כשגודעים יער ניתזים השבבים

(פתגם רוסי)

 

1. ליל אחאב    🔗

…ואיש משך בקשת לתומו ויכה את מלך ישראל בין הדבקים ובין השריון. ויאמר לרכבו: הפוך ידך והוציאני מן המחנה כי החליתי. ותעלה המלחמה ביום ההוא. והמלך היה מעמד במרכבה נוכח ארם. וימת בערב. ויצק דם המכה אל חיק הרכב.

שמש זוהרת בערה במרכז הרקיע. אי־מי מתח קשת ואל חצי האור שפלחו את האויר השקוף נוסף עוד חץ אחד – קצהו חד וחודו מרעל – חדר בין השריון ובין הדבקים וננעץ בין צלעותיו של אחאב מלך ישראל. החץ ננעץ בבשר. וכשמת אחאב היה כבר ערב. בשעה שרצועה ורודה נזדחלה מחיקו של אחאב אל חיק הרכב, התפתלה, התעקלה, ונקותה לשלולית, בה בשעה נמתח פס אדום גם באופק, בשולי מערב; והיקום החל מתכחל.

כמחול נביאי הבעל נסתחררו תמונות העבר לנגד עיניו של אחאב. שנים חלפו כבזק, אבל הרגעים, השניות נמתחו עד אין קץ. היום לא היה לו תכלה. מדי יום ביומו יצא מלך הזוהר למשול על הרקיע במלוא תפארת יפעתו ולעת ערב יורד הוא שאולה מתבוסס בדמו, וננס חיור משתלט עם צבאו על היקום השחור. מדי יום ביומו כך, ורק הפעם בושש המלך לרדת שאולה. אי הרכּב המחזיק את מושכות רכבו של השמש?

והמלך היה מעמד במרכבה נוכח ארם. הוא לא שמע את שריקת החץ. חש דקירה בבית שחיו, נגע באצבעותיו במה שנגע וטפות נוזל סמיך נטפו כמור עובר על כפותיו. נתעוו שפתיו וזקף ראשו: שמא כיסו העננים את עין השמים והרקיע שת לו טפות תחת טפות. אף נביאי הבעל התגודדו ושרטו את בשרם עד שפך דם, כי זה דרכו של הבעל: גשם תמורת דם.

בלשונו המלחיתה לקק אחאב את שפתיו החרוכות.

“חי אלהים, אלהי ישראל, אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר”.

כחולים היו השמים, כחולים־בהירים ללא רבב, ללא כתם, ללא צל ענן ­– רק במרכז, ממש מעל הראש, דיסקוס של אש, אש לוהטת, צורבת, אוכלת, כעיניו מזרות האימה של אותו נכפה עטוף אדרת שער, שזקנו לבן ושערות ראשו מגודלות פרע, כמלות השלהבת היוקדת הנפלטות כלבה מפיו נטול השנים: הרצחת וגם ירשת?

מי שמימיו לא רצח ולא ירש שיידה בו אבן!

אכן, רק אבן ולא חץ. כי הוא לא רצח. הוא לא רצח את נבות היזרעאלי. רק את כרמו עתיר האשכולות חמד. כרם טוב ממנו הציע לו תמורתו, כסף מחירו חפץ לתת לו. וגם אחרי שסרב נבות לא נגע בו המלך לרעה. כילד מפונק שכב במיטתו, הסב פניו ולא אכל לחם. ואלמלא חיקה הנחוחי של איזבל…

איזבל…

את חיקי פלח חץ. דם הוצק אל חיק הרכב. רק חיקך עוד לבן כבית השן אשר בניתי. עיניך כחולות כימים רחוקים, אשר בני עמך מפליגים בהם ומביאים רעלות משי מנומרות, צרי, נכאות ולאט ואבני חן מבהיקות וזוהרות בכל צבעי הקשת.

– אך לתומו משך האיש בקשת, אחאב.

– ארור התום המושך בקשת, איזבל.

– ארורים הכלבים המלקקים את דמם, אחאב.

– ברוכות הזונות הרוחצות בברכה, איזבל.

הן לא רצחו, הן רק ירשו.

וימת המלך ויבוא שומרון ויקברו את המלך בשומרון, וישטף את הרכב על ברכת שומרון וילקו הכלבים את דמו והזונות רחצו כדבר יהוה אשר דבר. ויתר דברי אחאב וכל אשר עשה ובית השן אשר בנה הלא הם כתובים…

 

2. אדוני בזק    🔗

היתה זו שיחתו האחרונה של ברוך גורביץ' עם בנו יורם גור.

יורם גור התגייס לצבא, ובאותו יום הגיע מבסיס אימונים לביתו לחופשה של 24 שעות.

משעמד לחזור לבסיס שידלתו אמו הגברת גורביץ' שיטול עמו בגדים חמים נוסף על הביגוד הצבאי. יורם סירב. מר גורביץ התערב והציע ליותם את הבאטל־דרס שנשתמר בידו מימי שירותו בצבא. יורם נתרצה להם ספק מתוך ששוכנע וספק מתוך רצון למנוע מריבה משפחתית. לבש את הבאטל־דרס של ברוך גורביץ' ותחב ידו בכיסיו. חש באצבעותיו חפץ זערורי מוצק. שלהו מכיסו ועיין בו. היה זה רסיס של אבן.

עד שיורם גור עיין ברסיס צפו ועלו בזכרונו של ברוך גורביץ' הנסיבות שבהם נקלע רסיס זה לכיס הבאטל־דרס שלו.

היה זה בימי מצור ירושלים עוד לפני הפלישה של שש המדינות. ברוך גורביץ' עמד על משמרתו סמוך לחומת העיר העתיקה. פתאם הגיעה לאזניו התפוצצות אדירת אימים. רסיס ניתז מהחומה ונפל לרגלו. שעה קלה היה ברוך גורביץ' המום. לאחר שהתעשת קמעה גחן אל הקרקע, הרים את הרסיס ומשום מה נתנו בכיסו. נראה כי הרסיס שהה בכיסו עד היום הזה.

יורם גור עיין ברסיס שעה ארוכה מאד, ארוכה עד תמיהה.

– מה הענינים, יורם? – שאל אביו.

יורם הפנה אליו פרצוף שכולו פליאה והשתוממות.

– נדמה לי, אבא, כי דמות חקוקה ברסיס.

– תן לי את הרסיס – אמר לבנו.

הגברת גורביץ' פרצה בצחוק.

ברוך גורביץ' פתח את מגירת שולחנו, והוציא מתוכה משקפת.

יורם הושיטו לו. ברוך גורביץ' קירב את המשקפת אל עיניו וסקר את הרסיס סקור היטב. אותה שעה דומה היה לשען אף שעל פי מקצועו היה מורה להיסטוריה עתיקה.

יורם קיפל את הבאטל־דרס ועמד ללכת בלי שהמתין לתשובה.

– לא חשוב, אבא, שלום – פלט לעברו של אביו.

ברוך גורביץ' התיק את המשקפת מעיניו ועצר את בנו בתנועה שאינה משתמעת לשני פנים.

– כן חשוב, יורם. הדמות שברסיס היא דמותו של אדוני בזק.

– של מי?

החיוך, שעוד נשתייר על פניה של הגברת גורביץ' מאז פרצה בצחוק לשמע שאלתו של בנה, קפא משום מה. עיניה הביעו דאגה.

ברוך גורביץ' הניח את הרסיס ואת המשקפת, נטל את ספר התנ"ך שהיה מונח תדיר על שולחנו ופתח לאטו ברצ’יטטיב חגיגי:

“וימצאו את אדוני בזק בבזק וילחמו בו ויכו את הכנעני ואת הפריזי, וינס אדוני בזק וירדפו אחריו ויאחזו אותו ויקצצו את בהונות ידיו ורגליו, ויאמר אדוני בזק שבעים מלכים בהונות ידיהם ורגליהם מקוצצים היו מלקטים תחת שולחני. כאשר עשיתי כן שילם לי אלהים. ויביאוהו ירושלים וימת שם”.

"שומע אתה, בני? החוקרים סבורים כי אדוני בזק אינו אלא מלך ירושלים. ואני משעשע את עצמי בתקוה כי עדיין זכור לך שגם לפני הכיבוש העברי היתה ירושלים קשורה קשר אמיץ עם המושג צדק. מלכי צדק מלך שלם קידם את פניו של אברהם אבינו בלחם וביין. ובראש הקואליציה נגד יהושוע עמד מלכה של ירושלים אדוני־צדק. מדוע, אפוא, לאחר מותו של יהושוע נתחלף שמו של המלך מאדוני צדק לאדוני בזק? הבה ואאלפך בינה, בני. בזק פירושו בארמית פירור של אבן. הצדק הפך לאבן. הרוח לחומר. אברהם אמר למלכי צדק: תן לי את הנפש והרכוש קח לך, ואלו יורשיו של יהושוע הגשימו את הצדק האבני: צדק של שכר ועונש, צדק של שן תחת שן, של נקם ושילם “כאשר עשיתי כן שילם לי אלקים”.

“תרבות החומר פשתה בתבל. ושבעים המלכים קצוצי הבהונות אשר לקטו תחת שלטונו של אדוני בזק היו מלקטים תוך כדי זחילה על ארבע, שהרי נבצר מהם להזדקף מלוא קומתם באין בוהן ברגליהם. ואולי הם, המלכים, לא לבוהני רגליהם דאגו. לבוהני ידיהם כלתה נפשם. לאליליהם נשאו תפילה שישיבו להם את בהונות ידיהם כדי שיוכלו ללקט מלוא החופן”.

ברוך גורביץ' השתתק. אצבעות ידו האחת מחזיקות בספר התנ"ך וכף ידו השניה קמוצה לאגרוף. ובאגרוף הרסיס.

יורם גור הביט בו בעיני זכוכית, שניהם לא ידעו כי היתה זו שיחתם האחרונה.

אשר לגברת גורביץ' דומה היה כי דמותה נתנדפה באויר ולא שרד ממנה אלא החיוך הקפוא.

 

3. ערב    🔗

אני הולך ברחוב. הגשם מצליף על פני. השמים – עופרת כבדה ושחורה. בידי השמאלית קצה רצועה. אל קצה השני של אותה רצועה אסור כלב. הכלב – כלבי. מרחרח באפו, סופג בו את האויר הלח ומושך קדימה. הרצועה נמתחת.

הלילה שחור. גם הכלב שחור. רק קצות רגליו הקדמיות לבנים הם. איני רואה אלא את קצות רגליו הלבנים. הם מנתרים, מבהיקים, מהבהבים ככתמי פלא בתוך תוכו של השחור ומתווים את דרכי.

העיר שקועה באפלה. מפאת מטרות הסחף חל קלקול בחשמל. רוח קרה מנשבת מן ההרים: רטובה, חודרת, חתכנית. אבל אני איני חושש לא מפני הרוח ולא מפני הגשם: גופי עטוף במעיל גשם, בראשי כומתת צמר ורגלי נתונות במגפיים גבוהים. מהלך אני בלילה, ליל זלעפות וגשם, כלבי לצדי, ומלבדנו אין איש בעולם.

מדוע אין מייצרים מעילי גשם לכלבים?

שלומית מחכה לי. יודע אני כי שלומית מחכה לי, ואף־על־פי־כן הולך אני לכיוון הפוך. אמנם, לא בי האשם כי אם בכלב, זה כלבי האהוב והנאמן. הכלב גוררני ברצועה. וכיון שאינו יודע כי שלומית מחכה לי הריהו גורר אותי הביתה, אל ביתנו שלו ושלי. וגורר הוא אותי הביתה על שום שפרוותו נסתפגה מי גשם וקר לו.

בחדרה של שלומית חם. הסקה מרכזית וקומקום חשמלי ובערבים צוננים ולחים כגון זה אף בקבוק קוניאק מוכן למעני. מבאר אני לה סוגיות חמורות במקרא ובספרות יון ולוגם קוניאק, לפי שהקוניאק מרחיב את הדעת ואת העורקים המקיפים את הלב.

אתמול הודיעה לי שלומית כי עומדת היא למסור לי הודעה חשובה, ואלמלא הכלב הגוררני הביתה חזקה עלי שהייתי סר אליה הערב.

הקלקול שחל בחשמל תוקן. חלונות הבית הוארו וברחובות נדלקו פנסים. קרני האור הצהוב התפתלו והזדגזגו בין טיפות הגשם.

בפרוזדור התרתי את הרצועה. הכלב גח אל קערתו והתחיל שותה בצמא את מימיה, משל באנו מארץ צחיחה ולא ממבול המציף את העיר כולה.

נכנסתי לחדר. אשתי ישבה וסרגה. מימינה תנור נפט ומשמאלה הראדיו. התנור דולק והראדיו פתוח. אמרה אשתי:

– דרישת שלום לך משלומית. זה עתה יצאה מכאן. היא הזמינה אותנו לחתונתה.

– בגשם כזה – תמהתי.

אותה שעה שוב כבה האור. הכלב פרץ משום־מה ביללה וזינק מן הפרוזדור אל החדר. באפלה שהשתררה לא נראו אלא שני קצות רגליו הלבנים.

 

4. סרגל חישוב    🔗

עוד בילדותו ניתזו כשרונותיו של דן קורנשטיין בכל הכיוונים. לפיכך משסיים בית ספר עממי נחלקו הדעות במשפחה. אביו שידלו שיבחר במגמה ריאלית ואמו צידדה בהומניסטית. דני עצמו היה נייטרלי. בסופו של דבר נתפשרו על מגמה ביאולוגית.

משעמד בהצלחה בבחינות הבגרות קיבל שי מהוריו: מאביו סרגל חישוב לוגריתמי כזה של מהנדסים ומאמו כתבי פושקין בתרגומו של שלונסקי. הניח דני לשניהם והתגייס לצבא. כל עוד היה בצבא היה נוטה לצד אביו, אולם לאחר גמר שירותו חגגה האם את נצחונה: דן כתב שירים ופרסמם בכתבי עת. לימים מצא לו מו"ל שהסכים להוציא לאור קובץ של שיריו.

יום אחד נתקבלה הודעה מן הדואר בדבר צרור דואר רשום השמור לו. ידע דן כי ספר שיריו הגיע והזדרז לילך אל בית הדואר לקבלו.

בבית הדואר אירעה תקלה. בתעודת הזהות היה רשום כדן קורנשטיין ואלו החבילה היתה על שמו של דן קורן. פקיד הדואר – זקן צנום, קצר ראי, שפרצופו קמוט ומצומק, עיניו דלוקות ומוקטנות ללא רחם בזגוגיות העבות של משקפיו – חכך בדעתו, קירב את ההודעה אל חטמו, התבונן בה והפך בה. עמד דני ופירש לו לאותו פקיד את כל הסתום לאמור: שמו קורנשטיין, אלא שהחבילה מכילה את ספר שיריו שיצא עתה זה לאור. בדין הוא שספר שירים עבריים ישא עליו שם של מחבר עברי. לפיכך אין המו"ל מכירו אלא בשמו העברי, הוא קורן.

הפקיד נתחייך. ומתוך שנתחייך נתגלה חלל ריק בלסתו התחתונה. בעודו מחייך הלך ופשפש בין החבילות. חזר אל דלפקו, הזדקף על בהונות רגליו, שרבב צוארו, הסמיך פיו אל רקתו של דני ולחש באזנו:

– גם אני סופר.

תוך כדי לחישה מסר לו את החבילה וקרץ קריצה של מתק סוד.

מי שנתנסה בימי חייו בקבלת ספר ראשון מפרי עטו הוא, מכיר את טיבה של חויה זו, ואין צורך לתארה בפניו. מי שלא נתנסה בכך הריהו בבחינת זר לא יבין, ואין כדאי לתאר לו את הדברים. על־כל־פנים אין תימה בדבר שאותו פקיד נשתכח מלבו של דן כל אותו השבוע ועוד שני שבועות שבאו אחריו. בשבוע הרביעי, בשעה שהיה מדפדף בספר שיריו בפעם האין־ספור, הגיח פרצופו של הפקיד מתוך הרווח שבין הבתים, כלומר בין בתי חרוזיו של דן.

סגר דן את הספר והלך לבית הדואר. קרב אל המצומק ושאלו:

– כמה ספרים פרסמת בימי חייך?

העיניים הזערוריות הבהיקו מאחורי העדשות.

– ששה.

– שירה? פרוזה?

– שניים מכל מין. שניים שירה, שניים פרוזה, שניים מחקר.

הקהל שבזנב התור התחיל רוטן:

– מה זה כאן? בלי תור? איזה מין סדר? פרוטקציה?

הפקיד נטל פתק אדום מידיו של העומד ראשון בתור והתחיל מעיין בו. דן פרש ממנו בלי ברכת פרידה.

ובלילה נדדה שנתו ולא נתנמנם אלא לפנות בוקר.

ראה עצמו עומד ליד דלפק דואר החבילות במקומו של הפקיד קמוט הפרצוף. בא חיים נחמן ביאליק ותחב לו הודעה על צרור דואר רשום. דן נתחייך ומתוך שנתחייך נתגלה חלל ריק בלסתו התחתונה. בעודו מחייך הלך ופשפש בין החבילות. חזר אל דלפקו, הזדקף על בהונות רגליו, שרבב צוארו, הסמיך פיו אל רקתו של חיים נחמן ביאליק ולחש באזנו:

– גם אני סופר.

תוך כדי לחישה מסר לו את החבילה וקרץ קריצה של מתק סוד.

שאל ביאליק:

– כמה ספרים פרסמת בימי חייך?

עיניו הזערוריות של דן נתברקו מאחורי העדשות.

– ששה.

– שירה? פרוזה?

– שניים מכל מין. שניים שירה, שניים פרוזה ושניים מחקר. לא, סליחה, ששה בריבוע, כלומר שלושים וששה, שנים־עשר ספרי שירה, שנים־עשר ספרי פרוזה ושנים־עשר ספרי מחקר. למען האמת, לא שלושים וששה אלא שלושים וששה בריבוע שהן 1296 ספר, מהם 432 שירה, 432 פרוזה ו־432 מחקר. ואם נדייק כחוט השערה הרי למעשה פרסמתי 1296 ספרים בריבוע, אלא שאין אני יכול לעשות את החישוב בלי סרגל חישוב… רק רגע, מר ביאליק.

הלך דן לחפש את סרגל החישוב והשאיר את ביאליק עומד לפני דלפק ריק ובידו הודעה על צרור דואר רשום, מין ריבוע עשוי קרטון שצבעו אדום.

 

5. הכוכב    🔗

היה לילה מחניק. שנתו של רמי נדדה. מבעד לחלונו נצנץ כוכב בשמים. רמי פתח את החלון, פשט ידו, נטל את הכוכב ונתנו בצנצנת קטנה, אחת מאותן הצנצנות שנותרו לו מן התרופות אשר קיבל בהיותו חולה זה לא כבר. את הצנצנת הטמין במגרת שולחנו.

הרבה שנים חי רמי. הרבה גלגולים עברו עליו בחייו, אך על הצנצנת שמר כעל בבת עינו ולא פתחה עד יום מותו מחשש שמא יפרח הכוכב מתוכה ויתמסמס בחלל.

ומנין לו כי אמנם נמצא הכוכב בצנצנת?

מן העובדה שמאז הלילה המחניק לא ראה את הכוכב ברקיע, אף כי לא אחת ולא שתיים נשא עיניו אל השמים.

 

6. דו־שיח חד־צדדי    🔗

משורר אני, אדוני הרופא, אבל הפעם כתבתי סיפור, וסיפור זה רוצה אני להשמיע דוקא באזניך, אדוני הרופא. אשלם לך בעד ביטול הזמן, אדוני הרופא, ובלבד שתזדיין בסבלנות ותשמע. לכשתשמע ודאי תיוכח כי זקוק אני לריפוי לא פחות משאר החולים הממתינים לך בחדר הסמוך. מכל מקום, אין לי ספק כי זוהי אחת מיצירותי המעולות.

הטה אוזנך, איפוא, אדוני הרופא. שמו של הסיפור “הלב לא של ד’אמיצ’יס” וזה לשונו:

"הכל סבורים היו שיוסף ויינשטיין לא השאיר שום צוואה לפחות משום שלא היה לו מה להוריש בצוואתו. משנפטר מן העולם הובילוהו למנוחות כדת וכדין באחד מבתי הקברות.

ברם, לאחר כמה ימים חיטט אחד מבניו בניירותיו ונתקל במעטפה סגורה, ועליה כתובת: לפתוח לאחר מותי. פתחה ומצא בה פתק קצר: אני מבקש לא להביאני לקבורה, כי אם לתרום את גופתי לפקולטה לרפואה.

למרבה המזל והפליאה עדיין לא פשה הרקב בבשרו. היו המורים והתלמידים מפרקים את גופו של ויינשטיין אברים אברים ועורכים בהם ניסויים. משהגיעו אל הלב נתנוהו בצנצנת וגילו שהוא הולם כדבעי. תמהו תמיהה גדולה על שלבו של אדם פועם כך וכך ימים לאחר המות עם שהוא נתלש משאר חלקי הגוף. חזרו והרכיבו את האברים והחזירו את הלב למקומו. מיד חדל לפעום. שוב עקרוהו מן הגוף ושוב נתנוהו בצנצנת ושוב התחיל הלב מתכווץ, מפעיל שסתומיו, הולם במיקצב קבוע משל היה לב תקין בגופו של אדם בריא, חי וקיים.

נטלו החוקרים את קולמוסיהם והעלו רשמיהם על הכתב למען יידעו הדורות הבאים כי מצויים לבבות הפועמים דוקא כשמנתקים אותם מסביבתם הטבעית ואינם פועמים כשהם קבועים במקום, שנועד להם מששת ימי בראשית."

מה דעתך, אדוני הרופא? סיפור נאה, לא כן? ח–ח–ח! אל תנסה לנתחו באזמל המדע. ניתנה האמת להיאמר לא לשם כך באתי. באתי בענין אחר. ודווקא ענין מדעי. כלומר ענין רפואי, מדעי ומעשי כאחד.

רצוני שתעזור לי, אדוני הרופא. רואה אתה את רקות השיבה הללו? כן, את רקות השיבה אתה רואה, אבל את הקרחת אינך רואה. לפי שעה מכוסה היא שיער; אפילו בלורית, אבל אי־שם בבלורית פנימה מתעגל מער הצופן בחובו אפשרויות פוטנציאליות כבירות לעתיד לבוא. והנה, אדוני הרופא, חרף השיבה והקרחת אירע מה שאירע. נערה בת עשרים ושלוש. שומה עליך לעזור לי אדוני הרופא ויפה שעה אחת קודם. אולי עוד היום. אני יודע: הניתוח אינו רציני. אולי תיאלץ הנערה לשכב בביתך עד הערב. היא ממתינה שם יחד עם כל החולים. ובערב אבוא לבקרה ואדקלם לה שיר. הפעם לא משירי שלי. משיריו של אלכסנדר בלוק. שמעת על משורר רוסי כזה, אדוני הרופא? או שמא אינך מתעניין בשירה. מכל מקום התרגום הוא שלי:

בַּנִּשְׁכָה הַמְּרֻחֶקֶת

תִּינוֹקֵך בַּתְּכוֹל נִפְטָר.

צָץ גַּמָּד קָטָן בְּשֶׁקֶט

וּמְּחוֹג שָׁעוֹן עָצָר.

אֵין שִׁנּוּי. רַק כֹּה מוּזֶּרֶת

הַדְּמָמָה שֶׁהִשְׂתָּרְרָה.

בִּשִּׁמְשַׁת חַלּוֹן מוּאֶרֶת

רַק הָרְחוֹב הָיָה נוֹרָא.

צְלִיל כְּאִלּוּ לֹא הֻבַּע עוֹד

הַמְּרַטֵּט זֶה עִדָּנִים.

חוּט נִתַּק מִן הַפְּקַעַת,

חוּט הַמְּאַחֶה שָׁנִים.

אָז פָּסַעַת עוֹטָה נִים־צְחוֹר־רַךְ

לְבַדֵּךְ אֶל הַחַלּוֹן

וְהוֹרַדְתּ בְּרֶטֶט מֹרֶךְ

עַל פְּנֵי כְּחוֹל אֶת הַוִּילוֹן.

אַחַר כָּךְ בִּלְתִּי מֻרְגֶּשֶׁת

אַתּ הִפְשַׁלְתּ דּוֹק הַכִּלָּה

וּכְמוֹ זְמָן נִצְחִי בָּאֶשֶׁד

נִתְלְתָה הָאֲפֵלָה.

וְנָדַם חֲדַר הַתְּכֵלֶת,

אֹפֶל כְּחוֹל וְרֹגַע עָד.

כִּי גַּמָּד קָטָן כְּיֶלֶד

הַמָּחוֹג מַחְזִיק בַּיָּד.

עד שאדקלם יהיו עיניה עצומות, ראשה שמוט, שערותיה השחורות פזורות על הכר, ובלחייה יפרח סומק. כשאסיים תפשוק שפתיה קמעה, תזקוף שמורותיה ובחתך עיניה הצהבהבות תתנצנץ… התודה. שהרי יודעת היא כי – כלשונו של אביר משוררנו – “עני אני, אביון ודל כחץ בן קשת, רק פי לעת מצוא מפיק מרגליות”.

לפיכך תודה לי. אדוני הרופא, בי נשבעתי, כי אכן היא תודה לי.

תודה לי על השיר כפי כשאתה מודה לי על הסיפור, כי – תסלח לי, אדוני הרופא, – זה הוא התשלום היחיד שאני יכול להציע לך בעד עמלך ויגיעתך, ואפילו – אם אינני טועה – בעד סיכון מסוים שתסתכן אם תיענה לבקשתי שהרי כרוך הדבר בעברה פלילית, לא כן, אדוני הרופא?

הן לא אשמתי היא ואף לא אשמתך כי מאז ומעולם לא יכלו לדור בכפיפה אחת שלושת הגדולים הללו: החוק, השירה והחיים.

 

7. כתב־היד    🔗

א    🔗

כל אימת שמחלק העיתונים מניח את עיתון הבוקר בתיבת הדואר פורץ הכלב בנביחה ואינו חדל עד הימוג הד צעדיו של הלה. ישראל נאור מתעורר, איפוא, בעל כרחו בשעה 5.30, אלא אם כן מתאחר העיתון מסיבות כל שהן, (מקרה נדיר, אמנם, אולם קשה לומר כי אינו מתארע כלל).

בוקרו של אותו יום קיץ לוהט היה אחד מאותם הנדירים. מששמע נאור את קול הנביחה פקח עיניו והטיל מבטו בשעון כמעשהו מדי יום ביומו. המחוגים הורו שבע, העיתון נתאחר.

– שקט, מופסי! – פלט נאור קריאת בוקר שגרתית, תחב את כפות רגליו למעמקי נעלי הבית, קם ויצא אל הפרוזדור. עמד דקות מספר והמתין עד שיסתלק מחלק העיתונים, ואחר כך פתח את הדלת ושרבב את ידו אל תיבת הדואר המוצמדת אליה. הכלב כשכש בזנבו, התרומם על רגליו האחוריות, קפץ למעלה והעניק לקיקה לצווארו של נאור. וכיון שהדלת היתה עדיין פתוחה יצא החוצה.

נאור פנה למטבח ועיתונו בידו. עכשיו, לאחר שיצא מופסי, נותר לבדו בכל הדירה. אשתו ובתו שהו בחוץ לארץ; ובנו בירושלים – סטודנט באוניברסיטה העברית. הוא פרש את העיתון על השולחן, נטל קומקום חשמלי, מתח את החוט ותקע את זיזי התקע אל תוך השקע שבקיר. עוד לא הפיג הלילה את דחסו הכבד של השרב, שחדר מבעד לקירות האבן במשך יום האתמול, וכבר שינק את הגרון להטו של יום חדש.

ב    🔗

בכל בוקר היה ישראל נאור נודר נדר לעצמו לבל יהרהר בעניני העסק עד בואו אל המשרד, ומשום כך אף נהג לילך ברגל. אך כל אימת שיצא מפתח ביתו היו עניני העסק עטים עליו כעדת צרעות, נדחקים אל מוחו ומטרידים את רוחו. ותחת אשר יהלך בשובה ובנחת, כיאה לבעל בעמיו, היה מדדה בעצבנות מתוחה – לעתים מנפנף בזרועותיו ומעורר תשומת לבן של הבריות. כל בוקר כך – בבקרים של שרב על אחת כמה וכמה.

אכן, עסקיו של ישראל נאור לא היו מזהירים כל עיקר; לא בכדי הדריכו את מנוחתו. גלגולים רבים עברו עליו בימי חייו: ראשיתו תלמיד חכם, אחר – עובד אדמה באחד המושבים, וסופו המר – מו"ל עברי; “סוף” זה נמשך זה עשרות שנים. אף־על־פי־כן נשתמר בישראל נאור ניצוץ של תלמיד חכם וקורטוב של תמימות מושבניקית בצדו.

אין דרכו של “איש ספר” סוגה בשושנים, וכל שכן אם מו"ל עברי הוא. אמנם, להתאונן אסור, חס וחלילה. אדרבה, יש לו לישראל נאור הרבה משנתאווה – דירה נאה ואשה נאה ובת נאה; ואף בן לו, סטודנט זו השנה השלישית. וכבר שלושה שירים שלח לו מירושלים; מי יודע, אולי פעם יזכה גם להוציאם לאור. אף־על־פי־כן היו הענינים יגעים, ביחוד בימים אלה, כשהשוק מוצף ספרי לעז, וספרים עבריים מונחים בקרן זוית כאבן שאין לה הופכין.

מרתפו מלא היה ספרים עד אפס מקום. ספרים יפים בכריכות הדורות ובעטיפות צבעוניות מרהיבות עין. אף למעשה, לא הספרים קבורים במחסנים, כי אם תקוות ומאווים. הרבה תקוות ומאווים, שלו ושל זולתו. אמנם חלומותיהם של אחרים לא יוכל לחלום (“הניחו למתים לקבור את מתיהם” פסק פסוקו אותו “תלמיד חכם” שבו, שאי־פעם הציץ ולא נפגע). אולם, תקוותיו שלו – על אלה אינו יכול שלא להרהר. אין לך דבר כספרים שכל אחד מהם מגלם ומסמל וטומן וקובר בחובו כיסופים וכמיהות עד אין סוף. ספר פלוני – התקוה להוציא “בסט סלר”, ואלמוני – חלום כמוס להנציח את שמו בהיסטוריה כמגלה כשרון צעיר, העתיד להתגלות כגאון־עולם. אכן, קשה לעמוד בפניהם של הצעירים הללו. לכאורה הריהם כולם גאונים – לא סיימו אלא אי אילו עונות במכללה וכבר עיניהם בוערות, רוחם סוערת ובפיהם גדולות ונצורות. הכל משוועים לכסף: בתי הדפוס, הסופרים, המתרגמים, המגיהים, העורכים, הפקידים… בעוד הם עצמם קונים “פוקט בוקס” אנגליים. לו היתה תפוצת ספריו כמחצית מזו של אלו היה מוציאם לשוק בעשרה גרשים, בשילינג… חכמה גדולה. אנגלית! נסו נא, חברים יקרים, להוציא ספרים בעברית, בלשון הקודש ובארץ הקודש.

והבנקים סוגרים את האשראי.

ג    🔗

משרד “הוצאת הספרים ישראל נאור” נמצא בקומה החמישית. מיום ליום קשתה על נאור העליה במדרגות. לפיכך משתדל היה להאיט את הקצב ויש שהיה עומד לפוש קמעה. תוך כדי מנוחה מביט היה על סביבותיו וקורא את השלטים על דלתות המוסדות והמשרדים שמילאו את חדרי הבנין הגדול.

נזדקר לעיניו השלט “בנק זמל ושות'”. לא שהיה בו משום חידוש. אדרבה, היטיב נאור להכיר את השלט, את הבנק ואת מר זמל עצמו. איש עסקים נוקשה וצנום שאינו נוח לבריות. אמנם, נאור כשלעצמו אין לו כל סיבה לקבול עליו. דוקא אדם זה מעניק לו אשראי ביד רחבה, אלא שמקפיד הוא ועומד על קוצו של יו"ד בכל הנוגע למועדי התשלום. דומה שגם ברגע זו מצויה בכיסו של נאור הודעה על מועד מסוים. אתמול קיבל אותה ותחבה לכיסו. נתן נאור את כפות ידיו בכיסי מכנסיו וחש בפיסת נייר מקופלת. הוציאה, פתחה וקרא את הכתוב עליה:

לכב'

הוצאת נאור

אסיר תודה אהיה אם יואיל מר נאור בטובו לסור אל הבנק בהקדם האפשרי.

בכבוד רב,

דוקטור י. זמל

לסור?

המ… אפשר שגם בבנק זמל אזלו הכספים, ובכן, טעות היתה בידו. אין זו הודעה על מועד תשלום. לסור… מכתבים מעין אלה לעולם אינם מבשרים טובות. יהיה זה עסק ביש אם גם זמל יחסום את האשראי. רע יהיה. רע ומר.

לסור… מילא, נסור. ויפה שעה אחת קודם.

ד    🔗

מאמצים נואשים עשה נאור, בישבו מול דוקטור זמל, להסתיר את דאגתו וחרדתו. חייך ולא נענה, סיפר הלצה ואף בבת צחוק לא זוכה, הציע סיגריה ונתקל בסירוב. העור הצהוב המתוח על גולגולת רחבת לסתות, העיניים הזעירות החבויות אחר זגוגיות משקפיים עבות, עיניים דהויות וקצרות־ראי – כל אלה הזכירו לו דמות של סיני, אף שנאור מימיו לא ראה סיני מחוץ למסגרת של תמונה.

“צ’ון–צ’ון–צ’אן”; “צ’ון צ’אן” – החל נאור מפזם לעצמו. דוקטור זמל לא התרשם גם מן הפיזום התמוה. הוא פתח את מגירת שולחנו, הוציא מתוכה חוברת בלתי מכורכת והניחה על השולחן. לאחר מכן פלט שניים־שלושה שיעולים קטועים ואמר:

– המוכן אתה להוציא לאור את… את זה?

– את מה?

– את החוברת.

– מה זה?

– שירים.

– אילו שירים?

– ליריים.

– שירים ליריים? של מי?

– שלי.

– אתה כותב שירים ליריים?

– תמצית חיי, שלושים שנות מתח נפשי ללא־נשוא גלומות בהם. שלושים שנות חוויות כמוסות. כל מלה – דמע… כל אות – דם…

מוחו של נאור עבד בקדחתנות, הוא חישב: החוברת עבה; כשלוש מאות עמוד… עשרים גליונות דפוס. שירים… כלומר, ניקוד. זה עולה הון. כריכה הדורה. הקדמה מאת… כן, ודאי ימציא איזו הקדמה מאת… שלושת אלפים לירה. אף לא פרוטה אחת פחות, ואפשר יותר. מאה טפסים יקנו הידידים, והיתר… היתר ייגנזו. שלושת אלפים לירה הפסד נקי.

דוקטור זמל הסיר את משקפיו, נטל ממחטה, קירב את קצותיה אל קצות עיניו, הרחיקה קמעה ושוב קירבה. אפשר שהיה נרגש עד לדמעות ואפשר שעיניו הטרוטות דמעו מאליהן.

– שירים אלה חלבי ודמי הם. חלב־הנפש ודם־הרוח שהעלו בשר מלים. מכמנים שפרצו כלבת הר־געש והפכו לשדה ואחו…

בשר מלים, שדה ואחו, ימח שמך וזכרך – אמר ישראל נאור בלבו. חימה עזה התחילה מחלחלת בו, מחלחלת, עולה ופורצת ומציפה את כל ישותו; שלושת אלפים לירות הפסד נקי תמורת אשראי בעבר, בהווה ובעתיד.

נטל את כתב היד ופנה ללכת בלי אומר ודברים.

דוקטור זמל קפץ ממקומו, תפס את ידו של נאור בשתי כפותיו ונענעה שעה ארוכה. מצחו, סנטרו ואפו חוורו עד כדי ירקון. רק בלחייו הנפולות עלה הסומק. אותה שעה שוב לא היה דומה לסיני. הוא דמה למופסי. לכלב… לכלב… לכלב… בשר… שדה… כלב… שדה… בשר – “ובשר בשדה אל תאכלו. לכלב תשליכו אותו – פסק ה”תלמיד חכם" לשעבר את פסוקו ונרגע קמעה בהוסיפו לעלות במדרגות עד דלת משרדו.

ה    🔗

נאור לא חזר לביתו אלא לפנות ערב. כמימים ימימה קידם הכלב את פניו בקפיצות, ביללות גיל, בלקיקות ובכשכושי־זנב. נאור פתח את תיקו והוציא מתוכו שני דברים: כתב יד וצנצנת שומן.

שעה ארוכה היה נאור תולש דפים מתוך החוברת, טובלם בשומן ונותנם בפיו של הכלב, והלה לועסם ברעבון ובתמיהה. טרחו שניהם ויגעו עד לאחר חצות. זה תולש וטובל, וזה לועס ובולע. וכתאוותו של זה, כן תיאבונו של זה.

כשסיים את מלאכתו נשתכב במיטתו ונרדם. כל אותו קיץ לא ערבה עליו שנתו כבאותו הלילה. למחרת בא העיתון במועדו, אך גם נביחתו הזועמת של מופסי לא הפריעתו בשנתו.