חייו של גדול הסופרים האנגליים אחרי שקספיר חידה הם תעלומה. אלה שעקבו אחרי כתביו וקראו את זכרונות בן־דורו סבורים, כי החידה של אישיותו נובעת מן האכזבה. כאשר נוחלים בעלי השאיפות הגדולות, מפחי נפש, אחרי שלא הצליחו להשיג את מבוקשתם, מנקרת האכזבה הזאת ביתר שאת במוחם החריף והרגיש סופם טירוף.

סוויפט הרגיש, כי הטירוף נגזר עליו, והסיוט הזה רדף אחריו. “אני כמו אילן המת מראשו”. אמר, “אני אמות מן הראש”. ופעם אחרת: “אני כמו עכבר מורעל לכוד במלכודת”. את כל הונו, אחד־עשר אלף לירות שטרלינג, סכום גדול במאה השמונה־עשרה, ציווה בשביל ייסוד בית־חולים לחולי־נפש.

אומרים, כי שפיות־דעת משמעה היכולת להסתגל ולהתרגל למפליץ בחיים. סוויפט לא יכול מעודו להסתגל למפליץ בחיי העולם הזה. הוא שנא את העולם אף על פי שאהב את פשוטיו, את עלוביו.

סוויפט נחשב למלך הפרוזה האנגלית עד היום הזה, וגביו ודאי נכון הדבר שהעט – הספרא – היתה חדה וחזקה מן הסייפא. הוא שגרם בעטו השנונה לנפילתו של מאַרלבוֹרוֹ ולקץ מלחמותיו. הוא שגרם לביטול הזכיון שניתן להטבעת מטבעות חצי פּני בסך 108,000 לירות שטרלינג, דבר שהיה מרושש את האירים: “הבעירו באש כל מה שבא מאנגליה”, קרא לתושבי אירלאנד, “מחוץ לפחם שלה!”

יש אירוניה רבה בעובדה שהסאטיריקאן עז הנפש בעל העט המפלחת כחרב, ייזכר על ידי הבריות בעיקר כמחבר הספר המקסים ביותר בספרי הדמיונות לילדים – “מסעי גוליבר”. מי שיישב ויחשוב, ימצא כי על פי הנכון “מסעי גוליבר” הוא כתב־ההשמצה החריף ביותר על מין האדם.

סוויפט נולד אמנם באירלאנד, אבל למשפחה מיוחסת ממוצא אנגלי. סבו, אף שמו ג’ונתן סוויפט, היה אישיות נודעת בימיו, ואביו מת שבעה חדשים בטרם ייוולד הוא. אמו של סוויפט חזרה לאנגליה, ואחרי שלמד ג’ונתן בבתי־ספר אנגליים חזר להשתלם לטריניטי קולג' בדאבלין, ושם עורר עליו את חמת שלטונות המוסד על השתמטויותיו משיעורים ומן התפילות בכנסיה.

בהשפעתו של שאר־בשר הוזמן הצעיר להיות במזכיר אישי לסר ויליאם טמפל, שגריר בריטי לעבר וסופר. הוא עזב את אירלאנד, כדי לשבת באחוזתו של נותן לחמו במוֹר פארק, פאַנרהאֶם, אשר בסאַרי. כאן פגש וקנה לו מייד למעריצה את סטלה ג’ונסון, ילדה, צעירה ממנו בארבע־עשרה שנה.

סוויפט נכנס לתפקידו בהתלהבות רבה, ומעבידו, סר ויליאם טמפל, עודד אותו, אחרי שניכר, כי לצעיר הכשרוני הזה צפויות עתידות נכבדות. סוויפט שמח לבלות זמנו בקריאה באוזני אדוניו, בניהול פנקסיו, ובנסיעות מפקידה לפקידה אל לונדון בשליחותו. פעם בא לבקר במוֹר פארק המלך ויליאם השלישי בכבודו ובעצמו, וסוויפט צהל על האפשרות ללוות את השליט השתקן על פני הגנים הנרחבים והמטופחים של האחוזה. בהזדמנות הזאת לימד אותו המלך איך אוכלים אַספרגוס. בביקור הזה הציע לו המלך ויליאם קצונה בגדוד פרשים, אבל סוויפט סירב בתודה, ובסופו של דבר הבטיח המלך להציע לו בעתיד תפקיד הולם יותר את כשרונותיו.

הזיק הבהיר ביותר בשהותו במור פארק היתה ההיכרות עם סטלה, אשר שמה הרשמי היה אסתר ג’ונסון. אף היא כמו סוויפט נמנתה על הילדים עזובי הגורל, שנגזר עליהם לא להטיל עוגן במקום שהוא ולהיות בני־בלי־בית. היא ישבה יחד עם אמה, שארת־בשר של טמפל, ועם אחותה, אֶן, באחוזה, כבני־חסות מיוחסים. ג’ונתן העלם בן העשרים ואחת נטל תחת אפטרופסותו את הילדה בת השמונה, ונהנה “להדריך אותה בעקרונות הכבוד והמעלות הטובות, אשר מהם לא סטתה בשום מעשה או רגע בחייה”. הוא היה מספר לה סיפורי הרפתקות ומאורעות מעניינים מדברי־הימים. יחד היו משוטטים בסביבה, בכפרים המנמנמים ובחורשות מרובות העלווה. אותו זמן התחילו לתת סימנים מובהקים כשרונותיו של סוויפט בשטח הספרות. הוא חיבר בהיותו באחוזה את הספר “קרב הספרים”, ובו הגן על טעמו השמרני של הפאטרון שלו בספרות. זמן קצר אחרי הספר הזה מתון הדעות, בא ספרו השני, שהוא לדעת רבים הטובה ביצירותיו – “סיפורה של גיגית”. בספר הזה רואה אדם את כל הדברים ראיה צלולה מדי וביקורתית מדי וקורא לתגר את האנושות הטועה. הספרים הללו כללו התקפה חריפה על הקאתולים ועל אותם פרוטסטאנטים שסירבו לקבל עליהם את מרות הכנסיה האנגליקנית. ההתקפה הזאת נפרעה ממנו בשלילת סיכוייו לכהונה של בישוף, סיכויים שהיו מובטחים לו ברבות הימים.

הספר השני עורר עליו את מורת־רוחה של המלכה אֶן, ובכך אבדו סיכוייו למישרה ממלכתית מכובדת. בינתיים התחילו גם להעיק עליו תפקידיו באחוזה, והוא השתוקק לצאת אל העולם הרחב. הוא קיווה כי בלהט עטו ובכוח תנופתה יטאטא את כל הרשע והפשע והשחיתות שהצטיינה בהם לונדון ויפיץ במקומם אור ונדיבות.

מותו של טמפל שיחרר אותו מן הזיקה המכבידה ואיפשר לו לבור לו דרך אחרת בחיים. סוויפט הוכתר בכתר כהונה של הכנסיה האנגליקנית ושב אל אירלאנד עם הלורד באֶרקלי, ככוהנו האישי. סוויפט האמין אמונה איתנה בכנסיה האנגליקנית וראה בה את בסיס החברה ומצודתה, אבל עם זאת השאיר לעצמו תמיד חופש דעה לגבי אמונות מסוימות. אחרי שנסתתמו עליו בזה אחרי זה אפיקי התקדמות שונים, בכלל זה בגלל מורת־רוחה של חצר־המלכות בלונדון ממנו, היה ג’ונתן סוויפט כוהן בקהילות זעירות שונות, עד שלבסוף נשלח לכהן בעיירה לאַראַקוֹר, ליד דאַבלין.

קדרות ודיכדוך ירדו עליו, אבל מושיע קם לו פתאום בדמות האשה, שהשפיע עליה כאשר היתה ילדה אהבת־אחים נאמנה באחוזת מור פארק. סטלה ג’ונסון בלוויית רעותה, רבקה דינגלי, באו לבקר אותו. הילדה גדלה להיות אשה אצילית, רוחשת הבנה ובעלת תרבות רבה. ברור היה שהיא עזבה את אנגליה ובאה אל החור ששמו לאַראַקוֹר, כדי להיות לצידו של האיש שלמדה לכבד אותו יותר מכל. אין סמוכים לקבוע מתי ואיך – אם בכלל – התפתחו היחסים הללו מכבוד והערצה לאהבה עזה, אבל עובדה היא, כי למשך שאר ימיה המעטים נקשרו חייה עם חיי סוויפט והיא היתה יועץ, מנחם, מעודד, ידיד.

סוויפט ידע להעריך אותה. “היא מוכתרת בכתרי חן על־אנושי בכל תנועה ומעשה. אף על פי שמעולם לא היתה חזקה, סבלה הרבה מחולשת עיניה, לא נשמעה מעולם תלונה מפיה”. היא הצטיינה בחוש הומור שמחיה היה כל חברה ומצב ומעניק ענין לכל נושא משעמם, ועם זאת בחלה בגסות־רוח בדיבור ובהתנהגות". לפניה חשף סוויפט אותו חלק מעצמיותו שהעולם לא ידע כלל על קיומו – לב רעב להערכה ולחיבה, אידיאליזם עז המתגבר והולך עם מפחי־הנפש שהוא סובל לרגל היותם של האדם והאנושות כלים כל כך לא משוכללים.

השאפתנות שלו לפעולה ציבורית, להסתובב בחוגי חברה ומדינה, משכו אותו חזרה לאנגליה בשנת 1705. בימים ההם הלכו הספרות והפוליטיקה יד ביד. שתי המפלגות של אנגליה, הוויגים (שמהם התפתחו הליבראלים) והטורים (שמהם התפתחו השמרנים) ידעו יפה מה ערך יש לעטו הקטלנית של סוויפט בשירותן. אחרי שנתברר לסוויפט, כי הוויגים אינם מוכנים לעזור לכנסיה האנגליקנית, החליט להיספח על מחנה הטורים וחיבר למענם את הקונטרס “התנהגות בעלי־הברית”, הקונטרס המדיני הגדול ביותר של הימים ההם הן מבחינת שפתו, הן מבחינת ממדיו, והן מבחינת כוח השפעתו. הקונטרס הזה שירת שירות רב את המחשבה הציבורית האנגלית בזה שהנהיג בפולמוס הציבורי את מסורת ההגיון הצלול והכנות.

סוויפט היה בשיא כוחו ופירסומו. בבתי־הקאפה ובטרקלינים התהלך ככוכב זוהר והכל ביקשו את חסות אישיותו וקסם כשרונו. מדינאים, סופרים, בני־אצולה, כולם חיזרו אחריו. סוויפט ביקש לשכנע עצמו, כי הנה־הנה נח על ראשו כתר תקוותיו, אבל מלאך החבלה של הספקנות, שקינן תמיד במוחו וניקר בו, טען את ההפך. בהינשאו על גלי התהילה השתררו עליו קדרות ודיכדוך־נפש, וכדי להפיג אותן נישא ברוחו אל סטלה באירלאנד.

לפניה היה מתאר בצורת יומן את הנוף הרבגוני של לונדון של המאה השמונה־עשרה, מן המתרחש בחצר המלכה ועד לגני ווכסהול. היומן הזה יצא בצורת ספר ונחל פירסום רב.

תור ההצלחה לא האריך ימים. אחרי שנפלו השרים פולינגברוֹק והאַרלי, הפאטרונים שלו, הורחק גם הוא אל הקלעים. אולם אי־אפשר היה להתעלם ממנו לחלוטין, וכאות הכרה ביכולתו האינטלקטואלית נתמנה להיות הדיקאן של כנסיית סט. פּאטריק בדאבלין. תקוותיו לכס מלכות רוחני בבירה, נמוגו. מכאן ואילך עליו להסתפק בתפקידי רועה דתי ומטפל בצדדים הארגוניים של קהילתו. האכזבה הרבה הניעה אותו לפנות לכיוון אחר, והוא התחיל לדאוג לצרכיהם של העלובים והחלכאים וללחום למענם. אז יצא סוויפט למערכה המפורסמת שלו נגד הורדת ערך הפּני האירי, וארבעת מאמריו המוחצים נגד מתן הזכיון להטביע מטבעות כאלה, עשו אותו לאלילם של האירים.

דעות סותרות מהלכות לגבי יחסי סוויפט וסטלה בימים ההם, ובפרט, האם התחתנו או לא? עובדה היא ששניהם גרו בבתים נפרדים בדאבלין. מעניין כמו כן לציין, כי אף על פי שהשניים היו משוחחים ומתווכחים ביניהם בידידות רבה מאוד, הקפיד סוויפט תמיד למען יהיו אנשים נוספים נוכחים בפגישותיהם.

מעמדה של סטלה, כחברה של סוויפט, היה מעצם טבעו לא־נוח. כל כמה שתיתכן להלכה אהבה אפלטונית, אין הבריות מאמינים במציאותה למעשה. מיום בואה לאירלאנד, “הלכה החברה של דאבלין רכיל”, כמו כל חברה אחרת בנסיבות דומות. יתכן כי סטלה, שהיתה אשה רגישה בעלת עקרונות מוסריים יציבים, דרשה איזה שהוא סימן חיצון לברית ביניהם, כדי לספק את מצפונה החברתי. מצבו של סוויפט היה מסובך הרבה יותר. הוא נטל לידיו עוד בעלומיו את פרגול הביקורת, לא של הספרות בלבד, אלא של מין האדם בכללו, מנהגיו ודרכיו. לפי המושגים הרגילים לא היתה המנטאליות שלו קונסטרוקטיווית כלל וכלל; היא היתה אנאליטית ואירונית. הוא חשב את עצמו למחוסן מפני חולשות רבות שעל מציאותן הצליף קשות באחרים. דרך אגב, חוקר אחד של חיי סוויפט מעלה סברה, שהוא התרגל כל כך למתוח ביקורת של הזולת, עד שנרתע באימה מפני כל מצב או מעשה שיתן לעולם אפשרות למתוח ביקורת עליו. נישואים עם אשה שאוהבים אינם במצב נורמאלי מעשה הראוי לביקורת, אבל יתכן, כי סוויפט ראה בכל ויתור לצרכי הבשר רבב על שריון ביקורתו המוסרית הפסקנית והכוללנית.

השאלה לא הוכרעה עד היום, וספק אם תוכרע. סוויפט לא היה אדם נורמאלי, והמבועים שנובעת מהם האנורמאליות טמונים עד היום מתחת לקרקע הידע שלנו, והמתענינים בהם הם הפסיכיאטרים בעיקר. ואילו סוויפט אינו מעניין כיום כאדם חי, אלא כאדם יוצר. על כל פנים אין ספק לגבי עמקותה של חיבה ולגבי התואם בינו לסטלה. במכתב לידיד כתב אז בתמצית המכילה הרבה: “האמן־נא לי, הידידות העזה הזאת היא הרבה יותר בת־קיימא מאשר אהבה עזה וקוסמת בה במידה”.

ימי שהותו בדאבלין נסתבכו שוב כאשר הופיעה אסתר ואַנהומראַי (ואַריאֶסאַ). היא הלכה אחריו מלונדון, כדי להיות קרובה לאיש שהתאוותה לו תאווה עזה. ואריאֶסא היתה טיפוס שונה בתכלית מסטלה, והשתיים גם מעולם לא נפגשו. לגביה, אהבה פירושה הכל או לא כלום.

המכתבים שנותרו בינה לסוויפט מעידים, כי היא היתה האדם היחיד שיכול להוציא אותו משיווי־המשקל. הוא חיבב אותה מאוד, אבל לא יכול לתת לה מונופולין על ליבו. היא לא זקפה זאת אחרי ככלות הכל לחובתו. אדרבה, היא רושמת לזכותו יחס מתחשב ומבין. כאשר התברר לה מה נואש מצבה וסיכוייה לגבי סוויפט, ביקשה ברגע של פזיזות לברר אם התחתן הוא עם סטלה, והוא בתגובה על כך חדל לדבר אתה. דבר זה שבר את ליבה. מותה הגביר עוד יותר את בטחונו של סוויפט כי גורל מר מלווה אותו.

אבל המהלומה הכבדה ביותר באה עם מותה של סטלה. היא חלתה במחלה קשה שעה שהוא נעדר לרגל נסיעה לאנגליה. היא התאמצה לאזור אונים ולצפות לשובו, אבל הסוף בא בשנת 1720. אושר, במידה שעוד ניתן לצפות לו בעולם הזה, נמוג כליל ושוב לא היה קיים בשביל סוויפט.

 

הערפל יורד בצורת מסך שגעון    🔗

זמן קצר לפני מותה, נתן סוויפט פורקן לעצבון ליבו ב“שלוש תפילות למען סטלה”, שמיקראן צובט עוד היום את הלב. בלילה שמתה בו, שמר סוויפט על איזונו הנפשי על ידי כתיבת “דמותה של סטלה”, היצירה שאמר בה את דברו האחרון על כשרונותיה וסגולותיה ועל מנהגה עם הבּריות. לגבי מנהגה עם הבריות, הרי קטע: “מעולם לא הפסיקה אדם באמצע דיבורו; מעולם לא פרצה בצחוק לטעות שעשה מישהו, אלא עזרה לתקן אותה בענווה; ואם נאמר דבר טוב, אלא שלא שמו לו לב, לא הניחה לו ליפול לאבדון, אלא הציגה אותו באור הטוב ביותר למען הנוכחים. היתה מקשיבה לכל מה שנאמר ומעולם לא הסיחה דעתה לרגע או פיזרה מחשבותיה.”

את ספרו המפורסם ביותר פירסם סוויפט בשנים הטראגיות האחרונות של חייו. “מסעי גוליבר”, אף על פי שהבריות רואות בו מתנה נאה לילדים, הוא למעשה דברו האחרון של מיזנטרופ על החיים.

בשנות שבתו בדאבלין המשיך סוויפט לפרסם קונטרסי ביקורת, ובהם התקפות מוחצות ושופעות ארס על סדרי החברה, על היחס לאירלאנד ועל נושאים שונים שהעסיקו את הציבור הנאור בּאיים הבריטיים. קמעה קמעה הצטבר הארס בליבו ובמוחו של הדיקאן המזדקן. כוח זכרונו נחלש והלך, ושוב לא יכול להכיר את ידידיו וגם לכתוב חדל. שנותיו עברו עליו בקדרות ובאיבה לחברה, אבל בכל זאת הצליח לפרסם עוד יצירה שופעת ארס ורעל, הפעם בחרוזים, וזאת חמש־עשרה שנה לפני מותו: הוא חיבר בשנים הללו סידרה של שירים “על מות הדיקאן סוויפט”, ובהם סיפר בדיוק ואף תיאר מה יאמרו עליו ידידיו ואויביו אחרי מותו. ידוע היה, כי בפרוזה אין משל לסוויפט, אולם עוז רב וכושר עצום היה גם לחרוזיו, בפרט לסאטיריים בהם.

לאט לאט ירד עליו הערפל בצורת מסך שיגעון. חיותו הגופנית והרוחנית נמוגה והוא דמה יותר ויותר לילד שוטה. חליים שונים פגעו בו, ובכללם מורסה בעין אחת, וסופו בא ב־19 באוקטובר 1745, כאשר היה בן שבעים ושמונה.

 

“מסעי גוליבר”    🔗

באוקטובר 1726 פורסמה יצירתו החשובה ביותר של יונתן סוויפט, שהיא גם אחת מיצירות המופת של הסאטירה, “מסעי גוליבר”. ליצירה זו משמעות נרחבת הרבה יותר מאשר לסאטירות הקודמות, שהן פרי מלחמותיו הפוליטיות. “מסעי גוליבר” אינו “טורי” ואינו “וויג”. אין הסופר דן את המעמד השליט מנקודת־מבט אנגליקנית או פוריטאנית. הוא תוקפו התקפה כללית מלאה וחד־משמעית. הוא תקף את הטימטום, את הדעות הקדומות, את הזכויות המיוחדות של מעמד חברתי מסויים, את החמס, את הניצול ואת הדיכוי. הוא מטיל את האחריות לכל הפשעים האלה על המעמד השליט באנגליה. הספר “מסעי גוליבר” כולל ביקורת בממדים עצומים על המעמד השליט. הסופר דוחה כל פשרה. אין הוא חס ואינו מעמיד פנים. הוא קובע, שהקיים פסול, ויש ליצור במקומו משהו טוב יותר, צודק יותר. לקח זה רוצה הוא ללמד את כל קוראיו. החוויה העיקרית של קורא ספר זה הוא שלימות ביקורתו של הסופר.

רעיונה היסודי של היצירה אומר שיחסנו אל הסדר הקיים בעולם, שהוא יחס השלמה עם המציאות מקורו בכך שרגילים אנו בממדים הנתונים. לו יכולנו לראות ממדים אחרים במסיבות אחרות, מיד היינו מגלים את הסתירות והניגודים שבתנאים הקיימים.

הרי שהסתכלותנו יחסית היא, וזהו רעיונו היסודי של הרומאן. המחבר משגר את גיבורו קפּיטן גוליבר למסעות שונים בארצות, בהן שונים הממדים מן הממדים המקובלים עלינו. הגישה השונה חושפת לפתע את כל הרע והשלילי בעולמנו, היינו: באנגליה של ימי סוייפט. גוליבר נוסע תחילה אל ארץ הגמדים, לליליפוט. אנו למדים שארץ זו אינה אלא העתק מדוייק של אנגליה. ההבדל בין שתי הארצות הוא רק בכך, שתושבי ליליפוט קטנים כל כך, שהגדול שבהם מוצא לו מקום ברווחה בכיס הקטן בבגדנו. בדרך זו הוא מלגלג על התופעות השליליות של החברה בימיו.

סוויפט מעבד באופן יסודי את הרעיון המרכזי, את חוסר הממדים ומבליט את הניגוד הסאטירי. הסופר אינו מדלג על שום פרט. הוא מספר לנו על הגיוס ההמוני, בו מבצעים הגמדים את כיבוש גוליבר או כפי שהם מכנים אותו “הר־אדם”. סוויפט מתאר בפרטי פרטים מדוייקים ומגוחכים את כל האפשרויות הנובעות ממגע בין ענק כמונו בין תושבי ליליפוט. הוא מוזה מספר למרכבות ננסים הדרושות להעברת גוליבר הכבול העירה, לערימות מזון הנבלעות מדי יום ביומו בלוע “הר האדם” ולחייטים התופרים לו בגד, ומספר על גורלם של אותם מתושבי ליליפוט, שגילו סקרנות יתירה לגבי החפצים השימושיים שברשות גוליבר.

 

“ליליפוט” – אנגליה בימי סוויפט    🔗

הקורא, העומד על הסדרים החברתיים הפוליטיים והדתיים של ליליפוט, תופס עד מהרה, שלפניו אנגליה בימי סוויפט. הסופר מצליף בשוט הסאטירה. השליט־הננס ואצילי הארץ הננסים, נראים מגוחכים ביותר משום שזעירותם אינה מלמדת אותם ענווה. אדרבא, הם דורשים מן הענק שינהג בהם כבוד, כפי שהם דורשים זאת מכל הנתינים. הניגוד נוצר על ידי ההבדל בממד. הופעתו של הענק מובאת לדיון במועצת המלך. גוליבר מתיחס למלך ליליפוט בכל הכבוד הראוי, נוהג לפי ההוראות השונות שמוציא השליט וסופו שהוא נלכד ברשת מזימות החצר. ההמצאה השלישית בה משתמש סוויפט היא האנלוגיה הבלתי אמצעית, עד שלא נשאר כל צל ספק, שהסאטירה מכוונת נגד אנגליה שבימי סוויפט. תושבי ארץ ליליפוט בוחרים את המיניסטרים שלהם מבין לוליינים. פקידיו הבכירים של השלטון חייבים לשעשע את השליט בריקוד על חבל. לאותו מועמד סיכויים טובים ביותר למשרה הפנויה, שכן הוא מסוגל לבצע את התרגיל הנועז ביותר בשטח האקרובטיקה. כוונת הסופר היא שהריקוד על חבל הוא תנאי קודם לקבלת תואר מיניסטר. הלוליין משעשע את השליט, אולם הוא מסכן את חיי המיניסטרים, ורבים מהם שוברים מפרקתם.

סוויפט מרמז על כך, שאין המעמד השליט יכול להחזיק מעמד אלא בזכות תרגילים אקרובטיים מסוכנים. לא מומחיות, לא אופי ואף לא נאמנות לעקרונות, קובעים את הדברים, אלא תרגילים אקרובטיים נועזים. מיניסטר הכספים של ליליפוט, קיבל את תפקידו מכיוון שידע לעמוד תשע פעמים בזו אחר זו על גבי החבל, כשראשו למטה ורגליו למעלה. הסאטירה של סוויפט מכוונת נגד אנשי החצר. המועמד חייב לדלג על מקל המוחזק לפניו או לזחול על בטנו מתחת למקל. הרמז לאופיו של המלך ג’יורג' הראשון ברור למדי.

שיטותיהם המטומטמות והמכוערות של תושבי ארץ ליליפוט נראות מגוחכות ביותר ודוחות על ידי ההקבלה בין הענק והננס. באמצעות חוסר הממדים, האנאלוגיה והניגוד, מנחית סוויפט מכה ניצחת על המעמד השליט בדורו, על הכנסיה ועל מריבותיה. שתי השקפות־עולם נאבקות זו עם זו בארץ ליליפוט: אחת, תובעת עקב גבוה לאוכלוסיה ואחת תומכת בעקב נמוך. רבבות אנשים נהרסים במאבק המר עד אשר מיעוט קטן מקרב האצולה נוחל נצחון. מובן מאליו, שלנפגעים עצמם אין כמעט כל שייכות לענין. מאבק לחיים ולמוות נערך גם בין שתי קבוצות, שאחת דורשת פתיחת הביצה הרכה בראשה החד והקבוצה האחת – בראשה הכּד. גם כאן הסאטירה היא חרב־פיפיות: לא בלבד שהיא לועגת לטיפשות נשא הויכוח אלא שהיא רומזת, כי שתי המפלגות חותרות למעשה אל אותה מטרה. כוונת הסופר היא, שאין הבדל יסודי בין הטורי ובין הוויג. שניהם כאחד רשעים ומטומטמים.

סוויפט מצליף גם על הדת. הוא מספר, שתושבי ליליפוט קוברים את מתיהם קבורת חמור כשראשם למטה, מאחר שמאמינים הם, שהארץ, שהיא לדעתם שטוחה, תתהפך, ובתחית המתים יימצאו המתים עומדים על רגליהם. המלחמה בין ליליפוט ובין בלפסקו דומה בכל פרטי פרטיה למאבק הירושה בספרד. ליליפוט אינה אלא אנגליה ובלפסקו – צרפת. המלחמה הוכרעה על ידי התערבות גוליבר, העובר את מיצר הים המבדיל בין שתי המדינות ולוקח בשבי את חיל הפלישה. סוויפט מפרט את חוקי ליליפוט, שנשכחו בכלל השחיתות. חוקים ישנים אלה חדשים הם לגבי תושבי אנגליה. שכן אין הם ידועים להם. החוקים ההם כוללים דאגה לעניני העם, הענשת מוציאי דיבה, הקמת מוסדות חינוך לילדי המעמד העמל וכו' היינו, חוקים טובים ומועילים, שאין להם מהלכים באנגליה.

אחרי סיומה המוצלח של המלחמה וכריתת ברית השלום נאשם גוליבר על ידי רוקמי מזימות בחצר בבגידה במולדת. סעיף האשמה העיקרי ציין שמיאן למלא פקודתו של קיסר ליליפוט לקחת בשבי את הצי המסחרי של בלפסקו. ולא בלבד שסירב לקיים את הפקודה, אלא אף העז לפנות בבקשה לחצר לפטור אותו ממילוי הפקודה, כיוון שאין רצונו לגזול את עצמאותו של עם חף מפשע או לכבול את מצפונו בכבלים. ושוב הסאטירה כאן חריפה ביותר, כיון שהיא הופכת את תושבי ליליפוט למגוחכים בחברם כתב אשמה על הענק. הסופר מצליף כאן למעצמות הקולוניאליות, ואנגליה בראשן. ליצירה גם משמעות סמלית. גוליבר מסמל את העם, היינו את הכוח הכביר, המסוגל להחניק בתנועה אחת את כל החצר הננסית. לפי שעה נכנע כוח כביר זה לשרירות ליבו של השליט הננס. שעה שגוליבר מסרב להוציא לפועל את הצו המרושע, מתייצבים נגדו המלך והחצר. הם גומרים אומר לנקר את עיני גוליבר, כשמשון בשעתו, ועל ידי כך לשעבד לעצמם את כוחו הכביר. אחד הפקידים מגלה את המזימה לגוליבר בסודי סודות: “אבדן מאור עיניך לא ימנעך מהפעלת כוחך הגופני הכביר, ועל ידי כך תוסיף להביא את התועלת הגדולה ביותר להוד מלכותו. אף אין לתאר אומץ לב כאומץ ליבו של העיוור, שלעולם אינו רואה את הסכנה הנשקפת”.

מלך אנגליה לא ביקש דבר אחר מאשר עוצמה עיוורת – היינו עוצמתו של עם המוחזק באפילה ובבערות. כוחו של גוליבר עשוי להועיל לקיסר ולחצר ועשוי להזיק להם. מכאן, שיש לכוון את הדבר בהתאם לרצוי. כשגוליבר שומע על המזימה, הוא עובר את הים, מגיע לבלפסקו ואחר ביקור קצר הוא חוזר למולדתו. בכך מסתיימת הרפתקתו הראשונה.

 

בממלכת הענקים    🔗

אחר שהייה קצרה באנגליה חוזר גוליבר למסעות, וגורלו מביאו הפעם אל ממלכת הענקים. הרי שסוויפט משנה את רעיונה היסודי של הסאטירה. שוב הוא יוצר ממדים חדשים ומשלח את גוליבר שהיה ענק בחלקו הראשון של הספר לממלכת הענקים, אשר בה הוא נהפך לננס. הסופר מעבד גם כאן את פרטי הפרטים. הוא מפרט את ממדי הענקים, מקפיד בכל הסיפור על הפרטים האלה ומנצל כל מצב גרוטסקי הנובע מכך. גוליבר היה רב עצומה ותמים בממלכת הננסים. בממלכת הענקים הוא מסמל את כל השלילי, הרע והבזוי, שלמדנו להכיר בחיי החברה שלנו מתוך הקבלה עם ליליפוט. בשתי הדרכים גם יחד מותח סוויפט ביקורת על החברה האנושית. הסופר מביא בדרך כלל את גוליבר לידי מצב, בו נהפכות אותן סגולות אנושיות שבני המעמד השליט בימי סוויפט התגאו בהם, כגון כוח נשקם, הסדרים החברתיים, ההגיאֶניים וכדומה למשהו מגוחך. איכר ענק מגלה את גוליבר, ניגש אליו בזהירות כאילו היה תולעת בזויה. הקפיטן נהפך לצעצוע ונמסר לתינוק בן שנה. מיד נשקפת סכנת מוות לגיבורנו, משום שהתינוק הענק מתכוון לשים את ראשו של גוליבר אל תוך פיו. הקפיטן ניצל רק משום שהשמיע צווחה נוראה מתוך אימת־מוות, והתינוק נבהל. הקפיטן מתגלגל לחצר המלך ושם הוא נהפך למטרה למזימות ננס החצר, המאושר מאוד בראות יצור אנושי קטן אף ממנו. הננס מתעלל בקפיטן, דוחפו אל קערה מלאה שמנת וגוליבר ניצל רק בזריזותו בשחיה. הסאטירה נמשכת גם כאן בשני כיוונים, כיוון שהסופר לועג לאותם הרגלים, שגוליבר רואה אותם בממדי ענק. מלך הענקים משוחח ארוכות עם גוליבר על המשטר המקובל באנגליה. הקפיטן מתאר את הגיאוגרפיה ההיסטוריה, הכלכלה והחינוך של מולדתו בהיותו משוכנע, שכל הנוגע למדינתו הוא תכלית השלימות. המלך מגיע למסקנות ההפוכות, הוא משתכנע שטמטום, בטלה ופשע הם תנאים הכרחיים לכך, שמישהו יעלה לדרגת מחוקק. “לא ברור לי מדבריך – אומר המלך – אם קיימת בארצכם משרה ממשלתית כלשהי, המחייבת ידיעה או כשרון. אין אני רואה כל סימן לכך שמישהו יועלה לדרגת אצולה בגלל זכויותיו. ההגמון אינו נבחר בשל ידיעותיו המרובות או בשל אדוקותו. לא השתכנעתי, שהחיילים עולים בדרגה בשל אהבת המולדת או בשל גבורה. אתה עשית רוב ימיך במסעות, ומשום כך תרשה לי להביע את התקווה שניצלת מן הפשעים הרבים לאין קץ שפשטו במולדתך”. המלך מסיק את המסקנה, שמרבית תושבי מולדתו של גוליבר אינם אלא סוג מסוכן ביותר של תולעים אומללות. פלא הוא בעיני – אומר המלך, שהטבע יכול היה ליצור זוחלים מנוולים כל־כך ושהאדמה לא הקיאה אותם.

גוליבר מנסה לסתור את המסקנה הנוראה ולבטלה באותן הוכחות ממש, בהן השתמש המעמד השליט באנגליה לשם הצדקת פעולותיו. סוויפט מוצא כאן הזדמנות לדבר בגנות המלחמה. גוליבר מיעץ למלך הענק להשתמש בתותחים, שהונהגו בימים ההם באירופה, כיוון שאותו שליט שנשק זה נמצא ברשותו, ישלוט בעולם. סוויפט משתמש שוב בשיטת הניגודים. גוליבר לומד להכיר את התנאים החברתיים של ארץ הענקים. הקורא מגיע לידי מסקנה, שכל אותם הדברים הראויים לשבח במדינה זו, נעדרים באנגליה.

 

המסע השלישי    🔗

במסעו השלישי שוב מגיע גוליבר למדינה, בה הוא שוב רואה הכל בממד חדש. מלכה המלומד של אותה מדינה ואנשי חצרו אינם חיים על כדור הארץ כלל, אלא באי המרחף באוויר הנקרא לאפוטה, וממקום זה מנהלים הם את עניני המדינה הנקראת באלניבארבי. האי משתהה מזמן לזמן מעל לאיזה חבל או עיר, ואז רשאים הנתינים לשגר את בקשותיהם, המוגשות בחבלים ובווים למעלה אל האי. הבקשות הללו אינן זוכות לשום תשומת לב, כיוון שהמלך ותושבי האי שקועים במדעים, במתמטיקה ובגיאומטריה, ואין שעתם פנויה להקדיש תשומת לב לשאלות יום־יום. יש אשר הם שוכחים להמשיך את שיחותיהם, ומשרתים חייבים להזכיר להם זאת כל הזמן באמצעות “תופסי־זבובים פסיכולוגיים”. הם מתענינים במתמטיקה, בגאומטריה ובכוכבים, אולם הם נרתעים מפני הסקת מסקנה כלשהי ממדעים אלה. על אף הכל עומדים הם על כך, שעניני האי וגם עניני המדינה יתנהלו על פי הוראותיהם התיאורטיות. כתוצאה מכך אין במדינה זו בית בנוי כהלכה. אין חלקת שדה מעובדת כראוי ואין לראות חליפה תפורה כדין, כיוון שגם דברים אלה נעשים באמצעות לוגריתמים ובמכשירי אצטגנינות והחישובים אינם מדוייקים.

ושוב שתי פנים לסאטירה של סוויפט. השכל והמדע כביכול, הם השליטים באי המרחף, אולם מאחר שהמדענים מנתקים כל קשר בינם לבין המציאות, הורסים הם את המדינה. הכיוון השני של הסאטירה ברור יותר: האי המרחף מסמל את המעמד השליט באנגליה, המרחף מעל להמוני העם ומתעלם מעניניו הממשיים. עם זאת מסמל האי המרחף את אנגליה, המנצלת את כל יבשת אירופה ושודדת אותה. האי מופעל על פי עקרון המאגנטיות ומושך אליו כל שטח של יבשה, שהרי אף הוא מאגנטי. המלך מנצל את סגולתו הנדירה של הטבע ומושך באמצעותו אליו כל קרקע, מישור, יער או כל דבר אחר המצטיין בסגולה דומה.

סוויפט מבסס את הסאטירה שלו על רעיון כפול ומעבד מתוך הנאה רבה את פרטי הפרטים של הממד החדש. קרוב לודאי, שהמדען המפוזר אינו אלא ניוטון, שעורר את חמתו של סוויפט שעה שהיה אחד מפקידי המטבעה. אנשי האי המרחף מקדישים תשומת לב רבה למהפכות העלולות לפרוץ ביבשה, אף הם עיבדו שיטות שונות בקשר לכך. השיטה היעילה ביותר – הפיכת העיר המורדת לתל חרבות. אדוני האי המרחף אינם יודעים, כמובן, ששלטונם ביבשה יימשך כל זמן שהתושבים לא ישתלטו על האי. לו התקרב האי ואפילו פעם אחת בלבד לעיר המורדת עד כדי כך שלא היה מסוגל עוד להתרומם מעליה, היו תושבי העיר הורגים את המלך ואת כל משרתיו והיו שמים להם ממשלה חדשה.

הממשלה השוכנת באי המרחף מתכוונת להשליט את עקרונות המדעים המופשטים גם ביבשה, ומשום כך נוסד מוסד מדעי בלאגאדו, הרי היא בירת המדינה. המלומדים, חברי האקדמיה, עושים כל מאמץ, כדי להגשים במציאות את הנחותיהם המדעיות. במוסדות האקדמיה עוסקים תדיר בניסויים מדעיים כגון: בהוצאת קרני השמש שחדרו למלפפון, בבעית ריכוך השיש או בבעית הקרשת האוויר, או ברקימת משי מקורי עכביש וכדומה. לעג זה היה מכוון במידה מסויימת נגד “החברה המלכותית”, שנוסדה על ידי צ’ארלס השני; הוא נתכוון להוקיע פסבדו־מדענים, המנתקים כל קשריהם למציאות. אין ספק, שסוויפט ראה במדע את אחד האמצעים להרמת קרנו של האדם ולקידומו. הוא פונה בזעם ובלעג מר נגד המדע, שיצר פער בינו ובין החברה. מתוך רוגזו שוב אין סוויפט שולל על עצמו. הוא מפנה את זעמו נגד מוסדות אנגליה, נגד עסקני ציבור, נגד האצולה ונגד כל המעמד השליט. הוא רוגז עד כדי כך, שהוא נוטש לפעמים את הביטוי הסמלי של הסאטירה ומכנה כל דבר בשמו.

ושוב מתגלגל גוליבר למקום בלתי ידוע, לאי גלובדוברי. מושל האי הזה חונן בסגולה נדירה להחיות כל מת. גוליבר מקדיש ימים תמימים להעלאת רוחות אישים היסטוריים מקבריהם. מתברר, שההיסטוריונים המפורסמים אינם יודעים דבר על ההיסטוריה האמיתית. ההיסטוריונים המודרניים אינם אלא משרתי האצולה המושחתת. סוויפט תוקף כאן את מזייפי ההיסטוריה. הוא הגיע לידי המסקנה, שהיסטוריוני המעמד השליט אינם מתארים את הגיבורים שעיצבו את ההיסטוריה אלא רמאים וזייפנים.

פרקה האחרון של הסאטירה מתאר את הרפתקאות גוליבר בארץ הניהאהא, היינו בארץ הסוסים המלומדים. ה“ממד החדש” יוצר כאן תמונה מסולפת לחלוטין. גוליבר מוצא את עצמו במדינה, בה מסמלים סוסים חכמים את הציוויליזציה, וחיות הבית שלהם ה“יהו” המסריחים והמגואלים הם יצורי־אנוש. מאחר שגוליבר עושה רושם נבון ותרבותי יותר מאשר היהו המקומי, לוקח אותו אחד הסוסים תחת חסותו. גוליבר שוהה ברצון בקרב הסוסים, אולם הפרלמנט שלהם מטיל על בעליו של גוליבר להתיחס אליו כפי שמתייחסים לכל יהו או שיבקשהו לשוב אל ארצו. קשה לגוליבר לנטוש את מדינת הסוסים המאושרת. משחזר הביתה בוחלת נפשו בכל יצור אנושי, עד שהוא נמנע ממגע עם בני משפחתו, והנאה רבה וקורת־רוח הוא מוצא בשיחותיו עם שני סוסים באורווה.

ככל יצירת מופת בספרות הכללית אין “מסעי גוליבר” ניתן לפירוט ולניתוח מלא. שיטות הסאטירה עשירות באופן יוצא מן הכלל, החומר מגוון, המבנה גאוני, בחירת הנושא מיוחדת במינה בספרות העולם, עיבוד פרטי הפרטים מדוייק להפליא, ונקי מכל ניגוד פנימי. היצירה עשירה באימרות כנף. המחבר מנצל ביכולת עיצובית נדירה את ההומור הנובע מן המצבים המגוחכים. סוויפט משתמש פעמים רבות באמצעי הבורלסקה. עם זאת יש לציין ש“מסעי גוליבר” היא יצירת מופת גם לגבי הסגנון האנגלי. הפרוזה האנגלית הקלאסית יצרה לפניו יצירות חשובות. מילטון ודריידן תרמו רבות לעיצוב הפרוזה האנגלית. גם אמנותו של סוויפט מהווה ציון־דרך בהתפתחות זו. מבנה יצירתו בהיר תמיד בתכלית. המשפטים קצרים והגיוניים. אף בדברו במשפטים מסורבלים הם נשארים תמיד בהירים למדי. הוא נמנע מכל קישוט מיותר, מכל חזרה ריטורית. אין במשפטיו מלה מיותרת, והפרוזה שלו כפי שהיא מתבטאת ב“גוליבר”, מסמלת את הפרוזה האנגלית המלוטשת ביותר של ראשית המאה השמונה עשרה.

לגבי “גוליבר” מתעוררת שאלת הריאליזם. היכולה יצירה לתאר את המציאות כשיסודה העיקרי הוא הדמיוני?

הסאטירות הגדולות של ספרות העולם מרבות להשתמש בהפרזה, בדמיון. הפרזות הסאטירה אינן נוגדות את תביעות הריאליזם שעה שהיא באה להבליט את הדבר שהיא מתנגדת לו. סוייפט מספר את הדבר הדמיוני ביותר בטון יבש וקר. הוא מחזק על ידי כך את יסודה העניני של העלילה. מאחורי השורות לוהט רגש השנאה אל העוול שבחברה האנושית. אמנם יודע הקורא, שעלילה זו נוגעת לדבר בלתי אפשרי והוא מחפש משום כך את הסתירות, אולם סוויפט אינו נותן לו הזדמנות לכך. משהשלמנו עם ההנחה שליליפוט אמנם יכולה להתקיים, נכבשנו לחלוטין על ידי הסופר, שכן הוא מתאר לפנינו את כל פרטי הפרטים בעקביות בלתי רגילה. משום כך נהפך הספר הזה לחומר קריאה קלאסי של הנוער. אין כל ניגוד בין תביעות הריאליזם ובין ההפרזה הסאטירית והדמיונית. האמת היא ההפך מזה – האמצעים האמנותיים של הדמיוני הפכו את התיאור הזה של החברה ליצירת מופת של הספרות הכללית.

 

מסקנות“מסעי גוליבר”    🔗

מסקנת הספר נתונה במכתבו של רב החובל גוליבר אל קרובו סימסון. כאן מביע המחבר את דעתו הפסימית ביותר על האדם ועל גורל האנושות. תחילה הוא מתאונן קשה על השיבושים ועל ההשמטות שסילפו את כוונותיו. “השמטתם דברים אחדים חשובים או המעטתם או שיניתם אותם עד שלא אכיר כמעט את פועל ידי”. גם על פירסום כתביו ברבים, סבור הוא שהיהו – היינו בן אדם – הוא “מין יצור שאינו מוכשר כלל לשנות דרכו בלקח טוב או במופת של מעשה טוב. והנה נתגלה עתה, כי צדקתי בדברי. כי תחת אשר אראה כפי שקוויתי, כי הושם קץ לכל הרעות ולכל השחיתות באי הקטן הזה, הנה לא שמעתי אחרי שהזהרתי השכם והזהר יותר מששה חדשים, ולא נודע לי, כי פעל ספרי פעולה קטנה או גדולה לפי מחשבותי. חפצתי כי תודיעני במכתב, האין עוד פלגות ומדנים, אם השופטים מלומדים וישרים, עורכי הדין כנים וצנועים ומעט בינת אדם בהם, אם סמיתפילד (שוק הבשר בלונדון) מוארת באור תלי־ספרי־חוקים העולים באש, אם שונה כליל חינוך בני האצילים, אם גורשו הרופאים; אם נקבות היהו שופעות תום ויושר, כבוד, אמת וטוב טעם; חצרות הראיון אשר לשרים הגדולים טואטאו וקוציהם נכסחו; אנשי רוח ומלומדים ורבי פעלים רואים שכר בעמלם; כל המנבלים את כתבי העת נענשים לאכול אך את מגילותיהם ולשבור צמאם בדיו שלהם. לאלה ולהמון תיקונים אחרים קוויתי בבטחה, בדברך על לבי. כי אמנם ברור היה לי כי אלה יהיו תוצאות הלקח אשר נתתי בספרי. והלא הנה תודה גם אתה, כי שבעה חדשים דיים לתקן כל מעוות וכל מושחת אשר היהוים דבקים בהם, לו אך היו מוכשרים מטבעם לקלוט מעט מזעיר מוסר או חכמה. ואולם מה מאוד נכזבה תוחלתיו. הוחלתי לך כי תודיעני כזאת וכזאת ובאחד מכתביך, ותהי להיפך, כי הנך עומס שבוע שבוע כל משלוח דואר כתבי פלסתר ונאצה, הגיונות וזכרונות וכל טיח תפל, בהם אני נראה כאשם בהביעי רוחי על גדולי המדינה; בהשפילי כבוד אנשים (כי כן יכנו זאת בלב בטוח) ובדברי נאצות על מין האשה. אף רואה אנכי,כי כותבי המגילות האלה אינם לב אחד ודברים אחדים, כי אלה אינם חושבים אותי למחבר דברי המסעות שלי ואלה נותנים אותי למחבר ספרים, אשר זר אני להם”. אך עתה כבר נואשתי בלבבי מכל תכניות דמיוניות כאלה עד עולם. 27 לאפריל 1727.

 

הגעת אל סוף מסעך בעולם, בן אדם!    🔗

שעה ששקעה תוחלתו המדינית עלה כוכבו הספרותי הגדול; בלונדון הופיע ספרו “מסעי גוליבר”. את כל אוצרות המשטמה והלעג והתוכחה שנצטברו בלבבו שיקע בספרו זה. כל אחד מארבעת חלקיו הושתת על מכון דמיוני. ואילו גופו של הבנין עשוי כביכול באנך ובפלס, וכולו הגיון מדוקדק, ממש ללא פגם. מחלק לחלק הוא משנה את יחסי השיעורין, ואתה דומה עליך כמשקיף במשקפת, פעם מן הקצה הרחב ופעם מן הקצה הצר, ובשעת מעשה – אתה שומע קול לוחש: אך כך ואם כך תביט, בן אדם, לא תראה אלא עולם משובש ומסולף שכולו מיסוד החשכה! – כותב י. שנברג ומוסיף: שני המסעות הראשונים הם סאטירה פוליטית בעיקרם, גדושים רמזים על מאורעות ואישים, בני זמנו של סוויפט. במסע הראשון אתה נקלע לממלכת הליליפוטים ה“משתרעת על חמשת אלפים בלוסטרוגות” (עמ' 33) ואתה האדם “הגדול” רואה פתאום והנה כל משאות נפשך ודברי אהבתך, מזימותיך ומעשיך שיעורם כזרת וממדיהם מאפע. אתה פוחת והולך, אך חללו של עולם אינו גדל בתוך כך; אדרבה, ככל שאתה מצטמק כן מצטמק העולם עמך. אך עדין אתה צוחק, עדיין השליית “גדולתך” מקננת בלב ואתה משתעשע במקסם אפקים ומרחבים. ועוד שפתותיך מתרפסות בשל העלילות “הגדולות” שבמלכות ה“זעיר־אנפין” והנה עומדות רגליך בתחום הגשמיות המופלגת, ברוב־דין־נג. דמותך גדלה והולכת ומתמשכת לרום, וכבר אתה חש עצמך בבחינת ענק, מתעלה וקרוב לשמים פי שנים־עשר משהיית. עיניך כדורי־רואי עצומים, ויש בהן כדי לקלוט היקפים של גושי חיים לאין שיעור; ברי לך, כי טבעים מופלאים צפונים ברהטי דמיך המרובים; כי לבבך דופק כהלמות תוף, ומובטח אתה כי עולם גדול יענה לעומתו בקול ענות אבירים; ואתה משקיף בצפיה ממרום גבהותך – ומה אתה רואה? דברי ימי העולם עוברים לנגד עניך כמין “גל מאוסף מדברי קשר ומרד, רצח והריגות בהמון… חונף ומעל, עברה, הוללות… תאוה וזדון”. וגזע האדם הוא “כגזע רמשים קטנים, רעים ומשחיתים מכל הרמש הרומש על פני הארץ מעודה ועד היום הזה”. (עמ' 132).

ובמגינת לבך אתה נושא דגליך – לאן? כמובן ללאפוטה, ממלכת הרוח. בראשית המאה הי“ח עלה בולמוס הדמיונות במסחר במחשבה. באנגליה נוסדו חברות מניות לאין קץ, שאמרו להפיק כסף מעופרת, או להפוך כספית למתכת מתרקעת, וכל כיוצא בזה. נוסדו חברות “שמגמתן ותכליתן תיוודענה רק ברבות הימים”. בכל תכנית היה צפון קורטוב של מחשבה מדעית, וכל תכנית דמיונית מצאה מהלכים בקרב העם. אך בשנת 1720 באה שעת ההתפכחות, צרפת נזדעזעה עם פשיטת רגלה של “תכנית מיסיסיפי” מיסודו של ג’ון לו הסקוטי, ואנגליה נתרעשה מחמת שואת “פרשת הים הדרומי”. וסוויפט צוחק: לאפוטה – הממלכה הגדולה לחכמה ולמדע. אתה רואה את האדם והנהו פורח באוויר, גלגלי מכונה מגלגלים חרוזי־יצירה, ורוח אנוש נטחנת בריחיים. טווה האדם קורים, קורי נשמה וקורי הזייה, מפריח בועות של מעשי מדע ושוגה בחלומות עד בוא “המופח” הגדול וטופח על פניו. ולשווא תדמה בלבבך כי בגרם מעלות אתה עולה. אין שלבים מוליכים למעלה. אין כאן כל שאלה אם רוח בני האדם עולה למעלה או יורדת למטה לארץ: תרמית חיים אחת לאין שחר שטוחה ופרושה על הכל. משגדל היתוש המנקר במוחך אתה פונה ורץ באין מנוח לבקש ניחומים בארץ העבר. בחרדת נפש אתה מעלה באוב את צללי המתים הגדולים. מייחל למוצא פיהם ומבקש להתאושש בבטחת פתרוניהם – והנה הוד ותפארת אין עליהם, רק ריח הרקב הגדול של ההיסטוריה האנושית עולה מהם. ירט הדרך לנגדך, בן באדם, ואתה הופך פניך אל העבר השני, אל הסטרולד־ברוגים בני האלמוות, נושאי חלומו של האדם מעודו. אתה בא ואינך מוצא שם אלא זקנה מופלגת וכעורה, עלבון קיומה של קליפה ריקה, תרמילים שדופים המתדלדלים על ענף עץ החיים. ובעווית־נוחם אחרונה אתה מתנפל לארץ ומלחך מתוך יאוש את אבק דרכך בלוגנג. מכאן ואילך אין נתיבה לפניך אלא לארץ היאוהים וההוינהונים, ארץ עירום ועריה, בה נקרע מעליך המעטה האחרון. כאן מגיעה ה”הבל הבלים" אל שיאו, אל מחוץ לאיזור המשיכה של כדור הארץ, אין אויר לנשימה, אין חומה להטיח בה ראשך. הגעת אל סוף מסעך בעולם, בן אדם!

 

“גוליבר” והמו"לים    🔗

פירסום “מסעי גוליבר” בדפוס היתה מלאכה לא קלה ותולדות המהדורות הראשונות הן רומאן שלם. חוק הצנזורה בוטל אמנם באנגליה בסוף המאה השבע עשרה, אולם כוונת הוראה זו לא היתה חופש העתונות, אלא קידום בתי הדפוס. החוק שדיבר על הסתה למרד ועל הוצאת דיבה נשאר בתוקפו והוא התיר העמדת המחבר והמו"ל לדין. סוויפט רכש נסיון מסויים בקשר לכך עוד בראשית הקארירה שלו. עליו היה להזהר במיוחד אחר 1714, שכן עלול היה לקבל הזמנה לבית המשפט בקשר לכל דבר אשר פירסם. מטעם זה לא פירסם סוויפט כל ימי חייו שום דבר בשמו, פרט לכרוז אחד ולהקדמות שחיבר ליצירות טאֶמפל.

מובן שסוויפט חיפש מוציא לאור ל“מסעי גוליבר” בלי שיגלה, כי הוא הוא המחבר. בקיץ 1726 ניתנה לו הזדמנות לכך כשביקר בלונדון אצל ידידיו. נראה שבתיווכו של פופ בא במגע עם אחד המו“לים של הפליט סטריט, בשם בנימין מוֹט. סוויפט הציג את עצמו לפניו בשם בדוי כאחיין של הקפיטן גוליבר, שרשאי לנהל בשמו את המו”מ. מוט קיבל את כתב היד והבטיח שכר סופרים של מאתים לירות, בתנאי שהמהדורה הראשונה תתקבל בעין יפה בשוק הספרים.

סודו של סוויפט נשמר זמן רב, אף כי הבקיאים בספרות יכלו לנחש על נקלה מיהו מחברה של היצירה המופלאה. סוויפט שמר על סודו אף מפני מקורביו ועמד בחליפת מכתבים עם פופ במשך זמן רב, כשהוא מעמיד פנים שאינו יודע מיהו מחברו של “גוליבר”.

מסיבות אלו הקלו בהרבה למו“ל. מוט הכניס שינויים יסודיים בטקסט בעיקר בקטעים, בהם היה מקום לחשש מפני חריפות הסאטירה הפוליטית והחברתית. לסוויפט לא היתה כל אפשרות להכניס תיקונים כלשהם, כי לפני הופעת הספר קיבל ידיעה על מחלת סטאֶלה וחש לאירלאנד. התנהגותו של המו”ל עוררה את חמתו של סוויפט. “קראתי את הספר שנית – כותב הוא לפופ בשעה שהוא מסיף להעמיד פנים שעדיין אינו יודע מיהו המחבר – וגיליתי פרקים רבים שקוצרו או שונו, ובמקומות האלה מצאתי סגנון לגמרי שונה וחדש”. ב־1733 פנה המו"ל דאבלי אל סוויפט והציע לו פרסום מהדורה חדשה. מהדורה זו הופיעה אחרי שנתיים, אולם השתמשו בה בנוסח הישן והמשובש, בלי תיקוני סוויפט. מכאן שבכל המאה השמונה עשרה לא פורסמה אף מהדורה של “גוליבר”, שהיתה זוכה לאישור המחבר ולתיקוניו. רק במאה התשע עשרה נמצא טופס אחר של היצירה, בו הכניס סוויפט את התיקונים במו ידו. זה בעצם הטופס המוסמך היחיד של “מסעי גוליבר”.

יש להביא בחשבון תנאים מסויימים, בהם נכתב הרומאן. אנו רואים, שהסאטירה מחריפה והולכת ובפרק האחרון היא מקבלת גוון פסימי. שינוי זה אינו נובע ממבנה היצירה, ומקורו בכך, שסוויפט עבד על הרומאן שנים אחדות, ובינתיים חל שינוי קיצוני בהשקפותיו לגבי השאלה האירית. כתוצאה מכך התייצב נגד המדיניות הבריטית על כל הופעותיה. שינוי זה החל שעה ש“רעיון גוליבר” עלה על דעתו לראשונה. בינואר 1721 שומעים אנו לראשונה על תכנית הרומאן. ידידו של סוויפט, בולינגברוק, כותב לסופר, כי עז רצונו לקרוא את ה“מסעות”. ידוע לנו, שהתכנית ישנה הרבה יותר. סוויפט וידידיו תכננו עוד ב־1713 דרכים להוקיע את התופעות השליליות בספרות ובמדע שבתקופתם. רצו תחילה לחקות את סרוואנטס והתכוננו לחבר סאטירה המתארת הרפתקאות דמיוניות. חליפת המכתבים בין פופ ובין סוויפט מעידה על כך, שבספטמבר 1725 כבר היה כתב־היד מוכן והסופר עסק בליטושו. מכאן, ש“גוליבר” הוא פרי התעמקות של שנים רבות, של תכנון ןליטוש. יש להניח שהחלקים השונים היו מוכנים שנים אחדות לפני פירסום היצירה.

“גוליבר” זכה מיד להצלחה בלתי רגילה. העתונים היו בימים ההם בידי הוויגים, והם התעלמו מן הרומאן, אולם הספר נפוץ על אף הכל בקצב בלתי רגיל. ידידי סוויפט כותבים ימים אחדים אחר הופעת הרומאן, כי הוא עובר בעיר מיד ליד. כל המהדורה הראשונה נמכרה תוך שבוע. עובדה מוזרה היא, שאיש לא ייחס את הסאטירה לעצמו. אנו נזכרים בהערה קודמת של סוויפט הנוגעת לסאטירה, האומרת שהסאטירה אינה למעשה סוג ספרותי מסוכן, כיוון שכל תכנה מיוחס על ידי האנשים לזולתם. כך קרה במקרה של “גוליבר”. המדינאים התענגו על הלעג המכוון כלפי הכמרים, אנשי החצר נהנו מן העוקץ שהיה מכוון כלפי המדינאים וכך הלאה. פופ מספר על הצלחת הספר, שאנגליה לא ראתה ממדים כאלה מעולם. חברי מועצת המיניסטרים קראו את גוליבר לא פחות מאשר הילדים. ההצלחה לא הופרעה כלל בשבועות הראשונים, והתגובה הראשונה היתה שהספר מותח בקורת חמורה למדי על האנושות. נמצאו קוראים שנתנו אימון מלא בסיפור והמטירו מכתבים על המו"ל, בהם בקשו את כתובתו של קפיטן גוליבר, כי אמרו לפנות אליו ולקבל ממנו פרטים מלאים יותר על המדינות המופלאות אשר גילה.

כשהגיע הספר לאירלאנד החלו הקוראים להבין את כוונותיו האמתיות של המחבר. בפברואר 1727 קובל סוויפט על כך, שבאירלאנד מותחים בקורת קשה על הרומאן. חשמן אירי הצהיר, ש“הספר גדוש שקרים בלתי מתקבלים על הדעת ואין הוא מאמין אף במלה אחת”. מעט מעט עמדו גם באנגליה על חוש ביקורתו של סוויפט והחלו לחפש את ההקבלות בין הסאטירה ובין המאורעות והאישיים האקטואליים. למזלם של המחבר והמו"ל אין למצוא הקבלות רבות כאלה בספר. אפשר לראות במלחמת ליליפוט בחלק הראשון פרודיה על מלחמת הירושה בספרד ושלום אוטרכט, בעיקר אם נוסיף לכך את הפרק השביעי, היינו הוועדה החשאית שקטרגה על גוליבר. יש לזכור, שוואלפול הסתמך על חקירות וועדה חשאית שעה שהביא לדין שלושה מיניסטרים חברי מפלגת טורים. באותו פרק עצמו מתאר סוויפט את מצב המזכיר בהרבה את בריחת בולינגברוק, גירושו ואחרי כן החזרת זכויותיו. הקבלות דומות אפשר למצוא גם בחלק השלישי, אולם בדרך כלל אפשר לומר, שאמנותו הסאטירית של סוויפט הגיעה לשיאה דווקא שעה שהוא משתמש בהכללה יסודית. הכל יודעים שמדובר באנגליה של התקופה ההיא. אולם לא הצליחו להצביע על מצבים או על אישים, שיכלו לשמש מפתח לפענוח התיאור.

הקורא את “מסעי גוליבר” לסוויפט, כל אדם חייב לקרוא אותו, יחוש גועל נפש מפני עצמו במשך שבועות ארוכים. ספר זה הוא ההתקפה הרצחנית ביותר על האנושות ורק לעג הגורל המופלא הפך את הספר הזה לספר הרפתקאות הקלאסי של הנוער. האדם הבוגר שיסיח דרכו מן ההרפתקאות החיצוניות ויראה את התוכן הפנימי העמוק שבספר, יראה בו את תמונת האדם באשר הוא, על אף המחאה, היאוש, השנאה והגועל שיתעוררו בו. והדבר הנורא ביותר הוא, שכל אחד מאתנו יראה את עצמו. לו היתה האנושות מסוגלת להתאבד בצורה קולקטיבית, היתה עושה זאת אחר שהיתה רואה את עצמה כפי שסוויפט ראה אותה. אחר הקריאה בספר זה של סוויפט, שוב אין האדם יכול לאכול, שכן הוא רואה כיצד הוא אוכל. אין הוא מעז להתהלך כיוון שהוא רואה כיצד הוא מתנועע. שוב אין הוא מעז להרגיש רגשות או להעלות מחשבות, כיוון שהוא רואה את כל מהותו הפנימית והחיצונית כפי שהזולת מסוגל לראות, והאדם מתחיל להתבייש מפני עצמו.

שלושה נושאים גדולים הם אולי העשויים לסמל את האנושות. פאוסט לגיתה הנודד בין השמים ובין הגיהינום, בין המדע ובין החיים כשהוא נרדף על ידי צימאון החקירה העז. השני הוא רובינזון של דה פּו המתגלגל לאי שומם כיוון שסערה מטלטלת אותו מן החברה האנושית, ובלית ברירה הוא יוצר עולם חדש ושלם במו ידיו. השלישי בברית זו הוא גוליבר המסייר בממלכות של ננסים וענקים, מדענים וחיות ומוציא את עצמו מכלל האנושות. פאוסט היה תחילה אגדה תמימה שגיתה עיצב אותה ביד אמן. הדמות התרוממה מעולם האגדה לרמה הנעלה של יצירה ספרותית גדולה. רובינזון וגוליבר ירדו מרמת היצירה הספרותית לעולם האגדה התמים. המופלא הוא ששני הספרים האלה זכו לגורל דומה: על אף מבנם הרי רק חיצוניותם מכוסה בזיו ההרפתקה, ואילו פנימיותם בנויה על ניגודים סוערים. גוליבר נמצא תדיר בקרב אנשים, עמים וגזעים, אולם הוא נשאר תמיד בגדר מסתכל ותמיד הוא שוהה מחוץ לתחום. רובינזון בודד ביקום, ובמקום לגלות עולמות חדשים – סגור ומסוגר הוא משאר בני האדם, אולם הוא פעיל תמיד ומתמזג עם סביבתו. גוליבר הוא מאבק האדם עם החברה, מאבק בין אדם לאדם. רובינזון הוא מאבק האדם עם הטבע. רובינזון הוא מאבק מר והשלמה גואלת. גוליבר הוא חוסר כל הרמוניה. שני הספרים, רובינזון וגוליבר פורסמו במהדורות מקוצרות מקולקלות מאות בשנים, וכך תפסו את מקומם בספרות הילדים, בדומה לאפנת האצולה היורדת כעבור עשרות שנים לעם הפשוט. את רובינזון אפשר היה למסור במלואו בידי הילדים, מאחר שהוא משמש דוגמה מאלפת למאבק עם החיים ועם הטבע. גוליבר האמיתי, כפי שהוא חי בדמיונו של סוויפט, אינו גיבורם החביב של הילדים, אלא המרד הנסער ביותר בחיי החברה האנושית. זהו ספר מצליף המגרש את המנוחה והדוחף אותנו לפי התהום. רובינזון חי באי שומם, בבדידות, אולם הוא ידיד החברה האנושית. גוליבר חי בתוך החברה ושונא אותה.

סוויפט מוכיח, כי האדם אינו אלא חיה מוזרה, טפשית ומטורפת, הנוגדת לכל הגיון ולכל תופעות הטבע. אין הוא עושה זאת מתוך שיקולים פילוסופיים או מתוך הטפת מוסר אלא על ידי גרדוֹ את הציפוי העליון של השגירה מיחסי אנוש ובהעבירו את גיבורו למסיבות ולתנאים אחרים. סוויפט מצמצם את האדם לשיעור של אגודל, ובאמצעות המדינה הליליפוטית מדגים הוא לפנינו מה מגוחך, מה קטנוני ומה בארבארי עולם השלטון האנושי. מתוך כוונה להדגים את אופיו ואת סגולותיו של הכוח הגס מגדיל הוא את האדם לשיעור מגדל. הקיסר גבוה בשיעור של ציפורן מנתיניו בממלכת הליליפוטים, והבדל זה דיו להפיח בלב האחרים תדהמה והערצה. המיניסטרים חייבים להיות לוליינים זריזים, ושר האוצר חייב לקפוץ לגובה רב יותר מחבריו לשלטון. פרשים גיבורים מתאמנים על מטפחת מתוחה, מלחמות דמים מתנהלות עשרות בשנים סביב השאלה כיצד לפתוח את הביצה, והניגוד השורר בין המפלגות הפוליטיות מודגם על ידי ההבדל בעקבי הנעלים.

 

האדם במערומיו    🔗

כל זה יש בסוויפט, אולם לא זה בלבד. עדיין אין זה סוויפט האמיתי, כיוון ששרשיו עמוקים יותר. אין הוא מסתפק בהבלטת התופעות המגוחכות בחברה, את פשעי המדינה, את ניגודי החברה. אין הוא מסתפק בהצגת מלכים, מושלים, חיילים, אנשי חצר וכמרים אגב הדגשת המגוחך שבהם. אין הוא לועג לאדם המופיע בתלבושות שונות. הוא מראה את האדם במערומיו, ואולי כאן גדולתו האמיתית והעמוקה ביותר. הריהו מתבונן בבני אדם מעל גבי כוכב לכת אחר. הוא מסוגל להסתכל באובייקטיביות חריפה וענינית עד כדי זוועה על שקספיר נאמר, שגדולתו ביכלתו לחדור לפני ולפנים של גוף האדם ונשמתו, את גדולתו של גיתה ראו ביכלתו להתרומם מעל האדם, לצאת מעורו. ואת גדולתו של היינה בכך שנשאר אדם ובכל זאת מסוגל היה ללעוג לו, הנה אפשר לראות את גדולתו של סוויפט בכך, שאין הוא מרגיש שום אחדות בינו ובין האדם לא בגוף ולא בנשמה, לא בהתרוממות ולא בלגלגנות. אין זה אדם המתבונן באדם, אין זו הסתכלותו של תושב כדור הארץ בדומים לו, אלא כאילו עקב תושב כוכב לכת אחר בטרופו של עולם חדש שנתגלה לפניו. כשם שהאנגלי מוצא שתופעות רבות של תושבי היבשת האירופית מגוחכות, כשם שהאדם בעל העור הלבן מסתייג מן האדם בעל העור השחור או החום, כשם שהאדם מסתייג מן החיה, כך עוקב סוויפט לא רק אחר האדם, אלא אחר חיי המין האנושי. סופר זה אינו ידידו ואינו אויבו של אדם זה או אחר, של האדם הטוב או הרע, של העשיר או של העני, אין הוא מסתפק בלעג לעם מסוים. מטרתו החברה האנושית. אפשר אף להפריז ולומר, שאין הוא מסתפק אף בהישג זה. אם היה ביום מן הימים אדם שידע לקבוע לו עמדה מחוץ למסגרת האנושית, הריהו סוויפט. אין הוא לועג לפרטי, לתופעות של מעמד או של עם, אין הוא מסתפק בהתקפת הדיעות הקדומות. הוא עורך התקפה כללית על מגבלות המין האנושי. כל הסאטיריקונים תקפו מגבלות מסויימות ומיוחדות, ואילו סוויפט שם ללעג ולקלס את המגבלות הכלליות. אין הוא מסתפק בלעג לתופעה גופנית או רוחנית שלילית מסוימת. אין הוא לועג לגיבן או לצולע, לקמצן או לשיכור. בעיניו גוף האדם כולו הוא ריכוז הכיעור והעקום: המחשבה האנושית בזויה, הדיבור האנושי צווחה ונביחה, ריח האדם עלול להביאו לידי התעלפות, כל זמן שגוליבר מסייר בחברת הגמדים בממלכת הענקים ובמדינת החכמים, הוא חושף ביד אכזרית את מלחמות האדם ושאיפותיו לשלטון, תוקף את החברה האנושית, את מחשבות האדם והרגליו. הוא מגיע לידי המסקנה שהכל פסול וטעון ביעור. אולם שעה שהוא עובר מן החברה האנושית לא לחברה אנושית אחרת, אלא לחברת חיות, כשהוא מצליח לצאת מבין האנשים, הריהו חש גועל נפשי כלפי האדם באשר הוא. קנאה מתעוררת באדם בקראו את תיאור חברת הסוסים המאוזנת להפליא הן במובן הגופני והן במובן הרוחני. הללו הם יצורים אצילים ושלווים חופשיים מכל רגשנות והיודעים לחיות את חייהם. אין הם נרתעים מפני המוות, אין הם מכירים את השקר, אין הם מתקוטטים על הרכוש. החברה האנושית המלוכלכת, המתקוטטת, ההומה מכיעור ומשקרים, אינה לעומתה אלא כנופיה עלובה. ספרו של סוויפט הוא האספקלריה המדהימה ביותר, המעליבה ביותר, שהראה סופר לאנושות. ואין סוויפט מסתפק בהחזקת האספקלריה לפני האנושות. הוא מנפצה על ראשה. הוא כותב את הסאטירה הנוראה ביותר על חיי אדם בגוף ובנפש. גוליבר הוא היאהו ה“תרבותי” היחיד, שאינו נרתע מפני כל מאמץ ובלבד שיחזיק מעמד בחברת הסוסים. הוא מאושר כשהסוסים האצילים משוחחים אתו, והוא עושה כל אשר ביכלתו כדי להידמות אליהם. הוא שואף לסגל לעצמו את מחשבתם האצילה של הסוסים. רצונו לצעוד כמוהם ולדבר כמוהם. בחזרו על חברת היאהו, מאחר שהסוסים ממאנים לקבלו ביניהם, דעתו כמעט שנטרפת עליו מרוב כאב וחרפה. הוא היה מעדיף חיים באי שומם על חיים בין היאהו השפלים והמזוהמים. כשאשתו וילדיו רוצים לחבקו, הוא נסוג ומתעלף מרוב גועל, כי חש הוא בהם את ריח האדם.

 

הרכב העולם האנושי בו חי הסופר    🔗

אין עוד אדם המסוגל להתרחק יותר מזה מן החברה האנושית. אין סופר שהיתה לו השפעה מסעירה ומצליפה מאשר לסופר זה. אין להשתחרר מהשפעתו המענה של סופר זה אלא על ידי רעל נגדי. יש להסביר כיצד נוצר גיהינום מרוכז זה במוח האנושי והם מניעי סבלו. מה היה הרכבו של אותו עולם אנושי, בו חי הסופר? סוויפט יכול היה להתרחק מן התחום האנושי כיוון שהאנושות פשטה צורה ולבשה צורה לעיניו פעמים אחדות. אנגליה של המאה השבע עשרה ושל המאה השמונה עשרה מסמלת בעיני סוויפט את האנושות. על אנגליה זו עברו משברים עצומים, ושלוש פעמים שינתה בתקופה זו את מבנה הפוליטי והחברתי. סוויפט נולד ב־1667 ומת ב־1745. ב־1648 עברה על אנגליה מהפיכה כבירה, שהתיזה תוך שנה לא רק את ראשו של המלך אלא את כל המלוכה ויצרה את הרפובליקה, את העריצות הצבאית של קרומבל. עוד ב־1660 באו ימי הרסטוראציה: שלטון שושלת סטיוארט הוחזר על כנו, אולם ב־1688 עוד נעקר במהפיכה ה“מפוארת”. עולמו פשט צורה ולבש צורה שלוש פעמים בקצב מהיר. מעמדי החברה נתעלו ונתדרדרו לתהום, חוקה ופרלמנטים נתחלפו, מוסדות חברתיים ופוליטיים עלו וירדו. שלוש פעמים חלו תמורות בבני אדם: אצילים מבריקים נהפכו פתאום לאזרחים פוריטאניים, ואחרי כן לסוחרים זריזים. עוד אתמול היו אבירים בעלי תלתלים ארוכים, והיום הם לוחמים פוריטאניים בעלי ראשים מגולחים. עוד אתמול היו אדונים מצווים, והיום הם מטיפים דתיים חדורי אמונה. עוד אתמול היו קלי דעת, רודפי שמלות וחובבי ציד, והיום הם קנאים המדברים בלשון התורה והנביאים. החברה האנושית שינתה צורתה שלוש פעמים וגילתה מה הקבוע ועומד בתוכה ומה המתחלף. גופם ונפשם של אנשים, דיבורם ובגדיהם, מבטיהם ותנועותיהם השתנו שלוש פעמים, אכן אפשר היה לקבוע את גבול פנימיותו של האדם ואת גבול הדיעה הקדומה, ההרגל, השיגרה. הסופר הגאוני ידע ליצור את דמותו של האדם המופשט. סופר ימי הביניים לא יכול לראות מה קבוע באדם ומה זמני, מה מסתתר מתחת למסכת הדת, החברה, ההרגל. שכן ראה את האדם בתלבושת דת אחת, בחברה אחת ובהרגלים בלתי משתנים. סופר זה יכול היה להגיע לידי מסקנה, שכל זה שייך לגופו של האדם ולנפשו, כפי שהסוס אשר לא ראה מעודו את האדם הערום, סבור היה שבגדיו ונעליו הם חלק בלתי נפרד מגופו.

 

כאב חריף על הסבל הסוציאלי    🔗

המהפכות והמהפכות הנגדיות לימדו את סוויפט לראות את האדם במסגרת התקופה. הקפיטליזם וחסידיו לימדוהו לראות את האדם שפל ועלוב שאינו מתעלה בהרבה על החיה. הקפיטליזם החל להשתלט על אנגליה בתקופת סוויפט. אז נצטבר ההון הגדול, שהפך אחרי כן את אנגליה למעצמה גדולה ביותר של המסחר והתעשיה. הפרולטאריון הראשון נוצר באנגליה. הרווח הוריד את מעמד האזרחים לשפל המדרגה מבחינה אנושית ודיכא את הפרולטאריון. חבלי לידתו של הרכוש קשים היו. הוא נולד בתקופת סוויפט בחיק הפיאודאליזם. מארכס קובע, שהיצור החדש היה מכוסה דם וזוהמה מכף רגלו ועד ראשו. המטבע תפס את מקום הלב, הנשים נהפכו לחיות רעות וילדים בני שש לפועלים נושאי עול. הקפיטאליזם הצעיר של המאה השש עשרה השפיע על תומאס מורוּס ההומאניסט הגדול בכיוון הפוך. הוא הפכו לאוהב אדם, החולם על חברה חדשה ועל הגשמת הסוציאליזם. הקפיטאליזם של המאה ה־17 וה־18 הופך את סוויפט לאויב האדם ולשונא כל חברה אנושית. עדיין חי באדם כוחם הגס של ימי הביניים, אולם בתקופת סוויפט נחלש האדם על ידי סבל של מאות בשנים, ניתק חוט השדרה שהיה חזק כל כך בימי הרינסאנס. המוח שוב אינו חריף כפי שהיה בימי הפרוטסטאנטיזם. החטאים הפיאודליים עדיין לא חלפו, וכבר מופיע הסבל הכרוך בלידת הקפיטאליזם. סוויפט היה בן עשרים ושבע בשעת ייסוד הבנק האנגלי הלאומי. מחבר “הרכוש” קובע, שבתקופה ההיא חדלו להעלות באש את המכשפות והחלו לשרוף במקומן את זייפני שטרות הכסף. הון עצום נוצר בהעסקת ילדים, ותנאי חיי הדור החדש זעק עד לשמים. סוויפט כתב פעם עלון פוליטי רצחני, בו הציע פתרון מצויין לבעיות הכרוכות בנוער. יש לאכול את בשר הילדים, שכן רך הוא ואינו נופל מבשרו של החזרזיר. ניתן לאכלם מבושלים, צלויים, כפריקסה או כראגו. נניח שיש מאה עשרים אלף ילד, יש לשמור על עשרים אלף למטרות הריבוי הטבעי, ומאה אלף יש למכור לבני המעמד העשיר והאציל. אחרת יהיו ילדי העמלים למעמסה על הוריהם ועל הציבור. סוויפט מציין, שהצעה זו אובייקטיבית היא בהחלט, ואינה נוגעת לו באופן אישי, הקטן בילדיו הוא בן תשע ואשתו שוב אינה מסוגלת ללדת.

האדם שכאב בצורה חריפה כל כך את הסבל הסוציאלי, שהשתתף בסבלם של החלכאים והנדכאים, נלחם כל ימי חייו באומץ לב בכל דיכוי. העם האירי שארצו הורדה לדרגת מושבה בריטית לא ידע מעולם פטריוט נמרץ ממנו, אולם סוויפט שנא לא רק את האדונים האנגלים. הוא בז מעומק לבו גם לעבדים האיריים . כרוזיו המפורסמים המטירו אש על השלטון הבריטי והלורדים הגאים בעלי ההשפעה רעדו למראה קצה צפורן עטו, אולם סוויפט מתאר את עצמו בצורה זו: “משנה לשנה או אולי מחודש לחודש נוטה אני יותר ויותר לשנאה ולנקמה, וכעסי יורד לאותה דרגה בה מהדהד הטירוף למראה שפלותו של אותו עם עבדים, שבקרבו אני חי”.

דיכוי העם האירי היה חמור ביותר בתקופת סוויפט. דומה, ההיסטוריה האירית היא אחד הפרקים האיומים ביותר בהיסטוריה האנושית. אחד ההיסטוריונים קובע, שבעקבות זוועות מלחמות הכיבוש והפיאודליזם שארכו ארבע מאות שנה, באו אילי הקנאות הדתית, שהנחיתו במשך מאה וחמישים שנה סבל וצרות על אירלאנד יותר מאשר מלחמת שלושים השנה בגרמניה, מאשר מלחמת ההוגאֶנוטים בצרפת ומאשר האינקוויזיציה בספרד. באירלאנד רדפו המהפכות זו את זו, וכל עלה עשב באי הירוק אדם מדם. המרד האירי של 1641 גרם לפרוץ המהפיכה האנגלית, אולם העם האירי התייאש מקרבות ולא עסק בהם עשרות בשנים. האירים המדוכאים התנוונו אחר מהפכות אחדות ונעשו אדישים ביותר. המריבה בין אנגליה ובין המושבה האירית נמשכה, אולם העם האירי לא גילה בהן כל ענין. מייקולי כותב, שהאירים לא גילו כל ענין בדבר, כשם שהאינדיאנים גילו אדישות לגבי וויכוח מסויים בעניני בול בין אנגליה הישנה לאנגליה החדשה.

סוויפט סקר את סביבתו וראה בכל מקום אנשים שירדו לדרגת חיות נאבקים על ממון ועל שלטון. הוא ראה המונים שנשברו מרוב עוני ודיכוי. הממון, התואר והגאווה השחיתו את הדתות, ושום סימן לא רמז לא בשמים ולא בארץ שיש סיכוי כלשהו לשינוי, לקדמה,להטבה. גן העדן של ימי הבינים נתפורר, דור הרינסאנס ירד ונראה, שנשאר רק הגיהינום לשם עינויי החיות הנקראים בני אדם. כך ראה סוויפט את העולם, אין להתפלא שדעתו נטרפה עליו בסוף ימיו. הסאטירה המרה הרעילה את דם לבו. סוויפט השתגע, אולם טירוף זה לא היה אלא ריכוז כל הדיסהרמוניה שבעולם בתחומו הצר של מוח אנושי אחד.