רק לעתים רחוקות יוצרת הפילוסופיה יצירות ספרותיות, ומקרים מעטים אלה מצויים בעיקר ביוון. אותו נציג גדול של המאטריאליזם הקדום, הראקליטוס, היה לא רק הוגה דעות, אלא גם סופר שהשתמש באמצעים אמנותיים. לאסכולה הסופיסטית, שהתבססה על הפילוסופיה והשפיעה אחרי כן במאה החמישית על תרבות יוון כולה, היתה השפעה עזה על הספרות, הן בשל עקרונותיה המשכילים הן בשל ביסוס חוקי הספרות וליבון שאלותיה היסודיות.

הפילוסופיה של הסופיסטים כללה תחילה גם יסודות מאטריאליסטיים, מתקדמים, אולם לאחר זמן השתלטו עליה יסודות סוביקטיביים וריאקציוניים. סוקראטס (470־399), הוגה הדעות החשוב, תקף השקפות מסוכנות אלו ונהנה כשעלה בידו בזכות הגיונו. שכלו החריף ושאלותיו הערמומיות, לפגוע קשה בכבודם של הסופיסטיים שהתגאו בתלמודם. עם זאת יש לציין, שבתוכן, לא חידש סוקראטס הרבה, ועיקר חידושו בצורה. וכיון שבין תלמידיו היו מדינאים אריסטוקרטיים רבים שחתרו תחת הדימוקרטיה באתונא, העמידוהו אויביו עם תום מלחמת פלופונסוס במשפט והוציאו עליו גזר דין של מיתה.

סוקראטס עסק בפילוסופיה בעל פה ולא בכתב. תלמידו המפורסם, אפלטון (427־347) הנציח את דמותו בספרות. הפילוסופיה של אפלטון היא התגובה הנגדית על המאטריאליזם היווני הקדום ועל האסכולה הסופיסטית. הוא ייצג את האידיאליזם האובייקטיבי וניסח את השקפותיו בצורת דו־שיח. בכך יצר סוג ספרותי חדש. העלילה כמעט שאינה משתנה בדו־שיח זה. כמעט תמיד מתנהלת שיחה בין סוקראטס ובין דמויות חשובות של הדור. בויכוחים אלה מתעוררות השאלות החשובות ביותר של החיים, וסוקראטס משיב עליהן בהתאם לפילוסופיה האידיאליסטית של אפלטון.

שיחות אלה הן בעלות רמה ספרותית גבוהה ביותר. כל דו־שיח אינו אלא תמונה מחיי אתונא באותה תקופה. הראיה חריפה, והמחבר מצטיין בחוש מיוחד לגבי הרקע והוא מתאר את הדמויות בקווים אחדים, לעתים בצורה לגלגנית.

משפחת אפלטון נמנתה עם המשפחות העתיקות והמיוחסות באצולת אתונא. ובכל זאת התייחס אפלטון לדימוקראטיה עד אשר הוצא פסק דין המוות על סוקראטס. היתה זו אחת החוויות המזעזעות ביותר שעברו עליו. פסק דין זה זיעזע את אמונתו במשטר זה. הוא שיווה לנגד עיניו תמיד את טובת הציבור. המדינה, כפי שהוא חוזה, מבוססת על הצדק. הוא מגנה את העריצות ואת האוליגארכיה. מבחינה זו אפשר לומר על אפלטון שהוא דימוקראט, אולם מעולם לא היה חסיד שלטון העם. תפיסתו הפוליטית אריסטוקראטית היא במובן המוסרי הנעלה של המלה. הוא חונן בנשמה עדינה ורגישה לאמנות. עם זאת נהג בקפדנות יתירה לגביה. אולי מוסבר יחס זה באימרה, שאנו קפדניים ביותר לגבי אותן מטעויותינו, שהצלחנו להשתחרר מהן…

יש סבורים, שאפלטון כתב דראמות, אולם משהכיר את סוקראטס, קם ושרפן, מאחר שמצא צורה ספרותית ההולמת יותר את רוחו. לפני כן התעניין בפילוסופיה, ואין ספק, שנתקל בסופיסטים שהירבו לבקר באתונא בימים ההם. החוויה המכרעת של חייו היתה פגישתו עם סוקראטס. אפלאטון היה בן עשרים בעת פגישה זו, ומאז שמר אמונים למורו עד יום המשפט כעבור שמונה שנים.

יצירות אפלטון זכו להערכה גבוהה עם הופעתן, לאשרה של האנושות נותרו בידנו כמעט כל יצירותיו החשובות. תראזילוס, ספרנו של טיבריוס קיסר, הוא הראשון שערך את כתבי אפלאטון וחילקם לתשע טטראלוגיות, בהן כלל את “האפולוגיה”, שלושים וארבע דיאלוגים ואיגרות.

במות סוקראטס עדיין לא מלאו לאפלטון עשרים ושמונה שנים. שמונה שנים דבק הצעיר במורו האהוב וזכה להיות עד שמיעה לשיחותיו עם תלמידים אחרים. ידוע לנו, שסוקראטס עצמו לא כתב דבר. ויש להניח שאותם מתלמידיו שחוננו בכשרון ספרותי, ובראשם אפלאטון, הם שהנציחו את שיחותיו בצורה ספרותית. נראה, שאפלטון כתב עוד בחיי סוקראטס את הדיאלוגים הראשונים.

אפלטוֹן (437־347) מגדולי הוגי הדעות של יון

 

חייו    🔗

אפלטון נולד בשנת 427 לפה"ס בערך להורים אצילים מגדולי היחס תופשי המלוכה. הימים ההם היו ימים קשים לאתונה. מת פאֶריקלס, והמלחמה הפיליפוניזית כאילו ניבאה את הרעה העתידה לבוא. סימנים ראשונים של ירידה מדינית ורקבון מוסרי נראו לעין הבוחנת. אולם בכל זאת היתה אתונה עדיין מרכז־עולם למלאכה מפותחה ולתרבות עשירה ומגוונת. החנוך האתונאי, שביותר נהנו ממנו האצילים, היה אף הוא רב־צדדים והכין את הנוער אל החיים המעשיים והרוחניים. קרוב לודאי, כי אפלטון חונך כדרך בני האצילים, חינוך שיצר בצדדיו השונים והמרובים כעין שווי־משקל בין כשרונות־רוחו הנפלאים ובין כוחות־גופו הרעננים.

עתידו החברותי של אפלטון היה נכון לפניו. כמה מבני משפחתו היו מגדולי הממשלה העממית אז. והוא, עוד בימי נעוריו היתה בו נטיה לחיי מלחמה. אולם פעם אחת פגש העלם החסון, רם היחס ועוטה בגדי פאר בפילוסוף עני, מתהלך לתומו בשוקי אתונה ומשנן תורתו בלבות נערים, וקרא בקול תוכחה: “איך לא תבוא… בן אתונה, העיר הכי גדולה במעלה וכבוד, לדאוג רק לכסף ולחשב כל היום איך להרבותו ולהגדילו, ואינך נותן דעתך לפרסום וכבוד, לבינה ואמת ולשלום נפשך” (“אפוֹלוֹניה”).

הפילוסוף הזה היה סוקראטס, נביא הגויים. פגישה ראשונה זו הביאה שינוי ערכין בחיי הצעיר השואף, הנוצר לגדולות. הפילוסופיה נעשית לו לדרך חיים, ועל מזבחה הקריב כל עתידותיו החברותיים והמדיניים.

כעשר שנים, משנת העשרים עד שנת השלושים לימי חייו, חי אפלטון בחברת מורו, וברית אהבה נצחית נכרתה בין נפשותיהם. אין אפלטון מספר בדבר אהבה זו, אולם רוחה מרחפת על פני כל יצירותיו. סוקראטס הוא האישיות המרכזית בכל דו־שיח של אפלטון. כל כוחות אמנותו ומחשבתו הפוריה מתכנסים לתוך נקודת־אורה זו. זו היתה האהבה היותר נאצלה והיותר עמוקה שהגה. אהבת־הידידים הרוחנית, המשלימה, המפרה, המאחדת נשמות גדולות ומביאתן לידי תיקונן הפנימי, שאותה תיאר אפלטון האמן ברטט נפש פנימי, נתגשמה במציאות. נשמת המורה התנוצצה בנשמת התלמיד. ונשמת התלמיד העשירה, העמיקה את נשמת המורה. קשה למצוא בתולדות גאוני הרוח דוגמה כזו של ידידות נשגבה, של דבקות־נשמות מסתורית.

“סוקראטס ואפלטון”, אומר אֶמאֶרסון, “הם אותו דו־הכוכב, שגם המכשירים הכי מתוקנים לא יוכלו לחלקו בדיוק ולהפריד בין חלקיו”.

בעשר שנות הידידות הפוריה נמצא אפלטון בבחינת נפעל, מקבל.

מפי רבו למד להעמיד את שאלת חיי האדם המוסריים ואת “החקירה העצמית” במרכז עולמו הפילוסופי. “כי הנה החפץ היותר יקר לאדם להגות תמיד בשלמות־המידות… וחיים בלי חקירה עצמית אינם ראויים כלל שיחיו אותם” (“אפוֹלוֹניה”). “כי הנה אין להוקיר את החיים סתם, כי אם את החיים המתוקנים… והחיים המתוקנים הם חיי הצדק והמוסר” (קריטון). – דברים מעין אלו כותב אפלטון עוד בחיבוריו הראשונים, שחותם הסוקראטיות טבוע עליהם.

סוקראטס מת בידי האתונאים שהשקוהו רעל על היותו מורה לרבים את דרך האמת. ואפלטון, תלמידו הנאמן, נאלץ לעזוב את אתונה, עיר מולדתו. אז התגברה השנאה לפילוסופיה בכלל ולתלמידי סוקראטס בפרט, וכל אוהבי הפילוסופיה נאלצו לצאת מאתונה.

אפלטון סר לחברו אוקלידס שייסד לו ישיבה פילוסופית מיוחדת במינה. כאן שהה זמן קצר ושם את פניו לארצות הרחוקות, לקירינה ולמצרים. בארץ זו ישב שנים אחדות. אין ספק, כי רוחו הצמאה לדעת ספגה שם את חכמת הקדם העתיקה, שהאצילה מהודה הטמיר על הלך נפשו והסתכלותו החזיונית. באותו זמן נסע כנראה גם לאיטליה התחתונה ולמד לדעת את הפילוסופיה הפיטוגראית. פילוסופיה זו, הרואה במספרים ובצירופיהם האין־סופיים את סודות היצירה, במידה ובהארמוניה את יסודות הקיום והחיים, היתה אז בעצם פריחתה וגידולה. יש בסודות המספרים שלה ובמחשבותיה מעין גלגולי הנשמות והארמוניה עולמית הקשורה לדמיון הפיוטי ולמסתורין. ועל כן היה כוחה המושך גדול על אפלטון והשפעתה היתה מתמדת על רוחו עד סוף ימיו.

פילוסופיה זו, שביקשה לגשם בחיי החברה והמדינה את עיקרון המידה, ההארמוניה, עוררה באפלטון את התשובה הקדומה לחיים מדיניים. הוא התחיל להאמין בתיקון המדינה ע"י “מושלים פילוסופים”. אותה שעה נזדמן לפניו גם מושל נאור, דיוניזוס, מלך סיציליה, ואפלטון האמין בו, כי הוא־הוא המושל – הוגה הדעות המקווה והוא יכונן את מלכות הפילוסופיה בארץ. אך עד מהרה נוכח לדעת, כי טעה. אפלטון ודעותיו על הצדק, המוסר, לא יכלו למצוא תמיד חן בעיני השליט העריץ, ופעם, בשעה שעורר חמתו, מסרו בידי שפרטני אחד, שמכרו בשוק העבדים. קירינאי אחד פדהו. אז שב אפלטון אל עיר מולדתו, והוא כבן ארבעים שנה.

באתונה מצא לו חבר תלמידים מקשיבים ששתו בצמא את דבריו. מחוץ לשאון קריה בגימנסיום של אקדימוס מכירו (מכאן מקור השם המכובד “אקדימיה”), ואח"כ בגן הסמוך, שנפל לו בירושה מאבותיו, היה אפלטון מלמד את תורת הפילוסופיה. רק לעתים רחוקות היה עומד ומרצה לפניהם, כדרך הדברנים הסופיסטים שבימים ההם. עיקר התלמוד היה אז מתוך שיחה חיה, משא ומתן רוחני, שבו נעשים התלמידים שותפים לרבם ביצירת עולם האידיאות ובבנין טרקלין הפילוסופיה. שיטת ההוראה הסוקראטית, הבנויה על יסוד “שאלות ותשובות” הנצחיות, החיטוט הנפשי המעיר את הכוחות הנרדמים, שיטה זו שהיא הבסיס של כל חינוך רוחני ומוסרי כל דור ודור, נעשתה בידי אפלטון לאמנות־חיים עילאית שבבואתה הנאמנה משתקפת בדיאלוגים שכתב.

גם את חכמת־השעורים היה מלמד; במקצוע הזה נחשב אפלטון לאחד החכמים המצויים שבדור. על שער האקדימיה שלו היה כתוב: “אדם שאינו יודע הנדסה, אל יכנס!” וכן היה מעורר את התלמידים לשקוד על לימודי החכמה הזאת, כי “היא מלמדת את השכל להסתכל באמת הצרופה ומרימה את האדם למעלה מן העולם הגשמי”. מדי חודש בחודשו היו התלמידים יושבים במסיבה עם רבם ובשעת סגולה זו נתקשרו בידידות־נפש.

בחוג תלמידיו המצומצם והמרוכז חי אפלטון רחוק לגמרי מן החיים המדיניים שמסביב לו, כי לא מצא בהם חפץ כמו שהם, וגם לא קיווה לתקנם לפי משאת נפשו. ורק לאחר עבודת הוראה ויצירה ספרותית של עשרים שנה נתלקח שוב האידיאל המדיני־המוסרי בלבו. ידידו הקרוב למלכות סיציליה הזמינו לארמון דיוניזוס הצעיר ולהיות למחנכו. למרות נסיונו הראשון שלא הצליח ושהביא את חייו בסכנה, נענה אפלטון לקריאת ידידו והלך לארמון המלך הצעיר. אולם גם הפעם נכזבה תוחלתו. יותר מדי פעוט היה המלך הצעיר הזה, ששאף רק לפירסום ולכבוד, בשביל לגשם אידיאל מדיני ולהיות “המושל הפילוסופי” שתיאר לו אפלטון בדמיונו. חיי הפילוסוף באו עוד הפעם בסכנה, אך ידידיו חשו לעזרתו והצילוהו. אז חזר לאתונה ובילה את שארית ימי חייו בהתבודדות בחברת תלמידיו הנאמנים ושביניהם היו גם נשים שהתחפשו בבגדי גבר למען תוכלנה להיכנס לבית מדרשו, ולהתרחק כליל מחיי החברה.

בשנת השמונים ואחת לימי חייו, 347 לפה"ס, חבק המוות את אפלטון “בזרועות הנצח”, כשהוא יושב ומושך בעט־סופרים, ונקבר לא רחוק מהאקדימיה.

 

יצירתו    🔗

כשנמצא אפלטון תחת השפעת רבו החיה והכבירה, היה שקוע ראשו ורובו בעולמו המוסרי המצומצם של רבו, מתוך אהבה עזה ומסירות גדולה. אולם לאחר מות רבו יוצא אפלטון אל העולם הגדול, אוסף מלוא חפניו מידיעות תבל, מתוודע עם מדעי הקדם, ולומד לדעת מה שחידשו חוקרי ופילוסופי יוון מבני דורו והדורות הקודמים. “לרוח הפילוסוף צריך להיות הכשרון, מה שיקרה לעתים רחוקות, לקלוט לתוכו את העולם וכל חלקיו השונים”… (אפלטון: “ריפובליקה”).

על שני צירים ראשיים סובבה אז הפילוסופיה היוונית, ועליהם תסובב כל פילוסופיה אנושית לעולמים: על ההוויה וההתהוות, על הקיים ועומד ועל המתחדש ומתחלף, על האחדות ועל הריבוי. אלה הם שני אופני־הסתכלות בסודות היצירה המייחדים לשני סוגים של הוגי דעות. יש פילוסופים – ביוון נקראו אלה בשם “אליאטים” ע“ש אחד מרבותיהם שנולד בעיר אלייאה – שהם צופים במעשי בראשית את ההוויה הטהורה, הנצחית, משוללת התנועה וההתהוות. נשמתם שואפת אל האחדות המוחלטת, המנוחה הקדושה והם מסיחים את דעתם משלל הצבעים, מריבוי התנועה והתמורה שבעולם החושים. עולם זה אינו בשבילם אלא מקסם־שווא ואין לו מציאות אמיתית. לעומת זה מתגלה סוד היצירה לפילוסופים מהסוג השני – ביוון נקראו בשם “היקרליטים” ע”ש רבם היראקליטוס – בהתהוות וההתחדשות התמידית, בהעדר ההזדהות, בזרם הנצחי שבו הכל משתנה ומתחלף בלי הרף: “אי אפשר לרדת לאותו הזרם שתי פעמים, כי אם תמיד הוא מתפשט וחוזר ומתכנס שוב”… (מדברי ההירקליטים). הנצחיות היא אותו הגילגול החוזר של ההתהוות והכליה, של הלידה והמיתה. במקום ריבוי והתחלפות של מלחמת כוחות, ניגודים וסתירות, ומתוך כך נוצרת ההארמוניה המבוקשת. “הפולמוס”, אמר היראקליטוס, “הוא אב המון הדברים”. בכל אחד משני אופני ההסתכלות האלה יש מצימצום ההתרכזות, מהשתמטות בכוונה וביטול מוגזם של זולתו.

ברם אפלטון התרומם למעלה מהם. הוא שייך לאותו הסוג העליון של הוגי הדעות הגאונים, התופשים את כל צדדי היצירה והחיים בכל שלמותם והדרתם, ואין נעלם מהם. באפלטון נתאחדו הרגשה חושית דקה מן הדקה וצפיה אידיאלית מרקיעה שחקים. בחושיו הנדירים והמפותחים יחוש עמוק־עמוק את המציאות הגשמית וכל שפעת קולותיה. ריחות העדן ועושר הפרחים והניצנים, ונפשו תערג על עולמות רוחניים עם שלוות הנצח והאחדות המוחלטת.

הסינתיזה העילאית בין שתי מגמות־עולם שכבר התגשמה באישיותו, מוצאת לה ניב־שפתיים בתורת האידיאות האפלטוניות.

האידיאות הן הצורות הנצחיות, המהוות השלמות של כל מעשה בראשית. הן אינן רק הפשטות בלבד, מושגים כוללים, שיצר לו השכל האנושי לתכלית מעשית. כדי למצוא את דרכו בצורה קלה יותר בנבכי המציאות המורכבה, אלא הן ההוויה האמיתית, התבונה היוצרת הפועלת. וחפשיות הן ובלתי תלויות לא במחשבת האדם ולא במחשבת האל. ברם הן אינן דוגמות דוממות, חוורות, כאותה ההוויה היחידה המונוטונית של האליאטים, אלא יש בהן מן החיים האמיתיים, תנועה, נפש ותבונה, אחווה ורעות. “דומה הוא עולם האידיאות לפמליא קדושה של נשמות חיות הוגות אהבה זו לזו”.

האידיאות מתלבשות בעולם הגשמי וממלאות את כל חללו. נמצאות הן בתוך העצמים, התכונות, יחסי הדברים בטבע ובאמנות. בטוב וברע, ביפה ובמכוער, במפעלי החברה ובהנהגת המדינה. האידיאות הן מקור החיים וההתהוות של כל קנייני עולם החושים. העולם הזה אינו משולל איפוא כל מציאות אמיתית, אלא גם בו יש מציאות במידה שהוא קשור לאידיאה, להוויה הנצחית.

האידיאות הן הן האחדות בתוך הריבוי והריבוי בתוך האחדות… כתר האידיאות היא האידיאה של ההוד והטוב הנצחי. ההוד האמיתי והטוב המוסרי הם זהים, שני ביטויים עיקריים מזוקקים של אידיאה אחת. רק בני אדם שטחיים מציגים גבולות ביניהם. שם מתאחדות כל האידיאות להארמוניה נשגבה, שאין למעלה ממנה.

ואידיאה זו הנעלה על כל, הניצבת בראש ההר, מתלבשת בעולם החושים בלבושים יותר שלמים ומתוקנים מלבושי שאר האידיאות. היופי הגשמי הנגלה מתקרב ביותר אל פרצופו השמימי, היופי הנעלם והפנימי. האדם השלם, היודע דעת עליון וצופה את האידיאות הנצחיות, לוקח חלק ונעשה שותף לממשלה עילאית זו.

הדרך אל שלמות אמיתית זו אינה קוו ישר, אלא דרך של מדרגות, של עליה תמידית, התרוממות הפרטי אל הכללי. תיקון הגשמי ע“י הרוחני. בכל תשוקה בוערת, אהבה צרופה, עולה פילוסוף האמת על סולם היופי ה”מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", עד שהוא מגיע לרום המעלות, לתכלית־החיים – הסתכלות חפשית וטהורה בהוד הנצחי!

אהבה צרופה זו, שהיא סוד העליה וההתרוממות, היא השאיפה לתיקון הלבוש לשלמות הכלי, התאחדות עם האידיאה, מקור האורה. מתגעגעת הנפש שוב להידבק בשרשה, בחיי־החיים, בעצם היופי. זכרון ההוד הנצחי מחייה הקודמים, בטרם התלבשה בגוף החומרי, לא עמם בקרבה, והוא סוד געגועיה הבלתי־פוסקים, עריגתה הנצחית ליופי אמת, לשלמות ולאחדות.

זוהי שיטת האידיאות האפלטוניות בקוויה הכוללים, המקיפים יותר ממה שיש בה מן הדיאלקטיקה, ההכללה ההגיונית, יש בה מחזון המיתולוגיה ומהסתכלות־המסתורין המביאים לידי חדווה פנימית והתעלות רוחנית. הקווים המשלימים, הממלאים, נמצאים אצל כל האפלטוניים ואצל כל בעלי המסתורין במזרח ובמערב מדור לדור.

 

בין אפלטון לסוקראטס    🔗

אם בכתביו הראשונים של אפלטון עולה לפנינו, קודם־כל דמותו האנושית של המורה, סוקראטס, ורשאים אנו לקשור נפשנו באישיותו יותר מאשר ברעיונותיו, הרי הכתבים המאוחרים יותר, לא בלבד שהם מבקשים, כביכול להעלים מעינינו את סוקראטס האיש ולהעלות לדרגת חשיבות עליונה דווקא את האידיאה, אלא שאפלטון – כפי סוקראטס עצמו, למען האמת – בא וטוען במפורש כנגד דרך זו של התפעלות. שכן הדברים שהוא שם בפי סוקראטס בגנותם של המשוררים – אלה “אמני הייצוג”, המחקים את המחוקה – אפשר להם לחול גם על דרכו שלו בתארו את סוקראטס ב“קריטון” או ב“אפולוגיה” או ב“פידון” וב“המשתה”. בכתבים אלה, איפוא, כבדומים להם, מקדיש אפלטון – בכוונה או מחמת אהבתו למורהו – את עיקר כשרונו דווקא לפרקי־השירה, המחייה את דמותו של סוקראטס על־דרך “החיקוי”. שכל־כך הוא מיטיב לגנותה ב“המדינה” (וקודם לכן, בעקיפין, גם ב“מאנון”), עד שמבקש הוא לאסור על ההולכים בה מבוא בסוד מדינתו האידיאלית.

הנימוקים שבהם משתמש אפלטון לגנות “אמנות הייצוג”, חלקם הריהם נימוקים פילוסופיים, שהוא מכינם צעד־צעד בספרים הראשונים של “המדינה” (“פוליטיאה” – בעיקר בספר ו', בפסקה המבחינה בין ארבעה המצבים המתהווים בנשמה), ובחלקם הריהם נימוקים מוסריים (פוליטיאה, ספר י'). ואין ספק, שנימוקים אלה גם אלה תואמים יפה לכל “תורת האידיאות” הפלטוניות, כשם שהם תואמים יפה את תיאורה של המדינה האידיאלית.

משמע, שבכל שמתגבשת־והולכת התפישה המושגית השלימה בדבר האידיאות, כן מודגש יותר הצורך בסילוקם של יסודות מוחשים מתמונת עולמו של הפילוסוף וכן מובלט יותר ערכו של המאמץ השלם של אוהבי־החכמה להתעלות מהתפישה המוחשת, הכוזבת, אל התפישה הטהורה, הרוחנית, האמיתית.

דומה שלא נטעה אם נאמר שבהבחנה זו יכולים אנו לראות קו־ומידה להבחנה בין שני הסוגים העיקריים של פילוסופים. אם אמנם לא בין שני הסוגים העיקריים של השיטות הפילוסופיות, לאמור: בן “אוהבי החכמה” החותרים אל המחשבה “הטהורה”, המושגית, לבין “אוהבי החכמה” המבקשים למוצאה דווקא בעזרת המחשבה המוחשית, המעצימה גם את המושגים.

ולאמיתו של דבר, הבחנה זו היא עקרונית ומהותית עוד יותר. “אוהבי החכמה” – או, בכינוי מוצלח יותר, “מבקשי האמת” – לעולם עשויים הם להקלע בין שני התחומים של הפעילות הרוחנית, לאמור: התחום שבו שולטת ההפרדה בין “הרוח” ל“ממשות” והתחום שבו מבוקשת הרוח דווקא באמצעות הממשות החיה והקונקרטית. אם נדון בדברים מנקודת־המוצא האקזיסטנציאלית, האנושית, ניווכח לדעת שהיקלעות זו בין שני התחומים, שעתיקה היא יותר משאנו נוטים לדמות, הופכת באמת את כל דרכי המחשבה וההשגה בטיבו של עולם ובטיבו של אדם, שהרי למעשה, כמוה כהיקלעות בין תחום היש, ההווה, לבין תחום הנכסף, העתיד, המחשבה התופשת בעולם בזכות היש, לעולם זקוקה היא למוחשי – וממילא מתייסרת היא גם בייסורי הידיעה בטיבו הפגום והרופף והכוזב של היש ועלולה להיכנע לו. ואילו המחשבה המבקשת להכיר את העולם רק באמצעות הרוח, הנבדלת מהממשות וטהורה ממנה, כלומר נכספת בלבד ולא מושגת בהווה, לעולם עשויה היא להודות בהפרדה הנצחית בין החיים לתכונה, בין ההווה לעתיד, כלומר, להיתפס לפסימיות, חרף העמדת־הפנים של אמונה בתמונת־עולם אידיאלית וטהורה.

דרכו של אפלטון, מכתביו המוקדמים לאלה המאוחרים יותר, מעידה על המאמץ המתמיד לבחור בתחום האחד ולהשתחרר כליל מן התחום השני, שבו המושגיי מעורב עדיין במוחשיי. בחירתו בתיאורה של מדינה אידיאלית דווקא, להדגמת שיחרור זה, מובנת היא איפוא ומוצדקת: מדינה זו בגדר חלום־לעתיד היא, שרק הפילוסוף מסוגל להכילה במחשבתו, המשוחררת מסיגם של “חיקויי־הממשות”; מדינה זו אין לה מקום ואין לה סיכוי של קיום במחשבתם של האנשים המשועבדים למציאותם הפגומה והכוזבת. למעשה הרי היא אב־טיפוס לכל החלומות האוטופיים לסוגיהם ולדורותיהם, הזהים – לפעמים שלא מדעת חולמיהם – עם החלומות על “חיי נשמות” נצחיים או על “מלכות השמים”. כי ייקרא כאשר ייקרא החלום הזה, לעולם הרי הוא מותנה בהתכחשותו של האדם לאופן קיומו שבהווה, כלומר לאופן הקיום המוכר לו באמת מצדו המוחשי. ואילו אופן הקיום שלעתיד לבוא, אינו יכול להתפס במחשבה, אלא במושגים מופשטים, מעבר לקיום הריאלי של האדם.

“פרוטאגוראס” היא אחת מיצירותיו המוצלחות ביותר של אפלטון. סוקראטס התנגד בעיקר לרוחם של הסופיסטים; אפלטון, בן האצולה, התנגד גם לאורח חייהם. ב“אפולוגיה” הוא כתב הגנתו של סוקראטס על עצמו מפני שופטיו. אף בנאום זה משתמש סוקראטס בצורת הדו־שיח. הוא משיח אחרים, ובעיקר אחד מקטגוריו. מובן מאליו שהוא עצמו עונה בשם יריבו. נראה שאפלטון כתב נאום זה על פי זככרונו ועל פי זכרונות תלמידים אחרים שנכחו במקום. גם כסנופון נהג כך.

נאומו של סוקראטס לגלגני. הוא מצהיר, כי עד שנת השבעים לחייו לא הובא לפני כס המשפט וכי הוא חסר־נסיון בשטח זה, ואילו יריביו נואמים מצויינים הם, אולם שקר בפיהם. הם כיחדו את האמת, אף שטענו שהוא אמן גדול של הנאום, והשופטים יוכלו להיווכח בדבר. הוא רוצה אך לספר בפשטות את האמת. אויבים לו משני סוגים: הנוכחים והישנים. הם טוענים שהוא יודע את הכול ובכך מסלפים גם את דמותו. אין הוא מצטיין בשום חכמה, והדבר הוכח לכל מי ששמע אותו. הוא בוחן את בני האדם והגיע לידי מסקנה, שהוא עצמו אינו יודע שום דבר מיוחד, אולם לפחות עובדה זאת יודע הוא: שאר בני האדם סבורים שהם חכמים, אולם בחינה מגלה, כי לא כן הדבר. ראייה זו עוררה נגדו הרבה אויבים, המאשימים אותו בהשחתת הנוער. הוא פונה אל אחד מקטגוריו ומבקשו לפרט את האשמה. הלה משיב שסוקראטס אינו מאמין כלל באלים. סוקראטס מסביר את הניגוד בין ההנחה שהוא אינו מאמין באלים לבין ההאשמה האומרת, שהוא המציא אלים חדשים. אם יאבד לא ייעשה הדבר, אלא בגלל קיטרוג ההמון וקנאותו. ובכל זאת אין הוא יכול להתחמק מחובתו, שכן נעלה צו האלים מצו תושבי אתונה. משום כך היה ממשיך בפעילותו והיו צריכים להודות לו על כך. הוא עצמו הריהו בחינת מתנת האלים לתושב אתונאי, שכן הוא זונח עניניו ומתמסר לעניני זולתו. אין כל בטחון, כי יינתן להם איש כמוהו. מעולם לא התערב בחיי ציבור, הואיל ומצפונו מנעהו מן הדבר. המצפון צדק; הרי בהיותו אדם הגון, היה אובד זה כבר. לו באמת השחית את הנוער, היו תלמידיו או קרוביהם מקטרגים עליו. אך איש מהם אינו עושה זאת, אף כי רבים מהם נוכחים באולם בית הדין. אין הוא מתחנן לפני השופטים, אין הוא מביא למקום את בני משפחתו, שכן יש בכך צעד בלתי הוגן. את השופט אין לשחד, אלא לשכנע. אחרי כן הוא מתפעל מן הרוב הקטן בו נתקבל פסק הדין. הוא מביע את צערו על אלה שהוציאו את גזר הדין, וכיוון שהם מספקים הזדמנות לאויבי אתונא להתקפה. אותה מטרה המושגת על ידי הפסק דין. השתקתו היתה מושגת גם בלי פסק דין זה. והרי הוא ישיש. וצעירים רבים עתידים להמשיך במפעלו במקומו. המוות המצפה לו יכול להיות רק טוב. אם הוא לילה ללא חלום, הרי בוודאי טוב, ואם החיים אחרי המוות חדשים ונצחיים הם, הרי יוכל לנצלם, כדי לבחון את גדולי העבר בלי שיועמד על כך לדין. הוא סולח לאויביו ומבקש מהם, שיטיפו לבניהם כשיגדלו ויזלזלו במוסר, כפי שרגיל היה הוא לעשות בתושבי אתונא.

 

“המשתה”    🔗

כתבי אפלטון אינם מעור אחד, כשרים מכל פגם של ניגודים וסתירות. הם אינם חלקים מספר גדול. הם יותר מספר, הם החיים עצמם, חיי אישיות גדולה, נלחמת, תועה, מבקשת אמת.

יותר מחמשים שנה כתב אפלטון את הדיאלוגים שלו. תקופה רבת־התפתחות, מלאה שינויים וחידושים בתוכן ובצורה. בין מוסר־הרעיון ובין אמנות הביטוי נערך תמיד קרב פנימי, המביא לידי נצחונות חלקיים, רגעיים. אכן בספר “המשתה” השלימו האיתנים שלום אמת ביניהם, להגדיל ולהאדיר כח היצירה של שניהם. המחשבות העדינות דרכן להתלבש בלבוש יפה, להשמר בכלי תפארת מעשה חושב. יש כאן השפעת גומלין סמויה: עמקות הצורה ויפי התוכן.

“המשתה” היא “שיר השירים” של הגאון האמנותי והפילוסופי של יוון.

מפי “אוהב גדול, אוהב בלי גבול” נשמעה שירת האהבה עם כל צירופי הצלצולים ושפעת הגונים. “האהבה היא סוד עינו הרואה ואזנו השומעת”. היא אשר תסל לו דרך אל הוגה הדעות ואל ההגות, תפתח לפניו שמי האידיאות הטהורות ותעשה את נפשו משכן לכל הרם והנשגב. הוא נכנס לכל חדריה והיכליה, חי והרגיש את חיי השעה וחיי העולם שבה, ויודע לבטא את הגלויים היסודיים, האורות הגנוזים של אותו כוח־עתיק יומין וכביר העלילה, הנקראת “אהבה”.

ספר “המשתה” הוא כליל היצירה האפלטונית, די לו לאדם להעמיק חקר בספר זה בלבד, כדי להתוודע עם אישיות הגאון ותכונותיו הנפלאות. יש כאן נגיעה ישירה ובלתי ישירה בכל עולמות הרגש והמחשבה, שיש לו לאפלטון איזה יחס אליהם, חיובי או שלילי, אהבה או שנאה: הסופיסטיקה, תורת האידיאות, הירקליטיות, חיי אתונה וחיי סוקראטס…

עוד בימים ראשונים היו היוונים נוהגים לערוך כפעם בפעם משתה רעים וידידים. במשך הזמן נקבעו בו מנהגים וטכסים דתיים מיוחדים, ובתור פרפראות למשתה היו שעשועים שונים: רקדניות, מחללות בחליל, אמנים נודדים היו באים לשמח את לב המסובים. בין הפרקים היו הידידים סחים ביניהם כרצונם על ענינים שונים, בדרך כלל על דברי השיר והנגינה שנשמעו בשעת המשתה. אולם לבסוף קיבלה גם השיחה צורה קבועה עפ"י אותם החוקים בהם היו נוהגים בשתיה. מעתה התנהלה השיחה לפי התור, דנו קודם בדבר הנושא והסכימו עליו. ומשהתגברה אמנות השיחה בחיי אתונה התחילו להנהיג במשתה גם הרצאה שלמה, שתכנה היה ביחוד שבח או גנאי על איזה ענין, אדם או אל.

נאמן היה אפלטון לרוח השיטה הסוקראטית וחיבר את ספריו בצורת הדו־שיח אותה העלה לשלמות גדולה. דרכה דרך הויכוח המנתח והשיחה המפתחת: פותחים בסתירת הדעות המטעות ועל חרבותיהם בנו אמתיות, הכרה צרופה ומוצקה. וכבר בדיאלוגים אלה, העוסקים בענינים של משכלים מופשטים, ניכרת יד אמן דרמאטי, המטפלת בחיבה באישים, המשתתפים בויכוחים. אולם לידי גילוי שלם ומלא בא אותו הכוח, שכבשו הוגה הדעות בגבורה כה נפלאה. בספר “המשתה”, “סיפור המעשה”, מסיבת רעים וידידים, בעלי אופי ומזג שונים, המתכנסים יחד לבלות מעט מזמנם בנעימים, להשתעשע מתוך שחוק ורצינות, עליזות וחשבון הנפש כאחד, יש בו חומר דראמטי משובח.

תלמידי סוקראטס אחרים ניסו להשתמש בחומר זה, והיה ביניהם מי שהקדים את אפלטון בחיבור “סימפוזיון” ולא עלה בידיהם להעלותו למדרגה אמנותית כה גבוהה. הם אינם יוצאים מגבולות דו־השיח הסוקראטי המצומצם, שהעיקר בו הוא הניתוח ההגיוני, הברור המדעי, והצורה אינה אלא מקרית, לבוש חיצוני בלבד.

המשתה האפלטוני נערך בבית אנתון – אחד המשוררים הדראמטיים המפורסמים באתונה, לזכר הנצחון הראשון שנחל בעד הטרגאֶדיה הראשונה שלו. הקרואים אל המשתה הם מסלתה ושמנה של אתונה: אריסטופאנס, משורר־הקומאֶדיה היותר גדול שקם ביוון; בכשרון נפלא כורך הוא את האירוניה והאידיאליות, הנשגב והמגוחך ביחד, ורק דקי ההרגשה יכולים להבחין בין שניהם. אלקיבידס, מדינאי מפורסם ושר־צבא מצטיין; הוא נתחנך בבית־פאֶריקלס ועוד בהיותו צעיר לימים לקח את לב העם בחנו המיוחד ובחריצותו הנפלאה ונתמנה למנהיג העם. אלקבידיס הוא אחד ממעריציו הנלהבים של סוקראטס אולם גבוה מעל גבוהים הוא הפילוסוף סוקראטס! כל חברי המשתה חרדים לקראתו ובסתר לבם יחלקו לו כבוד־אלים.

כל האושפיזים בוחרים פה אחד באהבה בתור נושא שיחתם, הבחירה מוצלחת. יש כאן מהד החיים. שאלת־האהבה עניינה אז את כל המוחות הרציניים ודרשה מהם בירור. גם באר חיים זו נזדהמה ע"י המים הרעים… מידת ההתענינות בשאלה רבתי זו ניכר גם מתוך השיחה שקדמה לסיפור עצם מעשה־המשתה: אפוֹלוֹדוֹרוּס המוזר, המבטל את כל אנשי אתונה חוץ מאחד, זה שניצל מתחת־גלגל־חיי אתונה הממעך והשלים עצמו לפילוסופיה, חוזר שנית בחיבה במשך עת קצרה לפני שומעים תאבים לדעת על סיפור המשתה ותוכן הנאומים שנשמעו שם.

אין אפלטון מכניס אותנו ישר לביתו של אנתון. שנים רבות כבר עברו מיום שנערך המשתה. אנתון עצמו עזב את אתונה זה מכבר. האמן משתמט מחובה בלתי נעימה לטפל בפרטים ובאישים טפלים, המביאים לידי היסח־דעת־אמנותי. “אריסטודימוס, עונה אפולודורוס לשואליו, לא זכר היטב את דברי כל אחד ואחד מקרואי המשתה, וגם אני איני יודע על בורו כל מה שסח לי איריסטודימוס. אולם את הדברים המעולים, שנמצאתים כדאיים לזכור, אותם תשמעו היום מפי”, ואריסטודימוס, המודיע הראשון ע"ד המשתה, קטן־הקומה והולך יחף תמיד, מסיח לפי תומו הוא והקורא מאמין לו על נקלה. הוא מאותם המקשיבים הצנועים, הנפעלים, שאין רישומם ניכר בקהל כלל. מוסרים הם דברי־זולתם בענווה יתרה ואינם מעזים להוסיף משלהם ולא כלום, וכצל נלווה הוא לסוקראטס מראשית המשתה ועד אחריתו, ומאזין לכל הגה, ניד שפתים של האיש האלהי.

שתי נקודות־כובד בדראמה הפילוסופית: האהבה האמיתית והאישיות האמיתית! אין אתה יודע מי קדמה למי במחשבת היוצר, ואם לא הושר כל אותו ההימנון הנצחי לאהבה בת־השמים, אלא להיות לזר זהב בראש הפילוסוף? או אולי אין אישיות רבת־אור וצל זו אלא התגשמות נאצלה ועילאית של אידיאת־האהבה הנצחית!

באמנות מדוייקת ובהבחנת־צבעים דקה מצייר אפלטון את קוויהם המיוחדים של שאר האישים הלוקחים חלק בדראמה. הם אינם צללים חוורים של הגיונותיהם ואמרי פיהם, אלא אנשים חיים, הוגים ומביעים, כל אחד לפי דרכו, לפי תבונת־אופיו וכשרונות רוחו. אולם תיאור אישיותו של סוקראטס עומד למעלה מן הכל. היוצר דלה כאן מחביון־נשמתו, מבארה של אישיותו העצמית, כאן היתה שעת־רצון מלפניו להביע את אידיאל־הפילוסוף שרחף תמיד לנגד עיניו.

סוקראטס הוא אותו הוגה הדעות האסקיטי, שעלה מתוך החיים ונעשה מושל עליהם. חפשי הוא מכל שעבוד לחיים, חיובי או שלילי. יכול הוא לשתות לשכרה ולהתחרות עם סובאי־אתונה המפורסמים, ואפשר לו גם בלי שתיה כלל. בשעת־הצורך מגלה הוא אומץ לב כזה, המבייש את פני שרי הצבא, גדולי היחס, ומביא פקפוקים מרים בלבם בדבר חלוקת פרס הנצחון! – וכשמגיעה אותה שעה של השראת הרוח, של התעמקות הנפש, עומד סוקראטס במערכות המלחמה שקוע ברב סרעפיו מבוקר עד בוקר, וכל אנשי המחנה משתאים לו ומתלחשים ביניהם…

סוקראטס מסתתר ואינו מגלה את זהרו הפנימי לבני־אדם. יש שידבר דברים קלי־ערך לכאורה, המעוררים רק צחוק אצל אנשים שטחיים, שאינם יודעים לגלות את הזהב הטמון ברגבי־העפר. רק יחידי סגולה זוכים להציץ פעם לתוך נשמת־האצילות של הוגה הדעות. “בשעה של כובד ראש ופתיחת־לב”, והם רואים “כמראה אלהות, יופי רב ופלאים”. ומאותה השעה “הם עושים את רצונו של סוקראטס בעל כרחם”!

ואף על פי כן ישותו מורגשת בכל־מקום והיא פועלת ביודעים ובלא יודעים, ב“אתגלייא ובאתכסייא”. רגשות שונים תוקפים את בני האדם הנמצאים בחברתו, התנגדות לכוח איתן. אימה ויראת־הכבוד, כאילו כופים אותם לצאת לזמן מה מתוך עולמם הפעוט וללוות את הוגה הדעות אל עולמותיו הרמים והנשגבים.

תיאורו של סוקראטס הוא החוט המאחד תחילה וסוף של הדראמה הפילוסופית. אין בו, בתיאור אישי זה, לא מן הכוונה המוסתרת ולא מן ההערצה המופרזת של תלמיד לרב. הכל כאן הכרחיות פנימית, אי אמצעיות, רום האידיאליות ועומק המציאות נתאחדו להארמוניה אישית שלמה. וכאן צפון גם סוד הקסם של כל הספר כולו: שווי המשקל בין כוחות־הנפש, הרגש והמחשבה!

כדאי להתעכב כאן, על דיאלוג־אהבה אחד שנכתב בידי חוקר יהודי כאלפיים שנה אחר כך. הספר “ויכוח ע”ד האהבה ליהודה בן דון יצחק אברבנאל".

נרדף ומעונה מטלטולי הגרוש של שנת רנ“ב, מלא כעס ומכאובים, על בנו שנגזל מחיק אמו והובא בחיק אמונה נכריה, בא יהודה לאיטליה וביקש תנחומים בעולם־הפילוסופיה הנאצל. בספרד קנה הרבה חכמה ודעת, ידע היטב את התכונה, חכמת־השעורים וכו'. הפילוסופיה של אריסטו והרמב”ם, המושלת אז בחוגי החוקרים היהודים, היתה שגורה גם בפיו. תחת שמי איטליה נכנס לעולם־אידיאות חדש, לפילוסופיה של אפלטון ותלמידיו שהלכו לאורו, האפלטונים החדשים. כפי הנראה קשה היה המעבר לחוקר. אריסטו היה הפילוסוף של ימי נעוריו. עם כל זאת הכריע אפלטון את הכף: “ואף כי אריסטו היה חריף מאד… לא הספיק שכלו להתעלות בהשגת הדברים הנבדלים כמו שכלו של אפלטון”. “ואריסטו שהבטתי בדברים הנבדלים היתה יותר חלושה… הכחיש הנעלם” (“וכוח”, פ"ה).

מרגיש הוא, כי אפלטון יותר קרוב אל “אורחא דמהימנותא” ומשתדל להוכיח זאת גם לקורא ע"י דרושים רחוקים מן האמת ההיסטורית ומההבנה הפשוטה.

בשנת רס“ב, עשר שנים אחרי גירוש ספרד, חיבר ספר בלשון איטלקית צחה, ו”בסגנון נחמד ונעים" ושמו “דיאלוגי די אַמוֹרֶא”, בתרגומו העברי, “וכוח על האהבה” (יצא לאור בפעם ראשונה ע"י חברת “מקיצי נרדמים” בשנת 1871).

היטיב המתרגם לעשות בקראו את הספר בשם “וכוח”. אין זה דו־שיח במובן האפלטוני, שיחה, שבה משתתפים אנשים חיים, מתנועעים והוגים לפי דרכם. ספר זה אינו אלא ויכוח מופשט, מלאכותי, נעדר כל כשרון ציורי, דראמטי. שניים הם המתווכחים, והם ושמותיהם ודבריהם, אין להם כל יסוד במציאות, כל אחיזה ריאלית, תכונה אישית, “פילוסופיה” ובתרגום העברי “חובב ונעמה”. כך נקראים שני הצללים המתנועעים ומתווכחים בחלל הריק. אולם לא במקום זה צריך לבקש גדולתו של ספר נפלא זה. הוא, הוא ההשלמה היהודית היותר נאה והיותר עמוקה לאידיאת־האהבה האפלטונית.

יסודי הרעיונות לבנין עדי־עד שהקים אברבנאל לאהבה משל אפלטון ופלוטינוס הם. אולם יש כאן צירוף־אידיאות מקורי, מגמה חדשה: האהבה היא הא' והת' של מעשי בראשית ומעשי מרכבה, המפתח היחידי של כל היכלי היצירה הפשוטים והנשגבים, האנושיים והאלהיים. חשב יהודה את מחשבת האהבה האפלטונית עד סופה, מן המסד עד הטפחות, וגם צלל עד עמקי תהומותיה. הוא אשר כתב את תורת האהבה המסתורית לכל חקותיה ותעלומותיה…

…“מן הסיבה הראשונה ועד אחרון הנבראים אין שום דבר בלי אהבה”.

“האהבה היא רוח־חיים הנכנס ומפלש בכל העולם, והיא קשר המייחד כל המציאות”.

“התחתונים מתאחדים עם העליונים, העולם הגשמי עם הרוחני והנפסד עם הנצחי והמציאות כלה עם בוראה ע”י האהבה שהיא אוהבת אותו ותאוותה להתייחד עמו ולהעשות מאושרת בו"… (ספר ה“וכוח”).

גבוה מעל גבוה, שם מקור ושורש האהבה, היא האהבה האלהית העצמית, זו אהבת־היוצר את יפיו הפנימי. היא אינה באה מתוך העדר, מתוך חמדה לזולת, אלא מתוך שלמות־השלמות, התעמקות בעושר־הכוחות הצפונים!

“…האוהב הראשון הוא האל, המכיר והאהוב הראשון, הוא ג”כ האל עצמו, היפה בתכלית… אינו מתר לדבר מהאהבה הפנימית של האל האוהב והאהוב באותה הלשון ואותן השפתיים שאנו מדברים בהן… אהבה פנימית זו של אוהב ואהוב אינה מביאה בו התחלפות ושינוי כלל… ההצטרפות הפנימית, היא עושה אחדות של האל יותר שלמה ופשוטה, לפי שמהותו העליונה לא תהיה בתכלית האחדות, אם לא תהיה זורחת ומתנוצצת בעצמה מהיופי הנאהב… האוהב והאהוב והאהבה הם דבר אחד בו, אחדות ומהות פשוטה"…

אהבת אלהים העצמית היא נקודת המרכז, המוצא לאותו חוג האהבה הנצחי, המקיף את כל הבריאה, לאותה התנועה הסבובית האין־סופית של אהבה יוצרת פועלת, ושל אהבה נפעלה, שואפת להדבר בשרשה.

האהבה הפועלת, היא האהבה הזכרית העזה, תשוקת יצירה מתוך שפע רב של כוחות. האהבה הפועלת זוהי הנטיה הפנימית, ההכרחית, להשפיע על הזולת מן היופי העצמי, העובר על גדותיו. האהבה השניה במדרגה היא האהבה הנפעלת, הנקבית, זוהי האהבה של המקבלים, המשמרים את זרעי היצירה והיופי ושואפים להחזירם למקורם. כל הנהרות והנחלים הקטנים עם הגדולים, הקרובים עם הרחוקים הולכים אל ים היופי הנצחי, שממנו יצאו!

ו“בהיות אלה אוהב את היופי שלו, חמד והתאווה להוליד ולהמציא בדמותו, וזאת החמדה היתה האהבה הראשונה החיצונית, ר”ל מהאל אל העולם הנאצל, שכשנולדה היתה סיבה לאצילות".

“אהבת־ההשפעה של האל… להשפיע את יופיו בעולמו המשפע, בדמותו וצלמו, כי אין שום שלמות ולא יופי, שלא יתרבה בהיותו משתתף לזלתו. לעולם האילן העושה פרי הוא יותר יפה מהבלתי עושה, והמים הנובעים והחול כים הם יותר מעלים מן הנקווים ועומדים תוך מקורם”.

“האמת היא שהאל אוהב וחומד לא מה שחסר לו… רצונו להטיב לנבראיו ולכל המציאות ולהוסיף על שלמותם כפי מה שיהיה בטבעם לקבל… כי בשלמות ההיא שנתווספה אל הנבראים, האל שש ושמח… ובזה שלמותו העליונה מזהירה יותר…”

“האהבה המקור וההתחלה שלה באב הראשון של העולם וממנו היא באה בבחינת־אב ויורדת תמיד… מיותר יפה לפחות יפה, כדי לתת לו את שלמותו ולהשפיע עליו מיופיו האפשר… עד ההיולי. וממנו מתחלת האהבה לעלות בחצי העגול השני, מהתחתון אל העליון… החומר הראשון בטבע מתאווה וחומד את צורות היסודות… וצורות היסודות חומדות את צורות הדוממים. והצמחים והמרגשיים אוהבים באהבה מוחשית את הצורה השכלית שהיא עולה עם אהבה שכלית… עד הפועל השכלי האחרון של המשכל העליון האלהי…”

 

אפלטון: “המשתה” – תרגום שאול טשרניחובסקי    🔗

עכשיו ארפה ממך; ואולם את הנאום על ארוס, ששמעתי לפנים מפיה של אשה אחת ממאנטיניאה ושמה דיוטימה, שהיתה חכמה מאד בדברים כאלה וכדומה להם, והיא היא שעל ידה באה הנחה ממחלה לעשר שנים בשביל בני אתונה על ידי הבאת הקרבן נגד המגפה, והיא היא שלמדתני את מהותה של האהבה, ־ את נאומה זה שנאמה לפני אנסה לתת לפניכם לאחר שאצא ממה שבאנו בו לידי הסכם. אני ואגתון; אני כדרכי וכפי יכולתי. קודם כל צריך כמו שבארת אתה, אגתון, בעצמך, לתאר מהו ארוס ואיזהו, ואחר כך יש לתאר את מעשיו. נראה לי, שקל יהא לבאר את הדבר כמו שבארה אותו לפנים אותה הנכריה כששאלה וחקרה אותי. כי גם אני אמרתי לה אז בקירוב מה שאמר לי עכשיו אגתון: ארוס הריהו אל גדול ואחד מן היפים; ואולם היא הכחישה את כל אותם הדברים כמו שאני הכחשתי אותו כאן: שלפי דברי־עצמי אינו יפה ואינו טוב. ואני אמרתי: מה את אומרת, דיוטימה? – אם כן, ארוס הריהו מכוער או רע? – והיא השיבה: ־ אל נא תברך את האלהים! שמא אתה אומר, שכל מה שאינו יפה צריך להיות מכוער בעל כרחו? – דוקא. – וכל מה שאינו חכם הריהו סכל? כלום לא הרגשת, שיש דברים, שהם באמצע בין החכמה ובין הסכלות? – ומהו? – לשפוט נכונה באין יכולת להוכיח זאת בראיה, ־ השיבה היא: ־ וזו, כמו שצריך היית לדעת, אינה דעת, כי כל מה שאין לו ראיות כיצד נקרא לו דעת? ואולם גם סכלות אינו; כי כל דבר מתאים להמציאות כיצד יהא סכלות? ובכן המשפט הנכון הוא, אמנם, בין הדעת ובין הסכלות. – כן, דברת, ־ השיבותי. – ובכן אל נא תוציא מזה משפט בהכרח, שכל מה שאינו יפה הריהו מכוער ומה שאינו טוב הריהו רע. כמו כן אם אתה מסכים בעצמך, שארוס אינו יפה ואינו טוב, אין מכאן ראיה שהוא מכוער או רע, אלא דבר, – אמרה, – שהוא באמצע בין שניהם. – אכן, – אמרתי, – בזה הכל מודים, שאל גדול הוא. – בכל אלה שאינם יודעים אתה מדבר, – שאלה, – או גם באלה היודעים? – בכולם יחד. – שחקה ואמרה: – סוקראטס, כיצד יסכימו לזה אלה האומרים שבכלל אינו אל? – מי הם אלה? – שאלתי אני. – אחד מהם, אמרה, – אתה ואחת מהן, אני. – כיצד את אומרת כך? – אמרתי אני. – והיא: ־ בפשיטות. אמור לי, כלום אינך אומר שכל האלים מאושרים ויפים? או מעז אתה לומר על אחד מהם שאינו יפה ואינו מאושר? – חי זיאוס, ־ אמרתי, – אני לא! – ומאושר אתה קורא רק לאלה שיש להם הטוב והיפה? – בוודאי. – ואולם הרי הסכמת שאף ארוס מתוך חוסר הטוב והיפה חומד את כל אלה שהוא חסר אותם. – לזה הסכמתי. – כלום יכול להיות אל מי שאין לו חלק ביפה ובטוב? – נראה לי שאי אפשר דבר זה. – רואה אתה, השיבה, ־ שגם אתה אינך חושב את ארוס לאל.

ובכן מהו ארוס? – השיבותי – בן תמותה? – כלל וכלל לא! – ובכן מהו? – דומה לקודם, – השיבה: – הוא עומד בין בני התמותה ובין בני האלמות. – ובכן מהו, דיוטימה? – דימון גדול, סוקראטס; כי כל דבר שטבעו טבע דימון הריהו באמצע בין האל ובין בן התמותה. – ומה כוחו? – שאלתי אני. – הוא מפרש ומביא לפני אלים מה שבא מבני אדם ולבני אדם מה שבא מאלים: מן הראשונים את תפילותיהם ואת קרבנותיהם ומן האחרונים את מצוותיהם ואת מתן שכרם בעד הקרבנות. והוא באמצע בין אלה ואלה, ממלא את החלל שביניהם; באופן שהכל מקושר בעצמו על ידי עצמו. על ידי עצם דימוני זה מתהווים גם כל הנבואה וחכמת הכוהנים בהקרבת הקרבנות וקידושיהם ושירותיהם וחזיונותיהם כולם וקסמיהם. האל אינו מתערב בבן האדם; ואך על ידי עצם זה מתהווים כל המשא והמתן וכל שיח שבין אלים ובני אדם כשהם ערים וכשהם ישנים. וכל מי שהוא חכם בכל אלה הריהו אדם דימוני, וכל מי שהוא חכם באומנויות ובמלאכות יד תהיינה אשר תהיינה, הריהו בעל מלאכה פשוט. דימונים (רוחות) שכאלה מרובים ושונים הם ואחד מהם הוא ארוס. – שאלתי: – ואביו ואמו מי הם? – הדברים ארוכים קצת, – השיבה: – ואולם אני אגיד אותם לך. כשנולדה אפרודיטי היו האלים מסובים במשתה, וביניהם גם בנה של מטיס (החכמה או כשרון ההמצאה) – פרוס (העושר או העבודה). כשגמרו לאכול קרבה פניה (העניות) כדי לבקש נדבה, שהרי חג היה אז, ועמדה בפתח. והעושר, שיכור מן הנקטר (כי יין טרם יהיה), יצא אל הגן של זיאוס ונרדם, כי הכביד עליו שכרונות. והעניות נמלכה בדעתה, מתוך מחסורה, שיהא לה ילד מן העושר, ושכבה והרתה לו את ארוס. ומשום כך נעשה ארוס גם בן לוויתה ומשרתה של אפרודיטי, מפני שנולד ביום הולדתה שלה וגם מפני שעל פי טבעו אוהב הוא את היופי, ואפרודיטי יפה היא. ומפני שהוא בנם של העושר והעניות הריהו נמצא במצב כזה: קודם כל הריהו תמיד עני ורחוק מלהיות רך ויפה, כמו שמשערים רבים, ולהיפך – הריהו קשה וגס והוא יחף ומחוסר בית, ותמיד על הארץ ישכב ואין לו מצע; והוא ישן לפני הפתחים ועל פני דרכים תחת כיפת השמים. וטבע אמו טבעו: תמיד הוא חבר למחסור; ואולם כאביו אף הוא מתגעגע על היפה ואל הטוב, והוא אמיץ לב וחצוף וחרוץ, גבור ציד, תמיד מלא מזימות שואף לדעת וממציא המצאות, אוהב חכמה כל ימי חייו, קודם נורא, רקח וסופיסטיס. אין לו מטבע של בן אלמות ולא מטבע של בן תמותה, אלא יש שהוא פורח בו ביום וחי, אם יש לו שפע, ויש שהוא מת; ואולם תמיד ישוב ויחי כפי טבעו של אביו. וכל מה שירכוש לו תמיד הוא מאבד; ומפני כן לעולם אינו עני ואף עשיר אינו. והוא באמצע בין החכמה ובין הסכלות. כי כך הדבר: אין לך אל שיתפלסף וירצה להיות חכם, כי על כן חכם הוא. ואף אחד, אם הוא חכם, אינו מבקש חכמה. ואולם גם הסכלים אינם מתפלסים ואינם רוצים להיות חכמים. שהרי זוהי הרעה החולה בסכלות. כי מה שאינו יפה ואינו טוב ואינו משכיל, חושב את עצמו מושלם; ומי שאינו חושב שהוא חסר דבר מה שאינו חומד מה שלפי דעתו אין לו צורך בו. – ובכן, דיוטימה, – שאלתי אני, מי הם אוהבי החכמה אם לא החכמים ולא הסכלים? – דבר זה ברור, אמרה, גם לילד: אלה העומדים באמצע בין שני אלה. וגם ארוס הוא אחד מהם. כי החכמה היא מן הדברים היותר יפים; ואולם ארוס הוא האהבה ליפה, ומשום כך ארוס בעל כרחו הוא אוהב חכמה, ואוהב חכמה הוא באמצע בין החכם ובין הסכל, ואף סיבתו של דבר זה היא מוצאו, כי אביו חכם ורב כשרון הוא ואמו היא לא חכמה ומחוסרת כשרון. וכך הוא טבעו של דימון זה, סוקראטס חביבי. ואולם על מה שחשבת בדבר מהותו של ארס אין להתפלא. כמדומני, שיש ללמוד מדבריך, שאתה משער כי ארוס הוא החשוק ולא החושק; ועל כן, משערת אני, נראה לך ארוס והוא כליל יופי. כי הנחשק הריהו באמת היפה, העדין, השלם והראוי לתהילה; ואולם להחושק יש צורה אחרת לגמרי כמו שתיארתיה אני.

ואמרתי: – הוי נכריה, בוודאי כן הוא, כי יפה דיברת. אבל, אם זהו ארוס, מה חפץ יש בו לבני אדם? – הוי סוקראוסט, – אוסיף לנסות ולהסבירך כל זה. כי כן הוא וכך נולד ארוס, ובכן הוא חומד את היפה, כמו שאמרתי. ואם יבוא איש וישאל אותנו: הוי, סוקראטס ודיוטימה, מה היא אהבת היופי של ארוס? או רוצה אני לשאול באופן ברור יותר: מה חומד מי שחומד את היפה? – השיבותי: כדי שיהיה לו (היפה) –. ואולם – אמרה – תשובה זו צריכה לשאלה זו: מה יהא למי שהיפה לו יהיה? – השיבותי: על שאלה זו אין בידי להשיב נכונה מיד. – אולם – אמרה – אם יבוא אדם לשנות דבר זה ויחליף את היפה בטוב וישאל: סוקראטס, אמור נא, החומד את הטוב מה הוא חומד? – על זה יותר קל לי להשיב, – אמרתי: הוא יהא מאושר. – כי אך מפני שקנו להם את הטוב, – אמרה, – מאושרים הם המאושרים; ואין צורך כלל לבוא בשאלה: למה רוצה להיות מאושר מי שרוצה, כי כנראה התשובה היא ניצחת. – כן דיברת – אמרתי אני. – ומדמה אתה שאותו הרצון ואותה האהבה משותפים הם לכל בני האדם וכולם רוצים שיהא להם הטוב? מה אתה חושב? – כן – השיבותי אני – משותפת היא לכולם. – ואולם, סוקראטס, – אמרה – מפני מה אין אנו אומרים שהכל אוהבים, אם הכל אוהבים דבר אחד ואוהבים תמיד, אלא אנו אומרים שאחדים אוהבים ואחרים לא? – גם אני תמה על זה, – השיבותי. – אל נא תתמה – אמרה – שהרני כשאנו בוררים מתוך האהבה סוג ידוע אינו מיחסים לו את השם של הכלל כולו: “ארוס”; ובשביל הסוגים האחרים אנו משתמשים בשמות אחרים. – הכיצד? – שאלתי, – כגון זה: יודע אתה, שיש כמה וכמה מיני יצירה; כי סיבת כל מעבר מן האין אל היש הרי היא תמיד יצירה; ומפני כן כל המעשים שבאומנויות יצירות הן, וכל העושים אותם כולם יוצרים הם. – כנים דבריך. – ואף על פי כן, ־ אמרה – יודע אתה שאינם נקראים יוצרים, אלא יש להם שמות אחרים; ושמו של הכלל כולו נקרא רק על אותו חלק, שנבדל מן היצירה בכללה, והוא – מקצוע המוסיקה ומשקל השירה: אך אלה נקראים יצירה (פואסיה), ואלה המטפלים בחלקה זה של היצירה – יוצרים (פייטנים). – כנים דבריך, – אמרתי. – וכן גם בענין האהבה. בכלל, כל חמדת הטוב והאושר הרי היא לכל אחד ואחד ארוס הגדול ביותר והערום; ואולם לאלה, שהם חומדים דברים אחרים ומרובים: בצע כסף, התעמלות ופילוסופיה, להם אין אנו קוראים: חשוק או חושקים; ואך אלה שהם עמלים בהתמדה בסוג ידוע אחד (של האהבה), משתמשים בשם הכולל: חשק, חשוק או חושקים. – חושבני, – השיבותי – שאמת את מדברת. – והנה – אמרה – יש דיעה אחת, שאוהבים הם אלה הדורשים אחר מחציתם השניה. ואולם דעתי שלי היא, שהאהבה היא לא להמחצה ולא להשלם. אם אין זה יקירי, ביחד עם זה דבר טוב; הלא מוכנים בני האדם לקטע את ידיהם ואת רגליהם אם הן נראות להם מזיקות; כי סבורה אני שאין אדם קשור בשלו אלא אם הוא קורא לטוב – שלו וקרוב, ולרע – נכרי (וזר). ואין דבר, שחומדים בני האדם, זולת הטוב. שמא אחרת אתה סובר? – חי זיאוס, איני סובר אחרת, – השיבותי. – ובכן – אמרה – כלום אין אנו יכולים לומר בפשיטות שבני האדם חומדים את הטוב? – כן, – השיבותי – אבל כיצד? – כלום אין אנו צריכים להוסיף – אמרה – שהם חומדים שהטוב יהא להם? – גם זה צריך להוסיף. – ולא רק – אמרה – שיהא להם אלא גם שיהא להם תמיד. – דברים נכונים מאד דיברת, – אמרתי אני.

– ואם זוהי האהבה תמיד – אמרה היא, – באיזה דרך ובאיזו עבודה צריכות השקידה והשאיפה להתגלות כדי שתקראנה (בשם) אהבה? ומה המעשה שצריך ליעשות – וכי יכול אתה להגיד לי זאת? – דיוטימה, – השיבותי אני, – אז לא הייתי מתפלא על חכמתך ולא הייתי בא עדיך כדי ללמוד אותה ממך. – על כן אגיד לך זאת, – אמרה – זוהי הולדה ביפה, הן מצד הגוף והן מצד הנפש. – צריך אדם לרוח נבואה כדי להבין את מליך. – אמרתי אני – איני מבין אותן. – אם כן – אמרה היא – אדבר באופן יותר ברור: כל בני אדם, הוי סוקראטס, – אמרה – מעוברים הם הן מצד הגוף והן מצד הנפש; וכשאנו מגיעים לגיל ידוע טבענו חומד להוליד. ואולם להוליד יכול הוא לא במכוער, אלא ביפה. וההזדווגות של הזכר והנקבה הולדה היא. והמעשה מעשה אלוהי, ובבריה בת־התמותה ההריון והלידה הם מיסוד־האלמות, ואינם יכולים להתהוות בדבר שאינו הרמוני. ומכוער אינו הרמוני ביחס אל כל האלוהי. ואולם ביחס ליפה הוא הרמוני. ומשום כך היופי הריהו מוירה איליתויה ללידה. וכשמתקרב מי שראוי לעבר אל היפה, הוא נעשה עליז ומלא שמחה והוא מוליד ויולד; ואם (הוא מתקרב) אל המכוער הוא נרתע לאחוריו מלא אי רצון ועגום. מסב את פניו ומתכווץ ואינו מוליד, אלא שומר ונושא את משאו הקשה. משום כך יש קנאה מרובה ליופי בראוי לעבד ובמלא השפע. כי זה יכול לפדות את מי שיש בו קנאה זו מחבלי הלידה הגדולים. כי, סוקראטס, – אמרה, – לא ארוס של היופי הוא כמו שאתה חושב. – אם כן, של מה? – של הלידה ושל ההולדה ביפה. – יהי כן, – אמרתי אני. – בודאי כן, – השיבה – ואולם הלידה למה היא באה? – מפני שהלידה היא הנצחי והאלמותי שבבן התמותה. ואת האלמות צריך לרצות ביחד עם הטוב, כמו שבאנו לידי הסכם, אם אמנם ארוס אינו אלא (הרצון), שהטוב יהא לו תמיד בשביל עצמו. ובכן יוצא מתורה זו בהכרח, שארוס הוא גם אהבת האלמות. – – –

וכששמעתי את התורה התפלאתי ואמרתי: – הוי, דיוטימה החכמה בנשים, כלום באמת כדבריך כן הוא? – והיא השיבה לי כהסופיסטים השלמים: – עיין בזה יפה, סוקראטס. אם תרצה להתבונן לאהבת הכבוד של בני אדם, תתפלא, ודאי, לטפשותם, אם לא תעמיק במה שאמרתי, כשתשים לב, כיצד תוקפתם תאווה זו להתפרסם ולקנות להם שם־עולם לא יכרת לנצח. ובשביל כך נכונים הם להסתכן בכל מיני סכנות עוד יותר מאשר בשביל ילדיהם; לבזבז את הונם, לסבול כל סבל וגם למות בשביל כך. האמנם סובר אתה, – אמרה – שאלקסטיס היתה מתה בשביל אדמיטוס, או אכילאוס היה הולך למות אחר פאטרוקלוס, או קודרוס שלכם היה מקדים למות כדי שינחלו בניו את המלכות. אילמלא היו מאמינים שזכר מעשי צדקתם יישאר בן אלמות, כמו שהוא (באמת) למשמרת לנו כיום? – ודאי לא, – אמרה – שהרי סבורה אני שבשביל צדקות־אלמות ובשביל שם תהילה כזה עושים הכל את הכל. והם מרבים לעשות כך יותר שהם עדינים. כי מרבים הם לאהוב מה שהוא בן־אלמות. אבל הראויים על פי גופם לעבר, – אמרה – להוטים הם יותר אחר הנשים, והם מאמינים, מאחר שהם שקועים באהבה זו, שעל ידי לידת־בנים יהיו להם אלמות וזכר ואושר לזמן היותר ארוך, שאפשר להם להשיג. ואולם, – אמרה – אלה שעל פי נשמתם (הם ראויים לעבר) – כי יש, אמנם, כאלה שהם ראויים לעבר על פי נשמותיהם יותר מעל־פי גופיהם, – הם רוצים להוליד ולעבר מה שיותר מתאים לנשמה. – ומהו המתאים יותר? בינה כל שאר המידות הטובות.