עורי צפון ובואי תימן: מלמד שהרוחות עתידות להכניס קנאה זו עם זו. רוח הדרום אומרת אני מביא גלות תימן וגלות הגרה (ישמעאל בן הגר) וכל הדרום, ורוח צפון אומרת אני מביא גלות צפון!

והמקום — נותן שלום ביניהם והם נכנסות בפתח אחד לקיים מה שנאמר — אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי.

[מדרש רבה, במדבר י״ג]

תוצאות המיפקד של האוכלוסיה היהודית שנערך ע״י הסוכנות היהודית באוגוסט 1939

.

 

א. קיבוץ הגלויות או גלויות מקובצות    🔗

כאלפיים שנה עברו מיום שגלינו מארצנו ונתפזרנו בין האומות והמדינות בארבע כנפות תבל; עתה אנו חוזרים ומתקבצים לארצנו על מנת לחדש את קיומנו כאומה, כעם בקרב משפחת העמים והלאומים:

מה נפלא הדבר! אחים בני משפחה אחת חוזרים ונפגשים אחרי פרידה של שני אלפים שנים! וכה נעים להתוודע, להכיר איש את אחיו, לשמוע את קורותיו, להאזין לדופק לבו, לחמם מחדש את אהבת המשפחה ולהחיות את חושי האחווה.

וכשאנו מסתכלים אל עצמנו, הננו רואים עד מה אנו שונים אלו מאלו — בקלסתר פנינו, בתרבותנו, במנהגינו ובנימוסינו, בלבושנו ובלשוננו ובכל הליכות־חיינו ואפילו בטעם אוכלנו. לתערוכה דמינו. לבית־נכאת של טיפוסים ותרבויות ומנהגים שהבאנו עימנו מכל פינות גלותנו נמשלנו. כל אחד ואחד הביא בחובו את מטענו, את עצמיותו, את סגנונו ותרבותו ותפישתו; אלפיים שנות פרידה אינן דבר של מה בכך, והן הטביעו עלינו חותמות שונים.

חזיון זה אנו רגילים לקרוא בשם ״קיבוץ גלויות״ — צירוף מלים שהזכרתן בלבד עוררה רגשי גיל ודמעות אין קץ אצל אבותינו ואבות אבותינו, ואצלנו — זהו מנוף גאולתנו, וצבת ראשונה ועיקרית לבניין בית־תחייתנו מן המסד עד הטפחות; מצווה עלינו לא בלבד להתוודע איש לרעהו, אלא גם לעשות את חיינו כור־היתוך שלתוכו יוטל כל המטען הגלותי, כל רסיסי העצמיות הגלותית; ומתוך כור־ההיתוך הזה ניצוק עם אחד שלם וחזק כעשת־פלדה, שלשונו תהיה אחת, תרבותו אחת וארצו אחת.

ברם תנאי מוקדם לכך שיהא לבנו פתוח ורצוננו מתגבר להכיר, לכבד ולאהוב זה את זה; לקבל השפעה וללמוד זה מזה את כל הטוב והמועיל; חלילה לנו מלראות כל אחד את עצמו כעיקר, ומשנהו טפל; אוי לה לאומה המורכבת מאומות שונות שכל אחת מהן רואה עצמה כעיקר ויסוד; עלינו לקבץ את הגלויות ולא להיות קיבוץ של גלויות.

ראשון הנתבעים לקיים מצווה זו, מחנה העובדים — אותו ציבור הצועד ראשון בקיום מצוות התחייה, הנושא בעולן של כל המצוות: מצוות העליה וההתיישבות, מצוות העבודה וההגנה, ולכל לראש — מצוות יצירת חותם תרבות עברית ואחדות יהודית ופועלית — הנהו הנתבע הראשון לקיום מצוות קיבוץ הגלויות בארץ־ישראל, והוא גם העושה והמעשה!

 

ב. הגלות פיצלה — ארץ־ישראל מאחדת    🔗

גזע היהדות בגולה נתפצל זה כתשע מאות שנים לשני ענפים: ענף יהדות המזרח וענף יהדות המערב; הראשונים נקראו ספרדים, והאחרונים — אשכנזים. הרמב״ם — גאון המחשבה היהודית בימי הביניים — ור׳ אברהם בן־עזרא — מגדולי המשוררים והחכמים במאה השתים עשרה — התהדרו בייחוסם הספרדי;

ערש גידולו של הענף היהודי הספרדי היו ארצות האיסלאם (בכלל זה ארצות דרום־אירופה שהיו נתונות עד המאה החמש עשרה להשפעת האיסלאם ולשלטונו) ובייחוד ארצות האיסלאם הערביות, ואילו הענף היהודי האשכנזי צמח והתפתח בארצות הנוצריות, מתחילה — במערבה ובמרכזה ואחר כך גם במזרחה של אירופה; “אפשר לומר: הספרדים הם פרי התפתחות היהדות בגלות ישמעאל, והאשכנזים — בגלות אדום”¹.

במשך הדורות הלכה ונתחזקה גזעיותו של כל ענף עד כדי כך שיהודים ספרדים, אשר נדדו לכמה מארצות אירופה ויבשת אמריקה — יצרו לעצמם קהילות ספרדיות בתוך הקהילות היהודיות, כשם שהאשכנזים יצרו לעצמם קהילות אשכנזיות בכל מקום־ישוב יהודי שנדדו אליו.

ובין אלו ואלו הבדילו לא בלבד לשונות הארצות שמהן ואליהן גלו, אל גם שפת האידיש, שבה דיברו האשכנזים ולא דיברו הספרדים; וכן הבדלי נוסחאות־תפילה ומיבטא, ומנהגים והרגלים אין מספר העמיקו את ההתפצלות

כוח הקשר אל הגזע היהודי והתורה היהודית הגביל והקטין את היקף ההתפצלות, אבל לא מנע ולא ביטל אותה; לעומת זאת גילתה ארץ־ישראל ובעיקר ארץ ישראל המתחדשת, כוח עצום של ליכוד והריסת המחיצות, ומה שנתפצל במשך מאות שנים בגולה, הולך ומתאחד לעינינו בארץ.

נחשול העליה ותנופת הבניין וסערת התחייה בחמישים השנים האחרונות כבר הספיקו לטשטש הבדלים, ולהרוס מחיצות במידה עצומה; בייחוד גדול כוחה של הלשון העברית, היורשת את כל הלשונות והדיאלקטים ומנחילה לעם לא בלבד שפת דיבור אחת אלא גם מושגי חיים ומחשבה אחידים.

אבל לא הכל כבר טושטש ולא הכל כבר נהרס ועוד נצטרך לעשות הרבה ביודעין ובהתאמצות לשם טשטוש ההבדלים והריסת המחיצות; אפשר לומר כי מה שהיה בכוח שר התחייה העברית לעשות כבר עשה, ועכשיו מוטל עלינו לגמור את חלק המלאכה התלוי בנו, כיחידים וכציבור, בהרגשותינו ובמעשינו; ולמען נדע מה היא חובתנו ונעשינה — ראוי שנדע כמה וכמה דברים שעליהם נתעכב בפרקים הבאים.

 

ג. קהילות ישראל הנמנות עם הענף הספרדי    🔗

עם הענף היהודי הספרדי נמנו קהילות ישראל בספרד ובפורטוגל, האיספניולים, דוברי “אידיש ספרדית” הידועה בשם שפת “לאדינו”, ואחריהם גולי ספרד ופורטוגל שנדדו לפני ארבע מאות וחמישים שנה לתורכיה ולארצות דרום־אירופה, ומקצתם לארץ־ישראל, וכן יהודי אפריקה הצפונית: מארוקו (הספרדית והצרפתית), אלג׳יר, טוניס, טריפוליטניה ולוב; מהם דיברו בלשון האיספניולית ומהם דיברו בלשונות הארצות ההן: תורכית וערבית, ובימינו גם צרפתית, בולגרית, איטלקית ויוונית.

אחריהם קהילות ישראל הדוברות ערבית, פרסית ובוכרית ושפות הקרובים להן: בפרס, בוכרה, אפגאניסטן וכן יהודי קווקז, קרים וגרוזיה, המדברים, לבד מתורכית וכורדית, גם ארמית וטטרית ומקצתם רוסית.

מן הענף הספרדי הסתעפו קהילות ספרדיות בצרפת, באנגליה, בשווייץ, בבלגיה, בהולנד ובשוודיה; וכן בארצות אמריקה הלטינית: ארגנטינה, בראזיל, צ׳ילי, סן דומינגו, קובה ועוד עדות ספרדיות בארצות־הברית של אמריקה.

מעריכים את מספר הקהילות האלו לארצותיהן ביחד כשני מיליונים וחצי.

אבל חשוב במיוחד הענף הספרדי שבארץ־ישראל; כשבאו גולי ספרד לירושלים לפני ארבע מאות וחמישים שנה מצאו לפניהם קהילה יהודית מורכבת משלושה ענפים: ילידי הארץ אשר מעולם לא גלו ממנה: מוגרבים, (יוצאי מארוקו וצפון־אפריקה), אשר שמרו קשרים עם ארץ־ישראל ועלו אליה במשך כל הדורות; ואשכנזים; עד מהרה עלה מספרם וכוחם של גולי ספרד והם הלכו והטביעו את חותמם על ילידי הארץ ועל המוגרבים עד שעשאום כמעט לחלק בלתי־נפרד מהם.

במשך מאות השנים האחרונות נתקיימה בירושלים ואחר כך בטבריה ובצפת וגם ביפו קהילה ספרדית גדולה במספרה וחזקה בהשפעתה, והיא הטביעה חותמה על כל דברי ימי הישוב העברי הישן בארץ־ישראל; עוד לפני מאה שנה, מנה הישוב הספרדי בארץ חמשת אלפים נפש, לעומת אלף וחמש מאות נפש אשכנזים; ואף לפני 60 שנה היה מספר האשכנזים בארץ פחות בהרבה ממספר הספרדים; “ההכרעה לצד הישוב האשכנזי באה לרגל העליה הגדולה מרוסיה ומשאר ארצות אירופה, שהתחילה עם תנועת ׳חיבת ציון׳ ועליית ביל״ו”.

 

ד. זכותם ומעמדם של הספרדים ועדות המזרח בבניין הארץ    🔗

דעת לנבון נקל, כי הספרדים שישבו בארץ מאות רבות בשנים והשפיעו מאוד על קיומם ומעשיהם של היהודים בא״י — לא זו בלבד ששמרו את הקשר החי עם הארץ, אלא גם הניחו את היסוד לתחייה העברית הגדולה שבדורנו; “מהם בנו את צפת וטבריה, וחיזקו את הישובים הכפריים שבא״י ובלבנון: פקיעין ושפרעם וכפר יסיף — בא״י; ודאר אלקומיר, כפר נברך, חצביה וכו׳ — בלבנון”; נכסי ציבור מרובים, מוסדות חסד וחינוך לתורה ולמלאכה הקימו בירושלים והנהיגו את הישוב היהודי במובן הרוחני והמדיני.

אבל גם בתקופת “תנועת הישוב” החדש לא פיגרו וצעדו עם הצועדים — בעליה, בבניין, בהגנה ובהתיישבות; בין טובי הבנים־הבונים והמגינים וכן בין קרבנות הישוב לא נגרע חלקם כלל; וכאשר נחלץ הישוב העברי למלחמה בהיטלר צורר היהודים, אשר טחן את יהדות אירופה כעפר, לא נפקד מקומם של עולי ארצות המזרח והתימנים שהתנדבו באלפיהם לצבא ולחיל הנוטרים, ומהם כאלה שהגיעו לדרגות צבאיות גבוהות ביותר.

הספרדים מבולגריה בנו את הר־טוב, ואחריהם הקימו אחיהם בש האחרונות את בית חנן וכפר חטין, והשתתפו בהקמת הקיבוצים מסילות, מעברות ועוד; קבוצות ניכרות מהם נמצאות בקיבוצים ג׳ וד׳ של “השומר הצעיר”, ברמת השופט ובגינוסר; חברות־נוער בבן־שמן, בקיבוץ עין שמר, בבית יהושע ובבית שערים, וכן כמה משפחות בכפר ברוך ובשכונות הפועלים ע״ש בילינסון ליד פתח־תקוה. מספרם בארץ כששת אלפים נפש והם בערך 14% מכל יהודי, בולגריה.

הספרדים עולי יוון ייסדו את הכפר “צור משה” ומעט מהם הלכו לקיבוצים אחרים; קבוצות פועלים גדולות מהם נמצאות בתל־אביב ובחיפה, ובראשם “יורדי הים” הסלוניקאים, פועלי הנמלים בחיפה ובת״א, שעשו את התחלת כיבוש הים לפני העובד העברי; מספרם בארץ כשנים־עשר אלף נפש.

הכורדים השתתפו בהקמת המושבה סג׳רה, והקימו את כפר אלראי, ומקצתם הלכו לכפר ברוך; שכונת “אחווה” שבטבריה מאוכלסת ברובה כורדים, ועדות גדולות של פועלים מהם נמצאות בירושלים ובחיפה; עניין מיוחד יש בכורדים ליישוב הארץ שהם היו עובדי אדמה בארץ גלותם; מעריכים את מספרם בארץ בשבעת אלפים, רובם ככולם פועלים החיים מיגיע כפיהם.

הבוכרים מרוכזים רובם בירושלים, בשכונת רחובות (הידועה גם בשם שכונת הבוכרים) שנבנתה על־ידם; אבל יש מהם קבוצות גדולות בת״א, בפ״ת, בנתניה, בבנימינה ובעפולה; מספרם בכל הארץ כשלושת אלפים נפש.

הפרסים מרוכזים רובם ככולם בירושלים, ומיעוטם בת״א; הקווקזים — בת״א, בשכונת הקווקזים; מלבד זה נפוצים משפחות ובודדים רבים מכל יוצאי ארצות המזרח על פני מושבות וישובים שונים בארץ; בייחוד נקלטו מאות צעירים מסוריה ומחלב לארץ בשנים האחרונות כתוצאה מפעולת “החלוץ” שם —בקיבוצים ובמשקים שונים.

הספרדים העיקריים (או הס״ט — ספרדים טהורים) — מצויים יותר במסחר ובפקידות הממשלתית ובשאר אומנויות חפשיות; רבים מבתי־המסחר הגדולים בארץ הם של הספרדים, וביניהם משפחות בעלות עושר מופלג.

גם בתקופת הישוב החדש בולטים הספרדים בשדה הארגון וההנהגה של הישוב; הם נתנו ידם להקמת כנסת ישראל בא״י והרבנות המאוחדת, שבה מכהנים ספרדים ואשכנזים מחצה על מחצה; מבין 21 נבחרי העיריות המאוחדות — 8 ספרדים; מבין 15 נבחרי עיריית תל־אביב — 3 ספרדים; מהם שופטים, סגני מושלים, מורים ועורכי־דין רבים.

כיום כולל הישוב העברי בארץ כ־100 אלף יהודים ספרדים ויוצאי ארצות מזרח. לבד מהתימנים.

טעות תהיה בידינו אם נחשוב אותם לחטיבה אחת; הם אמנם כעין שכבה אחת, אבל היא רבת־גוונים וצורות; קודם כל הם מחולקים ליוצאי ארצות שונות; נוסף לזה הם מחולקים גם לפי מחוזות; וחלוקה זו אינה גיאוגרפית בלבד, אלא היא חוצה את העדות וכל עדה ועדה לחוד בתרבות, במנהגים, בשפות, בדיאלקט וגם בארגון, לכל יוצאי ארץ ולכל יוצאי מחוז יש ועדים ואגודות ופרנסים וסיעות משלהם.

 

ה. שבט יהודי תימן    🔗

ענף מיוחד במינו הוא שבט יהודי תימן; שפת דיבורו הגלותית היא אמנם ערבית, אבל במבנה פניו, בתרבותו, בניבו העברי, במלבושיו, בהרגליו ובמנהגיו, באופן השתתפותו בתחייה העברית ובכל מהותו — הוא שונה מן הספרדים ועדות המזרח כשם שהוא שונה מן האשכנזים; ניתן לומר שהוא עומד בתווך, בין האשכנזים מחד גיסא לבין הספרדים ועדות המזרח מאידך גיסא; בכמה וכמה גילויים מהווייתו דומה הוא לספרדים ולעדות המזרח, ובכמה וכמה גילויים הוא דומה לאשכנזים.

עליית יחידים מתימן לא״י היתה כמעט בכל הדורות; אבל עלייתם הקיבוצית, ההמונית, החלה באורח פלא בד בבד עם העליה הגדולה מרוסיה בשנות השמונים הנודעת בשם עליית ביל״ו.

שני קווים אופיינים מייחדים את התימנים: א) תרבותם היהודית המקורית, ב) היותם עם של עובדים; משעה שהגיעו לארץ נכנסו לכל ענפי העבודה כהמשך לחיי עמל ועבודה שחיו בתימן; לא היה להם שום צורך במאמץ המעבר לחיי העבודה, מאחר שהעבודה היתה בעיניהם דבר המובן מאליו; לצורך קיומו — חייב האדם לעבוד; כשעמדה שאלת העבודה העברית במשק העברי בפני התנועה הציונית — לפני 35 שנים — באו עולי תימן ופתרו אותה; לפיכך שלחה התנועה הציונית ותנועת העבודה את ש. יבנאלי בשנת תרס״ט — תר״ע לתימן, כדי לזרז את עליית היהודים משם, שיבואו לעבוד במשק העברי; יבנאלי היה השליח הראשון של ארץ־ישראל הציונית לגולה והוא היה השליח הציוני הראשון והאחרון אל גולת תימן.

עליית העובדים מתימן היתה בשעתה פתרון רצוי לשאלת העבודה העברית שהיתה אז שאלה גדולה וגורלית; ניתן לומר, כי בזכות־עקיפין של כוחות־העבודה מבין עולי תימן נשתחררו כוחות צעירים לשם התחלת ההתיישבות החלוצית הגדולה מכנרת ודגניה דרך עין חרוד ונהלל עד היום הזה. במשך הזמן הגיעו גם עולי תימן עצמם לידי התיישבות ויש להם כיום שלושה מושבים: טירת־שלום וכפר מרמורק בדרום ואלישיב בעמק חפר.

אבל עיקר ישיבתם נשאר בכל זאת ליד המושבות העבריות; הם מהווי את עיקר כוחות־העבודה הקבועים במושבה; הם הקימו שכונות פועלים גדולות עם משק־עזר הקרוב למידות של התיישבות: בפתח־תקוה — מחנה יהודה בראשל״צ — שיבת ציון ונווה־ציון, ברחובות — שעריים, בחדרה — נחליאל בנתניה — נווה־שלום, וכן עוד שכונות קטנות בזכרון יעקב, ביבנאל, בכפר יונה, בשכ׳ עזרה ובצרון, בנס־ציונה ובאבן־יהודה.

חטיבות גדולות מהם מרוכזות בערים ירושלים ותל־אביב, רובם ככולם עובדים, ומיעוט קטן מהם מתפרנסים ממסחר, מהוראה, מפקידות ומשירותים דתיים; הם מונים בארץ כ־25 אלף נפש.

 

ו. קווי־הבדל חיוניים    🔗

קו־הבדל יסודי, המסתעף לכמה קווים, מבדיל בין יוצאי ארצות המזרח והתימנים בכללם, לבין יוצאי ארצות המערב, האשכנזים — הוא ההתפתחות המקצועית והטכנית.

יוצאי ארצות המזרח עלו מארצות מפגרות ביכולתן המקצועית והטכנית, בשעה שהאשכנזים הביאו בידם יכולת גדולה, מדע טכני ומקצועי עצום; לפיכך מצויים יהודי המזרח אצל ענפי עבודה וקיום פשוטים ונחשלים, בשעה שהאשכנזים תופסים מקצועות חשובים; דבר זה יצר — נוסף לקו ההבדל העדתי — גם קו הבדל מעמדי כלכלי; אלו יכולים ומצליחים להרוויח יותר, ואלו אינם יכולים ואינם מצליחים; לפיכך נסתמנו בישוב העברי שתי רמות־חיים, אחת גבוהה של האשכנזים ואחת נמוכה של חלק גדול מיוצאי ארצות המזרח; נצרף לזה את ההבדל בהרגלי חיים, בלבוש ובאוכל ובשאר צרכי הגוף והרוח — והרי לנו שני מעמדות.

אין הנחה זו חלה על חלק מן הספרדים, ילידי הארץ ויוצאי ארצות הבלקן, שהם ברמת־חייהם וביכולתם המקצועית שווים או כמעט שווים ליוצאי ארצות אירופה, ועל כן ההבדל הכלכלי ביניהם אינו מחודד כל כך ואינו מזדקר כשם שהוא מחודד ומזדקר אצל יוצאי הארצות המוסלמיות, בכלל זה גם יוצאי בוכרה. קווקז, וטראנס־קווקז.

הבדל זה הוא מקור לטענת הקיפוח שיוצאי ארצות המזרח מרבים לטעון בה; זוהי מציאות מקפחת, מציאות חמורה.

לעומת זה מקננת בלבם של הספרדים ילידי הארץ הרגשת קיפוח ממין אחר; לפנים הם היו הרוב בארץ והטביעו חותמם, כאמור לעיל, על כל הישוב העברי; עכשיו הם מיעוט וחותם הרוב — עולי ארצות אירופה — הולך ונטבע גם עליהם; לפנים היו הם המנהיגים — עכשיו הם מונהגים. לפנים היו הם השכבה התרבותית והאינטלקטואלית שביהודי ארץ־ישראל ועכשיו באה עליית יהודי אירופה ועברה אותם בגובה.

לפיכך התאמצו ומתאמצים הם ללכד סביבם את כל יהודי ארצות המזרח והתימנים בכללם כדי לשמור על מעמדם הגבוה והנכבד בתוכם וכדי לקבוע לעצמם מעמד חזק בקרב הישוב כולו; אבל הם אינם מצליחים ביותר; ראשית, משום ריבוי ההבדלים והגוונים בין יוצאי ארצות המזרח לבין עצמם; שנית, משום שחלק חשוב מבין יוצאי ארצות המזרח אינו מגלה נטייה להיות מונהג ע״י הספרדים, ולא עוד אלא שעדות שלמות “התמרדו” והעמידו עצמן מחוץ למסגרת הספרדים; החלו בכך התימנים ואחריהם עוד כמה עדות אחרות; שלישית, מציאותו של הציבור היהודי האירופי, כוחו והשפעתו — מושכים יותר מכוחו והשפעתו של הכוח הספרדי; ובשעה שבקרב הציבור האירופי יש כוחות עולים, דינאמיים, נושאי חזון והגשמה, בשדה החיים החומריים והתרבותיים, הרי הציבור הספרדי דואג ונלחם בעיקר על שמירת הקיים מתוך סירוב עקשני להכיר במציאות המשתנה ולא לחינם הגדירו עסקנים ספרדיים בעלי שאר־רוח את הכוח הספרדי בארץ כ“דור יורד”.

עובדה היא שהכוח האירופי, האשכנזי, השפיע הרבה גם על הספרדים עצמם והטביע חותמו עליהם; “עד לפני המלחמה הקודמת שמרו הספרדים ביותר על צביונם המזרחי המיוחד, והיו מצויינים במלבושיהם ובנימוסיהם מיהודי אירופה; בתרבושיהם האדומים, שהיו תמיד חבושים לראשם, בכתנותיהם ובמנעליהם המזרחיים; בייחוד הצטיינו החכמים והרבנים בתלבושתם הרשמית. אולם לאחר המלחמה, רבים מן הדור הצעיר המירו את תלבושתם המזרחית בתלבושת אירופית רגילה. ובעברנו ברחובות ירושלים, חיפה ותל־אביב לא נוכל עוד להבחין בין ספרדי לבין עולה אירופי”.

מובן שגם בדרגתם הכלכלית וברמת־חייהם הם אינם שונים מיוצאי ארצות אירופה, ורבים מהם סוחרים ועשירים מופלגים.

היש אמת בטענת קיפוחם בהנהגת הישוב והמוסדות? אכן, סערת גידולה של העליה האירופית הביאה גם לידי התעלמות מן הכוח הספרדי, כשם שגרמה התעלמות מכל עדות המזרח — מדעת ושלא מדעת; עולי אירופה מכירים יותר את עצמם, מקרבים יותר את קרוביהם, מעלים יותר את אישיהם, ובן־הלווייה המזרחי הוזנח וכאילו נדחק לקרן־זווית.

אף על פי כן, קו ההבדל העדתי בין יוצאי ארצות המזרח לבין יוצאי ארצות אירופה — הולך ומיטשטש, ובמקומו מתבלט הקו הכלכלי; העדתיות אינה עוד אלא “תנא דמסייע” בלבד, אבל לא עיקר; לבוש חיצוני. אבל לא תוכן; כוחה של השפה העברית, כוחו של הישוב העברי המתחדש, עוצמת יכולתה של העליה האירופית, צמיחת הדור הצעיר המתחנך בבתי־הספר החדשים וכן תנועות הנוער — כל אלה יחד הורסים בסערה את המחיצות העדתיות; תחת זה הולכת ומתבלטת, הולכת ומזדקרת, המחיצה הכלכלית־המעמדית: ההבדל בין רמת־חיים אחת לבין רמת־חיים אחרת; אפשר כיום להבחין בתהליך הידחקותן של שכבות עניות מבין האשכנזים לתוך שכונות עדות המזרח והצטרפותן למעמדן.

 

ז. מה פרשה זו להסתדרות    🔗

במיפקד העובדים בשנת 1937 נפקדו למעלה מעשרים אלף עובדים מעולי ארצות המזרח, בכלל זה התימנים; אין ספק שהמיפקד ביניהם לא היה מלא ויש להוסיף עוד כמה אלפים; בינתיים נוספו עוד כמה אלפי עולים חדשים בשנים שעברו מאז המיפקד, מהם כשנים עשר אלף חברים בהסתדרות, כלומר, קרוב למחצית מכלל העובדים; ציבור זה מהווה בשביל ההסתדרות בעיה רצינית מאוד; ולא מבחינה ישובית ולאומית בלבד, אלא גם מבחינה ארגונית־ מעמדית. רוב העובדים האלה מסייע מדעת ושלא מדעת למעשי התחרות וקלקלה בשוק העבודה: הורדת שכר־העבודה, יצירת ארגוני עובדים נפרדים, נסיונות שבירה ומלחמה בציבור הפועלים המאורגן. לבד מזה הם מהווים בחלקם הגדול שכבה חברתית שרמתה הכלכלית ירודה באופן יחסי מן הרמה הכלכלית של ציבור הפועלים הבא מאירופה; בזה צפונה סכנת התהוות שני מעמדות בקרב מעמד הפועלים עצמו.

ההסתדרות היתה מתכחשת לעצמה ולייעודה אילו העלימה עין משכבה ישובית זו; וכשם שחומר אנושי זה זקוק לצורך עלייתו החומרית והתרבותית להסתדרות, לעזרתה ולתמיכתה, כך זקוקה ומעוניינת ההסתדרות בו ובהטבת מצבו החברתי והעלאת רמת־חייו החומריים והתרבותיים — לשם ביצור כוחה ושלימות ארגונה.

נצטט כאן פיסקה מדבריו של מאקסים גורקי, הסופר הגדול של רוסיה, ארץ העממים המרובים, שיש כמה וכמה קווי־דמיון לבעיות העדתיות בינה לבינינו:

“כוח היצירה היקר ביותר הוא האדם: ככל אשר תגדל התפתחותו הרוחנית, ככל אשר תגדל השכלתו הטכנית, כן תיקר עבודתו וכך תעלה חשיבותה וכן יגדל ערכה התרבותי, ההיסטורי. ואצלנו אין יודעים זאת (— — —) קשיות לבנו וכל תוהו ובוהו זה של רגשות עוורים ואנוכיים, שנשתרשו בנו הם בעוכרינו. המוכשרים אנו להבין זאת?” (מתוך “תרבות ומהפכה”).

אף אנו נענה אחריו: המוכשרים אנו להבין זאת?

אכן, פעולתה הישירה, היומיומית של ההסתדרות, עשתה ועושה את שלה. היא מצאה מסילות ללבם של שנים עשר אלף פועלים מעדות המזרח, אולם עדיין לא הגיעה אל המחצית השניה המונה גם היא כשנים עשר אלף פועלים.

וגם אלה שנקלטו בהסתדרות — לא כולם כבר הגיעו לידי “עמידה ברשות עצמם” מבחינת ההכרה בייעוד הפועלי והציוני־החלוצי, ומבחינת השוויון ברמת־החיים הכלכלית והתרבותית.

לפיכך מנסה ההסתדרות בכל מיני נסיונות מיוחדים — נוסף על פעולתה התרבותית והארגונית הרגילה — כדי להגיע אל המוני העולים מארצות המזרח.

אני מדגיש נסיונות משום שאין בעניין זה הלכה פסוקה ולא יכולה להיות כזאת.

מטרת הפעולות הנסיוניות הללו היא להביא לידי התמזגות הדדית בין עולי ארצות המזרח ועולי אירופה.

אולם הדברים תלויים בנכונות האישית והציבורית של שני הצדדים; התמזגות הדדית אי אפשר לה שתיעשה מלמעלה, בגזירת מנהיגים ומוסדות; הכרחי שתהיה לה צמיחה מן השורשים!

עינינו נשואות, איפוא, בראש וראשונה להסתדרויות הנוער, הן צריכות להיות חלוץ ההתמזגות של ילדי שבטי ישראל; בהן צריכים להיטשטש ההבדלים וליהרס המחיצות; מהן צריך לצמוח דור עברי עובד אשר לא יידע מחיצה; ואמנם החלה בכך הסתדרות הנוער העובד, ועוד בראשית דרכה נתכוננו צעדיה על אחדות העדות, והיא עשתה והצליחה; בין גידולי הנוער העובד בארץ, בנקודות ההתיישבות שלו ובמפעליו, נמצאים גם מבני עדות המזרח, ומהם כאלה שתפסו עמדות חשובות, והסתדרות הנוער העובד מתברכת בהם.

עדיין אין התקדמות ניכרת בשאר תנועות הנוער של א״י העובדת, בייחוד אמורים הדברים באותן תנועות השואבות כוחן משורות הנוער הארצישראלי. אבל איש מאתנו אינו מוכן לוותר על הדור העובד כיום הזה; יש אנשים חיים, פועלים ופועלות, בחקלאות ובחרושת, על המעדר וליד הסדנה, עובדים ומחוסרי־עבודה, וטעות תהיה בידינו אם נסמוך על הדור הצעיר בלבד, שהוא יעשה לנו את מלאכת ההתמזגות; בייחוד כשעוד נמשכת העליה לארץ — ואנו תפילה ותקווה, כי תימשך בכל התנאים ובכל הנסיבות.

אדרבא, תחילת המלאכה צריכה להיעשות בדור המבוגר, וסיומה הרצוי יבוא על־ידי הדור הצעיר.

 

ח. מה פועלת ההסתדרות במיוחד    🔗

הבה נברר תחילה מה הן פעולותיה המיוחדות של ההסתדרות, ככלל למען היחידים והכלל שבין עדות המזרח, ואחר כך נסמן לעצמנו מה עוד עלינו לעשות.

קודם כל נקבע הנחת־יסוד אחת, כי בטבע הדברים חייב החזק לקרב את החלש ולעשות למענו; בנידון דידן יש לומר: הציבור האירופי שהוא כיום רוב מניינה ורוב בניינה של החברה הארץ־ישראלית בכלל והחברה ההסתדרותית בפרט — הוא הצד החזק, וציבור עולי ארצות המזרח שהם מיעוט — הצד החלש;

ההסתדרות הבינה כלל זה ולכן היא נוקטת פעולות מיוחדות בשביל עדות המזרח, פעולות שמסגרתן זמנית, לשעתן, ותוצאתן צריכה להיות לדורות.

ואלו הן הפעולות העיקריות:

א) ליד הוועד הפועל של ההסתדרות קיימת מחלקה לעדות המזרח והתימנים שבראשה עומד אחד מחברי מזכירות הוועד הפועל ולידה שתי ועדות נפרדות, אחת לענייני התימנים ואחת לענייני עדות המזרח; הוועדות הללו מתכנסות כפעם בפעם לפי הזמנת המחלקה ודנות בכל ענייני עדות המזרח בהסתדרות ובישוב; עובדי המחלקה וחברי הוועדות נותנים הדרכה אישית וציבורית לבני העדות ולעסקניהם בכל שטחי חייהם בהסתדרות — להיותם חי הנושא את עצמו.

הם מפעילים את השתתפות בני העדות בכל שטחי החיים הציבוריים בתוך ההסתדרות — להיותם שותפים במחשבת התנועה ובמעשיה.

הם מפתחים את ביטויים ומשמשים להם לפה בפני אישי ההסתדרות ומוסדותיה ומטפחים את עמידתם האישית העצמית בקרב הציבור.

הם מפנים את תשומת לב ההסתדרות כפעם בפעם ומכוונים את מעשיה ודאגתה לאפיקי פעולה נכונים בין יוצאי ארצות המזרח.

בקיצור, המחלקה ועובדיה משמשים מוסד מקשר ומדריך בין ציבור עדות המזרח ואישיהם לבין מוסדות ההסתדרות ואישיה.

ב) התרכזותם של יוצאי ארצות המזרח בשכונות מיוחדות גורמת להשפעה הדדית בתוכם; השפעה זו — שני פנים לה, לחיוב ולשלילה; במקום שיש גרעין הסתדרותי רציני — ההשפעה היא בדרך כלל חיובית, ולא רק מנקודת־ראות הסתדרותית אלא גם מנקודת־ראות ישובית, ציונית ותרבותית; במקום שאין גרעין כזה — מנשבות תמיד רוחות רעות במובן הישובי, הציוני והתרבותי.

לפיכך עמלה ההסתדרות ליצור גרעינים פעילים בכל שכונה ובכל עדה שהם השאור שבעיסה; אין זה מן הדברים הקלים.

ראשית משום שלא תמיד אפשר למצוא את הכוחות התרבותיים המתאימים להיות נושאי הפעולה.

שנית, כאשר הם נמצאים — אין קביעותם ודאית; גורמים אישיים ומקומיים רבים מביאים לידי שינויים, פעם לטובה ופעם לרעה; בייחוד קשה להתגבר על כמה הרגלים שליליים בשדה העסקנות הציבורית בקרב העדות; הגבאות, נוסח ועדי העדות, מתגנבת לפעמים גם אל שורות עסקני ההסתדרות מקרב העדות.

שלישית, ההתבדלות העקשנית של כל עדה ועדה לחוד, ופעמים גם ההתגודדות למחוזות ולזרמים בקרב כל עדה ועדה — משמשות מעצור לא קטן.

רביעית, חוגי הימין הישובי משתדלים למשוך לצידם את בני העדות, בייחוד בזמני בחירות;

הם דואגים תמיד להשמיץ את ההסתדרות בעיניהם ולזרוע חשדות בלבם כדי לקיים מרחק ביניהם לבינה. ובמים עכורים של יחסים יוכלו לצוד בקלות את צידם בעת שהוא דרוש להם, אם בזמן בחירות ואם במקרים אחרים.

חמישית, עשירי העדות וגבאיהן אף הם עושים לא מעט לחסום את הדרך בפני השפעת ההסתדרות כדי לקיים את שלטונם והשפעתם שלהם; הללו אינם בררנים באמצעים, החל מליבוי יצרי ההתבדלות העדתית וכלה בהקמת ארגוני עובדים נפרדים, שהם העשירים — עומדים בראשם ושומרים עליהם מפני ״סטייה״ לצד ההסתדרות!

שישית, גם מלחמת המפלגות בתוך ההסתדרות נותנת פירות לענה; קוצר השגתם של חלקים מיוצאי ארצות המזרח וחוסר־הרגלם בחיי המפלגות גורמים לכך שהם יאמינו לכל מה שמפלגות בהסתדרות אומרות זו על זו, ומוצאים בכל דברי התעמולה והביקורת סמוכין ואישור לחשדותיהם המרובים; לפיכך אמרנו תמיד: תעמלני מפלגות — היו זהירין בדבריכם ובתעמולתכם!

אף על פי כן רבים הישגיה של ההסתדרות בשטח זה וכיום היא יכולה להתברך בכוחות פעילים נאמנים, מבין יוצאי ארצות המזרח והתימנים בכל מקום שהם, העושים את שליחותה ומחישים את תהליך ההתמזגות בכל עוז; תפקידם של הפעילים הללו אינו קל, בדרך התיאור נוכל לומר שהם כורתים את הענף, ענף הייחוד שהם נשענים עליו; ובשעה שיריביהם עמלים ל“לבד” את העדות, לחזק את המחיצות, לקיים את ההבדלים — מלאכה שהיא קלה וקרובה יותר ללב — הרי פעילי ההסתדרות עמלים לפירוק המחיצות, לביטול ההבדלים ולמחיקת הייחוד; הם אינם עמלים לשם התבטלות של בני העדות אלא נגד התבדלותם ובעד התמזגותם בכל שטחי החיים בעבודה, בתרבות ובחיים הציבוריים עם כלל ציבור הפועלים, איש איש במקום הראוי והמגיע לו.

משום כך דואגת ההסתדרות שעסקנים הצומחים מקרב העדות ימצאו את מקומם הראוי להם בשדה העסקנות והפעילות שלה, ויגיעו למצב שבו יוכלו לא בלבד לייצג את חבריהם, אלא גם יתבלטו בתוך הנציגות ההסתדרותית בכללה.

ג) ושוב, התרכזותם של יוצאי ארצות המזרח בשכונות מיוחדות, ההשפעה ההדדית ביניהם, בליל הלשונות והמושגים — כל אלה גורמים ליצירת הווי מיוחד ולתפישה מיוחדת שפעמים הם חוצצים ביניהם לבין המתרחש בישוב, במחשבתו ובמעשיו.

לפיכך עושה ההסתדרות פעולה תרבותית מיוחדת וענפה בשכונות הללו; בתי־הספר לנוער העובד, מועדוני הילדים והחברות של ארגוני אמהות עובדות — הם אבני־יסוד בפעולה זו. בחלק ניכר מן השכונות קיימים מועדונים מיוחדים המשמשים לעדות המזרח ובהם וסביבם מתרכזת הפעילות הציבורית והפעולה התרבותית; מועדונים אלה משמשים גשר רוחני בין ההסתדרות והישוב לבין יושבי השכונות.

הפעולה התרבותית, החינוכית וההסברתית, הוכרה כצורך חיוני לציבור הזה ולהסתדרות כאחד; היא מדריכה ומכוונת, אבל היא גם מעלה את רמת השכלתם והבנתם של יוצאי הארצות המזרחיות ומקרבת אותה לרמת השכלתם והבנתם של שאר חברי ההסתדרות, דבר שעלול להקטין את שטח הניגודים וההבדלים עד לאפס.

ד. בשנים האחרונות נתנה ההסתדרות לבה לנקודת־החולשה של יוצאי ארצות המזרח בשטח הידיעה המקצועית, אותה חולשה המעמידה אותם ברמת־חיים כלכלית נמוכה, מגבירה את מרירותם ומחזקת את התבדלותם.

הקורסים המקצועיים הנעשים ע״י הנוער העובד, בעזרת הוועד הפועל של ההסתדרות ומחלקת העבודה של הסוכנות, הצליחו להקיף גם עשרות רבות מבני הנעורים של עדות המזרח.

מלבד זה הקציב הוועד הפועל של ההסתדרות סטיפנדיות מיוחדות לנערים תימנים ועדות המזרח שילמדו בביה״ס המקצועי ע״ש מקס פיין ובביה״ס החקלאי מקווה ישראל; מספר הסטיפנדיסטים הללו הולך ועולה משנה לשנה ויש לקוות שמפעל זה יהיה פתח תקווה להעלאת רמתו המקצועית וממילא גם רמתו הכללית של הדור הצעיר מבני עולי המזרח ולהקטנת שטח המציאות הכלכלית המקפחת.

ה) סיוע ניכר ומיוחד ניתן מצד מוסדות ההסתדרות לקליטתם של יוצאי ארצות המזרח במפעל ההתיישבות; ידועה עזרתו הפעילה של המרכז החקלאי של ההסתדרות, ובייחוד מאמציו האישיים של הח׳ א. הרצפלד, למען התיישבות התימנים וישוביהם הקיימים שכבר נזכרו לעיל; אף ישובי הבולגרים והכורדים נעזרו ונעזרים ע״י המרכז החקלאי במידה לא מעטה. בזמן האחרון מטפח המרכז החקלאי שני ארגונים חדשים ומכין אותם לקראת התיישבות; האחד — ארגון ״קדם״ מבני העדה הכורדית בירושלים ובחיפה; והשני — ארגון “טלמון” מצעירי התימנים במושבות; לארגון “טלמון” יש פלוגת־עבודה בכפר יונה ששמה “שבילים”; גם מעולי יוון, פועלי נמל ת״א לשעבר, הוקמה פלוגת־עבודה בבאר יעקב שנתקיימה כשתי שנים ועכשיו עומדת להצטרף למושב צור משה.

חשיבות לא קטנה לאותם הצעירים והצעירות מיוצאי ארצות המזרח ומן התימנים שנצטרפו למשקים ולמפעלי התיישבות שונים; בייחוד של התנועה הקיבוצית; מספרם כיום מגיע כבר למאות.

ו) ידוע הוא שעדיין לא נקלטו יוצאי ארצות המזרח כראוי במנגנון ההסתדרותי; חלקם דל בהחלט, וזהו אחד העניינים הכאובים; לפיכך מצא הוועד הפועל של ההסתדרות לנכון להחליט על מתן זכות קדימה לעבודה במוסדות ההסתדרות למועמדים מבני עדות המזרח.

 

ט. מה צריך לדעת ולעשות כל חבר בהסתדרות    🔗

עד כאן דיברנו על מעשי מוסדות ההסתדרות, אבל ברור שאם לא ייטול כל איש ואיש את חלקו במאמץ ההתקרבות וההתמזגות — לא תעלה ארוכה לפצעי גלותנו.

1. ראשית כל מאמץ — תשומת לב ועירות לעניין זה; בכל מקום ובכל זמן חייבים אנו לזכור שעדיין איננו מעור אחד, ודברים פעוטים שאדם רגיל לדוש אותם בעקבו — יש בהם כדי לקבוע גורל יחסים בין אדם לחברו; אותם דברים נקראים בלשון המוסר: דרך ארץ.

2. תנאי חיוני לקירבת לבבות ולהבנה הוא השלטת הלשון העברית בכל שטחי חיינו, בעבודה ובחברה, כשם שהשלטנוה בחינוך ובציבוריות; השימוש ב״שפת האם״ — בין שזו אידיש ובין שזו ״לאדינו״ או ערבית — בתוך שיחה ולעיני מי שאינו מבין — זה מרחיק לבבות ולא מקרבם, מטשטש הבנה ולא מטפחה.

פעמים רבות התרענו כנגד תקלה זו וחשבונו כ“משוגעים” לשפה העברית שיש לחבבם בלבד, אבל אין הכרח לשמוע בקולם; ואין הדבר כן! העניין הוא חיוני ממדרגה ראשונה: אם תהא שפה אחת, תהא גם מחשבה אחת והרגש אחת; אם יהיו שפות אחדות — תתפלגנה מחשבותינו והרגשותינו לפי כל השפות השגורות שבפינו. על אחת כמה וכמה שיש חוסר נימוס ודרך־ארץ — אם מבין למשל, שלושה עובדים או מהלכים או יושבים — שניים מדברים ביניהם או מתבלים דבריהם בשפה שאינה מובנת לחברם השלישי.

3. ההלצה התפלה, בייחוד ההיתול בנוגע למנהגים ולהרגלים עדתיים בדיבור, בלבוש ובאכילה, ובעסקי משפחה — יש בזה כדי לצרוב לבבות ולהגביה מחיצות ולעורר קנאות ואדיקות; לפיכך נאמר: היו זהירים בליצנות ובמהתלות, ואפילו מה שנחשב הלצה בין אשכנזי לאשכנזי או בין תימני לתימני או בין ספרדי לספרדי, אינו יכול להיחשב כחומר להתלוצצות הדדית; גם כינויי־גנאי רגילים צריך לנהוג בהם זהירות; אני הייתי עד למקרה שחבר אשכנזי אמר לחברו התימני דרך התפעלות כדרך שרגילים לומר באידיש — “גזלן”. והלה נפגע ונעלב ותבע אותו לדין על הוצאת דיבה, כל המאמצים להסביר לאותו חבר שאין זה אלא כינוי רגיל לחיבה ולהתפעלות, עלו בתוהו; הוא נשאר בשלו; אם כינה אותו חבר זה גזלן חייב הוא להוכיח מה גזלתי; ובייחוד צריכים אנו לעקור מפינו אותם כינויי־גנאי המתייחסים לארץ־המוצא, כגון “תימני”, ״פרנק״, “גליציאני”, ״יקה״, ״פוילישה״ וכיוצ״ב; הגלות היא חרפתנו — ואין בהזכרתה שום נותן טעם של הומור עממי…

4. חשוב ביותר הוא היחס התיאורטי והמעשי אל רמת־החיים הכלכלית, ובו מפתח להבנה או להיפוכה.

מן המפורסמות הוא ששאלת רמת־החיים המבדילה בין הפועל היהודי לבין הפועל הערבי היתה עד כה אחד המכשולים הקשים למניעת ההתקרבות בין פועלי שני העמים בארץ־ישראל ואחד הקלפים המדיניים בידי עוייני הפועל העברי וארגונו.

אותו מכשול יכול להתגולל עלינו במהדורה פנימית, יהודית; קיום שתי רמות־חיים בקרב הפועלים היהודיים עלול לגרום תקלה חמורה, ולא מעט תקלות הוא גורם.

נעלה מכל ספק הוא שאחד התפקידים החיוניים של הפועל העברי וארגונו הוא להעלות את רמת־חייהן של השכבות העניות העמלות, בייחוד מקרב יוצאי ארצות המזרח ולהשוותה לרמת־חייו של הפועל האירופי; רק בדרך זו נגיע לידי השוויון שהוא מפתח־הקסמים להבנה ולאחווה, כשם שהוא מפתח לחיזוק ולביצור ארגונו וכיבושו של הפועל העברי בארץ; בנידון זה נודעת זכות גדולה למאמצי האיגוד המקצועי של ההסתדרות, הלוחם לתנאי עבודה ולרמת־שכר הוגנת ושווה לכל פועל ופועל, שנשאו פרי לא רק לחברי ההסתדרות מבין יוצאי ארצות המזרח אלא גם לפועלים שאינם חברים בהסתדרות.

אולם גם כל יחיד ויחיד חייב בדאגה זו; לפיכך אל יעלה על דעתך ואל תאמר: מגיע לי יותר מפלוני או אלמוני מיוצאי ארצות המזרח לפי שרמת־חיי גבוהה יותך מרמת חייו; השכל הפשוט מחייב שפועל עברי המגיע לרמת שכר הוגנת עולה רמת־חייו וחיי משפחתו.

 

י. עליה גדולה מארצות המזרח    🔗

כבר אמרנו לעיל שהמדובר כאן הוא באוכלוסיה עברית המונה רבבות נפשות, וזה בלבד מחייב ריכוז תשומת לב כלפיה, כלפי צרכיה והרגשתה.

אבל יחד עם זאת עלינו להיות מוכנים לקלוט בשנים הקרובות עליה מארצות המזרח בקנה־מידה גדול מאוד; כל חשבונות העתיד שלנו מוכיחים כי הציונות תצטרך לשאוב ולמשוך המונים מרובים מן הארצות המזרחיות; וכבר נראה תהליך זה לעין בשנות המלחמה, כאשר נתמעטו לצערנו אפשרויות העליה מארצות הכיבוש הנאצי; בשנים האחרונות הגיעו לארץ אלפי עולים מן הארצות המזרחיות ואלפים רבים נמשכים אחריהם.

לפיכך חייבים אנו להיות מוכנים בכל מאודנו, שהעליה הזאת תפגוש ביחסי אחווה והבנה; תמצא אותנו ככלי־קליטה אחד גדול ועצום.

תקוותנו ותפילתנו היא שנזכה לקלוט עליה גדולה מכל פינות פזורותינו, ועלינו להיות מוכנים לקליטתה. ודווקא משום כך, משום הסיכויים לזרמי עליה שונים, חייבים אנו להפנות תשומת לבנו אל כל זרם וזרם, כדי להכין עצמנו לקליטתו.