אלכסנדר סרגייביץ פּוּשקין הוא גדול משוררי רוסיה ואחד הסופרים החשובים ביותר בספרות העולם, אולם שמו אינו מוכר כראוי לו מחוץ לגבולות מולדתו. שיריו כמעט אינם ניתנים לתרגום והנאה אמיתית יפיק ממנה רק הקורא אותם במקורם. סגנונו אלגנטי באופן יוצא מן הכלל, בהיר, מרוכז ומלוֹדי עד כדי כך שחרוזיו מהדהדים באוזנינו זמן רב אחר קריאתם. הוא “ינוּס” של הספרות הרוסית – מצד אחד יביט לעבר ומצד שני לעתיד, הוא משמש כציוּן־דרך בתולדות הספרות הישנה ומשמש אותה שעה כאבן־פינה של הספרות החדשה. הוא מרכז בקרבו את כל היפה והנאצל, שנוצר על־ידי הרוח הרוסית עד סוף המאה השמונה־עשרה, ויחד עם זה התווה גם את הדרך, שבה צריך ללכת דור־הסופרים הבא אחריו. כל סופרי רוסיה למדו ממנו והוא שמש כמרכז הגדול, שממנו יצאו הזרמים הספרותיים של המאה התשע־עשרה.

פּוּשקין נולד ב־6 ביוני 1799 (לפי הלוח האורתודוכסי, ב־26 במאי) במוסקבה. הוא התגאה מאוד במוצאו מגזע האצילים. אביו סרגיי לבוביץ, היה בן למשפּחה שמילאה מאות בשנים תפקיד חשוב בדברי ימי רוסיה. באחד משיריו בשם “אילן היחוּסין”, שנכתב ב־1830, הדגיש פּוּשקין בגאוה את חשיבות אבותיו האצילים. אמו, נאדייז’דה אוסיפובנה, היתה נכדת ה“כושי” המפורסם של פיוטר הגדול, חניבעל, שהובא מחבש. חניבעל זה נשבה בימי ילדותו, התגלגל לרוסיה והיה לבן־חסותו של פיוטר, שגילה בו כשרונות מצויינים ואפשר לו רכישת השכלה. הוא גם היה רגיל לקחתו לכל מסעותיו הצבאיים.

ילדותו של אלכסנדר פּוּשקין לא היתה מאושרת. הוריו חיו חיי־הוללות ולא הקדישו תשומת־לב מרובה לשני הבנים, אלכסנדר ולב, שהיה צעיר ממנו בשש שנים. אלכסנדר לא שמע אף מלה רוסית אחת בבית הוריו, שבו היתה השפה המדוברת צרפתית בלבד. חנוך הילדים הופקד בידי המשרתים ובידי מורים גרועים, שהובאו מחוץ־לארץ והוחלפו תכופות. לאב היתה ספריה צרפתית עשירה ואחיו הצעיר של המשורר סיפר, כי הוא היה רגיל לבלות לילות שלמים בחדר־העבודה של האב והיה בולע ספרים בזה אחר זה. בגיל אחת־עשרה כבר רכש לו בקיאות מצויינת ביצירות־מופת של הספרות הצרפתית והיה בקיא אף ביצירות הוגי־הדעות הצרפתיים של המאה השמונה־עשרה.

בד בבד עם רכישת השכלה אירופית הושפּע אלכסנדר הצעיר מן האמנות העממית הרוסית, שהגיעה אליו באמצעות אומנתו, ארינה רוֹדיוֹנוֹבנה – אכרית פשוטה, שהיתה בקיאה למופת באגדות העם הרוסיות ופתחה לפני הנער המוכשר את העולם המופלא של דמיון העם. המשורר לא שכח לעולם את ההשפעה העמוקה של האומנת וגם בבגרותו היתה היא בת־שיחה הרצויה לו ביותר. “היא ידידתי היחידה ורק בהיותי בחברתה אינני משתעמם”, כתב בשנת 1824 לאחד מידידיו. הוא הציב לה ציוּן ספרותי הן ב“אוניגין” הן ב“ערב חורף”, שאותו כתב ב־1825. הוא מרבה להזכיר את האומנת גם במכתביו ומציין כי לה עליו להודות על שלא ניתק את הקשרים עם עמו והיה למשורר רוסי.

פּוּשקין החל להתעניין בספרות בגיל צעיר מאוד. ביתם של אביו, שהיה רגיל לחבר שירים להזדמנויות שונות ושל דודו, וסילי לבוביץ, שהיה משורר נודע בזמנו, היה בית־ועד לסופרים ידועי־שם. ב־19 באוקטובר 1811 נערכו חגיגות גדולות בכפר הקטן צּארסקויה סלו השוכן בקרבת פטרבורג ונקרא היום על שם פּוּשקין. הוד־מעלתו הצאר והמיניסטרים שלו כיבדו את המקום בבקורם לרגל חנוכת מוסד חינוכי חדש, “ליציאום”, ששוכן בארמונו של אלכסנדר הראשון, בלב גן גדול, ונועד להכשיר בני־אצילים לשירות ממשלתי. מוסד זה הצטיין בתכונה יוצאת־דופן בימים ההם – על מוריו נאסרה הטלת עונשין גופניים על תלמידיהם. מספּר החניכים היה בתחילה מוגבל ביותר ולא עלה על שלושים. ביניהם פּוּשקין. הנערים, שהורחקו מהוריהם ומכל מכריהם לתקופה ממושכת, כרתו בדרך הטבע ברית־ידידות איתנה ביניהם. ברם, המשורר סירב להסתגל לסדר ולמשמעת ויסד רפובליקה קטנה בין כתלי בית־הספר, שתפקידה היה להלחם בעבדוּת, התחסדות ומשמעת צבאית, כלומר הסגולות האופייניות לסביבתו הרשמית של אלכסנדר הראשון. לעומת זה התידד פּושקין עם בני העם הפשוט – אכרים, עבדים ומנגנון המוסד. המוסד החינוכי לקה בחסרונות שונים. החומר הלמודי היה רב מדי והתלמידים לא הצליחו להתגבר עליו בשנים המעטות שהוקצבו להם. מרבית המורים לא גילו בפּוּשקין את כשרונו הגאוני ותעודותיו מציינות בעיקר את רשלנותו, חוסר־ערנותו, זלזולו בסדר ובמשמעת ואת התקדמותו הבינונית בלמודים. חבריו הבחינו יותר מהם בכשרונותיו הבלתי רגילים. אחד מהם, בשם דופון, כתב: “חיוּתוֹ ואופיו הגלוי והנמרץ חבבוהו על כל חבריו, שהכירו ברצון בעליונותו הרוחנית ונכנעו לה. נוסף לכשרונו הפיוטי חנן אותו הטבע בשכל חריף באופן יוצא מן הכלל ובזכרון מצויין”. לעומת זה רגיל היה פּושקין להתלהב ולהתפס לשעשועים חסרי־טעם. היו רק שני מורים שקרבו אותו אליהם – בודרי, המורה לצרפתית, אחי המהפכן הצרפתי הגדול מאראט, ומורה רוסי בשם קוניצין, בעל השכלה מערבית. שניהם דגלו ברעיון המלחמה באבסולוטיזם והתנגדו לדכוי פוליטי ולפאודאליזם.

מאורעות גדולים נתרחשו בימים ההם: פלישת נפוליאון לרוסיה, שריפת מוסקבה, מסעות צבאיים של הרוסים באירופה, כיבוש פאריס, נפילת נפוליאון וגירושו. כל העולם עקב במתיחות אחר המאורעות ההיסטוריים הגדולים. פושקין היה בין אלה שקיוו כי אלכסנדר הראשון יתיצב בראש עמי אירופה, ישחררם מעריצותו של נפוליאון וינקוט קו סובלני וליבראלי, הן כלפי פנים, הן כלפי חוץ. גם פּושקין היה בין אלה שנתאכזבו קשה בשליט הרוסי. בצארסקויה סלוֹ חנה באותם הימים גדוד פרשים, שאחדים מקציניו היו נתונים להשפּעת הדקבריסטים ופושקין הצליח להתידד אתם. הם העבירו לידיו את הספרות ה“בלתי חוקית” של הימים ההם. עם קצינים אלה נמנה גם צ’אדייב, הוגה דעות, פובליציסט ולוחם אמיץ למען החירות, שהוכרז אחרי כן על ידי ניקולאי הראשון כחולה רוח, מכיוון שהעז למתוח בקורת על דורו.

אלכסנדר סרגייביץ' פּוּשקין, פאר משוררי רוסיה( 1799־1837)

כשרונו הספרותי של פושקין הובשל במהירות בבית־הספר הודות למסיבות הנוחות. התלמידים עסקו בכתיבה, ערכו עתון בכתב־יד והיו רגילים לערוך ביניהם וכוחים על עניני ספרות. שירו הראשון של פושקין הופיע בכתב־עת בשם “שוֹפר אירופּה” שיצא לאור בצארסקויה סלוֹ. ב־8 בינואר 1815 ביקר במקום המשורר הישיש דרז’בין, כדי להיות נוכח בבחינות. בנוכחותו דיקלם פּושקין אחד משיריו בשם “זכרונות צארסקויה סלו”. הצלחתו היתה גדולה מאוד. דרז’בין חזה כבר אז שהנער יהיה משורר גדול והכריז עם תום הדקלום: “הנה האיש אשר יתפוס את מקומו של דרז’בין”. המשורר הישיש הניח את ידו על ראש הנער וברכו. מאורע זה היה לחוייה עמוקה לגבי פושקין וחבריו. “אינני מסוגל לספּר באיזה מצב־רוח נמצאתי אז – כתב פּוּשקין אחרי כן. – כשהגעתי לשורה שבה הזכרתי את שמו של דרז’בין, לא הייתי מסוגל להמשיך ולבי פעם בחוזקה… אינני זוכר עוד כיצד סיימתי את הדקלום ולאן ברחתי. דרז’בין התלהב ויצא ממש מכליו. הוא רצה גם לחבק אותי, אולם ברחתי מן המקום: והסתתרתי. לא יכלו למצוא אותי”.

הקריאה המתמדת תרמה הרבה להבשלת כשרונו של פּושקין. הוא התעמק ביצירות הקלסיות, הן של מערב־אירופה והן של רוסיה. הסופר החביב עליו ביותר היה וולטר. הוא כתב כל הזמן ואף מצא “מוּזה” בדמותה של יקטרינה פאבלובנה באקונינה, בת בת עשרים ומגבירות החצר, תמירה ויפה, שהיתה אהבתו הראשונה של פּושקין ושביקרה תכופות אצל אחיה, גם הוא תלמיד המוסד.

השירים עוררו תשומת לבם של סופרים ידועים כגון באטיושקוב ז’וקובסקי והנסיך ויזמסקי. ההכרוּת עם ההיסטוריון הגדול קארמזין שבילה את הקיץ בצארסקויה סלו, השפיעה השפּעה עמוקה על פּושקין אולם חשובה עוד יותר היתה השפּעת האגודה הספרותית הצעירה בפטרבורג “ארזמס”, שהחליטה להלחם בקלסיציזם המזוייף. באמצעות אגודה זו יכול היה פּושקין להשתתף בוכוחים הספרותיים עוד בשעה שישב על ספסל בית־הספר. בין חברי האגודה היו דקבריסטים רבים והם הכינו את הקרקע לריאליזם הממשמש ובא.

ביוני 1817 סיים פושקין את למודיו בליציאום ואף־על־פי שלא חיבר שום יצירה ספרותית ראויה לשמה בימי למודיו, רכש לו כבר אז שם כמשורר. הוא לא קיבל חנוך יסודי, לא בבית ההורים ולא בבית־הספר, ולא היה מוכן כלל למאבק הקיום. הוא נתמנה כפקיד מיניסטריון החוץ במשכורת של 700 רובל לשנה, אולם משרתו לא העסיקה אותו כלל. הוא חילק את זמנו בין חיי החברה הגבוהה של פטרבורג לבין המגע עם החוגים הספרותיים “ארזמס” בעיקר. הערבים היו קודש לנשפי רקודים, ביקורים בהצגות באלט ותיאטרון, הילולות ועגבים. הוא אף השתתף פעמים אחדות בדו־קרב, אולם יצא בשלום. אַך עם כל חיי ההוללות אהד את רעיונות המהפכה, ובפטרבורג של הימים ההם היו החיים הפוליטיים ערים ביותר. אגודות־סתר דקבריסטיות נוסדו בזו אחר זו ועיבדו תכניות מקיפות, מבלי שיהיו להן מטרות מעשיות. יחד עם זה לא העלימו הדקבריסטים את כוונותיהם ואף לא את השקפותיהם הפוליטיות. הם חתרו כמעט בגלוי אל הגבלת האבסולוטיזם ושאפו להפלתו. הם תקפו בשצף קצף את העבדוּת וחיפשו דרכים לשחרר את מעמד האכרים. פּושקין הצטרף עם ידידיו לתנועה זו, כי הרי עוד על ספסלי בית־הספר נמנה עם חברי אגודת־סתר כזאת. סברה אחת אומרת, שהוא עצמו לא נמנה עם חברי הארגון המהפכני של הדקבריסטים, אולם הכל מודים בכך שהיה בן־בית בחוגים אלה ותמך בהם במלוא יכולתו. באסיפות “ארזמס” הושפּע עמוקות מז’וקובסקי ובהשראתו פנה לנושאים רציניים יותר וחיבר את הפואימה “רוסלן ולודמילה”. אספות האגודה שהוקדשו תחילה לוכוחים ספרותיים, הפכו עד מהרה לאסיפות פוליטיות, שבהן בלטה ההתנגדות לריאקציה. נוער הזהב אמנם התגבש באגודות חשאיות ובזבז את זמנו, אונו וכספּו בהילולות, אך פּושקין לא טבע בביצה זו של החיים אלא התמסר לעבודה ספרותית והתעמק בבעיות פוליטיות. אחר התפוררות “ארזמס” הצטרף לאגודה ספרותית חדשה בשם “הפנס הירוק”, שנוסדה על ידי דקבריסטים. מטרת האגודה היתה לקרב אליהם את אלה שאהדו אותם ולא היו מוכנים להצטרף לארגונם. פּושקין השתתף באספות ובוכוחים, שבהם נמתחה בקורת נמרצת על משטרו של הצאר אלכסנדר ודוּבּר בגלוי על הצורך להנהיג משטר פוליטי וחברתי חדש. פּושקין חיבר שורה שלימה של שירים, בהם לעג לריאקציה וחיבר סאטירות ואפיגרמות. שבהם הצליף למדינאים החשובים של הימים ההם כגון ארקצ’ייב, פוטי וגליצין. בשנת 1817 חיבר את האודה המפורסמת “על החירות” ובה הוקיע את העריצות והעלה על נס את החירות הפוליטית. בשיר זה הוא קורא בגלוי למרד ולהפלת המשטר. שיריו עברו מיד ליד בכל רחבי רוסיה, ובתגובה תבע המושל של פטרבורג להטיל עליו עונש למופת. פּושקין לא נרתע ועבר להתקפת העבדוּת שהכיר אותה היטב במיכאילובסקויה, באחוזת הוריו. שירו המפורסם, “הכפר” מנציח את חוויותיו על נושא זה. לעגו המר לא החטיא את המטרה והסיום המוצלח של השיר רק הגביר את ההשפּעה. המשורר לא רק השניא את העריצות, אלא הפך אותה למגוחכת. מובן מאליו שהדפסת השירים האלה לא באה בחשבון, אולם הם נפוצו בכתב־יד במאות רבות של טפסים. חוגים רחבים ביותר הכירו את השירים האלה, שעברו בסודי־סודות מיד ליד ומלאו תפקיד של עלונים פוליטיים במאבק נגד האבסולוטיזם והעבדות. הדקבריסטים עשו כמובן את כל מה שהיה ביכולתם כדי להבטיח תפוצה רחבה ביותר לשירים אלה.

בפטרבורג כתב פּושקין את שירו האפּי הגדול הראשון, “רוסלן ולודמילה” המוכיח את התעצמות כשרונו הגדל והולך. הנושא אמנם לקוח מעולם האגדה, אולם ההרצאה היא קלילה ומלאה השראה. החידוש היה בעיקר בשפה הפשוטה והמדוייקת, שבה כבר אפשר לגלות את סימני הריאליזם. השיר זכה להצלחה בלתי־רגילה והקהל חטף ממש את הטפסים. ז’וקובסקי שלח את תמונתו לפּושקין בהקדשה הבאה: “המורה המנוּצח לתלמידו שניצחו באותו יום מיוחד במינו, בו השלים את העבודה על האפּוס ‘רוסלן ולודמילה’.” המבקרים שהסתמכו בעיקר על כללים מיושנים תקפו את היצירה, אולם הויכוח נתחולל בהעדרו של המשורר, מכיוון שבינתיים הגיעה הסערה לשיאה: הפופולאריות של שיריו המהפכניים ושל האפיגרמות הסאטיריות שלו הגיעה עד לידי כך שהשלטונות לא יכלו לעבור על הדבר בשתיקה. הצאר אלכסנדר נפגע גם הוא מן השירים האלה והחליט לגרש את המשורר לסיביר או למנזר בסולובקי. אולם ידידי המשורר, ובראשם קארמזין וז’וקובסקי, התערבו בדבר והמתיקו את העונש. המשורר הוגלה לדרום, ליקאטרינוסלב (כיום דניפרופטרובסק) והפיקוח עליו הופקד בידי מושל הדרום, הגנראל אינסוב. ב־6 במאי 1820 יצא פּושקין מפטרבורג לגולה. אינסוב נתן לו חופש־תנועה מלא ולא ראה בו את הפקיד הקטן, אלא את המשורר הגדול. למעשה, הצילה קלות־דעתו את חייו, כי אילו נשאר בפטרבורג היו “מחסלים” אותו, כפי ש“חיסלו” אחדים מידידיו.

בבואו למקום מגוריו החדש, חלה במלריה קשה ושכב ללא טפול כלשהו בביקתה עלובה בפרברי העיר. במצב זה מצאו הגנראל רייבסקי, שעבר בעיר יחד עם בני משפּחתו ואשר הכיר את פּושקין עוד ממוסקבה. רייבסקי היה מגבורי המלחמה נגד נפוליאון ובנו בכורו, אלכסנדר, מילא גם אחרי כן תפקיד בחיי פושקין המספּר עליו בשיר “דימון”. בנו הצעיר, ניקולאי, נמנה עם אותם הקצינים הדקבריסטיים, שהתידדו עם פּושקין בצרסקויה סלו. הגנראל שהיה מלווה על־ידי ניקולאי ושתי בנותיו, עבר בעיר בדרך לקווקאז לשם ריפוי במעיינות החמים וביקש רשות מהגנראל אינסוב לקחת עמו את המשורר, שבילה אחרי כן בחברת המשפּחה חודשיים בקוקאז והחלים הודות לטיפולה. משפּחה זו העניקה למשורר את החיבה והטיפול המסור, שמנעה ממנו משפּחתו שלו. הודות לניקולאי רייבסקי ושתי אחיותיו הגיע גם לכלל הכרות עם יצירות ביירון. הנוף הנפלא, שיד אדם טרם פגעה בו, השפיע גם הוא עליו השפעה עמוקה.

אחר שבילה את הקיץ במקומות־המרפּא בחברת משפּחת רייבסקי, קיבל את הזמנת הגנראל רייבסקי ונסע עמו לחצי־האי קרים, אך בעת שהותו של פּושקין בקווקאז ובקרים הועבר משרדו של הגנראל אינסוב מיקאטרינוסלב לקישינב, בירת בסרביה שסופחה אז לרוסיה, ופּושקין נסע לשם בסתו 1820. העיר המעניינת עוררה את תשומת־לבו בגלל אוכלוסיתה המגוונת – יוונים, טורקים, יהודים, רוסים. ובני מולדבה. הגנראל אינסוב היה אדם טוב־לב ובעל רגש מוסרי עמוק. הוא לא ניצל מעולם את השפּעתו לרעה, העניק למשורר חופש מכסימלי והקל עליו לעסוק בספרות. פּושקין המשיך לחיות חיים קלים וסוערים ופעמים רבות הסתכסך עם אנשי המקום, אולם הגנראל התערב תמיד לטובתו וחלצו ממצבים בלתי נעימים. פּושקין אף הצטרף פעם לשיירת צוענים ונדד בחברתם שבועות אחדים ברחבי בסרביה.

אולם גם חיים אלה לא הצליחו להסיח דעתו מהתעסקותו העיקרית – הספרות. הוא קרא הרבה, אסף יצירות השירה העממית ואף־על־פי שהתגורר בעיר־שדה מרוחקת, עקב בערנות רבה אחר המאורעות הפוליטיים באירופה וברוסיה. יש לציין שהנסיבות היו נוחות לכך במובן מסויים. הגנראל אורלוב, חבר אגודת־הסתר של הדקבריסטים, שירת בקישינב וניהל תעמולה אף בין חייליו. פּושקין הכיר את מנהיגם האינטיליגנטי של הדקבריסטים, פסטל, שהצטיין גם במרץ רב והשפּיע עמוקות על המשורר, אשר כתב עליו: “פסטל הוא אחד האנשים המקוריים ביותר שהכרתי אי פעם”. הגנראל אינסוב הרשה לפּושקין פעמים אחדות לבקר בקאמנקה בה היתה לאחי הגנראל רייבסקי, דוידוב, אחוזה גדולה. הדקבריסטים של הדרום התכנסו באחוזה זו מדי שנה באמתלה של חגיגת יום־הולדת האם של דוידוב. פּושקין הזדמן לועידה שנתית כזו ולא זו בלבד שלא ניתק את הקשרים עם הדקבריסטים, אלא אף הידק אותם.

אולם פושקין לא נשתייך לחבורה הסודית. קושרי הקשר העלימו מפניו מטעמים שונים את קיום ארגונם המהפכני. אולי חששו שהמשורר לא ישמור סוד. נוסף לזה, היה פּושקין נתון לפיקוח המשטרה, מכיון שהוגלה למקום, והעיקוב אחריו היה עלול להביא לידי גילוי הקשר. כן יתכן, שלא רצו לסכן את המשורר, כי הרי אחר גילוי הקשר היה נידון לעבודת־פרך או למיתה. פּושקין חשד בדקבריסטים, ניחש את קיום ארגונם הבלתי־חוקי ורצה להתקבל לתוכו. הוא הכיר בקישינב את הנסיך איבסילנטי, שפעל לשיחרור יוון מעול הטורקים. כן הכיר יווניה בשם קליפסו פולחרוני, שנתגלגלה מטורקיה לרוסיה, היתה – לפי השמועה – אהובתו של ביירון והקריבה אחרי כן את חייה על מזבח מולדתה היוונית. איבסילנטי החל בארגון המרד בשנת 1821 ופּושקין לא הסתפּק באהדה, אלא תמך בו בכל אשר יכל. יש יסוד להניח, שהוא אף התכונן להמלט מקישינב, כדי להשתתף במלחמת היוונים על חירותם הלאומית, כדוגמת ביירון.

בימי גלותו של פושקין נתחוללו בכמה ממדינות אירופּה סערות המהפכה – לא רק בגרמניה ובצרפת, אלא גם בספרד, שבּה הצליחו המורדים בראשות הגנראל רייגו לקבל לידם את השלטון ולהכריח את המלך לאשר את החוקה שלהם. גם ברוסיה נראו סימנים לסערה. באותו פרק־זמן נתחולל המרד של גדוד־הפרשים סמיונובסקי בפטרוגרד. כל המאורעות האלה נידונו בפרוטרוט על־ידי הדקבריסטים שפּושקין קיים אתם מגע הדוק. בימים אלה מגיעה הנימה המהפכנית ביצירות המשורר לשיאה ובשירו “הרומח” אף קרא הוא להתקוממות מזויינת נגד המשטר האבסולוטיסטי. בשיריו שכתב בקישינב מביע הוא תקוה עזה לנצחון המהפכה. אולם לא ניתן לו לראות את הגשמת חלומותיו ובסופו של דבר נתאכזב מרה בשטח הפוליטי. הריאקציה גברה בכל מקום על ניצני המהפכה.

דיכוי גלי המהפכה בשנים 1825־1820 השפיע השפעה עזה על פּושקין והוא הגיע זמנית לידי המסקנה, שההמון הרחב עוד איננו בשל לחירות וכי הריאקציה חזקה מן המהפכה. גם בחייו הפרטיים חלו שינויים חשובים. הוא הועבר מקישינב לאודיסה, כדי לשרת תחת הרוזן ורונצוב, שנתמנה זמן קצר לפני כן כמושל נובורוסיסק. הממונה עליו היה ניגודו הגמור של הגנראל אינסוב. הוא היה אציל גא, שהיה בז לפיקודיו ודרש מהם כניעה עוורת וחנופה. זה היה יחסו של הרוזן גם לפושקין. הוא לא ראה בו את המשורר הגדול, פארה וגאותה של הספרות הרוסית, אלא את המזכיר הקטן בלבד. חילוקי הדעות בין הרוזן לבין המשורר מצאו את ביטויים באפיגרמות חריפות והרוזן פנה לשלטונות המרכזיים וביקש את הרחקת המשורר מן המקום. פּושקין שרצה להקדים את הרחקתו, עיבד תכנית בריחה חדשה, אולם נכשל. קבע את גורלו אחד ממכתביו, שנפל לידי השלטונות, ואשר בו הוא מכחיש את קיומו של האלהים ואת נצח הנשמה. פּושקין אמנם בקש את העברתו למקום אחר, בהסתמכו על כך שבכל שש שנות שרותו לא כתב אף מכתב רשמי אחד, אולם פקודת הצאר היתה זריזה יותר – עוד לפני שהגיע מכתבו לתעודתו נשלל ממנו תפקידו הרשמי והוא הוגלה לכפר נידח בשם מיכאילובסקויה, שבו היתה להוריו אחוזה.

המשורר הגיע לכפר הקטן באוגוסט 1824 ולשמחתו הרבה נפגש שם עם אומנתו האהובה, ארינה רודיונובנה. השלטונות האזרחיים והדתיים נתבקשו להטיל עליו פקוח חמור, וראש המנזר סבייטוגור נצטוה לתת לו שעורים בשטח המוסר והדת. מכיון ששום איש לא היה מוכן לשאת באחריות להתנהגותו של פּושקין, הטיל המושל את התפקיד הזה על אבי המשורר. היחסים בין האב לבן הוחרפו עד כדי כך, שהמשורר עמד לבקש רשות מאת השלטונות להחליף את אחוזת הוריו במעצר באיזה מבצר. למזלו, עזב אביו את המקום ובעל אחוזה סמוכה נתבקש ליטול לידיו את הפיקוח על המשורר. הוא חי באחוזה חיי נזיר וגילה התענינות עמוקה במסורת העממית. שוב היה מטה אוזן לאגדות העממיות כאותן ששמע בימי ילדותו מפי אומנתו, ורשם שירי־עם רבים. בימי־חג היה רגיל ללבוש בגדי איכר, להתערב בקרב העם ולשוחח ארוכות עם האכרים על גורלם ועל חייהם. מובן, שבעלי האחוזות בסביבה לא ראו זאת בעין יפה. הוא מצא מפלט מפני השעמום בעבודה, הרבה לקרוא ועקב בתשומת לב רבה אחרי הויכוחים הספרותיים בבירה.

מלבד שירים ליריים רבים חיבר יצירות אפיות אחדות, כגון: “האסיר מקווקאז” ו“צוענים”, שלא סיימן. בימים ההם גם החל בכתיבת “יבגני אוניגין”. כן חיבר בימים ההם את הפואימה הסטירית החריפה “גבריאס”, הלועגת לדת ולנצרות ומפרטת את השקפתו המטריאליסטית. פרסומו של שיר זה היה אסור כמעט מאה שנה ברוסיה. יצירות אלו מצטיינות כולן בריאליזם, הגובר והולך ביצירותיו המאוחרות יותר עד אשר השתלט עליהן לחלוטין. באותם הימים סיים ארבעה פרקים של “אוניגין”, את הטרגדיה ההיסטורית “בוריס גודונוב” ואת הפואימה הסטירית “הרוזן נולין”. ב“בוריס גודונוב” השתדל להיות נאמן לגבי ההיסטוריה, אולם הסיק מסקנות ממאורעות הדמים של העבר לגבי דורו ותקופתו, בקבעו כנושא המרכזי של היצירה את היחס בין העם לשלטונות ובהביעו את הסברה שהשלטון חייב להתבסס על אימונו של העם ועל דעת־הקהל.

אשתו של פּושקין, רישום הסופר

מרד הדקבריסטים דוכא בפטרבורג ב־14 בדצמבר 1825 וניקולאי הראשון עלה על כסא המלוכה. כבר לשמע הידיעה הראשונה על המרד רצה פּושקין למהר לפטרבורג ורק הידיעות המאוחרות יותר עיכבו בעדו. העונשים הקשים שהטיל ניקולאי הראשון על הדקבריסטים השפּיעו עליו קשה. “אין להחיות את אלה שהועלו לגרדום – כתב – אולם העובדה שמאה ועשרים איש, ביניהם ידידי, אחי וחברי לקרב נידונו לעבודת־פרך, איומה מכל.” מכיון שלא השתתף לא בקשר ולא במרד, קיוה שהצאר החדש יתיר את שובו לפטרבורג. הוא כתב ברוח זו לא רק לידידיו, אלא גם לצאר עצמו, אך ניקולאי הראשון היסס. שמו של פּושקין אמנם לא הופיע ברשימת קושרי הקשר, אולם שיריו והאפּיגרמות שלו נמצאו בניירות של כמעט כל הדקבריסטים, ולממשלה לא היה כל ספק בדבר התפקיד שמילאה שירתו של פּושקין בתנועה המרדנית. לפיכך שלחו השלטונות, לפני קבלת החלטה, בלש למיכאילוֹבסקויה, כדי שיאסוף פרטים על התנהגות המשורר. אך משנכשלה שליחוּת זו, שינה הצאר את תכסיסיו: הוא פקד להעביר את המשורר למוסקבה, שבּה שהה לרגל הכתרתו ובספּטמבר 1826, תשעה חדשים אחרי דיכוי המרד, הוזעק פּושקין לצאר.

הריאַקציה נתחזקה עוד יותר אחר דיכוי המהפּכה. אם גרמה הריאַקציה הנפשית בצרפת להתעוררות הרגש הדתי – שאטובריאן, למנה, למרטין, נודיה – הנה גרמה ברוסיה לשיבה למסורת. ניקולאי הראשון היה שונה באופיו תכלית שינוי מאלכסנדר. הוא חולל שינוי יסודי במשטר אחר דיכוי מהפּכת דצמבר. הוא השתכנע, שעליו לבסס את משטרו על חיזוק שלטון הגזע ולהמנע מחיקוי המערב. עינו החדה של פּושקין הבחינה בכך ששום שינוי לא יתחולל עוד זמן רב ואין כל ברירה אחרת אלא להשלים עם המצב. הוא ידע, שאם ישמור אימונים לאידיאַלים שלו, יישלח למכרות העופרת בסיביר. ב־11 במאי 1826 פנה לצאר ובקשוֹ להחזיר לו את חירותו. הוא אף חתם על ההצהרה הבאה: “החתום מטה מתחייב בזה לא להשתייך להבא לשום אגודה במחתרת. כן מעיד הוא, שלא היה מעולם חבר בשום אגודה במחתרת, אינו חבר כרגע ולא ידע מעולם דבר על האגודות הללו”. פּושקין שיקר בזדון, כפי שמתברר הדבר ממכתבו לז’וקובסקי, שבו הוא כותב בין היתר: “אתה רשאי לתבוע ממני הסבר על תפקידי החדש בקישינב. הייתי חבר לשכת הבונים החופשים. של אותה הלשכה שבגללה אסרו את קיום כל הלשכות בכלל. כמו כן עמדתי בקשר כמעט עם כל המהפּכנים.” המשורר הצטרף לריאַקציה למראית עין בלבד, כפי שמוכיח שירו “דרישת שלום לסיביר”, שכתבוֹ ב־1827 ובו הוא מברך את הדקבריסטים הגולים.

בהגיע פּושקין בסתו 1826 למוסקבה, אף לא ניתנה לו שהות להחליף את בגדיו או להתגלח והוא הובא מיד לחצר המלכות. הצאר שינה את תכסיסיו והחליט לקרב את פּושקין ולהפכוֹ למשורר־החצר, כפי שיעץ לו מפקח־המשטרה, בנקנדורף. הוא רמז, שאם יצליחו לכוון את עטו, אפשר יהיה להפיק תועלת ממנו. הצאר קבל, איפוא, את פני המשורר בידידות. אולם פּושקין ידע, שאין זו אלא העמדת־פנים והוא אף לא העלה על דעתו להתכחש לעברו. על שאלת הצאר מה היה עושה אילו שהה בפטרבורג ביום המהפּכה, השיב פּושקין בלי היסוס, שהיה מצטרף למורדים. “שאלתיו – סיפּר הצאר בשעת סעודה לרוזן קורף – אם חל מאז שינוי בהשקפותיו. הוא הבטיח לי, כי יחשוב ויפעל אחרת אם אחזיר לו את חירותו והמטיר עלי תשבחות בקשר למאורעות ה־14 בדצמבר, אך היסס להשיב תשובה ישירה ורק אחר שתיקה ממושכת הושיט לי את ידו והבטיח לשנות את התנהגותו”. פּושקין סבר שאכזריות הצאר בדיכוי המהפּכה תישאר בגדר אפּיזודה חולפת ולא תיהפך לשיטה. אשליה זו נתבדתה. הצאר הודיע למשורר, כי הוא עצמו יהיה הצנזור של שיריו – החלטה שהכבידה על פרסום השירים. כדי שיוכל ליהנות מן החופש המינימלי הניתן לשאר הסופרים, נאלץ פּושקין לא פעם לפרסם את שיריו בלי ציוּן המחבר או להשתמש בשם בדוי.

החברה המוסקבאית קיבלה את פני המשורר, שחזר מגלותו, באהדה ובכבוד. הצאר הוסיף לרחוש לו אי־אימון. הוא החליט להעמידוֹ במבחן וביקשוֹ לעבּד הצעה מסויימת בשטח החינוך. פּושקין הסתפּק בהערות כלליות, מכיון שלא רצה לעורר נגדו את השליט. אך יחד עם זה סירב להתכחש להשקפותיו. הצאר לא שבע נחת מן העבודה, כי פּושקין תמך בהענקת השכלה וחינוך לשכבות רחבות של העם והצאר ראה בזה חתירה תחת שלטון היחיד. פּושקין השלה את עצמו, כי יעלה בידו להשפּיע על הצאר. באחד משיריו קורא הוא לו ללכת בעקבות קודמו הגדול, פּיוטר הראשון, ולהמתיק את דינם של הגולים. היחסים בין המשורר והשלטונות הלכו ורעו. הוא הוזמן תכופות לחקירות ואיימו עליו שבלשים עוקבים אחריו. כל מכתביו עברו צנזורה חמוּרה. כשנודע, שהוא קרא בחוג ידידים את “בוריס גודונוב”, אף זכה להתראה רשמית ונאלץ להתחייב בכתב שלא יקרא בפומבי את יצירותיו החדשות, מבלי ליטול תחילה רשות מן הצנזורה. סכנה רצינית איימה עליו בשעה ש“גבריאס” הגיע לידי השלטונות. בצורת כתב־יד. זה היה ענין חמוּר, כי מחבריהן של יצירות הכופרות בקיום האלהים נשלחו לעבודת־כפיה לסיביר. פּושקין ניסה תחילה להכחיש שהוא המחבר, אולם אחרי כן פנה אישית לצאר וכנראה הודה ב“חטא”. גם הפּעם נמנעו השלטונות מלהענישוֹ, אולם ההתראות והאיומים נמשכו כמקודם.

בסוף שנות ה־20 מציינים ידידיו השפּעה חדשה, שחוללה שינוי עמוק בפושקין. בשנת 1828, בנשף שנערך בבירה, הכיר המשורר את נטליה ניקולייבנה גונצ’רובנה, אשתו בעתיד. כעבור שנה ביקש את ידה, אולם פניו הושבו ריקם. האכזבה המרה ומצבו הפּוליטי והחברתי הקשה גרמו לכך שיצטרף לצבא הקווקאזי, שנלחם אז נגד טורקיה. אולי קיווה להפגש עם ידידיו הדקבריסטים, שהוגלו לקווקאז. מכיון שלא נטל רשיון לנסיעה זו, עורר את כעסו של הצאר והדבר לא נשאר בלי תוצאות. כאשר ביקש פּושקין רשיון לנסוע לסין – הרי ברור היה לו שלא ירשו לו ביקור באירופּה – נדחתה בקשתו בצורה מחפּירה. הצאר סירב להרשות לו לצאת את תחומי רוסיה ויחסו כלפּי המשורר שימש לעתונות הרשמית אות לפירסום התקפות חריפות עליו. המשורר שילם מחיר יקר בעד “חסדי” הצאר, שהיה צנזור חמוּר ביותר, מחק שורות שלמות מיצירותיו ודרש שינויים שפגעו בגאותו ובמצפּונו של המשורר. ידוע, שהוא השתעשע בתקווֹת בריחה מרוסיה עוד באמצע שנות העשרים. בינואר 1824 כתב לאחיו הצעיר מאודיסה: “כמעט אינני יכול לשאת את רוסיה הקדושה. Ubi bene, ibi patria – לי טוב במקום בו קיימת שלוה. אילו היה לי כסף – אך היכן אשיג אותו. אשר לתהילה, אינני יכול להתגאות בה ברוסיה. למרטין שאל את עצמו: למה אתה שר?” אני הנני עונה על שאלה זו: “אני שר, משום שזה יעודי – כאפיה לאופה ותפירה לחייט”. במכתבו לוייזמסקי, שנכתב כעבור שבועות אחדים, הוא מתפּרץ: “רואה אתה, זוהי רוסיה, היא שוכנת באמת באירופּה, ואני הייתי סבור שאין זו אלא טעותם של הגיאוגרפים.” בהתחלת ינואר 1826 כתב שוב: הנני בז למולדתי בכל לב, אולם בשעה שזר נעשה שותף לי ברגש זה, פוגע בי הדבר. כיצד מסוגל אתה להשאר ברוסיה בשעה שאינך מוכרח לעשות זאת? לוּ החזיר הצאר את חירותי, לא הייתי נשאר כאן אף חודש ימים". במכתב לאשתו במאי 1836 הוא מתפּרץ: “היתה זו תחבולתו של השטן, שאני, המחונן בלב ובכשרון, נולדתי ברוסיה”. הוא היה קוסמופּוליט ככל החברה הרוסית של אותם הימים והשקפה זו עוברת כחוט השני בשירתו וברשימותיו. הוא אמנם חיבּר שירים פּטריוטיים אחדים, אך אין הם אלא התפּרצויות של רגש חולף, שאינו משתלב בצורה אורגנית ביצירתו. שירים אלה נעדרים כח הבעה אמיתי. הקורא נשאר אדיש כלפּיהם ונדמה לו שהם נכתבו על פי הזמנה. אכן, רוסיה היתה בשבילו בית־כלא גדול והוא היה חש את עצמו כאסיר על כל צעד ושעל. אף לנשואיו הוכרח לבקש את הסכמת הצאר ומשרתיו.

נטליה גונצ’רבנה נענתה סוף־סוף לבקשתו ונישאה לו באביב 1830. האֵם חששה להפקיד את חיי בתה בידי אדם, שסופּר עליו כי הצאר אינו רואה אותו בעין יפה. לפּושקין לא נותרה ברירה אלא לבקש את הסכמת הצאר באמצעות בנקנדורף. אביו מסר לו חלק של אחוזתו בבולדינו במחוז ניז’ני־נובגורוד והוא נסע לשם, כדי לקבל את האחוזה ולהסדיר כמה עניינים כספּיים. סבור היה שישוב מהר, כדי להכנס בברית־הנשואין, אך נאלץ להשאר שלושה חדשים בבולדינו בגלל מגיפת חולירע שפרצה בסביבה. התברר לו שאין כל ערך ממשי לאחוזה ואין הוא יכול לקווֹת לכל הכנסה ממנה. פרנסת משפּחתו היתה תלויה, איפוא, בפעולתו הספרותית בלבד. בימי שהותו בבולדינו גם היה עד למרידות אחדות של האכרים. שלוש פעמים עזב את המקום ושלוש פעמים נאלץ לחזור לשם. בלית ברירה התמסר ליצירה ספרותית והמעניין הוא שבכל ימי חייו לא יצר יצירות מושלמות כה רבות תוך פרק זמן קצר כל כך. הוא חיבר את שני הפרקים האחרונים של “אוניגין” וגם פרק שלישי, שבו סיפּר על השתתפותו של אוניגין בקשר דקבריסטי, אך הוא שרף פרק זה בחששוֹ מפּני התוצאות. כן חיבר סיפּורים בחרוזים ואת הדרמות הקטנות שלו, שירים ודברי בקורת רבים.

“אוניגין”, שכתיבתו נסתיימה בבולדינו, נתרחב לרומאן רב־ממדים, שבו תיאר פּושקין את חיי החברה הרוסית בימיו. המבקר הנודע בלינסקי כתב שב“אוניגין” רואים את תיאורו הפּיוטי של החברה הרוסית. אפשר לומר ש“אוניגין” הוא האנציקלופּדיה של החיים ברוסיה ויצירה לאומית במובן הנעלה של המילה. בהתחלת סתו 1830 חזר למוסקבה וב־18 לפברואר 1831 התחתן. “אין לי אלא משאלה אחת: בל יחול כל שנוי בחיי” – כתב בימים ראשונים לנשואיו לאחד מידידיו. הוא השתקע במוסקבה, אולם חיי הנשואין נפגמו בשל החותנת המטורפת־למחצה, שהסיתה את בתה נגד בעלה. פּושקין נאלץ, איפוא, להחליף את מקום מושבו והוא חזר לפטרבורג ובלה את הקיץ בצארסקויה סלו. בלשי המשטרה עקבו אחריו גם שם. כעבור זמן־מה הציע לו הצאר לחזור לשירות המדינה וגם הפּעם קיבל תפקיד במיניסטריון־החוץ. אגב כך בקשוֹ הצאר לחבּר את תולדות פּיוטר הראשון – תפקיד לפי רוחו של פּושקין, שעסק ברצון רב בחקירות הסטוריות. אולם הצאר חרש מזימות נגד פּושקין. נטליה גונצ’רובנה משכה את תשומת לבו והוא היה מעונין בכך, שהיא תבקר בחצר. לפי מנהגי הימים ההם היה התנאי לכך, שהבעל יכהן בתפקיד רשמי. אכן נראה, שמטעם זה הוחזר פּושקין לשירות המדינה. אשת המשורר לא היתה שותפת לחיי הרוח של בעלה. היא היתה צעירה ויפה, חיבבה חיי חברה וזכתה להצלחות רבות. ברם חיי החברה היו כרוכים בהוצאות, שהכנסות פּושקין מן הספרוּת לא היו מסוגלות לכסותן, אף־על־פי שהוא הצטיין במסירות בלתי־רגילה לעבודתו, למרות מזגו הסוער. הוא אהב לעבוד, אולם מסיבות־חייו בפטרבורג מנעו ממנו את האפשרות להתרכז ולהתמסר לעבודה ספרותית יוצרת. בכל זאת עבד ככל יכולתו ועקב בהתענינות מתמדת אחר המאורעות הפּוליטיים.

בעקבות המהפּכה הצרפתית פרץ ביולי 1830 מרד בפולין. מלחמת הפּולנים על עצמאותם נתמשכה, וורשא נכבשה רק באוגוסט 1831. בימים ההם חיבר פּושקין את השירים הפטריוטיים: “מקטרגי רוסיה” ו“יום השנה לבורודינו” והתעניין בראש ובראשונה ביחסים בין בעלי־האחוזות לעבדיהם האכרים. במיוחד התעניין בבעית מהפּיכת האכרים. בשנת 1830 היה עד־ראיה למה שנקרא “מהפּיכות החולירע” וכעבור שנה פרצו מרידות בזו אחר זו באיזורים הצבאיים של ארקצ’ייב ונובגורוד ובמקומות מסויימים הצטרף גם הצבא לאכרים המורדים. קל להבין שהתעניינותו של פּושקין הוסבה מן המרידות הבודדות של האכרים בשנת 1831 גם לתנועה המהפּכנית של פוגצ’וב, שארעה כיובל שנים לפני כן וזעזעה את יסודות ממלכת הצאר. הוא בקש רשות לעיין בספריות ובארכיונים במסמכים הנוגעים לתנועת פוגצ’וב, באמתלה שהוא מבקש לחבּר את תולדות סובורוב, שהשתתף בדיכוי המרד. אסור היה לו להודות בכך שהוא מתעניין בפוגצ’וב, מכיון שעל ידי כך היה מעורר מחדש את החשדות נגדו. מכיון שמרד האכרים הגדול, שנתחולל בסוף המאה ה־18, משך את תשומת־לבו יותר ויותר, ביקש חופש, כדי שיוכל להקדיש את עצמו למחקר זה וכדי שיוכל לבקר במקומות בהם נתרחש המרד. בסוף הקיץ נסע לקאזאן, אורנבורג ואורלסק וביקר גם באותה “סטניצה” (נקודת־התישבות קוזאקית) בשם ברה, ששימשה פעם כמושב מטהו של פוגצ’וב. הוא שוחח עם עדי־ראיה של המרד וקבע שזכרון ההתקוממות עודנו חי בקרב העם. המשורר גילה חריפות בלתי־רגילה בחקירת מקורות המרד והוא כתב: “כל העם עמד לצדו של פוגצ’וב ורק האצולה התיצבה לצד הממשלה. פוגצ’וב וחבריו רצו תחילה למשוך אחריהם את האצילים, אולם עניניהם נגדו זה את זה.” לפני שובו לפטרבורג התעכב פּושקין שוב בבולדינו ומלבד יצירות אחרות חיבר גם מסה היסטורית בשם “תולדות פוגצ’וב”. אך כשהגיש את יצירתו זו לצנזורה של הצאר, צווה עליו השליט להסב את שם המחקר ל“תולדות מרד פוגצ’וב”. שני השמות מבטאים יפה את הבדלי־ההשקפה בין פּושקין לבין הצאר לגבי מנהיג מרד האכרים במאה ה־18. הוא עיבּד את הנושא גם בספּור בשם “דוברובסקי” – סיפּור־מעשה על האציל העריץ, העשיר ובעל ההליכות המוזרות טריגורוב שהצליח להשיג את האחוזה הקטנה של שכנו דוברובסקי. אולם עבדי דוברובסקי אינם מוכנים לשרת אצל טריגורוב הידוע לשמצה באכזריותו והם מורדים בו בהנהגתו של ולדימיר דוברובסקי האציל, שאחוזתו נשללה ממנו ושחיפּש לשוא הגנה מפּני השתוללות שכנו. הספּור מצטיין בתיאור נאמן של האכרים המורדים והסופר מדגיש את הרגש האנושי העמוק המפעם בקרבם לגבי כל אדם שאינו פוגע בהם לרעה. אחד מעבדי דוברובסקי, ארכיב הנפח, סגר חיילים בבית העולה באש, אולם אותה שעה הוא מציל חתול מגג הבית הבוער ומסכן למענו את חייו. הספּור גם מענין מנקודת־מבט אחרת: הוא מוכיח את אהדתו העמוקה של פּושקין לאצילים הבודדים, שהצטרפו לתנועת האכרים המורדים באדוניהם.

בשנים הראשונות לנשואיו חיבר פּושקין שתים מיצירותיו הטובות ביותר: “פרש הברונזה” ו“דאמה פּיק”. הרעיון היסודי של “פרש הברונזה” הוא ההתנגשות בין הפרט הדורש חירות, עצמאות ואושר לבין אותה הגורליות ההיסטורית שלבשה צורה של עריצות. אין פּלא שהצאר אסר את הדפּסת השיר והוא הופיע רק אחר מותו של פּושקין; וגם אז אחרי שהוכנסו בו שינויים יסודיים, לפי הוראת הצנזורה הצארית, על ידי ז’וקובסקי. גיבורו של “דאמה פּיק” הוא המהנדס הצבאי הרמן, המצטיין ברגשות עזים ובמוח קר. “אופיו הנפּוליאוני, נפשו השטנית” ושאר סגולותיו המיוחדות מכוּונות לקראת מטרה אחת ויחידה: צבירת הון. הרמן הוא דמות טרגית המאבדת לבסוף את שיווי משקלה הרוחני. רדיפת הבצע מתוארת ביצירה כרגש מטיל אימה. פּושקין שנא את עוצמתו של הממון ואת הגילויים הראשונים של הקפּיטליזם ברוסיה. התעניינותו מתחילה לפנות בבירור כלפי העם וחייו. בימים ההם כתב את האגדות: “הדייג והדג”, “תרנגול הזהב” ו“אגדה על הבת המתה של הצאר”.

חשדנותו של הצאר כלפּי פּושקין גברה והלכה ויחד אתה גבר גם רוגזו עליו. יופיה של אשת המשורר אף הוא הוסיף להשפּיע עליו. הצאר עמד על כך שנטליה פּושקינה לא תסתפּק בנוכחותה בבקורים הרשמיים הגדולים, אלא תבקר גם בנשפיות הקטנות שנערכו באופן שטתי בארמון אניצ’קוב. בתחילת 1834 כפה על המשורר תואר של איש־החצר. מטרתו של “חסד”זה היתה כפולה: מצד אחד השפּיל את פּושקין, מכיון שהתואר היה צנוע והוא ניתן בדרך כלל בני־האצולה הצעירים ואילו פּושקין כבר היה בן 35 ושמו הלך לפניו בכל רחבי רוסיה. תוארו החדש נועד, איפוא, לשימוֹ ללעג בעיני פמליית החצר. מצד שני, רותק האיש על־ידי המינוי הזה לחצר ונטליה ניקולייבנה יכלה לבקר בארמון הצאר בצורה חופשית. המינוי עורר את חמתו של פּושקין ובעמל רב מנעו אותו ידידיו מהתפּרצות לארמון ומהבעת דעתו הכנה באזני הצאר.

אוטופּורטרט של פּושקין

זו היתה הראשונה בשורת ההשפּלות, שבאו בזו אחר זו. המשורר הגאוני לא היה מסוגל לשמור על הכללים המקובלים של נימוסי־החצר. לפעמים קרה שהוא בא לארמון לבוש מדים ורק שם נתחוור לו שכל האורחים באו בתלבושת אזרחית. בכל מקרה כזה היה מתבקש לחזור הביתה ולהחליף את בגדיו והוא היה הולך בלי לחזור. הצאר הביע בכל הזדמנות כזו את מורת־רוחו מהתנהגותו. פּושקין השתדל להתחמק מטכסי החצר בהביאוֹ כאמתלה מצב בריאותו הרופף, אך הצאר שם לב להעדרו ודרש בכל פעם דין־וחשבון על כך. פעם אף שיגר אליו רופא, כדי לבדוק את מצב־בריאותו. הטרדות גברו והלכו גם מצד הבולשת, שקראה את כל מכתבי פּושקין. באחד ממכתביו כתב לאשתו שאין הוא שבע־נחת מבקוריו בחצר. מכתב זה הגיע לידי הצאר, אשר התרגז מאוד, אף על פי שז’וקובסקי עשה מאמצים רבים לטשטש את הענין.

בסוף 1834 בקש פּושקין רשות לפרוש לפנסיה, אך חזר בו משום שהצאר יצא שוב מכליו. כעבור שנה פנה שוב לצאר ובקש חופש של שלוש־ארבע שנים, כדי שיוכל להקדיש את עצמו לעבודה ספרותית בכפר. הצאר לא השיב תשובה ישרה והפקיד את הברירה בין פטרבורג לכפר בידי המשורר עצמו, על כל התוצאות הקשורות בדבר. המשורר נאלץ להשאר בפטרבורג ורותק לעיר, שבּה ירדו עליו מכות והשפּלות בזו אחר זו. הצנזורה עליו שנוהלה על־ידי הצאר ועל־ידי אחד מראשי הבולשת, בנקנדורף, היתה קשה מנשוא. מיניסטר החינוך, אוּברוב, משרת נאמן של המדיניות הריאקציונית של ניקולאי הראשון, הטיל מצדו צנזורה נוספת על כל אחת מיצירות הסופר. העתונות שהלכה בנאמנות בתלם מדיניות הממשלה, התקיפה את פּושקין קשוֹת ונוסף לביקורת זדונית של יצירותיו אף עברה להלשנה ממש. לכל הצרות הללו נוספו גם דאגות כספּיות. אורח־החיים, שנכפּה עליו על־ידי אשתו ועל־ידי הצאר, לא הלם כלל מצבו החומרי של פּושקין. הסופר היה אב לארבעה ילדים ונוסף לזה עליו היה לדאוג לשתי אחיותיו, לאחיו ובמובן מסויים גם להוריו. חיי החצר הפריעו את עבודתו הספרותית. בשעה שנדחתה בקשתו לפנסיה, הסתכמו חובותיו ב־60,000 רובל – 20,000 רובל היה חייב לצאר ולמדינה, מכיון שהצאר לא הבדיל בין כספו הפּרטי לבין כסף המדינה. סכום כזה היה דרוש לסופר להדפסת מחקרו על פוגצ’וב. בהיות מצבו דחוק, לווה 30,000 רובל כמפרעה על חשבון משכורתו, ולפיכך היה נתון גם במובן הכספּי לחסדי הצאר. אין תימה, איפוא, שלנוכח מטר החובות וההתרגזויות, חסרון המנוחה והרדיפות המתמידות, העדר כל אהדה והבנה, הגיע המשורר לידי המסקנה, שכשרונו הולך ודועך. העונה הטובה ביותר ליצירתו היתה הסתו ולכן נסע בסתו 1833 למיכלובסקויה. אולם אף העונה המתאימה והסביבה המוּכּרת והאהובה לא הצליחו הפעם לעורר את כשרונו הספרותי. סביבתו שנאה אותו בגלל שאיפתו לעצמאות ולאי־תלות, בגלל געגועיו לחופש, בגלל הרוח המתקדמת של יצירותיו, בגלל הבוז שהוא רחש לכל כניעה והתרפסות. “לכל השדים! למה היה עלי להוולד ברוסיה, בשעה שחוננתי בנשמה ובכשרון”, כתב באחד ממכתביו לאשתו.

בינואר 1834 הצטרף מהגר צרפתי בשם ג’ורג' ד’אנטס לגדוד שומרי ראשו של הצאר. הוא היה מלוכני, חסיד מובהק של הריאקציה שנאלץ לברוח מצרפת אחר מהפכת 1830. הצעיר זכה, הודות להופעתו הנאה, להצלחה רבה בחברה הגבוהה של פּטרבורג. יופיה של אשת פּושקין עורר את תשומת־לבו והוא החל לחזר אחריה. החברה הגבוהה, ששנאה ממילא את המשורר, הפיצה על הקשרים האלה בדותות, שהכריעו את גורלו של פּושקין. הצאר כתב לאחיו הצעיר אחר מות המשורר: “ברור היה מראש שדוּ־קרב ישים קץ למצב המתוח”. ברור, איפוא, שניקולאי הראשון חזה מראש את הדו־קרב ובכל זאת לא עשה דבר כדי למנעוֹ. המשורר המשיך בעבודתו למרות האוירה העוינת שאפפה אותו. בשנת 1835 קיבל רשיון לפרסם כתב־עת בשם “בן התקופה”. הוא הקדיש תשומת לב רבה לעריכת כתב־העת ופירסם בו את יצירותיו החדשות. הוא ציין בסיפּוק כל שינוי לטובה במצבה של הספרות ותמך ברצון בצעירים. הוא נמנה עם הראשונים שגילו את גוגול הצעיר ועודדוהו. פּושקין הוא שהפנה את תשומת־לב הסופר הצעיר הן לנושא “הנשמות המתות”, הן לנושא של “הרביזור”. גוגול כותב בזכרונותיו: "כשקראתי את הפּרק הראשון של “הנשמות המתות” בנוסח הראשון לפני פּושקין, צחק המשורר כל הזמן בשעת הקריאה (הוא אהב מאוד לצחוק), אולם התקדר יותר ויותר במשך הזמן ולבסוף היה עצוב מאוד. עם תום הקריאה העיר לי בכאב רב: “אל אלהים! מה עצובה היא רוסיה שלנו”. בפרק הזמן האחרון של חייו פירסם פּושקין את ספּורו הגדול, אשר נכתב אחר סיום המחקר על תנועת פוגצ’וב, “בת הקפּיטן”. ביצירות הליריות של תקופת־חייו האחרונה ראוי לתשומת לב השיר “המצביא”. בשיר זה הוא שר על המפקד שערך את התכנית האסטרטגית הרוסית במלחמה נגד נפּוליאון. אף־על־פי שתכסיסיו מילאו תפקיד חשוב בנצחון על הצבא הפּולש, הודח. נראה שפּושקין רמז בגורל המצביא המודח על גורלו שלו, כי זמן קצר לפני מותו חיבּר פּושקין את שירו המפורסם “האנדרטה שלי”.

השערוריות דבקו בפושקין ולא הרפּו ממנו. ב־4 בנובמבר 1836 קיבל מכתב בשפה הצרפתית, בכתב יד מסולף, שבו הודיעו לו חומדי לצון, כי הוא נתקבל למסדר מקריני־הקרנים (כינוי לבעלים שנשיהם בוגדות בהם). מכתבים אַלמוניים דומים נשלחו גם לידידי פּושקין ולמכריו. כן הכיל אותו מכתב רמזים ברורים על רגשות ניקולאי הראשון כלפּי אשת המשורר. פּושקין היה משוכנע שיוזם המכתב הוא הברון הקרן, שקיים יחסים בלתי־טבעיים עם ג’ורג' ד’אנטס ואף אמצוֹ אחרי כן לבן. מכיון שפּושקין לא היה יכול לתבוע את הדיפּלומט הזר לדו־קרב, הן בגלל מעמדו, הן בגלל גילו המופלג, תבע את ד’אנטס. הקרן נבהל, חשש למשרתו ולתוצאות הדו־קרב וחיבל תחבולה: ד’אנטס יבקש את יד אחותה של נטליה גונצ’רובנה ויוכיח בזה, כי לא בגלל אשת פּושקין ערך את בקוריו התכופים בבית, אלא בגלל גיסתו של המשורר. פּושקין ביטל את ההזמנה לדו־קרב, אך לא היה מוכן לקיים יחסי ידידות עם גיסו החדש. ובינתים המשיכו המלשינים והמשטינים בעבודתם. המשורר הרגיש כי הוא מוקף אויבים וגילה את מצבו לפני ניקולאי הראשון, בצרוף ההערה שהשמועות פוגעות גם בכבוד הצאר. אולם הצאר צווה עליו שתיקה מוחלטת. פּושקין שיגר מכתב להקרן אשר מנע כל אפשרות של נסיגה. המכתב הכיל פגיעות חמוּרות ביותר בכבודו של ד’אנטס, אשר נאלץ לבסוף לקבל את ההזמנה לדו־קרב. הדו־קרב נערך ב־27 בינואר 1837 בקרבת פטרבורג, על שפת הנהר הקטן צ’ורנאיה. ד’אנטס ירה את היריה הראשונה. פּושקין התמוטט והספיק לירות יריה שפגעה בכפתור מעילו של ד’אנטס – פגיעה לא קשה. אך פּושקין נורה בבטנו בצורה קטלנית. הוא סבל קשות ואף־על־פי שידע כי הוא נוטה למות, לא עזבוֹ קור רוחו אף לרגע. הצאר הציק למשורר גם על ערש דווי – הוא שיגר אליו מכתב, שבו הזכיר לו את חובותיו לדת והתנה בתנאי זה את הדאגה לעתיד אשתו וילדיו. ז’וקובסקי, שהיה סבור כי יעשה לפושקין שרות ידיד, מסר לצאר הצהרה של פּושקין כביכול לפני מותו: “אמור לצאר, שמצטער אני על מותי. אילו המשכתי לחיות. הייתי משרת אותו בנאמנות”. האמת היא, שפּושקין לא אמר את הדברים האלה מעולם; וכשנזפו אחרי כן בז’וקובסקי על ההצהרה הבדויה, הודה בכך וטען, כי עשה את אשר עשה מרוב דאגה לאלמנה.

פּושקין חי את שנותיו האחרונות בבדידות חברתית, מוסרית ורוחנית קשה ביותר. “חייה בבדידות” חזר ושינן לעצמו במרירות. הוא נהרס והלך במעגל־קסמים חברתי ולא הצליח ליצור מגע עם ידידיו המרובים, שהיו מחוץ למעגל הזה ואשר מותו הפתאומי עורר אותם לפעולה. נפוצו שמועות, שנתינים זרים הרגו את המשורר הרוסי הגדול או שרופאו טיפּל בו בצורה בלתי־נכונה. מקור כל השמועות הללו היה הכאב המר על אובדן המשורר. לרמנטוב, משורר צעיר ובלתי נודע, שצעד אז את צעדיו הראשונים בשדה הספרות, פירסם שיר גדול על מותו של פּושקין. שיר זה, שנפוץ במהירות בלתי־ רגילה, מכיל האשמות קשות כלפּי החברה, שהתאכזרה למשורר הדגול. לרמונטוב לא הזכיר את הצאר, אולם גלי הצער והרוגז הגיעו עד לכסא המלכות. בלית ברירה נאלץ הצאר לשנות את התנהגותו. הוא העמיד פּנים כאילו רואה הוא במותו של פּושקין אבידה גדולה לאומה. ד’אנטס הורד לדרגה של טוראי פשוט, אולם דעת־הקהל לא הסתפּקה בזה והוא גורש לבסוף מרוסיה כנתין זר. דעת־הקהל דרשה עוד יותר – והצאר נאלץ לפנות לממשלת הקרן שתדרוש את החזרתו. יחד עם זה עשה הצאר כמיטב יכולתו, כדי להגביל את היקף המרירות. העתונים נצטווּ לדבר על מותו של פּושקין בטון מרוסן ואחד מהם, שכתב כי פּושקין הוא שמש השירה הרוסית ששקעה וכי מותו מקפּיא כל לב רוסי, קיבל נזיפה חמורה. אולם כל זה לא מנע את ההמונים מלהפגין את כאבם המר בפומבי. עד־ראיה מספּר על שלושים אלף איש שעברו ביום אחד על פני ארונו ועל עוברים ושבים שבכו ברחובות. יתכן שזו היתה ההפגנה ההמונית הפּוליטית היחידה מאז מרד הדקבריסטים. הצאר נדהם מעוצמת התגובה. ניתנה הוראה להמנע מפירוט נסיבות מותו של פושקין בכל צורה שהיא ואף אסור היה להעריך את חשיבות יצירתו. ב־1 בפברואר עמדה להערך הצגת “הפּרש הכילי”, אולם ההצגה בוטלה מחשש של הפגנות. דירתו של פּושקין הוקפה על־ידי שוטרים ובלשים שוטטו בכל הסביבה. לרמונטוב הוגלה בגלל שירו לקווקאז. הממשלה חששה כל כך מפני הפגנות עד ששינתה בסודי סודות את מקום ההלוויה ואת זמנה. הגופה הועברה באישון לילה לאחת הכנסיות במיבצע שנערך תחת פיקודו האישי של המפקח הראשי של המשטרה. אחד מידידי המשורר מספּר, שמספּר השוטרים סביב הארון עלה על מספּר ידידיו. ניתנה הוראה שאסור להביא את המשורר לקבורה בפטרבורג ויש להעביר את הגופה למיכאילובסקויה. מושל מחוז פסקוב נצטווה לשמור בסוד את מקום הקבורה. רק אחד ויחיד מידידי המשורר, טורגנייב, נכח בשעה שהובא המשורר למנוחת עולמים במנזר סבייטוגורסק. מלבדו נכחו רק אכרים פשוטים, שפרצו בבכי.

פּושקין היה כוכב שהופיע בשמי הספרות הרוסית, האיר אותם באורו העז ונפל בעודנו במלוא זהרו. הוא אמר על ביירון: “גאונו התמוטט ונפל יחד עם נעוריו… הוא הבשיל מהר, נתבגר, פרח, נבל ונשתתק”. כמעט כזאת אפשר לומר גם עליו. גורלו היה מר, אולם יכול היה להיות גרוע עוד יותר. אילו היה מאריך שנים, היה עלול לשקוע ברפש ובמקום להיות משורר החרות והאהבה היה יכול לההיפך להיסטוריון חצרו של הצאר, כפי שקרה לקרמזין ואחרי כן לאחד מידידיו הטובים ביותר, יאזיקוב. יש רואים במותו מעשה חסד אשר מנע ממנו את ההשפּלה האחרונה הזאת.

את חייו אפשר לחלק לשלושה פרקים ובהתאם לכך קיימות שלוש תקופות גם ביצירתו. עד 1820, היינו עד הגירוש, דגל ברעיון של הקלסיציזם המזוייף. מ־1820 עד 1824, היינו בימי שהותו בדרום, דגל בזרם הרומנטי ובשלוש־עשרה שנות חייו האחרונות שמר אימונים לזרם הריאליסטי ולבסוף לספרות העממית. שיריו הראשונים, שנכתבו בליציאום, הם חיקויים חלשים עשויים לרוב לפי דוגמאות צרפתיות ורק לעתים רחוקות מוצאים אנו בהם מוטיבים רציניים. מעניין לציין שכבר בימים ההם נתגלתה בו הנטיה לריאליזם, ששלטה ביצירתו בסוף חייו. כהוכחות לכך יכולים לשמש בין השאר השירים “גן קטן” (1814) ו“חלום” (1816). אחר צאתו מן הליציאום לעג באפיגרמות רבות

כתב־היד של השיר הסיפורי “פולטאבה”.

הרישומים מתארים דקבריסטים שהוצאו להורג בתליה.

לריאקציה וכתב שלושה שירים פוליטיים רציניים. כעבור שנה, בדצמבר 1817, כתב את האודה “לחירות”, אך מכיון שהצנזורה אסרה את הפירסום, נפוצה זו במאות רבות של טפסים בסודי סודות. בשיר זה וגם בשירים אחרים מרבה פּושקין להזכיר את שמו של המשורר הצרפתי אנדרי שנייה, שנולד ב־1762 והוצא להורג בימי המהפכה הצרפתית הגדולה בשנת 1794. פּושקין קרא לו “קלאסיקון הקלאסיקונים”. שני בתים של השיר רומזים על לואי ה־16, שהוצא להורג ב־1793, בית אחד שלו מוקדש לנפוליאון ושני בתים רומזים על רצח פאוול הראשון, אשר נחנק על־ידי אנשי החצר בשנת 1801. בקשר זה השתתף בעקיפין מי שהיה אחרי כן הצאר אלכסנדר הראשון. פּושקין משווה את פאוול הראשון לקיסר הרומי, קליגולה, שחי במאה השניה לפני הספירה הנוצרית ונתפּרסם כצמא דם. שיר אחד בשם “אגדות”, שנכתב ב־1818, גרם אף הוא לסכסוך בין פּושקין לצנזורה. השם של השיר מתכוון להבטחת הצאר אלכסנדר הראשון – עמו נפגש פּושקין לראשונה בווראשא במארס אותה שנה – שהוא יתן חוקה לפולנים. המשורר צדק, מכיון שהצאר אף לא העלה על דעתו מכיון שהשליט הרבה לנסוע ברחבי אירופה. הוא מזכיר בשיר הקצר שמות פקידים גבוהים במיניסטריון המשטרה, בוועדת הצנזורה ואת שם המפקח של משטרת פטרבורג. שיר קצר בשם “צאדייב”, שנכתב אף הוא באותה שנה, אופייני להשקפות המשורר באותה התקופה. פ.י. צאדייב (נולד 1794 ומת 1856) היה הוגה־דעות, ששירת בימי נעוריו בגדוד הפרשים ונסתבך עם השלטונות בגלל השקפותיו החופשיות. הוא פרסם בשנת 1836 את ה“מכתב הפילוסופי”, שבו מתח בקורת קשה על משטרו של ניקולאי הראשון (1855־1825). מטעם זה הוכרז כבלתי־שפוי בדעתו והועמד תחת פיקוח רפואי. פּושקין הכירו בסוף 1816. גם שיר זה לא זכה להדפסה, עבר מיד ליד ואגודות הסתר השתמשו בו בתעמולתן נגד השלטון העריץ.

## “יבגני אוניגין”

“יבגני אוניגין” היא יצירתו החשובה ביותר ונחשבה גם בעיני מחברה כיצירה המשובחת של חייו, כפי שמעיד על כך הסופר בעצמו במכתביו. הוא מספּר כי בעצם רצה לחבר רומן סטירי שבו ילעג לנוער הזהב של הבירה, הרואה בעצמו גבור ביירוני. הוא היה בן 24 כשהחל לעבוד על היצירה, שתיכנן אותה מלכתחילה כ“רומן בחרוזים” וסיימה ערב נשואיו בבולדינו בשנת 1830. תחומי השיר הורחבו והוא נהפך, לפי הגדרתו הידועה של המבקר בלינסקי ל“אנציקלופדיה של חיי רוסיה”. המבקר הרוסי הנודע הזה מוסיף, שיצירה זו נבעה ממעמקי נשמתו של המשורר, היא ילד־שעשועיו וכי מעטות הן יצירותיו של המשורר שבהן מתגלית אישיותו בשלימות כזו, בבהירות כזו ובזוהר כזה כמו ביצירה שלפנינו. ביצירה זו גלומים כל חיי פּושקין, כל נשמתו, כל אהבתו, רגשותיו, השקפת־עולמו ומשאת־נפשו. פּושקין החל לכתוב את היצירה בהשפּעת שתי יצירות של ביירון: “בפו” ו“דון חואן”, אולם הוא הלך אחרי כן בדרכים משלו. כפי שמוכיחה העובדה שטטיאנה היא הגבורה הראשית של הרומן ולא אוניגין. הוא מצייר ברומן הזה תמונה נאמנה של שנות העשרים של המאה הקודמת. הוא מתאר בהומור מלבב את התופעות השליליות והמוזרות של חיי העיר וחיי הכפר. אין הוא מטיף מוסר ואף אינו לועג, אלא מתבונן בחיים כשחיוך מלא תבונה מרחף על שפתותיו. הוא מרבה לדבר בה על עצמו והופכה על־ידי כך ליצירה סוביקטיבית והומה מהתפרצויות ליריות. לפי הגדרת עצמו נועד הרומן לשמש כאוסף של תמונות ססגוניות, עממיות ואידיאליסטיות – תמונות שבחלקן הן קומיות ובחלקן עצובות. יצירה זו היא פרי שעשועיו, לילותיו ללא שינה, פרי שנים שנקפו מתוך עקרות. נוסף לזה – מציין המשורר – אין הרומן אלא תוצאה של הסתכלות בוחנת ושל הנסיונות המרים של הלב. חיי הגבור הראשי האמיתי – טטיאנה החיננית – מהווים מחאה אילמת נגד השקרים המוסכמים. היא היתה בלתי־חברתית ועצובה ובילדותה נמנעה מלהשתתף בשעשועים העליזים של בני דורה, מכיוון שאיש לא הבין לרוחה. גם אחר שנישאה לאיש ונתקבלה בחוגים הגבוהים של הבירה לא מצאה את האושר המבוקש, אולם השלימה עם גורלה וסבלה מבלי להתאונן, אם כי העמדת הפנים והשקרים המוסכמים האופיינים לחיי החברה הגבוהה הכאיבו לה. המשורר שירטט לפנינו בדמותה של טטיאנה את טיפוס האשה הרוסיה וצייר תמונה אידיאלית כל כך שאין אנו מוצאים דוגמתה בכל הספרות הרוסית. רק את דמויות הנשים של טורגנייב, כגון אסיה, אפשר להשוות לדמות זו. טטיאנה עולה בהרבה במובן המוסרי על הגיבור הראשי הגברי של הרומן, אוניגין, כפי שמצטיינות הנשים של פּושקין בדרך כלל במעלות טובות יותר מן הגברים, בדומה למה שאנו רואים זאת ברומנים של טורגנייב. לא רק ביירון, אלא גם רוסו ומאדאם דה־סטאל השפיעו על היצירה הזאת. יש סוברים, שדלפינה של מאדאם דה־סטאל, שימשה מופת לפושקין לתיאור נפשה של טטיאנה. רעננותו וחינו של הרומן נשתמרו עד היום הזה והוא קשה ביותר לתרגום. הסופר הצרפתי הגדול, פרוספר מרימי, העיר, שרק השפה הלטינית היתה מסוגלת לבטא עושר רעיוני כזה במלים מעטות כל כך ובצורה מזהירה וברב־גווניות כה רבה, כפי שאנו רואים ב“אוניגין”. משורר צרפתי אחר, דה ווג, העיר: “זכורני שראיתי פעם בין דפי “אוניגין” תולעת זוהרת שאשה צעירה הביאה עמה מנפולי. מזוהרם הבלתי רגיל של לילות איטליה נותרה תולעת עצובה וקטנה, אשר כל חינה התנדף ברגע שנגעו בה. כך היתה מתנדפת גם שירה זו, לוּ נסיתי להעבירה לדפים אלה.”

ביצירה זו חזר פּושקין פעם נוספת לנושא הדרמטי והפילוסופי, שהעסיק אותו כל חייו. הניגוד העמוק בין יבגני לטטיאנה, שעליו מבוססת כל העלילה הדרמטית של הרומן, אינו אלא הניגוד בין האסיר לבין הצ’רקסית, אלקו והצועני ובין גלוב לטסיט, כפי שמעיר דימיטרי מרז’קובסקי. הגבור של הרומן, המסמל את ההשכלה המערב־אירופית, שורטט ע"י המחבר בצורה שטחית. הוא האדם המודרני.

מרז’קובסקי רואה את חסרון השיר בזה שהמחבר לא הצליח לנתק את הקשרים בינו לבין גבורו ולתאר אותו בצורה האוביקטיבית הדרושה. מתקבל הרושם, שהמשורר רוצה להתנקם בדמותו של אוניגין על חטאי הביירוניזם וההתנהגות של עצמו בידי נעוריו:

"ממש כצ’ילד הרוֹלד, שוקע

אוניגין בעצלה וחלום".

קשר עמוק קיים בין אוניגין לבין גיבורו של ביירון, כפי שאנו רואים זאת בין פטשורין ורסקולניקוב, בין אלקו ולאסירה בקווקאז. יחד עם זה יש לציין, שאין לפנינו חיקוי, אלא נסיון רוסי מובהק להדיח את הגבור הדימוני מכסא המלוכה שלו. אוניגין מחזיר אהבה לצעירה הפרובינציאלית ביהירות ובגאוה הנובעת מעליונותו כאיש התרבות על תמימותו של האדם הפרימיטיבי. יחס זה רואים אנו גם לגבי האסירה הצ’רקסית. אוניגין מבצע אף הוא מעשה רצח, ממש כמו אלקו, ועושה זאת בשמו של עקרון ומכנה אותו חובה וכבוד. כל חייו מבוססים על צניעות מלאכותית. הוא מטיף מוסר לטטיאנה אף־על־פי שהוא עצמו אינו מסוגל לא לאהבה ולא לידידות, לא להסתכלות ולא למעשה. הוא “זדוני ונועז”, כדוגמת אלקו; וכדוגמת פטשורין ורסקולניקוב הוא רוצח.

פשעו חסר כל גדלות וכוח, ממש כמו מעלותיו הטובות. הוא בן נאמן של תרבות המעמד הבינוני הממוצע המבוססת על שקר וכזב. אוניגין הוא דמות מעורפלת, לא־רוסית, זרה, שנוצרה בהשפּעת המערב. טטיאנה היא, לעומת זה, בת נאמנה של האדמה הרוסית האופי הרוסי, מלאה רמזים ועמוקה כאגדה רוסית עממית.

"טטיאנה האמן הסכינה

במסרות־עם קדומות,

בנחש הקלפים האמינה,

באותות סהר, בחלומות;

כל אות, כל תו לבה החרידו

כלם נבאו לה והעידו

על מה בסוד ובמסתרים

הציקו לה ההרהורים.

* * *

ידעו: גם בחרדה טטיאנה

מצאה מין נעימות טמירה.

הטבע ככה יצרנו

בנטיתו אל הסתירה".

נשמתה תמימה כנשמת העם הרוסי. היא באה מן העולם המעורפל והאגדי של צפור האש ודמויות אחרות של האגדות הרוסיות. ידידתה היחידה היא האומנת הזקנה המשמיעה באזניה את האגדות הישנות הללו. כדוגמת הצועני שואבת היא מהתבוננות אילמת בטבע ענווה עמוקה. כדוגמת טסיט אין היא מרגישה את עצמה בטוב בקרב משפּחתה ומתגעגעת למרחקים. היא רחוקה מאוד מעולם הזוהר והשקר, שבו חי אוניגין. למעשה איננו מבינים כיצד היתה מסוגלת להתאהב בו, אולם האהבה היא פלא מסתורי. היא מתמסרת לאהבה. כפי שמתמסר אדם למוות או לגורל.

אוניגין עובר על פני פלא זה של אהבה מבלי לשים לו לב. הוא דוחה את המתנה האלהית הזאת, שאין הוא ראוי לה, ופוטר את טטיאנה במלים טפלות אחדות על השעמום שבחיי הנשואין. אדישות זו מבליטה את זוועת אותו הדבר שאוניגין, אלקו ופטשורין רואים בו את שיא התרבות האירופית. הדבר בא כאן לידי ביטוי ברור יותר מאשר ברצח לנסקי. על מלות האהבה משיב אוניגין בעצה המעשית הבאה:

"תשובי עוד לאהב, אבל…

למדי שלט ברוחך ומי הוא

כמוני יבינך? אסון

כרוך בחוסר־נסיון".

טטיאנה מקבלת את עצתו של אוניגין ונכנסת לאותו עולם שאליו הוזמנה על ידו. היא למדה “להתגבר על עצמה”. השלטון העצמי שאוניגין מורה, מכיון שהוא רואה בו את שיא התרבות, עומד בניגוד גמור לטבעה האמיתי והמקורי של הצעירה.

רק עכשיו עומד אוניגין על טעותו והוא מבין, כי שגה בדחותו בקרירות אכזרית את המתנה האלהית, את אהבתה התמימה של טטיאנה. הוא נוהג לגביה באותה אכזריות קרירה, שבה הוא מכתים את ידיו בדמו של לנסקי. הוא עומד על טעותו במלוא משמעותה ובא על ענשו המלא ברגע שנודע לו כי טטיאנה אוהבת אותו גם עתה, אולם אהבה זו עקרה, ממש כמו אהבתו. ה“נערה הפשוטה” חורצת את פסק־דינה של התרבות המודרנית ופסק־דין זה חריף ממש כפסק־דינו של הצועני הישיש על אלקו. בלבה של טטיאנה עדיין חי האופי הרוסי החופשי והפראי, המסרב להכנע לשקרים המוסכמים של העולם הגדול. האופי הרוסי הוא־הוא המדבר אלינו מן המלים הבאות של טטיאנה, המלאות געגועים אל גן־העדן האבוד, הנשאר סמוי ונסתר לפני אוניגין.

"הו מה לי כל זה התפארת –

יפעת חיי המטרידים.

הצלחתי זה המזהרת

בית מודרני ומשתים?

הייתי ברצון מחלפת

זו מסקרדה מזיפת

שאון, ברק, אויר מחניק

בדף ספרים, בגן עתיק,

במעון הורי אם גם גרוע,

בו במקום, בה בפנה

נגלית לי בראשונה.

* * *

וכה קרוב היה האושר

כה אפשרי!… אבל גזרה

היא ממרום, אולי בישר

כי לא הייתי זהירה.

אמי בוכה ומתחננת

פצרה בי… טניה המסכנת –

עם כל השלימה נשמתה..

לאיש נשאתי, ועתה

עזב עזבני, אבקשה.

ידעתי: בלבך יש די

כבוד עצמי ורגש גא…

אהב אותך (מה אכחשה?)

אך… לאחר ידי נתנה

אשמור לו נצח אמונה."

המלים הללו נאמרות על־ידי נסיכה קרה ואכזרית ושוב נפערת תהום עמוקה בינה לבין אוניגין. חוק ורגש־כבוד, נשואין ודעת־קהל, כלומר, כל המוסכמות שלהן הקריב אוניגין פעם את אהבת “הנערה התמימה”. היא מוכיחה לו בפעם האחרונה כי אכן שמעה בעצתו ולמדה לרסן את עצמה, להתגבר על עצמה, לדכא בלבה את הטבע. שניהם ישלמו מחיר יקר על אשר הרשו לשקר לכבול אותם בכבלים עזים, שניהם ייהרסו משום שלא שמרו נאמנות לאהבה ולטבע. הדברים שנרמזו בצורה מעורפלת ב“האסיר בקווקאז”, הדברים שלא הגיעו לידי ביטוי בהיר ומלא ב“צוענים” וב“גלוב”, זכו כאן, בסצינה האחרונה של הרומן הרוסי האחרון, לביטויים המלא. מרז’קובסקי מציין, שפּושקין קבע ביצירתו זו את אופק הספרות הרוסית וכל המשוררים שבאו אחריו נאלצו להתנועע ולהתפּתח במסגרת אופק זה. אכזריותו של פּטשורין, טוב לבו של מקסים מקסימוביץ, נצחונה של ורה על שלילת מרק וולוכוב, ריסונו של הנהיליסט בזרוב על ידי אימת־המוות, כניעתו של נפוליאון־רסקולניקוב לברית החדשה ולבסוף חייו ויצירתו של טולסטוי – אלה הם שלבים אחדים בהתפתחותו ובהגשמתו של רעיון, שעליו רמז פושקין וקבע את תחומיו.

פּושקין הנו אחד המשוררים הרוסים הפופולריים ביותר. במשך עשרות בשנים היה “יבגני אוניגין” אחד הספרים הנקראים ביותר, וכמעט שאין למצוא עוד יצירה אחת בכל הספרות הרוסית, שהשפּיעה במידה כזאת על כל יצירותיהם של טובי המשוררים. וגם זאת, אין אתה מוצא עדיין, מחוץ לגבולות בריה"מ, אפילו תמונה אחת שלמה של פּושקין. וזאת, בעיקר, משום שפּושקין נשאר בעיני הקהל מחברו של “יבגני אוניגין”, ואלו הליריקה שלו, יצירתו האפּית בפרוזה, הדרמות ודברי־ההגוּת שלו על ענייני ספרות לא נודעו, אלא במידה קטנה ולמועטים בלבד. זאת ועוד: “יבגני אוניגין” עצמו הוצג, בדרך כלל, באור מטעה ועל כן נראה לקהל כיצירת־חיקוי לביירון, ואין זה הולם את טיבה האמיתי של היצירה. רוב הקוראים אינם מסוגלים משום כך להבחין במידה האובייקטיבית של רומן־בחרוזים גדול זה, חלק גדול מקהל הקוראים אינו מבחין באופיים העממי של הגבורים ועוד פחות מזה – באופיו העממי של המשורר עצמו, כפי שהוא מתגלה מבעד לאירוניה הלאה של יבגני אוניגין עצמו.

על כן, טוב נעשה עם ניתן דעתנו על יצירה אחרת של פּושקין, שחשיבותה לא פחות גדולה.

## “בוריס גודונוב”

בהיסטוריה הרוסית ישנה חידה שלא נפתרה וספק אם תפּתר פעם. זאת היא חידתו של דימיטרי בן זקוניו של איוון האיום. אישיותו שימשה לאחד משלשת המאורעות הטרגיים של ההיסטוריה הרוסית: “עול הטטרים” (1240), ה“בילבולים” (“סמוטה” בלע"ז) (1613־1600) והמהפכה (מאז 1917). פסק ההיסטוריון הגדול קרמזין: דימטרי נרצח ע"י גיסו בוריס גודונוב ועל ידי כך הגיע האחרון לכסא המלוכה. פסק ההיסטוריון הפולני, שכתב בצרפתית, וולישבסקי: דימטרי לא נרצח ודימיטרי השקר לא היה, אלא דימטרי בן איוון האיום. פסקו עוד היסטוריונים: דימיטרי נרצח, אלא לא גודונוב אינה לידו, כי אם אדוני. אגב, דימיטרי שימש להופעה הרוסית של המאה ה־17 וה־18 ושמה “סמוזבנץ” – שליט שקר. ההיסטוריה הרוסית שורצת סמוזבנצים כשם שההיסטוריה שלנו שורצת “משיחי שקר”.

הבעיה ההיסטורית של דימיטרי היא הנושא של הדרמה של פּושקין “בוריס גודונוב”, פּושקין משתמש בהסברה של קרמזין: בוריס גודונוב רצח את דימיטרי. בוריס גודונוב אכוּל מוסר כליות ואוטרופייב, העושה שקר, מעמיד פנים ובלבד להגיע למלוכה.

זהו הנושא של הדרמה “בוריס גודונוב” של פּושקין ושל האופרה של מוסורגסקי, פּושקין ההיסטוריון מסתמך במקרה זה על קרמזין: בוריס גודונוב רצח, אוטרופייב אינו בנו של איוון האיום, אלא “דימטרי שקר”. פּושקין מקדיש את הדרמה לקרמזין, רבו בהילכות היסטוריה. כדרמטיקון הולך פּושקין בעקבות שקספּיר. הנושא, מנקודת־מבטו של קרמזין, הוא שקספיריאני טהור: התאוה לשלטון בכל האמצעים. ומאליו מובן שאינה חסרה במקרה זה אשה. לא רק תאות הכבוד דוחפת לשלטון, אלא גם האהבה.

“בוריס גודונוב”, הדרמה החשובה ביותר של פּושקין, נכתבה ב־1824, אַך לא ראתה אור אלא ב־1831, בנוסח מקוצץ. יצירה זו לא הועלתה מעולם על הבמה בחיי מחברה. אין זה מקרה, ש“בוריס גודונוב” נכתב בשנות המרד הדקבריסטי. פּושקין היה קשור במורדים הנועזים, אם גם לא נשתייך לקבוצתם. באמתחתם של הדקבריסטים מצאו רבים משירי פּושקין, שהועתקו בכתב־יד. פּושקין נאבק, במסגרות שכפו עליו הנסיבות, למען רעיונות החופש והשיחרור הלאומי, לפני המרד וגם לאחריו. פּושקין מצא לו נושא בעל שרשים בעברה של האומה, וכך הצליח, כמוהו כשקספּיר בדרמות המלכותיות שלו, לתת ביטוי דרמטי להתפּתחות עמו, ללידתה מלאת־היסורים של האומה. וכאשר ב“בוריס גודונוב” הוא ממחיז אפיזודה טרגית, שמתוך משברה יצא האבסולוטיזם, הריהו כותב גם את הפרולוג למשבר שעדיו מן ההכרח שיגיע השלטון האבסולוטי. ההיסטוריזם הדרמטי של פּושקין הוא גם בחינת נבואה סוציאלית.

עיקרה של היצירה הוא הוכחת עליונותו של האבסולוטיזם על הפיאודליזם במאבק שהם נאבקים זה עם זה. כאן, כבמקומות אחרים. מסמן האבסולוטיזם לגבי האצולה, הנהפכת לאצולת־החצר, את אובדן העצמאות. מן הבחינה האנושית גוררת תמורה זו את הירידה המוסרית: צורת־המעבר תהיה, איפוא, זעם חסר־אונים, המופנה נגד האבסולוטיזם. האצולה איבדה את מידותיה הפיאודליות ועדיין לא רכשה לעצמה את תרבות־החצר; ועל כן זהו עירוב של גסות ישנה עם רוח־הכניעה החדשה, המציין את נציגי האצולה. הם מכירים בחולשתם, בהשוואה לעם, והם יודעים שהם נטולי שרשים עממיים. אחד הבויארים מתבטא בזו הלשון (בתרגום אברהם שלונסקי):

"לא עוד יראה עמנו בנו חטר

בגזע שליטיו הגבורים.

ימים מכבר השונו נחלותינו,

עבדי־מלכים היינו משכבר,

והוא השכיל באהבה ופחד

ורב תהלה למשוך את לב העם."

הדעתנים ביותר שבין נציגי האצולה רמת־היחש הבינו היטב כי מצב־דברים זה לא נוצר על ידי אישיותו של בוריס גודונוב, וכי מנקודת הראוּת של האריסטוקרטיה הרי זה היינו־הך, מי יהיה צאר. בויאר אחר מתאר את בוריס במלים אלה:

"… הוא מולך עלינו

כצר איון (הס מלהזכיר בלילה!)

מה בצע כי אין הרג בעליל.

כי על כלונסי דמים, לעיני כל,

לא נזמר שירי־תהלות לישו,

כי לא נדון באש, ובשרביטו

המלך לא יחתה הגחלים?

היש מבטח לעליבות חיינו?

יום־יום צפויים אנחנו אל נדוי,

צנוק, סיביר, ברדס או נחשתיים,

ובגלות מיתת רעב או חנק."

וכך חיים הבויארים בפחד־תמיד, כשמרגלים סובבים אותם – ומרגלים הם, אולי גם משרתיהם הפרטיים. לעומת זאת, נהפכים הם עצמם למרגלים: בתוך הניוון הזה מצליחים המנהיגים המוכשרים ביותר להוליך שולל את הצאר עצמו ומנסים להשפיע על החלטותיו בצורה שיהיו לטובת האינטרסים של האצולה הרמה.

מחיר הניוון והשפלות הן הכהונות הניתנות בחצר המלכות ובמדינה, זכויות מיוחדות של הבויארים, אך אלו הן זכויות שאיוּם מתמיד כרוך בהן. האבסולוטיזם זקוק בתהליך גידולו לאנשים מוכשרים ורציניים, ואלו מעמד הבויארים אינו מסוגל תמיד – למעשה רק לעתים רחוקות הוא מסוגל להוציא מתוכו אנשים כאלה. ועל כן האופיני לתקופה זו הוא עלייתם המהירה והמסחררת של אנשים מן המעמדות הנמוכים. אצל פּושקין מוצאים אנו דו־שיח מעניין זה בין בוריס ובסמנוב, המפקד של הצבא שבחר לעצמו:

הצאר: אותך אשלח להיות להם לראש:

לא זכות־אבות אצביא, כי אם בינה;

ירוו גאים על תור המעלות;

נקטה נפשי באספסוף היחש,

עת לבטל הנוהג הנפסד.

בסמנוב: המלך, יברך שבעים ושבע

היום בו כל ספרי־המדרגות.

על חמדנים וגאות היחש,

תאכלם האש.

הצאר: ולא ירחק היום…

הצאר בוריס הוא מן Selfmademan מסוג זה ועוד יותר ממנו שייך לסוג הזה הכוזב גריגורי אוטרפייב, המתחפּש כדימטרי יורש העצר שנרצח. הסיכסוכים המתפּתחים מתוך מצב כזה עשו את ההיסטוריה הרוסית לנושא פופולרי בכל ספרויות העמים. אך הסופרים הזרים, ואפילו הגדולים שבהם, לא ראו מעולם אלא את הצד החיצוני של הסכסוכים, וכאשר ניסו להעמיקם, נתנו לנו תמונה מזוייפת ומעוותת של ההיסטוריה ושל הטרגדיה שהיא הולידה. – – ואלו פּושקין, בעל החוש ההיסטורי, יודע, כי המאבק על החוקיות אינו אלא מראית־עין, סיסמה ודגל, והמאבק האמיתי מתנהל בין כוחות היסטוריים איתנים, המצויים עדיין בשלב פרימיטיבי של ההתפּתחות, העתידה להפוך את העם הרוסי לאומה. עניין “הלגיטימיות” אינו אלא אחיזת־עיניים ותירוץ, כפי שאומר זאת בבירור הכוזב.

"… אך דעי:

האפיפיור, המלך, הרוזנים

לא אל צדקת דברי לבם יתנו.

דימטרי אנכי, או לא, – אחת היא!

אך תואנה אני לריב וקרב.

וזהו כל חפצם…"

כל זה אפשרי משום שהעם עדיין אינו מפותח די היכולת ליטול את גורלו בידיו וליהפך לאומה. התפּתחותו עודנה בשלב הראשית, והיא נמשכת תוך העמקה, ומתבטאה בשנאה עיוורת של הגדולים, בסירוב להסכים עם התמורות המתחוללות למעלה והנוגעות בענייני העם. דבר אחד ברור: לעולם אין העם תומך בבויארים נגד הצאר. כאשר בוריס, דוחה, מתוך העמדת־פנים, את הכתר ואבות־הכנסיה, הבויארים והעם שנתאספו סביבו, מפצירים בו שיסכים לקבלו, מתאר פּושקין במלים אלה את רגשותיו האמיתיים של העם:

העם (על ברכיהם, קול בכי ויללה):

הה, חוסה נא, אבינו, מלוך עלינו!

היה נא אב ומלך.

פלוני (חרש): מה הבכי?

אלמוני: איכה נדע? יודעים זאת הבוירים,

מה אנו.

אך אין פירושו של דבר שהעם אוהד את מכשירי העריצות של הצאר, שנציגיו הם בעיניו הליסטים והבויארים גם יחד. כאשר הכוזב בורח מן המנזר, ושומרי הגבול של הצאר מחפּשים אחריו, אומרת הפונדקאית: “והשוטרים הללו אין ברכה מהם אלא שמציקים לעוברי־אורח ומעורים באביונים אשר כמונו… כל עקר גדולתם שמפקחים פקוחים, ואתה לחם ויין הבה להם וכל אות־נפשם – ולואי מיתה משונה עליהם, ימח־שמם!” כי ההיסטוריה לא ייחדה עדיין לעם את מקומו בפעולה. הניגודים הפנימיים של המעמדות הפיאודליים הם עצומים – אך העם אינו משתתף במאבקים אלה, אלא כשכופים עליו את ההשתתפות במאבק; במקום אחר מראה לנו המשורר איזה צבא־שכיר, שלוקט מכל צד ועבר, נאלצים היריבים לשלוח לשדה־הקרב בצד בני עמם שלהם. ועם זאת, חשדנותו של העם שעודנו חסר־אונים. כבר מהווה רקע חשוב ומסבירה במידת מה את המתרחש לנגד עינינו על הבמה. העם שונא את הצאר במידה שהוא שונא את הבוירים. וכיוון שדבר זה מתרחש בדרך כלל, במסגרת תנועות בלתי מפותחות די הצורך, אין העם מביט לפניו אלא לאחוריו; הוא מתגעגע על הזמנים הטובים שחלפו, על תקופת־הזהב של העבדות במשטר הפיאודלי הבלתי מפותח. רעיון זה מבוטא על־ידי הבויר פּושקין:

"… או כי רוַח לעם?

שאל את פיו. יבוא נא הכוזב

ויבטיחם חדוש יומו־של־יוּרי –

ותהי המרקחה!"

בנסיבות כאלה אין לפני האדם, האומר לשמור על שלימותו האנושית והמוסרית, אלא דרך אחת: לצאת מתוך מסגרת החיים וליהפך לצופה, כלומר להיכנס למנזר. פּושקין מתאר דרך זו בתמונה שליופיה ולבהירותה לא נמצאה דוגמה, בדמותו של הנזיר כותב העתים. ואל נתפּלא על כך שדוסטוייבסקי אהב מאוד את הדמות הזאת. פימן זה, העומד בשולי החיים, ואינו מטפל, אלא בכתיבת קורות זמנו למען הימים הטובים אשר יבואו, הוא העומד־מנגד בצורה היחידה שהיתה אפשרית באותו זמן.

הרקע הסוציאלי וסוגי ההתנהגות המוסרית והפילוסופית שהם תוצאה ממנו, מסבירים גם את דמות הכוזב, גם הוא, כמתנגדו בוריס, הנו הרפּתקן, הכובש את כס המלוכה בכשרונו האישי, מתוך שימוש יעיל במצב שנוצר מיחסי־מעמדות. ההבדל היחידי הוא בזה, שבוריס מבקש להתגדל לטובת הצאר, ואלו גריגורי מתחפּש ליורש העצר, שנרצח בידי בוריס. – – שלא כמחברים הגרמנים, שנזקקו לאותו הנושא (שילר – הבל) אין פּושקין עוסק בפסיכולוגיה מודרנית, בטפלו בדמויות אלה. אצלו, גם בוריס וגם גריגורי הנם הרפּתקנים כפי שיכלה להוציא מתוכה החברה של הימים ההם, – בעלי אומץ־לב, בעלי מרץ, בעלי פקחות ומחוסרי־מעצורים מוסריים, מידות שהן אופייניות לאנשים מסוג זה.

טרגדיה זו קרובה מאוד בצורתה לדרמות־כרוניקות של שקספּיר הצעיר. הגיבורים המרכזיים, בוריס וגריגורי, חיים את הסכסוך בכל עצמתו, ופושקין מתעלה לדרגת גדלותו של שקספּיר בתפיסת הדמויות ובהעניקו להן את הערך הסמלי של הבעיות האנושיות הגדולות של הזמן. אצל בוריס מיתרגם הקונפליקט בצורה דתית. בהתאם לרוח הזמן; הוא אכוּל נקיפות־מצפּון על המעשים הבזויים שעשה כדי להיות צאר.

הסכסוך מתפּרץ במעמד החזק ביותר של הדרמה, זו שבין הכוזב ומרינה, בתו של האציל הפולני מנישק. מתוך נימוקים פוליטיים, כדי להבטיח לעצמו את העזרה הפולנית, רוצה הכוזב לשאת את מרינה לאשה, אך היא הנה בעת ובעונה אחת היצור האחד בעולם שהוא אוהבו באמת. מרינה ממאנת לשעוֹת לדבריו ואינה רוצה בשום יחסים אישיים עמו; כל מעייניה נתונים רק למלך־שקר שבו, לזה העתיד באחד הימים לשאת על ראשו את כתר הצארים. ואז מתפּרץ גריגורי ומביע את יאושו על בדידותו המוחלטת בין הבריות:

"מרינה היפה, אל תעניני,

אַל נא תאמרי: בתאר ולא בי

בחר לבך, מרינה! לוּ ידעת,

איכה בזאת מחצת את לבבי –

איכה ולוּ… אבוי, פקפוק איום! –

הגידו: אלו לא הולדת מלך

הועיד לי גורלי בעורונו;

ואלו לא הייתי בן יוהן,

לא נער זה, אשר נשכח מלב;

אזי… הכי אזי לא אהבתיני?…"

אך מרינה צמאה רק לתהילה ושלטון, ואין לאל ידה להרגיע את גריגורי. היא אדישה לגריגורי האדם. בהגיעו לנקודת־יאוש זו, מתוודה גריגורי על מוצאו – ואז הוא בטל ממציאותו לגבי מרינה, שאין בעיניה כל ערך לכּנוּת ווידויו:

"אם נע־ונד כמוך, בן בלי שם.

שני לאמים עור באורח־פלא,

הלא שוּמה עליך, למצער,

להיות ראוי לנס הצלחתך

ותרמיתך נועזת לכונן

בסוד כמוס ועקשני לנצח."

ורק כשגריגורי, בשיא יאושו, חוזר ונהפך להרפתקן, המוכן לכל, הוא זוכה שוב באמונה של מרינה ומבטיח לעצמו את התמיכה הדרושה במאבקו להשגת הכתר:

"חכה בן־מלך, סוף־כל־סוף

לא קול פרחח שמעתי, אלא גבר,

והוא ישלים בינינו, הנסיך,

את פרץ שגעונך אני שוכחת,

ושוב הנך דימטרי."

אכן בפעם היחידה בחייו כשניסה להיות אנושי, או לפחות לקשור קשר אמיתי ונאמן עם יצור משמנה־וסלתה של החברה, הוא נכשל כשלון חרוץ, כשלון שהוא מחוייב המציאות של התקופה. באידיאה שבּה, וגם בערכה האסתטי, סצינה זו היא בעלת מתח דרמטי גדול וקשורה קשר הדוק בסצינה של פימן, אף על פי שאופיה של זו האחרונה הנו, למראית עין, לירי וסיפורי בתכלית. פּושקין בונה את הדרמות שלו על דרך הניגוד וההקבלה, כמוהו כשקספּיר, ולא על דרך הניתוח הגלוי של הסכסוכים העמוקים ביותר, כדרכם של רסין והבל. הדרמה של פּושקין היא שקספּירית בעיקרה, באשר הניגוד, ההיסטורי והסוציאלי, הפילוסופי והמוסרי – הוא המגיע למעשים והוא עצמו מהווה את הדרמה.

בן 37 היה פושקין, בהרצחו בדו־קרב. זהו מזלה הרע של הספרות הרוסית: אחדים מגדולי יוצריה מתו בגיל צעיר. לרמונטוב נרצח בדו־קרב בגיל 27; גריבוידוב נרצח על־ידי המון פרסי מוּסת בגיל 32; גוגול מת ספק שפוי בדעתו בגיל 43; בלינסקי מת משחפת בגיל 38; צ’כוב מת בשחפת בגיל 44; בלוק מת בגיל 40 בכפן וביאוש הסובייטיים; גומילוב הוצא להורג ע"י השלטון הסובייטי בגיל 35; יסנין התאבד בגיל 26; מאייקובסקי התאבד בגיל של 36 וכן רבים אחרים. ציינו כאן רק את הבולטים ביותר. אכן, מותו של פּושקין בטרם זמן היא בוודאי האבידה הגדולה ביותר של התרבות הרוסית. בצדק שאל מרז’קובסקי: “תארו לכם גיתה מת בגיל 37. מה היה נשאר ממנו לדורות? – ‘ייסורי וורטר הצעיר’ ועוד משהו. פּושקין שמת בגיל 37 השאיר בכל זאת ירושה נכבדה למדי. ואולי אין עוד סופר בקרב אומות העולם כולן כפּושקין, שידיו כה רב לו בכל ענפי הספרות בגאוניות רבה”.

פּושקין היה גדול הליריקנים בספרות הרוסית ומן הגדולים בספרות העולם; רומניסטן היסטורי (“בת הקפיטן”, “הערבי של פיוטר הגדול”), העולה על וואלטר סקוט, אלכסנדר דיומה האב והנריק סנקביץ. האם יכולים כל אלה להתמודד עם פּושקין בקיצור של תיאור מצבים וטיפוסים במשפּטים ספורים ולפעמים אף במלים ספורות? ופושקין הנובליסטן, פּושקין משורר פואמות. דרמטיקון, היסטוריון, משורר עממי ועוד. חיפשו ומצאו השפּעות זרות בפושקין: הפואמה “יבגני אוניגין” מין “צ’יילד הרלד” של ביירון ברוסית; “בת הקפיטן” בהשפּעת וואלטר סקוט: שירי העם שלו ברוח האסכולה הרומאנטית בת דורו, והדרמה “בוריס גודונוב” ברוח של שקספּיר. ניחא. אבל פּושקין הוא מקורי כל כך בביטויו. אין בעיה שהעסיקה את הרוח ואשר בה לא נגע פּושקין – וכל זה בקיצור נמרץ. ב“פרש הברונזה” זה לעומת זה: הגיבור עושה ההיסטוריה והאדם הקטן. בהצגת האדם הקטן, הבעיה המרכזית של המאה הי"ט הפילנטרופּית, הקדים פּושקין את גוגול, את דיקנס, את הוגו ואת דוסטויבסקי.

פּושקין בספרות הרוסית הוא בחזקת “לית מאן דפּליג”. אפילו השולל הגדול לב טולסטוי העיר “צריך לכתוב כמו פּושקין”. רק ראש הניהיליסטים של שנות הששים, פיסארייב, הכריז: “זוג מגפים תועלתו מרובה משירת פּושקין”. וז’דאנוב, מגשים תורת הניהיליסטים במציאות הסובייטית, זה שהפך את אמנות הבד למצלמה ואת המוסיקה לזמר עממי, אפילו ז’דאנוב לא העז לבטל את פּושקין ברוח פיסארייב. וספק אם ישנו עוד סופר בספרות העולם, שיצירותיו שימשו כנושא למלחינים, ביצירות פּושקין. צ’ייקובסקי יצר את שתי האופּרות “יבגני אוניגין” ו“דאמה פּיק” ומוסורגסקי יצר את האופּרה “בוריס גודונוב” וגלינקה – “רוסלאן ולודמילה”. ואין לדבר על המוסיקה שנושאיה הם השירים הליריים של פּושקין.

פושקין הוא גילוי בלתי־רגיל ואולי מיוחד במינו של הרוח הרוסית" – כותב גוגול בשנת 1832. “הוא הרוסי השלם והמושלם, כפי שיתגלה בעוד מאתים שנה. הטבע הרוסי, הנשמה הרוסית, השפה הרוסית והאופי הרוסי משתקפים בו ביופי כזה, ביופי כל כך מזוקק, כפי שנוף משתקף בזכוכית אופּטית משוכללת.” ניקולאי הראשון אמר לנסיך בלודוב בשנת 1826, אחרי פגישתו הראשונה עם פּושקין, שהיה אז בן 26 בלבד: “היום שוחחתי עם האישיות המזהירה ביותר בכל רחבי רוסיה”. פּושקין עורר אצל כל האנשים, שאתם בא במגע ושהיו מסוגלים להבינו, רושם של כח רוחני אדיר. זו היתה דעתם של השגריר הצרפתי ברנטה, גוגול, הנסיך ויז’מסקי, פלטניוב ז’וקובסקי. לוּ הוסיף לחיות ולפעול, היה מצליח להעלות את השירה הרוסית ואת התרבות הרוסית לרמה בינלאומית גבוהה. אולם המסך ירד עליו כחתף וקולו של המשורר נדם לעולם. קשה לחקור את השקפת עולמו מכיון שלא יצר שום יצירה בודדת שתרכז את כשרונו הגאוני ושתאמר לעולם את כל אשר רצה לומר, כפי שעשה זאת דאנטי ב“הקומדיה האלהית” או גיתה ב“פאוסט”. אפילו יצירותיו המושלמות אינן מגלות את ההיקף המלא של כוחו וכשרונו. תמיד מקבלים אנו את הרושם, שהמשורר עולה בהרבה על יצירתו. הרבו להשוות את פּושקין עם פיוטר הגדול, שאליו חש קרבה נפשית עמוקה. הוא פעל בשטחים שונים והניח את היסודות של מבנים גדולים בעתיד – ברומן ובספּור, בשירה ובדרמה. הוא לא היה היחיד ואף לא הראשון, אולם הוא פעל במהירות ובזריזות כזו, שלא הצליח לסיים את יצירותיו הגדולות. “פרש הברונזה”, “רוסלקה”, “גלוב”, “סצינות דרמטיות” כולן קטעים גאוניים. גם “יבגני אוניגין” לא הובא לידי סיום והשורות האחרונות של הרומן מרמזים על מותו בלא עת. לפני מותו רצה לשוב ל“אוניגין”, בהיותו חש שהיצירה בלתי מושלמת, אך הוא לא הספיק.

## יבגני אוניגין (תרגם א. לוינסון)

א. דודי איש תם הוא וישר־דרך:

עת מחלתו גברה עליו,

הוכיח, כי הוא איש רב־ער

ובשכל יכלכל מעשיו.

נקח מוסר ממעשהו!

אך, אל עליון, כמה קשה הוא

באיש נוטה־למות טפל,

בלי עזבהו יום וליל.

האם אין זה צביעות נתעבת

שמח לב חולה אנוש,

תקן כרו לבלי ימוש,

הגש סמים לו בעצבת,

לגנח ולחשב בין כך:

מתי השד אותך יקח?

ב. בקרון־רצים באבק דרכים

צעיר קל־דעת כה חשב,

זכה להיות ברצון שמים

יורש יחיד לכל קרוביו,

בלי הקדמות, בלי התמהמה,

הואילו־נא להתודע,

רעי, לודמילה ורוסלן,

אל הגבור של הרומן.

אוניגין, ידידי מנער,

נולד בעיר על הנבה,

אולי, קוראי, נולדת בה

או שם לבשת הוד וזהר!

שם גם בליתי את ימי,

אך הצפון קשה עלי…

ג. אביו, פקיד ישר, איש־קשט

חי כל ימיו כבעל־חוב;

שנה שנה ערך הוא שלשת

משתים, ונדלדל סוף סוף.

יד הגורל על בנו סוככה:

תחלה “מדם” אותו טפּחה.

“מוסיה” טפל בו אחרי־כן:

היה שובב, אך מלא־חן.

ולבל הילד יתיגע,

“מוסיה” ל’אבי, צרפתי דך,

כלאחר יד אותו חנך.

בקשי מוסר לא יטרידהו,

ינזף רכות בחניכו

ולגן־הקיץ יוליכו.

ד. אך עת ימי בחרות סוערת

הגיעו ליבגני זה,

תור עצבת־לב, תקוה נסתרת.

מבית אביו גורש “מוסיה”.

עתה לו ימי־חפש באו:

שערו לפי אפנה עשה הוא,

לבש כדנדי מכלוליו,

וירא סוף־סוף עולם רחב.

לשון צרפת היטיב לדעת,

דבר, כתב בה בשלמות,

רקד מזורקה בקלות,

החוה קדות ובלי מגרעת.

מה עוד תרצו? וכה הסכם,

כי איש נחמד הוא וחכם.

למד למדנו הן כלנו

מעט או רב. לא יבצר,

ברוך השם, מאיש עמנו

בהשכלה להתפּאר.

אוניגין (לדעה מכרעת

של מבקרים תקיפי־דעת)

היה משכיל, אבל קפדן.

הוא בכשרון נפלא נחן –

בשעת שיחה, ללא הכרח,

ריב אם פרץ, פני מלמד

להעמיד, בלי התוכח,

ופני הגברת להנעים

במכתמיו המפתיעים.

ה. רומית כעת אינה נלמדת;

אך אם לאמר בתם־לבב,

שלט בה, עד כדי לרדת

לסוף תכנו של אפיגרף,

על יובנל לביע דע,

לחתם ב־Vale מכתבהו,

ומשירת אניאס רק

שני חרוזים זכר בדחק.

לא היה־לו רצון אף קרט

חטט בתוך עפר קורות־

האדמה מדור דורות;

אך תחת זה היטיב לשמר את

ההלצות בזכרון

מרומולוס עד יום אחרון.

ו. רצון נלהב לא הציקהו

לקריב חייו למען צליל,

על כן טרח ולא ידע הוא

בין ימב לבין כורי לבדיל.

נאץ הומר ותיאוקריט הוא,

אבל קרא את סמית הוא

ובכלכלה בקי היה.

כלומר, ידע חוות דעה,

כיצד הארץ מתעשרת.

במה תזון ומפני־מה,

אם יש תוצרת גלומה,

על הזהב היא מותרת.

אביו נמנע אותו הבן,

ואדמתו הוסיף משכן.

ז. מאין פנאי נבצר ממני

ספר לכם כל חכמתו;

אבל כליל־מדע יבגני,

אשר חקר עד תכליתו,

אשר היה לו מקור־נחת

וצער ועמל גם יחד,

ובו כל הימים הגה

מתוך עצלות, מתוך ערגה, –

היה מדע חשקי־הנער,

לו שר שירי־תהלה נזון,

על־כן נסתם עליו חזון־

חייו, ספוגי מרי וזהר,

במולדביה, בערבות,

הרחק מארץ אבות.

טז. מחשיך היום. לתוך מגררת

ישב, ירעים: מהר! מהר!

צוארון־ביבר של האדרת

מכסיף בצחור־הכפור כזר.

עף אל Talon לבו בטוח,

כי שם ימתין קורין. הוא אך

נכנס, ולתקרה קפץ

הפקק ויין־שביט פרץ,

רוסטביף אדם על הצלחת

ושמרקעים – זו תאות

הנער, טוּב מטבח צרפת

כפתה של שטרסבורג משבחת

בין גבינת לימבורג החיה

ופרי קשטה, זהב לחיה.

יז. הלב יצמא עוד לגביע.

לדיח בו שומן קציצה.

אך המצלה לכל תודיע,

כי כבר בלט חדש יצא.

שליט־בימה תקיף בדע,

חסיד נלהב אף מתעתע

של המשחקות המקסימות,

אזרח כבוד של הפרגוד –

יעוף אוניגין התיאטרה.

שם, בבקרת נרגשה,

ימחא כל איש ל־Entrechat

ישרק לפדרה, קליאופּטרה.

יקרא “מוֹאינה” לבימה,

כדי שקולו רק ישמע.

כא. מוחאים כפים, שור, פוסע

אוניגין בין המערכות,

משקפת כפולה מפנה הוא

אל הגבירות שבלשכות.

אל היציעים סביב פוזל הוא:

פנים ותלבשות – כל אלו

לו לזרא. מעברים

שלום יחזירו לו גברים.

אל הבמה מבט הפריח

בפזור נפש, אחר־כך

הסב פניו, פהק וסח:

תור התמורה לכל הגיע.

זמן רב סבלתי הבלט,

אך גם דידלו, אמאס כעת!

כב. על הבימה במחול־הסער

רוקדים שדים עוד וכרובים;

עוד ישנים במבוא השער

שומרי־הסף העיפים;

עוד לא פסקו מרקד ושמח,

שעל ושרק, גהק וגנח;

עוד פנסים יפיצו אור

מבית ומחוץ; מקר

ברחוב סוסים עוד יתרוצצו,

על כבד רתמתם רוגנים;

וסביב אורים העגלונים

אדוניהם עוד ינאצו, –

וכבר אוניגין על הסף:

החלף לבוש הביתה שב.

ל. אהה, מיטב שנותי הקרבתי

בשעשוע ושמחות;

עד כה גם נשפים אהבתי,

לולא נתקלקלו מדות.

מאד אהב שגעון הנער,

חדות חיים, רב עם וזהר,

נשים בפאר המחלצות

ורגליהן… אך בכל קצות

רוסיה, אין אני בטוח.

אם יש שלשה זוגות נאוים.

זכרתי, הה! ימים רבים

זוג רגלי־חן… קר ושבור־רוח

עוד אזכרן ועד הלום

לבי תחרדנה בחלום.

• – – – – – – –

לז. לא, רגשותיו בלא־עת שככו,

מאס שאון תבל ומתים;

יפות־העין חיש זנח הוא,

משא נפשו כל הימים;

בגידות להוגיעו הספיקו,

רעים ברעותם העיקו;

כי לא יכל היה תמיד

ביפשטקס, פרפרת סטרסבורגית

ביין שמפּניה לקנח,

גם לא יכל להתחדד

עת שראשו עליו כבד;

ואף כי הוא פּחזן רותח,

סוף־סוף גם נמאסו עליו

אקדח וחרב ודו־קרב.

לח. מחלה, שכבר הזמן הגיע

לחקר כהגן מקורה

מין Spleen אנגלי, שברוסיה

ידוע הוא בשם “חנדרה”,

תקפתו אט עד אפס כח.

אמנם הוא לא נסה לשלח

יד בנפשו, ברוך השם,

אך עולמו עליו שמם.

כי Childe Harold התחיל לנוּע

בטרקלינים חולם, אבל;

משחק בוסטון, דבות תבל,

גניחה פרוצה, מבט צנוע,

לא עוד משכו את לבבו,

הוא לא ראה דבר סביבו.

לט. נשים כבודות קלות־הדעת!

אתכן עזב לראשונה.

אכן כיום הזה מיגעת

שפת החברה העליונה.

יש כי תדון עוד גברת פעם

על סי או על בנתם בטעם,

אבל בכלל שיחת נשים –

פטפוט תפל, אם גם תמים.

מלבד זאת כה צדקניות הן,

כה חכמות ושגיאות,

כהחסודות וכה צנועות,

כה נזהרות, דיקניות הן,

וכה סגורות לזר, שכן

יכך ה“ספלין” אך רק תראן.

• – – – – – – –

נב. אמנם, מכתב מהמפקח

קבל אוניגין, כי דודו

נוטה למות והוא רוצה אך

לראות פניו לפני מותו.

כקרא אוניגין האגרת,

אץ חיש בעגלה נמהרת,

וכבר פהק מקדם, עוד

בטרם בא אל כפר הדוד,

ובשל ממון היה מוכן הוא

לשקר, שממון ומרי

(בזה התחלתי ספורי);

אך בבואו, על השלחן הוא

מצא כבר גוף בלי נשמה,

תשלום־המס לאדמה.