[א]    🔗

“קינים והגה והי” נכתב כשנה לפני פטירת מי"ב, תחת רושם בשורת־הפורענות – שהגיעתו באיחור של שנה – על הטבח שערכו כנופיות פטליורה בעיירת־נעוריו דוּבוֹבה ומות אביו הקשיש, אחיו ומרבית בני־העיר על קידוש־השם.

לפי המליצה התנ"כית שבכותרת, ניתן לכנות יצירה זו, אחרית־דבר של בעל המאמרים, בשם “מגילה”, הנותנת ביטוי מזעזע ביותר לייאוש תהומי ביותר של לב פצוע.

תמוה הדבר שדורשי רשומות שהחלו בימינו בחקר מדוקדק של דברי מי“ב לרשויותיהם, לא נתנו דעתם על שנים־עשר פרקי הקינים, שיש בהם לאו־דווקא תנחומים אלא אזהרה. ייתכן כי התשובה נעוצה בעובדה שפרקי ה”קינים“, דברו האחרון של מי”ב, אינם בבחינת חתימה לספרות הגזירות, מימי “אלה אזכרה” והכרוניקות על השחיטות בימי מסעי הצלב, דרך “שבט יהודה”, “עמק הבכא”, ו“יוון מצולה” עד “על השחיטה” לביאליק. ומעֵבר לה, – אלא פתיחה. ה“קינים” של מי"ב ניתן לכלות אותם בספרות השואה, השואה הגדולה, אשר בזמן כתיבתם לא יכול איש להעלות על דעתו דרכיה ומימדיה, לרבות המשורר־המקונן גופו.

מי“ב אמנם ראה את הנולד. ביומנו, משנת הפרעות תרס”ד – תרס“ה ברוסיה הצארית, הוא ממשיל את האומה בגולה לאותה ציפור הבונה לה קן בתוך לוע הארי… מסקנה נחרצת זו, לגבי חיי היהודים בגלות, מרומזת ומפורשת גם בדבריו הקהליים והעיוניים. מאחורי משפטיו הקשים צפון זעם מהול ברחמים, וכאשר נתן, ב”צפונות ואגדות", מדי פעם בפעם לבוש משלוֹ לסיפורי החורבן והחורבנות, היה מדובב וחוזר ומדובב את המקורות ומעלה צער יחיד וצער רבים בימי הפרעות והפורענויות ההן. נוסיף על אלה גם את סיפור־ההווה היחיד שלו המעלה הד של פוגרום: “דבורה, או ההספד”, שכתב ביהודית מדוברת, עֵדוּת לפורענות ולגבורה במתן אחד.¹

[ב]    🔗

יותר מכל שאר יצירותיו של מי“ב, שזורים קינים אלה אזכרות וצירופים מן המקרא ומן התפילה; כל המקובל כדבר של דרש, רמז וסוד, נתערטל כאן כדי פשט שבפשט, גרעין לפנים גרעין. מי שעתיד לגשת לקביעתם ומיוּנם של היסודות ההם – לפי דוגמת חוקרי הפיוטים, שירת ספרד, המחברות וכו' – עשוי איפוא לגלות, כי מובנם הראשון והמוסכם של פסוקים ומימרות, על קטעיהם ושבריהם, אינו אלא חיצוני, וכי הסופר־הקטיגור התכוון וקלע למשמעות קדומה ואכזרית ביותר. הקורא המצוי אצל מחקריו של מי”ב בקדמוניות ישראל מעלה, כי כל שורה, שירית־חזונית לפי צורתה ומהותה, מבוססת על איטרפרטציה אישית של תעודות העבר אשר ליוסף וליהודה. עם זאת, הואיל ופרקים אלה הם שירה, ולאו־דווקא מחשבה או מדע, תתגלה קירבתם היתירה אל המיתוס הקדום, כפי שחַי בנפשו של מי"ב, פושט צורה ולובש צורה עד אחרוני סיפוריו ואגדותיו. מיתוס זה אינו מופשט אצלו, אלא לוהט ותוסס, ותובע קרבנות. הדואליזם, כמלחמת האור בחושך, אינו סתם מונח מתולדות הדתות העתיקות, אלא משהו אקטואלי מאד וגם נצחי. מאבק־איתנים, שלא הוכרע בימי־קדם – או שהוכרע לאותה שעה, בגבור האלוהים על השטן, – סופו לאו־דווקא בניצחון אלא בהתמזגות הדדית ובסימן שלטון השלילה.

[ג]    🔗

בברית בין הבתרים שמימי האבות התלוותה חזות הפורענות להבטחת ה' לבני ישראל את הארץ. שתי הבשורות, הטובה והרעה, ירדו כרוּכוֹת. הפרט, באסונו, מטיח דברים כלפי מעלה; נצחית ההתנצחות של איוב עם אלוהיו. ואילו הכלל, יידע רק קינה על חורבן כל המקודש עליו. “איכה ישבה בדד… איכה יעיב באפו… איכה יוּעם זהב”. מגילת איכה צררה בתוכה גם את צערו של היחיד, של “אני הגבר”, כחלק בלתי נפרד מצער הכלל. לשון הקינות בכל דורות ישראל כמעט אחת היא. וכמשורר־המקונן, הכרוניסטן, אוסף הדמעות ומוסיף עליהן. קראו את הכרוניקות מימי־הביניים ואילך, חזרו וקראו. גם ההיסטוריוגראפיה היהודית, שגישתה מדעית, קנאית היא בקינתה. הוא הדין בשירתנו החדשה.

לשווא נחפש במקורותינו קורטוב של תפיסה שונה, תפיסת על־חטא, שתראה לנו את הקרבן החף מפשע, אותו קרבן תמיד, כנספה בעוונו. וכאשר מזדמנת, לכאורה, גם השקפה שקולה כביכול, הרי היא אינה מתעלה אף פעם מעל לקביעה השיגרתית: צרות אחרונות משכחות ראשונות. ושוב: האם האמת האכזרית – אשמת ישראל בגורלו – אמנם אמת היא? המותר לבוא בטרוניה אל מי אשר מתוֹ מוטל לפניו, – טרוניה, אם כן, גם כלפי המת?

לא נחזור, בהקשר זה, אל משנת מי“ב, כפי שהיא מצטרפת לנו מתוך “לצעוק אני חפץ”, מקריאתו לשינוי־ערכין, ממרידתו הכפולה הן בהיסטוריה היהודית כפי שהיא רשומה ברשומות העבר, והן בהארה המקובלת לגבי רשומות אלה. עת לעקור נטוע – ועת לבכות. נקודת־מוצא ישמשו לנו משפטי הסיום להקדמת מי”ב לכל כתביו בעריכתם הסופית (תרפ"א):

[ד]    🔗

הדברים הנמרצים ההם, עדוּת לא לשעתם בלבד (אף שיצאו במישרין מתוך כאב שעתם), מרמזים על השואה הגדולה העתידה לבוא. איזהו נביא? המעלה את לקח ההיסטוריה ללא כחל ושרק, אותו לקח שלא רצו לקבלוֹ בעבר וקיבלוהו בהווה.

מן הראוי לחזור ולהזכיר את הדימוי של מי“ב (ביומנו משנת־פרעות תרס“ד – תרס”ה) למציאוּת ישראל בגולה: הציפור הבונה לה קן בתוך לוע הארי… ובפתיחת “קינים והגה והי” הוא חוזר ל”קן ציפור", ועתה לפי הפשט של הפסוק בפרשת כי תצא: “כי ייקרא קן־צפור לפניך…” האדם מצוּוה שלא לקחת את האפרוחים לעיני הורתם; עובר הוא על ציווי זה – עולה צעקת היצור השכול עד לפני השכינה, והיא פותחת בקינה. "אף כנסת־ישראל למעלה, שהיא אֵם הבנים, מנהמת ומייללת – – – אבל צעקתה תועה בישימון הנצח, מַסתירה השכינה את פניה. אין האזנה, ואין הקשבה, ואין עונה. – – – " מי שתבע רחמים מיצוריו, שוב אינו מאציל מרחמיו עליהם. המשורר־המוכיח מוחק ומוחה את החטא מעל פני הקרבן. הוא גם מסיח דעתו לחלוטין מן הפורע־המקריב. הוא מטיח דבריו כלפי מעלה.

השואה הגדולה של ת“ש – תש”ה, איש לא ראה אותה בדמיונו, גם שירת השואה קינה היא. נחלי דם ודמעה מובילים מקינתו של ביאליק אל קינתו של יצחק קצנלסון. פונים אנו אל העבר הרחוק יותר, חוזרים עד למקרא, ואין לנו “אחיזה” אלא ברמזים. האם קינתו של מי"ב יכולה להיות לפה לנו?

אין המדובר ביחידותה של תוכחה זו, אלא בייחודה. מי“ב, אשר בסיכום כל יצירותיו מבטא, דרך השגה והסתייגות, את ה”אני" הלאומי – דומה כי דווקא כאן דיבר מנפשו ואל נפשו.

[ה]    🔗

“קינים והגה והי” לא זכו להד, לא סמוך להופעת המגילה, שעה שהקוראים חזו אותה מבשרם, ולא לאחר־מכן. אוסיף כאן עֵדוּת אישית. “קינים”, זאת היצירה האחת של מי"ב שנשגבה מבינתי. ידעתי את מניעיה, עוצמתה ואכזריותה הדהימו וזיעזעו, ידעתי גם ידעתי לזהוֹת את האסמכתות, מקורות קדומים ומסורות עממיוֹת, אשר בהפוכם שימשו לו משלי־שלילה. השפעתה של תוכחה זאת עלי נשארה, בעוונותי הרבים, עיונית. כאילו שמעתי את הקול, אך לא ראיתיו.

כאשר באוּנוּ הימים – עשרים שנה אחרי כתיבת “קינים והגה והי” – ואין עוד בית אשר אין שם מת, וקרבנותיהן של כל השואות שקדמו כמו נרצחו והושמדו בשנית – רק אז הבינותי פירושו של כתב זה. קראתי את כל ספרי־העדוּת שהגיעוני מאז תש“ה. נרעדתי עד שורש נפשי למקרא השורות הספורות של דויד שמעוני – סיכומה של שנת ת”ש. קראתי וחזרתי וקראתי את “בית הבובות” (מאת ק' צטניק). חקרתי ודרשתי מה שהעלה ק' שבתאי בקונטרס “כאן לטבח”. מהי מסקנתי, מה הבינותי? לא המתים יהללו יה, אין החיים מקללים יה.

מוריץ היימאן במסתו “על אודות המוות והגסיסה” מסביר, על שום מה אין לנו עדוּת על המוות עצמו. הוא נוזף בטולסטוי אשר, לדידו, גם בשוּרוֹת־הסיום של "איוון איליץ' " אינו אלא מפייט; הוא מביא מרשומותיו של חולה־שחפת, שרשם אותו חולה בלילה שמת בו, ועדוּתן רבה, אך בתוקף נסיבוֹת היותו עדיין בחיים אין היא תופשת. על אחת כמה וכמה שאין לנו עדוּת על רחשי־ליבם של הנידונים לכליה, לאחר שנדם ליבם.

ואם מהרהורים אלה נשוב אל “קינים והגה והי”, אולי תתחוור לנו מהותה של יצירה זאת ושליחותה. בשירה זו החזירנו מי"ב אל הימים הטרומיים, שמלפני האבות, כאשר היה חושך על פני תהום ורוח אלוהים, בורא האור, טרם ריחפה על פני המים. דברי המקרא ומה גם דברי החוכמה, הלכה ואגדה, אינם אלא מייפים, מכסים על שורש הלענה. אך נוריד הכסות, והיא נחשפת. הקללה לא רק שקדמה לברכה, אלא, אפילו תיקרא “ברכה”, בעינה תישאר.