץ בפעם הראשונה נדבות; זה היה ב־Rambla שבברצלונה בתוך המוני אנקורים מסביב –– כיצד הגברת הזקנה, עונדת צמיד של אלמוגי תפילה הסתכלה מבוהלת על הבחור המגחך, por Dios misericordia Señora –

"מר קטלרינג־לשעבר שפשף את מצחו. לא, לא הייתי עומד בזה אילו זה היה… אמיתי; אבל הלא זה היה משחק שכזה באפסות. כאילו אני בוחן, כמה זמן אחזיק מעמד בזה, בטרם ארים את ידי ואתחיל לקרוא לעזרה. הייסורים המגרים האלה, לעמוד בקצה המדרכה ולהתבונן ברעבתנות בנשים היפות והזוהרות ביותר – אילו רק רציתי, אתן הייתן שלי, אבל כעת, כמובן, אינכן רואות אותי אפילו, נבלות. הזעם היפה, הבוז המשחרר הזה לכל. כן, מובן מאליו, גם למה שמכונה מוסר; כי יש מצוות לעניים ומצוות לבעלי רכוש, אבל אין שום מוסר בשביל שורצי כינים שאין ברצונם להתעשר.

"והם, המנוולים, לא מניחים לקבע אותם במקום אחד. אם לא לדבר על קשרי משפחה ומנהגים, הרי הרכוש או התלות הכלכלית גורמים לאדם להתיישב למקום מסויים; ומי שמזלזל בעוני ובכסף דומה לכדור פורח שאין לו עוגנים ומייצבים והוא נישא ברוח להיכן שאלוהים יניח לו והשטן ינשוף. כן, הנדודים הם בלי ספק שיגעון; זהו קלקול של מרכזי הרכוש, משהו כמו אובדן חוש היציבות. אז תסתובב לך, משוגע, אם אינך יכול אחרת –

"חכה רגע, כאן יש משהו שצריך להתבונן בו. לא, זה לא היה טמטום בהמי סתם. בעצם לא – נו, נגיד, טיפשות. היית אז משהו על סיפון אוניה, זה היה בפלימות; בערבים היינו יושבים ב־Hoe מתחת למגדלור מנומר עם בחורה מ־Barbican; בחורה אנגליה כזאת, קטנה ורזה – בת שבע עשרה היתה אז. היא החזיקה את ידי והשתדלה להחזיר את הימאי הגדול, המושחת, לדרך הישר. מר קטלרינג־לשעבר נקש בשיניו. הלא זה היה כמעט כמו אז, כמו… כמו… כאשר Maria Dolores, Mary החזיקה את ידי ורצתה לקרב אותי אל האני שלי! או, אלוהים, האם יש בחיים אותות שאין אנו מבינים אותם? הימאי־לשעבר מתבונן, נבעת כולו, במים השחורים, אבל הוא רואה ערב כחול ושקוף בפלימות, אורות אדומים וירוקים של מצופים ואת המרחבים, אלוהים אדירים, את המרחבים היפים והישרים – היא החזיקה בידי ונשמה מהר, תבטיח לי, תבטיח לי שתהיה בחור טוב – ופעם נתיישב פה יחד. היא עבדה באיזה בית חרושת – לומר לה דבר על המיליונים שבהישג היד, האם זה לא היה נשמע כמו אלף לילה ולילה? הוא כבר העלה זאת על דל לשונו, אבל איכשהו בלע זאת במהירות וכמעט בכוח. היא נישקה אותו נשיקת פרידה מבוהלת ומגושמת, והוא אמר, אני אחזור.

"האונייה שלו הפליגה להודו המערבית, והוא לא חזר.

"כך, ועכשיו אנחנו פה, ברוכים הבאים, וזה הכל. – לא, זה לא הכל, עונה בת קול חמורת הבעה שאין לעמוד בפניה. רק תיזכר איך זה נמשך. – נו, אכן, נמשך: ברחתי מהאונייה, זה היה פה בטרינידד, בדיוק כאן, ב־ Port-of-Spain, אמת? – כן, ומה הלאה, מה אחר־כך? אחר־כך התחילה הירידה; ברגע שמתחילה ירידה, אין מה לעשות, אי אפשר לעצור אותה. – עד לאן, תגיד, תגיד. – נו, הייתי סבל בנמל, ומחסנאי, כזה שמתרוצץ עם ניירות להתאמה – ויותר לא כלום? – הייתי מפקח על הכושים באגם האספלט, שלא יספיקו אפילו לנגב את הזעה בגב היד. – ועוד משהו היה, הלא כן? – כן, הייתי מלצר בגואדלופ ובמטנזס והייתי מביא לבני־הכלאיים קוקטילים וקרח –

"ושום דבר גרוע מזה?

"מר קטלרינג־לשעבר מכסה את פניו בכפות ידיו הלוהטות ונאנח. הנח לזה, היו לזה יתרונות. זאת היתה נקמה על שהניחו לו לפול כל כך עמוק. שתדע, אני נהניתי מהשפלתי. נבלות, נבלות, הא לכם, תאכלו את המיליונים שלכם; תסתכלו כולכם, איך נראה בנו יחידו ויורשו הבלעדי של מיליונר!

"כן, נסתכל בזה.

"כן, תסתכלו נא, הוא בן טיפוחיה של בת־כלאיים – כך, עכשיו אתם יודעים. הוא מאוהב בה עד שיגעון ומביא אליה ברנשים שיכורים, אל הזונה השפלה מכולן, וממתין בחוץ לחלקו באתנן.

"אז כך זה היה.

"כך זה היה. – ראשו של מר קטלרינג־לשעבר נשמט אל חזהו – ישב שם בבית הקפה איזה ינקי, ואני מעוות פניי כשוטה: אני יכול, אדוני, להביא אותך אל בחורה יפה – יפה להפליא, בחורה צבעונית – – פני האמריקאי האדימו והוא זינק כנגדי, אולי לא היה יכול לשאת את השפלת האדם הלבן; אחר־כך הכה אותי בפניי, כאן בפנים האלה. – בלחיו של מר קטלרינג־לשעבר הופיע כתם אדום. – הוא זרק לארץ שטר מעוך של חמישה דולר, ואותי גררו החוצה, לרחוב. אני עוד חזרתי לקחת את שטר חמשת הדולרים וזחלתי על הרצפה כמו כלב –

"קטלרינג־לשעבר הרים מבט מלא אימה. האם אפשר לשכוח דבר שכזה אי פעם?

"אולי בכל זאת; נסה, נסה לשכוח.

"כן, השתכרתי כמו חיה, ועדיין לא יכולתי לשכוח; התגוללתי, אינני יודע היכן ולאן –

” – בדרך הדומה לשביל החלב, בינות לפריחת הבוגנווילות –

“כן, כן, בדיוק שם; שמעתי נביחת אקדח, ומישהו רץ אלי והתנגש בי. ואז – אז שכחתי לבסוף את כל מה שהיה.”


 

פרק ל"ח    🔗

"קטלרינג־לשעבר נאנח אנחת הקלה. כך, עכשיו זה בחוץ, ומה שלא תעשה, גרוע מזה לא יכול להיות. וראה גם ראה, גם אז כאשר זחלתי על ארבע כמו כלב, לא נכנעתי; לא נזעקה בתוכי זעקה: די, אני נכנע, הנה אני חוזר ומתחנן למחילה, חוזר הביתה. רק שתיתי ויללתי בשל ביזוי האדם שבי. היה זה… למעשה…מין ניצחון.

"ועכשיו תיכנע.

"כן, עכשיו אכנע, וברצון, אלוהים, עד כמה ברצון! אילו ביקשו שאירק לפרצופי שלי או שאזחל שוב על ארבע, אעשה זאת. ואני יודע למה. זה למענה, למען בתו של הקובני.

"או בכדי לזכות בניצחון על ה־Camagueyno הזקן.

"שתוק, זה לא נכון זה למענה. האם לא אמרתי לה שאחזור, האם לא נתתי לה דברת כבוד?

"דברת כבוד שלך, רועה־זונות, רועה זונות!

"כן, אפילו רועה זונות; העיקר שאני יודע מי אני. מה אתה רוצה, האדם איננו שלם אלא אם הובס. או אז יבין, זאת מציאות שאין לטעות בה, זאת מציאות שאין חזרה ממנה.

"התבוסה.

"כן. התבוסה. יש בכך הקלה רבה כשאתה יכול להיכנע; לשלב את הידיים על החזה ולהיכנע –

"לְמַה?

"לאהבה. לאהוב בתוך התבוסה וההשפלה – אז האדם יודע מה היא אהבה. אינך עוד גיבור, אלא רועה זונות מושפל ומוכה; זחלת על הארץ כמו חיה, ובכל זאת תולבש בלבוש היפה ביותר ועל אצבעך תיענד טבעת. זה הוא הנס. אני יודע, אני יודע שהיא מחכה לי; ועכשיו אני יכול לבוא לקחתה. אל־אלוהים, אני מאושר!

"מאושר, באמת?

"מאושר עד אין קץ, עד כדי דיכאון, גע בי, גע ותרגיש כמה לחיי לוהטות.

"זאת רק הלחי השמאלית. מה שלוהט בה זה הסטירה.

"לא. זאת לא הסטירה. האינך יודע שבלחי הזאת היא נשקה לי. כן, נשקה ושטפה אותה בדמעותיה, אתה לא יודע? הכל נגאל – כמה כאב הושקע בזה! רק הערגה שהיתה, והגיהינום, והפרך הנורא, הכל היה למענה.

"גם הסטירה?

" – – כן, גם הסטירה היתה למענה. בכדי שיוכל לקרות נס. ואני אבוא לקחת אותה; היא תחכה בגן כמו אז –

" – ותניח את ידה על ידך.

"למען השם, אל תדבר על ידה! תאמר ‘ידה’, ואצבעותיי רועדות, וגם סנטרי. כאשר היא אז לקחה את ידי בידה – אני הוגה באצבעותיה החלקות, תפסיק! תפסיק!

"ואתה מאושר עד אין קץ?

"כן, לא, חכה, זה יעבור. הבכי הארור הזה! איך זה אפשרי שאדם יאהב את מישהו כל כך בניגוד לכל הגיון! אילו היא חיכתה לי שם – שם ליד העגורן הזה, הייתי נבהל, אלוהים, כמה זה רחוק, מתי כבר אגיע אליה? ואילו החזקתי אותה בידיה, במרפקיה – אלוהים, כמה זה רחוק!

"אז אתה מאושר?

"שטויות, אתה הלא רואה שאני יכול להשתגע! מתי אראה אותה? קודם לכן עלי לחזור הביתה, נכון שכך, להרכין ראש ולבקש מחילה, עלי לאמץ לעצמי שם ואדם; ואחר־כך שוב לחצות את הים. – לא, זה הלא בלתי אפשרי, אני לא אעמוד בזה, זה בלתי אפשרי, כל כך הרבה זמן!

"אולי לנסוע תחילה אליה ולספר לה –?

"לא, אני לא יכול, אסור לי, זה לא ייתכן. אמרתי שאבוא לקחת אותה כאשר אהיה זכאי לכך. אסור לי לאכזב אותה. אני מוכרח להגיע הביתה, תחילה הביתה, ורק אחר־כך – אדפוק בסורג ההוא כאדם הזכאי לכך. פיתחו, אני בא לקחת אותה.

השוטר השחור שהתבונן כבר שעה ארוכה באדם המדבר אל עצמו ומנופך את ידיו, התקרב אליו. 'היי, אדוני!"

קטלרינג־לשעבר הרים את עיניו. 'עליך להבין. אני צריך תחילה להגיע הביתה. אינני יודע האם אבא עדיין בחיים, אבל אם כן הדבר, אשק לידו ואומר: “ברכני, אבי, שרועה חזירים אני, וַאֶתְאָו למלא בטני מהחרובים אשר יאכלו החזירים; חטאתי גם לשמים וגם לפניך, ונְקַלוֹתִי מהיקרא בנך”. והוא, הקמצן הזקן, לבו ישמח ויאמר: “זה בני היה מת וַיֶחִי, ואוֹבֵד ויימצא”. כך זה כתוב, אחא, בכתבי הקודש 2.

" ‘אמן,’ אמר השוטר השחור ורצה ללכת.

"חכה עוד קצת, הלא פירושו שלבן ההולל ייסלח, הלא כן? שתימחל לו הוללותו ורעבתנותו החזירית; גם הסטירה תימחק "הביאו את השמלה היפה והלבישוהו ותנו טבעת על ידו3. קטלרינג־לשעבר קם על רגליו ודמעות זולגות על לחייו. ‘אני בכל זאת חושב שאבי עודנו בחיים ומחכה לי בזקנתו, בכדי להפכני לעשיר וקמצן, כפי שהיה הוא עצמו. אתה לא יודע, אתה לא יודע על מה ויתר הבן ההולל; אינך יודע מה הוא מקריב – אבל לא, היא מחכה; אני בא, Mary, אני חוזר, אבל תחילה עלי להגיע הביתה.’

"'אני אלווה אותך, אדוני, אמר השוטר. ‘לאן אתה הולך?’

"‘שמה,’ והצביע בידו אל פני השמיים במלואם, אל האופק שבו הבזיקו ברקים דוממים.

"אני נעול על הרעיון שהוא לא חזר באונייה; הפלגה באונייה מתמשכת מדי ומרגיעה ואין לה הקצב הנמרץ. שאלתי בחברות התעופה האם יש קו תעופה ישיר לטרינידד. נראה שיש קו ישיר מאירופה לפורט נאטאל ומשם ל־Parà; אבל הם לא יכלו לומר לי האם קיים קשר אווירי מ־Parà לטרינידד או למקום אחר באיי האנטילים. יש אפשרות כזאת, ולפיכך אני מקבל, במידת מה באקראי, את ההנחה שמקרהX בחר בקו המהיר ביותר הזה. הוא חייב היה לבחור בו, כי אנחנו מוצאים אותו לבסוף מזנק בבהילות, אפוף בלהבות, בכדי לסיים את דרכו כמו כוכב נופל, בחיפזון הנורא מכל. הוא היה חייב לטוס, נועץ את עיניו באופק בקוצר רוח; הטייס יושב בלא ניע, כאילו ישן – או, להנחית לו מכה בעורף שיתעורר ויטוס יותר מהר! וממטוס למטוס, חרש ומטומטם מרעש המנוע, מודע רק לדבר אחד ויחידי: החיפזון. בשדה התעופה האחרון, כמעט בשערי הבית, פקע לפתע המיתר המתוח של הדהרה. לא טסים, יש סערה. הוא זועף ומעלה קצף על שפתיו – לזה אתם קוראים סערה? כלבים, כלבים מצורעים, אילו הכרתם את ההוריקנים שם למטה! שיהיה – שיהיה מטוס פרטי, לא חשוב המחיר; ושוב חבלי עוויתות אי הסבלנות המטורפת, אגרופים קמוצים ושיניים תקועות במטפחת התחרה – וסוף: מערבולת, אש, צחנת הנפט ואגם שחור של חוסר הכרה, הנסגר עליו בדחיסות.

“דוקטור יקר, הייתי רוצה לתת לך את הכבוד ולצייר אותך כשגבך הנכבד והרחב רוכן על מותו של מקרה X. ראיתי אותך ליד המיטה הזאת ובכל זאת קשה לי לתאר את המעמד. הרשה לי לסטות עוד פעם אחת מהמציאות הישרה. אני מושיב ליד המיטה את הצעיר השעיר הבלתי סימפטי למדי; הוא מחזיק את פרק ידו של החולה ומרכין בקפידה בוטחת את ראשו הפרוע. האחות היפה איננה מסירה את מבטיה מהבלורית האדמונית, כי היא מאוהבת ברופא הצעיר עד תנוכי אוזניה. אה, להעביר את האצבעות לתוך הבלורית ולסרוק אותה בעדינות כמו נשימה זכה – הצעיר מרים את ראשו. ‘אין לחוש את הדופק. אחות, תפרסי את המסך!’”


 

פרק ל"ט    🔗

הכירורג סיים את קריאת כתב היד, ויישר אותו מכנית, שלא יבלוט אף דף.

הפנימאי הזקן בא לבקר אותו. “חבל,” אמר, “שלא באת לראות את הנתיחה. מקרה מעניין. האיש הזה ראה הרבה בחייו – את הלב הזה היית צריך לראות.”

“גדול?”

“גדול. אתה יודע שכבר הגיע ידיעה? מברק מפריז. זה היה מטוס פרטי.”

הכירורג הרים את עיניו. “נו, ו־?”

“אני לא יודע את השם, הוא הגיע משובש. אבל הוא היה רשום כאזרח קובה.”



  1. הקורא ישים לב שהיצירה נכתבה לפני מלחמת העולם השניה, שנתנה למלה זו את טעמה הספציפי המיוחד (המתרגם).  ↩

  2. הברית החדשה לוקס ט“ו, פסוקים ט”ו–כ"ד (תרגום דעליטש ברלין, 1928) (המתרגם).  ↩

  3. שם, פסוק כ"ב.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47470 יצירות מאת 2638 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!