עתידים ההיסטוריונים, כותבי תולדות ישראל – גם אלה שיש להם באמת תואר פרופיסור, גם אלה שאין להם תואר זה, וגם אלה שנטלו גדולה זו לעצמם, – כולם עתידים לכתוב פרק גדול מאד וחשוב מאד בחיי בני־עמנו בשעת המלחמה העולמית: כיצד נתנסו, וכיצד וכמה סבלו, וכיצד מצצו את דמיהם רופאים ידועים וראשי־פועלים בימי הגיוס, מכיון שגם אלה קבלו אז את הסיסמה הרווחת: “עד טפת־דם אחרונה” של כל אלה אשר לא רצו להכניס ראשם בסכסוך־מדינות זה.
אותם הבריות הנאים היו מלסטמים אותם וחולבים אותם עד שבא סופם –עד שנמסרים לרשות ויוצאים לחזית, או יוצאים לחפשי ב“שבר” ו“עין”, ב“טחורים” ו“כליות”, ובשאר מיני פורעניות ומחלות שנזכרו בטבלא ידועה בספר־החוקים… עד שקצצו אותה והחליפוה בטבלא יותר קצרה, ועד שעמד אחינו ר' ליב ברונשטיין, המכונה בגויים ליב טרוצקי, וכמעט שבטל אותה לגמרי.
ואז, בימים ההם, נראו ונגלו לפעמים מעשי־נסים באמת, אשר לא שמעו אבותינו ולא חלמו נביאים, ועתים אין אוזן אדם יכולה לקלטם.
ושתי מטרות יש לו לספור זה: להראות, קודם־כל, שאמנם נכוחים דברי חכמינו: “אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע וכו'”; ושנית – שלעולם אין אנו יכולים לדעת, הישועה מאין תבוא.
ומכאן אני נוטה קצת הצדה ונוגע בקצה הקולמוס באנתרופולוגיה, ובמקצת מן המקצת – בזואולוגיה.
אומה בפני עצמה הם הכלבנים, כלומר: חובבי־הכלבים בעולם.
דומני, שרובם של הכלבנים הרי הם מיוצאי ירך נמרוד ז"ל, “גבור ציד לפני ה'”, ככתוב במקום שכתוב; ומעוטם – מאומות־העולם אלא מבני־ברית. שכן אנו רגילים תמיד להיות בכל מקום מעוט בקרב הרבים.
דבר גדול ישנו בעולם – עשון הטבקה. מעשן־טבקה שכּלו סממנים שלו אינו בוש ואינו נכלם לבקש מחברו סיגרה, ומה גם קמצוץ טבקה לשם הרחה, וגפרור – על אחת כמה וכמה. פונה המעשן לשכנו – ועכשיו גם לשכנתו הקרובה אליו – ולעולם אינו מתאכזב. או שיהנה מן האש שבפיו או שבפיה, או שיושיטו לו גפרור. בחפץ־לב מיוחד ובנדיבות רבה מעניקים בריות אלה זה לזה וזה לזו את ה“קסמים שבידיהם”.
הרוצה לעשן ומוציא סיגרה לעצמו, פושט את הקופסה לשכנו היושב על־ידו בלי לחכות עד שיהא נתבע לכך; ועל ידי כן חוט של ידידות, דק מן הדקים, הולך ונמתח בין שני בני־אדם, רחוקים נעשים קרובים – כל אותה השעה שהם מפיחים עשנו של אותו עשב אמריקני.
במשהו דומים להם הכלבנים; אלא שאלה מרחיקים ללכת מן הראשונים. הם, הכלבנים, כיון ש“הריחו” זה בזה כאותם הכלבים, הרי הם כורתים באמת ברית־עולם.
המעשן מכניס לתוך פיו את הסיגרה שלו, מצית תוך־כדי־דבור את הגפרור הנתן, ואומר תודה חטופה – וחסל!
כלבן בכלבן כי פגע – מעינות דבריהם נפתחים, ואינם פוסקים מדבורם עד שהם אנוסים על פי מעשיהם להפרד, כי דרך אחת לזה ודרך אחת לזה. הם מתחילים בכלבים “סתם”, בכלבים בכלל, וכשהם מגיעים לכלביהם שלהם אינם עומדים מספר בכל “החכמות” והנסים והנפלאות שראו בחביביהם. ממש כאותן האמהות המשוחחות ומשיחות ב“שבת־אחיות גם יחד” בחכמת בניהן ובני־בניהן, שדוגמתם לא ראו מעולם.
ואין הכלבנים נפרדים זה מזה עד שבאים לכלל דעה אחת ומסקנות אחדות, שלאמתו של דבר, בני־אדם בכללם אינם אלא כלבים מנוולים, והכלבים הם תפארת אדם.
ומה בין כלבנים של אומות־העולם לכלבנים מבני־ברית?
הראשונים, מהיותם יוצאי ירך נמרוד הציד הגדול, מגדלים כלבים מכל הכלב למינהו – את כלבי־הבית, כלבי־הציד, כלבי־החצר, כלבים מושכים בעול, כלבי־שדה מסיעים לרועים, כלבי־צבא, כלבי־משטרה – עד סוף כל המינים: את ה“זריז” חד־הראש, את ה“זאב” הפקח, את “כלב־הגיריות” הערום, את ה“טריר” החכם, את ה“צמרי” הטפש, את ה“דרס” החסון, את ה“בּוּלדוֹג” – “כלב־השורים” המוצק, את ה“כפרי” קל־הרגלים, את ה“פּינטשר” טורף־העכברים, את ה“אמוֹדאי” הזקוף, את ה“פּוֹינטר” – ה“כחוון” היפהפה.
היהודי אינו מגדל את אלה; אינו ציד, אין לו עדרים, אינו עוסק בהובלת חלב, אין לו מה לשמור, אם לא שוֹמרים בני־אדם דואגים לכך. ושנית, רוצה הוא שיהיה לכלבו פרצוף של כלב ממש, כמשמעו, אשר הרואה אותו יכיר בו מיד שכלב הוא, ולא “מין כלב”. מטעם זה אינו חובב את “כלבי־הגבירות”: את הדרס הצרפתי, את המלטאי, כלבי בולוניה, את היפני הערום, את המופס החרומף, את הלורטה הדקה, את השפּיץ החדף, וכל שאר מיני מפלצות־כלבים מושחתי־ הצורה למיניהם.
ובני ישראל רובם חובבים מה שנעשה חביב עליהם. לעתים רחוקות מאד מסתפקים הם במינים הקטנים והננסים של המוֹדה ומכניסים את הטריר המסומר ואת הסקוֹטלנדי ואת פינטשר־האילים, אך רובם ככולם לבם הולך אחר כל מיני “תערובת־חצרות”, ובלבד שתהיינה להם עינים נוגות־נוגות ואמונה וחבה לבעליהם.
אחינו “גרי־האַריים” מביאים עכשיו לא“י את ה”זאב" ואת ה“דוג הגרמני” וכיוצא בהם. את הפוינטר ואת הזריז ואת הכפרי לא ראיתי מעולם בבתי אחינו.
בני־ישראל חובבי־כלבים – חבתם זאת ודאי שבאה להם בירושה; ואבות אבותיהם בא"י, בתקופה מאד מאד רחוקה, ודאי שהיו גם הם חובבי כלבים, והכלבים שלהם הם־הם שהיו מזהירים אותם כי אורחים באים, אורחים בלתי־קרואים ובלתי־רצויים – בני עמון ומואב שהיו שוסים אותם – כדי שיוכלו להחבא מפניהם במערות ובמנהרות. אך מועטים מהם התחילו לחבב כלבים על פי נס. ועל עובדה אחת מעין זו אני יודע לספר.
ויהי היום, ואני עובד בחדר־התחבשות שלי על־יד בית־החולים הצבאי שעמד בקרבת מקום ל“מולודיטשנא”, עכשיו אין מי שזוכר עירה נדחת זו, ועל אחת כמה וכמה שאין איש יודע לגבול איזו מדינה נכנסה; אבל אז, בימי המלחמה הגדולה, היה השם מפורסם מאד.
ובכל יום פצועים נכנסים לבית־החולים, ופעמים בשבוע הועדה בודקת אותם וגוזרת גזר־דינם: מי למוסקבה ומי לחפירות, מי ישוחרר ומי יכנס לגדוד המחלימים.
עומד אני – ודוקא באמצע העבודה – והנה נכנסה אלי אחות ממונה על אחד האולמים, בשורה בפיה: חדש בא, לא מן הפצועים, כי לפי כל הסימנים אינו אלא חולה. לאן יכנס?
מה לו?
– הוא אומר, שאינו יכול להניע זרועו. כואבת מאד. זה היום השלישי לחליו.
– יש לו חום?
– עדיין לא מדדתי; כנראה, יש.
– תכניסוהו לאולם השני, ועד שאבדקנו, ובאם יש לו חום, תנתן לו מנה של נטריום סליציליקום. ברגע זה אני עסוק מאד.
– אולי יבדקנו יבדוקימוב, כיון שהאולם שלו?
– אם פנוי הוא, מדוע לא?
בערב אני הולך לבדיקת־ערב. מאולם לאולם וממטה למטה. עד שאני נכנס לאולם השני, ועד מטתו של ה“חדש”.
יושב לפני יהודי צעיר, גוץ, בעל כתפים רחבות ופנים עדינות, זרועו נתונה בתוך חתּוּל. עיניו עדיין סקרניות, מתבוננות בכל הנעשה סביב, וכנראה גם נפחדות במקצת. אילו השנים כתקונן, ודאי שלא היה נכנס לחילותיו של “אבא־מלך” – יהודי “קטנטנצ’יק” זה, בעברית של א"י עכשיו; מסופקני מאד, אם היה מוכשר לשמש “עמוד שמאל” בגונדא השש־עשרה של גדוד קלעים, זאת אומרת – להיות החיל האחרון בשורה באגף השמאלי.
בשעת מלחמה שאני!
עומד אני על יד מטתו ושואל אותו:
– זה זמן רב אתה חולה?
– לא, אדוני הרופא, זה רק היום השלישי, בא אני מן ה“אוקולוטוק” (מחלקת החולים) שלנו.
– ומה לך?
– איני יכול, זאת אומרת, זרוע שמאל שלי, איני יכול להניע אותה; כואב.
– היה לך חום?
– אינני יודע.
– גם קודם היית חש בזרועך?
– לא, מעולם.
– בא אתה מן החפירות?
– לא, רק זה עתה אני בא עם ה“אשלון” שלי, מהלך… בחפירה עדיין לא הייתי.
הוא בא ישר מן הרכבת שהובילה אותו אל החזית.
– ובכל זאת, אולי שכבת על האדמה?
– כן, אדוני הרופא, על האדמה שכבתי.
– ומאז זרועך כואבת?
– מאז, כן, בדיוק מאז.
זאת הוא יודע בברור, כי משעה ששכב על הקרקע… ומספר הוא לי, שעל האדמה שכב לא יותר מרגעים אחדים, ואולי רק רגע אחד, ותכף־ומיד קפץ והלך.
רוצה אני לדעת, אם המקום שעליו שכב מקום־טחב היה, או בקרבת מים שכב, ובכלל – כיצד בא לכלל שכיבה על האדמה, אם נסע ברכבת, כדבריו.
ועל כך הוא משיב לי דברים פשוטים:
– אני, כלומר שתי הגונדות האחרונות של גדודי, גדוד קלעים מס…, באנו שלשום ברכבת על יד תחנה ועמדנו ללון. צריכים היינו לחכות שם כל הלילה.
נתקבצו גויים ברכבת והתחילו משוחחים עם הבחורים. וספרו הגויים, שבאותו בוקר באו טייסים גרמנים וזרקו פצצות. נשארו שם אלה מונחות בשדה, לא הרחק מכאן, אך שתים שלש ורסטאות מכאן.
רצו הבחורים לראות פצצות מה הן, ושנים מהם קמו ללכת לראות; נלויתי עליהם גם אני.
וכשכבר נתרחקנו מן התחנה בשדה, נתקלנו בעדר גדול, והתנפלו עלינו כלבי העדר, כלבים עזים וחצופים ונוראים, והרועים רחוקים משם, ותקפונו הכלבים והיינו בכל רע…
החיל החדש מספר, וכל הפצועים – אלה מיושבים ואלה מוטלים על מטותיהם – מקשיבים לספור.
– והתנפלו עלינו הכלבים; רבים ועזים וחצופים; מכל עברים סבונו.
ושלשת החילים הרוסים –" גבורים שבגבורים" – “גבורי־הפלאים” העושים עכשיו דרכם אל פני החזית – פנו עורף, שלשתם – וי לאותה בושה! – והתחילו בורחים, בכל כחם ובכל מאדם – עד שהרפו מהם הנבחנים המחוצפים.
ובנוסם נכשל החיל ליזרוביץ', ונפל מלוא אורך קומתו הקטנה ארצה. – מכאן יש לו הרשות לומר, ששכב על האדמה, וכששב אל קרון־הרכבת, והנה זרועו אינה נשמעת לו…
זה זמן רב לא צחקו באולם השני כמו שצחקו אותה שעה… צחקו האחיות, צחק החיל התורני שעמד בפתח האולם, צחק האח־הרחמן, ספרן בית־החולים, צחקו כל הפצועים.
– הוי, הוי! לאלה יאמר גבורים!
ומתוך מבוכתו לא ידע ה“גבור” שלנו לענות אלא: – גם
ה“אוּנטר” שלנו היה אתנו…
– הסירה את כתנתך, האחות תעזור, – אמרתי לו. כבר יודע אני את הדיאגנוזה הנכונה.
– ואתה, זאוואדא – אמרתי לחיל הממונה על המחבשת, תלך אתי, תעזור לי להחזיר זרועו של זה למקומה.
ישב הגבור המסכן על גבי ספסל.
חוסר קמרון הכתף, הכתף עצמה כפופה, היד מוּטה, הזרוע נראית מוארכת, ציר הזרוע נתן כלפי זיז החרטום, הראש אינו בתוך הכף שלו, ותקוע מתחת לזיז החרטום קביעה קפיצית.
תנועה סבובית לפי קוֹכר הכניסה את הזרוע לתוך הכף שלה, ואגד לפי דזוֹ קבע אותה יפה במקומה.
ואז אמרתי לו לגבור, שהוא נשאר פה בבית־החולים זמן כך וכך, ואחרי־כן ישאר עוד זמן ידוע לשם תרגילים, שלא יבוא, חס וחלילה, לנקיעה של הרגל.
אבל לשם כך אשלחנו אל מעבר לאזור־המלחמה, לפנים המדינה.
ויודע אני, כי משם ודאי לא יבוא עוד לראות את החזית. מי שגויס וקרב אל החזית ויצא משם ונכנס לפנים המדינה – חזקה עליו שלחזית לא ישוב לעולם.
מי שגויס ושב למדינה – למה הוא דומה? לאותו מסמר עקום ומעלה־חלודה, התקוע בעוביה של קורה; שום מקבת עליו לא תצלח.
אין לו לפחד עוד; כי על כן הלא כבר גויס….
הביט עלי הפצוע ולא רצה להאמין למשמע אזניו. מה שלא עשו הרופא, והלבלר והכסף – עשה כלב פשוט, כלב שבכלבים…
הוא ודאי שיאהב כלבים כשישוב הביתה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.