(מספוריו של שמש זקן)
א לאמריקה 🔗
… לפנים היו הולכים לאמריקה חיטים, סנדלרים, ובעיר לא היה נכּר שחסרים אנשים… בימינו נוסעים הכל, הכל נוסעים, והעיירה מתרוקנת, מתרוקנת…
התאמינו לי? כל פעם שאני שומע, כי מי שהוא נוסע לאמריקה, צער תוקף את לבי ואימה נופלת עלי… נדמה לי, כי הכל, הכל בורחים ואני אשאר כאן לבדי, לבדי…
אבל לבי דוי ביתר עוז על רבי מרדכי… זה שלש שנים שהוא נסע, ועד היום איני יכול להסיח דעתי ממנו…
כלום אתם יודעים? כלום אתם יודעים? אילו באו אלי לפני חמש שנים ואמרו לי, כי עתיד ר' מרדכי להתגלגל לאמריקה, הייתי חושב את הדובר למשוגע… כל כך משונה הדבר… כל כך קשה הדבר להאמין… ואף־על־פי־כן, הרי כך הוא…
מי היה ר' מרדכי? הוא היה מן היהודים שהיו ואינם… לא הניחו אחריהם כמותם. רצונכם לדעת, מי הם גדולי הדור שבימינו, בואו ביום השבת לבית־הכנסת והביטו אל כותל המזרח… מי עומד שם? בוּרים שנתעשרו, אחד מגולח, השני… בל אחטא בשפתי. הרי בימינו גם מנדיל הרצען איש חשוב הוא, בעל דעה הוא, מתערב בעסקי הקהל…
ר' מרדכי היה לפנים איש עשיר, היה נוסע ל“ירידים”, עושה מסחרים גדולים. אך בסוף ימיו ירד מנכסיו, ואולם מכבודו וגדולתו לא נגרע דבר…
עשיר עם הארץ למה הוא דומה? לשק של בד גס שמלאוהו זהב, נתרוקן השק, מה נשאר?… אבל יהודים כר' מרדכי עשירים הם כל ימיהם, משום שהתורה עמהם ואיש לא יטלה מהם…
ועל זה אני דן תמיד עם בני שיחיו: מדוע בני אדם רודפים אחרי העשירות? יהודי זקוק רק לפרנסה ולא לעשירות… איזהו עשיר אמתי? מי שיש בידו תורה הרבה.
ור' מרדכי היה מופלג בתורה… הרב הזקן, זכרונו לברכה, היה אומר: “אלמלא ר' מרדכי, הייתי חושב שבר־אורין אני”… התבינו?
ובעל הדרת־פנים היה. רם־הקומה, יפה־תואר, בעל זקן ארוך, תענוג היה להסתכל בפניו של יהודי כזה…
ואחד מן התענוגים הגדולים היה לשבת בבית־המדרש בשעה שר' מרדכי היה לומד בצותא עם רבי נחום הדיין, עליו השלום… הנה הם יושבים שניהם בשקט ולומדים בנעימות… רגע הם מפסיקים ומחרישים ומקמטים מצחיהם, ורגע הם מתחילים צועקים, קמים ממקומם, מניעים בידיהם, רוקעים ברגליהם, והקולות עולים עד לב השמים… העומד מן הצד היה חושב, כי אנשים נצים פה בשל עסק… לא, חביבי, אין בני הדור הזה יודעים כלל טעמה של תורה… נתמעטו הלבבות… על לבי עולים הימים שעברו, בעת אשר כתלי בית־המדרש שמעו את קול התורה יומם ולילה… בחורים היו יושבים “משמרות” על התורה… היו גונבים מארגזי נרות, שלא הספיקו לכל, ואני הייתי עושה עצמי כלא רואה וכלא יודע… מה בצע לי עתה, כשהנרות מונחים חבילות חבילות בארגזי… ולא רק בחורים, אלא הכל למדו תורה, זקן ונער. מי בבוקר, עטוף בטלית ותפילין, מי בצהרים, בשעה שאין קונים בחנות, ומי בערב, אחרי כלות העבודה. גם בלילה היו רבים שלמדו לאורו של נר שעוה. עתה בית־המדרש ריק ושומם, כאילו עשו בני ישראל קנוניא לעזוב את התורה…
ולא רק שהיה ר' מרדכי לומד תורה, אלא שהיה גם מלמדה לאחרים. שתים או שלש חברות היו לו: “משניות”, “עין יעקב”, “חיי אדם”… משהגיע חודש אלול, היה ר' מרדכי מסלק לצד את ה“חיי אדם” ודורש לפני תלמידיו בהלכות תשובה… פיו מפיק מרגליות… הדברים יוצאים מן הלב… התלמידים יושבים ועיניהם נשואות אל רבם ולבם לשמים…
ה“חברות” היו אצלו – אישון עיניו. שכר־למוד לא קבל, חלילה. פעם אחת, לאחר שירד מנכסיו, הציעו לפניו גבאי החברה לקבל שכר, אך הוא ענה: אין אני עני כל כך, עד כדי למכור את חלקי לעולם הבא…
ור' מרדכי זה נתגלגל לעת זקנה לאמריקה!
בנים יש לו שם, שהיו מטרידים אותו כל הימים: “אבא, בוא אלינו, לא תהי חסר כלום”. שוטים! הם סוברים, כי אם יש לו לאדם אכילה ושתיה – אין הוא חסר כלום. ותורה ומצוות?
כמובן, לא הטה ר' מרדכי אזנו לכל שדולי הבנים. מה לו שם? אך הבנים לא חדלו להעתיר עליו שיבוא, כי חייהם אינם חיים בלעדיו… אגב רמזו לו, כי חוב מוטל עליו לבוא ולחנך את נכדיו לתורה ויראת שמים (הוי! ידעו הבנים, במה לצוד את לב הזקן…).
וסוף דבר היה, כי נצחו הבנים, ר' מרדכי נפתה לדבריהם, עמד ונסע לאמריקה…
אני זוכר כיום את שעת נסיעתו. הדבר היה ביום קיץ. בבקר לאחר התפלה (ר' מרדכי צם ביום ההוא) הלך לבית־העלמין ונפרד שם מעל קרוביו ומיודעיו… מי יודע, מה היה לבו אותה שעה?…
בין הערבים, בין מנחה למעריב, קרא “משניות” בפעם האחרונה לפני ה“חברה”. ואחרי תפלת ערבית נפרד מתלמידיו, נשק לכל אחד ואחד, נתן לכל אחד ואחד ברכה הראויה לו, מעיני רבים זלגו דמעות… ככה יפרד אב מבניו.
ובלילה, בשעה שבבית־המדרש לא היה איש בלעדי, נכנס ר' מרדכי, נגש אל ארון הקֹדש, סלק מעט את הפרוכת, הרכין ראשו אל המקום שעמדו שם ספרי התורה, וכעבור רגע שמעתי קול בכי חנוק… רטט עובר בבשרי, כשאני נזכר היום באותו הלילה…
אחרי כן עבר על פני ארונות הספרים, נשק כל ספר וספר, ישב שׁעה קלה לפני השלחן, שלמד על ידו כמה שנים, קם ויצא בפסיעות קטנות מבית־המדרש.
ממחרת הלכו כל בני העיר ללוות את ר' מרדכי. אך הוא המעיט בדבור, אלא הסתכל, הסתכל בפני כל אחד…
כשחזרתי העירה, היה לבי מלא יגון כמו אחרי לויה… ואולי עוד יותר…
כי בשעה שיהודי כמו ר' מרדכי נפטר מן העולם יש לבכות רק על זה שאנו נשארנו יתומים… חלקו הוא בעולם הבא ודאי יהא טוב…
אך לאמריקה? אולי טוב באמריקה לכל אדם, אך לא ליהודים כר' מרדכי… לבי לבי לו!…
ב לארץ־ישראל 🔗
… אולי חטא הוא… יהודי פשוט אני ואסור לי לדבר… אבל אל יחשוב לי אלהים לעון, אין אני מחבב את הרב החדש שלנו… אומרים, שיש לו שלשה “חבורים” בכתב־יד, גם מספרים, שבקי הוא בחכמות חיצוניות… אפשר… לא, ודאי שאדם גדול הוא, ועמי הוא מתהלך בענוה, מדבר אלי בלשון “אתם”… ובכל זאת, למה אכחד, אין לבי נוטה אליו,
אפשר שזהו משום שלנגד עיני עומדים תמיד פניו המאירים של רבנו הזקן… כשאני נזכר בו, לבי הומה אליו… מי שלא ראה את הרב הזקן שלנו, לא ראה יהודי אמתי מימיו. אני חושב, שאלה היהודים מן הדור ההוא היו דומים לשבת, ובני הדור הזה בכל גדולתם הם חול, חול…
עיירתנו היתה מהוללה בלמדניה הגדולים, בסוחריה העשירים, שקנו להם שם בכל הסביבה, אך פארה והדרה היה הרב…
זכרונו חי עמוק בלבי, הוא היה טוב וחביב לכל אדם, משום שהיה חנון ורך לב, אך לי היה כאב ממש… נכנס ויוצא הייתי בביתו, אוהב היה לספר עמי, לשאול לחיי, לשלום בני ביתי… ידיד נאמן היה…
פעם אחת ישבתי אצלו והוא היה שקוע במחשבות, פתאום הרים ראשו ופנה אלי:
– פרץ, צריך לעלות לארץ־ישראל,
– רבי – עונה אני – יחד עם כל ישראל.
נאנח ואמר:
– כן, ודאי שכך היה טוב יותר, אך ימי המשיח עוד אינם, והלב עורג לארץ־ישראל, כמה עורג…
רצונו לעלות לארץ־ישראל היה חזק בלבו כל ימיו. דמעות נראו בעיניו, כשהיה מדבר על ירושלים… אך כיצד יכול היה לנסוע, אם פרנסתו היתה תמיד בדוחק… כל ימיו חי חיי צער… ורק לעת זקנתו נתמלא רצונו…
ישרים דרכי ה', ואין אנו רשאים להרהר אחדי מדותיו, כביכול, כי מה אנו ומה תבונתנו? אך יש שמחנו הקטן מתבקע מפני המחשבה האסורה: וכי כך צריך להיות?
כלפי מה אני אומר זאת? – כלפי הרבנית זכרה לברכה.
יודעים אנו כלנו, וכך כתוב בספרינו הקדושים, כי ארץ־ישראל היא ארץ הקדש. וכשחטאו בני ישראל לפני המקום, הקיאה הארץ אותם. היוצא לנו מזה, כי בשביל לדור שם צריכים לזכות הצדיקים, שיש בידם מעשים טובים… ומי ידמה להרבנית ז"ל ומי ישוה לה במעשיה? שלשים ושבע שנה היתה עם אישה הרב ונשאה וסבלה עמו הרבה מאד. היא היתה כמלאך אלהים. טובת לב, רחמניה, אם לכל עני ודל. אורח הגון שבא לעיר, אצל מי הוא סועד? – על שלחן הרב. חולה עני שיש בעיר וצריך רפואה, אל מי פונים? – אל הרבנית. כל צדקה, כל דבר טוב היה נחתך על פיה. והיא, צדקנית זו, לא זכתה לעלות לארץ־ישראל… ובמקומה באה – מי? אשה פשוטה, בעלת ממון רב…
הרבנית נפטרה בעירנו כשנתים לפני נסיעת הרב. אֵם העיר מתה. ומי יוכל לתאר את צרת נפש הרב? זקנה יתרה קפצה עליו לאחר פטירת אשתו ועצוב רוח היה תמיד.. ולאחר ששדכו לו אשה, אלמנתו של עשיר גדול, החליט מיד לעלות לארץ־ישראל…
כשנתפשטה השמועה בעיר, התעצבו הכל… רק עתה הבינו בעיר את ערך האוצר… ובאמת, היש בדורנו רב כזה, שיהא רצוי לכל אדם? הן בעירנו לא היה אדם שלא מצא ברבנו את אשר שאל. הלומדים היו מתפלאים על חריפותו ובקיאותו בש"ס ופוסקים; הסוחרים היו אומרים, כי אין כמוהו איש, שיבין בדיני ממונות, כאילו היה כל ימיו סוחר; וההמון היו “מלקקים אצבעותיהם” בשמעם דרשותיו.
ויראת שמים? ועסקו בתורה כל ימיו?
יש שהיית עובר בחצות הלילה, בשעה שכל בני העיר ישנים, לפני חלון בית הרב ולאזניך מגיע קולה של תורה, ולבך מתמלא אור וחום…
אך עיקר העיקרים הוא, שהיה בעל לב יהודי אמתי…
הוא היה אב לעיר, ידיד נאמן… מדבר עם כל אדם בנחת ובחמלה… מימי לא ראיתיו כועס…
היש להתפלא, אם כל בני העיר היו מחבבים אותו וקשה היה עליהם להפרד מרבם?
… אני זוכר את השבת האחרונה שלפני נסיעתו… בית־הכנסת היה מלא מפה לפה אנשים, שבאו לשמוע את הדרשה האחרונה. כל העינים היו נשואות אל הרב הזקן, שעמד על הבימה, ופניו היו יפים אז שבעתים, ממש השכינה היתה שורה עליו… הנה נשמע קולו הרועד… הדברים נכנסים אל הלב, מעוררים, מעודדים… חבל, חבל שזכרוני רופף, איני יכול עתה למסור את דבריו, אך זוכר אני, כי דבר בשבח השלום והתחנן אל השומעים, כי לא יתנו את השטן של מחלוקת לבוא אל העיר גם אחרי נסיעתו (לבו נבא לו!). “אנכי אתפלל בעדכם תמיד לפני הכותל המערבי” – כה היו דבריו…
רבים בכו לשמע דרשתו, אף כי יום שבת היה.
בשלישי בשבת יצא לדרך… את היום ההוא לא אשכח כל ימי חיי…
בא להפרד מאביו הבן היחיד עם אשתו ושני ילדיו, בן קטן ובת קטנה, בן־יחיד היה לו לרבנו, “עילוי”, שעתיד היה להיות גאון, אך הוא נטה מדרך הישר ונסע מישיבת וואלוזין לחוץ־לארץ ללמוד חכמת הרפואה… הרבה דמעות שפך הרב אחרי האסון הזה, הרבה לילות לא נתן שֵנה לעיניו! שאלו את פרץ השמש ויגדכם. הוא ראה, הוא יודע. אך מה להם לבנים ולדמעות הוריהם?…
ובן־יחיד זה, יצחק’ל שמו, בא לקחת ברכת הפרידה מאביו.
אמרו עליו, שרופא עשיר הוא. אשתו היתה לבושה בגדי משי. והבנים יפי־מראה, מקושטים כבני מלכים…
הרב הלך על פני החדר אנה ואנה, שקוע במחשבות… אחר כך לקח את נכדיו על ברכיו, שם ידיו על ראשם ושפתיו לחשו תפלה או ברכה, כיעקב אבינו,
אחר קם ממקומו, ננש אל כלתו, אחז בידה, עיניו מלאו דמעות וקולו הרועד נשמע:
– בתי, הבטיחיני, כי תחנכי את בניך כיהודים…
והיא ענתה: “הן, אבא”.
אחרי כן נפל על צוארי בנו ויבך, ומתוך דמעות נשמע קולו:
– יהודי תשאר, בני!
האמינו לי, כי כל העומדים בבית עיניהם זלגו דמעות, גם אשת הרופא מחתה במטפחתה את עיניה, ואין צריך לומר, כי הבן בכה. ואני? – אל תשאלו! עיני נחל דמעה…
היש לי לספר, כי כל בני העיר מקטן ועד גדול יצאו ללוותו?
לי השאיר לזכרון את “סדורו”, וכשאני מתפלל או קורא בתהילים עומדת לנגד עיני דמות־דיוקנו של הרב…
אחרי נסיעתו ראיתי את עצמי כיתום נעזב… בכיתי רב בכי… תשאלו: למה? הלא עלה הרב לארץ־ישראל? הרי אשרי מי שזכה לכך!…
אבל… קשה לי להסביר לפניכם… הנה השֵׂאתי לפני שנים אחדות את בתי הצעירה… יפת תואר היתה ומושלמת… נזדמן לה שדוך הגון, שכל העיר קנאה בי… חתני היה עשיר… בביתי ידעה בתי רק דלות כל ימיה… אם כן, הרי שבח והודיה להשם יתברך… ובכל זאת, כשנסעה בתי מביתי לאחר חתונתה עם אישה, לא אכלתי ולא ישנתי בלילות מרוב געגועים… אף בכיתי!… שוטה שבעולם, שאלתי את עצמי, על מה אתה בוכה? וכי טוב היה לך, אילו ישבה בתך בתוך הדלות עד שילבין ראשה?… אך כלום אני בוכה?… הלב בוכה… כך דרכו של אדם! –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.