[א]    🔗

מראשית דברי ניסיתי להציג את מי“ב על רקע ספרות־ישראל שבכל שלביה ודורותיה. התעכבתי, בפירוט־מה, על בריתו עם האגדה, ובמיוחד עם זו של ימי ־הביניים. גם העליתי, ואם רק “כזית”, ממחקרי־הדומים שלו – כניסתו זו, כשהוא לבדו ואין איש עימו – אל הפרדס, הוא המקום הנעלם והגדור היטב־היטב על־ידי המסורת, שבו שמורים חידת קיומו ושורש קיומנו כעם וכעדה. קיצרתי, במקום להאריך, בהשקפה על עולמו של מי”ב כאמן, אמן הסיפור, בנסותי – בהתאם למימצא ולנמצא – להראותו במיוחד כממלא תפקיד היסטורי גם בתיאורו את יהודי זמנו ומקום־מוצאו כמסַפּר־עד, המקים ביצירתו גל־עד לעבר קרוב־רחוק. נשאר לי לציין ולנסות להגדיר – מאי־יכולת להקיף – את הסופר, בעל המאמרים המהווים אף הם, כסיפורים וכאגדות, שליש יצירתו, וכולם נושאים ונותנים בשאלת ישראל.

שעתו של מי“ב החוקר ובעל־האגדה עוד עתידה לבוא. אשר למסַפּר מי”ב – נחזור ונאמר כי יצירתו נחלה את נצחונה, יצאה מבית־הגנזים של האומה והולכת ונעשית חוויה־שבהווה, רכוש רוחני־נפשי חי אשר בנים ובני־בנים מתפרנסים עליו. מה דינה של כתיבתו שהוא קרא לה “קהלית”, על אודות אומה ואמונה, עַם וארץ? מה מקומה, בחשבון העתים – לאו־דווקא של הספרות, או של תולדות ההתנצחות־לשמה של מחשבות ותורות בעולמו של ישראל, ולא רק בתוקף תרומתה לחינוכו של דור של מתקוממים ומגשימים, אלא כנושאת בחוּבה בשורה לעתיד. ובמאמר מוסגר אוסיף, כי מחזור ההרצאות שקיימתי במסגרת שלנו ושאני מסיים אותן בשיחתי זו האחרונה, מכוּונת אל נחלתו של מי"ב לא מן הבחינה ההיסטורית, אלא מן הבחינה של אותו “היום” שהוא המחר – המחר התמידי.

[ב]    🔗

כאשר הזדמן לי, לפני שנים הרבה, להרצות בפעם הראשונה על מי"ב כסופר ועל ההנחיות והאזהרות שהנחיל לנו, העליתי קודם־כל את סיסמתו של שינוי־ערכין, קשירתו הישירה את החדש בעתיק והחלפת ערכי־הביניים שנשאו והחזיקו את העם בימי־הביניים, ימי הגלות, בערכים מימי העצמאות הראשונה. אז עוד לא ידעתי לבטא במשפט אחד את התמורה שדרש ואשר הייתי קורא לה היום בלשון־צו: “קדימה – – – אל העבר!” – יחד עם סיסמה זו ועם צו זה נהגתי לציין את ייחודו־בדרכו, היא דרך הביקורת העצמית: גורלו המר של ישראל, שאנחנו מלמדים את עצמנו כאילו בעטיין של גזירות ורדיפות מצד “הגויים” הומט עלינו, בא לנו באשמת ישראל עצמו – והדברים עתיקים ואקטואליים בכל עת וזמן.¹

היום הייתי מעלה, ככתובת בשער (וּמתמצת בעזרתה את תורתו־אי־תורתו של מי"ב) דווקא מטבע־לשון שחוקה כמעט מרוב ציטוט, היא משפטו־עימותו: “ברי ושמא – שמא עדיף”. אנסה לעמוד על טיב המימרה ומשמעותה המיוחדת בפיו שלו.

לשונו זו הפתגמית של מי“ב הרי היא היפוכו המכוּון של מאמר תלמודי: “ברי ושמא – ברי עדיף” (המאמר מובא בגמרא בהקשר יורידי מובהק, כיסוד משפטי, אך בתור שכזה גם ככלל מוסרי).² הקוֹנטכסט, שבו קובע־טובע מי”ב את ניסוחו הוא, היפוכו של הכלל התלמודי הנמרץ והחד־משמעי, גם הוא אינו מחשבתי־מופשט: מי“ב מדבר על עם ישראל ותורתו־מסורתו, תורת־הספר, הכפויה על עם־ברית כוודאות אחת, קבועה לדורות, ואינה נותנת מקום להטלת ספק בה, להרהור אחריה. הרשימה שבה טבע מי”ב מטבע־לשון זו (הקטע “על הספק” בסידרה “חזיונות עם”)³ איננה איפוא פרק עיוני גרידא, היא פתיחה לקול קורא (“ואתם בני ישראל, ישמיע שופרו של המשיח, חדלו להיות רק בעלי ודאות… רק השמא, הכשרון לשמא, יגאל אתכם מעבדוּת המחשבה”); ובניסוחו הסופי של אותו קטע, בדפוס אחרון שנתן לדברו בחתימת כתביו המקובצים, הוא קורא בלשון מאופקת, פסקנית פחות ומחמירה אולי עוד יותר: “אם תאמרו לפתוח המבואות הסגורים, קחו בידכם את מפתח השמא – שאלו, היו שואלים ולא רק משיבים…” ואמנם, “מפתח השמא” היה בידיו של מי“ב, ובו ניגש אל מ”ט שעריהן של תולדות ישראל.

נבין את פנייתו בלשון הזאת אל זולתו כפנייה אל עצמו, כקריאת־עידוד אל עצמו. כאשר לא הסכים לקבל את התשובות המוסכמות, המקודשות, שאמונת־ישראל הקדימה להשיבן לכל אלה העשויים להיות נבוכים או טועים בעתיד, והוא חזר ושאל – לא בא להתווכח; מה שדרש וקיים – העמדה לא של דעה מול דעה, אלא של חקירה ודרישה מול קבלת גירסה קבועה ועומדת. כאשר נדמה שמי“ב מתנצח עם הוגי־דעות אחרים, תיאורטיקאני היהדות בני דורו, ובפרט עם אחד־העם, אין זו מלחמת־דעות כלל. דעותיו של אחד־העם (ושל יתר האישים אשר מי"ב נראה בר־פלוגתא שלהם) עוררוהו להעמיק לשאול את שאלותיו הוא הנוקבות שהיפנה אל התורה והתולדה כמות שהן (ולא אל פרשניה – לכאן או לכאן – שבזמנו הוא). מי”ב החזיר את עצמו אל תקופת חתימתם של שערי האמונה ואל מקום קביעת שערים אלה בימים מקדם, כשבידו מפתח השמא… התיאורטיקנים של היהדות, שביושרם וכושרם הודה ללא סייג, הסיקו מסקנות הגיוניות כשהן לעצמן, מתוך נתונים מוקדמים שקיבלו מראש ללא הטלת ספק בלגיטימיות שלהם. ואילו מי“ב יצא לבחון את ה”נתונים" האלה מחדש, את אותן ההנחות שעליהן סמכו כאילו היו יסוד מוצק ואיתן.

משותפות לו ולבני־גילו אלה היו החרדה לגורל העם וההכרה בצורך לתת לבית־ישראל חיזוק אידיאולוגי ומעשי, לשאת את גורלו זה ולשנותו לטובה; אך יוצא־דופן היה הוא בכך ששאל, תחילה וסוף, את השאלה לשורשי בית־ישראל. ומן הבחינה הזאת יש להעריך אל־נכון את אשר חצה או הפריד בין מי“ב לבין אחד־העם ואשר ניתן לניסוח (אמנם באופן פשטני, אך נכון): עַם על אדמתו, במקום מרכז רוחני; ניתוק מול רציפות; מרד מול הגיוני התפתחות. אם היה זה ויכוח לשם שמיים, הרי הוכרע (ואין אני צריך להוסיף ולומר, לטובת מי הוכרע); אבל הנצח של הוויכוח הזה, ומעבר לכל הכרעה בוויכוח, הוא בניגוד בין “ברי” ל”שמא“. מי”ב עירער – בשאלותיו – על נקודות המוצא והמשענת של אחד־העם, ולא על ההגיון שבמשנתו, ולא כל־שכן על ניסוחה הבהיר והמזהיר בבהירותו. וכאן אוסיף ואציין כי טענת אחד־העם נגד מי“ב כי סגנונו מעורפל ודיבורו מלא סתירות, היתה מבחינה אובייקטיבית מובנה אף צודקת; אך ה”מה" הזה, של חיתוך דיבורו של מי“ב, נבע במישרין משאלת ה”למה" וה“מדוע” אשר בפיו של מי שלא נלאה לשאול.

[ג]    🔗

מוריץ היימאן, הסופר וההוגה הגרמני־יהודי, ידיד קרוב למי“ב במשך שלושים שנה כמעט, סיכם בהספדו את ייחודו של מי”ב בקוראו לו בשם “אטלס יהודי”; לשון המשפט בשלמותו: “הוא היה כעין אטלס יהודי אשר על כתפיו נשא את העולם היהודי כולו”, ובהמשך: “אחד שזכה לתודעה מרירה זו שהכיר אותה, את היהדות, הכרה עמוקה וחמורה מכל אחר; ומי שדחה מעל פניו כל אחר מתוך אי־סבלנות גדלה והולכת, ולבסוף אילמת, – בין אם מגמתם של אלה היתה טובה או רעה או סתם אווילית”. וסיום: “ככה, כנושא כבוד אצל כולם, וכמבוקש מאת רבים, לבדו עמד”.

ההשוואה אל דמות הטיטאן מהמיתולוגיה היוונית, דמותו של אטלס, מי שנשא על כתפיו את כדור־הארץ, יש לה עוד גורם־שותפות נוסף לעצם ההמשלה: אטלס נשא את משאו בעל־כורחו, כגזירה שאין ממנה מפלט ומה גם שחרור. הווה אומר, כי גם בכך קלע היימאן אל מהות מי“ב ומשׂאו (ולא מן המיותר לציין, כי היימאן, שלא שמע עברית, לא קלט את מי"ב אלא בעל־פה); זו היתה אותה הזהות שבין שליחות וגזירה; זה היה חלקו של מי”ב, חלק שהופקד בידיו: לא תפקיד, גם לא פקודה, אלא פקדון.

כבר הזכרתי והסברתי, כי מי“ב קשור, מבחינת הספרות, בכל גלגוליהן של תולדות רוח ישראל ויצירתו וכי עקב אחרי דרכה־דרכיה לאחור, בחותרו לגלות את השורשים הטמירים – ואמנם ניסה לרדת עד העידנים שלפני התנ”ך; וירד. ובאותה המידה שנתן לראותו מעוּרה בכל שיכבה ושיכבה של המורשת הדתית־השירית והדתית־ההגותית של “עַם הספר” – כשהוא חוזר וחוזר וחופר, לחשוף את השיכבה שמתחת לכל הנדבכים – כך אנו גם רואים אותו כשהוא מעז לחשוף את רזי התולדה של “עַם עולם”. אבל השתיים, המורשת והתולדה, עדיין אינן המשא כולו; אליהן מצטרף “מרכיב” שלישי, או ראשון: העצב; תוגת ישראל, הגורל שאין מפניו מנוס. מלחמתו ה“קהלית” של מי“ב, מלחמת מצוותו, היתה מלחמת־שחרור, כלומר לשם שחרור בני־עמו מכבלי אמונות ודעות לאו־דווקא קדומות, אף שהפכו “דעות קדומות”; אך את עצמו לא שיחרר. לתוגה אישית זו – שבתוך תוגת־הכלל – נתן ביטוי נוקב, שוב ושוב, בכתביו אלה, וזה הגורם, או התבלין, המקנה להם, לכתבים “פובליציסטיים” אלה, את מהותם הנפשית. גם כתבי הפולמוס ככתבי המחשבה של מי”ב – שירה הם.

ביקורת אמיתית שורשה־מניעה הוא העצב. בביקורת הלאומית והדתית של מי“ב תחוש, בעליל, את הצער שהוליד את דבריו ושמתוכו נאמרו. גם הזעם שלו אינו אלא בן־הצער או, ביתר־דיוק, אחיו־תאומו של הצער. החקירה התולדתית שלו שבה, כלשונו, “הרחיק נדוד”, לא הרגיעה כלל, רק הוסיפה מכאוב על מכאוב. אך בשעה שמי”ב הצעיר זיעזע את בני־גילו בהשתפכות נפשו (“לצעוק אני חפץ, לצעוק צעקה גדולה ומרה אחת… להרים קול אני אומר, להרים קול אשר ישמע בכל בית־יעקב ויחריד כל אשר בנו וכל אשר קבור בנו…”)⁴ – הרי מי“ב המבוגר, אשר בדידותו היתה לו לכוח, כבש את צערו. אותה דרך ממש, שהוא הורה בפואטיקה הבלתי־מפורשת שלו: “איזהו משורר אמיתי? הכובש את סערו, כובש את מהותו וכל תוגת מהותו ומדבר על אודות אחרים בהשקט וכו'” – היא, אם נקיש מרשות לרשות, דרכו של מי”ב לא רק בסיפור אלא גם במאמר. אמנם, שלא כבסיפור, זה הנושא ונותן בחיי הזולת, הרי המאמר היה ונשאר אישי, כולל את האישי ביותר שבאיש: את כאבו. אך במאמריו המאוחרים של מי"ב היה הכאב האישי לאותו כובד־ראש, שהם משרים על הקורא; ואילו הסופר הבליג, הפנים ובהישבר הכד אל המבוע – נשתתק.

[ד]    🔗

מה הם מאמריו של מי“ב לדורות שלאחריו? אם להקיפם במשפט אחד, הרי נאמר: אזהרה ובשורה במתן אחד. אך במקום לסכם במלים שלי, ולא רק את השיחה הזאת, כי אם את מחזור ההרצאות כולו, הייתי מעדיף להביא שתי דוגמות מתוך הכתבים, דברים שנכתבו על־ידו בזמנים שונים ובנסיבות שונות, ושתיהן תאמרנה את ה”מה" ואת ה“איך”, גם את ה“למה” של כתיבתו.

הדוגמה האחת – הרשימה “על החיים”, אחד מפרקי הקונטרס הראשון שבקונטרסי “צעירים”, נכתבה בידי מי שעמד אז בתחילת שנות השלושים של חייו (מובא כאן בנוסח סופי, של הכתבים המקובצים, כשמי"ב קיצר וגיבש את הדברים אך לא שינה את החבוי בהם).⁵

הדוגמה האחרת, מתוך הסידרה “שאלות ותשובות”, שנכתבה על ידו בסוף שנות הארבעים לחייו (הדברים ניתנים כאן בניסוחם הראשון, שלא כנוסח ה“כתבים”, המקוצר לעומתו):⁶

בכוונה הקדמתי את הדוגמה החיובית, כביכול, שיש בה משום קול קורא או “אני מאמין”, לדוגמה שכולה ייאוש. גם זו אף זו ברורות ושקופות הן. אך אם נשאל את עצמנו מה הצד המשותף – ובלי לחזור על הקביעה הכפולה שקבענו מקודם: אזהרה ובשורה במתן אחד – הרי זה נצח צער ישראל, לחסד ולשבט.

עם תום הדברים אעלה זכרון מימי עלומי, שהייתי רוצה לחלק איתכם, עם הצד המשונה או המפתיע אשר בו. כשנה־שנתיים אחרי פטירת האב, כאשר ביקר פעם מו“לו־מעודדו של מי”ב, הנדבן אברהם יוסף שטיבל, במחיצתנו, הראתה לו אמי שני תצלומים של מי"ב, אחד משנת־חייו העשרים וחמש ואחד משנתו החמישים. תוך כדי השוואת התמונות העירה תשומת־ליבו של האורח למראה, כיצד המצח של המצולם גבה; לא שהשערות נסוגו, אלא שמושב־המחשבות הרחיב גבוליו. אינני יודע אם “צדקה”, כלומר אם ההתבוננות והקביעה הזאת מתיישבות עם תורת־הפרצוף והגולגולת; אך יהיה טיב התופעה אשר יהיה, פירושה אמת: עיצוב־פָּנים בכוח ההגות שמאחוריהם… עברו שנים ולמדתי לראות גם בעימות הגשמי־הרוחני הזה מעין הסימן והסמל.

נחזיר את עצמנו, לרגע קט, אל ימיו הראשונים של מי"ב – לא רק של האיש הצעיר, אלא של הנער והעלם. הרי לפנינו נעורים שדודים כשל מיימון, כשל לילינבלום; סערת־רגשות כשל פיירברג, כשל ברנר; התנסוּת כשל גיבור “מעבר לנהר” או “קלונימוס ונעמי”… המגורש מעל שולחן האב, אך מי שחצה את הנהר מכוח רצונו המשתחרר; אחד הנרדף על צווארו, שהיה לשוחר אמת ורודף אמת, אמיתו של האדם; זה הנודד אשר גורל שבטו נדד איתו גם כשהיה אדון לגורלו.. לפנינו מצטיירת הדמות של המקדים להשיב, שהיה לשואל ואינו משיב. אלא בדרך של החוזר ושואל…

עד שנאלם דומייה, והשאלה עם התשובה הסתתרו־נאספו מאחורי המצח.