דוֹן מיגואל דה סרוואנטס סאודרה (1547–1616)

“מכנסים צהובים, מדריך לכירורגיה, ספר רפואי על ארבע מחלות חשובות, דקדוק השפה הלטינית, חרב וגיטרה.” דומם ריאַליסטי ישן־נושן עולה בדעתנו בקראנו את רשימת החפצים שנמצאו ברשותו של אבי סרוונטס על ידי פקידי ההוצאה לפועל. עוני ודלוּת מיררו את חיי הוריו, גם בשעות הולדתו של מיגואל, שהיה הילד הרביעי. דלות זו ליותה גם אותו כל חייו. סבו, חואן דה סרוונטס, היה משפּטן ולאחר זמן שופט. רודריגו, אבי הסופר, היה מנתח. נראה, שלא למד באורח שיטתי ולא זכה לדיפּלומה, אלא הסתפּק בקריאת ספרי־רפואה אחדים. מיגואל נולד בשנת 1547, ב־29 בספּטמבר, כנראה, כיוון שיום זה הוא יום מיגואל (מיכאל) בעיירה בשם אלקלה דה הנארס. אנדרס, אנדריה ולואיזה קדמו לו, רודריגו, מגדלנה וחואן נולדו אחריו. לא ידוע לנו דבר על ימי נעוריו ועל חינוכו. האב שנדד תמיד ממקום למקום, לא היה סיפּק בידו לפרנס את בני משפחתו ולא הקדיש תשומת לב מספּיקה לילדיו. האם העמוסה עבודה בבית, אף היא לא יכלה לעשות זאת. מיגואל היה בן חמש בשעה שאביו הוטל לכלא החייבים, כיון שלא היה בידו לפרוע את החוב הקטן יחסית, שלווה ממלווה ברבית, כדי לכסות את הוצאות המשפּט נגד מרקי קוגולודו שנשאר חייב לו שכר־עבודה. האב נכלא ושוחרר, שוב נכלא ושוחרר, ורק בשנת 1553 שוחרר סופית, כיוון שהוכיח ללא ערעור, כי מגזע אצילים הוא. מיגואל הקטן לא למד באופן שיטתי בבית ספר. הוא בילה את ימיו במשחק עם חבריו ברחובות. בפרק התשיעי בחלק הראשון של “דון קישוט” מספּר הוא מה אהובה היתה עליו הקריאה. נוהג היה לאסוף פיסות ניר שמצא ברחובות, אם היה כתוב בהן משהו. את השפה הרומית ואת ידיעותיו בשטח ההיסטוריה והתיאולוגיה רכש בבית ספר ישועי. בבית ספר גבוה לא למד שיטתית, אך נראה שעשה שנה או שנתים באמת האוניברסיטאות.

יצירתו הספרותית הראשונה של סרוונסט הידועה לנו, נמצאה רק כעבור 300 שנה בין כתבי־היד של הספריה הלאומית הצרפתית. היתה זו סוניטה, שנכתבה לכבוד אליזבת ולוֹאַה, אשתו השלישית של פיליפּ השני. נוסף על כך הגיעו אלינו שבעה שירים אחרים. יצירותיו הראשונות של סרוונטס שהופיעו בדפוס כלולות בספר, שפורסם על ידי המחנך חואן לופז דה הויוס, במדריד, בשנת 1569. העורך מכנה את סרוונטס בשם “תלמידי החביב”. הסופר הצעיר בן ה־21 היה, כנראה, עוזרו של המחנך הנודע. בפרק ה־39 בחלק הראשון של “דון קישוט” מספּר אחד העבדים את מהלך חייו בצורה זו: “באליקנטה ירדתי באניה והגעתי בשעה טובה לגנואה. משם עברתי למילאנו, הצטידתי בנשק ובכל הדרוש לחייל והמשכתי בדרכי לפיאֶמוֹנט, בה רציתי להתנדב לצבא. בהיותי בדרכי לאלכסנדריה דה לה פאלה, נודע לי, שהנסיך הגדול של אלבה עקר לפלנדריה. שיניתי תכניתי והלכתי בעקבות הנסיך, עמדתי לפקודתו בכל ימי המסע הצבאי, ראיתי את רוזני אגמונט והורן מוצאים להורג, עליתי לדרגת קצין בפיקודו של מפקד נודע מגואדאלירה, דיאגו דה אורבינה שמו, לאחר ששהיתי זמן רב בפלנדריה שמעתי, שהוד קדושתו, האפיפיור פיוס החמישי, זכרונו לברכה, כרת ברית עם תושבי ונציה ועם ספרד, נגד אויבם המשותף, התורכים, שכבשו בזמן ההוא בציים את האי המפורסם, קפריסין.”

אם נניח, שהפּרטים האלה נכונים ונוגעים למחבר ואינם פרטים דמיוניים בפי גיבור הרומן, נראה שסרוונטס עבר בשנת 1567 עם הנסיך אלבה לפלנדריה והיה ב־5 ביוני 1568 בבריסל עד להוצאתם להורג של רוזני אגמונט והורן.

עובדה היא שבדצמבר 1569 שהה סרוונטס באיטליה, כיון שפנה משם אל משפּחתו וביקש להמציא לו תעודת לידה. אף ביקש להוכיח רשמית שאין דם של מאורים, יהודים או “נוצרים חדשים” נוזל בעורקיו, שאיש מאבותיו לא הובא לפני האינקויזיציה וכי בן הוא למשפּחה נוצרית עתיקת־יומין. האב שלח את המסמכים הדרושים, אולם אין אנו יודעים לשם מה היה דרוש הדבר. סרוונטס אהב לנדוד, אולם נראה, כי לא מרצונו עזב את ספרד, אלא נמלט משם.

יש אומרים, כי בדוקרב הרג אדם, אנטוניו דה סיגורה שמו, ונמלט מפחד העונש החמוּר: קטיעת זרועו ימינו וגלות של עשר שנים. באחת מיצירותיו בשם “פרזילס וסיגיסמונדה” מספּר סרוונטס על אדם ההורג את יריבו בדו־קרב והוא אנוס לברוח ממולדתו. מוֹטיב זה של דו־קרב, מופיע גם ביצירות אחרות של סרוונטס: “הספרדי האציל”, למשל. במחזה זה מספּרת אחת הגיבורות, מרגריטה, שפרננדו דה סאודרה פצע את אחיה הקשיש. ראוי לציוּן, כי שם הגיבור דומה מאד לשם הסופר. בימי שירותו הצבאי באיטליה הרבה לבקר בערי איטליה ואת רשמיו מוצאים אנו ב“איש הזכוכית”. סרוונטס הצעיר נהנה מיפי הטבע, נדד הרבה ולמד על טיבם של עמים וארצות. עם זאת מצא לו גם אפשרות להעמיק את השכלתו. הוא קרא את יצירות אפוליאוס, הליודורוס, הוראץ, ווירגיל, סאנאצארו, טאסו, גוּאַריני, קאסטיליונה, אריוסטו ורבים אחרים.

 

קדחת ההרפתקה גוברת על מחלת הקדחת    🔗

הצעיר בעל הרוח ההרפּתקנית, השתתף בקרב הימי הגדול בלפנטו, בשבעה באוקטובר 1571. ה“ליגה הנוצרית” נחלה נצחון מכריע בקרב זה, אולם סרוונט נפצע קשה וזרועו השמאלית שותקה לחלוטין. בהקדמה לחלק הראשון של “דון קישוט” מדבר סרוונטס בגאוה על השתתפותו בקרב ההיסטורי, “שכמותו לא היה בעבר, שאין לראות כמותו בהווה ואין לתאר כמוהו בעתיד”. הסופר שכב אחוז קדחת על סיפּונה של “לה מרקזה”, הממונים עליו ניסו למנעוֹ מהשתתף בקרב, אך לשווא! הצעיר היה להוט אחר קרבות והרפּתקאות לא פחות מן הגיבור אשר יצר לאחר זמן, ב“דון קישוט”. קדחת ההרפּתקה החדשה גברה על מחלת הקדחת וסרוונטס ביקש את מפקד ה“לה מרקזה”, סן פיאטרו, שיעמידוֹ במקום המסוכן ביותר. הוא תפס עמדה באחת הסירות מצד האניה, ו־12 מלחים היו נתונים לפיקודו. סרוונטס שמח על שזכה להיות בין הראשונים שהגיעו לאניות האויב. קרב לפנטו הוכיח בפעם הראשונה, כי ניתן להביס את צי האיסלם, והנצחון היה גדול. טיציאן, בן ה־95, התאושש ותרם תרומות־מופת לחגיגות הנצחון. גם טינטורטו וורונזה הקדישו יצירות נפלאות להנצחת הקרב. סרוונטס הועבר עם אלפי פצועים אחרים לבית חולים צבאי במסינה, אולם הטיפּול בו היה גרוע ביותר. על אף זרוע שמאלו המשותקת, נמצא בשנת 1572 ראוי לשירות צבאי ושירת בנאפּולי. הוא השתתף בכיבוש טוניסיה. אחרי כן ניתנה לו חופשה לשנה תמימה, והוא חזר לספרד. לפני צאתו לדרך הצטייד סרוונטס במכתבי המלצה חשובים, בתקווה שהחצר הספרדית תעלה אותו לדרגה צבאית גבוהה. ב־20 בספּטמבר 1575 התנפּלו שודדי־ים אלג’יריים על האניה הספרדית “אל סול”, בה נסע סרוונטס עם אחיו לספרד. האניה נתפּסה וכל נוסעיה עמדו להימכר לעבדים. מכתבי ההמלצה שנמצאו בכיסו של סרוונטס, היו לו לרועץ, שודד הים האלג’ירי הסיק מהם שסרוונטס אציל ספרדי חשוב והוא קווה לקבל ממון רב כופר נפשו. פרק 40 בחלק הראשון של “דון קישוט” מגלה פרטים על פרשה זו בחיי הסופר. המועדים לעבדות הועברו לאלג’יר, ושם העבידום בפרך בסלילת כבישים או במחצבות. העבדים האומללים ניסו להסיח את דעתם ממצוקתם בעריכת הצגות, וסרוונטס חיבר לחבריו במחנה העבדות האלג’ירי מחזות אחדים. סרוונטס ניסה פעמים אחדות לברוח, אולם תמיד נתפס וניתן בתנאים קשים מן הראשונים. המשפּחה מכרה את מטלטליה, כדי לאסוף את הכופר, אולם לא יכלו לשחרר, אלא את רודריגו, אחיו של הסופר, כיוון שכופר נפשו מועט היה.

בשנת 1577 כמעט שעלתה יפה בריחתם של סרוונטס וחבריו. הם הצליחו להגיע אל החוף וחיכו לאניה ספרדית, אולם ברגע האחרון נתגלו עקבותיהם, והם הוחזרו לכלא. משפחת הסופר שלחה 280 זהובים, אולם שוביו לא נאותו לשחררו בסכום קטן מ־500 זהוב. אחד הנזירים אסף בקושי רב בין הסוחרים הנוצרים באלג’יריה את 200 הזהובים הדרושים, והסופר השתחרר. באוקטובר 1580 חזר אל בני משפּחתו בחוסר כל. לאחר זמן מוצאים אנו אותו בפורטוגל, בה נזדמנה לו שחקנית אחת. ואף כי היא היתה בת 19 והוא בן 37, היתה לו לאשה, בדצמבר 1584. כששה חדשים אחר הנישואים שלא עלו יפה, פורסם הפרק הראשון של “גלטיאה”. החלק השני נשאר בגדר תכנית בלבד.

אחר כשלון זה פנה סרוונטס לתיאטרון וחיבר מחזות שונים בהתפּרנסו על השכר שקיבל מלהקות נודדות. בשנת 1587 נתחוור לו, שאין בידו להתפּרנס על הספרות. הוא נעשה פקיד־החרמה, שאסף חיטה, בשר ושמן ל“אַרמדה הגדולה”, הצי הגדול, שעמד לצאת להתקפה רבתי על אנגליה. במאי 1588 היו 130 אניות הארמדה וצוות של 19 אלף איש, מוכנים ומזומנים להתקפה על אנגליה, אולם תבוסת ספרד ערערה את האמונה שספרד היא שלטת הימים. אותה שנה חיבר סרוונטס שתי סוניטות. בראשונה פיאר את הנצחון המקוּוה, ובשניה קונן על אבדן הכוח הימי הספרדי.

 

אך שוחרר שוב נאסר    🔗

סרוונטס הסתבך עם מעבידו, האוצר הספרדי. הוא נתבע לתשלום סכומים גבוהים מאד, וכיוון שכיסו היה ריק, הוטל בספּטמבר 1593 לכלא. מאז עברו עליו רוב ימי חייו בין חומות בתי כלא שונים. כל חוקרי הספרות סבורים שלא ביצע מעולם כל מעשה פשע, אלא שהטילו עליו מלאכות שלא היה מוכשר להן. הסופר לא ידע להחרים ולא ידע לנהל פנקסים, וכל אחד יכול להכשילוֹ. הוא לא הובא מעולם לפני בית משפּט, אלא “הוחזק בכלא”, כיוון שציפּו, שיעלה בידו לשלם את הכופר מתוך ממון אשר הסתיר או שקרוביו יחושו לעזרתו. בסוף 1598 ניגש סרוונטס בהיותו בבית הכלא בארגמסילה לכתיבת “דון קישוט”. בינתים נמשכה המלחמה הקשה בין סרוונטס ובין האוצר, ומששוחרר חזר ונאסר. בהקדמתו לחלק הראשון של “דון קישוט” מספּר הסופר בגלוי, שהיצירה נכתבה בכלא, והיתה מקבלת ללא ספק אופי אחר, אילו נכתבה בשקט ובמנוחה, במסיבות נוחות, בשדה ירוק, תחת כיפּת השמים, כשהסופר מטה אזנו להמית הנחל. משנתברר לשלטונות שאין ביד סרוונטס כל סכום מוסתר וכי אין יד משפחתו משגת לשלם כל כופר, שוחרר בינואר 1604. בימים ההם קרא סרוונטס קטעים מיצירתו החדשה בסלון הספרותי באלדוליד, אולם לא זכה להצלחה. לופה דה וגה, ששמע קטעים אחדים של היצירה, כינה אותה בשם “לקט של שטויות”. יריב אחר של סרוונטס, גונגורה, פסק שהרמן איננו, אלא “נביחת חמור” בלבד. אולם קהל השומעים פסק אחרת. הוא ליווה את הקריאות בתרועות צחוק. סרוונטס החליט להוציא את ספרו לאור, אולם הדבר לא היה פשוט כלל. הסופר בימים ההם היה זקוק לא למו“ל בלבד, אלא גם לפטרון חשוב, שיגן בשמו על ההוצאה. החלק הראשון הופיע בינואר 1605 וזכה עוד בשנה הראשונה לשש מהדורות. סמוך להופעת הספר פורסמה גם מהדורה פּורטוגזית. ברם, הסופר לא הפיק כל תועלת מן ההצלחה הגדולה, כיוון שמכר את זכויותיו בדמים מועטים ונשאר עני מרוד, כפי שהיה. בשנת 1608 מוצאים אנו אותו במדריד. שמונה שנים אחר פירסום חלקו הראשון של “דון קישוט”, ב־1613 פירסם סרוונטס את ספרו “סיפּורי מופת”, אוסף סיפּורים, שכתב בין שנת 1588 ל־1612. סרוונטס, בן ה־64, הוא הראשון שהנהיג בספרד את סיפּורי הרנסנס האיטלקי, וספרו זה כולל שנים־עשר סיפּורים. בשנת 1614 פירסם סרוונטס שיר סאטירי ארוך בשם “מסע לפרנסוֹס”. בקיץ 1614, כשעמד לסיים את חלקו השני של “דון קישוט”, הופיע “דון קישוט” מזוייף, שהיה מכוּון נגדו ונגד יצירתו. המחבר שקרא לעצמו אוולנדה “הגן” על לופּה דה וגה מפני סרוונטס. השם אוולנדה שימש מסווה לאחד מידידי לופּה דה וגה. כנראה, שחיבר את הספר על פי הזמנת חוגי הכנסיה. סרוונטס מכוּנה בהקדמה ל”דון קישוט" המזוייף בכינויי גנאי שונים: “זקן, משותק, פושט־יד, קנאי, מלשין, איש הכלא”. אף בפצעיו מקרב לפנטו התקלס אותו מחבר. אולם שמו של סרוונטס הלך לפניו, הוא הוזמן לכהן כפרופסור ללשון ספרד ולספרותה באוניברסיטת פריז, על פי הוראת לואי ה־13, מלך צרפת. אולם הוא היה זקן ועייף מלצאת למסע ארוך וליטול על עצמו תפקיד חדש. אף סירב לצאת מספרד, משום שאמר לסיים בה את יצירותיו. בפברואר 1615 פירסם שמונה קומדיות ושמונה מחזות אחרים. בנובמבר 1615 הופיע חלקו השני של “דון קישוט”, ובכך הושלמה היצירה הגדולה. יצירתו האחרונה של סרוונטס היא “תלאות פרזילס וסיגיסמונדה”. באפּריל 1616, יצא הסופר הזקן והחולה למסע לאסקוידיאס. באחוזה שקטה זו רצה כנראה, להמשיך את עבודתו. במסע זה חלה הרעה במצבו, והוא מת ב־23 באוגוסט 1616. הסופר בן ה־69 הובא לקבורה בחצר המנזר הסמוך. אלמנתו לא הציבה מצבה על קברו, כיוון שלדעתה היתה זו הוצאה מיותרת. גם בתו לא מילאה חובה זו.

הנזירים היחפים עברו כעבור שנים אחדות לחלק אחר של העיר. המנזר נהרס ועצמות הסופר נעלמו. סרוונטס לא השאיר צוואה. כתבי היד שהיו בעזבונו אבדו, לא יימצאו כנראה, לעולם. יצירתו האחרונה פורסמה שנה אחת אחר מותו, על ידי אלמנתו. רבים מגדולי הספרות היו חסידיו הנלהבים של הסופר הספרדי הדגול והחשובים שבהם הם: פּושקין, גוגול, טורגנייב, דוסטויבסקי, בלינסקי, הרצן, בטלר, פילדינג, דיקנס, לאפונטין, מולייר, ווֹלטיר, מונטסקי, סטנדל, בלזק, פלובּר, דודה, גיתה, היינה, תומאס מאן ואחרים.

 

הסופר מצייר פורטרט עצמו    🔗

בהקדמה ל“ספרי מופת” מצייר סרוונטס פּורטרט עצמו בצורה זו: “קורא יקר – כותב סרוונטס – ברצון הייתי מתחמק מכתיבת הקדמה זו. מזלי לא האיר לי פנים בדברים שהקדמתי ל”דון קישוט“, ולכן אין בי חשק רב לשוב ולנסות את הדבר. אשם בכך אחד מידידי שקניתי לי בימי חיי, יותר במסיבות הזמן מאשר ברוחי. ידיד זה יכול היה להדפּיס בדף הראשון של הספר את פני בצורת תחריט עץ או נחושת. בכך יכול היה לספּק הן את חולשתי והן את סקרנותם של אלה הרוצים לדעת מה פניו ומה צורתו של האיש, המעז להתיצב לפני העולם במעשיות כגון אלה. ידידי יכול היה לכתוב תחת התמונה הזאת: האיש שאתם רואים כאן הוא בעל פנים ארוכות, שיער כהה, מצח חלק ופתוח, עינים מלאות חיים, אף עקום, אולם נאה, בעל זקן זהבהב שהיה בלונדי לפני עשרים שנה, בעל שפם גדול, פה קטן וחסר שינים, רק שש שינים בפי ואף הן במצב גרוע, מפוזרות ללא קשר זו עם זו, בעל גוף ממוצע, לא גדול ולא קטן מדי, בעל עור לבן יותר מאשר כהה, בעל גב כפוף ורגלים לא זריזות ביותר. אכן זהו האיש שכתב את “גלטיאה” ו”דון קישוט“, שחיבר את ה”מסע לפרנס" ויצירות אחרות שנפוצו ללא שם המחבר."

 

מהרפתקה להרפתקה – עלילת “דון קישוט”    🔗

מגמת סרוונטס בכתיבת “דון קישוט” היתה להסב תשומת לב הקורא על ההבאי שברומני האבירים, שהיו נפוצים מאד בימים ההם בספרד ובאירופּה בכלל. “מעולם – כתב סרוונטס – לא ראיתי סיפּור אבירים, שעלילותו תהא עשויה חטיבה אחת, בלי יוצא דופן ובלי פורץ גדר, שאמצעיתו תתאים לתחילתו וסופו לאמצעיתו. איבריו של רומן האבירים מרובים לאין שיעור, וכולו מפלצת איומה ולא דמות הקרוצה בחוש של מידה. ועוד: מה נוקשה סגנונם של זרירי־עט אלה, מחבּרי סיפּורי הבדים, אין כמוהם פרוצים בפטפוטי אהבה ובמעשי זימה, מגושמים בדיבור, מכבירים להג בתיאורי קרבות, אוויליים בשיחותיהם ובתיאורי נדודים ומסעות. כללו של דבר: מוצא אתה בהם עיווּת כל ישר. מטעם זה ראויים המחבּרים שיוגלו מן המדינות הנוצריות כעם לא בינות, נפסד ומזיק.”

סרוונטס הבטיח מראש את הצלחת יצירתו על ידי בחירת הנושא, ציוּן הגיבור, שמו, תיאור הופעתו החיצונית ונשקו ועל ידי בחירת נושא־כליו. על אף הכל נהפכה היצירה לרומן־מופת על ידי מתן תיאור מצויין להתפּתחותם הנפשית של דון קישוט וסנשו פּנסא. גיבור הרומן הוא כבן חמישים בראשית העלילה ושמו בעצם קיכאנו. בכל שעותיו הפנויות ומרבית השנה היתה מורכבת משעות כאלה, היה קורא רומני אבירים עד אשר זנח את כל עסקיו, כדי להקדיש את כל זמנו לקריאת רומנים טפלים כאלה. מיעוט שינה וריבוי קריאה ייבשו את מוחו עד שניטל ממנו כוח שיפּוטו. כך צץ ועלה במוחו של גיבורנו הרעיון המטורף להיות לאביר נודד ולשוטט בעולם, הן לטובת הכלל, הן לכבוד שמו ותהילתו. הוא צחצח את נשק אבותיו, שהיה מונח בקרן זוית זה מאות בשנים. ארבעה ימים שקל מה שם יתן לסוסו הרזה, ואחרי כן התלבט שבוע ימים על מתן שם לעצמו ובסוף קרא לעצמו: “דוֹן קישוֹט”. לשמו צירף גם את שם ארצו. משקבע שם לעצמו ולסוסו, לא חסר דבר אלא גבירה, שתהא בחירת לבו, שהרי “אביר נודד ללא אהבה דומה לאילן, בלי עלה ופרי, לגוף ללא נשמה”. סמוך לכפרו התגוררה צעירה כפרית נאה, שנשאה חן בעיניו. שמה היה אלדונצה לורנצו, אולם שם זה היה פשוט מדי בעיני דון קישוט והוא נתן לה שם מצלצל, כיאה לנסיכה ולגבירת חלומותיו. הוא קרא לה: דולציניאה דל טובוזו. יום אחד חגר את נשקו, עלה על סוסו, רוזיננטה, ויצא לדרך, בלי שיודיע לאיש על משימתו ועל מגמותיו. עם רדת הערב הגיע אל פונדק בודד, שהיה בעיניו הטירה, בעלת ארבעה מגדלים וגג נוצץ. הוא פנה אל בנות הכפר כאילו היו גבירות אצילות, בנות הטירה. בעל הפונדק נראה בעיניו כמפקד. הוא הסתגר עמו באורווה והתחנן לפניו, שיעלהו לדרגת אבירות. בעל הפונדק עמד מיד על טיבו של אדם זה והבטיח להעניק לו את החסד, אחר מבחן אבירים כמקובל. מאחר שאין כנסיה בטירתו – אמר לדון קישוט – ייערך הטקס באחת מחצרות הטירה, אחר ליל שימורים של המועמד, כמקובל. חצר משק־העופות נראה בעיני דון קישוט כחצר הטירה, ושם עבר עליו ליל שימורים. הכל היה הולך למישרים, אלמלא בא אחד מנוהגי הפרדות להשקות את בהמתו ואלמלא השליך את נשקו של דון קישוט מן האבוס. דון קישוט נעלב על חילול נשקו אחז בחניתו בשתי ידיו והפיל את נוהג הפרדות. וכך עשה גם לחברו. לשמע המהומה נזעקו כל אנשי הפונדק, וחברי הנפצעים רגמו את דון קישוט באבנים. לשווא ניסה בעל הפונדק להזהירם, כי ענין להם עם מטורף, שיזוכה על־ידי החוק ואפילו ירצח את כולם נפש. לבסוף החליט הפונדקאי שלא יחכה לעלות השחר מחשש צרות נוספות ויעלה את המשוגע לדרגת אבירות מיד. הוא הוציא פנקס חשבונות עבה, תחב נר בידו של אחד מנעריו, ובלווית שתי נערות ניגש אל דון קישוט. כמפקד הטירה ציווה עליו לכרוע ברך לפניו, מילמל משהו מן הספר, אשר בו רשם את מחירי הקש והשעורה, כאילו היתה זו תפילה קדושה, הרים ידו והכה מכה חזקה על ערפו של דון קישוט. בחרבו נגע בכתפו של דון קישוט הכורע והוסיף למלמל. לבסוף פקד על אחת הנערות להחגיר לאביר את נשקו. הצעירה עשתה כמצווה בהתאמצה בכל כוחה שלא לפרוץ בצחוק.

אחר הטקס לא שהה דון קישוט בפונדק־הטירה, ויצא מיד לחיפוש הרפתקאות. עם עלות השחר מצא איכר גברתן מצליף בחגורה על גופו של נער קשור לאילן. לשאלת דון קישוט סיפר האיכר, שהנער הוא אחד מרועיו, שעשה את מלאכתו רמיה ומספר כבשיו נתמעט מיום ליום. לעומתו טען הנער שהאיכר חייב לו שכר תשעת חדשי עבודה והוא מחפש תואנה לעיכוב שכרו. דון קישוט, הסומך נופלים והמגן לחלשים, חייב את האיכר לפרוע את חובו עד הפרוטה האחרונה, בתוספת ריבית. אולם משנעלם דון קישוט מן האופק, שב האיכר והתנפל על הנער והיכהו מכות רצח.

שוב פגש דון קישוט בדרכו שיירה של סוחרי טולידו הולכים למורסיאה לקנית משי. מיד הבין האביר, כי לפניו הזדמנות מצויינת להרפּתקה חדשה. קם ועמד לפני השיירה וציווה על אנשיה להכריז בקול רם שאין בעולם אשה יפה כ“קיסרית לה מנשה דולציניאה דל טובוזו האצילה”. הסוחרים הבינו, כי לפניהם עומד אדם בלתי שפוי וביקשו להודיעם לשם מה דרושה הצהרתם. כיוון שבדולציניאה היה המדובר, לא רצה דון קישוט בויכוח נוסף. מיד דירבן את רוזיננטה ותקף את השיירה, אלא שרגלי הסוס מעדו, והאביר הושלך הרחק מן המקום. דון קישוט לא עצר כוח לקום בשל נשקו שהכביד עליו, ואחד מנוהגי הפרדות קם עליו, שיבר את רומחו והפליא בו מכותיו באביר, עד אשר לא יכול לזוז ממקומו. בן כפרו של דון קישוט שנזדמן במקום והכיר את האביר, שאינו אלא “סניור קיכדה”, אסף את כלי נשקו השבורים, טענם על גב רוזיננטה ואת דון קישוט הרכיב על חמורו. האביר הסביר בדרך לבן־לוויתו, שהוא נושא עיניו לתהילה רבה ולמעשים גדולים, אולם האיכר לא הבין דבר מדבריו. האביר ומלווהו חזרו אל כפרם בשעת לילה מאוחרת. למזלם שהו בבית האביר הכומר והספר, שני ידידים נאמנים של דון קישוט. הם השתתפו בצערה של בעלת הבית, שבעלה נהפך לאביר נודד לפני ששה ימים בעטיים של רומני האבירים. בני הבית והאורחים השכיבו את דון קישוט במטתו והציגו לו מאות שאלות. אולם הוא לא ביקש, אלא לאכול קמעא ולישון. למחרת בבוקר בעוד דון קישוט ישן שנת ישרים, דנו הכומר, הספּר ובעלת הבית את הספריה לשריפה ורומני האבירים עפו בזה אחר זה בעד החלון אל החצר ובעלת הבית העלתה אותם עם רדת הלילה על מוקד. בימי החלמתו קנה לו האביר ידיד חדש, אחד משכניו, איכר עני והגון. ראשו של המסכן נסתחרר מרוב הבטחות. ולבסוף גילה נכונות להצטרף לאביר ולשמש נושא כליו. כך פרש סנשו פנסא מאשתו ומילדיו והצטרף אל דון קישוט.

ביציאתו של האביר ונושא כליו לדרך, פותח הפרק השני, בחלק הראשון של הרומן. האפיזודה הראשונה במסעו השני של האביר היא התקפת טחנת הרוח. מאז ייקרא בשם זה כל מאבק חסר־טעם. בעיני דון קישוט היה זה חסד הגורל שזימן לו עם צאתו לדרך שלושים־ארבעים טחנות שנתגלו באופק. בעיניו נראו כענקים, והוא תקף אותן מיד. האביר “הציל” כביכול חייה של אשה אחת, שלא היתה זקוקה כלל לשירות זה, מאחר שלא היתה כלל שבויה, כפי שדימה דון קישוט. בדרך נדודיו נתקלו האביר ומלוו ברועי עזים. חייהם האידיליים עוררו בדמיונו את ימי תקופת הזהב. מפי הרועים שמע דון קישוט את פרשת מרצלה וגריזומטומו. אולם רודף אותם, את האביר ואת נושא כליו, רוח רעה, ובכל מקום סופג האביר מכות נאמנות. פעם חדר סוסו אל שטח אסור ופעם ערך התקפה על עדר כבשים, שנראה בעיניו כגדודו של אויב.

המציין את דון קישוט הוא שמרוב להיטותו אחר תפארת אבירים אין הוא רואה את הדברים הפשוטים ביותר בצורתם הנכונה, אלא הוא מסלף את דמותם בדמיונו. באחד הלילות נזדמן בדרכם מסע־לוויה. דון קישוט מדמה, שאביר פצוע קשה או הרוג מובל כאן, וכי עליו לנקום את נקמתו. בהזדמנות אחרת הוא מנסה לשחרר עבדים, אולם מזלו אינו מאיר לו פנים. כשביקש את העבדים ואת שומריהם לבקר בארמון הגבירה דולציניאה דל טובוזו ולספּר לה על מעשי גבורתו, רגמו את דון קישוט ואת סנשו פנסא באבנים. בהגיעו אל הרי סיארה מורנה, החליט דון קישוט לחיות זמן מה חיי־נזיר ובינתיים שיגר את נושא כליו אל דולציניאה שיספר לה על מעשיו המופלאים. הכומר והספר ששמעו מפי סנשוֹ פנסא על עלילות דון קישוט, החליטו להחזיר את האביר אל ביתו, בכל מחיר. בעזרת דורותיאה, קרובת האביר, שהציגה את עצמה כנסיכה מקו מקונה, שליטת ממלכה בחבש, שהודחה מכסא מלכותה, הצליחו להוציא את הפרש מן היער. הידידים מכניסים את האביר לכלוב, מעלים אותו על העגלה ומחזירים אותו הביתה לאחר ששיכנעוהו, כי נפל קרבן למעשה־כשפים זדוני. בכך מסתיים החלק הראשון של “דון קישוט”.

 

הרפתקאות החלק השני    🔗

בראש החלק השני מתברר כי על אף התלאות והסבל שעברו על גבורנו בחלק הראשון, הוא חוזר ועוסק בהכנות להרפתקאות חדשות. גם סנשו פנסא נושא עיניו אל האי אשר בו עתיד הוא להיות המושל, כפי שהבטיח לו דון קישוט, שעה ששידלו לשמש כנושא כליו. סנשו מספּר לדון קישוט, שהעם הפשוט סבור שאינו אלא מטורף וכי גם נושא כליו אינו נופל ממנו בהרבה. “ואשר לאומץ לבו של אדוני, לנמוסיותו, לעלילות גבורתו ולמאמציו, – בנידון זה מתחלקות הדעות – מספּר סנשו. – אחד טוען: משוגע, אך משעשע; השני: אמיץ, אך אומלל; השלישי: מנומס, אך טרדן. כך מדברים בנו ללא הרף עד אשר לא נשאר שום דבר חיובי, לא באדוני, ולא בי”. מפי סנשו נודע לדון קישוט שסוֹפר ושמו צידה המטה בננגלי, חיבר ספר על הרפתקאותיהם.

– האמנם אמת היא, שמספרים עלי סיפורים, וכי החוקר המאורי אף העלה אותם על גבי הניר? – שואל דון קישוט.

– אמת, סניור – משיב סנשו – עד כדי כך שהנני יכול לאשר, כי עד היום נפוצו למעלה מ־12 אלף טפסים על העלילות הללו. ועדוּת לכך פורטוגל, ברצלונה, וולנסיה, בהן נדפסו הדברים. ושמועה אומרת, שספרים אלה הולכים ונדפּסים גם באנטוורפּן. אני חוזה מראש תקופה, בה לא יימצא עם, שבשפתו לא יידפס הספר הזה.

– האיש בעל המידות הטובות והמצויין בכל המעלות – העיר על כך דון קישוט – אינו יכול להפיק סיפוק רב יותר משום דבר, מאשר מן העובדה אשר עוד בחייו זכה להיזכר לשבח בלשונות עמים שונים, בשרטוט ובדפוס. ייזכר לשבח, חוזר אני ומדגיש, הואיל ואם אמת ההפך מזה, אין כל סוג מות שיהיה דומה לכך".

הכומר, הספּר, בעלת הבית והדודנית משתפים בדיוניהם את הסטודנט שמשון קארסקו ומחליטים, כי מאחר שאין למנוע את צאת האביר לחיפוש הרפתקאות חדשות, יתלווה אליו הסטודנט בכל דרכיו. הסטודנט יתחפּש בתלבושת האבירים הנודדים, יקרא את האביר בן דמות היגוֹן לדו־קרב ויתבע את מילוי התנאי המוקדם, בו נאמר שהמנוצח חייב למלא את דרישת המנצח והיא: דון קישוט חייב לשוב אל כפרו ושלא לצאת מן המקום במשך שנתיים תמימות. קארסקו מקבל על עצמו את התפקיד ובוחר את חברו של סנשו פנסא כנושא כליו. דון קישוט וסנשו פנסא אינם יודעים על התפקיד שהסטודנט עומד למלא והם מסכימים שילווה אליהם מעט. השלושה שמו פעמיהם לטובוזו. דון קישוט תאר לעצמו, שימצא את דולציניאה באחת הטירות, אולם לא גילה, אלא כפרית מכוערת, רוכבת על חמור, שנבהלה ביותר מפני הערצת האביר.

כאן מתחילה שורת הרפתקאותיו של החלק השני. דון קישוט גובר בדו־קרב ראשון על האביר המחופש, הקורא לעצמו “אביר המראות”, שאינו, אלא שמשון קארסקו. כך נכשל הנסיון הראשון להחזיר את דון קישוט אל כפרו. דון קישוט משתתף בטקס נישואיו של קמאצ’ו העשיר עם קויטריה היפה, טקס זה מסתיים בנישואיו של בזיליו אשר הוציא בנכליו את קויטריה ולקחה לעצמו. הזוג החדש מודה נרגשות לדון קישוט על עמדו לימין הנאהבים הצעירים. שלושה ימים מתארחים דון קישוט וסנשו פנסא בביתו של הזוג החדש. אחרי כן מבקר הוא במערת מונזינוס. הרפּתקה זו מוסיפה קוים חדשים לדמות גבורנו, החושב את כל אשר קרא ואת כל המצטייר בדמיונו, למציאות של ממש.

דון קישוט נתקל בדרך נדודיו בלהקת בובות והוא מכריז עליה מלחמה. לאחר מכן הוא מגיע אל חצר הנסיך והנסיכה שקראו את החלק הראשון של “דון קישוט”. הם קיבלו את פני הבאים בלבביות רבה. סנשו מתגלגל בינתיים לאי בראטריה ותופס שם את השלטון. בשבתו בחצר הנסיך מרגיש דון קישוט, שחיי האצילים ריקים מכל תוכן. גם סנשו פנסא אינו מרגיש עצמו יפה באי מלכותו, ושניהם שמחים כשעולה בידם להסתלק משם. הרפּתקה רודפת הרפּתקה, ובברצלונה נערך דו־קרב בין אביר הירח הלבן ובין אביר בן דמות היגון. מאחר שהותנה לפני כן שהמנוצח חייב לפרוש לכפרו לשנה אחת לפחות, נאלץ דון קישוט לקיים תנאי זה לאחר שנוצח. שמשון קארסקו שהתחפּש לאביר הירח הלבן, הצליח לקיים את הבטחתו ולהחזיר את האביר לכפר. דון קישוט חוזר לכפר ומתכונן לחיות חיי רועים. אולם אין הוא מסוגל להגשים תכניתו זו, כיוון שנפל למשכב. בימי מחלתו התפזר הערפל ממוחו, ואז עמד על חוסר הטעם שבהרפתקאותיו.

“שוב אינני דון קישוט דה לה מנשה, אלא אלונזו קיכנו, שזכה לשם בזכות הגינותו ויושרו. הייתי לאויבו של אמדיס דה גאולה ואויב לכל צאצאיו עד סוף הדורות ושנואות עלי כל המעשיות החילוניות, המסופּרות על אבירים נודדים…”

דון קישוט הכתיב צוואתו ואחר התפכחו מטירופו, החזיר את נפשו ליד הבורא.

 

הצחוק – אמצעי מלחמה בעריצות    🔗

אנקדוטה ספרדית מספרת: "המלך פליפּ השלישי הבחין פעם מגזוזטרת ארמונו במדריד בסטודנט שקרא ספר בשעת טיילו על גדת מנזרס. הסטודנט נעמד מזמן לזמן ופרץ בצחוק קוֹלני.

– אדם זה או שאינו שפוי בדעתו או שהוא קורא את תולדות דון קישוט – קרא המלך. כמה מאנשי החצר ירדו מיד אל גדת הנהר, ועם שובם הודיעו למלך, כי לא טעה: הסטודנט קרא את ספרו של סרוונטס ונהנה ממנו הנאה מרובה.

מרבית קוראיו הראשונים של “דון קישוט” דמו אמנם בזה לסטודנט. גם הם צחקו על הספר וחשבוהו לקומדיה, שהופיעה בצורת רומן. אולם נמצאו אנשים עוד בראשית המאה ה־17, שראו בספר הרבה יותר מקומדיה סיפורית. אותה כנופיה אפילה, למשל, שהחלה להילחם בחלקו הראשון של הרומן המסוכן ואף ניסתה למנוע את הוצאת חלקו השני של הספר לאור. היו אלה חוגי הכמורה, שהחליטו לפרסם “דון קישוט” מזוייף, משום שידעו יפה, כי יצירתו של סרוונטס היא הרבה יותר מאשר ספר משעשע. הם עמדו על כך שספר זה מהווה סכנה חמורה לאויבי הקידמה, לנאמני הצורות החברתיות הנושנות ולמטפּחי הדעות הקדומות למיניהן. סרוונטס צחק ועורר צחוק, אולם צחוק זה היה הרבה יותר מאשר בידור ושעשוע. היה זה מאבקו של לוחם חכם עם עריצותו של אבסולוטיזם, עם ההרפּתקאות הצבאיות שהרסו את מולדתו, עם תאוות בצעה של הכמורה, עם הגאווה, עם שאיפות השוד של האצולה ועם כל המשטר שעשק את העם, שעה שהכנסיה עומדת מן הצד או כשהיא סומכת את ידה על המעשים האלה. נשקו של הסופר במאבק זה היה רומן, שלא היה לכאורה, אלא גילגולם של רומני האבירים שהיו באופנה בימים ההם, אולם למעשה היתה יצירה זו מדקר מות לרומני האבירים למיניהם. גם היום מצויים רבים, שאינם עומדים על משמעותו המלאה של הרומן הזה. יש אנשים, הסבורים ש“דון קישוט” לסרוונטס דומה ל“גוליבר” של סוויפט או ל“רובינסון” של דיפו, כלומר, רומן שנועד לשעשע את בני הנעוּרים.

במה אפשר להסביר את הַתופעה הזאת?

רבים קראו בימי נעוריהם נוסח מקוצר של הרומן, אשר טשטש את מרבית חלקיה העיקריים של היצירה. אנשים אלה אינם נוטים בדרך כלל לקרוא שנית יצירה הידועה להם כביכול ואין להם כל הזדמנות להערכה מחודשת של היצירה. מצד שני מעטים אלה שלא קראו בימי נעוריהם את “דון קישוט” את “גוליבר” או את “רובינסון” והם קוראים אותם בהתבגרם, אף כי מעולם לא התחרט על קריאת ספרים אלה אדם שהספיק לרכוש לעצמו נסיון חיים. ודוגמתו של הסופר הגרמני הגדול, בעל פרס נובל לספרות, תומס מאן, תוכיח. שעה שהסופר ברח מן הגיהינום הנאצי להימלט אל חוף מבטחים בארצות הברית, והוא אז במחצית שנות חייו, קרא בימי מסעו באניה את “דון קישוט”. תומס מאַן בימי נעוריו לא קרא את הספר בשלימותו, אלא את אחד הקיצורים. כשלקח לידו את יצירת סרוונטס בעמדו במיטב שנותיו אחר הצלחות וכשלונות, כדי להתנחם על אבדן מולדתו – גילה להפתעתו, שהספר הוא אוצר יקר. בכל פרק ופרק גילה הסופר הגרמני הדגול – כך הוא מעיד במסה מקיפה – הפתעות מרובות. לא המסע באנית הפאר היתה לסופר לחוויה מעמיקה, אלא קריאת הספר שנכתב לפני מאות בשנים. וודאי, הרומן הוא גם משעשע וגם מאלף כאחד, אולם בשלימותו הוא הרבה יותר מזה. על משמעותו העמוקה מסוגלים לעמוד רק אנשים בעלי נסיון חיים עשיר והמסוגלים להוסיף נסיון חיים חדש. נזק רב גרמו לרומן ההוצאות הזולות, שהכשיר את היצירה לנוער, כביכול, וביערו ממנו את מהותו העיקרית והיא חכמת החיים של סרוונט. רבים סבורים, שהרומן הוא יצירה דמיונית, המנותקת מן המקום ומן התקופה בה נכתב. הנחה זו בטעות יסודה; לפנינו ספר ספרדי, מוצר אופייני של החיים בספרד בסוף המאה ה־16 ובראשית המאה ה־17, רומן הצומח מקרקע המציאות ושעלילתו חלה בזמן מוגדר ובמדינה מוגדרת.

“דון קישוט” ממש כ“גרגנטוא ופנטגרואל” לרבלה, לא היה פרוֹדיה, כשהסופר ניגש לכתיבתו, אולם היא נתרחבה תוך כדי כתיבה והיתה לסאטירה של התקופה הפיאודלית, והסאטירה הפיאודלית נתרחבה והיתה לתמונה המקיפה את החיים בספרד בימים ההם. דון קישוט, האביר בן דמות היגון, הוא גיבור אנושי ומשום כך גם גיבור ספרדי. הנחה זו חלה גם על סנשו פנסא, שניהם נעים בסביבה ספרדית מובהקת. כל פרט ופרט מהימן. השאלות המסובכות של נפש האדם והבעיות החברתיות המסובכות, כולן משתקפות בראי של דור מסויים, של מדינה מסויימת, של מסיבות מוגדרות ותנאים ברורים. אפילו באפיזודות ה“דמיוניות” מרגישים אנו ביסודות המציאות.

 

הרוח שדחפה את ספרד למדרון    🔗

לאחר עיון מעמיק בתולדות ספרד, נוכל לעמוד על משמעותה של רוח האבירים, שמילאה תפקיד חשוב כל כך בהחזרת שטחי המדינה מידי כובשים זרים, ובגילוי ארצות שמעבר לים. רק משנכיר את ההיסטוריה הספרדית, נעמוד על הרוח השלילית, שהתנגדה להקמת משטר כלכלי וחברתי, ההולם את תביעות התקופה החדשה ועל־ידי כך דחפה את ספרד למדרון. בלי ידיעת ההיסטוריה הספרדית לא נוכל להבין מה שלימה ומה מקיפה תמונת התקופה המצוירת ברומן. ניגודים רבים נימתחים ביצירה זו: החשוב בהם הוא הניגוד בין הפיאודליזם הגוסס ובין הקאפיטליזם הגובר. הרומן עשיר במומנטים ביאוגרפיים, ואף כי אינו מתאר את הסופר, מוצאים אנו בו פרטים רבים, המגלים קטעים מעורפלים בתולדות חייו. הספר הזה יכול היה להיכתב רק על ידי אדם, שהאמין בימי נעוריו באידיאלים של האבירים ושעמד על אפסותם רק לאחר שספג מכות מיד הגורל על רדיפתו אחר הזיות־שוא, רדיפה שעשתה אותו לדמות מגוחכת. הספר הזה נכתב על־ידי אדם שקיווה הרבה ונתאכזב הרבה, שנלחם רבות ונוּצח רבות, שסבל חרפת־רעב והתענה בשבי בידי סוחרי עבדים אלג’יריים ובידי פקידי המלך גם יחד, הוא השתתף בקרב לפנטו, אך לא זכה לכל פיצוי מן האוצר הספרדי על זרועו המשותקת. תקוות ואכזבות, חלומות מתפּוררים ותאי כלא אפלים, סבל ומרירות, הם יסוד יצירת המופת של סרוונטס, אולם שום כוח לא היה מסוגל לשבור את הסופר. הוא האמין באמנוה שלמה בנצחונם הסופי של ההגינוּת והיוֹשר; הוא האמין באדם ובהתקדמות העולם.

 

סרוונטס היה בנעוריו “דון קישוט”    🔗

שיחות דון קישוט וסנשו פנסא משקפות את הלבטים בנפשו של סרוונט. לאמיתו של דבר מתווכח סרוונטס עם עצמו בשיחות אלה. ויכוחים רבים היו חקרי לבו של סרוונטס עד שנהפך מחייל שכיר באיטליה לאחד הגדולים בספרות העולם המגנה בחריפות כל התנהגות דון קישוטית. היה עליו, על סרוונטס, שהיה זמן רב אדיש לגבי העולם המציאותי, לעבור דרך ארוכה, כדי להיהפך לאחד ממיסדי הריאליזם הביקורתי. גם היינה ראה בו את אחד מאבות הרומן המודרני.

בימי נעוריו היה סרוונטס בלי ספק דון קישוט, במובן מסויים. לולא היה הדבר כך, ודאי שלא היה מסוגל ליצור אותה דמות ספרותית גדולה. הטראגי־קומי בדון קישוט הוא בכך, שלא הקיום מגדיר את התודעה, אלא התודעה את הקיום. דון קישוט נילחם תדיר במציאות האוביקטיבית. נפילתו הטארגי־קומית משמשת אזהרה לכל מי שאינו עומד על חוקי התפּתחות החברה, נפול יפול על אף סגולותיו החיוביות וכוונותיו הטובות. דמיונו החולני של דון קישוט מתאר את הדברים לא כפי שהם במציאות. לשם הדגמת דמיונו החולני של הדור, החזיק לפניו סרוונטס ראי עקום. מסקנתו של הרומן היא, שהראי העקום אינו משנה את העולם, אלא כוח המציאות שובר את הראי העקום ומשמיד את דון קישוט, המסרב להכיר במציאות עד פרקו האחרון של הרומן, כלומר: עד סוף ימיו. השקפת עולמו שעוּצבה על פי רומני האבירים, חותרת לכך, שהעולם ילבש את הצורה המשתקפת באספקלריתו העקומה.

דון קישוט זוכה בדרך כלל לאהדתנו. אנו מרחמים עליו ומתייסרים עמו בכשלונותיו. אנו יודעים יפה, שלא הוא האשם במצבו, אלא הרוח ששלטה ברומני האבירים. רוח זו היא היא האשמה במצבו הנפשי החולני ובהתנגדותו הנמרצת למציאות החברתית. דון קישוט נלחם למען כבוד האדם ולמען שלטון הצדק. אולם קרב זה לעולם לא יוכתר בהצלחה, כיוון שאדם זה נתק את עצמו מן המציאות. מעשים גדולים ויפים יכולים להיות קשורים אך ורק אל אנשים העומדים על קרקע המציאות והנושאים עיניהם אל כוכבי הנצח. ה“דון קישוטיזם” נהפך למושג פילוסופי ולסמל אנושי כללי. דון קישוט שוב אינו אציל ספרדי טראגי־קומי, שנולד במחצית המאה ה־16 ומת בראשית המאה ה־17, אלא זוהי סאטירה אכזרית של התנגדות לחברה או של קיום מחוץ לתחומי החברה. דון קישוט יצא מספרו של סרוונטס וחי חיים בלתי תלויים בדמיונם של האנשים. וצדקו המעמידים את דמותו ליד דמותם של פרומיתוס ופאוסט, המלט והרפגון, טרטיף וגארגנטוא, אלססט וקאנדיד, מאַדם בוברי ואַנה קאַרנינה.

 

סרוונטס – מענקי הרנסאנס    🔗

כדי לעמוד על גדולתו ועל משמעותו האמיתית של סרוונטס, חייבים אנו לזכור שהוא נמנה עם ענקי הרנסאנס. אישים אלה הצטיינו בעומק המחשבה והרגש, ברבגוניות ובידיעות רבות ועמוקות. עם זאת היו בני זמנם ותקופתם, במלוא מובן המלה. מעולם לא התחמקו ממערכות מלחמה, ורובם נלחמו לא בעט בלבד, אלא בעט ובחרב. גם סרוונטס היה ספרא וסייפא. מעולם לא הסתגר בד' אמותיו של מלומד וסופר. אף כי לא סיים לימודיו באוניברסיטה ולא זכה לדיפלומה, ספג ערכים רבים וחשובים, הן של תקופתו והן של העבר. היו לו ידיעות מרובות בטקטיקה צבאית ובתיאולוגיה, בבלשנות ובאיצטגנינות. הוא ידע את בעיית הספרות והפילוסופיה על בוריין ורכש לו ידיעות בשטח הספנות והמשפּטים. אפשר לומר, כי גם בעיות הרפואה לא היו זרות לרוחו. הוא ידע את יצירות הומרוס, תוקידידס, אפּלטון, אריסטוֹ, לוקיאנוס, הוראץ ווירגיל, פרסיוס, סאלוסטיוס, יובינל, אפוליאוס, דאנטי, בוקאצ’ו, אראזמוס ואחרים רבים. אולם ספרות יוון ורומא, תיאורי ההיסטוריה הקדומה והחדשה יותר, יצירותיהם הספרותיות של בני דורו, לא הסירו את תשומת לבו של סרוונטס מחיי יום־יום שוקקים, מבעיותיה האקטוֹאליות של מולדתו ומדאגותיהם הגדולות של אנשים קטנים.

הרנסנס בספרות פותח ב“קומדיה האלוהית” של דאנטי, שהיה הסופר האחרון של ימי הביניים והראשון של התקופה המודרנית. יצירות פּטררקה, בוּקאצ’ו וצ’וסר מעידות על כוחו הגדל והולך של הרנסנס. יצירות ראבּלה שייכות לתקופה מאוחרת יותר של הרנסנס, ויצירות מוֹנטין, שקספּיר וסרוונטס ראו אור בסוף תקופת הרנסנס. מוֹנטין פירסם את ה“מסות” בשנת 1580, 1588 ו־1595. שקספּיר משלים בשנת 1603 את הנוסח הראשון של “המלט” וכעבור שנה את הנוסח השני. ושוב חולפת שנה, וב־1605 מפרסם סרוונטס את חלקו הראשון של “דון קישוט”. יוצא, איפוא, ש“המלט” ו“דון קישוט” הופיעו בעת ובעונה אחת, זה באי הבריטי וזה בחצי האי האיבּרי. סרוונטס נפרד מן העבר ונשא עיניו לעתיד. הוא התייצב מול הריאליזם של הזמן החדש.

אין לראות כל קוריוז בהופעת דון קישוט וסנשו פנסא. אלו הן שתי דמויות האופייניות לספרד של סוף המאה ה־16 וראשית המאה ה־17. אולם יש לציין שסרוונטס הפריז בתכונות מסויימות של האציל ושל האיכר. הוא הפריז גם לגבי רעיונות מסוימים במוחו של דון קישוט, כדי להחריף את ההתנגשות במציאות. דון קישוט היה אציל ספרדי ממש כסרוונטס. לעתים נדמה לנו, שהננו מוצאים את דמותו, דמות אדם כחוש וצנום בציורי גרקו. לא במקרה הדגיש סרוונטס חזוֹר והדגש את הכיעור בהופעתו החיצונית של האביר בן דמות היגון. קרוב לודאי שרצה להעמיד את היופי הנפשי מול הכיעור הגופני. בדמות גרוֹטסקית ומכוערת זו, מגלים אנו את הקווים האופיניים ביותר לאבירי ספרד. הוא גאה מאד, על אף עוניו. הדבר החשוב בעיניו ביותר הוא הגשמתם הקפּדנית של העקרונות שהאביר האמיתי חי לפיהם. אין הוא חס על בריאותו ועל שלימותו הגופנית ובלבד שיקיים את הבטחותיו. אין קץ לאומץ רוחו, אף כי בדרך כלל אין כל טעם למאמציו. דון קישוט פועל תכופות ומבצע מעשים שאינם מובנים לנו, ועם זאת הוא רוכש את אהדתנו על אף קנאותו ועל אף טפשותו. אנו מעריצים את כוח רצונו ואת טוּב לבו, את יושרו ואת שאר סגולות אופיוֹ. איש זה הנוֹהג כאויל ושוטה, עשוי לפעמים ללמדנו חכמה. האביר בן דמות היגון לקה בשלושה סוגי עוורון:

א. הוא סבור, שכל מה שקרא ברומני האבירים הוא אמת לאמיתה.

ב. הוא סבור, שאפשר לשוב וליצור את תנאי העבר שבטלו ואינם.

ג. הוא סבור, שהאידיאלים של האבירים ניתנים להגשמה.

בראש וראשונה מגלה דון קישוט עניין במעשיו של אמאדיס דה גאולה לפני מאות בשנים ובפעליהם של אבירים מפורסמים אחרים. מעשיהם המפוארים והרפּתקאותיהם הנפלאות של גיבורים ואבירים אלה, משמשים לו מצפּן בימי נדודיו והרפתקאותיו. הספרים שקרא על חיי גיבורים ופרשים ועל מעלליהם משמשים לדון קישוט מקור יחיד להכרת המציאות.

 

האביר בן דמות היגון    🔗

האביר בן דמות היגון שולל את המציאות וכופר בהיסטוריה. במקום המציאות קיימת לגביו מציאות המדומה של רומני האבירים, ואת גלגל ההיסטוריה הוא עוצר באותה תקופה, אשר בה נכנס התפקיד הראשי בידי הפרשים והאבירים. דון קישוט וטיפוסי דון קישוט המצויים בכל הדורות, מאמינים שהתקופה ההיסטורית המעוררת התלהבותם עשויה להיות נצחית. הדמות הסהרורית, מבחינה חברתית והיסטורית, מזלזלת בסידרי המדינה והחברה, מלגלגת על רעיונות התקופה, ואין היא עוסקת אלא במילוי משאלותיה של הקדחת הפנימית. ואפילו הוא סופג מכה, אין הוא לומד לקח, אלא ממשיך בהרפתקאותיו. סרוונטס מגלה אהדה אל גיבורו, משום שהוא עצמו אחד מהם במובן מסויים. לעולם אין הוא דן את גיבורו לכף חובה, ואין הוא תוקף, אלא את דמיונו החולני של האביר, שהרחיקהו מן המציאות. אותה שעה הוא מוציא פסק דין על הלועגים לאביר ומנצלים אותו להנאתם, כגון: הנסיך והנסיכה. כוונותיו של דון קישוט טובות ורצויות, לא טובת עצמו הוא מחפּש, יש ותמים הוא וחיה בו נשמתו של העם הפשוט, אשר הורעלה על־ידי רומני האבירים. רק סמוך למותו מגלה דון קישוט את המציאות, שהמיר באשליות. האביר בן דמוּת היגון הוא חללם של רומני האבירים. הוא נכשל על אף כוונותיו הטובות ביותר. אף בשעה שהוא חש להגיש עזרה לנרדפים, הוא משיג תוצאות הפוכות ובסופו של דבר נמצאים האנשים בצרה גדולה מאשר לפני התערבותו. סרוונטס ניסה להוכיח בדמות טראגי־קוֹמית זו, הן לבני דורו ותקופתו, הן לבני אדם נבונים בכל הדורות, שאין להחיות את העבר, שאין לעצור את התקדמות הזמן ושאין להחזיק בצורות חיים שאבד עליה כלח. מיטב הסגולות האנושיות מפסידות את ערכן משהן מנותקות מן הקידמה. יש אומרים, שדון קישוט מדבר בדרך כלל בהגיון, אלא שמעשיו חסרי־הגיון. דון דיאגו דה מירנדה, עד הרפתקת דון קישוט עם האריה, סבור שדון קישוט הוא חכם־טיפש, כלומר, טיפש שאין לשלול ממנו את החכמה. דון קישוט אדם משכיל הוא. הוא יודע את הקוסמוגרפיה של פטולומיאוס ואת תיאורי הטבע של פליניוס. הוא מסביר לסנשו פנסא את משמעות המלים, כהומניסט ממש. הוא משמיע ניתוחים פילולוגיים ומגלה בקיאות רבה במשפּטים. השכלתו היא סכולסטית, חסרת הביקורת ואינה יודעת, לא את המחקר ולא את הניסוי.

 

דמותו של סנשו פנסא    🔗

לסנשו פנסא נועדו לא פחות משלושה תפקידים ברומן של סרוונטס. הוא הדו של דון קישוט, הוא השלמתו והוא ניגודו. פעמים הוא מופיע בתפקיד זה פעמים בתפקיד אחר ולעתים בשלשתם כאחד. תחילה אין הוא, אלא דמות צדדית בלבד, אחרי כן הוא מתעלה לגיבור שני במעלה ובפרקים מסויימים, בעיקר כשהוא תופס את השלטון בבראטריה, שם הוא מתעלה אף לדמות ראשית. נושא־הכלים מתפּתח עם התפּתחות הרומן. האיכר הטיפש פושט צורתו לנגד עינינו, הוא לובש צורה חדשה ומחכּים. האכר החכם מסמל את ספרד העממית, לעומת שרידי עולם האבירים. אין זו דמות אידיאלית ואין היא חסרת פגמים. אין היא טובה ואינה גרועה מספרד עצמה. נושא הכלים של דון קישוט הוא יורש דמויות ה“פיגארו”, אולם יש בו הרבה יותר מזה. סנשו פנסא הוא התקדמות גדולה בעיקר, אם נשווה אותו לנושאי הכלים, שאנו נתקלים בהם באפוס הגבורה של ימי הביניים. הדמויות הללו שם גרוטסקיות וקוֹמיות, פּטפּטניות וזללניות, אולם סנשו פנסא מהווה התקדמות גדולה גם אם נשווהו לדמויות הרומנים מסוג פיגארו. המשרתים ההם מעולם לא השיגו דרגה כדרגת אדוניהם. הסיבה היא, שמעולם לא יכלו לצרף בתוך עצמם את כל השאיפות העממיות, ולהבליט לכל היותר אחת מהן. סנשו פנסא שהוא דמות ריאליסטית שלמה, משקפת לעומת זה את שאיפותיו העיקריות של עם־ספרד בימים ההם. סנשו פנסא, נושא הכלים, נעשה במרוצת עלילת הרומן מושל האי באראטריה. זוהי עליה שאין לתארה כלל בימים ההם, והיא מתבססת בעצם על הלצה של הנסיך ואשתו, אולם סרוונטס מרמז כאן ברורות, שלדעתו מסוגל איש העם, בהגיונו הבריא, ליטול בידו את השלטון. סנשו פנסא היא דמות עממית, ופקחותו של העם מדבר מתוך גרונו. חושו הבריא של איש העם חולצו ממצבים קשים ומסובכים. הוא מסמל את הריאליות, אולם ריאליות זו מוגבלת ומצומצמת ולעולם אינה חורגת מתחומי ההווה. הדמות המסמלת את העם הספרדי עולה בדפי “דון קישוט” ללא כחל וסרק.

סרוונטס שם תכופות בפי סנשו פנסא אמרות ופתגמים המביעים את ההפך הגמור מכוונותיו. האמרות העממיות האלה הן בדרך כלל בעלות משמעות עמוקה, ואמיתן קימת גם כשאינן הולמות את המצב, בו הן נאמרות. דומה לסנשו פנסא טוביה החולב של שלום עליכם, הנוטה להשתמש באמרות ובפתגמים ללא קץ וגבול. סרוונטס עשה כן בכוונה תחילה במגמה לשלב ביצירתו שורה ארוכה מפתגמי ספרד העתיקים והחדשים. סרוונטס נקט קו זה משום שסבור היה, שבפתגמים העממיים המקוריים צפוּנה תבונה יותר מאשר בנוסחם המתוקן של המלקטים המדעיים, כביכול, שהיו מרובים בימיו. מאז נדפס בוונציה, בשנת 1508, אוסף הפתגמים המצויין של ארזמוס, הופיעו בספרד בזה אחר זה חיקויים מדעיים חסרי־ערך. סרוונטס חובב את הפתגמים האלה כל כך, שאין הוא חושש כלל כשסנשו פנסא משתמש בהם בדרך כלל בגילוי פנים שלא כהלכה.

 

שתי דמויות המשלימות זו את זו    🔗

בסצינות הגדולות של “דון קישוט” רואים אנו תמיד זה ליד זה את האביר הנודד ואת סייסו הפשוט. סרוונטס מעמיד זו ליד זו את שתי הדמויות ביד־אמן ומדגים באמנות את השפעתן ההדדית; פקחותו העממית של סנשו פנסא וחושו הריאלי כובשים מזמן לזמן את לב האביר. אולם גם משהו מטירופו של האביר נדבק בסנשו. האביר חייב להודות לסנשו על שלא ניתק את כל קשריו מן המציאות ולא נשבה כולו בידי הזיותיו. בזכות האביר נעשה הסייס לאדם בעל משאות־נפש ותאב־דעת. דמותו הרזה והאורירית של האביר בן דמות היגוֹן, משפּיעה בנפרד, אחרת, מאשר בחברת גופו המוצק והכבד של סנשו פנסא. רק בחברתו של סנשו מסמל דון קישוט באמת את התקופה, בראותו את העבר כעתיד מזהיר לעומת סנשו הסייס השמנמן שכל מעיניו נתונים להווה ולתענוגותיו. שתי הדמויות הללו, של האביר ושל הסייס, משקפות את פניה הכפולים של ספרד של הימים ההם. רבים מבין מבקרי הספרות מדברים על ניגוד מחושב, מתעלמים מן הדמיון הפנימי העמוק, ההופך את השנים לבני עם אחד ותקופה אחת. דמיונות העבר, אשר לא ישוב לעולם, פיתו את האביר וגררוהו להרפתקאות חסרות־שחר. סנשו פנסא תומך בהרפתקאות האביר, משום שנראה לו סיכוי של צבירת רווחים קלים. הכוח המניע את דון קישוט הוא רוח האבירים, ירושת העבר שהוא לא עיכל אותה כראוי. ואילו הכוח המניע את נושא הכלים הוא רוח ההרפתקנות האופינית לתקופה זו, הלהוטה אחר עושר ונכסים הנקנים בלא עמל. האביר והסייס שניהם שואפים לפיאודליזם מודרני, אשר בו לא ינוצל העובד הפשוט, הפועל השכיר. מובן שאין זה, אלא חלום־שוא. אין לטפל בשני הגיבורים העיקריים של היצירה הגדולה בנפרד. סין באב, המבקר הצרפתי הגדול, בן המאה הקודמת, הדגיש, שדון קישוט אינו מובן בכל משמעותו העמוקה, אלא כשהוא ב“ברית צולעת” ניצחית זו עם סנשו פנסא. הם לועגים תכופות איש לרעהו ובינתיים לועגים הם גם לעצמם. ההומור אינו פוסח אף על דולציניאה, ואחת האפיזודות המשעשעות ביותר של היצירה היא סיפורו של סנשו פנסא לדון קישוט על ביקורו אצל דולציניאה, בפרק ה־31 של החלק הראשון.

אין דולציניאה בעיני דון קישוט התגשמות היופי האמיתי, אלא אידיאל היופי, ואילו סנשו פנסא רואה בהתפּעלות, שדולציניאה מטובוזו אינה מלאך מן השמים, אלא אלדונצה לורנצו, בת כפר, בעלת־גוף, העשויה להתחרות בעבודה בשדה בכל גבר. על כך משיב דון קישוט: “לא אלדונצה לורנצו היא העיקר, אלא הרעיון שהיא מסמלת – היופי”. כל אמרות דון קישוט על האַהבה ועל היופי מעידות על אהבתו שהיא אפלטונית בלבד. לא הרי דולציניאה של יצירת סרוונטס, כביאטריצ’ה של דאנטי, או כלאורה של פּטררקה. ביאטריצ’ה ולאורה הן נשים חיות, בשר ודם, ואילו דולציניאה של סרוונטס היא יצירת דמיונו של דון קישוט ואינה, אלא רעיון מופשט. אין כל קשר בין הרעיון הזה ובין אותה איכרה בעלת גוף, אלא שדון קישוט הוא כמזהה אותה עם הרעיון, למען תהיה גם לו אשה מנשי החצר, כביכול. סרוונטס מלגלג על אהבת אבירים אוילית זו ועל הערצה חולנית זו לאשה. גם בשטח זה תרם האמן תרומה חשובה להריסת שרידי אשליותיו של רומן האבירים ועולם האבירים שנותר לפליטה.

 

תמונה צבעונית נהדרת של העם הפשוט    🔗

דון קישוט וסנשו פנסא נתקלים במאות אנשים על דפי הרומן. המחבר מציג לפנינו את האצוּלה ואת הכמוּרה בדמויות מעטות בלבד, אַך הוא מצייר תמונה כבירה מחיי העם הפשוט. האצולה והכמורה מצויירות בצבעים דהים, אך העם הספרדי צוּיר ציור צבעוני נהדר ומלא תנועה. דמויות הנסיך והנסיכה בחלק השני של “דון קישוט” אינן, אלא בובות לעומת שאר דמויות הרומן, הלקוחות מן המציאות. סרוונטס מצייר לפנינו בקוים עדינים את שעמום חייהם ואת ריקנותם את גינוני טקסיהם וגאוותם. הריקנות והשיעמום גורמים לידי כך שיראו בפגישה עם דון קישוט ועם נושא כליו הזדמנות להתלוצץ ולהתקלס באורחיהם. אף חשמן או אף כומר, לא צויר ברומן כדמות משכנעת. כל הכמרים והנזירים כאילו ממלאים תפקידי ניצבים בלבד. רק כומר אחד בכל הרומן כולו מתואר כהלכה, הלא הוא ידידו של דון קישוט, אביו הרוחני של הכפר, בו חי האביר. גם כומר זה לא חונן בשום קו אופיני למשרתו ולולא לבש את הגלימה, לא היה מעלה איש על דעתו, כי כומר לפנינו. הוא מגלה טעם ספרותי מעוּדן בבדקו את ספרית דון קישוט והוא מגלה ערנוּת רבה לגבי עניני האביר ועושה הכל כדי לרפאו.

נמצאנו למדים, שהמחבר מתעלם בכוונה תחילה מתיאור מפורט של שכבות החברה העליונות ושל הכמורה, אך הוא דואג, שהפורטרטים של בני העם יהיו נאמנים וצבעוניים. בתמונות כאלה מופיעים לעינינו ברומן: האיכרים, בעלי המלאכה, הרועים, נוהגי הפרדות, סטודנטים, מנהיגים, חיילים, שחקנים, פונדקאים, טוחנים, דייגים, סוחרים, שודדים, ואף השוטרים אינם מתוארים כשולטים בעם, אלא כמבינים לרוחו. כשסרוונטס מתאר את האדם הקטן הוא מצביע על כוחו ועל טוב לבו, אך אין הוא מעלהו לדרגת מופת. אין הוא מעלים את מגרעותיו, את גסותו, את תאוותו לבצע, את נטיתו לקטטות. אולם אותה שעה הוא מדגיש שבמרבית בני העם הפשוט צפונות סגולות יקרות; אהבת העבודה, פעילות רבה ואופטימיות. גם בתארו את הבטלנים, את פושטי היד ואת הפושעים, חשים אנו איזה כוח עז רדוּם בהם, ואפילו אלה שתעו בדרכי החיים אוצרים בתוכם כוח רב יותר לעתיד ספרד, מאשר נציגי ספרד הרשמית, שכל מעשיהם שקר ותרמית ואשר כל שאיפתם דיכוי העם.

 

שפת “דון קישוט”    🔗

סרוונטס חידש חידושים רבים והניח יסודות לרומן חדש, שבא במקום רומן האבירים. וכך צעד צעד חשוב בדרך הריאליזם הביקורתי ביצרו קשר חדש בין הדמויות העיקריות ובין הדמויות הצדדיות. ברומנים שלפני סרוונטס לא היו הדמויות הצדדיות, אלא בחינת רקע מאחורי הדמויות העיקריות, ואילו ביצירתו של סרוונטס הן מקדמות את העלילה. ואין כוונתנו הפעם להשפעה ההדדית שבין הפרש ובין הסייס, אלא לכל הדמויות העממיות המרובות ברומן, המצטיינות אף הן בהשפעה הדדית. הסופר הדגיש בכך את חשיבותו הגדלה וההולכת של האדם הפשוט וחיזק את אופיו העממי של הרומן. כל אחת מן הדמויות שב“דון קישוט” נוקטת לשון אחרת. הכל לפי מצבו החברתי ולפי סגולותיו האישיות. במיוחד מורגשת סטיה זו בין הלשון הרצינית, המדודה והשקולה של דון קישוט, שהיא מליצית ועתיקה במקצת, לעומת השפה העממית של סנשו פנסא שהיא משובשת, אולם עסיסית, ומתובלת בפתגמים, במשלים בביטויים עממיים שלא תמיד הניר סובלם. שפתו של סרוונטס מסתגלת למצב המציאותי ולמצב הרוח. פעמים זוהי שיחה שוטפת פעמים פיוטית, פעמים שופעת הומור ופעמים היא מתעלה לדרגת נאום. מורגשת בה השפעת התנ“ך ובעיקר השפּעת ספר תהילים. אין ספק שהשפּעה זו חשובה ביותר אחרי השפעת הסגנון העממי הספרדי. סרוונטס היה מאוהב בעמו ובשפתו וטיפחה בנאמנות מיוחדת. שלא כרבים מן ההומניסטים שהעדיפו את הרומאית וזנחו את לשון עמם במידה מסויימת, העשיר סרוונטס את השפה הספרותית הספרדית ביסודות עממיים, כפי שהתגבשו בקאסטיליה בעיקר. חואן ואלדס חיבר בשפה הקסטיליאנית “דו־שיח על השפות” (הספר הוחרם על היותו פרוטסטאנטי) ובו כתב בין השאר: “אני כותב כפי שאני מדבר ומקפּיד על השימוש במלים, שיבטאו היטב את כוונותי. אני משתדל להתבטא בצורה הברורה ביותר, כיוון שהמלאכותיות בכל שפה שהיא – כך סבור אני – אין צלצולה נאה”. אך סרוונטס היה חדוּר עקרונות אלה ולא היה דבר ששנא כפי ששנא את המלאכותיות, ואם הסתננה זו פה ושם ל”דון קישוט", נעשה הדבר בכוונה תחילה, מתוך כוונת המחבר ללגלג על סיגנונם המליצי של רומני האבירים.

 

ריאליזם, הומניזם ועממיות    🔗

השקפת עולמו המתקדמת של סרוונטס באה לידי ביטוי ברור ב“דון קישוט” יותר מאשר בשאר יצירותיו. אנו מוצאים את רעיון הקידמה על כל דף מדפי הרומן. אמנם אין הוא מראה דרך חדשה, אולם הוא מביא שפע דוגמאות המחזקות את ההנחה, שהמצב הנוכחי הוא ללא נשוא, מחבר “דון־קישוט” ניתק כל קשריו להשקפת העולם הפיאודלית הישנה, אולם להשקפת עולם חדשה עדיין לא הגיע. הוא חזה את פשיטת רגלו של העולם הפיאודלי ואת התפוררותו, אולם העולם האזרחי שהחל מתרקם בימיו, עדיין לא הגיע לתחום ראייתו החריפה. העולם הפיאודלי לא הניח את דעתו של סרוונטס, ואולי מטעם זה לא גילה התלהבות יתר אף לגבי המעמד האזרחי. הוא חיפש מגע אל מעמד צבעוני וססגוני יותר, אל שכבות עם התחתונות. הפרישה מטירוף האבירים מזה ומעמד האזרחים האפור מזה, הגבירה את פופולריותו של סרוונטס.

מדאנטי עד סרוונטס, כלומר, מראשית תקופת הרנסנס ועד סופה, מוצאים אנו כמעט בכל הסופרים הגדולים שלושה קווים עיקריים: ריאליזם, הומניזם ועממיות. סרוונטס תיאר את חיי העם הספרדי באמצעים של סופרים ריאליסטיים. חותם הנאמנות אופיני לכל פרק מפרקי “דון קישוט”, הן לתיאור החיצוני, הן לתיאור החברתי הפנימי. סרוונטס מתאר בנאמנות אף את הנוף הספרדי. אנו יכולים לסמן במפּת ספרד את דרך נדודיו של דון קישוט, עד כדי כך מציאותיים הנופים שהוא מתאר. אנו מקבלים תמונה נאמנה על מישור המאנשה ועל טחנות הרוח המצויות בו, על שדות מונטיאלי, על משק טובוזו, על נופים שונים בסיארה מורנה, על רחובות ברצלונה ועל כל פרט גיאוגרפי אחר. סרוונטס מתאר בנאמנות את האקלים. אנו רואים את דון קישוט עושה דרכו בשמש הלוהטת בשדות מונטיאלי, בצהרי היום. הנוף הכפרי קם לפנינו בטובוזו. אך לא התיאור החיצוני בלבד נאמן, גם התיאור החברתי שופע חיים. אנו שומעים את אנחות העם הספרדי המדוכא, גם כשאין הסופר מדבר על כך. אם בתיאור אדם, אם בתיאור סביבה, מבטא הסופר תמיד את ההווי החברתי העמוק. בקווים זעירים מבליט הוא לפנינו אמת גדולה. טורגנייב כותב, ששקספּיר לקט את תמונות מחזותיו בכל מקום שנמצאו לו, וטיפל בנושא, כנשר העוטה אל השלל. ואילו סרוונטס לא תיאר, אלא את סביבתו הקרובה, אולם הוא עשה את הדבר בשלימות. נוכל להוסיף על כך, שסרוונטס לא התעלם מעולם מן המסגרת הרחבה. לכל חלק בתיאוריו נועד מקום בתוך המסגרת הרחבה.

 

לעיני תלייני האינקוויזיציה    🔗

סרוונטס משתמש בשיטה מיוחדת, כדי להעמידנו על האמת החברתית: הוא מציג לפנינו את מציאות הרגע ליד המצב הדמיוני. הוא מתאר לפנינו את מלחמת דון קישוט בטחנות הרוח, אולם כוונתו לתאר בכך את היחסים החברתיים המסובכים ובראש וראשונה את המשטר שלבש צורה ברורה בטחנה. אין הוא מראה את הטחנה בלבד, אלא גם את התועלת המעמדית והחברתית, המניעה את הטחנה. דון קישוט הנאבק מאבק דמיוני כביכול, נעשה לדמות מציאותית משאנו מעלים על דעתנו שאין הוא תוקף טחנת רוח, אלא את המניעים החברתיים המסומלים בטחנות הללו. הטחנה מנצחת את האביר בן דמות היגון. תבוסתו מסמלת מציאות חברתית אכזרית ביותר. בתיאור מלחמתו בטחנת הרוח חשים אנו יותר מאשר בכל סצינה אחרת, את מהות הדמיוני שבסרוונטס ואת הקשר שבינו ובין הריאליזם.

רעיונותיו ההומניסטיים של סרוונטס אינם מוצאים את בטויים ברעיונות המובּעים על־ידי גיבוריו הראשיים של הרומן, אלא גם בדברים שאינם מגיעים לידי הבעה. הסופר מותח ביקורת חברתית גם בשתיקתו, ואמצעי זה היה מועיל ביותר, כיוון שהשלטונות ואנשי האינקויזיציה לא יכלו לתבעו על כך לדין. כשהננו דנים ב“דון קישוט”, חייבים אנו לשים לב, לא רק להצהרות הגלויות, לשבחים ולגינויים, אלא גם להשמטות שנעשו בכוונה תחילה. תכופות היה המחבר אנוס להסוות את רעיונותיו. באין ברירה עליו להביע את רעיונותיו ההומניסטיים מתוך שימוש בהגיון הפוך. והדבר מובן אם נביא בחשבון את המסיבות הקשות, שבהן נכתבה היצירה. הסופר לא יכול להסיח דעתו אף רגע מנקמת השלטונות וממדורת האינקוויזיציה.

בפרקים מסוימים של הרומן נדמה לך שלא סרוונטס הוא הכותב, אלא וולטיר או אנטול פרנס. בין תקופת מונטין ובין תקופת דה־קארט, לעיני תלייני האינקוויזיציה, חיבר סרוונטס יצירה הלוחמת לרעיונות האמת והחרות. הוא לעג לכל העמדת פנים ולתכנם הנבוּב של טקסי הכנסיה. הוא עצמו לא פרש מן הקאתוליות, אולם גינה את הפרזותיה ומעשי תרמיתה וגילה אהדה ברורה לרפורמציה ולחופש הדת. בפרק ה־54 של החלק השני אומר ריכוט, שגורש מספרד וחזר לאחר מכן עם עולי הרגל: “ביקרתי באיטליה ואחרי כן בגרמניה, ועמדתי על כך שהאדם יכול לחיות שם בצורה חפשית עוד יותר, מאחר שכל אדם חי שם כאוות נפשו, וברוב חלקי המדינה שורר חופש המצפון…”

באותו הפרק לועג האביר בן דמות היגון לצליינים אשר לא ההכרה הדתית מניעה אותם לעליה לרגל, אלא הלהיטות אחר הממון. הוא מספר שהצליינים מבקרים במקומות רבים בספרד מתוך ידיעה מראש, כי מובטח להם רווח. הם נודדים על פני כל הארץ ואין איש משיב פניהם ריקם. אחר הסעודה נותנים להם לפחות ריאל אחד ועד שהם מסיימים נדודיהם, אספו למעלה ממאה זהובים. הם הופכים את המטבעות לזהב וטומנים אותו במקלם הארוך החלול או שהם מסתירים אותו מאחורי הסמלים הקדושים שעל בגדיהם. הם מבריחים את הכסף מארץ לארץ בדרכים ערמומיות שונות, ואף שומרים מיוחדים בגבול או בנמלים לא יוכלו להערים עליהם, ויעלו אך חרס בחפשם בכליהם.

עלינו להבין את המסתתר מאחורי דבריו של סוחר מאוֹרי שגורש ממולדתו כשהוא משבח את המלך על גזירת גירוש המאורים. הוא משבח גם את יושרו של ולסקווס דה סאלזר, אותו אב־תליין ראשי, שנתפּרסם בשחיתותו ובאכזריותו. לפנינו שתי דוגמאות בולטות של “משמעות הפוכה”. בפרק ה־24 של החלק השני לועג סרוונטס האנטי־קלריקלי לנזירים. בפרק ה־47 של החלק הראשון לועג הוא לאמונת השדים והרוחות ולכל מסתורי ההבל הקשורים בדת. סנשו פנסא מדבר על “רוחות קאתוליות”. סרוונטס אף אינו נרתע מהתקפה גלויה על הכנסיה המנצלת את מיעוט דעתם של ההמונים לטובתה.

 

סבל במלחמה והעריך יפה את השלום    🔗

סרוונטס ההומניסט מבשר את כבוד האדם וחירותו. החירות היא אוצרו היקר ביותר של האדם. בפרק ה־58 של החלק השני, בצאת האביר ונושא־כליו את ארמון הנסיך, פונה דון קישוט אל סנשו פנסא ואומר: “החרות, סנשו, היא אחת המתנות היקרות ביותר, שהעניקו האלים לבני האדם וכל האוצרות שבחיק האדמה או בתחתית הים לא ישוו לה. למען החרות, כמו למען הכבוד, חייבים אנו לסכן באומץ לב את חיינו. ואילו העבדוּת היא האסון החמור ביותר העשוי לרדת על האדם”. סרוונטס סבל רבות מפגעי המלחמה, ולא ייפלא, שהוא מעריך את השלום כראוי לו. מחוץ לקרב לפנטו לא שיבח מעולם קרבות ומלחמות. לצבא ייחד מעמד רם בחברה לא משום שהעריץ את כיבושיו, אלא משום שדגל ברעיון, שמטרת הצבא – הבטחת השלום. בתקופה, בה חתרו שליטי הבסבורג לכיבושים טריטוריאליים חדשים, בשעה שדיכאו את הילידים בארצות שמעבר האוקינוס, בשעה ששיגרו את הארמדה הגדולה להדבּיר את אנגליה ואת הצבא לדיכוי הולנד, לא שר סרוונטס שיר־שבח למלחמות. הוא הביע דעתו על מדיניות החוץ של ההאבסבורגים בצורה ברורה על־ידי שתיקתו. בפרק 27 בחלק השני של “דון קישוט” קוראים אנו: “גיבורים מפוכחים וממשלות נבונות שולפים חרב ומסכנים את חייהם ואת רכושם בארבעה מקרים בלבד. לראשונה למען הדת הנוצרית. שנית, להגנת חייהם, במסגרת המותר על־ידי חוקי הטבע והאלוהים. שלישית, להגנת כבוד משפּחתם ורכושם. רביעית, בשירות מלכם לרגל מלחמה צודקת, ואם נוסיף את האפשרות החמישית – המזדהה עם האפשרות השניה – נאמר להגנת מולדתם”. אכן לא כל מלחמה מוצדקת בעיני סרוונטס. הוא מגנה הרבה ממלחמות מלכי ספרד, וכמעט שהגדיר את עקרונות “המלחמה הצודקת”.

 

“דון קישוט” – ספר עזר ומדריך להתנהגות    🔗

בפרקיה השונים של היצירה הגדולה מוצאים אנו פרטים מוגדרים להתנהגות הנכונה, להשקפה הפוליטית הנבונה ולגישה ההגיונית לאמנות. בפרק 42 של החלק השני מדריך דון קישוט את נושא־כליו, המתכונן לכהן כמושל באי בארטריה. “לעולם אל תתכחש לעובדה שהנך בן להורים עניים, סנשו, התגאה במוצאך, ואפילו הוא נמוך. משיראו, שאתה עצמך אינך מתבייש בכך, לא יבייש אותך איש… רשום לפניך, סנשו: אם תשים לב למידות הטובות ותשתדל להגשימן הלכה למעשה, לא תהיה לך כל סיבה לקנא בנסיכים וברוזנים, הואיל והדם בלבד עובר בירושה מדור לדור, אך את המידות הטובות חייבים אנו לסגל לעצמו. למידות הטובות ערך עצמי, מה שאין לומר כן על הדם”.

פרק 45 של החלק השני מספּר לנו, כי קיבל סנשו פנסא את עצות דון קישוט, ובשעה ששר־הטקס קורא “דון” לנושא־הכלים שעלה לגדולה, מתגאה לפניו המושל במוצאו הפשוט ומביע בוזו לרמי מעלה פוחזים וריקים. אמנם סנשו פנסא לא כיהן כמושל אלא זמן מועט בלבד ופרש ברצון מתפקידו הרם, שלא גרם לו הנאה מרובה, אך הוא ניצל את הזדמנות כהונתו לחוק חוקים שונים, בהם בא לידי ביטוי הגיונו הבריא של העם. הוא אסר על הקבצנים העיוורים שממלאים את הרחובות לשיר על נסים ונפלאות “כל זמן שאינם יכולים להוכיח, שנסים ונפלאות אלה ארעו באמת”. הוא פקד לסגור את כל מועדוני הקלפים והמשחק, וכמעט כל אחד מצעדיו היה מכוון נגד טפילי החברה. תיאור תקופת שלטונו של סנשו היא סאטירה על המשטר הספרדי המושחת. המחבר מוכיח לנו, שאכר מפוכח והוגן עשוי למשול בצורה מושלמת, מאשר הפקידים הגבוהים, הבוּרים והמושחתים. סרוונטס עצמו היה זמן מה פקיד ממשלתי וידע מקרוב את זוועות המשטר הספרדי. בפרק על בארטריה הסיר את הלוט מעל פקידי השלטון הפושטים את עור העניים ומתעשרים על חשבונם.

סרוונטס העריך כראוי לא רק את הטוהר המוסרי, אלא גם נקיון הגוף. הדגשת פרט זה מעידה במיוחד על השפּעת ארזמוס, שדרש זאת בצורה מפורשת מן ההומניסטים. נקיון הגוף היה לו תנאי מוקדם לטוהר באמנות ובמדע. ארזמוס השפיע גם במובנים אחרים על סרוונטס, אולם התלמיד עלה על רבו. ושעה שארזמוס לעג בעיקר לפשעי הנזירים והכמרים, פרש סרוונטס את רשת הסאטירה והלעג גם בשטחים אחרים. הצנזורים של הכנסיה אסרו בשנת 1535 את הפצת יצירות ארזמוס בקאסטיליה ואף מנעו את הוצאת היצירות הללו לאור בכל רחבי ספרד. על אף הכל גברה השפּעת ארזמוס בקרב ההומניסטים בספרד. ב“דון קישוט” חשים אנו במיוחד בהשפּעת שנים מספריו. “ספר שימושי של החייל הנוצרי” ו“שבח האוילות”. דומה אלמלא שני הספרים הללו, לא היה סרוונטס משתחרר מלחצה המוסרי של הכנסיה.

 

“דון קישוט” השלם    🔗

במחצית נובמבר 1615 הופיע החלק השני של “דון קישוט”, והיצירה הגדולה הושלמה. המחבר אסף את הפרטים והחוויות ליצירה זו כל ימי חייו. בין כתיבת שני חלקי היצירה עברו לא פחות מעשר שנים מרות וקשות, ואף כי שני החלקים נבדלים זה מזה במובנים רבים, שמרה היצירה על אחידותה. ראוי לדון ביצירה זו על שני חלקיה כאחד ולא בנפרד, כי רק בדרך זו יכולים אנו לקבוע, שהחלק השני הוא המשכו הישיר של הראשון והחלק הראשון מקבל משמעות עמוקה יותר על־ידי ההשלמה. אם נעמיד את שני החלקים זה לעומת זה, נגיע לידי מסקנה שהראשון בלתי אמצעי, רענן יותר וחסר־תכנית, אך השני בשל יותר, עמוק יותר וכתוב מתוך הכרה ברורה יותר. החלק הראשון קל יותר ומצטיין בחיותו, החלק השני אמנותי יותר ועתיר־רעיונות. שני החלקים כאחד עשויים לעניין ולרתק אף היום את הקורא ולהביאו לידי תרועות צחוק. “דון קישוט” השלם אינו קוריוז בתולדות הספרות, אלא חומר קריאה משעשע ומאלף כאחד. זהו חומר קריאה חי ותוסס גם במאה ה־20. יסודות רבים אתה מוצא ב“דון קישוט” השלם: פרודיה, לעג, קומדיה, סאטירה, פילוסופיה, תיאור ריאליסטי ויסוד דמיוני העומד, כביכול, בניגוד לריאליזם, אולם למעשה הוא משלימו. סרוונטס משתמש ביסוד הדמיוני, כדי להאיר את האמת החברתית ולהעמיקה. בחלק הראשון שולח את הרסן מעל הצחוק הלגלגני. בחלק השני מתגלגל הצחוק לפילוסופיה והפילוסופיה לצחוק. סרוונטס ההוגה לעולם אינו שוכח כי עליו להימנע מהבהיל את קוראי החלק הראשון בפילוסופיה של דון קישוט לבל ישמטו את הספר מידם בהגיעם לפרקים הכבדים יותר. עשר השנים שעברו בין כתיבת החלק הראשון ובין כתיבת החלק השני חוללו שינויים חשובים בכוונות הסופר. מחבר החלק הראשון נתכוון ללעוג לרומן האבירים הנוגד את המציאות והחיים והוא אמר לעשות זאת בצורה משעשעת ומבריקה. אך בקורת רומן האבירים התרחבה אגב כתיבה והיתה לבקורת עולם האבירים. מחברו של החלק השני קבע לעצמו מטרות חשובות יותר. אף כי החלק הראשון רענן יותר ונוח יותר לקריאה, אין ספק שהספר לא היה נעשה לגורם חברתי חשוב, אלמלא נתעשר במשקלו הפילוסופי של החלק השני. האפּיזודות הפּופּולאריות ביותר של היצירה כגון: הקרב עם טחנות הרוח – נמצאות בחלק הראשון, אולם רק החלק השני נותן בידנו את המפתח להבנה עמוקה יותר של הסצינות הללו. רק אחר קריאת החלק השני עומדים אנו על כך, ש“דון קישוט” מבשר את האידיאלים האנושיים הנעלים ביותר, וכי הוא הימנון ניצחי לטוהר, לנאמנות ולכבוד האדם.

 

תופעה ללא אח ודוגמא בספרות העולם    🔗

אין זה סוד, שהחלק הראשון של “דון קישוט” לא בבת אחת נכתב ולא בנשימה אחת נוצר, אלא הורכב מקטעים קצרים. סרוונטס חיבר פה ושם, בין השאר גם בבית הסוהר בסביליה, סיפורים קצרים שחיברם בדרך כלל להנאתו, ובהם חזרה ונשנתה דמותו של אביר בן דמות היגון. הוא קרא את הקטעים הללו באזני ידידיו. זמן רב אולי לא העלה על דעתו כלל לאסוף את הקטעים האלה, להרחיבם ולכנסם בצורת ספר. שומעיו הם שעודדוהו להרחבת המעשיות המבדחות ולעיבודן בצורת רומן. קרוב לוודאי שאלמלא העידוד הזה היה “דון קישוט” נשאר סיפור כגון “איש הזכוכית” (הופיע בתרגום עברי של אפרים שמואלי בהוצאת “גזית” בשנת 1940) ותוּ לא. החלק השני של “דון קישוט” נכתב מלכתחילה כרומן מקיף, ורק לאחר מכן, אחר הופעת “דון קישוט” המזוייף, בשלה בנפש הסופר ההחלטה להתיצב לפני העולם ביצירה בלתי־רגילה. בחלק הראשון שנכתב בקלות ובשטף שגה סרוונטס שגיאות רבות, שיכול היה למנען בנקל. בחלק השני הודה באומץ לב בשגיאותיו ובחטא שחטא בשטחיות, בפטפטנות, בחזרות, בחוסר הנמקה ובצירופים מיותרים. לחלק השני התכונן הסופר בהכרה ברורה ושגה פחות, אף כי גם כאן עדים אנו לתופעה מגוחכה כל כך, שאשת סנשו פנסא נקראת בשני שמות שונים. פרט זה מעיד על כך, שסרוונטס, אף כי נתעלה לשורת הגדולים בספרות העולם, לא היה קפדן מטבעו. תמיד היה בו משהו מן הקלות ומקלות הדעת. הקשר ההדוק בין שני החלקים מדגים את השיטה הספרותית המיוחדת במינה של סרוונטס, הבאה לידי ביטוי בכך, שהחלק השני לא זו בלבד שהוא המשכו של החלק הראשון, אלא גם הדו. שני הגיבורים ממשיכים בחלק השני את אשר התחילו בחלק הראשון, אולם הם מבטאים גם את החוויות שעברו עליהם בין כתיבת החלק הראשון ובין כתיבת החלק השני.

תומאס מאן, הסופר הגרמני הגדול, עומד על תופעה זו, שאין לה אח ודוגמא בספרות העולם. הרפּתקאות החלק השני נובעות מן הפופולריות שזכו לה שני הגיבורים על יסוד חלקו הראשון של הרומן. הם לא היו מגיעים לעולם לחצר הנסיך לולא היו מוּכרים מתוך קריאה, ולולא הקסים הזוג המוזר את הנסיך ואת חצרו. הסופר הגרמני מציין שזוהי תופעה חדשה ומיוחדת במינה בספרות העולם. עד כמה שידוע לי – כותב תומאס מאן – אין דוגמה לכך בספרות העולם, שגיבור רומן יפיק תועלת ישירה מפרסומו. שיבת הדמויות ביצירות, ברומנים רבי־כרך, כגון ביצירת בלזק, למשל, אינה ענין לכאן כלל. מציאותיות של גיבורים מוצדקת על־ידי הפגישה הקודמת עם הקורא, אולם רקע התיאור אינו משתנה, סדר האשליות במקומו עומד. ואילו בסרוונטס נתקלים אנו במצב אחר לגמרי. דון קישוט ונושא־כליו חוזרים מאוירת המציאות אל מסגרת הרומן, ממנה יצאו לפני כן. בשובם מן המציאות מביאים הם אתם את זכרון הפגישה בין הקורא ובין גיבורי הרומן. מכאן – כך קובע תומאס מאן – שהרומן משיג בחלק השני דרגה גבוהה יותר של ריאליזם.

 

מתוך “דון קישוט איש למנשא”    🔗

פרשת המלחמה הגדולה בטחנות־הרוח    🔗

(תרגם: ח. נ. ביאליק)

וישאו שני הרוכבים את עיניהם ויראו והנה כשלושים או כארבעים טחנות־רוח נפוצות על פני הבקעה אשר־הם הולכים בה. ויאמר דון קישוט לנושא כליו:

“עתה תראה כי הצליח אלהים את דרכנו הרבה מאשר פללנו. הרואה אתה את מחנה הענקים הנוראים הנצבים שם מנגד? היום אצא עליהם למלחמה והפלתי את כולם חללים והיה שללם לנו לראשית הון. וצדקה תהיה־לנו מאת האלהים, כי כלינו את העדה הרעה ההיא מקרב הארץ”.

“הענקים איפה הם?” תמה סנשו.

“הנה הם שם לפניך”, ענה האביר, “וידים ארוכות להם, כשתי פרסאות אורך היד האחת”.

“מה אדוני מדבר אל עבדו?” אמר סנשו, “הלא אין כל־ענקים שם, כי אם טחנות־רוח! ולא ידים להן, כי אם כנפי עץ, אשר בהתהפכן לרוח וסובבו את אבני הרחים…”

“אכן עתה הראיתי לדעת”, אמר דון קישוט, “כי לא תדע עד־מה מדרכי האבירים ומסותיהם! לא טחנות־רוח, כי ענקים לפנינו, ואם־ירא אתה מפניהם, כי־עתה סוב לך הצדה ושא בעדי תפלה לאלהים, ואני לבדי אשליך נפשי מנגד ואשתער עליהם בסערת מלחמה”.

הוא כלה לדבר, וירץ את־סוסו בדרבנות רגליו ויעט אל מול הענקים, ולא שמע את־צעקת סנשו הקורא אחריו בכל־כח להשיבו, כי היה כחרש וכעיור, ולא־ראה ולא־הבחין דבר, ויצעק מרחוק לעומת טחנות־הרוח.

“הו, עמדו, עמודו, ואַל תנוסו, מוגי־לב שפלים ונבזים! כי רק־אביר אחד יוצא כנגד כלכם…”

וברגע הזה נשב הרוח ותסבנה הכנפים על־צירן. ויקרא דון קישוט ויאמר:

“ולוא כהנה וכהנה תרבינה זרועותיכם, והיו כזרועות הענק בריארי לרוב, הנקה לא־תנקו מידי!”

ובדברו כה, ויקרא בשם בחירתו דולציניה ויפקד את רוחו בידה, ויחזק מגן ויט בכידון – וישתער בחמת כח על הטחנה הקרובה. ואולם ברגע התקע כידונו בכנפה, ויהפוך הרוח את הכנף בכח גדול מאד – וישבר הכידון לשבבים והסוס ורוכבו הורמו למעלה ויוטלו שניהם בחזקה למרחוק מן־הטחנה והלאה.

ויבהל סנשו את חמורו אל־מקום מפלת אדונו, וירא והנה זה שוכב בצד־סוסו סרוח ארצה ולא יוכל קום, ויבהל ויאמר:

“ישמרנו אלהים ברחמיו! האם לא אמרתי לאדוני מראש, כי לא ענקים לפנינו, כי אם־בתי טחנה ורחים. הלא רק־האיש אשר ראשו סחרחר כרחים הוא לבדו לא יראה זאת”.

“שתוק, אחי סנשו”, ענה דון קישוט, “הטרם תדע, כי אין כאיש מלחמה צפוי לחליפות ופגעים? אמנם לבי אמר לי – וכן היא באמת – כי הפעם יד המכשף פרסטון היתה בדבר. הוא אשר גזל ממני את־חדר ספרי והוא אשר הפך את־הענקים לטחנות־רוח. ולמען מנוע ממני את עטרת הנצחון עשה כדבר הזה, כי תכלית שנאה ישנאני. ואולם דע לך, כי בוא יבוא יום וחרב צדקי תשים קץ לכל־נכלי רשעתו”.

“מי יתן והיה!” – אמר סנשו פנסא, ויתמוך את־אדונו להקימו מעל הארץ, ולהרכיבו על־הסוס השבור, אשר נקעו כמעט כל כפות ירכיו.

ויסעו משם וילכו בדרך בואכה אל נקרת־צור לפיסי, כי שם נכונו להם, לדברי דון קישוט, עלילות גדולות. ויהי הם הולכים ומשוחחים במאורע, ויתעצב מאד דון קישוט על הכידון השבור, ויאמר אל נושא־כליו:

“קראתי באחד הספרים, כי אחד מאבירי קדם, אשר אבדה לו חרבו במלחמה, כרת לו מן־האלון שוכה גדולה ויעש בה שמות במחנה האויב. כאביר הזה אעשה אף־אני: מן האלון הראשון אשר־יקרה לפני אכרת־לי שוכה גדולה ובה תראך ימיני נוראות כאלה, אשר לא־ראתם עין בן־תמותה זולתך מעולם”.

“אמן, כה יתן אלהים!” אמר סנשו, “נאמנים עלי כל דברי אדוני כדבר אלהים. ואולם למה ישב אדוני מוּטה וכפוף אל־צדו? אין זאת כי אם־מפני החבטה”.

“כן, אחי, גדולה היתה המכה בנפלי, אבל אל־לאביר פצוע מלחמה התאונן והאנח, גם־אם יכבדו פצעיו מאד וגם בהשפך בני מעיו ארצה”.

“אם קבלה היא”, אמר סנשו, “נקבל, אבל אני בתומי חשבתי, כי אם־יאנח אדוני ורוח לו. ואשר לי – הנה שאלתי ובקשתי, כי יואיל אדוני להתיר לי להאנח בכל־פה גם מכאב כל־שהוא, אם אך־אין אסר האנחה חל גם על־נושאי הכלים”.

וישחק דון קישוט לתומת נושא כליו. ויבינהו בינה, כי אמנם אסר כזה אין בכל־ספרי האבירים ודתיהם, ואשר על־כן הרשות בידו להאנח ולהאנק כטוב בעיניו וככל אות נפשו, על־דבר ועל לא־דבר.

ויער סנשו את־אוזן אדונו, כי הגיעה עת לאכול. וימאן דון קישוט, וירשה את־נושא כליו לאכל לבדו. ויכן סנשו לו מקום על־החמור ויוצא מן־הצדה אשר בתרמילו ויאכל ממנה בתאות נפש, אכול ורכוב אחרי אדונו. ופעם בפעם הצמיד את־פיו אל פי החמת ויגמא לתאבון מן־היין, וילך בדרך הלוך וגמוא מן החמת. וייטב לבו עליו מאד וישכח את כל דברי אדונו והבטחותיו ותסר כל־דאגה מלבו. ותנעם עליו גם־הדרך אשר־הוא הולך בה, כי היו בעיניו כל־חתחתיה למישור.

וילינו בלילה ההוא בחורשה תחת־העצים. ודון קישוט כרת לו שוּכה, כאשר אמר, ויתן בראשה את־דקר הברזל, שארית הכידון השבור, ותהי בידו לכידון.

ויזכור דון קישוט את אשר קרא בספרים על נדודי הלילה אשר ישבעו האבירים בדרך, בהגותם על משכבם בבחירת נפשם וכל־מעיניהם בה, ויעש כמעשיהם גם הוא ויתהפך כל־הלילה וידד מעיניו שינה ולא הגה בלתי אם־בדולציניה. לא כן סנשו פנסא: הוא שכב על בטן מלאה – וכרגע נפלה עליו תרדמת אלהים ולא־נע ולא־זע עוד עד הבוקר. לא העירוהו גם קרני השמש, אשר טפחו על פניו, וגם זמרת הצפרים ומצהלותיהם הרבות לקראת השמש. ויעירהו דון קישוט, ויהי אך־קם סנשו על רגליו, וימשש בנאד וימצאהו דל ורזה הרבה מבראשונה, ויתעצב אל־לבו, כי רחקה ממנו התקוה למלא במהרה את־החסרון. ולא־אבה דון קישוט גם־הפעם לסעוד לבו, כי־השביע נפשו המון חזיונות והרהורים כל־הלילה. ויעלו על־בהמתם ויוסיפו ללכת בדרך הלוך ונסוע אל לפיסי. ויפגעו במקום ההוא בשלוש שעות אחרי חצות היום. ויאמר דון קישוט:

“פה במקם הזה ישיגונו העלילות כנחל שוטף, עד צואר נחצה. ואתה, סנשו אחי, ראה הזהרתיך: אם גם־תראני עומד בגדולה שבסכנות, חלילה לך מהניף חרבך לעזרתי, כי רק־בהתנפל עלי שפלי עם ובני בלי־שם מותר ל’זר' כמוך, אשר לא־אביר הוא, לבוא לעזרני, אבל במלחמתי עם אבירים כערכי – חלילה וחלילה! אסר מפורש הוא בדתי כל־אבירים”.

“את פקודת אדוני אשמור”, אמר סנשו, “כי עבדך איש מנוחה ואוהב שלום מעודו. ובריב לא־לו – לא יתערב מעולם. ואולם לדבר הזה יסלח אדוני, כי אם־יתנפל איש עלי – ועמדתי על נפשי בכל כחי, כי אין חוק בארץ אשר־יאסר עלי מעשות ככה”.

“כדבריך, אחי, כן הוא”. אמר דון קישוט. “הבא להרגך השכם והרגהו, לא־כן בנפול אביר עלי – לעת כזאת עליך למשול ברוחך ולבלום חמת גבורתך”.

“קבלי עלי ואקימה”. אמר סנשו, “ויהי אדוני בטוח, כי אהיה נזהר מאד מעבור על־מצותך, כאשר אני נזהר ממלאכה ביום השבת”.

דון קישוט במסיבת רועי־העזים    🔗

ורועי העזים יושבים על־הארץ מסביב למדורת אש ומבשלים נזיד. ויראו את־שני האורחים וישמחו לקראתם ויברכום לשלום. ויפתח סנשו את רוסיננטי ואת־חמורו וישלחם במרעה, והוא מהר וישב אל־המדורה, כי עלה באפו ריח הניחוח של־בשר העזים המבושל, ויתאו תאוה להעביר מהרה את הגדול בנתחים מן הקלחת הרותחת אל־תוך מעיו. בין כה וכה והרועים הסירו את־הקלחת מעל האש, ויפרשו עורות כבשים על־הארץ, ויקראו את־אורחיהם בידידות לאכל אתם לחם. וישבו ששת הרועים, כל הנמצאים בסוכה, מסיבה אחת על אדרות הכבשים, ואת דון קישוט כבדו לשבת בראש המסובים על־קורה אחת. וסנשו עומד על־דון קישוט וגביע הקרן בידו, להשקות ממנו את־אדונו יין. ויפן אליו דון קישוט ויאמר:

“סנשו אחי, בואה־נא ושבה־נא בזה לימיני והתאחדת לעיני האנשים הטובים האלה עם אדוניך ומצוך, אשר הקימו עליך האלהים; מכוסי תשתה ומקערתי תאכל, למען תדע, מה רב הטוב הצפון לכל הדבקים בדרכי האבירים ומה רבים הכבוד והגדולה, השמורים לכל־המתהלכים לפניהם באמונה, אכן, גם ה”אבירות" כאהבה תשוה קטן וגדול".

“ברוך אדוני איש החסד לאלהים!” אמר סנשו, “ואולם אני את־האמת אגיד לאדוני, כי איש אשר כמוני ינעם לו אכול בדד בפינתו פת חרבה ובצלים מאכול ברבור אבוס במסיבת מלכים, כי איש לא־לוּמד אנכי במסכת “דרך ארץ” והנמוסים הנהוגים בסעודה נשגבים ממני ולא אוכל עמוד בהם: אכל בנחת, מעט בשתיה, מחה פיך, אל־תגהק ואל־תפהק ואל־תתעטש – לא ולא, אדוני, כל הדברים המחוכמים האלה לא לפי־כוחי וחכמתי הם. ועתה אם־באמת ובתמים חפץ אדוני ביקר עבדו – הואל־נא ובחר לי כבוד אחר, אשר־ייטב ואשר ינעם לי מזה, ואולם מן־הכבוד הזה אני מושך את־שתי ידי מהיום ולצמיתות עולם, ויהי רצון כאילו קבלתיו”.

“ובכל זאת”, אמר דון קישוט, “עליך לשבת לימיני, כי אשר־ישפיל נפשו – האלהים ירוממנו ועם־נדיבים יושבינו”.

ובדברו כה – ויתפוס ביד סנשו וימשכהו ויושיבהו עמו.

והרועים לא הבינו מאומה מכל דברי הזרות האלה ויהיו מחרישים ואוכלים ומביטים באורחיהם היושבים בראש המסיבה שבת נשואי פנים ואוכלים לתאבון גדול מבשר העזים, בהורידם ממנו אל בית הבליעה נתח אחרי נתח, כגודל האגרוף כל־אחד. כתום הבשר שטחו הרועים על־עורות הכבשים אלונים יבשים וישימו שם חצי החביץ גבינה קשה ומוצקה מאד, אשר אלו חוצבה מאבן שיד לא־קשתה לשינים כמוה. והגביע, גביע הקרן, אף הוא לא־שבת ממלאכה, כי סבוב סבב על המסובים וירץ מלא וריק מיד ליד, הלוך ושוב כמה פעמים, ואחד משני נאדות היין, אשר הביאו הרועים, הורק מהרה עד־תומו.

ודון קישוט, אחרי שברו רעבונו, נחה עליו הרוח, וירם מן־האלונים מלוא החופן, ויתבונן בהם, וישא קולו ויאמר:

“אזכרה ימות עולם, שנות דורות קדומים ולבבי יהמה עלי מאד! אכן מאושר מאין כמוהו היה הדור הראשון ההוא, לוּ אבותינו הקדמונים בשם “דור הזהב” קראו. ולא מהיות הזהב, היקר עתה ב”דור הברזל“, נתון כאבנים בימים ההם, כי אם מאשר לא ידע האדם עוד להפלות בין “שלי” ו”שלך“. בימים הרחוקים הקדושים ההם כל בני אדם כמשפּחה אחת היו להם ויד אחת לכולם בטוב אלהים ובחסדו. אם־רעב האיש – ושלח את־כפו אל־אלוני חוסן רעננים ובלי־יגיע מצא שפעת פרי מגדים לאכול לשבעה, ואם־צמא – ויביאו לו מעיני אלהים ונהרות איתן עתרת מים חיים וזכים להשיב נפשו. נחילי דבורים פקחות וחרוצות כוננו להן את־עדותיהן בנקיקי סלעים ונבובי העצים ותענקנה לכל־יד שלוחה מתנובת עמלן המתוקה ומעסיסן הערב. אילני שעם, עצי אלהים אלה, התפצלו מאליהם את־קליפתם הרחבה והקלה, להיות ליריעה פרושה על משכנות האדם, למחסה להם ולמסתור מזרם וממטר. בימים ההם – ושלום אמת שלט בארץ ואהבה ואחוה ורעוּת היו בין האדם ובין רעהו. דקר המחרשה בפיו העקום לא־נועז עוד לפלח ולרטש את־בטן האדמה, האם הרחמניה לכל־חי, כי גם באפס־יד ובאין אונס פתוח פתחה את חיקה המלא ברכת אלהים ותשבע רצון לכל בניה כאחד. ותמימים וישרי דרך היו בני האדם ולבם לא־ידע קנאה ותאוה; לא התנשא איש על־רעהו ויען אדם לא־צרה בחברו. ויהי לבוש האדם רק לכסות מערומיו, ואחרי תפארת שוא, משי וארגמן ויקר אטון מצור יבוא, לא רדף. הרועות בשדה, עלמות צנועות וכלילות יופי, הלך הילכו בלי צעיף על־פני גבעות ובתוך עמקים, מחליפות עבותות להן ומקלעות ציצי־בר עם ירק עליהם לוית־חן לראשיהם, ותהיינה נחמדות למראה גם מגבירות הכרכים, היוצאות לבושות מכלול ומתיפות בעדי עדיים מובאים מעברי ימים, ככל אשר־יחדש לבקרים יצר ההתהדרות. ומאויי האדם, אהבתו וגעגועיו אף־הם לבשו מלים פשוטות ותמימות, כתומת רחשי הלב אשר הולידו אותם. גם את־השקר לא־ידע האדם עוד ולא השיגו התרמית והחנופה את־גבול האמת והתום. המשפּט לא נטה מדרך הצדק, לא עיותוהו השוחד ומשוא הפנים, וזדון תקיפים לא־שלט בו לרעה. כי גם־אשם ונשפּט עוד טרם יהיה בארץ, כי לא־השחית עוד האדם את־דרכו ולא התעיב עלילה. ועתה הנה באו ימים אחרים, ימים רעים מאד. התאוה והקנאה הרימו ראש והרשע יתהלך בקומה זקופה. ומיום ליום הולכת ורבה רעת האדם והתועבה תפרוץ בכל גבולותיו. אין אמת ואין משפּט ואין צדק ואין תום ומישרים בארץ. ויקם אלהים את־עדת האבירים להביא ישועה בארץ, להיות מעוז לדל ומחסה לאביון, אבי יתומים ודין אלמנות. ואני, אחד מן האבירים ההם, באתי עתה בצל קורתכם, אחי הרועים, ואתם, אנשי חסד, אף כי לא־ידעתם מה אני ומי אני, ובכל זאת לא מנעתם ממני ומנושא כלי את־הטוב ואת הכבוד, לכן ברוכים אתם וברוכים תהיו לאלהים!”

כל דברי המשא והחזון האלה נשא דון קישוט על־חופן מלאה אלונים, כי הזכר הזכירוהו האלונים את־ימי דור הזהב ולא כלה את־רוחו עוד. והרועים הטו אוזן לכל הדברים הנפלאים ההם ויתמהו מאד איש אל רעהו, כי לא־הבינו לשכל אמריו ולא ידעו מה הם ומה־מקומם פה.

וגם סנשו החריש – ויוסף לאכול לתאבון גדול את־האלונים, אכול והגש פיו אל נאד־היין השני, אשר תלוהו הרועים לצננו על שוכת השעם.

ככלות דברי דון קישוט פתח אחד הרועים את פיו ויאמר:

“אדוננו האביר המשוטט, גם־זאת נעשה לך, למען תדע עד־כמה יקר כבודך בעינינו, כי עוד מעט ובא הלום אחד מנערינו, ונגן לפניך עלי־נבל ובפיו ישיר משירותיו הנעימות, ושמעת וערב לאזניך, כי יפה־קול ומיטיב נגן הנער מאין כמוהו”.

עוד זה מדבר – וזמרת נבל ערבה נשמעה מקרוב, וכרגע נראה גם־המנגן, והוא נער יפה תואר ויפה עין. ויושיבוהו הרועים בתוכם, וינגן וישר באזניהם ממיטב נגינותיו ושירותיו ויערבו השירים מאד על־דון קישוט, ויבקש להוסיף עוד, ואולם בעיני סנשו היה הדבר רע, כי במלאות כרסו נטה מאד אל־השינה, ויאמר בזעף אל־אדונו:

“אין טוב לאדוני בלתי אם־יציע לי כרגע משכב וישן, כי האנשים הטובים האלה, העובדים יום יום בזעת אפם, השינה יפה להם בלילה ואין לבם פונה עתה אל־הזמירות ואל־הפזמונים”.

“אמנם רואה אני עין בעין”, אמר דון קישוט, “כי משמוש הנאד מטה יותר לשינה מלזמרה”.

“כולנו טעמנו, ברוך השם, מן־היין ויערב לנו”, ענה סנשו. משכב באשר תבחר, ואיש כמוני נאה לו יותר להיות ער כל־הלילה מתת שינה לעיניו. אם־כה ואם־כה עמד־נא וחבשה־לי את־אזני, כי כאוב תכאב עלי יותר מן־המדה".

ויקם סנשו לעשות את חפץ אדוניו, וירא אחד מן־הרועים את־הפצע ויקטוף עלים מן־החלפות הגדלים שם בשפע, וילעסם, ויזר עליהם מעט מלח, וימרח על הפצע ויחבשהו, באמרו כי אין טוב כסם הזה למרפא. ואמנם כאשר אמר הרועה כן היה, וירוח הרבה לדון קישוט מכאבו.