פ' לחובר היה ראשון¹ להביע את הדעה, כי “בסתר רעם” הוא המושלם בסיפורי מי“ב. הוא גילה כמו־כן, כי הציור “אב ובן” (בקובץ “מעירי הקטנה”, תר"ס, עמ' 20 – 23) הוא ראשיתה של כתיבה ראשונה של הסיפור. העובדה כי מי”ב חזר ביצירה מאוחרת זו אל נושא שהתנסה בו בראשית צעדיו בסיפור, נזכרת אצל המחבר עצמו, בפתיחת הרומאן הקצר, בצורה נרגשת למדי: “בשכבר הימים החילותי לתאר את חיי האיש, נושא סיפורי זה – חיים שמילאו את לבבי. אבל אז לא היה בידי לגלם את הנפשות וגם לצרף את המאורעות לפי חזות־עיני והגות־רוחי. ואכתוב שתיים־שלוש דלתות ופסקתי מיד…”

שורות אלה, יותר משיש בהן משום הסתייגות ממידת סיפוריו בימי ראשיתו, דומה עשויות הן לפרש את ההבדל שבין הציור, הוא דרך סיפורו אז, לבין הרקמה הסיפורית שהיתה מידת סיפורו הסופית. זאת ועוד: כרומאן קצר נבדל “בסתר רעם” הן מן הרומאנים הקצרים שקדמוהו ושנאספו בסידרת “סיפורי תוגה” (קלונימוס ונעמי; דור הולך; נידויה של מתה) והן מ“מרים” – אשר כולם מוקדשים לחיי כמה דורות וניתן לכנותם סיפורי־תולדות; ב“בסתר רעם” מסוּפּר לנו על חורבנה של משפחה תוך כדי שמירה על אחדוּת העלילה, היונקת כולה מאישיותו של אחד, הוא הגיבור שלמה “האדום”, ונופלת עם נפילתו.

השורות הנ“ל בפתיחת “בסתר רעם” מצטרפות, בעקיפין, לתורת־הספרות של מי”ב, המפורשת יותר בסידרת מאמריו: “למהוּת השירה”, ובה בשעה עדוּת הן לדרכו של הסופר בסיפור: “…לגלם את הנפשות וגם לצרף את המאורעות לפי חזות־עיני והגות־רוחי”. אם יש במלים אלו גם משום דרישה לגבי כל מסַפּר – הרי משפט־הסיום של הפתיחה הוא אישי־וידויי; חלק לו למסַפּר גופו בכל המסוּפּר, שותף הוא לנפשות המגולמות ולמאורעות כולם; “ונפתלתי גם אני עם החיים, ונשכני נחש השירה והחטא”. במינוח זמננו זוהי “הזדהות”; במקרא נשמר לנו ציוּן יחסי־גומלין שבין החוזה לבין המחזה, בחינת “מבשרי אחזה אלוה”. ואולם כאן מרומז משהו עמוק, אכזרי ומזעזע, על הקשר שבין הזוכר לנזכר. לא נטעה, איפוא, אִם נראה בציוּן הזה שבפתיחת הסיפור את המפתח לסיפור ולסודו.

*

יצירות־המופת של ספרות־העולם – ולפנינו כאן יצירה עברית כזאת – מחדשות, מבחינת העלילה, ונמסרות, מבחינת הצורה, בכמה מישורים, או מדורים שונים, בעת ובעונה אחת. היוצא מכך כי אפשר וצריך לקרוא אותן קריאות שונות. עלילת “בסתר רעם”, כסיפור עלייתו וחורבנו של שלמה “האדום”, עוצמתו וגדולתו, שרירות־ליבו ורוחב־ליבו, חקרי־ליבו הגדולים, חטאו ותשובתו – סיפור זה הוא פרק־חיים ייחודי־בלעדי, כספור חייו של אחד מאנשי־השם. מקומות ההתרחשות של המאורעות, הנקובים בשמותיהם (גם אם שם בדוי נקרא על עיירתו על פיו), הזמן המסויים מאד, ומוצאם של הגיבור והסובבים אותו, – אלה כולם נושאים את העלילה, מהווים לה רקע, נותנים צביון לכל פרט ותג. עם זאת אין העלילה תלויה בהם, אלא עומדת מחוץ לזמן ולמקום. לשון אחר: שורשי העלילה (ואין עלילה ללא שורשים) אינם בזמן, במקום ובמוצא. שלושה אלה – אשר בהעלאתם ובפירושם מתגלית אמנות־המסַפּר, האֶפּיקן שבו – מהווים מימד אחר, שני, של היצירה.

המימד השלישי שמו יהדות, אך לא במשמעה המקובל – סביבה, נוהג, “סבל־ירושה” – אלא כעצב מניע של מנגנון פנימי. הן של היחיד והן של הציבור. הנפשות המרובות המעורבות בסיפור זה, קשורות כולן בגיבור הראשי קשר של דם, קירבת־דת, קירבת־עבודה – אולם בלא שירגישו בכך. ואולי המסַפּר בלבד הוא היודע על חלקה־תפקידה של היהדות בדרכם, במהותם ויישותם.

המימד הרביעי – גם הוא יהדות שמו; אך יהדות זו אינה רצופה, המשכית, אלא קטועה, קדומה, נשכחת, אחת עם סתר־גורלם של יחיד וציבור: יהדות כמיתוס, יהדות כסמל, סופה שהיא מתאחדת ומתמזגת עם האמת הנצחית שבאה לידי ביטוי במימד הראשון, הכלל־עולמי.

ארבעה רבדים אלה מצויים־מתגלים בכל סיפורי מי"ב האחרונים, למן סידרת סיפורי “מעמק החיים”, דרך “רומאנים קצרים” ועד “מרים”. אך בסיפור הנידון, “בסתר רעם”, הצירוף והשילוב הוא מושלם. האופי והגורל, המורשת והגורל, השורש והגורל מתלכדים־מתאחדים לסמל.

*

לצד הענק שבמרכז פועלות בעיקר שתי נפשות – בנו השני, דניאל, ואשתו השנייה של דניאל, שושנה, שהכשילה את השניים וכשלה.

כל שאר הדמויות וגורלן, עלילות עלילות, מומחשות בלשון־רמזים מדודה, בחינת גיבורים צדדיים בדיעבד. איש־איש וסיפורו שלו. שלבי־חיים שונים, בחיי בן־אדם אחד, שלשלת מאורעות ומעשים, רומאנים בפני עצמם; אך הכל נארג במסכת (כמסופר במפורש בפרק “חרסה וסהר”: “בימים ההם נארג עוד צעיר אחד במסכת המעשים”).

הנה בתיה, אשת נעוריו של דניאל. “את אישה כיבדה מאד”, אך “על מזבח לבבה לא הוקרב קרבן עולה כליל”; ואילו הוא, בעלה, שכיבדה כערכה, – “במדור העליון של נפשו לא ראה צלמה בחזון”. מה תכליתו של רומאן אם לא העלאת רגש טמיר, מסתרי הנפש, ומה גם ניגודים של שניים קרובים, והצגתם כעובדה, אשר האדם מצוּוה לחיות בה, ושני אלה – קביעת הגון הדק־מן־הדק שבשורשי אומללותם הבלתי מפורשת של בני־הזוג שחייהם באושר ובנחת – מובאים רק במאמר מוסגר.

*

שלוש אהבות לדניאל “משי”. פרשת אהבה שקטה, נכזבת שלא מדעת: דניאל ובתיה, אשת־נעורים זו שעלה עליה הכוֹרת לפתע־פתאום; פרשת אהבה דוממת, הנחנקת באִיבּה: דניאל ומלכה, בתו־בכירתו של אחיו הבכור, שגואלה בושש לבוא, ומזל רחימאי היה מוכן לעשות חסד עם שניהם, אלמלא גרם החטא ונגזרה גזירה להפריד בטרם דבקו; פרשת אהבה סוערת ושורפת שסופה מיתה: דניאל ושושנה העוגבת, הבוגדנית, המבקשת תיקון בהכנעה. הרומאן הראשון, כאמור, מרומז בשני משפטים קצרים. הרומאן השני נמסר רמזים־רמזים, קטעי אפיזודות. הרומאן השלישי הרי הוא הפן האחד של הסיפור כולו, סיפור חטא קדום שהוליד חטא על חטא.

האם חטא דניאל לבתיה, בעודה בחיים? אכן, חטא – לזִכרה. האם חטא דניאל לשושנה? חטאוֹ הסמוי, היותו נמוך מדרגתה, נשא את עונשו בתוכו, והוא גם מוכן לקבל את הדין, להקריב ולכפּר. דניאל חטא למלכה, אך הגורל היה, ניתן לומר, שותף לחטא ונטל מחומרתו, ובה במידה הוסיף לשניהם צער ולו – נחמה.

*

כל תהייה על חטא, על מידות שבחטא, הכרח שתחזירנו אל החטא הקדמון. התנ“כיות שבסיפור – לא לבד בצירופים ובהזכרות, בדימויים ובהקבלות – היא מחוייבת מציאוּת. קנה־המידה של מי”ב הוא אגדי, מקראי, טרום־מקראי – יסודות הטמונים בנפש הגיבורים ובקורותיהם. הווה אומר: כשם שסופר גדול הוא יודע־נפש (דרגה עילאית של חוקר־נפש ומה גם של מנתח־נפש), ידע מי“ב, במובנה העמוק של המלה, גם את נפש העלילות והעלה בסיפורי־ההווה שלו את נבכיהן התנ”כיים.

המסופּר בתנ"ך טעון הוא גופו לאו־דווקא חקירה וניתוח, אלא ידיעת הטמון בו; והקשר המהותי בין העלילה שמן העבר הקרוב לבין העלילה מהעבר הרחוק מגלה טמירין בשתיהן.

חשיפתו של מוטיב סמוי² בסיפור אדוניה ואבישג (מל"א, פרק א') והרחבתו כדי מקבילה לפרשת אבשלום, התקוממותו נגד אביו ומותו, – לא החקר המשווה של המוטיבים הביא את מי“ב להתחקות עליו. העלילה המשולשת – של שלמה “האדום”, דניאל ושושנה – היא תנ”כית לפי שורשו הטמיר של הסיפור. ההתרחשות שלפני עיני המסַפּר זרעה אור על התרחשות קדומה, שבאה בחזון. מוקדם ומאוחר היו לאחד.

*

הערה מעניינת מעיר פ' לחובר³ על פרשת שלמה ושושנה כלתו. הוא מקביל לה את פרשת יהודה ותמר מהתורה, גם מפנה אותנו אל נוסח ספר היובלים, שם יסוּפּר עוד על עוצמת ייסוריו של יהודה שניחם על מה שעשה וצעק אל אלוהיו שימחל לו. לחובר קלע, שלא מדעת, גם לפירוש שנתן מי“ב – במחקרי־התנ”ך הגנוזים שלו⁴ – למענה “צדקה ממני” שבפי יהודה, לאחר שהועמד על אשמתו; מי"ב גרס (כמו רש"י) צדקה! ממני! (כלומר, היא הצודקת, וממני הרתה) – מה שמרמז, ויותר ממרמז, על מעמד פומבי, שבו הודה יהודה על מעשהו וקיבל עליו את הדין. ואולם, תיאור השיבה־בתשובה של שלמה “האדום” (בפרק “במורד ההר”), הפותח במלים: “דבר קרה בלוטון, אשר כמוהו נשמע רק בימים רחוקים”. יונק מספרי המנהגים והמוסר של ימי־הביניים, יסודות עתיקים מאד. עדוּת לקיומם נשתמרה לנו בספרות הרבנית ותוקפה האריך ימים.

שלמה “האדום” הקדים להעניש את שותפתו לחטא (פרק יד: “המשפט”). היא קיבלה את הדין, נשאה מכותיו בדומייה – מה שהגדיל את זעמו עוד יותר. עד שאמרה: “הרף! אמתך אני!!” – והוא נחרד וחדל. מעמד מזעזע הוא – ועתיק, תנ“כי, אף טרום־תנ”כי. אמה היא הגר לאברהם. אמה, מרצונה, היא אביגיל לדויד, גם רות לבועז. כשקראתי סיפור זה בפעם הראשונה סבור הייתי כי הדברים מרמזים גם על היותה הרה.⁵

למחרת יום־הדין עזבה שושנה את העיר. שנים חלפו וסערות חייה שככו. אז ביקשה לשוב ונתלוותה אליה בת שלא הוזכרה קודם־לכן. ההיתה זאת בתו של דניאל, שאליו, כאל אביה, אמרה האם להחזירה? ושמא, כשניספו האם והבת, בדרך במלון, בסתר רעם – קויים בהן גזר־דין שגזרו ראשונים על מסיגי גבול?

*

“בסתר רעם” נתון כולו בין ריאליזם לבין חזון. בין השניים מגשרת האגדה.

כאשר מלכה, שבעלה נתפס במעילה, לובשת עוז לבקש מחילת המעל מזה האחד שבידיו להכריע את הכף לשבט או לחסד, הדוד דניאל, שאהבתו לה שמורה בליבו, – אין המסַפּר יוצא מבין כתלי המציאות, אך המעמד לובש בגדי אגדה. אנו נזכרים בהופעת האשה חנה אצל נתן צוציתא,⁶ החושק אותה בגלוי וכובש את יצרו. באחת העילות הצדדיות של “בסתר רעם” מסוּפּר על אמם של שני העילויים, שפסלה שידוכם עם שתי נכדותיו של “האדום”, בשל הפסול שנמצא במשפחתן. הכרעתה שוּנתה לטובה בהשפעת חלום בו איים עליה “בעל החלום” במיתה חטופה, אם לא תחזור בה ולא תענה אמן אחר הזיווג מן השמיים. כאן הסתייע המסַפּר בגורם אגדי מובהק⁷ המעלה את המציאות לדרגת משל.

והנה עולם הרוחות – כממשות, כגוף מן הסיפור. בליל הסדר היה הדבר. זִכרה של אשת־נעוריו עלה, גם הועלה, לפני דניאל שאשתו השנייה בגדה בו ונטשה אותו. “קם ‘המלך’ שאינו מעוטר ממיטתו לפני אמירת הלל הלילה, לפתוח את הדלת, כמנהג העם; והנה אשת־נעוריו עטופה לבנים מראשה ועד רגלה עומדת על יד הפתח. ויבהל מאד ויתעלף”. זהו חזון בהקיץ, המימד הרביעי של המציאוּת האחרת, ללא המתקת הדין. לא עוד אגדה ומשל. נדידת מתים, נשמות ערטילאיות תועות – גופי חיים.

“ביום השלישי לימי־האבל” – אחרי מיתת שתי נכדותיו התאומות, בילה ורחל, במגיפת הדֶבֶר –“הרים שלמה ‘האדום’ באולם בנו את המכסה הלבן מעל פני הראי, והוא לבדו בחדר. והוא רואה נחש הולך קוממיות בגובה אדם, קרניים אדומות לו למעלה וחרב מרוטה חגורה במתניו. לבבו התפלץ בקרבו. ביקש לקרוא בקול ולשונו נאלמה – והנחש הולך ומשתרע, הולך ומשתרע. מלא הוא הראי כתמים רבים כקשקשים. התקרה שוקעת. לפתע גז כל המראה”. למחרת היום יצא אל בית שושנה לעשות בה שפטים. הפרשן היה נוטה לראות כאן סמל, ומה גם שבפתיחת הסיפור כבר הוזכר הנחש, ועטיוֹ של נחש; אך החזון, חזון־הבלהות, הוא כולו של הגיבור אשר השמיים החלו להענישו. ובראי, שהסיר מכסהו מעליו, יראה את החטא כדמותו.

כאן מתבקשת חקירה של גורמים “פאראפסיכולוגיים” ביצירת מי"ב, ולא על־פי “בסתר רעם” בלבד. ידיעתו, עד תכלית, את המציאוּת הנתונה, זהה עם תחושתו את “המציאות האחרת”.⁸

*

מבקרי מי“ב ופרשניו מגלים שדמויותיו בסיפור וברומאן – נפשות למאות – שונות אחת מרעוּתה. אך דומה, שטרם עמדו על סימן־היכר אחד המבדיל את הייחוד־שבאופיים של כל אחד ואחד מגיבורי סיפוריו: היחס אל אלוהים ותורתו. על דרך הכללה ניתן לומר, כי לכל אחד ואחד מגיבוריו “תיאולוגיה” משלו. כיצד יתפלל, מה יחסו אל תפילתו, מה מידת ידיעתו את הספר, ספר הקודש, ובקיאותו בו; איזו מידה מן המידות שהמסורת נדרשת בהן, היא הטבעית לו, ואיזו דרגה מדרגות האמונה היא דרגתו, וכיוצא באלה גונים ובני־גונים. אין כוונתי לפורצי־גדר אלא דווקא ליהודי ה”רגיל". המסַפּר מלמדנו, כי היהדות האחת, המוסכמת, זו שנשתמרה ונמסרה מדור לדור, על כלליה ודפוסיה, משמשת לכל נפש כסות אחרת.

גם יהדותם השונה של גיבורי “בסתר רעם” דוגמה היא לכך – דווקא משום שאין השפעותיה ניכרות לעין. לא כאלוהיו של דניאל – אלוהי אחיו, ומה גם אלוהי אביו. “נושאי־הכלים” – איש־איש וצביון אמונתו. אלוהי הנשים שונה מאלוהי הגברים. פרשה בפני עצמה, פרשיות בפני עצמן – הקריאה בספר, לימוד הספר, והסחת־דעת כמעט גמורה מן הספר. זה מקיים מצוה מתוך שיגרה והרגל, זה מתוך דביקות, וזה תוך מאבק. מאבקם של הנאבקים שונה אף הוא זה מזה.

חקירה בנושא שלפנינו – על־פי “בסתר רעם” או סיפוריו הקודמים של מי“ב – עשויה שוב להעמידנו על אחד מסודות ייחודו של המסַפּר. אצל יתר המסַפּרים הקלאסיים של הספרות העברית החדשה היהדות והמסורת אחת הן, ורק יחסו של המסַפּר הוא הקובע שוני ומגלה שוני. אליבא דמי”ב היהדות בכללה היא מגורמי החיים של כל אחד ואחד מנושאי־סיפוריו, “אינדיווידואלית” לא פחות מן הגורל הנובע מן האופי האינדיווידואלי.

*

הצד התיעודי והתולדי שבסיפורי מי“ב מתגלה גם בתיאורי הסביבה הכפרית וה”דו־קיום" שבין שני עמים, שתי דתות, חוטיהם הסמויים של שני העולמות הללו. בסיפור “בסתר רעם” מסופר על בנות יהודיות שעזבו את עמן ודתן והלכו אחרי בעלים שמבני הארץ. נושא זה, החוזר ונשנה בסיפור העברי החדש של כמה מסופרי המופת שלנו, הוצג וצוייר, על הרוב, על־פי ההשקפה הלאומית והדתית המוסכמת והמקובלת, אשר הסופר מזדהה איתה ללא סייג. כשהעלה מי"ב בסיפור “מחניים” פרשת אהבה של צעיר מישראל אל בת־עם הארץ, אין הבעיה מתייצבת כבעיה שבטית או אמונתית; גזירות־החיים היא ששמה קץ לאהבה.

שתי הפרשיות הנזכרות ב“בסתר רעם” נתונות, בניגוד ל“מחניים”, לא “מחוץ לתחום” אלא “בין החומות”; והמסַפּר מוסר את המציאות כמציאות, שההשקפה השלטת והמחמירה קשורה ודבוקה בה, אך לו עצמו אין חלק בהערכה הקנאית. לגבי שלמה “האדום” ובית אביהן, אובדן שתי נפשות אלו הוא אסון מן האסונות הניתכים על המשפחה להחריבה ולכלותה. ודווקא משום כך עולה תיאור מעמד החרטה, הרגשני לכאורה, של אחת העוזבות, בפשטות ובתום אנושי. מאידך, אין המסַפּר “מסתייג” מן האשה השנייה, שנשארה תקיפה במריה ולא ביקשה כל דרך חזרה. גם זו, העוזבת, נשארה, כביכול, בתו של המסַפּר.

*

מידת האפּיקן שבמי“ב באה לידי גילוי מובהק בסיפוריו האחרונים, גדולי־העלילה על אף קיצורם. אפּיקה זאת היא תנ”כית־מיתית לפי מהותה.

אחת הסצינות הראשונות שבהן מומחש־מובלט לפנינו טיבו של שלמה “האדום”, היא – השתעשעותו עם הילדה הנחמדה, אדומת־השיער, חרשת־אילמת מלידה, בתו של נושא־כליו. “אחד מגזע כובשי ארץ־כנען, ואולי מגזע בני גד ואשר או מבני חצי שבט המנשה, יושב על ספסל בחדר נקי, שבו שורר טוהר בכל עבר, ומחליק שערות אדומות של ילדה פורחת באחת משדמות הגולה”. מפרשי מי"ב מזכירים מעמד ציורי זה כדי להוכיח שהמחבר נשא בקירבו את תולדות שבטי עמו רבי העוצמה והעלילה; ושוב, ובכך אני חוזר אל הערתי הקודמת, לפנינו שתי תקופות רחוקות זו מזו מן הקצה אל הקצה, אולם סומכות אחת את רעותה: דמותו של של שלמה “האדום” במעמד קדום זה ממחישה לנו מה היו פניהם של בני השבטים שהתיישבו בראשונה בעבר־הירדן מזרחה אשר לא נותר מהם שריד אלא זכר בלבד.

את המידה האפּית כטבע, כהמשך או גלגול טבעי, תמצא, ולא מקרה הוא, במשפט הסיום של הסיפור כולו: “ופסי האמיצה היתה מתנה לאדום היא וזרעה עד היום הזה”. נקודת־הסיום של סיפור על חטא קדום – היא נקודת־מוצא לסיפור אחר, אשר העלאתו נשמרת למסַפּר אחר, בן דם אחר. המסַפּר אינו דן את נפשותיו אלא לפי ליבם ומודה בלגיטימיות של החיים הזורמים להם באפיקיהם השונים.