א    🔗

כּל החוֹרף עמד הבּיִת הקטן והרעוּע, הנוֹטה לנפּוֹל, מוּבדל וּמוּרחָק מעוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא. דלת הבּיִת, חמוּרה בּחוֹמר וּמטוּלָאָה בּנסרי־עֵץ וּבקש, משוּפּעת וּכבדה, כּמצוּמדה למזוּזוֹתיה, לא היתה נפתּחת אֶלָא לעתּים רחוֹקוֹת, וּמשנפתּחה, מיד היתה נסגרת בּנפילה עצוּמה, מתּוֹךְ חריקה וחבטה, עד כּי נעוּ הכּתלים ונזדעזעה התּקרה לקוֹלָה. לרגע אֶחָד, כּדי הרף־עיִן, היה מתגלה לפני הבּיִת הקטן והאָפל מַחשׂוֹף של עוֹלָם לבן וזר עם צינַת שלָגים, עם סוּפה זוֹעֶמת, עם חלקת שמַיִים מעוּננים, קוֹדרים.

בּעל־הבּיִת, מכיל רוּחַ רעה, – כּךְ נקרא שמוֹ בּפי יוֹשבי הרחוֹב – היה מבלה כּל ימי החוֹרף, כּדרכּוֹ בּשנים האַחרוֹנוֹת, על־גבּי התּנוּר, כּוּלוֹ נתוּן למרה שחוֹרה, משוּקע בּהזייה קשה. ימים ולילוֹת היה שוֹכב שם ופניו אֶל הקיר, נַפשוֹ מתערטלת וּמרחפת בּעוֹלָם טמיר ורחוֹק, עֵיניו עצוּמוֹת בּחָזקה, ידיו הקרוֹת מכוּנסוֹת בּבתּי־שחיוֹ, רעיוֹנותיו פּרוּעים וּמבוּלבּלים, משמשים בּעירבּוּביה אפלה. הימים והלילוֹת – גָוָן אֶחָד היה להם. בּחוּץ, שם מעל גג הבּיִת וּמאַחרי כּתלָיו הדחוּיִים נהם החוֹרף בּזעפּוֹ, – וּמיכל אינוֹ רוֹאֶה ואֵינוֹ שוֹמע כּלוּם, עוֹצם עֵיניו מתּוֹךְ מרירוּת עמוּקה, מתּוֹךְ הנאה, מתּוֹךְ כּליוֹן נפש נַענה, הנצלית וּמאוּכּלת בּאִשה. ראשוֹ הלךְ וגָדל וכבד מאוֹד. פּעמים דוֹמה היה עליו, כּאִילוּ לא ראשוֹ הוּא זה – אֶבן היא, גדוֹלָה וּכבדה, השוֹקעת בּכָבדה לתוֹךְ התּנוּר, וּשתּי ידיו הרזוֹת עם האֶצבּעוֹת התּשוּשוֹת, היבשוֹת והחלָקוֹת, מַחזיקוֹת בּאֶבן הזאת, מַחליקוֹת עליה, נלאוֹת למשוֹךְ אוֹתה וּלהוֹציאָה מתּוֹךְ התּהוֹם, ואֵינן יכוֹלוֹת. וזיעה קרה מכסה את בשׂרוֹ.

לפני עֵיניו העצוּמוֹת היוּ מרחפים חזיוֹנוֹת־בּלָהוֹת וּדמוּיוֹת משוּנוֹת, מוּפלָאוֹת וּמַפחידוֹת, כּל אַחַת איוּמה וּמַפחידה מחברתּה. נדמוּ לוֹ בּחָזוֹן מַחנוֹת זאֵבים דוֹלקים, מַבריקים בּשיניהם החַדות, הטוֹרפוֹת. הקיפוּהוּ מפּנים וּמאָחוֹר גדוּדי רוּחוֹת רעוֹת עם אַלפי עֵינַיִים מזרוֹת אֵימה, מַקפּיאוֹת לב ונפש. נתגלוּ שׂדוֹת־מידבּר רחָבים וחשׂוּפים, שוֹממים ועזוּבים, אשר לא דרכה בּהם רגל אָדם מעוֹלָם. ממַעל למידבּר־השממה תּלוּיה חַשרת־עבים כּבדה. רעמים נוֹהמים וּברקים מתרוֹצצים וּמטר סוֹחף ניתּךְ בּזעף. מַבּוּל מַיִם יוֹרד לָאָרץ, שוֹטף וּממַלא את כּל הנחָלים ואת כּל האפיקים. הנחָלים פּוֹרצים ועוֹברים על גדוֹתיהם, מציפים את כּל העוֹלָם. המַיִם הוֹלכים וגאִים, הוֹלכים וגאִים, עד אֶפס מקוֹם להימלט מהם. והנה היתה עלָטה גדוֹלָה מסביב והרעים הרעם האַחרוֹן בּקוֹל אַדיר וחָזק – נפתּחוּ השמַיִים ואלוֹהי־צבאוֹת רוֹכבו בּחמתוֹ על סוּסי־אֵש, טס טיסה שוֹטפת וקרב אֶל האָרץ, מכוֹנן עליה אֶת ידוֹ הגדוֹלָה והעצוּמה…

החוֹרף נמשךְ בּכבדוּת ואָרךְ מאוֹד, אָרךְ כּל־כּךְ, עד כּי נשכּח מלב הקיִץ הרחוֹק ולא היתה עוֹד תּקוָה לימי־האָביב הבּאִים. מבּחוּץ עמד הבּיִת הקטן כּוּלוֹ שקוּע וקבוּר בּשלג. מבּפנים קפאוּ בּקוֹר ילָדים קטנים יחפים. קפאוּ פּה גם המַיִם בּחָבית הישנה והעמוּקה, שהעלתה ירוֹקה, גם ערימת תּפּוּחי־האדמה המַרקיבים, המַשחירה בּקרן־זוית. על הכּתלים הלבּינוּ בּכּפוֹר ראשי מַסמרוֹת־בּרזל אפוֹרים. בּכל חלל הבּיִת היתה תּלוּיה ועוֹמדת אבלוּת קרה וקוֹפאָה. החַלוֹנוֹת הקטנים המוּשלָגים, אֵלוּ הכּתמים הבּהירים היחידים בּכּתלים האפלים, הציצוּ לתוֹךְ הבּיִת כּזרים מעוֹלָם אַחר, כּעֵינַיִים זוֹעמוֹת מתּחת גבּוֹת שׂעירוֹת וקוֹדרוֹת – שליחי הרוּחוֹת הרעוֹת והשלג הסוֹעֵר, הנישׂאִים שם בּמרחַב אַוירוֹ של עוֹלָם. ורק בּלילָה, בּדוּמיית התּרדמה העמוּקה, יֵאוֹר הבּית הקטן בּדימדוּמי אוֹר לָבן וקר. כּשמַגיעה שעה כּזאת, פּוֹקח מיכל את עֵיניו וּמרים ראשוֹ מעל משכּבוֹ הקשה. אָז יֶשב על התּנוּר הצוֹנן, כּשהוּא מחַבּק את בּרכּיו הקוֹפאוֹת בּזרוֹעוֹתיו הרזוֹת, המעוּנוֹת והנחלָשוֹת, כּוֹפף ראשוֹ הכּוֹאֵב, נוֹעץ עֵיניו בּאַפלוּלית הבּית וּמהרהר, תּוֹהה על ימיו ולילוֹתיו השוֹממים, שוֹאֵף רוּחַ ונח מחלוֹמוֹתיו הפּרוּעים. בּחוּץ מנַסר אוֹתה שעה הקרח בּכל תּקפּוֹ. בּחוּץ, סמוּךְ לבּיִת, יֶש לוֹ למיכל רפת קטנה וּרעוּעה, חוּרבת קרשים עם גג מדוּלדל, שהפּרוּץ מרוּבּה בּוֹ על העוֹמד, וּברפת עוֹמדת עֵז שחוֹרה רעֵבה. מתּוֹךְ הדממה נשמע, כּי העֵז הבּוֹדדה אכוּלת הקרח מגָרדת בּחשאי בּקרניה את הכּתלים הדקים, גוֹעה געייה אִילמת שלאַחַר יֵאוּש, ללא תּקוָה כּל־שהיא. הכּתלים הדקים זעים וחוֹרקים. מיכל יוֹשב וּמַאזין, ולבּוֹ בּוֹכה בּקרבּוֹ גם על עצמוֹ וגם על העֵז העזוּבה. מַבּיט הוּא אֶל החַלוֹנות הלבנים, העוֹטים שכבת־כּפוֹר, אֵלוּ הכּתמים הבּהירים, המַזכּירים לוֹ, כּי מאַחריהם משׂתּרע עוֹלם גָדוֹל ורחב, וכי ממַעל להעוֹלָם הגדוֹל והרחב, בּסתרי מרוֹמים, שוֹכן אֵל טמיר ונעלָם, שנאמַר עליו, כּי הוּא אֵל חנוּן ורחוּם, וּמיכל פּוֹנה אֶל האלוֹהים בּדוּמיית הלילה בּטענה, מתכּוון לעוֹרר בּוֹ רגשי רחמים ויוֹשר וּמדבּר אֵלָיו בּלשוֹן פּשוּטה, כּאשר ידבּר אִיש אֶל רעֵהוּ:

– הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, הבּט משמַיִים וּראֵה! הלא צער בּעלי־חַיִים הוּא זה, עֵז עלוּבה, כּבשׂת הרש!…

מלמַטה, בּין בּני־הבּיִת, מתרגשת תּנוּעה לפעמים וניתּנים אוֹתוֹת חַיִים. מביאים מַיִם מן הבּאֵר, נוֹשׂאים עֵצים אֶל הבּיִת, מרימים קוֹלוֹת־זוָעה, דוֹפקים בּאֶגרוֹפים על־גבּי השוּלחָן, מקללים קלָלוֹת נמרצוֹת ושוֹלחים ידיִים אִיש אֶל שׂער ראשוֹ של אָחיו. ואוּלָם מַה שמתרחש בּבּיִת מלמַטה לא יגיע לאָזני מיכל על התּנוּר מלמַעלה. בּשכבוֹ בּפנים מוּסַבּים אֶל הקיר, יוֹדע מיכל רק זאת: כּי בּביתוֹ מתהלכים שם בּחוּרים וּבתוּלוֹת בּריאֵי־בשׂר, עבריינים, סוֹררים וֹמַמרים, זוֹללִים וסוֹבאִים להנאָתם, אוֹכלי־בשׂרוֹ ושוֹתי־דמוֹ, הממַלאים את כּרסם בּעיר בּנַקניקים טוֹבים וּבכל מַשמַנים וּבאִים אַחַר־כּךְ אֶל בּיתוֹ להתנַכּל בּנפשוֹ ולהתפּלל למוֹתוֹ. ושוּב יוֹדע הוּא, כּי אִשתּוֹ עוֹסקת כּל ימוֹת החוֹרף בּמריטת נוֹצוֹת של אַוזי זרים, והיא אִשה פּתיה, כּמוֹה כּבּהמה, מַניחָה לכל אֶחָד לקפּח אֶת שׂכרה וּלהוֹנוֹת אוֹתה מכּף רגל ועד ראש. ועוּד דבר אֶחָד יוֹדע מיכל: בּשעה שהאֵש מבוֹעֶרת בּתּנוּר, צוֹלים בּני־הבּיִת מלמַטה תּפּוּחי־אדמה בּקליפּתם. ואוּלָם את תּפּוּחי־האדמה האֵלה מַגישים אֵלָיו, למרוֹם התּנוּר, כּשהם קשים ולא צלוּיִים כּל־צרכּם, משׂוֹרגים גידים שחוֹרים, וריחַ לָהם כּריחַ רקבוֹן. ואשמה בּכל זאת רק היא, האִשה העלוּבה אשר הוֹכיחַ לוֹ אלוֹהים, שבּהמה היא ולא בּינַת־אָדם לָה להשׂכּיל וּלהבין אֶת טיבוֹ של חוֹלה מסוּכּן בּבּיִת, אֶת נַפשוֹ של שכיב־מרע!

מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, ליד הכּוֹתל הקר והטחוֹב, עוֹמדוֹת מיטוֹת אחָדוֹת רעוּעוֹת, מוּצעוֹת קש רקוּב, ועליהן מוּטלים כּל בּלוֹאֵי הסחָבוֹת אשר בּבּיִת, הכּרים והכּסתוֹת הקלוּשוֹת והשׂמיכוֹת הקרוּעוֹת והמטוֹלָאוֹת. בּתוֹךְ סמַרטוּטים אֵלוּ מתלבּטים יוֹמם ולילה הפּעוֹטוֹת – נפשוֹת ערוּמוֹת למחצה, שראשיהן מסוּלסלים ועֵיניהן הרעֵבוֹת מזרוֹת זיקי פּיקחוּת וערמוּמיוּת יתירה, כּעֵיני גוּרי־טוֹרפים קטנים, למוּדי־אָדם. הקטנים הלָלו עוֹבדים עבוֹדה רבּה וסוֹעֵרה על משכּבוֹתיהם: מתגוֹששים, מוֹשכים איש מעל אָחיו את השׂמיכוֹת הקרוּעוֹת, מנַצחים זה את זה באֶגרוֹף, צוֹבטים אִיש את בּשׂר רעֵהו, צוֹוחים כּוּלָם יחד, מַרעימים זה אֶת זה בּקלָלוֹת נמרצוֹת, עוֹשׂים אִיש לאָחיו “אֵל מלא רחמים”. פּעמים, בּעֶצם ההתלהבוּת, כּשהשעה היא שעת־רצוֹן לכוּלָם, הם מתחַפּשׂים כּלוּליינים וּמַראִים אֶת כּוֹחָם וּגבוּרתם בּמַעשׂה־להטים: מתייצבים כּוּלָם בּשוּרה אַחַת על־גבּי הדוֹפן העקוּם של המיטה, פּוֹשטים זרוֹעוֹתיהם לָׁאַויר וקוֹראים פּה אֶחָד בּמַקהלָה וּבקוֹל רם: “עוּפי, ציפּוֹרי!” – ועפים כּוּלָם יחד, כּציפּרים הלָלוּ, אֶל המיטה, פּניהם למַטה ורגליהם למַעלה. ואוּלָם לאַחַר המעשׂה מתגלה, כּי עוֹנג זה מחירוֹ יקר מאוֹד. קרשי המיטה הרקוּבים מתּחת המַצע אֵינם עשׂוּיִים לעמוֹד בּפני התלהבוּת סוֹערה כּזאת. בּעֶצם החדוָה נשמע קוֹל רעש ונפץ, ואַחַר הרעש תּהוֹם עמוּקה נפתּחת. אַחַר־כּךְ בּאִים אחיהם הגדוֹלים, הבּחוּרים גדלי־הקוֹמה, לחקוֹר ולדרוֹש לסיבּת הרעה, וּמכּוֹת־לחי עפוֹת על ימין ועל שׂמאל. האָסון מתגלע בּכל מוֹראוֹ, והבּיִת הקטן יֶחרד לקוֹל בּכי־תּמרוּרים, יִללת מוּכּים ועלוּבים. כּעבוֹר רגָעים, בּשוֹךְ הסַער, תּהיֶה שוּב דממה – דוּמיית אֵבל וחשיכה וצינה. רק החלוֹנוֹת הקטנים הלבנים, העוֹטים כּפוֹר, מציצים לתוֹךְ הבּיִת הקטן והשוֹמם, כּעֵינַיִים זרוֹת וזוֹעמוֹת מעוֹלָם אַחר.

 

ב    🔗

פּעם אַחַת, בּדימדוּמי שחר אָפל, שעה שתּקפה שינה על בּני־הבּיִת, – בּחוּץ היתה מנַהמת רוּחַ סוֹעה, קוֹרעת אֶת הגג מעל הבּיִת וזוֹרה שלג אֶל החַלוֹנוֹת – נסתּלק אֶחָד מן הקטנים לאוֹר מהבהב של נר־חֵלב דק. זה היה הפּעוֹט שבּילָדים, תּינוֹק בּחיתוּלָיו, שלא הוֹציא עדיִין את שנתוֹ, – בּרייה חשאִית, גוייה דקה וחיורת. בּעריסה היתה בּרייה קטנה זוֹ מצפצפת בּציפצוּף חָלוּש, כּקוֹל ציפּוֹר רכּה, שנתפּסה בּמַלכּוֹדת. כּעבוֹר שעה, לאַחַר שכּבה נר־החלב, כּבר סרה תּנוּמה מכּל עפעפּיִים, והאוֹר החיור של החַלוֹנוֹת הקטנים גילָה את פּני הלוֹט ועשׂה הכּל בּרוּר ומחוּוָר. הדלת הכּבדה נאֶנחָה אנחה רצוּצה, נפתּחה בּחריקה והעלתה בּפתח הבּיִת חַשרת אֵד לָבן. נתגלתה אַחַת השכנוֹת מן הרחוֹב, אִשה עוֹטה מטפּחת חַמה, ועמה פּני יהוּדי זר, בּעל קוֹמה וּבעל צוארוֹן־כּבשׂים גָדוֹל, שגלידי־קרח תּלוּיִים לוֹ בּזקנוֹ וּבשׂפמוֹ המדוּבלָלים. היהוּדי החזיק תּחת זרוֹעוֹ כּמין סַל־נצרים, לא התבּוֹנן על אִיש בּכניסתוֹ ושאל בּקוֹל גס וזר: – נוּ, היכן הוּא זה?

השכנה התבּוֹננה בּבּיִת על סביבוֹתיה ורמזה לוֹ רמיזה אִילמת על העריסה. היהוּדי קרב אֶל העריסה, טיפּל רגע בּתוֹכה בּכפפוֹת־העוֹר הקשוֹת אשר לידיו, נהם לעצמוֹ נהימה זוֹעֶפת, בּלי פּנוֹת אֶל אִיש: “עדיִין פּעוֹט כּל־כּךְ”, נטל את הגוייה הקטנה אֶל תּוֹךְ הסַל, כּיסה עליה בּחתיכת בּד שחוֹר ויצא מן הבּיִת, כּשהשאִיר מאַחריו חַשרת אֵד לָבן. למַראֵה כּל זאת פּלטה האֵם מגרוֹנה בּכייה משוּנה, כּעין גניחָה חנוּקה וּמיד נשתּתּקה, עוֹמדת בּתוֹךְ הבּית וּמַבּיטה בּבוֹשת־פּנים אֶל השכנה. השכנה הנידה לה בּראשה מתּוֹךְ יִראַת־שמַיִים, הקריבה שתּי אֶצבּעוֹת לעֵיניה וגָרפה אֶת חוֹטמה האָדוֹם בּרגש של כּניעה וצידוּק־הדין. אַחַר־כּךְ יצאה האֵם מן הבּיִת, התייצבה בּחוּץ ליד הדלת, עוֹמדת כּפוּפה וּמכוּוצת כּתפיה רוֹעדוֹת ועֵיניה מַבּיטוֹת הבּטה שוֹממה אַחרי היהוּדי הזה וסַלוֹ, ההוֹלךְ וּמתרחק, הוֹלךְ וּמתעלם מן העיִן בּתוֹךְ הסוּפה הסוֹעֵרה, בּמקוֹם שאֶרץ ושמַיִים ואבק־שלגים מסתּוֹבבים יחד ונבלָעים זה בּזה.

בּינתיִים חָזרה השכנה בּמטפּחתּה הגדוֹלָה בּבּיִת, פּוֹסַעת בּחשאי אֵילךְ ואֵילךְ, מַבּיטה אֶל הכּתלים, מרימה ראשה אֶל התּקרה, וּפנים לָה כּאִילוּ היא מחַפּשׂת דבר. לבסוֹף ניגשה עד השוּלחָן, שמטה דבר מתּחת כּנף מטפּחתּה, נאֶנחָה בּשעת מַעשׂה אנחה עמוּקה של יִראַת־שמַיִים – על השוּלחָן נתגלתה כּיכּר־לחם בּצירוּף גבינה לבנה, צרוּרה בּחפיסה של נייר. ואָז התחילָה האִשה לחזוֹר שוּב בּבּיִת אֵילךְ ואֵילךְ, וּפנים לָה כּאִילוּ היא מחַפּשׂת דבר, נאֶנחָה עוֹד פּעם, ניגשה עד המיטוֹת, שלחה את ידה אל כּנף מטפּחתה, אָמרה: “הילָךְ!” – והוֹציאָה וחילקה בּין הקטנים כּעכים לבנים, כּעךְ לגוּלגוֹלת. לפני לכתּה נזכּרה בּדבר ואָמרה: “בּרכוּ המוֹציא!”, עמדה רגע, מַחזיקה בּכף־המַנעוּל, מעיפה עיִן מתּוֹךְ יִראַת־שמַיִים בּכל הבּיִת, מרימה ראשה אֶל התּקרה, כּקוֹראת לאלוֹהים, כּי ישקיף־נא ממכוֹן־שבתּוֹ ויִראֶה בּעֵיניו אֶת כּל המַעשׂה הטוֹב, אשר עשׂתה פּה, ואֶת הרוֹשם הרב, אשר תּניח אַחריה בּצאתה מן הבּיִת.

כּל אוֹתוֹ היוֹם היתה דוּמיית־מות בּבּיִת הקטן. על זכוּכיוֹת החַלוֹנוֹת עלתה שכבת־כּפוֹר עבה, מַאפילה. ראשיהם המסוּלסלים של הקטנים הציצוּ מתּחת הסחָבוֹת בּסַקרנוּת וּבתהייה אִילמת. אַחַת היתה האֵם, שישבה בּוֹדדה לָאָרץ, על כּוֹרת של עֵץ, בּקרן־זוית אפלה, וגָרפה מדי פּעם בּפעם בּסינרה אֶת חוֹטמה האָדוֹם, הנפוּחַ. ורק כּשהגיע עֶרב והדליקוּ את העששית הקטנה המפוּייחת, השתּרבּב מיכל וירד בּחשאי מעל התּנוּר, כּשהוּא לָבוּש רק תּחתּוֹניו, ועמד רגָעים אחָדים בּתוֹךְ הבּיִת נדהם וּמבוּלבּל, פּרוּע ראש וזקן. אַחַר־כּךְ התחיל פּוֹסע בּרגלָיו היחפוֹת לכאן ולכאן, וצלוֹ הארוֹךְ פּוֹסע לעוּמתוֹ על הקיר. מתּוֹךְ הילוּכוֹ זה ניגש פּעם אַחַת עד העריסה הריקה, התעכּב אֶצלָה, כּפף אֶת ראשוֹ והציץ לתוֹכה, וכךְ היה עוֹמד ומַבּיט שעה קלה בּתשׂוּמת־לב רבּה, כּאָדם סַקרן, העוֹמד לראוֹת דבר של חידוּש, להתבּוֹנן אֵלָיו לכל פּרטיו ודיקדוּקיו. אוֹתה שעה לא נשמַע בּבּיִת אף ניד כּל־שהוּא. הכּל נדמוּ ועצרוּ נשימתם. שׂער ראשה של האִשה סמַר כּוּלוֹ. אַחַר־כּךְ פּנה מיכל אֶל השוּלחָן, הציץ על אִשתּוֹ בּעיני־זכוּכית צוֹננוֹת, שלהטן הקוֹדם פּג מהן, הוֹציא אנחָה מלבּוֹ, פּשט ידוֹ וּפרס מן הגבינה, טיפּס ועלה שוּב על התּנוּר, כּשהוּא לוֹעֵס וּמלקלק בּלשוֹנוֹ בּקוֹל רם. וכאשר נמוֹגה הגבינה בּפיו וטעמה החָריף גירה את חכּוֹ, הרכּין ראשוֹ אֶל הבּיִת ונהם נהימה צרוּדה:

– שמעי־נא, אַ‏תּ… האִם יהיוּ היוֹם תּפּוּחי־אדמה צלוּיִים, אוֹ לא יִהיוּ?

אַחַר־כּךְ, בּאמצע החוֹרף, קרה בּבּיִת מלמַטה מקרה לא־ברוּר אֶת הבּת הבּכירה, את זלאטקה.

זלאטקה היתה נַערה קטנת־קוֹמה וחטוּבת־גוייה, שחַרחוֹרת ונאוָה, שצמתה שחוֹרה ועבה ועֵיניה שחוֹרוֹת ויוֹקדוֹת בּאֵש אפלה. מלאכתּה היתה אֵצל כּוֹבענית, והיתה לבוּשה תּמיד, אַף בּימוֹת החוֹרף, חוּלצה לבנה נקייה, מעוּטרת בּעיטוּרי סַלסלָה. בּבּיִת הקטן והקוֹדר היתה חוּלצה לבנה זוּ מעוֹררת מַחשבוֹת ודמיוֹנוֹת בּהירים על עוֹלָם רחוֹק וּבהיר ועל חַיי־אוֹשר רחוֹקים וּבהירים. זלאטקה התרעתה עם נַערי הרוֹקחים בּבית־המרקחת הגָדוֹל והתהלכה בּחברתם, וּבאחת מפּינוֹת הבּיִת תּלתה לעצמה ראִי קטן, ישן ודהוּי, סדוּק בּאֶמצעיתוֹ, שכּל בּבוּאָה מתחלקת בּוֹ לשתּיים ונשקפת מתּוֹכוֹ בּפנים משוּנים.

והנה היה מַעשׂה, זלאטקה חָזרה בּעֶרב הבּיתה וּלמחרתוֹ לא יצאה עוֹד לעבוֹדתה. פּרשה אל החַלוֹן הקטן, כּשהיא לבוּשה מעילָה הקצר והחָם, וישבה שם קטנה וּמדוּכדכה, כּוּלָה מַחרישה וסוֹד אִילם בּעֵיניה. שאלוּ אוֹתה: על מה היא יוֹשבת כּךְ? – החרישה ולא ענתה דבר. שלחוּ אוֹתה לעבוֹדתה – החרישה שוּב ולא ענתה דבר, ורק הפנתה את ראשה הצדה ועֵיניה השחוֹרוֹת והאפלוֹת נתקעוּ ועיפעפוּ בּנקוּדה אֶחָת. אַךְ כּאשר הרבּוּ להציק לה בּדברים, עמדה פּתאוֹם על רגליה ואֵש ניצתה בּה. קוֹמתה הקטנה והמחוּטבה בּתוֹךְ מעילָה הפּרוּף על כּל כּפתּוֹריו נזדקפה, לחָיֶיה נתלהבוּ, עֵיניה השחוֹרוֹת ירוּ זיקי־אֵש. זלאטקה רקעה בּרגליה, הכּתה בּאֶגרוֹפה על השוּלחָן וצעקה אֶל בּני־הבּיִת, כּי הכּל כּבר היה לָה פּה לזרא! נמאסוּ עליה החַיִים השוֹממים והעניוּת המנוולת, הבּיִת הקטן והאָפל והמשכּב הקר והמזוּהם, אשר עליו תּשכּב בּלילה – נמאסוּ עד לגוֹעל־נפש! דברים אֵלוּ וכיוֹצא בּאֵלוּ לא עשׂוּ שוּם רוֹשם בּבּיִת. קלקלה כּזאת יֶש לה תּקנה בּדוּקה וּמנוּסה: שלא לָתת אוֹכל לנַערה. ואוּלָם זלאטקה לא ידעה עוֹד את נַפשה, נלהבה יוֹתר ויוֹתר ואֵש אָכלה מפּיה. השׂתּערה בּחמתה על ימין ועל שׂמאל, התרוֹצצה אָנה ואָנה, ניענעה ידיה לָאַויר, התעכּבה פּתאוֹם ליד הראִי הקטן, הסתּכּלה בּוֹ רגע ועמדה לתלוֹש את שׂער ראשה: מַה יהא, מַה יהא עליה? לאָן תּברח וּלאֹן תּימלט על נַפשה?…

וכאשר נַעשׂה המקוֹם צר לָה בּבּיִת הקטן, התחילָה לָצאת לרחוֹבה של עיר, אֶל בּית־המרקחת הגָדוֹל ואל בּתּי השכנים ואֶל הנהר הקפוּא, שעל קרחוֹ הנוֹצץ מַחליקים בּחוּרים וּבתוּלוֹת מעם האָרץ וּמבּני היהוּדים העשירים. לעֵת ערב, כּשהבּנים הגדוֹלים, הבּחוּרים, היוּ חוֹזרים מעבוֹדתם, היוּ יוֹצאִים וּפוֹשטים בּעיר לבקש אֶת אחוֹתם. היוּ מביאִים אוֹתה אֶל הבּיִת הקטן בּעל־כּרחָה – כּוּלה משוּלהבת, פּרוּעה וסוֹעֵרה. מעילה העֶליוֹן פּתוּחַ, תּלתּלי־ראשה השחוֹרים פּזוּרים על מצחָה, לחָיֶיה לוֹהטוֹת וּבעֵיניה האפלוֹת אֵש זרה בּוֹעֶרת. הנַערה התמַרמרה, התאַמצה להיחָלץ מידי אַחיה, ניענעה ידיה וצחקה לעוּמתם צחוֹק פּרוּע:

– הניחוּ לי, רוּחוֹת רעוֹת! הניחוּ לי, אני אוֹמרת לָכם! הלא זרה אני פּה! לאָן הבאתם אוֹתי? הלא זרה אני לכוּלכם!…

ועֵת רבּה, עד שעה מאוּחרת בּלילה, היוּ מתגלגלים עמה עד שהשתּיקוּה. הבּחוּרים המנַצחים, עיֵיפים ונוֹשמים בּכבדוּת, היוּ נוֹפלים כּזאֵבים רעֵבים על ארוּחַת־העֶרב: פּת־קיבר וּנזיד־גריסים שחוֹר. וּזלאטקה עדיִין מתהלכת בּבּיִת בּמעילה הקצר הפּתוּחַ, מַגבּיהה כּתפיה מתּוֹךְ גדלוּת, מנַענַעת ידיה ועוֹמדת פֹעם בּפעם להבּיט בּראִי הקטן.

בּלילה היוּ הבּחוּרים, שוֹרקים בּאַפּיהם, מנַצחים זה את זה בּנַחרתם המוֹסיפה והוֹלכת. זלאטקה שכבה על משכּבה הקשה בּעֵינַיִים פּקוּחוֹת. בּלילוֹת ההם היוּ קסמים יוֹרדים לבּיִת הקטן. הכּתלים הצרים והעקוּמים היוּ מתפּשטים והוֹלכים, מתמוֹגגים וּמסתּלקים הרחק־הרחק, והחַלוֹנוֹת הקטנים והלבנים, המכוּסים כּפוֹר, הציצוּ כּאִילוּ מקצה השמַיִים. אֵד עלה ועמד לפני העֵינַיִים המטוֹרפוֹת. מתּוֹךְ האֵד צפוּ ועלוּ כּל חמוּדוֹת־החַיִים הרחוֹקוֹת מהשׂיג, כּל מַעינוֹת־האוֹשר העמוּקים מני־תהוֹם. לדמיוֹנם כּלָׁה הבּשׂר הצעיר, התפּתּל ושיוע בּחשיכה. חשק עז וצמא, כּוֹסף לא־נמלא, פּיעפּע בּאִשוֹ בּתוֹךְ הדם ההוֹמה וסוֹעֵר. זרוֹעוות ערוּמוֹת ולוֹהטוֹת הוּרמוּ למַעלה, בּיקשוּ ותבעוּ בּאֶפס־אוֹנים. ואוּלָם לעֵת השחר, כּשהחויר האַויר ונצטנן, והחַלוֹנוֹת הקטנים, המכוּסים כּפוֹר, כּבר נראוּ קרוֹבים וקוֹדרים, כּמתערטלים מתּוֹךְ חלוֹם, היה כּל החָזוֹן מתנַדף והוֹלךְ, וּבמקוֹמוֹ בּא בּכי־תמרוּרים – בּכי זה, שמיכל, מתּוֹךְ שכיבתוֹ על התּנוּר, היה תּוֹהה עליו ולא יכוֹל למצוֹא לוֹ פּתרוֹן: מי הוּא הבּוֹכה שם? מה הבּכי הזה פּתאוֹם, בּדימדוּמי שחר, כּשכּל העוֹלָם נח מזעפּוֹ?

 

ג    🔗

פּעם אַחַת, כּשהביאוּ הבּחוּרים את אחוֹתם מרחוֹבה של עיר, היה הלילה ליל־ירח בּהיר, מַבהיק על בּתּים ועל חצרוֹת בּאוֹר צוֹנן מלמַעלָה וּבלוֹבן השלג מלמַטה. מתּחילָה היתה זלאטקה כּמתקצפת, רוֹגזת ורוֹגשת בּמשוּבתה. אַחַר־כּךְ התאוֹששה, ניגשה אֶל החַלוֹן הנשקף אֶל פּני הרחוֹב והדבּיקה אֶת מצחָה הלוֹהט אֶל כּפוֹר־הזכוּכית המחוּספּס. בּחוּץ היתה אוֹרה וּדממה רבּה. השלג הטהוֹר, הקוֹפא, הבהיק והתנוֹצץ, רמז מכּל פּינה חבוּיה וּמכּל ראש גג בּאַלפי רצי־כסף. מנגד, בּצדי השׂדה הלבן הפּתוּחַ, המַזהיר לאוֹר הלבנה בּגבעת שלָגיו, נשתּטחוּ צללים גדוֹלים אפוֹרים של עצי הגן הסמוּךְ וגדרוֹ הגבוֹהה. הצללים הלָלוּ, המרחפים והוֹלכים אל השׂדה הריק וּמתעלמים מן העיִן בּמַעלה הגבעה, כּאִילוּ התחָרשוּ והמתּיקוּ סוֹד, רמזוּ וקראוּ אֶל עוֹלָם טמיר ונעלָם, המתגלה בּכל יפיוֹ הגָנוּז וּבכל חמוּדוֹתיו הכּמוּסוֹת מאַחריהם. עוֹלם־פּלאוֹת זה מקוֹמוֹ שם בּמוֹרד, הרחק מעֵבר הנהר ומאַחרי הערבוֹת הכּפוּפוֹת, בּמקוֹם שהשמַיִים יוֹרדים ונוֹשקים לאָרץ ואוֹר בּהיר שבעתיים, אוֹר־יקרוֹת וקפאוֹן־שלג, בּוֹקע שחָקים וּמעוור עֵינַיִים.

וּזלאטקה ידעה פּתאוֹם את כּל אשר לפניה. הנה הגיעה השעה לָקוּם ולעשׂוֹת מַעשׂה. הגיעה שעתה לברוֹח מפּה, להימלט על נַפשה, לרוּץ אֶל עוֹלם־הפּלָאוֹת אשר בּמדרוֹן, שם מאַחרי הגָדר של שׂדה־הקברוֹת ליהוּדים. ממוּל שׂדה־הקברוֹת הדוֹמם, מעֵבר הנהר, נשקף מעל גבעה נישׂאָה בּית־הנזירים העתּיק, העוֹמד סגוּר ומסוּגָר על המוֹן חלוֹנוֹתיו, וחוֹמה גבוֹהה בּצוּרה מסביב לוֹ. בּשעה זוֹ, שעת אוֹר־ירח ודוּמיית־מות, כּל החַי ישן מסביב, אֵין עַיִן רוֹאה ואֵין אוֹזן שוֹמַעת. ורק מפּינה נַעלָמה, ממַחבוֹא עֵצים עתּיקים ועבוּתּים, ממקוֹם קברוֹת־התּאוָה של הקדוֹשים החוֹטאים, נשים ועלָמוֹת מגיחוֹת בּחבוּרה, כּוּלָן ערוּמוֹת כּביוֹם היוָלדן, יוֹצאוֹת להחליק על־פּני קרח הנהר. נשים אֵלוּ, שׁדוֹת ורוּחוֹת כּוּלָן, פּוֹרעוֹת אֶת צמוֹתיהן הארוּכּוֹת, מַבהיקוֹת לאוֹר הירח בּלוֹבן שדיהן, יוֹצאוֹת סיעוֹת־סיעוֹת וּמסתּוֹבבוֹת בּמחוֹלת־מַחניים, בּוֹקעוֹת בּקיעים בּקרח, טוֹבלוֹת בשׂרן הצח והאָדוֹם בּמַיִם הקוֹפאִים, שוֹלחוֹת לשוֹנוֹת ארוּכּוֹת לעוּמַת העיר וצוֹחקוֹת צחוֹק פּרוּע. ושם, בּמרוֹם חוֹמַת־האבנים הגבוֹהה של בּית־הנזירים, מתגנבים ועוֹלים נזירים חרדים, לבני־פנים וצמאֵי־חטא, מטפּסים בּלָאט, מתרפּקים על אַבני החוֹמה בּרעד אֵיברים, זוֹקפים צוָאר וּמַטים אוֹזן לראוֹת ולשמוֹע…

תּוֹךְ כּדי רגע נרתּעה זלאטקה מעם החַלוֹן, קפצה וּפתחה את הדלת וּפרצה החוּצה. קמה מהוּמה ונשמע קוֹל שאוֹן וּצוָחָה בּדוּמיית הלילה. שכנים סַקרנים לָבשוּ אֶת פּרווֹתיהם החַמוֹת, הנשים השכנוֹת התעטפוּ בּמטפּחוֹתיהן, וכוּלָם יצאוּ ועמדוּ אִיש פּתח בּיתוֹ. בּרחוֹב רצוּ הבּחוּרים, כּרוּחוֹת רעוֹת, דחוּפים וּמבוֹהלים. השלג היבש והנוֹצץ חָרק תּחת מַגָפיהם הכּבדים. בּמרחַב השׂדה הלָבן והשוֹמם השתּפּךְ הד צריחָתה של זלאטקה, קוֹל זעקת־שבר. תּפסוּה, טילטלוּה על־פּני השלג ועמדוּ עליה להכּוֹתה. השכנים והשכנוֹת עזבוּ את מקוֹמם ליד פּתחי בּתּיהם, וּברחוֹבה של עיר נאֶספה חבוּרה רבּה. זלאטקה השתּטחָה על האָרץ, התפּלשה בּשלג, תּלשה את שׂער ראשה, קרעה את שׂמלוֹתיה מעליה, בּכתה והתחַננה אֶל העוֹמדים סביבה, כּי יחוּסוּ על ימי עלוּמיה, טענה לפניהם, כּי נַערה נוֹצרית היא, כּי נכרייה היא פּה בּין היהוּדים. הנערים והבּחוּרים בּני בּעלי־הבּתּים, העוֹמדים וצוֹפים בּמַחזה, ראוּ לתמהוֹן־לבבם את שׂמלוֹתיה הפּרוּמוֹת ואֶת מַחשׂוֹף לבניה, חין צפוּנוֹתיה של נַערה בּתוּלָה. אָחיה הצעיר, והוּא עוֹדנוּ נַער כּמעט, חָרד למַראֶה הזה ונתבּלבּל כּוּלוֹ. כּל דמוֹ פּרץ אֶל פּניו. גָחַן אֶל אחוֹתוֹ הפּרוּעה לשמצה ולָחַש לה על אָזנה:

– קוּמי! מַהרי וקוּמי! פּן אָשׂים מַחנק לצוָארךְ!…

ואוּלם דבריו נשמעוּ כּדברי יֶלד רפה־אוֹנים, המאַיים בּיֵאוּשוֹ. פּרש מן החבוּרה, ניגש בּפיק־בּרכּיִים אֶל אַחַד הבּתּים הזרים, תּמַךְ עצמוֹ בּכּוֹתל וגָעה בּבכי.

כּל אוֹתוֹ הלילה היתה העששית הקטנה דוֹלקת בּבּיִת. זלאטקה סערה על משכּבה, פּשטה זרוֹעוֹתיה הערוּמוֹת כּלפּי מַעלָה וקדחה כּוּלָה בּאֵש קדחת. האֵם, נפחדת ואִילמת, ישבה למראשוֹתיה, מיששה בּלָאט את מצחה הקוֹדח, נתכּוונה לנַחמה וּלהרגיע אֶת רוּחָה בּדברים רכּים ולא מצאה בּלבּה האִילם את המלים הדרוּשוֹת לכךְ. הבּחוּרים כּבר שכבוּ סרוּחים על הסַפסלים, נחרוּ ושרקוּ באַפּיהם. רק אֶחָד מהם, הוּא הצעיר, לא יכוֹל להירגע עֵת רבּה ולא אָבה סלוֹחַ לעצמוֹ על אשר בּכה בּרחוֹב לעֵיני זרים. הלָה שכב עֵר על משכּבוֹ, חציוֹ יוֹשב וחציוֹ תּוֹמךְ ראשוֹ בּידוֹ, הבּיט בּעֵינַיִים קמוֹת אֶל חלל הבּיִת, חָשב מַחשבוֹת וזמם מזימוֹת לעשׂוֹת נקמה בּכל העוֹלָם כּוּלוֹ. מחר יֵלךְ אֶל בּית־המדרש, ישׂים אֶת המקוֹם הקדוֹש כּמרקחה, יגיש טענוֹתיו לפני הרב והדיינים. יִתייצב ליד ארוֹן־הקוֹדש, יַראֶה בּידוֹ על ספרי־התּוֹרה, יאַיֵים על כּל הקהל בּנקמת האלוֹהים, אלוֹהי הצדק והמשפּט, העוֹמד לימין העשוּקים והעלוּבים, ויִקרא להם: “רשעים אַתּם כּוּלכם, שׂמחים אַתּם לאֵיד אוּמלָלים!” בּאֵי בּית־המדרש מסתּמא יִצחקוּ עליו. יאמרוּ: “כּמוֹהוּ כּאָביו – רוּחַ רעה!” אָז יזנק בּחמתוֹ אֶל שוּלחַן בּית־המדרש ויחטוֹף משם את מנוֹרת־הלבינה הכּבדה…

למחר בּבּוֹקר קרבה עגָלה ועמדה ליד הבּיִת הקטן. נכנסוּ שני יהוּדים זרים, נטלוּ את זלאטקה על זרוֹעוֹתיהם, הוֹציאוּה החוּצה והוֹליכוּה בעגָלה אֶל העיר. מקץ חוֹדש ימים, כּשחָזרה הנַערה בּרגל, כּבר היתה נכנַעת וּשקטה. בּימים הראשוֹנים עדיִין התהלכה בּבּיִת מַחרישה וּמשתּאָה, תּוֹעה כּצל אֵילךְ ואֵילךְ, כּמבקשת מַה שאָבד לה, פּניה חיורים, לחָיֶיה נפוּלוֹת, ועל ראשה מין מטפּחת ישנה, שמתּחתּיה בּיצבּצה צמה קרוּחָה דקה. אַחַר־כּךְ כּבה בּעֵיניה גם הזיק האַחרוֹן. ישבה כּל היוֹם אֶל השוּלחָן דוֹממה ואִילמת, יוֹשבת וּמַשגיחָה בּאֶפס תּנוּעה וּבשויוֹן־נפש אֶל מלאכת האֵם, המוֹרטת נוֹצוֹת בּכברה. גם החוּלצה הלבנה אשר עליה עם הסַלסלה המפוֹאָרה פּנה זיוָה עתּה ונזדהמה לבנוּניתה; דמיוֹנה היה כּעלים כּמוּשים מסביב לפרח נוֹבל.

לעֵת עֶרב מביא לה האָח הבּכוֹר לחמנייה לבנה וכוֹס חָלָב לסעוּדה. זלאטקה ניגשת מיד לסעוּדתה, אוֹכלת בּחשאי, בּאֵין אוֹמר וּדברים. על המיטוֹת, מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים, מתרגשת תּנוּעה בּין הקטנים: “לחמנייה וחָלָב, לחמנייה וחָלָב!” מיד קוֹפץ מעל המיטה וּמתגלה ליד השוּלחָן אַחַד הזאטוּטים, בּרייה קטנה מסוּלסלת־שׂיער ועקוּמת־רגליים, ערוּמה ויחפה, רק כּוּתּנתּה לבשׂרה.

– זלאטקה, תּני פּרוּסה.

האָח הגָדוֹל, העוֹמד וּמשגיחַ על זלאטקה בּאכילָתה, מַעניק להקטן מַכּת־לחי יפה. הקטן מקבּל יִיסוּרים בשתיקה, ממַהר וּמתגלגל בּרגלָיו העקוּמוֹת וחוֹזר למקוֹם־רבצוֹ בּמיטה. ורק לאַחַר שעלה על המיטה והרגיש, כּי בּתוֹךְ עמוֹ הוּא יוֹשב והסַכּנה ממנוּ והלאָה, מקרר הקטן את דעתּוֹ בּדברים, מכלה חמתוֹ בּאוֹיבוֹ הרחוֹק ממנוּ בּשטף קלָלות נמרצוֹת, הנאמרוֹת בּזריזוּת מַפליאָה וּבנשימה אֶחָת:

– מַחלָה לראשךָ, חלירע לבטנךָ, מַכּה מפנים, חַבּוּרה מאָחוֹר!

האָח הגָדוֹל רוֹקע בּרגלָיו וצוֹעק לעוּמתוֹ:

– הס, תּוֹלעת שכּמוֹתךָ! ראֵה־נא גם ראֵה את לשוֹנוֹ השנוּנה! זה הקטן הוֹלךְ בּדרכיו של אַבּא! כּוּלוֹ כּאַבּא הרוּחַ הרעה, לכל פּרטיו ודיקדוּקיו!

משנשמַע בּבּיִת שם “אַבּא”, מיד מתגלה מעל התּנוּר ראשוֹ של מיכל. הפּנים פּרוּעי־השׂיער מציצים כּפני פּרא, העֵנַיִים האדוּמוֹת והקמוֹת תּוֹעוֹת וּמבקשוֹת מקוֹם־אחיזה לעצמן, כּעֵיני חַיה ניעוֹרה, שהרגיזוּה ממנוּחָתה.

– הא? מה “אַבּא הרוּחַ הרעה”? מי זה אָמַר כּאן “אַבּא הרוּחַ הרעה”?!

העֵינַיִים האדוּמוֹת תּוֹעוֹת וּמבקשוֹת, ונתקלוֹת על השוּלחָן בּלחמנייה הלבנה וּבכוֹס החָלָב. תּוֹךְ כּדי הרף־עיִן צוֹנח מיכל מעל התּנוּר ועוֹמד על הקרקע בּרגלָיו היחפוֹת, רק תּחתּוֹניו למתניו.

– רוֹצחים! עלוּקוֹת! אַבּא רוּחַ רעה אני לָכם? אֶת דמי אתּם שוֹתים, אֶת דם התּמצית שלי! אִיש חוֹלה אני, נוֹטה לָמוּת, שכיב־מרע! זקוּק אני לתפנוּקים! צריךְ אני לכלכּלה טוֹבה, לכלכּלה טוֹבה אני צריךְ!…

 

ד    🔗

כּל הלילה לא חָדלה העֵז לגעוֹת מאַחַר הכּוֹתל. קוֹל געייתה הפּעם חָדש היה וּמשוּנה, שלא כּדרכּה תּמיד – קוֹל חָלוּש ודק, מחַלה וּמחַנן, שמתּוֹכוֹ נשמעה גם תּלוּנה חרישית על חַיֵי בּהמה נידחת, עזוּבה בּבדידוּתה, גם המית תּפילה ותחנוּנים לקראת קרן־תּקוָה דקה, המנַצנצת מן החשיכה. אֵיזוֹ רוּחַ עברה פּתאוֹם על העֵז?

שנתם של בּני הבּיִת נדדה. מוּרגש היה, כּי בּחוּץ מנַשבת רוּחַ קלה, רוּחַ־טחב פּוֹשרת, וסמוּךְ לגג זוֹחלים לאִטם עננים נמוּכים. ראשי אֶצבּעוֹת־הרגליִים קפאוּ בּצינה, ראשי האָזנַיִים לָהטוּ מתּחת השׂמיכוֹת הקרוּעוֹת, כּאִילוּ נכווּ בּרוֹתחים. הכּל התהפּכוּ על משכּבוֹתיהם הקרים מצד אֶל צד והירהרוּ בּחשכת־הלילה בּעֵז – בּעֵז השחוֹרה, העזוּבה והנשכּחה, המבלה את ימי־חָרפּה הרעים בּבדידוּת וּבאמוּנה על גל הזבל הקוֹפא, בּרפת הרעוּעה, פּרוּצת הגָג. כּשאֶחָד מאַנשי הבּיִת עוֹבר על־פּני הרפת, הרי זוֹ מציצה בּעד הפּתח הפּתוּחַ בּעֵיניה הגדוֹלוֹת, עֵינַיִים תּמימוֹת ונאמנוֹת של נפש קרוֹבה וּמסוּרה לבעליה, המחַכּה לגאוּלָתה וּמַאמינה בּרחמי בּני־אָדם וּנדיבוּת לבּם. בּני הבּיִת התעטפוּ בּשׂמיכוֹתיהם, התרפּקוּ על סמַרטוּטי משכּבם, אַךְ השינה נגזלָה מהם.

־ אינה פּוֹסקת לגעוֹת! – נשמַע קוֹל צרוּד, חציוֹ נרגָז וחציוֹ רךְ, מתּוֹךְ החשיכה.

– סימן לשינוּי מזג־האַויר. יִהיֶה חַם! – ניבּא האָח הבּכוֹר מעל משכּבוֹ.

כּעבוֹר רבע שעה נשמַע טיפטוּף חשאי מן הגָג. אַחרי הפסקה קלה של דוּמייה חָזרה העֵז לגעוֹת מתּוֹךְ המית־הנפש. ראשי אֶצבּעוֹת־הרגליִים עדיִין קפאוּ בּצינה, ראשי האָזנַיִים עדיִין לָהטוּ כּצרוּבי־אֵש, אַךְ חבלי שינה כּבר נטווּ על עפעפּיים. לפני העֵינַיִים העצוּמוֹת כּבר עמד, כּחָזוֹן קָרוֹב, הקיִץ החַם על כּל חמוּדוֹתיו: דלתיִים וחַלוֹנוֹת פּתוּחים לָאַויר, שמַיִים גלוּיִים וּבהירים, ערוּגוֹת־אדמה חרוּשוֹת, שחוֹרוֹת ורענַנוֹת, ירק־דשא מנַצנץ על הגבעה, חוֹם שמש וזוֹהר מי־נחָלים ההוֹלכים לאַט. אַחַר־כּךְ נפלה תּרדמה עזה על הבּיִת הקטן, והכּל נשתּקע בּשינה עריבה ועמוּקה.

עם השחר ניעוֹרוּ הבּחוּרים לקוֹל חריקת הדלת הכּבדה. זוֹ היתה האֵם, שבּאה אל הבּיִת מן החוּץ, כּחוֹזרת מעוֹלָם אַחר, וּבעֵיניה הצנוּעוֹת, המעוּרפּלוֹת, כּמוּס סוֹד. הבּחוּרים התחילוּ ללבּוֹש את בּגדיהם על משכּבוֹתיהם. האֵם חָזרה בּבּיִת אֵילךְ ואֵילךְ, פּוֹסעת פּסיעה חשאִית אלכסוֹנית, כּפסיעתוֹ של שיכּוֹר, וּפנים לה כּאִילוּ רוּחה נפעֶמת מאוֹד. לבסוֹף לא יכלה עוֹד להתאַפּק, ניגשה עד המיטוֹת ועמדה שם רגע בּאֵין אוֹמר וּדברים, והסוֹד פּקע ונתגלָה מתּוֹךְ בּת־צחוֹק צנוּעה וערמוּמית כּאֶחָת:

– אָמנם מילטה…

– מה? מי?

– אוֹמרת אני: העֵז שלָנוּ… אָמנם תּאוֹמים מילטה.

– נוּ־אוּ? מה אַתּ סחָה? האוּמנם? העֵז?

מיד היתה בּהלה ורעש והתעוֹררוּת רבּה. הכּל התרגשוּ ונחפּזוּ ללבּוֹש את בּגדיהם. המַגָפַיִים הכּבדים והיבשים נשמעוּ לבעליהם ועלוּ על הרגליִים בּמשיכת־יד אַחַת, ללא עקשנוּת כּל־שהיא, עד כּי עיִן בּעיִן ראוּ הפּעם, כּי רק אֶצבּע אלוֹהים עשׂתה זאת. הידיִים רעדוּ מגוֹדל השׂמחה, הבּרכּיִים פּקוּ מכּוֹבד האוֹשר. הכּל רצוּ בּחבוּרה החוּצה, אֶל הרפת. כּעבוֹר רגָעים שב הבּחוּר הבּכוֹר נרעש ונפעם.

– מַה תּאמַר למַעשׂה אשר כּזה? תּאוֹמים, כּשם שאני יהוּדי!

חָזרוּ מן הרפת גם שאָר הבּנים, וּפני כּוּלָם רענַנים וצוֹהלים. הבּיִת הקטן ניעוֹר פּתאוֹם מתּוֹךְ תּרדמה קשה. אָכן אמת נכוֹן הדבר – העֵז מילטה תּאוֹמים! מי פּילל למַעשׂה רב כּזה! הכּל המוּ ורגשוּ, ודיבּוּר חַי וסוֹעֵר, בּילבּוּל דברים של שיכּוֹרי־שׂמחה, מילא את חלל הבּיִת. סחוּ בּדבר בּליל חַם של תּבן וסוּבּים, מַאכל־תּאוָה ליוֹלדת, ודיבּרוּ על היוֹלדת עצמה בּרגש של אַהבה ורוֹךְ. סיפּרוּ בּשבחה, זכרוּ לה חסדים ראשוֹנים מימי נעוּריה, נזכּרוּ, כּי לפנים, לפני בּוֹא החוֹרף, היוּ קוֹראים לה בּשם אָדם: “רייזיל”. רגש הרחמים והחנינה בּלבבוֹת הלךְ וגָדל מרגע לרגע.

– רייזילי עלוּבת־הנפש!…

הקטנים צהלוּ ורקדוּ על מיטוֹתיהם. מרוֹב חדוָה והתלהבוּת צבטוּ בּגָלוּי אִיש את בשׂר אָחיו: “רייזיל מילטה עזים קטנוֹת”! אַחַד הזאטוּטים, הזריז והממוּלָח מכּוּלָם, זחה עליו דעתּוֹ כּל־כּךְ, שהתהפּךְ בּתוֹךְ המיטה על ראשוֹ שתּי פּעמים, פּעם לכאן וּפעם לכאן. פּעם אַחַת “עוּף”, פּעם שנית “עוּף” – וסיֵים בּגעייה של עֵז, ארוּכּה וּמסוּלסלת: “מה־אֶה־אֶה!”

הבּכוֹר שבּאַחים, בּחוּר בּעל קוֹמה וּבעל פּנים שחוֹרים, שמלאכתּוֹ מלאכת נַגָר, רגלָיו ארוּכּוֹת ועקוּמוֹת, כּפּוֹת־ידיו גסוֹת ונקשוֹת וציפּרני אֶצבּעוֹתיו שחוֹרוֹת ונפוּחוֹת, פּרש לקרן־זוית, הרכּין ראשוֹ אל חריטוֹ, פּישפּש וחיטט בּוֹ שעה ארוּכּה בּצינעה, מנה מַטבּעוֹתיו בּלחש וחישב חשבּוֹנוֹת לפי מספּר האֶצבּעוֹת. אַחַר־כּךְ התאוֹשש וניגש אל האֵם, הרים ידוֹ וצילצל לעוּמַת פּניה בּקוֹמץ מלא פּרוּטוֹת־נחוֹשת והשמיע בּהחלט וּבכל תּוֹקף, בּקוֹל נמרץ של אָדם פּרטי, המַקריב את עצמוֹ קרבּן על מזבּח הכּלָל:

– היליכי את זה, ותקני תּבן וסוּבּים!

– תּבן וסוּבּים! תּבן וסוּבּים! – צהלוּ הקטנים על משכּבוֹתיהם לבּשׂוֹרה החדשה מתּוֹךְ התלהבוּת מוֹסיפה והוֹלכת. דוֹמה היה, כּאִילוּ נפתּחוּ ארוּבּוֹת־השמַיִים מלמַעלָה, וגשמי בּרכה וחסד נשפּכים היוֹם על ראשיהם הקטנים ללא הפוּגה, בּזה אַחַר זה. רק זלאטקה היתה האַחַת בּבּיִת, שעמדה בּפינתה לבוּשה חזייה ישנה של צמר, מַחרישה ועצוּבת־נפש, בּוֹדדה וּמוּזרה לכל התּכוּנה הרבּה הזאת, מטפּלת בּחשאי, מתּוֹךְ הירהוּרים, בשׂמלוֹתיה הקרוּעוֹת והמדוּלדלוֹת.

הבּשׂוֹרה הגיעה גם עד אָזני מיכל על התּנוּר. מתּחילָה לא הבין פּשר דבר. אוֹתה שעה היה שוֹכב בּאַפלוּלית הבּוֹקר וּפניו אֶל הקיר, כּוּלוֹ מהלךְ בּעוֹלם־השממוֹן ורוּחוֹ מרחפת בּין קרעֵי הזיוֹת פּרוּעוֹת. כּשעמדוּ מלמַטה למשוֹךְ בּרגלָיו וּבישׂרוּהוּ את הבּשׂוֹרה הטוֹבה, נזדעזע כּוּלוֹ וצעק מתּוֹךְ עֵינַיִים עצוּמוֹת: “הרפּוּ ממני, נבלים! הניחוּ לי, רוֹצחי־אָדם! אני לא אֵלךְ עמכם!”… ורק אַחַר־כּךְ, כּשנתקררה דעתּוֹ ורוּחוֹ שבה אֵלָיו, פּקח את עֵיניו, זקף ראשוֹ ושאל פּתאוֹם בּקוֹל נפעם: “הא? העֵז?” וּמיד ישב בּמקוֹמוֹ על התּנוּר, ניצנץ בּעֵיניו לכל העברים, שאף רוּחַ ונשם בּכבדוּת, כּאָדם הנוֹשם ושוֹאֵף אַחרי עבוֹדה קשה ועמל לא־אנוֹש.

כּעבוֹר שעה כּבר עמד בּתוֹךְ הבּיִת הבל לָבן וכבד של בּליל־בּהמה, וּבכל הפּינוֹת נדף ריחַ חם וערב של סוּבּים חלוּטים בּרוֹתחים. הכּל הרגישוּ, כּי ניצני חַיִים חדשים צצים ועוֹלים לעֵיניהם. הקטנים, יחפים וחשׂוּפי־שת, כּירכּרוּ וחָזרוּ בּפנים חנפים מסביב להעֵז היוֹלדת, שהוּבאָה הבּיתה עם תּאוֹמיה הרכּים – שתּי בּריוֹת פּעוּטוֹת וּשחוֹרוֹת, חציין מנַמנמוֹת וחציין נתוּנוֹת בּעוֹלם־התּוֹהוּ, שדעתּן עדיִין מטוֹרפת עליהן ורגליהן הדקוֹת מקוּפּלוֹת תּחתּיהן. כּל יִשעם וחפצם של הקטנים היה הפּעם – להעמיד את הבּריוֹת הפּעוֹטוֹת והמדוּכדכוֹת האֵלה על רגליהן. כּדי להוֹציא את הרעיוֹן הזה לפעוּלָה, התחַכּמוּ וחָשבוּ מַחשבוֹת וחיבּלוּ תחבּוּלוֹת שוֹנוֹת. את העֵז, כּנוֹגעת בּדבר, פּייסוּ בּפת־קיבר, למַען תּעמוֹד מנגד ותחריש ולא תּפריע אנשים ממלאכתּם. ואוּלָם העֵז לא נאוֹתה לוַתּר על זכוּתה, זכוּת אֵם ואֶפּיטרוֹפּסית לילָדיה, ועמדה בּכל תּוֹקף ליד הבּריוֹת הפּעוּטוֹת, מגינה עליהן בּבטנה הנפוּלָה, מלקקת בּלשוֹנה את עוֹרן החָלָק והחַם, מַצליפה על הקטנים מַבּטים חַמים ותוֹהים של יוֹלדת תּשוּשת־כּוֹחַ, שיש בּהם מן החנינה וּמן ההתראָה גם יחד, ועֵיניה החוֹלמוֹת, הערפּליוֹת, כּאִילוּ אוֹמרוֹת: “אָמנם כּל עצמי אֵיני אֶלָא עֵז; מי אני וּמַה כּוֹחי בּפני גדוֹלים שכּמוֹתכם? ואַף־על־פּי־כן ידוֹע תּדעוּ, כּי התּאוֹמים האֵלה תּאוֹמַי הם!”

מלמַעלָה, ממרוֹם התּנוּר, הציץ מיכל בּראשוֹ הפּרוּע וּבעֵיניו התּוֹהוֹת, שעכשיו כּבתה אִשן הזרה ושכךְ הסער בּתוֹכן. נראֶה היה בּשעה זוֹ כּאָדם גוֹלה ונידח, שחָזר אַחרי ימים רבּים אֶל משפּחתוֹ ממרחַקים, והוּא פּוֹקח עיִן וּמַטה אוֹזן לראוֹת ולשמוֹע סביבוֹ דברים שהיוּ קרוֹבים וידוּעים לוֹ בּשכּבר־הימים. ולא עוֹד, אֶלָא פּעמים היה דוֹמה, כּאִילוּ על פּניו הכּחוּשים והמעוּנים, שקוּמטוּ והזקינוּ מרוֹב יִיסוּרים ועוֹני, חוֹלפת גם נהרה קלָה, מעֵין בּת־צחוֹק חיורת וּרפת־אוֹנים. בּתוֹר בּעל־הבּיִת וּמוֹשל בּכּיפּה, שכּל הדברים, המתרחשים פּה לעֵיניו מלמַטה, נתוּנים בּרשוּתוֹ ונחתּכים על־פּיו מלמַעלה, טען:

– חָלָב… תּנַאי ראש וראשוֹן הוּא, כּי תּתּן העֵז את חלָבה בּעתוֹ. אִיש חוֹלה אני, שכיב־מרע. צריךְ אני לכלכּלה טוֹבה, לכלכּלה טוֹבה אני צריךְ!…

ואוּלָם אִיש לא שעה אֵלָיו הפּעם ולא שמע את טענוֹתיו. הכּל היוּ עסוּקים וּטרוּדים בּאוֹשר החָדש, שנתגלָה עליהם פּתאוֹם אַחרי ימי עוֹני וחשיכה. החוֹרף האָרוֹךְ והזוֹעֵם כּבר נרתּע לאחוֹריו, וניצני חַיִים חדשים התחילוּ צצים.

 

ה    🔗

אַחַר־כּךְ התחיל הכּפוֹר להימס מעל־פּני החַלוֹנוֹת הקטנים, והזכוּכיוֹת הכּהוֹת נזדכּכוּ. בּחוּץ הציצה לפעמים שמש רחוֹקה מבּין קרעֵי עננים תּוֹעים. דלף הגג טיפטף בּחשאי טיף אַחַר טיף. הימים היוּ ימי שקט וּדממה, ימי ערפל לבן ושקוּף, המרחף על־פּני שׂדוֹת וגנים עזוּבים כּבחלוֹם, כּבימי חַג ושבּתוֹן, וּבתוֹךְ הדממה חָלפה לפעמים ממַעל לגג סיעה של עוֹרבים, טסים וצוֹרחים בּרגש של קנאָה, כּי אוֹרחַ הוֹלךְ וּבא! על־פּני הקיר מעל התּנוּר ריפרפוּ בּיוֹם כּתמים אדמדמים מאִירים – בּבוּאָתה של חַמה. מיכל שכב על התּנוּר כּחוֹלם, פּוֹקח עיִן, צוֹפה וּמַבּיט אֶל הכּתמים הלָלוּ, הזעים ורוֹעדים בּמקוֹם אֶחָד, מתבּוֹנן ונוֹתן לב על הצלָלים הקלים, החוֹלפים עליהם לפעמים בּמהירוּת הבּרק: מגיחים ממקוֹם טמיר, מַאפילים כּדי הרף־עיִן וּמתעלמים והוֹלכים, נבלָעים בּקרן־זוית אפלה, לפני עֵיניו עמדוּ הפּעם חלוֹמוֹת ודמיוֹנוֹת אחרים, חוֹננים וּמיישנים, מיני קטעים של הזיוֹת וחזיוֹנוֹת רחוֹקים, המשמשים ועוֹלים בּעירבּוּביה מתּהוֹם הנשייה. בּחזוֹנוֹ נדמה לוֹ תּוֹר הילדוּת עם טוּבה וחַסדה, זוֹ תּקוּפת־החַיִים הנשכּחה כּבר, האוֹבדת בּמרחַקי העבר, זוֹ ראשית ניצני ההכּרה, עֵת עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא עדיִין היה פּתוּחַ לכל אַרבּע רוּחוֹתיו, ואֶרץ ושמַיִים היוּ קרוֹבים כּל־כּךְ, והאָדם קל וּמהיר וּבטוּחַ על־פּני האדמה, וכל ההוָיה מסביב לא נבראָה אֶלָא לשמשוֹ. בּימי־הפּלָאוֹת ההם עדיִין היה הכּל גָדוֹל ורם וּרחַב־ידיִים, רענן ואֵיתן: השׂדוֹת מסביב, היערים המַשחירים בּמרחָק, הנהר השוֹטף מתּחת הגשר, בּית־המדרש ההוֹמה מאָדם רב, קוֹמתוֹ הזקוּפה של האָב שחוֹר־הזקן, הרוֹגז ורוֹתחַ על כּל עוול…

זלאטקה ישבה ליד החַלוֹן והתחַממה בּשמש, קטנה ומצוּמצמת בּתוֹךְ עצמה, מתבּוֹננת בּפנים אטוּמים וּמַחרישים אל השלג, הנמס והוֹלךְ על־פּני הרחוֹב, מַקשיבה אל דלף הגג, המטפטף אַט בּזה אַחַר זה, והכּל למקוּם אֶחָד: טיף, טיף. הנה הרחוֹב, והנה נשקפים בּתּים בּוֹדדים, הם וחַלוֹנוֹתיהם הלחים וּזכוּכיוֹתיהם האפלוֹת, המנצנצוֹת. אֵין זאת כּי־אִם הבּתּים הדוֹממים האֵלה ריקים עתּה מאָדם, אֵין בּהם נפש חַיה. הכּל מת ונדם. הנה נראוֹת ערוּגוֹת הגן, והן עדיִין טעוּנוֹת שלג. אֶלָא שהשלג כּבר השחיר ונסתּאֵב. והנה הגבעה שם בּמרחַק השׂדה, וּמאַחרי הגבעה כּלוּם לא יֵיראֶה. שם גבוּל וקץ לחַיִים. כּךְ צריךְ להיוֹת וכךְ יִהיֶה לעוֹלָם. פּה, ליד החַלוֹן, השמש מחַממת. טוֹב ונוֹחַ פּה לָשבת דוּמם, ללא הירהוּר ונידנוּד כּל־שהוּא. כּךְ תּשב כּל ימי חַיֶיה. והנעוּרים אשר מתוּ לא יִחיוּ עוֹד, וּשׂער הראש אשר נקרח לא יִצמַח עוֹד, וּשדי־העלוּמים יִצטמקוּ ויִבּוֹלוּ. וכךְ יעברוּ ימים ותחלוֹפנה שנים, שנה אַחר שנה, בּחשאי וּבשממוֹן, כּאשר יטפטף דלף הגג בּחשאי וּבשממוֹן: טיף, טיף…

המיטוֹת מאחוֹרי התּנוּר והכּיריִים כּבר עמדוּ עכשיו ריקוֹת ועזוּבוֹת. הקטנים יצאוּ ונתפּזרוּ על־פּני הבּיִת בּרגליִים יחפוֹת. הבּריוֹת הקטנוֹת והפּוֹחזוֹת התחַבּטוּ כּל היוֹם בּפּינוֹת האפלוֹת, טרחוּ ועשׂוּ בּמלָאכה, שימשוּ בּקיסמים וּבנסרים וּבסַכּינים קהוֹת, טיפּסוּ ועלוּ אֶל החַלוֹנוֹת, התחַממוּ, הציצוּ החוּצה, התרפּקוּ זה על זה וערגוּ על אוֹר שמש וחוּמה. מוּרגָש היה, כּי בּחוּץ מנַשבוֹת עתּה רוּחוֹת חדשוֹת, רענַנוֹת, כּי מתרחש שם דבר חָדש ונפלָא, אשר כּמוֹהוּ לא נראָה ולא נשמַע זה־כבר. מן הרחוֹב הגיעוּ בּזוֹ אַחַר זוֹ ידיעוֹת חדשוֹת מַפליאוֹת, מרוֹממות־נפש ומעוֹדדוֹת־רוּחַ, כּל אַחַת יפה וּמשׂמחת מחברתּה. סיפּרוּ, כּי סגוֹר קרח־הנהר כּבר נפתּח, והגשר עם הבּתּים הסמוּכים לגשר עוֹמדים חציים בּמַיִם. סיפּרוּ, כּי הגוֹיִים בּני הכּפרים הביאוּ בּסירת־דוּגָה בּתוּלָה כּפרית טבוּעה, אשר משוּ מן המַיִם, וכי בּעיר כּבר התחילוּ העשירים לאפוֹת מַצה לפּסח.

וּפעם אַחַת לא יכלוּ עוֹד הקטנים לכבּוֹש אֶת יִצרם. חָברוּ על הדלת הכּבדה והעקוּמה, צרוּ עליה בּקוֹל ענוֹת־גבוּרה וּבקוֹל תּרוּעת־מלחָמה, אָזרוּ אֵת כּל מַאמַצי כּוֹחָם ועמדוּ כּוּלָם שכם־אֶחָד לדחפה דחיפה משוּתּפת. הדלת נתעקשה בּכל כּוֹבד מַשׂאָה וּזמַן רב לא זזה ממקוֹמה. אַךְ סוֹף־כּל־סוֹף גָברוּ גיבּוֹרי־החַיִל הקטנים וידם היתה על העֶליוֹנה: הדלת נאֶנחָה אנחָה רצוּצה ונפתּחה לָאַויר.

– הָ ־ אָ ־ אָ ־ אָה! – השמיעוּ הקטנים קריאַת שׂמחַה ותמהוֹן, על סַף בּיתם, כּשראוּ פּתאוֹם את הרחוֹב פּנים אֶל פּנים.

לתוֹךְ הבּיִת הקטן פּרצה רוּחַ צוֹננת רענַנה. זרם מַדהים של אוֹר־שמש הכּה על הכּתלים האפלים והאִיר בּבת אַחַת אֵת כּל הפּינוֹת הנסתּרוֹת, אֵת כּל החוֹרים והסדקים. מתּחת התּקרה המפוּחָמה נזדעזעוּ וניפנפוּ קרעֵי קוּרי־העכּביש השחוֹרים.

– אָה, מַגיפה תּבוֹא עליהם! מי זה פּתח שם אֶת הדלת?

מיכל ניעוֹר מתּוֹךְ נימנוּמוֹ על התּנוּר, פּקח עֵיניו ונרתּע לאחוֹריו מפּני זרם הרוּחַ הקר, שפּגע בּחָזהוּ בּעד כּוּתּנתּוֹ הפּרוּמה.

– מַמזרים! רוֹצחים! עלוּקוֹת! סגרוּ את הדלת! אֶת הדלת סגרוּ, מַגיפה תּבוֹא עליכם!

ואוּלָם הקטנים לא שמעוּ עוֹד כּלוּם מכּל הנַעשׂה בּבּיִת מאַחריהם. כּוּלָם נדחקוּ יחד על המפתּן, מסתּוֹפפים זה בּצד זה, עוֹמדים נדהמים וּנבוּכים למַראֵה הרחוֹב, הגָלוּי כּוּלוֹ לעֵיניהם. מגוֹדל המבוּכה ותמהוֹן־הנפש לא ידעוּ אֶל מה יִפנוּ ואֶל מַה יִתּנוּ אֶת לבּם תּחילָה: אִם אֶל פּתחי הבּתּים, הפּתוּחים כּוּלָם לָרוָחָה, אשר משם מתרגש ועוֹלה קוֹל המייה ודיבּוּר בּני־אָדם שאֵינו פּוֹסק, אִם אֶל השלג הנמס והוֹלךְ, השוֹטף בּמרוּצה בּמדרוֹן הגבעה ונוֹפל בּהמוּלָה לתוֹךְ שלוּליוֹת הרחוֹב, אִם אֶל השׂדוֹת הרחָבים אשר מאַחרי הבּתּים והגנים, השׂדוֹת המוּצפים מַיִם עד למרחוֹק, הם והאִילנוֹת הבּוֹדדים, המציצים פּה ושם בּצמרוֹתיהם הקרוּחוֹת, פּוֹשטים ענפים יבשים כּלפּי מַעלָה, כּקוֹראִים לעֶזרה מן המצוּלָה, אוֹ אֶל אַלפי רצי כּסף וזהב, המנַצנצים וּמבהיקים על־פּני שלוּליוֹת הרחוֹב, מרצדים וּמשׂחקים בּחליפוֹת גוָנים לנוֹכח זהרי השמש העליזה?

– אוֹי־אוֹי־אוֹי, כּמה רחב הנהר! הנה אנשים שטים שם בּסירה, חי נַפשי!

– פּיק־פּיק־פּיק! ילָדים, הבּיטוּ הנה! הנה שני תּרנגוֹלים מתנַגחים! פּיק־פּיק־פּיק!

– התּרנגוֹל האֶחד תּרנגוֹל־הוֹדוּ הוּא! יוֹדע אני – מכנסַיִים לוֹ בּרגלָיו!

– הנה הוֹלךְ הירשלי־בּוּלבּוּס, מתגלגל כּבּוּלבּוּס! הירשלי… הוֹפּ! נפל הבּוּלבּוּס, הטיל בּיצה, כּשם שאני יהוּדי!

–חַה־חַה־חַה! הירשלי, יפה נפלתּ? ראוּ־נא גם ראוּ את הבּוּלבּוּס הזה, שפּשט אֶת ידיו ואֶת רגלָיו!

– נוֹעֵל הוּא ערדלים חדשים…

– הלא הם עשירים הם!

– בּוּלבּוּס, בּוּלבּוּס! בּוֹא הנה! אמוֹר־נא, מַה מצאת? פּרוּטה?

– בּוּלבּוּס! לחצאין!…

–אוֹי־אוֹי־אוֹי! הבּיטוּ וּראוּ אֶת ערימת השלג, המתגלגלת מעל ההר! הנה עוֹד ערימה! עוֹד אַחַת – שפךְ!

– ילָדים, יוֹדעים אַתּם מה? הבה נלךְ אל הגן ונַעשׂה שם אָדם בּשלג! עוֹד רב השלג בּגָן!

– יחף תּלךְ?

– וּמה בּכךְ, אִם יחף? – התלהב הגָדוֹל שבּילָדים, וּמרוֹב רגשוֹתיו נטל רשוּת לעצמוֹ להתפּאֵר בּדבר־שקר: – לפנים, כּשהיִיתם עדיִין קטנים כּוּלכם, היִיתי אני מַחליק תּמיד על־פּני השלג בּאֶמצע הרחוֹב בּרגליִים יחפוֹת, כּשם שאני יהוּדי!

– יוֹדעים אַתּם, ילָדים? יש לי עֵצה: הבה ננעוֹל אֶת מַגָפיו של אַבּא!

אַךְ, כּפי הנראֶה, נתקפּחה זכוּתם של הקטנים בּחוֹרף הזה וּמן השמַיִים עיכּבוּ בּידם מעשׂוֹת אָדם בּשלג. כּשהפכוּ ראשיהם לפנים הבּיִת, ראוּ לפניהם חזיוֹן־פּלא, שהכּה אֶת לב כּוּלָם בּתמהוֹן: מיכל ישב על אַחַת המיטוֹת, כּפוּף בּראשוֹ ורוּבּוֹ אֶל הקרקע, טוֹרח וּמתלבּט בּחשיכה, גוֹנח ונאנח בּכבדוּת וּמוֹשךְ בּכל כּוֹחוֹ על רגלָיו זוּג מַגָפיִים גדוֹלים ויבשים, שנשתּמרוּ לוֹ מימוֹת הקיִץ שעבר. הקטנים שבוּ ועמדוּ על מפתּן הבּיִת והתחילוּ לטפּל בּמאוֹרע החָדש הזה:

– הרי הוּא הוֹלךְ להכּוֹת בּאַנשי הרחוֹב.

– וּלנַפּץ חַלוֹנוֹת.

– גיבּוֹר הוּא. הכּל יראִים מפּניו!

– האוּמנם גיבּוֹר? והלא אוֹמר הוּא תּמיד, כּי מחר הוּא מת!

– כּל זה – מפּני שרוֹצה הוּא, כּי יִתּנוּ לוֹ חָלָב.

– חָלָב! חָלָב! צאן־קדשים, מֶה־אֶה־אֶה! – קרא העיזוּז והפּוֹחז מכּל הזאטוּטים קריאַת־סתם, ללא כּוונה כּל־שהיא, רק מפּני שדברים בּטלים לא נכנסוּ הפּעם לאָזניו ולא לָקחוּ אֶת לבּוֹ, והחוֹרף כּבר חָלף־עבר, והנפש ערגָה להשתּפּךְ החוּצה בּצהלה עליזה.

מיכל ניגש עד הפּתח בּברכּיִים כּוֹשלוֹת, פּוֹסע וּמתנוֹדד כּשיכּוֹר, עמד בּחשאי, כּצל, מאַחרי הילָדים, עוֹמד ומציץ אֶל הרחוֹב בּעינַיִים דלוּחוֹת ותוֹהוֹת, כּמוּכּה־סַנורים.

– אָח־אָח־אָח, אֵל רחוּם וחַנוּן! הקיִץ הנה זה בּא… – נאנַח אנחה חשאִית לנַפשוֹ והבּיט לפניו אֶל השלוּליוֹת, הרצוֹת בּעקלתוֹן על־פּני הרחוֹב, בּחריצי הקרח הנבקע. אנחה זוֹ כּאִילוּ נשבה נשיבה קרה בּלבּוֹת הקטנים וכיבּתה בּהם בּבת אַחַת אֵת כּל העליזוּת הנלהבת הקוֹדמת. כּוּלָם נשתּתּקוּ, נדחקוּ ועמדוּ צפוּפים, כּשׂיוֹת אִילמוֹת נידחוֹת, מסביב לאביהם המיסכּן, הגבוֹה והכּפוּף, שהזקין בּלא עֵת, הבּיטוּ מַחרישים ונדכּאִים אֶל הרחוֹב, אֶל המקוֹם אשר הבּיט הוּא, כּאִילוּ רוּחַ־יגוֹן אַחַת תּקפה אֶת כּוּלָם.

 

ו    🔗

הרחוֹב נתחַדש כּוּלוֹ, שינה מַראֵהוּ מן הקצה אל הקצה. נשבוּ רוּחוֹת קלוֹת רענַנוֹת, מגפּפוֹת וּמעוֹררוֹת לב וּבשׂר. קלחוּ בּמרוּצה קילוּחי מי־אָביב עזים וּמהירים בּמַעלוֹת וּבמוֹרדוֹת. הרחוֹב התרחץ וקרן כּוּלוֹ בּשלוּליוֹת הקרח, הנמס וזוֹרם והוֹלךְ תּחת השמש. וּממַעל גָבהוּ השמַיִים מאוֹד – בּהירים וּרחָבים, זרוּעים פּה ושם תּלתּלי עננים לבנים, קלים וּשקוּפים. מַחנות ציפּרים למיניהם, בּעלי־כנף נוֹדדים, מסתּוֹבבים בּמרוֹם האַויר, מרחפים ותוֹעים כּנדהמים וצוֹרחים בּקוֹל, אַךְ קוֹל צריחָתם הרחוֹק נחבּא ואוֹבד בּרחבוּת האַויר מפּני קוֹל המוֹנוֹ של הרחוֹב, המתרגש ושוֹאֵן בּשפעת חַיִים חדשים.

בּתּי הרחוֹב כּבר ניטהרוּ מן השלג, והם עוֹמדים, כּעוֹלים מן הרחצה, בּגגוֹתיהם השחוֹרים והלחים, המטפטפים מכל עֵבר וּפינה. שערי החצרוֹת וּפתחי האַכסַדרוֹת כּוּלָם פּתוּחים לָרוָחָה, שוֹאפים בּכל פּה אֶת אַויר החוּץ הצוֹנן והצח. מפּנים הבּתּים, בּעד חַלוֹנוֹת ואֶשנַבּים פּתוּחים, נישׂאת המוּלה נרגשת והוֹמה דיבּוּר חַי וסוֹעֵר. אנשים ונשים סוֹבבים בּחצרוֹת כּנפעמים, כּתוֹעים בּעוֹלם חָדש. נשמע קוֹל צוָחָה רמה וּצלוּלָה, צוחַת גרוֹן בּתוּלָה, פּוֹלח את אַויר הרחוֹב, נשמע קוֹל הוֹלם פּטיש בּבּרזל, קוֹל צילצוּל עליז וחוֹגג בּמַכתּש של נחוֹשת. חבר ילָדים, תּינוֹקוֹת של בּית רבּם, הגיחוּ מאַחַת הפּינוֹת, מהם עוֹטפים סוּדרים אדוּמים לצואריהם, והם רוֹדפים כּוּלָם בּחרף־נפש וּבתרוּעת גיבּוֹרי־מלחָמה אַחרי תּרנגוֹל מתפּרץ מפּני אדוֹניו, הטס על־פּני הרחוֹב בּאלכסוֹן בּזקיפת כּנפיִים וּבקריאַת התמַרמרוּת וּמרד. ושם, בּאֶמצע הרחוֹב, עוֹמדים בּעלי־הבּתּים, לבוּשים קפטנים של מוֹךְ, וגוֹרפים בּמגוֹבוֹת שבּידיהם זבל חוּצוֹת, הצף בּמי־מַדמנה, מאַספים גללי סוּס וּבהמה, אִיש אִיש אל גל־האַשפּה אשר בּחצרוֹ. והנה נשמעה הצלָפת שוֹט בּאַויר ונתגלתה כּירכּרה קטנה של פּריץ עני מפּריצי המקוֹם, המתגלגלת וּבאה בּטיסה מהירה ובקישקוּש זוֹגוֹת, – והיהוּדים גוֹרפי הזבל נרתּעים לאחוֹריהם בּרגשוֹת דרךְ־אֶרץ, זוֹקפים עיִן וּמַבּיטים אַחרי הכּירכּרה המרקדה, ניצבים רגע בּלי־נוֹע והמגוֹבוֹת בּידיהם, תּמהים וחוֹלמים וּמַקשיבים לרחש האָביב.

בּאַחַת החצרוֹת הסמוּכוֹת חָברה חבוּרה של נשים על עגָלָה קטנה מדוּלדלת. זוֹהי עֶגלתוֹ של יוֹנה אִיש־מוּראוואנקה, שהביא מעיירתוֹ “שחוּטי־חוּץ” למכירה, כּדרכּוֹ בּכל יוֹם חמישי בּשבּת. הנשים הוֹמוֹת וּמדבּרוֹת כּוּלָן בּבת אֶחָת. הזריזוֹת שבּהן שוֹלחוֹת ידיִים אֶל מַצע הקש אשר בּעגָלָה וּמוֹשכוֹת מתּחתּיו צלעוֹת בּשׂר אָדוֹם, הוֹפכוֹת אוֹתן כּנגד השמש, מפשפּשוֹת בּהן בּאֶצבּעוֹת, בּוֹדקוֹת למוּמיהן, טוֹענוֹת לפני יוֹנה וּמתכּוונוֹת לקנתּרוֹ. ואוּלָם יוֹנה זה, שיהוּדי ערוּם הוּא וקר־המזג, אֵינוֹ מַשגיחַ בּטענוֹתיהן של נשים. עוֹמד הוּא בּתוֹךְ החבוּרה עמידה מוּצקה, בּפנים קוֹפאִים ודוֹממים, כּפני חירש ואִילם, דוֹחה דחייה קלה לאַחַר־יד אֶת הנשים הרוֹגשוֹת בּפניו, כּאָדם שדוֹחה גוֹלמי־עֵץ, העוֹמדים לשׂטן על דרכּוֹ, וּמדבּר אֶל אִשתּוֹ שׂרה־רייזה, היוֹשבת על הדוּכן מעוּטפת מטפּחת גדוֹלה, בּקוֹל שאנן וּבטוּחַ וּבהבלָעת הריש:

– שׂבה־בייזה, היוֹם קצב והמלָאכה מבוּבּה. נסע לדבכּנוּ!

הנשים מתעוֹררוֹת כּנגדוֹ:

– הכיצד, רב יוֹנה? זוֹ מה היא? הלא רציחָה כּזאת לא נשמעה בּכל העוֹלם כּוּלוֹ! אַרבּע עֶשׂרה פּרוּטוֹת מחיר נבלת עֵגל!

– הסחוֹבה שלי, הכּסף שלָכן! – משיב יוֹנה בּקרירוּת־לב אַכזרייה, בּלי הבּיט אֶל בּעלוֹת־דברוֹ. – על־כּבחכם לא אֶמכּוֹב לָכן אֶת בּשׂבי. שׂבה־בייזה, דפקי את הסוּס ונסע לדבכּנוּ!

– מַה תּאמרוּ לפגע רע זה? – מתמַרמרוֹת הנשים אֶל יוֹנה ואִשתּוֹ. – הלא יקרנים כּמוֹכם לא היוּ גם בּסדוֹם!

– בּסדוֹם לא היוּ, אבל בּעמוֹבה היוּ, – מתלוֹצץ יוֹנה בּפנים קרים ושאנַנים, שלא להעלוֹת אַף בּת־צחוֹק קלה קלה על שׂפתיו. – אִם אנַחנו יקבנים, הבי אַתּם טבחָנים! שׂבה־בייזה, דפקי אֶת הסוּס ונשוּב למוּבאוואנקה!

מיכל עדיִין עמד על מפתּן בּיתוֹ, בּתוֹךְ ילָדיו, שכוּר־שמש ונדהם מכּל המתרחש בּרחוֹב, עוֹמד וּמַבּיט לפניו בּעֵינַיִים תּוֹהוֹת, כּאָדם שהתעוּהוּ רגלָיו לעוֹלָם חָדש וזר. לבסוֹף נאנַח לנַפשוֹ אנחה חשאִית ואמר בּלחש:

– בּני־אָדם קוֹנים בּשׂר לכבוֹד השבּת…

בּפּתח נתגלתה אִשתּוֹ הקטנה והכּפוּפה, כּשהיא מפשפּשת בּשׂער ראשה מתּחת למטפּחתה ומעפעֶפת בּעֵיניה הצבוֹת. יצאה גם זלאטקה והתייצבה מאַחרי אִמה, מתכּווצת ורוֹעֶדת בּחוּלצתה הקלה. הבּית נשאַר ריק מאַחריהם. ערימת תּפּוּחי־האדמה המַעבישים בּפינת הבּיִת הצהיבה בּנוֹגה ענוֹג. רק קוּרי־העכּביש הקרוּעים, התּלוּיִים בּתּקרה המפוּחָמה, נדוּ לחוֹרף שהלךְ: נעוּ מפּני הרוּחַ, כּנוֹע עלים כּמוּשים אַחרוֹנים בּענפי אִילָנוֹת בּסוֹפוֹ של סתיו.

 

ז    🔗

ימים אחָדים לפני הפּסח זכרוּ נדיבי העיר את מיכל ושלחוּ לוֹ אֶל בּיתוֹ אַרגָז מלא מַצוֹת. אַדמת הרחוֹב כּבר יבשה כּוּלָה ורוּחוֹת פּוֹשרוֹת נישׂאוּ בּאַויר. הגיעוּ ימים טוֹבים לָעוֹלם, ימי אוֹרה ושמש. דלת הבּיִת היתה פּתוּחָה כּל היוֹם, אחוּזה בּיתד־עֵץ, שנתקעה לצוֹרךְ זה בּקרקע. הקטנים התפּזרוּ לנַפשם על־פּני הרחוֹב, מתרוֹצצים אָנה ואָנה בּרגליהם היחפוֹת, מתגנבים פּעם בּפעם לָבוֹא אֶל הבּיִת, מוֹשכים ולוֹקחים בּאֵין רוֹאִים מן המַצה אשר בּאַרגָז מלוֹא קוּמציהם, חוֹטפים ואוֹכלים אוֹתה בּפינה מוּצנַעת בּחריקת שינַיִים מהירוֹת ונחפּזים לרוּץ אֶל חַצרוֹת השכנים, לעמוֹד שם ולראוֹת בּילדי בּעלי־בתּים חשוּבים, המַקדימים לשׂחק את משׂחַק האגוֹזים.

מיכל התהלךְ בּתוֹךְ הרחוֹב בּחשאי, מתנַהל לאִטוֹ כּצל, הוֹלךְ וסוֹקר ותר בּכל המקוֹמוֹת, מתעכּב בּכל עֵבר וּפינה, נאנח כּל העֵת לנַפשוֹ, נוֹשׂא עֵיניו אֶל השׂדוֹת הטוֹבעים עדיִין בּמַיִם, מציץ אֶל חַצרוֹת השכנים, בּמקוֹם שהחַג כּבר התחיל להראות אוֹתוֹתיו. שוּלחָנוֹת וסַפסלים מרוּחָצים מתייבּשים בּחַמה, ערימוֹת ספרים מתאַוררוֹת בּרוּחַ, ונשים עם נַערוֹתיהן המשרתוֹת עוֹמדוֹת וּמשפשפוֹת וּמטהרוֹת את כּלי הבּיִת בּשקידה נמרצת, מַגעילוֹת את המיחַמים וּמדיחוֹת בּמַיִם את בּקבּוּקי־הפּסח הגדוֹלים והכּרסניים.

עוֹלָמוֹ של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא נפתּח עד אַפסי אֶרץ ושמַיִים, נתגלָה לאוֹרךְ ולרוֹחַב, ורק במַעמַקי הלב פּירכּס בּחשאי כּאב עמוּם, טמיר ונעלָם, אשר אֵין לוֹ שם ואֵין לוֹ תּקוָה עוֹד. פּעם אַחַת נזדמן מיכל בּדרך־הילוּכוֹ לאַחַד המקוֹמוֹת הרחוֹקים מאַחרי העיר, לפרשת הדרכים, שמשם שבילים צרים וּרחַבים וּנתיבוֹת עקלקלוֹת מסתּעפים והוֹלכים למרחוֹק, להכּפרים והיִישוּבים אשר בּסביבה. בּמקוֹמוֹת אֵלוּ עוֹמדים התּגָרים הפּעוּטים, אִיש פּלסוֹ בּידוֹ, וצוֹפים לעֶגלוֹת האִיכּרים וליבוּל כּפריהם, שהלָלוּ מוֹבילים לָעיר למכירה. כּשעבר מיכל בּדרכּוֹ את הגשר, ראה את זלאטקה עוֹמדת בּמעילה הקל בּוֹדדה לנַפשה, קטנה וּכפוּפה וּפניה עצוּבים, כּפני יֶלד עזוּב ונשכּח, ידיה נשענוֹת בּמַעקה הגשר ועֵיניה תּלוּיוֹת לָאַויר, אֶל השׂדוֹת המוּצפים בּצעֵי־מַיִם, השוֹקטים וזוֹהרים תּחת שמש־האָביב. מיכל עבר על־פּניה לאִטוֹ, כּאָדם זר, ורק לאַחַר שפּסע פּסיעוֹת אחָדוֹת, עמד פּתאוֹם, הפךְ אֶת פּניו לעוּמַת בּתּוֹ, אִיֵים עליה בּאֶצבּעוֹ וצעק בּקוֹל:

– מוּפקרת, הבּיתה לכי! ראִי, עוֹד נכוֹנים לָךְ שפטים מידי על לכתּךְ אַחרי בּחוּרים!…

וּפנה והלךְ לדרכּוֹ. מאַחרי העיר השׂתּרעוּ גנים ריקים עם גדרוֹתיהם הגבוֹהוֹת, וּמתּוֹכם הציצוּ אילָנוֹת חשׂוּפים, שקצוֹת זלזליהם היבשים כּבר נתעגלוּ והניצוּ פּטמוֹת־פּקעים שחוֹרוֹת. גרנוֹת הבהיקוּ לנוֹכח קרני השמש בּזהב גגוֹת־קש חדשים. מאַחרי הגנים והגרנוֹת נשבה רוּחַ קרה. זרמי־אוֹר שטפוּ והבריקוּ מכּל העברים, סינוורוּ אֶת העֵינַיִים, הכּוּ אֶת הלב בּתמהוֹן, והדרכים והנתיבוֹת הלבנים, המתעקלים בּמרחַק השׂדוֹת, בּגבעוֹת וּבעמקים, שימשוּ כּוּלָם בּעירבּוּביה ונדמוּ כּפסי־נייר לבנים מעוֹפפים בּאַויר.

התּגָרים המשתּעממים קידמוּ את פּני מיכל מתּוֹךְ זחיחוּת־הדעת.

– אָה, הנה הרוּחַ הרעה כּבר יצאה לטיֵיל בּעוֹלָם! – קפץ ואָמר אֶחד מן החבוּרה. – בּרוּךְ הבּא! אַךְ זה אוֹרח חָשוּב! שלוֹם עליכם, רב מיכל! מאַיִן ולאָן?

זה שקפץ כּנגד מיכל היה אֶחָד מפּרחי התּגרים, בּחוּר צהוֹב, שפּניו זרוּעים עדשים ועֵיניו המימיוֹת מתעצמוֹת בּשעת דיבּוּרוֹ וּמחַייכוֹת בּסדקיהן. מיכל נדהם מפּניו והבּיט אֵלָיו בּעינַיִים מבוּלבּלוֹת. שאָר התּגרים נתנוּ קוֹלָם בּצחוֹק.

– מה הצחוֹק הזה? – שאל מיכל בּקוֹל עמוּם.

– חָלילה, כּלוּם צוֹחקים אָנוּ? – התעוֹדד הבּחוּר הצהוֹב לצחוֹק חביריו. – אַדרבּה, שׂמחים אָנוּ לראוֹתךָ שוּב חַי וקיים! אוֹרחַ חָשוּב אַתּה לָנוּ. מתגעגעים היִינוּ עליךָ כּל החוֹרף. סַפּר־נא לָנוּ חדשוֹת מן הנַעשׂה בּמרחַקים. מַה נשמע שם על התּנוּר?

הבּחוּר הצהוב קרץ לחביריו בּסדקי עֵיניו, והלָלוּ ענוּ שוּב בּצחוֹק. מיכל פּער פּיו, בּיקש לאמוֹר דבר, אַךְ לשוֹנוֹ דבקה לחכּוֹ. הבּחוּר התבּוֹנן על סביבוֹתיו כּמנַצחַ, כּוּלוֹ נהנה וצוֹהל.

– הגידה, רב מיכל, אַל תּכחד ממנוּ דבר: הן לא שכבת בּטל על התּנוּר כּל החוֹרף? מסתּמא נזכּה בּקרוֹב לשׂמוֹחַ אִתּךָ בּברית־מילה, האַף אֵין זאת?

מיכל הבּיט אֶל בּני־החבוּרה, המתפּתּלים מתּוֹךְ רוֹב צחוֹק, בּעֵינַיִים קמוֹת. שׂפתיו יבשוּ ורעדוּ.

– אֶחָד… אֶחָד נסתּלק בּחוֹרף הזה… – מילמל ואָמר בּקוֹל נחנק. – אֶחָד… אֶחָד מילָדי מת עלי…

תּגר זקן, שזקנוּ וּפאוֹתיו מגוּדלים פּרע וסוּדר חָבוּש לוֹ למַעלָה מאָזניו, קם מן הצד מעל האֶבן, אשר ישב עליה, משךְ בּכתפיו כּלפּי בּני־החבוּרה ואָמַר לָהם בּנזיפה:

– פֶה, בּחוּרים! בּוּשה וּכלימה! לָמה התגוֹללתּם על יהוּדי חוֹלה? מה ראִיתם בּוֹ? אָדם חוֹלה מהלךְ לוֹ, אֵינוֹ פּוֹגע בּאִיש לרעה, – לָמה תּצערוּהוּ?…

מיכל ניענַע בּידוֹ לעוּמתוֹ בּאין אוֹמר וּדברים וּמיהר וּפנה לעֵבר השׂדה, פּוֹסע וגוֹרר אֶת רגלָיו הנחשלוֹת על־פּני רגבי־האדמה הטחוּבים. לבּוֹ חָלש וכל גוּפוֹ תּש ונמשךְ למַטה. הכּאֵב העמוּם, הטמיר והנעלָם, שהיה מפרכּס בּקרבּוֹ כּל העֵת בּחשאי, גָדל עתּה ורחַב והגיע עד הנפש. וּפתאוֹם פּרץ זרם דם אל ראשוֹ והסעיר את מוֹחוֹ. מיכל הפךְ את פּניו אֶל עֵבר התּגרים, קימץ את שני אֶגרוֹפיו לעוּמתם וצעק אליהם מתּוֹךְ השׂדה בּקוֹל־זוָעוֹת:

– גזלנים! רוֹצחים! עלוּקוֹת! חַכּוּ כּמעט קט! אלוֹהים לא יחריש! אֵל־נקמוֹת הוּא! עוֹד יקיץ הקץ עליכם! עוֹד יקיץ הקץ על כּל העוֹלָם כּוּלוֹ!…

רגָעים אחָדים עמד בּשׂדה, מאַיֵים בּידיִים פּרוּשׂוֹת לָאַויר וצוֹעֵק צעקה בּלתּי־בּרוּרה. רוּחַ חזקה ורענַנה נשבה אֶל פּניו והרימה את כּנפוֹת קפּוֹטתוֹ הנפוּחָה, וּמראֵהוּ קוֹדר וזוֹעֵם, כּוּלוֹ מחָאָה שוֹוַעת נגד שמי־האָביב הבּהירים והשמש הטוֹבה, המאִירה וחוֹננת לכּל.