חלוקת סיפורי מי"ב לפי תקופות כתיבתם מזדהה עם חלוקתם לפי דרכי גישתו האמנותית. סיפוריו הראשונים, כגון “מעבר לנהר”, “מחניים”, אף “בין הפטיש והסדן”, הם סיפורי־אני שהגיבור, הנוגע בדבר, מתוך סבלו, גורלו, מעיד בהם – לא בהכרח בגוף ראשון – את עדותו הסובייקטיבית.

סיפוריו התיכוניים, כפי שהייתי קורא להם, אלה שנקבצו בשעתו בעיקר ב“מהעבר הקרוב” וחזרו ונקבצו ב“מאורעות ומעשים” הם סיפוריו האובייקטיביים, אשר המציאוּת הזכרונית מתוארת בהם לפי אותו הכלל שהוא העמיד וקיים כאחד: “כיבוש הסער”. סיפוריו האחרונים, בעיקר הרומאנים הקצרים לרבות “מרים” (גם הוא, אם תרצו, “רומאן קצר”), הם תולדתיים־מיתיים; וה“לוּז” שבאומה ובאמונה, ששמו ישראל, אותו נצח על־תקופתי אף טרום־תקופתי, מודגם בדוגמת מאורעות ומעשים של העבר הקרוב, אך המשמשים משל לנמשל.

אותה גישה תולדתית־מיתית כבר הצטיירה בעצם והומחשה באחרוני סיפוריו מתקופת כתיבתו התיכונית, ובפרט ב“סיפורי תוגה” (“נידויה של מתה”, למשל) וב“סיפורי כפר” (“בעמק”, למשל). והוא הדין בסימן־אבחנה סוגִי־ספרותי זה, שנקרא לו, בלשונו, בשם “רומאן קצר”. הרי כבר “קלונימוס ונעמי”, גם “נידויה של מתה” או “דור הולך”, ניתנים להידרש לפי הכלל הזה.

אך ברור, כי שלושת הרומאנים הקצרים, והרומאן “מרים” כרביעי ואחרון בסידרה, מהווים ביצירה הסיפורית של מי"ב תקופת־חיים אחת משלו (השנתים האחרונות לחייו), גישה אחת (אותה גישה תולדתית־מיתית), דרך סיפורית אחת (הן כהגדה – Saga בלע"ז – והן כמיקבץ עלילות תמציתיות); היינו, לפי הסימנים המשותפים לכולם, מהווים הם משפחה אחת של סיפורים.

נשווה עכשיו את ארבע יצירות־הסיום האלה – “בסתר רעם”, “בית תבנה, “גרי רחוב”, “מרים”, לפי סדרם בכתבים – בינן לבין עצמן. מקום ומסגרת מהווים ב”בית תבנה" – בית אחד, ב“בסתר רעם” – חצר אחת; ב“גרי רחוב” – רחוב אחד; ב“מרים”, – עיירה, שתי עיירות. היוצא, ולא רק מכך, כי אפילו תצטייר לנו בסיפור אחדוּת העלילה (“בית תבנה”) או אחדוּת הגיבור (“בסתר רעם”) – ציר הסיפור, נושא הסיפור, הוא הכלל המורכב מנפשות הרבה ועלילות אין־ספור. אלא שהמבנה הסיפורי והתאמת המסגרת שונים מדי פעם.

אשר לאחדות או לאחידות – אפילו ב“גרי רחוב, ישנה כזאת או מעין זאת: בלתי מפורשת אך קיימת בכך שהעלילות השונות, הקשורות כל אחת בגיבור שלה, מצטלבות ומתקשרות. ואשר ל”מרים" – בין אם נקבל את דמותה כדמות, בן אם נעריכה כסמל – אנו חשים בעליל, שהכל בנפשה היא; היינו, אפילו מעשי מקרה ומזל שהתרחשו בסביבתה ולא נאחזו בה כלל, האצילו עליה, כשם שהיא עצמה, בלתי מוּדעת לכך, שלחה קרני־השפעה בכוח עצם יישותה.

עוד הייתי מעיר – ואם תרצו: מסיק מסקנה ממה שטענו – כי לפנינו כאן, לכשנצרף את ארבע היצירות הנבדלות האלה ביחד, בעצם יצירה אחת בת כמה אנפין בוודאי, אף שעדותה היא אחת, סופית, צוואתית… מכל מקום, הייתי מוסיף וטוען, כי הרומאן “מרים” אינו פרגמנט, אלא אחרית־דברו של מי"ב, המתחלקת לארבעה ראשים, מוסבת על סביבה אחת ועל בני דור אחד – כפי שראה אותם עֵד אחד, אחד אחרון וקורא דורות.

אם צודק אנוכי בטענתי זו, שהרומאן “מרים” אינו פרגמנט, היתה באה על פתרונה שאלת התייחסות הרומאן, כפי שנכתב ונמסר לדפוס, אל אותה המתכונת הרחבה,¹ הטרילוגית, שעלתה במחשבתו בשעה שהמסַפּר היה עוד בעיצומה של כתיבתו ה“תיכונית”; הוא שינה אם כן את התכנית, צימצם לכאורה את היריעה, אך העמיק חפוֹר והציגה רבדים־רבדים. ובמאמר מוסגר ארשה לי להציע נושא למחשבה: מאז שנכתבה התבנית, המתכונת, עד לכתיבת הרומאן עברו יותר מחמש־עשרה שנה. שלבי־ההמשך של מתכונת־הרומאן, שמחוץ לתחום המושב, איבדו חשיבותם בעיניו של המסַפר; לעומת זאת, חיי הדורות הקודמים נעשו לעיקר. במקום הטרילוגיה המתוכננת, כתב טטרהלוגיה – בסדר הפוך של דורות.

יהיו הדברים אשר יהיו, ה“תם ולא נשלם”² נעשה בסופו של דבר “תם” – בתוקף עצם הגיעוֹ לנקודת־סיום שהוא סיום ממש. אך באומרי זאת, כוונתי היא מטאפיסית. חיי אדם עלי אדמות מקבלים את משמעותם האמיתית מנקודת סיומם. המוות הוא המוֹדד. הצעיר שנקטף באיבּוֹ, חייו הם שלמים, מלוא השנים עדיהן הגיע. חייו של יוצר, אף שהמוות לכאורה הפתיע אותו ביושבוֹ אל שולחן־הכתיבה והעט נשמט מבין אצבעותיו – הם הם, בסופו של דבר, סוף פשוטו כמשמעו, של חיים מלאים. כאדם כן היצירה. גם את חשבונה שלה אנו עורכים למן הדף האחרון לאחור, חזרה אל פרק המוצא.

האם יהיה – משהגענו לכאן – עוד צורך בוויכוח על טיב דמות הגיבורה כשלעצמה, היינו, אם לקבל אותה כבשר־ודם שהיה לסמל, או כסמל שלבש עור וגידים? שיש, אולי, לערוך חיפוש מדוקדק בגלריה של דמויות נערות ועלמות בסיפורי מי“ב, אם אמנם נמצא לה דמויות־אחיות? או שנחליט ונקבע כי אין אחות לה בין אלה, אלא שגם דמותה “דמות הבת”,³ כפי שהגדירה אותה רחל שזר – לא יכולה היתה להיות ביניהן, הואיל ומי”ב לא תיאר כלל מקודם נפש כזאת שצמחה בנסיבות כאלה? אולם, התשובה יכולה, ואולי צריכה, להיות טמונה בשאלת כבשונה של יצירתו בכלל, ומקורות יצירתו של מי“ב בפרט. הייתי מעז ואומר כי ימיה של מרים הם ימים עתיקים. אמנם ינקה השראה מן הספרות הרוסית, אבל לנפשה השתפכו דמעותיהן של נשמות מהעבר הרחוק של עמה: התום ועוז־הנפש הטמיר של בת יפתח; גלגולי הגורל של בנות־נדיבים, עם חורבן הבית השני;⁴ הקרבתה העצמית של בת כלבא־שבוע;⁵ מופת הכנעתה הנזירית של בת־אחותו של רבי אליעזר הגדול.⁶ והערה המתבקשת כאן, כמו לגבי יצירת מי”ב בכלל: אין האגדה אלא סתרי פניה של המציאות. לא רק הא בהא תליא, אלא הא ודא חד הם.

כאשר מי“ב נפל למשכב שלא קם ממנו עוד – זה היה שמונה ימים לפני התאריך שנקבע למסירת כתב־היד של החלק השלישי של “מרים” לידי העורך. מחלת־המוות ארכה עשרה ימים, ומי”ב עמד בהבטחתו; כתב־היד היה כמעט מוכן, לרבות הסיום, אך היה חסר עוד – מלבד כמה שורות מסכמות, שמקומן עתה בריש הפרק האחרון – את אותה פיסקה, ספק מעמד ספק רמז, המקדימה לתת תוקף להכרעתה הנזירית של מרים, שבה מסתיים הספור. את שני הקטעים, שורות מספר, הכתיב לי אז, בהיותו בלתי מסוגל להחזיק את העט ביד. הדבר היה בבוקרו של הט"ו בחשוון, יומיים לפני מותו, ובערב עתידים היו לבקר אצלו פישל לחובר ואברהם יוסף שטיבל, לקבל מידיו את כתב־היד המושלם.

הקטע הראשון – שורת־הפתיחה של הפרק האחרון, פרק ארבעים. אקרא, בלא להעיר אלא זאת, שעם כל הקיצור של לשונות הלפידארית ביצירותיו האחרונות, ניכר כאן קיצור של מי שהשעה דוחקת לו מאד, ומה שהחל לכתוב לאור הנר – נגמר ברגע שהנר דועך ועומד לכבות. הנה המלים:

הקטע השני נועד לסיים את פרק ל"ח, שבו תיאר את משברי המחלה הקשה והממרקת שתקפה את מרים אחרי אשר נפגעה מטירוף אהבתו הקטלנית של בטלון. מרים התהפכה על משכבה, כי חלתה, והנה:

בתור חזון־בהקיץ אחים לתיאור הזה הן בסיפור עצמו והן ביתר הרומאנים הקצרים, אך לי היה נדמה אז⁷ – וכדי לדייק, אומר שזה נתחוור לי לא בה בשעה ממש, אלא יומיים לאחר־מכן, אחרי מותו של מי“ב: הוא עצמו חזה את החזון הזה בשוכבו על ערש־דווי; כאילו מאבותיו, מבית אביו, קראו לו להיאסף אליהם. ואילו שנים רבות־רבות לאחר־מכן, כאשר גם אנוכי למדתי את שיעורי שלי בהילכות מוות, הבינותי כי כל החזיונות האלה, החוזרים ונשנים ברומאנים האחרונים של מי”ב, הם מראיית־אנוש של מי"ב, מסוד ראייתו אותו: בן־בלי־בית בשני העולמות.