רקע
שלום עליכם
הזקן

השעוֹן הזקן, שהיה תּלוּי על־גבּי הכּותל של בּית אַבּא, פָּעַם שלוֹש עֶשׂרה פּעם.

כּסבוּרים אַתּם, שטוֹעֶה אני, אוֹ לָצוֹן אני חוֹמד לי? חַס ושלוֹם! אֵין בּדברי אֵלה לא משוּם טעוּת ולא משוּם ליצנוּת. מַעשׂה שהיה אני מסַפּר לָכם הפּעם.

השעוֹן, שהיה תּלוּי על־גבּי הכּוֹתל של בּית אַבּא, היה שעוֹן מיוּחָד בּמינוֹ, זקן וּשׂבע־ימים, שנפל לאָבי בּירוּשה מאֵת אבי־אבי־אָביו, וּלפיכךְ היוּ קוֹראִים לוֹ בּשם זקן. והיה הזקן הזה מַראֶה אֶת השעוֹת והרגָעים בּדיוּק גָדוֹל, ולא נמצא כּמוֹהוּ שעוֹן דייקן בּכל העיר, אשר על כּן היוּ בּני עירנוּ בּאִים בּכל יוֹם אֶצלנוּ, מַשגיחים מן החַלוֹן וּמציצים אֶל הזקן המוּמחה שלָנוּ, כּדי לכוון על־פּיו אֶת שעוֹניהם וּלהעמידם על השעה הנכוֹנה. והשעוֹן שלָנוּ, אַף־על־פּי שזקן היה, לא תּש כּוֹחוֹ ולא נס ליחוֹ, וּכשהגיעה שעתוֹ לפעוֹם היה קוֹלוֹ הצלוּל הוֹלךְ ונשמע גם בּבתּי שכנינוּ אשר מסביב: – בּוֹם! בּוֹם! בּוֹם!…

ולא עוֹד, אֶלָא שכּמה ענינים נכבּדים היוּ נחתּכים על־פּיו בּעירנוּ: על־פּיו היוּ קוֹבעים זמַן מליחת בּשׂר ועל־פּיו היוּ מַדליקים נרוֹת בּעֶרב שבּת וּמַעלים אוֹר בּמוֹצאֵי־שבּת, עוֹרכים תּיקוּן־חצוֹת וּמַשכּימים לסליחוֹת בּימים הנוֹראִים, וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ. כּללוֹ של דבר: הזקן שלָנוּ היה מוֹרה וּמדריךְ אֵת כּל בּני העיר והיה עוֹבד עבוֹדתוֹ בּאמת וּבאמוּנה. מימיו לא עמד לָנוּחַ אפילוּ שעה אָחָת, ויד שען לא נגעה בּוֹ מעוֹלָם לתקנוֹ, חוּץ מידי אַבּא. ואַבּא אַף־על־פּי שלא לָמַד מעוֹלָם אֶת מלאכת השעוֹנים, היה מוּמחה לאוֹתוֹ דבר, והיה בּקי על־פּה בּמסיבּת האוֹפנים בּלכתּם והגלגלים בּחזירתם, והיה יוֹדע אֶת כּוּלם למקטוֹן ועד גָדוֹל, וּבינה יתירה ניתּנה לוֹ לָרדת לכל עוֹמקם וּלגלוֹת צפוּנוֹתיהם. מדי שנה בּשנה, כּשהגיע עֶרב פּסח, זמַן בּדיקת החָמץ, היה אַבּא מפנה אֶת השוּלחָן, עוֹמד וּמוֹריד בּזהירוּת יתירה אֶת הזקן מעל־גבּי הכּוֹתל, מַניחוֹ על השוּלחָן, מסתּכּל בּוֹ מכּל עבריו וּמַעמיק עֵיניו לתוֹכוֹ. אַחַר־כּךְ היה יוֹשב לפניו בּעיוּן רב, מפשפּש בּבני־מעיו וּמנַקה אוֹתם בּכנף־אַוָז העשׂוּיה לדבר וּמוֹציא מתּוֹכם קוּרי־עכּביש וּפגרי זבוּבים נפוּחים ויִתּוּשים הרבּה, שהיוּ מוּנחים שם בּשלוֹם כּל אוֹתה השנה, ולבסוֹף, כּשגָמַר לנַקוֹת אֶת הזקן וּלצחצחוֹ, היה עוֹמד ותוֹלה אוֹתוֹ על־גבּי הכּוֹתל כבתּחילה, ופניהם נהרוּ. כּלוֹמַר, פּני שניהם נהרוּ: פּני הזקן היוּ מאִירים, משוּם שיצא נקי וּמַבריק וּמהוּדר, כּחָתן היוֹצא לחוּפּתוֹ, וּפני אַבּא היוּ מַבהיקים מאוֹר פּניו של הזקן.

זה היה הזקן וכךְ דרכּוֹ בּביתנוּ כּל הימים.

וַיהי היוֹם, ואנחנוּ יוֹשבים אֶל השוּלחָן ואוֹכלים פּת שחרית. טבע היה בּי: כּשהיה פּעמוֹנוֹ של הזקן פּוֹעֵם וּמכריז על השעוֹת, היִיתי עוֹנה אַחריו וּמוֹנה מספּרן בּקוֹל. וגם בּפּעם הזאת התחַלתּי מוֹנה אֶת השעוֹת, כּדרכּי תּמיד: – אַחַת. שתּים. שלוֹש. אַרבּע. חָמש. שש. שבע. שמוֹנה. תּשע. עֶשׂר. אַחַת עֶשׂרה. שתּים עֶשׂרה… שלוֹש עֶשׂרה! – מַה זה? השמַעתּם? – קראתי בּתמהוֹן, קוֹפץ ממקוֹמי. – הזקן השמיע אֶת השעה השלוֹש־עֶשׂרה!…

אַבּא, שהיה שקוּע אוֹתה שעה בּאכילתוֹ, הוֹציא אֶת המַזלג מבּין שיניו, הציץ עלי בּאַחַת מעֵיניו ואָמַר לי בּשׂחוֹק קל:

– השעה השלוֹש־עֶשׂרה? אָכן בּעל־חשבּוֹן אַתּה, בּלא עֵין־הרע! השמַעתּ מימיךָ השעה השלוֹש־עֶשׂרה?

– חי נַפשי, כּי בּאָזנַי שמַעתּי שלוֹש־עֶשׂרה פּעם בּוֹם!

– שלוֹש עֶשׂרה מַכּוֹת־לחי תּקבּל מידי בּזה הרגע! – גָער בּי אַבּא בּנזיפה. – השעוֹן אֵינוֹ יכוֹל להשמיע שלוֹש עֶשׂרה פּעם בּוֹם!

עמדה אִמא והתערבה אַף היא בּדברינוּ:

– חוֹששת אני, שהפּעם צדק היֶלד. דוֹמה, שגם אני שמַעתּי שלוֹש עֶשׂרה פּעם בּוֹם.

– כּיוָן שגם אַתּ שמַעתּ שלוֹש עֶשׂרה פּעם בּוֹם, שוּב אֵין להרהר אַחרי דבריכם! – אָמַר לָה אַבּא בּלעג, ואַף־על־פּי־כן נראֶה היה, כּי גם לבּו מהסס בּדבר זה. ואָמנם, כּשגָמַרנוּ סעוּדתנוּ, עמד אַבּא ונגש אֶל הזקן, עלה על הסַפסל, פּשט ידוֹ ונגע בּאַחַד הגלגלים, והפּעמוֹן התחיל פּוֹעֵם. עמַדנוּ והתחַלנוּ מוֹנים בּלחש, מוֹנים וּמנַענעים ראשינוּ לכל פּעם וָפעם:

– אַחַת… שתּים… שלוֹש… אַרבּע… חָמש… שש… שבע… שמוֹנה… תּשע… עשׂר… אַחַת עֶשׂרה… שתּים עֶשׂרה… שלוֹש עֶשׂרה!…

– טעוּת היא! אִי־אֶפשר הדבר! – אוֹמר אַבּא, תּוֹהה וּמשתּוֹמם. והרי הוּא נוֹגע שוּב בּגלגל החוֹזר, והפּעמוֹן מַשמיע גם בּפּעם הזאת שלוֹש עֶשׂרה פּעם.

אַבּא ירד מעל הסַפסל כּוּלוֹ חיור וּמבוּלבּל, והציץ בּפני שנינו בּעֵינַיִם מפיקוֹת תּמהוֹן וָפחד, כּאִיש השוֹמע פּתאוֹם כּי ניתּן פּה לכּוֹתל, והוּא מדבּר בּלשוֹן בּני־אָדם.

– נתקלקל הזקן! – מדבּר אַבּא לעצמוֹ בּקוֹל־נכאים, כּשהוּא עוֹמד בּאֶמצע הבּית מַשמים ועצב וּמַבּיט מתּוֹךְ צער אֶל התּקרה, כּמבקש עֵצה ממנה.

פּתחה אִמא ואָמרה לוֹ:

– לָמה נעצבתּ ולָמה נפלוּ פּניךָ? אִם אַתּה לוּא שמעֵני,

קוּם והוֹרד אֶת הזקן מעל הכּוֹתל ותקנהוּ. הלא אוּמן אַתּה וּמוּמחה לכךְ.

– אֶפשר שיֶש טעם בּדבריִךְ, – משיב לָה אַבּא. והוּא עוֹמד וּמוֹריד אֶת השעוֹן מעל הכּוֹתל, יוֹשב לפניו אֶל השוּלחָן וּמפשפּש בּוֹ, מזיע וחוֹקר וּמאַזן וּמתקן תּיקוּנים, עד שהוּא משיבוֹ לאֵיתנוֹ ותוֹלהוּ בּמקוֹמוֹ על־גבּי הכּוֹתל כּבתּחילה. וּבחצי הלילה אָנוּ מתאַספים כּוּלָנוּ מסביב לזקן, וּמוֹנים שעוֹתיו בּלחש ובזהירוּת יתירה, שלא נבוֹא חָלילה לכלל טעוּת. תּוֹדה לאֵל עֶליוֹן: הזקן השמיע עכשיו רק שתּים עֶשׂרה פּעם. אַבּא מַבּיט אֵלינוּ ונהנה וּפניו מַבהיקים.

– וּבכן, היוֹדע אני אֶת המלָאכה? – שוֹאֵל הוּא אוֹתנוּ, ודעתּוֹ זחה עליו מאוֹד.

– הלא זה דברי תּמיד, כּי מוּמחה אַתּה לאוֹתוֹ דבר ואֵין אוּמן כּמוֹךָ, – משיבה לוֹ אִמא. – ואַף־על־פּי־כן דבר אֶחָד תּמוּה בּעֵינַי: מַה קוֹל־הנַחרה הזה, אשר אני שוֹמעת? דוֹמה, שעד עכשיו היה קוֹלוֹ של הזקן צלוּל וטהוֹר וצילצוּלוֹ רךְ ונעים, ועכשיו מנַחר הוּא וּבחילחוּל מחַלחל!

– מה החלוֹם אשר חָלָמתּ? – אוֹמר לָה אַבּא מתּוֹךְ רוֹגז, עוֹמד וּמַקשיב לקוֹל דפיקתוֹ של השעוֹן, שנשמע עכשיו כּקוֹל זקן תּשוּש־כּוֹחַ, המכין עצמוֹ להשתּעֵל וּמַקדים נַחרה לשיעוּל. מפּניו של אַבּא ניכּר, שאַף הוּא מוֹדה בּעל־כּוֹרחוֹ כּי נשתּנה קוֹלוֹ של הזקן ואֵינוֹ כּתמוֹל שילשוֹם. משל למה הדבר דוֹמה? לבעל־תּפילה זקן וחַלָש, העוֹבר לפני התּיבה בּלב קרוּע וּמוּרתּח, מחַנן אֶת קוֹלוֹ הצרוּד והרפה וּמבקש רחמים מתּוֹךְ עֶצב ויֵאוּש על ימיו האַחרוֹנים… מיוֹם ליוֹם גָדלה נַחרתוֹ של השעוֹן וקוֹלוֹ הוּמַךְ מאוֹד, והמטוּלטלת שלוֹ אַף היא התחילה להתנַהג בּכבדוּת, מתנוֹדדת אֵילךְ ואֵילךְ ועוֹשה מיני עוָיוֹת משוּנוֹת, כּשיכּוֹר זה, שרגליו נתקלוֹת זוֹ בּזוֹ בּדרךְ־הילוּכוֹ. ואַבּא עוֹמד כּנגדוֹ מַשמים וקוֹדר, סוֹבל וּמתענה בּמסתּרים, רוֹאֶה אֶת הזקן בּקלקלתוֹ, וידוֹ קצרה מהוֹשיע.

ראה אַבּא, כּי הזקן מכין אֶת עצמוֹ לָלכת בּדרךְ כּל האָרץ, והתחיל לבקש כּל מיני תּחבּוּלוֹת, כּדי להאריךְ אֶת ימיו. חָקר וּבא לידי מַסקנה, כּי לא הזקן עצמוֹ אָשם בּדבר, אֶלָא המשקוֹלת שלוֹ. מַה פּשעוֹ וּמה חַטאתוֹ של עלוּב זה, אִם נתמַעטה משקלתּוֹ? עמד אַבּא ותלה בּה אֶת העלי של המַכתּש, ואָמנם תּיכף לָזה חידש הזקן אֶת כּוֹחוֹתיו, והמטוּלטלת אַף היא לָבשה עוֹז ושבה לכבוֹדה הראשוֹן, ועֵיני אַבּא רוֹאוֹת וּמאִירוֹת.

ואוּלָם לא אָרכוּ הימים והזקן נחשל שוּב והתחיל להתרשל בּמלאכתּוֹ יוֹתר מבּתּחילה. המטוּלטלת מסַלפת שוּב אֶת דרכּה, נגררת בּלא כּוֹחַ, מתנוֹדדת כּשיכּוֹר, פּעם לצד זה וּפעם לצד זה, וּבכל פּעם קוֹל שיעוּל יוֹצא מתּוֹךְ קרביו של הזקן, כּעֵין אנחה צרוּדה, השוֹברת גוּפוֹ של אָדם.

צר היה לָנוּ על הזקן החוֹלה, שרגָעיו האַחרוֹנים הוֹלכים וּקרבים, וּביוֹתר צר היה לי על אַבּא, שמתהלךְ הוּא כּצל בּבּית ויִסוּריו גדוֹלים.

כּרוֹפא מוּמחה, השוֹקד בּכל כּוֹחוֹ על חוֹלה מסוּכּן וּמשתּמש בּכל חָכמתוֹ להצילוֹ מרדת שחת, כּךְ הקדיש אַבּא אֵת כּל שעתוֹ הפּנוּיה ואֶת ידיעוֹתיו לרפּא אֶת הזקן וּלסעדוֹ וּלהשיבוֹ לאֵיתנוֹ.

– מעט משקוֹלת! מעט משקוֹלת! – אוֹמר אַבּא, והוּא עוֹמד ותוֹלה על הזקן מַשׂא כּבד מכּל הבּא בּידוֹ: מתּחילה תּלה עליו מַחבת־ברזל, אַחַר־כּךְ – נַטלת־נחוֹשת, ולָאַחרוֹנה קשר אֵלָיו מַגהץ של חַייטים.

– אָכן יֵש רוּחַ־חַיִים בּקרב הזקן, וחַייו תּלוּיִים בּמשקוֹלת! – אוֹמר אַבּא לעצמוֹ, עוֹמד וּמַקשיב לדפיקתוֹ של זה, והוּא הוֹלךְ וּמוֹסיף עליו כּיס מלא חוֹל ואֶבן גדוֹלה אַחַת וּלבינים שתּים.

וכךְ היה שוֹקד על תּקנתוֹ של הזקן וּמַכבּיד אֶת משקלתּוֹ מיוֹם ליוֹם, עד שהתרגש וּבא האָסוֹן.

הדבר היה בּחוֹרף, בּליל שבּת־קוֹדש. גָמַרנוּ לאכוֹל אֶת סעוּדת־השבּת הטוֹבה, אֶת הדגים המפוּלפּלים ואֶת מרק־האִיטריוֹת החַם ואֶת לפתּן־השזיפים המתוֹק, וּבירכנוּ בּרכּת־המזוֹן כּדת וּכדין. הנרוֹת עדיִין דלקוּ והיבהבוּ. בּריינה המבשלת הגישה אֶל השוּלחָן מלוֹא־חָפנַיִם זרעוֹני־דלעת, שנצטמקוּ על־גבּי הכּירה יפה־יפה. והנה נכנסה אֶצלנוּ לבקרנוּ דוֹדתי מרת יֶנטיל, זוֹ אחוֹתה הצעירה של אִמא, אִשה שחוֹרה ונאוָה, שרוֹב שיניה נשרוּ מפּיה. דוֹדתי מרת יֶנטיל אִשה עגוּנה היא, שבּעלה עזב אוֹתה תּיכף לחוּפּתה וּברח למדינת־הים, והרי היא יוֹשבת אִתּנוּ בּמחיצה אַחַת תּחת כּיפּת־גג אָחָת.

– שבּת טוֹבה! – אוֹמרת דוֹדתי מרת יֶנטיל. – ידעתּי, כּי זרעוֹנים מצוּמקים יֶש לָכם היוֹם, ורק זוֹ רעה חוֹלָה, כּי אֵין לי בּמה לכרסמם. הלוַאי כּה יאריךְ עוֹכר־נַפשי ימים על האָרץ, אִם יֶש לי שינַיִם בּפי!… וּמַה תֹּאמרי, מַלכּה, לשאוֹן זה, שקם היוֹם בּשוּק הדגים? עוֹמדת אני ושוֹאֶלת אוֹתוֹ, אֶת מנַשה הדייג: “מַה יוֹם מיוֹמַיִם – לָמה נתיקרוּ הדגים כּל־כּךְ?” קפצה שׂרה־לאָה הנגידה מאחוֹרי: “מַהר ותן לי שיבּוּטה זוֹ שבּידךָ, לי תּתּן אוֹתה!” “מה החרדה הזאת, אני אוֹמרת, אשר חָרדתּ כּכה? וכי בּת יחידה אַתּ, אני אוֹמרת, לפני אָבינוּ שבּשמים? אָכן, אני אוֹמרת, כּךְ דרכּם של עשירים, שממוֹנם, אני אוֹמרת, מרוּבּה משׂכלָם”… שמעה שׂרה־לאָה אֶת הדברים האלֵה וּפתחה פּיה נגדי: “מַה לקבּצנים, היא אוֹמרת, אֵצל דגים? כּל אָדם, היא אוֹמרת, חַייב לָדעת אֶת עֶרכּוֹ וּלהכּיר אֶת מקוֹמוֹ. בּימינוּ, היא אוֹמרת, נתרבּוּ עזי־פּנים בּין העניִים, והם דוֹחקים אֶת עצמם, היא אוֹמרת, לרשוּת שאֵינה שלָהם”… מַה תֹּאמרי לאוֹתה חצוּפה? וכי רחוֹקים הימים, ימי בּתוּליה, עֵת עמדה זוֹ עם אִמה התּגרנית בּשוּק ליד השוּלחָן וּמכרה לוּלָאוֹת וּמחָטים וּמטפּחוֹת? כּמוֹה כּפסיל אֵשת אַברהם־בּרוּךְ: אַף זוֹ מתהדרת על־פּני כּל וּמשתּבּחת בּעיר בּבתּה היוֹצאָנית, שנישׂאָה לאַלמן עשיר ממַאזיפּיבקה בּאֵין כּוּתּוֹנת לעוֹרה, ועכשיו היא מתענה תּחת ידוֹ בּעוֹשר וּבכבוֹד וּמתנַגחת כּל הימים עם הילָדים היתוֹמים. וכי סבוּרה אַתּ, שיפה גוֹרלה שֶל אֵם־חוֹרגת? הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִשמרנוּ ויצילנוּ מזה! הנה חַוָה בּת לוי־מוֹטיל לפנַיִךְ. דוֹמה, בּריה רכּה ונוֹחָה כּמוֹתה, שאֵינה פּוֹגעת בּזבוּב על־גבּי הקיר? ואַף־על־פּי־כן – לוּא ראִית אֶת הלחץ, אשר בּניה־חוֹרגיה לוֹחצים אוֹתה! כּל היוֹם וכל הלילה נשמע קוֹל מדנים בּבּית, ואֶגרוֹפי־רשע נישׂאִים בּאַויר, וּמכּוֹת־לחי עפוֹת על ימין ועל שׂמֹאל…

הנרוֹת מהבהבים ודוֹעכים, וצלליהם מטפּסים ועוֹלים על־גבּי הקירוֹת וּברטט קל מרטטים. הזרעוֹנים נקלָפים בּזה אַחַר זה וּמַשמיעים קוֹל אִושה דקה בּשעת מַעשׂה. מנִקרת הקיר מצרצר הצרצר בּתוֹךְ האפלה. וּבני־ביתנוּ עדיִין יוֹשבים ומסיחים, עוֹברים מענין לענין וּמסַפּרים סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת שוֹנים, שאֵין האֶחָד נוֹגע בּשני כּלל. ויוֹתר מכּוּלָם מַרבּה שׂיחָה דוֹדתי מרת יֶנטיל. זוֹ – אֵין קץ ואֵין גבוּל לשטף לשוֹנה!

– אִם אַתּם לוּא שמעוּני – אוֹמרת דוֹדתי מרת יֶנטיל –

ואסַפּר אני לָכם מַעשׂה יפה, שאֵירע זה מקרוֹב בּמקוֹם הסמוּךְ ליאמפּלי. מַעשׂה בּאַכסַניה יהוּדית, הסמוּכה ליאמפּלי, ששלוֹשה גזלָנים התנַפּלוּ עליה בּלילה והרגוּ אֵת כּל בּני הבּית, מנַער ועד זקן, ואפילוּ תּינוֹק אֶחָד, שהיה מוּטל בּעריסה, שחטוּ ולא חָמלוּ. ורק אֶת השפחה, שהיתה ישנה על־גבּי התּנוּר, שכחוּ הגזלָנים ולא נגעוּ בּה. שמעה השפחה בּבית־המבשלים אֶת קוֹל אֶנקת החלָלים, מיד צנחה מעל התּנוּר, הציצה מן חוֹר הדלת וראתה אֶת בּעל־הבּית מוּטל שחוּט על הקרקע, מפרפּר בּין החַיִים והמות, וּבעלת־הבּית אַף היא מתבּוֹססת בּדמיה. התחַלחלה השפחה מאוֹד וקפצה בּעד החַלוֹן החוּצה ומיהרה ורצה אֶל־פּני יאמפּלי כּל עוֹד נַפשה בּה. בּאה השפחה אֶל יאמפּלי והרימה קוֹל־זוָעוֹת: “הוֹי, יהוּדים! בּני יִשׂראֵל! עוּרוּ, התעוֹררוּ! הוֹשיעוּ־נא! הצילוּ־נא!”…

כּךְ מסַפרת דוֹדתי מרת יֶנטיל, וקוֹלה הוֹלךְ וחָזק, ואָנוּ יוֹשבים כּוּלָנוּ ומַקשיבים לדבריה ורוֹאים אֶת המַחזה הנוֹרא הזה כּמוֹ חַי לנגד עֵינינוּ, והנרוֹת מהבהבים ודוֹעכים, והצללים מטפּסים ועוֹלים על־גבּי הקירוֹת. וּפתאוֹם – קוֹל רעש גָדוֹל נשמע ממַעל לראשינוּ:

– טראךְ – טאריראךְ – דין – דין – בּוֹם!…

ואַחרי הרעש קוֹל דממה דקה.

כּסבוּרים היִינוּ, כּי גזלָנים נפלוּ עלינוּ וירוּ בּנוּ מכּלי־תוֹתח, אוֹ כי הגג נפל על ראשינוּ, אוֹ כּי מוֹט התמוֹטטה האָרץ תּחתּינוּ. רגָעים אחָדים ישבנוּ על מקוֹמוֹתינוּ כּנטוּעים בּמַסמרוֹת והסתּכּלנוּ זה בּפני זה בּאֵין אוֹמר וּדברים. אַחַר־כּךְ התחַלתּי אני לצעוֹק מתּוֹךְ פּחד:

– הוֹי, אִמא, אִמא!…

ואִמא חיבּקתני בּזרוֹעוֹתיה והתחילה צוֹעֶקת אַף היא: – אַללי לי, רעם הממני! אֶהיֶה כּפּרתךָ, בּני ובר־בּטני!…

– מה? מַה קרה? מה היה ליֶלד? – צוֹוחַ אַבּא מתּוֹךְ בּהלה.

– לא כּלוּם, לא כּלוּם! – צוֹעֶקת דוֹדתי מרת יֶנטיל. – ראוּ־נא בּני־אָדם אֵלוּ – צוֹעקים הם! לָמה תּצעקוּ כּוּלכם? מה ראִיתם פּה? וכי גזלָנים נפלוּ עליכם? אוֹ שוֹדדי־לָילָה? אוֹ אֶפשר מַגפה פּרצה בּעיר? אוֹ אוּלי שׂרפה?…

שמעה בריינה המבשלת קוֹל רעש וּמהוּמה בּבּית, מיד חָרדה מחדר־המבשלים וּבאה ועמדה על סַף הבּית, כּוּלה דחוּפה וּמבוֹהלת:

– אוֹיה לי! שׂרפה בּבּית? אַיֵה השׂרפה? אַיֵה האֵש?

– אֵיזוֹ אֵש? אֵיזוֹ שׂרפה? – גָערה בּה דוֹדתי יֶנטיל בּחמתה. – בּאֵש תּישָׂרפי אַתּ בּעצמךְ! הראִיתם מימכם בּתוּלה פּתיה שכּמוֹתה? המעט לָנוּ צרוֹתינוּ, והנה בּאה גם זוֹ להוֹסיף אֵש על המדוּרה! לשׂרפה היא מתפּללת! בּאֵש חָשקה נַפשה! ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחָלמתּי על עצמי ושחָלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאֵינוּ ודוֹרשי־רעתנוּ! הראִיתם מימיכם משוּגָעים שכּמוֹתם?

חרדת־אלוֹהים נפלה עליהם פּתאוֹם! לָמה נבהלתּם כּוּלכם? הלא תּבוֹשוּ, הלא תּיכּלמוּ! שׂאוּ עֵיניכם וּראוּ – הלא הזקן הוּא זה, הזקן שלָכם נפל מעל הכּוֹתל! עמדוּ ותלוּ על הזקן העלוּב אֵת כּל כּלי הבּית, עֵץ ואֶבן וּברזל, עד שכּרע ונפל תּחת מַשׂאוֹ. כּלוּם פּלא יֶש כּאן? נַסוּ־נא וּתלוּ על עצמכם מַשׂא כּבד לעיפה, וּראִיתם, אִם לא כּמקרה הזקן, להבדיל, יִקרה גם אֶתכם… השמַעתּם מימיכם? צוֹעקים הם!…

כּוּלָנוּ קמנוּ מעם השוּלחָן ונגשנוּ אֶל הזקן ועמַדנוּ להסתּכּל בּוֹ, כּשהוּא מוּנח על האָרץ בּריסוּק־אברים וּפניו למַטה, כּוּלוֹ שבוּר וכתוּת וּמפוֹרר.

– אָבד הזקן, אָבד לעוֹלָמים! – אוֹמר אַבּא, מוֹריד ראשוֹ לאָרץ וּפניו כפני מת. עוֹמד אַבּא לפני הזקן, סוֹפק אֶת כּפּיו, מַחריש וּמתאַבּל, כּאָדם שמתוֹ מוּטל לפניו. ראתה אִמא, שאַבּא מצטעֵר מאוֹד, ועמדה לנַחמוֹ וּלדבּר על לבּוֹ:

– לָמה תּתעצב כּל־כּךְ ולָמה יֵרע לבבךָ? אֶפשר גזירה היא מן השמַיִם, כּי בּמקוֹם הזה וּברגע הזה יבוֹא קצוֹ של הזקן? ולא יהא סוֹפוֹ של זה כּסוֹפוֹ של אָדם, להבדיל, שהיוֹם עוֹדנוּ וּמחר אֵיננוּ? אוֹ אוּלי גזירה היא מלפני הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, שיהא הזקן הזה כּפּרתי וכפּרתךָ וכפּרת בּנינוּ וכפּרת כּל יִשׂראֵל?…

– אָמן ואָמן! – ממַלאָה אַחריה דוֹדתי מרת יֶנטיל בּחיפּזוֹן רב, כּדרכּה תּמיד. – זה כּפּרתנוּ, זה חליפתנוּ, זה תּמוּרתנוּ! זה הזקן יֵלךְ למיתה, ואנחנוּ ניכּנס ונלךְ לחַיִים טוֹבים ארוּכּים וּלשלוֹם!…

ואוּלָם אַבּא מיאֵן להתנַחם. מַבּיט אני אֶל פּניו ורוֹאֶה, והנה הם לבנים כּסיד, וּשׂפתיו רוֹעדוֹת, וּשתּי דמעוֹת נוֹשרוֹת מעֵיניו, מתגלגלוֹת ויוֹרדוֹת על לחָייו ונחבּאוֹת בּתוֹךְ זקנוֹ.

זוֹהי הפּעם הראשוֹנה, שאני רוֹאֶה אֶת אַבּא בּוֹכה.

בּיקשתּי לָגשת אֵלָיו ולשאוֹל אֶת פּיו:

– אַבּא! בּוֹכה אָתּה?

אבל לא ערבתּי אֶת לבּי לעשׂוֹת כּן, ועמַדתּי נגדוֹ מַחריש וּמַשמים כּמוֹהוּ.

בּדוּמיה עליתי על משכּבי, וכאשר כּלתה הנשימה האַחרוֹנה של הנר האַחרוֹן וּבּבית היה חוֹשךְ־אפלה, כּבשתּי אֶת פּנַי בּכּר וּבכיתי, וּבכיתי עֵת רבּה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!