א    🔗

התבנית והתופעה    🔗

מגמת חוברת זו לשטח לפני הקורא כמה וכמה דרכים עיקריות של גישה אל הסיפורת בכלל ואל הסיפור הקצר בפרט. אין הכוונה להביא “פואטיקה” שיטתית של הסיפור, הן משום שאיננו מתימרים לכך והן משום שיש סכנה מסוימת בכל ניתוק לצורך שיטה של תורת ספרות מגופי יצירה. זאת ועוד: כל דרך ודרך וכל קו שיטתי, שאנו מרמזים עליהם בעיוננו משנים ענינם ומשמעותם מיצירה ליצירה, ומשמעותו של כל אספקט נידון אינה עומדת בפני עצמה אלא נזקקת תמיד לאספקטים אחרים ולכלל התבנית כולה. מכאן כלל, שניסינו להגשימו הלכה למעשה: כל עיון אמנותי החושף תופעות אמנותיות שונות כשהן לעצמן, בלי ליחסן למערכת כללית רחבה יותר הוא חסר משמעות, כשם שכל ניתוח המעמיד מערכת משמעותית כוללת בלבד בלי ליחסה לפרטי העיצוב עשוי לסלף את התבנית האמנותית. הטיפול בתופעות הנפרדות, שהבקורת ה“פואטית” נזקקת לו כדי למיין את כליה, מפורר את התבנית ומעניק לחלקיה משמעות, שאינה קיימת כלל אלא מתוך זיקתן לכלל תופעות הסיפור; בעוד הטיפול במערכת הכוללת כופה על הסיפור תבנית הגותית, שלא צמחה מן הפרטים האמנותיים, ומחמיץ משמעויות מתוך ויתור על תופעות, שאינן מתיחסות אל המערכת ההגותית המדומה. נסינו איפוא לבדוק את התופעות בצורה מפורטת ביותר, מבלי לאבד את הזיקה אל המערכת, שתופעות אלה מצביעות עליה, כשהנחתנו היסודית היתה, שהמערכת ההגותית הכוללת אין לה קיום אלא בתופעות הנפרדות. ואלה מקבלות את משמעותן אך ורק מתוך זיקתן אל המערכת כולה.¹ על השיטה הפרשנית בביקורת הסיפור מוטל איפוא לגלות את הזיקה שבין שני הנתונים הללו. הגלגול העובר על התופעות השונות ביחסן לכל מערכת ומערכת מלמדנו, שאין להעביר את התופעות השונות המתגלות בסיפור אחד בפשטות לסיפור אחר, מכיון שתופעות דומות, כאמור, הן בעלות משמעות שונה במערכות שונות. כל סיפור וסיפור הוא עולם חדש התובע דרכי הבנה חדשים, כשהניתוח של סיפור קודם עשוי אך ורק להתוות דרך לניתוח הסיפור החדש.

ב    🔗

הדרך    🔗

עם זאת יצאנו מתוך הנחה, שניתוח מדוייק עשוי לגלות כמה תופעות יסודיות של הסיפור, שיש בהן כדי להעלות בידי הקורא דרכי גישה וענינים שמתוך שימוש בהם יוכל לחדור לעולמם של סיפורים ומספרים. כל ניתוח אמיתי מבקש לחשוף את שלל תופעותיו של הסיפור, אך בכל סיפור וסיפור מתבלטת תופעה מסוימת אחרת משלל התופעות האפשריות. לא ויתרנו איפוא בכל העיונים הנדונים על גילוי הגוונים השונים של אמנות הסיפור. סדר הבחירה ביקש לרמוז לקורא על סדר של התבוננות־שבעיון ביצירה הסיפורית. פתחנו בשאלות של מבנה, זמן ומוטיבים (“יום הדין של פייבקה”), המשכנו בדיון בעניני אפיון ונימה (“גבעת החול”), עברנו לעיון במשמעותה של סמכות המספר, מהימנות הבדייה הסיפורית ואופיה, ומכאן אל שיטת ניתוח המתייחסת אל יחסים שבסיפור המעשה (“קלונימוס ונעמי”). סיימנו בבדיקה מדוקדקת של סמכות המספר דמותו ויחסו אל המסופר, בניין קשת המתיחויות ודרכי הריסון וההבלעה בסיפור (“החצוצרה נתביישה”).

ג    🔗

הטיפול ביצירה הנפרדת    🔗

העמדנו במרכז דיוננו את הסיפורים ולא את המספרים ויצירתם. דומה, שכשם שכלל יצירתו של כל יוצר מן הנידונים עשויה להיות נשכרת מעיון מדוקדק ביצירה אחת המגלה כמה תופעות עיקריות בה, כך עשוי הניתוח הבודד להיות נשכר על ידי הארה נוספת מכלל יצירתו של של היוצר, המטעימה גם היא את הקו השליט של כמה תכונות יסוד בכלל היצירה כמו ביצירה הנפרדת, ומאירה מקומות סתומים בזו, באמצעות יחסים מובררים היטב מיצירות אחרות. כך, למשל, קיימת זיקה בין “יום הדין של פייבקה” מאת י.ד. ברקוביץ לבין סיפורי “אבות ובנים” אחרים משלו (כגון: “ביום הכפורים”, “מושקילי חזיר”, “בעל שמחה”, “בן זכר”, “ליד השולחן” ועוד). קשר הדוק קיים גם בין הסיפור “גבעת החול” של ש.י. עגנון לבין יצירות אחרות שלו מעולמה של יפו (כגון: “שבועת אמונים” ו“תמול שלשום”) מכאן, וכן בינו לבין יצירות אחרות שלו שענינן אמן ואמנות, אישיות וכשלונה מכאן (כגון: “בדמי ימיה”, “אגדת הסופר”, “אחות”, “לילות” וכמה ספורים מ“ספר המעשים”). בשני הסיפורים הללו עשויה השוואת נוסחאות להפרות את בדיקת התפתחותם של הסופרים (י. ד. ברקוביץ: “בני כפר” ו“יום הדין של פייבקה”; ש. י. עגנון: “תשרי” ו“גבעת החול”). גם סיפורו של מ. י. ברדיצ’בסקי מתייחס אל סיפורי כפר ומסתורין שלו מחד גיסא (כגון: “נדויה של מתה”, “את קרבני” ועוד) ואל סיפורי “דורות” שלו מאידך גיסא (כגון: “ארבעה דורות”, “בסתר רעם”, “גרי רחוב” ועוד…). הוא הדין בסיפורו של ח. נ. ביאליק “החצוצרה נתביישה” העשוי להאיר את כלל יצירתו של היוצר ולהיות מואר על ידיה. אולם לצורך ענייננו, המתייחס אל סיפורים ולא אל מספרים, סייגנו עצמנו בסייגים הרבה ונסינו לעמוד על ענייניו של הסיפור מתוך עיון בו בלבד. ולצורך עיון זה התעלמנו מכמה אפשרויות נוספות של בדיקה, משום שאינן נוגעות למשימה המוגבלת שנטלנו על עצמנו.

ד    🔗

פרשנות והערכה    🔗

עניננו להתוות דרכי עיון בספורת. רמזנו על בעיות שונות של ההערכה, כשאמת המידה שלנו מבקשת להסתבר מגוף הפירוש עצמו. נקטנו כאן בשיטה, שהציע קייזר במאמרו המאלף “הערכה סיפרותית ופרשנות”,² כשהכלל הנקוט בידנו, בהתאם למאמר זה, הוא: ההערכה חייבת לצמוח מתוך הפרשנות עצמה. נזקקנו לכמה וכמה ספרים ומאמרים בהלכות הסיפור, רובם הבאנו בביבליוגראפיה ומקצתם בגוף החוברת; ברם, הלכות אלה מקבלות את משמעותן כאמור ומשנות אותה משהן נזקקות לגופי יצירה.