רקע
יצחק דב ברקוביץ'

 

א    🔗

מַאריאשקה, נַערה שחרחוֹרת ונאוָה, משרתת בּבית הכּפרי העשיר מרדכי זאק, חוֹכר שׂדוֹת־הזריעה של האחוּזה הפּריצית, הסמוּכה לכּפר. בּיתוֹ של מרדכי זאק, העוֹמד בּמבוֹא הכּפר, מרוּחָק בּמקצת מבּתי־האִיכּרים הקטנים, הוּא בּיִת גָדוֹל וישן, עם חדרים גדוֹלים וּמרוּוָחים. מאחוֹרי הבּית נמשכת חָצר ארוּכּה, עם גן ירקוֹת ועצי־פרי בּצדה, עם רפתים ואסמים וּגרנוֹת, שגגוֹת־הקש שלהם השחירוּ והעלוּ אֵזוֹב מיוֹשן. לפנים, בּשנוֹת המיחיה והשפע, שימש הבּיִת הזה בֵּית־מַרזח וּמלוֹן־אוֹרחים לאיכּרי הכּפר וּלעוֹברי דרכים, והיה מלא רעש וּתנוּעה. גוֹיִים שיכּוֹרים היוּ נדחָקים והוֹמים בּכל פּינוֹתיו, צוֹוחים על הייש מסביב לשוּלחנוֹת־המזיגה הארוּכּים והלחים, דוֹפקים עליהם בּאֶגרוֹפיהם וּמזעזעים את הכּוֹסוֹת עם הבּקבּוּקים, מתגוֹללים בּקיאָם על הקרקע ועל הסַפסלים, מנַבּלים פּיהם ושוֹלחים ידיהם להציק להבּתוּלוֹת בּריאוֹת־הבּשׂר ועזוֹת־הנפש, המַגישוֹת לָהם את המזג. בּימים ההם דרוּשוֹת היו לבּיִת הזה משרתות בּריאוֹת־בּשׂר ועזוֹת־נפש. עכשיו, לאַחַר שגָזרה המַלכוּת על בּתּי־מַרזחַ פּרטיים ועשׂתה אֶת ממכּר הייש מוֹנוֹפּוֹלין לעצמה, נתפּנה הבּיִת ונתרוֹקן מן החביוֹת והשוּלחָנוֹת הארוּכּים, ניטהר מריחַ המַשקאוֹת החריפים, והריהוּ עוֹמד מרוּוָח ונקי בּכל חדריו, מפוֹאָר בּרהיטים עירוֹניִים וּבארוֹנוֹת מלאִים כּלי חַרסינה וּזכוּכית, בּמַראוֹת וּבעששיוֹת־בּרק מצוּחצחוֹת. ואִשתּוֹ של מרדכי סוֹבלת וּמַעלימה עיִן ממַאריאשקה, שנַערה גאותנית היא ונוֹהגת הידוּר בּעצמה, מתפּנקת בּשעת הפּנאי ועוֹמדת לפני הראִי לסרק אֶת צמוֹתיה השחוֹרוֹת והיפוֹת.

בימי־הקיץ הבּהירים, לאַחַר שינה של צהריִים, מַעמידה מַאריאשקה על השוּלחָן בּמרפּסת הגדוֹלָה, הפּוֹנה אֶל רחוֹבוֹ של כּפר, מיחַם רוֹתח וּמַהבּיל, וּבעלי־הבּיִת יוֹצאִים לשתּוֹת תּה לרוּחַ היוֹם הצח. השעה בּכּפר שעת שקט רב, והכּל נראֶה מסביב כּנעזב וּמוּפקר ללא בּעלים תּחת השמַיִים הגבוֹהים והטהוֹרים, השוֹפעים דממה וָחוֹם; הבּתּים

הנמוּכים עם גגוֹת־הקש הלוֹהטים בּשמש, יריעוֹת־הבּד הכּבוּסוֹת, המתייבּשוֹת על הגדרוֹת, קילוֹנוֹת הבּאֵרוֹת, המזדקפים כּלפּי מַעלָה אֶל האַויר הזךְ, החוֹל האדמדם בּבּקעה החפוּרה מנגד, ואפילוּ החזיר השחוֹר, הנוֹבר בּאשפּה לצד הדרךְ, מַפסיק מלאכתּוֹ ועוֹמד בּבדידוּתוֹ כּנרדם.

בּית־המידוֹת של מרדכי זאק, שכּל דלתוֹת חדריו עם חלוֹנוֹתיהם פּתוּחים עתּה לָאוֹר ולָאַויר, מַשרה על הרחָבה אשר לפניו צללים קרירים. ראשוֹן מתגלה בּפּתח בּעל־הבּיִת עצמוֹ, יהוּדי בּא־בימים, עם פּנים מרוּכרכים וּמרוּשלים, שתּש כּוֹחוֹ בּשנים האַחרוֹנוֹת, לאַחַר

הגזירה, ונַעשׂה חָלוּש ונוֹטה לתפנוּקים. יוֹצא הוּא מחדר־משכּבוֹ בּלא קפּוֹטה, בּשרווּלי כּוּתּנתּוֹ הלבנים, פּוֹסע פּסיעה רפוּיה, כּשהוּא גוֹרר בּקרקע את סַנדליו הקלים, יוֹשב אֶל השוּלחָן בּכבדוּת, בּהישענוֹ עליו בּשתּי ידיו, מעיף עֵיניו בּכל הנמצא מסביב, וכל זה הוּא עוֹשׂה בּפנים חמוּצים וּבלא חשק, כּמי שכּפאוֹ שד, כּאִילוּ אֵין דעתּוֹ נוֹחה

מכּל המַעשׂה, שטרחוּ כּאן בּשבילוֹ והכינוּ לוֹ מיחַם רוֹתחַ עם כּוֹסוֹת מצוּחצחוֹת וקוּפסַת סוּכּר גדוֹלָה. וכךְ הוּא מקבּל מידיה של מַאריאשקה אֶת כּוֹס התּה הטוֹב, המרהיב עיִן בּצבעוֹ הצלוּל, גוֹמע גמיעוֹת אחָדוֹת, נאנח ודוֹחה אֶת הכּוֹס מלפניו ונוֹשׂא אֶל השמַיִים עֵינַיִים זוֹעפוֹת, ליאוֹת מחמַת רוֹב שינה, שמַראֶה להן כּעֵין הזכוּכית העכוּרה.

– מַאריאשקה, היכן היא? לכי והבּיטי שם – האִם נשאַר עוֹד מעט עסיס של דוּבדבנים? טפוּ, טעם־פּיגוּלים בּפּה!…

אַחריו יוֹצאת אִשתּו, אִשה צעירה ממנוּ לשנים, גבוֹהה וּצנוּמה. יוֹשבת היא אֶל השוּלחָן כּזרה, בּפנים עצוּבים וּמַחרישים, וסוֹרגת פּוּזמק, שהביאה אִתּה מן הבּיִת. התּה שלפניה מצטנן, והיא אֵינה מַשגיחָה ולא כּלוּם, יוֹשבת כּפוּפת־קוֹמה, בּלי הרים עֵיניה, שקוּעה כּוּלָה בּמלאכתּה, כּשהיא מַרקידה בּאֶצבּעוֹתיה את הצינוֹריוֹת בּמהירוּת מַפליאָה. הבּנים הגדוֹלים יצאוּ אל השׂדוֹת הרחוֹקים להשגיח על האִיכּרים העוֹבדים, והקטנים נתפּטרוּ מפּני מוֹרם, נתעלמוּ מן העיִן, וּמרחוֹק, מתּחת לגשר הגבוֹה והאָרוֹךְ, המתוּחַ ממַעל לנהר, בּוֹקעים פּעם בּפעם קוֹלוֹתיהם העמוּמים, שהֵדם נשמע כּצוָחָה נלהבת של בּני־אָדם, השוֹקדים בּחבוּרה על עבוֹדה קשה ומזרזים אִיש אֶת אָחיו להוֹסיף אוֹמץ בּמלאכתּם.

מאריאשקה גָמרה לטפּל בּמיחָם, והרי היא פּוֹרשת אֶל אַחַד הסַפסלים, בּריחוּק מקוֹם מבּעליה, יוֹשבת בּטלה וחוֹלמת וראשה סמוּךְ על מַעקה המרפּסת. מסביב השקט וּדממה וָחוֹם. שׂדות נרחָבים, עוֹטים ירק־דשא, זרוּעים פּרחי־בּבּוֹנג צהוּבּים, נמשכים הרחק מן הכּפר לכל מלוֹא העיִן, רוֹגעים וּמַבליחים בּזוֹהר השמש. מנגד נראֶה הנהר, שוֹקט על מי־מנוּחוֹת, זךְ וחָלָק כּראִי. בּתוּלָה כּפרית יחפה, הניצבת בּוֹדדה בּחוֹל הלָבן על שׂפת הנהר, הרימה שׂמלתה הקצרה, גילתה ירךְ מַבהיקה מלוֹבן וגָחנה אֶל המַיִם – וכךְ עמדה רגָעים אחָדים בּלי נוֹע, כּפוּפה אֶל עצמה, כּאִילוּ כּיוונה שעה יפה, בּאֵין אִיש רוֹאֶה אוֹתה, ונתנה אֶת לבּה להתבּוֹנן אֶל ירכיה החשׂוּפוֹת וּלהפליא אֶת עֵיניה בּבשׂרה, שהוּא בּריא וצח ורענן כּל־כּךְ. לפעמים מַגיע לאוֹזן הד רחוֹק של שפךְ־מַיִם בּנהר, והאַויר השוֹקט על השׂדוֹת הנרדמים מזדעזע רגע וחוֹזר לדממה.

מתּחת לגשר מגיחים פּתאוֹם שני נערים יחפים, כּשהם רוֹדפים אִיש אַחרי אָחיו. הגָדוֹל, הבּוֹרח, אוֹחז בּידוֹ מוֹט אָרוֹךְ ולח,

שנאחזה בּוֹ ירוֹקה שעל־פּני המַיִם עם עשׂבים מטפטפים. והצעיר, בּפנים נוֹאָשים אדוּמים וּמזיעים, רץ אַחריו כּל עוֹד רוּחוֹ בּוֹ, מכנסיו נפתּחוּ לֹו מאחוֹריו, והוא אֵינוֹ מַרגיש בּכךְ וצוֹוחַ בּכל כּוֹחוֹ:

– השב לי אֶת מַקלי, מוֹפּס! אֶת מקלי!

– מַחלָה אָשיב לךָ, צוּציק, מַחלָה!…

ותיכף לָזה הם הוֹפכים שניהם ונעלָמים תּחת הגשר, ושוּב בּוֹקע משם הד קוֹלוֹתיהם העמוּמים, קוֹלוֹת עמלים, השוֹקדים על עבוֹדה קשה.

אוֹתה שעה מכוון מרדכי זאק אֶת ראשוֹ כּלפּי פּתח הבּיִת הריק, מציץ לתוֹכוֹ בּזהירוּת ונוֹהם מתּוֹךְ רוֹגז, כּמדבּר לעצמוֹ:

– הוּם… נוּ־נוּ… יפה… יפה מאוֹד… תּכלית יפה!

מַאריאשקה ניעוֹרה מחלוֹם־עֵיניה, מַבּיטה בּחשד אֶל בּעל־הבּיִת, זוֹקפת אוֹזן וּמחַכּה.

– תּכלית יפה!… כּל הימים מתּחת לגשר! עשׂה אוֹתם גוּמילאזיסטים, ריקנים, מוּפקרים… אַרבּעים רוּבּל־כּסף שׂכר־לימוּד מדי חוֹדש בּחָדשוֹ. על מה ולָמה? על שהוּא יוֹשב אֶצלי על כּל טוּב, בּחדר מיוּחָד, פּריץ בּלא כּוֹבע, וּמַבּיט כּל היוֹם בּמיתּוֹדוֹת שלוֹ? יפה, יפה מאוֹד… פּתח לפניהם, כּדי לָצאת ידי חוֹבה, אֶת הגראמאטיקה, חָטף עמהם שתּיִם שלוֹש מלים – ודי! טפוּ!…

רקיקה זוֹ שוֹלח בּעל־הבּיִת בּעד הפּתח הפּתוּחַ לפנים הבּיִת הריק, והריהוּ מתכּוון בּה כּוונה מפוֹרשת לאוֹתוֹ בּן־אָדם, היוֹשב שם בּחדר מיוּחָד וּמבּיט בּמיתּוֹדוֹת שלוֹ.

– אָמנם כּן! – לוֹחשת בּעלת־הבּיִת אַף היא חלקה, בּלי גרוֹע עֵיניה מן הצינוֹריוֹת, המרקדוֹת בּמהירוּת בּין אֶצבּעוֹתיה.

– הוּא עדיִין יֶש לוֹ טענוֹת! בּעצמוֹ הביא אֶת המציאָה לבּיִת. וכי קלה זוֹ בּעֵיניכם? פּישפּש וּמצא מוֹרה, ידען, חוֹזה בּכּוֹכבים… כּלוּם מַה יעשׂה זה שכּמוֹתוֹ, שלא יאֹכל לשׂוֹבע נַפשוֹ ולא יִשתּה חָלָב שלוֹש עֶשׂרה כּוֹסוֹת בּיוֹם?…

כּיוָן שמרדכי זאק רוֹאֶה אֶת אִשתּוֹ מתערבת בּדבר ללא שאָלוּה, שוּב אינוֹ יכוֹל לעבוֹר על זה בּשתיקה. נוֹתן הוּא בּה עֵינַיִם רוֹגזוֹת, מַבּיט אֵליה הבּטה ארוּכּה אִילמת, כּאִילוּ מרוֹב תּמיהה והתמרמרוּת נעתּקוּ מלים מפּיו, וּפתאוֹם הוּא מַרעים עליה בּקוֹל גס, שנשתּייר אֶצלוֹ מימי העבר, מתּקוּפת בּית־המַרזחַ:

– בּהמה!

וּמיד הוּא הוֹפךְ אֵליה כּתף, חוֹטף ושוֹתה אֶת התּה בּרעש וָבוּז, מוֹצץ אֶת הסוּכּר בּשׂפתיו מציצה רמה, שכּוּלָה אוֹמרת מחָאָה.

– שנים יפוֹת הגיעוּנוּ! היא בּאה ללמדני בּעניינים אֵלוּ! מבּתוּלה זוֹ, היוֹשבת פּה כּנגדי, אני שוֹאֵל עֵצוֹת? כּךְ אני שוֹאֵל ממךְ!

לאַחַר נזיפה מַכרעת זו בּאה דוּמייה כּבדה. בּעלת־הבּיִת מַבליעה אֶת עֶלבּוֹנה, כּוֹפפת ראשה וּמַעמיקה פּניה הלוֹהטים בּמלאכתּה.

בּעל־הבּיִת מוֹסיף לגמוֹע אֶת התּה בּכל תּוֹקף. מתּוֹךְ הגמיעוֹת הנמרצוֹת פּוֹחת התּה בּכּוֹס בּמידה ניכּרת, ועמוֹ פּוֹחת והוֹלךְ גם כּעסוֹ של הגוֹמע. לבסוֹף, כּשמַאריאשקה קמה ממקוֹמה בּחשאי ועוֹברת בּפסיעוֹת זהירוֹת אֶל תּוֹךְ הבּיִת, הוּא קוֹרא אַחריה בּקוֹל נרגָע ורוה וּבכוונה גלוּיה להעמיד דבר על דעתּוֹ:

– מַאריאשה, היכן היא? קראִי שם למוֹרה, שיבוֹא אַף הוּא לשתּוֹת תּה! אִמרי לוֹ: בּעל־הבּיִת קרא!

כּעבוֹר רגָעים מתגלה בּפּתח המוֹרה לווינסוֹן, בּחוּר גבה־קוֹמה, כּפוּף בּמקצת, בּעל פּנים לבנים, רכּים וּמפוּנקים, ועֵינַיִים גדוֹלוֹת כּחוּלוֹת. לחיוֹ האַחַת ואָזנוֹ האַחַת אדוּמוֹת וּממוּעכוֹת מרוֹב שכיבה עליהן. בּידוֹ ספר סגוּר ואֶצבּעוֹ תּחוּבה בּתוֹכוֹ. שׂערוֹתיו הערמוֹניוֹת, המגוּדלוֹת, מפוּזרוֹת תּלתּלים, ועליהן נתוּנה דרךְ־עראי מגבּעת־קיִץ של קש. בּעמידתוֹ על הסַף מעיף המוֹרה בּבעלי־הבּית מבּט תּוֹהה וּמרפרף, כּאָדם שהרגיזוּהוּ מעוֹלָם אַחֵר, והוּא עצמוֹ כּל העניין אֵינוֹ כּדאי לוֹ. ואוּלם בּעל־הבּית מַקדימוֹ בּידידוּת, חציוֹ מחַיֵיךְ בּערמימוּת וחציוֹ מעירוֹ למוּסר בּמתק־שׂפתיִים:

– כּךְ, כּךְ. קרב־נא הנה, בּמחילָה מכּבוֹדךָ. כּמה קשה להפריד אוֹתךָ מעסקיךָ, חי־חי. הדוֹרוֹת הלָלוּ כּל ימיהם קריאָה וּכתיבה וּגראמאטיקה! והעוֹלָם הזה מַה יהא עליו? אַדרבּה, שב־נא אֶל השוּלחָן, ותדע גם אַתּה טעמה של כּוֹס תּה לאַחַר שינה של צהריִים. אֵין בּכךְ כּלוּם, המיתּוֹדה לא תּברח. בּכוונה ציויתי להבּתוּלָה, – מַאריאשה, היכן היא? הגישי כּיסא למוֹרה! – כּי תּפסיק אוֹתךָ בּעֶצם העניין. ואָכן שוֹאל אני אוֹתךָ: היכן מצאת כּתוּב בּתּוֹרה, שחַייב אָדם לישב כּל היוֹם להנאָתוֹ על הספרים? כּל היוֹם כּוּלוֹ? והלא צריךְ לפעמים לחשוֹב גם… כּוונתי, גם על כּוֹס תּה, לכל הפּחוֹת!

לווינסוֹן אֵינוֹ עוֹנה כּלוּם על דבריו של בּעל־הבּיִת, שהוּא מקבּלָם כּלהג של עם־האָרץ, המפטפּט מתּוֹךְ בּטלה ושיעמוּם. ואוּלָם כּשבּעלת־הבּיִת מציצה אֵלָיו ממלאכתּה בּעֵיניה הזעוּמוֹת, הוּא מַתחיל לשעֵר, כּלפּי מַה נרמזוּ דברים אֵלוּ. והוּא מוֹזג לעצמוֹ כּוֹס תּה ושוֹתק, נוֹשב בּכּוֹס ושוֹתק. התּה רוֹתח, והריהוּ דוֹחה מעם פּניו אֶת הכּוֹס מתּוֹךְ רוֹגז, פּוֹתח ספרוֹ, מעיֵין בּוֹ וחוֹזר וּמעיֵין ועוֹמד על שוּרה אֶחָת. וכל זה אֵינוֹ עוֹשׂה אֶלָא כּדי להוֹכיחַ לבני־כפר אֵלוּ, כּי לא התּה שלָהם ולא העקיצוֹת המחוּכּמוֹת של בּעל־הבּיִת ולא העֵינַיִים הזעוּמוֹת של בּעלת־הבּיִת לא יזיזוּ אוֹתוֹ מן הדרךְ שבּחר לוֹ בּחַיִים. ורק כּשהוּא בּא לכלל מַסקנה, כּי בּני־אָדם אלוּ, בּעצמוֹ של דבר, אֵינם קרוּאִים אָדם, דעתּוֹ מתקררת עליו, והוּא מעביר את כּל מַעייניו מהם אל מַאריאשקה, שוֹלח לָה מן הצד מַבּטים זהירים, מגששים, המלטפים בּגניבה אֶת פּניה השחַרחוֹרים והנאוים. מַאריאשקה מַרגישה בּכךְ, וישיבתה על הסַפסל נַעשׂית לָה קשה מאוֹד. מרוֹב מבוּכה פּניה מַאדימים ונראִים כּאשמים, נגזלה מנוּחָתה ורוּחָה נפעֶמת. מתאַמצת היא לישב בּלי נוֹע, להרחיק מלבּה כּל מַחשבה צדדית ולחשוֹב רק על דבר אֶחָד: על הכּפתּוֹר העֶליוֹן שבּבגד המוֹרה. ראשית, הרי הכּפתּוֹר הזה גָדוֹל ממידתם של שאָר הכּפתּוֹרים. שנית, כּבר ניתּק ממקוֹמוֹ והוּא תּלוּי בּנס בּשני חוּטים שחוֹרים.

וּשלישית, בּלילה הזה, כּשהכּל יהיוּ ישינים בּבּיִת, תּקח אֶת בּגדוֹ של המוֹרה אֶל חַדרה, תּתפּוֹר אֶת הכּפתּוֹר בּמקוֹמוֹ בּחוּט חָזק ותעשׂהוּ יפה יפה. לרעיוֹן האַחרוֹן מתמַלא לבּה רגש־עדנים, רעיוֹנוֹת אחרים צפים ועוֹלים בּקרבּה, אלוֹהים יוֹדע מאַיִן בּאוּ לָה בּקיִץ הזה, והכּפתּוֹר העֶליוֹן בּבגדוֹ של המוֹרה משתּכּח ונעלָם. וּפתאוֹם היא נוֹתנת אֶת דעתּה על ידיה, שאדוּמוֹת הן וּתפוּחוֹת מרוֹב מלָאכה, והיא מתנַסית עמהן כּמה וכמה נסיוֹנוֹת להסתּירן מעֵין רוֹאים: משלבת אוֹתן בּזרוֹעוֹתיה על לבּה, מַניחָתן על בּרכּיה, מכסה עליהן בּקיפּוּלי שׂמלָתה, מַצניעתן מתּחת לסינרה, – עד שהיא קמה מן הסַפסל כּדחוּפה וּמבוֹהלת, חוֹפזת וּמסתּלקת אֶל תּוֹךְ חַדרי הבּיִת הריקים.

בּינתיִים רוֹאֶה בּעל־הבּיִת את פּניו הזוֹעפים של המוֹרה, והריהוּ מתכּוון להפיס את דעתּוֹ בּשׂיחָה נאָה. נוֹשׂא הוּא אֶת עֵיניו אֶל השמַיִים הטהוֹרים, צוֹפה בּהם שעה קלה, כּמבקש לגלוֹת בּהם עמוּקוֹת, וּפוֹתחַ ואוֹמר:

– יוֹדע אַתּה, פּאני לווינסוֹן, אֶת אשר אוֹמַר לָךְ?

חוֹששני, שבּימים אֵלו יֵרדוּ גשמים. כּךְ אני מתנַבּא, ויש לי סימנים טוֹבים לכךְ. אָמנם הלוּחַ כּוֹתב דווקא להיפךְ. והרי אני אוֹמר לךָ בּפירוּש, שאֵין מַשגיחים בּלוּח. אני מַחזיק תּמיד בּשלי: מי עוֹשׂה אֶת הלוּחַ? יהוּדי, מיהוּדי ווארשה אשר בּדפוּס. רמאִים ידוּעים! מַה יוֹדע יהוּדי? יהוּדי יוֹדע לאַחז אֶת העֵינַיִים וּלבלבּל אֶת המוֹחַ, וּבלבד שיוֹציא מכּיסךָ אֶת הפּרוּטה. אמוֹר אַף אַתּה, פּאני לווינסוֹן, האִם לא כן?

וּבעל־הבּיִת מַבּיט אֶל המוֹרה בּעינַיִים בּוֹחנוֹת, מחַייכוֹת חיוּךְ ערמוּמי, כּאִילוּ המוֹרה עצמוֹ הוּא שעשׂה את הלוּחַ.

– כּנגד מה אָמַרתּי זאת? כּנגד רחיצה בּנהר. סבוּר אני, כּי אֵין לךָ זמַן יפה לרחיצה בּנהר מימים אֵלוּ. כּוונתי, לָמה בּאמת לא תּלךְ פּעם לרחוֹץ בּנהר עם הילָדים? חַיֶיךָ, מוּטב לָהם שיִרחצוּ בּנהר משיִשתּוֹבבוּ כּל היוֹם כּוּלוֹ תּחת הגשר, כּשקצים הלָלו שבּכּפר, שאֵין עליהם עוֹל מוֹרה. וּבפרט, שרחיצה יפה לבּריאוּת. מתּכוון אני גם לבּריאות גוּפךָ, פּאני לווינסוֹן. שהרי רבּנים לא יֵצאוּ אֵלי מתּחת הגשר, ועד שיֵיעשׂוּ מלוּמדים כּמוֹךָ, פּאני לווינסוֹן, יעברוּ חדשים רבּים, וכל חוֹדש גוֹרר אַחריו אַרבּעים רוּבּל־כּסף, חי־חי… מַה, האוּמנם כּבר לָמדוּ היוֹם את כּל המיתּוֹדה כּוּלָה? כּוונתי, עד גמירה, מדף לדף?…

המוֹרה לווינסוֹן, שראה זה־עתּה את כּוֹחַ השפעתן של עֵיניו על הנַערה השחרחוֹרת ודעתּוֹ זחה עליו, משנה הפּעם את תּכסיסיו עם בּעל־הבּית ומוֹדד לוֹ כּמידתוֹ. אַף הוּא מַבּיט אֵלָיו בּחיוּךְ ערמוּמי, מַסבּיר פּנים לעם־האָרץ כּפרי זה וּמבֵאר לוֹ את כּל העניין בּאֵר היטב, בּמתינוּת וּבשׂפת־יֶתר:

– כּל דבריךָ, מוּסיוֹ זאק, אמת וצדק. ואַף־על־פּי־כן אֵין דעתּי כּדעתּךָ, משוּם שיש לי בּעניינים אֵלוּ נקוּדת־השקפה פּדגוֹגית אַחרת. הפּדגוֹגים הגדוֹלים כּוֹתבים… בּין שאָר החָכמוֹת שבּעוֹלָם, עליךָ לָדעת, מוּסיוֹ זאק, יש חָכמה אַחַת וּפדגוֹגיה שמה, שפּירוּשה חָכמַת החינוּךְ, והרבּה חכמים עוֹסקים בּה, אַנשי־שם ידוּעים. כּדי להיוֹת פּדגוֹג מוּמחה, עליךָ לָדעת, מוּסיוֹ זאק, כּדי להגיע למַדריגָה זוֹ, חַייב אָדם לגמוֹר, לכל הפּחוֹת, אוּניברסיטה אֶחָת. כּלוֹמַר: תּחילה הוּא עוֹבר את כּל שמוֹנה מַחלקוֹת הגימנַאסייה, אַחַר־כּךְ נכנס לאוּניברסיטה ושוֹמע לקח מפּי פּרוֹפיסוֹרים. גָמַר ללמוֹד בּאוּניברסיטה, הריהוּ מקבּל דיפּלוֹם ונַעשׂה פּדגוֹג וכוֹתב ספרים וּמלמד את בּני־האָדם לחַנךְ את ילדיהם. ואני, אַחרי אשר קראתי בּספריהם של פּדגוֹגים אֵלוּ, גָמַרתי בּלבּי: יעבוֹר עלי מה…

המוֹרה מדבּר הרבּה וּבהסבּרה יתירה, כּשהוּא מַבּיט אֶל בּעל־הבּיִת בּעֵינַיים מחַייכוֹת, כּרב המַדריךְ אֶת תּלמידוֹ בּמַקל־נוֹעם. בּאוֹתה שעה עצמה יוֹדע הוּא וּמַרגיש, כּי שם, בּאֶחָד מחַדרי הבּית הריקים, מחַכּה לוֹ הנַערה השחרחוֹרת, נכספת אֵלָיו, מַקשיבה לקוֹלוֹ, והיא כּוּלָה שלוֹ, נאמנת וּמסּורה לוֹ בּכל נַפשה, וּבכוונה הוּא מַשהה כּאן ישיבתוֹ וּמַמשיךְ דיבּוּרוֹ, מַמתּיק את רגעֵי הכּמיהה ומַאריכם. מרדכי זאק נהנה הנאה עֶליוֹנה משׂיחַת־חכמים זוֹ, שכּל מַה שהיא נשׂגָבה מבּינתוֹ עֶרכּה גָדוֹל יוֹתר. מַחזיק הוּא טוֹבה לעצמוֹ, ששׂכר לבניו מוֹרה מלוּמד כּזה, הקוֹרא לוֹ “מוּסיוֹ זאק” וּמתנַצח עמוֹ בּדברים העוֹמדים בּרוּמוֹ של עוֹלָם, והריהוּ לוֹקח בּידוֹ את זקנוֹ, שבּזמַן האַחרוֹן, מאָז נַעשׂה מפוּנק, הוּא מפנק גם אוֹתוֹ וּמַעלה עליו מַסרק בּכל בּוֹקר, והוּא מַחזיק טוֹבה לעצמוֹ גם על זה, שזקנוֹ נאֶה וּמסוֹרק, כּראוּי לבעל־בּיִת חָשוּב כּמוֹהוּ.

– אַדרבּה! – הוּא אוֹמר בּפנים מאִירוֹת. – וכי מה אוֹמר אני? הלא זה דברי תּמיד: הווּ זהירים בּבני הדוֹר הזה! לפנים גם אָנוּ היִינוּ תּינוֹקוֹת של בּית רבּם וספגנוּ מידי המלמד מַלקוּת כּכל גמוּלנוּ. אבל מי ידע בּימים ההם אֶת כּל המעשׂיוֹת האֵלה? גם את שמען לא שמַענוּ! ועכשיו, כּיוָן שנפטר תּינוֹק מחיתּוּלָיו, מיד מַלעיטים אוֹתוֹ גראמאטיקה ודיקדוּק ופאדיגוֹגה וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ. אמת, כּל זה עוֹלה בּאוֹצרוֹת כּסף!…

בּעלת־הבּיִת מַחרישה בּפנים נרעמים. דוֹמה, כּי בּהשפּילה את עֵיניה אֶל מלאכתּה וּבסרגה את פּוּזמקה בּפנים דוממים, אוֹגרת היא בּלבּה מַשׂטמה כּמוּסה לכל העוֹלָם כּוּלוֹ, וביִיחוּד לאֵלה היוֹשבים אִתּה אֶל השוּלחן ואֵינם מַשגיחים בּה ולא כּלוּם.

לפני הבּיִת עוֹבר אִיכּר זקן, יחף, בּחָזה חָשׂוּף וּבכתוֹנת־בּד משוּלשלת על המכנסַיים. נוֹשׂא הוּא דלָיים על שכמוֹ והוֹלךְ אֶל הבּאֵר אשר בּרחבת בּית היהוּדי לשאוֹב מַים. אַחריו נגררת כּלבּה מרוּשלת, עיֵיפה וּמעוּנה מחוֹם היוֹם, נפנית אֶל הרחוֹב בּאלכסוֹן ושוֹלחת אל החוֹל החַם לָשוֹן אדוּמה רוֹעֶדת. האִיכּר מתעכּב אֵצל המרפּסת, מוֹריד את הדלָיים לָאָרץ, מתגָרד בּערפּוֹ, מוֹציא מקטרתּוֹ מחיקוֹ, מפטמה בּמתינוּת בּשרשי־טאבּאק, מעשנה אַט, מתּוֹךְ עיוּן רַב, מַבּיט מהוּרהר אֶל השמַיִים ורוֹקק, וּבתוֹךְ כּךְ הוּא מַתחיל בּשׂיחָה על־אוֹדוֹת האָסוֹן, שאֵירע לסוֹסתוֹ של יוּכים חרוּמַף. אָח, אָבינוּ שבּשמַיִים! אַךְ זה גבר לא־יִצלח, שניתּכה עליו חמַת אלוֹהים! לפני חוֹדש ימים מתה עליו בּתּוֹ הצעירה, כּלָה לפני חוּפּתה, והנה לא היּו ימים מוּעטים ונפלה גם סוּסתוֹ, בּריאָה וּשלימה וּמוּם אֵין בּה, התגלגלה בּיִיסוּרים ונפחה נַפשה! והרי היוּכימאִית יוֹשבת עתּה על מפתּן בּיתה וּממררת בּבּכי.

מסביב דממה וָחוֹם. סילסוּלי עשן דקים, כּחוּלים, שאנַנים, נישׂאִים ממקטרתּוֹ של האִיכּר הזקן, מסתּלסלים בּאַויר וּמתנַדפים בּזוֹהר השמַיים. בּאַחַת מפּינוֹת הגָג, ממַעל לראשי המסוּבּים, זבוּב נידח מתלבּט, סוֹבב יחידי בּתוֹךְ הדממה, מזמזם והוֹמה בּלי הפוּגָה. וּמפּני שהדממה רבּה וכל הפּנים נתוּנים להירהוּריהם, נדמה, שהכּל מהרהרים עתּה בּזבוּב נידח ובוֹדד זה, מַקשיבים קשב רב להמייתוֹ החרישית. סיפּוּרוֹ של האִיכּר על אסוֹנוֹ של יוּכים מַשרה על המרפּסת כּמין עצבוּת שקטה. פּניו העפרוּריִים, השׂעירים והקמוּטים, מפיקים חמלָה רבּה, עֵיניו הדוֹאגוֹת מַבּיטוֹת בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּתוֹהוֹת וּמבקשוֹת פּתרוֹן, ואַף־על־פּי־כן יש בּכל מַראֵהוּ מַשהוּ קשה וּמוּצק, הפּוֹתר את הכּל, כּזה של אָדם זקן, בּריא וּמחוּסן, שׂבע־ימים וּשׂבע־עמל, שנתנַסה נסיוֹנוֹת הרבּה בּחייו הארוּכּים. הכּלבּה שלוֹ, כּוּלָה מבוּלבּלת מחוֹם, תּוֹעה בּחָצר בּאָזנַיִים סרוּחוֹת, כּשקוּעה בּמַחשבוֹת, מחַפּשׂת וּמריחָה בּאַפּה, עד שהיא ניגשת אֶל המרפּסת, זוֹקפת חַרטוּמה אֶל בּרכּיו של לווינסוֹן, נוֹשמת ושוֹאֶפת. לווינסוֹן נרתּע מפּניה וקם בּבהלָה ממקוֹמוֹ.

– אַל תּירא, הוֹספּוֹדין בּאקאליאר1! – אוֹמר האִיכּר הזקן. – זוֹ אֵינה נוֹשכת. זקנה היא, ושינַיִים אֵין לָה!

– אֵין אני ירא מפּני כּלָבים, – עוֹנה המוֹרה כּנעלָב, – ורק אֵיני אוֹהב אוֹתם!

והוּא משתּמש בּהזדמנוּת זוֹ שבּאָה לידוֹ ועוֹבר אֶל הבּיִת. בּדרךְ־הילוּכוֹ הוּא פּוֹתח אֶת הספר, מעיֵין בּוֹ בּפנים מרוּכּזים, כּאִילוּ רעיוֹן חָשוּב ניצנץ זה־עתּה בּמוֹחוֹ והוּא הוֹלךְ אֶל חַדרוֹ לחקוֹר אוֹתוֹ וּלבררוֹ. בּחדרוֹ הוּא מוֹצא את מַאריאשקה מוּכנה לקראתוֹ וּמַטאטא בּידה. מַבּיטה היא אֵלָיו בּפנים שׂוֹחקים ונרגָשים. והרי הוּא מחַבּקה, מוֹשכה אַחריו ויוֹשב עמה על מיטתוֹ.

– הנח לי, חי נַפשי… – לוֹחשת הנַערה. – הנה עוֹד מעט ויבוֹאוּ!

– יבוֹאוּ! את מי אני ירא? כּלוּם מַעשׂה רע אני עוֹשׂה? אַדרבּה, יבוֹא כּל העוֹלָם כּוּלוֹ ויִראֶה, כּי אוֹהב אני אוֹתךְ!

– אבל… הנה הכּפתּוֹר… – מבקשת מַאריאשקה להשתּמט מידיו ולהשׂיאוֹ לדבר אַחר.

– אֵיזה כּפתּוֹר? – תּוֹהה המוֹרה.

– הכּפתּוֹר הזה… עוֹמד הוא לנשוֹר… בּלילה תּתּן לי את הבּגד ואֶתפּרהוּ…

– אָה, הכּפַתוֹר הזה? – אוֹמר המוֹרה בּגיחוּךְ רךְ. – נוּ, מילא. אבל יש בּחַיֵי האָדם דברים חשוּבים מכּפתּוֹר… הוֹי, כּמה פּתיה אַתּ, מַאריאשקהלי, וכמה טוֹבה, כּמה טוֹבה!…

והמוֹרה יוֹשב עם הנַערה על מיטתוֹ וּמדבּר על לבּה, משדלָה וּמפייסה בּדברים רכּים וטוֹבים, מלטף בּאֶצבּעוֹתיו הארוּכּוֹת והלבנוֹת את כּתפיה, את שׂער ראשה, וכדבריו כּן מַגע ידיו רךְ ועדין, ויש בּוֹ כּדי להעביר רטט חַם בּיצוּרי גוָה. מַקשיבה היא לדבריו בּלב נפעם, כּוּלָה זהירה וחרדה, מתרפּקת עליו בּבוּשה, רוֹעֶדת בּזרוֹעוֹתיו וּמַשפּילָה עֵיניה אֶל חיקה בּעצבוּת וּדאָגה עמוּקה, מתּוֹךְ אוֹדם פּנים ותמהוֹן לבב. יש רגע אשר תּתקפנה פּתאוֹם פּליאָה גדוֹלָה, כּי זה המוֹרה, הטוֹב והמרוֹמם מכּל האנשים אשר ידעה לפניו, הקוֹרא הרבּה ויוֹדע הרבּה, והוּא חָכם וּמלוּמד מאֵין כּמוֹהוּ, וּשׂערוֹ נאֶה וּמסוּלסל, וידיו לבנוֹת ורכּוֹת – והיא קרוֹבה לוֹ כּל־כּךְ, כּכלָה לחתנה, מתרפּקת עליו ושוֹאֶפת נשימתוֹ החַמה, קוֹלטת בּאָזניה אֶת לחש שׂפתיו, שוֹתה בּצמא את נשיקוֹת פּיו, לוֹהטת כּוּלָה בּאֵש כּיסוּפיו. אֵיזוֹ הדרךְ בּא לָה האוֹשר הגָדוֹל הזה?… וּפתאוֹם שוֹכחת מאריאשקה את הכּל, עֵיניה מַחשיכוֹת בּערפל, וּבתנוּעה מהירה היא מַרכּינה אֵלָיו את כּל גוּפה, פּוֹשטת זרוֹעוֹתיה וּמלפּפת אוֹתוֹ כּוּלוֹ, חוֹבקת צוָארוֹ וּמוֹשכת אֵליה את ראשוֹ מתּוֹךְ טירוּף החוּשים.


 

ב    🔗

פּעמים בּאה מן העיר להתאָרחַ בּתּם הנשׂוּאָה של בּעלי־הבּיִת, אִשה צעירה ונאָה, הדוּרה בּלבוּשה וּבהליכוֹתיה, מדבּרת עם לווינסוֹן רוּסית שוֹטפת ונוֹשׂאת תּמיד ספר בּידה. עם בּוֹאה היא מַשרה על הבּיִת רוּחַ של חָג, והחדרים הריקים והמשעממים מתמַלאִים תּנוּעת־חַיִים, שאוֹן עליז ודיבּוּר שאֵינוֹ פּוֹסק למן הבּוֹקר ועד העֶרב. האָב, מרדכי זאק עצמוֹ, פּושט צוּרתוֹ החילוֹנית, החמוּצה, ולוֹבש צוּרה שבּתּית, מאִירה ונוֹחָה לבּריוֹת, מתהלךְ בּביתוֹ מתּוֹךְ דעת רחָבה, מַרשה להילָדים, למוֹפּס ולצוּציק, להשתּוֹבב כּכל אַוַת־נַפשם, מַסבּיר פּנים למוֹרה, מתעכּב לפני בּתּוֹ ועוֹמד כּנגדה, מַבּיט בּה בּבדיחוּת־הדעת וקוֹרץ לָה בּעֵינַיִים ערמוּמיוֹת, כּרוֹמז על דברים שרק הוּא והיא יוֹדעים, וּלבסוֹף סוֹטר לָה על חוֹטמה בּשתּי אֶצבּעוֹת סטירה של חיבּה, קוֹרא לָה “פּאניֶינקה שלי” וצוֹחק להנאָתוֹ צחוֹק־מאוּשרים. בּבּקרים הנאִים, עם עלוֹת השחר, יוֹצא המוֹרה לטיֵיל עם האִשה הצעירה בּיער הסמוּךְ, וּכשהם חוֹזרים לפת שחרית שניהם רענַנים, אדוּמי־לחָיים וּשער ראשיהם רָטוֹב מטל־בּוֹקר, עדיִין נמשכים בּיניהם הויכּוּחים הסוֹערים. לווינסוֹן מדבּר נמרצוֹת, בּכל חוֹם, יוֹשב אֶל שוּלחַן המרפּסת וקוֹרא לפניה מתּוֹךְ הספר, מוֹכיחַ בּראָיוֹת חוֹתכוֹת, כּי דבריו אֵינם קלוּטים מן האַויר. והאִשה הצעירה מתגוֹננת, מחַננת קוֹלָה, פּוֹרשׂת לוֹ ידיה הלבנוֹת והיפוֹת, כּמבקשת רחמים ממנוּ, ואַחרי כּל דיבּוּר ודיבּוּר היא מַבּיטה על סביבוֹתיה בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, נרחָבוֹת, כּתינוֹק משתּאֶה. אוֹתה שעה אפילוּ בּעלת־הבּיִת הזוֹעפת שוֹכחת אֶת חשבּוֹנוֹתיה הישנים עם העוֹלָם וּמַעלָה על פּניה המאוּבּנים כּמין גיחוּךְ וַתּרני של נדיבוּת־רוּחַ. יוֹשבת היא ממוּל המתוַכּחים, כּמַקשיבה לדבריהם, ועוֹמדת בּעצמה למזוֹג לָהם תּה מן המיחַם הרוֹתח. אָמנם אֶת הכּוֹס, המכוּונת למוֹרה, היא מַעמידה לא בּרשוּת היחיד שלוֹ, אֶלָא עוֹזבת אוֹתה בּאֶמצע השוּלחָן, בּרשוּת הרבּים, כּאָדם האוֹמר: “וכי מה, כּלוּם מחוּיֶיבת אני להגיש לָזה אֶל תּחת חוֹטמוֹ? עד כּדי כּךְ?”…

וּפעם אַחַת, כּשהכּל ישבוּ בּחדר־האוֹכל אֶל ארוּחַת־הצהריִים, אֵירע מַעשׂה. האִשה הצעירה עמדה ליד כּיסאָה בּתפקיד של בּעלת־הבּיִת המשמשת אֶת המסוּבּים, כּוּלָה הדוּרה בּסינר הלָבן שעליה, שקוּדה ועליזה, חילקה מתּוֹךְ הקערה הגדוֹלָה אֶת מנַת הדגים לכל אֶחָד ואֶחָד, התלוֹצצה בּשעת מַעשׂה וצחקה בּקוֹל רם, וכל זה נַעשׂה על־ידיה בּטוּב טעם ודעת וּבתנוּעוֹת מהירוֹת ונאוֹת. לווינסוֹן, שאַף הוּא זחה דעתּוֹ עליו, קיבּל מידיה אֶת צלחתּוֹ וענה לעוּמתה בּצחוֹק. אוֹתה שעה עמדה מַאריאשקה בּמיטבּח לפני התּנוּר המוּסק אדוּמה ונסעֶרת וקישקשה בּמגריפה בּין הסירוֹת בּלב הוֹמה. רגע בּיקשה לחרוֹק שיניה ולהפוֹךְ אֶת כּל אשר בּתּנוּר, ורגע אָמרה לעזוֹב אֶת מלאכתּה, לָצאת אל הרפת האפלה, הסמוּכה למיטבּח, ולגעוֹת שם בּבּכי.

– מַאריאשקה, אַיֵה אֵיפוֹא המרק? למה אַתּ שוֹהה כּל־כּךְ? – בּפסיעה זריזה נכנסה האִשה הצעירה למיטבּח והתייצבה כּנגד מַאריאשקה כּפוּפה קצת, כּמַמתּינה לָה, אוֹחזת מַזלג בּיּדה, לוֹעֶסת אֶת אָכלָה בּפיה, ועֵיניה עדיִין מַבריקוֹת בּברק עליז, שהביאה אִתּה מחדר־האוֹכל. מַאריאשקה החזיקה בּידיה סיר מרק רוֹתח וּפניה נבהלים, עוֹמדת וּמַבּיטה אֶל האִשה הצעירה, המאוּשרה והמאִירה, בּדוּמייה. וּפתאוֹם חָשכוּ עֵיניה, והיא החליטה והרפּתה ידיה מן הסיר. קמה מהוּמה. מתּוֹךְ המהוּמה ראתה מַאריאשקה אֶת בּעלת־הבּיִת פּוֹרצת אֶל המיטבּח וצוֹעֶקת אֵליה בּחמתה: “גוֹלם! ידיִים של טיט!” ואֶת האשה הצעירה ראתה גוֹחנת בּזעף אֶל שׂמלָתה המלוּכלכת וּמנַקה אוֹתה בּידיִים ממַהרוֹת בּמטפחתּה הלבנה, המבוּשׂמת.

לפנוֹת עֶרב, לאַחַר שהבּנים הגדוֹלים חוֹזרים מן השׂדה וּלאַחַר פַּת ערבּית, יוֹצאִים כּל בּני הבּיִת לטיֵיל מחוּץ לכּפר בּלוית האוֹרחת. האֵם שׂמה על שכמה את סוּדרה השחוֹר, והבּת מַמתּינה ליד המרפּסת למַאריאשקה, כּי תּוֹציא אֵליה את מעיל־הקיִץ הלָבן, ואוֹמרת לה “מאֶרסי”. מַאריאשקה נשאֶרת לבדה אֵצל המרפּסת, מַבּיטה אַחרי המטיילים ואֵינה גוֹרעת עֵיניה מן המעיל הלָבן, המַבהיר מרחוֹק, כּאילוּ בּוֹ כּמוּס כּל אָשרה הנגזל, ההוֹלךְ ונשמט מידיה. עוֹמדת היא בּוֹדדה ועגוּמַת־נפש, כּנשכּחת, רוֹאָה מרחוֹק את שני הנערים, מוֹפּס וצוּציק, רצים לפני הגדוֹלים בּאלכסוֹן הדרךְ, כּשני כּלבים נַעלָסים, רוֹאָה את המוֹרה מהלךְ ליד האִשה הצעירה, מנַענע מַקלוֹ בּאַויר, מַפנה אֵליה פּעם בּפעם את פּניו וּמדבּר בּרגש. וּכשהם מתעלמים מאחוֹרי האִילָנוֹת שמעֵבר לגשר, היא יוֹשבת אֶל השוּלחָן, תּוֹמכת ראשה בּידיה ושוֹקעת בּהירהוּריה. מהרהרת היא, כּי אַךְ נַערה אוּמלָלָה היא, ענייה ועזוּבה. ושוּב היא מהרהרת וּמַעלה בּזכרוֹנה את הדברים הטוֹבים והנעימים, דברי ניחוּמים ותקוָה, שהמוֹרה מדבּר אֵליה בּהיוֹתם לבדם בּלילה, וכל זה נראֶה לה עתּה מוּזר ורחוֹק, מתנַדף והוֹלךְ, כּחלוֹם־לילה בּאוֹר היוֹם. ויֵש שעוֹלָה על דעתּה מַחשבת־יֵאוּש, כּי חַיֶיה כּבר ניטלוּ ממנה, אָבדוּ אבידה שאֵינה חוֹזרת. אוֹתה שעה נישׂאת בּאַויר הכּפר המוּלה של בּין־ערבּיִים. משמשים בּעירבּוּביה, מקרוֹב וּמרחוֹק, קוֹלוֹת והדים שוֹנים: חריקת קילוֹן של בּאֵר, געיית פּרוֹת על שקתוֹת המַים, מיצהלוֹת בּחוּרים וּבתוּלוֹת, העוֹגבים בּחבוּרה אִיש על רעוּתוֹ, צוָחָה קוֹלנית של אֵשת־חַיִל, היוֹצאת לבקש את חזיריה הנפוֹצים, צליפה מתפּוֹצצת של מַגלֶב… ואַחַר ההמוּלָה דממה עמוּקה. השמַיִים החיורים מַאפילים, יוֹרדים וּמַעטים על הכּפר מַעטה כּהה, מכסים על השׂדוֹת מסביב בּתעלוּמַת־העֶרב. והנה היתה עלָטה. מַאריאשקה יוֹשבת בּמקוֹמה בּלי נוֹע, מכוּנסת בּתוֹךְ עצמה, כּמַקשיבה להמיית לבּה, הבּוֹכה בּבדידוּתוֹ על החַיִים הצעירים, שנַעשׂוּ מסוּבּכים כּל־כּךְ, נטרדה שלוָתם ונסתּרה דרכּם הישרה. מרחוֹק, מן השׂדוֹת האפלים, ממקוֹם שם מתרוֹממוֹת בּאַויר המעוּמעם, כּגוּשים גבוֹהים וּשחוֹרים, ערימוֹת השחת הקצוּרה, עוֹנה לה שירת אִיכּרים, ההוֹלכים עם סוּסיהם למרעֵה־לילה, – שירה אַדירה ועצוּבה, השתּפּכוּת־נפש רמה של אנשים בּריאים, עמלים, חשוּכּים, נשכּחים ועזוּבים לחַיֵיהם הקשים מאחוֹרי יערוֹת־עד ואַדמוֹת־בּיצה.

לאַחַר שבּני־הבּיִת שבים מטיוּלָם וּבחדר־האוֹכל מַדליקים את עששית־הבּרק הגדוֹלָה, מתבּוֹננת מַאריאשקה אֶל המוֹרה ורוֹאָה אוֹתוֹ, כּי פּרש מן החבוּרה לקרן־זוית ויוֹשב עיֵיף ועצוּב־רוּחַ. עוֹשׂה היא אֶת מלאכת־העֶרב בּבּית וּמַרגישה, כּי רוַח לָה פּתאוֹם, כּי מצוּקת־נַפשה הקוֹדמת פּגה כּאִילוּ מאֵליה. אוֹר גָדוֹל ממַלא את לבּה, והיא סוֹבבת בּחדרים המרוּוָחִים קלה וּמהירה וּמאוּשרה, ורק מַחשבה אַחַת מַטרידה אוֹתה: לָמה יוֹשב המוֹרה בּוֹדד ועצוּב כּל־כּךְ, לָמה אֵינוֹ נפנה לשׂיחָה אפילוּ עם בּתּוֹ של בּעל־הבּיִת?… בּאֵין רוֹאִים, היא מתייצבת ממוּלוֹ בּריחוּק מקוֹם, בּוֹחנת אוֹתוֹ בּעֵינַיִים טוֹבוֹת ונאמנוֹת, מַבּיטה וּמחַכּה, עד שהוּא מַשגיחַ בּה וּמַעלה על פּניו בּת־שׂחוֹק קלה ונוּגָה.

אַחַר־כּךְ, כּשמַגיעה שעת שינה, היא הוֹלכת אל הגוֹרן אשר בּקצה החָצר להציע על ערימת שחת משכּב בּשביל המוֹרה וּבנוֹ הבּכוֹר של בּעל־הבּיִת, הנוֹהגים לישוֹן שם בּלילוֹת החַמים לשם חידוּש ושעשוּעים. בּן בּעל־הבּיִת, בּחוּר מגוּדל וּמסוּרבּל מתגנב אֵליה מאחוֹריה, תּוֹפס אוֹתה בּזרוֹעוֹתיו הכּבדוֹת והוֹפךְ אֵלָיו את פּניה לנַשקה על־כּרחה. מַאריאשקה מתאַמצת להשתּמט מידיו וכוּלָה רוֹעֶדת מעֶלבּוֹן: “חַיֶיךָ, שאסַפּר לאִמךָ!”

– ראוּ־נא צדקנית זוֹ, כּיצד היא עוֹשׂה תּנוּעוֹת! וּמה המוֹרה בּעֵינַיִךְ, מַאריאשקהלי? כּלוּם כּלב הוּא?…

מַאריאשקה דוֹחָה אוֹתוֹ מעם פּניה וּבוֹרחת. וּכשהבּחוּר נעלָם בּאפילת הגוֹרן, היא עוֹמדת רגע, נסעֶרת ונעלבת עד עוֹמק נַפשה, מתקנת שׂערוֹתיה הפּרוּעוֹת ולוֹחשת לעצמה בּחמת־רוּחָה:

– גס שכּמוֹתוֹ! – וּמתייפּחת בּבכי קטוּע.

עם חצוֹת הלילה, כּשבּני־הבּיִת ישינים, הכּפר שקוּע כּולוֹ בּדממה והלבנה שוֹפכת מסביב אֶת אוֹרה החיור, יוֹשבת מַאריאשקה בּפינה מרוּחקת בּחָצר על הדשא הקר והרטוֹב, חבוּיה בּצלוֹ של כּוֹתל, מתּכווצת מתּוֹךְ צינה וּמחַכּה למוֹרה, שיִתגלה אֵליה מן הגוֹרן בּרגליִים יחפוֹת.


 

ג    🔗

היה עֶרב שוֹקט וצוֹנן בּשלהי קיִץ. לווינסוֹן שב מטיוּלוֹ בּיער, ותלמידוֹ הצעיר, זה שקוֹראִים לוֹ צוּציק, רץ לקראתוֹ וּבישׂר לוֹ בּשׂמחָה רבּה כּמה וכמה בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת בּבת אֶחָת: כִּי אֶל בּיתם נטוּ לָלוּן אָביה ואִמה של מַאריאשקה, כּי אָביה של מַאריאשקה נתן לוֹ בּמַתּנה חוּט־בּרזל אָרוֹךְ, כּי השקץ הגיבּן של טרוֹחים הבטיח לעשׂוֹת לוֹ מחוּט־בּרזל זה קשת לירוֹת בּה אֶל הציפּרים, כּי אָביה של מַאריאשקה מלאכתּוֹ בּחישוּק קדירוֹת שבוּרוֹת והוּא מוֹליךְ בּעֶגלתוֹ ערימה גדוֹלָה של חוּטי־בּרזל! – מרוֹב שׂמחָה שכח הנַער לקנח אָת חוֹטמוֹ.

כּשנכנַס לווינסוֹן לבּית, מצא בּחדר־האוֹכל יהוּדי קטן וצנוּם, לבוּש קפּוֹטה בּלוּאָה, בּעֵינַיִים אדוּמוֹת וּמלפלפות וּבכוֹבע גָדוֹל וישן, היוֹרד עד לאָזניו. היהוּדי עמד בּפּינה אֵצל התּנוּר, כּשידיו הקצרוֹת מסוּלָקוֹת לאחוֹריו, ניענַע אֶת גוּפוֹ הקטן לכאן וּלכאן, התפּלל מַעריב בּהרמַת הקוֹל בּרגש ובניגוּן, והבּיט פּעם בּפעם לצדדים מתּוֹךְ היסוּס, כּאילוּ חוֹשש היה, שמא תּפס מקוֹם זה בּבּית שלא כּהוֹגן. מתּוֹךְ ניענוּעיו משךְ אֶת כּתפיו למַעלָה, זיעזע אֶת זקנוֹ הקלוּש עם הצוָאר הכּחוּש, וּפניו הקטנים, אדוּמים־כּחַלחַלים כּעֵין הסלק, נתעווּ וקרצוּ מתּחת לכּוֹבע העמוֹק, עד שדוֹמה היה, שאֵין הוּא מתפּלל כּאן לפי תּוּמוֹ, אֶלָא משנה אֶת טעמוֹ ועוֹשׂה עוָיוֹת בּפניו, כּדי לבדח אֶת דעתּם של בּני־הבּיִת. בּעד פּתח המיטבּח ראה לווינסוֹן אֶת מַאריאשקה יוֹשבת על הסַפסל עם אִשה בּעלת־קוֹמה וּבעלת־צוּרה, המעוּטפת בּסוּדר חַם, וּמדבּרת עמה בּלָחַש. משראתה הנַערה את המוֹרה, מיד קמה ממקוֹמה ועמדה עמידה משוּנה, פּניה נתכּרכּמוּ ונתאַדמוּ חליפוֹת, והיא מתאַמצת לגחךְ, גוֹחנת אֶל עריבת־הכּביסה ודוֹחפת אוֹתה שלא לצוֹרךְ על־פּני קרקע המיטבּח. האִשה המעוּטפת, שהשגיחה בּמבוּכתה של הבּת, העיפה בּפני לווינסוֹן מַבּט זוֹעֵף של חשד. לווינסוֹן העמיד פּנים יהירים וזרים, הוֹציא מכּיסוֹ סיגָרייה והצית בּה אֵש בּתנוּעה של אָדם שוֹקט וּבוֹטחַ. כּשנכנַס לחַדרוֹ, התחיל פּוֹסע אֵילךְ ואֵילךְ ועישן סיגָרייה שנייה.

אַחַר־כךְ יצא שוּב אֶל חדר־האוֹכל ועמד להסתּכּל בּיהוּדי המתפּלל. זה נרתּע לאחוֹריו, צימצם עצמוֹ וקרץ למוֹרה בּפניו הקטנים והאדוּמים קריצוֹת משוּנוֹת, כּאוֹמר לפנוֹת גם לוֹ מקוֹם בּפינתוֹ.

התּלמיד הגָדוֹל של לווינסוֹן, זה שקוֹראִים לוֹ מוֹפְּס, ניגש ועמד ליד מוֹרוֹ עמידה של דרךְ־אֶרץ וגילָה לוֹ סוֹד בּלחישה, כּי המַגָפיים הלָלו, שהיהוּדי נוֹעֵל לרגלָיו, מַגָפיו הישנים של אַבּא הם, שנתן לוֹ בּמַתּנה בּחוֹרף שעבר. והנַער הוֹסיף ללחוֹש בּצחוֹק קל, כּי פּעם אַחַת שתה אֶצלָם היהוּדי הזה תּה, ונשתּיירה בּידוֹ פּרוּסת סוּכּר קטנה, ולא ידע מַה יעשׂה בּה, וּמיהר והטמין אוֹתה בּאֵין רוֹאִים בּחיקו.

בּינתיִים בּאוּ מן החוּץ בּעל־הבּיִת ואִשתּוֹ. כּשרָאָה האוֹרחַ אֶת בּעל־הבּיִת בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, נזדרז והתחיל שוֹקד על תּפילָתוֹ בּכוונה יתירה, וּלבסוֹף רקק בּמלוֹא פּיו אֶל הפּינה רקיקה נמרצת, כּמתכּוון להוֹכיחַ למאָרחָיו בּסיוּם חָזק זה, כּי עשׂה את חוֹבתוֹ כּאן בּשלימוּת גמוּרה, כּדת וכדין.

בּעל־הבּיִת ישב בּאנחה קלה אֶל השוּלחָן וּבקוֹל מרוּשל של נגיד מפוּנק שאל את היהוּדי:

– מַה, התפּללתּ מַעריב?

– הא? אִם התפּללתּי מַעריב? – היהוּדי הקטן פּסע פּסיעוֹת זהירוֹת אֶל תּוֹךְ החדר, עמד בּדרךְ־הילוּכוֹ, צימצם אֶת כּתפיו הצנוּמוֹת והוֹריד בּענותנוּת אֶת ידיו לתּוֹךְ כּיסי קפּוֹטתוֹ הבּלוּאָה. –

אוּם־הוּם, התפּללתי מַעריב. אֶלָא מה נַעשׂה? מתפּללים, כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמַדריגה שלָנוּ… וּבלבד שיִתּן השם יתבּרךְ בּריאוּת…

– נוּ, יהוּדי מכּיוָן שהתפּלל מַעריב, מצוָה עלינוּ לָתת לוֹ אוֹכל. הלא רוֹצה אַתּה מסתּמא לאכוֹל? קרא גם לאִשתּךָ. רחל־לאָה, היכן היא? צוי למַאריאשה, שתּגיש מַשהוּ אֶל השוּלחָן. יהוּדי רוֹצה לאכוֹל!

– אִי–אִי! – נער היהוּדי אֶת שתּי כּפּיו מהזמנה נעימה זוֹ, שאֵינוֹ ראוּי לה. – לא נחוּץ כּל־כּךְ!… כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמדריגה שלָנוּ… גם אֵלוּ אוֹרחים!… יש לָנוּ בּעגָלָה משלָנוּ – פּרוּסַת לחם, בּצל, פּלח של שוּם… בּשביל התּוֹלָעים בּקבר יספּיק, חי־חי!

אַחַר־כּךְ הלכוּ אֶל השוּלחן. בּראש צעד היהוּדי הקטן, כּוּלוֹ מַבהיק בּפניו האדוּמים, הזעים מתּחת לכוֹבעוֹ העמוֹק, משפשף את ידיו השחוֹרוֹת לאַחַר נטילָתן, פּוֹסע פּסיעוֹת דקוֹת ונראֶה כּרוֹקד.

אַחריו נגררה בּעל־כּרחה האִשה הגבוֹהה, המעוּטפת בּסוּדר, וּפניה הקוֹדרים מַסמיקים והוֹלכים. מַאריאשקה, לוֹהטת מבּוּשה, הגישה לָהם שתּי פּנכוֹת חָלָב חָמוּץ. אָביה בּצע וּבירךְ על הפּת בּכוונה יתירה והשתּדל לנהוֹג בּסעוּדת־חינם זוֹ במידת היוֹשר והנימוּס: את הלחם אָכל בּכל פּה ואֶת החלָב החָמוּץ שאב בּקצה הכּף, וּבשעת מַעשׂה זעוּ שרירי פּניו ועֵיניו ליפלפוּ והתנוֹצצוּ בּדמעוֹת. ואִמה ישבה כּפוּפה אֶל השוּלחָן, כּמַאפילה על לחם־החסד שהיא אוֹכלת כּאן. וּכנגדם בּעל־הבּיִת, כּאָדם המוּכן וּמזוּמן לחַיֵי העוֹלם הבּא בּשל המַעשׂים הטוֹבים שהוּא עוֹשׂה בּעוֹלם הזה, התהלךְ בּחדר לכאן וּלכאן מתּוֹךְ הרחָבת־הדעת של נגיד וּבעל בּעמיו, ניגש אֶל הנערים וגָער בּהם בּנזיפה, ודווקא בּקוֹל רם, לבל יִהיוּ פּראִים ולא יבּיטוּ אל תּוֹךְ עֵיניהם של אנשים רעֵבים בּשעת אכילָתם. מַאריאשקה מיהרה וּפרשה מתּוֹךְ עלבּוֹנה אל המיטבּח. קם גם לווינסוֹן מפּינתוֹ, יצא אֶל המרפּסת, ישב שם על הסַפסל והתייחד בּאַפלוּלית העֶרב עם מַחשבוֹתיו.

מַחשבוֹת לא־עליזוֹת הטרידוּ אֶת המוֹרה. כּוּלוֹ נבוֹךְ ונסער, הירהר עכשיו חרטה על כּל המַעשׂה אשר עשׂה, שסיבּךְ אֶת עצמוֹ בּנערה ענייה זוֹ, עכר אֶת חַיֶיה התּמימים, גָזל מנוחָתה וּמילא אֶת מוֹחָה ערפל. אָכן אִיש אוּמלָל הוּא וקל־דעת, חסַר־בּינה וחסַר־אַחריוּת. אֵיךְ לא העלָה אַף פּעם אַחַת על דעתּוֹ, כּי הנַערה לא בּוֹדדה היא ולא עזוּבה להפקר, כּי קשוּרה היא בּמשפּחה ויֶש לָה אָב וָאֵם? ושוּב חָשב ותמה על החידה, מנַיִן לָה למַאריאשקה, היפה ועדינת־הנפש, אָב מכוֹער ועלוּב כּזה שהעניוּת מנַוולתּוֹ כּל־כּךְ? אֵין זאת כּי אִם ירשה את סגוֹלוֹתיה מן האֵם, שבּפניה שהזקינוּ מעוֹני, המַחרישים בּעקשנוּת וּבגאוָה מסוּתּרת, עדיִין ניכּרים סימני יוֹפי ואצילוּת־הנפש. ואוּלָם דווקא אִשה זוֹ, בּשתיקתה, וּבמַבַּט־עֵיניה הקוֹדר, מביאָה בּלבּוֹ מוֹרךְ ויִראָה. וּכשעלתה מַחשבה על דעתּוֹ, כּי אֵין טוֹב לוֹ אֶלָא לקחת בּלילה אֶת צרוֹר ספריו וּלבניו, לָצאת בּהיחָבא מן הכּפר ולילךְ למקוֹם שאֵין מַכּירים אוֹתוֹ, נקוֹט בּפניו, כּי לבּוֹ נשחַת עד היסוֹד, כּי הירהוּריו אֵלה רעים וחַטאים, אֵינם הוֹגנים לזה שכּמוֹתוֹ, השוֹאֵף לתוֹר אָדם המַעלָה. על־כּרחוֹ חַייב הוּא להתאַזר עוֹז, להסיר מעל פּניו את הבּוּשה האוילית ולעשׂוֹת מַעשׂה, שיִהיֶה למוֹפת וּלתפאֶרת לכל העוֹלָם כּוּלוֹ.

בּעד הפּתח נשמַע קוֹלוֹ של בּעל־הבּיִת, קוֹל נגיד וּנדיב־לב, המזרז אֶת האוֹרחים בּסעוּדתם הדלה:

– אִכלוּ, אִכלוּ, אַל תּחוּסוּ. מַאריאשה, היכן היא?

אַתּ, כּפי שאני רוֹאֶה, כּבר אָכלתּ ושׂבעתּ. לָמה תּעמדי כּטווס של זהב? הגישי לאַבּא ואִמא שלָךְ עוֹד שתּי פּנכוֹת של חָלָב חָמוּץ, אַל תּחוֹס עֵינךְ! אוֹ אֶפשר גם חתיכת גבינה, אִם יֶש לָךְ שם בּאָרוֹן?…

– אִי־אִי… לשם מה? כּסבוּר אני, בּני־אָדם בּמדריגָה שלָנוּ… הלא אוֹכלים אָנוּ! אֶלָא מה אָנוּ עוֹשׂים? כּסבוּר אני, כּמה הוּא השיעוּר לאָדם שיאכל?…

והיהוּדי הקטן הפךְ את ראשוֹ לאחוֹריו וּביקש בּעֵיניו האדוּמוֹת והמאוּשרוֹת את בּעל־הבּיִת, להראוֹתוֹ, כּי מכוון הוּא את הדברים האֵלה רק לכבוֹדוֹ, לכבוֹד הנגיד נדיב־הלב בּעצמוֹ.

שני הנערים, שעמדוּ בּפּינה, הסתּכּלו מרחוֹק בּאוֹכלים והתלחשוּ בּיניהם, נתנוּ אֶת קוֹלָם בּצחוֹק. האָב ניגש אליהם וגָער בּהם:

– יהי שקט! לכוּ לישוֹן! בּחוּרים ריקנים שכּמוֹתם! אֵין לָהם אַף קוּרטוֹב דרךְ־אֶרץ בּפני גדוֹלים! המוֹרה, כּמדוּמה לי, יוֹשב שם על המרפּסת – ולא כּלוּם… אַדרבּה, רוֹצה אני, שיִיכּנס לכאן לשם חידוּש וילמדכם פּרק בּהלכוֹת דרךְ־אֶרץ. גוּמילאזיסטים נַעשׂוּ אֶצלי בּקיִץ הזה, פּראִים! הפּאדיגוֹגָה שחטה אוֹתם בּלא סַכּין!…


 

ד    🔗

בּני־הבּיִת כּבר ישנוּ. בּכל החדרים המרוּוָחים והאפלים היתה דממה, ורק בּמיטבּח עדיִין דלקה עששית קטנה. שם ישבוּ מַאריאשקה ואִמה ודיבּרוּ בּיניהן בּלחש. האָב הלךְ אֶל הרפת הסמוּכה, המשמשת גם אוּרוָה לסוּסים, לישוֹן בּעֶגלָתוֹ, וּבעד הפּתח הפּתוּחַ אֶל המיטבּח נשמעה נַחרתו הרמה עם שריקת חוֹטמוֹ, כּשהן נבלָעוֹת לרגָעים בּלעיסת סוּסים שקדנית ושעטת פּרסוֹתיהם בּחשיכה.

–… “צעירה”… כּדבּר אַחַת התּינוֹקוֹת תּדבּרי, בּתּי! נַערה, תּוֹדה לָאֵל, למַעלָה מעֶשׂרים, בּבית אנשים זרים. כּסבוּרה אַת, זוֹהי תּכלית בּאמת להתגלגל בּנכר עד שילבּינוּ שׂערוֹתיִךְ? הגיעי בּעצמךְ: אִילו דוֹמים היִינוּ לשאָר הבּריוֹת, אִילוּ היה הוּא, עלוּב־המַזל, אָדם מן היִישוּב… הלא הלב כּוֹאב ושוֹתת דם. כּלוּם הרבּה בּנוֹת יֶש לי? בּסַךְ־הכּל זוֹ השׂרידה והיחידה, בּרוּךְ השם… אבל מַה יוֹעילוּ הדיבּוּרים, וצרתי צרה ישנה – הוּא!… מאַיִן? המן הפּרנסה היפה שלוֹ, ללעג וּלקלס, שהוּא מתקן קדירוֹת שבוּרוֹת? וגם אִם יִזדמן פּעם לידוֹ דבר של מַמש, הרי לא יִצלח למלָאכה! הנה לפני ימים מוּעטים היה מַעשׂה והשׂכּיר עצמוֹ שוֹמר־לילה בּגן־הפּירוֹת של חַיִים־דויד הכּרסתן. דוֹמה, כּלוּם יש דבר טוֹב מזה? שני רוּבּלים וחצי לשבוּע! אבל אוֹי לוֹ לאָדם שנוֹלד בּלא מַזל. לא יצאוּ שני ימים, ואני מַשכּימה עם שחר, נוֹטלת פּרוּסַת חַלָה, שנשתֹיירה לי מן השבּת, לָשׂאת אֵלָיו לפת שחרית, פּוֹתחת את הדלת – ולא הוּא כּאן?! עוֹמד נשען אֶל המזוּזה, משתּעֵל ורוֹעֵד ושיניו נוֹקשוֹת זוֹ לזוֹ. מה הדבר? צינה אחָזתּוּ בּלילה. יחידי הוּא בּגן, אֵין אִיש אִתּוֹ, ואֵימה נוֹפלת עליו. ולא עוֹד, אֶלָא שמתיירא הוּא מפּני הכּלָבים של הפּריץ!… שערי בּנַפשךְ, שלא חַסתּי עליו בּשל מַעשׂה כּזה. אֶת כּל חמתי עם לבּי המַר שפכתּי על ראשוֹ. מן הבּיִת גירשתּיו… נקל לאמוֹר: “גירשתּיו”… כּסבוּרה אַתּ, לבּי אֵינוֹ כּוֹאב וּמיצר גם עליו? לעֵת זקנה, אָדם חוֹלה, כּלי שבוּר ורצוּץ, כּל עוֹד נשמתוֹ בּוֹ, והשיעוּל חוֹנקוֹ. ונוֹסף על כּל אֵלה – עֵיניו הלקוּיוֹת. הנה אָנוּ נוֹסעים לָעיר, ואוֹמרת אני לָקחת אוֹתוֹ אֶל הרוֹפא. כּי מה אֶעשׂה, אִם יסתּמא חָלילָה פּתאוֹם? ועדיִין לא שבתּ מטעוּתךְ, בּתּי, ואוֹמרת: “צעירה”…

מַאריאשקה ישבה ליד אִמה בּעֵינַיִים מוּשפּלוֹת והחרישה. מן הרפת הגיע קוֹל שיעוּל ממוּשךְ, שנלווּ אֵלָיו גניחוֹת וּרקיקוֹת. אַחַר־כּךְ היתה דממה, ושוּב נשמעה שעטת פּרסוֹת סוּסים בּחשיכה.

– וּבפרט כּשנזדמן לָךְ שידוּךְ כּזה… לָמה לי להרחיק לכת – הרי גוֹלדה של השיל עצמה. הלא זוֹכרת אַתּ עדיִין אֶת גוֹלדה של השיל? ותפסה בּי קוֹדם נסיעתי ואָמרה לי כּדברים האֵלה: “חיֶינה, היא אוֹמרת, הביאִי לכאן את מַאריאשקה שלָךְ, ונַכניסה, אִם יִרצה השם, לחוּפּה”. וּבאמת, לָמה נרמה אֶת עצמנוּ? נַניחַ, כּי אָמנם נַערה יפה אַתּ, בּעלת־צוּרה, בּלא עֵין־הרע. לוּא יהי כן… אם כּן, מַה בּכךְ? מַה יִתּן לָךְ יפיֵךְ, בּתּי, וּמה יוֹסיף לָךְ חנךְ? אָסוֹן החן ועוֹנש היוֹפי לבנוֹת עניִים, עוֹנש מן השמַיִים! הנה גם אני היִיתי בּשעתי לא־מכוֹעֶרת – וּראִי, עד היכן הגעתּי, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים!… למי אֵיפוֹא תּשבי וּתחַכּי? למי תּשַׂבּרי? לבעל־מלָאכה? בּעלי־המלָאכוֹת בּימינוּ רוֹצים, שיעשירוּם עוֹשר גָדוֹל. ולָלכת אַחרי הבּחוּרים המוּפקרים שבּזמַן הזה – הלא אֵין טבעֵךְ בּכךְ. אֵין אַתּ חָלילה מאוֹתן הנערוֹת היפהפיוֹת, שכּיוָן שיֵש לָהן קלסתּר־פּנים של חַרסינה, שוּב אֵין מַעצוֹר לפניהן, הכּל נַעשׂה לָהן כּהיתּר… ולָכן סבוּרה אני, כּי אֵין לָךְ שידוּךְ טוֹב מזה. בּחוּר ישר־דרךְ וּבריא, בּלא־עֵין הרע, עמל ויגע כּל ימיו, עוֹבד בּטחנה כּחמוֹר. מוֹטיל בּן הדוֹד מסַפּר עליו נפלָאוֹת, כּי מרים הוּא לבדוֹ שׂק קמח של שמוֹנה פּוּדים ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שמשׂתּכּר הוּא אַרבּעה רוּבּלים לשבוּע ושוֹמר על הפּרוּטה. אֶלָא מה? שמא אֵינוֹ יפה־תוֹאַר בּיוֹתר ואֵינוֹ מחוּדד כּל־כּךְ, כּמוֹ הבּחוּרים הריקים של עכשיו, – כּלוּם לא תּאכלי אֶצלוֹ לחם בּכבוֹד? חַייִךְ, מוּטב שתּשבי אִתּוֹ בּבֵיתךְ משתּשבי כּאן בּמיטבּח של זרים ותשמעי בּכל יוֹם את חירוּפיה וגידוּפיה של בּעלת־הבּיִת שלָךְ, המרשעת. לָמה לָךְ יוֹפי, בּתּי? האמיני לי, בּני־אָדם כּמוֹנוּ בּמַדריגה שלָנוּ, – אוֹי, לא אוּכל כּלָל להבּיע לָךְ זאת!…

מַאריאשקה קמה ממקוֹמה בּעֵינַיִים מלאוֹת דמעוֹת. בּכל כּוֹחָה כּבשה את הבּכי, שעלה בּגרוֹנה.

– לָמה אֵיפוֹא תּבכּי, שטיה? בּכי זה מַהוּ? לוּא אָמַרתּי, כּי יֶש לי תּקוָה להשׂיאֵךְ לבחוּר־ישיבה, שיִהיֶה בּקרב הימים מלמד אוֹ שוֹחט… הלא מדבּרת אני לָךְ דברים של טעם… והיא, שטיה זוֹ…

מַאריאשקה מיהרה ויצאה דרךְ חדר־האוֹכל האָפל אֶל המרפּסת, וּבדרכּה לא יכלה להתאַפּק עוֹד והתייפּחה בּקוֹל, האֵם הלכה אַחריה תּוהה וּנבוֹכה ולָחשה לעצמה: “מין שגָעוֹן כּזה! בּוֹכה בּלא לָשוֹן!”…. רגע עמדה מאחוֹרי בּתּה כּמהססת. אַחַר־כּךְ ניסתה שוּב לדבּר רכּוֹת, בּהשפּלת הקוֹל:

– תּינוֹקת שכּמוֹתךְ, כּלוּם לרעתךְ חָלילה אני מתכּוונת? אַדרבּה, הגיעי בּעצמךְ, הלא אֵם אָני. כּסבוּרה היִיתי, להיפךְ, שכּל זה יִהיֶה לָךְ לרצוֹן. וּכבר אָמַרתּי, כּי בּנסיעתנוּ בּחזרה נקח אוֹתךְ אִתּנוּ, למַען תּראִי אֶת הבּחוּר בּעֵינַיִךְ. והנה אני מדבּרת והיא שוֹתקת, אני מדבּרת והיא שוֹתקת. וּפתאוֹם בּוֹכה…

הנַערה סמכה את ראשה אֶל עמוּד־המרפּסת הקר, עמדה מַחרישה וּפניה אֶל השׂדוֹת הרחוֹקים, הנמשכים מאחוֹרי הכּפר הישֵן. מעֵבר הנהר התפּשט ערפל דק, כּחַלחַל, שמבּעדוֹ נשקפוּ דמוּמים עמוּדי־הגשר הגבוֹהים, המטילים את צלליהם הארוּכּים על־פּני המַיִם השוֹקטים בּאוֹר הלבנה המלאה. בּחלל האַויר ריחפה רוּח קלה, צוֹננת ולחה. השמַיִים עדיִין נראוּ טהוֹרים ועמוּקים וכוֹכבים בּוֹדדים היבהבוּ בּמרוֹמיהם, ואוּלָם כּבר הוּרגשה קרבת הסתיו, הממַשמש ובא. נדף ריחַ של שׂדוֹת קצוּרים וּדשאִים נוֹבלים וראשית שלכת העֵצים. הקיִץ הגיע לקצוֹ, כּלה והלךְ. ועם הקיִץ כּלוּ והלכוּ גם החַיִים הצעירים, עם התּקווֹת המַזהירוֹת ועם האוֹשר המוּפלָא הצפוּן בּהן, שהלב הבּוֹדד ערג אֵלָיו כּל־כּךְ!

מַאריאשקה גָעתה בּבכי מַר, ללא ניחוּמים, כּשם שבּוֹכה יֶלֶד נעלָב, שרימוּהוּ וגָזלוּ ממנוּ את מיטב שעשוּעיו. האֵם עדיִין עמדה מאחוֹריה, המתּינה, ניסתה פּעמים אחָדוֹת לנגוֹע נגיעה קלה בּכתפיה. וּכשראתה, כּי בּתּה מסתּירה פּניה ממנה, נאֶנחָה אנחה עמוּקה ושבה בּחשאי אֶל המיטבּח.

הנַערה נכנסה לחָצר, פּרשה לפינתה הקבוּעה אֵצל הכּוֹתל וישבה על הדשא הצוֹנן והרטוֹב. הלבנה נשקפה מן השמַיִים הגבוֹהים לעוּמַת פּניה בּאוֹר רחוֹק וקר, שהעמיק את בּדידוּתה ועקת־לבּה. שעה ארוּכּה ישבה כּךְ כּקוֹפאת בּמקוֹמה, תּפוּשׂה בּסבךְ מַחשבוֹת עמוּמוֹת, מַבּיטה ללא מַטרה אֶל חלל העוֹלָם הבּהיר, אֶל היער, המַשחיר מרחוֹק, מאחוֹרי גנים וגדירוֹת, כּגוּש עוֹטה עלָטה. בּדמיוֹנה ריחפוּ בּעירבּוּביה עיירת־מוֹלדתּה, בּתּים קטנים וּנמוּכים, חַברוֹתיה העניוֹת, המשרתוֹת כּמוֹה בּבתּי זרים, בּחוּרים מגוּשמים, בּמַגָפיִים כּבדים, בּסוּדרים אדוּמים וירוֹקים, הקשוּרים לצואריהם, ימי־סתיו עגוּמים וצוֹננים, מטר סוֹחף, הניתּךְ בּזעף אֶל תּוֹךְ בּיצה שחוֹרה… רעיוֹן נעכּר נאחַז בּמוֹחָה, כּי אֵין לָה עתּה תּקנה אֶלָא לחלוֹת מַחלָה אנוּשה, לָצאת מדעתּה, לדבּר מתּוֹךְ חוֹם, לבכּוֹת בּקוֹל וּלבקש על נַפשה כּי רע לָה, רַע וּמַר עד מות, כּי נַערה אוּמלָלָה ואוֹבדת היא, כּי זקוּקה היא ליד מרחמת, חוֹננת ותוֹמכת. וּכאִילוּ מתּוֹךְ ערפל רחוֹק צפוּ ועלוּ ימי ילדוּתה, עֵת היתה עדיִין ילדה קטנה וחַלָשה, וּפעם אַחַת, בּיוֹם סַגריר ורוּחַ סוֹעה בּחוּץ, היתה מוּטלת חוֹלָה על המיטה, בּשׂרה סמר ולָהט מקוֹר וחוֹם, שתּקפוּה חליפוֹת. לעֵת עֶרב, כּשהחשיךְ בּבּיִת, בּאה האֵם בּמרוּצה מן השוּק ועמדה אֶל התּנוּר לחַמם אֶת ידיה. אַחַר־כּךְ היתה עלָטה גדוֹלָה, עד שלא ראתה עוֹד אֶת האֵם, ורק הרגישה, כּי גוּף גָדוֹל ונאמן, שוֹפע אַהבה ורחמים, גוֹחן אֵליה וּמַניחַ לָה בּזהירוּת על מצחָה כּף־יד טוֹבה, רחָבה, מחוּממת…

מַאריאשקה הרימה מתּוֹךְ ידיה אֶת פּניה השטוּפים בּדמעוֹת והרעידה. לפניה עמד המוֹרה בּרגליִים יחפוֹת, כּשהוּא מעוּטף בּמעילוֹ, והבּיט בּה תּוֹהה ונבוֹךְ.

– מַאריאשקה, בּוֹכה אַתּ?

מַאריאשקה החרישה.

– מַה לָךְ, מַאריאשקה? אִמרי, אַתּ בּכית?

לווינסוֹן ישב אֶצלה והחריש אַף הוּא. אַחַר־כּךְ פּשט אֶת ידוֹ כּמהסס וניסה לחַבּקה. מַאריאשקה השתּמטה מידוֹ וכבשה פּניה בּכּוֹתל.

המוֹרה גָחַן אֵליה והניח ראשוֹ על כּתפה. גל של רוֹךְ ורחמים שטף אֶל לבּוֹ. הנַערה עצרה נשימתה, רעדה, הקשיבה לקרבתוֹ, למַגע אָזנוֹ הלוֹהטת, הצוֹרבת את ערפּה בּצינַת הלָילָה.

– מַאריאשקה, – לָחש המוֹרה על אָזנה, – חַיֶיבת אַתּ להגיד לי אֶת האמת: לָמה בּכית?

הנַערה חָשבה וחָשבה ולבּה המה בּה.

– סתּם כּךְ, אֵיני יוֹדעת… לא טוֹב לי, לבּי מַר לי… כּי… כּי… אָבי חוֹלה… עלוּל הא חָלילָה להסתּמא…

שניהם נשתּתּקוּ. לווינסוֹן הרכּין ראשוֹ לאָרץ, הירהר הירהוּריו לעצמוֹ וּמרט בּאֶצבּעוֹתיו את העשׂבים הרטוּבּים והצוֹננים.

וּפתאוֹם התחילה מַאריאשקה לדבּר בּקוֹל רוֹעד:

– הלא אני בּין כּךְ וּבין כּךְ… אֵיני יוֹדעת מַה יהא בּסוֹפי… נדמה לי, כּי אַתּה… כּי אַתּם… כּי לא תּשׂא אוֹתי… אַחרת תּשׂאו לָכם… עשירה, מלוּמדת… כּמוֹ זוֹ… כּבתּוֹ של בּעל־הבּיִת…

– אני? “פּאניֶינקה” כּזוֹ! – לווינסוֹן קם ממקוֹמוֹ כּנעלָב, עמד לפניה רגָעים אחָדים דוּמם, כּאֵינוֹ מוֹצא מלים בּפיו מרוֹב התמַרמרוּת. אַחַר־כּךְ חָזר וישב לידה מתּוֹךְ החלָטה להגיד לה את כּל אשר עם לִבּוֹ. קוֹלוֹ הלוֹחש היה רַךְ וּמפיֵיס, אַךְ הדברים יצאוּ מפּיו בּרוּרים ונמרצים ונשמעוּ להנַערה כּדברי־אמת, היוֹצאים מן הלב, עד כּי שכחה את בּכיה ואת כּל ספקוֹתיה. בּשבתּה צמוּדה אל המוֹרה הנפלא הזה, היקר והנַעלה, שנגלָה על חַיֶיה כּנס, חבוּקה בּזרוֹעוֹ האַמיצה והעדינה ולחיה נוֹגעת בּלחיוֹ, ספגה את לחשוֹ הרךְ בּנפש שוֹקקה, וּדבריו הטוֹבים, הפּשוּטים והמוּבנים כּל־כּךְ, בּאוּ כּשמן בּלבּה הנבוֹךְ והנבהל.

ואָכן היוּ אֵלה דברים פּשוּטים ונאמנים, שאֵין להרהר אחריהם כּלל. הלא כּבר הגיעה העֵת, – אָמר המוֹרה בּחוֹם לבּוֹ, – שבּני־אָדם יעזבוּ את דרכיהם ואת מַחשבוֹתיהם הנוֹשנוֹת, המבדילוֹת בּין מַעמד למַעמד וּבין איש לאָחיו. כּלוּם לשוא קרא הרבּה ספרים טוֹבים כּל־כּךְ, שלא יעשׂה בּחַייו כּכל הכּתוּב בּהם? אנשים מסוּג זה של בּת בּעל־הבּיִת הוּא מבזה בּכל לבּוֹ. הלָלוּ אֵינם אֶלָא הוֹלכים בּטלים, מפוּנקים ועצלים, אוֹכלים ואֵינם עוֹשׂים כּלוּם בּחַיֵיהם וּמַזיקים לָעוֹלָם בּקיוּמם. ואִם מדבּר הוּא עמהם וּמתהלךְ בּחברתם כּאֶחָד מהם, הרי אֵינוֹ עוֹשׂה כּן אֶלָא כּדי להחזירם למוּטב. הוּא עצמוֹ החליט זה־כּבר להניח אָת כּל האוּמנוּיוֹת הנקיוֹת והקלוֹת וללמוֹד מלָאכה פּשוּטה, המרוֹממת אֶת האָדם, להיוֹת פּוֹעל פּשוּט בּידיִים מיוּבּלוֹת. כּי הנה ימים בּאים, והימים לא רחוֹקים, עֵת תּמשוֹל בּעוֹלָם המלָאכה בּלבד. גם מלאכת המשרתים מלָאכה מכוּבּדת היא, שאֵין להתבּיֵיש בּה כּלָל. מי שקוֹרא בּספרים יוֹדע את המנהג, שהחזיקוּ בּוֹ בּאַמריקה: סטוּדנטים עניִים, אֵלה העתידים להיוֹת דוֹקטוֹרים וּפרוֹפיסוֹרים, נשׂכּרים שם בּבתּי־האוֹכל וּבבתּי־המשתּה כּמשרתים. בּיוֹם הם יוֹשבים על ספריהם, וּבעֶרב הם לוֹבשים סינרוֹת לבנים ועוֹמדים לשמש את האוֹרחים. ואִיש לא יהין להבּיט עליהם מגָבוֹה וּלדבּר אליהם כּאֶל משרתים. וּבאמת, אנשים בּעלי בּינה יתירה צריכים סוֹף־כּל־סוֹף להשׂכּיל ולָדעת: כּל המלָאכוֹת שווֹת. המוֹרה, למשל, חוֹבתו ללמד תּינוֹקוֹת. חוֹבת האִיכּר לעבוֹד אֶת האדמה. וחוֹבת המשרתת לחלוֹב אֶת הפּרוֹת, לטאטא את הבּיִת, לבשל ארוּחַת־צהריִים. גם המשרתת ממַלאָה אֶת התּפקיד החָשוּב של האָדם – עוֹבדת היא! והיה מַעשׂה בּאָדם אֶחָד גָדוֹל, שלימד דעת אֵת כּל העוֹלָם כּוּלוֹ, וּשמו זשאן זשאק רוּסוֹ. פּעם אַחַת ראָה האָדם הגָדוֹל הזה, כּי שיכּוֹרים מַכּים בּבית־המַרזחַ אשר בּכּפר את הנַערה המשרתת אוֹתם. עמד להגן על הנַערה העלוּבה והציל אוֹתה מידי השיכּוֹרים הפּראִים. וּכשראָה, כּי הנַערה יפת־תּוֹאַר, דבק בּה לאהבה, וסוֹפוֹ שלָקח אוֹתה לוֹ לאִשה…

כּבר היתה שעה מאוּחרת בּחצוֹת הלילה, כּשעמדה מַאריאשקה בּחָצר והבּיטה אַחרי המוֹרה, שנעלם בּחשכת הגוֹרן. בּפנוֹתה לָלכת, שמעה מאַחריה קוֹל דברים מן הגוֹרן, ונדמה לה, כּי שוֹמַעת היא גם קוֹל צחוֹק. התעכּבה בּדרךְ־הילוּכה, וכל אוֹתם הדיבּוּרים הטוֹבים והנעימים, שזה־עתּה האמינה בּהם אמוּנה שלימה, נראוּ לָה פּתאוֹם זרים וּתמוּהים. מתּוֹךְ כּךְ נזכּרה, כּי צריכה היא עתּה לָשוּב אֶל המיטבּח, בּמקוֹם שיוֹשבת אִמה וּמחַכּה לתשוּבתה בּדבר הבּחוּר העוֹבד כּחמוֹר וּמרים שׂק קמח של שמוֹנה פּוּדים. ושוּב נזכּרה, כּי מחר עם עלוֹת השחר, בּשעה שהכּל יִהיוּ ישנים אֶת שנַת־הבּוֹקר המתוּקה בּיוֹתר וּקריאָה עדינה של תּרנגוֹלים צעירים תּשתּפּךְ בּמרחקי הכּפר, תּתעוֹרר על משכּבה הקשה בּאֶמצע החלוֹם, תּקפּוֹץ יחפה על הקרקע ותלךְ אל הרפת האפלה והקרה למַלא את התּפקיד החָשוב של האָדם – לחלוֹב אֶת הפּרוֹת…

בּהירהוּריה אֵלוּ עמדה שעה ארוּכּה ליד המרפּסת תּוֹהה ושוֹממה, הבּיטה בּלב נעכּר אל הערפל הכּחַלחַל, שעכשיו נתעבּה ונתקרב וניצב כּמוֹ נד מעֵבר הנהר מזה. וּפתאוֹם הכּה רעיוֹן כּבּרק אֶת מוֹחָה, כּי אֵין לָה אֶלָא לעבוֹר שטח קטן, ואָז תּשליךְ אֶת עצמה מעל הגשר אֶל תּוֹך המַיִם. כּל חוּשיה נתבּלבּלוּ, וּבהיוֹתה רוֹעֶדת מאֵימה חשיכה, קפצה על המרפּסת, מיהרה לָרוּץ בּעֵינַיים עצוּמוֹת על־פּני חדר־האוֹכל האָפל, ולא נתקררה דעתּה עד שפּתחה אֶת דלת המיטבּח וראתה אֶת אוֹר העששית.

הנַערה ישבה על הסַפסל וּבלבּה עדיִין מחַלחלת האֵימה.

בּמיטבּח לא היה אִיש. בּעד הפּתח הפּתוּחַ אֶל הרפת הגיעוּ קוֹלוֹת מלחשים, אַךְ מַאריאשקה כּאִילוּ לא השגיחָה בּכךְ. והנה נשמַע קוֹל גוֹעֶה בּשיעוּל נחנק, ממוּשךְ, שנסתּיים בּרקיקה רמה. מַאריאשקה נבהלה ממקוֹמה וּברגליִים כּוֹשלוֹת ניגשה עד הפּתח. מתּוֹךְ החשיכה נשב אֶל פּניה אַוִיר קר, מעוֹרב בּריחַ חַם של זבל רענן. נשמַע שאוֹן הסוּסים בּהזדעזעם עם שעטת פּרסוֹת רגליהם. ועוֹד שמעה, כּיצד אָביה מכעכּע ורוֹקק, מתהפּךְ בּתוֹךְ מַצע התּבן וּמדבּר בּקוֹל אִיש עיֵיף, המבקש לישוֹן: “נוּ, מילא. מה אֶפשר לעשׂוֹת? הרי זוֹ תּינוֹקת. גדוֹלָה הרחמנוּת”…



  1. אדוֹני המוֹרה  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53406 יצירות מאת 3180 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22052 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!