[א]    🔗

שני הרומאנים הקטנים “מחניים” ו“עורבא פרח” “רומאנים־וידויים” הם; פיכמן הוסיף עוד ל“מחניים” את הכינוי “אביבי”.¹

הרימוז התנ“כי בשם הרומאן הראשון – “מחניים” – כציוּן המחנות, הגזעים, הדתות המזדמנים והמתנגשים; שימוש מושאל של לשון־שנַיים, כשם שמי”ב קרא לאחד מנסיונותיו הסיפוריים הראשונים, שכתב אותם עדיין בתחום־המושב, בשם “גרשיים”:² רמז לשני הגירושין שעברו על גיבורו של אותו סיפור.

רקע ל“מחניים”: העיר ברסלוי,³ בירת שלזיה, שהיתה אז, בשלהי המאה התשע־עשרה מזה כמה דורות עיר גרמנית, או מגורמנת, עם מיעוט פולני. הגרמנים – רובם פּרוֹטסטאנטים, והפולנים – כולם קאתוֹלים, ונישואי־“תערובת” שכיחים; הפולנים גזע יורד, הגרמנים גזע עולה, ולא אחת נישאו מנשי פולין שירדו מגדולתן לגרמנים מפשוטי־העם. אשר ליהודי העיר, ברובם מתבוללים נאורים, הם מהווים מעמד־ביניים ולא רק מן הבחינה החומרית. מצויים גם יחסי־תערובת – בין בני ישראל לבין בנות פולין לשעבר – שלא במסגרת של נישואין. בסיפור נזכר פלוני היהודי העשיר אשר פילגש לו מבנות האצילים לשעבר, שייחוסן לא עמד להן עוד: וכן צעיר יהודי שהתנה אהבים עם בת אֵל נכר ועזב אותה לאנחות.

הגיבור, מיכאל, בשנות העשרים לחייו, בן העיירה שניתק עצמו מסבל־הירושה ובא לעיר הנוכריה והחופשייה לכאורה, למצוא מקלט לגופו והצלה לרוחו. כשנתיים ימים הוא כבר שוהה בבית־מדרש המדעים, מתקיים בדוחק והמצוקה הנפשית עוד עולה על סבלות־הגוף. הוא תוהה על דרכו, נתפס לתורות־קידמה שונות ומאכזבות. הוא מתנזר מן הבשר, מטעמי מצפון; מאותו טעם מוסרי, ולא רק לשם קיום נפשו, הוא משכיר עצמו כעוזר לבעל־מלאכה; הוא חולם את חלום השוויון האנושי. התחיל ללמוד חוכמות הטבע, עבר לפילוסופיה הטהורה, החליף מורה רוחני אחד בשני, ולא מצא מענה. ליהדות כתב ספר־כריתות מזמן, אך אינו מתנתק מצילה. מדי פעם עולה לפניו זכרון אביו הרב, וכואב הוא על שנאלץ להכאיבו, ובעיקר – זכרון אמו הענוגה שמתה בדמי ימיה, בעודנו נער. הוא גם זוכר בזעם את החרמתו על־ידי האדוקים המוסתים נגדו, ומשתעשע בחלום העלייה לגדולה כדי לשוב ולבייש את מביישיו. עם יהודי אשכנז אין לו קשר. האמאנציפאציה שלהם אינה אלא מדומה.

המסַפּר מראה את מיכאל לא בשוקדוֹ על לימודי האוניברסיטה, או לצד חברים כלשהם ללימודיו, אלא בהיותו נעזב לנפשו, מסתגר בתוך דל"ת אמות כלשהן, מתהלך־מטייל בודד עם נפשו בלא מטרה בסימטות העיר ובמגרשיה. אנו רואים אותו בעליית־הקיר שלו, בחדר השכוּר אצל דלת־העם. ועם בני־עם אלה הפשוטים גם יש לו שיח ושיג.

הדוויג, הנערה ה“גויה”, בת מאומצת של החייט הגרמני ואשתו הפולניה,⁴ דיירים בבית מגוריו שהכיר באקראי, משכה מבטיו כבר קודם־לכן ומאז הזדמנותם ביחד נוצר אותו יחס של קירבה נפשית, שאין לו היגיון והסבר אלא בעצם קיומו; והוא עמוק וגורלי כשם שאינו מפורש, אף אינו בא לכלל ביטוי. השתייכותם של השניים לשני מחנות אין בה כדי לשמש גורם מרחיק כלשהו; מה שאין כן, לכאורה, השתייכותם לשני מעמדות, היוֹתה רחוקה מכל רחוק מעולם הספר והמחשבה שהוא נתון בה. אך באחד הם שווים: בתמימותם. כי אהבתו אינה פחות תמימה מאהבתה. ועוד תכונה משותפת להם: שניהם גלמודים; הוא כנוכרי וכנלחם לבדו את מלחמת הרוח שלו, והיא כיתומה, אם גם שלא־מדעת.

תעתוע הגורל שמנתק אותו ממנה משמש גם מוצא. המשך הקירבה היה ממיט שואה עליה ובזאת גם עליו. קרוב לעזיבת החיים מרצונו, הוא נשאר בחיים, יען־כי היא תישאר בחיים. גורלה נחרץ, אך היא תסכין לו. והוא ילך אחרי גזר־דינו: נע ונד יהיה בעולמותיו.

“מחניים” היה בשעתו חידוש מהפכני בספרות העברית המתעוררת. המסַפּרים שלפני מי“ב נהגו לתאר קשר בין שני המחנות כקונפליקט מצפּוני, וההתנתקות – כתוצאת אותו קונפליקט, ולא כגורל אנוֹש. החידוש הגמור היה גם הגיבור, הדומה דמיון חיצוני בלבד לדמות של משכיל־אפיקורוס; מיכאל ב”מחניים“, כדברי מי”ב עליו: “מאומה לא נשאר אתו מעמו, ובן הוא לעמו”. משפט נמרץ ואכזרי זה הוא המפתח לסתרי אופיו. ייסורי־רוח דבוקים בהתייסרות שבטית־לאומית, ותום האהבה אין בו כדי לרפא, כל־שכן להציל את הנדון לשניוּת־גורלו. מחניים – בקירבו.

אמנותו הדקה של סיפור זה כאהבה המהווה אווירתה. הלך־רוח הוא, משהו שלא־מדעת…

חזיון הבדידות של שני האוהבים מלוּוה רמזי תוגתן של הנפשות ה“צדדיות”, כולן שלא מבני־ברית, שהמסַפּר חזה את בדידותן־ייאושן מבשרו, מבשר גיבורו הבודד באין תקווה. הנה שני בעלי־המלאכה הזעירים, הרצען שמיכאל גר אצלו מקודם, והחייט, אביה המאמץ של הדוויג, שניהם מעלובי־החיים: גסוּתם אינה אלא תוצאה, ולא שורשית, ושניהם ראויים לרחמים. אפילו הגבר השלישי, היערן “המבוסס”, אשר רק את צילו נראה – צל מוחשי למדי – אינו רע מנעוריו. והנה דמויות הנשים. בעלת־הבית הראשונה, אשת הרצען החולנית שמתה בשחפת. מריה־יוזפה, אשת החייט, הבזה לבעלה ומרחמת את הדוויג, נוטה חסד לצעיר העברי, אך תקריב אושרם כשעליה לדאוג לנפשה; עצלנית גם מטבע ברייתה, ואת העבודה השחורה בביתה עושה אחרת בשבילה, מרתה הזקנה, האוכלת אצלם לחם חסד. לוֹטה הכובסת, אמה של הדוויג, שרואה את הבת רק מרחוק, חייה – של אחת הנידחות, שוכנות הדיוטה התחתית של החברה. שטאשה, ידידתה היחסנית של מריה־יוזפה, פילגש לזקן אמיד, נפשה שוממה לא פחות. הנה גם צילה של אותה אלמנה בודדה, בעלת־הבית האחרונה של מיכאל. כולן בודדות ועזובות. ובנפש כולן מתעורר איזה הד להופעתו, רגש בלתי־מפורש – ובאם יפורש: של אימהוּת שלא באה על תיקונה.

סיפור תיאורי הוא, לירי, וכמעט ללא תנועה ותנודה, והנה הסערה. הסצינה המסעירה, המכריעה, מוכנת היטב. מיכאל, גיבור סביל גם לכל שלביה של סצינה זו, משמש גורם להתלקחות. בליבו מקננת דמותה של הדוויג. בעלת־הדירה, המביאה לו את פת־השחרית, מבלבלת דעתו. הוא מבקר אצל שטאשה, וחוכמת החיים היתירה שלה מצילה את שניהם מהפח שהטבע טמן להם. הוא פוגש את לוטה, ואין עוד הגנה – לא מצידה ולא מצידו. האש היא אחת – והבדידות אחת.

[ב]    🔗

הרומאן הווידויי השני, “עוֹרבא פרח”, שהופיע בעת ובעונה אחת עם “מחניים” ונכתב בערך באותה תקופה, רומאן־אהבה אף הוא, שונה מבחינת הסגנון, הלך־הרוח וההשקפה מן הראשון תכלית השינוי. אף־על־פי שהסיפור נכתב בלשון־מדבר, שעה ש“מחניים” כתוב בלשון־הוא, דומה כי דווקא כאן ישנו מירווח לגבי האירועים שהיו בנפשו של הגיבור; שעה שבעלילת “מחניים” מתגלית לפנינו מציאות וחזונה במתן אחד.

האם הגיבור של “עוֹרבא פרח”, אלימלך, הוא גלגולו של מיכאל מ“מחניים”? נשאל אחרת: האם מחבר “עורבא פרח” הוא גלגולו של מחבר “מחניים”? הנעימה שונה לחלוטין. ב“עורבא פרח” יש גם שמינית־בשמינית של הוּמוֹר או סאטירה, הגישה היא מפוכחת, הבעיות יותר מפורשות. אגב, נושא אהבתו האומללה של אלימלך היא עלמה בת־שבטו, ואנו רואים בעליל שה“גזע” או הדת לא הם המקרבים או החוצים. אך כרומאן של אהבה כוזבת שיא שני הוא הסיפור הזה ביצירתו של מי"ב הצעיר.

אלימלך מחפש באהבה לא לבד מקלט, מעגן ומולדת במקום זו שאבדה לו, לנוכרי, על אדמת נכר; הוא מחפש הבנה. מיכאל חלם על כך ללמד את הדוויג, להעביר אליה ראשית־ראשיתה של בינה בעולם. אלימלך לא היה מסתפק בכך; הוא ירצה בחילופי דעות, בהפראה מחשבתית הדדית, עם שיהיה לגבי אהובתו גם כמורה לעומת תלמידה.

משותפת לשני הגיבורים מידת הביישנות. אצל מיכאל היא נוגעת מאד ללב, היא נוגעת לליבם של כל אלה שהוא מזדמן איתם, לרבות הגברים שאין הרכּוּת מידתם. בביישנותו של אלימלך יש צל־צילו של הגיחוך – מסתבר, גם בעיני נושא אהבתו.

המעיד על עצמו בסיפור ה“רומאן”, שנמשך ללא כל הכרעה, כרעה חולה, כשנה ומחצית השנה – מלמד את עצמו, לאחר מעשה, פרק בפסיכולוגיה: לא רק של אותה נפש שטעה בה, אלא גם של עצמו שנכשל ומחמת חולשה גם הכשיל. לכאורה היה ביקורתי למדי גם לגבי הופעתה החיצונית של חברתו; נאחז אמנם בכל קו שיכול להראותה בעיניו כיפה ומנעימה, אך הודה בפני עצמו, כי ידיה, למשל, אינן מוצאות חן בעיניו ושבכל ליבו היה חפץ שתהיינה יותר זכּוֹת וצחוֹת… הוא היה רוצה לאהוב אותה אהבה עיוורת, אך אהבתו דקדקנית היא, מיטיבה לדעת אשר חסר לה.

נקודת־המוצא היא גם כאן הבדידות. העלם העברי השרוי בנכר, במערב הנכסף הזר, ומתמכר ללימודי מדעי רוח האדם, נפשו יוצאת לנפש משלימה ואין היא נמצאת לו. רקע הסיפור הוא ארץ שווייץ (שהיתה התחנה האחרונה בלימודיו האוניברסיטאיים של מי"ב עצמו ושהכיר היטב את נופה, מעט גם את אנשיה ולא במעט את הסטודנטים, בנים ובנות מזרע ישראל שבאו לשם לשקוד על לימודיהם). רחל, החברה של אלימלך, שאותה הכיר במקום־לימודיו הקודם, בבירת אשכנז, היכרות שבאקראי, עברה אחריו לארץ לימודיו החדשה, והוא נמצא לה שם משענת יחידה. פרשיות משיכה ודחייה לסירוגין מהוות גוף הסיפור ומתגוללות לפנינו כפרקי יומן, אך, כאמור, מתוך ראייה־שלאחר־מעשה ושלאחר התגברות על האכזבות וביטולן. הגיבור מאשים את עצמו לא פחות מאשר אותה, אך ההאשמות שונות; הוא חלש, אך אם אפשר לומר כך, עקבי בחולשתו, שעה שהיא משחקת איתו ועם עצמה. חטא קדמון שלה – זיוף רגשות, העמדת־פנים גם בפני עצמה. סוף דבר הוּכחה לו כבלתי־ראויה, אפס הסימנים הראשונים לכך כמעט התגלו מלכתחילה ולא אבה לראותם. ואף־על־פי שדינה יוצא לכף חובה, היא ראויה לרחמים, בעצם גם בעיני החבר, אם גם רחמים אלה ממנו והלאה.

שאלת היהדות מטרידה את הגיבור כשאלת החיים שהוא תר אחרי פתרונה. שאלות אלו חלק בלתי־נפרד הן מאופיו ונפשו. כאשר יסופּר לנו מדי פעם, כי אלימלך דיבר באוזני רחל על דברים שברוּמו של עולמו, הרי מקצתם נמסרים לנו כשהגיבור בסיפור ה“אני” שלו מלבּן את מחשבותיו בפני עצמו. לעומת מיכאל, שהוא אבטיפוס של “עוזב”, שמלחמותיו ביהדות־מוצאו הן מאחוריו ועתידו הרוחני לפניו עדיין כספר החתום, אלימלך אוסף כוח ומתכונן לקראת מלחמות־מצווה חדשות.

נעלה עוד מוטיב אחד משותף לשני הסיפורים. מיכאל, כשעולמו נחרב עליו, כפשע בינו לבין איבוד־עצמו לדעת; אלימלך, בהתלקח חמתו, חושב לרגע קט לרצוח את האהובה כפויית־הטובה ולקטול עצמו. המוטיב מעיד על נעורי הגיבורים ותוגת הנעורים שלהם. ואמנם, ברחוב העברים הצעירים של אז היתה ל“מחניים” מעין ההשפעה של “יסורי ורתר הצעיר” במערב.⁵ “עורבא פרח” התסיס אולי עוד יותר, בהעלותו בצורה כה מוחצת את הסבך של היחסים שבין בני דור עברי, שהיה ראשון להשתחררות מכבלי המוסכמות, בענייני זיווג ובחירה.

כיום עלילת שני הסיפורים אינה עוד סמל או סיסמה. “מחניים” ו“עורבא פרח” נעשו תוך כדי דור ליצירות קלאסיות, שהוטבע בהן חלקם, בתקווה ובייאוש, של הנעורים תמיד, בכל מקום ובכל דור.