“אבי הטרגדיה”, בתואר זה הכתירו את איסכילוס. הסופר הרומאי קווינטיליאנוס מעיד: Tragoediam primus in lucem Aeschylus protulit, כלומר: “הוא הראשון אשר האיר את הטרגדיה באור מלא”. הטרגדיה קפצה מתוך ראשו על נשקה המלא, כמינרבה מתוך ראשו של יופיטר. הוא אשר הלבישה מחלצות, אשר סיפק לה במה מתאימה וקישטה בטעם, אשר אימן את המקהלות והדריכן בזמרה ובריקוד, אשר השתתף כשחקן, ואשר יצר את הדיאלוג. הוא צמצם את הצד הלירי של הטרגדיה, הוא צייר דמויות בקוים חריפים מעטים, הוא בנה עלילה פשוטה וחזקה, הוסיף לבמה הדוּר רב; עידן את הטעם, דאג לתפאורה המצויירת, יצר את הטרילוגיה ואת הפרולוג, היה סופר גדול, בעל פאתוס חזק וכביר שהעמיד את אמנותו בשירותם של רעיונות נשגבים. הוא יצר טרגדיות אופי והעשיר את שפתו בתמונות נועזות. רק החלק העשירי מיצירותיו נשאר בידנו ואיזו התקדמות ניכרת בהן עצמן למן “הפרסים” ועד ה“אורסטיה”, מדמויות חוורות ועד דמויות שוקקות־חיים ושופעות דם. בשום סופר לא תמצא התקדמות כזו, לפניו לא היתה אלא התחלה פרימיטיבית דלה. איסכילוס בלבד, אדם אחד, הקים את ארמונה המפואר של הדרמה היונית. הבאים אחריו לא חידשו הרבה: אולי שינו את הסדר הפנימי, אולי גוונו את הקישוט אך הבנין הוקם בידיו של איסכילוס.

“אלילת שירתו לא מתה במותו” – אומר עליו אריסטופנס, שהיה לץ ולגלגן, אַך עם זאת היה אחד ממבקרי הספרות המצויינים. קרוב לחמשים יובל עברו מאז ודבר לא נשתנה בנידון זה. הקורא המודרני ימצא באיסכילוס גם היום רגש אנושי עמוק, כוח דרמטי חזק ורענן, תמונות־ענק, אשר רק דאנטי ושקספּיר יכולים להתפאר בהן, רצינות רבת־הוד, רעיונות נשגבים, השקפת־עולם מקיפה פשטות, בנין דרמטי כביר, עוז־ביטוי ויופי מקסים בקטעים שיריים. לפניו יתגלה נואם־פיטן שהשקפת עולמו והרגשתו היונית מזוקקות שבעתיים ועומדות בניגוד גמור לברבריות המזרחית. לא היפה מושך את לבו של איסכילוס, אלא הנשגב. הקו היסודי ביצירתו: פאתוס אדיר וחזק, המסוגל ליצור דמויות־ענק מששת ימי בראשית.

חייו. איסכילוס בן למשפּחתם המיוחסת של האופטרידים נולד לאביו אופוריון, באלאזיס ליד אתונה, בשנת 525 לפני הספירה. בעודו צעיר לקח חלק בקרבות, אף בקרב המפורסם ליד מרתון, וכעבור עשר שנים בהיותו בן 35, גם בקרב הימי הנודע ליד סלמיס. לפי הזמנת היארון ביקר בסירקוזה ומת שם בעת ביקורו השני בשנת 456, בעיר גלה. הפרטים על חייו מעטים ודלים. אין לראות סיבה מיוחדת ליציאתו לסיציליה. היארון הזמין אליו גם לוחמים מגדולי התקופה, ביניהם סימוניס, פינדאר, אפיראמוס. ההשערה הקרובה ביותר לאמת: הוא הציג, נתפרסם ויצא לו מוניטין, אך נדחף הצידה על ידי מתחרים צעירים, ומשום כך קיבל ברצון את הזמנת היארון. בחצר המלך הציג דרמות ישנות וחדשות. אך משנודע לו שאין אתונה שוכחת אותו, וכי תושבי הבירה רוצים לראותו בקרבם – חזר לשם, הציג את ה“אורסטיה” וזכה בפרס ראשון. אולם אף כי עשתה הטרילוגיה רושם עצום, בעיקר בחלקה האחרון, לא יכלה לשנות את החלטת האריאופג נגדו, והוא חזר ויצא לגולה.

אחר מות היארון בשנת 467, השתקע בגלה. שנים רבות ישב בסיציליה. מלים סיציליאניות רבות שדבקו בלשונו – מעידות על כך.

חייל אמיץ. איסכילוס ידע להשתמש בחרב לא פחות מאשר בחרט. בשנת 490, בהיותו בן 35 ליד מרתון צויין לשבח כשני אחיו קינגירוס ואמיניאס, על אומץ לבו ועל גבורתו הרבה. עד היכן יקר לו אות ההצטיינות שקיבל, אנו לומדים מן הכתובת על מצבתו שהסופר חיברה בחייו, בה ביקש שלא יראו בו, אלא את החייל האמיץ שהפליא לעשות בקרב המפורסם ליד מרתון.

[תמונה 1

איסכילוס, מגדולי דרמטיקוני יון העתיקה (נולד ב־525, מת ב־456 לפנה"ס)

אכן, הישגיו בספרות היו טפלים בעיני פטריוט יווני זה, שהשתתף בפעולות בשני מאורעות המלחמה הכבירים בימיו: בקרב היבשתי ליד מרתון ובקרב הימי ליד סלמיס. אריסטופנס מספּר ב“עננים” על הגיבורים שלחמו ליד מרתון, על אותם בני אתונה הגדולים, אשר אליהם הצטרף גם איסכילוס.

מקצועו. כרוב משורריה הגדולים של התקופה הקלאסית היה גם איסכילוס סופר מקצועי. הוא הקדיש כל חייו, כל מרצו וכוחותיו לתפקיד הנעלה של מחזאי, אך מאחר שאמנותו לא יכלה לפרנסו, עסק בהדרכת המקהלות, שהופיעו בחגיגות דתיות. באותם הימים היה זה תפקידו של המחבר: הוא שכתב את הטקסט, הוא שחיבר את המוסיקה, הוא שיצר את הריקוד והוא ששיחק את התפקיד הראשי. ברבות הימים, עם התרחב המסגרת, לא יכלו המחברים למלא את כל התפקידים הרבים והקשים האלה. אז נדרש אדם מיוחד שיטול על עצמו את הדרכת המקהלה ואת עריכת חזרותיה. במקצוע זה עסק איסכילוס. הוא עדיין לא נזקק למורה מיוחד לריקודים ואימן את המקהלה גם בשטח זה. המקהלה הלירית שהשמיעה את הדיתיראמבוס. המקהלה הדרמטית והשחקנים כולם נתונים היו לפיקוחו. “מלמד המקהלה” היה אחראי כלפי המדינה לצד הציבורי הרשמי והאמנותי של ההצגה.

יצירותיו. איסכילוס כתב גם אלגיות ואפיגרמות, אך שטח פעולתו העיקרי היה שדה הדרמה. בתולדות חייו מסופּר: “כתב שבעים דרמות ונוסף עליהן משחקים סאטיריים”. נשארו בידנו לא פחות משמונים ושמונה שמות, אך לא יותר משבע דרמות בשלימותן. בהיותו בן עשרים וחמש, ב־500 לפני הספירה, הופיע איסכילוס לראשונה בתחרות דרמטית פומבית נגד יריבו פראטינאס. על ערכן האמנותי הרב ועל רמתן הגבוהה של יצירותיו בארבעים וארבע שנות יצירתו מעידה העובדה שזוכה שלוש־עשרה פעם בפרסים שונים. הוא השתתף בכל תחרות בשלוש דרמות. הרי שמחצית מחזותיו זוכו בפרסים על ידי צופיהן, אף כי בין מתחריו היו סופרים חשובים כפריניכוס, ככורילוס, כפראטינאס ואף סופוקלס הצעיר ממנו. לצערנו לא נשארה בידנו אף יצירה אחת מראשית עבודתו הספרותית. בתקופה זו עדיין לא עמד המחבר על טיב קהלו, כיון שהופעתו הראשונה לא זיכתה אותו, אלא בפרס השני, ורק כעבור שש־עשרה שנה (484) זכה בפרס הראשון.

חדושיו. טספיס היה בעיקרו רקדן, פירניכוס היה ליריקן מובהק, הסופר שיצר את הטרגדיה והעלה אותה לדרגה גבוהה מאד, היה איסכילוס. “דרמה” פירושה עלילה. איסכילוס מעמיד את העלילה במרכז הטרגדיה, בהדרגה הוא מצמצם את תפקיד המקהלה וחשיבותה כלפי פנים וכלפי חוץ וקושר קשרים בינה ובין העלילה המרכזית. הוא מכניס את השחקן השני נוסף על הראשון, בו השתמשו קודמיו וכך יצר הוא את הדיאלוג הדרמטי. את ערכו של חידוש זה למותר להדגיש, הוא ברור למדי. חידושיו הם סצניים וספרותיים כאחד. הוא דאג לתלבושת ההולמת כל תפקיד, הוא בנה מן הקרשים הפשוטים במה ראויה לשמה, שעליה הופיעו השחקנים באור אחר לגמרי. הם התרחקו מן הצופים והשפיעו משום כך בצורה חזקה יותר. תפקידו של השליח נעשה קבוע ביצירה. חידוש זה הוסיף להחשת העלילה ושמר על הקו הישר בהתפּתחותה. הוא הבדיל בין תפקידים ראשיים ובין אפיזודיים, וכל מה שלקח מהמקהלה, שצמצם את מספּר חבריה מחמשים לחמשה־עשר עמס על שחקניו. המספּר חמשים לקוח ממספר הדנאידות במחזה “המבקשות מפלט”, אך במחזהו האחרון “האומנידים” אין מספּר חברי המקהלה עולה על חמשה־עשר. המקהלה שוב אינה ממלאה תפקידים אסטטיים, חשיבותה היסטורית, והמחבר איננו מוותר עליה מטעמים דתיים בלבד. המקהלה עמדה מחוץ לעלילה, היא ביטאה את דעתו של אדם העומד מן הצד, העוקב אחרי התפתחות העלילה מנקודת השקפה דתית־מוסרית.

איסכילוס המציא כאמור את הפרולוג ואת הטרילוגיה. כבר אמרנו שהוצגו בתחרויות הדרמטיות שלש דרמות של מחבר אחד ביום אחד. על דעתו של איסכילוס עלה הרעיון להשתמש בנושאה של אגדה מסוימת לשלוש דרמות ולכתוב שלוש יצירות, שכל אחת מהן שלמה וגמורה, העומדת בכל זאת בקשר אמיץ אל שתי יצירות אחרות. סופוקלוס השתמש בחידושו של איסכילוס בכתבו טרילוגיה על אודיפוס: “אודיפוס המלך”, “אודיפוס בקולונוס”, אנטיגונה“. “וולנשטין” לשילר, “ניבלוגים” להבל, הדרמה “שלוש ערים” לזולה “כריסטוס ואנטיכריסטוס” למרשקובסקי משתמשים בחידוש שחידש איסכילוס ב”אורסטיה"; אגממנון – הקרבן על הקבר – אבמנידוֹת, זוהי הטרילוגיה הראשונה בספרות העולם, שנשארה בשלימותה. חידוש חשוב אחד חידש איסכילוס: הוא יוצרן של ההתחלות הראשונות בתפאורה הבימתית. ויטוביוס פוליו, אדריכל רומי שכתב בשנת 25 ספר גדול בעשרה כרכים בשם: De architectura, בו דן בפרוטרוט בבנין התיאטרון היוני ובסידורים השונים בו. בהקדמה לכרך השביעי של ספרו הוא מספּר כי אגטהרכוֹס הצייר הכין את התפאורה הראשונה לאחד ממחזותיו של איסכילוס.

הצייר הזה מורים לא היו לו, ואיסכילוס הוא שהדריכו והסביר לו את מהות הטרגדיה. איננו יודעים לאיזה מחזה הוכנה תפאורה ראשונה זו בתולדות התיאטרון, אך אנו יודעים שהוכנה אז וכי לה זכות הבכורה בכל תפאורות המחזות.

עוד חידוש אחד של איסכילוס ראוי לציון. חידוש שנעשה לדבר שבקבע, ושנתקבל אחר כך ע"י כל המחברים. הוא השמיט את הרציחות ואת שפיכת הדמים מעל הבמה. הוראציוס מעיד על כך.

אגדות על חייו. האגדה מספּרת עליו, שבהיותו נער נחה עליו רוח הנבואה והוא חזה את עבודתו הספרותית בעתיד. פּעם כשנרדם בכרם אביו, נגלה אליו בחלום האל דיאוניסוס ודרש ממנו שיתן חלקו לשיפור החגיגות לכבודו. מאז הקדיש הנער את עצמו לתפקיד נכבד זה. אשר לקץ חייו גילה דבר־אל, שימצא את מותו ביריה מן השמים. ובאמת מספּרים כל רושמי תולדות חייו, שאיסכילוס נפגע על־ידי צב שנפל מבין צפרני נשר על ראשו של האמן הישיש. האגדה מוצאת גם את הנימוק לגלותו בסיציליה: אתונה ביכרה את מתחרהו הצעיר, את סופוקלס, ומשום כך נעלב איסכילוס ונטש את מולדתו. אחרים מספּרים שהמפלצות שהעלה איסכילוס במחזותיו הבהילו את הנשים בתיאטרון, שברחו משם אחוזות פחד, ואחדות מהן אף הפילו מרוב בהלה. על כך הוטל על איסכילוס קנס כבד, שהמריץ את המחבר לנטוש את ארצו ולחפש לו מולדת חדשה. ושוב יש המספרים: בנין התיטרון העשוי עץ, התמוטט. מחשש שמא יקנסוהו על כך, נזדרז וברח.

“מבקשות המפלט” היא חלקה האמצעי של הטרילוגיה שחלקה הראשון והאחרון לא נשארו בידנו. שנת ההצגה הראשונה 462 לפני הספירה. תוכן העלילה: בנות דנאוס מצאו להן מפלט בבית ארגוס הפלסגי מפני בעליהן, בני אגיפטוס הקשים. גם דנאוס אביהן נלווה עליהם. הבנות משפיעות על המלך המקומי לכנס אסיפת־עם שתדון ותחליט בעניין בקשתן. אמנם פלסגוס מהסס לעשות זאת; נזהר הוא מלסבך את מדינתו בענין לא לה, בכל זאת עושה הוא את המבוקש ממנו בלחץ תחנוני הדנאידות. האסיפה נענית לבקשותיהן ומבטיחה להן מפלט והגנה מלאה. בני ארגוס נדרשים מיד לעמוד בשער, כיון שהאגיפטיאדים הרודפים אחר נשותיהם, מתקרבים לחוף. המצב מסתבך והולך מאחר שאבי הבנות איננו במקום, כי נסע להזעיק עזרה. מופיע שליח הבעלים הרוגזים, הדורש את הסגרתן המידית של הנשים הסוררות, מאיים במלחמת שמד, אך המלך הפלסגי אינו נענה לדרישותיו ומגרשו מעל פניו. הסכנה חלפה לפי שעה, המחזה מסתיים בתפילות התחנונים לאלים לשחרר את הנשים מנישואין אלה הנכפים עליהם כגיגית.

בדרמה זו מורגש באופן יוצא מן הכלל שחלקה של יצירה גדולה לפנינו. החלק הראשון תאר, כנראה, את מסיבות הסכסוך וגורמיו, והחלק האחרון התעכב על תוצאותיו: רציחת הבעלים מחוץ ללינקאוס. איסכילוס מעונין בדרמה זו בשני דברים. הוא ראה את תפקידו של משורר דרמטי קודם כל בכך שיגלה ויסביר, יאיר ויתאר את דרכי זבס ואת מעשיו והליכותיו. אכסוּן הדנאידות בחופי ארגוס היה קודם כל מאורע היסטורי־לאומי חשוב. לא המלך בלבד, העם כולו מקבל על עצמו את העול הזה ובא על שכרו, הרי צאצאי פרסידים והרקלידים עתידים להוולד באי. באותם הימים כרתה אתונה ברית עם ארגוס, כפי שמוכח בשורות מסוימות בהצגה. ההצגה עצמה – 462 – החלה מלחמה בין יוון ומצרים. שורה 761: “פרי הפפירוס – שעליו התפרנסו רבים מן המצרים – לא יתגבר על כוח החטה” וכו'. מטרתו השניה של המחבר נעלה מזו: מוסרית היא. קדושת הנישואים לנגד עיניו. ביחס המינים זה לזה עורר איסכילוס בעיה מודרנית ממש. זעקת הדנאידות להצלה מפני גסות הגברים ואכזריותם, מוצאת את הדה בימינו אלה. הבה ונקשיב לדברי האב הישיש ונאוס, המטיף לבנותיו בשפה פיוטית ועמוקה להפליא.

עלילת הדרמה דלה. לפנינו ציוּן קדוּם בדרך עליתו של איסכילוס. דרמה זו בעלת אופי העתיק ביותר. המקהלה מופיעה כאחת מנפשות העלילה. גם עובדה זו מעידה, שהמחבר עומד בראשית דרכו, אך עם זאת כבר מורגש כוחו הדרמטי של המחבר, חושו החזק כלפי הטיפוסי, האופייני. בנות דנאוס, פליטות רפות־אונים מבקשות מחסה. ומיד חש הצופה שמוצאן מארץ ברברית. הן רגישות ביותר, רבה בהן הסתערות. אין בהן ההתאפּקות והשתקנות הנאות לנשים, אין בהן החן במידה שהיא מצויה בבנות יוון. יש בהן משהו מן הרעב הקולני והצווחני היורד על אדמת יוון התרבותית והשקטה. עלה הזית שבידן, יווני הוא. לולא זאת היה המלך מעמידן בדרגה אחת עם נשי לוב עם האמזונות או עם שאר נשי פרא למחצה המשוטטות בחבש על גבי גמלים. גם עצבון הדנאידות ברברי הוא. בעוד המלך מהסס אם להגיש להן עזרה, מצביעות הבנות המייללות, שהתאספו ליד פסלי האלילים על סרטים ושרוכים המקשטים שמלותיהן.

שבע־שמונה שורות בסך הכל. צופי אתונא עמדו מיד על המזג הברברי הלוהט, אופין של הנשים הללו מתגלה בבהירות אף לפני קהל מודרני. איסכילוס יודע ליצור אוירה פסיכולוגית מסויימת וברורה סביב דמויותיו. הישג אמנותי חשוב זה בולט אף במחזותיו הראשונים. דנאוס או מלך ארגוס שב“מבקשות המפלט”, דמויות ברורות הן. המלך הוא סמל השליט המתחמק מהחלטה הרת־אחריות. אין רצונו לבצע דבר על דעת עצמו. ירא הוא שמא יבואו לטעון כנגדו. הוא שוקל את האפשרויות, הוא מעיין בחוק, ואין דעתו מתקררת, אלא לאחר שהעם פורק את האחריות מעל שכמו ונוטלה על עצמו. מיד הוא בוטח בעצמו והוא פוקד ומצווה כמלך. דנאוס הוא פטפטן זקן, שפיו מפיק לעתים מרגליות. במובן מסויים דומה הוא לפולוניוס ב“המלט”. חמשים בנות לו, והוא אביהן ומחנכן גם יחד, הוא חש להשיא עצות ביד נדיבה, כפולוניוס בעת היפרדו מאת לארטס, הרוס שפרש לפנסיה, מוסריותו של זקן מנוסה מדברת מגרונו.

על אף כל סימני ההתקדמות ביסודה אפית היא יצירה זו, שנכתבה בלי שום ספק בראשית פעולתו של איסכילוס.

“היקטידס” עדיין דומה לקבוצת פסילים ארכאית: הדמויות עודן קפואות. הן מספרות בשיר על גורלן המר, רומזות על פחדן מפני הרודפים ועל שמחתן על היענות ארגוס לבקשתן (המקהלה מורכבת מחמשים משתתפים לפי דרישת הדיתירמבוס, עדיין מהווה כאן עיקר). הדיאלוג הפרימיטיבי האלמנט הדרמטי האמיתי, אינם באים אלא לתת ביטוי לשינויים במצב רוחה של המקהלה. אנשי המקהלה הם נאמני המלך, זקני היועצים, שבידם הופקדה הנהלת עניני הממלכה, בעת העדרו של כסרכסס. הם גאים על עצמם, הצבא הפרסי האדיר, ש“מספּר קשתותיו עצום ושחיציו יעיבו את אור השמש”, אך בטחונם מהול בפחד מסויים. “מי בן־תמותה ויינצל מהשליתם המפתה של האלים”. רב כוחו של איכסילוס בתיאורים מסוג זה: הבטחון גמור ושלם, עדיין אין אנו יודעים דבר על הקרב ועל תוצאותיו. בעצם אין כל מקום לדאגה לגורל חיל פרס האדיר, ובכל זאת מנקר הספק, מנקר בלי הרף.

“הפרסים”. זוהי כנראה, העתיקה שבשבע הדרמות. היא הוצגה בשנת 472 לפני הספירה. לפנינו מחזה היסטורי שדן במפלת כסרכסס בקרב הימי ליד סלמיס. משערים שאינו אלא חלקה האמצעי של טרילוגיה על הפרסים: “פינאוס”; “הפרסים”; “גלאוקוס”, שהוצגה בלוית משחק סאטירים: “פרומיתבס מצית האש”. לגבי הנושא הסתמך איסכילוס על מחזהו של פריניכוס בשם “פוניציות”. הוא מעלה על נס את הנצחון ליד סלמיס. וכיאה לטרגדיה אין הוא מוליכנו לאתונא המנצחת, אלא לשושן המנוצחת. חייל פרסי, פליט מן הקרב, מגולל לפנינו את פרשת הקרב האדיר. כדי להסיח דעתנו מחוסר העלילה, משתמש המחבר בכמה וכמה אמצעים דרמטיים מובהקים. מופיעה אטושה, אשת דריווש ואמו של אחשוורוש. אף רוחו של דריוש מתגלה במרום הגבעה. לבסוף מוצאים אנו את אחשוורוש עצמו חוזר מן הקרב מנוצח, לבוש קרעים, שבור בגופו ורצוץ ברוחו. סופו של עריץ הבא על ענשו. הקוים המקבילים לשקספּיר חזקים מדי: תיאורי מאורעות כבירים, רוחות המתים משתתפים במהלך הדרמה, אלים רוצחים ונוקמים. הגיבור קרוב למצב של שגעון, היאוש מגיע לשיאו.

“הפרסים” היא הדרמה היחידה ביצירותיו של איסכילוס, שנושאה לקוח מן ההווי האקטואלי של אותם הימים, ואשר בה פורש המחבר לגמרי מאגדות הגיבורים. האשמה בכסרכסס עצמו. גאוותו ויהירותו הן שהביאו עליו את מפלתו. הוא מיאן להסתפּק בשלטונו על אסיה ושאף לבלוע את העולם כולו. המחבר מדבר אלינו מגרונו של דריוש.

גם כאן באה לידי ביטוי תפיסת הטרגדיה האיסכילית: האדם המעז להתגרות באלים, סופו שהוא בא על עונשו.

החלק הסיפורי ביצירה זו עולה על החלק העלילתי. ידה של המקהלה על העליונה. בראשית המחזה עלה מיד ללא הקדמות והיא נשארת “על הבמה” עד הסוף. הצורה: עתיקה. הנושא: כאבה העמוק של המלכה הבאה בימים ויגון זקני פרס, משנודע להם דבר נצחון היוונים. עם זאת יש לציין שציר המחזה איננו סובב על זמרת המקהלה. אף המדברים מעוררים את הרגש הטרגי ואין חלקם קטן מחלקה של המקהלה. גם הם מבטאים את הרגש הזה. ב“פרסים” אנו מוצאים עומק עצום של הרגש היווני, שאיננו מצוי לא בטרגדיות סופוקלס, המצטיינות ביופי פסלי ולא בטרגדיות אבריפידס, שיתרונן ריטורי. נשמת הסופר מפעמת כאן בחיוניות רבה ובעוז. אולי זו היא היצירה הקלאסית היחידה המשקפת תקופה היסטורית גדולה ומזהירה באור נאמן, ההולם את המציאות. המחבר, אותו חייל שלחם ליד מרתון ובסלמיס, הבין יפה את משמעותם של המאורעות ההיסטוריים: כוחה של ממלכה אדירה נשבר, ואתונה היא שביצעה פעולה כבירה זאת. קומץ קטן של אמיצי לב, קבע את הגורל. יוון ניצחה, ובן יוון זה, איסכילוס, איננו שר שירי נצחון, איננו מתפרץ בתרועות שמחה וגיל. אנו בוודאי היינו עושים כן. איסכילוס גאון דתי הוא, המאמין מתוך רעדה וחיל. עינו רואה קודם כל את גורלו המופלא של האדם. כולו מזועזע ממראה עיניו. והרי קול אלוהים מדבר בו, מבשר ואומר; בן־אדם, דע את גבולותיך. הרחק מעל עצמך את ה“הובריס”. והרי שלטונה של אסיה גדול ומפואר היה: ארגמן המלכות קרוע, נשים מייללות על אבדן בעליהן, ויד זקנים־חכמים קצרה מהושיע. רוחו של דריוש מרחפת על פני החורבן ומודיע בגלוי: זה שכרה של יהירות שחצנית! אף כי מאורעות אלה בימיו התרחשו, ואף כי ניתנה לו הזדמנות לראותם מקרוב, יודע אסכילוס להתרומם מעליהם לגובה מוסרי נעלה ורם.

טרגיקן מבטן ומלידה נאבק עם צורת הדרמה שעדיין היא רחוקה מהיות טהורה ומזוקקת כזו של סופוקלוס. רבה היכולת התיאורית. רב הכשרון ליצור דמויות פלסטיות במפעלו האמנותי הגדול: יצירת הטרגדיה מזמרת המקהלה. המחזות “הפרסים” ו“השבעה”, הן שתי תחנות חשובות בדרך היאבקות זו עם החומר. עדיין מרובים היסודות האֶפּיים. נתבונן נא אל תיאור צבא הפרסים בפי הישישים. תיאור הגיבורים ב“שבעה” אף הוא אפי. גיבורי ארגוס מתוארים אף הם כגיבורים נוראים, שחמתם מטילה אימה. איסכילוס מתאר אותם, כפי שהיה עושה סופר מימי הבינים – על ידי תיאור הציורים שבמגיניהם. שרידי השכבה הספרותית הקודמת – שרידי האפוס, מתגלים ביצירות הקדומות של איסכילוס, בכל זאת לפנינו אף ביצירות הראשונות מחזאי גדול, אמן הדרמה בעל הכרה ערה וברורה. נעמיד נא זה לעומת זה את שני העמים, את הפרסי ואת היווני, כפי שהם מתגלים לפנינו ב“פרסים”. שני עמים, שרגשם המוסרי שונה כל כך זה מזה. מה מפואר ארמונה של אטוסה! בשורה הראשונה היוצאת מפיה מספרת היא על “סף הזהב של ביתה”. לבושה לבוש מלכות, חלומות רעים טורדים את מנוחת המלכה האלמנה. העושר והפאר אינם עוזרים לה להרחיק את החששות ואת חזיונות הפחד, הגובר והולך עם האסון הקרב. ואיך רואה איסכילוס את המונרכיה המזרחית הרחוקה? עריצות ללא גבול. פקודת אדם אחד קדושה היא לכל בני הדור הצעיר ביבשת כולה, כל בני אסיה מתייצבים כאיש אחד תחת הדגל. רק אדם אחד חפשי בצורת שלטון זו – המלך. מליונים כורעים ברך לפניו ומקריבים לו כל עושרם. תפיסת נשמה מזרחית מיוחדת זו מדברת אלינו ממקהלת הישישים וגם מדברי אטוסה. אסיה העריצה, לעומת אתונה הדימוקראטית. בצמצום אפיגרמטי עולה לפנינו דמות הבירה היונית.

ארבע־עשרה שורות בלבד – והן חץ מקשת החודר ללב האויב ונוקבו. בדו־שיח קצר מצייר איסכילוס את אופיים, את סגולותיהם העיקריות של בני אתונה. לגבי אטוסה העושר פירושו – הזהב, החומר. לא כן היוונים, אשר כל עשרם – הרוח. אשר החירות עולה לדידם על הכל. בחזיונות ליליה מבעיתים חוששת המלכה מפני מות בנה יחידה ומפני אבדן עשרה. דאגה כפולה זו מכבידה עליה. דומה ערך העושר עולה על הכל. אם יאבד בנה, מי יגן על האוצרות? – כאן ראש דאגתה: זהב, זהב בכל. עוד במאמרו הראשון הפותח את הדרמה מדבר הישיש הראשון על “שפע זהב”, שמועצת הזקנים נתבקשה לשמור עליו. ובכל זאת עולות עד אימים מסרדס, מבבל ומאחמתא זעקות נשים, שבעליהן עזבון ואנחות זקנים רפי־כוח והחשש האיום: ערים ללא גברים, ביניהן שושן הבירה. סביב הדום רגלי האליל ערפל כבד, אימה ופחד. הענק מתמוטט ונופל לארץ, כי כבדה עליו יד הגורל.

“השבעה נגד תבי”, הוצגה ראשונה כטרגדיה האמצעית של הטרילוגיה “תיבאיס”: “נמן” – “השבעה” – “הפיניציות”, באתונה, בשנת 470 לפני הספירה. דרמה זו הוצגה מיד אחרי ה“פרסים”, עוד לפני מות אריסטידס בשנת 462. גורגיאס הסופיסט, שחי מ־483 עד 375 לפני הספירה, כלומר, בתקופת איסכילוס עצמה, אמר על “השבעה”, שרוח אראס מרחפת עליה ולא רוח דיאוניסוס. מאז עברו קרוב לחמשים יובלות, ואין להוסיף דבר על מימרה נפלאה זו. כוחה יפה כביום כתיבתה. החייל והסופר שבאיסכילוס מתמזגים כאן לאחדות שלימה. רק איש צבא אמיתי היה מסוגל לכתוב דרמה אדירה כזו על נושא אדיר שבאדירים, על המלחמה. אם ב“פרסים” תיאר איסכילוס מלחמת שחרור, מלחמה בצבאות עצומים של כסרכסס העריץ, העולה על יוון לכבשה ולשעבדה, הנה משמשת כנושא ב“השבעה”, מלחמת אחים. שבעה שערים קדושים לתבי העיר. שבע קבוצות גדולות של האויב מסתערות עליהם. בראש כל קבוצה חייל־ענק. על אתיאוקלס הוטל תפקיד הגנת העיר. אתיאוקלס הוא חייל למופת, דמות אנושית גרנדיאוזית. גיבור בכל הליכותיו, במעשיו ובדבריו גם יחד. מצביא קודר העומד כסלע מוצק בפני הסכנה האיומה הקרבה והולכת. הוא בוחר שבעה מטובי חייליו ושולחם להגן על החומה. על השער השביעי והאחרון מסתער אחיו, פוליניקס, הזומם להפיל את אתיאוקלס מכסא המלוכה ולשבת במקומו. הוא נכון להרוג את אחיו בדו־קרב, אם לא יעלה הדבר בידו, יגרשו מן העיר, כאשר יגורש קבצן עלוב. אתאוקלס הוא בן לאדיפוס, קללת־אב איומה רובצת עליו. בשמעו שאחיו עומד בראש הצבא, הוא פורץ אחוז זוועה להילחם באחיו. כאן נקודת המוקד והמפנה של הדרמה. אדיפוס קילל את שני בניו. אתיאוקלס יודע את הקללה ואינו מנסה כלל להימלט מפניה. בראש מורם ובעוז נפשי גדול מקדש את פניה, אף כי ידוע לו, שצועד הוא אלי מות. לפתע מתברר, שקללת אדיפוס, היא סיבת כל הסבל, הצער והאבדון המאיימים על תבי. אמנם נגע קודם אתיאוקלס בתפילתו הקצרה ב“קללתו הנוראה של האב”, אך דבריו שם אינם ברורים, אף כי נוגעים הם עד הלב.

ברצח כפול והדדי משמידים הבנים המקוללים זה את זה. אכן העיר ניצלה, אך שני האחים שוב אינם בחיים. הקללה קוימה במלואה. הנכדים שילמו בחייהם על מות האבות. עד דור שלישי רדפם אלוהי הנקמות. שתי האחיות, אנטיגונה ואיסמנה, מופיעות ומבכות מר את מות אחיהן האומללים, שאינם יודעים, כי נולדו מנישואי האם לבנה.

אבות העיר אוסרים לקבור את פוליניקס על עוון הסתערו על העיר, אך אנטיגונה האחות הנאמנה, מביאה את אחיה לקבורה על אף האיסור.

דרמה מזעזעת, שהמתיחות אינה פגה בה מן השורה הראשונה עד האחרונה והשופעת תמונות נהדרות ורגש עמוק. יכולת תיאור עצומה מעלה לפנינו דמויות חיות. דיאלוג מרתק. לפנינו פשטות עילאית וידיעה עמוקה של הבמה, ניגוד מושך את הלב בין אתיאוקלס הגבור ובין המקהלה המורכבת מנשי העיר. לפנינו בנין דרמטי שהוקם בפקחוּת ובחכמת חיים עמוקה. לעיננו מופעת עקשנותו הקודרת של הגיבור היודע, שגורלו נחתם, אך אינו מפסיק את מלחמתו.

ב“שבעה” נראים סימנים ברורים להתקדמות לגבי הנוגע לבנין הדרמה. המקהלה שוב אינה ממלאה התפקיד הראשי, את תפקיד הפרוטגוניסטס. כאן מוצאים אנו פרולוג. רשות הדיבור ניתנה בראש ובראשונה לאתיאוקלס, והמקהלה נשענת על שאר הדמויות. כשהופיע איסכילוס בספרות היוונית מצא את המקהלה כמשתתף יחיד כמעט וכשליט עליון. הוא נאבק עם המקהלה, מצמצם את היקפה, מפחית את חשיבותה ובונה את העלילה בצורה כזו, שהמקהלה אמנם משתתפת בה, מוסיפה את חלקה, אולם אין חשיבותה אלא ממדרגה שניה. סופוקלס עתיד לצעוד צעד נועז נוסף. הוא נוטל מן המקהלה כמעט את התפקיד הדרמטי כולו. הוא מתמסר לתיאור אמנותי, והמקהלה מתפללת, מיעצת, מזהירה, מזמרת, מיללת, משמיעה שירי אבל והספד, אך שוב אין היא לוקחת חלק פעיל בעלילה. ואבריפידס עתיד להפר לגמרי את הקשרים בין העלילה לבין המקהלה. המקהלה תזמר אריות, כלומר: דברים מיותרים לגמרי מבחינת מבנה הדרמה והתקדמות העלילה. סופוקלס ואבריפידס מפצים אותנו ביתרונות אחרים, אך מעל לכל ספק הוא שאיסכילוס עולה עליהם בניצולה הדרמטי של המקהלה, בדיוק כמו שהוא עולה עליהם בכוח הרגש הטרגי.

“פרומתבס הכבול”    🔗

לפנינו, כנראה, חלקה האמצעי של טרילוגיה. החלק הראשון – אולי “פרומתבס מביא האש” – והאחרון “פרומתבס המשוחרר” – לא נשארו בידינו, אך הוצגו בשנת 475 לפני הספירה, בסיראקוזה. זוהי אחת מיצירותיו של איסכילוס הבשלות ביותר. משערים שנכתבה בתקופת יצירתו האחרונה. מעידים על כך מלבד סגולותיו הספרותיות של המחזה, השימוש בשחקן שלישי – וזה היה חידושו של סופוקלס כידוע – והשימוש במכונות מסובכות. היצירה הוצגה גם בתקופה מאוחרת יותר, כשהבמה הגיעה לידי שכלול רב. פרומתבס הוא סמל לכל המין האנושי. על רקע מיתולוגי מתחולל הקרב האיום בין תרבות ובין כוח טבעי גס ופרוע. הכח והאלמות מופיעים מכל צד. פרומתבס, הטיטאן, מתמרד על האלים. הללו לא יצרו את האדם, הם אך שולטים עליו. הוא הוא האדם הגדול המתקומם על חוקי הטבע העוורים, הבולמים את ההתקדמות האנושית. הוא גונב את האש מן השמים ומלמד את בני האדם להשתמש בה. הוא מקל על עול האנשים, עושה אותם למאושרים שואף להביאם לשלימות רבה יותר. הטיטאן מרחם על האדם, מתאמץ לגאלו והוא נענש על מעשיו וסובל קשות (האין כאן נוסח קדום לאגדת ישו הנוצרי?) אוסרים אותו בכבלים כבדים אל סלעי ארץ הסקיתים בקווקז. שלושה מבצעים מלאכה זו: הפאיסטוס (אליל האש) קראטוס (הכוח) וביאה (אלמות) בנות האוקינוס באות לנחמו ולהרגיעו אף אוקאנוס הישיש עצמו בא לעודדו. וגם הרמס בא לשם כך. עצה טובה ואיום קשה אינם עשויים להשפיע על פרומתבס המתעקש. התנגדותו לזבס אינה פוסקת. הוא מתקומם עליו בעוז ללא דוגמה ומצפּה לכשלון האליל. הוא בוחר למות ברעם הזעם, אף לקום לקראת סבל חדש וקשה יותר, אך לעולם אין הוא נכנע. עקשנות נעלה זו היא הקו העיקרי והיסודי באופיו של פרומתבס. אין הוא נוטה בשום פנים לשעבד את רצונו החפשי. אין הוא יודע פשרה. עקשנות גברית זו בעינה עומדת, והוא ניגוד גמור לתחנוני בנות המקהלה המביעים רוך ועדינות נשית.

“פּרומתבס הכבול” – הימנון אדיר המעלה על נס את האמונה באדם. “המנון”, זאת אומרת ליריקה, אך עם זאת שירה דרמטית עד למאד, על אף העובדה שהגבור נמצא באזיקים כבדים, מהתחלת המחזה ועד סופו. זהו “השיר הדרמטי” הראשון בתולדות הספרות. אבי אבות “קין” לביירון “פאוסט” לגיתה. המחבר, טיטאן אף הוא, מזיז סלעים אדירים ממקומם ומגלגל בהם כבכלי משחק. אף הוא גנב את האש האלוהית, הוריד אותה עלי אדמות ונטעה בלבנו. יצירתו זו קרובה ביותר לדמיון האדם המודרני. אחרי מלחמת נפּוליון השפּיעה השפּעה עזה על ביירון, על שלי הכותב את “פּרומתבס המשוחרר”, על ניצ’ה ועל משוררים גרמנים אחרים. אף הקדמונים אמרו: “חן איום” נודף מן הדרמה הזאת המלאה רגשות נשגבים, עוז ביטוי וכוח חויה עמוקה ומזעזעת. דרמה זו אספּקלריה נאמנה לכל גאון אנושי, הרוצה להקל לאדם באשר הוא, הנענש על כוונותיו הטובות. אך בפרומתבס יש גם משום דמיון לאדם הראשון, השולח ידו אל פרי עץ הדעת והוא נענש ומגורש. רבים הקוים המקבילים אל “איוב”. האיסור על הלהב האלוהי אינו קל מזה. מוסר ההשכל של הדרמה מזדהה עם מוסרו של אמריך מדץ ב“חזון האדם”:

“אמרתי לך, האדם: עמל ובטח בטח!”

“פּרומתבס” ו“השבעה” משמשים נקודות מעבר ביצירת איסכילוס. השיא: ה“אוֹרסטיה”, עדיין לא הגענו אליה. הדרמה עודנה פשוטה עד מאד. אין אנו נתקלים בעלילה, אלא בראשית המחזה ובסופו. רוב מנינה ובנינה של הדרמה: תרעומות פרומתבס ותלונותיו, דו־שיח עם אוקינוס, עם בנותיו ועם הרמס, והאפיזודה הפנטסטית של איאו הנרדפת על ידי הרה. דמותו של הטיטאן חיה. ב“פרומתבס” מצא איסכילוס גיבור אדיר וסביבה בעלת ממדים עצומים. הגיבור והנושא יוצאים מגדר הרגיל בגדלותם. אין זה טיטאניזם של ביירון, אף לא מליצות של גיתה ב“פרומתבס” שלו. כאן לפנינו התמימות האמנותית, ההסתכלות הפּלסטית השקטה האופיינית ליונים. לפנינו טיטאן הגון וישר־דרך שאיכור נוזל בעורקיו, קרובו של אטלס וטיפון, בן אלמוות, לא משום שמייצג הוא את האנושות ומסמלה, אלא משום שהוא בנה של גיאה־תמיס. פרומתבס זה איננו, אלא מציאות רעננה וחיה. ההוד האיסכילי רענן ותוסס.

“בגלל חיבתו היתרה למתים” סובל פרומתבס. הוא הוא “בן המרי באלים אשר פשע ושי הביא לבני הרגע”. דרושה אמונה תמימה להבנת הדמות. ואם כה ניגש ליצירה, נראה את הנחשתיים ואת הכבלים, נכאב עם הגבור את כאבו כשתוקעים יתד בחזהו. המקבת הולמת בכוח. הפיסטוס יודע את המלאכה. זבס, אל אדיר, אך היקום כולו עומד בכל זאת לימין פרומתבס המנוצח. האדמה רועדת. ברקים רעמים.

הדבר האופייני אולי ביותר בפרומתבס הוא שבאמת רועדת האדמה כולה הכואבת את כאב הטיטאן: “גלי הים על משבתו בוכים, כמוהו ישאו נהי, ומעמקי תהום מתיפּחים באופל הדס הגה, הי, בוכים הפלגים זכי־המים.” ובתום סערת היקום נשארים עצבי המשורר שקטים. אין הם רועדים כל עיקר, תמונותיו ורעיונותיו לא נוצרו מתוך התפּעלות פּתולוגית. רחמיו אינם נכמרים בקרבו, מעיו לא יהמו. קוי היצירה חריפים. אין כל התרגשות סובייקטיבית, הכל מדוד ושקול. אין מקום לניחושים. פוזר כל ערפל. ניתן להשתמש בביטוייו של גיתה על איסכילוס “Er kommandiert die Poesie” (“הוא פוקד על השירה”). בשלווה קובע הוא את גבולות הדמויות והיצירה, שולט בדמיונו ואין הוא משעבד את עצמו.

איזו דמות כבירה! שלושה גוררים את פרומתבס הכבול לציה, “אל אפסי האדמה, לישימון אין דרך בו”. ביאה אלמת. הדרמה נפתחת בדו־שיח קצר בין קרטוס והפיסטוס.

אנו רואים כל יתד, אנו שומעים שקשוק כל חוליה בשרשרת. קרטוס הגס מאיץ בהפיסטוס לבצע את מלאכתו בדיקנות מלאה. על אף רגשי השתתפות בצער המתעוררים בקרבו, הרי פרומתבס קרובו הוא. תמוס, אמו של פרומתבס, בת אורנוס היא. זבס, אביו של הפיסטוס, הוא נכד אורנוס.

שני אנשים מדברים כאן. לא יותר מזה. פרומתבס שותק מתוך בוז, סובל ואינו מוציא הגה מפיו. אך דמותו מלהיבה את דמיוננו בחסד המשורר. עבודת הריתוק והכבילה שהפיסטוס מבצע עליו, מגלה את כוחו העצום של הטיטאן, את עקשנותו המתגלה בשתיקתו. מה פשוטים האלמנטים האלה! מה רב הצמצום! שמונים ושבע שורות בסך הכל, אף אחת מהן לא מפי פרומתבס, ודווקא כך עומד לפנינו הטיטאן מוצק כפסל. אין אף מלה פתטית אחת, אין דיבורים גבוהים ברי לנו: אכן, כזה הוא יריבו של זבס.

עתה, משהוכנסנו למצב הרוח הדרוש, יכולים אנו להקשיב לדברי פרומתבס עצמו. משמסתלקים שלושת התליינים, נשמעים צלילי גרונו האדירים. עדים מבקש הוא לסבלוֹ כי רב. ובכל זאת מה יווני הוא בכל סבלו. כוח דומה לכוחו של זבס, כעס, רוגז אלים, אין הוא “משחק” טיטאן. טיטאן חי לפנינו במלוא עצמתו.

פסל ענקי עשוי מחומר חי. לא חסר גם הבסיס הרחב, סלע פרומתבס. לא חסרה גם נימה דקה, רכה, אנושית. בנות אוקינוס באות במרכבה מכונפת. “קול־מקבות רם ונורא פרץ לתוך המערה”, ומיד חשו למקום, אף כי אביהן לא בנקל נתן את הסכמתו. הן מבכות את סבלו הקשה של קרובם הגדול. קול הבנות כקול החליל בסופה איומה.

“האורסטיה”    🔗

ה“אוֹרסטיה” הוכתרה בפרס ראשון והוכרה מיד כיצירת־מופת ממדרגה ראשונה. כל הדורות מאז אישרו את ההערכה הזאת. נוסף על מעלותיה השונות והרבות חשובה לנו יצירה זו בהיותה הטרילוגיה היוונית היחידה שנשארה בידנו בשלימותה. אף מבנה היצירה הגדולה הזאת ראוי להוקרה. חלקו הראשון של “אגממנון” שקט ושלוו. סיפּור אפּי והסתכלות לירית באות בזה אחר זה. אפיק הדרמה רחב־ידים, והיא זורמת בנחת ובהוד. המחבר מכשיר את מצב הרוח הדרוש. בסצינה של קסנדרה נתפּס הצופה על ידי התפּעלות טרגית עמוקה. בסצינה של קליתמנסטרה בא הזעזוע הטרגי הקשה. מכאן עליה מתמדת עד סוף החלק הראשון, אך מורגש, שהסיום הוא נקודת נופש ולא סיום מלא. חלקו הראשון של ה“קרבן על הקבר” מתכוון אף הוא לעורר מצב רוח בתיאורים אפּיים וליריים רחבים. העלילה מתקדמת לאטה בסבך שירים ודיאלוגים רבים, אך בחלק השני קופצת העלילה בראש ומשתלטת ביד חזקה. ושוב רומז הסיום בכווּן אל החלק השלישי. גם כאן עליה מתמדת, החלק האמצעי של הטרילוגיה מסתיים בשיא. החלק השלישי והאחרון משתמש באמצעים מוחשיים יעילים לשמור על התעניינות הצופה, שנתייגע בלי ספק. מפלצוֹת הופעות אליל ואלילה, שינוי מקום העלילה, ריקוד הכשפים, שיר סיפּורי שקט – כל אלה מעבירים אותנו לסיום, שמורד אטי מוליך אליו. הסצינה בבית המשפּט, כוחן הפרוע של רוחות הנקם נשבר, תהלוכת לפּידים חגיגית מפוארת מלווה זמרת המקהלה מסיימת את הטרילוגיה העצומה.

ה“אוֹרסטיה” הוצגה בשנת 458 לפני הספירה. טרילוגיה זו לכל הדעות לא בלבד שהיא יצירתו המשובחת והבשלה ביותר של איסכילוס, אלא של הטרגדיה היוונית כולה. זהו אוצרה היקר ביותר של הספרות היוונית ליד “איליאס” ו“אודיסייה” על אף העובדה המצערת, שסיום החלק הראשון ופתיחת החלק השני אבדו. יצירה זו, האחרונה בשבע יצירותיו של איסכילוס שנשארו בידנו – היא כנראה יצירתו האחרונה בכלל. מה רבה ההתקדמות מ“מחפּשות המפלט” או מן “הפרסים” עד כאן, רק כעשרים שנה מבדילות ביניהן, וכוח יצירתו של המחבר הנעלה הגיע לשיאוֹ. איזה פירוש פיוטי ידע האמן לתת למנהגים מקובלים! מקהלת הסאטירים נהגה להחליף את בגדיה שלוש פעמים, מכאן מנהג הצגת שלוש טרגדיות ביום, מכאן יוצא איסכילוס ומשתמש באגדה אחת לנושאן של שלוש טרגדיות. גבולות יכולתו הרבה היו מתבררים יותר, אילו היינו עוקבים אחרי השינויים שחלו באגדה מהומרוס ועד סטאָזיכורוס. נסתפּק בסיפור צורתה הסופית של האגדה, שאיננה ידועה לקורא העברי.

מטנטלוס ועד אורסטס. טנטלוס פגע בכבוד האלים, אף כי הם העריצוהו מאד. על חטאו זה נדון לעינויים קשים בשאול: אין בידו לא לרווֹת את צמאונו ולא לשבור את רעבונו. בנו הצעיר, פּלוֹפּס, יצא ליוון הדרומית – שכוּנתה על שמו “פּלופּונס”, שם שלט אוניאומאוס, אבי היפודאמיה היפה, שרבים ביקשו את ידה. גם פּלופּס הוא אחד מן המחזרים אחריה. דבר האורקל הוא, כי המלך עתיד למצוא את מותו מידי חתנו. המלך מציע לו להתחרות אתו במרוץ־רכב. המלך בטח בסוסיו הקלים כרוח. פּלופּס הבין, כי אין לו תקוה לצאת חי ממרוץ זה, והוא עושה בערמה. הוא משחד את הסייס הראשי והלה פוגם בחשאי באופני מרכבת המלך. המלך קיפּח את חייו ופלופס השיג מטרה כפולה. גם המלוכה וגם הבת היפהפיה היו לו לנחלה. הסייס בא לתבוע את שכרו ובעמדו על סלע נישא, דוחפו פּלופּס לים. בנפלוֹ מקלל הסייס את הבוגד ואת בניו ובני בניו עד סוף ימיהם. אמנם שלט פּלופּס כל ימיו, אך אטריאוס וטואסטס, שני בניו שעלו לרשת אחר מותו את כסא המלוכה, היו נצים. אשת אטריאוס בוגדת בבעלה ומתנה אהבים עם טיאסטס. בעוורון הנקמה טובה אטריאוס את בני אחיו ונותן את בשרם מאכל לאביהם. האב שגילה את התועבה, מקלל את הרוצח ויוצא לאפירוס. אטריאוס אינו בטוח בשלטונו כל עוד אחיו חפשי, הוא מזמינו אליו בצביעותו ובערמתו. כשחזר טיאסטס שמהו במאסר. אגיסטוס נוקם את נקמת אביו ורוצח את דודו. טיאסטס שוחרר ושולט בשתי הממלכות גם יחד. אגממנון ומינילאוס, שני בניו של אטריאוס, נמלטו עוד לפני כן לספּרטה ואירשו להם את בנות המלך שם. הראשון נשא את קליתמנסטרה ומשנהו את הלינה. מנלאוס עלה לגדולה. הוא היה למלך ספּרטה, ואגממנון חזר למיקנה, רצח את טיאסטס, גירש את אגיסטוס ושלם במקום אביו. זמן קצר אחרי עלייתו לשלטון הוא מקבל ידיעה על חטיפת הלינה על ידי פּאריס, בן פּריאַמוס. עמי יוון יוצאים להינקם מטרויה, כשבראשם אגממנון ומינילאוס המרומה. האניות היווניות עוגנות באוליס, אך אינן יכולות להפליג באין רוחות מנשבות. החוזה קלכאס מודיע, כי נקמת אַרטמיס, אֵלת הציד, היא. אגממנון עבר עבירה חמוּרה: הוא המית צבי בחורש הקדוש לה וחטא זה לא יכופּר, אלא אם כן יעלה האב את בתו איפיגניה קרבן על המזבח. האב האומלל מהסס עד אשר הוא נכנע. טובת הכלל היא הדורשת קרבן־אדם. אפיגניה הועלתה כקרבן על מזבח האלילה, ומיד מפליגות האניות היווניות לטרויה. אשת אגממנון, קליתמנסטרה, מתמלאת שנאה עמוקה אל בעלה ששפך את דמה של היפהפיה והיא נשבעת לנקום את נקמתה באב האכזרי. כוונותיה מזדהות עם כוונותיו של אגיסטוס הנוכל, השואף לנקום נקמת אביו שהודה ונרצח על ידי אגממנון. הוא מדבר על לב האשה הגלמודה והוא המשתלט בהעדר המלך על אשתו ועל ארצו. כך נחתם גורלו של אגממנון ושוב אין לו תקומה. עשר שנים תמימות נעדר מביתו, וכשהוא חוזר וזר הנצחון לראשו, הוא נרצח בידי אשתו הבוגדת. אמנם השיגו הפושעים את מטרתם אך סכנה נשקפת להם מצד בני הבית, אלקטרה, הבת הבכורה ואורסטס, הבן הצעיר. הם מיועדים לנקום את נקמת אביהם. שני הפושעים, האֵם ומאהבה, שואפים להמיתם, אך אלקטרה עומדת על המשמר ומצילה את אורסטס האהוב בעזרת משרת נאמן. היא מחנכת את אחיה לנקום נקמת אביהם. אלקטרה עצמה חיה חיי עינויים וצער. זוג הפושעים ממרר את חייה. סוף־סוף מגיעה שעת הנקמה. אורסטס מתבגר, חוזר לבית אביו ומתנקם באמו ובאהובתו בשם אפּולו. רוחות רודפות אחרי רוצח אמו, אך הוא נגאל מהן לבסוף. יסורי מצפּונו שוב אינם מעיקים עליו. חסל סדר הרציחות!

“אגממנון”. העלילה דלה ומועטה מאד, בעיקר במחציתה הראשונה של הדרמה. וילאמוביץ' מעיר בצדק שהמחבּר היודע לתאר בחלקה האמצעי של הטרילוגיה מאורעות נוראים ביותר בצמצום מדהים, מתכוון כאן ליצירת מצב רוח בעיקר.

לילה. השומר עומד על המשמר. זה למעלה משנה הוא צופה ממרום בית אגממנון למשואת האש שתודיע על כיבוש טרויה בידי היוונים. הטל מרטיב את בגדיו. לא זמזום עליז ולא שירה עשויים להפיג את בדידותו. גורלו המר של הבית מעיק עליו. שורה אחת ויחידה מתארת לנו את דמותה של קליתמנסטרה, “אשר לאומץ־לב ושכל, גבר היא”. סוף־סוף הועלתה המשואה. שרשרת ארוכה של משואות בראשי ההרים, מטרויה ועד אַרגוס, מודיעה שמלחמת עשר השנים הוכתרה סוף־סוף בנצחון. השומר חש להודיע לקליתמנסטרה והיא יוצאת מביתה ומעלה ללא הוצא הגה מפיה קרבן על המזבח. ובינתים מתואר ברחבות אפּית הרקע החיצוני של עלילת המחזה. המקהלה עודנה תמימה. עדיין אינה יודעת דבר, ובכל זאת מרחף עליה צל שחור, אימת הבאוֹת. השורות נישנות וחוזרות הן: “אויה? אויה! הבה נשירה בכל זאת. מי יתן והטוב ינחל לבסוף את נצחונו!” מצב רוחה של המקהלה אופייני ביותר: אין שמץ ספק בנצחונו של הענין הצודק. הנצחון מובטח. זדונו של פּאריס יבוא על עונשו. ובכל זאת מתפּללת המקהלה לנצחון. הקרבת איפיגניה נראית בעיני המקהלה כעוול משווע. אַרתמיס דרשה את העקידה. קאלכס החוזה. אף הוא תבע את העלאַת הצעירה היפהפיה על המזבח, כדי לפייס את האֵלה. “בכל זאת היה זה הצעד הראשון לקראת הרע”. בינתיים עלתה השמש. קליתמנסטרה השלימה את עבודת הקודש, ומתפּתח דו־שיח בינה לבין המקהלה. המלכה מודיעה על הנצחון. דואר המשואות בישר את החדשה המזהירה הזאת. מועצת הזקנים אינה מאמינה עד אשר המלכה מוסרת פרטים מלאים על הבשורה. עדיין אין המקהלה נכונה להאמין, והיא מבקשת לחזור על החדשה החשובה. קליתמנסטרה עושה זאת “כגבר פיקח וחכם” וחוזרת לביתה. מעתה אין עוד ספק לגבי הנצחון, ומעניין לעקוב אחרי תגובת המקהלה והמנצח עליה. פּאריס בא על עונשו, ידו האכזרית אך הצודקת של זבס נחתה בו. המקהלה מעמיקה לחשוב ולנתח את המאורע מנקודת מבט עמוקה יותר. יש סבורים – אומרת היא – שהאלילים אינם שמים לב לאדם המרהיב עוז לשלוח ידו אל הפּרי האסור. רעיון כזה אינו, אלא חטא ופשע. המשפּחה כולה תשלם את מחיר התאווה המופרזת, ההורס את גבולות הצדק הנצחי. אוצרותיו לא יגנו עליו.

המקהלה מגיעה לידי מסקנות קודרות: אשמת פּאריס הוכחה על ידי העונש ואם כך הדבר, כלום חפה הלנה מן הפשע? גם משפּחת בני אטרוס ראויה לעונש דוגמת טרויה. רץ בא ומאשר את דבר הנצחון, ואף על פי כן אין רוח הקדרות סרה מעל המקהלה, בעיקר מאחר שהרץ מספּר על מחירו העצום של הנצחון. מצוקה, צפיפות. גשם, כנים ומגפות, קרח בחורף וחורב בקיץ, ועל הכל חללים יקרים. שוב מופיעה קליתמנסטרה, המשבחת את עצמה, את שמה הטוב. אך רעיונות המקהלה מתעלמים ממנה, הם נתונים להלנה. היא היא שגרמה לכל הסבל האיום והצער הנורא. האהבה, ראשיתה מתוקה וסופה מר. כיוצא בה האושר. אין לו קיום. אחרית השמחה – תוגה. אגממנון חוזר כמנצח. הוא מביא במרכבתו את פּילגשו, את הנביאה קסנדרה. המקהלה רומזת, כי רבים שמלאו חובתם בעורף, אלא שהיו גם אחרים, שהתעלמו מחובתם. תפקיד המלך לבדוק זאת. אין אגממנון תופס את הרמזים האלה. הוא כולו כובד ראש. קליתמנסטרה מקדמת בנאום ארוך את פני בעלה החוזר, מתארת את סבלותיה בימי היעדרו. היא מדברת גבוהה: חלילה לה, לרגל המלך, שדרכה על צוואר טרויה, לגעת בעפר. היא מצווה לפרוש מרבד שטיחי ארגמן. אגממנון משיב בלעג, נואם נאום ארוך אחר פרידה ארוכה. הפאר המזויף מעורר בחילה. רק האלים ראויים לכך. כך היה פּריאמוס הברברי חוגג את נצחונו. דו־שיח ראשון בין הבעל ובין האשה לאחר שלא ראו עשר שנים זה את זה, בריב יסודו. אגממנון צועד בצעדים מתונים אל פתח הבית, בו ימצא מותו מיד אשתו הגאה בעושרה והפורצת בקריאה, משעבר בעלה את המפתן.

המקהלה שרויה בדאגה. תמונות זוועה אינן סרות ממנה. היא מנחשת רעוֹת (“זמן נעשה אפור”) מאז הפליגו האניות לכיבוש טרויה, ואף כשהמקהלה רואה במו עיניה את המלך ואת צבאו חוזרים עטורי ניצחון, דברי־מרירוּת בפיה… קליתמנסטרה חוזרת ומזמינה את קסנדרה הביתה. בעלת הבית אינה מסבירה לה פנים כלל. וההתנגשות בין שתי הנשים מעניינת ומתוחה ביותר, על אף הימנעותה של קסנדרה מדבר אתה מטוב ועד רע בענין ההזמנה. היא מגלה את לבה בדו־שיח עם המקהלה. היא פונה אל אַפּולו, שר החיצים השנונים: “לאן תוליכני, לאיזה בית?” המקהלה עונה לתומה: אל בית בני אטרוס. אם אין עיניך רואות זאת, אומר לך אני: כל תלונה ללא הועיל. קסנדרה נבהלת וכורעת תחת עקת משאה הנפשי הכבד. “הה, הה, כך הוא – בית ארור, הצופן בקרבו מעשים מגואלים בדם, רצח, טבח אנשים. דם שותת מנצנץ על הרצפּה – בית מטבחיים לבני אדם”. קסנדרה חוזה את כל אשר יתרחש בעתיד. משב קר כקרח מקפּיא את דם המקהלה בעורקיה, בשמעה על הזוועות, ביניהן רצח הנביאה. מפיה היא. הדיאַלוג האדיר בין קסנדרה והמקהלה נפסק על ידי אנקות אגממנון הגוסס. הזקנים מתכוונים לחדור לבית ולהושיט עזרה למלך ולפילגשיו. קליתמנסטרה חוסמת להם את הדרך על מפתן הבית כשקרדום בידה וכתם דם על מצחה ומה מוזר! בכתם זה רואה המלכה אות כבוד. היא גאה על מעשה ידיה המחריד. בטחונה בצדקתה איתן והיא משתלטת עד מהרה על המקהלה הנדהמת וכובשת אותה בכוחה הנפשי הרב. קליתמנסטרה מותחת קוים מקבילים בינה ובין אחותה. הלנה. על שתיהן השתרר כוח דימוֹני ולבש צורת יופי באחת ודמות רצון אל־אנושי באחותה. הרוצחת מגוללת מעליה כל אשמה. אין היא. אלא מכשיר ביד האלים השואפים נקם. והמקהלה מאשרת באמונה עיוורת, כי כל הנעשה עלי אדמות מעשה ידי אלים הוא. עם זאת אין הרוצחת יכולה לרחוץ בנקיון כפּיה. לשווא תטען, כי הקללה הנוראה הרובצת על בית אטרוס היא שגרמה לרצח ולעקידת איפיגניה הטהורה. מצפּון קליתמנסטרה מתעורר. ממוסר כליותיה לא תימלט. מופיע המאהב מוג הלב, איגיסטוס. הוא מעז פנים אל האלים וחוטא להם בשפתיו. המקהלה ואנשי איגיסטוס עומדים להילחם אלה באלה. קליתמנסטרה מפרידה ביניהם ומשכינה שלום. מעלליה מעיקים עליה. אכן, היא הבטיחה לעצמה ולמאהבה את השלטון, אך הם עצמם תוכם נחר, ומצפּונם יענם עד בוא יום הנקם.

העלילה, כאמור, דלה מאד: טרויה נפלה, אגממנון שב ונרצח על ידי קליתמנסטרה, המרגיעה את זקני ארגוס ומלמדת זכות על איגיסטוס. בהעריכנו את הישגי איסכילוס בדרמה, עלינו להרחיב את הדבור על המקהלה. אין לך דרמה יוונית, אשר בה תעמיק המקהלה את העלילה הדרמטית במידה שהיא מעמיקה אותה ב“אגממנון”. דבריה אפּיים בחלקם. הם מלאים וגדושים ניחושים, דאגות וחששות. ליבה מבשר לה מעשי אימים וזוועה. תיאוריה ציוריים מאד. פה ושם מוצאים אנו שירים נרגשים. נעימת דיבורה הולמת תמיד את רוח הדרמה. אתה היא עולה ואתה היא יורדת. המקהלה היא הגשר בין העבר ובין ההווה. בזה אחר זה ייראו לפנינו נבואות. קלכאס, עקידת אפיגניה, חטאה של הלנה. כל אלה הם חוטים ביריעת הגורל, שאגממנון וקליתמנסטרה מסתבכים והולכים בה. אמיץ הקשר בין הרע הפרטי ובין הרע הכללי. גורל המשפּחה וגורל העם קשורים זה אל זה קשר בל יינתק. עמים עולים ויורדים. ערים נהרסות, אלפי אדם נהרסים, נרצחים. ומשנשפּך דם אגממנון, אנו רואים את קרדום הרוצחת, אך גם פגיונה הסמוי של מעצמה בלתי נראית לעין מופיע לנגד עינינו. ככל שנתעמק בחלקים הליריים העשירים כל כך בתמונות, בהשוואות נפלאות, ככל שניטיב להבין את הרעיונות הדתיים העמוקים, את החששות ואת הרמזים הנסתרים והמעורפּלים, ככל שנתגבר על צמצום הביטוי ועל עומקו, כן נרבה ליהנות מן החלק השני.

הדבר היסודי הדרוש להבנת ה“אוֹרסטיה” הוא שאין איסכילוס רואה את גורל האדם כמוחלט וכקבוע מראש. ההווה תלוי בעבר, שורש החטאים החדשים נעוץ בחטאים הישנים; קיים גורל עוור, שאין מנוס מפניו, והוא מניע את האדם כמו שמניעים מכונה, אך רעיון יסודי אחד ברור לאיסכילוס מעל לכל, והוא חי את הרעיון הזה עד עומק נפשו: העונש בא בעקב החטא, לפי חוק נצחי אכזרי, ללא פיוס וללא יוצא מן הכלל. יהא זה סילוף אם נראה בנבואות, ברמזים, בפקודות האלים ובסימני השמים הכרח, השולל את החותם האישי, את יוזמתו של האדם. כשדנים בטרגדיה היוונית יש לעמוד על שלושה דברים: על העובדות, על העלילה ועל נימוק המעשים. העלילה היתה נתונה מראש בקויה הראשיים. את הנבואות, התערבות האלים וכו' נטל המחבר מן המוכן. קליתמנסטרה חייבת לרצוח את אגממנון, אורסטס חייב לנקום נקמת אביו מאמו. אגממנון חייב להעלות את איפגניה על המזבח. אַפּולו פוקד על אורסטס לרצוח את אמו. לכאורה, כבולות ידי המחבּר וחירות פעולתו צומצמה מאד. ערימה עצומה של חטאים. אולי יש בהם מן הגורליוּת. ואף על פי כן מכרעת ההחלטה האישית ביצירת איסכילוס. להבנת הטרילוגיה דרושה הבדלה בין הקליפּה החיצונית ובין הגרעין הספרותי. איסכילוס קיבל את העלילה מן הדורות, אך הוא משנה את מהותה ואת חייה הפּנימיים. הוא מתאימה לרוח הזמנים החדשים, ומתווכח עם התפיסה הקודמת, אולי שלא מדעת, בהאזינו אך ליצרי נפשו הוא. הנבואות, פקודות האלים, קללת האבות נשארו ללא כל שינוי, אך אנשים חדשים מופיעים בדרמה והם בעלי אופי אינדיבידואַלי בהחלט המקבלים על עצמם את החטאים ואת האחריות למעשיהם, השיקול וההכרעה ביניהם. שתי דרכים הן הנפרדות: זו מוליכה לטוב וזו מוליכה לרע. ולא הקללה המשפּחתית, לא הנבואה ולא התערבות האלים – עיקר כאן. זה ערכה של ה“אוֹרסטיה”, כאן יש לחפּש את עמקוּת המחבר, את גדולתו ואת גאוניותו. נשמה חדשה הוא מפיח בגוף הישן. חשיבותו של איסכילוס בקפיצים הפסיכולוגיים, שהוא מניע ולא בחצוניות הדרמה, לא באופי המקובל של הנושא, לא בציוריותו של הדיבור הדרמטי ולא בהפרזותיו של המשורר. הוא יוצר מצב פסיכולוגי מאחורי המיתולוגי. הוא הופך את דמויות האגדות הקדומות לאנשים חיים, ליצורים אינדיבידואַליים.

הנפשות. במרכז ה“אורסטיה” עומדת קליתמנסטרה. דמות ענקית בנויה באמנות רבה, שאין לתארה, אלא בצורת פּסל בעל ממדים יוצאים מגדר הרגיל. לפנינו שליטה מבטן ומלידה. תאוות חיים אדירה גנוזה בה. דומה, גדלה וגוברת בחטאה דווקא, המוסיף לה עצמה וזוהר. בטחונה ואמונתה בכוחה רבים כל כך, שליידי מקבת נראית לעומתה כפושעת רפת אונים ועצבנית. במסירות ובנאמנות היא עוקבת אחרי הגשמת תכניתה המחושבת. היא יודעת בערמתה לגנוב את דעת אגממנון. היא יודעת להגן על עצמה אחרי בצעה את הפשע כפרקליט מעולה: וכלום לא רצח הנרצח? כלום לא בגד הוא לעיני השמש באשתו החוקית? כלום לא הביא עמו לביתו את עבדה־הנבואה, שהתעלס אתה בעגבים באניה? קליתמנסטרה פועלת מתוך החלטה חפשית. האחריות לפעלה מוטלת עליה בלבד ולא על שום אדם אחר בעולם. משום כך עתידה היא לתת את הדין. הזקנים מעלים את צללי העבר; הם נעים בין פחד ובין שמחה בבוא מלכם. אשת חיקה מריעה לבואו: הגיעה שעת הפעולה. שעתה המתוקה של הנקמה. לא תהא אנוסה להסתיר את אהבתה. היא תזכה באגיסטוס בפומבי ותשלוט על ארגוס כחוק. מה מעניין לראות את משחק הרגשות הגלויים־הכמוסים בקרבה. ברגע המכריע היא מגלה את קלפיה. נשמתה מוארת פתאום בברק מפתיע וחולף, לבוש־הארגמן המפואר של דבריה נקרע בתנועה אחת. עד עתה נסינו לפענח את המסתתר תחתיו, והנה לפתע רואים אנו בבהירות. היא מקטירה על המזבח. נוסכת נסך ומספּרת לעמה בגיל על חורבן טרויה, אך מקור שמחתה אחר הוא: “עתה הגיעה שעתי. כשם שהוא השמיד את טרויה, כן אשמידוֹ אנכי”. צביעותה נעלמת: היא מגלה עזות־מצח. היא גלויה, היא מבקשת את השליח, שימסור לאגממנון להחיש את שיבתו: “אשתו הנאמנה מצפּה לו, אשתו שנזהרה מדבר עם גבר זר”. יכול הוא להניח שלעגה החצוף הגיע לשיאוֹ. אנו טועים, איסכילוס ממשיך לבנות את הדמות ומבססה עוד במובן הפּסיכולוגי. אנו מוצאים את קליתמנסטרה בקדמה את בעלה החוזר כשעל פניה מסכה של אשה דואגת. שטיחי ארגמן היא פורשת למדרך רגלו בעת כניסתו לביתו. “הבו, גברות, נפרוש את השטיחים. דיקה החזירהו בניגוד לתקוותי. השאר עניני הוא”.

לא נמצא סצינות הרבה כסצינה זו, בספרות העולם כולו. מעטות המלים. שלווה כלפּי חוץ, אך איזו אירוניה טרגית מקדירה את הפאר וההדר. וצל הנקמה מרחף מעל לסיטואַציה. קשה להימנע מהעמיד סצינה זו, לעומת המקבילה ב“מקבת”.

ליידי מקבת מחליטה לסלק את דונקן בדברים נרגשים. גם כאן יפה כוחה של האשה מכוח האיש: “מסור לידי את המעשה הרב, וכל הימים והלילות אשר יבואו יגמלו לנו במתן שלטון וכתר מלוכה”.

מקבת משיב בקיצור נמרץ על דבריה הארוכים והנרגשים: “עוד נוסיף לשוחח על כך.”

ליידי מקבת מבקשת אותו להעמיד פנים קורנים ועליזים לבל יתעורר חשד נגדם והיא מסיימת “וסמוך עלי בכל השאר”.

הדברים דברי קליתמנסטרה, כמעט מלה במלה. אפיק הסצינה רחב יותר במחזה איסכילוס, הדיאלוג בו נוהר בשקט רב, בשובה ונחת. הסצינה פשוטה יותר במבנה, שקספּיר מפרק אותה בין כמה וכמה אנשים, הוא מוסיף פרטים, הסצינה ציורית יותר, ואילו במחזה איסכילוס רבה יותר השלימות, האחדות והעמקות. בשקספּיר מוצאים אנו שרטוט בלבד, אך הוא טוֹוה את חוטי הנשמה בצורה מסתורית יותר מאשר איסכילוס. היוני טובל מכחולו בצבעים רחבים ומלאים. לעומת זה מלא הקולוריט הטרגי של האנגלי הגדול ניחושים, חששות ודאגות. דמותה של קליתמנסטרה מוסיפה לגדול. היא עולה וגדלה לנגד עינינו. הנה הופעתה לפני מועצת הזקנים: הקרדום בידה מגואל בדם בעלה, טיפת דם ניתזה על מצחה והכתימתוּ. אין השדה הזרוע קולט את היורה כשהנבט עומד לבקוע את הקליפה, ברצון כה רב כאשר היא את הנוזל הרצחני (שורה 1391). מפנה פנימי חל בנפש גיבורה זו. אם עד עתה היתה אמנית הנקם, שאינה קיימת, אלא למטרה זו בלבד והיא משתוקקת אליה בכל נפשה. דמות מתחפּשת, משחקת, פוסחת על שתי הסעיפים, המבקשת להתעות את קרבנה בנכלי שקר ובנסכי תוהו וכזב. הנה גדלה והיתה למפלצת בצורת אשה המתפּארת במעשיה ומתעללת בגוית בעלה המת, המוטל לפניה.

“שבחוני או גנוני, אחת היא לי. כך הדבר! גופת המת פה, גופת בעלי הוא, גופת אגממנון, ומותו מעשי ידי הנוקמות להתפּאר, מלאכת מחשבת” (שורה 1405).

הדמות נעשתה חיה יותר. המסכה נפלה מעל פניה. תם המשחק והיא מתגלה כמות שהיא. היא מדברת ברצון רב ומספּרת בהנאה יתירה על הסיבות והגורמים שהניעוה לבצע את פשעה האיום. איסכילוס מתאר לפנינו את דמותה הנפשית של קליתמנסטרה. המרתק ביותר בסצינות הללו הוא כוחו של האמן ליצור התאמה מלאה בין אחריותה האישית של הגיבורה ובין הקללה העתיקה הרובצת על צאצאי טנטלוס. בשכרון מעשיה, בהתעוררותה הנפשית הגדולה, המלווה את הרצח, שאליו השתוקקה עשר שנים ארוכות, מוכנה היא ליטול על עצמה את הכל, ללא כל הגבלות. היא צוהלת, ואין היא מתכוונת כלל להסתיר זאת.

איסכילוס מתאר לנו גם קשי לבו של אגממנון, זה הבעל החוזר אחרי עשר שנים, ואין בפיו אף מלת חיבה או ברכה לבבית לאשת חיקו. נאומו הגדול סובב על עניינים מדיניים, על עניני הכלל. אין בו כל רמז למשהו אישי, פרטי. אשתו כאילו אינה קיימת. אמנם קליתמנסטרה שליטה, מלכה למופת, עוז רוחה עולה בהרבה אף על המקובל לגבי גברים, ועם זאת משתוקקת היא לאהבה. דבריה הראשונים המכוּונים לזקנים, המהווים תשובה לנאומו הגדול של בעלה, מגלים זאת.

הזמן מבטל כל משוא פנים והיא מדברת בגלוי על אהבה ועל תשוקה אל הבעל. היא מספּרת על סבלה הקשה של אשה שנדונה לשבת בודדה בבית ולחכות לחדשות מן הקרבות, בהם משתתף בעלה כנושא באחריות הגדולה ביותר, כמצביא עליון. רגש זה אמתי הוא, בלתי מזוייף. איסכילוס מתאר כיצד נפגשים קליתמנסטרה ואיגיסטוס, האשה החזקה והגבר החלש, האשה המחפּשת אהבה והגבר המגיש לה מבוקשה.

“מקוה אני, שכל בהלה לא תאיים על ביתי כל זמן שאיגיסטוס המגלה לי טוב לב, ישמור על האש בכירת ביתי. הוא שלט המגן של אומץ לבי” (שורה 1435). מה מעניין לראות את המקהלה המעלה בפעם הראשונה את זכר הקללה המעיקה על משפּחת טנטלוס, לא על משפּחתה של הרוצחת. רק משהמקהלה פותחת לה פתח ומוצא מסבך פשעה, מבינה היא את הדבר ומשתמשת מיד באמתלה בפנותה למקהלה:

“האם מעזה אַת להאשימני בפשע הזה? האם רואה אַת בי אשת אגממנון בלבד! רוח הנקם של בית טנטלוס היא נכנסה בי ולבשה בי צורתה”. לעומת זה ברור ומובן, שרוח זו נכנסה בקליתמנסטרה רק משום שהיא פתחה לפניה את לבה, את נפשה, את כל ישותה. מעט־מעט מתחילה היא להרגיש את נטל הפשע הכבד. הדימון אוכל את נפשה. ברצון רב היתה מוכנה להתפּייס עם הדימון הזה, לבוא אתו לידי הסכם כל שהוא, ובלבד שתציל את נפשה. היא מקמצת מאד במלים, היא מכונסת כולה בתוך עצמה. כשהופיע איגיסטוס “אריה מוג־לב”, התרנגול שאינו מעז לקרוא בקול, אלא כשהוא ליד זוגתו האמיצה, הסתתר מאחורי אשתו ומתיימר לפתוח בויכוח עם המקהלה. אז מפרידה קליתמנסטרה בין שני הצדדים ומשכינה שלום ביניהם. מה מוזר לשמוע מלים כאלה מפיה:

“די, יקירי, נרחיק מעלינו כל מעשי זוועה חדשים. נכניס לגורן את הקציר אשר קצרנו. ידנו מגואלה בדם. אַל לך להשתמש בחמס. רב מדי הסבל. אשר קרה, קרה. זו המכה האחרונה”.

דמותה של קסנדרה הנביאה מעידה אף היא על יכולתו האמנותית הרבה של איסכילוס, על בגרות עמוקה, על הבנה פּסיכולוגית דקה, שאין דקה ממנה בתולדות הדרמה. דמות אפּיזודית זו דחוסה עלילה מזעזעת, השפּעה דרמטית עצומה. בדרמה היוונית מקובל ששליח, עבד או רץ מספּר על הנעשה מאחורי הקלעים. הסיפּורים הקצרים האלה מהווים אבן חן יקרה, פרק קצר של ספרות עילאית. ב“אגממנון” מצא איסכילוס צורה חדשה, דרמטית ומזעזעת יותר. קסנדרה שהגיעה במרכבת המלך, עומדת לפני הארמון קודרת, אילמת. על הזמנת קליתמנסטרה להיכנס לארמון פנימה, אין היא משיבה כלל. פּסל שיש קר, קפוא. אך משנכנס אגממנון לארמון והדלתות נסגרות מאחוריו, גובר כאבה על גורלו המר והנמהר. “גרון המתכת” של איסכילוס נפער. קסנדרה חוזה חזיונות נוראים ומבהילים. היא מעבירה לנגד עיניה – ולנגד עינינו – את קללת בית אטריאוס. עיני רוחה חוזות את המתרחש בארמון פנימה. המיית סופה איומה נשמעת מתוך דבריה. אור בהיר וחריף מקיף את גרזן הרוצחת, שהונף על ראש בעלה האומלל, המוטל באמבט. אנו רואים את המאהב הפחדן, העוזר לאהובתו להסיר את המכשול החי מדרכם אל האושר. בחזיונות הנבואה רואה הצופה את הנעשה בארמון. כאבה העמוק והעל־אנושי של הנביאה משקף את המאורעות הטרגיים. משסיימה קסנדרה את דבריה דומה היא לאילן, שנעקר בסערה. היא משליכה מעליה את חגורתה ואת מטה ונכנסת הארמונה בצעדה לקראת מותה. “הו, גורל האדם! בכוחו של צל להשבית את אושרך. שברה נשכח מהר, מהר כספוג רטוב מחה את הציור על גבי הלוח” (1327).

הקרבן על המזבח (“מנסכות הנסך”). כשקליתמנסטרה מקבלת ב“אגממנון” את פני בעלה החוזר מן הקרב, היא מדברת תחילה אל הזקנים ומספּרת על עצמה. אחר כך היא פונה אל בעלה היושב במרכבתו המפוארת, ודבריה הראשונים מכוּונים אל בנם אורסטס, “ערובת אושר נישואיהם”. היא מסבירה, שידיד ביתם משכבר הימים, סטרופיאוס איש פוקיס, לקח אליו את הנער הרך מתוך דאגה לחייו. העם הפרוע עלול היה למרוד במועצת הזקנים החלשים בעת היעדרו של המלך, הנתון בסכנת שדה הקרב. “מעשה הוגן וישר היה זה” – אומרת קליתמנסטרה. האגדה נימקה את המעשה הזה באופן אחר: אומנת התינוק הצילתו ונתנתו ביד עבדו הנאמן של המלך המנוח, טלטיביאוס, אל סטרופיוס שבקריזה. שם גדל הנער בחסותו של האליל מדלפי והיה לאיש.

בטרם ניגש אל ניתוח חלקה האמצעי של הטרילוגיה האיסכילית, בדין שנסכם את חומר האגדה, שעמד לרשות המחבר בגשתו לכתיבת הדרמה. משבגר אורסטס מצווה אפּולו לנקום את נקמת אביו ולמגר את כוחם של העריצים־המרצחים בערמה. בנו של סטרופיוס, בשם פילאדס, והמשרת הוותיק והנאמן טלטיביאוס מלווים את אורסטס הצעיר בשובו למולדתו לאקוניה, בה שולטים קליתמנסטרה ואגיסטוס. לפני חומות העיר נפגש אורסטס עם אחותו אלקטרה כשהיא מעלה קרבן על קבר אביה. אורסטס ואלקטרה מתיעצים עם שני המשרתים הוותיקים ומתכננים תכנית לבצוע מעשה הנקם. קליתמנסטרה הוזהרה בחלומה בפני הנוקמים, לכן שמרה בשבע עינים והקיפה את עצמה במשמר מיוחד. מחליטים להטעות את המשמר בהתחפּשות. משמצליח אורסטס לחדור לארמון, הורג הוא את איגיסטוס היושב על כסא המלוכה במקום אביו. בעזרת פילאדס עולה בידו להכות את משמר העריץ. קליתמנסטרה מניפה את הגרזן על בנה, אך טלטיביאוס מוציאוֹ מידיה. אורסטס הורג גם אותה ומבצע גזר־דין על אף כל הבקשות והתחנונים. האל מגן על אורסטס בפני רוחות הנקם של אמו. פשעו נסלח על ידי האלים. הוא מולך, הוא מוליד בן וכינהו בשם טייזמאנוס, פרושו “שביצע את הנקם”.

מן האגדה לדרמה. אורסטס, צעיר בן שמונה־עשרה, נושא תפילה על קבר אביו. הוא מבקש את עזרת הרמס לביצוע המלאכה הקשה שהוטלה עליו על ידי אפּולו. “דלה מתנת הנצח”: תלתלים משערותיו מעלה הוא לקרבן. תהלוכת נשים מתקרבת אל הקבר. ביניהן אלקטרה בשמלה שחורה פשוטה. אורסטס ופילאדס מסתתרים, כדי לעקוב אחר מטרת ביקורן של הנשים המקוננות. מדבריהן לומד אורסטס פרטים על המצב בבית. חשוב לציין כאן, שהמקהלה חוזרת ומאשרת את הנחת המחבּר: אין חטא ללא עונש, ואפילו יתמהמה העונש – בוא יבוא. זעם המתים עולה מן הקבר. הם תובעים את זכותם. אף בעולם האמת נוטרים הם שנאה עמוקה לרוצחיהם. ואם יקוו כל המים שבעולם וייעשו לנהר אחד, לא יוכלו לנקות את היד הרוצחת. כך סבורה המקהלה (75–73), וכך מודגש הקשר אל מחזה “אגממנון”. אלקטרה מתפּללת. מנצחת המקהלה מסבירה לה, כי עליה לבקש נקם בתפילתה. אמנם נזכר שם אורסטס, אך עדיין אין שם זה מובא בקשר אל העונש המתרחש ובא. אלקטרה מוצאת את תלתל אורסטס על המזבח, היא מגלה גם את עקבותיו. האח והאחות נפגשים בסצינה נוגעת עד הלב. אורסטס מספּר, שאפּולו פקד עליו בכל תוקף לנקום את נקמת דם אביו השפוך. “דם תחת דם”, – כך הוא נשבע שבועת־קודש על קבר אביו, אשר מת מות נבלים לפני בני עוולה. “הגוסס מוליד את הנוקם”. העלילה מועטת בחלק זה. מנצחת המקהלה עצמה מציינת: “הרביתם לדבר”. אורסטס מהסס. עדיין אין הוא רואה את הדרך אשר לפניו: אלקטרה, אורסטס והמקהלה מחפּשים דרך זו ומגיעים אליה בהדרגה בצורה מאלפת להפליא.

מגלים לאורסטס את חלום הזוועה של אמו, שהניעה להעלות קרבן על קבר בעלה הנרצח. היא ילדה בן דרקון. באמרה להניקו, נשך הדרקון את שדיה, דם שחור שטף מדדיה, במקום חלב. אורסטס פותר את החלום: הוא הוא הדרקון. אותו החוק היה לו לסתרה. אותם השדים הניקוהו. רמז אלים הוא רואה בחלום: עליו לנשוך את אמו ולשפּוך את דמה. הדבר ברור: לא נותר, אלא לקבוע את פרטי התכנית. אורסטס ופילאדס מתחפּשים כזרים ומקווים שיובאו לפני איגיסטוס. אורסטס מכריז, כי רק יראה את איגיסטוס, לא יתן לו אפילו שהות לברכו לשלום ומיד “יהפכהו לפגר”, “פלדה, זה הציד הזריז יצידהו”. קליתמנסטרה מקבלת את פני הזרים, ואורסטס מביא לה ידיעה על מות בנה. סטרופיאוס ביקשוֹ כביכול לעשות זאת בשמעו שהוא נוסע לארגוס. קליתמנסטרה מפגיש את אורסטס עם איגיסטוס למען ישמע המלך פרטים מלאים מפי הזר על מות אויבם בנפש. מנצחת המקהלה משפּיעה על קיליסה, מינקת אורסטס, המזמינה את איגיסטוס לפגישה, שיבוא לשם בלי שומרי ראשו. תפילת המקהלה מבקשת מן האלים ובעיקר מהרמס, שיעזור ל“סיח הצעיר”, המשתתף בפעם הראשונה בהתחרות ושלא יעמידוהו במבחן קשה. איגיסטוס הולך לפגישה, המקהלה מלאה חיל ורעדה. עוד היא חרדה להצלחת מעשה הנקמה וכבר נשמעות קריאות מתוך הארמון. “אויה לי! אויה לי!” המנצחת מפזרת את המקהלה, לבל יאשימוה בשותפות בנקמה וכבר מודיע משרת על מות איגיסטוס. קליתמנסטרה מבינה את רמז המשרת: “המתים רוצחים את החיים”, וממהרת להביא את גרזנה, אך היא איחרה את המועד. האם והבן עומדים זה לעומת זה, אורסטס מהסס, אך פילאדס מזכיר לו את הצו הקדוש מדלפי, את מצוות אפּולו. קליתמנסטרה מתחננת, מוכיחה, הכל לשווא. “גזר דינך נחרץ במות אבא”, אומר אורסטס. מתגשם חלום הזוועה: השפיפון, שילדה נושך אותה וממיתה. בטחונו של אורסטס מתערער ברגע המכריע. משפּטו האחרון לפני הרצח: “מעשך היה פשע ואף אם יהיה זה פשע, בואי ותמותי” (930). אוֹדה גדולה של המקהלה שחזרה ונתכנסה, חוגגת את ביצוע המעשה אשר השתוקקו לו זה זמן רב, למעשה הנקם. אושרם המתועב של שני העריצים נהרס. המקהלה ממלאת פיה שמחה וגיל: השמש עלתה. נפלו האזיקים: צדק אפּולו. אורסטס מכריז על רצח העריצים ועל עלותו לשלטון. הוא מאשים את עצמו, כמעט שהוא כורע תחת הנטל הנפשי הכבד: רציחת האם. רוחו הנסערת רואה את רוחות הנקם של אמו, הרודפות אחריו ומגרשות אותו ממקום המעשה. המקהלה מסיימת את חלקה האמצעי של הטרילוגיה. “הקרבן על המזבח” מהווה את הטרגדיה המסובכת והעמוקה ביותר של איסכילוס. שירי המקהלה המעורפּלים במידה רבה, מלווים בהתמדה את הקרב הפּנימי הקשה המתחולל בנפש אורסטס. אמונה מזועזעת ופחד עמוק בוקעים מפי המקהלה, שהיא אחת הנפשות הפעילות ביותר במחזה. היא עומדת לימין הבנים הנוקמים, ועוזרת להם על אף הקדרות והאבל הכבד שירדו עליה. העלילה פנימית, נפשית. מצוות אפּולו חוק ולא יעבור, והמעז לעבור עליה יסבול עינויים איומים, המתוארים בכל פרטי פרטיהם. אורסטס יודע שעליו לנקום את דמי אביו, אך זוועה עמוקה משתלטת עליו בהעלותו על דעתו, שיהא עליו לשפּוך גם את דם אמו. נושא הדרמה: הכוח הדוחף את אורסטס לבצע מעשה על אף העובדה, שנפשו סולדת ממנו. ברור לנו, כי על אף הפקודה האלהית רואה הוא חטא ברצח אמו.

מענין מאד להעמיד את גישת איסכילוס לעומת גישת סופוקלס לנושא זה. סופוקלס מקבל את העובדות ברוח האפּוס, מעמיק אמנם במובן הפּסיכולוגי את אופיין של הדמויות והוא מעמיד אותנו בתמימות מסויימת לפני עובדת רצח האֵם. אורסטס של סופוקלס אינו שוקל בדעתו אם לקיים את מצוות אפּולו. אין הוא מהרהר כלל, אין הוא מטיל כל ספק בערך המעשה ובחשיבותו. לא כן גישת איסכילוס. הוא הופך את המאורע לבעיה מוסרית טהורה, ואורסטס נופל קרבן לקרב פנימי שהתחולל בנפשו. איסכילוס רך וטרגי יותר בטפּלו בנושא זה. סופוקלס לא נרתע מפּני כל אכזריות בסיפּור האגדה ב“אלקטרה” שלו. איסכילוס ניגש בזהירות ובעדינות רבה לענין. בחלק הראשון אין הוא מזכיר את ענין רצח האם כלל. רק שמו של איגיסטוס צף בשיחה, הדנה בענין הנקם. קשה לו לאורסטס לגלות לעצמו, כי הוטל עליו לרצוח גם את אמו ואין הוא עושה זאת, אלא מתוך הכרח בלבד. בהתאם לכך פּאסיבית אלקטרה של איסכילוס. היא עומדת מאחורי האח, היא עוזרת לו בהקרבת הקרבן, היא בוכה אתו, היא נשבעת עמו, אך משהגיעה שעת ביצוע הנקמה, היא נעלמת כליל.

שני חלקיה הראשונים של ה“אורסטיה” מאירים את אמונתו העמוקה של איסכילוס, את מבנהו הפּנימי, את אופן מחשבותיו, באור בהיר. רגש דתי עז מפעם את המחבר, אך שלא במובן הדת הקדומה. אין הוא משתעבד למסורת כסופוקלס בגמישותו. רגש האחריות האישית מודגש מאד, על אף גזירת הגורל והקללה המורשתית. כל עדוד ופקודה הם אלוהיים. רעיונות הצדק והאמת הם ערכים מוחלטים. הם לובשים צורה מוחשית בדמותו של האל זבס. נזכור נא את דברי המקהלה ב“אגממנון”: “זבס, יהיה אשר יהיה, בשם זה אכנהו כיון שרצוי לו כך. על אף כל השיקולים והרהורים אין מלבדו גב בעולם. שאוכל לעמוס עליו בבטח את נטל דאגותי וספיקותי… הוא המראה את הדרך לחכמה. הוא חקק את החוק הנצחי, שהסבל מאלף ומוסיף דעה. במקום שינה מפּיל הוא עצבון מענה על הנשמה החרדה, והאדם מיטיב את דרכו בעל כרחו. כבד חסד האלים היושבים ליד הגה העולם. טוב האל ומיטיב”.

איסכילוס מעבד את החומר המסורתי. הוא מודד ושוקל את מעשי האלים, לפי מידת מצפּונו ורעיונותיו. הרגש החי בקרבו מפותח עד מאד, והוא מעלהו הגבה ורומם מעל האמונה המקובלת הרגילה, משנה את מובנה הפּנימי. אפּולו, למשל, אינו אֵל ממש בחלקה השני של ה“אורסטיה”, אלא כוח אדיר, ההורס את אורסטס בגופו ובנפשו. רגשו הדתי של איסכילוס, יצרו המוסרי ונטיתו הטבעית הטהורה, לוחמים ב“קרבן על הקבר” במסורת, ורק המבין את ההיאבקות הכמוסה הזאת, יבין את הדרמה כראוי. הניגוד הפּנימי בין רגש דתי עמוק, השואף להשתחרר מן האמונה הפּרימיטיבית והגסה, מתגלה באבריפּידס. אורסטס שלו פועל מתוך אנוכיות. הבנין הדרמטי מוצק. תכנית הנקמה וביצועה הערמומי משולבים יפה־יפה. קטעים דרמטיים מובהקים מוסיפים חיים רעננים וערנות. חלום קליתמנסטרה, דמותה הקומית כמעט של המינקת, הדו־שיח הקצר החריף בין האֵם ובין הבן עם פגישתם הראשונה – כל שורה כמדקרת חרב חדה. השיא שוב בסצינה האחרונה של אורסטס. הוא מופיע כמנצח, הוא מילא את חובתו באמונה. הוא מלמד קטגוריה על אמו, מצווה להביא את המעיל, אשר בו הליטו הרוצחים את ראש אגממנון, ופתאום עוזבוֹ בטחונו, ערפל יורד על עיניו. פחד, ספיקות, עצבון ודכאון תופסים את מקום הלעג והגאווה. “האם היתה היא אשמה? אשמה באמת?… עתה עומד אני כאן, מבין, מבכה, מביט אל הבגד שעטה אבי ביום הירצחו. זכרונות מדאיבים על משפּחתי עולים במוחי. כל אשר עשתה, סבלה ואשמת הדמים של נצחוני מכביד מאד על לבי”. זיעה קרה מבצבצת על מצחו. לבו הרוטט מעלה לנגד עיניו את רוחות הנקם העולות מדם אמו השפוך. חזיונו טורדו, והוא בורח לדלפי, אל בית מקדשו של האֵל, שצווהו להוציא לפועל את המעשה האיום והנורא. שם מקווה הוא למצוא מנוחה נפשית ומרגוע לגופו המעונה. זוהי אחת הסצינות האדירות ביותר בספרות העולם.

“האבמנידות”. חלקה האחרון של הטרילוגיה נופל מן הקודמים מבחינה פסיכולוגית. הנושא שוב איננו היאבקות בנפש האדם בין כוחות־רוח שונים, אלא ריב בין רוחות הנקם ובין אפּולו בגלל אורסטס. חלק זה פותח בשבח לאריאופגוס ומסיים בשיר תהילה לאתונה. כפּרת אורסטס כפולה בהתאם לכך. עיקר חשיבותו של החלק בהחייאת רוחות הנקם, הדורשות עונש לאורסטס על רצח אמו ובעיקר על רצח איגיסטוס. אלו הן רוחות דמיוניות, איומות ומבהילות, שפחות־שאול, בנות הלילה האפל, שאיסכילוס הופך אותן מרוחות פריצי חיות השואפות נקם פראי ל“אבמנידות” רחמניות, לשומרות הצדק הנצחי, לנוטרות קדושות של חוקים אלוהיים. כוחו הדרמטי של איסכילוס נחלש כאן. עדות לכך השינוי המפתיע במקום העלילה: הוא מעבירנו מדלפי אל מקדש פלס אתונה. במחציתה השניה של הדרמה מכריע הצד הלאומי. הסצינה בבית המשפּט מענינת, אך העניין כאן חיצוני בעיקר. רבים מדברי הויכוח זרים לנו ובלתי מובנים. ומה נאמר לויכוח בדבר עדיפות זכויות לאב או לאם, אשר בו מביאה פּלס אתונה ראייה חותכת לזכותו הברורה של האב, שהרי היא בעצמה נולדה ללא אֵם, בזנקה, כידוע, מראשו של זבס.

על כוחו השירי, האמנותי הגדול של המחבּר, מעידים שיריו האדירים שבפי המקהלה.

“החטא ועונשו”. גיבורי הדרמה הם אישים על־אנושיים. שקללה רובצת עליהם. הם מנסים להילחם בגורלם, אך במעשי פראותם הם מביאים על עצמם עונש אלוהי שאיננו מאחר לבוא. סבלם – גמול חטאיהם – הוא בעצם הכוונת הכוח העל־אנושי אל הדרך הנכונה, וכיוון שהללו שבים ונכשלים, ממיטים הם על עצמם את אסונם המוחלט. בהשקפת עולם זו מסמל האֵל את הטוב ואת הרע גם יחד, אך כיוון שהוא מראה בבהירות את הדרך כלפּי הטוב, ברור שהאדם בלבד אשם בכל. הטרגדיה אינה גורלית. היא נובעת מאופי הפּרט. רמתו המוסרית של איסכילוס ברורה לעין כל. בעית החטא ועונשו מופיעה ביצירתו לראשונה בספרות העולם. אורסטס הוא אבי המלט, והאבמנידות רודפות לא רק את רסקולניקוב, אלא גם גיבורים מודרניים רבים אחרים. איסכילוס מגלה נקודות תורפּה צורבות בחיים האנושיים. חזיונו אדיר ורחבים ממדיו. הליריוּת לובשת בו צורה ממשית. אור חריף מציף את העולם. הומרוס צייר תמונות גראנדיוזיות, איסכילוס מחייה אותן. אין הוא מסתפּק ברפרוף על פּני הדברים, הוא חופר וחותר ושואף להגיע אל עומק הספיקות. המבוכות הנפשיות מושכות את לבו. הוא מגלה את המחריד ביותר: את הגורל. כלום קיימת תהום נפשית עמוקה מזו: נשמה אצילה ועדינה בפני חטא רציחת האֵם? הניתן לגשור גשרים מעל תהומות כאלו? מה עשוי לבוא אחרי החטא, מה עשוי להציל מידי הפוריות? גיתה מתאר באורסטס טיהור פנימי על־ידי עצמו. איסכילוס עדיין אינו מסוגל לכך. אין בכוח החוטא לגאול את עצמו. הגאולה חייבת לבוא מבחוץ, מן העם, מן העדה, מן המדינה האצילית והחפשית עצמה. אתונה, אלילת העיר, עצמה מטילה את האבן הלבנה לתוך הקלפי. במה נגמרת הטרילוגיה הגדולה, ה“אורסטיה”? בהצבעה! ברוב קולות מחליטים על הפשע. בתוצאות ההצבעה תלוי גורל אורסטס. רצון הרוב, רצונם של אזרחים חופשיים הוא מעל לכל. הוא מיישב בעיות שאין ליישבן. משום כך אין לראות את העיקר בפסק הדין של אורסטס, אלא בהתפּייסות עם האבמנידות. הן חייבות להיכנע ולוותר על נקמתן. הן נשארות במדינה. סמל זה אומר, שהזכויות לשמירת הצדק והמוסר עוברות מבנות הלילה לידי המדינה. החברה האנושית נוטלת על עצמה את הדאגה לשמירת הבריאות המוסרית. שוב אין צורך בהתערבות אלילים מעל. האדם נעשה חפשי ומשתמש בחירותו זו, כדי ליצור על ידי איחוד רצון השואפים לטוב את הסדר החדש של החברה. המושג “מצפּון” עדיין לא נתגלה. הוא מופיע לראשונה ביצירת אבריפּידס. אתונה מסמלת את רעיון המדינה המוסרית, בה מתמזג רצונו החפשי של האדם עם חוקיהם הנצחיים של האלים בהרמוניה מלאה.

ההנהגה האלוהית מכוונת את דרכי האדם לזיקוק פנימי ומאצילה עליו מרוחה. איסכילוס נאבק ונלחם עד שהוא מגיע למסקנה זו. ב“פּרומתבס הכבול” מוצאים אנו תפיסה אחרת של זבס. בדרמה זו שוב אין הוא אותו אב רחמן. איך אומר הירודוט: “האלוהי הוא קנאי, צר־עין”. כזה הוא זבס ב“פרומתבס”. המקהלה מאשימה אותו בשליטה שרירותית. ואוקינוס אומר: היחס הטוב ביותר אליו הוא “לעורר רושם של מטומטם וחסר־שכל לגמרי”. ובסוף הדרמה נשמעת האנחה הכבדה ביותר מפי הגיבור על העוול שנגרם לו.

הניגוד בין שתי דמויות שבטבע לזבס, מגרה מאד. היתכן שאיסכילוס ראהו בדמויות שונות בתקופות שונות של חייו? או אולי ניתן להסיר את הניגודים האלה, אם נאמר שאין לראות בזבס אליל קנאי, החושש מפני אבדן שלטונו. אין הוא עריץ משתולל. הפתרון הוא, שאין הטרגדיה היוונית מסתפּקת בתיאורי הסכסוך בין חופש הפּרט ובין הגורל שידו בכל. ברצונה לפייס את שני הצדדים הלוחמים על ידי קביעת מקום מיוחד לכל אחד מהם. הכוחות הלוחמים זה בזה מתעצמים, הקרב מחריף והולך, הניגוד מגיע לשיאו, אך מעל לכל מרחף רצון אלוהים המשליט סדר ומשיב את ההרמוניה על כסא המלוכה, כפי שהיה לפני פרוץ הקרב. בתוך רצון אלוהי זה צודק כל אחד משני הצדדים הלוחמים. והקרב עצמו מרפּא, מטהר ומזקק כסערה הגואלת את התושבים מן החום המחניק והמביא אתה אויר זך. אכן אין לתפוס את הטרגדיה האיסכילית בלי האמונה בכח אלוהי עליון, שלא כל דרכיה נהירות לנו. היא מפלסת לעצמה דרך, היא סמויה מן העין, – אך היא חיה וקיימת ואפילו לא תמיד היא מובנת לנו. היא גורמת לעתים צער וסבל, אך אין אלה, אלא אמצעים למטרה אחרת לגמרי. זבס איננו עריץ קשה לב ואכזר. אמנם בזמן המעבר מתקופת הטיטאנים לשלטון האלים הראה מצח נחושה, אך כל זה ירושת העבר. המקהלה רוצה בטובת פרומתבס, מזהירה אותו וחוזרת על אזהרתו זו פעמים רבות. “חכמים רק אלה המעריצים מתוך יראת־כבוד את אדרסטיה”, כוח שאיננו סובל כל התנגדות לרצונו. היינו: המחבּר נוטה לצד זבס ולא לצד פרומתבס. הטיטאן הוא שסטה מן הדרך הנכונה ולא האֵל. לכך יש להוסיף שני אלמנטים חשובים: יו המושכת אליה את שנאת הירה על ידי אהבת זבס והנמלטת בדרכים עקלקלות אל פרומתבס ונמצאת במצב דומה. הבן השלושה־עשר מצאצאי חלציה יביא לפרומתבס את הגאולה השלימה וכך מופיעה אהבת זבס ליוֹ באור אחר לגמרי. שנית: “פּרומתבס הכבול” מהווה את החלק האמצעי של טרילוגיה, החלק האחרון “פּרומתבס המשוחרר” לא נשאר בידינו במלואו, אך הקטעים הידועים לנו מעידים, כי פגה המתיחות ורפו הניגודים. במקום בנות אוקינוס מורכבת המקהלה מטיטאנים, ששוחררו על ידי זבס. איסכילוס מצטרף, כנראה, לדעתו של פינדאר, שזבס חונן את מתקוממיו, משביסס את שלטונו כהלכה. גם האנושות עולה בדרגה. הן האלים נושאים להם נשים, מבנות האדם. כך נולד דור הגיבורים ואחד מהם, המתיחס אף הוא באהדה לבני האדם, הרקלס, משחרר את פרומתבס מאזיקיו ומן הנשר, משסיפּר לו זה על מפעלותיו למען המין האנושי, והדבר נעשה, כנראה, בהסכמת זבס.

פרומתבס הכבול    🔗

בתרגום בנציון בנשלום

[תמונה 2