[א]    🔗

ב“מעמק החיים” מהווה “הזר” את השלישי בקבוצת ארבעה סיפורים בשם הכולל “באין תקוה” (שני הראשונים – “השניים” ו“השמועה” – והרביעי, “בין הפטיש והסדן”). בעריכה הסופית של סיפורי מי“ב הוקדם הסיפור “בין הפטיש והסדן”, יחד עם שמה של הסידרה (“באין תקוה”) לחלק הרביעי (“מחוץ לתחום”); ואילו “הזר” הוכנס, בצירוף “השניים” ו”השמועה" ועם עוד שלושה סיפורים, כסיפור מסיים לסידרה הראשונה של החלק החמישי (“מעמק רפאים”). שם הסידרה הזאת – “סיפורי אהבה” – חופף אמנם רק חמישה מתוכם, ואת “הזר” רק בדוחק.

בעריכה הסופית קבעה, דומה, השתייכות “הזר”, מבחינת דרך הסיפור, אל השיכבה התיאורית ביצירת מי“ב המוגדרת, בתורת השירה שלו, כ”כיבוש הסער“. ואילו שמעון בן משה, גיבור הסיפור “בין הפטיש והסדן”, הכתוב בלשון־”אני“, ויתר גיבורי “באין תקוה”, היודעים לקרוא לייאושם הלאומי הדתי והחברתי בשמו, עדיין מהווים חלק בלתי נפרד מתוגתם, מרדם ואכזבתם הם, והמסַפר טרם נפרד מדמויותיו. לעומתם ב”הזר" – שהסופר חזה אותו מבשרו – רואים אנו את המסַפּר כאמן נכנס אל נפש גיבורו ומדבּר, או שותק, מתוכה. ולא מקרה הוא, כי מי“ב, שעה שהגדיר את היחידות המצורפות ב”באין תקוה" ככתבי־זכרון (“מעבר לנהר” – זכרונות עוזב; “בין הפטיש והסדן” – כתבי נודד; “לבדד” – רשימות בן־ספר; “בלעדיה” – זכרונות בודד, וכו'), קובע את “הזר” באופן מפורש כ“סיפור” (כותרת־מישנה ב“מעמק החיים”).¹

[ב]    🔗

עלילת “הזר” מתחלקת לחמש חטיבות:

(א) באולם־קריאה יהודי אי־שם במערב־של־גויים מופיע מדי ערב בערב איש אלמוני – “הזר” מנקודת־ראותו של הספרן (“המפקח”): אדם בעל הרגלים משונים־אך־קבועים (ישיבה, תמיד, במושב אחד, וקריאת עיתוני־היום ותו לא); הוא נשאר כל הזמן באלם שתיקתו, נושא סוד בחוּבו. הספרן תוהה עליו, אולם אינו מצליח וגם אינו מעז לגלות את הסוד, שכן זרותו של האיש דוחה כל קירבה, לא כל־שכן התוודעות. הדבר נמשך כשנה ויותר.

(ב) הגיע היום שבו עתידה – ללא סיבה מפורשת – שתיקתו של ה“זר” להישבר. המסַפּר מעביר אותנו לחדרו של האיש, חדר שכור אצל אחרים, מקום התבודדותו ומקלטו. יום זה מבשר מלכתחילה איזו השתנות (אם כי המסַפּר לא מסר לנו את סדר יומו הקבוע של ה“זר” ורק נתן להקיש מהרגליו בספרייה על הרגלים אחרים, קבועים ועומדים בחייו החיצוניים בכלל); יום מעונן, יום אין־חפץ בו. תנועותיו של ה“זר” בחדרו, צאתו מן הבית, נדודיו ברחובות, שהייתו במסעדה לאכילה חטופה ושיבתו הביתה – הכל, דומה, ללא דחיפה, ללא מטרה. מעשיו אלה כמו מכינים אותו ואותנו להחלטתו (שלא יעמוד בה): “הוא לא ילך היום לבית־המקרא!”

(ג) אכן, ליבו הזהירוֹ לבל ילך בערב זה למקומו הקבוע מזה שנה; ואולם, בהגיע שעת פתיחתה של הספרייה הוא אינו עומד בנסיון; ולא זו בלבד שהלך לשם, אף יצא מגדרו. סימן חיצוני להשתנוּת: הוא לבש בהיסח־הדעת בגד שונה מן הרגיל, לא שמר הפעם על מושבו, פנה – זו הפעם הראשונה במשך ההתוודעות האילמת – אל הספרן ושאל לספר זה או אחר. הספרים לא נמצאו, אך נקשרה שיחה ביניהם, תחילה ארעית והמשכה מונולוג, השתפכות־נפש, וידוי. סגוֹר־הלב נפתח, עתה לא ייסגר עוד.

(ד) הספרייה נסגרה, אך השיחה נמשכת. ה“זר” מתלווה אל המפקח בדרכו הביתה, שופך לפינו את כל ליבו, צערו וצער האומה, ואינו מרפה (כשם שהנושא למריוֹ אינו מרפה מנפשו ונגרר־נשפך מפיו). הספרן, אדם מוגבל, שגם אהבת־הבריות שלו מוגבלת, לרבות סקרנותו (ובפרט שצמאונה נשבר לרוויה) וסבלנותו, מתנתק לסוף בכוח ממלווהו הטרדן וממהר לשוב אל חיק משפחתו. האיש נותר לבדו עם צערו, שותק ומושתק.

(ה) הפרק האחרון – התייחדות המסַפּר עם נפש גיבורו, שמתוכה ידבר־יעיד. הסוד, שאת קליפתו הציג ה“זר” לפני איש שיחו הארעי, הלא הוא ייאושו הגמור מעמו ומאמונתו. כל עוד נותר סודו האיום בליבו פנימה, היה בו כדי לחזקוֹ, לעודדו. גילוי הסוד – לפני אדם בלתי ראוי – הביא לחילולו. עתה לא נותר דבר זולת עלבון, עלבון ערטילאי, בריה בעלבונה. ה“זר” נשען על אילן ופורץ בבכי. הוא בוכה על נפשו.

[ג]    🔗

שני מרכיבים לסיפור. האחד הוא ה“סוד”, המשותף לכמה מגיבורי מי“ב, ולסופר עצמו – ראייתו את היהדות בהגות, עיון וביקורת: אין מוצא, אין תקווה לבני השבט הזה בפיזוריהם; המסגרות והמוסדות שהקימו מתוכם על אדמת־נכר, אינם מחסה ומסתור, ואיש־הרוח אף יתנתק מעליהם, יאבד. המרכיב השני הוא – הדגמת גורל זה, של ה”נודד" או ה“עוזב”, במקרהו־לא־מקרהו של ה“זר”. כל עוד שתק, כל עוד כבש את האמת בליבו, יכול להחזיק בה; אך מסתבר כי גם המתבצר בבדידותו לא יכול להתקיים ללא השתתפותו של לב אחד, למצער, בכאבו.

שני מרכיבים אלה הם ההופכים את המסופר לסיפור ואת הסיפור הפּנים־יהודי לסיפור אנושי־כללי. ברנר, קירבה מיוחדת היתה לו לסיפור זה, לא לבד כעורכם של “רביבים”, שם נדפס לראשונה, אלא גם, ובעיקר, משום היות גיבורו אבטיפוס “ברנרי”. ברנר, בהרצאתו של מי“ב וסיפוריו,² מדמה את “הזר” לאחד מסיפורי־בראשית של המסַפּר הדני יוהנס פ' ינסן³ ומוצא סימוכין בין מגלה־האש הטרומי שפרש מעל אחיו, וכאשר שב אליהם לא הכירו בו ואף התנכלו לו, לבין ה”זר" שהמיט שואה זו על עצמו. סבורני, כי דמות ה“זר” מזכירה כמה מגיבוריו הבודדים והמבודדים של קנוט האמסון, ובפרט נאגל, גיבור “מסתורין”. נאגל, אף הוא סוד שמור היה בליבו ומשחיללוֹ יצא מדעתו. ואולם תהיינה הקבלות אלה חופפות או בלתי־חופפות – כיוון שעלה זכרן לפנינו אנו למדים מהן, כי סיפורי מי"ב, כולל היהודיים־ייחודיים ביותר, שווים לכל לב.

[ד]    🔗

הסוד הכמוס בליבו של ה“זר”, הגדול מנשוא, הוא, כאמור, סוד ה“באין תקווה” של היהודי, הסוד אשר מי“ב קרא בשמו בכתביו הקהליים. כאן המקום לציין, כי מאמרי הביקורת הלאומית והדתית של מי”ב ומאמרי ההגות הלירית (“דברי חזון” ו“פילוסופיה וחיים”) שלו, אחד הם והיו לאחד בסיפורו: צעקה־אזעקה וקינה, המתאחדות ברחמים, רחמי המסַפּר. השורש הוא איפוא אישי, והיסוד, אם תמצא לומר, טמון בחייו, חיי הרוח והנפש, של הסופר עצמו. אך דורשי רשומותיו המנסים לחזור ולתרגם ללשון קורות־חייו את עלילות סיפוריו הווידויים – למן “הציץ ונפגע” ו“גרשיים” דרך “מעבר לנהר” ו“בין הפטיש והסדן” עד ל“הזר” – אינם מחדשים הרבה. צד אישי זה אינו עניין אלא לסקרנות חיצונית בלבד, כפי שהיא מומחשת בתגובותיו של ה“מפקח”; גיבורי הציורים והסיפורים כמו גיבורי הרומאנים, כגון מיכאל ב“מחניים” ואף קלונימוס ב“קלונימוס ונעמי”, חלק להם בביוגראפיה הפנימית של הסופר, שגבולות זמן, מקום ואדם אינם חלים עליה. ה“זר” מעלה לפני הספרן שני ספרי־השכלה מובהקים – “דעת אלהים בארץ” מאת אברהם בן נחמן קרוכמל⁴ ו“קורות ישראל ואמונתו” מאת ש“ל הירש⁵ – שני נידחים מזרע ישראל, בודדים במועדם ונוגעים־לא־נוגעים ב”סוד" – ובכך מרמז מי"ב על מקורות ואסמכתות משותפים לו ולגיבוריו (השווה לכך את דבר העלאת ריב“ל, ובפרט “בית יהודה” שלו,⁶ ב”גרשיים" וב“בין הפטיש והסדן”, ואת גלגולו האחרון של הנושא, תפישת־“השכלה” קיצונית, בדמות נחום השרוני ב“מרים”).

פיכמן⁷ ראה בגיבור “הזר” – “הדמות הקרובה ביותר ללב המשורר, טיפוס המנודה” – גלגולו של אוריאל אקוסטה, “קללת אדם שנעקר מעדתו”; ואמנם, יש כאן יותר מאסוציאציה, ואנו מציינים עוד כי זכר שפינוזה ואקוסטה הועלה במפורש ב“בין הפטיש והסדן”. אפשר להזכיר עוד דמות, קרובה עוד יותר לתקופת ההשכלה דמות שלמה מיימון: בכיו שעה שגירשוהו ממקום ההשכלה, בכי תהומי של הפילוסוף ושל היהודי שבו.⁸ קוראים מעמיקים מצאו סימוכין בין ה“זר” לבין מי“ב בדרך של הפשטה, שהיא ניגודה של הפשטנות. ברנר המסיים, כאמור, את הרצאתו־מסתו על מי”ב בהזכרת “הזר”, מוצא בשתיקתו של גיבור אלמוני זה ביטוי סמלי להיאלמותו של מי“ב, שכבר גמר אומר לנטוש את השירה ולפנות למחקר. רחל שזר, בפרק “מלחמת היחיד והעדה” של מסתה על מי”ב, מעמידה אותנו על המסופר אצל פ' לחובר (“ימי ברדיצ’בסקי האחרונים”)⁹ על אודות ביקורו של מי“ב, שבועות מספר לפני מותו, אצל אחד נידח ומנודה בליפסיה: “כמה דפים מיצירות מי”ב מזכיר לנו סיפור זה של לחובר!” וזלמן שזר,¹⁰ שרשם, ב“אור אישים”, זכרון “התוודעות אילמת” אל מי“ב, כשנזדמנו שניהם, בתקופה מסויימת, מדי יום ביומו באולם הספרייה של קהילת ישראל בברלין, בחורף שנת 1915, לא מלאו ליבוֹ להפר הילת שתיקתו של “הפלאי ההוא”, מי”ב; וכשהעלה זכרון זה על הכתב, נזכר ב“הזר”, כאילו רקע הסיפור, לרבות הרקע הנפשי, חזר ולבש מוחשיות, כאשר הופר, בניגוד לגיבורו, שומר על שתיקתו עד תום. אך מן הסוד גילה – בסיפוריו. ז' שזר, שתהה וחזר ותהה על סודו של מי“ב, גם שאל את פ' לחובר, שהיה מבאי בית מי”ב בשנתיים האחרונות של חיי מי“ב, וקיבל ממנו הסבר, אולי מפורש למדי, לגבי נסיבות שתיקתו והתבודדותו של הסופר שהיו תלויות אחת בשנייה (שם, שם). אוסיף כאן, מזיכרונותיי שלי שמימי הנעורים, כי מי”ב כמחנך – חינך לשמירת סוד, כלומר לשמירה מפני חילולו של סוד. על תגליותיו המדעיות שמר בקפדנות, הואיל ולא רצה, בשום פנים ואופן, להקל על הגישה אליהן. כל עוד לא ניתן היה להביאן עם מלוא חומר ההוכחות. זו היתה דרכו גם לגבי “פכים קטנים” של החיים.

[ה]    🔗

ייחודו האמנותי של מי“ב המסַפּר, מידת הרמז או ביתר־דיוק: מידת הרמז והסוד, ניכרים היטב בסיפור זה. הסיפור כולו אווירה, רקע; החיצוני הוא גם הפנימי, משל ונמשל בנתינה אחת. העיר מומחשת לעינינו, “עיר חיה ביום, וישנה בלילה, וחוטאת במסתרי הלילה”; רואים אנו את יהודיה התלושים והמאובנים. חשים אנו בבדידותה של הנפש המתענה, פצעיה החשופים, ובבדידותם של עצמים, כגון בית־המקרא עצמו, או אותו חדר מרוהט, כביכול, משכן לעובר־אורח ששכר לו ה”זר“; או אותו כלב שוטלאנדי הרובץ על המרבד לפני מיטת ה”זר“; פנס הרחוב, העומד בדרכו, או אותו אילן אשר לידו מטיף דמעה. שיחת־היחיד הארוכה, המשתפכת, של ה”זר“, המנסה להתוודות אל חיק ה”מפקח“, אינה נמסרת לפי נושאיה אלא מרומזת כולה, כשם שגם השערותיו הקודמות, הארציות, של המפקח על דבר טיבו של ה”זר", סתרי־ליבו וקרעי־ליבו, נשארים סתומים כמעט, בלתי מפורשים.¹¹ מסתבר כי קריאת כל אלה בשמם לא היתה מקרבת את חידת הסיפור אל פתרונו. נהפוך הוא. היטיב הסופר לנהוג מגיבורו. הוא נהג איפוק עד הסוף. הוא כבש את סערו, פשוטו כמשמעו.

ה“זר” מוסבר לנו – מתוך הרמזים – בכפירתו, בשלילתו, בכל מה שהביאוֹ לידי “חשבון עַם ועולם” ושמירה על סודו; הגיבור עמד מזמן על כך שאין עם מי להשיח כדי להביא, אולי, לשינוי פני־הדברים. חזיון־תוגה הוא, שאובדן התקווה לא הביאוֹ לאיבוד־עצמו. המשך־החיים כמוהו כחילול חזונו.

[ו]    🔗

השאלה עדיין פתוחה: מה יום מיומיים? ה“זר” קבע לעצמו דפוסי־חיים, כביכול, אשר על חלק מהם כבר עמד ה“מפקח” מעצמו; קל וחומר לגבי חיי יום־יום של ה“זר” – בחדר, ברחוב, בבית־האוכל וכו'. ליבו של ה“זר” היה כמצודה, פיו סגור וחתום. ידע – ובהתאם לכך התנהג – כי אין מקום לדיבור, ומה גם לדיבור גלוי, בין אדם לחברו. “איך אין מתביישים בני־אדם להיות מדברים עם חבריהם?” יתר־על־כן: “מה זה עניין הדיבור והתגלות הלב?” (בטופס הראשון, נוסף כאן עוד חצי־משפט: “…אם לא רוח טמאה”). אך, הצרה היא, שעצם המשך חייו הארציים בלול בהליכה לקראת פשרות. ביקוריו מדי ערב בערב בספרייה מספקים לו איזה צל־צילו של עניין במוצאות את עם ישראל. בכך הוא הכשיר את הקרקע לכשלונו.

השאלה הפתוחה, כאמור, מה יום מיומיים – היא השאלה שהנך שואל למראה מיתה חטופה. אותו “יום מעונן”, שחדר מבעד לווילאות של ה“זר”, עתיד היה להביאוֹ, שלא כצפוי, לידי התפרקות והפקרה. מה גרם שמחשבותיו התקדרו־התערפלו, התעננו, באותו יום מעונן דווקא? “פסוק אחד של איזה חוזה החל לנסר במוחו”, אך מה העיר בו את הפסוק הזה לתחייה מזכרונו־קברו? “נדמה לו – ל’זר' – כאילו הוא שומע מרחוק קול יללה”. אולי שמע, לפתע, יללתו־הוא החנוקה, כאילו מן החוץ? ושוב, מה גרם לכך שאוזנו, פתאום, נקרעה לשמוע המיית־ליבו?

העמוקה באמיתות הסיפור היא שהמזל, או הגורל, ופסק־הדין של בית־דין החיים, הם “הכל צפוי והרשות נתונה” כאחת. קרה לו למסַפּר מה שאירע לגיבורו אותה שעה תמוהה. הסופר, מתוך יראת כבוד המציאות, והמוצאות, אינו משיב, אינו מסביר, אלא נכנע.