דאנטי אלייגרי (1321 – 1265)

ביום מלאות 600 שנה ללדת דאנטי כתב ש.ד. לוצאטו את השיר הבא:

לשון שונא כזב, גאון ועול

שפה, קולה קדוש, חסד ויושר

בכרוע כל לשון לפני ההבל

חמדה עדנה, כבוד, שלטון ועשר

את לאלוהים ולמישרים נאמנת:

הכתירי נא צדיק, זמרי דאנטי!

מדינים בין אחים, קריה פורחת

הפּילו במצולת כל רע, כל שבר.

אז גרשת; ואז גולה נדחת

הנפש הזכה הרימה אבר.

פיך פתחת בחזון – משחת

קראת לרפאים – מחדרי קבר

הרעמת על עולה רעם תורחת

הודעת אל, גומל כפעולות גבר.

בנביאי קדם עז קנאה עטית

הנפת על גאים שבט הקשט

דלות, אך על כל רם התרוממת.

על כל חכמי זמרה על־כן עלית

על כן כל־גוי שם ותהלה לך יושט

ולנס ולמופת לדורות הושמת.

 

עלית טוסקאנה ובירתה, פירנצה    🔗

שני כוחות נאבקו באיטליה במאה ה־13 על השלטון: הכנסיה והקיסרות. שנים מועטות אחר התמוטטות תוכניות אפיפיור בוניפץ השמיני, שחתר לשלטון עולמי על הכנסיה, ירד שליט גרמני, לודביג הבווארי לאיטליה. הוא ניצל את “גלות בבל” של האפיפיורים באביניון שבצרפת ואמר להגשים את החלום הישן: להרחיב את סמכות הקיסרות ולפרשה גם על איטליה ולהשתלט אחרי כן, בעזרת רומא, על העולם כולו. חוקר איטלקי, מרזיליו דא פאדובה, קידם את פניו והקדיש לו את יצירתו בשפה הרומית: “מגן השלום”. תוך עשרות שנים מעטות נתחולל שינוי עמוק במחלוקת על שאלת מקומן של הכנסיה ושל הקיסרות בהנהלת עניני האנושות ועל היחסים בין עולם הדת ובין העולם החילוני. בסוף המאה ה־13 שררה הדעה, שכל שלטון בדין שיהא נתון ביד האפיפיור, שהרי הוא נציג הנוצרים עלי אדמות. אך דאנטי דגל בדעה אחרת, הוא תבע שבעניני דת יפסוק האפיפיור, אך בעניני חול – הקיסר. עם זאת הדגיש, שמקור אחד לשני הכוחות האלה, והוא האלוהים. עוד מרזיליוס העדיף את הקיסר על האפיפיור לגבי השלטון וביטא בכך את עקרון הסוברניוּת המוחלטת. יש לזכור, כי בשנת 1326 לא ניכר שלטון האפיפיור באיטליה. יורשי בוניפץ השמיני ישבו באביניון, פנו עורף למולדת האיטלקית והתעלמו מגורלה. כעבור זמן־מה פנה גם הקיסר עורף לאיטליה. מסעו הצבאי של לודביג נכשל. המזל לא האיר לו פנים, והמאבקים הפנימיים החלישו את סמכותו. איטליה נשארה לעצמה. שני השליטים גם יחד, האפיפיור והקיסר, פרשו לצדדין. באותם הימים זכתה איטליה לתקופת זוהר חדשה. אניות ונציה וגנואה הפליגו לימים רחוקים. סוחרים איטלקיים מילאו את ערי הנמל של המזרח הקרוב, מרבית אוכלוסיתה של קושטא היתה איטלקית. העם האיטלקי נטל בידו את ההנהגה לא רק בשטח הכלכלה, אלא גם בשטח האמנות, וכל זאת על אף העובדה, שאיטליה היתה כל אותו הזמן מפוררת ומפורדת, מצב שלא פסק גם במאה ה־14. מעט־מעט החלו ערים אחדות להתבלט ולספּח אל שלטונן שטחים נרחבים. במקום ה“קומונה” באה ה“סיניוריה” ובמקום שלטונו של עם – שלטון יחיד. כך שלטה משפּחת ויסקונטי במילנו, משפּחת גונזגה במנטובה, ומשפּחת אסטה בפיאררה ומשפחת סקליגר בוורונה. פירנצה עדיין דוגלת במשטר הישן, אולם מאבקים פנימיים קשים מתחוללים בה. שלטון משפּחת מדיצ’י נתגבש רק כעבור מאה שנה. על גדות נהר ארנו שוקקת עבודה חרוצה. פירנצה כבר נהפכה למרכז המלאכה והתעשיה. סוחרים זריזים מפיצים את תוצרי האומנים השונים ומסתייעים במימונם של בנקים גדולים. מעמד האזרחות העובדת מתארגן ומתגבש. אירגונים אלה תובעים זכויות מדיניות הניתנות להם לראשונה ב־1283 ומתאשרות ב־1295. גיאנו דלה בלה, התומך בזכויות העם, מחזק בחוקה החדשה את המשטר החדש, את שלטון האזרחים, אולם המאבק על השלטון אינו מסתיים בכך. יחידים מנסים לשלוח ידם בשלטון ונכשלים. האזרחים המדוכאים התמרדו ב־1378. השלטון עובר לידי מעמד נמוך יותר, אולם לזמן קצר בלבד. כעבור שלוש שנים חוזר השלטון אל המשפּחות האצילות, העשירות והוותיקות, והן שולטות בפירנצה עד עלית בני משפּחת מדיצ’י לשלטון. אכן על פירנצה עברו עוד במאה ה־14 מאורעות שכמותם נתרחשו במקומות אחרים, במאות השנים שלאחר מכן, כגון: התארגנות מעמד בעלי המלאכה, מאבקי המעמדות החברתיים, עלית מעמד האזרחים ושיבת האצולה העתיקה. בסקרנו את מאורעות פירנצה מדמים אנו שמאורעות המהפכה הצרפתית, וההתרחשויות שלאחריה עוברים לנגד עינינו בזעיר אנפּין ובחלקים מועטים. פירנצה, או נכון מזה, טוסקאנה, היתה מרכז חיי הספרות באיטליה ומרכז חיי הרוח בכלל. מחוז זה נתן לאיטליה את מרבית סופריה הגדולים. דאנטי נולד בפירנצה, משפּחת פטררקה גורשה משם, בוקאצ’יו נולד בפאריס, אולם אביו היה יליד צ’רטאלדו שבטוסקאנה. ורבים אחרים, חשובים פחות, אף הם בני פירנצה, כגון: שלושה בני משפּחת וילאני ודינו קומפאני.

 

חיי דאנטי    🔗

דאנטי מרבה לספר על עירו ועל משפּחת מוצאו, אולם כמעט בשתיקה גמורה הוא עובר על הוריו. אביו היה כנראה משפּטן, אולם המשורר שהנציח את רוב בני דורו שזכו לפירסום ושהציב להם יד ביצירותיו, עובר עליו בשתיקה גמורה. את אמו אינו מזכיר אלא פעם אחת ב“תופת”:

"עז את עורפי חיבק, נשקני מצח

ופיו קרא: 'הוי איש אציל הרוח!

אשרי האשת, שאותך חיבלה!'".

(“תופת”, 45–43,8)

יתכן, שהמשורר מתעלם מהוריו, משום שלא החשיב את ענין מוצאו, אף כי התגאה בקשריו לאצולה. את האצילות האמיתית – לדבריו – איננו מקבלים מאבינו שבארץ, אלא מאבינו שבשמים. אולי משום כך אין דאנטי מזכיר את בית הוריו, בו ראה אור העולם בין 18 לֿ־31 במאי 1265. נראה, ששם המשפּחה אינו, אלא קיצור השם “דוראנטי”. ב“גן העדן” מוצא דאנטי את אחד מאבותיו ושמו קצ’גואידה, שנפל בקרב כאחד הצלבנים בשנת 1174. אסונות רבים ירדו על המשורר, ואחד הראשונים שבהם היה שנתייתם בעודו בגיל הילדות. אמו, מאדונה גבריאלה (בת משפּחת אבאטי, כנראה) מתה עליו בהיותו בן 5–6. אביו, אליגיארו, מת לפי סברה אחת בשנת 1277 ולפי סברה אחרת כעבור שש שנים. לפי הסברה הראשונה נשאר דאנטי יתום מאביו ומאמו בהיותו בן שתים־עשרה, ונתחנך על־ידי אמו החורגת. הוא לא יכול להשלים עם יתמותו והתגעגע כל ימיו על מישהו, שיקרא לו “בני”. המשורר ממלא את מבוקשו זה ביצירתו, כל אלה הזוכים לאהבתו ולהערצתו מדברים אליו בלשון “בני”. בלשון זו פונה אליו מורו ורבו הראשון, סיר ברונטו (“תופת”, 15,31,37). גם ווירגיל הנערץ פונה אליו בלשון זו:

“ושח מורי: ‘ראה הנשמות, בני’”.

דאנטי מתאר את ווירגיל כשהוא מחבקו, כאב המחבק את בנו:

"כנפול מורי עלי שולי הסלע

עת נשאני על לבו כאילו

לא בן־לוואי, כי ילד לו הייתי".

(“תופת”, 51–49,23)

הראשון שהיה לו אב, לאחר מות אביו, היה ברונטו לאטיני. “צלמו הטוב והחביב כאב לי” (“תופת”, 15,83), אולם את אביו הרוחני הוא רואה במשורר הנערץ והאהוב, ווירגיל. רבים תוארי החיבה שדאנטי מעניק לווירגיל, אולם האהוב ביותר הוא התואר “אבי”. (“כה סר אבי ממני ונטשני” “תופת”, 8,109). קירבתו של דאנטי לגבי ווירגיל גדולה כל־כך, שלא רק את אביו הוא רואה בו, אלא גם את אמו. כשהשדים מאיימים עליו במעגל השמיני, הוא משתמש בהשוואה המוזרה:

"ומדריכי לפתע אחזני

כאם אשר לשאון־פתאום הקיצה

ותרא אש בקרבתה בוערת,

את בנה תיקח, תחיש, לא תתמהמה,

כי לו תדאג ואת נפשה שכחה,

עד לא תספּיק כמעט ללבוש כותונת".

(“תופת”, 42–37,23)

האיש אשר השפיע השפעה עמוקה ביותר על דאנטי בילדותו היה ברונטו לאטיני, אשר חזר יחד עם הוולפים והיה לקאנצלר הרפובליקה. הוא היה סופר מפורסם, בעל ידיעות אנציקלופדיות, שחיבר בגלותו את ספרו המפורסם “ספר האוצר” (“Livre du Tresor”) בשפה הצרפתית. על אף הבדל הגיל הגדול ביניהם, הרי סיר ברונטו נולד ב־1210, והיה גדול, אפוא, מדאנטי ב־55 שנים – נתקשרו בין השנים יחסי ידידות וחיבה.

"כי עוד אנצור, אם גם עתה בצער,

צלמו הטוב והחביב כאב לי,

עת בעולם השכים והזהירני,

איככה גבר את זכרו ינציח!

מה אברכו על זאת כל עוד רוחי בי

הלא ארשת שפתותי תגל לו!"

“תופת”, 86–82,15)

דמותו של לאטיני מעודדת אותו גם כשאין לאטיני עוד בחיים, ומצירת לפניו הצלחה מזהירה:

"אם אחר כוכבך תלך, ענני,

לא תחטיא את שער התפארת,

אם בחיי זיוי לשור היטבתי,

ולו בטרם בוא יומי לא מתי,

כי אז בעמלך גם אימצתיך,

כי לי ניגלה מה רב חינך בשחק!"

(“תופת”, 60–55,15)

 

ילד פוגש בילדה    🔗

לאטיני הוא שמשכו אל מעגל הפילוסופיה. הוא גילה לו את התפארת העולה בהרבה מתפארת הפוליטיקה: את הספרות והמדע. דאנטי בלע בצמאון את ידיעות דורו ותקופתו. ייתכן שלמד בבולוניה, באוניברסיטה המפורסמת ביותר של הימים ההם. אולם הוא למד גם מאסכולת החיים שסערו בימים ההם בפירנצה יותר מאשר בכל מקום אחר באירופה. הוא שמע שגואידו די מונפורטה רצח מן המארב בכנסית וויטרבו, “ליד המזבח”, את אחי המלך האנגלי ושהאפיפיור ניסה להשכין שלום בין המפלגות היריבות בפירנצה. הוא ראה את “שלום ארבעת הימים”, את החזרת הגיבלינים ואת גירושם החדש, ומעשי זוועה רבים אחרים שמקורם בהאבקות מרה על השלטון. אולם, באחד הימים התרחש מאורע שהיה חשוב בחיי הנער יותר ממאורעות הדמים האלה: ילד בן תשע, בוגר ברוחו יותר מאשר בגילו, מוצא באחד הימים בפירנצה ילדה בת תשע, ובמבט ראשון נולדת האהבה המכריעה של חייו, אהבה עזה כמות.

אכן, חי זכר האהבה הגדולה יותר מזכר מאורעות הדמים. מי זוכר כיום את שמה של ברנקה דה אוריה, אולם מי לא שמע את שמה של ביאטריצ’ה? ועם זאת נטושה מחלוקת סביב דמות זו. יש אומרים, כי דמות חיה, בשר ודם היתה ביאטריצ’ה, שהיתה בתם של פולקו פוטינארי ושל ציליה קאפונזאקי, ושנישאה לסימונה דה־בארדי. לעומתם טוענים אחרים שביאטריצ’ה לא היתה ולא נבראה ואין היא אלא סמל האהבה הנצחית ונקראה בשם שפירושו “מביאה אושר”. הסבורים, שביאטריצ’ה היא דמות ממשית, מוכיחים שהיא נולדה בשנת 1266 ומתה ב־8 ביוני 1290. לא נוכל לדעת אם אמנם חוננה צעירה זו באותן הסגולות המופלאות שדאנטי ייחס לה. על כל פנים אין ספק שדאנטי ראה בה דמות חיה. הוא לא היה מן המשוררים החובבים את המופשט.

מקור כל יצירה ספרותית נעוץ בחיים תוססים, אולם דאנטי העלה את דמויות החיים וההיסטוריה אל ספירות נעלות יותר. הרואה בדמותה של ביאטריצ’ה סמל בלבד, מסלף את אופי יצירתו של דאנטי. אלא שהנער המכונס בתוך עצמו, כמעט שלא העז להביט בה. הוא יצר לעצמו ביאטריצ’ה חדשה, כיוון שלא הכיר כלל את הדמות החיה, והדמות החדשה אשר יצר דאנטי היא שהיתה סמל לעולם פנימי מזהיר, שהפיח בו “חיים חדשים”. הפגישה הראשונה אינה חשובה, הרי דאנטי לא היה אז אלא בן תשע. הפגישה השניה היתה כשדאנטי היה בן 18 וביאטריצ’ה בת 17. ואז היתה הצעירה יוזמת הצעד הראשון: היא בירכה אותו לשלום.

בשירים רבים וארוכים מנתח דאנטי את חשיבותה הנעלה של הברכה ההיא, אף כי אין כל רמז וסימן לכך שביאטריצ’ה השיבה לו אהבה. בימים ההם, בשנת 1283, כבר היתה ביאטריצ’ה אשתו של סימונה דה בארדי, שהרי דאנטי מכנה אותה בסונטה הראשונה “מדונה”, תואר שלא היה ניתן, אלא לנשים נשואות בלבד. דאנטי נשא עמו לכל אשר הלך את תמונתה של ביאטריצ’ה, ושמר עליה כעל סוד כמוס. מי יודע מה דמות תלבש חוויה עמוקה זו של אהבת נעורים. מכות הגורל נוחתות עליו בזו אחר זו. תחילה מת אבי ביאטריצ’ה וכעבור חמשה חדשים, ב־19 ביוני 1290, מתה ביאטריצ’ה עצמה, בגיל 24 בלבד. משמעות מסתורית מיוחדת מייחס דאנטי ליום זה. עיניו עששו מרוב בכי, אולם מה ערכו של העוורון הגופני לעומת החשיכה הרוחנית היורדת עליו? כבה אור העולם לגביו. שכלה הארץ את חמדתה, והכל נראה בעיניו כמדבר שממה. למראה פירנצה הנפלאה משמיע דאנטי את קינת הנביא על ירושלים ומביא בפרק ה־28 של ה“חיים החדשים” את הפסוק “איכה ישבה בדד העיר”, בתרגומו הרומי. רק נעוריו התוססים הצילוהו מהתערערות שיווי משקלו הנפשי. נעורים אלה גברו על התקפה העצבות והתלקחו ביתר שאת. אחר תקופה של השתוללות חושים, מחפּש המשורר מקלט חדש והוא מוצאו במסדר הקדוש מאסיסי. לפי עדות עצמו היה חבר המסדר:

"ולי אבנט, בו את מתני חגרתי

ובו אמרתי בלבי לא פעם

לתפוס את הנמר עקוד השער".

(“תופת”, 8–106,16)

 

דאנטי תועה ביער החיים    🔗

דאנטי תועה ביער החיים, ושם מתיצבות לעומתו שלוש חיות, שכל אחת מהן מסמלת תכונה אנושית: הנמר, סמל התאווה; הארי, סמל הגאווה; הזאבה, סמל אהבת הבצע. ייתכן שנרתע המשורר מפני הסכנות ואמר להסתגר במנזר, אולם לאחר מכן התחרט על צעד זה. החיים בפירנצה שקקו ודרשו את שלהם; נמשך המאבק בין האצולה ובין העם הפשוט. לעתים נדמה שיד הסוחרים ובעלי המלאכה על העליונה. בשנת 1293 נתקבלה החלטה, האומרת שאין איש רשאי להשתתף בחיים הפוליטיים של העיר, אם לא יצטרף לאחת משבע האגודות המקצועיות. מאחר שדאנטי גילה ענין רב בפוליטיקה, לא נותר לו, אלא להצטרף לאחת האגודות. הוא נרשם לאגודת הרופאים, כיון שאומנות זו היתה קרובה ביותר ללבו. נימוק אחר לכך היה שהציירים נצטרפו גם הם לאגודה זו. ייתכן, שאחד מידידיו הצעירים של המשורר, ג’וטו, הוא שקרבו לאגודה זו. שני הידידים מושפּעים מתורת הקדוש מאסיסי. ג’וטו נעשה לצייר שלו ודאנטי למשוררו. מעט־מעט נעקר זכר ביאטריצ’ה מנפשו, וכשנה אחר מות האהובה, שלא ידעה מעולם – מתרגש דאנטי מן האהדה וההשתתפות בצער שגבירה אחרת מגלה כלפיו. במשך שלושים חודש – מיוני 1290 עד סוף 1292 – הקדיש דאנטי את עצמו לקריאה עד כדי הכהות אור עיניו. השנים הללו מכריעות מבחינת התפּתחותו השכלית וההשכלתית. עם זאת אין הוא פורש מחיי יום־יום, ובשנת 1295 נושא הוא לאשה את הגברת שגילתה כלפיו התענינות ואהדה, את ג’מה דונאטי, בתו של מאנטו, מן המשפּחות החשובות שבפירנצה. קורזו דונאטי, אחד מקרובי אשתו, היה מנהיג מפלגתי חשוב.

כאמור עובר דאנטי בשתיקה על הוריו ועל נישואיו ואף אינו מזכיר את ילדיו: פיאטרו, יעקופו, ביאטריצ’ה ואנטוניה. חוקרים סבורים, שלא היתה לו אלא בת אחת ושכינה את אנטוניה בתו גם בשם ביאטריצ’ה. בימים ההם הרחיב את תחומי השכלות במידה רבה ביותר. בשנת 1299 מתעוררת התענינותו בפוליטיקה הנמשכת כארבע חמש שנים. את הספרים שהיה מרבה לקרוא, מצא בעיקר בבולוניה, בפדואה ובפאריס. הוא היה בוֹר סיד, שאינו מאבד טיפה והגיע לידי שליטה גמורה בתחומי התרבות של הימים ההם, במדעי הטבע, בפילוֹסופיה העתיקה ובתיאולוגיה של ימי הבינים. הוא בקי הן באפלטון ובאריסטו, הן בתורת תומס, איש אקווינו, ובתורת חכמי המסתורין. הרגש היסודי הראשון שנתעורר בלבו ושנתרכז סביב ביאטריצ’ה אינו מרפּה ממנו וכדי להשתחרר ממנו הוא מעלה אותו ואת כל הקשור בו על הנייר. כך נכתב “החיים החדשים”, ספר קטן ומופלא, הכולל את שיריו היפים ביותר ואת פירושם בפרוזה. בשעה שראה את ביאטריצ’ה בפעם הראשונה רשם: “החלו חיים חדשים”, ומכאן שם הספר. ספר קטן זה דיו, כדי להעלות את יוצרו אל שורת הסופרים הגדולים ביותר. זהו הרומן הפיוטי הראשון בספרות העולם, הרומן המודרני הראשון, הראוי לשמו, שנושאו כולו חיי נשמה, על כל דקותם ורגישותם המוסיקלית.

 

מרבית האפיפיורים לגבי דאנטי ב“תופת”    🔗

נסתיים הפרק הראשון של “חיים חדשים” ונפתח פרק חדש. החידושים בשטח המשפּטי פילגו את האצולה בפירנצה לשני מחנות. שנאה מפלגתית החלה משתוללת. דונאטי וידידיו ראו בעין רעה את האצילים הצעירים, ששאפו לפעילות פוליטית ונרשמו כחברי אחת האגודות. בין הנאשמים היה גם ידידו הראשון של דאנטי, גואידו קואלקאנטי. רב הדמיון בין שניהם – שניהם אהבו אשה בשם ביאטריצ’ה, שניהם נדונו לגלות בימי המריבות הפוליטיות ושנים מתו באותה מחלה, מחלת הקדחת. גואידו היה בעשר שנים גדול מדאנטי והיה בן למשפּחה מיוחסת מאד. דאנטי קורא לו: “ידידי הראשון”, אולם ייתכן שהכוונה לידיד החביב ביותר. נראה שכעבור תקופת ידידותם הראשונה, שארכה מ־1283 עד 1292, נתרחקו זה מזה, ועובדה היא שדאנטי הצביע ב־24 ביוני 1300 עם אלה שדנו את גואידו לגירוש. בינתיים חלו התפּתחויות חדשות: האפיפיור, סלסטן החמישי, נבחר, אך הוא מתפּטר ובוניפציוס השמיני עלה על כסא האפיפיור. דאנטי סבור שבוניפציוס נקט אמצעים בלתי כשרים, כדי להגיע למשרתו הרמה.

"קרא הצל: הכבר הגעת הנה,

הכבר הגעת הנה, בוניפציוס?

* * *

הכה מהר שבעת את העושר

לשמו לגזול את שולמית בנכל

ואז להתעלל בה לא יגורת?"

(“תופת”, 7–52,19)

“שולמית” היא כמובן, הכנסיה ובוניפציוס רצה לנצלה לרכישת אוצרות ושלטון. אם הקיסרים חלמו על החזרת שלטונה של רומא, רצה אפיפיור זה לכפות על העולם היאררכיה של דת, לכן סטה ממדיניותם המתונה של קודמיו ושב ועורר את המריבות המפלגתיות. הוא הוא אותו –

"ראש כת הפרושים המחודשת

שאז לחם על יד הלטרנו

ולא במושלמים, לא בבני־עבר

כי כל אויביו נוצרים היו כמוהו".

(“תופת”, 88–85,27)

דאנטי וידידיו שללו את שאיפותיו החילוניות של אפיפיור זה, כיוון שהם סיכנו את עצמאות עירם. לא היה זה מרד האצילים בשלטון הכמורה, אלא מרד איש הרוח בשלטון החמרי. דאנטי מגנה במלים חריפות ביותר את מדיניות הוולפים, שהפכה את האפיפיורים לבני בריתם ולמשענתם של המאמצים החילוניים. את מרבית האפיפיורים מוצאים אנו לגבי דאנטי ב“תופת”, והוא מוצא מלים חריפות ביותר כדי לגנותם:

"ולולא יראתי שתמנעני,

זאת יראתי למפתחות הקודש

אשר שמרת בגילת החלד,

כי אז מלים ביתר עוז ערכתי!

מחמדת־בצע שיחתם הארץ,

רומסי צדיק ומרוממי בליעל!

אתכם, רועים, המבשר הוכיח

עת את־האשת, על ימים מושלת,

ראה זונה את כל מלכי הארץ.

* * *

צרתם לכם אלים זהב וכסף;

מה בין עובדי פסילים לכם? אך המה

רק לאחד כורעים, אתם לאלף!

הוא קונסטנטין, אשריך כי ניצלת,

אך מה הרע השי קיבל ממך

ראשון לעושר באבות הקודש!"

(“תופת”, 17–100,19)

נראה שדאנטי, בעל המזג הסוער, לקח בחיים המדיניים חבל פעיל יותר מאשר לפני כן בשטח האמנות והמדע. נראה, כי עוד בשנת 1296 נמנה עם “מועצת המאה” שהתנגדה לוולפים הנלהבים, שתמכו במדיניות האפיפיור. הניגודים המפלגתיים זכו חיש מהר לשם חדש. מקור השם היא פסטויה, בה חל קרע בין הוולפים. הקרובים לגיבלינים נקראו “לבנים” והוולפים “שחורים”. דאנטי מתנבא לנצחונם החולף של הלבנים:

"ראשית את השחורים תשכל פסטויה,

חוקה ועם אז תחדש פירנצה".

(“תופת”, 4–134,24)

הוא מתאר כיצד גובר הרוזן מלספינה בפסטויה, במישור פיצ’לו, על הלבנים. ובפירנצה תוכרע הכף על־ידי האפיפיור, שהעמיד תחילה פנים של מתווך.

 

דאנטי נוטל בידו מקל נדודים    🔗

כך מגיעה השנה המכרעת: שנת 1300, כשהאפיפיור בעל השאיפות הגבוהות מציין את שנת המיפנה וחגיגות מפוארות ברומא. אז הגיע דאנטי ל“מחצית נתיב חייו” והוא מוסיף ושוקע בחיים הפוליטיים. אותה שנה מבקר דאנטי בסאן גימיגנאנו כשליח של פירנצה וששה שבועות לאחר מכן, ב־15 ביוני, הוא זוכה לכבוד הגדול ביותר בו אפשר לזכות ברפובליקה. הוא נעשה “פריור”.

בית הולדתו של דאנטי בפירנצה.

בימים ההם נתגלה קשר של ה“שחורים” ודאנטי הוכיח את אי־תלותו, בכך שהוא מצביע בעד גירוש “ידידו הראשון”, גואידו קוואלקנטי עוד בחודש ההוא משגר האפיפיור שליח הדורש מן המדינה יד חופשית לשולחו. דאנטי מתנגד בתוקף לדרישה זו ולוקח חבל פעיל יותר במאבק עם שלטון האפיפיור. הוא כיהן כפריור חדשים מספר, אולם ביולי שבשנה שלאחר מכן אנו מוצאים אותו כחבר מועצת המאה, בה הוא מכריז מלחמה גלויה על האפיפיור. בנופציוס נוקט אמצעי מקובל על האפיפיורים ומזעיק עזרה מבחוץ. אחי מלך צרפת, שרל ולואה, מגיע בספטמבר 1301 לפירנצה. הוא לא ראה צורך להפעיל נשק, מאחר שהעיר נכנעה לפני הכוח המכריע. השליט הזר מעלה את ה“שחורים” לשלטון, ומנת חלקם של מנהיגי ה“לבנים” – גירוש. יתכן שדאנטי שוב לא היה בפירנצה באותם הימים. ודאי הוא, שב־27 בינואר 1302 נקנס על־ידי השליט החדש על הימנעו מהתיצבות בבית המשפּט. הקנס הוא חמור: חמשת אלפים זהובים, גלות של שנתיים מטוסקאנה והדחתו מן התפקידים הרשמיים. מאחר שדאנטי לא שילם את הקנס, הוצא ב־10 במרס פסק־דין חדש, בו הוקע המשורר כמורד ונידון לשריפה. ברם דאנטי היה אז רחוק מעירו האהובה, אשר בה שאף להגשמת שאיפותיו. הוא – נפגע, זועם ורוטן – בז לאויביו מוגי הלב ונוטל בידו את מקל הנדודים. כפי שהוא מעיד בשורה אופיינית של “גן העדן” (69,17) “הפך את עצמו למפלגה”. הוא נשאר בודד, מושפל, רחוק ממולדתו. נטל עליו לנדוד ממקום למקום “כמעט כפושט יד”. הוא מעונה על־ידי ההכרה שמשפּחתו סובלת חרפת־רעב בפירנצה. ואומר למורו ורבו, ברונטו:

"ויערב־נא לכבודו לדעת,

כי, אם אך כליותי לא ייסרוני,

עם כל גורל אשר יבוא אשלימה;

לא זר לי משפּט זה, על כן יסב נא

גורל כטוב עליו את גלגלהו,

ואת אתו יוגב עלי שדהו!"

(“תופת”, 6–91,15)

דאנטי זכה לראות בכשלון שאיפות שלטונו של בוניפציוס. האפיפיור מת בשנת 1303, מרוב מתיחות והתרגשות. התפּתחות המאורעות אישרה את נבואת דאנטי: הכנסיה ששאפה לשלטון חילוני שעבדה עצמה לאותו שלטון. בשנת 1309 הועתק מקום מושבם של האפיפיורים לצרפת. דאנטי יושב בינתיים בגולה ומתמסר לכתיבת יצירתו הגדולה. הוא מוקף אנוכיות, פשעים ושפלות. הוא נתון ביער החיים, יער־עד אפל ומסוכן, נמר התאווה, אריה הגאוה וזאבת הבצע אורבים על כל דרכיה של הנשמה החפשית, בפתיחת שירו הגדול מתאר דאנטי את תעיותיו הסמליות באותו יער־עד. הוא מתאר את חיות הפרא והטרף ומשווה משמעות פוליטית עמוקה לסמלים. ייתכן שהעיר פירנצה עצמה היא הנמר החברבר המנומר במפלגות השונות. ייתכן, כי הממלכה הצרפתית הגאה היא־היא האריה וכי הכנסייה רודפת הבצע השואפת לשלטון היא־היא אולי הזאבה. הוא חולם את חלום העתיד, ובינתיים הוא מקדיש שעותיו לכתבי סופרים יווניים ורומיים, בעיקר לקריאת כתבי המשורר החביב עליו ביותר הוא ווירגיל. בנפשו הוא בונה את בנין המדע האנושי האדיר של הימים ההם, אולם יצירתו נפסקת לרגל נדודים חדשים. ה“לבנים” והגיבלינים גורשו מבולוניה בשנת 1305. קיימת השערה, שבראשית 1309 ביקר דאנטי בפריז, בה הוקמה האוניברסיטה המפורסמת ביותר, מלבד אוניברסיטת בולוניה. הקלחת הפוליטית רותחת בינתיים באיטליה ועם עלית הנרי השביעי לשלטון מתכונן דאנטי לשוב לאיטליה, כדי לברך את הקיסר. הוא קיווה שהכל ישתנה, כי תפתח תקופה חדשה וכי גם הוא יוכל לשוב לעיר מולדתו שהרעה לו. אולם המאורעות התפּתחו בכיוון אחר. תושבי פירנצה מתנגדים לקיסר, וב־31 במרס 1311 מטיף דאנטי מוסר לבני עירו ומגנה אותם בחריפות על מרדם בקיסר. תושבי פירנצה מגיבים אף הם בחריפות. הם שוללים ממנו את ברכות החנינה וחוזרים ודנים אותו לגלות. למראה אבדן תקוות חייו הגדולות בזו אחר זו, הבין את הכּל. הוא עמד על הטעות המכרעת שבחייו. הוא התעלם מאותה קרן אור שמקורה בשמים. עתה הבין שאין האדם מסוגל להשיג דבר בכוחות עצמו, אך בקרן האור האלוהית ניתן להיטהר, להתרומם לאלוהים. הוא הבין, כי לא המדע ולא הפילוסופיה אינם עשויים להתעלות, אלא אם כן יאצלו להם הכוחות העליונים כנפים. הוא הבין, כי רק בדרך עקיפין הגיע לאמת, אולם עקיפה זו היתה דרושה. אין הרע, אלא המכשיר לטוב. עליו לעבור שבעה מדורי גיהינום ולהיטהר עד שהגיע לגן העדן של נשמתו. המדע והאמנות הדריכוהו במדורי הגיהינום, אולם רק ביאטריצ’ה מסוגלת להכניסו לגן העדן. כך נטש דאנטי את תכניותיו הגשמיות וחזר אל חלומו המיסתורי הגדול. באפריל 1314 מת קלמנס החמישי, האפיפיור שישב באביניון, ודאנטי פנה במכתב אל החשמנים וביקשם לבחור אפיפיור איטלקי ולשחרר את הכנסיה מהשפּעת החמס החילוני. תשוב לפחות הכנסיה לרומא, מאחר שכבה המאור האחר, הגדול, הקיסרות. אולם גם האפיפיור החדש היה צרפתי. כך נתבדו תקוותיו בזו אחר זו. נחמא פורתא מצא המשורר הגולה בכך שחלקים מיצירתו נתפּרסמו בינתיים והעניקו לו כבוד והערצה. כשהוא מסייר בגיהינום מקבלים את פניו חמישה משוררים יווניים ובראשם הומרוס.

"ועוד עלי כבוד ויקר הוסיפו,

כי אל אגדתם אותי החבירו,

ובסוד החכמים ששי הייתי".

(“תופת”, 2–100,4)

 

התפיסה הפיוטית הנועזת ביותר בספרות העולם    🔗

דאנטי חש בעליל, שנתן לעולם דבר שאבד עם התמוטטות העולם הקדמון: את השירה הגדולה. יוהנס דה־ורגיליו, הומניסט מפורסם מבולוניה, חיבר שיר ברומית לכבוד דאנטי בשנת 1319 והזמינו לבקר בבולוניה. אולם גם תקוותיו אלה נתבדו: יצירת חייו לא הוכרה על־ידי בני דורו במלואה, ופירנצה לא פתחה לפניו את שעריה. שנות חייו האחרונות היו שקטות יותר. ביקרו אצלו שני בניו, פיאטרו ויאקופו, שהיו לפרשנים הראשונים של יצירתו, וביקרה אצלו גם בתו החביבה. בגיל 56 חלה ומת בליל 13 בספטמבר, זמן קצר אחר סיום יצירתו הגדולה. הוא הובא לקבורה ברוונה. לשווא דרשה פירנצה האכזרית את גוויתו לקבורה. קבר ריק הוקצה לכבודו בפנתיאון של “עיר הפרחים”. כתובת המצבה מדגישה את התיאוֹלוֹג שבו ולא את המשורר “Theologus Dantes nullius dogmatis expers”.

נתאר נא לעצמנו את המשורר, בן ה־31, שהוגלה ע“י עמו ועליו האשמות שפלות ביותר. הוא הוגלה מן העיר, שאהבה בכל נימי נפשו. הבן הטוב והנאמן ביותר של המולדת, לפי השקפתו, אנוס היה ליטול מקל־נדודים ולעבור בערי איטליה כ”פושט יד כמעט" ולטעום “מה מלוח לחמם של זרים”. לבו נתמלא מרירות, הוא דואב על ההכרח להתרחק מנוף נעוריו. את נפשו מכרסמת ההכרה, שעיר מולדתו שהיתה צריכה לכבדו, משליכה עליו שיקוצים. אין לו סיכוי להגשים את האידיאלים הפוליטיים שהאמין בהם. ושנאה עמוקה מתעוררת בנפשו כלפי כל אלה שהיו אשמים במישרין או בעקיפין בייסוריו. בלבו הלוהט תוססים רעיונות הנכונים להתפרץ. רצונו לתת ביטוי לכאבו ולשאיפתו לנקם. מחפש הוא צורה, בה יוכל לשפוך את כל התוסס בלבו ובה יוכל לקלל את אויביו, לברך את עוזריו וידידיו ועם זאת לתאר, הן את תקופתו הנסערת והן את אישיותו הכבירה. כך נולדה בו התפיסה הפיוטית הנועזה ביותר בכל ספרות העולם. כך נולדה בו תכנית “הקומדיה האלוהית”, חזיון כביר שלא מן העולם הזה, בו יוכל לבקר בגיהינום, בפורגטוריום הרי הוא טור הטוהר ובגן העדן ויוכל לשכן את אויביו וידידיו במקום המגיע להם.

 

מדוע “קומדיה”    🔗

לא דאנטי קרא ליצירתו בשם “אלוהית”. כתב היד שלו פותח במלים: Incipit Comoedia. מדוע קומדיה? לפי המונחים המקובלים בימי הביניים נקרא “קומדיה” שיר סיפורי הפותח בתלאות ומסתיים בטוב. הטרגדיה היא ההיפך מזה: מתחילה בשקט אידילי ומסיימת בזוועות. דאנטי מסביר שקרא ליצירתו “קומדיה”, גם משום שהיא נכתבה בשפה פשוטה ומובנת. והוא מסביר שהעדיף להשתמש באליגוריה ורצה לתת משמעות כפולה ליצירתו. אין הוא מתכוון לעצמו בלבד, אלא לאדם באשר הוא שאינו מגיע לגן העדן, אלא לאחר שעמד על מהות חטאיו. אכן האליגוריה היא המפתח המסביר לנו את מהותם של המאורעות הסמליים המתרחשים ביצירה. מובן מאליו שאנו נתקלים בקשיים רבים, כיוון שהמשורר סתם ולא פרש כתובים רבים, ויש מקומות ביצירתו שפרשנים לא הצליחו לפענח אותם זה מאות בשנים. בתקופת דאנטי הכבידו את פיענוח האליגוריה ככל האפשר והשתדלו להכניס בה מסקנות מדע רבות ככל האפשר. אף רעיונה היסודי של “הקומדיה” הוא בעל משמעות אליגורית. המשורר תועה במחצית נתיב חייו: – בגשתו לכתיבת היצירה היה בן 35, וגבול החיים הוא לפי התפיסה העברית, 70 שנה. הוא מוצא את עצמו ביער־עד של חיי חטא. הוא מתכוון לפלס דרכו אל גבעה (האושר) אולם שלוש חיות טרף מעכבות, והן תכונותיו הרעות של האדם: נמר (התאווה), אריה (הגאווה) וזאבה (אהבת הבצע). אז מופיע לפניו ווירגיל, משוררו הנערץ ביותר (השכל המוחלט) והוא מסביר לו, כי דרך אחת בלבד מוליכה החוצה מן היער הזה. עליו להילוות אליו ולעבור בדרך הגיהינום וטור הטוהר, ואם רצונו להמשיך דרכו ולהגיע לקדושים, תדריך אותו נפש נעלה יותר, כיוון שווירגיל שאינו נוצרי, לא יוכל להוליכו דרך גן־העדן. לשם דרוש לא רק שכל טהור, אלא גם אור האמונה וחסד־אלוה, והם מסוּמלים על־ידי התיאוֹלוֹגיה או על־ידי דמותה של ביאטריצ’ה.

לפנינו יצירה אמנותית במלוא מובן המלה: החומר הכביר ביותר בצורה המושלמת ביותר. הפרט הזעיר ביותר מחושב, המלים נספרו. אף קיימים קשרים מסתוריים של הספרוֹת, ועוד ב“חיים חדשים” נתקלנו בספרה 9, המסמלת את המופלא. ביאטריצ’יה עצמה סימלה את ה־“9”, כלומר את הפלא ששורשו המשולש הקדוש. הארכיטקטוניקה של היצירה מוגשמת לפרטי פרטיה הקטנים ביותר. הספרות 3 – האלוהות המשולשת – 9 המסמל את המופלא ו־10, ספרת השלימות, מהווה את בסיס המיבנה. החרוזים משולשים. ה“טרצינה”, המצאת דאנטי, שלוש שורות מהוות בית. שלוש חיות מבהילות את דאנטי, שלוש נשים קדושות מתערבות לטובתו, שלושה אנשים מדריכים אותו. היצירה מתחלקת לשלושה חלקים. ולכל מקום מוקדש שיר. לכל ממלכה מוקדשים 33 פרקי שיר, המסמלים את שנות חייו של ישו. סך הכל לפנינו 99 פרקי שיר, ואם נצרף אליהם את שיר המבוא, נגיע ל־100, כלומר, למספּר השלימות. כל אחת מן הממלכות מחולקת לעשרה אזורים. התופת מחולק לפרוזדור ו־‎9 מעגלים. טור הטוהר מתחלק לשלושה פרוזדורים ולשבעה מעגלים של שבעת הפושעים הגדולים. בגן העדן מוצאים אנו תשעה רקיעים, אליהם מצטרף איזור האור המשולם, האמפיריאום. המחבר מנה את המלים ואת החרוזים. ב“תופת” 4720 חרוזים, ב“טור הטוהר” 35 יותר, וב“גן עדן” עוד 3 יותר. כל אחד מן החלקים מסתיים במלה כוכב רקיע: Stelle.

 

השפעות עבריות    🔗

דאנטי מושפע מספר תהילים: “ימי שנותינו בהם 70 שנה”, אולם אפשר למצוא גם נקודות השוואה אחרות ורגילים להשוות שיר ראשון זה אל שירתו של אבן גבירול (1021–1050) המושפע אף הוא מירמיהו: “על כן היכם אריה מיער זאב ערבות ישדדם, נמר שוקד על עריהם, כל היוצא מהנה יטרף כי רבו פשעיהם עצמו משובותיהם”, או מדניאל: “וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדב ולשטר־חד הקמת ותלת עלעין בפומה בין שני וכן אמרין לה קומי אבלי בשר שגיא. באתר דנה חזה הוית וארוּ אתרי כנמר יוה גפין ארבע די עוף על גביה וארבעה ראשין לחיותא ושלטו יהיב לה. באחד דנה חזה הוית בחזוי ליליא וארו חיוה רביעא דחילה ואמתני ותקיפא יתירה ושנין די־פרזל לה רברבן אכלה ומדקה ושארא ברגליה רפסה והיא משניה מן־כל־חיותא די קדמיה וקרנין עשר לה”. מפסוקים אלה הושפּע אבן גבירול, שמת 250 שנה לפני התחלת חיבור יצירתו של דאנטי:

"שאלי יפה־יפה מה תשאלי מני

כי קול תחנתך עלה במו אזני.

לביא פגשני, קם אחריו נמר

ואברחה מהם ואעזוב גני.

מדי עבור אלה הנה דמות פרא

קם בחצות ליל ישב עלי־כני

האל, קרא אליו כקרא אליו אמו

קומי ושובי לגברתך והתעני!"

 

מבנה ה“תופת”    🔗

עמנואל אולסבנגר, מתרגם דאנטי לעברית, כותב בהקדמה לתירגומו: “שלושת חלקי העולם הלא הם לפי האמונה הקאתולית: התופת, הפורגטוריון (הוא המצרף לחוטאים שלא נידונו לירד לגיהינום) וגן העדן. בתיאור “מדור הטיהור” סטה דאנטי מן המסורת הקאתולית, אשר לפיה נמצא הפורגטוריון בתוך האדמה על יד התופת: דאנטי קובעוֹ בתוך האוקינוס ובפסגתו השכין את גן העדן התחתון. התופת בחיק האדמה ומדורי הטיהור (הפורגטוריון) מקבילים זה לזה במבנם, בדיוק מתמטי. הבנין הסימטרי מדגיש ומבליט את החלקים השונים. הצורות הראשיות מופיעות בבהירות ובחריפות. החזרות וההשוואות מדגישות את העיקר, הקישוטים באים לסייע לקווים היסודיים. הטופּוגרפיה של העולם הבא ניתנת לפי דאנטי לתיאור פשוט וסכימאטי: התופת הוא משפּך־ענק אשר צירו עובר מפסגת הר ציון דרך טבור הארץ, שהוא גם מרכז תבל כולה, על פי תורת תלמי. משפך זה בנוי בצורת אַמפיתיאטרון הנחלק לתשעה מעגלים ראשיים, ההולכים ומצטמצמים בהיקפם עד שהמעגל האחרון, הצר בכולם, סובב את מרכז הארץ, בו תקוע לוציפר או דיס, הוא השד אשר לפי האגדה הנוצרית היה בראשית הימים היצור היפה ביותר בין המלאכים, אבל לאחר שמרד באלוהים הושלך ממרומי שמים ונהפך ליצור המכוער והרע שבכל השדים. מוצאה של אגדת לוציפר הוא בישעיהו י”ד, י"ב: “איך נפלת משמים הילל בן שחר נגדעת לארץ חולש על גויים.” התירגום הלאטיני של החלק הראשון של הפסוק הוא Quomodo Cecidisti De Coelo Lucifer…

תשעת מעגלי התופת, אשר על כל אחד מהם שומר שד אחד או שדים אחדים, נכללים בארבעה מחוזות. הראשון הוא כעין פרוזדור לעצם התופת. במעגל הראשון נמצאים הילדים, אשר מתו בלי טבילה וצדיקי עכו"ם, הללו “נבדלים” מן החוטאים. ביתר שלושת המחוזות נחלק כל מעגל למדורים. לאורך התופת שוטף נהר אחד, הנקרא בשמות שונים. בארבעת המעגלים שלאחריהם נמצאים אלה שנכנעו ליצר: לתאוות המין, לזלילה ולסביאה, לרדיפת בצע ולהתפּרצות הכעס. במעגל האחרון, הוא חומת העיר דיס, מרוכזים הכופרים. במעגל הראשון של התופת התחתון, היא העיר דיס, כנוסים פושעים בזדון שחטאו לאחרים, לעצמם ולאלוהים. במעגל השני מדוֹר הבלהות חיים עשרה סוגי פושעים: מדיחים, חנפנים, סוחרים במשרות־קודש, מנחשים מנצלי משרתם לטובת הנאתם, צבועים, גנבים, יועצי־רע, זורעי־ריב וזייפנים. במעגל שלאחריו אנו מוצאים בוגדים בקרוביהם, בארצם, באורחיהם ובגומליהם טוב. הרי שהתופת התחתון, העיר דיס, מתחילה במעגל השביעי. ארבעת המדורות של המעגל התשיעי נקראו בשום

(א) “קינת” על שם קין;

(ב) “אִנטינטוֹרה” על שם הטרויאני אנטנור, שהסגיר לפי אמונת ימי הבינים את טרויה ביד היוונים, אף כי הומרוס מתארוֹ כגיבור, שיעץ לטרויאנים להחזיר את הלנה ליונים;

(ג) “תלמיון” על שם תלמי, מלך מצרים, אשר הרג את פּומפּיוס. סברה אחרת אומרת שהכוונה כאן לתלמי בן אבולוס, קצין יריחו, אשר הרג את שמעון המכבי ושני בניו במשתה שערך לכבודם, כמסופּר בספר המכבים א, ט“ז, י”א–י"ז;

(ד) “איש־קורת” על שם יהודה איש קריות.

לפי תיאורו של דאנטי נמשך ציר המשפּך ממרכז כדור הארץ הלאה בקו ישר עד צאתו במחצית הכדור האחרת, ושם, מול להר ציון, מתנשא מדור הטיהור בתוך האוקינוס אשר לדעת דורו של דאנטי כיסה את החלק ההוא של האדמה. ההר נחלק לשמונה מדרגות ההולכות ומצטמצמות ברוחב ובהן מיטהרות הנשמות מחטאיהן עד שן המגיעות למדרגה העליונה, אל גן העדן התחתון, ובו שני נהרות: נהר ליתה אשר כל השותה ממימיו זוכר מעשיו הטובים. גן עדן העליון נמצא בגלגלי השמים המסתערים אחד על משנהו מסביב לארץ עד שבסופם מוסבים גם הם על ידי האמפיריאום הוא “שחק הבדולח”, בו סיבת כל הסיבות והתנועות ומושב עוזו של האלוהים.

כנסית סנטה קרוצה שבנייתה החלה ב־1294 ונסתיימה ב־1863.

פּסל דאנטי הוצב ב־1865.

 

כתובת האימה    🔗

לאחר שוירגיל הרגיע את המשורר המבוהל וגילה לו, שהוא משמש לו מלווה לפי בקשת באיטריצ’ה עצמה, יוצאים הם לדרך, עוברים את השער, עליו מתנוססת “כתובת האימה”: (“תופת”, 30–1, 3).

 

הסיור בתופת    🔗

מסצינות התופת – רישום: דוֹרה.

רק שמונה מעגלים נקבעו כמקום הגמול לרשעים, מאחר שהראשון, ה“לימבוס”, כולל את אלה עובדי הכוכבים והמזלות שעליהם אינו חל המשפּט הנוצרי. המון הרוחות מתרוצצות ללא מרגוע. אלה הן נפשות האנשים, אשר חיו ללא היטיב וללא הרע, כאותם מלאכים אשר במרד לוציפר באלוהים עמדו מנגד ולא נלחמו, לא לימין אלוה ולא לימין השטן. דאנטי ומדריכו מגיעים לנהר אכירון, אשר בו יעביר כארון השד, את כל הנדונים לעונש. הנהר סובב את כל התופת ויורד אל טבור הארץ, ומשם ייפּרד לשאר נהרות התופת ולים הקרח שבאמצעיתו. כארון כופה את הרוחות לרדת בסירתו, אך אין הוא פוגע בדאנטי. דאנטי נדהם מכל הרעש שבגיא החשכה ונופל אין־אונים ארצה. קול־רעם מעיר אותו משנתו, והנה הוא על פי התהום, ווירגיל מוליך אותו ל“פרורת”, מעין מבוא, והוא המעגל הראשון לתופת, ובו כל אשר חיו ללא טבילה ושנולדו לפני הנצרות. כל אלה כואבים רק כאב אחד, הוא החשק לחזות באור האלוהים, והידיעה שחשקם זה לא יבוא על סיפּוקו. אנקתם החרישית מזעזעת את האויר. בדרכם מגיעים המשוררים אל שטח מואר שבתוך החושך. שם מקבלים את פניהם הומרוס ושאר המשוררים המוליכים אותם אל הטירה, בה שוכנים אנשי־שם מן העולם האלילי והם נותנים כבוד לווירגיל ולדאנטי. לאחר זה מגיעים שני המשוררים למקום מאפליה. המעגל השני הוא הראשון שבתופת ממש. מינוס, שופט התופת יושב בפתחו. בחוג הזה נענשים החטאים חטאי־גוף על ידי רוחות זעף הקולעים אותם לכל צעד בתוך החושך. ראשונה ביניהם היא שמירמית, מלכת בבל, אחריה דידו, בת אתבעל, קליאופּטרה, הלנה, אכילס, פאריס והמון אחרים. רחמי דאנטי נכמרו בראותו ביניהם את פרנצסקה מרימיני ואת גיסה, פאולו, שפרשת אהבתם היתה ידועה בפירנצה. זוג הנאהבים נהרג על ידי הבעל המקנא. דאנטי נופל מתעלף בשמעוֹ מפי הזוג את פרשת קורותיו. בעלפונו הועבר דאנטי אל המעגל השלישי, שם שבה אליו רוחו. הוא רואה את עצמו במעגל עינויים חדשים, שם נענשים אפיקורסים וזוללים. גשם תמיד יורד עליהם וקרברוס, הכלב בעל שלושת הראשים, נובח עליהם ומשסע את גוויותיהם. צל צ’אקו, איש פירנצה, זוקף גופו בעבור המשוררים על פניו. מפיו שומע דאנטי את העתיד להתרחש לשתי המפלגות המתנצחות בעירו. בפרשם מצ’אקו מהלכים שני המשוררים זמן רב בצללי הרפאים ומסיחים בעניני אחרית הימים. על חוף המעגל הרביעי שומר פלוטון, אליל העושר. הוא זועם בראותו את המשוררים נכנסים ומפליט מלים לאין שחר. ווירגיל גוער בו ומשתיקו. במעגל הזה, הנחלק לשנים, רואים הם שני סוגי פושעים ההולכים ודוחפים מחנה מול מחנה, נטל כבד, וכשנפגש המחנה האחד עם משנהו יסובו ודחפו את נטלם לאחור עד אשר ישובו ויפגשהו בקצהו האחר של המעגל. אלה הן נפשות הפזרנים והקמצנים. במחצית השמאלית של המעגל, בין הקמצנים, רואה דאנטי רבים מכוהני הכנסיה הגבוהים, אשר פניהם נחבלו ללא הכר. לאחר שיחה על הגורל, יורדים המשוררים אל המעגל החמישי. על שפתו רואים הם נחל מים עכורים הגולשים בבקעה. ובקרבם אל הזרם הגיעו עד ליוון המצולה של נהר סטיקס, בו מכות נפשות ערומות ומכוסות בוץ, זו את זו. אלה הם נפשותיהם של הכועסים. אחר סיור ממושך על גדת נהר סטיקס מגיעים המשוררים אל מגדל גבוה. עוד לפני הגיעם אל המגדל ראו בראשו שתי להבות, ולהבה שלישית משדרת להם אותות ממרחק. בליגיאס ממהר להעבירם בסירתו. הם מפליגים מול המעגל החמישי. בדרכם פונה אחד הצללים אל דאנטי, והוא מכיר בו את פיליפּ ארג’נטה, הנודע בפירנצה כאיש חימות ויהיר. בלכתם משם שומע דאנטי מרחוק קול יללות, ווירגיל מסביר לו, כי זאת היא עיר דיס, בירת השטן, דאנטי רואה מבעד לאדים את מגדלי העיר, והנה הם אדומים כאילו יצאו מן הלהבות. פליגיאס מוריד אותם לפני שער העיר, והמון מלאכים שנפלו במרד לוציפר, מונעים מהם את הכניסה לעיר. פני דאנטי מחווירות מפחד בראותו את ווירגיל שב ונהדף מן השער על־ידי השדים. ווירגיל מבקש לנחמו אבל מיליו המסובכות מגדילות את פחדו של דאנטי. אין הם יכולים להיכנס בכוח עצמם לעיר דיס. שלוש הפוריות מופיעות לפתע ומאיימות על דאנטי. ווירגיל מצווה עליו לפנות לאחור, ומכסה את עיניו לבל יראו. המלאך אשר ווירגיל מחכה לעזרתו, בא בדרך הביצה, מגרש את השדים ופותח את השער. המשוררים נכנסים ולפניהם עמק רחב מלא קברים בוערים. זהו המעגל הששי. בקברים אלה נענשים הכופרים למיניהם. דאנטי רואה, כי אבני הקברים מורמות ושואל, אם יש לראות את הרוחות שבתוכם. מתברר שהרוחות בתופת רואים את המתרחש בעתיד הרחוק ואינם יודעים דבר מן המתרחש בהווה. אחר שהמשוררים עברו את המעגל הששי הגיעו אל מדרון־סלעים המוליך למעגל השביעי למטה. בראש המדרון קבר ועליו כתובת הנושאת שם האפיפיור אנסטאסיוס. בשל אדי הצחן העולים מן התהום, נאלצים המשוררים להתחבא מאחורי הקבר. ווירגיל מסביר לו, כי זהו סוג החוטאים הנענשים בשלושת המעגלים הבאים החוטאים חטאי הגוף. הפזרנים הקמצנים והכעסנים אינם נענשים בעיר דיס. בין שברי סלעים פזורים יורדים המשוררים אל המעגל השביעי, שבמבואו שוכב מינוטורוס, תועבת כרתים, סמל העריצות והאונס, הבא פה על עונשו. ווירגיל מוליך את דאנטי בין האבנים המידרדרות מכובד גופו של דאנטי החי. בהתקרבם אל תחתית התהום נראה נחל דם. הוא סובב את כל המעגל השביעי כולו, והוא הראשון לשלושת חלקיו, בו נענשים כל אשר חטאו לזולתם באונס. הפושעים נטבלים בדם, אחד עד לעפעפיו, אחד עד גרונו, הכל לפי גודל החטא. חיל הקנטאורי רץ אל הנחל ואינו מניח לחטאים לזקוף גופם מעל לפני הדם, אלא כשיעור עונש. חירון, ראש הקנטאורים, מצווה על ניסוס להוליך את דאנטי אל רקק הנחל ולהעבירו שם. המדור השני במעגל השביעי הוא יער עגום של הטורפים נפשם בכפם. נשמותיהם היכו שרשים בקרקע ונהפכו לעצים שענפיהם עקומים ומסובכים. במקום פירות הם מצמיחים רעל. בענפיהם יושבות ההרפיות, מבשרות הרע, המיללות ואוכלות את ענפי העץ. צילו של מזכיר הקיסר פרידריק השני, מספּר לדאנטי בשל מה טרף נפשו בכפו ומבאר, כיצד נהפכות הנשמות לעצים. שיחתם נפסקת בשל הרעש שהקימו שני צללים המתרוצצים ערומים ופצועים בתוך היער כשכלבות התופת רודפות אחריהם. אלה הם שני אנשי פירנצה שפיזרו לריק את הונם והקדימו בכך את מותם. על כן לקו בעונש זה. דאנטי אינו ממשיך בדרכו, אלא לאחר שאסף את העלים המפוזרים והחזירם לעץ ממנו נשרו, הוא העץ בו שוכנת נפש בן עירו, אשר התאבד אחר פזרו את כספו. אחר כך מוליך ווירגיל את דאנטי לשפת המדור השלישי של המעגל השביעי והוא חלקת שדה חרב וצחיח. זה מקום עונשם של החוטאים בכוונה לאלוהים, לטבע ולאמנות. החוטאים לאלוהים שהם המעטים, כאבם גדול מכאב הנותרים. החוטאים לטבע ולאמנות יושבים בקריסה, והחוטאים לטבע רצים גדודים גדודים, ומהירות מרוצתם כגודל חטאיהם. גשם תמיד של אש ניתך עליהם. המשוררים ממשיכים בדרכם בין החול הצורב ובין יער המתאבדים עד בואם אל נהר אדום, הפורץ מתוך היער ועובר בחול. הנהר האדום מעלה אד שחור, המחניק את האש מעל למימיו ומעל לגדותיו הגבוהות. המשוררים נתקלים בחבר צללים המהלכים בחול, קרוב לגדת הנהר. אחד מהם מכיר את דאנטי ומחזיק בלבושו. בפניו השרופות מכיר דאנטי את מורו, סיר ברונטו לאטיני. השנים מעלים זכרונות מן העבר. מתחת לגשם הבוער נראה חבר צללים אחר, כולם אנשים מפורסמים, גבורי חיל וחכמי מדינה. לפתע מופיע לעיני הפיטנים באפלה בריה משונה, הוא גיריון. ווירגיל נשאר עמו ושולח את דאנטי לבדו לראות את הסוג האחרון של הנענשים בחול הבוער. גיריון נושא את שני הפיטנים על גבו אל המעגל השמיני הנחלק לעשרה מדורים שהם מעין נקרות עמוקות המוקפות חומות גבוהות ותלולות וגשרים נטויים עליהם. עשרת המדורים מסודרים מעגלים־מעגלים כבתוך אפרכס, וכל מעגל צר במקצת מזה שמעליו. שם נענשים הרמאים למיניהם. בשני המדורים הראשונים מתייסרים אלה שהדיחו נשים מדרכן הישרה וחנפים הטובעים בדומן. בנקרה השלישית נענשים כוהנים לוקחי שוחד, הללו תקועים בראשם למטה בשוחות ורק את כפּות רגליהם מלחכת להבה. על קרקע הנקרה מוצא דאנטי את האפיפיור ניקולאס השלישי, הסבור בראותו את דאנטי, כי בוניפציוס השמיני בא להתקע בבור זה. הוא מספר ביללה על מעשיו הרעים ועל פשעי יורשיו של בוניפציוס וכלמנס החמישי. דאנטי רוגז על מעשיהם ווירגיל נושא אותו אל הגשר הסמוך. מן הגג החופה על הגשר רואה דאנטי את המכשפים, את המנחשים ומגידי העתידות ההולכים לאט על קרקע המדור החמישי. בחיים היו הללו מבקשים לחזות את קורות העתיד, אולם פה פניהם עקומות לאחור בניגוד לכיוון הליכתם. המדור החמישי מכיל בעלי משרות, אשר ניצלו את עמדותיהם להנאתם ולטובתם. כשם שהעריצים והרוצחים סובלים בפרק ה־12 בדם והקנטאורים שומרים עליהם ברמחיהם לבל יציצו מעל לדם, כן מכוסים הפושעים האלה כופר הדבק בהם, ושדים איומים משסעים אותם אם ייראו מעל לכופר. השדים מורים את הדרך מעל לכופר הרותח ודאנטי מספר על הפושעים השוכבים בכופר כצפרדעים בביצה. ושוב לוקח ווירגיל את דאנטי בזרועותיו וניגרר איתו אל המדור הסמוך, בו מתהלכים בצעדים מתונים הצבועים הלובשים שמלות־עופרת המצופות זהב מבחוץ. דאנטי רואה את האיש, אשר יעץ להסגיר את ישו. הוא שוכב צלוב ברחוב צר למרמס לעוברים. דאנטי עייף מעמל העליה ויושב לנוח, אולם ווירגיל מזכיר לו את הדרך הרבה שעליהם לעבור. בתהום השביעית המלאה נחשים, מוצאים הפיטנים נשמות גנבים. דאנטי מוצא חמשה מבני עירו, שלושה בדמות בני אדם ושנים שנהפכו לשרצים. השנים היו חברי הממשלה שהשתמשו בהכנסות העיר לטובתם. למראה הגנבים מעיר מולדתו משמיע דאנטי דברי צער ובושה ובמלים מלאות געגועים ואהבה הוא חוזה אסונות לעיר. בתהום השמינית הוא רואה יועצי רע. הפושעים הללו רצים לאורך הפחת הצרה וכל אחד כלוא בתוך להבה. הפיטנים מגיעים אל הפחת התשיעית. שם נמצאים מחרחרי ריב וביניהם מיסדי כיתות. הראשון ביניהם הוא מוחמד שנחשב בימי דאנטי לנוצרי שבגד באמונתו. לפי רצונו של ווירגיל פונה דאנטי אל הגשר, המוליך אל הפחת העשירי ומשם בוקעים ועולים אל אזניו קולות ובכיות של האלכימאים והזייפנים המעונים. על שפת הפחת העשירי נגלים לפני הפיטנים ייסורים איומים חדשים של הזייפנים. אחרי כן הם הולכים אחרי קול שופר חזק ובאים אל המעגל השביעי ובו ארבעה מדורים. בכל אחד סוג אחר של רמאים בוגדים. המעגל התשיעי הקופא בקור, הוא מרכז הארץ ורחוק ביותר מן השמש. במדור האחרון תקוע לוציפר, המכתש בשלושת פיותיו את יהודה איש קריות את ברוטוס וקסיוס, שהסיתו לרצוח את יוליוס קיסר. בהיאחזם בשערות השד יורדים הפיטנים אל מרכז האדמה ועולים לאור כוכבים.

 

יצירת דאנטי והעם האיטלקי    🔗

קיים קנה מידה מסוים לגדלותו של יוצר מתקופות העבר והוא שיעור חדירת השפעתו אל נבכי הזמן ואל עומקי הרגשות. יצירותיהם של הסופרים הגדולים מגיעות לידי שלימות בביטוי הדור ובמתן דמות לרעיונות החבויים במעמקי התקופה. מבחינה זו תופס דאנטי מקום בין הגדולים ביותר, ורק מעטים מסוגלים להתחרות בו. יצירתו שופעת חכמת חיים, אולם לא היא העיקר. נופיו, הלכי־רוחו והאקורדים המוסיקליים שהוא משמיע מצטיינים בכוח ביטוי עז, ואף כי סוביקטיביים הם, שומעים אנו את קול האנושות מדבר מגרונו. אף שכבות העם הרחבות הרגישו, כי קשורים הם קשר הדוק ליצירתו הגדולה. פרקים אחדים אף היו מושרים. פרנקו סאקטי מספר אנקדוטה אופינית מן המאה ה־14: נפח מפזם בעבודתו שורות מתוך ה“קומדיה”, בקצב נקישת הפטיש על הסדן, ומשהתיאום אינו עולה יפה, מתקצף המשורר העובר בקרבת מקום, מתפּרץ אל בית המלאכה ומפזר בחמתו את כלי עבודתו של הנפח, כפי שפיזר הוא את חרוזיו…

ניקולו ניקולי, הומניסט נודע, אף גינהו על קרבתו להמון: “הנני מוציא את הסופר הזה מחבורת הסופרים. יוסיף נא להתרועע עם בעלי המלאכה, הרי אף אופן דיבורו מעיד עליו, שכוונתו בכך.” יצירתו של דאנטי היא בחינת גשר מוצק בין הפילוסופיה וההשכלה הגבוהה מזה, ובין דרך מחשבתו של העם וחייו מזה. מצד שני מושפעים אנו מן הדת הפותרת את בעיות העולם הזה באמצעיו של העולם הבא. ווירגיל נחשב בימי הביניים ובאיטליה בפרט, לגיבור־פלא המבשר את הנצרות. והוא משמש כמורה וכמדריך לדאנטי בתופת ומדור הטיהור. מצד שני מדבר דאנטי בלשון העם ומתוך לבו. התפרצויותיו נגד הכנסיה, שירדה מגדולתה, נגד עריצים־רשעים והתמונות המתארות פשעי־אדם בהתגלמותם, – כל אלה צורות הדמיון העממי הם, שהיו מקובלות בימי הביניים. אולם דאנטי העמיק לרדת לעולם חיי החולין, בדימוייו ובתמונותיו מופיעים תכופות העולם העמל, גלגל הטחנה, האניה הנאבקת עם גלי הים, החייט הישיש, הרועה הנאמן, הנופח בזכוכית ועובד האדמה, – כולם במסגרת הנוף האיטלקי. גם הנוף שבחר לרקע יצירתו מוכר וידוע מחיי יום־יום. נוף־פרא זה של סלעי האברוצים ומורדות האפּנינים, הוא הבסיס לתיאור ב“תופת”. הגבעות הענוגות של טוסקאנה אופיניות ל“מדור הטוהר”. אולם היו גם נימוקים אחרים לפירסומו האדיר של דאנטי. הוא נהפך לגיבור אגדי. אין דבר זה מושג בדרך כלל, אלא במפעל כביר המפרה את דמיון העם. בחיי דאנטי ובאופיו רבים מניעים כאלה. עצם העובדה שהוא־הוא גיבורה הראשי של ה“קומדיה”, סייעה לכך. הגיבור הראשי של האפּוס הכביר, בעל מאה פרקי שירה, איננו העם על שבטיו השונים, לא מייסד שושלת, אלא המחבר עצמו, המסמל את כל האנושות, המבשר תקופה חדשה. ירידתו שאוֹלה השפיעה השפעה עמוקה על דמיון העם. ההיסטוריון האנגלי הגדול, תומס קרלייל, מספר אנקדוטה מעניינת בנידון זה. מתלחשים מאחוריו מראים באצבע על עורו הכהה, על שערותיו השחורות והמסולסלות ואומרים: “ראו נא ראו, איש זה מסוגל לרדת לתופת ולשוב משם, כל אימת שירצה”. האופי הרומנטי של דמותו התפּתח בקצב עז, ודמיונו היוצר השפיע השפעה עצומה. תיאורו מגוון ביותר, והוא מצטיין תמיד בכח שיכנוע עז, המעורר את דמיונו של הקורא ושל המאזין. אך לא רק יצירתו – גם תלאות חייו, אהבתו הגדולה והסבל שנגרם לו בגלותו, השפיעו על הקוראים. כל אותם האנשים שהם רגישים ושלבם ער למאבק המין האנושי, נצבו לימינו. הביוגרף החשוב הראשון שלו, ציזרה באלבו, כתב: “דאנטי הוא חלק חשוב מתולדות איטליה. חיי המשורר אינם מתחילים בלידתו ואינם מסתיימים במותו. הסופר ויצירתו התמזגו בהכרת הכלל באותה מידה שהצליח לבטא אותה הכרה”.

 

חזיון גדול הקשור באלפי נימים למציאות    🔗

ה“קומדיה” היא יצירה לאומית מובהקת, היא קריאתה הראשונה של איטליה השואפת לאחדות, ורק בן פירנצה מסוגל היה להשמיע קריאה זו. אחרי 25 שנים בשלה בקרבו היצירה הגדולה. מקור היצירה בסבלו המר של הסופר ובמאבקו העז להשכלתו. ואין הוא משלים את יצירתו אלא כמעט על סף המוות, ברגעו האחרון. המבקרים מציינים, שההבדל בצליל בכל אחד משלושת החלקים אינו נובע מסיבה חיצונית, אף לא מן השוני שבחומר, אלא מהלכי רוח השונים של הסופר. כל אחד משלושת החלקים מבטא את הלך־רוחו של דאנטי באותם הימים. “התופת” נכתב בעשר שנות גלותו הראשונות. בלבו של דאנטי תססו כעס ומרירות ורגשותיו שלהטו נתנו אותותיהם בדמויותיו. אך אין בכך סתירה לגעגועי פרנצ’סקה דה רימיני לשלום, כיון שגעגועים אלה חיו גם בקרבו. עם זאת נראה לנו, שאין להתעלם מהשפּעתו של ברונטו לאטיני על ה“קומדיה”, עוד במחצית השניה של שנות התשעים. לאטיני היה מעונין בעיקר ביצירה מדעית ואנציקלופדית, ובשנים הראשונות, בהן עדיין לא התגבש רעיונה היסודי של היצירה, הופיעו המדע והפילוסופיה לעיני דאנטי כמוצא מ“יער עד” זה של המריבות המפלגתיות ומן התוהו ובוהו של חיי הרגש. יש סוברים, שדמות ביאטריצ’ה מסמלת ב“חיים חדשים” את הפילוסופיה, אולם ב“קומדיה” אין מקום לסמליות. לפנינו חזיון בעל ממדים כבירים, ואם יצירתו הקודמת של דאנטי אינה ריאליסטית וקרובה לחלום, הנה קשורה “הקומדיה” באלף אלפי נימים למציאות. ביאטריצ’ה אומרת בפרק השלושים של “מדור הטיהור”, כי לשווא ניסתה להחזיר את דאנטי התועה אל המסלולו הנכון. לא נותר לה, אלא להעבירו בדרך התופת ועולמות האמת. מעט־מעט התגבשה בדאנטי ההכרה, שהחזיון הגדול שהוא עומד להעלותו על הניר, חייב לשמש אזהרה חמורה לבני האדם. מקומות מסוימים (“תופת”, 28–18,33; ו“מדור הטיהור”, 100–98,2) מעידים על עלייתו לרגל של דאנטי בשנת היובל, היא 1300. אכן, למראה המון עולי הרגל, המתוודים על חטאיהם, ולמראה המשבר החמור בחברה בתקופתו, צץ במוחו רעיון מסעו הוא, עליתו הוא לרגל. היצירה הגדולה החלה להבשיל בנפשו, כשירדה עליו פורענות הגלות. היצירה היתה לו כאמצעי יחיד לדרוש בשלום מולדתו. ימי גלותו הראשונים התאימו במיוחד לצורת התופת. הרי הוא עצמו שנדד ביערות ובהרים, נעזב ונשכח, רעב ללחם, וחסר סיכויים. אוירת השנים הראשונות של המאה החדשה שימשה רקע ויסוד לחיבור “התופת”, אף כי ייתכן, שהעלה את הדברים על הניר כעבור שנים אחדות. הוא לא נואש מעולם, מרצו וכח עשיתו נתעוררו בו ונתחדשו בו תמיד בעידודה של התקווה הקלושה ביותר, אולם הלך־רוחו היסודי נשתנה ברבות הימים. מעט מעט פנה עורף למציאות האפורה ויצר לעצמו את ממלכת “המציאות המקוּוה”, ממלכת הטוהר, העליצות והאמת. מה שלא הצליח להשיג בחיים במחיר סבל איום, העתיק ל“גן העדן” כחלום מופלא. יצירתו של דאנטי היא חזיון, בעל ממדי ענק, המבוסס על חוויות של ממש. ה“תופת” הוא “ממלכת השאול” הקיימת בדעות קדומות של העמים. כך מופיע התופת גם ביצירת דאנטי, אולם מזמן לזמן פוקדים אותו אולם מזמן לזמן פוקדים אותו סערות קשות. נוף אכזר וקר, נהרות סואנים ושמים קודרים מתגלים לפנינו. נחשפת אין־סופיותו של עולם חסר־תקווה. חלק זה הפרה במידה רבה ביותר את דמיון הקוראים, אולם דוקא חלק זה קשור ביותר למציאות, הן לפי הדמויות והן לפי האירועים. דאנטי מתאר את התופת כנוף ידוע לנו על פני כדור הארץ. גיבורי התופת נוהגים כבני אדם. הם עורכים מלחמות קשות, טורפים זה את זה, נאנחים ומקללים, בני אדם של ממש, אנשים חיים תחת השמים הקודרים.

מסצינות התופת – רישום: דוֹרה.

הביטויים החוזרים והנשנים בחלק זה של היצירה הם: “מלחמה”, “קרבות”, “עלבון”, “נקמה”, “הרעלה”, “ניצחון” וכדומה. פרק זה הוא החי ביותר משלשת החלקים, והאנשים המופיעים בו שופעים חיים. דמויות ה“תופת” מצטיינות ברגשות סוערים מאד, ולכן חמור ביותר העונש הננחת עליהם. פרנצ’סקו קוולקנטי ובואוזו דונאטי, האנשים־הנחשים מנשכים זה את זה באיבה ניצחת עד קץ הימים. אוגולינו דלה גררדסקה, יכרסם את גולגולתו של החשמן רוגיארי לעולם ועד. זעמו לא ירפה לעולם. פרנצ’סקה דהּ רימיני ופאולו, זוגות הנאהבים, יחזיקו מעמד בסערה ויאהבו זה את זו לעולמים. ההמונים הגדולים של ה“תופת” נמצאים בתנועה מתמדת, רק שתים הן הדמויות היציבות: דאנטי ווריגיל, המדריך והמודרך. כשדאנטי מדבר על עצמו, משתמש הוא בתמונות המקובלות בקרב נודדים, פושטי יד עניים או יורד־ים. אלו הן תמונות דאנטי האזרח האיטלקי האמיץ של ימי הביניים, הנידון לגלות.

 

שלושת חלקי ה“קומדיה”    🔗

הגילויים האמנותיים של ה“תופת” דרמטיים ביותר ועם זאת הם פלסטיים, בולטים כפסל. שתי הסגולות הללו אינן נוגדות זו את זו, אם לא נצייר לעצמנו פסל קפוא, אלא את הפלסטיות של הדמויות הדרמטיות. הסופר מתאר בקווים חדים ובאור מסנוור. הוא משתמש בדימויים נועזים, בהם הוא מתאם את תופעות החזוּת והשמיעה. הוא נודד במקומות ה“אילמים מאור”, השמש “שותקת” וכדומה. אנו מוצאים ביצירה את הסמלים הכבירים ביותר, את הנמר “מהיר וקל רגלים ועור טלוא חברבורות עטהו”, את הארי, את הזאבה ואת הכלב הגדול. במערה בכרתים מתנשא לעינינו פסל הזקן, דמות־ענק עשויה מתכת וחומר, המסמלת את האנושות. זקן זה – עיניו זולגות דמעות אנושיות זה אלפי שנים. אף מוסיקליות היצירה אינה מרככת את האוירה הפראית של ה“תופת”. אך הדימויים והתמונות השאובות מן החיים מעניקות לה צבעים בהירים כל שהוא יותר, כגון, האכר הנהנה מרגע של אידיליה בהשתטחו במורד ההר ובשאתו עיניו אל השדות הדוממים בעת היקצרם. אנו חשים בעליל, שדאנטי משתמש בתמונות חמות של החיים על פני האדמה, כדי לרכך במקצת את ה“נוף נפשי” האיום, ולקרבו אלינו. לא כן נוף “מדור הטיהור”. שם נתקלים אנו בשלל צבעים. הנוף רך הרבה יותר. שוב אין הוא מזכיר את האפנינים ואף לא את האלפים, אלא את נופה הרך והחביב של טוסקנה. שוב אין סימן לעינויים. הפיטן ומלוו משוחחים עם הגיבורים, שרבים מהם אמנים כמותם. חלק זה מן היצירה הוא שיר תהילה לסופרים, למוסיקאים ולאמנים. אנו קולטים קולות גאים ומופלאים של עולם אמנותי חדש העומד להיוולד. פרקי תהילים, אידיליות ווידוּיים ליריים מגוונים את מצב הרוח המלנכולי. הדימויים מבריקים בצבעי הקשת. צילצולן המוסיקלי של המלים הוא פוליפוני, והסמלים רכים ביותר. החלק השלישי, “גן העדן” מצטיין כחזיון מיוחד ואופיני. חלק זה הוא אבן־בוחן להבנת יצירתו הכוללת של הסופר, הוא גם אבן־בוחן לאמנותו של דאנטי, כיון שעליו היה למצוא את האוירה האמנותית לחומר הפיוטי הקשה ביותר, לפילוסופיה. עליו אומרים, כי פרט לגיתה אין עוד בספרות העולם יוצר שמסוגל היה להתגבר כמוהו על מכשולים בדרך הביטוי האמנותי של המחשבה. לא היה עוד כמוהו לגבי האפשרויות האמנותיות הגנוזות ברעיון. נוף “גן העדן” הולם ביותר את הנושא והוא מתרומם מעל לצוקי הסלעים הגבוהים ביותר, מעל לעולם הברק והרעם. תופעות אור שמימיות מעלות אותנו אל העולם המופשט. ענני־אור מרחפים שם בשמים, נהרות־אור זורמים שם ויהלומים מבריקים. לאחר שבמעמקים טרחו עינינו לחדור אל תוך האפלה, הרינו מוכּים כאן בסנוורים מרוב אור. ביאטריצ’ה וברנרד מוליכים את המשורר דרך נוף זה. אכן הנוף החדש בדין שיהיו לו מדריכים חדשים. התמונה המגוונת של ה“קומדיה” מתעשרת במומנט חדש, סולם עשיר דימויים על הנושא: האם והילד. דאנטי מבשר כאן נושא־יסוד של אמנות הרנסנס, שורה ארוכה של מדונות. נושא זה זיווג את הדתיות לאנושיות, באמנותה הפורחת של איטליה. גם כאן אין הוא מוותר על ההתקפות המכוונות נגד הכנסיה. הוא משפיע גם כאן דברי ביקורת חריפים, שאינם נופלים מן הדברים ב“תופת”.

כל אחד משלושת החלקים מצטיין באחדות אמנותית מיוחדת. לפנינו שלושה נופים נפשיים שונים, וכאן עדים אנו לתופעה מענינת ביותר. אחדות מוחלטת של היצירה, סגולה שהיא מן האופיניות ביותר ל“קומדיה”. אין ספק בדבר, שחישוקים רבים מאחדים באחדות שיטתית כבירה את חזיון הממלכה המשולשת. יש לציין בראש וראשונה את אחדות התפיסה הפיוטית. כוונתו של דאנטי לגאול את האנושות מעוניה ומסבלה ולהעבירה אל ממלכת האושר על סמך מסקנותיה האחרונות של העליה לרגל בשנת היובל, 1300. גם המיתולוגיה הנוצרית ערגה לאחדות התפיסה וכיון שהדרך המוליכה לשמים עוברת את התופת ואת מדור הטיהור. עולם הנצרות מבוסס על האחדוּת המשולשת. הכל מדוד ושקול, בהתאם למדע של ימי הבינים. המחשבה מצטיינת בהגיון ובסימטריה. עולמו המשולש של דאנטי מתרכז סביב ציר כדור־הארץ המתנשא השמימה. בקצהו האחד של הציר שוכנת עיר הגאולה, ירושלים. מעמקי התופת השוכן במרכז כדור הארץ ועובר את מדור הטיהור, את גן העדן התחתון ומגיע לשמים. סביבו קבועים בעיגול קיני נשמות דאנטי עד לקצה עולמו של המשורר, השושנה המסתורית והאלוהות. נראה, שדאנטי ידע יצירה ערבית בשם “מדרגות מוחמד”, בתרגום רומי והשתמש בה לשירטוט הגיאוגרפי של העולם הבא. דאנטי מפורר את השיטה הרחבה לקבוצות קבוצות וקובע מקום לדמויות המפורסמות של ההיסטוריה. גישה זו והשלמה זו מבטאת את השקפתו לגבי העולם כולו. אין זה רעיון מקורי שהתופת בנוי על תשעה עיגולים, ההולכים ומצטמצמים. גם מדור הטיהור בנוי על תשעה עיגולים. עולה הרגל חייב לחצות תשעה רקיעים בטרם יגיע לשושנת האור. דאנטי מותח ביקורת ומביע דעתו, בפסלו את רוב האנשים מוגי הלב. אין הוא מקצה להם מקום, אף לא בתופת, כפי שאין שם מקום למלאכים הניטרליים, הבוגדים בכנסיה ובממלכה. מקומם במעמקי התופת וכך חורץ דאנטי פסק־דין על ידידיו ועל יריביו גם יחד. מקומה של פרנצ’סקה במעגל השני, אולם בעלה, שרצח אותה בדין, לפי חוק ימי הביניים, נשלח לעומק התופת למעגל התשיעי. פארינאטה נשלח לתופת, אולם לא משום שהיה בעבר יריב למשפּחת דאנטי, אלא משום שהוא כופר. אוליסס, גיבור האגדה, אף הוא נמנה על תושבי התופת, אולם לא על מעשהו הנועז, על פריצת עמודי הרקולס ועל הפליגו לאי מדור הטיהור דרך האוקינוס האין־סופי, אלא על חטא אחר, חטא עצת שקר. השקפותיו הפוליטיות של דאנטי, אהדתו או שנאתו אל בני דורו, קובעות את מקומם של האישים השונים בממלכה האיומה. אחדות היצירה מעוררת התפעלות עמוקה. לכל חלק שלוש פעמים שלושים ושלושה פרקים, כל בית הוא של שלוש שורות. הפרקים הרמוניים, ואף גודלם שווה כמעט. אנו עוברים בקרב שלושה גופים נפשיים. אכן אחדות מוסרית, פיוטיות וגיאוגרפית למופת אופינית למבנה היצירה הגדולה. גדולי המבקרים הספרותיים סבורים, שאין להפריד בין מבנה היצירה ובין היסודות הפיוטיים הטהורים. עצם בחירת היסודות המדעיים והפילוסופיים היא מעשה דמיון. דאנטי מכניס את הדמיון המשתעשע במסגרת המדע והפילוסופיה. אחדות שלוש הממלכות של ה“קומדיה” מובטחת גם בכך, שליצירה הגדולה יש בעצם רק גיבור אחד, הוא המשורר עצמו. אמנם הוא מעביר לפנינו פרשיות שונות בתולדות נפשו, אולם כל שינוי לא חל בהשקפותיו המוסריות, ואף כי הוא מחליף את האמצעים האמנותיים, מבטא הוא תמיד אותה השקפה. ביצירת הומרוס אפשר להבחין שינויים עמוקים יותר של התפיסה. גם הניגודים הפנימיים של הסופר קבועים ועומדים החל בה“תופת” וכלה ב“גן העדן”. שירתו זורמת באפיק רחב, בשטף אחיד ואדיר. הוא משתדל לצייר תמיד תמונה חזותית מקיפה, אין הוא מרבה להעניק תוארים, מעדיף הוא עליהם את השימוש בפעלים. בכל אחד משלושת החלקים אין הוא מנתק לעולם את הקשר הישיר לעולם הפיסי. אולם אותה שעה מגולל הוא לעינינו פרספּקטיבה רחבה של החזון. לא חל כל שינוי בהסתכלותו במציאות. למן הפרק הראשון ועד הפרק המאה, הוא מיחס משמעות סמלית, מטפורית, לצורות הפשוטות של המציאות. יכול אתה לגשת ליצירת ענק זו מצד המוסר, מצד הדת או מצד המדיניות, אולם על ידי כך מתקבלת בכל פעם תמונה חד־גונית. עלינו לראות את הבנין הגמור והשלם המתרומם בהיסטוריה של העולם ושל הספרות. נאמר על דאנטי שהוא המשורר האחרון של ימי הבינים והמשורר הראשון של התקופה החדשה, ואמנם אפשר להבחין בכך בכל שורה ביצירתו. מיסתורין והגיון, השקפת ימי הביניים וגישה מציאותית של התקופה החדשה מתנגשות זו בזו כמעט בכל פרק וכמעט בכל סצינה. אנו מקבלים את הסינתזה של “עשר מאות השנים האילמות” ואנו עומדים על סימנים ברורים של התפוררות השקפת העולם הקודמת. דאנטי מאמין בגדולתה של האישיות הפורצת את התחומים הצרים. הוא עצמו מסמל את נצחון האישיות. עם זאת באה לידי ביטוי ביצירה סולידריות אנושית עמוקה. הרי הבשורה שהוא מבשר אינה נוגעת לאיטליה בלבד, אלא לאנושות כולה. הוא הוא שוֹפרה של תקופת “עשר מאות השנים האילמות”, הוא מחבק את האנושות כולה ומבשר בוא תקופה היסטורית חדשה.

התופת, פרק ח' – רישום: דורה.

 

הפתיחה ל“תופת” בתרגומו של זאב ז’בוטינסקי    🔗

1   ביום ההוא, אמצע שביל ימינו,

   בחרש עז נתעיתי; כי מאור

   נתיב־אמת באפל הטמנו.

4   הוי מה אכזר הסבך השחור –

   את אימתו לא יתאר פי גבר;

   גם זכרונו הוא רעד ומגור.

7   ולא ימר ממנו חת הקבר.

   אולם בתם אגיד את האימה –

   כי בין אימים נגלה לי סבר.

10   סר צעדי מדרך תמימה

     אל דרך־שוא, ואיך – איני יודע:

     לבי עלף ברוח תרדמה.

13   אך זאת אזכור: הגעתי, דך, יגע,

     אל הר שגיא, בקצה חשכת הגיא

     שאת נפשי מורא וחטא מלאה;

16   לראש ההר נשאתי את עיני;

     עיפת הליל משם כבר נסוגה

     בפני הזיו – הוא זיו מדריך כל־חי.

19   גם במצולות לבי חדר הנגה,

     והאימה, דימיתי אין לה סוף,

     כערפל נמסה ונמוגה.

22   כי ינצל טובע אל החוף –

     נלאה־נשום ופג מחוסר־כח

     יפנה מבט הימה וישקף:

25   כה שב רוחי, עד לא מצא מנוח

     להסתכל בנתיב הסכנה,

     אותה איש חי עוד לא יכול נצח.

28   ותנח פה נפשי המעונה;

     ואטפס מול זהר הכתרת –

     וסעדי כף רגל תחתונה.

31   כעלותי מעט – הנה נמרת

     מלפני, מלבשת עור ברוד,

     עזה, קלה, רוקדת ומכרכרת;

34   ותדלג, ותהם, ותגרד,

     ותחסם דרכי בשן ונחר,

     עד מוּט לבי, וכבר אפנה לירוד:

37   ברגע זה, על רעננות השחר,

     הופיע לי השמש העולה;

     כמו ביום, שבו כל נגה־צחר

40   ברא האל, נצמד הוא בטלה.

     ומשחרית הבקר והטבע

     רוה לבי, ינק וישלה.

43   אך, לעזרת הצר נקד־הצבע

     קם לפני אריה, ענק אדיר,

     ושאגתו שנית רגלי עכבה.

46   רעב, זומם, צועד בראש יהיר,

     בא לקראתי פוצה שחור הלוע,

     בנהמתו מרעיד את האויר.

49   גם זאבה – זו כל אוות־הרוע

     טעון גופה הרך והנגעל

     היא זאבה טורפת דל ושוע –

52   גם היא עלי. נרתעתי מבוהל,

     כה חמתה הציקה ואילצה;

     ואוָאֵש מלעלות אל על.

55   כמו ביום ראה רודף הבצע

     אבדן הונו, פרי עמל וצום, –

     תפל רוחו, ולא תבריא מפצע:

58   כן, עת נחסם דרכי לקראת היום,

     לאט לאט נדחיתי שוב לתלם

     האפלה, בו כל מאור ידום.

61   אז בנפלי למטה, איש או צלם

     ראו עיני – מחריש כלו אסר

     את שפתותיו מנהג דורות של אלם.

64   עמד גלמוד בנגב מחסר

     כל חי. אליו קראתי: "אן ואנה

     אפנה? עזר, אם צל או גוף־בשר"!

67   “לא־גוף”, ענה, "גופי ירד אשמנה.

     היה ערבו של קיסר שחרי;

     בן מנטואה מדם הטרנספדנה

70   "אבי היה, ורומא מדורי;

     היו אֵלי אלי כזב והבל

     וימי הדר אבגוסטוס הדרי.

73   "ושרתי את אינאס, עז לסבל

     ותם בדין, בונה קרית האור

     אחר גלה מקרת אש ואבל.

76   "אולם אתה – לעמק העכור

     למה תשוב, לא תעל הגבעתה –

     של כל ששון מבוע ומקור?"

79   "מעין שירה, יוצר אשר בראת

     במאמר עולם הדר וצבי,

     אשרי עיני – ורגיליוס ראתה!"

82   עניתי בוש: "הוי סמל ונביא

     לזמרים, אזכה־נא, כי מליך

     הן אור עיני, הן נפש עוגבי.

85   "אתה מנהיג שבדרכו אלכה;

     אף בשירי כל יופי, כל הדר,

     כל עדן־נוי – הנם הדי קולך.

88   "ראה חיה, שחרונה גדר

     את נתיבי: עזר־נא לי ממנה,

     כי פחדה אל דם לבי חדר".

91   “להנצל מהאימות ההנה,”

     ענה לקול בכיי – בחר שביל

     שונה מזה הלכת בו עד הנה:

94   "כי היא תשד כל גבר, המעפיל

     לפרוץ להר – בלא רחם והרף

     תדחה אותו לקבר עד תפיל.

97   "זה חיתו־פיד, שקנאתה לא תרף

     גם לא תשבע: הפה המגנה,

     אחר טרף, משנה ימצא לטרף.

100   "הרבה זנה זנתה – גם תזנה,

     עד בוא נוקם – עד קום זרזיר־מתנים.

     זה לא יכסף לבצע ומקנה,

103   "רק לחכמה ורחמי שמים.

     יש פלטרו הר, וישנה פלטרו עיר –

     ומולדתו תהי בין השנים.

106   "הוא את שפחה איטליה יתיר,

     שבעדה הקרב קרבן קמלה

     הבתולה וטורנוס האביר;

109   "ידחה את זאת לצל־שאל – הצלה

     שמעמקו הרמש הערום

     אותה הוציא; ושם גבול יגביל לה.

112   "אך טרם בא, אם תאבה ישע – קום

     ואחר תצעד, ואנהל את

     רגליך מול הנצח, זוט ורום;

115   "ותאזין לאנק אל־תוחלת

     באש וקר – לקול הארורים,

     קורא מיתה – שנית, אך לא גואלת;

118   "וגם תראה המן מאשרים

     בתענית – כי היא אותם תגביה

     למעלות מסתור הטהורים.

121   "ורוח זך ממני אז יופיע,

     לנהלך אך זיו פני שליט;

     ונפרד על פתח הרקיע.

124   "כי על כפרי בחסד הממליט,

     לא אכנס, אני הדל ויתר

     בני מיני, לקרת העלית.

127   "הדם רגלו תבל, אך שם הכתר,

     שם מתנשא כסאהו העליון:

     שרי הבא אל הוד ארמון הסתר!"

130   ואתפלל: "בשם אותו רעיון

     השכינה, זה קדם לא הכרת,

     אשביעך – הצל מכליון,

133   "נהל אותי לישע – סף הקרתה.

     זו שוערה הוא פטרוס הקדוש;

     ולדלים אש אבל תארת

136   “נהל אותי!” ונלך: הוא בראש.