רקע
יצחק אורן
הקורידה

 

א    🔗

אני מרמה אותה. כשאינה נמצאת בבית אני מרבה לכתוב במהירות, בזריזות, כמעט בכתב רהוט. אמנם איני סבור שמישהו יוכל לקרוא את כתב־ידי. אני עצמי ודאי שאיני יכול לקראו, ואף אין אני מנסה, לפי שיודע אני מראש כי יהא זה נסיון־שווא. בחדשים האחרונים ניסיתי לא אחת לקרוא, ולאו דוקא את כתב־ידי שלי, שספק אם השם כתב־יד יאה לו (שכן כותב אני ביד שמאלי, ולא משום שאיטר־יד־ימיני אני אלא משום שידי זאת משותקת, והיא מונחת על ברכי כאבן שאין לה הופכין). ובכן, לא את כתב־ידי ואף לא כתב־יד של זולתי ניסיתי לקרוא כי אם אותיות־דפוס, מהן אותיות קידוש־לבנה, והעליתי חרס בידי. אמנם רואה אני כל אות בנפרד, מבחין בה ומזהה אותה, אלא שהאותיות אינן מצטרפות למלים. ואף אם לפרקים משחק לי המזל והן מואילות בחסדן להתלכד במוחי למלה אחת בעלת משמעות, שוב אין המלים מצטרפות כדי משפטים בעלי מובן. הרופאים נדים בראשיהם ותמהים על פגם זה שבי יותר מאשר על כל שאר הפגמים שנשתיירו בי לאחר הניתוח. ואכן, סבור אני כי מבחינה רפואית יש יסוד לתמיהתם: מאזין אני לתכניות שידור, שומע ומבין את כל המשודר; מיום שאירע לי מה שאירע ראיתי חמישה סרטים – אחד עוד בבית־החולים וארבעה בבתי־קולנוע – ולא זו בלבד שקלטתי את תכנם אלא שאני זוכרם עד היום הזה: ועיניכם הרואות שיכול אני אפילו לכתוב. ואולם הקריאה ממני והלאה. יש אומרים שאין איש קורא ספרים בימינו ואת מקומם של הספרים ירשו סרטי הקולנוע ומקלטי הראדיו. אפשר שאיש אינו קורא, אבל אני הייתי מרבה בקריאה. ולפי שעכשיו איני יכול להמשיך בכך, סבור אני כי מקומי במוסד־למתנוונים. המדובר הוא בניוון גופני בלבד, ביתר דיוק – במה שנראה בעיני החברה כניוון, שהרי עוד תיוכחו לדעת שאיני רואה עצמי מנוון כל־עיקר. מכל־מקום, אשתי אינה מוכנה לשמוע על מוסד־למתנוונים. היא מטפלת כי כטפל אם בתינוקה, מאכילה אותי, משקה אותי, ולפחות תריסר פעמים ביום מכריזה היא חגיגית על הטבה ניכרת שחלה במצבי. רק לפני שלושת־רבעי שנה יכולתי בעמל רב לפסוע עשרים פסיעות. והיום צועד אני מאה צעדים בזה אחר זה עם ששמאלי מחזיקה במקל ובימיני המאובנת תומכת אשתי. הרי זו תוספת של שבעים־וחמש פסיעות בתשעה חדשים. שמונה פסיעות ושליש הפסיעה לכל חודש בממוצע… עליה של 0,2666 פסיעות בכל יום. עיניכם הרואות… שוב עיניים רואות. רצוני שמכאן ולהבא יוסכם ביני לבין אותה בריה דמיונית שתטריח את עצמה לקרוא ולפענח את המקווקו כאן, שכל־אימת שאני פונה אל הקורא או אל הקוראים איני עושה כן אלא מתוך הרגל ושיגרה שמקורם במיתוס הקרוי בימינו תקשורת, ופירושו אמונה תמימה וחסרת־שחר כי ילוד־אשה מדבר אל יצירי־אנוש כמוהו ולא אל עצמו ואל החלל הריק. עיניכם הרואות אפוא כי עוד ידי רב לי אם לא בהליכה הרי לפחות בתורת החשבון. במקצועי הריני מהנדס־מכונות מדופלם, והקורא אינו צריך להיות קל־אמנה כדי להאמין לי שהגעתי כבר להשגים גדולים יותר במתימטיקה וחישבתי חישובים מסובכים יותר מאלה שהדגמתי כאן. מכל־מקום, אם רצונכם בכך מוכן אני אפילו לחשב מהי ההתקדמות שחלה ביכולת הצעידה שלי בכל שעה, בכל רגע ובכל שניה. מכאן שיש דברים בגו. כלומר, אפשר שאשתי דוברת אמת וכי אכן מתקדם אני. “לאט אבל בטוח!” – אומרת אשתי וורידי עיניה מתמלאים אודם מתוך מאמץ לכבוש את הדמעות. אף אני מסייע לה לכבוש דמעותיה בדרך משלי: כל־אימת שהיא מצביעה על ההתקדמות (ודבר זה עושה היא, כאמור, תריסר פעמים ביום) נד אני לאות־הסכמה בראשי ומעלה על שפתי חיוך של קורת־רוח. דרך־אגב, אשתי היא שאמרה לי לראשונה (ואחריה חזרו כל מכרי וידידי על פי הוראתה החשאית) כי העובדה שאיני יכול לקרוא אינה מעלה ואינה מורידה, שהרי רובו של כל המין האנושי חדל לקרוא ואף הוא, כמוני, מסתפק בראדיו ובקולנוע. מילא, אפשר שרובה של האנושות מקומו במוסד־למתנוונים.

ואף־על־פי־כן יש עוד הבדל ביני לבין רובה של האנושות. פרט לאילמים ולתינוקות רכים, כל המין האנושי מדבר. ואילו אני, כוח־הדיבור ניטל ממני. אני שותק. נד בראשי, מעווה פרצופי, רומז וקורץ ועושה מיני מחוות שונות ומשונות, ושותק. כל הנסיונות ללמדני לדבר עלו בתוהו. מה שאין כן הנסיונות ללמדני לכתוב ביד שמאל. מורה מיוחדת באה אלי יום־יום ומאמנתי במלאכה זו. היא מראה לי תמונה ומצווה עלי לתאר בכתב את המצוי בתמונה. ואני מציית. אות אחר אות מצייר אני בקפידה ובשקידה – ממש כתיבה תמה. הואיל ואין ביכולתי לקרוא את הכתוב, בודקת אשתי את יצירותי אלו ושוב מתפעלת מן ההתקדמות האדירה, העצומה, היוצאת מן הכלל וכו' וכו', שהכתוב על הנייר מעיד עליה בשחור על גבי לבן. הואיל וכך, לא נותר למורה אלא לאשר את דבריה במנוד־ראש, שהרי כל תארי הגוזמה לשבח ולתהילה, מה שקרוי בלעז סופרלטיבים, כבר מוצו בפיה של אשתי.

יושב אני, אפוא, ומצייר את האותיות אחת לאחת – גם ביד ימין היה לי בשעתו כתב־יד נאה, דייקני וברור – ומתאר כל מה שאני רואה בתמונות, שהמורה לכתב־יד־שמאל מביאה לי. עיקר עיסוקי בכך בשעות הבוקר, כשאשתי יוצאת מן הבית לערוך קניות, לשלם חשבונות ולסדר סידורים שונים, החל במס־הכנסה וכלה בכל הגינונים הפורמליים1 הכרוכים בגימלה שלי, ואין צורך לומר בכל הריצות שהטיפול הרפואי בי מחייבן. מתוך כך שרוי אני לבדי כמעט עד לצהרי היום וכל אותן השעות מתאר אני לכאורה במלים את הנראה לי בתמונות וכותב משפטים כגון: הילדים מטיילים בגן: הגננת יושבת על ספסל; כרושצ’וב נפגש עם נאצר בעצרת או"מ; הם לוחצים ידיים… וכיוצא באלה דברים המצולמים בשבועונים ובספרי־ילדים.

וכשחוזרת אשתי מטרדותיה בחוץ פורקת היא את סלסלת הקניות, מחלקת את המיצרכים במקומות הראויים להם, שופתת את קדירת פת־הצהריים על כירת־הגז ולאחר־מכן נוטלת מידי את המחברת ופורצת בקריאות־גיל קולניות, כזמרת קונטראלטו שמשום־מה מנסה לשיר בקול סופראנו דוקא, למראה ההתקדמות שחלה היום. קריאות אלה צורמות את אזני, אך במידה שעודי שולט בשרירי־פני נזהר אני מאוד שלא לגלות אפילו בצל של רמז את הצרימה הזאת. ואילו אשתי, עם שהיא מתפעלת מן ההתקדמות מבחינה איכותית, הריהי מאוכזבת מן הכמות ואינה מעלימה ממני אכזבה זו. אדרבה, תוך כדי התפעלות הריהי מטיחה בי האשמות של עצלות ובטלנות ומשדלתני לעבוד יותר ולהתאמץ יותר. אני כשלעצמי איני מתרשם מדברים אלה, שכן זה לי שלושים־ושתים שנה שהיא טופלת עלי אשמת עצלות ובטלנות. ואם בכל השנים הללו היו האשמותיה אלו מוצדקות במידה רבה, שכן מודה אני ומתוודה כי מימי לא הצטיינתי בפעלתנות־יתר ותמיד היתה לי זיקה של אהדה אל המנוחה והבטלה, שהן מרחיבות את הדעת ומעשירות את הנפש יותר מכל פעילות שהיא, הרי עכשיו, דוקא בשבועות אלה, אין קורטוב של הצדקה להטיל בי דופי זה. אדרבה, עובד אני ועובד קשה. אני כותב. כמעט בכל שעות היעדרה כותב אני רשימות אלה שלעולם לא אוכל לקראן.

כן, אני מרמה אותה. את המשפטים הרשמיים מסיים אני תוך חצי שעה, ועד לרגע שבו נשמעות פסיעותיה הכבדות על מדרגות הבית איני גורע יד שמאלי מפיסות נייר הטואלט, שעליהן מקווקו אני את רשימותי וגונזן לאחר־מכן בגניזה מיוחדת־במינה, כלומר – מאחרי הביטנה שבמעיל הגשם שלי התלוי עדיין בארון. ביטנה זו אינה צמודה למעיל אלא מכופתרת אליו. התרתי כפתור אחד ואני דוחף את הפיסות המקווקות אל תוך הסדק שנתהווה מתוך כך. אין לחשוש שמא יתגלה המחבוא בימי־חלדי. בימות סגריר וגשם איני יוצא מפתח ביתי, אף לא אצא כל שארית־ימי. חה–חה–חה! צר לי שלא אזכה לחזות בהבעת־פניו של זה שאחרי מותי יירש או יקנה או יקבל במתנה את מעילי (בני משכמו ומעלה גבה־קומה ממני והמעיל אינו הולם אותו. אפילו הלמו המעיל לא היה לובשו, שכן זה כמה שנים עושה הוא בחוץ־לארץ בתפקיד חשוב מטעם משרד־החוץ) ויגלה מאחרי הביטנה מטמון של נייר טואלט, ששמאלו של מאובן חרטה עליו מה שחרטה בחרט אנוש. אם יהיה זה אדם קר־מזג ומיושב־בדעתו, ישליך את הניירות אל המקום הראוי להם על פי טיבם ומהותם ולא יתן דעתו עליהם. אם יהיה סקרן, ינסה לפענח את הכתב, אך עד־מהרה יתיאש כמעשהו של הראשון. אם יהיה סר וזעף שאזנו כרויה רק אל רחשי הקדרות והטראגיות שבחיים, ינוד בראשו ויוסיף מועקה על כאב העולם שבנפשו. אך אם ישחק לי מזלי ויהיה זה אחד מאותם ברוכי־אלוה, שכל־אימת שהם נתקלים בסבלו ובאפסותו של הזולת לבם מתמלא עליצות וחדוה משום שחשים הם במשנה עוז ותעצומות את אונם ואשרם הם, הרי לפני שיטיל אל פח האשפה את האוצר הגנוז בין ביטנה צבעונית רכה לבין בד אטים־מים שצבעו צבע חאקי משעמם, יפתח את פיו, יחשוף שניים בריאות־לבנות ויפרוץ בצחוק עלומים ועונג. אולי לאחר־מכן, כדי להקל על מצפונו – זה המוצר החברותי, שדורות מטיפים טיפחוהו על־מנת שיתבל בכף של זפת כל חבית של דבש – יזכור אותי ויפטיר כלאחר פה: “מסכן”.

רבותי!… ואם זכרוני אינו מטעני, כבר פירשתי אל מי אני מתכוון בפניות כגון רבותי, קוראי וכו'… רבותי! מעיד אני על רשימות אלו, כי כינוי זה לא זו בלבד שהוא מיותר, מעליב ופוגע, אלא שאין הוא הולם את העובדות. אינני מסכן. אינני אומלל. טעות היא. טעות מרה. אדם אני. האדם בה"א־הידיעה. האדם הנבון. אותו זן זואולוגי מיוחד בכל עולם־החי שהוא ורק הוא חובק־זרועות־עולם. חובק תבל ומלואה ביד אחת – יד שמאל. כן, רבותי, עכשיו חובק אני זרועות־עולם ביד אחת, ואילו לפני כן חיבקתי בקושי את אשתי בשתי ידיים. אמנם, שמנה אשתי מאד בעשרים השנים האחרונות ומתוך כך כבדו גם צעדיה שאני שומעם על המדרגות. וכיון ששומע אני את צעדיה על המדרגות, הגיעה שעתי לדדות אל מעיל הגשם ב…


 

ב    🔗

דומני כי קיבוץ־הגלויות הוא שגרם שבדורנו יש שבעל ואשתו אין להם לשון משותפת של ממש. ואין המדובר במשמעותו הסמלית של מושג זה כי אם בלשון משותפת פשוטה־כמשמעה. אשתי ואני מדברים עברית זה עם זו. ואולם שפת־האם שלי היא אידיש ושפת־האם שלה צרפתית. אני, כידוע, חדלתי לקרוא, ואילו אשתי, אף שהיא טוענת כאמור שכל המין האנושי חדל לקרוא יחד אתי, מוסיפה לקרוא. אמנם, אך ורק בלשון הצרפתית. למזלי – ואולי למזלה – אף אני שומע צרפתית. לפיכך יש שהיא קוראת באזני בקול, ואני ספק מקשיב ספק איני מקשיב. בערבים האחרונים קוראת היא בספרו של אנדרה ז’יד, “מזייפי־המטבעות”. בדרך־כלל איני עוקב אחרי קריאתה, ואולם יש שמשפטים בודדים, פעמים אפילו שיחות ותיאורים שלמים, נקלטים במוחי. אתמול זקפתי את אזני: קטע מסוים עורר בי ענין מיוחד. רמזתי לה שתקראהו לפני בשניה ולאחר־מכן בשלישית, ברביעית ובחמישית. היא נתנה בי מבט של תמיהה הגובלת באימה, אבל עשתה את מבוקשי. חמש פעמים קראה את הקטע באזני ואין תימה שאני זוכרו עכשיו בעל־פה. דומה כי היה זה קטע מתוך שיחה על הסופר אדואר, גיבורו הראשי של הרומן, עם הנער ברנאד, שאף הוא אחד הגיבורים הראשיים. וזה אמר אדואר:

“אידיאות, כן, האידיאות, אני מודה, מעניינות אותי יותר מבני־אדם. מעניינות אותי יותר מכל דבר אחר בעולם. האידיאות חיות, נאבקות, מתות ממש כבני־אדם. אמנם, אפשר לטעון כי רק באמצעות האדם אנו מכירים אותם ולומדים עליהן, כשם שלומדים אנו על משב הרוח באמצעות תנועתו הקלה של קנה־הסוף המתכופף. אבל הרוח ערכו רב מערכו של קנה־הסוף”.

“הרוח קיימת ללא תלות בקנה”, שיסעו בראבר.

התערבות זו, שאדואר ציפה לה זה מכבר, איפשרה לו להמשיך: “כן, אני יודע שהאידאות מתקיימות אך ורק בזכותו ובמיצועו של האדם, אבל דוקא בכך טמון היסוד הפאתטי. הן חיות על חשבונו של האדם שבזכותו הן קיימות”.

אדואר צודק. חבל רק שדבריו מסוגננים יתר על המידה, מעורפלים וספוגים תחבולות ספרותיות. יש להגדירם בבירור, ביובש אכזרי־טכני בלי דימויים, ברחל־בתך־הקטנה. לא פיוט ולא פאתוס, לא רוח ולא קני־סוף, כי אם, בפשטות, מכשירי־ייצור. האדם הוא מכשיר ייצור לאידיאות ותו לא. זה יתרון האדם מן הבהמה ואחר אין. זה תפקידו האחד והיחיד של המין האנושי, כשם שתפקידם של מיתקני פורד לייצר מכוניות. ואני מימי לא מילאתי תפקיד זה ביעילות כה רבה כפי שאני ממלאו כיום. שהרי עד כאן כמעט לא היה ולא־כלום ביני לבין כל חיה אחרת. אם ייגעתי מוחי לא ייגעתיו אלא לשם תועלת או לשם הנאה. מהנדס־מכונות אני, ועשרים־וחמש שנים פיקחתי מטעם הממשלה (ממשלת המנדט וממשלת ישראל) על כמה בתי־חרושת כדי להוציא לחמי ולפרנס את משפחתי, כשם שהחתול מחטט בפחי־אשפה למצוא לו מחייתו. כל שאר הדברים שעשיתי לא עשיתי אלא להנאתי, במישרין או בעקיפין – כשם שהחתול מתחמם בשמש או רובץ על כר לרווחתו ולעונג־לבו. ואילו עכשיו שוב איני עושה דבר, רק מייצר אידיאות בלבד, ואין לי מייצור זה לא הנאה ולא תועלת. אני ממלא חובה, מקיים מצוה ומבצע משימה, מגשים יעוד. אדם אני, אדם בטהרתו, תמצית האדם במלוא חריפות מהותו הייעודית המרוכזת. לשון אחרת: מיתקן לייצור אידיאות. מיתקן שתפוקתו אינה זקוקה לא למהנדס־מכונות ולא למהנדס־ייעול.

והאידיאות, כדבריו של ז’יד – או ביתר דיוק, של גיבורו אדואר – חיות, נאבקות ומתות. שוב נכונים הדברים בעיקרם, אלא שחסרה בהם ההדגשה. חייב היה ז’יד לשים את הדגש במאבק. ריבון־העולמים! איזה מאבק! מאבק־אדירים, קרב־איתנים! מלחמת־עולם! לוחמה אטומית! הירושימה, גוג־ומגוג, תיאמת־ומרדוך – כאין־וכאפס הם לעומת מלחמת האידיאות.

אולי שמתם לב, רבותי, כי פיסת־הנייר הראשונה, הפותחת רשימות אלו, הוכתרה בשם “קורידה”. קורידה הוא הכינוי הספרדי המקורי למלחמה הדראמתית והאכזרית ביותר שבכל מלחמות הפרט האנושי, זו הקרויה בפינו מלחמת־פרים. דין הוא שאעיר כאן כי המונח מלחמת־פרים, המקובל משום־מה בלשוננו, אינו אלא סילוף ושיבוש. לא הפרים נלחמים זה עם זה כי אם האדם נלחם פה עם הפר. לפיכך מוטב, לדעתי, לוותר על הקיצור (היום ארוך והמלאכה מעטה…) ולקרוא לה בשמה הנכון: מלחמת האדם בפר.

אלא שאני העדפתי להכתיר את רשימותי אלו במלה הספרדית המקורית “קורידה”. ראשית משום שאיני יודע ספרדית והמלה אינה מעוררת בי אסוציאציות עם האדם, ומתוך כך עשויה היא לסמל, באורח מדויק וקולע יותר, את מאבק האידיאות בטהרתם. ושנית… אני מקווה שהסיבה השניה תסתבר מאליה למקרא הדברים הבאים.

ובכן, האידיאות נאבקות בקורידה אכזרית, וככל שהן נאבקות כן גדלה תפוקתם בגופי המשותק, שאינו, כאמור, אלא מיתקן לייצורן. כבכל מיתקן יש בו בגופי אבזרים ראשיים ואבזרים משניים, חלקים עיקריים וחלקים טפלים. המכשיר העיקרי לייצור האידיאות הוא, כידוע, המוח, כשם שהמנוע הוא המכשיר העיקרי להנעת המכונית.

כלום נסעתם אי־פעם במכונית שמנועה נפגם ולא היתה כל אפשרות לתקן את הפגם בדרך? לא שהמנוע התקלקל עד בלי יכולת לנסוע אלא רק נפגם קצת. אני נסעתי. והנסיעה היתה לי לחוויה. היה לילה אפל. הדרך ארוכה ושוממת. הנהג חשש בכל רגע שמא תיעצר המכונית לפתע ושוב לא תזוז ממקומה. הכביש התפתל בסמוך לגבול. מעבר לגבול נשמעו קולותיהם של משמרות האויב. והמנוע היה בו פגם. הפגם סיכן את חיינו. ועצם הסיכון הוא שהפך נסיעה משעממת להרפתקה, לחוויה, לעלילה רבת־מתח. וכשהגענו אל מחוז־חפצנו ראינו את עצמנו בחינת פליטי ספינה שנטרפה בים (בשל פגם במנוע) אשר חתרו אל חוף־מבטחים, שרו עם הים ויכלו לו.

 

ג    🔗

הקילקול… או מוטב לי שאומר: קלקלה… לא, נדמה לי כי למעלה השתמשתי במלה “פגם”… ובכן, הפגם החל עוד בבקרו של אותו יום… לא, גם ניסוח זה אינו מתקבל על הדעת, לא מבחינה תחבירית ולא מבחינה עובדתית. “הפגם החל” – הרי זו עברית גרועה. ואפילו מותר לומר כך בעברית – רק האכזר שבמחמירים ידרוש ממני שאקפיד על העברית במצבי הנוכחי ­­– אין זה נכון. לאחר־מכן טענו הרופאים שהענין הזה פרי התפתחות סמויה שנמשכה שבועות ואולי אפילו חדשים. אבל אני לא חשתי בו ולא הרגשתי בו אלא אותו בוקר. ראשית־כל, קשתה עלי הקימה. צריכים אתם לדעת, רבותי, כי מטבעי דייקן אני ואולי אפילו דקדקן, וספק אם בשלושים־וחמש השנים האחרונות איחרתי לעבודתי עשר פעמים. אמנם, סמוך למיטתי נמצא השעון המעורר, אלא שזה היה משמש לי בעיקר אמצעי בטחון, שכן בלי סיועו הייתי מתעורר ברגע הדרוש. אותו בוקר לא התעוררתי. אדרבה, אפילו לאחר שסיים השעון המעורר את מיכסת צילצוליו שעה ארוכה עדיין הייתי שרוע במיטתי ועיני עצומות. עופרת משונה הוצקה בתפוחי העיניים ובשמורותיהן. אימצתי את כל כוחותי, וקמתי. עיני נפקחו, אך העופרת לא נעקרה מהן ואפילו לא הותכה. כבדה ומוצקת מילאה את ארובותי מבפנים. אותה שעה נתמלא לבי קנאה בפסיליהם של הקדמונים, שעיניהם היו עשויות זכוכית, קונכיות ואבני־חן, אך לא עופרת.

בשעת הגילוח פצעתי את לחיי. פני זבו דם. נדמה היה לי שידי הימנית רוטטת. הפצעים תכפו. החלפתי את סכין־הגילוח: הסכין החדש חדר בבשרי ביתר עומק, פצע ללא רחם, פצוע, שרוט וחתוך. מימי לא היו לי יומרות מיוחדות, לא כאדם ולא כגבר. ואולם אחד הדברים שהייתי גאה עליהם היה כושר הגילוח שלי. מתגלח הייתי למשעי, לחיי חלקות תדיר ופני אין בהן שרטת.

אין תימה שאותו בוקר היו כל עובדי המשרד מתבוננים בפליאה בפני החתוכים וליצנים שבהם שאלוני אם לא הייתי בבית־המטבחיים. כלפי־חוץ הגבתי על חידוד זה בחיוך קל, אבל אי־שם במעמקים חשתי כאילו פגע בי חץ. לא חץ מורעל, לא חץ־מוות, ואף־על־פי־כן חץ. שעה שדנתי עם עוזרי בדבר שרטוט מסוים, שאלני הלז פתאם:

– מדוע אתה מדבר כך?

– מה פירוש, כך? תמהתי.

– כמי שחש בשניו – פירש.

– לא, אינני חש בשני, – פטרתיו בקצרה, ושבתי לעיין בשרטוט שהיה פרוש לפנינו על השולחן.

ואולם משיצא מן החדר חדרה בי תחושה של אי־נוחות בצד הימני של שפתי. הרגשתי בו מעין קהות שלאחר זריקה שמזריקים בחניכיים לפני עקירת שן.

בערביתו של אותו יום הרצה יגאל ידין על מכתביו של בר־כוכבא שנתגלו במדבר יהודה. מנוי־וגמור היה עמי ללכת לשמוע הרצאה זו, שעוד מימי נעורי עיקר תחביבי ההיסטוריה העתיקה והמיתולוגיה, ולא למדתי הנדסה אלא מתוך חישובים מעשיים. אותו ערב עצמו הוצג הסרט “מאדאם בובארי”. פלובר קסם לאשתי יותר מבר־כוכבא. לפי שהיה זה יום־חמישי בשבוע והסרט הוצג כבר שבועיים ימים, היתה זו ההזדמנות האחרונה לראותו. אני לא קראתי מימי את פלובר ועכשיו ברור לי ששוב לא אקראנו. אמרתי לאשתי שאין לנו ברירה אלא ללכת איש לדרכו – אני אל בר־כוכבא והיא אל מאדאם בובארי – או, ביתר דיוק, אני אל יגאל ידין והיא אל פלובר. הישירה אשתי את מבטה אל תוך עיני – אותן העיניים שהעופרת עדיין היתה יצוקה בהן מן הבוקר – מבט בוחן שדאגה עמומה מסתתרת במעמקיו, חככה רקע קט בדעתה, ואמרה:

– לא. אני אלך אתך.

כשאני נזכר במבט מוזר זה, שעוד חזר ונקלע בי לא אחת, וכן בהסכמה, המוזרה ממנו, להילוות אלי להרצאה על מכתבי בר־כוכבא, ובעיקר בכל מה שאירע לאחר־מכן, איני יכול שלא לקבל את הדעה הרווחת בדבר תבונה־שבלב, כלומר אינטואיציה, שרוב הנשים נתברכו בה כביכול.

אף שראשי היה כבד עלי, הקשבתי ברוב־קשב להרצאה והייתי צופה בענין רב בתצלומים שהוקרנו בפנס־הקסם. הרי יהודה, הקניון, המערה הרהיבו את העין. מכתביו של השליט העברי האחרון ביהודה נמצאו כידוע בארנקה של אשה. מתוך כך הופיעו על המסך חפציה של אותה אשה, וביניהם ראי. הצצתי בראי ומחשבותי נתבלבלו. תוהו־ובוהו השתרר בראשי. בזכרוני צפה ועלתה אגדה שלפיה הומת בר־כוכבא על־ידי נחש. ברור היה לי משום־מה שאין זה אלא אותו נחש מסית ומדיח, שבעטיו גורש האדם מגן־עדנו. כמיהה גדולה לגן־עדן מילאה את לבי והציפתני כולי. נכספתי לשכב בצלו של עץ־החיים ולאכול מפרי עץ־הדעת, אף שבדרך־כלל אוהב אני לשכב במיטה ומבכר מאכלי־בשר על פירות. מניה וביה מוכן הייתי להגשים את חלומי, ומובטח אני שהייתי עושה כן לולא הנחש. חששתי מפני הנחש, שהרי כל בר־בי־רב יודע שבצלם של אילנות מצויים נחשים, ביחוד בימות־שרב – והיום יום־שרב היה. שוב לא קלטתי את ההרצאה והייתי יושב ומהרהר בנחש. ואדם הנכסף אל גן־עדן ומהרהר בנחש סופו שיתן דעתו גם על חוה, שכן ברית־סתרים כרותה מששת ימי־בראשית בין נחש לחוה. אף איזיס המצרית היה לה ענין עם נחש. ולא רק איזיס. רבות הן האלות שהמיתוס קושרן בנחש, כשם שרבים הם האלים שהמיתוס קושרם בפר. אשה־נחש, גבר־פר. ואפילו משה רבנו, עם כל קנאתו העזה לאל על־מיני ועל־אנושי, לא מצאה ידו לבטל שני סמלים אלה. נחש־הנחושת מכאן, והכרובים, שאינם אלא פרים בעלי־כנפיים, מכאן. וקראתי מאמר של טור־סיני המוכיח כי ישראל משמעו שור־אל. בר־כוכבא, שליטה האחרון של ישראל העתיקה, נחש חנקו. נעלה מכל ספק הוא שקיים קשר מסתורי בין אותו נחש לבין האשה ששמרה את מכתביו של המצביא המורד למען ההיסטוריה. ככל אשה שומרת מכתבים אף זו ודאי מתוסבכת היתה וקרובה להיסטריה. אפשר היא־היא ששילחה בו את הנחש. מתוך אהבה, כמובן, מתוך קנאה, מתוך שהוא מתמסר יותר למרד מאשר לה – על־כל־פנים מטעמים פסיכולוגיים־רומנטיים. ולאחר מותו נישקה כל שורה ממכתביו, שהיו מיועדים לקצינים הסרים למשמעתו ולא לה, הרטיבתם בדמעותיה והרעיבה עצמה עד־מוות במערה עמוקה. אכן, הארנק הוא עדות מובהקת נגדה. דינו כדין אותה שגיאה קלה וגורלית שעושה כל רוצח בסיפור־בלשים, כדי שהסיפור יוכל להיכתב. העיפותי עין על המסך. עדיין פרוש היה עליו הראי. אלא שעכשיו נשקף ממנו קלסתר־פניה של אשתי. הראי התפשט על כל המסך ופניה של אשתי עמו. פניה נוכח פני ומבט־הדאגה שלה נעוץ בעיני־העופרת שלי.


 

ד    🔗

איני זוכר אם כבר סיפרתי לכם שאשתי היא ספרדיה. אני מוצאי מעיר המכונה ירושלים־דליטא. אבי היה סוחר, סבי היה חייט, ומי היה אביו של סבי אינני יודע. אביה של אשתי אף הוא היה סוחר, אבל מגילת היוחסין שלה מגיעה עד דון יצחק אבארבנאל. לוא היה אברבנאל מקבל בשעתו את הצעתה של איזבלה הקשטילית וממיר דתו ערב גירוש־ספרד, ודאי לי שאשתי היה כיום אחת מבנות האצולה של ספרד.

וכאן רואה אני צורך לגלות סוד כמוס, מעין תגלית חשובה שנתבזקה במוחי. סבור אני, רבותי, שבנקודה זו אין המסורת ההיסטורית נכונה. לבי סמוך ובטוח כי אי־שם בנבכי הארמון קיבל אברבנאל את הצעתה של המלכה, שאם לא כן איך אפשר הדבר שבקורידה, שנערכה בזירה הגדולה והמפוארת ביותר במאדריד, ישבה אשתי בשורה הראשונה מוקפת אצילים בתלבושת־פאר והיא עצמה עטויה שמלת־שיראים ססגונית ועדויה אבני־חן מבהיקות. עיניה השחורות בורקות בתאורה המסנוורת וגווה הדק והגמיש (דק וגמיש כפי שלא היה אפילו בימי נעוריה) נפתל בפירכוס נחשי עם כל שיא דראמטי חדש במהלך הקרב. כל העיניים היו צופיות אל הלוחם האמיץ ואילו מבטה שלה, שעימעום הדאגה עדיין לא סר ממעמקיו, היה מרותק אלי. ואין תימה בדבר, שהרי הפר הייתי אני. אני ולא אחר.

אין טעם שאתאר לפניכם את הרגשתי, הרגשת עצמה ואון שאין דומה להם במלוא תבל. האמפיתיאטרון הגועש והחגיגי היה לקן־נמלים בעיני. אך מגוחך הוא שאחד הנפילים ינסה לשפוך שיחו בפני נמלים, אף כי עצם השם הקומי – נפיל – צופן בחובו את ההווה הדראמתי ואת העתיד הטראגי. אכן, נפול יפול, ואם לא הנמלים הרי התולעים ודאי תאכלנה את בשרו. ואולם האין אתם סבורים כי תחושת העצמה שבהווה יונקת דוקא מהרגשת החדלון שבעתיד? לא, אינכם סבוכים כך. ואני לא אנסה לשכנע אתכם. לא אתאר לפניכם את המיית יין־האיתנים אשר שצף ותסס וגאה בכל עורק מעורקי. רק את מהלך הקרב אתאר בקצרה, ואף תיאור זה אינו מיועד אלא לאלה אשר ­– כמוני, למשל – מימיהם לא ראו קורידה בעיני־הבשר שלהם.

הושמעה תקיעת החצוצרות ובזירה הופיעו הפיקאדורים על סוסיהם. בידיהם החזיקו חניתות. אחת החניתות נתקעה בשרירים שמאחרי ערפי. סילון דם־ענב פרץ מן הפצע. כל ימי רגיש הייתי לכוהל. סילון הארגמן שיכרני כהרף־עין. עצמתי גברה שבעתיים. הסתערתי על הסוסים והברחתים יחד עם הפיקאדורים שעל גביהם.

עוד לא התעשתי והבאנדריליירוס הגיעו. הללו לא חניתות היו בידיהם כי אם באנדריליאס – מקלות־עץ קצרים מקושטים ניירות צבעונים וקרסי־ברזל מחודדים בקציהם. גופי שימש מטרה לבאנדריליאס. הבאנדריליירוס קלעום בי בזה אחר זה. שניים מן הקרסים ננעצו בגבי וניירות־הצבעונים נמתחו כמפרשים קטנים. נדמה היה כי צמחו לי כנפיים. שוב לא הייתי פר אלא כרוב. אחד הכרובים.

אז בא המאטאדור או הטורירו, הידוע מחוץ לספרד – במיוחד בקרב חסידי “כרמן” של ביזה – כטוריאדור. היה זה גבר חסון ויפהפה, לבוש מדי־פאר עתירי־גונים ורבי־רושם. הוא הסיר את כובעו השחור והקדיש את הקרב לאשתי. נחשולי תשואות סוערות הרעידו את אמות־הספים. כל הקהל העצום עמד על רגליו. בלחייה של אשתי פרח הסומק, התרסס ניצנוצים־ניצנוצים והקרין ברק־שני מכל אבן מאבני־החן שבתכשיטיה. שוב נתפרכס גופה בנפתול־פתנים והרטיט את שפעת הניצנוצים שנזרעו על כל דמותה ככוכבים על פני השמים. הכוכבים היבהבו, קרצו קריצת־פיתוי, וכבו. מדוע כבו הכוכבים?

הכוכבים כבו משום ששחר אדום־כדם התנפנף באופק. הטורירו ניפנף לנגד עיני בשחר ארגמני. יראתי את השחר. נפשי נקעה מן הזריחה. חשקתי בכוכבים. בצבא־השמיים המשלהב אורים צהבהבים־ירקרקים בכחול רקיע אפל. תיעבתי את ארגמן השחר המבשר להטה של חמה, שטמתי את השני המכאיב את עיני. במלוא אוני גחתי עליו לנגחו בקרני, לרמסו בטלפי, לבתקו, לשספו, להכחידו. אבל השחר חמק ממכתי המוחצת ושוב חזר והתנפץ באופק כרדיד־ארגמן. הסתערתי עליו בשניה, בשלישית, ברביעית, עד אשר גברתי עליו ויכולתי לו. גז השחר ורד חושך. ובחושך ניצנצו כוכבים – מהם כאבני־חן בתכשיטיה של אשה ומהם כעיניים שדאגת־מעמקים מעמעמת את זיון. עדי־רגע הבריקו הכוכבים ושוב כבו. אפלה דביקה פשתה ביקום. האמפיתיאטרון רעם, געש, שאג. נחשולי תשואות ניפחו את העלטה כאוויר המנפח עד־אפקיעה שלפוחית־שעשועים.

רק אז חשתי כי בערפי ננעץ פגיון. ננעץ, סובב ונעקר. מן הנקב זורם מוחי ומזדלף על פני הזירה. ובכל מקום שבו פוגעים או נוגעים בריפרוף תאי מוחי בזירמתם נדלקות שלהבות באפלה, מזדהרות, מהבהבות ומתקרנות כגחליליות בלילה. אלו הן האידיאות. אידיאות ירקרקות ואידיאות אדמומיות, אידיאות אפלטוניות ואידיאות אווקלידיות, אידיאות אלהיות ואידיאות שטניות, תיזות ואנטיתיזות, מעגל וקוביה, טוב ורע, פרומיתיאוס ואדם הראשון, משוואה ריבועית ומונה־ליזה…

כך נעשיתי מיתקן לייצור אידיאות.


 

ה    🔗

כשהתעוררתי בבית־החולים שבוע לאחר־מכן ראיתי את אשתי שהיתה רכונה מעלי. פניה נוכח פני ומבטה, מבט הדאגה, נעוץ בעיני. ואולם עכשיו לא חשתי את העופרת. היא הותכה.

לימים נודע לי כי התעלפתי ברגע הדראמתי ביותר של ההרצאה ונלקחתי באמבולנס לבית־החולים. עשרים־וארבע שעות אחרי־כן גילו גידול במוחי וכעבור ארבעים־ושמונה שעות נותחתי…

אני שומע את צעדיה של אשתי על המדרגות. היום לא אטמין את הניירות מחת לביטנה שבמעיל־הגשם. אדרבה, היום אפתח את כל הכפתורים, ארחיק את הביטנה, ואת כל פיסות נייר־הטואלט אפזר על פני הרצפה. אלא שלפני כן חייב אני לעשות את המוטל עלי. עדיין לא כתבתי אף משפט בכתיבה תמה. חושש אני כי איחרתי את המועד. היא מתקרבת. אסור לי לצער אותה. אכתוב כמה מלים, ויהי מה. אנסה לכתוב מהר, ובכל־זאת בכתב־יד ברור ודייקני. מה היא התמונה היום? אבא אבן מרצה בוועידה לפיתוח ארצות נחשלות. הרבה כושים מקשיבים. לא, לא יפה לכתוב כך. אני אכתוב: נציגי מדינות אפריקה מקשיבים ברוב־קשב.

היא נועצת את המפתח בחור המנעול.

היום התקדמות ניכרת.

היכן המחברת?

התקדמות, התקדמות, התקדמות…



  1. “הפ'ורמליים”במקור – הערת פב"י  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52444 יצירות מאת 3066 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21951 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!