א 🔗
אלקטרוקארדיאוגראמה. מלה ארוכה מאד, כל המלים הלועזיות ארוכות הן לעומת העבריות, ביחוד אלה שנקלטו במינוח הרפואי. אלקטרוקארדיאוגראמה.
יואל כרמי שכב אפרקדן על רהיט גבוה, ספק שולחן ספק מיטה. הרופא שם לוחית קטנה על חזהו. חוטים נתמשכו מן הלוחית אל תיבה חומה, ומעליה עמד רכון הרופא.
– הסר נא את השעון מידך, מר כרמי.
כרמי התיר את צמיד המתכת והושיט לרופא את שעונו.
– ועתה הואל נא להפשיל את המכנסים.
כרמי הפשיל את מכנסיו עד למעלה מברכיו. מסביב לכל ברך נכרכו טבעות שהיו עשויות, כפי שנדמה לו, גומי.
הרופא לחץ על כפתור, והתיבה השמיעה קול תקתוק קצוב, ממש כתקתוקו של שעון הקיר שהיה תלוי בבית אבא לפני הרבה שנים.
אלקטרוקארדיאוגראמה.
זו לו הפעם הראשונה שרופא פרטי עושה קארדיאוגראמה ליואל כרמי. עד כה לא היה אלא בטיפולם של רופאי קופת חולים, ואלו הפעם מטפל בו רופא פרטי. ולא סתם רופא פרטי, כי אם כוכב מזהיר בשמי הרפואה. גדול המומחים למחלות לב, שכל ביקור אצלו משמעו כך וכך עשרות ל"י טבין ותקילין.
התיבה תקתקה. דוק נמנומי עטף את מוחו של כרמי. רצה להתהפך לצד ימין, אז נזכר כי לא להנאתו הוא שוכב אלא לשם בדיקה בלבו, וחזר בו.
– אנא, אל תזוז, אדוני, ואל תשעין רגליך אל הקיר. שכב בנחת, רגוע.
כרמי עצר נשימתו ולאחר מכן נאנח קשה. אלא שאנחה זו היתה תהליך פיסיולוגי גרידה, תוצאה של קוצר נשימה ותו לא. לא גניבת יסורי נפש ולא אנקת מדוי גוף. אל הלחץ בחזהו הסכין מזה שנים ולא שת לבו עליו. הדקירות שפקדו מדי פעם בפעם את צדו השמאלי לא הציקו לו אלא שניות ספורות. עכשיו לא חש בהן. אשר לנפש, הרי בשעה זו היתה נפשו רגועה ושלווה. גדולה מזו: יואל כרמי היה שמח וטוב לב. מין חדוה פשטה ונמסכה בכל אבריו. אפשר שבירכתיה של חדוה זו היה טמון קורטוב של עצבות, אלא שכף של עצבות בחבית של חדוה לעולם אינה מקלקלת את השורה. אדרבה, מגבירה היא את השמחה בחינת מעשי אורצל.
חמישים אלף לירות ישראליות!
יואל כרמי זכה בהגרלת המלוה העממי בחמישים אלף לירות.
חמישים אלף לירות – לא דבר קטן הוא. מכל מקום לא לגבי יואל כרמי. לפני שלושה ימים זכה בכסף ולפני יומיים הגיש מכתב התפטרות באותו משרד ממשלתי שבו בילה את תשע השנים האחרונות. ויתר על הכל: על פיצויים, על גימלה, ואפילו על שלושת חדשי החופשה השנתית שנצטברו על חשבונו בתקופת שירות, וכל זה בשל זכיה בחמישים אלף ל“י. והרי בממדים שמחוץ לתחום חייו של פקיד ממשלה חמישים אלף ל”י אינו סכום גדול כל עיקר. סכום פעוט הוא. ושריפה זו של גשרים אינה אלא מעשה של שטות.
מילא, עכשיו מותר לו לעשות מעשה של שטות פעם אחת. זו לו כעשרים וחמש שנה שאין הוא עושה אלא מעשים נבונים. בוקר בוקר קם הוא ממיטתו, שותה קפה תוך כדי קריאת עתון או קורא עתון תוך כדי שתיית קפה והולך לעבודה. חשבונות, תיקים, בעיות מינהל, ישיבות. והמאזן הוא: אשה אקדמאית שנשלחה להשתלמות לחוץ־לארץ (אתמול שיגר לה טלגרמה) לאחר עשרים וחמש שנות ותק בהוראה ובניהול בתי ספר לילדים קשי חינוך, בת שסיימה את שירותה בנח"ל ומשום מה נשארה בישוב משלט ו… דירה. דירה נאה, מרווחת למדי – בימים אלה כשהוא שרוי לבדו, אפילו מרווחת יתר על המידה – ומרוהטת כמקובל. גאז, פריג’ידר, ראדיו־פטיפון וספריה. כן, ספריה עשירה למדי, רבת כרכים – ומהם ספרים בעלי ערך. מכל מקום, ספרייתו גדולה מכל ספריותיהם של חבריו ומכריו, וכמה אנשי רוח בכלל זה. ספרות יפה, פילוסופיה, מדע ומחקר בשש לשונות, לרבות יוונית ורומית. החל בכרכים העוסקים בעניני כלכלה, הנהלת חשבונות ומינהל וכלה בשפינוזה והיידגר. עוד לפני ארבע שנים היה מדיר שינה מעיניו ומעיין בלילות בספרים אלה, אך מאז החלו המיחושים בצד השמאלי ונתגלתה מחלת הלב משך ידו מן הקריאה בלילות. משרד, ראדיו, שיחת רעים, ולפעמים קולנוע. קונצרט או תיאטרון בתחומי האפשרות של משכורתו החדשית. כל הבילויים הללו מסתיימים בשעה שמסתיימים, ואלו הקריאה עלולה לגרור אותך אל תוך שעות זריחתה של חמה. ובשש שומה על עובד ממשלה לקום ממיטתו ויהי מה. המיחושים, הדקירות, הלחץ באיזור הלב גוברים. וכיון שעד לפני שלושה ימים לא עשה אלא מעשים נבונים בלבד, מנע עצמו מקריאה. כן, עד כאן מעשים נבונים בהחלט.
הרופא אסף את המכשירים.
– בבקשה לקום, אדוני.
היה לו מבטא אנגלוסאכסי מובהק. מוזר: עד כה לא הרגיש כרמי בכך.
מפינת החדר גרר הרופא סולם בעל שלוש מדרגות וקירבו אל כרמי.
– חמש עשרה פעמים, בבקשה.
כרמי זקף מחצית גוו.
– מה חמש עשרה פעמים? – תמה.
– הואל נא לעלות ולרדת במדרגות אלה חמש עשרה פעמים.
הרופא יצא מן החדר.
כרמי עלה וירד, ירד ועלה, נשם ונשף, מלחית, מזיע ומונה:
– שתים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה.
הוא השתרע אין אונים על משכבו הגבוה. דקירות חדות פלחו את חזהו. רגע נתערפל סביבו הכל, ומבעד לערפל נזדקר פרצופו של הרופא, שהיה דומה לזבס המשקיף על עולם בני תמותה מבעד למפלשי העבים שעל פסגת אולימפוס.
לאט לאט נתרגעה הנשימה והערפל נתפזר. כרמי פלט אנחה שניה.
כן, עכשיו שוב אין הוא מסוגל לשום מאמץ גופני. 15X3 = 45. טיפס ועלה ארבעים וחמש מדרגות וכוחו כלה. והרי הוא עצמו רק בן ארבעים וחמש. הן היו ימים שעבד בכבישים, בקטיף, בבציר. מתי? לפני מאה, מאתיים, שלוש מאות שנה? לא, רק לפני עשרים וחמש שנים. בהיותו סטודנט באוניברסיטה. או־ני־בר־סי־טה! ח־ח־ח־ח! הרי הוא, יואל כרמי, למד אי פעם מדעי הרוח. ספרות, פילוסופיה, היסטוריה. באחת ממגרותיו גנוזה לו תעודה: מוסמך למדעי הרוח. ניתנה האמת להיאמר, לפחות בשעת אלקטרוקרדיאוגראמה: בנעוריו, כלומר עד שמלאו לו י“ח שנים, חלם להיות סופר. בכיתה השישית בגימנסיה, אי־שם בחוץ לארץ, כתב שיר אהבה והקדישו לאחת התלמידות. שיר אהבה שני כתב לאשתו כמה חדשים לפני החתונה. ועוד שיר אחד כתב, שיר פטריוטי מאד, דומה… במלחמת השחרור… לא, לא. במאורעות תרצ”ו–תרצ“ט. כשעדיין היה עומד על המשמר עם רובה ביד. במלחמת השחרור היה ממונה על יחידה צבאית שעסקה בעניני תשלומים: פקיד ותיק וסוג בריאות נמוך. השיר משנת תרצ”ו נגנז. יואל כרמי למד ספרות באוניברסיטה וידע להבחין בין טוב לרע. לפחות כשההבחנה לא היתה קשה כל עיקר. השיר הפטריוטי היה שירו האחרון. אף־על־פי־כן זכורות לו עדיין כמה משורותיו:
נחרוש את התלם, נפריח שממה,
אך אם יתקיפונו נכריז מלחמה.
גועל נפש! חוסר טעם ותפלות! והנה תרצה בתו הלכה לישוב משלט ויושבת לה על גבול רצועת עזה מול תותחי המצרים. מימיה לא כתבה שירים. אדרבה, גילתה כשרונות בולטים למדעים מדויקים דוקא: מתימטיקה, פיסיקה, כימיה, ואמה… כלומר, אשתו של כרמי שוהה בחוץ־לארץ. שאפתנית היא במובן הטוב של המלה. השתלמות, התקדמות…
התיבה חדלה לתקתק. הרופא עיין בסרט נייר. קווים מזוגזגים נתמשכו על פני הסרט.
תחילה נתקמט מצחו של הרופא, לאחר מכן נתארכו שפתיו והתחיל צובט את התחתונה שבהן באצבעו ובאגודלו.
כרמי ירד ממשכבו ולבש את חולצתו. שמש שוקעת יצקה שני בשמשות החלון.
הרופא הזדקף ונעץ בכרמי מבט דלוח. כרמי נתחייך. לאחר דקה שאל:
– רע?
הרופא נד בראשו.
– רע. אנגינה פקטוריס… ובשלב רציני.
– אינני מעונין באבחנה. כמה זמן?
– מה כמה זמן?
– כמה זמן אחיה?
– רופא אינו נביא. אם תציית להוראות רופאיך, יש לך סיכויים לחיות ולחיות.
– ואם לאו?
– מה פירוש אם לאו?
– אם אעשן ציגרים חריפים ומשובחים, אשתה יין שמפן, אוכל מאכלים אסורים, אך טעימים ובכמות גדולה, לא אישן בלילות ואבלה עם נשים?
– תמות.
– מתי?
– אינני יודע. ייתכן אפילו… בעוד שבוע.
ב 🔗
למחרת היום טילפן כרמי למשרד.
– האלו! אמרי נא לי מה כתבתה של שושנה כהן?
– מי מדבר, בבקשה?
– אינך מכירה את קולי?
– א! אדון כרמי! אעביר אותך אל שושנה.
– לא, לא. אין צורך. תיוודעי רק ותמסרי לי את כתבתה.
הטלפונאית אמרה לו את כתבתה של שושנה.
בערב הלך לביתה. צלצל בפעמון. בעלה של שושנה פתח לו את הדלת. הם לא הכירו זה את זה.
– אוכל לראות את שושנה?
– בבקשה, הכנס.
לבעלה של שושנה היו עיניים נוגות. הוליך את כרמי אל המבוי והושיבו בכורסה מתקפלת שחציה עץ וחציה בד.
דירת שיכון סיטוני: מבוי, שני חדרים קטנים. הכל מצוחצח, משופשף, מסויד, מבריק. על הקיר תמונת נוף מתקתקת בצבעי שמן.
מן הפרוזדור נשמעו מצעדיה החפוזים של שושנה. נעמדה בפתח ראתה את כרמי ונדהמה. נרתעה אחורנית וקפאה על עמדה.
כרמי קם מכורסתו.
– שלום, שושנה.
פניה היו חוורות כמימים ימימה, עיניה גדולות, עגולות וקורנות כיהלום תכלת. שערה חום־כהה ועשוי כתסרוקת של גבר, לחייה מתוחות ללא שמץ של תפיחות, קצה חטמה זקוף במקצת כלפי מעלה ושפתיה אסופות־מכווצות תדיר כשל תינוק העומד לנשק את אמו. אף שהיתה אם לילדה בת ארבע, היתה גזרתה כשל נערה בת ט"ו. רזה היתה אך לא צמוקה.
לא. כל הדברים האלה אינם אלא הבלי הבלים. רק העיניים, העיניים הזוהרות המקרינות צפרירים סביבה, רק בשל העיניים האלה בא לכאן.
דומה היה כי העיניים גילו את סודו ונתקרנו עד כדי סינוור.
– מר כרמי?
שוב לא היתה זו תדהמה. רק תמיהה. נתקרבה אליו והושיטה לו את ידה. תוך כדי כך הפטירה לעבר בעלה:
– תכיר, אפרים, זה הבוס שלי.
– לשעבר – תיקנה כרמי ונתחייך.
אפרים ניסה להאיר פניו ולא עלה בידו. פרצופו היה חמוץ. “כיב קיבה יש לו לזה” – החליט כרמי בליבו.
– פניך מוכרות לי – אמר אפרים בלי שהציג עצמו רשמית – פעם אחת ראיתיך במשרדך ופעם שניה אתמול. תמונתך היתה בעיתון.
– באיזה עיתון?
– באחד מעיתוני הערב.
– לא ראיתי.
– כן, היתה כותרת מרעישה – החרתה שושנה אחרי בעלה – פקיד ממשלה בכיר זכה בחמישים אלף ל"י. אפרים, הבא כיסא ונשב פה. אני שמחה מאד שבאת, מר כרמי. אבל… אבל… אומר לך את האמת: אני מתפלאה מאוד. לא חיכיתי לך. כל השנים לא ביקרת אפילו כשהזמנתיך יחד עם כל המחלקה לחנוכת הבית.
– הייתי חולה אז.
– א! כן! היית חולה. אני זוכרת: שלחת פרחים.
אפרים הביא כיסא ביד אחת ובשניה גרר עגלת תה.
– מה אתה מביא עגלת תה ריקה? מר כרמי, מה תשתה? תה? קפה? אמא הביאה לי היום עוגות שאפתה. תטעם.
לא המתינה לתשובה והסתלקה.
שושנה יצאה, אך הקרניים שהוקרנו מעיניה עדיין ריצדו בחללו של המבוי הקטן; נשתברו, נתרססו והשתעשעו באור הנברשת שהשתלשלה מן התקרה.
אפרים ישב בכיסא, שהוא עצמו הביא, ושתק. שפתיו של כרמי נמתחו. פיו נפער מתוך מאמץ נואש לדכא חיוך. הרים כף ידו וחיפה בה על פיו.
שושנה חזרה ובידה מגש. באותה זריזות מפליאה, שבה דפדפה במשרד בניירות התיקים, פרשה מפה על עגלת התה והגישה כיבוד. משסיימה נשתפלה על שרפרף סמוך לעגלה. אפרים הרחיק מעצמו את צלחת העוגות.
“כן, אין ספק. כיב קיבה”.
כרמי נעץ מבט חודר בשושנה. שלושה כתמי סומק פרחו בפניה: שניים על הלחיים ואחד על המצח. הכתמים שעל הלחיים היו עגולים, והכתם שעל המצח היה מאורך־מלבני. היא שאלה:
– מדוע אתה מביט בי ככה, מר כרמי?
כרמי לא ענה לה. הוא פנה אל אפרים:
– יש לכם פריג’ידר?
– לא – השיב אפרים בשויון נפש.
– היית רוצה לקבל “אמקור” גדול?
– בהחלט – השיבה שושנה במקומו.
– ותנור גאז?
– יהיה לנו עוד מעט – הפעם השיב אפרים עצמו.
– שמע נא, מר אפרים, סליחה… מר כהן, אני מוכן לתת לך מחצית הסכום שזכיתי בו.
– מה פתאם?
– אם אתן, תקבל?
– לא.
– מדוע!
– למה לי?
– עשרים וחמישה אלף לירות!
– לא איכפת לי…
– לי איכפת – נכנסה שושנה לתוך דבריו – אבל אין כל סכנה, אתה מתלוצץ.
– איני מתלוצץ. הקשיבי, שושנה; אני חולה אנוש. אשתי ובתי חייהן זורמים באפיק שקבעו לעצמן. אין הן זקוקות לי אלא מבחינה רגשית בלבד. אתמול אמר לי הרופא שלא אחיה אלא שבוע ימים. שבוע אחד ויחיד.
– אח, שטויות.
– לא, לא שטויות. בעוד שבוע יקיץ עלי הקץ. אני מפקיד בבנק עשרים וחמישה אלף לירות על שמו של אפרים כהן, אך את השבוע שנותר לי לחיות, רוצה אני לבלות עם שושנה כהן.
– מה זאת אומרת לבלות? – שאל אפרים.
– לבלות משמעו להיות יחד. רק שנינו, שושנה ואני. אני אחבק את שושנה, אנשק אותה ו…
– אתה רוצה שאמכור לך את אשתי בעשרים וחמישה אלף לירות?
– לא. אל תפרש את דברי כך. פירוש זה היה נכון אילו הייתי כאחד מכם. אילו ניתן לי להמשיך לחיות: חודש, שנה, שנתיים. אבל אני לא אחיה למעלה משבוע ימים, ואם רופא אומר כך, יכול אתה להאמין לו. כלום ייחשב לי לחטא אם בשבוע האחרון של חיי רוצה אני ליהנות? עד כה הייתי רק נהנה ממראה של שושנה. מי יידה בי אבן אם על סף המוות מתאווה אני להרחיב את תחושת ההנאה על שאר חושי ואברי? מובטחני, שאפילו ידו של בעלה לא תרים את האבן. ניסע יחד – כלומר, שושנה ואני – לשפת הים, נגור באחד מבתי המלון, אקנה לה את השמלה היפה ביותר שתבחר לה, שעון זהב, טבעת יהלומים – כל אשר יתחשק לה. ואני אשתה יין שמפן, אעשן האוואנה ו… אבלה עם שושנה. אולי אמות בעוד יום או יומיים, אך לא ייתכן שאחיה למעלה משבוע. איש לא יידע דבר. רק אנחנו, אנחנו שלשתנו היושבים כאן. חיי המשפחה שלכם יהיו טהורים גם להבא, כשם שהיו טהורים עד כה. הצעתי אין בה משום הטלת רבב, פגם או דופי. אדרבה עשרים וחמשת האלפים עשויים לשמש מנוף לרווחה כלכלית. ורווחה כלכלית כל עוד אינה עושר מופלג, הרי היא מעשירה את חיי המשפחה ודוקא מבחינה רוחנית, נפשית. מוסיפה להם נוי, מקשטת אותם, פוטרת מן הדאגה היומיומית לפרנסה, זו הדאגה האוכלת כל חלקה טובה ברוחו של אנוש, מדכאה, משפילה, מנוונת. מאידך גיסא, רבותי, אין אדם בעולם המחוסן בפני מהלומות החיים ופתיעותיהם. יש שחיי הרגש פורצים החוצה כלבה, בלי הודעה מוקדמת. הגורל נכנס כאורח לא קרוא ואינו מקיש על הדלת. שושנה יפה, הגברים כרוכים אחריה, נמשכים אליה. מה שיכול לקרות… מה שכמעט מן הנמנע שלא יקרה… מוטב שיקרה עמי. והסוד יירד לקבר יחד עמי, לכל המאוחר בעוד שבוע. מוטב כך, מר אפרים כהן, מוטב בהסכמתך מאשר בלעדיה. אני יודע: מנקודת מבטו של המוסר הבנאלי, פסולה היא הצעתי, על אחת כמה וכמה מאחר שאני מקשר אותה בסכום כסף, הריני נוכל ובליעל בעיניו של כל דרשן ומטיף. אך אנא הבינו: כללי המוסר אינם חלים עלי – בעוד שבוע אהיה מעבר לכל מוסר ואף מעבר לכל צורך בכסף. כלום נבצר מכם לשתף את עצמכם בהרגשתי זו שבוע ימים, שבוע אחד ויחיד? ולאחר זאת… עשרים וחמישה אלפים עשויים לשנות את חייכם מן היסוד. מנסיוני למדתי: הכסף יענה את הכל. אינני ציניקן, אבל זכרו: אני הולך למות. מותר לי להשקיף על העובדות במלוא ערטילאותן האכזרית, היבשה, החדה. ואם חטא הוא הרי נתחייבתי כרת מראש…
לפתע חש כרמי בחוש כי שומעיו אינם מבינים את דבריו. הוא השתתק. בחדר השתררה דומיה כבדה, דחוסת מתח וכפי שנדמה לכרמי אף הרת סכנות.
אפרים קם מכסאו. חיור היה, אבל שקט בהחלט. העצבות סרה מפניו. דוק נפרש על עיניו ומתוך כך נראו כנטולי הבעה.
“הוא עומד לרצחני נפש. מילא. שבוע יותר, שבוע פחות, עם שמפן או בלי שמפן, עם שושנה או בלי שושנה, מה זה משנה?”
אפרים קרב אל שושנה. הוא סינן בינות לשיניו בקול נמוך, אבל איתן:
– דברי, שושנה.
“אין לו כיב קיבה” – חזר בו כרמי מאבחנתו הקודמת. הסב פניו מן הזוג ונעץ מבטו בזבוב שפיזז על תמונת הנוף.
שושנה אמרה:
– אני אם לילדה.
– ז… ה… ה–כ–ל!? – שאל אפרים.
שושנה החרישה. מבטו של כרמי היה עדיין נעוץ בזבוב. הוא לא ראה את פניה של שושנה. הוא שמע את קולו של אפרים:
– מר כרמי! הפקד מחר את הכסף.
גם לאחר שאמר אפרים מה שאמר, לא הביט כרמי בשושנה. ברם, ידוע ידע כי עיניה קורנות, והקרינה חדרה אל תוך תוכו ומילאתו חדוה גדולה.
ג 🔗
הים היה כחול וגלי. רוח צינה נשבה על המרפסת. כרמי עישן ציגר האוואנה ושושנה השקיפה על הים. היא היתה לבושה כמו במשרד: חצאית וחולצה. על אף הפצרותיו סירבה לקבל ממנו שמלה חדשה. אף לא טבעת ורביד. היא לא רצתה מתנות. מחצית המאכלים, שהוגשו אל שולחנם, הוחזרו כלעומת שהובאו. שניהם ניטל מהם תיאבונם. מרביתו של הזמן שתקה שושנה. ביום הראשון קרנו עיניה כמימים ימימה, ביום השני נתעממו, ביום השלישי נצנצו בהן דמעות. תירצה דבר זה בציגר שהיה נעוץ בפיו: עשנו של הציגר מגרה את עיניה כביכול.
כיבה את הציגר והזמינה למועדון לילה, שזה עתה נפתח. נענתה לו, החליפה שמלתה והלכה עמו. הזמרים היו גרועים והרקדניות כבדות תנועה ומסורבלות. היינות המשובחים עוררו בו בחילה. כאב חד כיווץ את חזהו ולא הרפה ממנו. כל ניד ראש, כל מחי יד היה לו למאמץ גדול מנשוא. פניה של שושנה נראו לו תפוחות קמעה. חוורונה נהפך לירקות, עיניה היו כבויות: לא קרן, לא זיק, לא נצנוץ. תגלית נוראה נתבזקה במוחו: שושנה היתה מכוערת.
חלום העדנה היה לחלום בלהות.
עוד באותו לילה פרע כרמי את החשבון במלון והזמין מונית מיוחדת לירושלים. שושנה לא דיברה מטוב ועד רע. עד בוא המונית ארזה את מזוודתה.
פנסי המונית פלחו את קטעי הכביש בצהבת ירקרקת. כרמי השים עצמו מנמנם. משעמדה המונית סמוך לביתה של שושנה, פתח את הדלת, יצא והמתין לה. היא חלפה על פניו בריצה.
ד 🔗
יואל כרמי חי עוד שנים הרבה. היה מקיים בדיקנות את הוראותיו של הרופא ונזהר במצווה קלה כבחמורה בכל הנוגע לבריאותו. חדל לעשן, ברר את מאכליו והקפיד על שעות המנוחה.
לאחר שפטר עצמו מן העבודה במשרד, חזר להגות בספרים ואף פרסם כמה מסות רבות־ענין על גדולי הסופרים שבעולם. מסותיו עשו רושם. נתעודד, אזר חלציו ופרסם שני ספרי מחקר. לא יצאו שנים מעטות ונתמנה מרצה לספרות העולם.
יום אחד באה לביתו תלמידה להיבחן בחינות שבעל־פה. שאל אותה כמה שאלות שבשגרה על “החטא וענשו” של דוסטוייבסקי. הנערה השיבה תשובות שבשגרה.
כרמי נד בראשו. מנוד ראש זה נתפרש לה כעידוד ונתחייכה. ומשנתחייכה נתקרנו עיניה. כרמי זע בכורסתו. הקרינה חדרה אל תוך תוכו והציפתו זכרונות.
הציץ בפנקסו וראה רשום: “עדנה כהן”.
– את ירושלמית? – שאל.
– לא – ענתה הילדה בקורטוב של תמיהה – אמנם, נולדתי בירושלים, אבל רוב ימי ביליתי בשרון.
– נולדת בירושלים? מה שם אמך?
– שושנה.
– ואביך?
– שמו היה אפרים.
– מה פירוש “היה”?
– הוא מת. נהרג בעתודות מכדור שנפלט מרובהו.
– מתי?
– הייתי אז בת ארבע.
כרמי הליט פניו בכפות ידיו. לאחר שתיקה קלה שאל:
– ואמא… נשואה עכשיו?
הנערה הסמיקה ולא ענתה דבר.
כרמי קם מכסאו והתחיל פוסע בחדר אנה ואנה. פלט שיעול ופנה אל תלמידתו:
– התוכלי לומר לי כמה מלים על הדמיון והשוני שבין גישתו של דוסטוייבסקי לבין גישתו של שקספיר (בהאמלט, למשל) לעצם הבעיה של החטא וענשו?
הנערה נתהרהרה. לאחר כמה דקות פתחה בדיבור חפוז.
ניסה כרמי לקלוט את תוכן דבריה ולא יכול.
ה 🔗
בו ביום נועדה פגישה בין מר כרמי לביני בענין מחקר שערכתי בימים ההם על מכתביו של קובנר, אחד מראשוני המבקרים בספרות העברית, אל דוסטוייבסקי. כידוע נדון קובנר לעבודות פרך בשל גנבת תכשיטים, וישנם חוקרים הסבורים, כי מכתביו אל דוסטוייבסקי הם ששימשו חומר ודחף לסופר הרוסי הגדול לכתיבת “החטא וענשו”. כיון שמר כרמי נחשב כבר־סמכא בכל הנוגע לדוסטוייבסקי, באתי להיוועץ בו.
אשתו פתחה לי את הדלת וביקשתני להמתין. אחר כמחצית שעה יצאה נערה מחדרו של כרמי, ואני נכנסתי. כרמי ישב בכורסתו זעום עפעפים ותפוס שרעפים. כל מאמצי להטות את השיחה לאפיק רצוי לי, היינו סביב מחקרי על קובנר, עלו בתוהו. ואף שהיה נדמה לי כי לא השגיח בנוכחותי כלל ועיקר, פתח את פיו והשיח לי את כל הדברים המסופרים לעיל. לאחר שסיים את סיפורו הוסיף ואמר, כי שוב אין בדעתו להמשיך במחקר הספרות ומכאן ואילך יצור הוא עצמו יצירות ספרות ויחדל לפשפש ביצירותיהם של אחרים. אפילו ייתכן שייסד אסכולה ספרותית משלו, שאת עיקרה ניתן להגדיר במלה אחת: תמצית. שכן שומה על הסופרים למצות את החיים, לדחסם, לרכזם, להביעם ולבטאם ביטוי תמציתי כעין נוסחה מתימטית; והקורא הוא שחייב למהול את התמצית במי רוחו – הכל לפי טעמו, כשרו ויכלתו – כשם שהצרכן ולא היצרן מוהל את הויסקי בסודה, את הקפה בחלב ואת התה במים.
נוכחתי לדעת שלא כיוונתי את השעה. מלמלתי במגומגם כי בעתיד הקרוב אתקשר עמו, לחצתי את ידו והסתלקתי.
באותו לילה מת יואל כרמי מיתה חטופה ליד שולחן עבודתו. לפי דברי הרופא עמד לבו מפעום לפנות בוקר, כפי הנראה תוך כדי עבודה. על שולחנו נמצאו ארבעה סיפורים כתובים בכתב ידו. איני יודע אם מבחינת המינוח של תורת הספרות ניתן לכנות רשימות אלה בשם סיפורים, שכן לדעתי דומים הם יותר למשלים מימי קדם, שעיקרם מוסר השכל המובע בהם במפורש או משתמע מהם. אך מתוך כבוד לזכרו של כרמי ומתוך הקשר לדברים שהשמיע באזני ביום מותו, הריני קורא להם סיפורים, ומביא להלן את כל ארבעתם כפי שנכתבו מלה במלה.
השבוי
המלחמה היתה אכזרית. למרות ההתחייבויות הבינלאומיות שהצדדים הלוחמים חתמו עליהן, ניתנה לאותה יחידה פקודה סודית להרוג את כל השבויים שנפלו לידיה. אחד השבויים הוציא מכיסו את תמונת אשתו ונשקה. הסמל הממונה על ביצוע הפקודה השגיח בדבר. רחמיו נכמרו על האישה הצעירה והיפה, שפניה נראו בתמונה, והוא הציל את חיי בעלה.
כשנסתיימה המלחמה והשבוי חזר לביתו גילה כי בהיעדרו בגדה בו אשתו. הוא רצח אותה. אף־על־פי־כן הוסיף מדי פעם בפעם לנשק את התמונה שבגללה היתה לו נפשו לשלל.
הכתם
רופא עיניים מהולל ראה כתמים בעיניהם של חוליו. על פי פקודתו נותחו החולים ובשעת הניתוחים התברר כי הכתמים לא היו ולא נבראו. רק אז נבדק הרופא המהולל עצמו ונתגלה כי הכתמים היו בעיניו שלו.
החתול על הגג
איש אחד עלה על גג של בנין כדי להפיל עצמו ממנו ולשים קץ לחייו. על הגג ראה כלב הרודף אחרי חתול. לא היה לחתול מפלט על הגג – לכן קפץ ארצה. הכלב עמד על המעקה ונבח.
אמר האיש בלבו: יש מי שקופץ מן הגג כדי לאבד עצמו לדעת, ויש מי שעושה זאת כדי להציל את חייו.
תיבת הדואר
איש אחד ציפה כל ימיו למכתב, אשר ישנה את מהלך חייו.
הרבה מכתבים קיבל, אבל אף אחד מהם לא שינה את מהלך חייו.
פעם אחת ראה כי כלבו ניגש אל קעריתו הריקה, שעמדה בקצה הפרוזדור, והיה מלקקה בלשונו ומגרדה בשיניו, אף כי לא נשאר בה אפילו ריח של מזון, משום שעתה זה ניקה אותה האיש עצמו בסבון ובמברשת ושטפה במים חמים.
לקח האיש את המפתח של תיבת הדואר, שהיתה צמודה אל דלת דירתו, פתח בו את התיבה והתחיל מלקקה בלשונו ומגרדה בשיניו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.