רקע
שלום עליכם
חברבר החצרוני

נכתּב עברית בידי המחבר ונערךְ בּהסכּמתוֹ על־ידי המתרגם לפי השוָאה אל הנוּסחה האִידית.

 

א    🔗

כּלב היה בּאָרץ וּשמוֹ חברבּר החצרוֹני. ולָמה נקרא שמוֹ חברבּר? משוּם שהיה מנוּמר וּבעל־גוָנים, עקוֹד, נקוֹד וּברוֹד. והיה הכּלב הזה כּלב נדכּא וּשפל־רוּחַ, ולא היה דרכּוֹ להזיק, כּאוֹתם הכּלָבים, האוֹהבים להתנַפּל על גוֹי ועל אָדם יחד. די היה לוֹ לחברבּר, שלא היתה בּוֹ יד אחרים. אַדרבּה, משום שפלוּתוֹ היתירה היה הכּלב הזה נגוּע וּמוּכּה כּל היוֹם להכּוֹתוֹ, לדחוֹתוֹ, לידוֹת אֶבן בּו אוֹ לשפּוֹךְ עליו עביט של שוֹפכין, – היה נחשב בּעֵיני הבּריֹות כּמעט למצוָה גדוֹלָה.

וחברבּר, כּשהיה מקבּל יִסוּרים, מעֵין אֵלוּ שנקראִים מַהלוּמה, נגיפה, דחיפה אוֹ בּעיטה, לא נראתה בּוֹ אוֹתה מידה של כּלב חָצוּף, לעמוֹד ולנבּוֹחַ כּנגד מַכּהוּ, לחרוֹץ לָשוֹן וּלהראוֹת שיניו חָלילה. אַדרבּה, חברבּר היה משׁיח לעפר גווֹ, נרתּע לאחוֹריו ומילל: וַי, וַי! והיה מַשפּיל אֶת זנבוֹ לאָרץ, פּוֹרשׁ והוֹלךְ לקרן־זוית לפשפּש בּמַעשׂיו ולָצוּד זבוּבים.


 

ב    🔗

מי היה חברבּר ואֵי־מזה בּא? נחלקוּ בּוֹ הדעוֹת: יֵש אוֹמרים, שנשאַר לפליטה מן האדוֹנים בּעלי־החָצר הקדמוֹנים. ויֵש אוֹמרים, שנידח ונתעה מאַחרי אדוֹניו ונגרר אַחרי אנשים זרים.

מַעשׂים בּכל יוֹם הם. כּשאַתּה יוֹצא לטייל בּרחוֹבה של עיר, אַתּה רוֹאֶה לפעמים כּלב תּועֶה נגרר אַחריךָ, הוֹלךְ בּעקבוֹתיךָ ושוֹמר צעדיךָ. רוֹצה אַתָּה לגָרשוֹ מפּניךָ ואַתּה גוֹעֵר בּוֹ בנזיפה: כּלךְ לָךְ! והוּא אֵינוֹ שוֹמע לָךְ. מרים אַתָּה אֶת ידךָ להניסוֹ, והוּא אֵינוֹ זז ממקוֹמוֹ. עוֹמד אַתּה וּמתבּוֹנן בּוֹ, וגם הוּא עוֹמד וּמתבּוֹנן בּךָ – מידה כּנגד מידה. יוֹרק אַתּה לצדוֹ וּפוֹנה לָלכת – והכּלב אַחריךָ. ואִם תֹּאמַר להכּוֹתוֹ, הרי הוּא משתּטח לפניךָ, מַתחיל רוֹעֵד ומציץ אליךָ, כּמדבּר בלשוֹן בּני־אָדם: "להכּוֹתני אַתּה אוֹמר? הלא אני שלךָ ועצמוֹתי שלךָ – בּידךָ אָני!…

ממין הכּלָבים האֵלה היה חברבּר.


 

ג    🔗

חברבּר לא היה רעבתן כּשאָר הכּלָבים. בּלא הרמנה וּרשוּת מפוֹרשת מפּי המבשלת לא היה נהנה כּלוּם. ידוֹע ידע חברבּר, שכּל מַה שנמצא תּחת השוּלחָן שייךְ לוֹ, והשאָר אָסוּר לוֹ בּהנאה.

אמת, אָמרוּ עליו על חברבּר החצרוֹני, כּי בּימי נעוּריו היה מן המַזיקים. פּעם אַחַת היה מַעשׂה בּרב אֵליהוּ שוֹחט, שבּא לשחוֹט אֶת הּכּפרוֹת בּעֶרב יוֹם־הכּיפּוּרים, וחברבּר היה רוֹבץ אוֹתה שעה בּקרן־זוית, מסתּכּל בּעבוֹדת השוֹחט ואֵינוֹ מבין, העוֹפוֹת הלָלוּ לָמה הוּבאו לכאן, וּמה ענינוֹ של השוֹחט אֶצלם? עמד השוֹחט ושחט אֶת הכּפּרוֹת, ולא בּחפּזוֹן, אֶלָא בּנחת. כּיצד? קפל בּתּי־ידיו והפשילָם למַעלה, השחיז וּבדק אֶת הסַכּין, נטל את העוֹפוֹת אֶחָד־אֶחָד והכניס אוֹתם לבין בּרכּיו, מתח אֶת צוָארם וּמרט שלוֹש נוֹצוֹת, התּיז אֶת הושט בּבת אַחַת ושפךְ אֶת הדם, שפךְ אֶת הדם וכיסה בּאֵפר – הכּל כּדת וּכדין. והיה שם עוֹף אֶחָד, שלא היה כּפוּת וּמקוּשר כּראוּי. נשׂא זה אֶת כּנפיו והתחיל מתעוֹפף. ראה חברבּר, שבּני־אָדם כּשרים מַכריעים לטבח נפשוֹת נקיוֹת. מה עשׂה? קם על רגליו וּבא אֶל העוֹף השחוּט וצוַח: “הב־הב, שוֹטה! לאָן אַתּה רץ? כּלום אֵין אַתּה יוֹדע, כּי נחתּךְ גרוֹנךָ? עוֹד רגע ואַתּה מת ועוֹבר וּבטל מן העוֹלָם, הב־הב־הב!” ורב אֵליהוּ שוֹחט מתעסק בּקדשים ואֵינוֹ רוֹאֶה ואֵינוֹ יוֹדע אֶת חברבּר, וכיוָן שראהוּ אֵצל העוֹף השחוּט, נתחַלחַל ונרעש. השליךְ אֶת סַכּינוֹ מידוֹ והרים קוֹל־זוָעוֹת: “הוֹי, יהוּדים! הוֹשיעוּ! הצילוּ!”…

בשביל מַעשׂה זה נענַש חברבּר. נמצאוּ לוֹ אנשים טוֹבים, שלא נתקררה דעתּם עד שפּרעו ממנוּ והמטירוּ עליו מַקלוֹת וּמַהלוּמוֹת, נגיפוֹת ובעיטוֹת לָרוֹב.


 

ד    🔗

ושוּב היה מַעשׂה בּכף רגל אַוָז. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה:

פּעם אַחַת אֵירע לחברבּר, ששמט מדף־המליחה, כּנראֶה, על־פּי טעוּת, כּף רגל אַוָז. ראתה בּריינה המבשלת, אִשה שחַרחוֹרת, שצמחה לה חתימת־שׂפם בשׂפתה, והרימה קוֹל וקראה: “אַייזיק! אַייזיק!” בּא אַייזיק ותפס לוֹ לחברבּר בּה בּשעה, שהיה נחפּז לעבוֹר אֶת האַסקוּפּה עם כּף רגל האַוָז הגנוּבה. לָחַץ אוֹתוֹ אַייזיק בּדלת אל המזוּזה, ונשאַר חברבּר תּלוי ועוֹמד בּין הדלת והמזוּזה, חציוֹ מזה וחציוֹ מזה. כּיוָן שראוּהוּ בּכךְ, התחיל אַייזיק מַלקה אוֹתוֹ בּמַקל־חוֹבלים מעֵבר מזה, וּבריינה מַצליפה על גבּוֹ בּגזר־עֵץ מעֵבר מזה, מַצליפה ואֵינה פּוֹסקת מקרוֹא: “אַייזיק! אַייזיק!”

המאוֹרע הזה נשאַר לוֹ לחברבּר לזכרוֹן־עוֹלָם. כּשהיוּ קוֹראִים בּפניו: “אַייזיק! אַייזיק!”, מיד היה נרתּע לאחוֹריו, כּוֹבש פּניו בּקרקע ומשתּמט וּמתעלם מן העין.


 

ה    🔗

היתה בּאוֹתה שכוּנה בּתוּלָה אַחַת וּשמה פּאראסקה, היא פּאראסקה, שהיתה כּוֹבסת בּגדי־לָבן, מסַיידת אֶת הבּתּים בּסיד וחוֹלבת אֶת הפּרוֹת. והיתה פּאראסקה שׂוֹנאת אֶת חברבּר החצרוֹני תּכלית שׂנאה וּמציקה לוֹ עד מות. וחברבּר היה דווקא מתלבּט לרגליה וּמשׂרךְ אַחריה בּשעת עשׂיית מלאכתּה. וּלפיכךְ כּשהגיע זמַן כּביסת הלבנים, היתה פּאראסקה שוֹפכת עליו עביט של צוֹננים, וחברבּר היה מקבּל יִסוּרים בּהכנעה ועוֹמד להתנַעֵר זמַן רב מהמַיִם האֵלה. וּבשעת סיוּד הכּתלים היתה פּאראסקה טוֹפחת על פּניו בּחוֹמר וּבסיד, כּדי שיִהיֶה מוּכרח להתגָרד וּלנַקוֹת אֶת עצמוֹ שעה ארוּכּה. וּכשהיתה פּאראסקה חוֹלבת אֶת הפּרוֹת בּין הערבּיִם, היתה זוֹרקת בּוֹ גזר־עֵץ סתם, וּמתּוֹךְ כּךְ הרגיל חברבּר אֶת עצמוֹ לקפּץ ולדלג. כּיוָן שהיה רוֹאֶה גזר־עֵץ עף בּאַויר, מיד היה מזדרז וּמדלג עליו בּמהירוּת נפלאה.

פּעם אַחַת זרקה עליו פּאראסקה גזר־עֵץ וּפגעה בּאַחַת מרגליו הקדוּמוֹת. חָש חברבּר יִסוּרים גדוֹלים וצוַח: “וַי, וַי!”, עד שנתקבּצוּ וּבאוּ כּל אַנשי החָצר לקוֹלוֹ. ראה חברבּר אנשים רחמנים מתקבּצים וּבאִים, התחיל מתחַטא לפניהם וּמעוֹרר רחמים בּלבּם, מַראֶה לָהם אֶת רגלוֹ השבוּרה, כּמרמז ואוֹמר: “הבּיטוּ וּראוּ, אנשים טוֹבים, מה עשׂתה לי פּאראסקה הרעה הזאת!”… כּסבוּר היה חברבּר כּי מסתּמא יריבוּ האנשים אֶת ריבוֹ, ואֶת פּאראסקה המרשעת יקלעוּ בּתוֹךְ כּף־הקלע בּשביל מַעשׂה נוֹרא כּזה.

טעה חברבּר בּחשבּוֹנוֹ: האנשים הטוֹבים צחקו על משבּתּיו והריעוּ ושרקוּ אַחריו. בּאו הנערים הקוּנדסים והתגָרוּ בּוֹ, בּעבוּר הרעימוֹ. יצאה בּריינה המבשלת וזוּמליסטרוֹן של קדירה בּידה והעבירה אֶת זרוֹעה החשׂוּפה על־גבּי חוֹטמה מלמַטה למַעלה ואָמרה: “רגלוֹ של פּגע רע זה שברוּ? יִישר כּוֹחָם!”… בּאה פּאראסקה והוֹסיפה נוֹפךְ משלָה וּפייסה אוֹתוֹ בּכד של רוֹתחים, ששפכה עליו. צעק חברבּר צעקה גדוֹלה וּמרה והתחיל מקפּץ וּמדלק ונוֹשךְ אֶת זנבוֹ מגוֹדל הכּאֵב. כּיוָן שראוּ הנערים הקוּנדסים אֶת הכּלב הנכוה מתגוֹלל בּעפר וּמרקד על שלוֹש רגלים, רצוּ אַחריו בּמַקלוֹת וּבאבנים והריעוּ ושרקוּ ושילחוּהוּ בּכבוֹד גָדוֹל מתּוֹךְ העיר עד אַחר בּתּי־הריחַיִם.


ו    🔗

נכוה בּרוֹתחים וצוֹלע על רגל אַחַת, נמלט חברבּר על־מנת שלא לחזוֹר עוֹד אוּל העיר כּל ימיו. אָזל וּבא לכּפר הראשוֹן. פּגש אֶת כּלבי הכפר. התחילו הכּלָבים מריחים בוֹ מכּל צד ואָמרוּ לוֹ:

– בּרוּךְ בּוֹאךָ כּלב נכבּד! מאַיִן בּאת וּמַה כּתוֹבת־קעקע זוֹ שעל גבּךָ?

ענה ואָמַר לָהם חברבּר:

– אַל תּשאלוּני, אֶחָי. הסיפּוּר יֶארךְ יוֹתר מדאי והאוֹזן תּימָלא משמוֹע. ואַתּם לוּא הגד תּגידוּ לי, אִם יֶש פּה מקוֹם לָלוּן?

ענוּ הכּלָבים ואָמרוּ:

– יֵש וָיֵש! מַדוּע לא? הלא כּל האָרץ לפניךָ.

הוֹסיף חברבּר ושאל:

– וכיצד אַתּם נוֹהגים כּאן בּעניני אכילה, כּשהקיבה תּוֹבעת מזוֹנוֹת?

ענוּ הכּלָבים ואָמרוּ:

– האֵין שוֹפכין בּמקוֹם הזה? ומי ילקק אֶת העצמוֹת, שבּני־אָדם מַשליכים אוֹתן וסוֹברים כּי אֵין בּהן חפץ?

כיּשכּש חברבּר בּזנבוֹ, כּרוֹצה לחקוֹר ולשּמוֹע מפּיהם דברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלם, ושּאל:

– מַה טיבם של בּעלי־הבּתּים שלָכם?

ענוּ הכּלָבים בּערמה ואָמרו:

– בּעלי־הבּתּים שלָנוּ הם כּכל בּעלי־הבּתּים שבּעוֹלָם.

הוֹסיף חברבּר ושאל:

– וּפאראסקה?

שאלוּ כּלבי הכּפר כּוּלָם פּה אֶחָד:

– מי היא זוֹ ואֵי־זוֹ היא פּאראסקה? ענה חברבּר ואָמר:

– כּלוּם אֵין אַתֶּם יוֹדעים אֶת פּאראסקה? היא פּאראסקה, הכּוֹבסת בּגדי־לָבן וּמסַיידת אֶת הבּתּים בסיד וחוֹלבת אֶת הפּרוֹת.

עמדוּ כּלבי הכּפר, תּוֹהים וּמשתּוֹממים:

– בּאֵיזוֹ פּאראסקה מדבּר הכּלב השוֹטה הזה?

הריחוּ בּוֹ הכּלָבים עוֹד פּעם מכּל צדדיו, ונתפּרדו והלכוּ כּל אֶחָד לפינתוֹ ולאַשפּתוֹ


 

ז    🔗

בּיקש חברבּר לָנוּחַ מעט מעמל הדרךְ, ולא יכוֹל לישוֹן. ראשית, כּאַב עליו עוֹרֹו, שנכוָה בּרוֹתחים, אַף היה חָש בּאוֹתה הרגל השבוּרה, וגם היִתּוּשים הציקוּ לוֹ. ושנית היתה בּטנוֹ ריקה וּמעיו המוּ. התאַוָה חברבּר להשקיט רעבוֹנוֹ, ולא היה לוֹ מַה לאכוֹל, והוּכרח להמתּין עד בּוֹקר. וּשלישית לא הניחוּ לוֹ מַחשבוֹתיו לישוֹן. “כּמה מאוּשר חלקם של כּלָבים אֵלוּ! – הירהר חברבּר בּפני עצמוֹ. – אֵינם יוֹדעים לא אֶת פּאראסקה ולא אֶת אַייזיק. מימיהם לא טעמוּ טעם רוֹתחים וּמעוֹלָם לא ראוּ קוּנדסים זוֹרקים אבנים ושוֹרקים בּשׂפתים וּמריעים וּמַפחידים וּמַבהילים”…

מתּוֹךְ הרהוּרים אֵלוּ נפלה עליו לבסוֹף תּרדמה. בּשנתוֹ חָלם חברבּר חלוֹם, והנה עביט של שוֹפכין לפניו עביט מלא פּרוּסוֹת־לחם, נַקניקים, גידים, דייסה של גריסים, בּלוּלָה בּדוֹחַן וּפוֹלים, ועצמוֹת לָרוֹב: עצמוֹת של קרסוּלים, עצמוֹת של צלָעות, עצמוֹת ממוּחָיוֹת, עצמוֹת של דגים, ראשים של דגים, וראשים של דגים מלוּחים, דשנים ורעננים, שלא נתמַצוּ עדיִין. השעה משׂחקת לוֹ לחברבּר, והוּא עוֹמד ותוֹהה על מַאכלי־מלָכים אֵלוּ ואֵינוֹ יוֹדע, בּאֵיזה מהם יתחיל את סעוּדתוֹ?

– בּרוּכים היוֹשבים! – אוֹמרים לוֹ כּלבי הכּפר, עוֹמדים מרחוֹק ומסתּכּלים בּוֹ, כּשהוּא מכין אֶת עצמוֹ לסעוּדה.

– בּוּאוּ וסַעדוּ את לבּכם! – עוֹנה אוֹתם חברבּר, כּדי לָצאת ידי חוֹבתוֹ, חוֹבת דרךְ־אֶרץ.

– יֶערב לָךְ, יבוּשׂם לָךְ! – עוֹנים הכּלָבים בּידידוּת.

וּפתאוֹם מַגיעה לאָזניו בּת־קוֹל, שמַכרזת ואוֹמרת: "אַייזיק! אַייזיק! הקיץ חברבּר – והנה חלוֹם!…

בּבּוֹקר חזר חברבּר על כּל הפּתחים שמא יִמצא פּת־לחם, אוֹ בּשׂר, אוֹ עֶצם, להשקיט רעבוֹנוֹ, אבל בּכל מקוֹם שבּא השיבוּ את פּניו, ולא עוֹד, אלא שנענַש עוֹנש גָדוֹל, לפי שהכּלָבים, כּלבי הכּפר, עזי־נפש היוּ: מתּחילָה היוּ לוֹטשים לוֹ עֵין־זעם, חוֹרצים לָשוֹן כּנגדוֹ וּמַראִים לוֹ אֶת שיניהם, ואַחַר־כּךְ התנַפּלוּ עליו ונשכוּהוּ וקרעוּ אֶת עוֹרוֹ וכילוּ חמתם בּזנבוֹ ושילחוּהוּ בּחרפּה מן הכּפר.


 

ח    🔗

הלךְ חברבּר החצרוֹני וסבב ממקוֹם למקוֹם, עד שקצה נַפשוֹ בּלחם הקלוֹקל ובא לידי החלָטה, כּי האנשים רעים וחַטאים, והכּלָבים אֵינם טוֹבים מהם, ולָכן אֵין טוֹב לפניו כּי־אִם לָלכת אֶל היער ולָשבת שם עם חַית השׂדה.

כּשבּא חברבּר אֶל היער ושהה שם יוֹם ויוֹמַיִם וּשלוֹשה ימים, התחיל חָש, שנתכּווצה בּטנוֹ וּמעיו חמַרמרוּ מחוֹסר לחם ונַפשוֹ יוֹצאת מרעב וּמצמא. מה עשׂה? קפל זנבוֹ תּחתּיו, פּשט אֶת רגליו הקדוּמוֹת, הוֹציא לשוֹנוֹ ושׁכב תּחת אִילָן, שוֹכב וחוֹשב מַחשבוֹת של כּלב: “מאַיִן יבוֹא לחמי?”… וּמתּוֹךְ צער בּא לידי חַקרנוּת והתפּלספוּת: “מַדוּע אָרוּר הכּלב מכּל החַיה ומכּל הבּהמה, ומכּל העוֹף אשר בּשמַיִם, ומן הרמשׂ הרוֹמשׂ על־פּני האדמה? גם ציפּוֹר מצאה בּית וּדרוֹר קן לָה. הנה תּוֹלעת זוֹחלת, הנה שרץ ורמשׂ. לכוּלָם יֵש מקוֹם בעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, לכוּלָם יֵש מנוּחָה תּחת השמַיִם, ורק אני לבדי, אני הכּלב… הב־הב־הב!”…

– מי הוּא זה, הקוֹרא “הב־הב” פּה בּיער? מַה לךָ פּה ומי לךָ פּה? – שאל אוֹתוֹ זאֵב אֶחָד, שעבר אוֹתה שעה על־פּני חברבּר, וּלשוֹנוֹ משוּרבּבת מגוֹדל רעבוֹנוֹ.

חברבּר, שלא ראה פּני זאֵב מימיו סבוּר היה, כּלב הוּא זה. עמד וסיפּר לוֹ אֶת כּל המוֹצאוֹת אוֹתוֹ, שפךְ לפניו אֶת לבּו וסיֵים כּךְ:

– אֵת האמת אַגיד לךָ ולא אכחד תּחת לשוֹני: אִילוּ פּגשתּי פּה ארי, דוֹב אוֹ זאֵב, היִיתי שׂמח שׂמחה כּפוּלה וּמכוּפּלת!

– כּל כּך לָמה? – שאָלוֹ הזאֵב וּבעֵיניו ניצנצה בּת־צחוֹק מגוּנה.

– מַה נַפשךָ: אִם גזירה היא מן השמַיִם, שאָמוּת בּלא עתּי, מוּטב שאֶהיֶה טרף לשיני זאֵב, ואַל אֶגוַע בּרעב בּתוֹךְ אַחַי וּבני עמי הכּלָבים!

אָמַר לוֹ הזאֵב:

– אִם כּן, הנני עליךָ! ידוֹע תּדע, כּי זאֵב אני ונַפשי חָשקה לשסע אוֹתךָ כשסע אֶת הגדי ולעשׂוֹתךָ סעוּדה בּשבילי, כי רעֵב אני מאוֹד!

שמע חברבּר ונבהל מאוֹד, וּשׂער עוֹרוֹ הנכוה סמר מפּחד. בּכה והתחַנן לוֹ:

– מוֹרי ורבּי הזאֵב! אָדוֹן מאוֹד נַעלה! היֵש טעם בּעוֹר ממוֹרט ועצמוֹת יבשוֹת כּעצמוֹתי? חוּסה־נא, רחם־נא, הרף ממני, והקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא יִשלח לךָ בּרכה והצלָחָה ממקוֹם אחר!…

כּמעט יצאה נשמתוֹ בּדבּרוֹ. השפּיל זנבוֹ, כּפף קוֹמתוֹ, הרכּין ראשוֹ, זחל על גחוֹנוֹ ועיקם פּניו מתּוֹךְ עוָיוֹת משוּנוֹת כּל־כּךְ, עד שגָעלה בּוֹ נפש הזאֵב ואָמר:

– כּווץ אֶת זנבךָ הנאלָח, כּלב שבּכלָבים, ולךְ לעזאזל, ולא אוֹסיף עוֹד ראוֹת פּניךָ הנבזים!…


 

ט    🔗

בּרח חברבּר כּל עוֹד נשמתוֹ בּוֹ ונמלט, והיה מתירא להבּיט אַחריו. אַחַר־כּךְ התחיל חָש בּרגליו, ושכב לָנוּחַ קצת. כּשנתישבה עליו דעתּוֹ, אָמַר: "אָכן טוֹב גוֹרל הזאֵב מגוֹרל הכּלב! הכּל מתיראים ממנוּ. טוֹרף הוּא על ימין ועל שׂמֹאל ואֵין מידוֹ מַציל. לָמה אֵיפוֹא לא אֶתחַפּשׂ גם אני ואֶהיֶה לזאֵב? אִילמלא השׁיאַני השׂטן לגלוֹת לוֹ אֶת מוֹצאִי וּמוֹלדתּי, וַדאי שהיה מקבּל פּנַי כּאַחַד הזאֵבים אשר בּאָרץ.

מהיוֹם והלאה לא אֶהיֶה עוֹד כּלב, כּי־אִם זאֵב!"

כּךְ החליט חברבּר בּנַפשוֹ, וסימר שׂערוֹ כּזאֵב, מתח חוֹטמוֹ כּזאֵב, שלח זנבוֹ כּזאֵב ועמד בּמקוֹמוֹ והמתּין: אֶפשר יִזדמן לוֹ שוֹר אוֹ כּשׂב אוֹ עֵז, אוֹ לוּא גם כּלב מאֶחָיו הכּלָבים. נשׂא עֵיניו וראה אִיש זקן הוֹלךְ לקראתוֹ, מַקלוֹ בּידוֹ ותרמילוֹ על שכמוֹ. אָמַר חברבּר בּלבּוֹ: “טוֹב גם בּשׂר־אָדם על לב ריק ונפש שוֹקקה”… נתקרב אֶל ההֵלֶךְ ואָמַר לוֹ:

– שמַע־נא, ידידי, שמא יוֹדע אַתּה, מי אָני?

אָמַר לוֹ האִיש בּתמהוֹן:

– וכי מי אָתּה?

אָמַר לוֹ חברבּר בּקוֹל רם, ונקש כּנגדוֹ בּשיניו, כּזאֶב מַמש:

– הרי זאֵב לפניךָ!

אָמַר לוֹ האוֹרח:

– אִם כּן, מַה בּקשתךָ, אדוֹני הזאֵב?

אָמַר לוֹ חברבּר:

– בּקשתי?… שאֵלתי וּבקשתי: אֶפשר יֵש בּתרמילךָ פּת־לחם לאכוֹל?

אָמַר לוֹ האִיש:

– נַעַר היִיתי וגם זקנתּי ולא ראַיתי זאֵב מבקש לָחם! הבה אנַסה־נא ואֶראֶה, מי אָתּה!…

הרים האִיש אֶת מַקלוֹ להכּוֹתוֹ. ראה חברבּר אֶת המַקל ונזכּר, כּי כּלב הוּא. נשׂא אֶת רגליו וּברח ונמלט על נַפשוֹ.

 

י    🔗

הלךְ חברבּר בּפחי־נפש ושב אֶל העיר, אשר גירשוּ אוֹתוֹ משם. והיה מתירא לָבוֹא אֶל החָצר, שגָדל שם מיוֹם שעמד על דעתּוֹ, אַף־על־פּי שנכספה וכלתה נַפשוֹ דווקא למקוֹם זה, שהכּוּהוּ שם ושברוּ אֶת רגלוֹ וכווּ אֶת עוֹרוֹ והרבּוּ פּצעיו חינם.

הלךְ וּבא אֶל המקוֹלין אשר בּשוּק לראוֹת אֶת שלוֹם אֶחָיו. ואוֹתה שעה שעת שקיעת החַמה היתה, שעה שהכּלָבים השׂבעים מכינים אֶת עצמם לישוֹן. הכּיר חברבּר אֶת אֶחָיו, והם לא הכּירוּהוּ. שאלוּ ואָמרוּ לוֹ:

– בּרוּךְ בּוֹאךָ, כּלב נכבּד! מַה שמךָ וּמאַיִן בּאת?

אָמַר לָהם חברבּר:

– כּלוּם לא הכּרתּם אוֹתי? הלא אני חברבּר, חברבּר החצרוֹני, אחיכם ובן־עירכם!

ענוּ הכּלָבים ואָמרוּ:

– חברבּר? חברבּר?… השם הזה לא מוּזר לָנוּ…

קפץ כּלב אֶחָד קטן וּשמוֹ נַבחָן ואָמר:

– וּמה כּתוֹבת־קעקע זו שעל גבּךָ?

קם עוֹד כּלב אֶחָד על רגליו, ואדמדם שמוֹ, מפּני שהיה אַדמוֹני, ואָמַר בּהלצה:

– מסתּמא חָקקוּ סימן מוּבהק על גבּוֹ, שלא יחליפוּהו בּאַחר. אוֹ אֶפשר אֵין זה אֶלָא לשם נוֹי וקישוּט סתם?

פּתח עוֹד כּלב אֶחָד, וּשמוֹ זרזיר, והוּא רווק זקן, בּעל עין אַחַת ואוֹזן צרוּמה, ואָמר:

– על הסימנים אַתּם דנים? שאלו את פּי ואַגדכם! אֵין חָכם כּבעל־הנסיוֹן!

ענה עוֹד כּלב אֶחָד, חסַר־זנב וּבעל עוֹר שחוֹר, וּשחַרחוֹר שמוֹ, והוּא ראש־המדבּרים בּכל מקוֹם, ואָמר:

– כּלָבים פּזיזים, לָמה תּריבו כּוּלכם? הניחו לָאוֹרחַ, ויסַפּר הוּא לָנוּ!

נשתּטח חברבּר לפניהם על הקרקע והתחיל מסַפּר לָהם אֵת כּל הקוֹרוֹת אוֹתוֹ ואֵת כּל התּלָאוֹת אשר מצאוּהוּ בּנכר, מהחל ועד כּלה. עשׂוּ הכּלָבים אֶת אָזנם כּאפרכּסת, ורק אדמדם, החוֹמד לָצוֹן תּמיד, היה מַפסיקוֹ בּכל פּעם בּמלה של בּדיחוּת. גָער בּוֹ שחַרחוֹר חסַר־הזנב בּנזיפה:

– כּלב אָדוֹם! הלא תּשׂים מַחסוֹם לפיךָ! סַפּר־נא, חברבּר, סַפּר לָנוּ, כּי אוֹהבים אנחנוּ מאוֹד לשמוֹע חדשוֹת לאַחַר האכילה.

וחברבּר לא חָדל לסַפּר לָהם אֵת כּל תּוֹלדוֹת חַייו הדווּיִים והסחוּפים. וכךְ היה שוֹכב וּמסַפּר לָהם בּקוֹל עצב עד האַשמוּרה השניה בּלילה. ואוּלָם הכּלָבים לא שמעוּ לסיפּוריו. נַבחָן התלחש עם זרזיר בּדברים של מַה־בּכךְ. אדמדם הִתלוֹצץ להנאָתוֹ. שחַרחוֹר ישן והשמיע קוֹל נַחרה. ורק לפעמים היה מתעוֹרר משנתוֹ, מתעוֹרר ואוֹמר:

– סַפּר־נא, ידידי, סַפּר לָנוּ. אוֹהבים אנחנוּ מאוֹד לשמוּע סיפּוּרים לאַחַר האכילה!


 

יא    🔗

בּבּוֹקר השכּם נזדרז חברבּר והלךְ ועמד אֵצל האִצטבוֹת של הטבּחים, עוֹמד מנגד ומתבּוֹנן בּמשרתיהם הקצבים, שהיוּ קוֹצבים אֶת הבּשׂר. ראה שם חברבּר כּל טוּב: הרי צלע אַחַת מצלעוֹתיו של בּן־בּקר תּלוּיה מלמַעלָה ודמה שוֹתת עדיִין… הרי ירךְ מוּנחת, מנה יפה מאוֹד, חתיכה הראוּיה להתכּבּד… בּוּלמוֹס אוֹחז אֶת חברבּר, והוא מַבּיט, מכשכּש בּזנבוֹ ורירוֹ נוֹזל. הקצבים קוֹצבים אֶת הבּשׂר בּקרדוֹם וזוֹרקים לפני הכּלָבים מדי פּעם בּפעם חתיכת עוֹר אוֹ עֶצם, והכּלָבים קוֹפצים בּזריזוּת יתירה וחוֹטפים ואוֹכלים אֶת הזרוּק. וחברבּר עוֹמד וּמַשגיח אֶל הכּלָבים, מתבּוֹנן בּהם, כּשהם מתחַכּמים וקוֹפצים וּמכוונים קפיצתם סמוּךְ להעצמוֹת הנזרקוֹת ואֵינם מוַתּרים אפילוּ על פּירוּר קל שבּקלים. כּלב שקיבּל עֶצם בּחלקוֹ, מיד הוּא מסתּלק עמה לצדדים, כּוֹרע עליה וּמגָרמה לתיאָבוֹן, ובשעת מַעשׂה הוּא נפנה לאחוֹריו ומעיף עין בּשאָר הכּלָבים, כּמרמז לָהם ואוֹמר:

“הראִיתם עֶצם זוֹ? לי היא ואני אוֹכלה!”…

וּשאָר הכּלָבים עוֹמדים מרחוֹק, מַראִים פּנים כּאִילוּ אֵינם רוֹאִים כּלוּם, ובלבּם הם מהרהרים כּל אֶחָד בּפני עצמוֹ:

“הלוַאי תּעמוֹד עֶצם זוֹ בּגרוֹנוֹ, לא לבלוֹע ולא להקיא, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! כּל היוֹם כּוּלוֹ הרי זה לָהוּט אַחַר גרוֹנוֹ וּממַלא כּרסוֹ מַשמַנים, ואָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָא לעמוֹד ולראוֹת אוֹתוֹ בּאכילָתוֹ, הלוַאי תֹּאכלהוּ רימה!”…

ועוֹד כּלב אֶחָד נוֹשׂא בּשיניו חתיכת עוֹר, והוּא פּוֹנה כּה וָכה וּמבקש לוֹ מקוֹם־סתר לסעוּדתוֹ, שלא יִראוּהוּ אחרים בּכךְ. חוֹשש הוּא לעֵין־הרע.

וכלב שלישי עוֹמד ממוּל קצב זוֹעֵם וקנתּרן, המתרגז וצוֹעק, וּמקלל אֶת שאָר הקצבים. הכּלב מכשכּש בּזנבוֹ כּנגדוֹ, מתכּוון לפייסוֹ ולחנוֹף לוֹ בּדברים רכּים וּפוֹנה ואוֹמר אֶל חבריו הכּלָבים בּבת־צחוֹק מתוּקה מדבש:

– הרוֹאִים אַתּם קצב זה? דומה, שמַעלָתוֹ אָדם קשה הוּא ורגזן בּיוֹתר? לָכן תּדעוּ, כּי אֵין כּמוֹהוּ רךְ ונוֹחַ לכּלָבים!

אֶראֶה בנחָמה, אִם ראִיתי בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ נדיב וחַנוּן ורחוּם כּמוֹהוּ!… אִם אֵינכם מַאמינים לי, הנה לָכם האוֹת הראשוֹן: ראוּ־נא גם ראוּ, כּיצד עפוֹת אֵלי עֶצם אַחַת וחתיכת־בּשׂר הגוּנה… הוֹפּ!

והכּלב קוֹפץ ממקוֹמוֹ בּאַויר, נוֹקש בּשיניו, למַען יאמינוּ חבריו, כּי מנה יפה העלָה בּחלקוֹ.

– בּוֹא וּראֵה, כּמה מַעלוֹת טוֹבוֹת לאָחינוּ זה, –

נַענה כּלב אַחר מן הצד, – שגם חוֹנף הוּא, וגם שקרן, וגם מתהלל בּמַתּת־שוא, תּפּח רוּחוֹ!…

ועוֹד כּלב אֶחָד עוֹמד ליד הסַדן, שקוֹצבים עליו אֶת הבּשׂר, וּבשעה שהקצב נפנה לאחוֹריו לצרכי מלאכתּוֹ, הרי הוּא מזדרז וקוֹפץ על הסַדן וּמלקק אוֹתוֹ בּלשוֹנוֹ. מיד מתקבּצים סביבוֹ שאָר הכּלָבים וּמַתחילים לנבּוֹחַ כּוּלָם בּקוֹל רם: מַלשינים הם על חברם לפני הקצב ונשבּעים בּכל קוֹדש, כּי הכּלב הגנב הזה חָטף ובלע נתח בּשׂר, שנתעלם מן העין. כּה יִזכּוּ לראוֹת כּל טוּב עד העוֹלָם, אִם לא ראוּ זאת בּעֵיניהם! הלוַאי תּדבּק לשוֹנם אֶל חכּם, אִם משקרים הם! הלוַאי תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע אֶת כּוּלָם, אִם לא בּלע גרגרן זה חתיכה הגוּנה, מנה אַחַת אַפּים!…

– כּמה מנוּולת אוּמה זוֹ של כּלָבים! כּמה גדוֹלה החרפּה! – אוֹמר לנַפשוֹ כּלב אֶחָד זקן, העוֹמד מן הצד וּמַבּיט בּמַחזה, ואַף הוּא עצמוֹ מתאַוה בּלבּוֹ ללקק עֶצם בּלשוֹנוֹ.

ראה חברבּר כּל זאת ונמלךְ בּלבּוֹ ואָמר: “אִם כּן, לָמה זה אָנוֹכי? כּל הכּלָבים קוֹפצים וחוֹטפים ואוֹכלים – הבה אנַסה גם אני לעשׂוֹת כּמַעשׂיהם. מי יוֹדע? אוּלי יִראֶה אלוֹהים בּעניִי וישלח גם לי עֶצם אַחַת שמנה להחיוֹת אֶת נַפשי הרעֵבה”… ואוּלָם לא הספּיק חברבּר להניע רגל ולקפוֹץ ממקוֹמוֹ כּנגד הקצב, והנה הקיפוּהוּ כּל הכּלָבים והתנַפלוּ עליו בּחימה שפוּכה ושלחוּ אֶת שיניהם בּגרגרתּוֹ ונשכוּ אוֹתוֹ וּמרטוּ אֶת עוֹרוֹ עד שפָךְ־דם.

השפּיל חברבּר אֶת זנבוֹ ופרשׂ לקרן־זוית, נשׂא אֶת קוֹלוֹ וגָעה בּבּכי.

קרב אֵלָיו שחַרחוֹר ואָמַר לוֹ:

– על מה אַתּה בּוכה?

ענה חברבּר בּמרירוּת ואָמר:

– על זאת אני בּוֹכה, כי אָרוּר אני מכּל הכּלָבים אשר על־פני האדמה! האמינה לי, כּי הרעב יציקני עד מות, נַפשי תּצא ותכלה…

נאנַח שחַרחוֹר ואָמר:

– מַאמין אנִי לךָ, שכּל דבריךָ אמת, ואוּלָם ידי קצרה מהוֹשיעךָ.

הוֹסיף חברבּר ואָמר:

– אני אָמַרתּי בחָפזי, כּי פּה, בּין אַחַי הכּלָבים וַדאי לא יִגָרע גם חלקי ואֵיהנה גם אני כּמוֹהם. הלא כּלָבים אַחים אנחנוּ.

ענה שחַרחוֹר בּאנחה:

– בּודַאי וּבוַדאי! אבל בּמה אוּכל להוֹשיעךָ? עֵיניךָ הרוֹאוֹת, כּי לכל טבּח יֵש כּלב וּלכל כּלב יֵש טבּח. מנהג ישן הוא אֶצלנוּ מקדמוֹנים.

אָמַר לו חברבּר בּמַר־נַפשוֹ:

– כּלוּם ימוּת כּלב רעֵב בּין כּלָבים שׂבעים? והיוֹשר מַה תּהא עליו? ואַיֵה מקוֹם הרחמים?…

ענה שחַרחוֹר ואָמר:

– בּוַדאי וּבוַדאי! אבל הלא כּבר אָמַרתּי לךָ, כִי אֵין אני יכוֹל להוֹשיעךָ. אִם תּקבּל אֶת אַנחָתי בּמקוֹם מַתּנה, מוּטב.

אָמַר חברבּר ממצוּקת־לבּוֹ:

– אִם כּן, אֵלךְ גם אני אֶל הטבּחים, אוּלי אֶמצא חן בּעיניהם ואֶקנה אָדוֹן לעצמי, כּשאָר הכּלָבים.

– לךְ לשלוֹם ואלוֹהים יצליח דרכּךָ! ורק זאת אוֹמַר לָךְ: אַל טבּחי אַל תּלךְ, פּן אֶעשׂה אוֹתךָ לחסַר־זנב כּמוֹני היוֹם!…

כּךְ הזהירוֹ שחַרחֹור, והוּא מפהק מתּוֹךְ שׂביעה.


 

יב    🔗

פּנה חברבּר והלךְ אֶל הטבּחים, חָמַק ועבר בּין כּל הכּלָבים והתחיל מַראֶה פּנים שׂוֹחקוֹת להמשרתים הקצבים, רוֹקד לפניהם כּל מיני ריקוּדים וּמכשכּש בּזנבוֹ לעוּמתם. גָרם החטא ונתקל בּקצב אֶחָד בּעל כּתפים רחָבוֹת. זרק עליו הקצב אֶת קרדוּמוֹ, כנראֶה, מתּוֹךְ בּדיחוּת־הדעת בּלבד, ורק בּדרךְ נס ניצל חברבּר ממות. אוֹתה שעה עמדוּ לוֹ לחברבּר קפיצוֹתיו, שלָמד בּימי נעוּריו, שאִילמלא כּן, היה נבקע לשנַיִם.

ראה אדמדם מַעשׂה זה, אָמַר לחברבּר בּדרךְ הלָצה:

– אָכן מיטיב אַתּה, חביבי, לרקד וּלקפּץ אפילוּ מחברנוּ נַבחָן. נַבחָן! בּוֹא וּראֵה, כּיצד מרקדים לפני הקצבים!…

שמע נַבחָן הקטן וּמיהר וּבא אליהם, עמד וקפץ כּלפי חברבּר בּחוּצפּה יתירה. ולא יכוֹל עוֹד חברבּר להתאַפּק ולָשׂאת חרפּתוֹ. קפץ אַף הוּא ואָחַז בּכלב קטן זה והפּילוֹ על הקרקע ונשךְ לוֹ בּכרסוֹ, ושפךְ עליו חמַת־אַפּוֹ, וּברח ונמלט ויצא אֶל מחוּץ לָעיר.

היה חברבּר בּוֹדד בּשׂדה, נעזב וּמשוּלָח לנַפשוֹ. השתּטח בּאֶמצע הדרךְ, הניח ראשוֹ בּין רגליו ולא רצה עוֹד להבּיט למַעלָה וליהנוֹת מזיו העוֹלָם.

אַחרי־כן פּתח חברבּר החצרוֹני אֶת פּיהוּ וַיקלל אֶת יוֹמוֹ.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47919 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!