א    🔗

חבוּרת יהוּדים נבהלים, רצים מתּוֹךְ אֵימַת־מות בּחשכת הלילה, נידחוּ וּבאוּ בּדרךְ מנוּסתם לרחוֹבוֹת ריקים ושוֹממים, הרחק מאַחרי העיר, בּמקוֹם שהבּתּים בּוֹדדים וּתריסי החַלוֹנוֹת מוּגָפים,

בּמקוֹם שנמשכים והוֹלכים שׂדוֹת וגנים חשׂוּפים עם אִילָנוֹת ערערים ואבלים בּעזוּבת החוֹרף, וקוֹל נביחַת כּלָבים זוֹעמים, כּלבי נכרים, עוֹנה

בּזעף מאחוֹרי השערים והגדרוֹת לכל פּסיעת רגל.

אנשים, נשים וטף עמדוּ ממרוּצתם בּסימטה נכרייה ושאפוּ רוּחַ, עוֹמדים צפוּפים, מַבּיטים בּחשיכה זה אֶל זה, מַחרישים ושוֹממים,

וּמַראֵה כּוּלם כּשיוֹת נפחָדוֹת, שנדחקוּ לבקעה אֶחָת. אָבוֹת ואִמהוֹת

גָחנוּ אל בּניהם הקטנים, חיבּקוּם ואִימצוּם אל בּרכּיהם הכּוֹשלוֹת, וּמעֵיניהם נשקף יֵיאוּש אִילם: אֶל מי יִפנוּ עתּה וּלאָן יֵלכוּ?

ממַעל השחירה חשכת שמַיִים רחוֹקים וקרים, שמַיִים אטוּמים ללא כּוֹכבים, וּמתּחת היתה עלָטה וּדממה, הרת־אֵימים. ורק מאַחריהם, ממרחַק העיר, שסגר עליה הלילה, נדמוּ והגיעוּ לאוֹזן קשבת קוֹלוֹת קטוּעים וצוָחוֹת משוּנוֹת, נבלָעים אֵלוּ בּאֵלוּ, וּמכּל פּינַת־גג וּמתּחת כּל

גָדר הציצוּ ואָרבוּ צללים חשוּדים. אִיש כּי כּיעכּע והוֹציא הגה מגרוֹנוֹ

– וסמַר בּשׂר העֵדה כּוּלָה: מִי הוּא זה המשתּעֵל?…

ונמצא בּקרב העֵדה הנידחת אַברךְ אֶחָד צעיר, והוּא לָבוּש אַדרת חַמה חדשה, וצוארוֹן־שוּעלים זקוּף לצוָארוֹ, וּמשקפיִים כּחוּלים

רכוּבים על אַפּוֹ, וּפני האַברךְ לבנים כּפני מת ושיניו זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת, – ונתן אלוֹהים מַחשבה טוֹבה בּלבּוֹ:

– שמעוּני, יהוּדים, אִיעצכם ושמעוּ לי! אֵין לָנוּ מקוֹם־מקלט טוֹב מן ההקדש. לכוּ ונלכה כּוּלָנוּ אֶל ההקדש!

וכאשר הרגיש האַברךְ בּעל הצוָארוֹן הזקוּף בּעֵינַיִים

החרדוֹת והשוֹאלוֹת, התּלוּיוֹת אֵלָיו מכּל העברים, תּקפה עליו דעתּוֹ

יוֹתר. עמד ותפס מתּוֹךְ החבוּרה בּשני נערים קטנים, ילדי זרים שניהם, החזיק בּידיהם בּכל עוֹז ואָמַר לָהם בקוֹל נמרץ וּבטוּחַ:

– לכוּ, ילָדים, ונלכה אֶל ההקדש!

מיד פּנתה העֵדה כּוּלָה והלכה אַחריו בּאֵין אוֹמר

וּדברים. הלכוּ אנשים, יהוּדים קוֹדרים וּכפוּפים, שזרקה שׂיבה בּזקנם

וּפאוֹתיהם. הלכוּ נשים, נשים מיניקוֹת וילדיהן, מעוּטפוֹת מטפּחוֹת וסוּדרים, עוֹטיוֹת ואבלוֹת, שקוֹל בּכין פּירכּס בּגרוֹנן. הלכוּ ילדים,

ילדי יהוּדים למוּדי־צער, בּפנים חיורים ונבהלים ועֵינַיִים שחוֹרוֹת ותוֹהוֹת. והוּא עצמוֹ, האַברךְ בּעל המשקפיִים הכּחוּלים, הלךְ בּראש,

כּמפקד וּמַצבּיא לכל המַחנה, זוֹקף צוארוֹנוֹ וצוֹעֵד בּרגל ישרה, מַישיר

עֵיניו אֶל כּל פּוּרענוּת שלא תּבוֹא, מוֹליךְ מימינוֹ וּמשׂמאלוֹ את שני הילָדים הזרים, וכל בּדי־עוֹרוֹ רוֹעדים בּשעת מַעשׂה ושיניו זוֹ לזוֹ נוֹקשוֹת. כּי היה האַברךְ הזה אִיש צעיר, אשר חננוֹ אלוֹהים לב רגָש ונפש עדינה וּשאָר־רוּחַ, וּבלכתּוֹ עתּה בּראש המַחנה וּבהרגישוֹ מאַחריו את העֵדה המַחרישה ההוֹלכת בּעקבוֹתיו, עדת יהוּדים קוֹדרים וּכפוּפים, שזרקה

שׂיבה בּזקנם וּפאוֹתיהם, – נתעטפה נפשוֹ עליו ולבּוֹ בּכה בּקרבּוֹ: הנה בּוֹ בּחר אלוֹהי יִשׂראֵל להיוֹת ראש וּמַנהיג לעדתוֹ, מוֹרה־דרךְ לעמוֹ,

עם אוּמלָל ואוֹבד, התּוֹעֶה בּחשכת הלילה האָיוֹם.

ובפסעוֹ פּסיעוֹת גסוֹת בּאֶמצע הדרךְ, עלוּ דמעוֹת בּעֵיני האַברךְ והאפילוּ על זכוּכיוֹת־משקפיו הכּחוּלוֹת.

 

ב    🔗

כּשהגיעוּ בּני החבוּרה עד בּית ההקדש, מצאוּ אֶת דלתי השער סגוּרוֹת על בּריחי־הבּרזל ואֶת תּריסי החַלוֹנוֹת מוּגָפים. בּתוֹך החָצר שלטה דוּמיית־מות. כּל הבּניין הגָדוֹל, האָפל והדוֹמם, נראָה כּעזוּב ושוֹמם, כּאִילוּ מת כּל החַי בּקרבּוֹ, ורק העֵצים הכּמוּשים,

הקוֹפאִים בּצינַת החוֹרף מאַחרי הגָדר הגבוֹהה, זעוּ חרש בּבדידוּתם.

דממת־שממוֹן היתה מסביב – ודפקוּ הלבבוֹת בּחָזקה, והילָדים כּבשוּ ראשיהם בּברכּי אבוֹתיהם. רעיוֹן משוּנה עבר מלב אֶחָד אֶל משנהוּ: מי יוֹדע – אוּלי בּעֶצם המהוּמה נבהלוּ החוֹלים ממיטוֹתיהם וקמוּ ונסוּ כּוּלָם

מנוּסַת־מות בּכתנוֹתיהם הלבנוֹת הרחק־הרחק אֶל תּוֹךְ חשכת הלילה, אֶל כּל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלָם?…

– פּתחוּ!

קוֹלוֹת בּוֹדדים רעדוּ בּחשיכה, אַךְ אִיש לא נַענה לָהם

מבּפנים. נמלךְ המַנהיג הצעיר, הוּא האַברךְ בּעל המשקפיִים הכּחוּלים,

והחליט בּלבּוֹ להיוֹת לעדתוֹ למוֹפת: השליךְ את נַפשוֹ מנגד, טיפּס ועלה בּרעד אֵיברים על הגָדר הגבוֹהה, קפץ בּזהירוּת אֶל תּוֹךְ החָצר ועמד שם לדפּוֹק בּחשאי על אַחַד התּריסים. רגָעים אחָדים עברוּ בּאֵימַת־ציפּייה.

והנה פּילח את הדממה שאוֹן חריקה של דלת בּאַחַת הפּינוֹת הרחוֹקוֹת, נשמַע בּכי נחנק של יֶלד, קוֹלוֹת נבהלים התלחשוּ, ואַחַר־כּךְ – קוֹל צעדים מהירים נעלָמים בּמרחַק החָצר. עוֹד רגָעים אחָדים – ונראתה דמוּת גבוֹהה

מתנוֹדדת בּחשיכה. הדמוּת הלכה ונתבּלטה ונתחַוורה לָעיִן: נראָה ראש גוֹי מגוּלה, הבהירה פּרוַת־כּבשׂים קצרה ונשמַע קוֹל מַגָפי־לבד גדוֹלים וּכבדים נגררים בּקרקע. זה היה שוֹעֵר בּית־החוֹלים, שהתנַהל בּעצלתּיִים, כּפוֹסע והוֹלךְ לפי תּוּמוֹ. משקרב אֶל האַברךְ הצעיר, עמד ותפס לוֹ בּצוארוֹנוֹ הזקוּף וּשאָלוֹ בּקוֹל מאַיֵים:

– אַ טי כטוֹ טאַקוֹי? (מי אַתּה שכּמוֹתךָ?)

המַנהיג הצעיר חָרד תּחתּיו ונע בּידוֹ החזקה של הגוֹי, כּנוֹע עלה מפּני רוּחַ. וּמחמַת שהיה נבוֹךְ וּמבוּלבּל מאוֹד, התחיל מרמז בּידיו רמיזה אִילמת לעֵבר היהוּדים הנבהלים, המתרפּקים על דלתי השער, כּאָדם המרמז ואוֹמר: “הם הם, אשר שלָחוּני”… השוֹעֵר גבה־הקוֹמה הרפּה ממנוּ ועמד עמידת שאנן וּבוֹטחַ להתבּוֹנן מרחוֹק אֶל היהוּדים, הנרתּעים לאחוֹריהם אַחַד אֶחָד. ואָז פּנה לָלכת לקראתם, מזיז עצמוֹ וּמתנַהל

בּכבדוּת ומגָרר מַגָפיו בּקרקע. מתּוֹךְ החשיכה אִי־אֶפשר היה לבחוֹן בּפניו של זה, אִם שוֹחקים הם אוֹ זוֹעמים.

– אַ שטוֹ, זשידקי, נַאשי אַשטשיֶ בּיוּט? (מה, יהוּדוֹנים, אֵלה שלָנוּ מַכּים עדיִין?)

והנה נמצא בּקרב המַחנה יהוּדי אֶחָד, אשר ידע לפנים את השוֹעֵר והכּיר בּטבעוֹ, שאֵינוֹ גוֹי רע־לב בּיוֹתר, וּפנה אֵלָיו מאחוֹרי הגָדר ודיבּר אֵלָיו תּחנוּנים:

– בּי, פּרוֹקוֹפּ, אִיש טוֹב, שמעֵני ויִשמַע אֵליךָ

אלוֹהים. הלא תּזכּוֹר עוֹד מסתּמא את דבר התּרנגוֹל, אשר קניתי מידךָ בּשעתוֹ לחַג הפּסח – הוּא התּרנגוֹל האָדוֹם, שנתתּי לךָ בּמחירוֹ שלוֹשה

זהוּבים וחצי, אִם לא יטעֵני זכרוֹני. מַעשׂה שהיה בּשכּבר הימים. תּרנגוֹל שמן היה, רךְ וָטוֹב. ניכּרים דרכי אִיש ישר… וּבכן, אני האִיש הניצב בּזה – אני הוּא אוֹתוֹ הקוֹנה. קרב אֵלי והתבּוֹנן – אוּלי תּכּירני. שמךָ

פּרוֹקוֹפּ או וַואסיל, אם לא יטעֵני זכרוֹני?… אִם כּן, וואסיליא רחימאִי, אִיש טוֹב ויקר, עשׂה־נא חסד־אלוֹהים עמנוּ, הלא אנשים כּנים אנַחנוּ, יהוּדים ישרים, וכל עוול לא נמצא בּנוּ. הגידה־נא ואַל תּכחד ממנוּ: מי נמצא עתּה בּבית־החוֹלים? היש פּה יהוּדים אִם אָיִן? ראֵה עמידתנוּ, אִיש טוֹב ויקר: הרי אָנוּ עוֹמדים פּה לפניךָ עם עוֹללינוּ וטפּנוּ…

לאַחַר ששמע השוֹעֵר דברי שלוֹם ואמת וזכרוֹנוֹת העבר הנשכּחים, הרךְ את לבּוֹ. עמד להתגָרד בּמַפרקתּוֹ, מתגָרד וּמדבּר מתּוֹךְ

נהימה, שחצייה רוֹגז וחצייה פּיוּס:

– אִם יֶש פּה יהוּדים? יֵש וָיֵש! הכּל פּה יהוּדים, אֵין

משלָנוּ אַף אֶחָד. החוֹלים – יהוּדים, המַשגיחַ – יהוּדי, הדוֹכטוֹר –

יהוּדי, אִשתּוֹ – גם היא… כּוּלָם מאחיכם, הנצר היהוּדאי… מוּגי־לב, תּיפּח רוּחַ אִמם!… נזעקוּ וּבאוּ כּוּלָם… מתרוֹצצים לכאן וּלכאן

ואֵינם מַניחים לישוֹן… זה בּכה וזה בּכה… הנה נבהל החוֹבש וּמיהר להיחָבא בּמַרתּף עם כּל חבוּרת טפליו. שמא תֹּאמר: מפּני מי נבהל כּאן? מפּני פּרעוֹשים שחוֹרים, מפּני יהוּדוֹנים, תּיפּח רוּחַ אִמם!…

– יהוּדים, השוֹמעים אַתּם? – נתלהב בּעל התּרנגוֹל

האָדוֹם וקוֹלוֹ רעד מתּוֹךְ עליצוּת. – השוֹמעים אַתּם, יהוּדים, את

דיבּוּרי הערל? גם מרדכי הרוֹפא כּאן! הוּא וּבני ביתוֹ! כּבר ירד, הוּא אוֹמר, להיחָבא בּמַרתּף!… הבה ניכּנס – על מה אָנוּ עוֹמדים פּה?…

מיד היתה תּנוּעה רבּה. הכּל נדחקוּ יחד, הוֹדפים ודוֹחפים אִיש אֶת רעֵהוּ, מטפּסים ועוֹלים בּגָדר וקוֹפצים זה אַחַר זה אֶל תּוֹךְ

החָצר. אִיש לא אָבה עוֹד לשמוֹע אֶל השוֹעֵר, שעמד וטען, כּי חָזקה עליו מצוַת הדוֹקטוֹר, לבל יניח לזר להיכּנס הלילה אֶל הבּיִת פּנימה. עזי־הנפש דחוּהוּ בּשתּי ידיִים מעם פּניהם, ורכּי־הלבב השתּדלוּ לפייסוֹ בּדברים ודיבּרוּ אֵלָיו תּחנוּנים מעל הגָדר:

– בּי, וואסיליא, שוֹטה שכּמוֹתךָ, אִם אַתּה לוּא

שמעֵנוּ!… הן לא נַעשׂה פּה כּל רעה… חַיֶיךָ וחַיֵי ראשךָ!… הן אנַחנוּ יהוּדים אנַחנוּ… אֵין אָנוּ רוֹצחי־נפש חָלילָה… כּל חפצנוּ

אֵינוֹ אֶלָא להיחָבא כּמעט־קט, כּדי רגָעים אחָדים, עד אשר תּעבוֹר המהוּמה… לוּא יהא הדבר בּעֵיניךָ, כּאילוּ חוֹלים גם אנַחנוּ וּבאנוּ להירפא…

– להוֹדיעךָ, פּרוֹקוֹפּ רחימאִי, שהקיבה שלי אָמנם אֵינה

כּתיקוּנה… – הצטדק יהוּדי אֶחָד מלמד, כּשהוּא נתלה בּגָדר וּמגשש בּשתּי רגלָיו בּקרקע החָצר, פּוֹזל עיִן לצד השוֹעֵר וּמבּיט עליו הבּטה

של תּחנוּנים.

בּפרוֹזדוֹר הבּיִת מצאוּ את אֵשת הדוֹקטוֹר – גברת

בּעלת־קוֹמה וּבעלת־צוּרה, פּניה לבנים כּסיד ושׂערוֹתיה פּרוּעוֹת. זוֹ ספקה כּפּיה וּמיהרה בּקוֹל ילל אֶל בּעלָה, שעמד בּקרן־זוית, כּוּלוֹ שחוֹחַ וּמוּכן לפוּרענוּת, מחַבּק בּימינוֹ את בּנוֹ, גימנַאזיסט קטן

שחוֹר־עֵינַיִים וּמסוּלסַל־שיער. ואוּלָם תּיכף נתבּרר להם, כּי טעוּת היתה בּידם: ראשון נכנַס האַברךְ הצעיר בּעל המשקפיים הכּחוּלים, אַחריו נראתה בּפּתח אִשה יהוּדית צעירה ותינוֹק מחוּתּל על זרוֹעוֹתיה, ואַחריה – שאָר בּני החבוּרה. נרגעה אֵשת הדוֹקטוֹר בּמקצת, הרעימה פּניה וּפנתה אֶל

היהוּדים הבּאִים בּנזיפה:

– אָה, אַתּם הם הבּאִים? ראוּ־נא מַעשׂה יהוּדים והליכוֹתיהם! אֵיךְ מלאכם לבּכם להתדפּק בּאישוֹן־לילה על תּריסי בּית־חוֹלים וּלהפּיל אֵימַת־מות על בּני־אָדם? אָכן זה יהוּדי וכךְ דרכּוֹ תּמיד!…

ואוּלָם בּראוֹתה לפניה את מַחנה היהוּדים הנבהלים, כּשהם מסתּוֹפפים בּפּתח בּפנים אשמים והדיבּר אֵין בּפיהם, הרכּה האִשה את

קוֹלָה ואָמרה:

– אם כּן אֵיפוֹא, לָמה תּעמדוּ בּפּתח? היכּנסוּ וּבוֹאוּ. הגידוּ־נא, מַה נשמע שם בּעיר?

– אוֹי, מַאדאם, מַה יֵש לשמוֹע בּעיר? מה רצוֹנךְ,

מַאדאם, ותשמעי? הלוַאי לא תּשמעי את אשר שמַענוּ אנַחנוּ!… בּעיר מַכּים בּיהוּדים!…

 

ג    🔗

חָזרוּ ונעלוּ את דלתי הפּרוֹזדוֹר, הבריחוּ אוֹתן

בּבריחי־ברזל, ואנשים בּריאִים בּאוּ לבקש מפלָט בּין אנשים חוֹלים. האַברךְ הצעיר בּעל המשקפיִים הכּחוּלים עמד וטען כּל אוֹתה השעה לפני הדוֹקטוֹר על טהרת הלָשוֹן הרוּסית, כּי יִקחוּ, ליֶתר בּטחוֹן, גם את השוֹעֵר אֶל חברתם, למַען יִהיֶה לָהם לערוּבּה.

– אדוֹני הדוֹקטוֹר, אֵין אַתּה יוֹדע עדיִין את

הפּסיכוֹלוֹגייה של הסוּבּיֶיקטים האֵלה…– טען בּרגש, וּזכוּכיוֹת משקפיו הכּחוּלים נתערפּלוּ בּשעת מַעשׂה.

הכּל נתכּנסוּ לתוֹךְ התּא הגָדוֹל, הוּא החדר המרוּוָח

מכּל חַדרי בּית־החוֹלים, שהוּאַר עתּה רק בּאוֹר כּהה של עששית קטנה אֶחָת. כּשהתחוֹללָה המהוּמה והדוֹקטוֹר עם הרוֹפא, הם וּבני משפּחתּם,

בּאוּ מבוֹהלים מן העיר, ואֵשת הדוֹקטוֹר התחילָה להתרוֹצץ אָנה ואָנה בּין

מיטוֹתיהם של החוֹלים, נסעֶרת וּפרוּעת־שׂיער, סוֹפקת כּפּיה וּמייבּבת, –

נפל פּחד גָדוֹל על החוֹלים, ולא נחה דעתּם עד שבּאוּ חַיִים־ווֹלף המַשגיחַ והשוֹעֵר והעבירוּ את כּל המיטוֹת אֶל תּוֹךְ התּא הגָדוֹל,

שחַלוֹנוֹתיו נשקפים אל גן בּית־החוֹלים. עמדוּ וכיבּוּ את כּל העששיוֹת בּחדרים הפּוֹנים אֶל הרחוֹב, והחוֹלים התיישבוּ על מיטוֹתיהם הצפוּפוֹת

בּפנים נטוּיִים וּבעֵינַיִים קוֹדחוֹת, יוֹשבים וּמַבּיטים אֶל אַפלוּלית

החדר וּמחַכּים.

הבּריאִים נכנסוּ למחיצתם של החוֹלים כּמתגנבים, פּוֹסעים

ועוֹברים בּין המיטוֹת בּחשאי, כּל אֶחָד תּר בּעֵיניו וּמבקש לוֹ פּינה

מוּצנַעת, מצמצם עצמוֹ בּמקוֹם עמידתוֹ וּמציץ משם אל תּוֹשבי המיטוֹת נכלָם ואָשם, כּמַסיג גבוּל רחוֹקים וזרים. הגברים מישמשוּ אִיש בּדשי

בּגדוֹ, מללוּ בּרגליהם, כּיעכּעוּ בּלָאט לתוֹךְ כּפּוֹת־ידיהם. הנשים גָרפוּ את חוֹטמיהן האבלים וכבשוּ את פּניהן האדוּמים בּקרקע. והקטנים אָחזוּ בּכנפוֹת בּגדי אבוֹתיהם והציצוּ על סביבוֹתיהם מתּוֹךְ חיתּוּלי

מטפּחוֹתיהם וסוּדריהם, כּבני־צאן מבוֹהלים. לאַט־לאַט התחילוּ הבּריאִים להתבּוֹנן אל החוֹלים אשר במיטוֹת, המוּזרים כּל־כּךְ בּלבוּשם הלָבן, בּפניהם הסגוּפים והזוֹעפים, בּצואריהם הכּחוּשים, בּעֵיניהם הבּוֹערוֹת

בּאֵש זרה וּבכל תּנוּעוֹת גוּפם, הנראוֹת כּתנוּעוֹת צלָלים מעוֹלָם אַחר,

מעֵבר לגבוּל החַיִים. וּמפּני שאִיש מן החוֹלים לא קידם את פּני הבּאִים בּדברים, והבּאִים אַף הם לא נוֹעזוּ לפצוֹת פּה, שלטה בחדר דממה כּבדה וּמעיקה, והחוֹם וההבל וריחַ הקארבּוֹל קיצרוּ את נשימת העוֹמדים והשרוּ זיעה על כּל פּנים. אֶחָד היה האַברךְ הצעיר בּעל צוארוֹן־השוּעלים, שמזגוֹ הסוֹעֵר לא נח ולא שקט גם פּה. הלָה עמד לסקוֹר את החוֹלים על סביבוֹתיו, כּאָדם המסַייר את נכסיו, עד שנתן את משקפיו הכּחוּלים בּנַערה אַחַת צהוּבּת־שׂיער, חוֹלת שחפת, שישבה כּל אוֹתה השעה על משכּבה בּפנים קטנים וצוֹמקים וּבשׂפתיִים דקוֹת וחשוּקוֹת, כּוּלָה אוֹמרת שכוֹל וּמרירוּת

בּצמתה הדקה והדלילה, בּסַנטרה החַד והנרגָז וּבאוֹדם־לחָיֶיה הלוֹהט, אוֹתוֹ האוֹדם הפּוֹרח בּלחָיֵי ילָדים נעלָבים. נכמרוּ ניחוּמיו של

האַברךְ הצעיר ולבּוֹ הרגֶש רחש דבר טוֹב. עמד להרהר בּנַערה החוֹלָה ושיעֵר בּנַפשוֹ, כּי בּוַדאי אוּמלָלָה היא מכּל הנערוֹת אשר בּעולָם, כּי

יתוֹמה עזוּבה וּבוֹדדה היא פה, אֵין לָה אָב ואֵין לָה אֵם, אֵין לָה אָח

ואֵין לָה אָחוֹת, והיה כּי יבוֹאוּ פּריצי־אָדם אל הבּיִת, וכל החוֹלים עם הבּריאִים ימַהרוּ להימלט על נַפשם, ואֶת הנַערה עלוּבת־הנפש יִשכּחוּ, – אָז יִישאֵר הוּא עמה לעשׂוֹת לה את חוֹבתוֹ האנוֹשית ולהיוֹת לָה למַלאָךְ מוֹשיע בּעֵת צרה. “קחוּ את נַפשי תּחת נַפשה!” – כּךְ יִצעק אל פּריצי־האָדם ויחשוֹף חָזהוּ בּפניהם.

וּבעמדוֹ דחוּק וּמזיע מתּוֹךְ מַחשבוֹת טוֹבוֹת אֵלוּ,

בּיקש האַברךְ, כּי תּדע גם הנַערה את אשר בּלבּוֹ עליה. נדחַק וקרב אֶל מיטתה ואָמַר לה מתּוֹךְ מַבּט רךְ וחוֹנן:

– אַל תּיראִי, עלמה כּבוּדה, הירגעי־נא. בּתוֹךְ גברים אַתּ יוֹשבת!

הנַערה נתנה בּוֹ אֶת עֵיניה כּאילוּ בּתמהוֹן והבּיטה

אֵלָיו רגע הבּטה קרה, מתּוֹךְ פּנים זוֹעפים וּשׂפתיים חשוּקוֹת.

אַחַר־כּך פּנתה ממנוּ ואָמרה אל שכנתּה החוֹלָה, היוֹשבת סמוּךְ למיטתה, בּלעג:

– מה הגברים האֵלה בּעֵינַיִךְ? גיבּוֹרי־חַיִל, הנחבּאִים תּחת מיטוֹתיהם של חוֹלים!…

שאָר החוֹלים אַף הם נתעוֹררוּ, ישבוּ על משכּבוֹתיהם

וסקרוּ את האנשים הזרים והבּריאִים, שפּרצוּ אליהם מתּוֹךְ חשכת הלילה באַדרוֹתיהם וּמטפּחוֹתיהם והביאוּ אִתּם צינַת־חוֹרף וריחַ־שלג ורענַנוּת־רוּחַ – זכר לחַיִים רחוֹקים וּבריאִים, המפכּים שם מעֵבר לכוֹתלי ההקדש, בּעוֹלָם אַחר. כּוּלָם התרגשוּ, הבּיטוּ אֶל העוֹמדים

סביבם מתּוֹךְ סַקרנוּת זרה וחשד, חוּץ מיהוּדים זקנים אחָדים, שוֹכני “מוֹשב־הזקנים”, הנמצא בּחצר בּית־החוֹלים, שבּאוּ אַף הם להיחָבא פּה. הלָלוּ פרשוּ לקרן־זוית, עמדוּ שם מוּבדלים מכּל הפּחד והמהוּמה, מתנוֹעעים וקוֹראִים מזמוֹרי תּהילים בּלחש, וצלליהם הגדוֹלים והשחוֹרים זעים לעוּמתם

על הקיר הלָבן כּמפלצוֹת ענקים.

בּחוּר אֶחָד בּעל ראש מגוּלָח וּפנים כּחוּשים וחַדים,

שזה עתּה עברה עליו מַחלת טיפוּס קשה, ישב על משכּבוֹ נרגָש וּמתוּח, נשךְ מדי פּעם בּפעם את כּף־ידוֹ והבּיט בּלי נוֹע אֶל אִשה זקנה אַחַת מחבוּרת הבּאִים, קטנה וּכפוּפה מרוֹב שנים, צרוּרה כּצרוֹר בּתוֹךְ מטפּחת־צמר גדוֹלָה, וּפניה אדוּמים וּמצוּמקים, כּפני רךְ הנוֹלָד. הזקנה עמדה סמוּכה

לדוֹפן מיטתוֹ של הבּחוּר וּמַטה בּידה, עֵיניה הכּבוֹת נשׂוּאוֹת לחלל

האַויר ועוֹמדוֹת בּנקוּדה אַחַת, לשוֹנה מכשכּשת בּפיה הריק והנפוּל,

כּעינבּל בּפעמוֹן, וּפניה הקטנים והמקוּמטים מַחרישים בּיגוֹן קוֹדר ושלו,

יגון הזיקנה ושקיעת החַיִים. פּנה אֵליה הבּחוּר החוֹלה פּתאוֹם ואָמַר לה בּקוֹל רם ונמרץ:

– השוֹמַעת אַתּ, סבה? הם יבוֹאוּ גם לכאן!…

בּתוֹךְ דוּמיית החדר עברה חרדה. הכּל הפנוּ את ראשיהם אל הבּחוּר החוֹלה.

– כּן, כּן… הם יבוֹאוּ גם לכאן… יוֹדע אני!… – השמיע הבּחוּר שנית בּקוֹלוֹ הנמרץ והבּיט על סביבוֹתיו בּעֵינַיִים גדוֹלוֹת, מזרוֹת אֵימה. וּכדי לָתת תּוֹקף לדבריו, גָחַן אל הכּר אשר למראשוֹתיו והתחיל לטפּל ולפשפּש תּחתּיו שעה ארוּכּה. לבסוֹף הוֹציא משם מכנסַיִים בּלים וּממוֹעכים וּמעיל ישן וקרוּע, התכּנס עם הסמַרטוּטים

האֵלה אֶל תּחת השׂמיכה והתחיל מתלבּט שם בּעקשנוּת רבּה, מפרכּס בּידיו

וּברגלָיו, נוֹשם בּכבדוּת, וטיפּוֹת זיעה מבצבּצוֹת בּעוֹר קדקדוֹ

המגוּלָח. כּעבוֹר רגָעים השליךְ מעליו את השׂמיכה וצנח מעל משכּבוֹ לקרקע, כּשהוּא לָבוּש בּלוֹאֵי בּגָדיו וּברכּיו פּקוֹת תּחתּיו. כּל האנשים אשר

מסביב, החוֹלים עם הבּריאִים, התבּוֹננוּ אֵלָיו בּפחד: מה אוֹמר זה לעשׂוֹת?

הבּחוּר ניסה לפסוֹע פּסיעוֹת אחָדוֹת בּרגליִים יחפוֹת,

ואוּלָם ראשוֹ הסתּחרר, עֵיניו החשיכוּ ורגלָיו הרוֹעדוֹת כּשלוּ. וּפתאוֹם

גָחַן, לתמהוֹן כּל הרוֹאִים, וישב על האָרץ.

– היודעים אַתּם? הבּחוּר יצא מדעתּוֹ! קראה אַחַת הנשים החוֹלוֹת ממיטתה. – אני אוֹמרת לָכם!

נכנַס חַיִים־וֹולף המַשגיחַ, יהוּדי שחוֹר, גבה־קוֹמה וּזעוּם־פּנים, שסוּדר אָדוֹם כּרוּךְ לצוָארוֹ. הלָה קרב אֶל הבּחוּר,

היוֹשב על האָרץ בּפנים חיורים ורוֹעדים, ותפס לוֹ בּכתפיו.

– שמַע־נא, אַתּה! מַה התּנוּעוֹת המשוּנוֹת האֵלה, אשר אַתּה עוֹשׂה פּה! הא? מַהר ועלה על המיטה!

בּחדר קמה המוּלָה. הבּריאִים נבהלוּ והתחילוּ דוֹחקים זה

את זה. אַחַד התּינוֹקוֹת ניעוֹר על זרוֹעוֹת אִמוֹ בּקוֹל־בּוֹכים. נַערה אַחַת מן החבוּרה, גוּצה ועבה, לבוּשה בּגד קצר של מוֹכים, נדחקה אֶל אַחַת המיטוֹת כּל־כּךְ, עד כּי לא יכלה עוֹד לפנוֹת ימין אוֹ שׂמאל. לא היתה לה אֵיפוֹא בּרירה אֶלָא לתפּוֹס מקוֹם בּמיטה. ואוּלָם זוֹ היתה מיטתה של הנַערה הצהוּבּה מוּכּת־השחפת, ומיד ניצתוּ הפּנים הקטנים והצוֹמקים כּאֵש.

– מַה זאת? ראוּ־נא עזוּת־פּניה של זוֹ! פּישפּשה ולא מצאה מקוֹם לאחוֹרה הרחב אֶלָא בּמיטתי!

– וכי אֶגרע מקצת ממיטתךְ, בּשבתּי עליה רגע? – התנַצלה הנַערה לבוּשת המוֹכים בּבוֹשת־פּנים ואָמרה לָקוּם ממוֹשבה, ואוּלָם

העוֹמדים סביבה דחָקוּה מכּל העברים ולא נתנוּה לָזוּז ממקוֹמה.

– גשי הלאָה! – צעקה הנַערה החוֹלָה בּקוֹל צרוּד וּפניה

הקטנים נתעוותוּ מכּעס. – הראִיתם מנוּולת שכּמוֹתה? נבהלה שם מפּני המות וּבאה לכאן בּלחַיֶיה השמנוֹת לכבּוֹש את מיטתי!

– מַה קרה פּה, “בּאַרישניוֹת”? מה הדבר אשר נפל בּיניכן? – שאל האַברךְ בּעל המשקפיים הכּחוּלים, כּשהוּא נדחָק וּבא עד מיטת הנַערה הצהוּבּה בּפנים מאִירוֹת, כּוּלוֹ מוּכן וּמזוּמן לפשר וּלתווךְ וּלהסיר

מכשוֹלים מדרכּם של בּני־אָדם.

– כּלוּם יוֹדעת אני? – קראה הנַערה לבוּשת המוֹכים

מתּוֹךְ עֶלבּוֹנה וּפניה אָדמוּ מאוֹד ממַבּטם הרךְ והחוֹנן של המשקפיים

הכּחוּלים. – צר לָה לזוֹ המקוֹם בּעוֹלָם. דוֹמה, קטנה וּצנוּמה כּל־כּךְ וּפניה כּגרוֹגרת!…

הדבר אַךְ יצא מפּיה, והנַערה החוֹלָה השׂתּערה עליה ממשכּבה בּידיה הרזוֹת והדקוֹת וסטרה לה על לחיה סטירה נמרצה.

– אַתּ… אַתּ… עֶגלָה מפוּטמה!

השאוֹן בּחדר־החוֹלים גָדל והלךְ. חַיִים־ווֹלף המַשגיחַ

הרפּה מן הבּחוּר היחף, פּינה דרךְ לעצמוֹ אֶל מיטת הנַערה הצהוּבּה וּבא לראוֹת את פּשר המהוּמה. הנַערה לבוּשת המוֹכים עמדה בּפנים מוּכּים

ואדוּמים, מַבּיטה אל הניצבים סביבה בּעֵינַיִים מטוֹרפוֹת, שׂפתה התּחתּוֹנה רוֹעֶדת והדיבּר אֵין בּפיה. והנַערה מוּכּת־השחפת ישבה על משכּבה חרדה ואִילמת, התבּוֹננה על סביבוֹתיה כּחַיה פּצוּעה וּלחָיֶיה

הכּחוּשוֹת לָהטוּ כּאֵש. וּפתאוֹם התחילה להתייפּח:

– לָמה בּאוּ הנה? לָמה הם מתנַפּלים עלי כּוּלָם לקצר את ימַי הספוּרים?…

– וּבאמת, לָמה בּאוּ הנה? – נענתה ואָמרה אִשה אַחַת

שחוֹרה בּקוֹל גס, בּשכבה פּרקדנית על משכּבה בּפנים של יוֹלדת. – הרוּחַ הביאָם… שמא אֶפשר היה לִישוֹן מעט… כּל היוֹם לא עצמתּי את עֵינַי… הרי לך מישלחת זוֹ… אַכזרים אֵין לב… בּאוּ ונפלוּ על תּינוֹקת חוֹלָה… טפוּ עליהם!

כּאן לא יכלה עוֹד הנַערה מוּכּת־השחפת להתאַפּק. התנַפּלה על משכּבה, כּבשה פּניה בּכּר וגעתה בּבכי היסטירי, שהרעיד את כּל גוּפה הקטן וזיעזע את כּתפיה הצנוּמוֹת, המחוּדדוֹת.

ראוּ הבּריאִים ונרתּעוּ לאחוֹריהם בּמבוּכה רבּה, עוֹמדים

ורוֹתתים, תּמהים זה אֶל זה בּאֵין אוֹמר וּדברים, כּוֹבשים פּניהם האשמים בּקרקע ולבּם תּוֹהה ושוֹמם: מַה זאת עשׂה להם אלוֹהים בּליל־פּחָדים זה?…

פֶה, עם מנוּוָל! – ירק חַיִים־ווֹלף המַשגיחַ בּכעס וּפנה הצדה.

 

ד    🔗

וכאשר גָבר השאוֹן והחוֹלים התקוֹממוּ על מיטוֹתיהם וגירשו את הבּריאִים מעם פּניהם, האשה השחוֹרה צוחה בּקוֹלה הגס ושפכה כּד חָלָב אֶל פּני האַברךְ הצעיר בּעל המשקפיים הכּחוּלים, הילָדים הקטנים הרימוּ קוֹל־בּוֹכים וּמשכוּ את אִמוֹתיהם בּסינריהן, כּי ימַהרוּ לָלכת מפּה,

והאַויר בּחדר־החוֹלים הלךְ וכבד וחם, עד אֶפס יכוֹלת לנשימה, – נכנַס השוֹעֵר רם־הקוֹמה בּראשוֹ המגוּלה וּבפרוָתוֹ הקצרה וּמסר מוֹדעה על מפתּן הפּתח!

– העיר בּוֹעֶרת!

אָז גָדלה הבּהלה עוֹד יוֹתר. החוֹלים חָרקוּ שן והרימוּ קוֹל־זוָעוֹת:

– צאוּ מפּה! מַהרוּ וּצאוּ מפּה! מה רוֹצים הרוֹצחים האֵלה, – כּי יבוֹאוּ ויעלוּ גם את ההקדש בּאֵש? צאוּ מפּה!…

בּחוּרים אחָדים פּרצוּ אל החדרים האפלים, הפּוֹנים אֶל הרחוֹב, לראוֹת בּעֵיניהם את השׂריפה. מיד חָזרו משם נסערים וחיורים: אָכן אמת הדבר. העיר עוֹלה על המוֹקד. השמַיִים אדוּמים ועשנים. גצים עפים בּאַויר, קוֹלוֹת נחנקים נישׂאִים מן המרחָק…

אֵשת הדוֹקטוֹר התרוֹצצה בּקוֹמתה הגבוֹהה בּין מיטוֹת

החוֹלים כּנוֹאֶשת. אַחריה נגרר בּנה, הגימנַאזיסט הקטן, כּוּלוֹ נדהם, ועֵיניו השחוֹרוֹת תּוֹעוֹת בּפני הגדוֹלים. בּמוֹחוֹ של הנַער ניקר רעיוֹן

אֶחָד: לוּא תּהיֶה דממה… לוּא תּהיֶה דממה…

הבּחוּר החוֹלה, שזה עתּה קם ממַחלת טיפוּס קשה, ניגש ברגלָיו היחפוֹת אֶל הדלת, תּמךְ עצמוֹ בּמזוּזה, זקף צוָארוֹ הדק והטה אָזנוֹ להקשיב ולשמוֹע, וכךְ היה עוֹמד בּפנים נטוּיִים וּמַאזינים,

כּאִילוּ קפא תּחתּיו. וּפתאוֹם הפךְ את פּניו אל הקהל, העיף בּהם מַבּט חוֹגג ונרגָש, כּאָדם האוֹמר לבשׂר בּשׂוֹרה חשוּבה ונכספת, שהכּל מחַכּים

לה זה־כבר:

– דוֹמה, שהם הוֹלכים וּקרבים…

– מה? מה? מה?

הגימנַאזיסט הקטן עמד בּמקוֹמוֹ ועֵיניו נעוּצוֹת בּפּתח.

ואוּלָם מיד התאוֹשש, פּרץ לבין מיטוֹת החוֹלים והתחיל לאַיֵים עליהם בּאֶגרוֹפיו, רוֹקע בּרגלָיו, בּוֹכה ותוֹלש שׂער ראשוֹ:

– הסוּ… הסוּ… כּאִילוּ מַתּם כּוּלכם… שמעוּ את אשר

אוֹמַר לָכם… שכבוּ אַתּם על מיטוֹתיכם, ואנחנוּ נשב על האָרץ… בּדוּמייה נשב… כּוּלָנוּ מַחרישים… אִיש לא יזוּז ממקוֹמוֹ… הנה אנַחנוּ יוֹשבים וּמַחרישים… אֵין אָנוּ יוֹדעים דבר… יוֹשבים ישיבה

סתם, בּדוּמייה… אָז יבוֹאוּ… ואָז יִראוּ: אנשים יוֹשבים בּדוּמייה… אֵינם זזים… האִם יכּו אוֹתנוּ?… אֵיך יכּוּ אוֹתנוּ?… לָמה יכּוּ אוֹתנוּ?… לא יכּוּ אוֹתנוּ!… הלא יוֹשבים אנַחנוּ בּדוּמייה… יוֹשבים וּמַחרישים…

הגימנַאזיסט הקטן חָדל לבכּוֹת ולתלוֹש את שׂער ראשוֹ ועמד לפני העֵדה הנדהמה כּוּלוֹ רוֹעֵד מרוֹב רגשוֹתיו ועֵיניו הגדוֹלוֹת

והשחוֹרוֹת מעוּרפּלוֹת. חרדת־אלוֹהים עברה את כּל החדר מקצהוּ ועד קצהוּ והקים את הסַער לדממה. הכּל הבּיטוּ אֶל הנַער מַחרישים וּמשתּאִים, כּאחוּזי־קסם.

– אוֹ לא כן… – הוֹסיף הנַער לדבּר בּתוֹךְ הדממה, כּמעוֹדַד מן ההקשבה הרבּה אשר מסביב. – מוּטב שנשכּב גם אנַחנוּ, הבּריאִים… נשכּב כּוּלָנוּ לָאָרץ… ישנים אנַחנוּ… ישנים

בּדוּמייה… כּוּלָנוּ מתים… גם החוֹלים, גם הבּריאִים… ואָז יבוֹאוּ ויִראוּ… כּוּלָנוּ שוֹכבים בּדוּמייה… כּוּלָנוּ ישנים… כּוּלָנוּ

מתים… אִיש לא יִפקח את עֵיניו… לא ירים את ראשוֹ…

בּחדר־החוֹלים קמה דוּמייה נוֹראָה. הדוּמייה היתה רבּה כּל־כּךְ, עד כּי נשמע קוֹל הלבבוֹת הדוֹפקים. וּכעֵין קסם אָחַז את כּל עדת היהוּדים, למקטן ועד גָדוֹל – כּוּלָם כּרעוּ על בּרכּיהם וצנחוּ לָאָרץ בּלָאט, נצטמצמוּ אִיש בּמקוֹמוֹ, שוֹכבים בּעֵינַיִים עצוּמוֹת

וּמתרפּקים בּלבבוֹת דוֹפקים על הקרקע הקר. הגימנַאזיסט הקטן התכּנס ושכב ליד אִמו, עוֹצם עֵיניו הגדוֹלוֹת והמטוֹרפוֹת ורוֹתת כּוּלוֹ

בּזרוֹעוֹתיה.

וכאשר נפתּחָה הדלת, נתגלוּ בּפתח החדר רוֹפא בּית־החוֹלים וּבני משפּחתוֹ: אִשה, שני נערים ותינוֹק בּן־שנתיִים. רעדה אָחזה את הבּאִים למַראֵה עדת היהוּדים, השוֹכבים כּוּלָם, באַדרוֹתיהם

וּבמטפּחוֹתיהם, על הקרקע, דוֹממים וּבלתּי־זעים, כּמתים. אִיש לא פּקח את עֵיניו, לא הניד יד ורגל, לא הרים את ראשוֹ. ואוּלָם הבּאִים הבינוּ את אשר לפניהם ועמדוּ אַף הם מַחרישים ודוֹממים.

התּינוֹק בּן־השנתיים הבּיט לפניו מעל זרוֹעוֹת אִמוֹ בּעֵינַיִים שוֹקטוֹת וּבוֹטחוֹת וּבפנים צחים וּשׂבעים. זה הקטן חבל בּנעימים נפל לוֹ בּלילה הזה: כּל אוֹתוֹ הזמַן, שהיוּ כּוּלָם שוֹכבים בּמַעמַקי המַרתּף, סתמה אִמוֹ את פּיו בּדדה, שלא יִצעק ולא ישמיע קוֹל, והלעיטה אוֹתוֹ מחלָבה כּדי שׂביעה יתירה. שפתי היֶלד האדוּמוֹת והרענַנוֹת נתפּשׂקוּ עתּה והבהיקוּ, וכוּלוֹ שאנן ורוה וּמדוּשן־עוֹנג.

והגדוֹלים שכבוּ דוֹממים על האָרץ מתּוֹךְ עצירת הנשימה וצימצוּם החוּשים, מכוּנסים אִיש בּאַדרתּוֹ ואִשה בּמטפּחתּה. וכאשר עצמוּ

עֵיניהם בּחָזקה, ראוּ לפניהם: שמַיִים עשנים ואדוּמים, גצים ניתּזים ועפים בּאַויר, קוֹלוֹת נחנקים נישׂאִים במרחָק, אנשים רצים אָנה ואָנה, יהוּדים צוֹוחים וּמנַענעים ידיהם כּלפּי שמַיים…

 

ה    🔗

בּחצי הלילה נתעוֹררה האִשה הזקנה הקטנה, שפּניה האדוּמים והמצוּמקים דוֹמים לפני רךְ הנוֹלָד, קמה בּלָאט מעל האָרץ ועמדה על רגליה הכּוֹשלוֹת. שעה קלה עמדה כּפוּפה, כּוֹרעת תּחת סבל מאַת שנוֹתיה, מַבּיטה לאַויר בּעֵיניה הקמוֹת והדלוּחוֹת, וּפניה הקטנים והאדוּמים מרוּכּזים ותוֹהים, כמתאַמצת לזכּוֹר נשכּחוֹת. אַחַר־כּךְ פּנתה כּה וכה והתבּוֹננה על סביבוֹתיה, כּמבקשת דבר, ידיה הרוֹעדוֹת מגששוֹת, כּידי עיור, בּדוֹפן המיטה הסמוּכה, ראשה הקטן זע אָנה ואָנה וּלשוֹנה מכשכּשת בּפיה הריק, כּעינבּל בּפּעמוֹן. בּחלל החדר ניסרה נַחרה כּללית, מלוּכּדת, של הסרוּחים על הקרקע. הכּל ישנוּ את שנתם, גם החוֹלים וגם הבּריאִים. האַברךְ הצעיר שכב פּרקדן, כּשצוארוֹן־השוּעלים זקוּף לוֹ למראשוֹתיו, ידיו נתוּנוֹת תּחת ראשוֹ וּמשקפיו הכּחוּלים מנַצנצים ושׂוֹחקים מעל עֵיניו. הנַערה

חוֹלת־השחפת נשמה נשימוֹת מקוּטעוֹת, פּניה הקטנים והנרגָזים הבהיקוּ והזיעוּ וּבלחָיֶיה הכּחוּשוֹת פּרחה אַדמוּמית קלוּשה. מתּוֹךְ שנתה נראתה

הנַערה קטנה ודקה משהיתה, כּוּלָה אוֹמרת שכוֹל וּמרירוּת. רק אֶחָד היה עֵר בּחדר: הבּחוּר החוֹלה, שקם ממַחלת הטיפוּס. הלָה עמד ברגליִים יחפוֹת ליד הדלת והמזוּזה, הטה אוֹזן, הקשיב וחיכּה.

הזקנה כּפוּפת־השנים גיששה וגיששה סביבה בּידיים רוֹעדוֹת, כּגשש העיור. לבסוֹף טיפּסה ועלתה בּלָאט וּבעמל רב על מיטתוֹ הריקה של הבּחוּר, התפּרקדה עליה, הוֹציאָה מגרוֹנה אנחה ממוּשכה, שתּחילָתה פּיהוּק

וסוֹפה יבבה דקה, ושכבה בּפנים קוֹדרים וּשלוים וּבעֵינַיִים פּקוּחוֹת וקמוֹת כּל הלָילה, חוֹשבת מַחשבוֹתיה הגוֹססוֹת, ההוֹלכוֹת וכבוֹת,

מכשכּשת בּלשוֹנה, וכוּלָה מרחפת בּעוֹלָם רחוֹק, טמיר ונעלָם, מעֵבר

לגבוּל החַיִים.

בּאַפלוּלית החדר הגָדוֹל היבהב להב כּהה של העששית הקטנה והעלָה צלָלים שחוֹרים, זעים, על הכּתלים הלבנים הדוֹממים.

עם דימדוּמי בּוֹקר, כּשבּקעוּ קרני־אוֹר דקוֹת מסדקי התּריסים וריחפוּ בּאלכסוֹן על פּני הישינים, ולהב העששית התחיל שוֹקע ודוֹעֵך, שוֹקע ועוֹמם, יצאָה בּחשאי נשמתה של הזקנה.