הרומאן “מרים” היה האחרון־לכתיבה בין ספרי מיכה יוסף ברדיצ’בסקי, והאחרון שהתפרסם בימי־חייו;1 המחבר ראה בדפוס את החלק הראשון והשני, ואילו את השלישי, האחרון, גמר לכתוב יומיים לפני מותו.
“מרים”, לדעתי, הוא שיא יצירת מי"ב ותכליתה. הוא־עצמו העריך את “צפונות ואגדות” כיקרה לו בכל יצירותיו, ואילו מעריכי סיפוריו מעמידים בראש את הרומאן הקצר “בסתר רעם”, שנכתב באותה תקופה. לדעתי, ייחודו־יתרונו של “מרים” לעומת שני הספרים האלה הוא בכך שהסופר כולו, וכל עולמותיו, כלולים בסיפור האחרון שלו; אף הייתי מגדיר את היצירה הזאת, הנושאת את הכינוי “רומאן”, ביתר הצדקה, כצוואה: אחרית־דבר של הסופר, המסַפּר, בעל־האגדה והחוקר, אשר בצל המוות התחיל לכתוב סיפור־זכרון זה, ובשעת כתיבה עמדו לנגד עיניו לא־לבד הדמויות שהציב להן ציוּן, אלא חזון הדורות, כפי שהצטייר־הצטלל במוחו תחילה.
הרומאן “מרים” הוא המפתח לאישיותו של מי“ב, לאמנותו, לחשבונו עם היהדות על כל מסורותיה ותורותיה, ולראייתו את העולם. התמצית של כתיבתו, שמירת־הסוד של החיים מתוך יראת כבוד־סודם, ולשונו הרומזת, בחירתו בביטויים שספגו לתוכם, אם אפשר לומר כך, את צער הדורות ודמעותיהם: כל אלה הגיעו ב”מרים" לתכליתם. והייחוד השירי של הרומאן הוא ברוח הלירי הנסוך על העלילה האֶפּית. פ' לחובר היטיב להגדיר ייחוד זה של אווירת הסיפור, של סיפור שכולו אווירה, בהקישו מאופיה של מרים על רקמת הסיפור הנושא את שמה: “אין היא בכלל גיבורה פועלת בחיים, אלא מקשיבה אליהם ואל דפיקתם; וכמוה, כל היצירה הזאת של מי”ב, היא מלאה כולה הקשבה דקה".2
“רומאן מחיי שתי עיירות” – כך הוגדר “מרים” על־ידי מחברו, והעיירות נושאות בסיפור את השמות לדינה וחונירוד. המצוי אצל מפת אוקראינה היהודית של אז ידע לזהותן, אך לא בכך מבחן המהימנות, הבוקעת ועולה מכל פרט ופרט. הנוף, כמובן, הוא נוף ילדותו ונעוריו של המסַפּר. והזמן – תקופה מוגדרת: שנות השבעים והשמונים של המאה הי"ט. אך המקום והזמן אינם קבועים ועומדים, כמסגרת למוצאות את הנפשות של הסיפור, אלא כאילו נפתחים שניהם – ולא לבד אחורה, אל חיק ההיסטוריה הקדומה, אלא גם קדימה, לרבות שנות מעגל־חייו של המסַפּר וכל הקורות אותו.
באחד מפרקי סיפורו מרמז המסַפּר כי חונירוד, העיר שבה הבשיל גורלה של הגיבורה, היתה גם עריסת ההשכלה בשבילו, ובאותו תחום־זמן שעליו הרחיב עדותו – בימי־עלומיו. ואילו את הרומאן עצמו, כסיפור־זכרון, החל לכתוב, כמפורש בפרק הראשון, בשלהי חייו, בהרגישו כי קץ ימיו ממשמש ובא והשעה דוחקת, והשמור בזכרונו תובע ממנו גאולתו; ותוך השנתיים של כתיבת־מצוה, על־פי צו של חיים ומוות, הגיעתו בשורת חורבנם הגמור של הגלילות המתוארים, ובכללם עירו, בידי הצורר־הכורת. מנקודת־ראות זו, סיפורו האחרון של מי“ב, המוּסב כולו על דמויות של אחרים, הוא אוטוביוגראפי במידה יתירה אף מסיפורי־ה”אני" שלו, המוחזקים, לפי הפשט העשוי להטעות, כאוטוביוגראפיים. זאת ועוד, את הסופר העסיקו בשנותיו האחרונות, יותר מבכל תקופות־חייו הקודמות, צפונות ישראל ושורשי אמונתו, וחידות העם הנודד. ואת כל זה חזר והשקיע בסיפורו.
אפשר לומר, כי מי"ב השואל עטף במגילת “מרים” את תשובתו.
אעז לומר, כי אין בכל הפינות ביהדות – תופעות היסטוריות, דתיות, עדתיות, שבטיות, הן אלו המצויות בדרך־המלך או אף על פרשת־דרכים והן אלו הנחבאות בצידי דרך – שלא בא זכרן ב“מרים” ולאו־דווקא בצורה מופשטת, ערטילאית, אלא במוחש, במודגם, והעיקר: במצוייר ובמושר. “מרים” הוא רומאן־פסיפס, אך מוסב על נקודה מרכזית, ולא נחטא לאמת אם נקרא לה בשם הנקודה היהודית; אך עלינו להשתמש בביטוי המקובל הזה, המטשטש כדרך כל מליצה שגורה, במובן ייחודי: נקודת־הכובד של הסופר עצמו.
הקורא את “מרים” חזור וקרוא כדברו האחרון של חוזה חזיונו, חזיון שהוא תוגת־עם־ואדם, יגיע למסקנה מפליאה ומזעזעת: מולדתו האמיתית של מי"ב היתה – לא בארץ־מוצאו, לא בארץ־מגוריו ואף לא בארץ־אבות, ארץ הגעגועים; אלא הוא נשא אותה בקירבו: אזוריה – פזורות היהודים ברחבי העולם האכזרי, מידותיה – אלפים בשנים, ושמה גורל ישראל, גזר־דין.
ארבעה מעגלים ב“מרים”. מעגל אחד הוא המציאותי: הווי, הוֹוה, חברה, מעמדים, שולטים ונשלטים. רוסיה הצארית עומדת ערב תמורות מלחמתיות שעתידות להכין בשנה מן השנים הבאות את עידן המהפכות. איבה נטושה גם בין שבטים־אחים. הפריצים הפולנים הם שריד עבר, שזוהרו פג; הפקידות הממלכתית אינה משתרשת באיזור אשר עמו האוקראיני, היושב על אדמתו, עם־אח לרוסים, איננו – אף אינו יכול להיות – אחד איתם, אך לעולם יהיה אחד עם אדמתו. היהודים גם הם נמצאים על מפתן התחוללות תמורות בנפשם. לא רק את שומרי־הקיים אתה מוצא כאן, אלא אף את המשכילים, ומה גם את אלה שביקשו ומצאו קשר ועוגן ברוח העם השולט; לכאורה שלושה מחנות, ולמעשה דעות הרבה, והלכי־רוח רבים הנבדלים זה מזה. והנה משלחי־יד שונים, ומעלות שונות במבנה הסוציאלי, עולים ויורדים, קמים ונופלים, איש־איש ותקוותו, הצלחתו ושברו. מה שהמסַפּר מראה הוא לא־לבד הקישור שבין קרובים ורחוקים אלא ההשפעה שיש למאורעות יוצאי־דופן בחיי יחידים על הכלל המגוּון הזה. ואם עיירה שלמה, העיירה הראשונה בשתי עיירות הסיפור, עולה כולה בלהבות, הרי הסופר הציל דפיו מן השריפה. אשר אירע לאנשים ולבתים מסויימים, של יהודים ושל לא־יהודים, במקום ובזמן מוגדרים, ניתן על־ידיו לשמירה ויעמוד שוב כחי בפני הבאים: סיפורו של עד.
המעגל השני הוא מעגל הדורות. אין כ“מרים”, בכלל יצירת מי"ב, להמחשת רחשי־קדומים המתלחשים בנפשו של כל אחד בישראל. עדים חיים להם – שבת ומועד, תפילה ומנהג, חוק ומשפט, מצוה ותורת־מוסר. אך הנותן טעם וחוזק (ושוב, דומה, ביצירתו זו האחרונה של המסַפּר יותר מבכל קודמותיה) לעדותם של עדי־מסורת אלה, הוא בכך, שהסופר לא־לבד ספג אותם והתחנך עליהם, חי אותם וחוזר ומחַייה אותם, אלא שהוא גם חקר אותם והגיע, בחזונו, עד חקרם. לא רק יהודה וישראל קמים לתחייה, ולא רק גלגולי המקרא ושינויי פניו בימי הגלות והרדיפות, אלא גם מה שמכוּנה בשם “אליליות”, זו הטרומית שקדמה לתורה ולמקרא, נכנעה להם ונבלעה בהם. יהודי לדינה וחונירוד הם נושאי המיתוס העברי, זה שנדחה, נשכח, אך לא הוכחד מעולם.
המעגל השלישי– מעגל הספר. כאן שוב התחומים יונקים, אך הרשויות מרובות, והשפעות עיתים מקבילות, עיתים מצטלבות. זכרם של עשרות ספרי־קודש, של רבנים ומחַברים, מובא ועולה כזכרון חי – חיבור־חיבור והמעלעל בו והמדובב את שפתיו. והנה ספרות המחשבה היהודית, עד לספרי ההשכלה ועד בכלל, כל אשר דפק על שערי ליבו של מי"ב העלם, העילוי, הלוחם והמורד.
והנה אבות מדעי־החברה וסבים לתורת הסוציאליזם העתידה להיוולד. הנה ניצני השירה העברית החדשה, לא רק רנ“ק וריב”ל, לילינבלום וסמולנסקין, אלא גם מאפו, מיכ“ל ויל”ג. והנה נחלת המסַפּרים הרוסים הגדולים, המלווים־משקפים שלבי חינוך נפשה של מרים: גארשין וטורגנייב, גונצ’ארוב, דוסטוייבסקי, ואחרון־אחרון טולסטוי. וגם הספרים בגיבורים.
המעגל הרביעי הוא מעגל הנפש. סימניו – כל המתנגד בסיפור הזה, כל ההומה בו. האהבה אינה פשט. מידותיה הקיצוניות, לא־לבד מידותיו של שיר השירים, המבוטאות בפסוקי־הסיום של המגילה הקדומה ביטוי נעלה ואכזרי, מקור ומוצא אחד לה ולחזון־לילה, לחלום־בלהות. שוב, דומה, אין כיצירה זו של מי"ב שזורה וארוגה שתי־וערב מראות־מראות. לחידת המוות עונה־משיבה חידת־החיים – וחוזר חלילה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.