המסורת הקדומה ייחסה את “אודיסייה” להומרוס, כשם שייחסה לו את ה“איליאס”. אמנם עוד בימי קדם עמדו על הבדלים יסודיים אחדים שבין שני שירי הגבורה, הבדלים שלא ניתן להסבירם, אלא בהנחה, ששתי היצירות האפּיות הללו נכתבו בידי שני מחברים שונים. הנחה זו שינתה במקצת את המסורת, אך לא עקרה אותה לגמרי. היו שניסו לתלות את ההבדלים שבין שתי היצירות בגיל מחברן וטענו, כי אפּוס ה“איליאס” נכתב על־ידי הומרוס בגיל העמידה ואפוס ה“אודיסייה” בזקנתו.

המדע המודרני הגיע לידי מסקנה, שה“אודיסייה” אף היא יצירה אמנותית אחידה כ“איליאס”. אין ספק, כי האפוס השני גם הוא יצירתו של משורר אחד. מאחר שה“אודיסייה” נכתבה לפחות מאה שנה אחר ה“איליאס”, אין להניח, כי מחברה הוא “הומרוס”. אך אין ספק שמחבר ה“אודיסייה” ידע את ה“איליאס”. לא זו בלבד שהוא נוטל מן ה“איליאס” ניבים מסוימים, אלא אף שורות שלמות הוא מביא מתוכו. לפעמים הוא משנה תמונה מסויימת, מתוך ה“איליאס”, נותן לה משמעות אחרת וכוללה ביצירתו. וכמעט תמיד ברור שמקור הדברים הוא ב“איליאס”. מכאן שהומרוס וה“איליאס” משמשים מופת למחבר ה“אודיסייה”. אף כי ליצירת ה“אודיסייה” תפקיד אמנותי מסוג אחר מאשר ל“איליאס”, למד המחבר הרבה מהומרוס. אמנם השתמש המשורר בחומר אחר מאשר קודמו, אך עם זאת ידע ליצור יצירת מופת הראויה להתייחס על הומרוס.

מהו החומר אשר ממנו יצר המשורר את ה“אודיסייה” וכיצד?

כשעוררנו שאלה זו לגבי ה“איליאס”, הצבענו על עלילות הגבורה שנתגבשו בימי מסעי־השוד של התקופה ההירואית. אגדות־גבורה אלו שימשו כחומר גלמי למשורר, והנושאים שה“איליאס” מטפל בהם היו להן מעין רקע. לא כן במקרה ה“אודיסייה”. אף כי מחבר ה“אודיסייה” שואב מעלילות הגבורה, אין לומר שעלילות אלה היו לו מקור אחד ויחיד, חלק ניכר מן ה“אודיסייה” מוקדש לשיבתו של אודיסיאוס מטרויה לאיתאקה, אחר עשר שנות הרפּתקאות. עלילות הגבורה לא סיפרו על הרפתקאות המסע הימי, והסתפּקו בסיפורים העממיים ובאגדות שקנו לעצמם פופולריות רבה בקרב היוונים משהגיעה תקופת המסעות הימיים הגדולים. את מקום מסעי השוד של התקופה ההירואית, תפס הסחר הימי השלוו. את מקום אומץ־הלב והגבורה תפסו תכונות, שהיו לברכה בימי שלום כגון: חכמה וערמה. האפּוס מבליט בעיקר את סגולותיו אלה של אודיסאוס. ממקור האגדה העממית שאב המחבר את מרבית הרפתקאותיו של אודיסיאוס: את הקיקלוֹפּס סתום העין, את ה“לאיסטריגונים”, אוכלי האדם או הסירנוֹת, בעלות הקול הערב, את קירקה הקוסמת ודמויות רבות אחרות. אולם ה“אודיסייה” לא היתה מתעלה לדרגת שירת גבורה, לוּ הסתפּק המחבר בהרצאה שירית על ההרפּתקאות האגדתיות. חלק ניכר מן העלילה מתרחש באי איתאקה, אחר שוב אודיסיאוס. שעה שהגיבור נלחם בטרויה, הרחק מביתו וכשהרפתקאות שונות עברו עליו – נתמלא ביתו “מחזרים”. לא היה איש שיגן על אשתו הנאמנה, פּנלוֹפּה, מפני מטרידיה. אבי אודיסיאוס, לארתס, זקן בא בימים פרש לאחוזתו (ראה11, 187וכו'). בנו, טלמכוס, צעיר מדי ועדיין אין הוא מסוגל להגן על אמו. כך נתמלא הבית בני אצולה, המתאווים לא רק לידה של פנלופה, אלא גם להונו הרב ולמלכותו של בעלה, הנחשב לנעדר. הצעירים הללו אינם שמים לב לנדרה של פנלופה לשמור אמונים לבעלה ומסיחים דעתם מן המלך הנודד במרחקים, מתוך שהם מניחים, כי אבדו עקבותיו ושוב אינו בחיים. הם משדלים את פּנלופה שתבחר באחד מהם, ובינתיים הם נהנים מרכושו של אודיסיאוס, אשר בביתו הם שוהים. המלך החוזר נאלץ להילחם על ביתו. עליו לשוב ולכבוש את אשר אבד בתקופת היעדרו, ועליו לנקום את נקמתו ב“מחזרים” היהירים והטרדנים.

זמר המלווה את עצמו בקיטרה – ציור על גבי אגרטל משנת 460 לפנה"ס, מוזיאון מטרופּוליטן, ניו־יורק

חלקה השני של העלילה העיקרית באפוס קרוב בתוכנו לעולם הגבורה של ה“איליאס”. הרי זה מאבק־גיבורים ופרשת־נקמה אחת. אולם לנקמה נועד כאן תפקיד אחר מאשר ב“איליאס”. הסופר כלל את הרפּתקאות אודיסיאוס ואת פרשת הנקמה במסגרת אורגנית ואחידה ויצר על־ידי כך את יסודות האפוס החדש. הנקמה היא החוליה האחרונה בהרפתקאות אודיסיאוס, ועל־ידי כך הצליח המחבר לקיים את אחדוּת הספור. אודיסיאוס מגיע לאיתאקה כפושט־יד. אין איש עומד על זהותו. הוא בא כנודד אלמוני ומעמיד במבחן את בני ביתו ואת הטרדנים. לאחר שגילה את זהותו לראויים לכך, הוא עושה שפטים באויבי משפּחתו ובאויבי הכלל, ב“מחזרים” הרשעים. עלילת הנקמה זוכה אף היא על־ידי כך להארה חדשה, הואיל והמחזרים שוב אינם רק אויבי אודיסיאוס ולא רק טרדנים המציקים לפנלופה ולא רק מתנקשים בחיי טלמכוס, אלא שסורם רע מכל וכל: ביהירות ובבוז הם נוהגים בפושט־היד הנודד, שלא כאודיסיאוס “המלך הטוב”, השומר את חיי מלוויו בדרך הארוכה רבת ההרפתקאות, המלך המיטיב, שהוא רחום וחנון לעמו. יחס זה שגילו בני האצולה אל משפּחתו בהיעדרו, ראוי לגינוי חריף ואין לו כל הצדקה, האלילה אתינה מסיקה עצמה את המסקנה המרה מן המקרה.

מאחר שאודיסיאוס הוא “מלך טוב”, ואילו אויביו, המחזרים אחר פּנלופּה, אנשים רעים ושפלים הם, סומך גם זבס ידו לאחר מעשה על הנקמה.

כך אומר זבס בפרק האחרון לאתינה התומכת באודיסיאוס. המלים הללו מוכיחות מה רב המרחק בין השקפת עולמה של “האודיסייה” ובין השקפת עולמו של הומרוס. אין להעלות על הדעת שב“איליאס” יסמוך אל את ידו על מעשה נקמה.

סיפּורי ההרפּתקאות ועלילת הנקמה נתקשרו מתוך ההנחה שאודיסיאוס אינו רק “מלך טוב”, אלא גם חכם, ערמומי, פיקח ורב־נסיון. הוא מסוגל להיות מלך טוב, שכּן הרבה לנדוד בעולם ולקנות דעת בדרכי הרפתקאותיו. גם ברעיון זה באה לידי ביטוי השקפת עולמה של התקופה החדשה ביוון העתיקה, כפי שהיתה רוֹוחת בימי “הקולוניזציה היונית”. הסופר לא הסתפּק בהעלאת הרפתקאותיו האגדיות של אודיסיאוס לרמה של גבורה וביצירת מסגרת אורגנית ואחידה עם עלילת הנקם. הוא אף הקפּיד שגיבור ההרפּתקאות בעלילת הנקם יהיה זהה עם אודיסיאוס, כפי שהוא ידוע לנו מתוך ה“איליאס”. גם שם מעורר אודיסיאוס את תשומת לבו של פּריאמוס, אף כי קומתו נמוכה בהרבה מקומתו של אגממנון. הלנה מתארת את הגיבור, לפי בקשת פריאמוס, בצורה הבאה:

את הניגוד שבין הופעתו החיצונית של אודיסיאוס ובין סגולותיו הרוחניות מתאר אנטנור בדברים האלה:

לא אחת מנצל מחבּר ה“אודיסייה” את הניגוד הזה בין ההופעה החיצונית ובין התוכן הנפשי. המחזרים האווילים אינם רואים לפניהם אלא פושט־יד זקן, לבוש קרעים, ואין הם מעלים על דעתם, כי לפניהם אדון המקום, העוקב אחר כל תנועותיהם והעומד להיפרע מהם.

מחבּר ה“אודיסייה” נזהר מפּני כל סתירה וניגוד בינו ובין ה“איליאס”. גיבורו מתואר בדיוק כפי שתואר באפּוס ההוא, הוא משתדל, כמובן, להוסיף סיפּורי מאורעות מעברו העשיר של אודיסיאוס, אך הוא מקפּיד שלא יסתרו את הדברים שב“איליאס”, שיוכלו ליצור בדמיון הקורא את דמות הנודד החוזר לאיתאקה. הלנה מספּרת בפרק הרביעי על ערמתו של אודיסיאוס שגילה בתקופה שקדמה בהרבה לחורבן טרויה.

בשורה 247 כבר שומעים אנו על התחפּשותו של אודיסיאוס כפושט יד. ה“איליאס” אינו מספּר על מעשהו זה של אודיסיאוס, אולם כאן כבר מוצאים אנו רמז ברור לכך שאודיסיאוס עתיד לשוב לאיתאקה כפושט יד ובדרך זו לנקום את נקמתו באלה שהציקו לאשתו בהיעדרו. אכן רואים אנו שמחבּר ה“אודיסייה” משתדל ליצור קשר אורגני בין הרפתקאות האגדה לבין עלילת הנקמה ולשלב את העלילה הכללית במסגרת לקוחה מאגדות הגבורה. האגדות הללו סיפּקו חומר לא רק לעלילתו העיקרית של האפּוס, אלא גם לעלילה הצדדית. לא האשה בלבד מחכה לאודיסיאוס, אלא גם הבן הצעיר טלמכוס, והמשורר רואה בו את הצעיר שמתפקידו להיות דומה לאביו ולהצטרף לאותה חבורה של גיבורים, אשר אליה נצטרף אביו זה כבר. משום כך מפנה המשורר את טלמכוס, המחפּש את עקבות אביו, אל נסטור, אל פילוס ואל מנלאוס שבספּרטה. חבריו לנשק הותיקים יספּרו שם לטלמכוס על טרויה ועל אודיסיאוס. אכן רואים אנו שעלילת “אודיסייה” מורכבת משלושה חלקים. העלילה העיקרית נפרשת על פסים כפולים: ההרפתקאות והנקמה. החוט השלישי הוא העלילה הצדדית: טלמכוס. העלילה הצדדית תמצא את המשכה האורגני בחלקה השני של העלילה העיקרית, בסיפור הנקמה. הן אודיסיאוס עתיד לנקום את נקמתו במחזרים בסיועו של טלמכוס.

 

מבנה האיפוס    🔗

נושאי ה“אודיסייה” ועלילתו מסובכים יותר מאשר ב“איליאס”, ומוטב שנקדים ונסקור את מבנה האפּוס ונאיר קטעים חשובים אחדים.

גיבורי מלחמת טרויה שבו כולם לביתם – קוראים אנו בהתחלת הפרק הראשון (11–12). רק אודיסיאוס שוהה במערתה של האלילה קליפּסו וניצוד ברשתה. כשהגיע לביתו כעבור שנים נכונו לו שם מבחנים קשים. רחמי האלים נכמרו עליו, פרט לפוסידון, המוסיף לשנוא את אודיסיאוס.

סיכום זה הוא תמצית עלילת “אודיסייה”, וביתר דיוק תמצית העלילה העיקרית. גם מתוך הסיכום הקצר נראה, שהעלילה העיקרית מחולקת לשניים: דרך אודיסיאוס מקליפּסו אל איתאקה והמאורעות שאירעו בבית, אחר שובו. אולם מתעוררת השאלה: משום מה פותחת העלילה במערת האלילה ולא בטרויה? והרי המערה כפי שנראה להלן – היא התחנה שלפני האחרונה בנדודי אודיסיאוס. אכן, הוא שהה למעלה מן המידה במערת קליפּסו, אולם משם הוא מגיע לפאיאקים בלבד, והם החזירוהו כעבור ימים אחדים לביתו. משום מה מתחיל המשורר העלילה מסופה?

התשובה לשאלה זו פשוטה: אין כאן, אלא חיקוי להומרוס שב“איליאס”. גם הוא מתחיל לספּר על המאורעות שאירעו בסוף השנה התשיעית של מלחמת טרויה ואת המאורעות שקדמו לעלילה סיכם רק אחר כך. טכניקה זו נוקט גם מחבּר ה“אודיסייה” בשעה שאין הוא מתעכב, אלא על שלוש הרפתקאותיו האחרונות של גיבורו. בפרק החמישי רואים אנו את אודיסיאוס מפליג מאי קליפּסו. אניתו נטרפת בים והוא מתגלגל לארץ הפאיאקים. בכך נסתיימה בעצם נדידתו, מכיון שהפאיאקים מכניסי האורחים, מקבלים אותו בסבר פנים יפות וממלאים ברצון רב את בקשתו ומחזירים אותו כעבור ימים אחדים לביתו (פרק 13). התחנה השלישית, בה מתגלה אודיסיאוס “הנודד” כאורח, הוא ביתו באי איתאקה. ההרפתקה האחרונה זוכה לעיבוד מפורט ביותר, כיוון שאליה קשור חלקה השני של העלילה העיקרית, פרשת הנקמה. זוהי למעשה הרפתקה חדשה של אודיסיאוס. אף כי בביתו הוא יושב, אין איש מגלה את זהותו. הוא בא כ“פושט יד” אל ביקתת רועה עדרו, אומיוס (פרק 14). בהתחפּשות זו מעמיד הוא במבחן, לא רק את הרועה, אלא לאחר מכן גם את המחזרים, את כל בני ביתו ואף את פּנלופּה עצמה. ההתחפּשות משמשת גם עילה להרפתקאות ולחוויות חדשות. האיש אשר הרבה לנדוד מארץ אל ארץ ושעמד על מנהגיהם של עמים רבים, אשר ביקר לפי דבריו לא רק בעולם האגדה, אלא גם בעולם האמת, הגיע בבואו אל מולדתו ואל ביתו – והכל בזכות התחפּשותו, לעולם אחר, חדש וממשי. כל זמן שאין מגלים את זהותו ניתן לו לעמוד על פרטי חייו של פושט יד זקן, מנודה ולבוש קרעים. אמנם הוא אורחו של רועה עדרו, אך בעיקרו של דבר משמש הוא מטרה למשחקם השפל של הצעירים היהירים. הנסיון שהוא רוכש כאן אינו נופל מן הנסיון שרכש בנדודיו בארצות רחוקות.

“הרפתקה” אחרונה זו שהביאה את המלך לידי התחפּשות לפושט יד בביתו, העשירה והעמיקה את האגדות העממיות שסופּרו על מסעי אודיסיאוס. המחבר דואג לכך שהרפתקאותיו של אודיסיאוס, הידועות בקהל יסופּרו על ידי הגיבור עצמו בהתארחו בחצר מלך הפאיאקים. כך מתחלקת העלילה העיקרית של אפּוס “האודיסייה” המחולק ל־24 פרקי שירה, בצורה זו: הפרק החמישי מספּר על קליפּסו ועל הפלגת אודיסיאוס ומסתיים בכך, שאודיסיאוס מתגלגל לארץ הפאיאקים. עד סוף הפרק ה־13 שוהה אודיסיאוס בארץ הפאיאקים (שמונה פירקי שירה), אולם ארבעה פרקים מתוכם, התשיעי, האחד עשר והשנים עשר, מספּרים על הרפתקאותיו הקודמות של אודיסיאוס בטרם הגיע אל מערת קליפּסו. למן השורה ה־120 של הפרק ה־13, שוהה אודיסיאוס באיתאקה. מן הפרק ה־14 והלאה הוא מתארח בבית הרועה אומיוס, ורק בפרק ה־17 מוליך הרועה את “הקבצן הזקן” העירה, אל בית אודיסיאוס. כאן מתחילה פרשת הגמול למחזרים. פרק 22 מוקדש לרצח המחזרים, בפרק 27 מגלה אודיסיאוס את זהותו לפני פּנלופּה והפרק ה־24 מסתיים ב“השכנת שלום”. הרי שהעלילה העיקרית משתרעת על עשרים פרק, כלומר מן הפרק החמישי עד ה־24 ועד בכלל, ולעלילה עיקרית זו קודמים ארבעה פרקים ראשונים המזכירים אמנם את אודיסיאוס, אולם בעצם מוקדשים הם לא לו, אלא לבנו.

נסיעות טלמכוס חשובות מבחינה אחרת. לרגל נסיעות אלו מצליח טלמכוס לגלות מי הוא אביו. נסיעות אלו משמשות הכנה לפגישה עם אביו, עם שובו לאיתאקה, מבקר גם הוא בביקתת הרועה כאביו. באותה ביקתה נפגשים אודיסיאוס וטלמכוס, ושם מתמזגת העלילה העיקרית עם העלילה הצדדית, כשטלמכוס עומד על זהותו של אודיסיאוס בפרק ה־16. יחד מתכננים הם את הנקמה ואת השפטים במחזרים. טלמכוס מבצע איפוא, את התכנית שקבעה אתינה: הידמה לאורסטס וכשם שאורסטס בכוח עצמו נקם את נקמתו מרוצח אביו! כך מתגברים השניים, הבן והאב, על המחזרים המרובים.

רואים אנו, שהעלילה הצדדית משתלבת בצורה אורגנית בעלילה העיקרית. לו דן האפּוס בשיבת אודיסיאוס אל ביתו ובמסע הרפתקאותיו, אפשר היה לפסוח על טלמכוס, אולם כיוון שהאפּוס כולל גם את פּרשת הנקם – מעין היפוכו של הסיפור על רצח אגממנון – אין לוותר על השתתפותו של טלמכוס, כשם שאורסטס הכרחי לסיפּור על אגממנון.

מעתה מובן לנו מדוע שם המחבר בפי זבס את הדברים על איגיסתוס בפרק הראשון. דברים אלה משמשים הזדמנות לאתינה להעלות את בעיית אודיסיאוס. מן ההכרח שנקיבת שמות איגיסטוס ואורסטס תעורר בקהל את מצב הרוח החוזר ונשנה בפרק הראשון, כשמדובר באיתאקה. באיגיסתוס ואורסטס, מתיצבים זה מול זה בבית אודיסיאוס המחזרים וטלמכוס. עדיין לא הגיעה שעת התגמול, וטלמכוס אף אינו יודע מה עליו לעשות, אולם אתינה תכוונוֹ אגב התפּתחות העלילה.

 

עלילה מקבילה ורקע כפול    🔗

האפּוס היווני, הן ה“איליאס” והן ה“אודיסייה”, חותר לכך, שהעלילה תהיה לא רק כפולה, אלא גם מקבילה. הרקע הכפול הוא עולמם של בני האדם ושל האלים. את הכפילות הזאת כבר ראינו בפרקים הראשונים שב“איליאס”. בפרוץ ריב בין אכילס ואגממנון פרצו חילוקי דעות גם בעולם האלים, בין זבס להרה. שעה שזבס והרה, שוכני השחקים, באו לידי הסכם ביניהם (“איליאס”, 4, 1–72) על גורל טרויה, מן ההכרח היה שייכשלו תכניות השלום של היוונים והטרוינים בעולמם של בני האדם. כך יכולים אנו לעקוב אחר תקבולת שני העולמות בכל עלילת ה“איליאס”. הדו־קרב ללא הכרעה בין הקטור ובין איתס בפרק השביעי הוכן על ידי הסכמם של שני אלים יריבים, אפּולו ואתינה (7, 17–43). החוזה, הלנוס, יכול השיא להקטור עצה לצאת לדוּקרב, משום שידוע לו הסכם האלים. תפיסה זו אומרת, שמאורעות האלים משמשים בבואה נאמנה ומקבילה למתרחש בעולמם של בני האדם. הנחה זו נכונה גם בהיפוכה: בעולם בני האדם מתגשמים רק הדברים שנרמז עליהם במעשי האלים. החלטת האלים רומזת מראש בפרק ה־24 על השבת גופת הקטור. אף כי הרה מתכוונת להכשיל את תכניות אפּולו (24, 56–63) אין היא מתנגדת לכך שאכילס יוסיף להתעלל בגווית הקטור. הרה משתתקת אחר נזיפת זבס, והאלים מחליטים פה אחד שאכילס ישיב לפריאמוס את גופת הקטור.

תקבולת בין עולם האלים ובין עולם בני האדם קיימת במובן מסויים גם ב“אודיסייה”. בפרקיה הראשון והחמישי של היצירה מחליטים האלים לפי יוזמת זבס פעמיים בדבר שיבת אודיסיאוס אל ביתו. משנקם אודיסיאוס את נקמתו במחזרים, מחליט זבס בכבודו ובעצמו (בפרק ה־24) על פי שאלת אתינה, שאודיסיאוס וקרובי המחזרים הנרצחים חייבים להתפּייס.

 

אלי ה“אודיסייה” נבדלים מאלי ה“איליאס”    🔗

לכאורה אין ה“אודיסייה” נבדלת בהרבה בנידון זה מן ה“איליאס”. מאורעות העולם ה“על־אנושי”, אסיפות האלים והחלטותיהם, משקפים גם כאן תכופות את העומד להתרחש בעולמם של בני האדם, כגון: שיבת אודיסיאוס אל ביתו או פיוס תושבי איתאקה. אולם אם ניטיב לעיין בעולם האלים שב“אודיסייה”, מיד יתברר לנו שאלים אלה נבדלים בהרבה מן האלים שב“איליאס”. פוסאידון למשל רודף את אודיסיאוס, אולם הוא עצמו מטעים לפני זבס שלא שיבש את דרכו של אודיסיאוס לתמיד ושוב ישוב הביתה בהתאם להבטחת ראש האלים (13, 132). העובדה שפוסאידון מתחשב ברצון ראש האלים וממתיק משום כך את נקמתו באודיסיאוס, עוד אינה מעוררת תשומת לב רבה ביותר. גם אלילי ה“איליאס” מגיעים פחות או יותר לעמק השווה, אף כי כוונותיהם נוגדות זו לזו. ב“איליאס” נוצר הסכם האלים במחיר מאבק בקרב, או אחר וויתור הדדי. בפרק הרביעי של “איליאס”, למשל, מוכן זבס להקריב את עירו החביבה, את טרויה, כדי לגרום קורת־רוח להרה, ואין הוא מציג אלא תביעה אחת: בל תתנגד הרה בשעה שיאמר להחריב עיר זו או אחרת החביבה על הרה. הרה נענית ברצון לבקשה זו ומוכנה ומזומנה להציע לזבס שלוש ערים: ארגוס, ספּרטה ומיקנה. ישמיד זבס ערים אלה, אם רצונו בכך. הרה מוכנה לוותר עליהן אך ורק, כדי שתוכל להחריב את איליון השנואה. ב“אודיסייה” אין לתאר מיקוּח־זוועה כזה. אף אין לתאר התנגשות כזו בין האלים. בעלילת ה“אודיסייה” אין כוונות האלים נוגדות זו את זו. קיים רק יוצא מן הכלל אחד: פוסידון, השונא את אודיסיאוס שנאה עזה, כפי שמסופּר בפרק הראשון:

גם במקרה זה, היחיד והיוצא מן הכלל, מתחשב פוסידון ברצונו של זבס, ונראה ששאר האלים גם הם מתחשבים בו. אתינה למשל לעולם אינה מתיצבת לצד אודיסיאוס כל עוד לא שב הגיבור לאיתאקה, מחשש שמא תעורר את חמתו של פוסידון (13, 318–341). גם בפרק החמישי אין אתינה מגישה עזרה לאודיסיאוס אלא לאחר שפוסידון, שחולל את הסערה שטרפה את אנית אודיסיאוס, התרחק מן המקום (5, 377 וההמשך). גם שאר האלים מתחשבים בכעסו של פוסידון. אסיפת האלים בפרק הראשון אינה יכולה לקבל החלטה בדבר שובו של אודיסיאוס, כיוון שפוסידון נעדר ממנה. הסעודה, אשר בה משתתף פוסידון מתוארת, כזכור, גם בפרק הראשון של “איליאס”, אולם שם הנימוק אחר לגמרי. מחבּר ה“איליאס” זקוק להיעדרם של האלים ל־12 יום, כדי שיוכל לטווֹת בינתיים את חוט העלילה ולספּר, שמשלחת אגממנון החזירה לכריסס את בתו השדודה, כי כעבור 12 יום חזרו האלים, וכי תטיס ביקרה אצל זבס. ואילו מחבּר ה“אודיסייה” זקוק להיעדרו של פוסידון, כדי ששאר האלים יוכלו להחליט בינתיים פה אחד על גורל אודיסיאוס.

מחבּר ה“אודיסייה” לא בלבד שהוא שולל התנגשות בין האלים ודואג לכך שהם יכבדו איש את כוונות רעהו, אלא שהוא מגביר את ההרמוניה בעולם ה“על־אנושי” גם על ידי הדגימוֹ את התמזגות הכוונות הנוגדות של שני האלים בסופו של דבר לאחדות הרמונית. שעה שאודיסיאוס נוקר את עין הקיקלופּס בפרק התשיעי, פונה הענק האיום אל אביו, פּוסידון, שינקום את נקמתו באודיסיאוס:

והשורה דלהלן מדגישה שהעולם העל־אנושי נענה לבקשת הקיקלופּס. הרפתקת הקיקלופּס מסתיימת בתפילת המפלצת העוורת מכאן ובקרבן תודה מכאן. קיקלופּס המנוצח פונה אל פוסידון, ואודיסיאוס המנצח פונה אל זבס בכבודו ובעצמו:

אולם זבס דוחה את קרבן התודה:

כאן קיקלופּס המנוצח, שפוסידון מטה אוזן לתפילתו וכאן אודיסיאוס המנצח שזבס פונה לו עורף. התוצאה תהיה שקללת המנוצח תתקיים, והמנצח ישלם מחיר יקר תמורת נצחונו. ומתעוררת השאלה מה היחס בין שני האלים הללו, פוסידון וזבס? על מה זועם זבס ועל מה זועם פוסידון? פוסידון כועס על אודיסיאוס על נקרוֹ עין בנו, הקיקלופּס, וזבס זועם על אודיסיאוס משום שפעל לא לפי רוחו של זבס, אף כי פעל בשמו. הוא נוקר את עין המפלצת, אך לאחר מכן התגאה בנצחונו. לא הרי זעמו של זבס כהרי זעמו של פוסידון, אולם התוצאה אחת היא בשני המקרים: אודיסיאוס חייב להענש.

“הרמוניה” מוזרה זו של האלים, שאינה ידועה כלל ב“איליאס” נובעת קודם כל מן העובדה שהשקפת עולמו של מחבּר “איליאס” שונה תכלית שינוי מהשקפת עולמו של מחבּר ה“אודיסייה”. מובן מאליו, שביסוד השינוי בהשקפת עולם זו, מונחת העובדה, שנשתנה המבנה הפנימי בחברה היוונית.

 

שנוי ביחס האלים לבני האדם    🔗

כשם שאנו מוצאים ב“אודיסייה” שינוי ביחסים בין האלים, כך עדים אנו לשינוי יחס האלים אל בני האדם. ב“איליאס” יקרה תכופות, שהאלים מרמים את בני האדם ומכשילים אותם בזדון. אתינה למשל, מכשילה את פּנדרוס בדמות לאורופוס ומביאה לידי כך, שהטרוינים ייחשבו למחללי שבועה (הפרק הרביעי). כיוצא בזה בפרק ה־22 של ה“איליאס”. שעה שאתינה נוהגת בתרמית ומסגירה את הקטור ביד אכילס. אין לתאר רשעות זו של האלים ב“אודיסייה”. אדרבא, אנו עדים כאן לתופעה הפוכה: האלים מתענינים מאד בגורלם של בני תמותה. לא רק אתינה עושה כל מה שביכולתה למען אודיסיאוס ולמען טלמכוס, אלא שזבס אף הוא אומר שהאלים מזהירים את בני האדם ומגינים עליהם. רק השוטים מתעלמים מאזהרתם של האלים ומשלמים מחיר מלא על פשעיהם.

כך פותח זבס את נאומו בפרק הראשון של ה“אודיסייה”. המחבר, השׂם את הדברים האלה בפי ראש האלים, נוקט עמדה ברור כלפּי התפיסה המקובלת, האומרת שהעולם ה“על־אנושי” המודרך על ידי מצבי הרוח, הוא האחראי לכל התלאות והסבל היורדים על בני אדם, וכי אוי לו לאדם אם עולם זה עויינו ומתנכּל לו חלילה, טוען מחבּר ה“אודיסייה”: עולם האלים כוונותיו טובות, מוסריוּתו עילאית. בתמיכת עולם זה יכול לזכות כל אדם – הכל לפי מעשיו, כדברי אומיוס:

אודיסיאוס הנבון והערמומי זכה לתמיכת אתינה משום שהוא עצמו דומה בהרבה לאלילה. אתינה מעידה על כך:

ומשום כך אין אלילת החכמה נוטשת את אודיסיאוס:

ב“איליאס” עומדים שני העולמות, עולם האלים ועולם בני האדם כיריבים. ב“אודיסייה” נעשו האלים לתומכיו של הגיבור. ב“איליאס” מצאנו שבעקבות העלילה מוסיף המחבר תמונות, שיש בהן משום לגלוג על האלים. ואילו ב“אודיסייה” כולה מוצאים אנו רק שתי תמונות כאלו, הראשונה בפרק ה־13, הסצינה הנזכרת בין זבס לפוסידון. התמונה הלגלגנית השניה אינה קשורה לכאורה בעלילת האפּוס. זוהי ההרפּתקה בין ארס לאפרודיטה, המסופּרת על ידי דמודוקוס בפרק השמיני אצל הפאיאקים, כדי לשעשע את אודיסיאוס (8, 266–366). דמודוקוס שר על בגידתה של אלילת האהבה, אַפרודיטה, בבעלה, בהפאיסטוס הצולע בהתנותה אהבים עם ארס, אליל המלחמה ועל נקמת הנפּח הזריז, הפאיסטוס. כשהנפּח שומע את הידיעה על כך מפי אליל השמש, הרואה את הכל, הליאוֹס, מתכנן הוא נקמה ערמומית: הוא מתקין בחדר משכבו מלכודת חשאית ומעמיד פנים כאילו נסע ללמנוס הרחוקה. הפאיסטוס לא טעה. כיון שמיד הופיע בביתו, ארס המפתה, המלכודת המותקנת כהלכה, סגרה על הזוג אשר לא יכול לזוז ממקומו. אחרי כן שב הפאיסטוס ובראותו את אשתו הסוטה, מכנס הוא את האלים: “בואו ועיניכם תראינה את מעשה הלעג והתועבה.” (8, 307). אמנם האלילות הביישניות נשארות בבית, אולם האלים מופיעים ובחבורתם פוסידון, הרמס ואפּולו. הפאיסטוס ממאן לשחרר את אסיריו שבמלכודת כל זמן שאביה לא יחזיר את הדורון היפה, שנתן לו כמוהר לקניית בתו היפה והסוררת (8, 318–320). פוסידון הוא היחיד הבוש והנכלם, ורצונו לשים קץ מיד למעמד עלוב וביש זה, אולם לשוא הוא מבטיח שהמפתה הנתפּס ישלם כופר. הנפּח הצולע אינו בטוח בדבר כלל ועיקר. קשה לו לקורא להחליט מה מגוחך יותר: הזוג החוטא שנתפּס במלכודת או הבעל המרומה? תמונה זו היא קריקטורה אכזרית על האלים המופיעים כאן. אולם מתעוררת השאלה: מה ראה מחבר ה“אודיסייה” להביא כאן מעשיה מפולפּלת זו, שאינה קשורה קשר בלתי אמצעי לעלילת היצירה? אותם האלים העומדים במרכז הסיפּור, ארס, אפרודיטה והפאיסטוס, אינם משתתפים כלל בעלילת האפּוס. המעשיה מזכירה לקורא, כי אף לבגידה אין תוצאות חמורות בעולם האלים. אגממנון, השב ממצור טרויה, נפל קרבן לפח, שטמנו לו אשתו הבוגדנית ואיגיסתוס המפתה. ואילו אודיסיאוס נקם את נקמתו במחזרים שעמדו להעביר את פּנלופּה על דעתה. כך עלול לקרות בעולמם של בני אדם. האלים שהסתבכו במצב זה יהיו לכל היותר, מגוחכים, ואלם לא יאונה להם כל רע (8, 360–366).

 

פתיחת העלילה    🔗

מתעוררת גם שאלה זו: למה סיבך המחבר את טלמכוס, בּנו של הגיבור, בעלילת ה“אודיסייה”? מה היתה מטרתו בכך? את התשובה לשאלה זו נקבל אם נקדיש תשומת לב לפתיחת העלילה.

רחמי כל האלים נכמרו על אודיסיאוס, פרט לפוסידון. רק הוא שנא את הגיבור, שעברו עליו תלאות מרובות כל כך. בכך נסתיימה סקירת עלילתו העיקרית של האפּוס, אולם הערה זו נותנת הזדמנות נאה למשורר להמשיך ולטווֹת את עלילת יצירתו. בשעת פתיחת העלילה שהה פוסידון במרחקים. הוא ביקר אצל האיתהיופסים, כדי להשתתף בסעודותיהם החגיגיות. שאר האלילים התאספו בינתיים בארמונו של זבס באולימפּוס. נוצר איפוא מצב, בו יכלו האלים שרחמיהם נכמרו על אודיסיאוס, לתכנן את תכנית העזרה. איש לא יתנגד לתכניתם, שהרי פוסידון איננו כאן. אולם במקום הדיון בבעית אודיסיאוס, נוגע זבס בנושא שאין לו כמעט כל שייכות לאודיסיאוס: “במה מאשימים האנשים את האלים? הם מקטרגים עלינו שאנו אשמים בכל צרה, אף כי הם מסתבכים בצרות מצרות שונות, לשוא מזהירים אנו אותם מראש. הנה למשל ענין איגיסתוס. האם לא הזהרנו מראש שלא ישים עינו באשת אגממנון ושלא ירצח את הבעל? הוא לא היטה אוזן לאזהרתנו, וכיצד נסתיים הענין? גדל בינתיים אורסטס בן אגממנון, חזר הביתה ונקם את נקמתו ברוצח אביו, הרג את איגיסתוס”. הערה זו של אבי האלים והאנשים דרושה, כדי שהאלילה אתינה תוכל להעיר מיד: “כך נאה לו וכך יאה לו לאיגיסתוס. ראוי הוא לגורלו האכזר. אין הוא ראוי לתשומת לב כלשהי. מוטב שנדון בענין אודיסיאוס, המוסיף להתענות באי קליפּסו, אף כי מתגעגע הוא כל כך הביתה. למה תיטור אתה לו איבה עמוקה כל כך, זבס?”. נראה שהמשורר שׂם בפי זבס את ההערות נגד איגיסתוס ונגד כל המין האנושי, כדי שאתינה תוכל אחרי כן להעלות על הפּרק את בעיית אודיסיאוס. ואמנם מאז הזכירה אתינה את שם אודיסיאוס, חדל זבס מלהתענין באיגיסתוס. שוב אין הוא מסיק מסקנות מוסריות ומוכן הוא ומזומן לשנות את כיווּן השיחה ואף מציע הוא לקבל החלטה נוחה לאודיסיאוס. אתינה מציעה מיד שהרמס יישלח לקליפּסו וימסור לה שתשחרר סוף סוף את אודיסיאוס. אתינה עצמה מוכנה ללכת מיד לאיתאקה וליטול בידה את ענין טלמכוס, בן אודיסיאוס. ואמנם כך הוא: אתינה יורדת מן האולימפּוס ומבקרת בביתו של אודיסיאוס. בינתיים מסיח המחבר את תשומת לבנו מאספת האלים המתנדפת כאילו לא היתה ולא נבראה.

מנלאוס מחזיר את גופת פּאטרוקלוס – מוזיאון פירנצה.

בטרם נמשיך, נתעכב רגע על הערת זבס בדבר איגיסתוס. האמנם אין כל קשר בין בעיית איגיסתוס ובין הנושא בו דן המחבר? כלום לא יכול זבס לפתוח את דבריו בהערה אחרת? לו דיבר זבס על נושא אחר ולא על איגיסתוס, כלום לא היתה יכולה אתינה להעביר את השיחה על אודיסיאוס ולהעלות את בעיתו? האמת היא ההפך מזה. מבחינה זו לא חשוב כלל על מה מדבר זבס. אולם אין אנו יכולים להתיחס באדישות לאיגיסתוס מנקודת מבט של הנושא השני, אשר בו מתכוון המחבר לנגוע במקביל לשאלת אודיסיאוס. מה מספּרת האגדה על איגיסתוס? הוא הרג את אגממנון השב מטרויה ולכן מתנקם בו אורסטס בן אגממנון. לפי תפישת התקופה ההירואית נהפך אורסטס על ידי ביצוע הנקם לבן הראוי לאביו, לאגממנון הגדול. אכן, הדמויות העיקריות שבעלילת איגיסתוס הן, אגממנון הגיבור, השב מטרויה והנרצח בידי מפתה אשתו, איגיסתוס ולעומתו אורסטס, הנוקם את נקמת אביו והורג את איגיסתוס. ברור שניתן להעמיד עלילה זו כתקבולת לעלילת אודיסיאוס, אף כי הדמויות נעות בכיווּן ההפוך. פּנלופּה, אשת אודיסיאוס, היא ניגוד גמור לקליטמנסטרה, אשתו הבוגדנית של אגממנון. כשם שליד קליטמנסטרה מתיצב איגיסתוס המפתה, כך מתאמצים המחזרים להדיח את פּנלופּה מדרך הנאמנות. ההבדל המכריע בין שתי העלילות הוא בכך, שאודיסיאוס השב אל ביתו אינו נופל בידי המחזרים – כפי שאירע לו לאגממנון, שנפל ביד איגיסתוס – אדרבא, אודיסיאוס נוקם נקמתו במחזרים. כוונת המשורר ברורה: הוא רצה להציג לפנינו את נקמת אודיסיאוס כניגוד למופת לעלילת אגממנון. דבר זה מסתבר מדברי אודיסיאוס לאתינה:

הדמות המקבילה לאורסטס שנקם את נקמתו באגיסתוס, אינו אלא טלמכוס, העוזר לאביו לעשות שפטים במחזרים. הרי שהמחבּר הועיד לטלמכוס במובן מסויים את התפקיד שהוגשם על ידי אורסטס. מטעם זה מזכירה האלילה אתינה, המופיעה בדמות מנטס, לטלמכוס את דמות אורסטס דוקא:

אתינה מציבה את אורסטס לפני טלמכוס כדוגמה ומופת, ומעודדת אותו להיות ראוי לאביו אודיסיאוס, כפי שאורסטס ראוי לאגממנון. משום כך על טלמכוס להעלות את בעיית המחזרים לפני אסיפת עם ולקדש עליהם מלחמה. אחרי כן עליו לצאת לפילוס ולספּרטה לחפּש את עקבות אביו. יתכן שצעדים אלה אינם מזרזים את שיבתו של אודיסיאוס.

 

יצירות אמנות ולא אפוסים עממיים    🔗

ה“איליאס” וה“אודיסייה” נחשבו זמן רב לאפּוסים עממיים, תמימים. שני שירי הגבורה המיוחסים להומרוס, שימשו ניגוד ליצירות אפּיות אחרות של ספרות העולם שנכתבו בידי ורגיל, טאסו או אריאוסטו. היצירות המאוחרות יותר אינם, אלא חייקויים לשתי היצירות הקדומות. שלוש היצירות הללו לא היו נכתבות או לא היו נכתבות כך, לולא ריחפה לעיני המחברים דוגמת הומרוס. אַל יטענו הכינוי “אפּוס עממי תמים”. שתי היצירות היווניות אינן יצירות תמימות, אלא יצירות־אמנות, שנכתבו מתוך הכרה ברורה. מבנה שתי היצירות מוכיח זאת ללא כל ספק. המחבר פותח את “איליאס” בעיצומה של העלילה, “אִין מאֶדיאַס ראֶס” ומחבּר “אודיסייה” מרכז את העלילה סביב נקודה אחת ויחידה. טכניקה גבוהה של כתיבה זו מעידה על הכרה אמנותית ועל נסיון מפותח. קרוב לודאי, שאופן ההרצאה ועקרונות המבנה שהיו מקובלים בקרב משוררי האפּוס היווניים שלפני הומרוס היו פשוטים ופרימיטיביים יותר. היצירות הללו נעלמו ואיננו יכולים לדון בהן. אולם אמנותו הגבוהה והמפותחה של הומרוס ושל מחבּר ה“אודיסייה”, משמשת הוכחה שהיתה קיימת בתקופה קדומה יותר אפּיקה יונית פרימיטיבית יותר. אף כי שתי היצירות אינן עממיות במלוא מובן המלה, שררה ההכרה בתקופה ההיסטורית שהומרוס הוא נכס האומה היונית כולה. מחבר ה“אודיסייה” התכוון לשמש בכוונה תחילה כמורו וכרבו של עמו. מחבר זה פונה אל כל העם שלא כמחבר ה“איליאס”, השר לבני האצולה של תקופתו בלבד. פה ושם מוצאים אנו ב“אודיסייה” רמז לגלגני לימים הטובים ההם ולרעיונותיהם שאבד עליהם כלח. במערת הקיקלופּס מסביר אודיסיאוס, כי שמו הגדול של אגממנון בא לו מהרס ערים רבות ומהשמדת עמים רבים (9, 264–266). עם זאת אין מחבר ה“אודיסייה” רואה בעין יפה את אנשי העם, והדמות היחידה, ה“עממית” כביכול, הרועה אומיוס, אף הוא אינו, אלא מעין בן מלכים מתחפּש. אנשי אודיסיאוס מוציאים להורג באכזריות איומה את מלנתיוס, הרועה האמיתי (22, 474). המחבּר מדבר בבוז ובשנאה על הדמות העממית היחידה של ה“איליאס”, על תרזיטס, המעז להרים ראש נגד המלכים:

איננו יכולים להעלות על דעתנו את התיאור הזה ואת כל הסצינה הזאת בפרק השני של “איליאס”, לוּ התיצב המשורר לימינם של המיוצגים על ידי תרזיטס. הצדק עמו לאמיתו של דבר כשהוא מקלל את אַגממנון, והמחבר הופך אותו בכל זאת לשנוא ולמגוחך, כיוון שהוא מסמל את השלילה לגבי אותו עולם הירואי, שהמחבר רואה בו את החיוב.

אופן הרצאתו של הומרוס אינו עממי כלל. משמעת גבוהה ואף אצילות מסוימת אופיניות לו, ויש מלומדים שלא נרתעו מהשתמש לגבי יצירתו בכינוי “אֶפּיקה של החצר” וכדומה. הומרוס קובע לעצמו גבול ולעולם אינו עובר אותו, המעשיה על ארס ואַפרודיטה ב“אודיסייה” נועזה מאד, פּיקנטית, אולם אופן הרצאה קל, טבעי ואינו חורג ממסגרת ההגינות.

 

מעלות חשובות של השירה הסיפורית    🔗

אין זו שירה סיפורית בלבד, אלא יותר מזה. הומרוס אינו מסתפּק בהרצאת המאורעות אלא מוסר את רשות הדיבור למשתתפים. שטף השיר נפסק תכופות על ידי שיחת המשתתפים או על ידי “נאום” שאחד הגיבורים נושא בפני עצמו, כיוון שבדרך זו חושף הומרוס את מחשבות הנפשות הפועלות. מטעם זה סבור אריסטו, למשל, שהאפּוס קרוב לדרמה והוא אחד מגילגוליו הראשונים. האוביקטיביות שבשני השירים האלה, מעוררת התפּעלות. המשורר נעלם מאחורי יצירתו, ורק פה ושם מתגלה הרגש, בו הוא מלווה את גורל גיבוריו ומעשיהם. לעתים רחוקות בלבד רואים אנו שהמחבר פונה ברגע חשוב אל גיבור מסוים. כך למשל בפרק ה־16 של ה“איליאס” בקשר להשוואה.

או בשעה שבאותו פרק מוסר המחבר את רשות הדיבור למוזות:

מעלה חשובה אחרת של שירה סיפּורית זו שהיא משתמשת לעתים רחוקות בלבד בתיאור הפשוט. המאורעות אינם מתוארים במצב סטטי, אין תיאור, אלא בעיקר בשעת תנועה ופעולה. עוד ג. א. לסינג הדגיש כיצד הופך הומרוס את תיאור מגן אכילס לסיפור בפרק ה־18 של ה“איליאס”. אין זה תיאור סטטי של המגן, אלא כשהפאיסטוס עובד עליו, נהפכים קישוטי המגן לעלילה של ממש. הומרוס אינו רוצה לתאר את החפץ עצמו, אלא את השפּעתו על הצופה. על יופיה של הלנה הוא רומז למשל על ידי ההתלחשויות של הזקנים, המגלים את האשה המתקרבת לחומה. אולם גם כשלפנינו תיאור טהור, כגון אי קליפּסו ב“אודיסייה”, אין המחבר שוכח להדגיש את התפעלותו של האל הרמס מן היופי המתגלה לעיניו. בשני השירים האלה משתקף כל העולם, כפי שראהו האדם היווני, אולם מרכזו של עולם זה הוא תמיד האדם. הסופר לעולם אינו מרצה מבלי שיעמוד במרכז גיבור זה או אחר. יופיו של אי קליפּסו והתפּעלותו של האל הרמס חשובים לו, משום שעל ידי כך יוכל להמחיש בצורה בלתי אמצעית את געגועיו העצובים של אודיסיאוס. תיאור נוף מפורסם אחד של ה“אודיסייה” לארץ הקיקלופּים נהפך לחוויה על ידי כך, שהדברים מתוארים מתוך התרשמותו של אודיסיאוס, הספּן הנועז המגלה אפשרויות “קולוניזציה”. לפתע אנו מגלים בנוף הנהדר את אפשרויותיו של המתישב החושף קרקע חדשה.

 

הרפתקאות וחוויות של גיבור השיר    🔗

אופייניות ל“אודיסייה” הן ההרפּתקאות והחוויות המוזרות העוברות על גיבור השיר. אודיסיאוס מספּר על ההרפּתקאות הללו פעמיים. ראשונה בארמון המלכותי של הפאיאקים ובשנית בשובו לאיתאקה, בבקרוֹ בביקתת הרועה הזקן. מה שונות המסיבות לשני התיאורים האלה! אין הסביבה וחיצוניותו של האורח כאן, כפי שהיו שם. כאן לא סללה לו דרך בת מלך פיקחית וחולמת. פלס אתינה, אלילת ההגיון, היא שכוננה את צעדיו, היא שיעצה לו לבקר תחילה בבית הרועה. כשהוא מתקרב לביקתה לא נוצר הענן הטוב והמיטיב, כדי להגן עליו מפני כל צרה (7, 14), אף כי הכלבים הנובחים מסוכנים יותר מאשר הפאיאקים הסקרנים שם (14, 29–34). אומאיוס אינו לוגם יין בחברת האצילים כשמתקרב אליו הנודד הישיש, אלא עוסק במלאכות מגושמות ביותר, ומתקן לעצמו נעל. עם זאת קבלת הפּנים שעורך לו הרועה הפשוט לבבית ונעימה ביותר (14, 45–52). רקעם של שני הסיפּורים שונה זה מזה תכלית שינוי. בחצר אלקינוס לפנינו הצורה המושלמת של קבלת אורחים לפי כללי החברה הגבוהה. וכאן ביקתת הרועה ואף כי הצורה עניה, עשיר יותר ואנושי התוכן ועמוק הוא בהרבה מאשר בחצר המלך. על אף הבדלי הסביבה הצד השווה הוא, שאודיסיאוס שוב נדרש לספּר על עצמו. הרועה מציג לפניו את השאלה שהציגו לפניו האיאקים: מנין אתה בא ולאן פניך מועדות? באיזו אניה הגעת, הן ברגל אין להגיע לאי (14, 187–190). שעה שאלקינוס הציג את השאלה, גילה הגיבור את שמו וסיפּר את מעשי הרפתקאותיו מטרויה עד ארץ הפאיאקים; אולם בשעה שהרועה מציג אותה שאלה, אין האורח יכול לנקוב את שמו, שהרי התחפּש, כדי להעמיד את בני ביתו במבחן ולשוב ולרכוש לעצמו את אשר אבד לו כמעט בימי העדרו. כיוון שאינו יכול לנקוב את שמו האמיתי, נשללה ממנו האפשרות לספּר את הרפּתקאותיו האמיתיות, ואין לו, אלא לבדות מלבו הרפתקאות, כדי לזכות באהדת מארחו. ההרפתקאות הבדויות חייבות להיראות כמעשים שהיו. האורח, פושט־יד לבוש קרעים מספּר על עצמו (14, 199), שהוא בּן בלתי חוקי לאחד ממלכי כרתים, ולא ירש מאביו דבר פרט לביקתה עלובה. כל רכושו נגזל ממנו על ידי אחיו, אולם על אף הכל הצליח לעלות בסולם החברה. אודיסיאוס שם על פניו מסכה ומספּר דברים, שאודיסיאוס הגדול לא היה מספּרם לעולם. המחבר משתמש בתיאור כדי למתוח ביקורת קשה לא רק על גיבורו, אלא גם על רעיונות התקופה ההירואית והשקפת עולמה. הוא רואה את האצולה, כפי שאודיסיאוס הציג את עצמו, כלומר שאין הוא חי על עבודה ועל עמל, אלא שצבר הון על ידי שוד ורצח. השקפת עולם זו (14, 222–228) מעמיד המחבּר מול השקפת עולמו של הרועה ההגון והישר (14, 83–88). כיוון שהמחבר מצליח ליצור קשר אורגני בין ה“מסכה” לבין האמת, עוקב הקורא במתיחות רבה יותר אחר התפּתחות העלילה מאשר הרועה הישר עצמו. בראש תשעה מסעי שוד עמד בן המלך מכרתים עוד לפני מלחמת טרויה. הונו גדל והלך מאחר שחלק הארי מן השלל עלה תמיד בחלקו. המסע העשירי היה מלחמת טרויה. בעצם רצה להתחמק ממנו, אולם העם הכריחוֹ לכך (14, 239). אמנם הוא הפסיד תשע שנים ארוכות, אך הגיע אל ביתו אחר כיבוש טרויה. הצרה הממשית מתרחשת רק לאחר מכן. משהו עוכר רוחו ומטריד את שלוותו. לאחר שנח קמעא בארמונו, יוצא הוא למצרים. למקרא שורות אלה מתעוררת בנו המחשבה, שהתיאור חל גם על אודיסיאוס ה“אמיתי”. משהגיע אל ביתו ועשה שפטים במחזרים, מספּר הוא לאשתו, כי עוד רבה הדרך לפניו, ועליו לבקר במקומות רבים (23, 272–276).

אולם, הבה נראה מה יהיה גורלו של איש כרתים זה, שלא ידע מנוחה. הוא מצייד תשע אניות, מגייס אנשים ויוצא אתם למצרים למעשי שוד. הצבא המצרי יוצא למסע השמד על השודדים. חוסר המשמעת בקרב השודדים ממיט עליהם שואה. גם בפרט זה מתגלה אודיסיאוס ה“אמיתי”. פעמים רבות נכשל אף הוא לרגל חוסר משמעת אנשיו. בימי נדודיו נתקרב פעם לאיתאקה, אלא שתקפתו שינה מרוב יגיעה. אנשיו השוטים ושואפי הבצע פתחו את הנאד בו נכלאו הרוחות. סבורים היו, שימצאו בו כסף וזהב. אך הם שילמו מחיר יקר על תאוות בצעם! הרוחות המשתחררות החזירום לנקודת מוצאם (10, 1–55). באחד הימים שחטו המלחים – ושוב מחוסר משמעת – את פרות השמש. גם על כך נענשו קשה. הרי שהסיפּור הבדוי איננו שקר תפל, חסר־תכלית, הוא בא לשקף במידה מסוימת את הרפתקאותיו של אודיסיאוס, כפי שאירעו באמת. מאחורי המסכה ומאחורי אודיסיאוס חבויה אמת לאמיתה. לעתים נדמה לנו, שהמסכה אמיתית מן הפנים עצמן. ולא רק משום שהסיפּור הבדוי מתקבל יותר על הדעת, שכּן אין בו ענק בעל עין אחת הזולל אדם, אין בו קוסמת ואין בו ממלכת סירנות ומתים. הסיפּור הבדוי אמיתי יותר, שכּן הוא מדבר בצורה גלויה יותר על הגיבור מאשר בחצר אלקינוס. גם אומיוס מספּר על חייו, אולם אין הוא מסיק מסקנות. על אף הכל מוצאים אנו הזדהות מסויימת בין שתי השקפות העולם, של ההרפּתקן השודד מזה ושל הרועה הישר מכאן (17, 149–426). לאחר שהמלך המצרי חנן את השודד והפכוֹ ל“אורח”, חי גיבורנו שבע שנים במצרים. הוא נתעשר, אולם הפעם לא על ידי שוד, אלא בקלות יתירה, על ידי המתנות שהוענקו לו (14, 286). אולם גם בארץ מצרים לא הגיע אל המנוחה ואל הנחלה. הוא נודד לפיניקיה וללוב. בדרכו נטרפת אניתו בסביבת מולדתו כרתים. ושוב עוברות עליו הרפתקאות, כשהאניה עוגנת בחופי איתאקה. כך הגיע בנו הבלתי חוקי של מלך כרתים בצורת פושט יד זקן אל ביקתת אומיוס.

 

הסיפור הבדוי    🔗

הסיפור הבדוי רוחש ממוטיבים לקוחים מן החיים. בסיפּור ניכרת אוירת המאה ה־8 וה־7 לפני הספירה. הסחר הימי נתון ברובו בידי הפיניקים (אנשי פיניציה), אולם היונים מתחרים בהם קשות. השוד הימי עדיין רוֹוח, אולם כבר מתחילים לגנות צורה זו של צבירת הון. ליד שוד ימי וחטיפת בני אדם קיים גם סחר ימי שלוו. כל המאורעות הססגוניים האלה מרוכזים ודחוסים במסגרת חיי יחיד: עליתו וירידתו של הרפּתקן חסר־מנוחה. בראשית הפרשה מתייצב לפנינו בן יליד־חוץ (14, 233–234) ההולך ומתעשר עד שהוא נהפך לבסוף, אחר הרפתקאות רבות ומוזרות, לפושט־יד, שחיצוניותו דוחה מעליו כל אדם.

ברור כי סיפּור זה אינו מורכב מן האגדות ומן הסיפּורים העממיים, שמחבר “אודיסייה” לקח מן המוכן. הוא יצר את סיפורו בכוח דמיונו. ועל אף הכל טבוע בדברים, אשר שׂם בפי גיבורו ב“סיפור בדוי”, חותם הנאמנות ההיסטורית. מה היתה מטרת המחבר בסיפור זה? ההתכוון להעלים את זהותו של אודיסיאוס מעיני אומיאוס? כלום לא יכול היה אודיסיאוס לבדות מלבו סיפור אחר, במקום תולדות קאסטור מן הילכידס? התשובה היא שלילית. לא רק הגיבור הראשי של הסיפּור (ה“מסכה” דומה לאודיסיאוס המסתתר מאחוריה), אלא גם המצבים והמיפנים שבסיפּור דומים תכופות להרפתקה ה“אמיתית” ששמענו מפי אודיסיאוס בארמונו של אלקינוס. דומה, ש“הסיפּור הבדוי” הוא מעין גילגול מציאותי יותר של הסיפּור האמיתי, כלומר, לפנינו שתי נוסחאות של ה“אודיסייה”. הראשונה מסופּרת על ידי גיבור אגדי, “מחריב ערים”, אודיסיאוס הגדול והפיקח לפני מלכו של עם אגדי, אגב העלאת זכרונות מן העבר המפואר. הנוסחה השניה היא תלאות פושט יד זקן, לבוש קרעים שאינו אלא הרפּתקן פושט רגל. שתי הנוסחאות מתיחסות זו לזו כמקום העלילה: ארמון מלכותי אגדי מזה וביקתה דלה של רועה מכניס אורחים מזה.

ה“סיפור הבדוי” שמספּר אודיסיאוס ראוי לתשומת לב גם מבחינה אחרת. פרשת קאסטור בן הילכידס משמשת במובן מסויים מפתח להבנת הרפתקאות אודיסיאוס שהגיבור מספּרן בחצר אלקינוס.

נראה שהסיפּורים העממיים על חוויות אודיסיאוס והרפתקאותיו לא עמדו בקשר הדוק זה לזה. אף כי הגיבור הראשי משותף לכולם, אין כמעט כל ספק בדבר שאגדות אלו לא היווּ חלק מיצירה אחידה ומתוכננת. נראה שניתן לספּר את ההרפתקאות השונות לפי סדר זה או אחר, כדוגמת אגדות־עם אחרות, כגון: אגדות ד“ר פאוסט. קרוב לוודאי שהרפתקה מסויימת זכתה לנוסחאות מנוסחאות שונות, ואין להניח שסדרן האורגני של החוויות וההרפתקאות היה משקף את התפּתחותו הפּנימית של הגיבור. אם נבדוק את “הסיפּור הבדוי” מנקודת מבט זו, מיד נראה, ששורת ההרפתקאות המגוּונת משקפת דרך חיים, ארוכה ושלמה. הסיפּור מגולל לפנינו תולדותיו של הרפּתקן נועז, מנהיג לשודדי־ים, המתעשר והולך ובסופו של דבר הוא יורד מנכסיו והופך לפושט יד. גילגולי חייו מזקקים את השקפותיו המוסריות. בסופו של דבר הוא מודה שגורלו המר אינו אלא עונש נאה לו, שהטיל עליו זבס (17, 424–426). אם נכונה ההנחה ש”הסיפּור הבדוי" מקביל במידת־מה להרפתקאות אודיסיאוס בחצר אלקינוס, ברור הוא שהסופר נאלץ היה לחתור אל מטרה אחת והיא: הרפתקאותיו המסורתיות של אודיסיאוס, שחיו בפי העם, חייבות לשמש תחנות לשינוי פנימי שהתחולל בנפשו של הגיבור, כפי שאנו רואים זאת בתולדות קאסטור בן הילכידס. מתעוררת השאלה: כלום קיים סדר פנימי ותיכנון מגמתי בחוויות אודיסיאוס? הבה נסתכל מנקודת מבט זו בהרפתקאות אחדות של אודיסיאוס.

שעה שאודיסיאוס מספּר לאלקינוס על דרכו מטרויה לארץ הפאיאקים, הוא פותח את סיפּורו בהרפּתקה הדומה לחוויה של ה“סיפּור הבדוי” במצרים. קאסטור בן הילכידס, איש כרתים, עורך מסע־שוד במצרים הדומה בהרבה לשוד שחבורת אודיסיאוס ביצעה באי זמארוס, עירם של עם הקיקונים. וכשם שהמסע המצרי אינו עולה יפה, כך רע ומר גורלה של חבורת אודיסיאוס. האסון נגרם גם כאן מחמת חוסר משמעת בקרב אנשי החבורה (9, 43–48; 51–53). בדיוק כך מפתיע הצבא המצרי לפנות בוקר את השודדים אנשי כרתים (14, 265 וההמשך). ההבדל בין ההרפתקה באיסמארוס ובין ההרפתקה במצרים הוא רק בזה שבמצרים נופל גם ראש הכנופיה בשבי, ואילו לחבורת אודיסיאוס נגרמות אבידות מועטות.

מה ראה מחבר ה“אודיסייה” שהעמיד פרק מסויים מן ה“סיפור הבדוי” בשינוי מה בראש ההרפתקאות האגדתיות? כלום רצה להפגיש גם על ידי כך את הקווים המקבילים בין “שתי האודיסיאות” שעליהן דיברנו לעיל? יתכן שהיתה זו אחת הסיבות. הסיבה השניה היתה, כנראה, שהגיבור היוצא מטרויה לא יכול לעבור במפתיע מן הסביבה הגיאוגרפית המציאותית אל עולם האגדות. ההרפתקה המתרחשת בסביבה מציאותית מוליכה תחילה את הגיבור אל ארץ “אוכלי הלוטוס”. בה מתחיל אמנם עולם האגדה, אולם עדיין אנו חשים שקיים קשר אל המציאות. תחנתו הראשונה של הסיפּור האמיתי היא רק ההרפתקה השלישית, ארץ הקיקלופּים. אולם נראה לנו, שהיתה למחבר גם סיבה חשובה אחרת לפתוח את הרפתקאות אודיסיאוס בסיפּור על ארץ הקיקונים. יש בהרפתקה זו אפּיזודה אחת העתידה להביא תועלת רבה לגיבור. אודיסיאוס מצליח להימלט ממערת הקיקלופּס לאחר שהוא משקה את המפלצת לשכרה יין חריף ביותר.

כיצד הגיע יין זה לידי אודיסיאוס? היכן השיגוֹ? הוא מספּר על כך ארוכות בגוללו את הכנותיו להרפתקת הקיקלופּס. את היין קיבל במתנה מאת מרון, כוהן פיויבוס, כגמול על השאירו משפּחה זו בחיים (9, 199–211). הרי שבהרפתקת השוד היתה אפיזודה מוסרית, והיא היא שהצילה בבוא העת את חיי הגיבור. הואיל והסופר מדגיש כל כך, שיין זה, שהיה לאודיסיאוס כמלאך גואל, איננו יין גזול, אלא פרי תודתו של אדם על הצלת נפשו, הרי רשאים אנו לצפּות שההשקפות המוסריות תתגלינה גם בשאר הרפתקאות האגדה. נתבונן נא מנקודת מבט זו אל הרפתקת הקיקלופּס.

 

הרפתקת הקיקלופס    🔗

כנופית אודיסיאוס הגיעה בלילה ובערפל כבד לארץ הקיקלופּים. רק למחרת היום, עם בוקר עומדים הם על כך, שהגיעו למקום מופלא (9, 116–124). המתישבים היוניים של המאה ה־8 וה־7 הגיעו לסביבה חדשה, כפי שהדבר מתואר אצל אודיסיאוס. ולא במקרה מסתכל אודיסיאוס באי, בעינו הבוחנת של המתיישב. הוא עומד על כך שה“ילידים”־הקיקלופּים מתעלמים מאוצרות הטבע, הנמצאים במקום בשפע. האי חסר אנשים המסוגלים לעבוד את אדמתו, אף כי האדמה פוריה. אין בו דייגים ואין בו ספּנים, אף כי החוף חוף אניות הוא. ה“קיקלופּים” מסיחים דעתם מן האפשרויות הרבות הגנוזות באי, ומאוצרותיו. זהו עם גא, חסר־מולדת, המפקיד את גורלו בידי האלים בני האלמוות (9, 107).

הרי שהקיקלופּים אינם אלא ברברים. אין להם מושג על תרבות אנושית ועל חיי חברה, המתנהלים בסדר מסויים. אודיסיאוס מתכוון לעמוד על טיבו של העם הזה והוא מסביר לחבריו את הנימוקים למסעו. הוא יוצא באניה מן האי השומם לארץ הקיקלופּים. את דרכו מכוונת בעיקר הסקרנות. הוא עומד לבחון את הקיקלופּים. כך עתיד הוא לאחר זמן להעמיד במבחן גם את בני ביתו, כפי שהוא סח לטלמכוס בפרק ה־16 (304–307). באיתאקה עתיד הוא לבחון את אנשיו, לפי הוראת האלילה אתינה. וכאן הוא ניגש במרץ רב לניסוי המסוכן בּלי שיתבקש לעשות זאת. זוהי הרפתקה ראשונה. לא זו בלבד שמוכן ומזומן ליטול על עצמו כל צרה אלא שהוא מעורר אותה ומביאה על עצמו. לא כן עתיד לנהוג אודיסיאוס בשעה שיתקרב לקירקה! שם לא יחפּש עוד את הסכנה, אלא יירתע מפני הסיכון. החבורה תתפּלג לשתים והוא ממנה ראש לכל קבוצה. הוא עצמו יעמוד בראש הקבוצה האחת ובראש הקבוצה האחרת יעמיד את אורילוכוס. יתירה מזו: הם מפּילים גורל איזו משתי הקבוצות תצא לרגל את בית קירקה. אודיסיאוס עצמו מסתכן בהרפתקת קירקה רק אחר כשלון הקבוצה האחרת (10, 203), ואחרי כן בעזבוֹ את קליפּסו כשהאלילה מזהירה אותו מפּני התלאות המרובות שהוא צפוי להן, הוא משיב: “ואם יחתני שוב אחד האלים בים זה העכור / אשא כי לבי בחבי הן עשוי להיות רב־סובל” (5, 221–222). ברור שהוא נכון ליטול על עצמו את הסבל והסכנה, אולם שוב אין הוא שש לקראתם. בהתעוררו משנתו הן בארץ הפאיאקים והן בביתו באיתאקה, אין הוא יודע בעצם היכן הוא נמצא, והוא פותח ביללה: לאיזה מקום הגעתי ומה יהיה כאן גורלי? (6, 119–121; 13, 200–202). מכאן שבינתיים נתחולל בו שינוי פנימי חשוב. תהליך זה דומה לאותו קו התפתחות שעבר על ההרפתקן מכרתים, איש “הסיפּור הבדוי”. גם שם יוצא קאסטור באומץ לב ובהעזה למסע שוד והרפתקאות, אולם בזקנתו, בסקרוֹ את האירועים במצרים הוא נאנח קשות: “לואי בחרה נפשי למות וירדתי שאול תחתית” (14, 274). המחבר חוזר ומדגיש למהרפתקת הקיקלופּס וגם לאחר מכן, מה עמוק השינוי שנתחולל באודיסיאוס. החבורה נמצאת בתוך המערה והיא משדלת אותו ומתחננת: לפנות עורף ושלא לחכות לשוב הקיקלופּס. אודיסיאוס מזלזל בעצה הנבונה ומסרב ללכת:

השורה האחרונה מוכיחה, שאודיסיאוס בא למערת הענק כנציג החברה ההירואית המכבד את עקרון הכנסת האורחים. הוא עומד לבחון את המפלצת הברברית, אולם הקיקלופּס אינו מכבד לא אלים ולא אנשים ובלע את חבריו האומללים של אודיסיאוס שנים־שנים לארוחה עד אשר השתכר ביין הקיקונים וקיפּח את עינו היחידה. הקיקלופּס נופל בהתמודדו עם ה“יצור הפעוט”, אף כי ניבאו לו, שאודיסיאוס עתיד לגזול את מאור עיניו, אולם הוא לא העלה על דעתו שיהיה זה “יצור פעוט” כל כך. הוא ציפּה לענק להתמודד אתו. הקיקלופּס האגדי שעינו היחידה נוקרה על ידי אודיסיאוס, מסמל את נצחון התרבות, את עליונות החברה ההירואית ואולי אף יותר מזה: את נצחון התבונה והרגש האנושי.

ובכל זאת לא נסתיימה הרפתקת הקיקלופּס בצורה חד־משמעית עם נצחון אודיסיאוס. אמנם הוא הכשיל את הענק וניקר את עינו, אולם המנצח לא נמלט ממשגה. האגדה רואה את משגהו של אודיסיאוס בכך, שהתגאה בנצחונו וגילה את שמו לקיקלופּס (9, 503), אחרי שידע להעלים בזהירות את שמו כשהתכונן להדברת המפלצת (9, 364). מאחר שהקיקלופּס יודע את שמו, יכול הוא לבקש את פּוסידון אביו לענוש את יריבו שניקר את עינו היחידה. מכאן זעמו של פוסידון, אבי הענק, על אודיסיאוס. מכאן כל תלאותיו של אודיסיאוס בימים בהם שולט פוסידון.

אפּולו – מוזיאון הוואתיקן, רומה.

מחבר ה“אודיסייה” לא הסתפּק בסיפּור האגדה הקדומה על “משגה” אודיסיאוס. פוסידון רשאי היה לכעוס עליו על נקרוֹ את עין המפלצת, אולם מחבר ה“אודיסייה” מעניק להרפתקת הקיקלופּס משמעוּת עמוקה יותר, שלא היתה קיימת באגדה. שעה שאודיסיאוס מציג את עצמו לפני הענק, מסתמך הוא על זבס המגן על כל אורח (9, 269–271). הקיקלופּס אינו נוהג מנהג הכנסת אורחים ומצהיר שהקיקלופּים אינם כפופים כלל לזבס (275). אודיסיאוס מצטדק על נקרוֹ את עין המפלצת וטוען כי זבס הוא שנקם את נקמתו בה. עם סיום ההרפתקה, אחר שחילקו ביניהם את העדר ששדדו מן הקיקלופּס, מעלה אודיסיאוס קורבן תודה לזבס דוקא. לפי השקפת אותה תקופה חייב אודיסיאוס להודות על הצלתו לזבס דוקא, אך לא מובן משום מה דוחה זבס את הקרבן. מדוע פונה זבס עורף לאודיסיאוס, והרי צדק האיש בנקרוֹ את עין המפלצת ובהתנקמו בו על אכזריותו? לשאלה זו נוכל להשיב אם נעמיד לעומת ההרפתקה הראשונה, את האחרונה, את הריגת המחזרים. לפי השקפת התקופה מוצדקת נקמת אודיסיאוס במחזרים, כשם שיש הצדקה לניקור עין המפלצת. בשעה שאאוריקליאה, האומנת הזקנה, מגלה את אודיסיאוס ואת גוויות המחזרים אחר הטבח עומדת היא לפרוץ בצהלה, אולם אודיסיאוס מצנן את התלהבותה. אודיסיאוס נוחל כאן נצחון שאינו נופל מנצחונו בהרפתקת האגדה, אולם הוא מתבטא כאן בצורה אחרת לגמרי:

נטיה זו לדכוי שכרון הנצחון עדיין לא היתה קיימת באודיסיאוס בשעת הרפּתקת הקיקלופּס. אז צהל והריע ואף לעג למפלצת העיוורת. לכן דוחה זבס את קרבן התודה. אמנם צדק אודיסיאוס בריבו עם המפלצת, אולם בהתפּארותו ובבטחונו העצמי חטא לזבס. על אודיסיאוס מהרפתקת הקיקלופּס היה לעבור דרך ארוכה עד אשר למד להימנע מחטא זה.

 

המחבר משיג שתי מטרות    🔗

בהעמידוֹ את הרפתקת הקיקלופּס בראש, השיג המחבר שתי מטרות: שאר ההרפתקאות נובעות במובן מסויים מן הראשונה והן עתידות לשמש כתחנות מסויימות לשינוי הפנימי המתחולל בנפש הגיבור מאז ניקור עין הקיקלופּס ועד רצח המחזרים אחר פּנלופּה. במובן מסויים יכולים אנו להעמיד זו לעומת זו גם את שאר ההרפתקאות. לא ננתח את שורת ההרפתקאות כולה, אך נדגים את נכונות הרעיון הזה במקרים אחדים: שאיפת המשורר שההרפתקאות ישקפו את השינוי הנפשי שחל בגיבור, השפיעה במידה פחות או יותר גדולה, על משמעות הרפתקאות אודיסיאוס בפי האגדה העממית. הנה למשל הרפתקת איאולוס, הבאה מיד אחר הרפתקת הקיקלופּס. האגדה העממית המסורתית סיפּרה, שאודיסיאוס הגיע אל איאולוס, מלך הרוחות, וקיבל ממנו את הרוחות, סגורות בנאד, כדי שיוכל לזרז את שובו הביתה. חברי אודיסיאוס פתחו את הנאד מתוך סקרנות ומחוסר זהירות, והרוחות המשוחררות הסיעו את אנית אודיסיאוס בכיוון ההפוך. זהו הנוסח הקדמון. לשוא היתה מתנת מלך הרוחות: חבריו האוילים מנעו את התועלת הכרוכה בה. זו היתה משמעוּתה של הרפתקת אודיסיאוס לפי המסורת. כלום חזר אודיסיאוס אל איאולוס לפי האגדה העממית? אין הדבר מתקבל על הדעת. נתאר לעצמנו את הסופה שפרצה ברגע ששוחררו הרוחות. האם החזירו הרוחות הללו את שתים עשרה אניותיו של אודיסיאוס אל האי אשר בו מולך מלך הרוחות? והרי אין הצרה גדולה כל כך. מתקבל יותר על הדעת, שהרוחות המשוחררות פיזרו את אניות אודיסיאוס לכל הכיווּנים, וזאת, כמובן, מתוך הנחה, שלאודיסיאוס היו אניות רבות גם לפי הסיפּור הקדום. לו הפליגו אודיסיאוס וחבריו באניה אחת, אין להניח, שהאסון היה מגיע לשיאו בפגישה מחודשת של אודיסיאוס עם מלך הרוחות. נקודת הכובד של הרפתקת איאולוס ב“אודיסייה” היא דווקא בפגישה השניה. אודיסיאוס מספּר על קבלת הפּנים הלבבית מצד איאולוס בשעה שנקלע בפעם הראשונה אל ארמונו. המחבר מצייר בצבעים בהירים את אושרו ושלוותו של איאולוס. אין הוא מזכיר את העיקר, שאיאולוס הוא מלך הרוחות, אלא אגב אורחא ובשורה אחת בלבד (10, 21). עובדה זו, שהמחבר מזכיר את הקו העיקרי מבחינת העלילה רק בסוף הסיפּור ובשורה אחת בלבד לאחר שהקדיש לא פחות מ־11 שורה לחייו המאושרים של איאולוס בחיק משפּחתו, מוכיחה, שהמחבר שינה את משמעותה של האגדה המקורית. מלך מאושר פרש את חסותו על אודיסיאוס. היה איפוא יסוד לתקוותו, שחיש מהר ישוב הביתה אל בני משפּחתו ואל מקורביו. אולם מה נשתנה יחסו אל איאולוס אל אודיסיאוס כשהוא פוגשו בשניה! לשוא מתחנן אודיסיאוס ולשוא מסביר הוא לו שחבריו השוטים והשינה הארורה שתקפתו אשמים בכך ולשוא הוא חוזר ומבקש את עזרתו. המלך המאושר שוב אינו מטה אוזן לדבריו ומגרשו בזעם מעל פניו (10, 72–74). אכן האמון איננו פרי אווילותם של חברי אודיסיאוס בלבד, אלא גם עונש האלים. מתוך דברי איאולוס מבין אודיסיאוס, שזבס דחה את קרבן תודתו לאחר שניקר את עין הקיקלופּס. השינוי ביחסו של איאולוס משמש חוליה מקשרת בין הסיפּור העצמאי ובין הרפתקת הקיקלופּס והופך אותו להמשך אורגני של העלילה.

דומה לכך הרפתקת הענקים אוכלי האדם, הלאיסטריגונים. גם הם בולעים חיים את שליחי אודיסיאוס ומנתצים את אחת עשרה אניותיו. רק אניה אחת נשארת לפליטה, משום שהיא עוגנת מתוך זהירות מחוץ לתחומי המפרץ הסגור (10–87). בזריזות רבה משתמש המחבר בהרפתקה חדשה זו, כדי “לשחרר” את אודיסיאוס מ־11 אניותיו ה“מיותרות”. האגדה העממית המקורית סיפּרה בלי ספק על אניה אחת בלבד, שהרי מחוץ להרפתקת הקיקונים אין אף הרפתקה של אודיסיאוס מחייבת יותר מאניה אחת. אולם כיוון שה“איליאס” יודעת לספּר שאודיסיאוס הגיע ב־12 אניות לטרויה (“איליאס”, (2, 631–637) חייב המשורר הצועד בעקבות הומרוס, לשלח את הגיבור לדרכו ב־12 אניות. “צי” זה אינו אלא מעמסה למשורר. את הרפתקת סקילה וחריבּדיס אין לספּר כלל כשמדובר בצי של אניות רבות. גם בממלכת המתים לא יכול היה אודיסיאוס לבקר, אילו היה מטופּל ב־12 אניות… מספּר המלווים הרב לא היה מביא לו תועלת גם בהרפתקת קירקה. גם בהרפתקת הקיקלופּס התגבר המשורר על הקשיים על ידי כך, שנתן לאודיסיאוס להשאיר 11 אניות באי השוכן בפתח ארץ הקיקלופּס והוא עצמו ביקר במקום באניה אחת ויחידה, ולא לקח אתו אלא אחדים מאנשי הצוות לשם ביקור במערה. ההרפתקה היחידה, בה אין המשורר יודע מה לעשות ב־12 האניות היא ההרפּתקה הקשורה באיאולוס, הקורא בוודאי יסרב להאמין בכך, שהרוחות המשתחררות החזירו את כל 12 האניות מסביבת איתאקה ישר אל אי איאולוס. מתעוררת השאלה: מדוע לא הפך המשורר את הסדר? כלום לא היה רצוי יותר, שאודיסיאוס יקפּח תחילה את 11 אניותיו בממלכת הלאיסטריגונים ויגיע אחרי כן באניה אחת ויחידה אל איאולוס? פתרון זה היה בוודאי רצוי יותר מבחינת מספּר האניות, בכל זאת לא יכול המשורר לבחור בדרך זו. האירועים בארמון איאולוס, בעיקר הפגישה השניה, בהכרח שקדמו לאסון החמוּר ממנו, שהתרחש בממלכת הלאיסטריגונים. אודיסיאוס לא יכול היה להפסיד את 11 אניותיו בטרם הודיעוֹ איאולוס ברורות, שהוא שנוא על האלים. רק אחר גילוי זה יכולה לבוא השואה החמוּרה ביותר.

בהרפתקה שלאחריה הקשורה בקירקה כבר שמנו לב לשינוי שחל בהתנהגות אודיסיאוס. הוא נוהג כאן בזהירות, בתבונה ובאחריות לגורל חבריו. המחבר מספּר בפרוטרוט את מעשה ציד האיל על ידי אודיסיאוס ומתאר את הכרה שערך לחבריו המיואשים. משהתרחש האסון וכשאאורילוכוס חוזר לבדו, מיד לוקח אודיסיאוס את חרבו וקשתו, כדי להחיש עזרה לאומללים. הוא פועל הפעם מתוך “הכרח איום” ולא מתוך סקרנות, שהביאה אותו למערת הקיקלופּס. הוא יוצא הפעם לחלץ מצרה את ידיו. בפעם הקודמת סיבכה קלות דעתו את חבריו בהרפתקה. אמנם קיפחו חבריו חייהם, אך הפעם לא באשמתו. הוא עשה כמיטב יכלתו, אך אאורילוכוס אשם בכל. הוא מסית נגד אודיסיאוס, והדין עמו לכאורה; כלום לא קלות דעתו של אודיסיאוס היא שגרמה להרפתקה בארץ הקיקלופּים? הוא מתעלם מן העובדה, שבינתיים חל שינוי באופיו של אודיסיאוס, וכי שוב אין הוא להוט אחר הסכנה, שהוא נוהג בזהירות ובאחריות לחבריו.

אירוע זה של קירקי הוא תחנה חשובה בשורה הארוכה של הרפתקאות אודיסיאוס. כל העתיד להתרחש אינו, אלא תחנה נוספת ומבחן חדש בחיי הגיבור, אולם שוב אין הוא אשם בכך. לא הוא ממיט את האסונות. ההרפתקה האחרונה, טבח פרות השמש, שוב אינה מבחנו האחרון של אודיסיאוס, אלא מבחן חבריו הנענשים על פשעיהם.

 

בהיכלו של זבס    🔗

מתוך “אודיסייה”

פרק ראשון שורות 1–21 ו־63–124 (בתרגומו של שאול טשרניחובסקי)