רקע
שלום עליכם
הסביבון

 

א    🔗

יוֹתר מכּל חברי אשר בּחדר ויוֹתר מכּל הנערים אשר בּעיר ויוֹתר מכּל האנשים אשר על־פּני האדמה אָהבתּי אֶת חברי בֶּני בּן מאִיר חַייט־הצבא. אַהבה זוֹ מיוּחדת בּמינה היתה, אהבה, שחיבּה וּדבקוּת ויִראָה משמשוֹת בּה בּעירבּוּביה. אָהבתּי אוֹתוֹ – מפּני שהיה יפה וּפיקח וחָרוּץ מכּל הנערים אשר סביבי, וּמפּני שהיה טוֹב ונוֹחַ ונאמן לי וּמגין עלי תּמיד מתּעלוּלי הנערים המציקים, חוֹלק לָהם מַכּוֹת־לחי בּשעת הצוֹרךְ, צוֹרם אָזניהם וּפוֹרע מהם בּשבילי.

ויראתי אוֹתוֹ – מפּני שהיה הגָדוֹל בּחבוּרה, ולוֹ העוֹז והגבוּרה למשוֹל בּכּל וּלהכּוֹת אֵת כּל נַער, שלא נכנַע מפּניו ולא קיבּל מרוּתוֹ. כּי בּני זה, מלבד שהיה הגָדוֹל מכּוּלָנוּ, היה גם העשיר מכּל נַערי החדר. אָביו, מאִיר חַייט־הצבא, אַף־על־פּי שאוּמנוּתוֹ היתה אוּמנוּת חַייטים, יהוּדי עשיר היה ונמנה אֶת בּעלי־הבּתּים החשוּבים שבּעיר: בּיתוֹ היה בּנוּי לתפאָרה, וּמקוֹמוֹ בּבית־המדרש בּכּוֹתל המזרחי, בּחַג הפּסח היתה עוֹלָה מַצה שמוּרה על שוּלחָנוֹ, וּבחַג הסוּכּוֹת היה בּוֹרר אֶתרוֹג מהוּדר לעצמוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שידוֹ היתה פּתוּחָה תּמיד לאֶביוֹן, והיה מַכניס אוֹרחים וגוֹמל חסדים, וּמוֹסר אֶת בּניו לטוֹבי המלמדים שבּעיר, וּמתאַמץ להיכּבד בּעֵיני כּל העֵדה ולהיוֹת כּאַחַד האָדם. ורק פּסוּל אֶחָד נמצא בּוֹ, שדיכּא אֶת רוּחוֹ וּמירר אֶת חַייו תּמיד: שם־משפּחתּוֹ מגוּנה היה בּיוֹתר. בּספר־הנוֹלדים היה כּתוּב שמוֹ: מאִיר בּן־רפאֵל למשפּחת תּיִש.

אָכן חידה היא וַתּהי לחידה: אבי־אָביו של מאִיר, שוַדאי אַף הוּא היה חַייט בּשעתוֹ, מה ראה שבּחר לעצמוֹ שם משוּנה זה? וכי לא מצא שם אַחר, שיִהיֶה נאֶה לוֹ ונאֶה לבניו? דוֹמה, מוּטב היה לוֹ, אִילוּ קרא שם־משפּחתּוֹ על־שם אוּמנוּתוֹ, כּגוֹן: מַחטאִי, כּפתּוֹראִי, מכנסאִי, טלָאִי וכיוֹצא בּאֵלוּ? אָמנם גם השמוֹת הלָלוּ אֵינם תּפאֶרת לָאָדם, ואַף־על־פּי־כן יֵש לָהם על מַה לסמוֹךְ. אבל תּיִש על־שוּם מה? מה ענין חַייט אֵצל תּיש? ואִם תּמצא לאמוֹר: הלא מצאנוּ בּני־אָדם מיִשׂראֵל, ששמוֹת־משפּחתּם אַיל וּצבי וּפיל וּזאֵב? ויֵש לאמוֹר: אָמנם גם האַיל וגם התּיש יִחוּסם אֶחָד הוּא – שניהם בּעלי־חַיִים; ואַף־על־פּי־כן הכּל מוֹדים, שאֵינוֹ דוֹמה אַיל לתיש. ואוּלָם חוֹזר אני אֶל חברי בּני.


 

ב    🔗

חברי בּני היה בּחוּר נאֶה, בּעל־קוֹמה וּבעל־צוּרה, אַדמוֹני ונקוּד, בּעל שׂער צהוֹב וסוֹמר עם לחָייִם לבנוֹת וּשמנוֹת ושינַיִם גדוֹלוֹת וּקלוּשוֹת ועֵינַיִם משוּנוֹת, אדוּמוֹת ועגוּלוֹת, כּעֵיני הדג. העֵינַיִם העגוּלוֹת הלָלוּ היוּ שׂוֹחקוֹת תּמיד וּמציצוֹת מתּוֹךְ ערמוּמית. וחוֹטם היה לוֹ, הסוֹלד כּלפּי מַעלָה, וּמתּוֹךְ כּךְ נראוּ פּניו כּפני חָצוּף וקנתּרן. ואַף־על־פּי־כן מצאוּ הפּנים האֵלה חן בּעֵינַי, ונַפשי דבקה בּחברי זה למן היוֹם הראשוֹן, אשר התוַדעתּי אֵלָיו.

ראשית התוַדעוּתנוּ היתה בּבית רבּנוּ, תּחת השוּלחָן, כּשישבנוּ שנינוּ לפני החוּמש. כּשהכניסַתני אִמא לחדר זה בּפּעם הראשוֹנה, מצאתי שם אֶת רבּי החָדש, יהוּדי שגבּוֹת־עֵיניו עבוּתּוֹת וכיפּה מחוּדדת חבוּשה לראשוֹ, יוֹשב עם כּל תּלמידיו אֶל השוּלחָן לפני החוּמש וּמלמדם פּרשת בּראשית. רבּי לא הפסיק משנתוֹ, ורק הציץ עלי בּעין אַחַת ואָמַר לי:

– קרב ועלה לשם, על אוֹתוֹ הסַפסל, ושב שם בּין שני הנערים ההם!

קרבתּי ועליתי על אוֹתוֹ הסַפסל וישבתּי שם בּין שני הנערים ההם, וּמיד היִיתי כּאַחַד התּלמידים. לדבּר על־אוֹדוֹתי עם רבּי לא היתה אִמא צריכה כּלָל. כּל הדברים וכל התּנאִים כּבר נתקיימוּ ונתקבּלוּ בּיוֹם טוֹב הראשוֹן של חָג.

– וּבכן, ראֵה בּיקשתּיךָ, בּני: הוה שקוּד ללמוֹד תּוֹרה!

– אוֹמרת לי אִמא בּיציאָתה, כּשהיא עוֹמדת בּפּתח. ושוּב היא הוֹפכת אֵלי אֶת ראשה וּמַבּיטה בּי בּעֵינַיִם אֵלוּ, ששׂמחה וחיבּה ורחמים נשקפים מתּוֹכן. מבין אני אֶת מַבּטה של אִמא ויוֹדע אֶת לבּה: שׂמחה היא, שאני יוֹשב כּאן עם שאַר בּני בּעלי־בתּים חשוּבים ולוֹמד תּוֹרה; וּמצטעֶרת, שצריכה היא להיפּרד ממני.

אוֹדה ולא אֵבוֹש: אני לא הצטערתּי כּאִמא. אַדרבּה, דעתּי זחה עלי. יוֹשב אני בּתוֹךְ חברים רבּים, בּלא עֵין־הרע, אני מסתּכּל בּהם והם מסתּכּלים בּי. ורק רבּנוּ אֵינוֹ נוֹתן אוֹתנוּ להסיח דעת מלימוּדנוּ וּלהבּיט לצדדים מתּוֹךְ בּטלה. מתנוֹעע הוּא אֵילךְ ואֵילךְ וקוֹרא מתּוֹךְ החוּמש בּקוֹל וּבניגוּן, וכוּלָנוּ עוֹנים לעוּמתוֹ יחד, אֶחָד מקרא ואֶחָד תּרגוּם, בּקוֹל רעש וּצוָחָה:

והנחש ­– אוֹתוֹ נחש! היה ערוּם – היה חָכם! מכּל חַית השׂדה – מכּל החַיוֹת אשר בּשׂדה! אשר עשׂה – אשר בּרא!

נערים היוֹשבים בּכפיפה אַחַת, צפוּפים וּדחוּקים לשוּלחָן אֶחָד וּמתנוֹעעים וקוֹראִים כּוּלָם יחד, – כּלוּם אֶפשר לָהם, שלא יִתוַדעוּ זה אֶל זה ולא יבוֹאוּ בּדברים אִיש עם רעֵהוּ? ואָמנם כּךְ היה מַעשׂה.

בּני בּן מאִיר החַייט, שישב על־ידי דחוּק וכבוּש כּמוֹני, מנַסה תּחילה לצבּוֹט לי בּרגלי תּחת השוּלחָן וּלהציץ לתוֹךְ עֵיני, ואַחַר־כּךְ הוּא חוֹזר וּמתנוֹעע בּיֶתר תּוֹקף אֵילךְ ואֵילךְ וקוֹרא עם רבּנוּ ועם כּל תּלמידיו אֶת הדברים, הכּתוּבים בּחוּמש, ואַגב קריאָה הוּא פּוֹלט מפּיו דברים משוּנים, המכוּוָנים אֵלי, בּלָשוֹן זו:

והאָדם – האִיש! ידע – הא לךָ כּפתּוֹרים אֵלוּ! אֶת־חַוָה – ותן לי אַתּה חרוּבים! אִשתּוֹ – ואֶתּן לךָ מציצה אַחַת מסיגָריה שלי!

ואני מַרגיש בּתוֹךְ כּפּי יד זרה, חַמה ורכּה, ואני ממַשש וּמוֹצא בּה כּפתּוֹרים אחָדים, קטנים וחלקלקים.

ואַף־על־פּי שאֵין אני זקוּק כּלל לכפתּוֹרים אֵלוּ ואֵיני רגיל בּעישוּן סיגָריוֹת, וגם חרוּבים אֵין לי בּכיסי, בּכל זאת מוֹצא הענין הזה חן בּעֵינַי, ואני משיב לוֹ בּאוֹתוֹ הניגוּן וּמתּוֹךְ אוֹתם הנַענוּעים, שאני מתנוֹעע עם כּל התּלמידים:

– וַיהי הבל – מי זה אָמַר לךָ? רוֹעֵה צֹאן – כּי יֶש לי חרוּבים?

וכךְ היִינו נדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ כּל אוֹתה השעה, עד אשר השגיח בּי רבּנוּ, כּי אֵין לבּי פּנוּי לחוּמש, אַף־על־פּי שמתנוֹעע אני בּזריזוּת יתירה. עמד ופרשׂ רשת לרגלי.

– שמַע־נא, אַתּה הנַער! מַה שמךָ, אשר יקראוּ לךָ שם? אמוֹר לי, בּבקשה ממךָ, האִם לא ידעתּ בּן מי היה קין וּמה היה שם אָחיו?

שאֵלה חמוּרה זוֹ נראתה לי משוּנה כּל־כּךְ, שישבתּי כּהלוּם־רעם ולא ידעתּי אֶת נַפשי.

– לָמה תּבּיט אֵלי בּפה פּעוּר? – שאָלני רבּי. – וכי אָזנַיִם לךָ ולא תּשמע אֶת הדברים, אשר אני מדבּר אֵליךָ? שוֹאֵל אני ממךָ, כּי תֹּאמַר לי, אִם ידעתּ, מַה שמוֹ של אָדם הראשוֹן, אבי קין, וּמה היה קין לאָחיו להבל, אשר חַוָה אִמם ילדה אוֹתם?

רוֹאֶה אני, כּי כּל הנערים ממַלאים צחוֹק פּיהם, ואני אֵינני מבין, מה הצחוֹק הזה?

– אמוֹר, שוֹטה שכּמוֹתךָ, כּי אֵינךָ יוֹדע, לפי שעדיִין לא לָמַדנוּ אֶת זה! – לוֹחש לי בּני על אָזני ודוֹחק אֶת רגלי תּחת השוּלחָן. ואני שוֹמע לוֹ וחוֹזר אַחרי דבריו, כּתוּכּי זה, וכל הנערים עוֹנים לעוּמתי בּצחוֹק גָדוֹל.

“לָמה יִצחקוּ אֵלה?” – אני מהרהר בּליבּי, מַבּיט על רבּי ועל התּלמידים המתפּתּלים כּוּלָם מתּוֹךְ רוֹב צחוֹק, מוֹנה תּחת השוּלחָן אֶת הכּפתּוֹרים הקטנים וּמַניחָם מידי האַחַת לתוֹךְ השניה: ששה מספּרם.

– מכּיוָן שכּךְ, עמוֹד, בּחוּר נאֶה, והראֵני־נא אֶת שתּי ידיךָ! מה אַתּה מפשפּש שם בּמסתּרים?

כּךְ אוֹמר לי רבּי, קם ממקוֹמוֹ וגוֹחן אֵלי תּחת השוּלחָן…

אִם חכמים אַתּם, וַדאי תּבינוּ מאליכם, מה היה חלקי, אשר קיבּלתּי בּיוֹם ההוּא מידי רבּי בּפּעם הראשוֹנה בּגלל הכּפתּוֹרים של חברי בּני!


 

ג    🔗

המַלקוּיוֹת הראשוֹנוֹת, אשר ספגתּי בּחדר רבּי, חַלפוּ ונשכּחוּ מלבּי והבּיזוֹנוֹת, אשר שׂבעתּי לעֵיני כּל התּלמידים, אַף הם היוּ כּלא היוּ. וּכנגד זה התחַבּרתּי בּימים ההם אֶל בּני, ונַפשי נקשרה בּנַפשוֹ. שנינוּ נַעשׂינוּ אוֹהבים וידידים נאמנים זה לָזה, משוּם מַעשׂה שהיה. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה.

בּיוֹם השני, כּשנכנַסתּי לבית־רבּי, נוֹשׂא אֶת החוּמש בּידי האַחַת וּפת שחרית בּידי השניה, מצאתי אֵת כּל החבוּרה צוֹהלת וּשׂמחה. לשׂמחה מַה־זה עוֹשׂה? נס נַעשׂה לָהם היוֹם – רבּנוּ אֵיננוּ בּביתוֹ. אַיֵה רבּנוּ? הלךְ לברית־מילה, הוּא והרבּנית עמוֹ.

– וּבכן, הבה נתערב שנינוּ! – אוֹמר נַער אֵחַד, שחוֹטמוֹ כּחוֹל ויהוֹשוּע־השיל שמוֹ.

– כּמה תּהיֶה ערוּבּתנוּ? – שוֹאלוֹ חברוֹ, יוֹסי־דויד שמוֹ, נַער ששרווּלוֹ קרוּע וּמרפּקוֹ השחוֹר והמזוּהם מבצבּץ ונראֶה מתּוֹךְ הקרע.

– רבע ליטרה חרוּבים.

– לוּא יהי רבע ליטרה חרוּבים. אִם כּן אֵיפוֹא, מה הם דבריךָ, אשר אָמרתּ?

– אני אוֹמר, כּי לא יעמוֹד בּעֶשׂרים וחָמש!

– ואני אוֹמר, כּי יעמוֹד גם בּשלוֹשים ושש!

– בּשלוֹשים ושש? עוֹד מעט ונראֶה! קוּמוּ, נערים, תּפסוּהוּ!

כּךְ פּקד יהוֹשוּע־השיל בּעל החוֹטם הכּחוֹל על חבריו, וּנערים אחָדים קפצוּ אֵלי ותפסוּ בּי כּוּלָם יחד והשכּיבוּני על הסַפסל פּרקדן וּפנַי למעלה. שנַיִם מהם ישבוּ על רגלי, שנַיִם ישבוּ על ידי, אֶחָד אָחַז בּראשי, שלא אניעֵהוּ בּשעת מַעשׂה, ועוֹד אֶחָד גָחַן אֵלי וכיוון כּנגד חוֹטמי שתּי אֶצבּעוֹת, אגוּדל ואַמה. שתּי אֶצבּעוֹת אֵלוּ עשׂה כּעֵין עיגוּל, עצם עין אַחַת, פּער קצת אֶת פּיו והתחיל סוֹטר לי על חוֹטמי. כּסבוּרים אַתּם, סטירוֹת קלוֹת היוּ? כּל סטירה וּסטירה הטעימַתני אֶחָד מששים בּגיהינוֹם, וכמעט פּרחה נשמתי!

– מנוּ, מנוּ, נערים! – מפקד יהוֹשוּע־השיל על חבריו עוֹשׂי־רצוֹנוֹ. – אַחַת! אַחַת ואַחַת! אַחַת וּשתּים! אַחַת ושלוֹש!…

וּפתאוֹם…

כּל מקוֹם שנאמַר בּוֹ פּתאוֹם אֵינוֹ אֶלָא לשוֹן ריוַח והצלה. גוֹרלוֹ של אָדם הוּא תּמיד כּךְ. אָדם שפּגעוּ בּוֹ שוֹדדים בּיער וכפתוּ אֶת ידיו ואֶת רגליו וציווּ עליו, כּי יתוַדה ויכין אֶת עצמוֹ לשעת המיתה, ועמדוּ להשחיז אֶת סַכּיניהם, – פּתאוֹם מזַמן לוֹ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אוֹרחָה נוֹסַעת, העוֹברת לפי־תוּמה בּיער וּמקשקשת בּזוֹגי עֶגלָתה. הרוֹצחים ממַהרים להימלט על נַפשם, והאוּמלָל, העוֹמד קשוּר לאִילָן, ניצל ממות, קם על רגליו, נוֹשׂא ידיו למרוֹם וּמברךְ בּרכּת “הגוֹמל”.

כּל מַה שאֵירע לאֹתוֹ ההֵלךְ האוּמלָל בּיער אֵירע גם לחוֹטמי. אֵינני זוֹכר, אִם בּשעת סטירה חמישית היה מַעשׂה, אוֹ בּשעת סטירה ששית, ואוּלָם לא היוּ רגָעים מוּעטים עד שנפתּחה הדלת ונכנַס בּני בּן מאִיר חַייט־הצבא, וּמיד עזבוּני המחַבּלים הקטנים וּפרשׁוּ כּוּלָם לקרן־זוית ועמדוּ שם בּבוֹשת־פּנים, כּבוֹשת גנב כּי יִמָצא. וחברי בּני ראה אֵת אשר לפניו וקרב תּיכף אֶל המלָאכה: עמד ותפס לכל אֶחָד ואֶחָד בּאָזנוֹ והתחיל מוֹשכה בּכל כּוֹחַ, מוֹשךְ וקוֹרא בּניגוּן־הטעמים: “פּ־ז־־־ר!!! של־ש־־־לת!!!” וּבשעת מַעשׂה אָמַר לכל אֶחָד ואֶחָד:

– וּבכן? התשלח אֶת ידךָ עוֹד פּעם לָגעת בּנַער יתוֹם בּן אִשה אַלמנה?

מאוֹתוֹ יוֹם ואֵילךְ חָדלוּ הנערים להציק לי וּלהתקלס בּחוֹטמי. יראִים היוּ לָגעת בּנַער יתוֹם, בּן אִשה אַלמנה, אשר בּני בּן מאִיר חַייט־הצבא עוֹמד לימינוֹ להיוֹת לוֹ מגן וּמַחסה מפּני הקמים עליו.


 

ד    🔗

“בּן האִשה האַלמנה” – כּךְ קראוּ לי בּבית־רבּי. ולָמה נקרא שמי “בּן האִשה האַלמנה”? משוּם שאִמא היתה אִשה אַלמנה והתפּרנסה מעמל כּפּיה, מחָנוּת של מיני מַכּוֹלת, שפּתחה אַחרי מוֹת בּעלה. חָנוּת זוֹ קטנה היתה, ויוֹתר משאָר מיני מַכּוֹלת נמצאוּ בּה שני מינים למכירה: סיד וחרוּבים – שני מינים אֵלוּ, שהרבּה קוֹפצים עליהם בּכתריאֵליבקה. הכּל צריכים לסיד, שמסַיידים בּוֹ אֶת הבּתּים, והכּל להוּטים אַחַר חרוּבים, שכּמה מַעלוֹת טוֹבוֹת לָהם: מתוּקים הם, ועוֹלים בּזוֹל גָדוֹל, והנפח שלָהם מרוּבּה ממשקלם. תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם מוֹציאִים על חרוּבים אֵת כּל מעוֹתיהם, שהם מקבּלים בּבית אביהם לפת שחרית ולסעוּדת־הצהרים, והחנוָנים בּעירנוּ מתפּרנסים מעֵסק זה בּריוַח, הם וּנשיהם ובניהם. וּלפיכךְ היִיתי תּוֹהה כּל ימַי על אִמא ולא יכוֹלתּי להבין, לָמה היא מתאוֹננת על רוֹע מַזלה ואוֹמרת תּמיד, כּי פּרנסתה מוּעטה ואֵינה מַספּיקה לָה אֶלָא לשׂכר החָנוּת ולשׂכר־לימוּד בּלבד? לָמה לשׂכר־לימוּד בּלבד?

וּמאַיִן היא נוֹטלת לשאָר הצרכים, שאָדם חַי זקוּק לָהם, כּגוֹן: אכילה וּשתיה, הלבּשה והנעלה, וכיוֹצא בּאֵלוּ? אָכן נפלָאים דרכי אִמא, שכּל מַחשבוֹתיה והגוּת־לבּה היוּ נתוּנוֹת רק לדבר אֶחָד – לשׂכר־לימוּד. “מאַחַר שיִסרני אלוֹהים, היא אוֹמרת, ולָקח ממני אֶת בּעלי, אֶת פּאֵרי ועטרת־ראשי, ועזבני אַלמנה בּעֶצם ימי עלוּמַי, עוֹטיה ושוֹממה, הלא כּל יִשעי וחפצי בּחַיִים, כּי בּני יִלמַד תּוֹרה ויאִיר אֶת עוֹלָמי אשר חָשךְ בּעדי”… כּסבוּרים אַתּם, שרק בּפיה דיבּרה זאת? בּכל יוֹם וָיוֹם היתה בּאה אֶל בּית־רבּי לחקוֹר ולדרוֹש, אִם לוֹמד אני כּהוֹגן. ולא זוֹ בּלבד. גם על תּפילתי היתה מַשגיחה בּשבע עֵינַיִם, שלא אזלזל בּה ואֶתפּלל שלוֹש פּעמים בּיוֹם. כּל הימים היתה מעוֹררת אוֹתי בּדברי־מוּסר וּמשדלת אוֹתי, כּי אֶהיֶה חָסיד וּמוּפלג בּתּוֹרה כּאָבי, עליו השלוֹם. וּמדי פּעם בּפעם, כּשהיתה מסתּכּלת בּפנַי, היתה אוֹמרת, כּי כּוּלי דוֹמה לזיו־אִקוֹנין שלוֹ אֶבּדל ממנוּ לחַיִים. וּבשעת מַעשׂה היוּ עֵיניה מתלחלחוֹת וּפניה מפיקים דאָגה רבּה ויגוֹן קוֹדר ועגמת־נפש עד אֵין־קץ.

ואַף־על־פּי־כן יִמחַל־נא לי אָבי המנוֹח בּעוֹלם־האמת. אני לא יכוֹלתּי לעמוֹד על אָפיוֹ ולָדעת, מַה היה טיבוֹ של אָדם זה, אשר לפי דברי אִמא הניח אֶת כּל הוָיוֹת העוֹלָם ולא עסק כּל ימיו אֶלָא בּתּוֹרה אוֹ בּתּפילה! האוּמנם לא נמשךְ לבּוֹ אפילוּ פּעם אַחַת לָצאת לאַויר העוֹלָם בּבוֹקר יוֹם־קיץ, שעה שגלגל־החַמה אֵינוֹ בּוֹעֵר עדיִין בּכל תּקפּוֹ ואֵינוֹ מַשפּיע אֶת חוּמוֹ על האָרץ, אֶלָא מתגלה ויוֹצא מן המזרח, מנַסר וּמטייל בּחפּזוֹן רב על־פּני רקיע השמַיִם, כּוּלוֹ כּתם־פּז הטוֹבל בּאֵש, אשר מרוֹב בּהירוּתוֹ לא יוּכל אִיש להבּיט אֶל זיווֹ?

הגידוּ לי, בּבקשה מכּם, מַה טעם יֶש לָה לתפילת־שחרית של חוֹל בּבוֹקר נאֶה כּזה? אוֹ מַה טעם יֵש לָהם ללימוּדי רבּנוּ אַחַר־כּךְ, כּשאָנוּ יוֹשבים בּחדר צר ואָפל, וּבחוּץ בּוֹעֶרת השמש כּאֵש־הכּבשן, מהַממת וּמלהטת אֶת האדמה בּשפעת קרניה? אוֹתה שעה נכספת נַפשךָ וכלה לשם, להנהר אשר בּמוֹרד ההר, לאוֹתוֹ הנהר הנאֶה, שירוֹקה מכסה מימיו וריחַ חַם, כּריחַ בּית־מרחָץ, נוֹדף ממנוּ למרחוֹק. נהר זה, כּשאַתּה רוֹאֶה אוֹתוֹ בּהירהוּרי לבּךָ, אַתּה מתאַוה לפשוֹט אֶת בּגדיךָ בּזריזוּת ולקפּוֹץ אֶל תּוֹךְ מימיו הפּוֹשרים, שבּיצת קרקעיתם רכּה וּקרירה וחלקלקה, וּבה רוֹמשׂים מיני רמשׂים משוּנים, ספק דגים, ספק צפרדעים, שטים וּמתרוֹצצים אָנה ואָנה, וּממַעל, על־פּני ירוֹקת המַיִם, מרחפים לעֵינךָ המוֹני זבוּבים ויִתּוּשים משוּנים, קוֹפצים וּמַחליקים בּרגליהם הארוּכּוֹת והדקוֹת וּמשמשים כּוּלָם בּעירבּוּביה. אוֹתה שעה אַתּה מתאַוה לשׂחוֹת ולעבוֹר אֶת הנהר וּלהגיע למקוֹם־הפּלָאוֹת, מקוֹם ששם צוֹמחים העלים הירוּקים, הגדוֹלים והרחָבים, וּמסביב לָהם מַזהירים בּאוֹר החַמה אַלפי ציצים וּפרחים, לבנים וכחוּלים וּכתוּמים, וּממַעל לָהם שוֹלחת ערבה אֶת ענפיה הרכּים והרענַנים. ואַתּה מפרשׂ ידיךָ בּביצה זוֹ, כּאשר יפרשׂ השׂוֹחה לשׂחוֹת, ואַתּה משכשךְ בּה בּרגליךָ, למַען יאמינוּ לךָ חבריךָ, כּי אָמנם שׂוֹחה אָתּה. מי מכּם יוּכל להתגבּר על יִצרוֹ אוֹתה שעה ולעמוֹד בּניסיוֹן? אוֹ מַה טעם יֶש לָה לאוֹתה ישיבה, שאַתּה יוֹשב סגוּר בּבּית אוֹ בּחדר עם ערבי קיץ, שעה שגלגל־החַמה, כּוּלוֹ אֵש אדוּמה, שוֹקע ויוֹרד מאַחרי העיר, מַדליק בּדרךְ שקיעתוֹ אֶת ראש בּית־יִראָתם וּמאִיר בּאוֹר־יקרוֹת אֶת גג־הרעפים של בּית־המרחָץ וּמַצית אֵש בּחַלוֹנוֹת בּית־המדרש הישן, להבדיל, וּמשם, מאַחרי העיר, נחפּז וּבא עֵדר הקהל? עזים רצוֹת, גדיִים גוֹעוֹת, פּרוֹת משׂרכוֹת דרכּן, עמוּדי־אָבק מתאַבּכים בּאַויר וּמכסים אֶת עֵין האָרץ, צפרדעים אוֹמרוֹת שירה, מקרקרוֹת וּמַהגוֹת בּנַחַל, וכל העוֹלָם כּוּלוֹ שוֹאֵן ורוֹעֵש, והשׂמחה רבּה מסביב. לב מי יֵלךְ אוֹתה שעה אַחַר תּפילת המנחה? לב מי ינוּח אָז ויִשקוֹט ויקבּל עוֹל־שמַיִם בּאַהבה? ואוּלָם שאלוּ־נא אֶת פּי אִמא – ואָמרה לָכם, כּי הוּא עליו השלוֹם, לא כן עשׂה. הוא, עליו השלוֹם, בּרר דרךְ אַחרת לעצמוֹ. אֵיזוֹהי דרךְ אַחרת, שבּרר הוּא לעצמוֹ, אֵיני יוֹדע. רק אַחַת אני יוֹדע: כּי אִמא מציקה לי תּמיד בּשבילוֹ וּמזכּירה לי מדי פּעם בּפעם, כּי אָב היה לי, וּבאה עמי בּטרוּניה בּגלל שׂכר־הלימוּד, שהיא משלמת לרבּי, ואֵינה דוֹרשת ממני אֶלָא שני דברים: כּי אֶלמַד תּוֹרה ואֶתפּלל שלוֹש פּעמים בּיוֹם.


 

ה    🔗

ואַף־על־פּי־כן, כּל האוֹמר, כּי בּן האִשה האַלמנה לא ראה סימַן בּרכה בּלימוּדוֹ ונבדל לרעה משאָר חבריו, אֵינוֹ אֶלָא טוֹעֶה. אמת, בּתפילָתי לא היִיתי זהיר בּיוֹתר, לפי שלבּי, לב נַער פּוֹחז, הלךְ אַחַר ענינים אחרים, המסיחים דעתּוֹ של אָדם מן התּפילה. למשל: נוֹהגים היִינוּ בּימים ההם לעטר לקרני תּיש־הקהל מין עטרה העשׂוּיה סחָבוֹת, מאוֹתן הסחָבוֹת, שאֵשת רבּנוּ סוֹתמת בּהן אֶת פּי־התּנוּר בּעֶרב שבּת, ולשלוֹח אֶת התּיש השוֹטה על־פּני העיר, שיִהיוּ הכּל צוֹפים בּיפיוֹ. אוֹ פּעמים היִינוּ קוֹשרים נחש של נייר לזנַב החָתוּל, כּדי שיִתרוֹצץ עלוּב־נפש זה כּמשוּגָע אָנה ואָנה וישבּר בּדרךְ מרוּצתוֹ קערוֹת וּקדירוֹת וּפכּים קטנים. אוֹ יֶש שהיִינוּ מתגנבים בּעֶרב שבּת עם חשכה ותוֹלים מַנעוּל על דלת עֶזרת הנשים, כּדי שתּתעלפנה נשי כּתריאֵליבקה מגוֹדל הפּחד, וּבעליהן ירוּצוּ להביא לָהן מַיִם מכּיוֹר בּית־המדרש להשיב אֶת רוּחָן אליהן. אוֹ יֵש שהיִינוּ עוֹמדים וּמסַמרים בּמַסמרים אֶת סַנדליו של רבּנוּ אֶל הקרקע, אוֹ מַדבּיקים אֶת זקנוֹ אֶל השוּלחָן בּנטפי חוֹמר־חוֹתם בּשעת שינה של צהרים, – יִיקץ וינַסה־נא לָזוּז ממקוֹמוֹ! אבל אוֹי וַאבוֹי! כּמה הפליאוּ מַכּוֹתינוּ, כּשנתגלָה ונוֹדע אַחַר־כּךְ, יד מי עשׂתה אֶת אֵלה! ממילא מוּבן, כּי כּל התּעלוּלים האֵלה לא עשׂינוּ על דעת עצמנוּ, אֶלָא בּפקוּדת הראש שבּחבוּרה, בּעצת מַנהיגנוּ וּמַדריכנוּ.

והראש שבּחבוּרה, מַנהיגנוּ וּמדריכנוּ, היה חברנוּ בּני בּן מאִיר חַייט־הצבא. הוּא היה תּמיד המַתחיל בּכל דבר, ואנחנוּ היִינוּ נענשים אַחַר־כּךְ ולוֹקים על חַטאוֹתיו. בּני עצמוֹ, זה בּני האַדמוֹני והנקוּד, בּעל העֵינַיִם העגוּלוֹת והשינַיִם הקלוּשוֹת לא נכשל מעוֹלָם ולא נתפּס בּכּף. תּמיד היה נחלץ מצרה וּמביא אַחר תּחתּיו. כּמה פּעמים חָטא והחטיא אֶת הרבּים, והוּא עצמוֹ יצא נקי מכּל חטא וטהוֹר מכּל פּשע, כּתינוֹק בּן־יוֹמוֹ. הלא כּל מיני הנַפתוּלים והעוָיוֹת המשוּנוֹת והדרכים העקלקלוֹת רק מידי בּני בּאוּ לָנוּ. מי לימד אוֹתנוּ לעשן סיגָריוֹת בּמקוֹם צנוּע וּלהוֹציא אֶת העשן דרךְ הנחירים? הוה אוֹמר: בּני! וּמי הוֹליךְ אוֹתנוּ בּימוֹת החוֹרף להחליק על־גבּי הקרח עם כּל השקצים יחד? בּני! וּמי הוֹרה אוֹתנוּ דרךְ לשׂחק בּמשׂחקי הכּפתּוֹרים והקישוּרים ומם־שין־הא וּלהפסיד אֵת כּל הכּסף, הניתּן לָנוּ לפת שחרית ולסעוּדת־הצהרים? רק בּני, בּני ולא אַחר! אָמנם לא היה כּבני מוּמחה לכל אוֹתם הדברים. תּמיד היה בּני זה ראש וראשוֹן בּמשׂחָקים ותמיד היה מנַצח וזוֹכה בּכסף חבריו, מנַצל אֶת כּוּלָם וּמַציגָם כּלי ריק. וּכשנתגלָה הדבר והגיע לאָזני רבּנוּ, מחה בּני אֶת שׂפתיו והעמיד פּנים כּצדיק תּמים שכּל הענין הזה כּספר החָתוּם לפניו. המשׂחָקים הלָלוּ היוּ יקרים לָנוּ מכּל יקר וּנעימים מכּל מַנעמי אָרץ, ורק דעתּוֹ של רבּנוּ לא היתה נוֹחָה מהם. הוּא היה אוֹמר, כּי כּלה ונחרצה היא ממנוּ לבעֵר אֶת המשׂחָק מקרבּנוּ, לעקוֹר אוֹתוֹ מן השֹרש, ולא יִהיֶה לוֹ עוֹד זכר בּחַדרנוּ!

– בּכפתּוֹרים אַתּם משׂחקים פה? עם מַלאַךְ־המות עתידים אַתּם לשׂחק אֶצלי! – כּךְ היה אוֹמר רבּנוּ, כּשהוּא שוֹלח ידיו לפשפּש בּכיסינוּ וּמוֹציא משם אֵת כּל הכּפתּוֹרים וּשאָר הדברים, היפים למשׂחק, וּמחַלק לָנוּ מַכּוֹת־לחי על ימין ועל שׂמאל.

ורק שמוֹנה ימים היוּ בּשנה, שבּהם התּיר לָנוּ גם רבּנוּ לעסוֹק בּמשׂחָק. ולא עוֹד, אֶלָא שמצוָה היתה עלינוּ לשׂחק בּימים אֵלוּ.

שמוֹנַת הימים ההם היוּ – שמוֹנה ימי חנוּכּה. ועסוֹק עסקנוּ אָז בּמשׂחַק הסביבוֹן.


 

ו    🔗

אָמנם אֵינוֹ דוֹמה משׂחַק הסביבוֹן, שהיה נהוּג לפנים בּיִשׂראֵל, למשׂחקי הקלפים, המקוּבּלים אֶצלנוּ עכשיו, ואֵינוֹ דוֹרש כּמוֹהם מן האָדם בּינה יתירה וּפיקחוּת מרוּבּה, ואַף־על־פּי־כן אֵין בּינוֹ לבינם אֶלָא שינוּי הדמוּת בּלבד. הצד השוה שבּכל המשׂחָקים, שכּוּלָם לא בּאוּ לָעוֹלם אֶלָא לשם תּאוַת הממוֹן. בּעֵינַי ראִיתי שני שקצים, בּני־כפר, שישבוּ על הקרקע לעֵיני עוֹברים ושבים והיוּ מטיחים ראשיהם לכּוֹתל זה אַחַר זה. עמַדתּי ושאַלתּי אוֹתם: כּל־כּךְ לָמה? כּלוּם נטרפה דעתּם עליהם? גָערוּ בּי בּנזיפה, שלא אַפריעֵם ממלאכתּם, משוּם שעוֹסקים הם בּמשׂחָק זה לשם כּסף: מנַצחים הם זה אֶת זה בּהטחת־הראש לכּוֹתל, לראוֹת, מי משניהם יִיעף תּחילה… וכךְ היה גם משׂחַק הסביבוֹן, שהלהיב אֶת כּוּלָנוּ ונסךְ עלינוּ רוּחַ־עיועים והסיח מלבּנוּ אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, עד כּי שכחנוּ מאכוֹל לחמנוּ. טבעוֹ של סביבוֹן בּכךְ: כּיוָן שהתחַלתּ לשׂחק בּוֹ, שוּב אִי אַתָּה בּן־חוֹרין להיפּטר ממנוּ עד שתּפסיד אֵת כּל אשר יֶש לָךְ, אֶת גוּפךָ ואֶת נשמתךָ גם יחד. ולא חמדת הממוֹן בּלבד גוֹרמת לכךְ, אֶלָא רגש הקנאה והכּעס הוּא המעוֹרר אֶת יִצרךָ וּמַצעידךָ למַדחפוֹת. רוֹאֶה אַתָּה אֶת חברךָ זוֹכה בּמשׂחָק, ואַתּה תּוֹהה וּמתרגז: לָמה זכה הוּא דווקא? לָמה נפל אֶצלוֹ הסביבוֹן על הגימל, ואֶצלךָ – על השין, על הנוּן אוֹ על ההא? וּפירוּשן של אוֹתיוֹת אֵלוּ הלא ידוּע לכל העוֹלָם כּוּלוֹ. נוּן – פּירוּשה: נכשל; גימל – פּירוּשה: גוֹרל; הא – פּירוּשה: החצי; שין – פּירוּשה: שלם. סביבוֹן זה אֵינוֹ אֶלָא מין גוֹרל. כּל מי שהשעה משׂחקת לוֹ זוֹכה בּגוֹרל. וּבני בּן מאיר חַייט־הצבא יוֹכיח. מדי פּעם בּפעם, כּשהוּא שוֹלח אֶת הסביבוֹן על־פּני השוּלחָן, הריהוּ נוֹפל אֶצלוֹ על הגימל.

– אֵין זאת כּי־אִם קסמים בּידי בּני זה! – אוֹמרים כּל הנערים בּקנאה, והם מטילים מדי פּעם בּפעם אֶת מעוֹתיהם, וּבני עוֹנה בּכספּוֹ כּנגד כּוּלָם. אֵין בּני חוֹשש להפסד כּלָל. הלא בּן־עשירים הוּא ויֶש לוֹ רב!

– גימל! שוּב גימל! רק נַחש ינַחש בּני זה! – קוֹראִים כּל הנערים פּה אֶחָד, ושוּב הם שוֹלחים ידיהם אֶל אַרנקיהם, ממַשמשים בּהם וּמוֹציאִים כּסף חָדש, וּבני מטיל שוּב כּנגד כּוּלָם, זוֹרק אֶת הסביבוֹן הפוּךְ, רגלוֹ למַעלָה וראשוֹ למַטה. הסביבוֹן עג עוּגה וחוֹזר בּתוֹכה, מתנוֹדד כּשיכּוֹר אֵילךְ ואֵילךְ, מתנוֹדד ונוֹפל.

– גימל! – אוֹמר בּני.

– גימל! גימל! עוֹד פּעם גימל! פּלאֵי פּלָאִים! – צוֹוחים בּני־החבוּרה, תּוֹהים זה לָזה וּמתגָרדים בּמַפרקתּם ושוֹלחים שוּב ידיהם אִיש אֶל אַרנקוֹ.

המשׂחָק מתלקח והוֹלךְ, המשַׂחקים מתלהבים, מוֹציאִים וּמטילים מעוֹתיהם, נדחָקים כּוּלָם אֶל השוּלחָן, הוֹדפים אִיש בּכתף רעֵהוּ, מדיינים וּמתנַגחים וּמקנתּרים זה אֶת זה בּכינוּיִים שוֹנים: “חוֹטם מזוּהם!” “פּילפּלת שחוֹרה!” “חרוּמַף שכּמוֹתךָ!” “זנַב־הלטאָה!” “תּרנגוֹל־הוֹדוּ!” – וכיוֹצא בּאֵלוּ מיני שמוֹת של גנאי. עסוּקים אנחנוּ כּל־כּךְ, שאֵין אנוּ מַשגיחים כּלל בּרבּנוּ, העוֹמד מן הצד, כּשהוּא לָבוּש אַדרתּוֹ הקצרה והחַמה, וכוֹבע־המוֹךְ חָבוּש לוֹ על־גבּי כּיפּתוֹ, והטלית והתּפילין תּחת זרוֹעוֹ. נתכּוון רבּנוּ לילךְ לבית־המדרש, אֶלָא שראה אֶת תּלמידיו מתלהבים וּמנַצחים זה אֶת זה בּמשׂחַק הסביבוֹן – ועמד רגע להבּיט מרחוֹק ולראוֹת, אֵיךְ יִפּוֹל דבר. עכשיו אֵין אָנוּ כּפוּפים לרבּנוּ ואֵין אָנוּ חוֹששים לוֹ כּל־עיקר. חנוּכּה לָנוּ היוֹם, וכוּלָנוּ חָפשים לעסוֹק בּמשׂחַק הסביבוֹן שמוֹנה ימים רצוּפים בּאֵין מַפריע, וּבלבד שלא נרגז ולא נתקוֹטט ולא נשלח יד אִיש בּחוֹטם רעֵהוּ. גם הרבּנית יצאה מאחוֹרי התּנוּר והכּירים, נטלה על זרוֹעוֹתיה אֶת תּינוֹקה הרךְ, אֶת ראוּבלי החוֹלה, חָלצה לוֹ שד וסתמה בּוֹ אֶת פּיו, שלא יִצעק, וכךְ עמדה והציצה מאַחרי רבּנוּ, מַחרישה ומשתּאָה אֶל משׂחַק הנערים. והנערים מטילים מעוֹתיהם בּזה אַחַר זה, וּבני מטיל כּנגד כּוּלָם, בּני מתלהב ורוֹתח, שוֹלח אֶת הסביבוֹן על־פּני השוּלחָן, והסביבוֹן חוֹזר אֵילךְ ואֵילךְ, מתנוֹדד ונוֹפל.

– שוּב גימל! חידה היא וַתּהי לחידה!…

וכךְ הוֹסיף בּני להראוֹתנוּ נפלאוֹתיו וחריצוּת־ידיו, עד אשר ניצל אֶת כּוּלָנוּ, הריק אֶת אַרנקינוּ עד תּוּמם ולָקח אֶת הפּרוּטה האַחרוֹנה ממנוּ, ואָז הכניס ידיו לתוֹךְ כּיסי מכנסיו ועמד והציץ עלינוּ בּעֵיניו, כּאָדם האוֹמר: “וּבכן, מי בּכם רוֹצה עוֹד?”… קמנוּ והלכנוּ לבתּינוּ, כּוּלָנוּ אבלים וּמרי־נפש, נוֹשׂאִים בּלבּנוּ אִיש חרפּתוֹ וּכאֵבוֹ הגָדוֹל. ולא עוֹד, אֶלָא שכּל אֶחָד מאִיתּנוּ, בּחזירתוֹ לביתוֹ, צריךְ היה לבדוֹת שקרים מלבּוֹ. זה בּכה וזה בּכה, וּלהתרצוֹת בּהם אֶל אָביו ואֶל אִמוֹ. האֶחָד הוֹדה על עווֹנוֹ ואָמַר, כּי הוֹציא אֵת כּל מעוֹתיו, מעוֹת של חנוּכּה, למיני מַמתּקים, לתאֵנים וחרוּבים. השני נשבּע והעיד עֵדים, כּי עוֹד אֶתמוֹל גָנבוּ אֵת כּל כּספּוֹ מכּיסוֹ. והשלישי חָזר לביתוֹ, כּוּלוֹ מתמוֹגג בּדמעוֹת. אָמרוּ לוֹ: “על מה אַתּה בּוֹכה?” אָמַר לָהם: “אוֹי לי, כי קניתי אוֹלָר בּמעוֹת של חנוּכּה שלי!” אָמרוּ לוֹ: “וּבכן, כּלוּם לבכּוֹת אַתּה צריךְ?” אָמַר לָהם: “אוֹי לי, כּי אָבד ממני האוֹלָר ואֵיננוּ!”…

גם אני שיקרתּי לאִמי ובדיתי לָה מלבּי מַעשׂה משוּנה, חלוֹם חזיוֹן־לילה, שלא היה ולא נברא, ולא זזתּי ממנה עד שקיבּלתּי מידה עוֹד פּרוּטוֹת אחָדוֹת בּתוֹרת מעוֹת של חנוּכּה. מיד מיהרתּי ונשׂאתי אֶת הפּרוּטוֹת הלָלוּ אֶל בּני ושיקעתּי אוֹתן בּמשׂחַק הסביבוֹן, וחָזרתּי אֶל אִמי ושקר חָדש בּפי. וכךְ היוּ כּל המוֹחוֹת עוֹסקים וטוֹרחים למצוֹא אמתלוֹת ולבדוֹת שקרים על־גבּי שקרים. וכךְ הפסַדנוּ אֵת כּל כּספּנוּ, כּסף־החנוּכּה, שהלךְ לטמיוֹן, ירד ושקע לתוֹךְ כּיסוֹ של בּני ואָבד לעוֹלָמים.

ונַער אֶחָד היה בּתוֹכנוּ, שלא נתקררה דעתּוֹ כּל שמוֹנַת הימים ההם, ולא הסתּפּק בּמעוֹת של חנוּכּה בּלבד, ולא חָדל לשׂחק עם בּני בּמשׂחַק הסביבוֹן, עד היוֹם האַחרוֹן.

אוֹתוֹ הנַער – היִיתי אני, אני בכבוֹדי וּבעצמי, אני בּן האִשה האַלמנה.


 

ז    🔗

אֵיפה לָקח בּן האִשה האַלמנה כּסף לשׂחק בּוֹ – אַל תּשאָלוּני. שאלוּ אֶת הקוּביוּסטוֹסים הגדוֹלים, אַנשי־השם בּעוֹלָם, שכּבר ניסוּ לזכּוֹת וּלהפסיד בּחַיֵיהם אוֹצרוֹת זהב וכסף וּבתּים וּנחָלוֹת, – ויגידוּ לָכם. הלָלוּ יוֹדעים וּמבינים טעמוֹ של משׂחָק!…

אוֹי לָהם לבני־אָדם מיֵצר־הרע של משׂחָק, שכּל הנוֹפל בּרשתּוֹ לא ישוּב עוֹד! אִם פּגע בּךָ מנוּוָל זה, שוּב אֵין לךָ תּקנה עוֹלָמית. דרכּוֹ בּסוּפה וּסערה תּמיד, מפרק הרים וּמשבּר סלָעים, מוֹשךְ אוֹתךָ אַחריו בּחזקת־היד, מוֹשל בּךָ ממשלה בּלי־מצרים וכוֹפה אוֹתךָ בּכוֹחַ־הטוּמאָה שלוֹ לעשׂוֹת מַעשׂים אשר לא יֵעשׂוּ.

וכךְ אֵירע גם לי. ראשית מלאכתּי היתה להחליף שוה־כסף בּכסף, כּלוֹמַר, החילוֹתי למכּוֹר, לחרפּתי, אֵת כּל אשר יֶש לי, מחוּט ועד שׂרוֹךְ־נַעל. מתּחילָה נתתּי עֵיני בּאוֹלָר, הוּא האוֹלָר הקטן, שהיה חָביב עלי כּנַפשי. עמדתּי וּמכרתּיו. אַחַר־כּךְ מכרתּי גם אֶת אַרנקי. אַחַר־כּךְ פּישפּשתּי והוֹצאתי למכירה אֵת כּל כּפתּוֹרי, למקטוֹן ועד גָדוֹל. ותיבה קטנה היתה לי, תּאוָה לעֵינַיִם, שהיתה נפתּחת ונסגרת לרצוֹני, וכמה גלגלים היוּ לי, שנתגלגלוּ לידי משעוֹן ישן, גלגלים טוֹבים, כּוּלָם עשׂוּיִים נחוֹשת־קלל, המַבריקים לאַחַר שיפשוּף כּעֵין הזהב הטהוֹר, – וּמכרתּי גם אוֹתם. וּמכוֹר מכרתּי אֵת כּל אֵלה בּלא מחיר, בּחצי־חינם, לא עמַדתּי על המקח ולא חָסה עֵיני עליהם, אֶלָא מיהרתּי ורצתּי אֶל בּני והכּסף בּידי, ועמַדתּי לשׂחק עמוֹ בּמשׂחַק הסביבוֹן, והפסַדתּי אֵת כּל מעוֹתי עד הפּרוּטה האַחרוֹנה, ויצאתי ממנוּ אָבל וַחפוּי־ראש, מלא בּוּשה וּכאֵב, כּוּלי נרגָז וּמתרעֵם. לא על בּני היוּ תּרעוֹמוֹתי. חָלילה לי! לָמה אֶתרעֵם עליו? וכי מה עשׂה לי בּני? מַה פּשעוֹ וּמה חַטאתוֹ, אִם השעה משׂחקת לוֹ? הלא דרכּוֹ של סביבוֹן בּכךְ. אִלוּ, הוּא אוֹמר, נפל אֶצלי הסביבוֹן על הגימל, היִיתי אני זוֹכה בּגוֹרל; עכשיו, הוּא אוֹמר, שהסביבוֹן נפל אֵצלוֹ על הגימל, – זכה הוּא. כּךְ אוֹמר לי בּני, ואני מַרגיש, כּי כּל דבריו אמת וָצדק. לא, לא על בּני תּרעוֹמוֹתי. מתרעֵם אני על עצמי, שזיריתי לָרוּחַ אֶת כּספּי, אֶת כּסף אִמי האַלמנה, שבּא לָה בּזיעת־אַפּיה וּבלשד־עצמוֹתיה, והבאתי כּלָיה על כּל חפצי וכלי, אשר טיפּחתּי וריבּיתי, ויצאתי נקי מכּל נכסַי, ונשאַרתּי בּעֵירוֹם וּבחוֹסר־כּל! ולא עוֹד, אֶלָא שגם אֶת סידוּר־התּפילוֹת הקטן שלי מכרתּי לזרים. הוֹי, סידוּרי הקטן, לבּי לבּי לוֹ! מדי דבּרי בּוֹ, זכוֹר אֶזכּרנוּ עוֹד, מעי יֶהמוּ לוֹ וּפנַי בּוֹערים מגוֹדל החרפּה! שעשוּעים היה לי, משׂוֹשׂי וחמדת־לבּי. אֶת הסידוּר הקטן הזה קנתה לי אִמא מאֵת פּתחיה מוֹכר־הספרים ליוֹם־פּטירתוֹ של אָבי. סידוּר מיוּחָד בּמינוֹ היה, הדוּר ונאֶה להפליא, מין “כּל־בּוֹ” קטן, עַבה־הכּרס, מלא וגָדוּש, שאַתּה מוֹצא בּוֹ כּל אשר תּאַוה נַפשךָ: שיר־השירים וּפרקי־אָבוֹת, “בּרכי נַפשי” והגָדה של פּסח, וכל התּפילוֹת, וכל הדינים והמנהגים, שאָדם מיִשׂראֵל צריךְ לָהם בּמשךְ ימוֹת השנה, וספר־תּהילים בּסוֹפוֹ. ולא עוֹד, אֶלָא שגם שתּי טבלוֹת היוּ לוֹ, טבלוֹת יפוֹת ונחמדוֹת, שאוֹתיוֹת של זהב מוּדפסוֹת עליהן, וּכריכה היתה לוֹ, מקוּצעת יפה וּזרוּעה נקוּדוֹת אדוּמוֹת, וגב היה לוֹ, עגוֹל וּמצוּיר ציוּרי־זהב – עין לא ראתה! בּכל פּעם, שהיִיתי רוֹאֶה אֶת פּתחיה מוֹכר־הספרים עם התּבלוּל שבּעֵינוֹ ועם שׂפמוֹ הגָזוּז, המוֹסיף לוית־שׂחוֹק לפניו הדוֹאגים והנזעמים, כּשהוּא מפתּח אֶת חבילָתוֹ, מוֹציא מתּוֹכה אֶת ספריו וּמסַדרם לפני פּתחוֹ של בּית־המדרש, היִיתי עוֹמד כּנטוּע בּמקוֹמי, חוֹמד בּלבּי אֶת הסידוּר הקטן ואֵיני גוֹרע עין ממנוּ.

– מַה תּשמיעֵני, בּחוּר נאֶה? – שוֹאלני פּתחיה בּתמימוּת וּמעמיד פּנים כּאילוּ אֵינוֹ יוֹדע מַה שבּליבּי ואֵינוֹ מבין, שכּל

כּוונתי אֵינה אֶלָא לסידוּר קטן זה, אשר כּמה פּעמים כּבר מיששתּיו בּידי ושאַלתּי למחירוֹ.

– לא כלוּם, – אני אוֹמר, – עוֹמד אני וּמַבּיט סתם… – ואני נפנה ממנוּ והוֹלךְ לדרכּי, כּדי שלא יִתקפני יִצרי.

– אוֹי, אִמא! אִילוּ ראִית “כּל־בּוֹ” קטן זה, שיֵש בּידי פּתחיה מוֹכר־הספרים למכירה!

– “כּל־בּוֹ” זה מַהוּ? – שוֹאֶלת אוֹתי אִמא.

– מין סידוּר הוּא זה, סידוּר קטן. אִילוּ היה בּידי סידוּר אשר כּזה, כּי־עתּה – גם אני לא אֵדע, מה היה לי עתּה!

– וכי אֵין לךָ סידוּר? ואַיֵה אֵיפוֹא סידוּרוֹ של אַבּא, עליו השלוֹם?

– מַה דמוּת תּדמי לוֹ, אִמא? סידוּרוֹ של אַבּא אֵינוֹ אֶלָא סידוּר, וזה – “כּל־בּוֹ” הוּא!

– “כּל־בּוֹ”? – אוֹמרת אִמא. – ואִם “כּל־בּוֹ” הוּא, כּלוּם נעימוֹת בּוֹ התּפילוֹת יוֹתר מבּסידוּר? אוֹ אֶפשר המתפּלל מתּוֹך “כּל־בּוֹ” נַענה תּחילה?

מה אוֹמַר וּמה אדבּר לאִמא? כּלוּם מבינה אִשה, מַה טיבוֹ של “כּל־בּוֹ”, שטבלוֹתיו מצוּפּוֹת זהב ושוּלי דפּיו זרוּעים נקוּדוֹת אדוּמוֹת וגבּוֹ הירוֹק מצוּיר ציוּרי־זהב?

– לכה, בּני, – אוֹמרת לי אִמא פּעם אַחַת בּשעת בּין־השמשוֹת, כּשהיא אוֹחזת בּידי, – לכה נלכה לבית־המדרש. מחר, אִם יִרצה השם, חַל יוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא, עליו השלוֹם, ונַעמיד נר לזכר נשמתוֹ, ואַגב אדבּר עם פּתחיה ואֶראֶה, מַה טיבוֹ של אוֹתוֹ “כּל־בּוֹ”, העוֹמד אֶצלוֹ למכירה?

יוֹדע אני אֶת נפש אִמא, כּי ליוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא תּעשׂה אֵת כּל חפצי ולא תּשיב בּקשתי ריקם, והרי אני ממַהר לָלכת עמה, ולבּי דוֹפק בּי מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה.

כּשבּאנוּ לבית־המדרש, מצאנוּ אֶת פּתחיה עוֹמד ליד חבילת ספריו וּמכין עצמוֹ לפתּחָה. וזאת לָכם לָדעת, כּי פּתחיה מוֹכר־הספרים אֵינוֹ מן הזריזים. יוֹדע הוּא, כּי יחיד הוּא בּעיר והכּל צריכים לוֹ, וּלפיכךְ מתוּן הוּא בּמלאכתּוֹ ואֵינוֹ אָץ לפתּח אֶת חבילָתוֹ וּלסַדר אֶת ספריו. אני רוֹעֵד כּוּלי וּמפרכּס, בּרכּי פּקוֹת ורגלי כּוֹשלוֹת, והוּא – לא כלוּם, כּאילוּ אֵין הדבר נוֹגע לוֹ.

– הראֵני־נא ואֶראֶה, – אוֹמרת לוֹ אִמא מקוֹצר־רוּחַ, – מַה טיבוֹ של אוֹתוֹ “כּל־בּוֹ”, שיֶש לךָ שם בּידךָ?

פּתחיה שוֹמע ואֵינוֹ נחפּז לעשׂוֹת רצוֹן קוֹניו. יֶש לוֹ שהוּת. לאַט־לאַט, כּמי שכּפאוֹ שד, הוּא מפתּח אֶת חבילָתוֹ וּמוֹציא מתּוֹכה אֶת כּל המלָאי שלוֹ: חוּמשים גדוֹלים וחוּמשים קטנים, סידוּרים לגברים ו“קרבּנוֹת־מנחה” לנשים, ספרי־תהילים גדוֹלים וספרי־תהילים קטנים, “חוֹק ליִשׂראֵל” ותיקוּני ליל שבוּעוֹת והוֹשענא רבּה, מַחזוֹרים, סליחוֹת וּתחינוֹת למיניהם, סיפּוּרי־מַעשׂיוֹת ו“שבחי בּעל שם טוֹב”, ושוּב תּחינוֹת וקוּנטרסים שונים לאֵין מספּר. נדמה לי אוֹתה שעה כּי חבילָתוֹ של פּתחיה כּמעַין המתגבּר היא, כּמַיִם שאֵין לָהם סוֹף! אַחרי תּוֹחלת ממוּשכה, שאָרכה לי כּשנה, נגלוּ הספרים הקטנים, וּבתוֹכם הבהיק לנגד עֵינַי גם אוֹתוֹ “כּל־בּוֹ” קטן, אשר אֵלָיו התפּלָלתּי.

– הזה הכּל־בּוֹ אשר אָמרתּ? – קוֹראת אִמא. – זה הקטן?

– זה הקטן – אומר פּתחיה – מחירוֹ גָדוֹל יִהיֶה.

– מַה מחירוֹ של בּן־פּקוּעה זה, אַל אֶחטא לאלוֹהים בשׂפתי?

– לסידוּר־תּפילוֹת אַתּ אוֹמרת “בּן־פּקוּעה”? – אוֹמר

פּתחיה לאִמא, מוֹציא בּחשאי אֶת הכּל־בּוֹ מידיה, ולבּי נפעם וניתּר ממקוֹמוֹ.

– וּבכן, אמוֹר, ונשמַע מפּיךָ, מַה מחירוֹ של זה? – מבקשת ממנוּ אִמא בּקוֹצר־רוּחַ. ואוּלָם פּתחיה אֵינוֹ אָץ לענוֹת. מדבּר הוּא בּמתינוּת וּבניגוּן ממוּשךְ:

– הסידוּר הקטן הזה מַה מחירוֹ? הוֹי, כּי גָדוֹל מחירוֹ מאוֹד! חוֹששני, שמחירוֹ של זה אֵינוֹ לפי מידת כּיסךְ.

אִמא מתרגזת, שוֹלחת אֵת כּל חלוֹמוֹתיה הרעים אֶל ראש שׂוֹנאֵינוּ ודוֹרשת מאֵת פּתחיה, כּי ישמיע אֶת המקח.

פּתחיה מַשמיע אֵת המקח, ואִמא אֵינה עוֹנה אוֹתוֹ דבר, אֶלָא הוֹפכת מיד אֶת ראשה אֶל הפּתח, אוֹחזת בּידי ואוֹמרת לי:

– לכה ונלכה. אֵין לָנוּ לעשוֹת כּאן כּלוּם. וכי אֵינךָ יוֹדע, שרב פּתחיה זה יקרן הוּא מאֵין כּמוֹהוּ?

נגרר אני ויוֹצא אַחרי אִמא ונַפשי מרה עלי מאוֹד. מתפּלל אני בּליבּי, כּי ירחמני פּתחיה ויחזירנוּ אֵלָיו. ואוּלָם פּתחיה מוֹכר־הספרים יהוּדי קשה הוּא ואֵין דרכּוֹ בּכךְ. יוֹדע פּתחיה אֶת נפש קוֹניו, כּי יחזרוּ מאליהם. ואָמנם כּן היה. אִמא חָזרה אֵלָיו וּביקשה ממנוּ, כּי ידבּר אֵליה “בּלשוֹן בּני־אָדם”. פּתחיה שוֹמע ואֵינוֹ זז ממקוֹמוֹ. מַביט הוּא אֶל התּקרה, והתּבלוּל שבּעינוֹ מתנוֹצץ, וּשׂפמוֹ הגָזוּז על פּניו הנזעמים נראֶה כּשׂוֹחק. הלכנוּ מעמוֹ ושוּב חָזרנוּ אֵלָיו.

– כּמה מנוּוָל יהוּדי זה! – אוֹמרת לי אִמא אַחַר־כּךְ. – אֵת כּל כּספּי הוֹציא ממני בּעד הסידוּר הקטן הזה. חבל על הכּסף, שהלךְ לטמיוֹן. אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא יפה היה, אִלוּ הוֹצאתיו לשׂכר־לימוּד! ואוּלָם אֵין בּכךְ כּלוּם. הלא מחר, אִם יִרצה השם, חָל יוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא, עליו השלוֹם, ואַתּה אוֹמר קדיש אַחריו, וּלפיכךְ עשׂיתי רצוֹנךָ.

כּיוָן שכּךְ, עשׂה־נא, בּני, גם אַתּה רצוֹני, והוה שקוּד ללמוֹד תּוֹרה, והוה זהיר בּתפילתךָ שלוֹש פּעמים בּיוֹם.

אִם זהיר היִיתי בּתפילתי שלוֹש פּעמים בּיוֹם, כּכל אשר הבטחתּי אֶת אִמא, אוֹ לא – דבר זה אֵינוֹ ענין לכאן. ואוּלָם אֶת הכּל־בּוֹ הקטן אָהבתּי אַהבת־נפש! וכל־כּךְ גָדלָה אַהבתי אֵלָיו, עד כּי ישנתּי עמוֹ על משכּבי בּלילוֹת, אַף־על־פּי שדבר זה אסוּר מן התּוֹרה. כּל חברי קינאוּ בּי בּשביל סידוּרי, ואני שמַרתּי אוֹתוֹ מכּל משמר, ולא נתתּיו לאִיש לנגוֹע בּוֹ. ועכשיו, בּימי החנוּכּה, – אוֹי לאוֹתה בּוּשה!

– עמַדתּי וּמכרתּיו. בּידי נשׂאתיו אֶל בּנוֹ של משׁה הנַגָר, אשר נתן בּוֹ עין זה־כּבר, והתחַנַנתּי אֵלָיו וכרעתּי בּרךְ לפניו, עד שקנה סידוּרי ממני. ולא עוֹד, אֶלָא שמכרתּיו בּלא מחיר, בּחצי־חינם מַמש. הוֹי על סידוּרי הקטן! הוֹי על מַחמַד־עֵיני! מדי דבּרי בּוֹ, זכוֹר אֶזכּרנוּ עוֹד, מעי יֶהמוּ לוֹ וּפנַי בּוֹערים מגוֹדל החרפּה! אֵת אשר טיפּחתּי וסילסַלתּי מכרתּי בּכסף, בּפרוּטוֹת־נחוֹשת! וּלשם מי? לשם בּני, שיעלה בּחלקוֹ עוֹד מעוֹת אחָדוֹת! ואוּלָם מַה פּשעוֹ וּמה חַטאתוֹ של בּני, אִם השעה משׂחקת לוֹ כּל־כּךְ?

– הלא כּךְ דרכּוֹ של סביבוֹן – מנַחמני בּני ומפייסני בּדברים, כּשהוּא מַניחַ אֶת פּרוּטוֹתי האַחרוֹנוֹת לתוֹךְ אַרנקוֹ: – אִלוּ היתה השעה משׂחקת לָךְ, היִית אַתּה זוֹכה בּגוֹרל; עכשיו, שהשעה שׂיחקה לי, זכיתי אָני!

וּלחָייו של בּני לוֹהטוֹת כּוּלָן, וּבביתם רב האוֹר והחוֹם, וּמנוֹרת־החנוּכּה שלָהם, מנוֹרת־הכּסף המַבריקה, עוֹמדת מוּכנה על חַלוֹנם עם השמן הטוֹב וה“שַמָש” המהוּדר, וּמחדר־המבשלים אשר לָהם עוֹלה ונוֹדף ריח חַם ונעים של שוּמן רוֹתח, המיטגן על האָח.

– לביבוֹת מלבּבים אֶצלנוּ! – מבשׂר לי בּני בּשׂוֹרה טוֹבה, כּשהוּא עוֹמד בּפּתח לשלחני החוּצה, ולבּי מתעטף בּקרבּי מהמית רעב, ואני רץ בּרחוֹבה של עיר בּבגדי הקרוּע והמטוּלא, ואני בּא לביתי ומוֹצא אֶת אִמא, שחָזרה מן החָנוּת, כּוּלָה אדוּמה וקפוּאָה ואכוּלת־קרה, עוֹמדת ליד התּנוּר ומתחַממת. כּיוָן שראתה אוֹתי, מיד נהרוּ פּניה.

– מבּית־המדרש? – שוֹאֶלת אוֹתי אִמא.

– מבּית־המדרש, – אני משיב לָה שקר.

– התפּללתּ ערבית?

– התפּללתּי ערבית, – אני משיב לָה שוּב שקר.

– עמוֹד פּה והתחַמם מעט, בּני, ואַחַר־כּךְ תּדליק לי נר של חנוּכּה. בּרוּךּ אֵל עֶליוֹן, נר אַחרוֹן לָנוּ הערב.


 

ח    🔗

כּלָל גָדוֹל הוּא: אֵין לךָ אָדם שאֵין לוֹ שעה אַחַת של קוֹרת־רוּחַ בּחַייו, ואפילוּ אָדם המלוּמד כּל ימיו בּצרוֹת ויִסוּרים.

כּנגד אִמי האַלמנה דיבּר הכּתוּב. עלוּבת־נפש זוֹ, שכּל ימיה עבדה בּפרךְ, עינתה נַפשה בּרעב וּבצינה, לא אָכלה ולא ישנה די־צרכּה ולא ידעה מנוּחָה מעוֹלָם, והכּל בּשבילי, בּשביל בּנה היתוֹם, – אַף היא מצאה לָה רגָעים בּחַיֶיה, שהיוּ לָה למקוֹר נַחַת וניחוּמים. הרגָעים ההם היוּ ימי חַגה ושבּתּה, שבּהם היתה נהנית ממני הנאה יתירה. יפה היתה לאִמא שעה אַחַת של קוֹרת־רוּחַ בּימים האֵלה מכּל תּענוּגוֹת העוֹלָם הזה. לא היה לאִמי עוֹנג גָדוֹל מזה, שהיִיתי מקדש לָה על הכּוֹס בּשבּתוֹת וימים טוֹבים, עוֹרךְ לָה אֶת הסדר בּערבי פּסחים וּמַדליק לָה אֶת הנרוֹת בּלילוֹת חנוּכּה. ואִם קידוּש זה לא נאמַר על היין, אֶלָא על החַלוֹת, ואִם סדר זה לא נערךְ על מַאכלי בּשׂר ודגים, אֶלָא על מַצה בּלבד, ואִם מנוֹרת־החנוּכּה לא היתה של כּסף, אֶלָא עשׂוּיה גזרי תּפוּחי־אדמה, – אֵין בּכךְ כּלוּם. האמינוּ לי: לא היין עיקר, ולא הבּשׂר והדגים, ולא מנוֹרת־הכּסף, אֶלָא הקידוּש עצמוֹ, עריכת הסדר כּהלכתוֹ, בּרכּת הנרוֹת בּשעתה. ואָמנם מי שלא ראה אֶת פּני אִמא בּשעה שהדלקתּי נרוֹת של חנוּכּה וּבירכתּי עליהם אֶת הבּרכה, לא ראה מימיו פּנים מאִירוֹת ומַבהיקוֹת מרוֹב נַחַת ואוֹשר. גוֹחן אני אֶל גזרי תּפוּחי־האדמה, המשמשים לי בּמקוֹם מנוֹרה, וּמברךְ עליהם בּקוֹל וּבניגוּן. אני קוֹרא אֶת הבּרכה, ואִמא חוֹזרת אַחרי בּלחש וּמַטעימה אֶת המלים כּמוֹני, בּאוֹתו הניגוּן וּבאוֹתה הכּוונה. אני קוֹרא אֶת הפּסוּקים, הבּאִים אַחרי הבּרכה, ואִמא מַבּיטה אֵלי וּשׂפתיה נעוֹת. יוֹדע אני אֶת מַחשבוֹת־לבּה עכשיו. מהרהרת היא בּי: “כּוּלוֹ דוֹמה לזיו־אִקוֹנין שלוֹ, כּוּלוֹ בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ, יִבּדל ממנוּ לחַיִים”… ואני עוֹמד לפניה כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה, ואני מַרגיש בּלבּי, כּי חוֹטא וּפוֹשע אני, כּי ראוּי אני שיִקרעוּני כּדג, שיִגזרוּ אֶת בּשׂרי לגזרים, כּתפּוּחי־האדמה הלָלוּ. אוֹי לי, כּי רימיתי אֶת אִמי וגָנַבתי אֶת לבּה וחָטאתּי לפניה עד העוֹלָם!

הפּתילוֹת שבּתוֹךְ תּפוּחי־האדמה מהבהבוֹת ועוֹשׂוֹת פּחַם, עד שהן דוֹעכוֹת וכבוֹת מאליהן. ואִמא פּוֹנה אֵלי ואוֹמרת: – לךְ, בּני, טוֹל ידיךָ, ונאֹכל תּפוּחי־אדמה צלוּיִים על שוּמן של אַוָז. צינצנת שוּמן קניתי היוֹם לכבוֹד חנוּכּה, שוּמן חַם וָטוֹב, מחַיֶה נפשוֹת!

בּחפץ־לב אני הוֹלךְ ונוֹטל אֶת ידי, ואָנוּ יוֹשבים שנינוּ אֶל השוּלחָן.

– מנהג הוּא אֵצל שאָר הבּריוֹת ללבּב לביבוֹת בּאַחרוֹן של חנוּכּה, – אוֹמרת אִמא מתּוֹךְ אנחה, ועל לבּי עוֹלה זכרוֹן הלביבוֹת בּבית בּני, ואני נזכּר גם בּסביבוֹן, סביבוֹן זה של בּני, שהיה בּעוֹכרי והביא כּלָיה על כּל ממוֹני, וּבשרי נַעשׂה חידוּדים־חידוּדים מגוֹדל החרטה. ויוֹתר שאני כּוֹאב על כּספּי יִכאַב לבּי על סידוּרי הקטן, שהפסַדתּי בּעווֹנוֹתי הרבּים. אבל מַה יוֹעילוּ לי עתּה הירהוּרי חרטה? אֶת שנַעשׂה אֵין להשיב!…

גם בּלילה לא ינוּחַ לבּי. שוֹמע אני אֶת אִמא נאנַחת וּמפרקת אֶצבּעוֹתיה. שוֹמע אני אֶת חריקת מיטתה, ונדמה לי, כּי גם מיטה זוֹ אֵינה חוֹרקת, אֶלָא נאנַחת מעוֹצר רעה ויגוֹן. וּבחוּץ הרוּחַ מנַשבת, הוֹמה וּמתדפּקת על החַלוֹן, משׂתּעֶרת וּמזעזעת אֶת הגָג, בּוֹכה ומיללת בּארוּבּה וּמסַיימת יִללָתה בּשריקה ארוּכּה וּממוּשכה:

ויוּ־אוּ־אוּ־אוּ!… וּצרצר אִוָה אֶת כּוֹתל בּיתנוּ למוֹשב לוֹ זה ימים רבּים, והריהוּ מצרצר אֶת שירתוֹ השוֹממה בּקרן־זוית אפלה, בּין הדלת והמזוּזה: ציר־צוּר! ציר־צוּר! ואִמא אֵינה פּוֹסקת להתאַנח וּלפרק אֶצבּעוֹתיה, כל אנחה ואנחה, היוֹצאת מלבּה, שוֹברת גוּפי. ואֵין אני יוֹדע מנוּחָה בּנַפשי, ויִסוּרי גדוֹלים מאוֹד. דוֹמה, עוֹד מעט ואָקוּם ממשכּבי, ואֶקפּוֹץ על הקרקע, ואֶקרב אֶל אִמא, ואֶפּוֹל לרגליה, ואֶשק אֶת ידיה, ואֶתוַדה לפניה על חטאַי הגדוֹלים. ואַף־על־פּי־כן אֵיני עוֹשׂה כּן. מתכּסה אני בּשׂמיכתי הקרוּעה יפה־יפה, כּדי שלא אֶשמַע עוֹד אֶת אַנחוֹת אִמא וּגניחוֹתיה. ועֵינַי נעצמוֹת מאליהן, וּבאָזנַי עדיִין הוֹמה הרוּחַ וּמיללת בּשריקה:

ויוּ־אוּ־אוּ־אוּ!… והצרצר עדיִין מצרצר: ציר־צוּר! ציר־צוּר! וּמן דבר עוֹלה לנגדי מן האָרץ, עוֹלה וּמסתּוֹבב בּאַויר בּמהירוּת משוּנה, כּסביבוֹן המסתּוֹבב, ודבר זה פּני אָדם לוֹ, פּני אָדם הידוּע לי מתּמוֹל־שילשוֹם. אֶראֶה בּנחָמה, אִם לא רבּי הוּא זה, הוּא וכיפּתוֹ המחוּדדת על ראשוֹ. עוֹמד רבּי לפנַי על רגל אַחַת וחוּמש בּידוֹ, עג עוּגה וחוֹזר בּה, סוֹבב אֵילךְ ואֵילךְ כּסביבוֹן, והכּיפּה המחוּדדת, החבוּשה לראשוֹ, אַף היא סוֹבבת עמוֹ, וּפאוֹתיו אַף הן סוֹבבוֹת בּאַויר וטוֹפחוֹת לוֹ על פּניו. לא, לא רבּי הוּא זה, אֶלָא סביבוֹן, סביבוֹן מַמש, סביבוֹן משוּנה, חַי וּמתנוֹעע, בעל כּיפּה מחוּדדת וּפאוֹת מסוּלסלוֹת. לאַט־לאַט חָדל הסביבוֹן המשוּנה להסתּוֹבב, עד שנעלם כּוּלוֹ, ובמקוֹמוֹ בּא פּרעה מלךְ מצרים, הוּא פּרעה, אשר לָמַדנוּ השבוּע עליו בּפרשת “מקץ”. עוֹמד הוּא לפנַי ערוֹם כּוּלוֹ, זה־עתּה יצא מן היאוֹר, והוּא אוֹחז בידוֹ אֶת סידוּרי, אֶת הכּל־בּוֹ הקטן אשר לי, ואני תּוֹהה עליו וּמשתּוֹמם: רשע זה, שרחץ אֶת בּשׂרוֹ בּדם ילדי היהוּדים, מַה לוֹ וּלסידוּרי הקטן?… והנה רוֹאֶה אני שבע פּרוֹת עוֹלוֹת מן היאוֹר, רעוֹת המַראֶה ודקוֹת הבּשׂר, וקרניִם לָהן גדוֹלוֹת ואָזנַיִם ארוּכּוֹת, והן הוֹלכוֹת וּקרבוֹת אֵלי,

בּאוֹת זוֹ אַחַר זוֹ, פּוֹערוֹת פּה לבלעֵני חַיִים. והנה יצא חברי בּני לקראתן, תּוֹפס לָהן בּאָזניהן הארוּכּוֹת וּמוֹשךְ אוֹתן בּכל כּוֹחַ, מוֹשךְ וקוֹרא בּניגוּן הטעמים: “פּ־ז־־־ר!!! של־ש־־־לת!!!”… וּפלוֹני עוֹמד מאַחרי, בּוֹכה וּמילל בּחשאי, גוֹחן פּתאוֹם על אָזני, ואני שוֹמע קוֹל־מלחשים, וּדמוּת־אָדם אֵינני רוֹאה, זוּלתי קוֹל:

– אמוֹר לי, בּני היקר, שאהבה נַפשי, אֵימתי חָל יוֹם־פּטירתי?

ואני מבין מיד, כּי הקוֹל קוֹל אָבי הוּא, אשר אִמא מסַפּרת לי כּל הימים על צדקתוֹ וּמַעשׂיו הטוֹבים. ואני רוֹצה לאמוֹר לוֹ, אֵימתי חָל יוֹם־פּטירתוֹ, אֶלָא ששכחתּי פּתאוֹם. מתענה אני וּמתגלגל בּיִסוּרים, מחַכּךְ מצחי וּמתאַמץ לזכּוֹר, ואֵיני יכוֹל! הנשמע כּדבר הזה? שכחתּי אֶת יוֹם־פּטירתוֹ של אָבי! הוֹי, יִשׂראֵל, עם קדוֹשים, רחמנים בּני רחמנים! רחמוּני־נא ואִמרוּ לי, אִם ידעתּם, אִם שמַעתּם, אֵימתי חָל יוֹם־פּטירתוֹ של אָבי? לָמה תּחרישוּ כּוּלכם? הוֹי, רחמוּ־נא על נַער יתוֹם, רחמוּ על בּן אִשה אַלמנה, הוֹשיעוּ־נא, הוֹשיעוּ־נא!…

– בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! לָמה תּצעק? לָמה תּבכּה, בּני? מַה־זה היה לָךְ?

כּךְ אוֹמרת לי אִמא. עוֹמדת היא לפני, אוֹחזת בּראשי, ואני מַרגיש, שכּוּלָה רוֹעֶדת. העששית הקטנה, הדוֹלקת בּבּית, חציה מאִירה וחציה עשנה. ואני רוֹאֶה אֶת צל אִמא המשוּנה מרקד על הקיר, וּשני קצוֹת מטפחתּה כּשתּי קרנַיִם זקוּפוֹת, ועֵינה איוּמוֹת וּמַבריקוֹת בּחשכה.

– הוֹי, אִמא! אֵימתי חָל יוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא? אִמרי לי, אִמא, אִמרי! אֵימתי חָל יוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא?

– בּשם אלוֹהי יִשׂראֵל! מַה זה תּדבּר בּני? הלא יוֹם־פּטירתוֹ של אַבּא, עליו השלוֹם, כּבר חָל לפני חוֹדש ימים! חלוֹם חָלַמתּ? עמוֹד וירק שלוֹש פּעמים: טפוּ! טפוּ! טפוּ!… ועתּה שכב וישן, בּני וּבר־בּטני, יתוֹמי עלוּבי, מַחמַל־נַפשי…


 

ט    🔗

נַער היִיתי וגם זקנתּי, אַךְ אֶת מַעשׂה הסביבוֹן ההוּא לא אֶשכּח עד עוֹלָם, כּל עוֹד רוּחי בּי. וּמדי דבּרי בּסביבוֹן, זכוֹר אֶזכּוֹר גם אֶת סידוּרי הקטן, אֶת הכּל־בּוֹ הנחמד, שהיה לי שעשוּעים בּימי עניִי הקוֹדרים. ואפילוּ בּני זה, בּן מאִיר חַייט־הצבא, שעל ידיו קיפּחתּי אֶת מַעשׂי ושיקרתּי לאִמי העלוּבה וחָטאתי לָה חַטאת כּבדה מנשׂוֹא, – גם הוּא זכוּר לטוֹב!


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!