א    🔗

שלָשתּנוּ נתרחִַקנו מעיר־מולדתּנו הקטנה ונתגלגלנוּ לעיר גדולָה בּפנים רוּסיה, בּמקוֹם שרגל יהוּדי משלָנוּ אֵינה מצוּיה כּמעט. היהודים הספוּרים הגָרים כּאן מפוּזרים בּרחבי העיר ורוֹשמם אֵינוֹ ניכּר. מקצתם שׂרידי הקאנטוֹניסטים מחיל ניקוֹלאי הראשוֹן, זקנים מגוּלָחים, גדלי־קוֹמה, ששׂפמם עבה ומַבּט־עֵיניהם קוֹדר והריש הרוּסית בּפיהם מלאָה וּדגוּשה, וּמקצתם סוֹחרים עשירים מבּעלי הגילדייה הראשוֹנה, בּני־אָדם תּקיפים, חוֹטמנים וכרסתנים. נמצאוּ בּעיר גם יהוּדים אחָדים בּעלי דיפּלוֹמים, ששינוּ שמוֹתיהם ושמוֹת אבוֹתיהם תּכלית שינוּי, גם בּעלי־מלָאכה בּוֹדדים מליטה, שכּבר שכחוּ אֶת פּינַת מולדתּם וּשׂפת אִמם, ועוֹד יהוּדי אֶחָד, יחיד ומיוּחד, שמלאכתּוֹ בּקוֹדש, כּלוֹמַר: שמש בּבית־התּפילָה הקטן של הקאנטוֹניסטים, שהוּא גם השוֹחט והקצב וּמוֹכר הסידוּרים והמַחזוֹרים וּמפקח על המקוָה ומַחזיר על הפּתחים בּאִיטריוֹת כּשרוֹת לחַגי יִשׂראֵל. עם כּל היהוּדים האֵלה לא היִינוּ נפגָשים ולא בּאנוּ בּבתּיהם. ראִינוּ אוֹתם על־פּי רוב בּקרוֹנוֹת המסילָה החַשמָלית, כּשהם נחפּזים תּמיד, הוֹמים וּמהמים אַחַר עסקיהם, נוֹסעים בּעמידה סמוּךְ ליציאָה, נדבּרים איש אל רעֵהוּ בּקוֹל רם, רם כּל־כּךְ, שיֶש בּוֹ כּדי להביא את היהוּדי העוֹמד מן הצד לידי בּוֹשת־פּנים.

שלָשתּנוּ נזדמַנוּ כּאן, בּעיר נכרייה זוֹ, על־פי מקרה. חבירי האֶחָד היה בּעל־מלָאכה, בּחוּר בּעל־קוֹמה וּבעל־כּתפיים, ענוָתן ושתקן, שבּת־צחוֹק רכּה, בּיישנית וטוֹבת־לב, מאִירה את פּניו הגרוּמים עם פּיו הפּעוּר ושיניו החזקוֹת, הצהּובּוֹת. בּימי המנוּחָה, היה נכנס אֶצלי לבקרני והיה יוֹשב ממוּל שוּלחָני מתּוֹךְ כּוֹבד־ראש, יוֹשב ושוֹתק, מַבּיט אֵלי בּרגש של דרךְ־אֶרץ וּבקרבת־נפש כּמוּסה, המשתּיֶיכת בּעיקר למקוֹם־מכוּרתנוּ המשוּתּף, וּמלבּבני בּעֵיניו הטוֹבוֹת, הצנוּעוֹת. וּכבר לָמַדתּי להבחין את כּניסתוֹ אֵלָי: הכּרתּי את צילצוּלוֹ בּפּעמוֹן, צילצוּל חשאי ורךְ של ענק זהיר, החוֹשש מפּני כּוחַ־האֵיתנים שבּאֶצבּעוֹתיו, שמא תּהיה נגיעתם קשה בּיוֹתר. בּחוּר זה, כּשהיה בּא אֵלי, לא היה בּא ריקם. בּשעת הכּוֹשר, כּשהיִיתי מתפּנה מעבוֹדתי, היה מַטה אוֹתי הצדה בּרמיזת־אֶצבּע רבּת־מַשמעוּת, מוֹציא מכּיסו ונוֹתן לי מַתּן בּסתר כּל מיני חתיכוֹת האסוּרוֹת בּהנאה: כּרוּזים של פּוֹעלים, עיתּוֹנים וחוֹברוֹת קלי־משקל, מאֵלה הנדפּסים בּחוּץ־לאָרץ על נייר דק ורךְ וּבאוֹתיוֹת זעירוֹת ועוֹברים בּצינעה מיד ליד. לאַחַר שהיה מוֹסר לידי חמדה גנוּזה זוֹ, היה נרתּע קצת לאחוֹריו, עוֹמד כּנגדי ומַמתּין, מַבּיט אֵלי בּפנים שׂוֹחקוֹת מתּוֹךְ פּה פּעוּר ושינַיִים חשׂוּפוֹת, וּכשהיִיתי גוֹמר קריאָתי, לא היה מתאַפּק עוֹד וצוֹהל לעוּמתי מתּוֹךְ נַחַת־רוּחַ ונצחוֹן: “פּטשי־הי!” כּלוֹמַר: “נוּ? מַה תּאמַר הפּעם לאַנשי־שלוֹמנוּ? יוֹדעים הם להוֹציא מתּחת ידם דבר מתוּקן!”

בּמשך הימים נתחבּב עלי בּחוּר זה בּיותר. אהבתּיו על פּשטוּתוֹ, תּוֹם דרכּוֹ וטוֹב לבּוֹ. אָהבתּי את לחיצת ידוֹ, יד־עמלים גרוּמה, אַמיצה וחַמה, שהרגשתּי בּה את כּל אֵימוּן־לבּוֹ וידידוּתוֹ התּמה של הענק הצנוּע והשוֹקט הזה. פּעמים, כּחוֹם לבּנוּ בּשׂיחָה, היִינוּ מאַחרים שבת בּחַדרי עד עֶרב, וּכשהתחילָה השמש לשקוֹע וקרניה האַחרוֹנוֹת ריחפוּ על התּקרה ועל הכּתלים, תּקפוּ את שנינוּ געגוּעים אחָדים וכליוֹן־נפש אֶחָד, והיִינו יוֹשבים וּמסַפּרים בּזכרוֹנוֹת הילדוּת וּמַעלים לפנינוּ תּמוּנוֹת נשכּחוֹת מן העבר: סימטוֹת נידחוֹת בּערבי קיִץ, בּתּים קטנים וּנמוּכים עם חַלוֹנוֹתיהם הפּתוּחים סמוּךְ לקרקע, געיית העֵדר השב מן המרעֶה, המיית תּינוֹקוֹת יחפים, המתרוֹצצים בּרחוֹב וסרח־כּוּתּנתם מזדקף לָהם מאחוריהם, אָבק פּוֹרח ואוֹדם השקיעה – דלוּת ליטאית צנוּעה, שוֹקטת וּקבוּעה. הבּחוּר שלי היה יוֹשב כּהוֹזה, פּוֹעֵר פּיו מרוֹב רגשוֹתיו, וּבת־צחוֹק נוּגָה, משתּאֵית, קפאָה על פּניו הטוֹבים והגלוּיִים. ויש שהיה קם וּמתייצב ליד החַלוֹן נפעם ומַחריש. קוֹמתוֹ הענקית נכפּפה וּכאִילוּ נתקטנה, וכוּלוֹ כּתוֹהה על עצמוֹ, שאַחרי ימי ילדוּתוֹ הרכּים גָדל גידוּל משוּנה כּל־כּךְ, רם וגס, לאָרכּוֹ ולרחבּוֹ.

שם בּן־עירי השני היה ציבּוּלין, ואני ידעתּי אוֹתוֹ מימי נעוּרי. בּימים ההם חָזר אֵלינוּ מאַחַד הכּרכּים מוּשלָם בּלימוּדיו, עם תּעוּדה של רוֹקח בּכיסו – מַשׂא־נַפשם של כּל האֶכּסטאֶרנים הקרתּניים. נערים היִינוּ עדיִין, והיִינוּ חוֹלמים חלוֹמוֹת־הנעוּרים: על ווילנה ועל ההשׂכּלה, על מלחמת האוֹר עם החוֹשךְ ועל כּוֹבע כּחוֹל של סטוּדנטים, וּתעוּדה זוֹ של רוֹקח עוֹררה קנאָה כּמוּסה בּתוֹכנוּ. קינאנוּ בּוֹ גם על החוּלצה האדוּמה, הלוֹהטת בּשמש, שהיה לוֹבש וּמטיֵיל בּה בּרחוֹבה של עיר כּבן־חוֹרין גָמוּר, כּגיבּוֹר־מלחָמה הנוֹשׂא את דגלוֹ בּרמה, גם על קרבתוֹ אֶל בּן־‏הכּוֹמר, הוּא בּן־הכּוֹמר הגיבּן, הנכפּה, שיוֹדעֵי־דבר היוּ מרננים אַחריו, כּי אֵין לבּוֹ שלם עם מַלכוּת השמַיִים של אָביו, ואַף לא עם מַלכוּת האָרץ של הקיסר. כּשהיִינוּ מטיילים מחוּץ לָעיר, היה ציבּוּלין ראש־המדבּרים בּתוֹכנוּ. היה מהלךְ בּתּוךְ, ואנַחנוּ, בּני־עיירה בּיישנים ורוֹהים, רוּבּנוּ בּחוּרי־ישיבה שהציצוּ ונפגעוּ, כּרוּכים אַחריו, כּכבשׂוֹת תּמוֹת ואִילמוֹת, יראִים מפּניו ונמשכים אֵלָיו, מחַכּים לאִמרי פּיו ותוֹלים עֵינינוּ אֵלָיו עד שיחָננוּ. בּימים ההם עדיִין הוֹגים היִינו בּעם וּבייעוּדוֹ העתּיק, בּמַעמַקי לבּנוּ הצעיר עדיִין קשרנוּ את עתידנוּ בּעתידוֹתיו, המנַצנצים אֵלינוּ מן המרחָק. הנה בּא זה בּחוּלצתוֹ האדוּמה הלוֹהטת כּאֵש – כּוֹפר בּכל העיקרים, אַכזרי וקשה כּאֶרז. כּל הקדוֹש לנוּ היה מרמס לרגלָיו, את הכּל הרס ולא חָמַל וצחק עלינוּ בּכל פּה.

ואָז התחילוּ אֶצלנוּ ימי הפּוּלמֹוס, ימי הלָכה הקוֹדמת למַעשׂה. בּנוֹת בּעלי־בתּים היוּ מפנוֹת לָנו בּשבּת עם צהריִים את חַדריהן הנקיִים והמקוּשטים, האבוֹת והאִמוֹת היוּ נוֹשׂאִים מן הטרקלין כּיסאוֹת בּשביל הדוֹר הצעיר. מסביב לשוּלחן העגוֹל, המכוּסה מַפּה מרוּקמת, עם עציץ הפּרחים בּאֶמצעיתוֹ, היו מתכּנסוֹת עלמוֹת־חן המבקשוֹת את דרךְ־האמת, והן תּוֹמכוֹת ראשיהן בּכפּוֹת ידיהן וּמַקשיבוֹת בּפנים רצינים, רצינים יוֹתר מדי, כּמוּכנוֹת וּמזוּמנוֹת לָקוּם בּכל רגע ולעשוֹת את כּל התּוֹרה הזאת, הניתנת לָהן מפּי הגברים. ויש שעלָמות אֵלוּ היוּ דוֹמוֹת דמיוֹן מַפליא לאִמוֹתיהן הצנוּעוֹת, בּשעה שהלָלוּ מציצוֹת מן האֶשנַבּים של עֶזרת־הנשים אל בּית־הכּנסת של הגברים ומנַענעוֹת ראשיהן כּלפּי המַגיד המַרעיש עוֹלָמוֹת, כּמַסכּימוֹת למוּסרוֹ ותוֹכחתּוֹ ומַצדיקוֹת על עצמן את הדין. ואף כּאן היה ציבּוּלין התּל שכּל הפּיוֹת פּונים אֵלָיו. רוֹקח מוּשלם זה, קטן־קוֹמה וחָרוּץ, מהיר בּדיבּוּרוֹ וזריז בּתנוּעוֹתיו, עם עֵיניו השחוֹרוֹת והלוֹהטוֹת ועם ראשוֹ המסוּלסל כּכבשׂ, היה מוֹשל בּרוּחנוּ, מַכריע את כּוּלָנוּ בּהגיוֹנוֹ השנוּן והחוֹתךְ, שאֵינוֹ יוֹדע רחם, לוֹקח אוֹתנוּ בּציצית ראשנוּ וּמוֹליךְ אוֹתנוּ על־כּרחנוּ, בּבחוּרינוּ וּבבתוּלוֹתינו, אֶל העם, הוּא עם האָרץ.

עכשיו, כּשנפגשתּי עמו בּנכר, ראִיתי, כּי חָל בּוֹ שינוּי ניכּר. עוֹבד היה כּאן בּבית־המרקחת של הזיֶמסטבוֹ ועוֹסק בּשעת הפּנַאי עם חוּג חשאי של פּועלים וּסטוּדנטים, אֶלָא שנראֶה היה, כי הרבּה מחוּמוֹ כּבר ניטל ממנוּ והוּא חַי וּפוֹעֵל רק על־פּי ההרגל, כּמי שיוֹצא ידי חוֹבתוֹ לחלוֹמוֹת נעוּריו, ואִילוּ בּסתר לבּוֹ כּבר רחק מהם והוּא עיֵיף וּמדוּכדךְ וּמתפּלל לרווחָתוֹ ולפדוּת־נפשוֹ.

אֵיני יוֹדע, מי משנינוּ היה הגוֹרם לכךְ, ואוּלָם כּאן בּנכר כּאילוּ גָדל המרחָק בּינינוּ. אני צעיר היִיתי ממנוּ ולבּי הוֹלך עדיִין אחר דמיוֹני, והוּא קמטים כּבר נחרתוּ בּמצחוֹ וחריפוּתוֹ הקוֹדמת נעשׂתה קשה יוֹתר, כּאילוּ נעכּרה ונתחַמצה. התייחַסנוּ איש אל רעֵהוּ בקרירוּת, מתּוֹךְ נימוּסים חיצוֹנים, שנטלוּ מאִתּנוּ את החוֹפש הפּנימי והתקרבוּת הלבבוֹת. ורק כּשהיינוּ מזדמנים למסיבּה אַחַת עם חבירנוּ השלישי, בּעל־המלָאכה, היתה שׂיחָתנוּ נַעשית טבעית ונוֹחָה יוֹתר. בּחוּר זה היה יוֹשב בּתוֹכנוּ, מַחריש וּמַקשיב ונהנה הנאה גלוּיה משנינוּ, והתרפּקוּתוֹ האילמת עלינוּ עם ידידוּת־נַפשוֹ התּמה קירבה אוֹתנוּ זה לָזה ושיתּפה את כּוּלָנוּ בּהרגָשה משפחתּית אֶחַת.

 

ב    🔗

והנה עבר החוֹרף וּבא אָביב חָדש, רךְ וחַם. עמדוּ ימים שוֹקטים בּזוֹהר שמַיִים טהוֹרים. האדמה השחוֹרה נחשׂפה מן השלג ויבשה בּחוֹם השמש, בּחלל האַויר נשבוּ רוּחוֹת קלוֹת, מלטפוֹת, וּבצדי המדרכוֹת כּבר בּיצבּץ ירק דשא צעיר. בבית השכן ממוּלי ניעוֹר פּסַנתּר אַחרי החוֹרף האָרוֹךְ, הסוֹגר והמסוּגָר, ושלח בּעד החַלוֹנוֹת הפּתוּחים מַנגינוֹת רכּוֹת, עריבוֹת, מבשׂמוֹת לב ונפש. ישבתּי ליד חַלוֹן חַדרי והקשבתּי לרחשי העוֹלָם המתחַדש. בּתוֹךְ כּךְ נכנַס אֶצלי חבירי בּעל־המלָאכה בּפנים רענַנים והביא לי בּכיס בּית־שחיוֹ חבילה חדשה של סחוֹרה אסוּרה. כּששאלתּיו לשלוֹם ציבּוּלין, הטה אוֹתי בּרמיזת אֶצבּע הצדה וגילה לי סוֹד, כּי ציבּוּלין חידש כּוֹחוֹתיו בּימים האַחרוֹנים והוּא עסוּק עכשיו מאוֹד. בּאה לכאן מן המרכּז בּשליחוּת מיוּחדת בּחוּרה חשוּבה מאוֹד, מבּעלי־השם בּמַחנה, הביאָה אִתּה תּכנית רבּה לעבוֹדה ותקווֹת טוֹבוֹת לעתיד לָבוֹא. וציבּוּלין נתעורר וחָיה. והבּחוּר סיֵים את בּשֹורתוֹ בּצחוק־נַחַת וצהלת־נצחוֹן, כּדרכּוֹ: “פּטשי־הי!”

אַחַר־כּךְ, כּשהלךְ הבּחוּר מעמי, כּבר היה לילה, ליל־אָביב צוֹנן ואָפל. מנגד לחַדרי, בּבית השכן, ניגן שוּב הפּסַנתּר, ואוּלָם החַלוֹנוֹת כּבר סוּגרוּ שם, התּריסים הוּגפוּ, והמַנגינוֹת הרכּוֹת השתּפּכוּ אֶל תּוֹך עוֹלָם אחר, זר ורחוֹק. תּקפה אותי בּדידות הנכר ונַפשי עגמה עלי. יצאתי מבּיתי ותעיתי בּלילה האָפל, עד שהגעתּי לחצר דירתוֹ של ציבּוּלין. נשאתי עֵינַי אֶל הבּית – כּל החַלוֹנוֹת אפלים וּדמוּמים. ורק מחַלוֹן חַדרוֹ של בּן־עירי, שוילוֹן לָבן פּרוּשֹ עליו, הסתּנן אור כּחוֹל אל תּוֹךְ חשכת החָצר. על פּני הוילוֹן התנוֹעעוּ פּעם בּפעם צלָלים אִילמים, ידיִים ארוּכּוֹת הוּרמוּ כּלפּי מַעלָה ואֶצבּעוֹת גדוֹלוֹת התרגשוּ, כּמרמזוֹת ומאַיימוֹת על העוֹלָם השאנן והבּוֹטח מסביב.

לימים, כּשטיילתּי בּגן־העיר, פגשתי את ציבּוּלין בּחברת צעירים וּצעירוֹת מבּני עם האָרץ. נלויתי אליהם ויצאנוּ אֶל מחוּץ לָעיר. החבוּרה היתה עליזה ורוֹעֶשת. הכּל דיבּרוּ, נכנסוּ אִיש לדברי רעֵהוּ וצחקוּ בּקוֹל, וּכשהבּטתּי מן הצד אֶל ציבּוּלין, נזכּרה לי דמוּת־דיוֹקנוֹ של אוֹתוֹ העֶלם החָרוּץ, הזריז והממוּלָח, בּעל החוּלצה האדוּמה והבּלוֹרית המסוּלסלת, שהיה מוֹשל בּרוּחָם של בּני הנעוּרים בּעיר־מוֹלדתּי. אַף כּאן היה ראש־המדבּרים, התלוֹצץ ושנן לשוֹנוֹ וּביטל את כּל העוֹלָם בּהבל פּיו, והבּחוּרוֹת ענוּ לדבריו בּצחוֹק רם. יוֹתר מכּוּלָן נטפּלה לוֹ וחָזרה עליו עלמה אַחַת שקראוּה נינה – גבוֹהה, רחבת־כּתפיִים, קצוּצת־שׂיער וּבת־חוֹרין בּכל הליכוֹתיה. ניכּר היה שציבּוּלין וּצעירה זוֹ כּרוּכים זה אַחַר זה. לכל אִמרה צוֹלחת, שהוּא היה מַשמיע, היתה היא הוֹפכת אֵלָיו פּניה ומַבריקה לוֹ בּעֵיניה האפוֹרוֹת, הבּוֹחנוֹת ושוֹאלוֹת, והוּא עוֹנה לעוּמתה בּברק־עֵינַיִים עז וּבוֹטח, כּמאַשר ואוֹמר: כּךְ הוּא!

הרחַקנוּ לטיֵיל מחוּץ לָעיר. מסביב השׂתּרעוּ שׂדוֹת רחָבים, חשׂוּפים, שלא נחרשוּ ולא נזרעוּ עדיִין, וממוּלנוּ, בּמרחַקי האוֹפק, בּמַעטה ערפל כּחַלחַל דק, השחירוּ היערים הגדוֹלים. האדמה מתּחת לרגליִים עדיִין היתה שחוֹרה ורכּה לאַחַר הפשרת השלָגים, השמש הצעירה ליטפה את הפּנים, רוּחוֹת־האָביב הרענַנוֹת, עזוֹת וגם רכּוֹת, נשבוּ מכּל העברים, וכל חבוּרת המטיילים נדמוּ כשיכּוֹרים. דיבּרוּ כּוּלָם בּבת־אַחַת, הרימוּ קוֹלוֹתיהם זה על זה, צוֹהלים וּמתרוֹננים למַראֵה עֵיניהם מתּוֹךְ הרגשה אֶחָת. יוֹתר מכּוּלָם התלהב ציבּוּלין. רגע אֶחַד, בּעֶצם הצהלה, הצצתּי שוּב אֶל בּן־עירי וּברגע זה נראָה לי כּאַחַד העילוּיִים מבּחוּרי הישיבה, המַפליג בּסוּגיה חמוּרה וּמנַצח בּה את חביריו הנחשלים. תּקפה עלי פתאוֹם פּליאָה גדוֹלָה, והלכתּי מַחריש ותוֹהה על סביבוֹתי: על החבוּרה העליזה הזרה, על קוֹלוֹתיהם הצוֹהלים לקראת חַיִים מוּפלָאִים וזרים, על היערים המַשחירים בּערפל הרחוֹק, הנשקפים ללב הבּוֹדד כּגבוּל כּמוּס למרחבי אֶרץ נכרייה, ועל בּן־עירי החָרוּץ, יליד רחוֹב־היהוּדים, הסוֹעֵר כּאן בּנכר בּשׂער ראשוֹ המסוּלסל כּכּבשׂ וּבעֵיניו היהוּדיוֹת, הרעֵבוֹת והשוֹקקוֹת, האוֹמרוֹת לבלוֹע את כּל העוֹלָם הזר הזה.

הגיעוּ ימי הקיִץ החַמים, ואני יצאתי לָגוּר מחוּץ לָעיר, בּצלו של גן־דוּבדבנים, הרחק משני חבירי. רק אֶחָד מהם, בּעל־המלָאכה, היה בּא אֵלי לפעמים לבקרני. היה יוֹשב בּסוּכּתי בּיוֹם ראשוֹן לוֹהט לָבוּש בּגדי־חַג, כּוּלוֹ אָדוֹם, נוֹשם ושוֹאֵף, מנַגב את מצחוֹ המזיע בּמטפּחת־צבעוֹנין, מַבּיט אֵלי, כּיצד אני קוֹרא בּחוֹברוֹתיו האסוּרוֹת, ומַמתּין בּפה פּעוּר וּבשינַיִים שׂוֹחקוֹת, כּי עוֹד מעט יבוֹא הנצחוֹן. פּטשי־הי!… מציבּוּלין היה מביא לי בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת. אוֹהוֹ! ציבּוּלין הרחיק לָלכת. ידיו מלאוֹת עבוֹדה, עבוֹדת־הקוֹדש. הצעירה קצוּצת־השׂיער, זוֹ נינה, כּבר עברה לָדוּר עמוֹ בּמחיצה אֶחָת. הדבר קרוֹב לוַדאי, שבּחֹורף הבּא יֵצאו שניהם, אִיש ואִשתּוֹ, למקוֹמוֹת רחוֹקים, להגדיל התּנוּעה וּלהאדירה. ואַף־על־פּי־כן מוּטב שלא יגיע הדבר לאָזני אִמוֹ וּמשפּחתּו בּעיר־מוֹלדתּנוּ. משוּם הרחמנוּת. חבל על בּני העיירה, אַנשי המשטר הישן, שלא יבינוּ את הדרךְ הזאת… פּטשי־הי!

אֶפשר, שמַצבוֹ החָדש של ציבּוּלין עוֹרר בּי סַקרנוּת, ואֶפשר, שקשתה עלי הבּדידוּת בּערבי־הקיִץ השוֹקטים, בּסתר עצי־הדוּבדבנים, וזוֹהר החַמה השוֹקעת, המַאדים על־פּני דשאִים רטוּבּי־טל ועל גדרוֹת של שׂיחים, הזכּירני את פּינַת־ילדוּתי הרחוֹקה. לא יכוֹלתי לכבּוֹש את יִצרי והלכתּי מדי פעם בּפעם לעיר לבקר אֶת בּן־עירי. בּדירתוֹ של ציבּוּלין היִיתי מוֹצא אוֹתה חבוּרת הצעירים, שפּגשתּי בּטיוּלי בּראשית האָביב, בּיניהם גם פּנים חדשוֹת, סטוּדנטים שבּאוּ מן האוּניברסיטאוֹת לימי החוֹפש. מתּוֹכם התבּלט אֶחָד בּלוֹנדי, בּחוּלצה טוֹלסטוֹיִית, גדל־קוֹמה וּמגדל שׂיער וזקן, בּעל פּנים רחָבים וּתנוּעוֹת רחבוֹת, שפּסיעתוֹ נמרצת, כּשוֹאֶפת לפרוֹץ גדרים, וּמַבּט עֵיניו עז וישר. על השוּלחָן, אֵצל החַלוֹן הפּתוּחַ אל הלילה, רתח תּמיד המיחָם. הבּחוּרים נהגוּ בּחַדרוֹ של ציבּוּלין מנהג בּני־ביִת, מזגוּ תּה כּל אֶחָד לעצמוֹ, מרחוּ לחם בּחמאָה, דיבּרוּ והתלוֹצצוּ בקוֹל רם, שכבוּ סרוּחים על הסַפּה הגדוֹלה והרכּה. מתּחת השוּלחָן התלבּט לרגליהם כּלב קטן, שחוֹר וצנוּם, בּריה עלוּבה, שדרכּה בּשתיקה והירהוּרים, מבקשת קרבתוֹ של כּל אֶחָד ואֶחָד, תּוֹחבת ראשה לבין בּרכּיו, מריחָה ונוֹשמת בחַרטוּמה הקר. לכלבלב זה קראוּ בשם חַברוּתי: “תּיאוֹריטיק”.

עכשיו היתה לי שעת־הכּוֹשר להתבּוֹנן מקרוֹב אֶל הצעירה קצוּצת־השׂיער, שמילאָה כּאן תּפקיד של בּעלת־הבּית. זו היתה אַחַת הנשים המצוּיוֹת, שאוֹפיין קבוּע: בּת־כּפר טוֹבת־מַראֶה וּבריאַת־בּשֹר, מַתמידה ואדוּקה בּחוּג המצוּמצם של אמוּנוֹתיה ודעוֹתיה. כּשמדבּרים אֵליה דבר הצריךְ עיוּן, הרי היא עוֹצמת עיִן אַחַת ושוֹמַעת וּפניה מַבּיעים בּשעת מַעשׂה חשד וערמה כּמוּסה גם יחד. וּכשהיא שוֹקעת בּהירהוּרים, היא משלבת ידיה ממַעל לחָזה הגבוֹה, תּוֹהה על רעיוֹנה בּעקשנוּת ועֵיניה ממצמצוֹת כּמפּני האוֹר. נראֶה, שבּחוּרה כּפרית זוֹ מַעשיה מרוּבּים מחָכמתה. הרבּה יגיעוֹת יגעה עד שמצאה את דרךְ־האמת, ועכשיו שמצאה אוֹתה, כּל הרוּחוֹת שבּעוֹלָם לא יזיזוּ אוֹתה ממנה. אֵיני יוֹדע, אִם דעתּה היתה נוֹחָה מבּיקוּרינו, שלי של בּן־עירי בּעל־המלָאכה. אף פּעם לא הסבּירה לָנו פּנים. כּשהיתה פּוֹתחת לָנוּ את הדלת, היתה פּוֹלטת מפּיה בשויוֹן־נפש “אָה!” וּמוֹשיטה לָנוּ את ידה השׂמאלית.

וציבּוּלין עצמוֹ כּאִילוּ חָלָה שוּב ירידה בּהלָךְ־נַפשוֹ בּמחיצתם של הבּחוּרים האֵלה. היה יוֹשב מן הצד בּקצה הסַפּה הרכּה, כּמוּבדל מחברתם, שוֹמע ולא שוֹמע את דיבּוּרם ואת צחוֹקם, וּפניו כּפני תּינוֹק שנשבּה לבין זרים. בּת־זוּגוֹ קצוּצת־השׂיער אַף היא כּאִילוּ שינתה את הליכוֹתיה עמוֹ. לא התרפּקה עוֹד עליו כּבתּחילָה, ולא הבריקה לוֹ בּעֵיניה האפוֹרוֹת. ורק עכשיו התבּלט והפליא בּיוֹתר, עד כּדי לעוֹרר מבוּכה בּלב הרואֶה, ההבדל הרב בּינוֹ לבינה: שהיא גדלת־אֵיברים ורחבת־כּתפיִים, חסוֹנה וּמוּצקה בּפסיעתה, כּמוֹה כּגבר, וחַיֶיה שרירים וקיימים, והוּא בּחוּר יהוּדי בּעל קוֹמה מעוּטה וּצנוּמה וּפיאוֹת שחוֹרוֹת מסוּלסלוֹת, שעם כּל שׂכלוֹ המוּבהק וחריפוּתוֹ הנַצחָנית, אֵינוֹ אֶלָא בּן־אָדם חָלוּש, נבוֹךְ ואוֹבד־דרךְ. ולא זוֹ בּלבד, אֶלָא שמידה משוּנה דבקה בּוֹ בּימים האַחרוֹנים: בּשעת חוּלשתוֹ וכעסוֹ היה מעפעֵף בּעֵיניו וּמוֹרט את קצוֹת שׂפמוֹ בּאֶצבּעוֹת רוֹעדֹות. את כּל חמתוֹ חַסרתַ־האֹונים היה שוֹפךְ בּצינעה על ראשוֹ של “תּיאוֹריטיק” העלוּב וחוֹבטוֹ תּחת השוּלחָן בּרגלָיו. נינה, שהרגישה בּכךְ, היתה מוֹשכת בּכתפיה מתּוֹךְ זילזוּל גָלוּי ומחַיֶיכת לעצמה חיוךְ גס.

מַה זה היה לציבּוּלין, שמחל על תּפקידוֹ הבּדוּק והמנוּסה וחָדל להיוֹת כּאן ראש־המדבּרים? ישיבתם של בּני החבוּרה על הסַפּה ושיחוֹת־חוּלין שלָהם היוּ תּמיד מתּוֹךְ שאוֹן רב והתעוֹררוּת הלבבוֹת. פּעמים העלוּ לפניהם את זכרוֹן הכּפר וימי הילדוּת, הטוֹבים והתּמימים, וּלאָזנינוּ הגיעוּ הדים זרים של מַערכת־חַיִים זרה וּרחוֹקה. נדף ריחַ רחוֹק של שׂדות זרוּעים, של קציר חָציר דשן ורענן, של יערי־אוֹרן ירוּקים, וּכמוֹ בּחָזוֹן נכרי נראוּ לָנוּ לילוֹת אֵידיהם, לילוֹת־חוֹרף מוּאָרים בּזוֹהר שלָגים קוֹפאִים, בּית־יִראָתם המתנַשׂא על גבעה גבוֹהה, אִיכּרים צוֹעדים צעדי־אוֹן בּכל כּוֹבד הויתם הכּפרית, סוּסים משוּלהבים, אסוּרים לעֶגלוֹת־חוֹרף קלוֹת, דוֹהרים־דוֹלקים על פּני מסילה מוּשלגת רחָבה, חלָקה וּמַבריקה. ואנַחנוּ, שלָשתּנוּ ילדי רחוֹב־היהוּדים השוֹמם, הצמוּק והשחוּף, תּלוּשים מן הקרקע, זרים וּמוּזרים לכל החמדה הזאת הגנוּזה מאִתּנוּ, עניֵי־עוֹלָם התּוֹעים בּתרמיל־הקבּצנים בּרחבי הנכר, היִינוּ יוֹשבים אוֹתה שעה נבוּכים ואִילמים, בּטלים ומבוּטלים בּעֵיני עצמנוּ. חבירנוּ בּעל־המלָאכה, היה פּוֹרש לקרן־זוית וּמתייחד שם עם הירהוּריו, פּניו מַבּיעים תּימהוֹן־לבב, פּיו פּעוּר ושיניו הצהוּבּוֹת ניבּטוֹת מתּוֹך רפיוֹן. רק ציבּוּלין היה האֶחָד, שלא רצה עדיִין להתבּטל וגילה מדי פּעם בּפעם סימני רוֹגז. היה קם מן הסַפּה וּמהלךְ בּחדר בּרגש, פּוֹסע פּסיעוֹת מהירוֹת לכאן וּלכאן, וכוּלוֹ כּפוֹרש מבּני־החבוּרה, מהם וּמלהגָם הזר, וּמבקש מפלָט לעצמוֹ בּעוֹלָם שכּוּלוֹ שלוֹ. וּפעם אַחַת עמד לפניהם והתחיל לסַפּר להם פּתאוֹם שלא מן העניין מַעשׂה שאֵרע בּמקוֹמנוּ, בּעיירה היהוּדית שלָנוּ, שתּוֹכוֹ רצוּף בּדיחָה שנוּנה, מַעשׂה בּשני יהוּדוֹנים. מלת “יהוּדוֹנים” זוֹ יצאה מפּיו בּהטעמה חריפה, אִירונֹית, שטעמה כּפוּל: גם ליגלוּג כּלפי עצמוֹ והשתּייכוּתוֹ הגלוּיה לאוּמה זוֹ של היהוּדוֹנים, גם קינתוּר כּלפּי אֵלה השאנַנים, החשוּדים בּעֵיניו בּיחס של זילזוּל מסוּתר לבני־גזעוֹ. ואוּלָם כּוונתוֹ החריפה של ציבּוּלין עלתה הפּעם בּתוֹהוּ. בּני־החבוּרה, שנשתּתּקוּ בּעֶצם התלהבוּתם, הבּיטוּ משתּאִים אִיש אל רעֵהוּ, כּתוֹהים על זה, שהוּא מערב מין בּשאֵינוֹ מינוֹ. ציבּוּלין עמד רגע לעוּמתם עמידה עלוּבה, מַמתּין וּמגחךְ גיחוּךְ שאֵינוֹ הוֹלמוֹ, אַחַר־כּךְ השתּעֵל כּנזוּף, פּנה מהם אֶל החַלוֹן והציץ אל החָצר. נינה הבּיטה אַחריו בּעיִן אַחַת עצוּמה. והנה נרתּע פּתאוֹם “תּיאוֹריטיק” העלוּב מאֵצל החַלוֹן בּקוֹל ילָלָה איוּמה. ניגשתּי אל ציבּוּלין, העוֹמד וּמעפעֵף בּעֵיניו אל תּוֹךְ חשכת הלילה וּמוֹרט בּאֶצבּעוֹת רוֹעדוֹת את קצה שׂפמוֹ. הלָה נפנה אֵלי ורמז לי מתּוֹךְ עקימת פּנים לעֵבר החבוּרה, היוֹשבת מאַחרינוּ:

– כּבר היוּ לי לזרא, הגוֹיִים האֵלה… נצא לטייל מעט!

פּעם אַחַת, בּיום ראשוֹן, נכנַס אצלי חבירי, בּעל־המלָאכה וּבשׂורה מַעציבה בּפיו: ציבּוּלין קיבּל מכתּב מבּיתוֹ, כּי אִמוֹ מתה, והידיעה דיכּאה אוֹתוֹ כּל־כּךְ, שחָלָה ונפל למשכּב. ועוֹד דברים מוּפלָאִים סיפּר לי הבּחוּר: כּי נינה מתכּוֹננת לנסוֹע אֶל המקוֹמוֹת הרחוֹקים לבדה, שלא בּלויתוֹ של ציבּוּלין. מַה טעם – אֵינוֹ יוֹדע. אֶפשר, שבּטל השידוּךְ?… כּשקיבּל ציבּוּלין את המכתב על מֹוֹת אִמוֹ, קרא אוֹתוֹ אֵלָיו. כּפי הנראֶה, בּיקש לראוֹת פּני אָדם קרוב בּצר לוֹ. והנה נפלוּ דברים בּינוֹ לבינה, כּלוֹמר, בּין ציבּולין לבין נינה. נינה ליגלגה עליו, שנוֹהג הוּא מנהג תּינוֹק, הנאחָז בסינרה של אִמו. הנה גם לה יש אָב ואֵם בּוויאטקה, ואַף־על־פּי־כן אֵין היא מתגעגעת עליהם, יכוֹלה היא לקיֵים את עוֹלָמה בּלעדיהם. וציבּוּלין ענה אוֹתה קשוֹת, כּי היתה לוֹ רק אֵם אַחַת, יחידה וּמיוּחדת, שאֵין להחליפה בּשוּם אִשה אַחרת, וכי בּכלָל אֵינוֹ עשׂוּי ללמוֹד מידוֹת טוֹבוֹת מאַנשי וויאטקה… פּטשי־הי!

הלכנוּ שנינוּ אל החוֹלה לבקרוֹ. את הדלת פּתחה לָנוּ הבּחוּרה קצוּצת־השׂיער. כּשראתה אוֹתנוּ, קראה “אָה”!, אֶלָא שהפּעם לא הוֹשיטה לָנוּ אַף את ידה השׂמאלית.

נכנַסנוּ לחַדרוֹ של החוֹלה. ציבּוּלין שכב על משכּבוֹ עצוּב וּמַשמים, בּפנים חיורים וּנפוּלים וּבעֵינַיִים ליאוֹת, שהבּרק ניטל מהן. כּשראָני, נבוֹךְ קצת, הוֹציא לי מתּחת השׂמיכה יד קוֹדחת, וּפניו נתעקמוּ בּגיחוּךְ עלוּב, כּזה של ילד חָלוּש וחסַר־יֶשַע. וכךְ היִינוּ שוֹתקים וּמַבּיטים אִיש בּפני רעֵהוּ. לבסוֹף הפריע ציבּוּלין את הדממה ופתח ואָמַר:

– ובכן, נתייתּמתּי גם מאִמי. נעקרתּי מבּיִת וממשפּחה בּשרשי האַחרוֹן. כּל זמן שאִמי היתה חַיה, עדיִין היתה לי בּעולָם פּינה שלי, שעליה התרפּקתי לפעמים בּמַחשבתּי, בּחלוֹמי. עכשיו ציפּוֹר־דרוֹר אני, חָפשי מכּל עוֹל, עֵירוֹם ועֶריה…

דלת החדר נפתּחָה ונינה נכנסה בּמגבּעתּה וסוֹכךְ בּידה. נשתּתּקנוּ כּוּלָנוּ. ציבּוּלין העמיד פּנים קשים וקרים, פּשט את ידו ותיוָה בּאצבּעוֹ על גבּי הכּוֹתל, כּאֵינוֹ חוֹשש לָה ולא כלוּם. וּפתאוֹם הפך אֵלינוּ את ראשוֹ והתחיל מדבּר יהוּדית מתּוֹך הפגָנה מוּטעֶמת. נינה הבּיטה אֵלָיו רגע כּתמהה, ניגשה אל השוּלחָן ועמדה שם, עוֹמדת וּבוֹדקת בּבקבּוּקי הסַמים ומגחכת בּפני עצמה גיחוּךְ גס מתּוֹךְ זילזוּל גָלוּי. ואַחַר פּנתה אֵלינוּ ואָמרה:

– אדונַי היהוּדים, לא אַפריע אֶתכם מענייני־המשפּחה שלָכם! – ומיד יצאָה מן החדר. מן הפּרוֹזדוֹר הגיע לאָזנינוּ קוֹל הדלת בּהיפּתחָה, שמַענוּ קוֹלוֹת בּני־אָדם מתלחשים, ואַחַר – צחוֹקה הקשה, המזלזל, של נינה וּדפיקת הדלת, שנסגרה בּרעש. קמה דממה לא־נעימה בּינינוּ. ציבּוּלין שכב בּלי נוֹע על משכּבוֹ, הבּיט אל התּקרה ועיפעֵף בּעֵיניו הליאוּת. לבסוֹף ננער וירק לפניו בּחמַת־רוּחַ:

– טפוּ, אֵלה תּוֹלדוֹת וויאטקה!…

משהבריא, התחיל לבקרני לעתים תּכוּפוֹת. ראִיתי אוֹתוֹ שתּש כּוֹחוֹ, ניטל חוּמוֹ ממנוּ וכוּלוֹ כּכוֹרע תּחת נטל כּבד ותפל. פּעמים היה בּא אֵלי בּפנים עייפים וחיורים מאוֹד, ותיכף לכניסתוֹ היה מתנַפּל על הסַפּה וּמַקלוֹ בּידוֹ, מַבּיט שעה ארוּכּה בּאַויר בּעֵיניִים עכוּרוֹת, פּניו שוֹממים וּמפיקים מרירוּת, כּאָדם לאַחַר ששתה סַמי־מַרפּא והגוֹעל בּלשוֹנוֹ.

– הראש מתפּוצֹץ מכּאֵב, לכל הרוּחוֹת… נגררתּי אֶמש מאֶפס מַעשׂה לבית־המַרזחַ… לא! אַל לבחוּרי־ישיבה להתחָרוֹת עם פוֹני בּשתיית ייש!

 

ג    🔗

היה יוֹם־סתיו מעוּנן. השּמַיִים הקוֹדרים הרעיפוּ מטר דק, שהצליף על זכוּכיוֹת החַלוֹנוֹת. נשבה רוּחַ קרה והרעישה את העֵצים בּצדי הרחוֹב, ועלים צהוּבּים הסתּוֹבבוּ על־פּני אַבני המַרצפת הלחה. ישבתי ליד החַלוֹן והבּטתּי אֶל הרחוֹב הריק. והנה נשמַע צילצוּל הפּעמוֹן ונכנסוּ בּני־עירי, שניהם לבוּשים בּגָדים חַמים, וּפנים לָהם כּאילוּ נדבּרוּ לָבוֹא אֵלי וּלשתּפני עמהם בּמַצב־רוּחַ אֶחָד. עם כּניסתם לחַדרי נדף אֵלי ריחַ צח של חוֹרף חָדש, שיצא זה עתּה לאַויר העוֹלָם.

– ראוּ־נא, יוֹם־כּיפור לָנוּ היוֹם, וּבחוּר זה יוֹשב לוֹ ליד חַלוֹנוֹ בּשלוָה, כּאֵינוֹ חוֹשש ואֵינוֹ מַרגיש, שאָביו ואִמוֹ מַרעישים שם בּבּית בּשבילוֹ את השמַיִים בּזעקתם!

כּךְ אָמַר ציבּוּלין וצנח על הסַפּה בּאַדרתּוֹ. חבירנוּ בּעל־‏המלָאכה גיחךְ בּפנים רענַנים וטוֹבים. ציבּוּלין השתּטח על הסַפּה והוֹסיף לדבּר בּקוֹל רפה וצרוּד, כמי שתּקף עליו השיעמוּם:

– היִינוּ בּבית‏־התּפילה הקטן של חניכי ניקוֹלאי הראשוֹן, בּיקשנוּ לשפּוֹךְ שׂיחַ לפני אלוֹהי אבוֹתינוּ, זה שאָנוּ רוֹדפים אַחריו ואֵיננוּ יכוֹלים להשׂיגוֹ. כּמה גדוֹלָה התּוּגָה! חוּלין, חוּלין!… עוֹמדים שם מיני יהוּדים משוּנים, גבוֹהים וּמסוּרבּלים בּבשׂר, זקני עם האָרץ, טליתוֹת־משי קטנוֹת כּרוּכוֹת לצואריהם האדוּמים, פּניהם מגוּלָחים, חלָקים וּמַבהיקים, כּפני עגָלים מפוּטמים, וּשׂפמם קשה וסוֹמר, מעוֹרר זוָעה. ממי קיבּלוּ אֵלה בּירוּשה, את השׂפם האָיוֹם הזה, הזר, הגוֹיִי, רוֹצה היִיתי לדעת?… וכךְ עוֹמד לוֹ כּל אֶחָד בּוֹדד ושוֹמם בּפינתוֹ, מַבּיט ותוֹהה בּמַחזוֹרוֹ הקטן, ממַשש בּוֹ כּעיור בּאפילה, מבקש יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר… ושם, לפני התּיבה, בּמקוֹם הקרוֹב לאלוֹהים, העמידוּ יהוּדי עני, שיִהיֶה לָהם למליץ־יוֹשר. הביאוּ מלמד עלוּב מליטה, צנוּם ושלוּק וּמכוּסה זיעה, הבהילוּהוּ ודחפוּהוּ אֶל התּיבה, והרי זה פּוֹרשׂ את זרוֹעוֹתיו הרזוֹת וּמגעגע בּשאֵרית כּוֹחוֹתיו, ללא קוֹל וּללא ניגוּן וּללא רגש, כּתרנגוֹלת קוֹדם גסיסתה. הגבּאי או השמש, בּפנים אדוּמים ונקשים של שוֹטר זקן, ירד אֵלינוּ מן הבּימה, הראָנוּ מקוֹם לָשבת ונתן לָנוּ שני מַחזוֹרים קטנים, שנבקש בּהם גם אנַחנוּ יוֹם אֶתמול. הוֹי, כּמה חָשקה נַפשי להגיש אל פּרצוּפוֹ המגוּלָח אֶצבּע משוּלשת!…

– אֵיזוֹ רוּחַ עברה עליךָ היוֹם? – תּהיתי עליו. – מַה אַתּה רוֹצה?

– מה אני רוֹצה? רוֹצה אני טעם ותכלית לחַיי, לכל הרוּחוֹת!… מתהלךְ אני בּימים האַחרוֹנים כּיתוֹם, כּיתוֹם כּפוּל שמוֹנה, ללא אָב ואֵם, ללא בּיִת, ללא עם… רוֹאֶה מסביבי רק זרים וּרחוֹקים… היִיתי רוֹצה עתּה לָשוּב ולהיוֹת נַער קטן, לעמוֹד בּבית המדרש שלָנוּ חָבוּי תּחת טליתוֹ המַאפילה של אָבי, עליו השלוֹם, תּחת זקנוֹ החָם. אֶצלנוּ בּבית־המדרש היוּ היהוּדים מתפּללים צפוּפים, קרוֹבים זה לָזה קרבת גוּף ונפש, וחַם היה לנוּ וטוֹב לכוּלָנוּ, ואני היִיתי עוֹמד תּמה ונרגָש בּתוֹךְ האוֹפל והחוֹם, מַקשיב מתּוֹךְ המית־לב לתּפילָה הסוֹעֶרת של הקהל הקדוֹש אשר מסביבי, וּפתאוֹם אני חָש על כּף־ידי את דמעתוֹ הרוֹתחת של אָבי…

הבּטתּי אֶל ציבּוּלין מַחריש וּמשתּאֶה. שוֹכב הוּא פּרקדן על הסַפּה, ראשוֹ מכוּנס בּצוארוֹן אַדרתּוֹ, והוּא מעפעֵף בּעֵיניו לקרן־זוית שבּתּקרה, כּרוֹאֶה שם מהירהוּרי לבּוֹ הנרגָש. חבירנוּ בּעל־‏המלָאכה ישב מן הצד והבּיט בּאַויר, פּיו פּעוּר מתּוֹךְ תּמהוֹן והגיחוּךְ הקוֹדם קפא על שיניו הצהוּבּוֹת.

– השוֹמעים אַתּם, ילָדים, אֵת אשר אוֹמַר לָכם? על מה אנַחנוּ יוֹשבים פּה, בּעיר הנכרייה והשוֹממה הזאת? מי לָנוּ פּה ומַה לָנוּ פּה? הפּוֹעלים העשוּקים של העם הרוּסי הגָדוֹל יכוֹלים לעמוֹד על נַפשם גם בּלא עֶזרתם של גיבּוֹרי יִשֹראֵל כּמוֹנוּ, אִינטליגנטים עלוּבים, הסמוּכים על שוּלחַן זרים. הבה נקוּם ונשוּב הבּיתה, אל פּינתנוּ הענייה. שם יש לָנוּ אַחים ואחָיוֹת, דוֹדים ודוֹדוֹת, שהם צריכים לָנוּ, ואָנוּ צריכים לָהם. נקח לָנוּ נשים כּשרוֹת מבּנוֹת עמנוּ ונבנה גם אנַחנוּ בּתּים בּיִשֹראֵל… אוֹ אֶפשר, הא? – פּנה אֵלי בּניצנוּץ עֵינַיִים, ספק אירוֹני, ספק רציני, – נַעשׂה חסד עמךָ ועם אֵלוּ שכּמוֹתךָ ונַעלה להר ציוֹן השמם לבנוֹת את חָרבוֹתיו?…

ציבּוּלין קפץ מעל הספַּה והתחיל פּוֹסע בּחדר בּמרירוּת, מתּוֹךְ התרגשוּת כּבוּשה, כּשעֵיניו מוּשפּלוֹת לָאָרץ.

– אֵיךְ? אֵי־זה הדרךְ הגענוּ לכךְ? – הוֹסיף לטעוֹן כּאילוּ לעצמוֹ. – כּמה משוּנים אָנוּ מכּל אוּמה ולָשוֹן!… הנה מקרה פּשוּט ורגיל, מן המַעשׂים שבּכל יוֹם. לפני ימים מוּעטים נסַעתּי בּקרוֹן הטראם. בּקרוֹן זה ישבוּ עוֹד שני יהוּדים שאני מַכּיר אוֹתם מרחוֹק, האֶחָד רוֹפא והשני עוֹרךְ־דין, ונדבּרוּ אִיש אל רעֵהוּ בּקוֹל רם. בּא וישב מוּלָם אֶחָד רוּסי, בּרנש נקי והגוּן לפי מַראֵהוּ, בּעל שׂפתיִים דקוֹת וחיורוֹת ושׂפם צהבהב דק. הרוּסי, כּמדוּמה, לא הבּיט כּלָל לעֵבר פּני היהוּדים והיה כּאֵינוֹ מַקשיב לדבריהם. אבל די היה להציץ על שׂפתיו הדקוֹת, החשוּקוֹת, וּלהעיף עיִן בּפני הרוֹפא היהוּדי, בּשׂפמוֹ העבה, בּשׂפתיו הבּשׂרניוֹת וּבחֹוטמוֹ המעוּקם, הנוֹשם ונוֹשף בּשׂפה הרוּסית: “אוֹבּ־כאַ־זוֹבאַנני נאכוֹד”!, “אוֹ־גכוֹמ־ני כאַזמאַךְ”, “פכאֶד־כאַ־סוּדקי”… מַה צריךְ היה הרוּסי הזה דק־השׂפתיִים לחשוֹב בּאוֹתה שעה? כּי היהוּדים הם עם לא־היה, צוֹענים דלים וריקים, הנוֹעצים את חוֹטמם היהוּדי בּכל דבר שאֵינוֹ שלָהם, משתּלטים בּוֹ ועוֹשׂים אוֹתוֹ ללעג וּלקלס. הגיעוּ בּעצמכם: חוֹטם עתּיק זה שלָנוּ שהעלָה פּוליפּוֹס בּמשךְ הדוֹרוֹת, וגָרוֹן יהוּדי זה – ושׂפת הווֹלגה הרחָבה!… אַךְ לָמה לי להרחיק עֵדוּתי? הנה אָנוּ בֹּעצמנוּ, שלוֹשה זאטוּטי בּני יִשׂראֵל, ילדי עיירה יהוּדית שבּיהוּדית, נתכּנַסנוּ כּאן בּיוֹם־הכּיפּוּרים, בּיום־הדין הגָדוֹל והקָדוֹש לעמנוּ, ואָנוּ מצטעצעים בּינינוּ לבין עצמנוּ, בּלי אשר יכריחנוּ אִיש לכךְ, בּלשוֹן רוּסית זוֹ עצמה, אשר לא ידענוּ בּימי ילדוּתנוּ ואשר לא ידעוּ אבוֹתינוּ ממצריִים ועד הנה. ואני עבדכם, סנדר בּרב חַיִים ציבּוּלין, כּלוּם אֵיני עוֹמד לפניכם כּסמל עלוּב, הראוּי לרחמים? פּישפּשתּי ולא מצאתי טוֹב לגוּפי אֶלָא להתקשר עם וויאטקה… טפוּ! השוֹמעים אַתּם, ילָדים? היִינוּ לגוֹעל־נפש לא לאחרים בּלבד, אֶלָא בּעיקר לעצמנוּ. ורעה זוֹ גדוֹלָה שבעתיִים, אֵין לָה תּקנה!…

דיבּרנוּ עד בּוֹש, עד אשר נטה היוֹם לערוֹב והחַלוֹנוֹת הוּארוּ בּאַדמימוּת השקיעה. יצאנוּ החוּצה. הרוּחַ והגשם חָדלוּ, אךְ צינה לחה חָדרה אל הגוּף והרעידה את הנפש המתעטפת בּבדידוּתה. בּחלל האַויר כּבר הוּרגש עיצוּמוֹ של הסתיו הצפוֹני. השמש היוֹרדת בּאה בּין מפלשי עבים קוֹדרים, אדוּמים כּדם, שסגרוּ והאפילוּ עליה מכּל העברים. שם, בּמוֹלדת הרחוֹקה, עוֹמדים עתּה יהוּדים בּתפילת נעילה לאוֹר שיוּרי הנרוֹת הבּוֹערים בּאֵש אַחרוֹנה מלפניהם וּמאַחריהם, כּוּלָם נחלשים מן הצוֹם, נרעדים מאֵימת הדין, עוֹשׂים מַאמץ אַחרוֹן להציל את נַפשם, כּל עוֹד לא פּנה יוֹם ושערי שמַיִים לא ננעלוּ… שלָשתּנוּ עמַדנוּ מַחרישים בּתוֹךְ הרחוֹב הריק מאָדם, הבּטנוּ אֶל המדרכוֹת הלחוֹת, שלא הספּיקוּ עדיִין להתייבּש, אֶל צללי האִילָנוֹת, הדוֹממים בּדימדוּמי ערבַּיִים, אֶל שלכת העלים הכּמוּשים, המוּטלים סחוּפים בּפּינות, ועל ליבּנוּ העיקה עצבת כּבדה. נכר! נכר! הנה אנַחנו ניצבים פּה בּתּוֹךְ הרחוֹב הריק הזה וּבאֶרץ־הנכר הזאת, שלוֹשה בּחוּרים יהוּדים, גוֹלים ונידחים, עקוּרים ממקוֹם חיוּתנו, תּלוּשים מכּל שוֹרש כּעלי־שלכת אֵלוּ, יתוֹמי הסתיו. מי יקשיב וּמי יבין להמית לבּנו?

ֹציבּוּלין ננער פּתאוֹם ואָמַר:

– לא, אֵין אני הוֹלךְ עמכם! מה אכתּת את רגלי בּעיר השוֹממה הזאת? מוּטב שאָשוּב אל מאוּרתי ואֶתכּנס בּעוֹרי, כּצב בשריוֹנוֹ.

כּשנשאַרתּי עם בּן־עירי בּעל־‏המלָאכה, ואָנוּ מטיילים עצוּבים, בּחוּצוֹת העיר השוֹקטים, השׂיחַ לי זה את דאגָתוֹ לציבּוּלין, ששינה את דרכּוֹ בּעֵת האַחרוֹנה: כּל הלילוֹת הוּא יוֹשב בּבית־המרקחת וּמשֹחק בּקלָפים עם עוֹזריו. והוּא מוּזר מאד בּהליכוֹתיו עם בּני־אָדם, נרגָז וכוֹעֵס על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ. אֵין זאת כּי־אִם נינה זוֹ היא שגָרמה לכךְ. פּתאוֹם קמה ועזבה אוֹתוֹ לָדוּר עם בּחוּר אַחר, זה הגָבוֹה וּבעל הזקן הבּלוֹנדי, בּחוּלצה הטוֹלסוֹטיִית. וּכבר הגיע הדבר לידי מריבה בּין שני הגברים. פּעם אַחַת, בּישיבה חשוּבה מאוֹד, קם ציבּוּלין והתנַפּל על זה בחירוּפים וגידוּפים, והיתה שערוּרייה גדוֹלָה. סטוּדנט אֶחָד אָמַר עליו בּמַעמַד כּל החבירים: " אם אֵין דעתּוֹ של ציבּוּלין נוֹחָה ממנוּ, יֵלךְ וישוּב לברדיטשוֹב שלוֹ ויִהיֶה שם מַלוה בּריבּית בּין אֶחָיו היהוּדים"…

הבּחוּר הטוֹב והתּמים הצטעֵר בּכל לבּוֹ. לאַחַר שסיֵים סיפּוּרוֹ, עמַד בּדרךְ הילוּכוֹ וּפירשׂ ידיו לפנַי מתּוֹךְ תּהייה כּאָדם השוֹאֵל: " מַה קרה כּאן? מַה פּשר התּסבּוֹכת הזאת?"…

משהחשיךְ, סַרנוּ אל דירתוֹ של ציבּוּלין. את הדלת פּתח לנוּ בּן בּעל־הבּית ונר בּידוֹ. בּעמדנוּ בּפּרוֹזדוֹר, הפליא אוֹתנוּ קוֹל משוּנה, שנשמַע מחַדרוֹ הסגוּר של ציבּוּלין: קוֹל־נהי כּבוּש, המתפּרץ פּעם בּפעם בּניגוּנים הידוּעים של תּפילוֹת הימים הנוֹראים. בּנו של בּעל־הבּית שאל בּצחוֹק:

– אִמרו לי, בּבקשה מכּם, מַה זה היה היוֹם לאלכסַנדר יֶפימוֹביץ שלָכם? כּל העֶרב מתפּלל הוּא, כּנפש חוֹטאת. אֵיזה חַג לכם היוֹם – זה שבּוֹ תּליתם את השךְ הפּרסי?

ניגשתּי אֶל חַדרוֹ של ציבּוּלין ועמַדתּי להקשיב. ציבּוּלין גָעה שם בּגרוֹנוֹ, כּדרךְ החַזנים, השתּפּךְ בּתפילה, פּעם הרים קוֹלוֹ כּרוֹגז, וּפעם השפּילוֹ בּתחנוּנים, כּמבקש רחמים.

– אוֹי, הנני! אוֹי, הנני העני ממַעשׂ!… נרעש ונפחָד, נרעש ונפחָד, נרעש ונפחָד!… ואַף־על־פּי שאֵיני כּדאי והגוּן לכךְ!… אוֹי־אוֹי, אהוֹי!… ותגער בּשטן לבל ישׂ ־ טי ־ נ ־ ני!…

דפקתי על הדלת ונכנַסתּי. אַחרי נכנסוּ חבירי בּעל־המלָאכה ובן בּעל־הבּית והנר בּידוֹ. ציבּוּלין שכב בּחשיכה על הספּה וידיו על עֵיניו. משהרגיש בּנו, נזדעזע, הרים אֵלינוּ את ראשוֹ הפּרוּע והבּיט בּנוּ נבהל ומשתּוֹמם. אבל מיד התאוֹשש, קפץ ועמַד על רגלָיו והתחיל מחכּךְ בּעֵיניו, כּמתעוֹרר מתּוֹךְ חלוֹם.

– אָה, אַתּם הם? – קרא אֵלינוּ בּזעף. – אֵין מנוֹס וּמפלָט מכּם, לכל הרוּחוֹת!…