למן יצירת־הפתיחה של מי"ב, המודגמת היטב בשני הרומאנים־הווידויים, ועד לגשתו ליצירת־הנעילה שלו, שלישיית “רומאנים קצרים”, עברו כעשרים וחמש שנים, כמחצית ימי חייו. עלילת הראשונים מתרחשת בשנות התשעים של המאה הקודמת, ונושאם – משברי דור הבנים שהסופר עצמו, צעיר עברי שיצא מבין החומות, היה אחד מהם, שביקשו עתיד לעם ולאדם, ואונייתם נטרפה; עלילת האחרונים מתרחשת קודם־לכן, בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת – בדור אבותיהם המושרשים ביהדות זו שהיא להם קודש וחול, הוֹוה קבוע ועומד ועַבר רחוק, הווי ומורשת.

“מחניים” ו“עורבא פרח” הם ליריים והגותיים, ולמן המשפט הראשון משתף המסַפּר את הקורא בהוויה־חוויה שבאה בהם על ביטויה – בכאב אותה מציאות שהיתה גם מציאותו. “בסתר רעם”, “בית תבנה” “ו”גרי רחוב" הם שירה אֶפּית. במשפטים־המבואות המקודמים לשלושתם מוגדרת מהותם: זכרונות, משכבר הימים, שהיו שמורים בלב הסופר מאז ימי נעוריו ודרשו ממנו, לעת זקנתו, את תיקונם, להיזכר ולהיפקד. נער ועלם היה בשעת התרחשות המאורעות ההם, שנראו שקופים וחד־משמעותיים בשעתם, וחידתם הכמוסה נתגלתה לו רק בהגיעו בעצמו לגילם האמיתי. זכרונות מה הם? קבועים ושמורים בלב כבכלי־קיבול סגוּר על סגוֹר? זכרונות אלה, שנשא בחוּבו, הלכו והעמיקו בו. יחד עם הנפשות שזכרן לא ימוש ממנו עלו בו גם צללי אבותיהם ואבות־אבותיהם – כל אשר נשאו הם בתוכם ואיתם…

שלושה סיפורי־זיכרון אלה (ואיתם, כמובן, הסיפור־האח “מרים”) היו, בשעה שמסר אותם למשמרת, לזכרון־עם, על דורותיו.

[א]    🔗

“בסתר רעם”, הראשון והמושלם – לא לבד בשלושת הרומאנים הקצרים אלא, דומה, בסיפורי מי"ב כולם. אחדות־עלילה – וריבוי־נפשות. עלילה־מרכז, ותת־עלילות מסביב לה. רומאן – ורומאנים בתוכו.

תולדות איש אחד וביתו־מבצרו האיתן, ההולך ונחרב. שלמה “האדום”, בעל־הריחיים, אדון העיר כולה, נמצא, בריש־הסיפור, בפיסגתו. בצילו – משפחתו הגדולה, בניו, בניהם ובנותיהם, ופמליה רבה של תלויים בו, עושי רצונו, והוא מולך עליהם בשרירות לב, אך לב רחב שלא נתמלא, מאווייו בלתי־מפורשים, יצריו רדומים – דמות שליט בעמו, ראש שבט. הסביבה – עיירה יהודית נתונה בתוך הנוף האוקראיני, מצודת־דת על אדמת נכר. שאינם בני־ברית נראים רק מן הצד: הפקידוּת הרוסית שמטעם הצאר, הפּריצים הפולנים, שריד המעמד השולט מימים קדומים, עם האיכרים של “רוסיה הקטנה”. ויש ובת־ישראל תלך אחרי מאהב מבני הכפר, או גם שבכרך הרחוק מתנים אהבים אחד מקציני השלטון עם אשה יהודיה שקראה דרור לחייה. אך אלה הן תופעות שוליות. הסגות־גבול ועונשן, כישלון שלא־מדעת והפורענות שבאה בעקבותיו, פירצות ופריצות, אשמת אדם ותעתועי גורל, מלוא האסון ועוצמת הגזירה – רובו קורה ומתרחש בפנים־המחנה.

לחוקי הדת ומצוותיה תוקף גם בעניינים ארציים, שבין אדם לחברו או בין היחיד לבין הרבים. תוקף־יתר למוסכמות, לנוהג המשורש והמקודש. אשה עברייה, מי יידע חייך? הברית בין איש לאשתו נחרצת־נכרתת בין ההורים. זיווג מידי בני־האדם, מתוך חשבונותיהם ועקב חוסר־השגתם, נקרא זיווּג מן השמיים – אחד הנושאים החוזרים ומוּעלים כמעט בכל סיפורי העיירה של מי“ב, וגם ב”בסתר רעם" חוזר ונשנה. מצויה בגידה, מרידה, אף בריחה; אך, על־פי־הרוב, השתקת כל הצער בחוּבּה של הנפש המשועבדת.

נושא הסיפור, הנעלם בין השיטין עד שהוא פורץ, מוגדר במשפט הפתיחה: חטא קדום. חוטא שלמה “האדום” עם אשת בנו הצעיר. בודדים השניים, הוא בכוחו והיא ביופיה; ואף אם היא צדה אותו ולא הוא אותה, היא האומללה, ולא הוא. כנוקם את נקמתו בעצמו, על אשר הכשילוהו יצריו, הוא עושה בה שפטים, אך שניהם אינם נשברים מאליהם אלא בכוח הטבע הפוגע בהם בסתר רעם.

הסיפור, וזה ייחודו, מתרחש בעת ובעונה אחת בכמה זמנים. תקופת הנסיבות והאירועים, המתוארים באופן כה חזק ובולט, היא רק אחת מתקופותיו. אותו “זמן חדש” ממשיך וחי את האמונות והמסורות אשר מימי־הביניים, שבהן מקופלות תולדות ישראל בגולה מאז יציאתו־לנכר של העם הנודד. לוח השנה – השנה העברית – שולט על לוח עונות הטבע. חטא היחיד נפרע על־ידי הציבור. תקנות הרבנים והמורים תוקפן נשאר בעינו בימי חסידים וצדיקים, ובנסיבות הרות־גורל הן מוחזרות למלוא חומרתן הראשונית.

אך רוח־הקדומים של הסיפור הוא מימי המקרא, ואף מלפניהם. הנפשות הן מבלי שנקראו כך, משורש נשמתם של גיבורי התולדה, העברים הראשונים; שמות ונסיבות של גלות לכאורה, אך גורלות כשל מיכל בת שאול ופלטי בן ליש, של אבישג ואדוניה, של רצפה בת איה, של יהודה ותמר – בתומם ובאכזריותם, כזבי־בת־צור אפילו נזכרת בשמה.

קדום הוא דרך הסיפור, הנערך פרקים־פרקים, פסוקים־פסוקים. לא סגנון ארכאי, אבל מידה קדומה של מסירת סיפור ורקמתו. אנחנו בשלב שקדם אפילו למקרא. אותן הצפונות – מיתוֹסים בלע"ז – שנגדעו ונכרתו על־פי צו אמונת־הייחוד המחמירה, אף הן עדיין חיות בלב האנשים האלה. הימים – ימי ראשית הבריאה, והתקוממות הנחש בבורא העליון; חזיונות מרעידים שנראים בהקיץ, טרומיים הם; הגבולות בין החיים והמתים רופפים.

וכל אלה, וכיוצאים באלה מובאים לפנינו באותה פשטות חותכת, המציינת את האֶפּיקה הקדומה בכלל והיהודית בפרט. אין מלה מיותרת, אין ביטוי גבוה מדי. המשורר רואה עצמו ומתגלה ככרוֹניסטן ורושם לפנינו, משפט אחרי משפט, את מגילתו.

[ב]    🔗

“בית תבנה” התיכון בין שלישיית “רומאנים קצרים”, הוא המפורש בהם, האחד אשר עלילתו, המתרחשת בין ארבע נפשות בלבד, מסופרת בנחת – אם ביטוי זה ייראה מתאים לסיפור של מזימה וגורל.

הכותרת המקראית היא כאן ככתובת בשער, לשון התוכחה הקדומה שרירה וקיימת עד עצם היום הזה. הבית החדש אשר ראובן בונה לו, הוא לא יישב בו; גם חלום־החיים המופלא אשר נפתלי “האמיץ” נתן עליו כל מאודו, נטרף בעצם הגשמתו.

שרה היפה ביופי בלתי־רגיל נפלה בחלקו של ראובן, והוא היה לחלקה. חייהם, חיי נחת, אידיליים כמעט, וכל זאת בלא־יודעים. עליה מעיד הסופר: “לפנימיות נפשה חסר היה הליהוב, נמנע ממנה החפץ העז והתשוקה” וראובן – “את האהבה העזה לא ידע, אבל הוא ידע את החיבה”. והנה בא השלישי, החושק, שנזדמן לראותה באקראי, ומאז לא הרפתה דמותה־שבדמיונו מעליו, עד שהיתה שלו, בהיתר ולא באיסור, ובכל זאת באיסור.

עליית ראובן בסולם ההתעשרות בעזרת גניבה “מבויימת” שהביאה שואה על שאר־בשרו מיטיבו; וכשהוסיף ראובן על הגניבה התכחשות חמורה לשבועה, פתח פיו לקללת התורה. אין הדבר מפורש, ואכן לא היה ביודעים: אך אשר עשה ראובן וסטה מן הדרך, למען רעייתו עשה. הקללה התקיימה בו, מותו־שלא־בעתו בא כעונש־מן־השמיים, ובזאת שילם בעד עוונו את מלוא־המחיר. אבל כשם שהאלוהים פרע ממנו, פרע גם ממשיגי גבולו. קרבן נפלה הרעיה שנתפתתה, אחרי התאלמנותה, להיענות לאותו האיש המכונה “אמיץ” ולהינשא בשנית: הפרת נדר תוך כדי קיום הנוהג.

תיאור הנפשות המעורבות בפרשה, וניתוחן אגב שיקול פועלם, שביודעים ושלא־ביודעים, שבמזיד ושבשוגג, על מאזני־הזהב של השירה, הוא מן הדקים, הנוקבים והמעמיקים מבין המצויים – על הרוב במרומז בלבד – בסיפורי מי“ב. אך המסַפּר אינו מסתפק במתן פירושו לפי הפשט. גם ב”בית תבנה“, בעלילה הריאליסטית הזאת, הביא מי”ב אסמכתות מימי־קדם (פרשת חלומה של גלאפירה, מפי יוסף בן־מתתיהו) ומן הזמנים־ללא־מניין של האגדה (ספור חלום בנו של ר' אברהם מלאך, משיחות החסידים)¹; המציאות, בראי האגדה, הופכת לסמל. זאת ועוד: כמו ב“בסתר רעם” מועלים גם כאן חלומות־בלהה ומראות־זוועה בהקיץ ומשמשים גופי עלילה. עלילת הרומאן הארצי, לכאורה, חוצה את הגבול שבין שני עולמות.

זהו סיפור מן החיים, גם חיזיון של אשר מאחורי המאורעות והמעשים, גם שיעור בהלכות שכר ועונש, הנראים חשבונות שקופים כל־כך וכולם מסתורין וחידה. אך זו גם שירת היופי – של אותו יופי שאינו יודע את עצמו. גם ביום הכרעת גורלה לשבט עוד מדהים יופיה של שרה את הבלנית במקווה, האשה שרואה אותה בפעם הראשונה. זכרון יופיה מתמיד עם המסַפּר, המעיד על עצמו שהכיר את ראובן בימי עלומיו ופקד פעם את ביתו. נכחה שם הרעיה הפלאית. “הן הרבה בנות־חן חזיתי בימי חלדי – כמוה לא ראיתי ליופי ולפלא”.

“…את אשר נתן לי המחזה הזה, לי ולבת־שירתי בראשית הימים, לא אגלה פה”.

[ג]    🔗

“גרי רחוב”, הקצר ברומאנים הקצרים והאחרון לפי סדרם, ודומה, גם המחמירה, חסרת־הרחמים ביצירותיו. בקריאה ראשונה אולי ייראה הסיפור מקוטע; אחדותו וקישורם־זה־בזה של כל פרט ופרט, קישור עד כדי תלוּת הדדית והיות כל אחד תנאי מוקדם לבא אחריו, וחוזר חלילה – כל זה עשוי להתחוור לחוזר וקורא, המשתאה ונדהם, ובסוף כאילו חולק את סודותיו שלו עם הסופר ונפשותיו.

“גרי רחוב” הם גרי חמישה בתים ברחוב מרובה־בתים, שכונה של אמידים בעיירה שלא צויינה בשמה. בית בית, ובראש וראשונה – דרכו היהדותי־לימודי של בעל־הבית, כצד האחד בעיסוקו, או כצד־שכנגד לעיסוקו. כולם חסידים, אך דרכים שונים גם לחסידות, וכיתות בתוכה. שוכנים הגבירים – גם הרב אמיד ומשרת את בני עדתו שלא על מנת לקבל פרס – כמעט זה על־יד זה, מזדמנים ברשות הרבים ובבית התפילה, שותפים לדאגות הציבור ולחרדה לכלל ישראל – ובודדים אחד אחד במקומותיהם.

בית אחד – של ר' ארון, הרב הסגפן והחולני, ענוותן ושפל־ברך, אך קנאי לתורתו, נאבק עם מפרשיה ומתייסר באמונתו. בית שני, שלישי, רביעי – של גבירים שאינם נופלים מן הרב בלמדנותם, אך כל אחד שונה מאחיו בדרכי תורתו: אחד חקרן, אחד נתון למסורת־של־סוד, אחד עוסק רק בנגלה, אך בקי בו ביותר. רק מן הבית החמישי אין מוצג לפנינו בעל־הבית, אלא מי שאנחנו משערים שהוא הסמוך על שולחנו, חתנו הצעיר, השוכן שם כל עוד לא יגורש כאפיקורוס; המסַפּר, המעלה, בערוב יומו הוא, חזור והעלות זכרון עלומיו בסביבה ההיא, התבוננותו בה, התערותו בתוכה והתמרדותו נגדה; עלילותיה קבורות היו בחוּבּו כימי דור ויותר, והן תבעו ממנו לפתוח את השערים הנעולים במפתח השמור איתו ולהחיותן.

בשולי הסיפור מרומזים־משורטטים המקרים ה“רגילים” באותה סביבה ולאותם הימים. בעלי־החנויות מוֹכרים לאיכרים, המלווים־בריבית מלווים לפריצים, הרופא אינו מבני־ברית. מקרה של בנות כשרות שהולכות אחרי מאהביהן הנוצרים. אך גם חיי יום־יום, וגם מאורעות יוצאי־דופן, מתנהלים־מתרחשים בפנים העדה. הנה מקרה של שוד – פנים־עדתי גם הוא. מכאן שמירה על ה“ייחוס”, מתן כבוד יתיר ל“ייחוס”, ומכאן דחיית מרות ופריקת עול גמורה, נעורים פורחים, מתלבלבים ובשלים, מתנוונים, הסגר נפרץ בכוח – ונמצא שם שמיים מתחלל.

זכרון ימי המקרא עלה לסירוגין במסַפּר ובנפשותיו. במעמד ה“יצרי” שבסיפור עולה זכרון בנות לוט. הלוח העונתי והלוח הדתי הולכים בד בבד ולעיתים נראים כסותרים זה את זה: “דווקא בימי הקיץ ובימי החום לכל בשר ולכל זרע האדמה נחרבה ירושלים”. ר' ארון הוא מאבלי־ציון ומקיים חוק האבלוּת כחומרתו. אחד משכניו, גורל חיצוני, לכאורה, נוחת על ביתו, ומתעורר בו ובזוגתו חלום הרדום בקירבם מזה דורות ועולים לארץ־ישראל. הנה אי־סובלנותם של שומרי החומה המחמירים: מי שיודע היטב להסתיר קריאת “התועה בדרכי החיים”, מביא לתומו בפני הרב ספר מספרי־קודש שנתגלגל לידיו, בהוצאה מדעית, והמסגרת הזאת כבר פוסלת את הספר ואת מגישו… כאן גם המקום לפרט משהו ממיבנה ספר “חיצוני” זה – מכילתא דר' ישמעאל – אחרי אשר במרוצת הסיפור נזכרו כמה ספרי חוכמה ודת, פירושים וסידורי תפילה, חיבורים בפילוסופיה ובקבלה. פנים רבות גם למסורת וריב בין חסידים ומתנגדים – בכל הדורות.

והנה, לאו־דווקא לפתע פתאום, הופעת המוות, אף הוא, אם מותר להתבטא כך, יהודי במהותו ובעטיפתו, אכזרי ובלתי־מושג, והחוקים והמנהגים אינם מכפּרים ואינם מקילים. פוקדים “קברי אבות”, עולים ברגל אל סוכת־קברו של ה“רבי” הנערץ; במצוקת נפשה משתטחת אלמנה על קבר בעלה ומתנה לפניו את ספקות־ליבה ואינה מוצאת מענה מקל.

לסיפור גם גיבורה – הנאלמת דומייה, שנוכחותה כמעט אינה מרוגשת: בת־הזקונים של ר' ארון. הזכרתה הראשונה: “לעתים, ולעתים קרובות, נראתה נערה שחרחורת וטובת־מראה לפני סף הדלת, עומדת וצופה כמחכה לאיזה דבר”. המסַפּר רק מרמז על הרושם של העוברים ושבים. אנו גם משיגים – אפילו אין רמז לדבר – שהשחצנות והבריונות אינה מעזה לגשת אליה. אך חושבים עליה – לא אחד – ואחרי מות האב־והמגן מתגלים החישובים. רעיון אחד עלה והוסר: רב צעיר, מבני עיירה אחרת, כמועמד לרשת את כיסא הרב המת ולשאת את בתו. מחשבה אחרת: של כהן, מגרי אותו הרחוב ממש (סיפורו לא בא במסכת) אשר נתאלמן ואמר לשאת, כחוק הכהנים, בתולה בעמיו. ומזימה שלישית הצליחה: השתדכות עם בן המשפחה ה“פסולה”, אשר לא יכול היה להעלותה על דעתו איש כל עוד אביה חי, ר' ארון, שכאשר נתארסה אחת מנכדותיו מרצונה לאיש לא־יחסן כלל, הצטער על כך צער רב.

וכל זה, לרבות המפורש, במרומז.

“המוות לא נברא אך בימי הנחש, הוא אינו קדמון, כי אם הוא שותף רביעי לשלשה שותפים שבכל יצור”. מיתתו של ר' ארון – הפרק האחד ברומאן, המפורט עד כדי זעזוע – היא מחזיונות המסַפּר אשר במלחמת חייו ויצירתו למד את המוות. לא בכדי יזכיר בפתח דבריו, האישיים־נפשיים, את “המיטה לא נרד ממנה בחיים”, ונותן ביטוי נמרץ לניסוחו־הוא של עיקר שלו, לעומת ה“עיקר” המקובל: “אינני מאמין בתחיית המתים, אבל מאמין אני בתחיית דבר עבר וחלף, או גם מת, במוחו של אדם”.

מי שמבקש יסודות אוטוביוגראפיים בסיפורי מי"ב ימצאם, דומה, פחות ברומאנים הווידויים הראשונים שלו מאשר בדבריו האחרונים האלה.