השלום זה ככה    🔗

“היזהר מהם, מיין קינד”, אומרת אמא.

“הם טמאים. יש להם רגלי תיש בתוך הנעליים”, אומר אבא.

“הם” – זה הבית שמעבר לרחוב, ביתו של קאצאפ, ושמו אנטיפ. ילדו פיטוסי¹, היה זורק אבנים בחלונות ביתנו, כשהוא תלוי על שער הברזל של חצרם. כשהוא זורק אבן, הגדר מזדעזעת, והצלב שעל השער רועד ומתבהק בשמש. בטוח הייתי שזה החרב המתהפכת.

מה זה החרב המתהפכת. שאלתי את דודי נחום, והוא אמר לי: החרב המתהפכת, זה חרב, דהיינו כמו כל חרב, וזה שהיא מתהפכת, דהיינו נורא ואיום, לפי שהיא מוחזקת בידי שרף.

שאלתי מה זה שרף.

אמר לי, מלאך שהוא בוער כמו אש.

לא ראיתי שום מלאך. אבל את פידוסי ראיתי, זה שיש לו רגלי תיש והוא זורק אבנים אל חלונות ביתנו. לא הבנתי. רציתי לגשת ולראות, והתפללתי לשלום. אימנתי את ידי לפסק אצבעות כדרך הכוהנים ולחשתי שלום שלום בעוברי לפני ביתם. ללא הועיל, השקץ הקטן הטיל אבנים, וקילל, וירק. אמרתי לדודי נחום, שמוחזק היה במשפחה כאיש חכם, כי אינני מבין. אולי יאמר לי מה זה שלום.

אמר דודי נחום: “שלום זה ככה, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ואין מחריד. וזה בתרגום חופשי”, אמר,“צווישן לימענעס און פומעראנצן”.

שאלתי אותו, מה זה פומעראנצן.

אמר לי: “זה מין פרי כזה, שכשאתה מריח אותו, אתה חש באפס קצהו”.

שאלתי מה זה אפס קצהו.

“אפס קצהו”, אמר הדוד נחום, “אפס קצהו פירושו ככה, אם הוא יתברך יראה לך קצה של קצה של קצה של קצהו, אפילו עשב קטן על הארץ ישיר הלל”.

חציתי את מטר האבנים, ועמדתי לפני השקץ הקטן פידוסי, בתוך השער פנימה.

“תזרוק!”, אמרתי והיבטתי בעיניו.

הוא הוריד את היד ובה האבן, ולא זרק.

“תוריד את הנעליים”, אמרתי. רציתי לראות את רגלי התיש שלו.

“תוריד אתה את הכובע קודם. תראה את האוזן־חזיר שלך”, אמר.

הורדנו אני את הכובע והוא את הנעליים, והבטנו זה בזה משתאים. אחר־כך צחקנו והתגלגלנו על הארץ והעפנו באוויר חילזונות לבנים כשלג, שכיסו את השיחים אחרי הגשם. ופידוסי הרים אפרוח מקצה השלולית, שעמד שם והרעיד בתוף פלומתו הצהבהבה. הוא החזיק אותו בין כפיו ואני נשפתי עליו הבל חם שיחיה ויגדל ולא ימות. זה זמן רב שלא היו ציפורים בין שני בתינו. האבנים הניסו אותן. עכשיו החזקנו אפרוח בין כפות ידינו והשבנו עליו הבל חם שיחיה ויגדל ולא ימות.

“איך נקרא לו?” שאל פידוסי.

“אפס קצהו”, אמרתי.

“'שתגעת!” – פרץ פידוסי בצחוק מצלצל של שקץ, ולא הבין.

ולא קראנו לו בשם.

עד כאן הסיפור.

יצחק אורפז

 

הקבצן השביעי    🔗

אל הקבצן השביעי של הברצלבי

הקבצן השביעי, תגמור את הסיפור!

אנחנו אחרוני שומעיו.

יהודים כה רבים לא זָכו,

וּלְמה תחכה עכשיו?

הקבצן השביעי, אתה מנמנם, אתה שותק,

והולכים וכבדים עננים.

מחַכִּים, סַפֵּר. שלא יהיה מאוחר,

מי יהיו המאזינים?

איציק מאנגר

איך תאמר ביידיש “עמוד דום!”, שאל ראש הממשלה את באשוויס־זינגר בפגישתם בניו־יורק. מה שהטריד את ראש־הממשלה בשיחתו זו עם באשוויס־זינגר על אפשרויותיו של הדיבור בייידיש במדינת ישראל (ולדבר במדינת ישראל פירושו, פשוט, לתת פקודות למסדר כבוד: “עמוד־דום”), עשוי להעלות על דעתי מחקר קטן שעסקתי בו לפני שנים: איך התקשה מנדלי מו"ס לתרגם לעברית דווקא, “מונחים צבאיים” של מסדרים בצבא הצאר הרוסי, שביידיש כתב אותם בלא קושי; ומה היו עקרונות הפתרון שלו. כך, למשל, לא ידע איך לומר בעברית “מארש”, ולכן, בְּמָקום שהיה בו ביידיש “סנדריל, כמו חייל, הרים את רגליו הקטנות והלך אחריו במארש”, כתב בעברית תחילה (כתב היד שמור) “וסנדריל מרים פעמי רגליו כאיש החיל, יגוד עקב והולך אחריו”; אבל נוסח זה לא נראה לו בסופו של דבר, והפתרון הסופי היה יֶתֶר ניפוח: “וסנדריל מתמתח, מרים פעמי רגליו כאיש־חיל, יגוד עקב ופוסע והולך אחריו קומממיות”. ומאז ועד היום (כבר עברו שמונים שנה) – אנחנו עדיין מתמתחים ומדברים עברית קוממיות.

יש ספר בעריכת נחום סטוטשקאָוו, ‘דער אוצר פון דער יידישער שפראך’, שהוא, פשוט, תזאורוס של יידיש: מלות השפה מסודרות בו לפי תחומים. לאותו נחום סטוצ’קוב יש גם ‘אוצר’ עברי, מקביל; וקיים גם ‘אוצר המלים’ של רבין ורָדַי. והנה, בעוד הקריאה בספר הראשון היא קריאה מרתקת, משעשעת, והיא לפעמים פגישה עם “פיסות שירה” – הקריאה בשני האחרים משמימה; בעוד הקריאה בראשון היא מפגש עם מציאות חיה ונושמת (עדיין) ומאות צירופים מילויים מאפשרים הסתכלות חודרת ומרעננת בבני־אנוש חיים, כמו מטאפורה טובה המחדשת את ההסתכלות – ההליכה בתזאורוסים העבריים היא בפסגות מדבר ריקות מאיש וקלושות אוויר. הנה, אני פותח עתה את הספר היידי במקום מקרי לגמרי. הערך: “נוליקייט”. ובתוכו: קדָחת אין אַ קליין טעפעלע; קדָחת מיט כשרע פאָדעם; אַ פייג מיט עסיק; אַ פייג אונטער אַ דעכל; צען פינגער מיט אַ פייג; אַ פייג אין קעשענע; אַ פייג אונטער דער נאָז; אַ לאָך פון אַ בייגל; פון אַ שטיין די ווייכע; פון אַ קנעפל א רעשטע; פיר וואָכן פאַר אַ חודש; ועוד ועוד. לא רק הומור בלי סוף (אני מחפש את האדם שיצחק ולו פעם אחת בקריאת תזאורוס עברי, או אפילו את האדם שמסוגל לקרוא תזאורוס כזה להנאה) – אלא גם צירוף שקורא שירה יעצור בו: “הרך של האֶבֶן”. העברית, במקום מקביל, אינה יכולה להציע לי, כתמורה ל“קדחת בסיר קטן” או ל“פייג בכיס” אלא רק מיני אַיִן ואפס ותוהו ותהומיות של האַין ו“כלתה החררה” ו“עלה בעשן” ואולי גם “מַלְטָה יוֹק”. כלומר, היא מציעה בעצם לא־כלום. קדחת עם חוט כשר. עודף מכפתור.

חשבתי שרק אני, כצבר שיידיש אינה שפתו (אם כי היא שפת אמו), מגיב כך. והנה התברר לי יום אחד כי גם מי שהוא סופר ביידיש, ויידיש היא שפתו – יוסל בירשטיין, נתון למיני הנאות משונות של קריאה בסטוטשקאָוו.

לשון היא לא רק ביטוי ל“רוחו” של עם; היא גם מעצבת את דורותיו הבאים. מציאותנו

העילגת, המנופחת והדלה במימדים כה רבים, היא גם תוצאת מצב־הלשון.

מבחינת הספרות היהודית ה“החלטה” להמית את הייידיש היתה קאטאסטרופאלית. לא רק בשירה (בה כתבו גלאטשטיין, לעייעלעס, משה לייב האלפרין, מארקיש, גרינבערג) אלא גם בפרוזה (וכוונתי גם לסופרים שאיש בארץ לא שמע עליהם, כמו פרלה, או ראבּוֹן), עולה המודרניזם ביידיש בכמה וכמה מונים על העברי המקביל לו. אלתרמן ושלונסקי הם משוררים עלובים בהשוואה לנ"ל; ועגנון מחוויר ומקליש ומתחנחן בקונטקסט של פרוזאיקון יידי ממוצע. הרושם המדהים שעוררו אצל קהל הקוראים העברי תרגומי גלאטשטיין ב’סימן קריאה' 8 אינו מקרי.

שפה היא תרבות. והנה עם וגודע במו ידיו חלק אדיר מתרבותו, משליך לסל ספרות מעולה, תמונות מן המציאות, וכלים להסתכלות במציאות, עולם רגשי… הסיטואציה בה כל זה נעשה ידועה. הסיבות ידועות. אבל פחות נותנים את הדעת לתוצאות. עבר אינו רק אברהם אבינו ואלוני־מורה. עבר הוא גם ווארשה של שנות העשרים ורחוב טלומצקה 13.

אנו עם של שלוש שפות (אני יודע רק מעט של לַדינו. האם מורשתה כמורשת יידיש?). ועתה כבר כמעט־מאוחר, ואולי מאוחר. את הדיבור ביידיש לא נחזיר, אבל משהו ממה שאפשר לספוג ממנה אל תוך תרבות היום־יום שלנו אולי עוד נוכל להציל. ואת זה נוכל לעשות רק דרך ספרות.

המצב הגרוטסקי הוא, שלא רק שהשערים אל יידיש נסגרו, אלא אוצרות ספרותה פשוט אינם מתורגמים (להוציא סופר אחד, שלא את מיטבו מתרגמים, ולא מיידיש! אלא מן האנגלית המשוטחת של מתרגמיו לאנגלית, ושגם הוא היה צריך לזכות מהכרת הגויים כדי שיגיע אל הישראלים). הסיסמאות האדולסצנטיות של תנועת הנוער הכנענית ושל הציונות המתנערת מן הגולה (והכנענות אינה אלא פלג של הלאומנות הציונית הפשטנית, היא היפרבּּולה של הציונות) – כבר עבר זמנן. המגע עם ספרות יידיש – המגע עם עצמנו – ייעשה דרך מפעלי תרגום מקיפים. לא פחות ממה שהושקע בארכיאולוגיה ובחשיפת קירות חרבים וריקים – יש להשקיע בחשיפת העבר הקרוב שעודו נושם. אבל המגע ייעשה גם בדרך של לימוד. יהיו נא לשונות היהודים שפות חובה בבתי־הספר (ויבחר כל תלמיד בלשון שיבחר). אני יודע שידידי יאמרו כי “נפלתי על הראש”. גם את זה אפשר לומר טוב יותר ביידיש. רְאו מה קרה לכתיבתם של יהודית הנדל ויצחק אורפז כשנפתחו לרִיתְמִים של יידיש; לראיית מציאות דרך “עולם של יידיש” (עולמו של מאירוביץ‘, וראה גם את שיריו ב’סימן קריאה’ 7) או דרך עיניו של ילד שבעיירה, שהיה בבחינת טאבו בפרוזה העברית השרירית, המזיעה, המריחה מטחינה. יידיש אינה רק עבר. היא דרך הסתכלות. הפרוזה הישראלית ביותר נכתבת היום על־ידי יוסל בירשטיין, וביידיש. החיים היו הרבה יותר נסבלים אם בגין וארליך היו נאלצים לנאום לאומה ביידיש, אומנם כן.

מ.פ.

 

דוסטוייבסקי של באחטין, אבל באחטין של מי?    🔗

אין מזל לתורת הספרות. רופא־אלילים אסור לו לרפא לפי חוקי מדינת ישראל. לפסיכולוג דרוש רשיון ותואר. אבל תרגומי ספרות יפה וספרות עיונית הם הפקר, שהמו“לים מתפרנסים ממנו. הוצאת ספרו של באחטין על דוסטוייבסקי זכתה להילולת שבחים בביקורת, למרות שמשפטים רבים אינם מובנים כלל לקורא. הצצה מועטה בלבד תספיק כדי לראות שיש פה אחיזת עיני הציבור על־ידי ספריית פועלים. מי שתירגם לא ידע רוסית כהלכה, לא הבין את מושגי היסוד של תורת הספרות הרוסית מיסודם של הפורמאליסטים ואינו יודע את המינוח של תורת הספרות בארץ. קשה לדעת מי אחראי לכך: מרים בוסגנג (שצויינה ב“מֵרוּסית”), דה”ן (ה“משתתף”), יעל הרוסי (האחראית לעריכה מדעית, מינוח וביאורים), או העורך לדפוס והמהדיר (ד. פנימי).

נפתח במשפט הראשון: “ההיכרות עם הספרות העניפה של דוסטוייבסקי יוצרת את הרושם, כאילו מדובר לא במחבר־אמן אחד”. אבל ברוסית כתוב “על דוסטוייבסקי”. סליחה. כדאי לחזור להקדמה מאת המחבר. היא מתחילה במלים: “המחקר שלפנינו מוקדש לסוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי”: ברוסית כתוב: “העבודה הנוכחית” (אפשר לתרגם אולי: “עבודה זו”). שנות העשרים ברוסיה היו תקופה שבה ציירים, משוררים וחוקרים דיברו על עבודות שהם עושים (כפי שאומרים ציירים היום), וברחו מן הניפוח הרומנטי. באחטין וודאי לא התימר לכתוב כאן “מחקר” אלא מסה הגותית. ברוסיה מדובר על בעיות הפואטיקה וכך גם נקרא הספר: ‘בעיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי’. אין המחקר דן באספקטים, סוגיות, אלא מנסה להתמודד עם הבעיות המרכזיות של פואטיקה זו. אפשר להמשיך בניתוח הטקסט אבל די בזה.

באחטין מדבר בעברית על “טיפוס חדש לחלוטין של חשיבה אמנותית אותה כינינו – בדרך תנאי – פוליפונית”. באיזה תנאי? ברוסית המילה היא “אוּסלובנוֹ”. זו מלת מפתח של הפורמאליזם הרוסי. כבר דה־סוסיר דיבר על שרירותיות הסימן הלשוני. שקלובסקי בספרו המפורסם ‘מהלך הסוס’ שואל למה הולך הסוס בשח עקום, ועונה: “ככה בגלל שרירותיות”. (אפשר לתרגם זאת גם קונבנציונאליות). שרירותיות האמנות היתה סיסמת מפתח של הפורמאליסטים, ומי שמתרגם ספר כזה ואינו מבין את המונח, הריהו כמתרגם את המילה שרירותי לאנגלית muscular (מלשון שרירים). גורל דומה עלה במושג מפתח אחר: בתרגום שלנו חוזר ונשנה הביטוי “רב־תוכניתית” או “רב־תוכניתני” כתכונת הרומאן. כידוע תפסו הפנומנולוגים את היצירה הספרותית כרב־שכבתית, ומהם קיבל זאת ולק. בבלשנות מדברים על רבדים או מישורים (בין שהם מישורים בלשון ובין שהם מישורים של ניתוח). מקור הטעות פשוט: ברוסית המילה פלַאן משמת גם לתוכנית וגם למישור (בדומה לצרפתית או אנגלית). המתרגמים והעורכים לא זו בלבד שאינם מבינים רוסית, אלא שלא תפסו אחד ממושגי המפתח של הספר. הנה לדוגמא משפט פנינה: “טענות הדיאלוג הדראמאטי אינן מבקיעות את העולם המתואר, אינן הופכות אותו לרב־תוכניתני”. לאיזה טענות הכוונה? טענות פילוסופיות או טענות הגיבורים זה כלפי זה? וברוסית פשוט כתוב “רפליקות”. אבל איך יכולות רפליקות להבקיע את העולם המתואר? וברוסית כתוב: “הרפליקות של הדיאלוג הדראמאטי אינן מנתקות את העולם המתואר, אינן הופכות אותו לרב־מישורי”.

היסטוריה משונה אבל טיפוסית היתה לספרו של באחטין בארץ. תחילה הגיבו על כל איזכור שלו בעויינות. עוד לפני שנים רבות, כשסיפרתי על באחטין ללאה גולדברג (שהיתה משוררת הרבה יותר טובה משנוטים לחשוב היום) התברר שלא זו בלבד שהיא לא ידעה על קיומו, אלא טענה כנגדי: “אני מבינה בעצמי את דוסטוייבסקי ואינני זקוקה לקרוא מה שהבינו אחרים”. עוינות זו כלפי מחקר ופואטיקה היתה כמובן אופיינית גם לאלה שהפכו את דוסטוייבסקי לגיבור אקסיסטנציאליסטי. רק תחיית העניין בבאחטין הודות לתרגומים לפולנית, צרפתית ואנגלית נתנה הכשר לתרגומו לעברית (דבר דומה קרה ליאקובסון: כאשר חוגי תורת הספרות הושפעו ממנו ותרגמו מדבריו לוּוה הדבר בשנאה ולגלוג, אבל כשעיתונאית יהודיה ממצרים הביאה מצרפת את השם ג’ייקובסון הוא הוזכר באור חיובי מעל דפי ‘הארץ’).

בתורת הספרות, בבלשנות ובמדעי האדם תופסים היהודים מקום מרכזי אצל הגויים. אבל בארץ הזאת יש הסתה מתמדת נגד כל חשיבה חדשה ומדוייקת בתחומים אלה, אלא אם כן היא באה באיחור של דור ובהכשר של הגויים שלעיתים קרובות גם הם יהודים.

ב.ה.