רקע
ישראל ישעיהו
בעיות האשה מעדות המזרח

הרצאה במועצת הפועלות ב־18.2.1940


ארכז את דברי בשאלת האשה התימניה ואגע בשאלת האשה מעדות המזרח האחרות רק במידה שהיא נוגעת לאשה התימניה. כדי להבין מה הן השאלות של האם ושל הנערה, הבת התימניה בארץ, צריך לדעת איך היתה האם ואיך היתה הנערה בתימן. מתוך־כך נוכל להבין מה הן הבעיות הארצישראליות של התימנים.

בתימן אין יחס אחיד לאשה. לכל אחד ממחוזות הארץ יש יחס שלו לאשה. הכרתי סביבה, שבה האשה מילאה את התפקיד של הגבר: הולכת לעבודה, נוסעת מכפר לכפר, מלקטת עצים, סוחרת, ואילו הגבר יושב בבית ומטפל בילדים. יש סביבה, בעיקר דרום־תימן, ששם האשה מפגרת מאוד בכל: בחיי המשפחה שלה, בהבנתה, בידיעותיה וביחס אליה, אבל במחוז זה גם הגבר מפגר לא פחות ממנה. יש סביבה אחרת, מרכז־תימן, בעיר הבירה וסביבותיה, שהיא אופיינית לדוגמה אחרת: שם היחס לאשה איננו ירוד כלל. אמנם, אין לה זכויות מיוחדות בעסקי חברה, איננה משתתפת בעבודה ציבורית ובחיי ציבור, אבל היא שותפה בעבודת־הבית ובונה את המשפחה. וכאן אני רוצה להסביר פרט חשוב אחד, אשר ממנו נלמד על חיי התימנים בכלל.

עבודת היהודי בתימן נעשית בביתו, בין שהוא צורף, סנדלר, נגר או אורג. על כן שותפים לו במלאכה גם אשתו וילדיו. אין בתימן חרושת גדולה, אין תעשיה רחבה, אין מעבידים. יש תעשיה זעירה, שכל אחד עושה אותה בביתו, יחד עם אשתו וילדיו; וישנה, כמובן, חלוקת־עבודה: הבעל הוא האחראי על העבודה, האשה עוזרת על ידו ואחראית על חיי הבית. כך נבנו חייהם ובתוך הבית שררה אווירה משפחתית יפה וחמה.

ידוע שבתימן משיאים את הילדים, לא כמו כאן, לפי בחירת שני המחותנים. שם הולכים הקרובים ומשדכים לבחור עלמה, שהוא אינו מכיר אותה כלל, או שבמקרה “חטף” הצצה על פרצופה. אולם מעניין מאוד להדגיש ולציין. שעל־אף זה, במשך הזמן או אפילו מייד אחרי הנישואים מתחילה להיווצר אווירה משפחתית חמה, אווירה של אהבה משפחתית — וזה מבלי ששני הצדדים הכירו זה את זה מקודם.

הנערה עזרה בעבודת־הבית, אולם היא היתה יותר חופשיה. לא הטילו עליה שום אחריות. היא סייעה ליד אמה וליד אביה שווה בשווה בחכותה לנישואים, כי חייה מתחילים בעיקר מיום שהיא נישאת. כל עוד היא בבית — הרי היא בחינת ילדה. השיאו אותה בגיל 17—18 ועד אז לא טעמה שום עול של חיים.

והנה עם בואה ארצה, חל שינוי מכריע בחייה של המשפחה התימנית — של האב של האם ושל הבת גם יחד. האב, אשר היה בן חורין, שעשה את מלאכתו מתי שהוא רצה ומתי שהוא יכול ובזמן שבחר לעצמו; אשר ידע לחלק את זמנו לפי רצונו שלו: מתי שרצה — שהה בבית־הכנסת או שוחח עם חברים או הלך למשתה ולשמחה, וגם העבודה היתה נעשית לפי חשקו ויכלתו, בלי שיעמוד על ידו שום משגיח או מעביד נוגש — כאן בארץ הוא נעשה שכיר — בפרדס, בבית־חרושת, או במקום אחר — העובד 8, 9 או 10 שעות, כמה שנדרש ממנו, תחת לחץ והשגחה, במישרין או בעקיפין, של המעביד. ובכן, חירותו של האב (בעבודה) ניטלה ממנו וע״י כך נשתנו גם סדרי חייו בכללם. בבוקר קמים ורצים לעבודה ובערב ללשכת־העבודה, וכך כל שעות היום רצים אחרי העבודה.

בתימן יכול היה האיש לקום עם עלות השחר, ללכת לבית־הכנסת, אחרי התפילה לשבת קצת ולשוחח ורק אח״כ לגשת לעבודה, כאוות־נפשו. ואם רצה — חזר לעבודתו גם בלילה. היה חופש בכל סדר־יומו. כאן אין הדבר כך. ניטלה כאן חירותה של המשפחה העובדת וניטל מן האדם גם כל הסיפוק האישי שמחוץ לעבודה. הוא אינו נפגש עם חברים, אינו מספיק ללכת לבית־הכנסת, אינו מיושב בדעתו; הוא רק רודף ורץ אחרי יום־העבודה.

אותו הדבר נפל גם בגורלה של האם. בארץ־ישראל גם היא יצאה ממצב של “כבודה בת מלך פנימה”, ממצב של אם המשפחה, של אחראית על בית — למצב אחר; כאן רוב האמהות התימניות הולכות לעבודה במשק־בית. וזו הטרגדיה שלה; האם צריכה כל שעות היום ללכת אל משפחה אחרת, זרה לה בסגנון חייה, בלשונה ובתכונותיה; היא צריכה להכניס לתוך המשפחה הזאת את כוח האם שלה, היא צריכה לטפל בילדים ולמסור את כל האמהות שלה לבית הזר הזה בעד שכר, שלעתים קרובות הוא זעום מאוד, ורק בלילה היא חוזרת לביתה, ואז הבית הזה כבר מצטייר בצבעים שונים ומשונים. אמנם זה הבית, שבו היא המושלת, בעלת־הבית, ולא העוזרת ולא הזרה; ואעפ״כ היא לא דומה לבית ההוא; הילדים עזובים, היא עייפה והבית אינו מגיע לסדר כלשהי. והנה חוזר הביתה גם האיש, אבי המשפחה, שגם הוא עייף, ונפשו מרה עליו. זה מתבטא אח״כ ביחסים רעים ובהרס היחס הטוב שהיה בינו לבינה. אין אווירה משפחתית, אין אפילו הרגעים שבהם יכולים אב ואם אלה לחיות את חיי המשפחה יפה. זוהי הפירצה הראשונה בחיי המשפחה; לא הילדים נהנים מחיי המשפחה, לא האב נהנה ולא האם.


* * *


והנה כאן לפנינו הנערה־הבת, שגם לה מינה הגורל את העבודה במשק־הבית ואשר לגביה יש הרגשות והערכות אחרות.

הבית של “הגברת” משפיע עליה השפעות שונות ומוזרות; בו הכל יפה יותר מאשר בביתה. כאן היא צריכה לייפות ולצחצח את הכל ותוך עבודתה כל היום היא מרגישה היטב שהיא שם זרה, כי היא ממלאה את התפקיד של ה“שיקצה” במקומות אחרים, ולא פעם יקרה, שהיחס אליה הוא קשה מאוד.

אינני יודע אם מי מכם קרא את הרשימה שנדפסה בזמנו ב“פרקי הפועל הצעיר”, שבה סופר על נערה, אשר נכנסה לעבוד בבית איכר באחת המושבות. והנה בליל החג, כשכולם הסבו בלבוש נאה ע״י השולחן, עם אורחים ואורחות וחגגו יפה — נשארה הנערה במטבח בעבודתה, ולשם הגישו לה בפינה מעט אוכל. היא, כמובן, לא רצתה לקבלו. כל בני הבית ביקשוה לאכול, אך לשולחן לא הזמינוה. והיא כל כמה שביקשו אותה יותר — סירבה יותר ולבסוף ברחה דרך החלון במרוצה הביתה. אך בבית מצאה אב מפוזר, אם עייפה ומרוגזת, הרבה אחים קטנים (כי המשפחה התימנית גם בארץ אינה מקפידה על ריבוי הילדים); הבית בלתי־מסודר ומשרה עגמת־נפש. ואז התחיל אצלה חיפוש הדרכים כי גם מהבית אין לה נחת. לעתים קרובות אין לה אפילו זכות להוציא משהו מהכסף שהרוויחה, כי בבית מחכים לסכום קטן זה, שזקוקים לו עקב המצב וריבוי הצרכים.

לנערה כזאת אין שליטה על תוצאות סבלה הגדול וזה נותן אח״כ אותות, משפיע עליה השפעות מסוכנות, מביא אותה לידי התהדרות בלבוש, שהוא אולי פרי התסביך הזה של בית הגברת ובית המשפחה. הלבוש היפה והמסודר הוא כאילו פתרון למצב הקשה שבו היא נתונה מבחינה נפשית. ומהלבוש לשעבוד ומשעבוד לנישואים מהירים, אפילו אצל הנערה הזאת, אשר כבר גדלה בארץ.

בגלל המצב הקשה הזה אין, על־פי־רוב, זיווגם של הצעירים התימנים עולה יפה, אפילו אחרי שהכירו זה את זה יפה זמן ממושך. בשכבה הזאת חסרה האידיליה והאהבה המשפחתית המצויה אצל הדור הזקן אפילו לאחר כל המצב שעובר עליהם בארץ, ולא כל שכן זה שהיה בתימן.

אילו היה מישהו שואל אותי; מהו בכל זאת הפתרון לשאלת המשפחה התימניה הנמצאת עכשיו במצב של הרס וחורבן — מה התקנה לזאת? תשובתי היא: להחזיר לתימנים את אשר גזלה מהם הציביליזציה — את המלאכה.

הם באו ארצה בעלי־מלאכה. הם אהבו אותה, בשעה שבכל פינות ישראל ארצות האחרות שנאו את המלאכה, השפילו וביזו את כל מי שעסק בה. אצל יהודי תימן היתה המלאכה דבר אהוב ויפה, ולכן היה מפורסם ביניהם המאמר “בעל־מלאכה — מלך”. אולם עם בואם ארצה, כל המלאכות שהיו בידיהם, מצד אחד — אין להן מקום בגלל המכונות, המדע, התעשיה המפותחת מאוד, לעומת הידיעה הפרימיטיבית שהיתה להם שם; ומצד שני — בזמן הראשון לבואם לארץ הוטלו בכוח לתוך העבודה החקלאית, לתוך חיי המושבה היהודית. אינני מצטער על זה; אני חושב, שבגלל זאת זכו התימנים שעל שמם ייקרא בהיסטוריה דף של כיבוש העבודה בא״י, של מעבר לחיי מושבה עברית, הם מילאו את צרכי העבודה במשק החקלאי, הם היו מכובשיה הראשונים, מן הראשונים אשר סללו את הדרך לפני ההתפתחות של העבודה החקלאית; אבל כל זה נעשה במחיר חיי המשפחה שנהרסו ויש צורך למצוא פתרונים, לפחות, לגבי האם והנערה. יש צורך להעביר אותם לחיי עבודה, לחיים של חופש ועצמאות בעבודה. האב יכול להיות פועל חקלאי או פועל בניין, זה יכול להימשך ואולי זה גם משתנה פה ושם, יש כבר מבין הצעירים העובדים במקצועות חופשיים שונים, אבל לגבי האם והנערה נשאר השירות במשק־בית העבודה היחידה אשר מקיימת אותה. נכון הוא, כי גם פה היתה זכות חלוצית לכיבוש עבודה זו. היו ימים, שגם בסוג עבודה זה עבדה במושבה העברית הפועלת הערבית, אפילו בעיר, בת״א, בראשיתה. כיבוש המקצוע הזה נעשה ע״י התימניה, אבל הרע הוא, שזה היה לדרך היחידה בשבילה לחיים, כי לא יכלה לעסוק בשום דבר אחר.

אמנם היום השתנה המצב ובמקצוע זה עובדות כבר הרבה בחורות אחרות, ואפילו לא לפי פרופורציה עדתית, מה שדוחק את רגלן של התימניות מן המלאכה הזאת.

לא הייתי מצטער אם התימניות היו מתמעטות בעבודה של משק־בית. כי במידה שתתמעטנה — תיבנה המשפחה, אבל צריך למצוא במידת האפשר פתרון לחיי המשפחה, צריך למצוא פתרון להשגת עבודה ולתנאי העבודה של המשפחה התימנית. כי מן הפרוטות שמשתכרות האם והבת במשק־בית, מתקיימת לעתים קרובות כל המשפחה וצריך לחפש דרך לתיקון הדבר.

כבר נעשו נסיונות של עבודה בקליעה, בעיקר ברחובות. בעבודה זו הכניסו את האם וגם את הבת. ולו היה מתפתח המקצוע הזה, שהתימניות ידעו אותו גם בתימן בצורות שונות, ולו היה מתפתח המקצוע של רקמת “שושני” בירושלים ובת״א — היתה נפתרת בהרבה שאלת האם התימניה והיתה נסללת הדרך בפני הנערה התימנית, אשר יכולה ליצור אפשרויות גם ע״י לחץ פנימי־ארגוני שאינו נעשה עד עכשיו. ע״י לחץ ארגוני פנימי אפשר היה לחנך את הצעירה התימניה לקראת כל מיני מקצועות חפשיים, פקידות וכדומה. זה היה פותר בהרבה את השאלה הזאת אשר אני רואה אותה כשאלה כאובה ואשר צריכה להיות שאלת כולנו.

אנו חיים בתקופה רבת־דאגות כלליות ותמורות שונות בחיים; פעם מאורעות פעם מלחמה, פעם משבר ופעם צרות אחרות, ואין אנו מתפנים לחשוב קצת על עצמנו ובשרנו. אבל כל הדברים האלה, המצבים האלה, השפעת חיינו מן התא הראשון של המשבר, אם זה הורס והרוס — אינני יודע אם אפשר לחיות את חיי המשפחה, משפחת האומה, משפחת העם, אם התא המשפחתי יהא הרוס אפילו אצל חלק אחד של העם.


 

תשובה לשאלות    🔗

מקור כל הדיונים שלנו הוא — המטרה הסופית. והמטרה שלנו היא — עם מאוחד, מקובץ. אנחנו אוספים את עצמנו מכל כך הרבה ארצות, מבין כ״כ הרבה תרבויות שונות ומשונות. לא רק עדות המזרח אינן מהוות דבר אחד שלם ואחיד. כל עדה היא בעיה, צורה וטיפוס מיוחד. גם האשכנזים — גדולים בתוכם ההבדלים והחיכוכים הרבים מהפיזור בארצות גלות שונות. המטרה הסופית נראית לנו לפי שעה אולי קרובה, אבל היא קרובה רק בקו אווירי. אנו כאילו רואים אותה מרחוק, אבל כדי להגיע אליה עלינו לעבור דרך רחוקה ורחבה מאוד. עלינו לעבור ארצות רבות; ואל תסנוור את עינינו המציאות. אנחנו צריכים לטפל בה, כי אז תהיה הדרך למטרה הסופית יותר קלה.

לכן אני מצטער, כי כמה חברות לא הבינו את התרעומת והמרירות שלי לגבי חיי המשפחה התימנית בארץ ולגבי ההבדל לרעה בין האווירה המשפחתית בתימן לבין האווירה המשפחתית בארץ.

אינני יודע אם שאלת המשפחה שלנו בארץ באה לכלל דיון; כל הדבר הזה של העברת שורשים מארץ לארץ ולארץ זרה ומוזרה מאוד, כל המעבר הזה והפגישה עם עדות שונות — ודאי שהוא מזעזע את כולם, אבל לגבי המשפחה התימנית יש בזה דבר מיוחד שכבר הדגשתי אותו. לו רציתי לנסח את זה בצורה מאוד פשוטה הייתי אומר: העבודה במשק־הבית.

אין צורך לזלזל בעבודה, כי היא הדבר החשוב ביותר. אולם העובדה, שהמלאכה הזאת משק בית הפכה להיות לנחלה לתימניה — הביאה להרס המשפחה. אינני יודע אם מותר לנו לזלזל ולהזכיר בזלזול את מה שנקרא “אידיליה משפחתית”. אנחנו יודעים, שישנן בעיות מעין אלה גם בקיבוץ ולא רק בעיר, ועדיין לא נמצאו להן פתרונים, ועוד יעבור זמן רב עד שנמצא את הצורה המתאימה למה שאנחנו רואים עכשיו ולפי מה שאנו רוצים לראות אותה.

קבלתי על זה, שבשעה שהרבה מאוד משפחות בארץ (לא מהעדה התימנית) נבנות בנקיון ובסדר־בית, הודות לעבודה התימניה, ביתה של התימניה סובל מחוסר כל זה. אולי הייתי צריך את הקובלנה הזאת להשמיע באוזני החברות התימניות עצמן. אני מקווה, כי הדבר הזה יופנה ויגיע בצורה זו או אחרת לחברות התימניות.


* * *


נשאלתי אם נישואי הנערה העובדת בארץ (בגיל צעיר) אינם באים כתוצאה מלחץ המשפחה — לא. אמנם יש עוד גילויים כאלה בפינות נידחות של העדה, כי העדה התימנית, כמו כל העדות האחרות, היא רבת־גוונים. יש בה אנשים מסודרים ואנשים בלתי־מסודרים, וכו׳. אין לשפוט את הכל על פי מקרה אחד. כדי לשפוט את הכל צריך לדעת את הכל. הנישואים תחת לחץ המשפחה הפכו למקרים נדירים ביותר. במובן זה הנערה נעשתה עצמאית בהחלט.

מכאן לשאלה מדוע אין הזוגות הצעירים עולים יפה? נדמה לי, שזה נובע מתוך רגש מסולף מאוד; לאחר שהנערה הצעירה משתחררת מעבודת־בית (זר), לאחר שהיא משתחררת מלהיות עוזרת אצל ה“גברת” יש כאילו רצון להיות בעצמה “גברת”, אך אין לה התנאים של הבית שבו עבדה. במובן זה האם שונה. בשעה שאצל הנערה, שעברה את מחצית חייה אצל “הגברת” הזרה, נתערבבו רגשותיה, הרי האמהות של האם התימניה, ואפילו זו הנתונה במצב קשה מאוד, מאפשרת לה לשמור אמונים לביתה ולרגשותיה אליו. בכל זאת יש לה מורשת אבות גם במובנו הרחוק. שם בתימן, יש להם עבודה וכלי־עבודה וכל מיני דברים אחרים, הקושרים את האדם לבית, ומי שנעקר לארץ אחרת ודאי שהוא מפסיד את כל זה.

אין לדבר על חירות־בית אפילו אצל התימנים העשירים. גם אצלם רמת־החיים נמוכה מאוד, הם צריכים להתחיל את הכל מחדש. פה הם צריכים להשיג דירה, דבר שלא היו רגילים לו בתימן.

גם שאלת הדירה אצל המשפחה התימנית אינה מן הדברים הקלים. זו אחת הבעיות הקשות ביותר. לא במקרה רודפת המשפחה התימנית אחרי מגרש ובניין בשבילה. ידוע לנו, שלתימנים, עם בואם ארצה, קשה מאוד להשיג דירה אפילו אם יש בידם כסף. המשכיר שואל מייד למספר הילדים וכו׳ ואינו רוצה להכניס אותם לביתו. כתוצאה מזה באה ההתרכזות בשכונות מיוחדות, שמביאה לידי השפעה הדדית, שהיא על פי רוב שלילית, בייחוד במובן היחס אל אלה שאינם תימנים.


* * *


אשר ליחס ההתבטלות בפני האשכנזים: יש הרבה גורמים לכך. זה שאינם דרים יחד ואי־אפשר להם להיות בחברה אחת הוא דבר מעניין בפני עצמו. האשכנזים באים לפעמים למשתה או לחתונה תימנית, אבל אצלם זו רק שאלה של אקזוטיקה. ועוד דבר: התימני יש לו מוח חריף ופיקח. וכאן מצטיירים לו כל האשכנזים כמעבידים. פשוט קשה לו להבדיל בין מעביד לבין פועל אשכנזי ונשאר היחס של מעלה ומטה לגבי כל האשכנזים. וזה איננו רק יחס של הבטה מלמעלה למטה, זה גם עניין של מרירות, חוסר־שוויון; ואל נשכח את הסיבה היסודית, את השינוי בתנאים, בהווי, בסגנון. יש שינויים, שעד אשר נעבור אותם יחלפו שנים ואולי גם דורות.

מדוע אין הילדים יוצאים בלי מחיצות ביניהם, לאחר שהם לומדים בבית־ספר משותף וחיים את חיי בית־הספר המשותפים?

בעיני זה נראה טבעי מאוד, משום שהתהליך הזה, לדעתי, צריך להימשך זמן רב יותר. לכך לא מספיק רק דור אחד.

עקבתי פעם אחרי כמה דברים, שהתרחשו בבית־ספר בחיי יום־יום. והנה שם היחסים הם גרועים מאוד מבחינה עדתית. הילד נעלב לקריאה “תימני”, וזה לא מפני שהוא נחות־דרגה, אלא שהוא חושב הרבה למה מבדילים אותו ואת שמו, ולמה זה משמש שם־לוואי, ויש גם מחיצות ממשיות; ילד אחד בא לבית־הספר עם שתי פרוסות ושתי בננות וילד שני עם פרוסות בלי הבננות. ובכן גם התנאים האלה והשינויים האלה בגלוי עושים חיץ ביניהם.

ועוד עובדה אחת: ילדה תימניה שעבדה במשק־בית במשפחה אחת, יצא לה ביום אחד במאי לעמוד בחגיגה בשורה אחת עם בן ה“גברת” שלה. והנה הוא לא רצה לעמוד על ידה, כי אמר: “מה זה, אני אעמוד ע״י העוזרת שלי?”

כל הדברים האלה קשורים וקושרים פרט לפרט בשלשלת אחת ארוכה, המחייבת הרבה עמל כדי להינתק ולהיחלץ ממנה.


האם יש עדיין לדת השפעה על חיי המשפחה התימנית?    🔗

הדבר הזה גורם לא מעט זעזועים במשפחה התימניה. האשה נוטה יותר להקל בענייני הדת. כנראה, שהאמהות שבה, הצורך להגן על ילדיה, לפרוס עליהם כנפיים מפני זעמו של האב, מביאים את האשה לידי כך, שהיא גם מקילה בענייני הדת; ואולי בחלקו גורמת לכך העובדה, שגם בתימן היתה האשה פטורה לפי הדת מחובת התפילה וממצוות שונות אחרות — היו לה רק חובות ציבוריות. אולם כאן צריך להוסיף הערה אחת: גם המעבר הזה מחיי דת, מחיים מסורתיים לחיים לא־דתיים — איננו קל. הוא איננו רק מעבר מדת ללא דת. הוא מביא בעקבותיו הרבה דברים רעים, מביא לידי מעשים שלא מתוך הכרח.

אותו נער המתיר לעצמו לעשן בשבת עושה זאת בהתחלה מתוך ידיעה ברורה, שהדבר אסור ואם דבר “אסור” זה מותר לו, הרי ישנם עוד הרבה דברים אסורים המותרים לו, והוא הדין אצל הנערה; היא עושה אצל ה“גברת” כל מיני דברים אסורים ובבואה הביתה עליה לשקר; המעבר הזה ממסורת לאי־מסורת הוא אחד הדברים הקשים ביותר. אחד הדברים הגרועים הוא — הפריקה הידועה ללא כל טעינה (הכרתית) אחרת.


* * *


לא נתכוונתי להחזיר את התעשיה הביתית אלא רק במקרים ידועים. התכוונתי לחפש ולסדר בחיי המשפחה דברים שצריך להחזירם. יש להכניס את האם והבת התימניה לעבודה נקיה, לחרושת. מדוע מספרן בבתי־חרושת כה קטן?

ההתרכזות סביב מקצוע אחד הוא דבר אופייני מאוד לתימנים. זה מתבטא גם אצל הגברים, במקצוע הבניין למשל — רובם עובדים בריצוף. לומדים זה מזה ויש מעין רצון לשמור על הקיר הזה שלא יישבר, שלא ייהרס. כך גם הנשים והבנות מרוכזות במקצוע משק־בית. לו כבר היו פורצות את החומה הזאת, כי אז היו נכנסות גם למקצועות אחרים.

למה אין שומעים את קולן של החברות המורות והגננות התימניות? יש כאלה ומספרן לא מועט. הסיבה לכך עמוקה מאוד. אינני יודע משום מה — ישנה הרגשת בריחה מן העדה. זה לא רק לגבי הבנות. גם הבנים אשר נעשו משכילים בורחים במרוצה רבה ואינם פונים לרגע אחורנית כדי לראות את המחנה הזה שעומד על מקומו.

תהליך זה של בריחה אופייני לגבי הנוער התימני. יש לי תרעומת רבה עליהם. אולם בזמן האחרון ניכרת, לדעתי תזוזה לטובה בכיוון זה.

על עבודת הנערות: פרט זה הוא אחד הגילויים המכוערים ביותר בתוך המחנה שלנו. ילדות וילדים בגיל צעיר מאוד מנוצלים לעבודה קשה. וזה בגיל הלימודים, כאשר הם צריכים ללמוד ולרכוש ידיעות וכוחות לחייהם לעתיד. מצד שני — הם תופסים את מקומותיהם של פועלים ופועלות מבוגרים.

אני כופר בהסברה גרידא. יש ערך להסברה רק כאשר לצידה עומד מעשה גדול. אולם לי חסר העוז והמצפון ללכת למשפחה ולהוכיחה על שהיא שולחת את הילדים לעבודה, בזמן שמאחורי הנערים העובדים האלה, בני העשר, יש עוד חמישה ילדים או יותר, והאב חולה והמשפחה יונקת את קיומה מהכנסת ילדיהם אלה. אילו היו לנו כוחות מארגנים, היו השאלות האלה נפתרות במידה ידועה. יש הכרח שהציבור שלנו יסייע לזה.

בעיר יש הרבה מוסדות לעזרה סוציאלית, אולם עזרה סוציאלית מעשית לא קיימת ולעתים קרובות בתים נהרסים. יש הרבה מאוד מוסדות לעזרה סוציאלית ואין כתובת לפנות אליה ובזמן הצורך. ההסברה על הילדה העובדת צריכה לבוא בד בבד עם הפתרון. רק אז נוכל להצליח.

ומכאן לשאלת הלימודים. ילדי התימנים אינם גומרים אפילו שמונה מחלקות של בית־הספר. זה נובע מתוך אותו לחץ משפחתי, אבל יש גם גורם שני והוא: שכר־הלימודים וההוצאות האחרות הכרוכות בהם, כמו ספרים וכו'. כל זה לוחץ וגורם לעזיבת בית־הספר בתקופה מוקדמת מדי. והמשטר בעיריה אצלנו הוא כזה שרק החלק המשלם לה מסים — שולח את ילדיו לבית־הספר בלי כל תשלום, לעומת זאת הפרברים, שם מתרכז העוני, שייכים לרשותה של עיריית יפו והם הסובלים בגלל הברוגז בין עיריית תל־אביב ועיריית יפו.

ניסינו לעשות משהו בשטח זה, אולם לא הצלחנו. יש צורך בהסברה מקיפה כדי לשחרר את משכנות־העוני משכר־חינוך.


איך משפיעה תרבות הסביבה על חיי המשפחה?    🔗

בתימן, כשהיו מוקפים גוי זר — היתה מחיצה ביניהם לבינו. אז פעלו קנאים ושמרו על המחיצה הזאת בכנות, לכן נשתמר הכל בסדר דור אחר דור. כאן המחיצה הזאת אינה די חזקה. כל קיבוץ וקיבוץ הביא אתו מארצו המונים המונים, כל אחד עם הרגליו ותרבותו. ישנה פלישה עצומה של כל התרבויות. ואינני מתכוון בזה לתרבות הלבוש גרידא. נכון הוא. כי היה הכרח שכולם יתלבשו שווה. אבל יש רע גם בשאר הדברים ואינני יודע מה הוא הטוב אשר אותו אנו יכולים לקבל. אין לנו ממי ללמוד כאן; לא מהאשכנזים, גם לא מהספרדים. יש תנועות. יש תנועת העבודה. ממנה יש ללמוד. יש צורך להביא את הנערה העובדת לתנועת העבודה, לשכבה המאורגנת הזאת ולא יהיה מורגש שום הבדל, השאלה היא: איך לבצע זאת? את כל כובד האשמה לפרשה הנזכרת אעביר למועצת הפועלות. לו היתה יושבת בלשכה חברה המתרכזת ומתמסרת בדאגה לשטח זה, כי אז היתה השאלה, בלי ספק, מתקדמת יותר. כי אז היתה מעוניינת שבשבוע הפועלת תשתתפנה גם 20 — 30 פועלות מעדות המזרח.

אני רוצה להכחיש כאן את דברי דבורה, כי הנוער התימני אינו מצטרף לתנועות הנוער. זה לא נכון. 40 אחוז מהנוער העובד בחיפה, בירושלים ובתל־אביב הם מעדות המזרח, וזה יכול ללמד אותנו משהו.

מדוע בכל זאת נמשך נוער עובד כזה אחרי הרביזיוניסטים?

גם אני, כשבאתי ארצה והחילותי לחיות חיים ציבוריים, כאשר יצאתי מהשפל של הגלות התחיל להיבקע לפני שחר של חירות ושל רשות הדיבור. כל זה הביא אותי, מתוך הנחיתות הזאת של הגלות, אל הרביזיוניסטים. הייתי קורא את אורי צבי גרינברג ברטט, אולם במידה שעמדתי על העניין ועברתי אל האומץ, אל העוז — בה במידה השתחררתי מן הדבר הזה.

כך גם בקשר עם הנערים מעדות המזרח. מי לא זוכר את הזמן של רצח ארלוזורוב, את כל אלה שהתרכזו מסביב לרב קוק. ילדי מערב־אירופה פחות נוהים לרביזיוניזם מאשר בני המזרח והחוגים הדתיים. יש להילחם בעניין זה בדרכי טיפול והסברה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!