יוהן כריסטוף פרידריך שילר נולד ב־10 בנובמבר 1759 במרבך על חוף הנהר ניקר, בשטח הדוכסות וירטמברג. אביו, קספר (נולד ב־1723 ומת ב־1796) שרת בזמן הולדת בנו כקצין בצבא הדוכס של וירטמברג, קרל אויגן. האם, דורותיאה קודויס (נולדה ב־1732 ומת ב־1802) היתה אז נשואה לבעלה עשר שנים. אחותו הבכירה של המשורר, כריסטופין, היתה בת שנתים.

הימים היו ימי מלחמת שבע השנים, שפרצה בשנת 1756 ונמשכה עד 1763. פרידריך השני, מלך פרוסיה, לא הסתפּק בשטחים שהיו נתונים למרותו ולחם נגד אוסטריה, צרפת, רוסיה ושבדיה ונגד הנסיכים והרוזנים הגרמנים שהיו בני־בריתן. משפּחת שילר, שביקשה להמצא יחד עם האב, נעה ונדה יחד אתו בהיותו עסוק בגיוס חילים. שילר סיים את לימודיו בבית הספר היסודי ורצה להיות כומר, אולם בשנת 1773, בהיותו בן 14, מכריח הדוכס את הוריו להכניסו לבית־ספר חדש, שנוסד על־ידיו ונשא את שמו. חיי שילר נכנסים לאפיק חדש: הוא לומד שפות, מקצועות ריאליים ומשפּטים. הוא מתוודע בחשאי לאותם מן הסופרים הגרמניים הדוגלים ברעיון ההשכלה. הדוכס הופך את המוסד החינוכי לאקדמיה צבאית ומעבירה מארמונו, הנקרא “בדידות”, לשטוטגרט. את אביו של שילר ממנה הדוכס לאחראי על גן־הנוי הנהדר של הארמון. בגיל 16 מתחיל שילר ללמוד רפואה, אולם הוא מקדיש מזמנו גם לפילוסופיה. בן 17 מפרסם הוא את שירו הראשון בשם “הערב”בו הוא מתקומם נגד המשמעת העוורת – בבית הספר בפרט ונגד הדספּוטיזם בכלל. אף־על־פי שהשקיע מרץ רב בלימודי הרפואה, נכשל פרידריך במבחנו הראשון ועבודתו נדחתה. הוא נאלץ להקדיש שנה נוספת ללמודיו באקדמיה. בן 21 היה לרופא, אולם את מרבית זמנו הוא מקדיש לכתיבת המחזה “השודדים”. בשנים שלאחר מכן הוא מכהן כרופא צבאי בשטוטגרט, אולם חי בתנאים קשים – העבודה מרובה והשכר מועט. הוא מדפּיס את “השודדים” על חשבונו ומסתבך בחובות גדולים. הוא מגיש את המחזה לתיאטרון במנהיים ומכניס בו שינויים לפי דרישת הנהלת התיאטרון ובינואר 1782 נערכת הצגת־הבכורה. באותה שנה מופיע הכרך הראשון של שיריו המכיל גם את שירת ידידיו. מיכון ששילר ביקר במנהיים בהצגת־הבכורה של מחזהו ללא נטילת רשות, דן אותו הדוכס למאסר צבאי וכעבור חודש ימים אף אוסר עליו את הכתיבה. כעבור חודש נמלט שילר משטוטגרט ועורק משירותו של הדוכס. מנהל התאטרון במנהיים מונע את תמיכתו משילר, דוחה הצעתו להציג יצירה חדשה של המשורר – “פיאסקו” – שהוא סיים בינתיים את כתיבתה, ואף ידידיו אינם מעיזים לאכסנו בבתיהם, מרוב פחדם מפּני הדוכס. שילר נאלץ להסתתר, חי תחת שם בדוי, סובל צרות ומחסור ונודד רגלי ממקום למקום. הוא מעבד את “פיאסקו” מחדש ומתחיל בכתיבת המחזה “מזימה ואהבה”. מנהל התיאטרון דוחה גם את העבוד החדש ושילר נתון במצב נואש. אחר משא־ומתן של שנה מצליח המשורר לחתום על חוזה עם התיאטרון במנהיים ומקבל על עצמו את התפקיד של הדרמטורג.

באביב שנת 1784 מוצגים שנים ממחזותיו “פיאוסקו” ו“מזימה ואהבה”, אולם הסופר חולה קשה וחובותיו גדלים והולכים. הודות לתיווכה של הגברת שרלוטה פון קלב, אשתו של קצין גרמני ששרת בצבא הצרפתי, שמצאה ענין ביצירתו, מוזמן שילר לדארמשטט, כדי לקרוא בחצר את המערכה הראשונה של יצירתו החדשה “דון קרלוס”. הדוכס של ויימר, קארל אוגוסט, הנוכח במקום, מעניק לו את התואר יועץ־החצר. כתב־העת הנערך על־ידי שילר מדפּיס את המערכה הראשונה של “דון קרלוס”. הוא שוהה זמן מה במנהיים ומקבל את הזמנת המשורר גוטפריד קורנר ונוסע לליפּציג. שני המשוררים מתיידדים ובשעה שמשפּחת קורנר עוברת לדרזדן, מצטרף אליה גם שילר.

פרידריך פון שילר, מגודלי הדרמה והשירה הגרמנית (1805–1759)

בימים ההם – 1785 – כותב הוא את שירו המפורסם “לשמחה”. כעבור שנתיים מופיע “דון קרלוס” בדפוס. שילר מעתיק את מושבו לויימר, מתיידד עם המשוררים הנודעים – העוסקים גם במחקר – ווילנד והרדר ומתעמק בהיסטוריה, בתקופה הקלסית בעיקר. בספּטמבר 1788 חל אחד המאורעות החשובים ביותר של חייו: הוא עושה הכרה בוויימר עם גיתה שחזר באותה תקופה ממסעו באיטליה. הוא מקדיש את זמנו לחקירות היסטוריות ולאחר שהוא מפרסם את הכרך הראשון של מחקרו על ניתוק הקשרים בין ארצות השפלה לבין הממלכה הספרדית, מוזמן הוא לאוניברסיטה של יינה, כדי לכהן שם כפרופסור להיסטוריה. ב־1789 פותח הוא בהרצאותיו, שהראשונה מהן היתה מוקדשת לשאלה “משמעות הלמוד של ההיסטוריה הכללית ומטרתו”.

בפברואר 1790 נושא שילר לאשה את לוטה פון לנגפלד. משרתו באוניברסיטה מכניסה לו כמעט – לא כלום והוא עושה מאמץ רב להסדיר את מצבו הכספי. הדוכס של וויימר, קרל אוגוסט, מעניק לו קיצבה שנתית קטנה.

בגלל עבודתו המאומצת באוניברסיטה ובבית בינואר 1791 מתערערת בריאותו עד כי נשקפת סכנה לחייו, אולם הוא אוזר כוח כדי להתעמק בחיבורי קנט. אחרי שהצליח להתגבר על מחלתו מסיים הוא את כתיבת תולדותיה של מלחמת שלושים השנה. שמו הולך לפניו ויורש־העצר הדני מעניק לו קיצבה בסך אלף זהובים לשנה. בעשרה באוקטובר 1792 מעניקה לו האסיפה הלאומית הצרפתית אזרחות של הרפובליקה הצרפתית. ביחד עמו זוכים לכבוד זה קלופשטוק, פסטלוצי, ושינגטון וקוסצ’יושקו. שילר עוסק בבעיות האסתטיקה ומעבד את הנוסח הראשון של מכתביו על החינוך האסתטי של האדם. במאי 1794 חוזר שילר ליינה ומתחיל שיתוף־הפעולה בינו לבין גיתה. הם עורכים יחדיו את כתב־העת הספרותי “הורן”. הוא מוסיף לחבר מסות על בעיות האסתטיקה – ביניהן “על התמים” ו“משוררים סנטמנטליים” – וגם שירתו הלירית מתחדשת בימים ההם. אולם מחלה קשה מאלצת אותו לשבות זמן מה מעבדותו על יצירתו הדרמטית החדשה, “וולנשטיין”, ואחרי שהצליח לסיימה בכל זאת מוצגת היצירה על־ידי התיאטרון בוויימר. באפריל 1799 כתב את שירו הנודע “על הפעמון” ובסוף אותה שנה הוא משתקע סופית בוויימר. מחלתו הקשה תוקפת אותו שוב, אולם הוא ממשיך בעבודתו הספרותית, מעבד ומתרגם את “מקבת” לשקספּיר, מסיים את הדרמה “מריה סטיוארט” ועורך את שיריו. הוא מסיים את כתיבת “הבתולה מאורליאן” ונוכח בהצגת הבכורה בלייפציג שהוכתרה בהצלחה רבה. בינואר 1802 מתחיל הוא לעבוד על “וילהלם טל”, אך מחלתו משביתה אותו שוב מעבודתו. בפברואר 1803 כותב שילר את “הכלה ממסינה” ועורך את הכרך השני של שיריו, שהופיע באותה שנה. כעבור שנה מסיים הוא את כתיבת “וילהלם טל” ומתחיל לעבוד על מחזה חדש בשם “דמטריוס”. הוא נוכח בחתונת בן הדוכס מוויימר ומצטנן קשה בחגיגות. למרות המחלה הקשה עוסק הוא בתרגום “פדרה” לרסין. בתחילת 1805 מסיים הוא את המערכה הראשונה של “דמטריוס”. בפברואר נופל הוא למשכב אך מתאושש מעט, נפגש ב־29 באפריל עם גיתה – בפעם האחרונה – וב־9 במאי 1805מסתלק הוא מן העולם.

פרופסור יוסף קלוזנר מציין ששילר זכה לתרגומים רבים באופן יוצא מן הכלל בראשית תקומתה של הספרות העברית. התרגום העברי הראשון של “השודדים” הופיע בלבוב ואותו המתרגם, מתתיהו רדנר, תרגם גם את “דון קרלוס”. אך לא רק בגליציה חיפשו לבוש עברי ליצירות הללו, אלא גם בווילנה ובמקומות אחרים. בימינו זכינו לתרגומים משובחים. ביאליק וש. בן־ציון תרגמו את “וילהלם טל”, אשר ברש תרגם את “דון קרלוס”, “הבימה” הציגה את “וילהלם טל” ביולי 1936 ו“אהל” את “מזימה ואהבה” בתרגומו של אביגדור המאירי בדצמבר 1939. דבר זה מוזר הוא במקצת בשים לב לכך, ששילר אינו מזכיר את היהודים אלא לגנאי. לדעתו של פרופ' קלוזנר היתה שירתו של שילר קרובה תמיד ברוחה למשוררים העברים. האיש העברי החדש נמשך בעיקר לתנופת המרץ, לקריאה למהפכה, לשאיפה לעתיד צודק הפורצים בכתבי שילר. קריאה מהפכנית זו היא שדברה ללבו של הסופר העברי שראה את עצמו כמקיץ נרדמים.

חיי שני היוצרים הגרמנים הגדולים, גיתה ושילר, נתמזגו במשך תקופה מסוימת. אין זה מקרה שהפסל המפורסם בוויימר מתאר אותם עומדים זקופים איש ליד רעהו, כשיד גיתה נחה על כתף שילר ושניהם מושיטים יד אחרי זרי דפנה. הדמויות הרוחניות של שניהם עורבבו במשך הדורות וכמעט היו לאחת, אך עלינו לציין שגיתה ביקש בסופו של דבר את האמת ואילו שילר את החירות.

גיתה היה הגאון האובייקטיבי, שהכה שרשים עמוקים במציאות ומילא לבסוף את המציאות הזו תוכן רוחני – פשט ממנה את הגשמיות במידת האפשר. לעומתו היה שילר, שנולד עשרים שנה אחריו ומת אותו מספּר שנים לפניו, הסופר הסובייקטיבי למופת. הוא יצא תמיד מעולמו הפּנימי ועמל להגיע בדרך קשה לאותה מציאות שהיתה רחוקה ממנו. אם היה גיתה בעל האידיליה, המשורר השאנן והשלו, הרי היה שילר בעל הסאטירה השנונה והעוקצת. מטרה אחת היתה לשניהם, אך הם ניסו להשיגה בדרכים שונות. גיתה אמר בשנת 1825 לאחד מידידיו: “הקהל רב זה עשרים שנה – זה היה מספּר השנים שעבר אז ממותו של שילר – מי גדול יותר, שילר או אני. תחת זה היו צריכים לשמוח על שישנם כמה ברנשים כאלה שהם יכולים לריב עליהם.”

בחיי כל אחד מאתנו ישנה, כנראה, תקופה שאפשר לכנותה “תקופה שילרית”, זו תקופת התשוקה לחירות בלתי מוגבלת. אנחנו “השודדים”, אנחנו מהפּכנים, אנחנו מנתקים את הכבלים, דורשים את שיחרור הפרט. “רוצה אני להשמיד את כבלי הברזל של הדעה הקדומה” – מתפּרץ פרדיננד ב“מזימה ואהבה”. כל אדם עובר את התקופה השילרית, בשעה שהוא חולם על שחרור מוסרי, על חופש פנימי גמור ומותח בקורת חריפה על המשטר. כל אחד מאתנו משמיע בזמן מסויים את הקריאה הקלסית: In Tyrannos. מטרתנו היא דרור. אולם לפי הגדרת גיתה: “החוק הוא הוא המעניק את החופש האמיתי”. החופש השילרי מסרב להכיר בחוקים כאלה ודורש לעצמו את הכל בלי הגבלות. שילר, פירושו שאיפה ותשוקה לחירות. צעיר זה, “בעל השערות האדמדמות, האף הבולט והמצח הגבוה”, כפי שתואר בפקודת המאסר שהוציא נגדו הדוכס, נלחם בעד החופש. לא בעד חופש רב יותר, אלא בעד החופש. לוהט בקרבו הרגש העמוק, חי בו הוד כבוד האדם, והוא גדוש מוסריות. הוא בעל מעוף פתטי כביר והיה מן הראשונים שבטאו את תשוקת החירות בתקופה המודרנית. קריאת הרוזן פון פוזה באזני המלך פיליפּ ב“דון קרלוס”: “סיר, יתן את חופש המחשבה!” הפכה מזמן לסמל הנצחי של החירות. שילר סיפּק צרכים חברתיים, פּוליטיים ואסתטיים, הן מספרותו הן מספרותם של עמים אחרים, והשפיע השפּעה מעוררת ומשחררת לא רק על החברה בתקופתו, אלא גם על החברה של המאה ה־19. הוא לימד לקח את תקופתו וכל תקופה אחריו בהוכיחו שבלי גדלות אנושית, רעיונית, מוסרית אין אמנות־מופת.

בתקופת פריחתה של תרבות גרמניה, בשעת עלייתה הגדולה בכל ענפי המדע והאמנות – בזמנם של קנט, הרדר, גיתה, מוצרט ובטהובן – עלה גם כוכבו המזהיר של גדול הדרמטיקונים הגרמנים, יוצרם של חזיונות נפלאים, שהם נכסי צאן ברזל לא רק של התיאטרון הגרמני, אלא של כל במה תרבותית בעולם. חיבה יתרה נודעת לו לחוזה דרמטי זה, משום שהוא משוררם של כל הערכים האנושיים הנשגבים, משורר החירות, המצפון המוסרי, האמת, הטוב והיפה בעולם. יצירותיו בוערות באש־הקודש, אש החירות, שהיתה יוקדת בנפשו תמיד. אלה הם היסורים של מבשרי הדרור בחשכת העולם והחיים. בעודו תלמיד בית־הספר הצבאי מפתיע המשורר הצעיר את העולם במחזה מרד־הנעורים שלו, שבו מתחיל פרק חדש בתולדות הדרמה האירופית בכלל והגרמנית בפרט. חווית המרד נגד המשטר הרקוב והמושחת גוברת והולכת בלבו בחזיונו השני ובאה לידי ביטוי אמנותי דרמטי עצום בחזיונו השלישי, שתכנו נוצר בלבו בשבתו במאסר הצבאי כעונש על כתיבת “קומדיות”. את כל מרי שיחו, את כל נסיונות חייו המרים, את מצב־רוח התקופה, את אווירת החברה וגורל ארץ מולדתו הקרועה והשסועה משקיע הוא ביצירה לוהטת זו, בחזיון האזרחי החזק ביותר שיש לספרות הגרמנית. שילר הוא משורר החירות והמצפּון המוסרי, משורר האמת, הטוב והיפה, הנאה והנשגב, הגנוזים בחביון נשמת האדם. ערכים אלה – העולם עומד עליהם.

“השודדים” (1781). מחזה בחמש מערכות, הזמן – אמצע המאה ה־18, הצגת הבכורה 13 בינואר 1782 במנהיים.

קארל מור, הבן הבכור של הרוזן מקסימיליאן, אדם הגון וישר ביסודו, ביצע בהיותו בלייפציג תעלולים אחדים ומבקש את מחילת אביו על כך בכתב. פרנץ, הבן הצעיר, משתדל לקבל לידיו את אחוזת האב בכל מיני תחבולות, ביניהן מכתבים מזוייפים של אחיו. האב נופל בפח שטומן לו הבן הצעיר ובאמצעותו מודיע הוא לקארל, שאין הוא מכיר בו עוד. משנודע לקארל כי אחוזת אביו נשללה ממנו, יוצא הוא מגדרו, מייסד ביחד עם ידידיו כנופיית־שודדים ומתייצב בראשה. פרנץ מודיע בינתיים לאב על־ידי שליח מחופש, שקארל נפל בקרבת פראג. האב, המתחרט על הדחת בנו בכורו, מאבד את עשתונותיו ופרנץ מנצל את מצבו, כדי לסגרו במגדל, שבו יגווע ברעב אט־אט. פרנץ מחזר בינתיים אחר אמליה היפה, הגדלה כיתומה בארמון, אולם היא דוחה אותו. כנופייתו של קארל כוּתרה בינתיים על־ידי גדוד חיילים, אולם הוא מצליח להבקיע לעצמו דרך ולהמלט ביחד עם אנשיו. בסביבת הדנוּבּה מצטרף לכנופיה קוסינסקי, שגורלו מזכיר לקארל את גורל אמליה האהובה. כתוצאה מכך יוצאת הכנופיה לדרכה בחזרה למולדת וחונה במקרה בסביבת המגדל שבו היה מור הזקן גווע מרעב אילמלא האכיל אותו בסתר הרמן הנאמן. כאן שומע קארל על גורל אביו ומשביע את חברו שוייצר להסתער על הארמון ולהסגיר לידיו את פרנץ. משמובא האח הנוכל לפניו כבול בכבלים, מחליט קארל להניח לכנופיה לקבוע את גורלו. פרנץ נשלח לאותו מגדל־הרעב, שממנו שוחרר הזקן זה עתה. אמליה שמעה על נוכחותו של קארל ומשליכה את עצמה אל בין זרועותיו. הוא עורך תכניות להתחיל עמה בחיים חדשים בשעה שהכנופיה מזכירה לו את שבועתו. הוא דוקר אותה על פי בקשתה ומתייצב לפני בית המשפּט. בנוסח מאוחר יותר, המוצג עתה על במות העולם, מתעורר פרנץ מחלום־זוועה זמן קצר לפני חדירת הכנופיה לארמון. הוא תולה את עצמו בשעה שהוא נפגש עם שוייצר, אך גם שוייצר אינו יוצא חי מן הפגישה, כי הוא הורג את עצמו ביריה, מכיון שאינו יכול להסגיר את פרנץ החי לידי הממונה עליו.

ההצלחה הבימתית של יצירת הבכורה של שילר היתה בלתי רגילה. עד ראייה מוסר: “אולם התיאטרון דמה לבית־משוגעים. כשקהל הצופים מגלגל בעיניו, מקמץ אגרופיו ומתפרץ מדי פעם. אנשים זרים חיבקו זה את זה תוך בכי ויללה, נשים התעלפו או רצו אל הדלתות כשהן קרובות להתעלפות. תוהו ובוהו שרר באולם – כבששת ימי בראשית, בשעת לידת יצירה חדשה בערפל”.

שילר היה כבן 18 כאשר החל להעסיקו רעיון כתיבת “השודדים”. באותו פרק זמן נפל לידו ספורו של דניאל שוברט, שנתענה בבית־כלא של הדוכס. גבורי הספור הם שני אצילים צעירים שונים זה מזה באופיים. אין ספק בדבר, ששילר שאב את נושא מחזהו מספורו של שוברט, אף־על־פי שהוא עצמו מדגיש כי קבל השראה לא מעטה לתיאור דמותו של השודד האציל מאחת הדמויות – רוק – של “דון קישוט” לסרבנטס. יחד עם זה יש לציין את ההשפּעה של תנועת “סער ופרץ”, את הנטיות המרדניות שהיו אופייניות לספרות הגרמנית של הימים ההם. נוסף לכך אפשר לגלות במחזה את סימני השפעתו של שקספּיר. אופייני ביותר למחבר, למצב רוחו בימים ההם, הוא הנושא. לא רק מתוך נטיות ספרותיות גרידא הושיט ידו אחר נושא זה, אלא גם מתוך דחף רגשותיו האישיים העול המכביד והקשה של המשמעת בבית־הספר, עריצות הדוכס קארל אויגן, התלהבותו של שילר לרעיונות הנשגבים של ההשכלה ובראש ובראשונה מצבו המעמדי בחברה הפיאודלית בגרמנית, שבה שלט האבסולוטיזם. שנים הגה הסופר את הרעיון עד שניגש בסוף 1779 לכתיבה, שנמשכה שנה בערך, וכעבור שנה נוספת הופיעה היצירה בדפוס. מכיון שלא הצליח למצוא מוציא־לאור הוציא את המחזה בהוצאתו שלו, ואפילו בשעת ההדפּסה הכניס בו תיקונים נוספים. המהדורה הראשונה של המחזה הופיעה בעילום שם, אף־על־פי־כן נמצאו מבקרים שגילו בו את עקבותיו של אריה ספרותי. כתב אחד מהם: “אם קיוינו להופעת שקספּיר גרמני אי־פעם, הנהו.” בינואר 1782, שנה אחר הופעת המהדורה הראשונה, הופיעה המהדורה השניה והמתוקנת, שעליה כבר צוּין שם המחבר. בשער הספר צויר אריה מזנק ומתחת לו הסיסמה: In Tyrannos – “נגד עריצים”. עוד באותה שנה ראה אור גם הנוסח שהוכשר להצגה בתיאטרון ואשר נבדל בהרבה מן הנוסח המקורי. לשוא נחפּש בו את דמות הכומר מוֹזר ואת מקומו של הנזיר תופס חבר מועצת־העיריה. התיאטרון דרש בכל תוקף לא רק את השינויים האלה, אלא גם את החזרת העלילה של המחזה מאתים שנה אחורנית. מכיון שנמחק הויכוח הגדול בין הכומר מוֹזר לבין פרנץ מוֹר במערכה החמישית, לא שלח פרנץ יד בנפשו (גם שוייצר לא עשה זאת) אלא הוא הובא לפני קארל מור ואחרי כן נשלח לכלא המגדל, שממנו שוחרר מור הזקן אחרי כן.

הנוסח הראשון של “השודדים”קרוב לסיפור מוּמחז יותר מאשר לדרמה. שילר אף לא העלה על דעתו שההצלחה הבימתית תאיר לו פנים. הוא כותב במבוא למהדורה הראשונה: “בל יראה הקורא במחזה זה דבר זולת סיפור דרמטי שאין בכוונתו להסתגר במסגרת מחזה בימתי ואין הוא חותר לקראת ההישג המפוקפק של העלאת דמויותיו על הבמה”. למרות הזלזול בחוקי הדרמה אין כל ספק בדבר, שזוהי יצירתו של גאון־הבמה והמחזה זוכה להצלחה בכל מקום ובכל זמן.

לא פלא הוא ששילר נגש כעבור חודשים מעטים לעבודה על “פיאסקו”. אחרי ביקור חשאי שני במנהיים אסר עליו הדוכס של וירטמברג לחבר מחזות, באיימו עליו בעונש החמור ביותר. אולם שילר לא הושפּע מן האיום וסיים את המחזה עוד באותה שנה. בסופו של דבר לא נותרה לו כל ברירה אלא לברוח באישון לילה בספטמבר 1782 לשטוטגרט בשם הבדוי,“ד”ר ריטר". דרכו הראשונה הובילה אותו למקום בו זכה להצלחתו הגדולה הראשונה – לתיאטרון של מנהיים. אולם מנהל התיאטרון דחה את מחזהו החדש ורק אחרי משא־ומתן מייגע ואחרי שינויים על פי דרישת ההנהלה הוצגה היצירה סוף סוף במנהיים בינואר 1784.

“קשר פיאסקו בגנוּאָה”, דרמה רפובליקנית בחמש מערכות, שעלילת המתרחשת ב־1547 בגנואה.

ג’נטינו דוריה, דודן הדוג' של גנואה, חי חיי הוללות ותושבי העיר חוששים שמא יפגע בחירותם. פיאסקו קושר קשר, כדי להפיל את דוריה בהזדמנות הנוחה הראשונה. גם ורינה הזקן תומך בו, מתוך איבה לג’נטינו, שחלל את כבוד בתו, ברטה. פיאסקו הערמומי מצליח להטעות את יריביו ואף מצליח להתקרב לאחותו של ג’נטינו, הרוזנת יוליה, כדי להשלות את דוריה ואנשיו. ג’נטינו חותר בכל כוחו אל השלטון ושוכר את הכושי, חסן, כדי לסלק את פיאסקו מדרכו. אולם הלה מצליח להשפּיע על חסן ולהעבירו לצדו, אלא דבר זה אינו מונע את הכושי מלגלות את תכנית הקשר. אנדריאס דוריה הזקן מחזיר את חסן הכבול לפיאסקו ומעורר מבוכה במחנה הקושרים על ידי מעשה אציל זה. הקרב מתלקח בכל זאת ובורגונינו, חתנה של ברטה, נוקם את נקמתה והורג את ג’נטינו. גם פיאסקו מצליח לפגוע באישון לילה במישהו העטוף מעיל־בית של ג’נטינו ולתדהמתו מתברר לו, כי הוא הרג את אשתו שחשה למקום מרוב דאגה לבעלה. פיאסקו מוכרז בינתיים כנסיך של גנואה, אולם אין הוא מסוגל להמלט מפני גורלו. ורינה עמד על כך בעוד מעוד, שאמנם שיחרר פיאסקו את גנואה מעריץ, אולם הושיב את עצמו במקומו. ורינה מפציר בו שיוותר על הכבוד המדומה, אך פיאסקו דוחה את הבקשה, כי אינו יכול לסגת עוד, ובשעה שהוא עולה על סיפון אניה, דוחפו ורינה לים.

“פיאסקו” לא זכה להצלחה של ה“שודדים” הקהל לא גילה הבנה לגבי המחזה ההיסטורי הראשון של שילר – בין השאר, גם משום שהגבור מכתים את עצמו בסוף המחזה ומפסיד על־ידי כך את אהדת הקהל. מלבד זה, האפילו העלילות הצדדיות המרובות על העלילה העיקרית.

“מזימה ואהבה” (1784), דרמה אזרחית בחמש מערכות, שעלילתה מתרחשת במאה השמונה־עשרה. הצגת־הבכורה נערכה ב־13 באפריל בפרנקפורט.

הנשיא פון־ולטר הצליח להגיע בדרכים לא־כשרות לעמדה רבת־השפּעה והוא מתכונן להדק את קשריו עם הדוכס על־ידי נשואי בנו, מאיור פרדינדד, עם אהובת הדוכס, ליידי מילפורד. אך המאיור אוהב אהבה נאמנה את לואיזה, בתו של המוסיקאי מילר, ודוחה נמרצות את הצעת האב. הוא מבקר אצל הליידי, כדי לומר לה שאין הוא מתכונן לשאתה. אמנם נכמרים עליה רחמיו בשמעו מפיה כיצד היתה לאהובת הדוכס וכי היא אוהבת את המאיור אהבת־אמת, אולם הוא שומר אימונים ללואיזה. הנשיא הנרגז מאיים בחיסול כל משפּחת מילר, אולם הוא נסוג מתכניתו בשעה שפרדינדד רומז לו שהוא עלול לגלות בחצר כיצד עלה האב לדרגת הנשיאות. בינתיים עורך המזכיר וורם, שנדחה על ידי לואיזה, תכנית שטנית. הוא מכריח את לואיזה לכתוב מכתב שהוא מכתיב לה והמוכיח את בגידתה. המזכיר משיג את מטרתו על־ידי האיום לאסור את הורי לואיזה. הוא מגניב בזריזות רבה את המכתב לידי פרדיננד. פרדיננד משתולל מרוב קנאה ואץ ללואיזה, אולם היא נשבעה שלא תגלה את המניע האמיתי של מכתבה ומודה בבגידתה. פרדיננד הזועם מחליט להרגה. הוא משגר את מילר הזקן לנשיא ומבקש את לואיזה ללוות את אביה לדלת הארמון. הוא מנצל את ההזדמנות, שופך רעל למשקה ומכריח את ארוסתו לשתות את המשקה ביחד עמו. הוא מתוודה לפניה שהרעילה ואז מודה היא שהמכתב אינו אלא מעשה מחפּיר של הנשיא ותחבולתו להפריד בין הבת האזרחית לבנו. ברגע האחרון מופיע הנשיא, שפרדיננד הודיע לו במכתב על־ידי מילר על כוונתו לשלוח יד בנפשו. אחר שהבן הגוסס סלח לאב הנוכל, מתייצב האב לפני בית המשפּט, מכיון שהמזכיר וורם מאיים לגלות את תעלולי אדוניו בפומבי.

הארץ שסועה למדינות קטנות והנסיכים המושלים בהן הם רק בובות, כי לאמיתו של דבר נשים מושלות בהם, נשים זרות ונכריות, פלגשי החצר. המדיניות היא סבך של חנופה וחרפּה, כניעה ועבדוּת שפלה, מותרות ותענוגות־בשרים. כלפי חוץ ברק מסנוור וכלפי פנים שעבוד ההמונים הדלים, רקבון מוסרי של כנופיות פקידים וקצינים מתהוללים, גאוה שחצנית והתרברבות בשכבות העליונות המתעמרות בהמוני העם. דוכס המושל בשרירות לב ובלי כל בושה ותשומת־לב לחוק ולצדק. מוֹכר הוא רבבות מנתיניו לעבדות־עולם לארצות־נכר רחוקות, כדי לקנות בכסף זה תכשיטים יקרים, אתנן לפלגשיו. ומסביב לו עדת־מרעים של משרתים ועושי דברו אשר רק לבצע, לכבוד ולמשרה עיניהם. שר־המדינה, איש תככים ונוכל כל־יכול, שהגיע לשלטון על־ידי מעשי־פשע ורצח שנעלמו מן העין, רודה באף ובאכזריות־חימה בעם משועבּד ונבער מדעת. חבר פושעים וחטאים יחדיו המערערים את יסודות החברה ומובילים אותה לכליה ולאבדון. כל זה מוקע ב“מזימה ואהבה” ביד אמן־חוזה לעמוד הקלון, לשמצה ולדראון עולם. ולעומת כל אלה – צמד אוהבים, שתי נפשות טהורות ואצילות הדבקות זו בזו וקשורות יחד בעבותות אהבה עזה כמוות, שתי סנוניות־דרור בתוך מחנה של עורבים שחורים. מובן, שחבר־הפושעים חורש רע וזומם מזימה איומה נגד חולמי חלומות האהבה, משום שאלה עומדים לו לשטן על דרכו. האמת או השקר, המזימה או האהבה, מי משתיהן תנצח? ושילר, החוזה הגאוני, מפקד על צבא הנפתולים והסבכים ביד אמונה, בלב פועם, ומשתתף בעצמו בכל נימי נפשו במשחק האיתנים הלזה. לבסוף מצליחים חורשי המזימה להשמיד ולאבד את נושאי האהבה והחירות, אך לא את האהבה עצמה, העזה ממוות הנצחית ממנו. אך יחד עם קרבנות המזימה נופלים גם הזוממים שדוּדים בשדה הקרב והחירות מנצחת “כי חופשי הוא האדם – אומר שילר – חופשי נוצר וחופשי יהיה אם גם בכבלים נולד”… הוא מוסיף ואומר: “החיים אינם גולת הכותרת, כי ישנם דברים היקרים מן החיים עצמם והם החירות והמצפּון”, ועוד אומר שילר: “החוק עוד לא הקים מקרבו אף אדם גדול אחד, אבל החירות יוצרת ענקים ואנשים קיצוניים.”

שילר היה בכל מאודו משורר פוליטי, ובמחזותיו מימי נעוריו נושבת רוח מהפכנית חזקה. ב“מזימות ואהבה” כתב מחזה “בורגני”, – זה הסוג הספרותי שהיה אז חדש באירופה. מעמד הבורגנים, שהיה בעליה מבחינה כלכלית ופוליטית, רצה להטביע את חותמו גם על הספרות, שהיתה עוד פיאודאלית־אריסטוקרטית בעיקרה. גם משוררי המעמד הבורגני – והם היו הרוב – לקחו את נושאיהם מחיי המעמדות ה“גבוהים”. והנה הופיע ה“מחזה הבורגני” שתיאר את המעמד השלישי, את בעיותיו ואת יסוריו. אנגליה היתה הפותחת בכך. שם הוכשרו התנאים החברתיים יותר מאשר בארץ אחרת: בשנת 1730 פירסם ג’ורג' לילו את המחזה “הסוחר מלונדון”, בעקבותיו הלך בגרמניה לסינג – “מיס שרה סמפסון” (1755) ו“אמיליה גאלוטי” (1772). באותו זמן (1757–8) ניסה בצרפת האנציקלופּדיסטן הידוע דידרו גם הוא את כוחו בסוג החדש. ניצנים ראשונים אלה לא נתנו את פריים אלא רק במאה הבאה, כשהמאורעות הפוליטיים והמהפכה התעשיתית השליטו את הבורגנות על חיי הרוח והספרות בכללם.

לסינג עוד העביר מטעמי זהירות את מקום עלילת מחזותיו לאנגליה או לאיטליה, שילר היה הראשון שהעז לכתוב ולהציג דרמה פוליטית־חברתית מחיי גרמניה של זמנו. “מזימה ואהבה” יצא לאור בשנת 1784, ערב המהפכה הצרפתית, שרוחה הורגש גם בגרמניה. שילר מתאר במחזהו זה את תנאי־החיים בנסיכות גרמנית קטנה ואת שיטות הדיכוי האכזרי, שהיו נהוגות במדינות הזעירות הללו. (שילר עצמו הן היה קרבן של שרירות־לבו של נסיך כזה, של הדוכס קארל אויגן מוירטמברג, שבפקודתו נאלץ לוותר על הלימודים שאליהם שאף, ולהיות רופא צבאי, ורק על־ידי בריחה הציל את עצמו מאפוטרופסותו של מושלו). התמונה המתגלית לעינינו היתה טיפוסית למדינות הגרמניות של הזמן ההוא: נסיך הדואג רק לעצמו ולא לנתיניו, השולט שלטון מוחלט על נתיניו וביחוד על בנותיהם; הוא נתון להשפּעת יועציו הפושעים ובעיקר להשפעת פילגשו (כמנהג לואי ה־15 בצרפת), ולמען הרבוֹת הכנסותיו הוא מוכן אפילו למכור את נתיניו הצעירים לצבאות זרים. בתוקף הוי זה מתחוללת הטרגדיה של אהבה המתנגשת בהבדלי המעמדות ובמזימות השפלות של אנשי החצר.

הטרגדיה של הבדלי המעמדות (אהבה בין אציל לבין בת בורגני) היתה נושא נפוץ בספרות התקופה. שילר מעלה את רמתם המוסרית של המאורעות לשיא בלתי־רגיל. קצין־הצבא האוהב את העלמה הבורגנית הוא לרוב – בדרמה של אותה תקופה – רמאי המפתה אותה ובוגד בה. אצל שילר הוא עלם אידיאליסטי, שאהבתו טהורה ואמיתית. כך נמנע המשורר מן החלוקה הרגילה: בני מעמד אחד – כולם נבזים, ובני המעמד השני – כולם הגונים וטובים. בדרך כלל אמנם נחלקות דמויות המחזה, כנהוג, ללבנות ושחורות, כלומר אנשים ישרים בהחלט ואנשים שפלים בתכלית השפלות. אך חלוקה זו, שלא בנקל השתחרר הממנה הדרמה האירופית, נפרצת גם היא: הנשיא הנוכל מתחרט לבסוף על מעשיו ומבקש את סליחת בנו הגווע. לשבח המחזה ייאמר גם, כי הסנטימנטליות הרגילה במחזה הבורגני של אותה תקופה, המשפּיעה על בלוטות־הדמעות של הקהל, היא בדרך כלל ממנו והלאה.

הרופא הצבאי שילר ריצה עונש־מאסר בגלל בקור בהצגת “השודדים”במנהיים ללא נטילת רשות, בשעה שעלה בדעתו רעיון מחזהו זה, שתחילה קרא לו בשם “לואיזה מילרין” ואחרי כן הסב את שמו ל“מזימה ואהבה”. זעמו על הדוכס מוצא לו ביטוי במחזה, אף־על־פי שסיים את כתיבתו רק שנתיים אחרי בריחתו, באוקטובר־נובמבר 1782. את רשימותיו הראשונות בשביל המחזה העלה על הנייר בעודו מסתתר בכפר אוגרסהיים, שבו סבל חרפּת רעב. אחרי כן מצא מקלט למשך כמה חדשים באחוזתה של גברת הנרייטה פון וולצוגן, שעליה לא חלו חוקי הדוכסות, ושם – במקום בשם באורבך כתב את הדרמה הגרמנית הגדולה ביותר של המאה ה־18, שהושלמה בסוף 1783.

זוהי הדרמה היחידה שבה נוטל שילר את הנושא מתקופת חייו. הסכסוך נוצר על־ידי התנגשות חריפה מאוד בין המעמד הפיאודלי של המשטר האבסולוטיסטי לבין האידיאולוגיה האזרחית הדוגלת ברעיונות ההשכלה. זו יצירתו של סופר צעיר – והדבר נותן את אותותיו בהגזמות מסויימות – אולם המחזה מצטיין בתיאורי אדם וחברה בצורה הדורשת אומץ־לב והקרובה לאמת. יופי המחזה והשפעתו לא נפגעו ב־150 השנה שעברו מאז כתיבתו והוא נשאר רענן כביום פרסומו. בימתיותו היא כמעט מופתית ואין תימה שהוא המחזה הפופולרי ביותר של שילר לצד “וילהלם טל”.

שילר מעורר במחזה את אותם הכוחות של האומה שנועדו להתיצב בראש הקידמה. לואיזה האזרחית ופרדיננד בן המיניסטר רב־ההשפּעה הם גבורים חיוביים הרוכשים לעצמם מיד את אהדת הצופים, הן באישיותם והן במלחמתם הבלתי־פשרנית בעולם הישן. הם מסוגלים לשמש כאות וכמופת עד היום הזה. התוכן הרעיוני של המחזה הוא ללא פגם, והוא מובּע בחוש מציאותי מזהיר. מחברו מצליח למזג בו את אהבת לואיזה לפרדיננד עם מגמותיו הפוליטיות ועם השקפת עולמו. העלילה מבוססת מתחילת המחזה ועד סופו על חוויות אישיות של המחבר – וזו אחת הסיבות של התיאור הנאמן והמשכנע. גם הוא חש, בהיותו באורבך, אהבה כלפי בתה של הגברת וולצוגן בת השש־עשרה, ששמשה מופת לדמותה של לואיזה. גם אהבתו דוכאָה על־ידי ההבדל המעמדי. הבמה שימשה לסופר כספסל־נאשמים, שעליו הושיב את נציגי האבסולוטיזם. הוא הכיר היטב את הטפּוסים האלה במשרדי הדוכסות הקטנה. בתמונה המפורסמת של המערכה השניה, שבּה מספּר המשרת הזקן את תולדות בנו שנמכר לצבא, עולה קארל אויגן הדוכס הוירטמברגי על הפרק. אהובתו היא ליידי מילפורד – בשמה האמיתי רוזנת הוהנהיים. דוכס זה הפך ל“זיקוקין די נור” את הזיעה של נתיניו המעורבת בדם. המיניסטר, המזכיר, כלב איש החצר, כל אלה הן דמויות ששילר הכיר באופן אישי במוסד החינוכי של הדוכס. לתיאורו של המוסיקאי מילר, המצטיין בגילוי־לב בלתי רגיל, השתמש שילר באביו. כל הדמויות האזרחיות המגלמות את ההכרה העצמית של המעמד המתפּרץ, קרובות למשורר, מכיון שהוא האציל עליהן מרוחו.

“מזימה ואהבה” הוא אחד המחזות הנוגעים עד הלב והמזעזעים שבספרות העולמית – הן מתוך קריאה והן מתוך הצגה. פרדיננד ולואיזה קרובים ברוחם לרומיאו ויוליה; ואף היום איננו רחוקים מן ההתלהבות הסנטימנטלית ומרגשותיהם העולים על גדותיהם. זכותם הטבעית של הרגשות קרובה אלינו, מכיון שיסודה אמת. המחזה האזרחי של שילר מצטיין במתח, ברגשות נאצלים ובזעם צודק וקשה למצוא מחזה שיעלה עליו בנידון זה.

“מזימה ואהבה” היא יצירת־נעוריו של שילר. הוא כתבה בהיותו בן 25 בערך. על כן מכילה היא גם אותם האלמנטים, אשר היו מן המניעים החשובים ביותר בחיי שילר הצעיר: “הרומנטיקה של האהבה והמרי נגד כל כפיה של אדם”. רוחו הלוהטת של שילר התמרדה נגד העבדות ומתוך המרי הזה כתב בהיותו בן 17 את “השודדים” שלו, התרעה פאתטית נגד כל לחץ ודכאון של האדם. הוא שלח את כתב־ידו אל התיאטרון במאנהיים, במתו של הנסיך, אשר עמדה באותם הימים בראש במות גרמניה הדרומית. האינטנדאנט פון דאלברג, אוהד האמנות, הכיר מיד בכשרונו הגדול של המשורר הצעיר והציג את המחזה שלו. שילר, אשר כתב את הדרמה בסתרי־סתרים, ברח בליל ערפל מבית־הספר, כדי להיות נוכח בהצגת הבכורה במנהיים שהצלחתה היתה רבה משנודע כי המשורר הוא שילר הצעיר, גורש מבית־הספר על ידי ההרצוג קארל־אוגוסט שהיה מבזה את האמנות. המשורר סובל חרפת־רעב אולם כולו מסירות לשכינתו הלוהטת. במצב כזה נוצרו בצד הבלדות הנפלאות והשירים הליריים שכתב אז, גם הדרמות הגדולות הללו: “הקשר של פיאסקו בגנואה”, ו“מזימה ואהבה”.

את העלילה החיצונית של “מזימה ואהבה”שאב שילר מחויתו הפרטית, אשר חי אותה בבית־ספרו של קארל־אוגוסט. וכשם שפרדיננד אינו אלא שילר עצמו במחזה זה, כך זהה עמו כל גבור צעיר, כמעט בכל הדרמות שלו: הרוזן פוזה ב“דון קארלוס”, קארל מור ב“שודדים”, מכס פיקולומיני ב“וולנשטיין”.

“מזימה ואהבה” איננו המחזה המהפּכני ביותר של שילר, אולם נוכל לראות בו בבירור את רקבון החברה שלפני המהפכה הצרפתית. הוא מעביר לפנינו את חולניותם הפושעת של הנסיכים והמלכים, שמצד אחד הם “נחלשים בחיבוקיהם השוקקים של הפלגשים” ומצד שני מוצצים הם מן העם את אחרית הכוחות, כדי לכסות את הוצאות חיי החצר. המגמות הללו, הבאות לידי ביטוי בולט במחזה, מהוות כשלעצמן גורם מספיק להצגתו בכל מקום אולם קיים גם גורם אחר: דוקא היום, בתקופת הברבריות המודרנית, חשוב הוא לפתוח את השער לאותם המרכזים האמנותיים והרוחניים, שהיו לפנים מאירים באורם האסתטי את התפּתחות התרבות בעולם. הכוונה לוויימר של גיתה ושילר. התורה על שני מיני גרמניה איננה חדשה; גרמניה של וויימר וגרמניה של פוטסדם. וויימר – מרכז היצירה הגרמנית ההומניסטית, הרוחנית; ופוטסדם – מרכז הסוֹלדטסקה, הרוח הקיראסירית הגרמנית. לפני 150 שנה היתה ויימר נקודת המוצא של גיתה, שילר, לסינג ובטהובן, ואילו פוטסדם היתה מרכזו הרוחני של פרידריך ושל הצבאיות. אחרי מלחמת העולם ויימר היא (מבחינה סמלית) מולדתם של תומס מאן, אלברט איינשטיין ואנשי רוח גרמנים אחרים, שגלו מארצם, ואילו בפוטסדם שלטה רוח הגנרליות של לודנדורף, שברחה מפני המהפכה, ואשר ממנה צמח (מנקודת־ראוּת פסיכו־היסטורית) הנאציזם. מנקודת־ראות זו, שילר איננו כלל משורר גרמני בלבד כשם שבטהובן איננו קומפוזיטור גרמני בלבד.

“דון קרלוס יורש־העצר הספרדי”, פואימה דרמטית בחמש מערכות. מקום העלילה ארנחואז, הארמון המלכותי במדריד. הזמן – אמצע המאה השש־עשרה. הצגת הבכורה – 29 באוגוסט 1787 בהמבורג.

אנשי החצר מנסים לשוא לפענח את סוד אדישותו של יורש־העצר, דון קרלוס, לענינים מדיניים. הוא מתעטף בשתיקה מסתורית. אנו למדים שהוא מאוהב באמו החורגת הצעירה, אליזבת, שנועדה פעם להיות כלתו, בטרם נישאה לאביו, המלך פיליפּ השני. באמצעות ידידו, הרוזן פון פוזה, החוזר ממסע, מקיים קרלוס פגישה עם המלכה, אולם היא מתחמקת מפני גילויי האהבה של הצעיר ומנסה להסב את מחשבותיו אל ספרד, התולה בו תקוות גדולות. קרלוס פונה למלך, הרוחש לו אי־אימון, ומבקש ממנו בפגישת פנים־אל־פנים כי יעמיד לרשותו צבא נגד פלנדריה. פליפּ אמנם דוחה את הבקשה, אולם הוא חש למרות כל הספקות המתעוררים בו לגבי בנו, שהוא מעוניין להתפייס עמו. הנסיכה אֶבוֹלי, המאוהבת ביורש־העצר, מזמינה אותו לפגישה והוא בא, בהיותו סבור שיפגוש את המלכה. בשיחה המתפּתחת בין השניים רומז קרלוס על אהבתו האומללה לאליזבת וגם אבולי מגלה, שהמלך מחזר אחריה. מכיון שהנסיכה נדחית על־ידי יורש־העצר, שואפת היא נקם ומגלה למלך את אהבת בנו לאשתו. בטרם יחליט פיליפּ על צעד מכריע, יש בכוונתו לערוך בירור עם “בן אדם”. הוא מזמין אליו את פוזה, המבין ששעתו הגדולה הגיעה. הוא מתאר בכשרון רב את עבדותם של העמים ומשבח את האחווה ואת חופש־המחשבה כאידיאל האנושי הרם ביותר. הוא מצליח לזכות באימונו של העריץ, המוסר לו סמכויות מלאות. כך מתכנן פוזה את בריחתו של קרלוס להולנד, שבה הוא עומד לארגן מרד. פוזה משכנע את המלך, שבנו חף מפשע, אולם הוא מרחיק לכת עוד יותר ואוסר את קרלוס, כדי להרחיקו מן המדינה ביתר בטחון. קרלוס אינו יורד לסוף דעתו של ידידו ורוחש לו אי־אימון. פוזה עומד על הסכנה הקרובה ומחליט להקריב את עצמו. לפני כן הוא מפקיד בידי המלכה אגרת אחרונה לקרלוס. על־ידי מכתב מטעה מאשים את עצמו באהבה חשאית למלכה ונפצע על־ידי כדור פצעי־מוות בשעה שהוא מבקר אצל קרלוס בבית הכלא ומסביר לו את הכל. המלכה קוראת את קרלוס המזועזע פעם נוספת. הוא מבקר אצלה בלבושו של נזיר, שבו הוא עומד להמלט, אולם הנסיך אלבה גילה את התכנית וכך מופיע המלך ברגע האחרון ומסגיר את בנו לידי האינקויזיציה.

“מחנה וולנשטין”, פרולוג במערכה אחת. המקום – לפני שערי פילסן בבוהמיה. הזמן – 1634. הצגת הבכורה – 12 באוקטובר 1798 בויימר.

צבא וולנשטין מורכב מחיילים שנתאספו מארצות רבות, כדי לשרת תחת דגלו של המצביא הנועז. הם רוחשים לו נאמנות, אולם נמצאים ביניהם גם כאלה שאהדתם נתונה לקיסר, גם אם שורר באותו הזמן שלום בין המצביא לבין השליט. וינה מעונינת להחליש את הצבא הזה בדרכים שונות, אולם שאיפה זו רק מאחדת אותו יותר. המחבר רומז לנו כאן על חילוקי־הדעות העומדים להתגלע בין וולנשטין לקיסר.

שילר עבד על “דון קרלוס”חמש שנים תמימות, אחרי שמנהל התיאטרון במנהיים הסב את תשומת־לבו לנושא זה בשנת 1782. כעבור שנה, בשעת העבודה על “מזימה ואהבה”, כבר החל לעיין בחומר ההיסטורי הנוגע לדון קרלוס, יורש העצר הספרדי. המקור העיקרי של הדרמה היה ספרו של סט. ריאל, היסטוריון צרפתי, שחי במאה ה־17. בנוסח הראשון שמשו כנושא העיקרי יחסי אהבה בין יורש־העצר לבין האם החורגת והקנאוּת בין האב לבן. העלילה פנתה כעבור זמן קצר לכיוון אחר וקיבלה משמעות פוליטית. הנושא חרג מתחומי הסכסוך המשפּחתי; ואם היו בנוסח הראשון שתי הדמויות המרכזיות קרלוס והמלכה, נוצר בנוסח השני הכרח להבליט את דמות המלך ואת דמותו של הרוזן פוזה. חשיבותו של הרוזן גדלה והלכה מבחינת הפעולה הדרמטית, כי הרי הוא היה לדובר החירות וזכויות האדם. הוא כיון את דון קרלוס והוא טווה את חוטי האהבה והפוליטיקה לאריג אחיד של הדרמה. חשיבות הדרמה גדלה והלכה, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה פיוטית. נדמה היה לשילר, שנוח לו יותר להשתמש בימבוס של שקספּיר, מאשר בפרוזה שלו מימי “סער ופרץ”. המערכה הראשונה של היצירה נדפּסה בשנת 1785 בכתב־העת “תליה”, שהיה ערוך על־ידי שילר, ובאותו מקום עצמו נדפסה כעבור שנה המערכה השניה וכעבור שנה נוספת המערכה השלישית. ביולי 1787 הופיעה היצירה השלמה, דרמה בחמש מערכות, בצורת ספר. בנוסח הסופי גבר הרעיון הפוליטי ודחה את שאר המגמות לקרן־זוית. הדרמה משקפת את תביעות דור ההשכלה והיא עושה נפשות להקמת מדינה המכבדת את החירות ואת זכויות האדם אף־על־פי שיש להודות, כי ספק הוא אם שיטת הרוזן פוזה לשכנוע השליט תוביל למטרה. הרוזן אינו מתכון למלך פיליפ בלבד. בשנת 1568 כבר נראו הסימנים הראשונים למרד הולנדיה הפרוטסטנטית ומלחמת החירות שלה נגד המשטר הספרדי. כבר אז עמדה לפרוץ המהפיכה האזרחית הראשונה של אירופה. פוזה ספג את הרעיונות החדשים שצצו ועלו בהולנד והוא חוזר מסיורו באירופה למדריד, אחר שקיבל יפוי־כח כביכול מן הכוחות החדשים, שהחלו לנתק את כבליהם. אחר שובו הצליח לרכוש לרעיונותיו את דון קרלוס ואת המלכה והם העדיפו את הגשמת המטרות הפוליטיות של הרוזן על אהבתם הם. יוצא, איפוא, שהרוזן נסה תחילה לחתור תחת שלטונו של פיליפּ ורק אחרי כן החליט לשתף עמו פעולה. אחר כשלונו חזר לתכניתו הקודמת בדרך שינוי המשטר בכח הזרוע. הרוזן, הגבור הרעיוני של הדרמה, שאף למשטר חדש ובאמצעותו משרטט שילר את “החלום הנועז” על המדינה החדשה – שנתיים לפני פרוץ המהפיכה הצרפתית. שילר מתאר בקוים חריפים וחדים את הסכסוך בין הכוחות המקדמים את ההתפתחות לבין הכוחות המונעים אותה. דמויות הרוזן, דון קרלוס והמלכה אליזבת, מתיצבות מול המלך ופמליתו, הנסיך אלבה, האב דומינגו והאינקוויזיטור הראשי, המופיע בסוף הדרמה והופך לדמות סמלית. נראה, שלא כל הבעיות הוארו באור מלא ושילר ראה צורך להשיב על דברי הקטרוג של הבקורת במסה מצויינת בשם “מכתבים על דורן קרלוס”. הנוסח הראשון מחזיק למעלה מ־6000 שורות ושילר נאלץ לקצר אותו לשם הצגה בתיאטרון. הוא מחק בעיקר את הקטעים המכוונים נגד המדינה והכנסיה, – התמונות בין המלך והאינקוויזיטור הראשי.

“וולנשטין”(1799). פואמה דרמטית כבירה הפותחת תקופה קלסית חדשה ביצירת שילר הדרמטיקון. אחר סיום העבודה על “דון קרלוס” נתברר לו, כי המחזות שכתב עד אז הם סובייקטיבים במידה מסויימת. עשר שנים לא חיבר כל יצירה דרמטית, אולם עקב עבודותיו בשטח ההיסטוריה והפילוסופיה, עיין מחדש ביצירות הקלסיות של הדרמה היוונית. הוא חקר את שיטת גיתה בשטח הדרמה ואת היסודות האסתטיים של הטרגדיה. עקב חקירותיו ההיסטוריות נתקל בנושא של וולנשטין ומצאו כמתאים לבחון בו הלכה למעשה את השקפותיו החדשות. מטרתו היתה לפתח את הטרגדיה בצורה אובייקטיבית, כשהיא נובעת מן הנושא ומן העלילה. הוא הקדיש מחקר גדול לתולדות מלחמת שלושים השנה וגילה תקופה, שנגעה במישרין לכל העם הגרמני. המצביא הגאוני ביותר של מלחמת שלושים השנה, אלברכט פון וולנשטין, התאים מאד לשמש כגיבורו של מחזה היסטורי גדול, כי בידו היו האמצעים לחיסול העוני והמלחמה, לפיצול שטחי גרמניה והשכנת שלום. שילר ראה את יסוד הסכסוך הטרגי בזה שוולנשטין היה יכול להגשים את מטרותיו רק אחרי התקוממותו נגד הקיסר. מצד שני כיצד היה יכול להתקומם נגדו, כשהוא מצביא הקיסר ועמד בראש צבאותיו נגד אויבו? סגולותיו האישיות של וולנשטין, גאוניותו והעזתו, קשי־עורפו ואכזריותו עוררו את דמיונו של שילר. הוא נמשך על־ידי סגולות המרדן ונדחה על־ידי מדיניותו הצבועה של הבוגד. מצד אחד, אהב את הדמות והתלהב ממנה; ומצד שני נשארה היא זרה לו והוא הסתייג ממנה. מצב זה איפשר תיאור “אובייקטיבי” של הגבור. שילר עוד לא כתב דרמה על גבור כזה.

בעבדו על הדרמה נאבק שילר קשה עם החומר, כי היה עליו לסכם בצורה תמציתית את אחת המלחמות האדירות ביותר בתולדות אירופה. מלחמת שלושים השנה הזעיקה לשדה־הקרב כמעט את כל עמי אירופה. פרוץ המלחמה נגרם על־ידי מרד האצילים הצ’כיים, בעיקר מחסידי הוס, שנמאסה עליהם רדיפת דתם ודיכוי שאיפתם הלאומית והם מרדו בקיסר הגרמני־הרומאי, פרדיננד השני איש הבסבורג, בשנת 1618. הקיסר שלח בהם צבא רב ודכא את המרד באכזריות בלתי רגילה. בשטחים מסויימים של צ’כיה הושמדה ממש האוכלוסיה. האצילים נהרגו או הוגלו ואחוזותיהם עברו לידי הקיסר ונאמניו. מצביא צ’כי, אלברכט פון וולנשטין (נולד ב־1583 ומת ב־1634) השתתף בקרבות לצד הקיסר וצבר הון תועפות ממכירת האחוזות המוחרמות. הוא אף הקים מדינונת שקרא לה “פרידלנד” ולכן פונים אליו לפעמים בדרמה בשם נסיך פרידלנד. הוא גם קיבל תואר זה מידי הקיסר.

בשנת 1620 היה נצחון הקיסר על צ’כיה שלם ומכיון שהנסיכים הגרמניים הקתוליים הצטרפו אליו, גדלה השפעתו עד כדי כך, שהנסיכים הפרוטסטנטיים לא ראו לעצמם דרך אחרת, מאשר לפעול נגדו. שלוש מעצמות זרות וגדולות – אנגליה, הולנדיה וצרפת – תמכו בהם, מכיון שהן חששו שהקיסר רב־ההשפעה יאחד את גרמניה. כעבור זמן קצר התערב גם המלך הדני, שהתיצב בראש צבא־שכירים גדול, חצה את גרמניה והכריז מלחמה על הקיסר. עם החרפת המצב הציע וולנשטין לקיסר לגייס צבא על חשבונו בתנאי שהוא יעמוד בראשו. הקיסר נתן הסכמתו למבצע וולנשטין, אולם זו היתה תמיכתו היחידה. המארגן הגאוני גייס תוך פרק זמן קצר צבא של חמישים אלף איש. וולנשטין סבר שהמלחמה תמוּמן על־ידי עצמה והצבא יוכל להתפרנס משוד האוכלוסיה… שיטה זו נשאה חן בעיני היריב וגם הוא החל להשתמש בה. צבאות השכירים שירדו על גרמניה כמכת הארבה, דלדלו את העם הגרמני והאוכלוסיה סבלה קשות. אולם כוכבו של וולנשטין עלה מעלה־מעלה. הוא השמיד בזמן קצר את צבאות המלך הדני וצבאותיהם של הנסיכים הפרוטסטנטיים הגרמנים, ארגן צי גרמני בים הבלטי ושלט בשם הקיסר בשטחים גדולים של גרמניה. מטרתו היתה לשבור את השפּעתם של הנסיכים, להקים ממלכה חילונית ולאחד את הכוחות הגרמניים תחת שלטון יחיד. אולם הקיסר שאמנם נהנה מפעולות וולנשטין, החל לחשוש מפני אישיותו והשפעתו הוא פקד, בשנת 1629, על החזרת האחוזות הקתוליות שנמצאו אז למעלה ממאה שנה בידי הנסיכים הפרוטסטנטיים. וולנשטין חלק על ההחלטה, מכיון שחשש לגורל השלום שהושג סוף־סוף. הקיסר השיב על כך בפיטורי המצביא הראשי בכנס רבתי, שנערך ב־1630 ברגנסבורג. וולנשטין נעלב קשה וקבע את מושבו בפרג כ“איש פרטי”. חצרו עלתה בזוהרה על חצר הקיסר ומספּר חסידיו גדל והלך. שילר כותב במחקרו על מלחמת שלושים השנה שוולנשטין ציפה בשקט, אולם לא באפס־מעשה, לשעת־הנקם המזהירה אכן, היא לא בוששה לבוא. דמות חדשה הופיעה בזירת המלחמה. גוסטב אדולף מלך שבדיה, שחשש מפני שלטון הקיסר בימים, עלה בקיץ 1630 על חוף פומרניה וצעד מנצחון אל נצחון. המלך השבדי היה פרוטסטנטי ווולנשטין פתח עמו מיד במשא‏־ומתן חשאי. הוא בקש צבא של חמישה־עשר אלף איש, שאליהם עמד לצרף את צבאו הוא, כדי לערוך התקפה על הקיסר. תכנית זו נכשלה בגלל זהירותו ואי־אימונו של מלך שבדיה. הקיסר, שהיה נתון בסכנה קשה, פנה בלית ברירה לוולנשטין ובקש את עזרתו. וולנשטין לא נענה לבקשה בנקל והתנה תנאים קשים. הוא בקש שלטון בלתי מוגבל בשטחים שיכבשו על ידו, וכן התנה תנאי שאסור לו לקיסר להתערב בתכניותיו. הוא אסר על הקיסר – וגם על אחיו, מלך הונגריה – כל ביקור במחנהו. הקיסר, שהיה נתון במצב קשה, קיבל את כל התנאים, וולנשטין עמד שוב בראש צבא של ארבעים אלף איש. ב־1632 נלחם בלוטצן נגד השבדים ואף־על־פי שגוסטב אדולף נפל בקרב, לא הצליח וולנשטין להשיג נצחון מלא. הוא לא המשיך במסע הצבאי, אלא נסוג לשטחים שונים של הקיסר וצבאו השמיד את האוכלוסיה ושדדה. פמליית הקיסר תבעה את המשך המלחמה וההבסבורגים, ששלטו בספרד, שיגרו צבא ספרדי לגרמניה נגד וולנשטין. גם חצר וינה, שחששה מפני השפעתו של וולנשטין, עשתה כל מה שהיה ביכולתה לצמצום השפּעתו של וולנשטין. הקיסר התכונן שוב לסלק את המצביא המסוכן ודרש ממנו להוציא את כל אנשיו משטח אוסטריה, לכבוש בחזרה עוד בחורף 1633 את רגנסבורג ולשגר 6000 פרשים לחיזוק הצבא הספרדי. וולנשטין כינס את מפקדיו בינואר 1634 בפילס, כדי לטכס אתם עצה, היינו, להכין את המרד נגד הקיסר. עשרים מפקדים נענו להזמנתו אולם דווקא שלושת המפקדים החשובים ביותר – גלס, קולורידו ואלטרינגר – לא באו .

הדרמה של שילר מתחילה בנקודה זו של הקריירה של וולנשטין. הוא דוחס את המאורעות בין ה־5 בינואר 1634 לבין 25 בפברואר, היום בו נרצח וולנשטין, למסגרת מצומצמת של ארבעה ימים. הוא השקיע עבודה של שנים אחדות בדרמה רבת־היקף המחולקת לחמש מערכות. על־פי עצת גיתה, הוסיף לדרמה גם פרולוג בשם “מחנה וולנשטין”. כשנגשו להעלאת הדרמה על הבמה, נאלץ המחבר לפצל את המחזה לשני חלקים של חמש מערכות כל אחד; וכך נוצרו “שני הפיקולומיני” ו“מות וולנשטין”– שתי דרמות נפרדות, המהוות יחד עם הפרולוג את הטרילוגיה של וולנשטין. הטרילוגיה הוצגה לראשונה באפריל 1799 בהצלחה גדולה. השחקנים והקהל הבינו שעם הצגת “וולנשטין” נפתחה תקופה חדשה בתולדות הדרמה ההיסטורית.

“פיקולומיני”מחזה בחמש מערכות. מקום העלילה – פילזן. הזמן

– 1634. הצגת הבכורה – 1799 בויימר.

וולנשטין הזמין אליו את קציניו ואף הביא למקום את אשתו ובתו והעמידן תחת חסותו של מקס פיקולומיני. חבר מועצת־המלחמה קווסטנברג הגיע מוינה והביא את דרישת הקיסר לוולנשטין להעמיד שמונה גדודים לרשות יורש־העצר. דרישה זו מעוררת התנגדות כללית. רק אוֹקטביו, הנהנה מאימון מלא של המצביא, מעז לתמוך בגלוי בדרישת הקיסר. הוא מוסר לקווסטנברג, שתיתכן ברית בין וולנשטין לבין שבדיה. הגנרלים טרצקי ואילו, הנאמנים לוונשטין, מחליטים להכריח את המצביא לפעול. הם עורכים סעודה ומגישים לקצינים הצהרת נאמנות הכוללת את הסעיף “להלחם עד טפּת דם האחרונה במידה שהדבר עולה בקנה אחד עם שבועת האמונים לקיסר”. הם מכינים נוסח שני של הצהרת הנאמנות שאינו כולל את הסעיף הזה ומגישים אותו לחתימה לקצינים, בשעה שרוחם טובה עליהם והם שתויים. כולם חותמים, פרט למקס פיקולומיני, הטוען שהוא רואה במצביא אליל ונוסף לכך אוהב את בתו של המצביא טקלה, ולכן אין הוא חייב לחתום. אילו מתרגז על כך ומגלה את דבר הסעיף הסודי. נוצר מצב מתוח ואוקטביו שומע שוולנשטין סולק על־ידי הקיסר באשמת בגידה והוא נועד לשמש יורשו. מתחיל מאבק בין אוקטביו לוולנשטין על השלטון ומקס נתון במצב קשה בגלל הברירה בין חובה לאהבה. כיצד יוכל לשכוח את אהבתו לטקלה ולבגוד באביה, הנערץ עליו? האם עליו להסתכסך בריב עם אביו, מכיון שהוא נאבק עם המצביא על השלטון? מקס אינו יכול להחליט ופונה במצבו הקשה לוולנשטין עצמו.

“מות וולנשטין”, טרגדיה בחמש מערכות. המקום –פילזן. הזמן – 1634. הצגת הבכורה – אפריל 1799 בויימר.

מצב הכוכבים מבשר טובות. וולנשטין, הסומך יותר על האסטרולוגיה מאשר על ידידיו, החליט לפעול. נודע לו, כי אחד משליחיו, ססינה, נתפס על־ידי אנשי הקיסר בהיותו בדרכו לשבדיה. הוא מקבל בברכה את השליח השבדי, הקצין וורנגל. אחר היסוס־מה מקבל הוא את התנאים וכורת ברית עם שבדיה על־פי עצת הרוזנת טרצקי. בזה הגיע המרד נגד הקיסר לשיאו. אוקטביו מצליח למשוך לצדו את מרבית הגנרלים, רק בוטלר מסרב להצטרף אליו. אולם בשעה שאוקטביו הערמומי מראה לו מכתב של וולנשטין, שבו יעץ פעם לקיסר לדחות את בקשת בוטלר לעשותו לאציל, נכנע אף הוא. הוא אף מבקש להשאירו בקרבת וולנשטין, כדי שיוכל להסגיר את המצביא מת או חי לידי הקיסר. לאט־לאט פורשים גדודים שלמים מוולנשטין ומקס פיקולומיני מנסה פעם נוספת להשפּיע על המצביא, אולם הוא מעלה חרס בידו. מקס פיקולומיני, המסרב להפר את שבועתו לקיסר, מסתער על השבדים, כדי שימות מות־גבורים. וולנשטין עובר בינתים עם שארית נאמניו לאגר, כדי לחכות שם לשבדים, שנצחו ומתקרבים לעיר. בוטלר חייב לפעול במהירות והוא מניע את המפקד גורדון לסגור את המבצר על־פי הוראת הקיסר. יחד עם זה הוא שוכר שני קצינים, כדי שירצחו את וולנשטין בשנתו. קול חצוצרות נשמע מרחוק, אולם אין אלה השבדים, אלא גדודי אוקטביו. הוא הביא כתב־חנינה מאת הקיסר, אך איחר את המועד והוא מתכונן להטיל את האשמה על בוטלר. הרוזנת טרצקי אינה יכולה להתגבר על אובדן ביתה ומרעילה את עצמה. לפני סגירת המסך מביא שליח כתב חתום של הקיסר ל“נסיך”פיקולומיני, אשר תעלוליו ומזימותיו מתגלים על־ידי כך.

לשילר היו תכניות רבות, אשר רק חלקן הקטן הצליח להגשים. משסיים את עבודתו על “מות וולנשטין”, הוסבה מיד תשומת לבו למריה סטיוארט וליריבתה, אליזבּת מלכת אנגליה. שילר הוכיח ב“דון קרלוס” את יכולתו להמחיז חומר היסטורי והחליט לחבר יצירה, שבה יעמדו זו מול זו שתי דמויות של נשים, שגורלן יהיה טרגי כגורלם של גבוריו הגבריים במחזות הקודמים. בסוף 1799 השתקע שילר לפי עצת גיתה בויימר ומשסיים את תרגום “מקבת”לשקספּיר, נגש לעבודה על “מריה סטיוארט”.

“מריה סטיוארט”, טרגדיה בחמש מערכות. המקום – ארמון פותרינגיי וארמון ווסטמינסטר. הזמן – סוף המאה השש־עשרה. הצגת הבכורה – יוני 1800 בויימר.

מריה סטיוארט, המלכה הקתולית של סקוטלנד, שגורשה ממולדתה מצאה מקלט בחצר המלכה האנגלית אליזבת. אליזבת רואה באורחת יריבה מסוכנת וזורקת אותה לבית כלא. דודן השומר פאולט, מורטימר, הנוטה להלהבות, גמר אומר בנפשו לשחרר את מריה האומללה. היא מבקשת את תיווכו של לורד לסטר, הנמנה בחשאי עם מעריצי מריה ונושא חן בעיני אליזבּת. בינתים הוחלט להוציא את מריה להורג והדבר מובא לאשורה של אליזבת. מורטימר הצליח לרכוש את אימון המלכה והיא מפקידה בידו את הוצאתה להורג של הסקוטית. מורטימר מסכים לדבר למראית עין, כי הרי כך יוכל לשמור ביתר קפדנות על חיי מריה האהובה. הוא מגלה את תכניותיו ללסטר, המפגיש את שתי המלכות בתקוה להציל את מריה לעצמו בדרך זו. הפגישה בין שתי היריבות נפתחת בדברי נועם ומסתיימת בעלבונות, האשמות קשות והתקפות על כבודן. מריה מוקיעה את אליזבת כממזרת והיא בורחת מן המקום. אליזבת כמעט נופלת קרבן להתנקשות ידידי מורטימר בדרכה לארמון ומאז אין לעצור את מהלך הטרגדיה. לסטר מנסה להסוות את איבתו לאליזבת על‏־ידי מאסרו של מורטימר, אולם הצעיר מתחמק ממשפּט על־ידי התאבדות. שרוזברי הזקן, האוהד את מריה, עושה מאמץ אחרון להשפּיע על אליזבת, אולם ברלי – ועכשיו גם לסטר – מצליחים להשיג ממנה את אישור פסק־הדין ובזה נחתם גורלה של מריה. היא נפרדת ממשרתיה וזוכה ברגע האחרון למחילת הכנסיה הקתולית. לסטר החוזר בתשובה עוקב בקרבת המקום אחר ההוצאה להורג ומתמוטט. אליזבת אמנם סילקה יריבה מסוכנת לכסא מלכותה ושום סכנה אינה צפויה עוד לשלטונה, אולם היא בודדת יותר משהיתה. שרוזברי הזקן התפּטר מן השירות והמאהב החשאי לסטר “מבקש סליחה, מכיון שהפליג באניה לצרפת”.

שילר שחתר תמיד אל היפה והנעלה, נפגע על־ידי אפוס סטירי של וולטר שנכתב בשנת 1757 – “הבתולה מאורליאן”. שילר כתב תחילה שיר על הנושא הזה ואחרי כן הפך את הנושא ההיסטורי לטרגדיה רומנטית שבמרכזה עומדת הבתולה, שליחת האלהים. אין היא מסוגלת למלא את התפקיד הגדול והקשה המוטל עליה, הצלת המולדת, אלא אם תרחיק את עצמה מאהבה גשמית. הקרבן הקשה כל כך שכמעט אין היא מסוגלת לעמוד במבחן, אולם היא מודה באשמתה ומתגברת על עצמה, כדי לפול בקרב נגד האנגלים אחר הבטחת הנצחון. שילר וויתר בכוונה על השיא הדרמטי, המשפּט ההיסטורי והעלאת הגיבורה לגרדום. “מחזה זה זרם מן הלב ונועד להכנס ללב ,אולם תנאי קודם לכך שהלב יהיה קיים ולצערי אין זה במקרה בכל מקום”, כתב שילר חדשים אחדים אחר הצגת הבכורה במכתב לידידו.

“הבתולה מאורליאן”, טרגדיה רומנטית בחמש מערכות ופרולוג. המקום – צפון צרפת. הזמן – 1430. הצגת הבכורה – ספטמבר 1801 בלייפּציג.

הנערה הכפרית יוהנה שומעת קול אלהים המצווה עליה לחשרר את מולדתה מן הכוחות הפולשים של האנגלים. בשעה שאחד ממכריה מביא לה מן העיר כובע פלדה, רואה היא בדבר אצבע אלהים ויוצאת לדרך. האנגלים פלשו עמוק למדינה וקארל, המלך החלש, איבד את אומץ לבו, הצבא חסר שכר ואמונה גם יחד. אֵם המלך, איזבו, הצטרפה לאויב וגם הנסיך בורגוני כרת ברית עם הפולש ודחה נסיון של פיוס. בשעה זו של צרה גדולה מגיעה לקארל בשורה על נצחון צבאו בהנהגת צעירה הקורנת באור שלא מן העולם הזה. יוהנה מתייצבת לפני המלך ומבטיחה להציל את ארצו ומאז צועדים הצרפתים מחיל לחיל ומשחררים את אורליאן. יוהנה אף מצליחה להחזיר את הנסיך בורגוני. בשדה הקרב עוברת היא מבחן קשה – הרי אסור שאהבת גבר תגע בלבה. היא גוברת על המצביא האנגלי לייונל, אולם חסה עליו מתוך אנושיות וחמלה. בחגיגות בריימס, בהן מוכתר קארל הודות לנצחונותיה, מאשימה אביה לפני קהל ועדה בברית עם השטן. כולם נמלטים פסק־דין מוצא נגדה ונראה שהעם סומך את ידו עליו. כולם עוזבים את הצעירה והיא נופלת לידי איזבו, המביאה אותה לפני ליינול. היא מתגברת פעם נוספת על אהבתה, נזרקת לכלא ועוקבת משם אחר הקרב המשתולל. השמים נענים לתפילתה ואזיקיה נופלים. יוהנה מסתערת שוב על האויב ומביאה את הנצחון. היא מתייצבת לפני המלך עם הדגל בידה, אף־על־פי שהיא פצועה פצעי־מוות, וכשמתגלים לה אותות חדשים מן השמים, מתה היא במקום.

“וילהלם טל”

“וילהלם טל”, מחזה בחמש מערכות. המקום – שווייץ. הזמן – תחילת המאה הארבע־עשרה. הצגת הבכורה – מארס 1804 בויימר.

פקידי הקיסר מדכאים את תושבי הקנטון השוייצי ולדשטטן. אחד הפקידים ניסה לאנוס את אשת באומגרטן ונהרג על־ידיו בקרדום. וילהלם טל מציל את באומגרטן מרודפיו ומביאו לשטאופהכר שאשתו מסיתה את הגברים למרד. מבין נציגי הקיסר משתולל גסלר בצורה הקשה ביותר. הוא נתן את ההוראה המגוחכת, שכל אדם העובר ליד כובע תלוי על מוט, חייב לברכו ולראות בו סמל השלטון. ארנול פון מלכטל הרג שליח של השלטון שרצה להוציא מידיו את בהמות־העבודה האחרונות שלו. מלכטל מוֹצא מקלט אצל חותנו של טל, וולטר פירסט. לאותו מקום נזדמן גם שטאופהכר, המספּר שהנציג פקד לנקר את עיני אביו של מלכטל בגלל ענין של מה בכך. התעלול מגדיש את הסאה. שלושת הגברים קובעים פגישה בריטלי ונשבעים שם להעדיף את המוות מן העבדות. גם אטינגהויזן הזקן מצטרף למורדים, אולם דודנו רודנץ, האוהב את היורשת העשירה ברטה פון ברונק, מסרב להצטרף אליהם. הנציב גסלר מחכה להזדמנות, כדי לנקום את נקמתו בטל; ובשעה שהוא מסרב לברך את הכובע על המוט סבור הוא שזוהי ההזדמנות המתאימה להעניש את האיש השנוא עליו ביותר. טל ידוע כקלע טוב ומצטווה לירות בתפוח המונח על ראש בנו. טל מהסס ומבקש להנצל מן המבחן הקשה. אולם גסלר עומד על כך. לפני היריה מסתיר טל חץ שני הנועד לנציב במקרה שיפגע בבנו. היריה עלתה יפה והחץ פוגע בתפוח. גסלר חושש לחייו ומעביר את טל לקוסנכט. בעת חציית האגם פורצת סערה וטל נמלט אל החוף. הוא מסתתר בהרים ואורב לנציב. הנציב העריץ נפצע פצעי מוות בחיצו של טל והדבר משמש כאות למרד כללי. גם ברטה ורודנץ מצטרפים למורדים. כמעט באותו פרק זמן נהרג הקיסר על־ידי דודנו יוהן, המחפּש מקלט אצל טל. הוא אינו מסרב להגיש לו עזרה, אולם דוחה כל שותפות עמו: יוהן הוא רוצח, אולם טל פעל מתוך הגנה עצמית, כדי לשחרר את ארצו מעול העריץ.

בכתיבת דרמה זו הנציח שילר את אהבת המולדת והחירות. העם השווייצי מתקומם נגד דיכוי פנימי ועריצות השלטון, מגן על זכויותיו האזרחיות, נלחם על חירותו ומבטיח את אי־תלותו כלפי פנים וכלפי חוץ. נושאו של שילר הוא אהבת המולדת והערצת הדמוקרטיה. גורם זה מחזק את ידי האכרים השווייצרים לפתוח במרד העממי הלובש ממדי מהפיכה. שילר עצמו מעיד, שהתגלות רעיון החירות במסגרת תהליך היסטורי אינו מתבלט, לדעתו, בשום מקום בצורה מזוקקת וטהורה כל כך כמו במקורות על מלחמת החופש של שווייץ. הוא שמע לראשונה על הנושא מפי גיתה, שחזר בשנת 1797 מביקור בשווייץ, סיפר לידיד על רשמיו והראה לו את החומר שאסף במקום, אחר הופעת “וולנשטין” נפוצה בכל רחבי גרמניה השמועה, ששילר מתכונן לכתוב דרמה על טל. צפּיית דעת־הקהל השפיעה על שילר והוא החל לעיין בספרו של ידידו הטוב, ההיסטוריון יוהנס מילר (נולד ב־1752 ומת ב־1809). מילר לא חי בתקופת מלחמת החירות של שווייץ, אולם שילר צרף את הידיד היקר לדמויות המחזה. מילר חיבר ספר על תולדות שווייץ ואחרי ששילר סיים את קריאת הספר הזה לא נטש עוד את הנושא. גיתה מסר לידיו את החומר שלו ושילר החל להתעמק במקורות שווייצריים, שהחשוב בהם – הן מבחינת השירה הן מבחינת הדיוק ההיסטורי – היה “כרוניקה שויצית”, שנכתבה על־ידי אגידיוס טשודי בשנת 1570. כמקור ראשי שני שימש לו מחזה עממי על אותו נושא. אחד הקשיים העיקריים, שבו נתקל הסופר, היה מיזוג החומר ההיסטורי והאגדתי. מצד אחד, היו בידו מאורעות היסטוריים אוטנטיים, בריתם של שלושת הקנטונים שווייץ, אורי ואונטרוולדן. מצד שני, החליט להשתמש באגדה גרמנית עתיקה על וילהלם טל, הקלע האומן, שהרג את העריץ, כיון שהכריחו לקלוע בתפוח על ראש בנו. אגדה זו מופיעה בכתב החל משנת 1470. הן טל הן גסלר הם דמויות של האגדה, אולם דבר זה אינו משנה את האמת הפנימית במעשיה על טל. דמיון העם ייפּה את הדמות וקבע לה מקום במסגרת המאורעות ההיסטוריים. כמו כן היה זה דמיון העם שמילא את הדמות ברגשות אנושיים ובתוכן מוסרי.

המאורעות ההיסטוריים, שבהם קשורה אגדת טל, ארעו בסוף המאה השלוש־עשרה ובהתחלת המאה הארבע־עשרה. הקנטונים השויציים השתייכו החל משנת 1032 לממלכה הגרמנית ונהנו מזכויות שניתנו להם על־ידי שליטים בני שושלת הוהנשטויפן. פרידריך השני גילה לגבם יחס מיוחד, מכיון שסייעו לו במלחמותיו. שושלת הוהנשטויפן חדלה להתקיים מאמצע המאה השלוש־עשרה והקנטונים נהפכו במשך שתי עשרות בשנים לשלל בידי נסיכים, שנאבקו זה עם זה על השלטון. בשנת 1273 עלה שליט חדש על כסא־המלוכה, נסיך שווייצי בשם רודולף הבסבורג, שהנסיכים לא חששו לשלטונם מפניו. לא עבר זמן רב ורודולף זה, שהיה למלך גרמניה, הצליח להרחיב את תחומי השפעתו ושלטונו. הוא היה בעל אחוזות קטנות באלזס ובשלושת הקנטונים ובסיוע מלך הונגריה עלה בידו לכבוש את הנסיכות האוסטרית ומאז נהפכה אוסטריה לאחוזה מרכזית של שושלת ההבסבורגים. הקנטונים חששו מפני השפּעתה הגדולה של השושלת ומיד אחר מות רודולף, בשנת 1291, כרתו ברית להגנת חירותם וזכויותיהם. אדולף איש נסאו שנבחר למלך גרמניה אחר רודולף איש הבסבורג, אמנם הבטיח את זכויותיהם, אולם בשעה שבנו של רודולף, אלברט, גבר בשנת 1298 על אדולף והצליח להשתלט על כסא המלכות הגרמני, הקיץ הקץ על חירותם של הקנטונים. תאבונו של אלברט מלך גרמני לא נפל במאומה מתאבון אביו והוא אף עלה אליו בעריצות ובאכזריות. הוא סרב להכיר בזכויות של הקנטונים, מכיון שהוא רצה לגבות את המכס בכבישים המסחריים החשובים, שעברו דרך הקנטונים לאיטליה, ונהג בהם כאילו היו אחוזתו המשפּחתית. המסורת מספּרת ששווייץ, אורי ואונטרוולדן שיגרו עשרה שליחים כל אחד לריטלי והם החליטו פה אחד, שיסרבו להכיר בשלטונות הזרים. בתחילת 1308 פרץ בקנטוניס מרד כללי, התושבים הסתערו על כל המבצרים, גירשו את הנציגים המקומיים של השלטון וחידשו את בריתם הישנה. המלך אלברט עצמו חש למקום, כדי לרסן את המורדים, אך עוד לפני שהגיע למחוז חפצו נהרג על־ידי נסיך צ’כי, מכיון שסירב למסור לו אחוזות מסויימות. אלברט נקרא בדרמה לפעמים מלך ולפעמים קיסר וסיבת הדבר היא שבין מלכי גרמניה היו כאלה שהוכתרו כקיסרי רומא על־ידי האפיפיור. החל משנת 1508 השתמשו כל השליטים הגרמניים בתואר “קיסר” באופן בלתי תלוי מהכתרת האפיפיור. אלברט לא היה קיסר, אולם מתוך הרגל או לשם הבעת כבוד יתר, פנו אליו גם בלשון זה.

שילר לא הצליח למזג את החומר ההיסטורי והאגדתי במסגרת הדרמה. יש בדמותו של טל דבר מה “פרטי”, העומד מחוץ למסגרת ההיסטורית הפוליטית. הוא מתיצב בראש מלחמת השחרור רק לאחר ירית החץ. אולם אין הוא משתתף בהסתערות הנערכת על המבצרים. אף־על־פי שדמותו של טל לוקתה בחסרונות מסויימים, יש לציין במחזה סגולות חיוביות, כגון השטף האדיר של הדרמה, שלטון מוחלט של המחבר בכל הנוגע לטכניקה של הכתיבה. הוא הצליח להשלים משימה נועזה והיא – להעמיד עם שלם במרכז הדרמה. זוהי דרמה עממית, שבה שלטת אוירת החירות; גבור הדרמה הוא העם, אשר נטל לידו את הכוונת גורלו.

הצלחת “וילהלם טל” היתה בלתי־רגילה. הדרמה זכתה עוד בשנת הופעתה למהדורות אחדות ונמכרה בעשרת־אלפים טפסים – שיא בימים ההם. הצגת הבכורה בויימר, שנערכה ב־17 במרץ 1804, נהפכה לחג ספרותי. כעבור זמן־מה פנה מנהל התיאטרון בברלין, איפלנד, למחבר ובקש להכניס שינויים בדרמה, מכיון שהגיע למסקנה שהשפעת הדרמה על ההמונים אינה עולה בקנה אחד עם כוונות המחבר. שילר הגדיר את דעתו במכתבו לאיפלנד, שבו הוא כותב בין השאר: “לא יכולתי לנסח את הדבר בצורה אחרת, מכיון שלא רציתי להתנגד לרוח היצירה. הסופר שבחר בנושא כ’וילהלם טל', חייב לנגוע במיתרים מסויימים, שהדם אינו ערב לכל אוזן. אם אין לומר את המשפּטים האלה בתיאטרון מסויים, כפי שהם נכתבו, כי אז אין להציג את “טל” כלל באותו תיאטרון, מכיון שהמחזה יעורר את תדהמת הקהל אף אם הוא שוחר צדק וחף מכל פשע. יש להביא את המקרה הזה לפני בית־הדין של הספרות, אשר בו אין אני מכיר בשופט נעלה יותר מרגשותי”.

“וילהלם טל”לפרידריך שילר

בתרגום ח.נ. ביאליק (הוצאת “דביר”)

מערכה רביעית, סצינה שלישית

(בקעה על יד קוסנכט. יורדים אליה במשעול עובר בין הסלעים, והולכי הדרך, בטרם ירדו אל הבימה, יראו מגבוה. הצורים סובבים על הבימה כלה, ומאחד מהם, אשר מנכח יוצא סעיף סלע, צומח שיחים וסבכים.)

טל (בא בקשתו):

דרך הבקעה הזאת יעבר, אין דרך אחרת

לבא קוסנכטה. ופה מזמת לבי אשלימה,

כי אכן טוב המקום לחפצי מאין כמוהו:

עפאי השיח הלז מעיניו יסתירני,

ובארבי לו שם בסתר חצי ישיגהו,

גם צר הנתיב מדלק אחרי רודפי המלך.

הבא חשבונך לפני האלהים, נציב הארץ,

בא יומך ובדרך לא־תשוב תלך הפעם.

שלו הייתי במגורי ושאנן. לא־כוננתי

חצי בלתי אם־על־פני חיתו שדי ויער,

רחקו מכליותי כל־מחשבות רצח, רחקו –

אתה ידך החרדת שלותי ותגרשני

מבית שלומי; בחלב תמתי אתה מסכת

ראש פתנים אכזר. אתה לרשע למדתני:

האיש אשר־שם מטרה לחצו ראש בנו הילד –

חצו הוא ימצא גם את־לב אויבו ויפלחנו.

הן ילדים לי רכים ותמימי נפש, וחברת

נאמנה אשת ברית – הלא גונן אגונן עלימו

מחמת אכזריותך, הנציב! – אז, בדרכי הקשת

ואכוננה ביד רועדה; בעשותך לך, בליעל,

צחוק שטן אכזרי, להיטיב בענות אב לבך,

ותחזק עלי לשלח חצי אל ראש הילד –

אז נדר גדול, נורא מאד, בלבבי נדרתי,

ואשבע באזני אלהים לבדו שבועת קדש,

אם־לא המטרה הראשונה, זו ידעתיה

לחצי הבא – יהי לבבך אתה. ואשר נדרתי

בעטף נפשי בחבלי שאול, ברחק ישע ממנה,

חובת קדש היא, חובת אלהים, שלם אשלמנה!

אכן אדון ומושל אתה לי ונציב מלך,

אפס גם־הקיסר לא־יפרץ גבולות כמוך,

האכזר! בזעפו על־הארץ שלחך אליה

רק למען עשות בה, ולוא ביד חזקה, משפּט וצדק,

אך לא להתעלל בה בזדון לב ובמצח נחשת,

ובאין מכלים כסות פניה מטה ופרץ –

עוד חי אל נקם ושלם ויש אל שופט בארץ.

עלה נא אפוא, ראש מסבי ענות נפשי ומרודיה.

חסן כל־ישעי עתה ויקר כל־סגולות ארץ!

הנני מציב לך מטרה, לא מצאו עד־עתה

כל־תפלה וכל־תחנה נתיב ומסלה אליה,

ולפניך לבד עמד לא־תעמד. ואתה גם־אתה

מיתר קשתי, אמון זרעי מאז, זו שרתני

באמונה עד־כה בעתות שעשועים וששון ענג –

אל־נא בעת פקדה, יום אים ואנוש, תעזבני

חזק נא ואמץ לוא אך־הפעם, איתן הקשת,

אתה, הנותן בכל־עת לחצי העז כנפים!

פן־תכחש בו ובגדת, פן־ריקם אשלחהו –

אין שני לו בתליי ולא־יבא בתחתיו רעהו.

בדד דומם אשבה לי פה על ספסל האבן,

הוכן למנוחת נודד ולהנפש בו הלך,

זרים פה פנים לפנים ולבב איש למשנהו,

נכרים ורחקי לב איש איש על־פני רעהו

יחפזו לעבר, ואין דורש לכאב עמיתו ולנגע

לבבו. עבר יעבר פה הסוחר איש הבצע

בטרחו ובמשאו, דורש האלהים ההלך

במקלו ובילקוטו, הנזיר ירא השמים,

השודד הנזעם, הזמר עליז הרוח,

הבהם בסוסו, עמוס מסחר כל־מרחקי ארץ

משא כבר לעיפה. בשבעה דרכים יבאו

מקצות הארץ הלם, הלך ונסע וארח

איש לבצעו ולדרכו, ואבא גם־אני – לרצח.

מדי שוב אביכם מדרך צידו אל־נוהו –

מה־ששתם, ילדים נאהבים, לקראת באהו,

ידעתם, ריקם לא־ישוב צקלונו הביתה,

כי שי יוביל לכם ודבר שעשועים וחפץ:

אם פרח אלפּים נאוה, אם צפּור פליאת עין,

אם קרן אמון או מכל אשר־ימצא בדרך

הנודד בהרים. עתה הנה לקראת ציד

אחר יצא אביכם. במקום ישימון על יד־דרך

באחד הנקיקים, כמרצח, ישב למו ארב

ולנפש איש חרמו עיניו בסתר תצפינה –

ובכל זאת לכם, רק לכם, ילדים זכי נפש,

יכין לבו גם־עתה; כי רק למגן ולישע

לילדיו התמימים, מהספוֹתם בלי פשע

בידי עריצי אדם, אנשי דמים ורשע,

חרד לבא עד־הלם, ולהכות נפש בסתר

ימלא ידו בקשת ויכונן חץ על־יתר.

שלל יקר, ציד חמודות, צפוי אל־קשתי הפעם,

יש אשר לא־ייעץ הציד מתעות בהררי טרף

ימים על־ימים באפס נתיב ובזלעפות חרף,

בנפשו ידלג־צור ויקפץ מסלע אל־סלע,

בחלקלקות קיר יתפס ובחומה נשפה יעל,

ובדם בשרו ימחץ פעמיו, למען לא תמעדנה –

ונשא בעמלו יעלה דלה כמוה כאין;

אכן אני משכרתי שלמה ושללי יקר ערך:

נפש שונאי בנפש, אשר התנכל להשחיתני.

קול נוגנים קרב ובא מרחוק

הקשת משלוח ידי מעודי. משחר

ילדותי למדתי למשל בה לכל־משפּטיה.

לא־אחת קלעתי אל־האישון ולא החטאתי,

ואשא גמולי הביתה: משאות יקר ותפארת

משדה המתחרים. אכן היום הזה אנכי

עם־לבבי לשלח חץ המופת אשר ינחיל

ראש גמולות בארץ הזאת ובכל סביבותיה.

(דרך הבימה, במעלה המסלה, נוהרת עדת קרואי חתונה. טל מתבונן אליה והוא נשען אל קשתו. שומר השדה שטוסי נלוה אליו.)

שטוסי: הנה בן־משק משכן הנזירים אשר במרלישכן

נושא אשה היום, איש נחלה והון הגבר,

ולעשתרותיו בהררי האלפּים אין קצה. עתה

אימיזיה, לקחת משם כלתו, ילך,

כי שם ביתה. אכן ליל משתה רב יהי הליל

בקוסנכט. לכה עמנו. הן ישמחו שם לכל־איש חיל.

טל: עצוב לב אל־יבא בית משתה.

שטוסי: אם עצב בלבך –

הרחיקהו. עתה בימי הרעה האלה

אין טוב לפני בן‏־האדם בלתי אם־לשמח.

חטף ושמח, כי מי יודע מה־ילד הרגע:

עד זה בא אל בית משתה והנה זה בא לבית אבל.

טל: ויש אשר יהיו השנים במקום אחד גם־יחד.

שטוסי: כן העולם וכן משפּטו. אין רגע בלי פגע.

הנה כי־כן היתה בגלרוס פתאם מפלת

ותכס על אחת מצלעות ההר.

טל: מוט ימוטו

גם ההרים? מה אפוא עוד נצב איתן עתה

עלי אדמות?

שטוסי: והנה נפלאות וגדולות מאלה,

אורח מבדן בא ספר־לי זאת במו פיהו:

יצא יצא פרש ללכת אל בית המלך,

עוד הוא רוכב בדרך – ונחיל צרעים כתרוהו,

חברו על סוסו, עקצוהו, עד נפלו מת ארצה,

והפרש עשה דרכו אל־בית המלך ברגל.

טל: גם לחלש נתן העקץ למגן לו ולנשק.

ארמגרדה באה את ילדיה ועומדת במבוא הדרך בבקעה

שטוסי: אומרים, אין אלה כי אם־אתות מבשרים לארץ

רעות גדולות ומעשים נוראים אשר יבאו.

טל: הרעות והנוראות יום יום הן תעשינה,

ובלי אשר יקדימו האותות לבשר בואנה.

שטוסי: אכן אשרי התם, השוקד על־נירו בשקט,

שומר ספו ומזוזת פתחו ולא ידע רגז.

טל: לא־ידע שלום במגוריו גם־גדול חסידי ארץ,

אם תשקד עליו לרעה עין שכנו הזעמת.

(צופה פעם בפעם בקצר רוח לנכח מעלה המסלה)

שטוסי: היה שלום! הן כמצפּה תעמד פה?

טל: כדבריך!

שטוסי: ישיבך אלהים אל־נוך בשלום. המאורי אתה?

היום ישוב משם כבוד אדוננו נציב הארץ.

הלך (בעברו): היום אל־תחכו לו. גברו בנהרות המים

ויסחו את כל־המעברות מרב הגשם.

(טל קם)

ארמגרדה (נגשת): ולא יבא הנציב?

שטוסי: הדבר לך אליו?

ארמגרדה: כן, איש חסד.

שטוסי: למה־זה אפוא התיצבת על אם הדרך?

ארמגרדה: פה אחסמנו. לא־יעבר עלי עד אם־הבאתי

צעקתי באזניו.

פריסהרט (בא מבוהל במורד המסלה אל הבימה וקורא בקול)

פנו דרך! הנה אדוננו

נציב הארץ רוכב ובא אחרי. פנו דרך!

(טל סר משם)

ארמגרדה (בחיות רוחה): בא הנציב, בא!

(סרה משם ועוברת, היא וילדיה, אל עבר פני הבימה. גסלר ורודולף איש הרס נראים ברכבם על סוסיהם במעלה המסלה)

שטוסי (לפריסהרט): איך צלחתם את־היאר? ואני שמעתי

כי נסחף נסחפו במעברות בגאון הזרם.

פריסהרט: שרה שרינו עם היאר גם יכלנו, רע!

מימי האלפּים באיתן זרמתם לא־יבעתונו.

שטוסי: הבספינה נמצאתם כל־עת התחולל הסער?

פריסהרט: בספינה, רע! כל־ימי חיי לא ימוש זכר

היום ההוא מלבי.

שטוסי: אנא, ספר־נא, רע.

פריסהרט: אל תעצרני. אל־הטירה נחפז אנכי,

ובשרתי שם את־בא האדון נציב הארץ.

(סר משם)

שטוסי: אלו אנשים ישרי לב נמצאו באניה, כי־עתה

הלא צללה על־כל־יורדיה, ובלי שריד, תהומה,

והעם הזה – להבה לא־תבער בו ומים

לא ישטפוהו.

(פונה כה וכה)

אנה בא בן־שיחי איש הציד?

(סר משם)

(גסר ורודולף איש הרס באים רוכבים על סוסיהם)

גסלר: אם־כה תאמר ואם כה – עבד המלך אנכי

ועשות הטוב בעיניו – חובתי היא ואמלאנה.

לא למען החליק אל־העם ולמען פנקהו

שלחני הנה לארץ הזאת. משמעת –

אותה האחת ידרש. מי המושל בארץ:

האכר אם־הקיסר? – כזה הוא דבר ריבנו.

ארמגרדה: עתה הוא הרגע הנכון. עתה אעשנה.

(נגשת ביראה)

גסלר: כי נתתי באלטדורף על המוט את־המגבעת –

לא מחמדי מהתלות נתתיה, אף לא־למען

נסות לב העם; אותו הן זה מאז בחנתי,

כי רק ללמד את־קומתם הזקופה שחח

נתתיה. בראש נתיבתם, ולמרת רוח למו,

נטע נטעתי לפניהם המוקש, למען

תכשל עינם בו מדי עברם, ועלה זכר

אדוניהם ומלכם על־לבם ולא ישכחוהו.

רודולף: אפס גם את־משפּטי העם וחקיו אין לשכח.

גסלר: משפטי העם מה כי ישקלו עתה בפלס?

הן גדולות אין חקר להן עתה תבראנה:

בית המלכות הנה זה ישגה גם יגבר חיל.

ואשר החל האב, לשם עולם לו ולתפארת,

אותו יבצע בנו. אך צור מכשול לנו בדרך –

הגוי הקטן הזה. ויהי מה – הוא יכנע!

(הם אומרים לעבור והאשה התנפלה לפני הנציב)

ארמגרדה: רחמים, אדוני הנציב, חסד, חסד!

גסלר: מה תחסמיני

בדרך? הסוגי!

ארמגרדה: אישי כלוא בבית הסהר,

יתומי צועקים ללחם. הה אדוני! הלא תרחמנו

בצרת נפשנו הגדולה, הלא תחמל עלינו.

גסלר: מי אַת ומי אישך?

ארמגרדה: אחד הקוצרים עבדך.

מהר ריגי, ומעשהו קצר חציר ושחת

נטושים על־פני גבהי הרים, ראשם בשמים,

ובעברי פי תהומות, מקום לא־יעפיל לעלות שמה

אף המקנה.

רודולף: אכן זעומה מאד מנת איש כמוהו

כי אדוני, שלחהו, את־האיש הרש, לחפש.

לו גם הכביד לפשע, כי־עתה נוסר שבע

ביד מלאכתו האכזריה, המלאה מוקשי מות.

(אל האשה)

משפטך יעשה. שמה אל־הטירה פנימה

תביאי את־בקשתך ושמה תדברי דבריך.

לא פה המקום.

ארמגרדה: לא, לא! אני מפה לא־אמושה

עד אם־הושב אלי בעלי. זה כחדשים ששת

תתענה בסהר נפשו ועיניו תכלינה

מיחל לגאלתו.

גסלר: הלתפש בי אַת אומרת?

לכי מזה!

ארמגרדה: צדק ומשפּט, הנציב! האין אתה

השופט פה בארץ תחת אלהים ומלך?

עשה נא אפוא את־המוטל עליך. אם לצדק

מעם אלהים תקו – אל מעמנו תמנעהו.

גסלר: גשי הלאה! גרשו מעם פני עזת המצח!

ארמגרדה (תופסת ברסן הסוס): לא ולא! אנכי כאשר אבדתי אבדתי.

לא־תמוש ממקומך, הנציב, עד אם־שפטת

את משפּטי. רעם פנים כלבבך, לטש, לטש עין,

הנה עמקה מני שאול צרתי, ומה־זעם

אפך כי־איראנו.

גסלר: האשה, סורי כרגע,

סורי, כי למה תרמסך רגל סוסי.

ארמגרדה: ותרמסני!

הנה –

(דוחפת את ילדיה והיא מתנפלת עמם יחד ארצה)

אנכי וילדי מוטלים פה לפניך,

הבה בוססה את־יתומי, תרמסם פרסת סוסך!

הן כזאת, ורעה וקשה מזאת, עלילה התעבת.

רודולף: האשה, האבד לבך?

ארמגרדה: האין כל־הארץ

נרמסת גם־היא תחת רגליך? אהה, ואנכי

איננו בלתי אם־אשה! לא גבר הייתי,

כי־עתה ידעתי מה אעשה, ולא התפלשתי

פה בעפר.

(קול הנוגנים ישוב להשמע ממעל ההמסלה, אפס כי עמום הוא)

גסלר: אי עבדי? יבאו־נא ויסחבוה

מזה, או כי אעשה דבר אשר אנחם עליהו

באחרונה.

רודולף: לא יוכלו עבדיך לפרץ הנה,

שכו בעדם קריאי החתנה את־כל־הדרך.

גסלר: הרביתי התחסד עם העם הזה. עוד רסן

ללשונו אין. אכן רפים מוסריו עדנה

מהכניעו, אולם חי אני, אם־לא מעתה

שנה אשנה דרכי עמו. הכנע אכניע

את־ערפו הקשה וגאון צוארו אשברה!

חק חדש אצו בארץ, אשר…

(חץ פתאם יחלפהו. הוא יבהל ידו אל לבו ומט לצנוח)

רודולף: אדוני הנציב! אל אלהים! מה היה? חץ? מאין?

ארמגרדה (נתרת ממקומה):

נרצח הנציב, נרצח! נוד יתנודד, הוא צונח!

בעצם לבו חלף חלפו החץ ויפלחהו.

רודולף (קופץ ויורד מעל הסוס):

אימה ופחד! – אדוני האביר, קרא לאלוה,

בשערי המות באת!

גסלר: החץ – חץ טל הנהו.

(מחליק מעל הסוס ונופל לזרועות רודולף איש הרס, והוא ישמהו על הספסל)

טל (נגלה במרום הצורים):

אכן הכרת הקשת! הוא ולא אחר. עתה

ישליו אהלי רעים ותמימים ישכנו בטח,

רוח לארץ, לא־יבלע לה עוד בגללך.

(נעלם במרום הצורים. העם יפרוץ לבוא)

שטוסי (בראש): מה היה? מה־קרה?

ארמגרדה: חץ פגע בנציב – וימת.

העם (בפרצו): מי החלל?

(בעוד הראשונים בעדת הקרואים פורצים ובאים הבימתה, אחרוניהם עודם עומדים במרומי הצור וקולות המנגנים לא יחדלו)

רודולף: הוא מתבוסס בדמיו! עושו, חושו!

הבו עזרה! מהרו רדפו אחרי הרוצח!

צר לי עליך, האובד, הכזאת אחריתך?

ואני הן העידותי בך – לוא בקולי שמעת!

שטוסי: אלהים! הנה הוא שוכב פה לבן־פנים ואין רוח.

קולות רבים: מי הכהו?

רודולף: ההשתולל העם כי יריע,

בזמירות לקראת חלל? דברו אליהם ויחרישו!

(זמרת הנוגנים תדם פתאם. העם הולך ורב)

אדוני הנציב, דבר, אם כח לך – האין בפיך

דבר לצות אל־ביתך?

(גסלר נותן אות בידו. ובראותו כי אין מבין, ישנה את האות בחמת רוח)

אנה תרמז ידך?

קוסנכטה? לא בינותי לחפצך. אל־נא בזעף,

אדוני. נטש כל־חפצי האדמה עתה. הכונה

לקראת אלהים ושא עיניך ולבך השמימה.

(קריאי החתונה כלם עומדים מסביב לגוע נדהמים וקשחי לב)

שטוסי: ראו, מה חורו פניו. עתה בא המות

אל חדרי לבו. והנה גם עיניו תעצמנה.

ארמגרדה (בהרימה את אחד ילדיה):

ילדים, הביטו וראו בגוע זד ובליעל!

רודולף: אי נשים! אי עם אין לב, הגם נוראות כאלה

כחזון שעשועים, לראוה בו, לעיניכם תהיינה.

עזרנה! תנה יד! האין מכן אחת עוזבת

עם ידי לשלף מלב החלל חץ המות?

הנשים (נסוגות אחור):

חלילה לנו מנגע יד באיש נגפו אלוה!

רודולף: המארה תשיג אתכן!

(שולף חרבו)

שטוסי (עוצר ידו): אל, אדוני, אסף ידך!

כלתה ממשלתכם, כלתה. מת עוכר הארץ

ומטה זעמו נשבר לעד. חמס ואון –

אותם לא־נשא עוד. רב לך! אנשים חפשים נחנו!

כלם (בקול המון): חפשיה ארצנו!

רודולף: עד־כה הדבר הגיע!

איך נסה יראה ותפג משמעת בן־רגע!

(אל נושאי הכלים אשר נבהלו לבוא)

ראיתם את־המעשה הנורא, מעשה הרצח

אשר נעשה בזה. להושיע הן תקצר ידנו,

גם לא־נדלקה עתה לשוא אחרי הרוצח.

דאגה אחרת תגש בנו: כנשר קוסנכטה

ומלט בעוד מועד מצודות המלך מלכד!

כי הנה נתקו ברגע הזה, היו לאין,

כל מוסרות ברית ועבתות חקה ומשמעת,

אל־לנו עתה האמן באיש, אל השען ובטח!

(הוא ונושאי כליו יוצאים – וששה אחי רחמים באים)

ארמגרדה: הרחיבו מקום! האחים הנה באים הנה.

שטוסי: באשר בשר חלל – שמה גם־העורבים ירדו.

אחי הרחמים

(עומדים מסביב לחלל בחצי גרן עגולה ופותחים ברננה)

מה אדם, פתע מותו יבא,

אין התמהמה לו וארך;

יש לך איש בדרך לבבו

ונפל מת על אם הדרך.

אם נכון איש, אם־לא – הוא ילך

עמד לדין בקרא צו מלך.

(עם השנות החרוזים האחרונים המסך יורד)