א.    🔗

הסיפור שלפנינו הוא מעשה שהיה וכל הפרטים המופיעים בו, לרבות שמות האנשים, המקומות והתאריכים, כולם נכונים ומציאותיים. בשעתו היתה הארץ כמרקחה בשל מיקרה זה, אשר בהמשך הסיפור יבואר ויובן כי לא היה מיקרה כלל־וכלל. לא היה בדעתי לכתוב עליו, באשר ראיתי בזה דבר רגיל בימינו, אולם הסיפור התפתח ובסופו־של־דבר עמדו כמה־וכמה אנשים יראי־שמיים ויחידי־סגולה, שראו כאן עיניין של אצבע־אלקים ומעשה מכוון מלמעלה, בזמן “עיקבתא־דמשיחא”, והביעו את דעתם כי מן־הראוי להעלותו על הכתב ולפרסמו ברבים. וזה מה שקרה:

 

ב.    🔗

ביום הראשון של “הסליחות”, שחל בכ“ב באלול, שנת תשכ”ג, יצאו תלמידים מישיבת “עם ישראל חי”, שבחיפה, בליוויית כמה רמי“ם, מוריהם להתפלל במקומות קדושים: על קברו של רבי שמעון בר־יוחאי במירון שלייד צפת, ועל קברות הצדיקים בטבריה. תחילה הגיעו לקבר רבי שמעון בר־יוחאי, במירון, ובילו את הלילה בתפילות וב”תיקונים", ואילו בבוקר עלו למשאית כשמחוז־חפצם — טבריה. בדרכם, ניתהפכה המכונית ונפלה בערוץ שלצד הדרך. היתה זו תאונה קטלנית שבה קיפחו את חייהם הנהג ושלושה בחורים מצויינים מבחירי הישיבה. שאר הנוסעים ניפצעו וכמה מהם באופן קשה.

 

ג.    🔗

אחד מן התלמידים ההרוגים, היה ירא־שמיים גדול, ונוסף לצידקתו, צניעותו ועיסוקו בתורה ובגמילות־חסדים, נוהג היה לרשום כל מעשיו ופעולותיו, במשך היום, בפינקס. לפני לכתו לישון קורא היה בו, על־מנת לבקר את עצמו ולראות אם, חס־ושלום, לא חטא מתוך בילבול הדעת, ואם אין צורך לתקן משהו או לכפר על איזה מעשה שלילי – כגדול וכקטן!

חברו מן הישיבה, היה בחור בשם דוד כהן — יבדל לחיים ארוכים. בשל סיבות שונות, לא היצטרף לנסיעה, וכשהגיעה הידיעה על התאונה המחרידה, ניזדעזע מאוד וגדול היה צערו. הוא אהב ביותר את חבירו וצר היה לו עליו, ידידו הטוב, שכה אירע לו, אולם הוא ידע כי צדיק ה' בכל דרכיו, וכל דרכיו מישפט, ולכן לא הירהר אחר מעשיו של הקדוש־ברוך־הוא, והצדיק את הדין.

 

ד.    🔗

זמן־מה לאחר מכן, חלם חלום והנה חבירו הניפטר ניצב לפניו. פניו הפיקו אור־יקרות וניראה היה בו כי מאושר הוא.

“ראיתי כי הצטערת עלי צער רב”, אמר, “ולכן באתי לעודד את רוחך. דע־לך, שמייד הוכנסתי לגן־העדן והמקובל האלקי, רבי שמעון בר־יוחאי, הכניסני ישר למתיבתא שלו שבשמיים ושם זוכה אני ללמוד תורה מפיו של הרש”י הקדוש".

השתומם דוד כהן, בחלומו, ושאל את חבירו, הניפטר, שתי שאלות:

א) כיצד היתירו לו להיכנס לגן־העדן מבלי שיעבור תחילה את כל התהליך של בית־דין־של־מעלה?

ב) מה הטעם שצריך היה הוא וחבריו, יראי השמיים, למות מיתה כה משונה שלא בקיצם?

ענה לו חברו, כי לפני כשנה, בראש־השנה ויום־הכיפורים, ניגזרה בשמיים גזירה קשה על הישוב היהודי במדינת־ישראל, אשר לפיה צריך היה להיתרחש כאן אסון כבד — לא עלינו! הקדוש־ברוך־הוא ריחם על עמו, השב לארצו, בעת קץ, וכתחליף הוחלט בשמיים אשר יקרה אסון לישיבה קדושה בירושלים, עיר־הקודש, וימותו ארבעה צעירים, בעלי נשמות זכות וטהורות. כך אירע בתום שנה זו, לפני ימי־הדין של השנה השנייה, שהמכונית, אשר נסענו בה, ניתהפכה ונהרגנו אנו, שלושת התלמידים, ביחד עם הנהג. ניבחרנו כולנו על־ידי ההשגחה העליונה להיות קורבנות־מכפרים על כלל־ישראל. גם עיניין פציעתם של שאר המישתתפים בטיול־מיצווה זה קשור בחשבון־שמיים זה. כעת גם יובן לך כי בתור שכאלה ניכנסנו ישר לגן־העדן, ומידת שיכלך האנושי לא תוכל להשיג את רוב אושרנו".

 

ה.    🔗

דמותו של הניפטר נעלמה וזה היה סוף החלום. כהן ניתעורר, כמי שטילטלוהו גלי הים בחוזקה. הוא פקח את עיניו בהיתרגשות וחשב רבות על־אודות החלום. במשך היום, ובימים שלאחריו, חי בדימיונו את אשר ראה אז בחלומו: את פניו השמחים, והמביעים כל־כך הרבה, של חברו, את שאלותיו הוא ותשובותיו של החבר, וסיפורו, והסבריו.

יש כאן שתי אפשרויות, חשב: א) שזהו חלום נכון, אשר הביא לפניו המלאך “בעל־החלומות”, בהתאם למאמרי חז“ל, או… ב) שהחלום הובא על־ידי¹ שדים, לפי מאמר רבותינו ז”ל על הפסוק: “חלומות שוא ידברו”, ואז הכל בבחינת “עורבא־פרח”.

כיצד, חשב כהן, אדע אם החלום הינו מן הסוג הראשון או מהסוג השני? לבסוף החליט לעשות שאלת־חלום, וזאת יש לדעת כי לשאלת־חלום צריך אדם להיזדכך ולהיות צדיק־גמור. עשה כהן את כל ההכנות הגופניות והנפשיות. הוא טבל במיקווה ונהג בקדושה ובטהרה, צם והיתפלל אל קונו וביקש ממנו חסד, שיביא לפניו שוב, בחזיון־הליל, את חברו על־מנת לשאלו שאלה.

 

ו.    🔗

לצערו, לא חלם שנית על חברו הניפטר, לא בלילה ההוא ולא בלילות שלאחריו. אי־הוודאות הציק לו והוא התהלך, כל הזמן, תפוס בשרעפיו. הוא לא התייאש והוסיף לנהוג באורח של קדושה וטהרה, והתחנן אל ה' יתברך שיזכהו לראות בחלום, שוב־פעם, את חברו ויקבל ממנו תשובה ברורה לספקותיו. כך חלפו כשנה ומחצית השנה מיום האסון והנה, לילה אחד, ראה בחלומו את חברו כשהוא ניצב לפניו ומביט בו ברצינות.

הוא אמר:

“גזרו עליך בשמיים להמתין עד שתהא ראוי לכך, שימלאו את בקשתך ועתה, כדי להוציא ספקות מליבך, ציוו עלי לתת לך שני סימנים. הסימן הראשון, שבעוד שיבעה שבועות תיתארס, בשעה טובה, עם נערה הגונה אשר שמה דבורה בת שמעון. הסימן השני: שלושה שבועות לאחר מכן יופיע, לפתע־פיתאום, דוד ארוסתך, לאחר שנעלמו עיקבותיו באירופה, בתקופת השואה, ונחשב כמת”.

 

ז.    🔗

דוד כהן היתעורר בבוקר ומייד רשם את פרטי החלום בפינקסו. כעבור ימים מיספר דובר בו ניכבדות ושידכוהו עם נערה שעלתה זה־לא־כבר מארגנטינה. שיבעה שבועות, בדיוק נימרץ, מיום החלום, נערכו התנאים והוא התארס בשעה טובה ומוצלחת. שם הנערה — דבורה, ושם אביה שמעון. ממש כפי שהודיעו חברו בחלום!

גם הסימן השני היתקיים: דודה של הנערה, שבזמן השואה באירופה נישלח למחנה־השמדה ולא ניראה מאז, הופיע פיתאום בבית קרוביו בארץ. ניתברר כי לאחר תקופת סבל ומוראות, הצליח להימלט לרוסיה ושם נישלח ל“מחנה־עבודה” ונישאר בו, בעל־כורחו, במשך שנים רבות של סבל ועבדות, מבלי שירשו לו לבוא בקישרי־דואר עם קרוביו שנימצאו בארץ־ישראל ובארגנטינה. באורח־פלא שוחרר, זה־לא־כבר, והוא עלה לארץ זמן מועט לאחר בואם של אחותו, בעלה ובתם, מארגנטינה, וכך ניתאחדו כולם וניפגשו בבית אנשי המישפחה שבארץ.

 

ח.    🔗

אכן, על־ידי כך נגוזו ספקותיו של דוד כהן והוא ידע, באופן ברור ומוחלט, כי דבריו של חברו הניפטר, בחלום הראשון, נכונים: שלושת תלמידי הישיבה, עם הנהג, שימשו כקורבן לישוב היהודי בארץ, ועם מותם ניתבטלה גזירה קשה, משמיים, שניגזרה על מדינת־ישראל. מה שהיה חשוב, במיוחד, שגילו לו כי הנה עומדים אנו, זה־עתה, לפני בואו של משיח־צידקנו אשר עם ישראל מצפה לו, במשך שנים כה רבות, בכיליון־עיניים.

במשך חודשים מיספר שמר דוד את הדבר בליבו מבלי שיגלה מאומה לאיש. לאחר מחשבות רבות, והתלבטויות, ניגש אל ראש־הישיבה וסיפר לו הכל, מתחילה ועד הסוף. המעשה סופר, מאיש־לאיש, עד שהגיע אלי, ועל־פי בקשתם של יהודים־טובים, מיקירי־ירושלים, כפי שכתבתי בהתחלה, העליתיו על־הכתב על־מנת לחזק את רוחו של העם.