הבורסה האודיסאית    🔗

א. מנחם מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאַליבקה.    🔗

לזוּגִתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי תּקצר ידי מתּאֵר לךְ את העיר אוֹדסה הגדוֹלה לאלוֹהים, ואת שאוֹנה והמוֹנה, ואת עשרה הרב, ואת יפיה והדרה, ואת כּל חמוּדוֹתיה, ואת אנשיה הטוֹבים, ואת לבּם הרךְ, ואת מזגם הנוֹח לבּריוֹת, ואת המסחרים הגדוֹלים והעסקים העצוּמים, המצוּיים פּה לרוֹב. הגיעי בּעצמךְ: יוֹצא אני במקלי לרחוֹב היוָנים – כּךְ קוֹראים כּאן בּאוֹדסה לאוֹתוֹ הרחוֹב שבּו אחינוּ בּני ישׂראל

מתרוֹצצים כּל ימיהם ועוֹשׂים מקח וּממכּר – ואני מוֹצא אלף אַלפי עסקים מוּכנים לפני מבּעוֹד בּוֹקר: רוֹצה אני בּחיטים – הרי חיטים, בּסוּבים – הרי סוּבּים, בּצמר – הרי צמר, בּקמח – הרי קמח. שמא רצוֹנך בּמלח, בּנוֹצוֹת, בּצימוקים, בּשׂקים, בּדגים מלוּחים, בּגלוּסקאוֹת וּכלי מילת –

כּל מה שלבּך חוֹמד חטוֹף ועשׂה, חטוֹף וּקנה, כּי כל אוֹדסה כוּלה לפניך היא. מתּחילה נתתּי עֵיני בּשנים־שׁלוֹשה עסקים יפים;ואָמרתּי להיבּנוֹת מהם, אלא שראיתי מיד, כי לבּי לא ילך אחריהם. שבתּי וסוֹבבתּי בּרחוֹב היוָנים בּמקלי, וכך הייתי חוֹזר אֵילך ואֵילך, עד שׁהקרה אלוֹהים לפני ענין הגוּן מאוֹד, דבר קיים ונאמן, שאָדם אוֹכל פּירוֹתיו בּעוֹלם הזה, היינוּ: עוֹסק אני בּלוֹנדוֹן ומרויח יפה. פּעם אַתּה מַעלה בּידך עשׂרים וחמשה קרבּוֹנים, פּעם חמישים, וּפעם, כּשהשעה משׂחקת לך, גם מאה שלמה בּבת אחת תּפּוֹל בּחלקך. בּקיצוּר עשׂוּי עסק זה של לוֹנדוֹן, שעל־ידיו אפשר לוֹ לזה שכּמוֹתי להתעשר עוֹשר גדוֹל בּיוֹם אחד. לפני ימים מוּעטים היה מעשׂה ונזדמן לכאן בּרנשׁ אחד, מי שהיה שמש בּבית־מדרש, ולא זז ממקוֹמוֹ עד שהעלה שלוֹשים אלף על רגל אחת, ועכשיו אין דוֹמה לוֹ, כּל הארץ כּוּלה כּאַין וּכאֶפס בּעֵיניו. מה אוֹמַר וּמה אדבּר לך, זוּגתי היקרה? הזהב מוּטל פּה בּראש כּל חוּצוֹת. כּל הרוֹצה ליטוֹל – בּא ונוֹטל. אֵין אני מתחרט, בּרוּך השם, כּל עיקר, שבּאתי הנה לאוֹדסה. ואם תּשאלי: אֵיזוֹ הדרך בּאתי לאוֹדסה, מאַחר שכּל עצמי לא נסעתּי אלא לקישינוֹב? אָכן אצבּע אלוֹהים היא זאת. כּפי הנראה מן השמים סייעוּ אוֹתי, שאַרויח ממוֹן הרבּה. ואַתּ הטי־נא אָזנךְ ותשמעי את מעשׂי אלוֹהינוּ.

כּשבּאתי לקישינוֹב אל דוֹדי מנשה להפקיע מידוֹ את כּסף הנדוּניה, אָמר לי דוֹדי מנשה: “מה צוֹרך לךָ בּנדוּניה?” אָמרתּי לוֹ: “מסתּמא יש לי צוֹרך בּה; אלמלא הייתי צריך לה, אני אוֹמר, לא בּאתי”. אָמר לי: “כּסף מזוּמן אין לי לפי שעה; יכוֹל אני, הוּא אוֹמר, לתת לך המחאה לבּרוֹדסקי בּיהוּפּיץ”. אָמרתּי לוֹ: “לוּא יהא בּרוֹדסקי בּיהוּפיץ, וּבלבד שאקבּל כּסף”. אָמר

לי: “מסוּפּקני, אם ימצא עכשיו כּסף בּיהוּפּיץ; יכוֹל אני, הוּא אוֹמר, לתת לך המחאה לבאכראך בּווארשה”. אָמרתּי לוֹ: “לוּא יהא בּאכראך בּווארשה, וּבלבד שאקבּל כּסף”. אָמר לי: “מה תּתּן וּמה תּוֹסיף לך ווארשה? ווארשה רחוֹקה מכּאן. אם רצוֹנך בּכך, יכוֹל אני, הוּא אוֹמר לתת לך המחאה לבארבּאש בּאוֹדסה”. אָמרתּי לוֹ: “לוּא יהא בּארבּאש בּאוֹדסה, וּבלבד שאקבּל כּסף”. אָמר לי שוּב: “מה צוֹרך לך בּכסף?” אָמרתּי לוֹ: “מסתּמא יש לי צוֹרך בּוֹ; אלמלא הייתי צריך לוֹ, אני אוֹמר, לא בּאתי”. בּקיצוּר התחכּם לי דוֹדי מנשה וכירכּר כּירכּוּרים לכאן וּלכאן, אלא שחכמתוֹ לא הוֹעילה לוֹ וכל כּירכּוּריו עלוּ בּתוֹהוּ. אני בּשלי: “הבה לי כסף!” עמד והוֹציא שני שטרי־חוֹב, כּדי תּ"ק קרבּוֹנים כּל אחד, שניהם אֵינם קבוּעים אלא לחמשה חדשים, ועוֹד שלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים נתן לי בּהמחאה על שם בּארבּאש בּאוֹדיסה, ואת השאָר סילק לי בּמזוּמנים. “זה יספּיק לך, הוּא אוֹמר, להוֹצאוֹת הדרך”. וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אכתוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם הילדים שיחיוּ בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי, כּשנכנסתּי אֵצל בּארבּאש וההמחאה של דוֹדי מנשה בּידי, אמרוּ לי, כּי המחאה זוֹ אֵינה המחאה כּלל. אלא מה היא? מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא! תּגיע־נא תּחילה, הם אוֹמרים, קרוֹן החיטים של דוֹדךָ מנשה, וימכּרוּ־נא תּחילה את קרוֹן החיטים בּכסף מלא, אוֹ־אָז, הם אוֹמרים, יסלקוּ לך את ממוֹנך. ענין יפה נתנוּ לי לענוֹת בּוֹ! מיד עמדתּי וכתבתּי מכתּב לקישינוֹב והוֹדעתּי את דוֹדי מנשה, כּי אם לא ימהר ולא ישלח תּיכף וּמיד את קרוֹן החיטים, אָריץ לוֹ דיפּישׁה. בּקיצוּר, כּתבתּי וחזרתּי וכתבתּי לקישינוֹב – וּבין כּך וכך אני מתהלך מַשׁמים וּמיצר ויסוּרי גדוֹלים. ורק אֶתמוֹל הגיעה לידי מקישינוֹב מאָה אחת בּמזוּמנים וּשתּי מאוֹת בּשטר־חוֹב. התביני אֵיפוֹא, מפּני מה לא כּתבתּי לךְ כּל אוֹתה העֵת? כּסבוּר הייתי, כּי שלוֹש מאוֹת הקרבּוֹנים

כּבר ירדוּ לטמיוֹן. מכּאן אָנוּ רוֹאים, כּי אסוּר לוֹ לאָדם להרהר אחרי

מידוֹתיו של הקדוֹש־ בּרוּך־הוּא. אֵל גדוֹל לנוּ בּשמים, והוּא מנהיג את עוֹלמוֹ. את כּל כּספּי המעט שיקעתּי בּלוֹנדוֹן, קניתי לי מלאי של סחוֹרה הגוּנה, עוֹלים ויוֹרדים, ותוֹדה לאֵל עליוֹן: כּבר יצא קוֹל בּעיר, כּי יש ריוח!

הנ"ל.

ב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדסה.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי שוּב נתרגשה עלי מחלתי הישנה, מחלת העוית, הלואי ותתרגש בּמהרה בּימינוּ גם על דוֹדךָ מנשה, שעשׂה שׁמוֹת בּמעט הנדוּניה שלנוּ, בּחמש עשׂרה מאוֹת הקרבּוֹנים, אוֹי

ואבוֹי לשנוֹתי! כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אֵיזהוּ שוֹטה? המאַבּד כּל מה שנוֹתנים לוֹ”… שטרי־חוב לקח זה מידוֹ! אילוּ הייתי אני בּמקוֹמךָ, הייתי לוֹקחת מידוֹ מכּוֹת, קדחת לחמשה חדשים! השוֹמע אתּה מנדל? הלואי שאוּחזק בּדאית, ואוּלם חוֹששת אני, כּי ראֹה תּראֶה את יתר הכּסף בּעיניךָ, כּשם שאתּה רוֹאֶה את שתּי אָזניךָ, אשר נשׂאת אוֹתן עד אוֹדיסה הרחוקה. אַשריךָ וטוֹב חלקךָ, שאמי אֵינה יוֹדעת עדיין את דבר השטרוֹת; אלמלא כּן, היה העוֹלם חוֹזר לתוֹהוּ ובוֹהוּ! ושכּתבתּ, כּי מרויח אתּה, בּרוּך השם, הרבּה כּסף, – תּנוּח דעתּך שהנחתּ את דעתּנוּ. אלא מה? מאחר שנאֶה דוֹרש אתּה וכוֹתב מכתּבים – הלא יכוֹלתּ לכתּוֹב, כּדרך שאָדם מן

הישוּב כּוֹתב! מדוּע לא בּיאַרתּ לנוּ את כּל הענין בּאֵר היטב: מה טיבה של סחוֹרה זוֹ, שאתה עוֹסק בּה? מה יקר מחירה? וכיצד מוֹכרים אוֹתה – בּמידה אוֹ בּמשקל? הלא אני אֵיני יוֹדעת עדיין, מהוּ עסקךָ וּמה טעמוֹ וּמה מַראהוּ. וּמלבד זאת, אֵין אני מבינה כּל־צרכּי את דבריך: אוֹמר אתּה, כּי הנה קנית לך סחוֹרה והנה הביאוּ לך תּיכף וּמיד מלוֹא חפניךָ ריוח. למדני־נא, מה טיבה של סחוֹרה זוֹ, שהיא גדלה אֶצלךָ בּנסים? “כּמהים וּפטריוֹת, אוֹמרת אמי, אַף הם טעוּנים גשמים”… ואם הביאוּ לך מלוֹא חפניךָ ריוח, מדוּע לא מכרתּ את סחוֹרתך? למה תּתמהמה עד בּוֹש? וכי אוֹמר אַתּה לישב וּלהמתּין עד שתּגיע שנת־בּצוֹרת? וּמדוּע אֵינך כּוֹתב לי, היכן אתּה מתאַכסן וּמה אתּה אוֹכל? דוֹמה, כּאילוּ נכריה אני לך, ולא אִשתּךָ, אֵשת נעוּריךָ, אשר נשׂאת כּדת משה וישׂראל! כּמאמרה של אמי שתּחיה: “עלוּבה אִשׁה, שאֵינה צוֹפיה הליכוֹת בּעלה”… אם אתּה לוּא שמעֵני, מנדל, אִיעצךָ להזדרז ולמכּוֹר את סחוֹרתךָ בּעוֹד מוֹעֵד, וּמהר וּבוֹא לביתךָ עם מעט הכּסף, ותמצא לך פּה עסקים נאים מזה העֵסק המשוּנה, אשר גם את שמוֹ לא ידעתּי, הלואי לא אֵדע כּל ימי חיי קדחת וצרוֹת וּפגעים וכל המַדוויםּ הרעים, כּברכּת אשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

ג. מנחם מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יתן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי אֵין אני תּמה כּל עיקר, שׁאַתּ לא ירדתּ עדיין לעוֹמקה של לוֹנדוֹן. והלא דברים קל וחוֹמר: מה יהוּדים בּעלי זקן, סוֹחרים חרוּצים ואַנשי מעשׂה, שישיבתם ישיבת כּרכּים, אֵינם מוֹצאים בּלוֹנדוֹן את ידיהם ואת רגליהם, – אשה יהוּדית כּמוֹתךְ, היוֹשבת כּל ימיה בּכתריאֵליבקה, לא כּל שכּן! וּלפיכך

הבה אברר ואלבּן לךְ את הפרטים לכל פּרטיהם ודיקדוּקיהם, למען תּדעי את העֵסק הזה על־בּוֹריוֹ. להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי עֵסק זה של לוֹנדוֹן דבר הסמוּי מן העין הוּא, מן סחוֹרה, שהכּל מוֹכרים אוֹתה ואֵין שוּם בּריה רוֹאָה אוֹתה בּעֵיניה. גם הקוֹנה וגם המוֹכר – שניהם מאמינים איש לדברת רעהוּ ושניהם עוֹשׂים את מעשׂיהם בּעל־פּה. והשׁער של סחוֹרה זוֹ עשוּי להשתּנוֹת בּכל רגע: פּעם עוֹלה וּפעם יוֹרד, פּעם הוּא מלעֵיל וּפעם מלרע, כּלוֹמר, השקל שלנוּ שם בברלין פּעמים הוּא עוֹלה למרוֹם הרקיע וּפעמים הוּא יוֹרד לעמקי שׁאוֹל תּחתּיה. הכּל תּלוּי בּברלין. כּכל

אשר תּגזוֹר בּרלין, כּן יקוּם וכן יהיה. השׁערים עוֹלים ויוֹרדים בּמהירוּת הבּרק, חוֹזרים כּגלגל לפני רוּח, הטלגרמוֹת עפוֹת אֵילךְ

ואֵילךְ, ואחינוּ בּני ישׂראל נחפּזים ומתרוֹצצים אָנה ואָנה, רצוֹא ושוֹב,

דחוּפים וּמבוֹהלים, הוֹמים וּמדבּרים, נוֹשׂאים ונוֹתנים, קוֹנים

ומוֹכרים, עוֹשׂים עֵסק ומתעשרים וּמאַספים ממוֹן – וגם אני בּתוֹכם. הרעש גדוֹל, והבּהלה גדוֹלה שבעתיים, וכל אוֹזן תּחרש משמוֹע. הנה, למשל, אֶתמוֹל עשׂיתי קנוּניה ושיקעתּי בּה חמשים קרבּוֹנים, והיוֹם בּבּוֹקר, בּשעה השתּים־עשׂרה בּדיוק, הוּרע מזלה ונמסה כּדוֹנג מפּני אֵשׁ. והלא תּשאלי: כּיצד עוֹשׂים קנוּניה? לכן אבאֵר לך את הדבר הזה בּאֵר היטב, וידעתּ פּירוּשה של קנוּניה. למשל: עמדתּ ונתתּ להממוּנה חמשים קרבּוֹנים ליוֹם אחד, וזה עמד וקבע את השׁער, והרי הרשוּת בּידך לגלוֹת בּקנוּניה זוֹ שני פּנים כּחפצך, היינוּ: שני עוֹלים, אוֹ שני יוֹרדים, אוֹ אם רצוֹנך בּכך, אִי אתּה זז ממקוֹמך ואינך עוֹשׂה כּלוּם, אלא מוֹכר לפלוֹני דבר הסמוּי מן העין, עד שתּגיע שעת נעילה (כּך קוֹראים אֶצלנוּ בּאוֹדיסה לשׁעה שבּין השמשוֹת, והיא השעה שבּין מנחה למעריב אצלכם בּכתריאֵליבקה). כּיון שחזר הגלגל אחוֹרנית וירד השׁער – מיד אָבד סברךָ וּבטל סיכּוּיךָ: נגזרה כּליה על חמשים הקרבּוֹנים שלך! וזוֹהי קנוּניה. ואוּלם אַל ירע לבבךְ, זוּגתי היקרה, ואַל תּצטערי. הפסד של חמשים קרבּוֹנים בּאוֹדיסה כּאַין וּכאֶפס הוּא, מעשׂים בּכל יוֹם. כּשיהיה

הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּעֶזרי והכּל ילך כּשוּרה, אַרויח, אם ירצה השם, עשׂרת מוֹנים ואאַסף ממוֹן רב. וּמה שאמרתּ על שטרי־החוֹב של דוֹדי מנשה, טעוּת היא בּידךְ. עדיין לא שקעה שמשוֹ של דוֹדי מנשה ורבּים בּוֹטחים בּו, כּאז כּן עתּה. לוּא רציתי למסוֹר את השטרוֹת הללוּ לידי אחרים בּנכּיוֹן מוּעט, כּי־עתּה מצאתי עליהם קוֹפצים הרבּה. אלא שאֵין רצוֹני בּכךְ. כּשיהיה לי צוֹרךְ בּכסף מזוּמן, הלא יש לי רב: יכוֹל אני למכּוֹר בּשעת הדחק מעט מסחוֹרתי – מעט עוֹלים וּמעט יוֹרדים. אך חלילה לי מעשׂוֹת כּדבר הזה! מוּטב שאוֹסיף על סחוֹרתי ואֶעשׂה לי עוד קנוּניה אָחת. כּל המרבּה בּקנוּניוֹת, הרי זה משוּבּח. אָדם שעלה על משכּבוֹ בּלילה וּקנוּניה בּצדוֹ, אַשריהוּ, מה טוֹב חלקוֹ; מוּבטח לוֹ שׁתּערב לוֹ שנתוֹ! וּמפּני

שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אכתוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. על שאֵלתךְ ששאַלתּ אוֹתי, היכן אני מתאַכסן וּמה אני אוֹכל, הנני ואוֹדיעֵךְ, זוּגתי היקרה, כּי אֵין אני יוֹדע עדיין בעצמי מקוֹמי אַיהוּ. העיר אוֹדיסה עיר גדוֹלה היא מאוֹד, וצרכי־אוֹכל־נפש עוֹלים כּאן בּיוֹקר גדוֹל, והבּתּים גבוֹהים עד לשמים, ואני מטפּס ועוֹלה בּכל לילה בּמעלוֹת של בּרזל בּערכּך חצי שעה עד שאני מגיע לדירתי, שמקוֹמה מתּחת לגג וחלוֹן קטן לה כּחלוֹנוֹת בּית־האסוּרים. וכך אני מתענה כּל הלילה, מצפּה ומיחל בּלב כּלה עד אשר יִבּקע השחר ויאוֹר היוֹם. ואני נמלט מכּלאי ויוֹצא לרחוֹב היוָנים. ושם, ברחוֹב היוָנים עצמוֹ אני אוֹכל מעוּמד, כּלוֹמר – חוֹטף ופוֹטר עצמי בּאכילת־עראי על רגל אחת. כּי מי מאִתּנוּ שעתּוֹ פּנוּיה כאן לישב אל השוּלחן ולסעוֹד סעוּדתוֹ, כּדרך שבּני־אָדם סוֹעדים, אחרי שכּוּלנוּ

חייבים לעמוֹד כּל היוֹם על המשמר ולכוון את זמן קבּלת השׁערים, הבּאים מבּרלין? אבל כּנגד זה אתּה מוֹצא כּאן פּרוֹת משוּבּחים למיניהם בּזוֹל גדוֹל. וענבים אוֹכלים כּאן לא כּדרך שאוֹכלים אוֹתם אֶצלכם בּכתריאֵליבקה

בּראש־השנה לשם בּרכּת "שהחינוּ" – כּאן אוֹכלים ענבים בּכל יוֹם, וּבראש כּל חוּצוֹת, ולא יתבּוֹששוּ.

הנ"ל.

ד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדיסה    🔗

לכבוֹד בֹעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי משוּגע אתּה בעֵיני, מטוֹרף וחסר־דעה ממש! הלואי לא אֵדע כּל ימַי את העיר אוֹדיסה היפה שלך ואת שאוֹנה והמוֹנה, כּשם שאֵיני יוֹדעת ואֵיני מבינה עד היוֹם הזה פּיטפּוּטי־מלים אֵלוּ, שאַתּה מפטפּט שם וּמרבּה להג בּמכתּביך: עוֹלים ויוֹרדים, מלעֵיל וּמלרע, שׁער וּקנוּניה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ דברים נפתּלים וּמשוּנים, שרק שׁדים ורוּחוֹת וּמלאכי־חבּלה נזקקים להם! רוֹאָה אני מדבריך, כּי חמשים קרבּוֹנים עפים שם מידך בּכל רגע, כּצפּרים עפוֹת. ניכּר, שהכּסף כּאַין הוּא בּעֵיניך, כּחרס מחרסי האדמה הוּא בּידיך, הפקר לכל רוּח! אָכן נקל לוֹ לאָדם לאַסף ממוֹן ולהתעשר עוֹשר גדוֹל מתּוֹך פּרנסוֹת משוּנוֹת כּעֵין אֵלוּ! הרגני־נא הרוֹג – ולא אָבין, מה טיבה של סחוֹרה זוֹ, שסמוּיה היא מן העין ולא ניתּנה להיגלוֹת לשוּם בּן־אָדם? וכי גנוּבה היא אִתּכם וּמחבוֹאים יפים לה?… השוֹמע אתּה, מנדל? אין דעתּי נוֹחה מכּל זאת. בּבית אַבּא לא הסכּנתּי מימי בּפרנסוֹת אֵלוּ, הקלוּטוֹת מן האַויר, והקדוֹש־בּרוּך־הוּא ישמרנוּ ויצילנוּ מהן גם להבּא, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “כּל הקוֹלט מן האַויר צינה חוֹטפתּוֹ” כּוֹתב אתּה בּמכתּבךָ: “אָדם שעלה על משכּבוֹ בּלילה וּקנוּניה בּצדוֹ, מוּבטח לוֹ שתּערב לוֹ שנתוֹ”… הכיצד? מה פּרוּשם של דיבּוּרים אֵלוּ? מי הוּא האיש, הישן בּלילה עם קנוּניה בּצדוֹ? חידה לי דבריך, לשוֹן טוּרקית! וּמה שכּתבתּ לי, כּי מצוֹא תּמצא לךָ קוֹפצים הרבּה על שטרוֹתיו של דוֹדךָ מנשה, – הרי לא אחייב את ראשי למלכוּת, גם אם לא אַאמין לדבריךָ אֵלה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אַל תּאמין בּכספּךָ עד יוֹם מנוֹתךָ”… יוֹדע אַתּה מנדל? שמע־נא הפּעם לקוֹל אשתּך, קוּם וירק על אוֹדיסה זוֹ שלך עם כּל עשרה וחמוּדוֹתיה, וּמהר ושוּב לביתך בּכתריאֵליבקה. אֶלף וחמש מאוֹת קרבּוֹנים מוּנחים לך בּכיסך, דירה לדוּר בּה יִתּן לנוּ אַבּא

שיחיה, חנוּיוֹת ריקוֹת ישנן פּה לרוֹב – וּמה לך עוֹד? כּי למה אֶהיה למשל ולשנינה בּפי הבּריוֹת, שיהיוּ הכּל מרננים אחרי וּמראים עלי בּאצבּע, כּי נִמלטתּ על־נפשך לאוֹדיסה ואוֹתי השלכתּ אחרי גוךָ? אַל תּזכּה לכך! הלואי תהא אוֹדיסה שלךָ כּפּרתה של כּתריאֵליבקה שלנוּ, היא וכל בּתּיה הגבוֹהים וכל מעלוֹת־הבּרזל שלה, שאַתּה מטפּס ועוֹלה בּהן בּלילוֹת, כּאָדם שנטרפה דעתּוֹ עליו ורוּח רעה מבעיתּוֹ. אָכן כּדאי לךָ למלא שם את כּרסךָ ענבים ולחוּש אחר־כּך בּמעיךָ! כּל־כּךְ למה? משוּם שהענבים נמכּרים בּזוֹל! ענבים הם זוֹללים שם להנאתם! וכי שזיפים לא ינעמוּ לחכּכם? אֶצלנוּ שזיפים נעשׂוּ יפים בּשנה הזאת. סאָה בּזהוּב! ואוּלם רוֹאָה אני, שכּבר הסחתּ את דעתּך מכּל הנעשׂה אֶצלנוּ ולבּך אינוֹ הוֹלך עוֹד אחר בּיתך. וּראָיה

לדבר, כּי גם לא שאלתּ בּמכתּבך לשלוֹם אָבי ואמי וּלשלוֹם הילדים שיחיוּ. שכחתּ, כּי אָב אתּה לשלוֹשה ילדים וחוֹתן וחוֹתנת לך עד מאה ועשׂרים שנה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "מימיהם אָנוּ שוֹתים וּשמוֹתם אֵין אָנוּ מַזכּירים"… אֶראֶה בּנחמה, אם לא צדקה בּדבריה! לעת־עתּה היה שלוֹם וּבכל אשר תּפנה תּצליח, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

ה. מנחם מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם, כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי היוֹרדים עלוּ פּה בּימים האלה למעלה־למעלה, וּלפיכך הרבּיתי לי לוֹנדוֹן עד כּמה שידי מגעת: הכינוֹתי לעצמי שבעה עשׂר יוֹרדים וּשמוֹנה קנוּניוֹת בּבת אחת. מלבד זאת, עדיין יש לי לקבּל את יתר העוֹדף, שהוּא בּערכּך כּמה מאוֹת קרבּוֹנים, ואָז אוֹסיף ואֶקנה לי, אם

ירצה השם, עוֹד כּמה וכמה יוֹרדים. לוּא ראית, זוּגתי היקרה, כּיצד נחתּכים כּאן עסקים בּין אָדם לחבירוֹ בּעל־פּה, כּי־עתּה אַף אַתּ נוֹכחתּ לדעת, מה היא אוֹדיסה וּבמה כּוֹחה גדוֹל. אָדם שניענע לך בּראשוֹ – אתּה מעלה עליו כּאילוּ כּתב וחתם וּבא עמך בּברית־אמנה. יוֹצא אני לרחוֹב היוָנים, נכנס לבית־משתּה של קהוה, יוֹשב ליד אחד השוּלחנוֹת וּמזמין לי כּוֹס תּה, אוֹ קהוה, אוֹ כּל משקה אשר יִשׁתה, – מיד מתגלה אצלי סרסוּר מן הסרסוּרים, ואחריו בּא השני, ואחריו גם השלישי; אין אני זקוּק כּלל לא לכתב־אמנה ולא לפתקה ולא למשיכת הקוּלמוּס. כּל סרסוּר פּינקס קטן ועפּרוֹן טמוּנים לוֹ בּכיסוֹ, והריהוּ מוֹציא את פּינקסוֹ ואת עפרוֹנוֹ ועוֹמד ורוֹשם לזכּרוֹן,

כּי הזמנתּי אצלוֹ שני יוֹרדים, ואני אַף עוֹמד וּמוֹציא מכּיסי וּמסלק לוֹ

את מספּר הקרבּוֹנים – והכּל שׁריר וקיים! ואַחר־כּך, מקץ שעוֹת אחדוֹת, כּעבוֹר הרינה בּמחנה וּקביעת השׁער תּוָדע בּרבּים, ימהר אליך אוֹתוֹ הסרסוּר עצמוֹ ויוֹסיף לך תּוֹך־כּדי־רגע עשׂרים וחמישה קרבּוֹנים. וכעבוֹר עוֹד שעה, כּשתּתפּרסם גם הפּתיחה בּחוּץ, יגש זה ויתקע לידך חמשים קרבּוֹנים. וּברצוֹת אלוֹהים דרכי איש, יתגלגל הדבר ויגיע בּשעת נעילה עד כּדי מאה שלמה, ופעמים עד כּדי מאתים, וּפעמים – גם עד שלוֹש מאוֹת בּבת אחת. וכי מה פּלא יש כּאן? הלא בּוּרסה היא זוֹ, וכך דרכּה של בּוּרסה. הכּל תלוּי בּמזל. משל למה הדבר דוֹמה? לאָדם שזכה בּגוֹרל. ושכּתבתּ לי, כּי אין אַתּ מאמינה בּדוֹדי מנשה וּבשטרוֹתיו – הבה אבשׂר לך בּשוֹרה, כּי כּבר מצאתי לי קוֹפצים עליהם. והראיה – מאַין בּאוּ לי המוֹן היוֹרדים והקנוּניוֹת המרוּבּוֹת הללוּ? וששאלתּ: כּיצד אפשר לוֹ לאָדם לישוֹן

בּלילה וּקנוּניה בּצדוֹ – סימן הוּא לך, שאֵין אַתּ בּקיאָה עדיין בּטיבה של קנוּניה ואֵין אַתּ מבינה את פּירוּשה כּראוּי. וּלפיכך הבה אבאֵר לך את כּל הענין הזה בּיֶתר בּיאוּר. להוי ידוע לך, זוגתי היקרה, כּי הקנוּניה אֵינה אלא מן נייר פּשוּט בתכלית הפּשטוּת, שפּלוֹני כּוֹתב וחוֹתם עליו בּעצם ידוֹ, כּי בּהגיע סוֹף חוֹדש, שקוֹראים אצלנוּ באוֹדיסה

אוּלטימה, חייב הוּא ליתּן לך ולקחת מידך כּך וכך ליטרוֹת בּתוֹרת הוֹספה לשׁער פּלוֹני ופלוֹני. כּלוֹמר: הבּרירה בּידך היא, ואַתּה

בּן־חוֹרין לעשוֹת בּה כּאָדם העוֹשׂה בּתוֹך שלוֹ: רצוֹנך ליתּן – אַתּה נוֹתן, רצוֹנך לקחת – אַתּה לוֹקח. וּבכן כּבר ירדתּ לעוֹמקה של קנוּניה? אילוּ רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לזכּוֹת אוֹתנוּ בּחליפוֹת וּתמוּרוֹת לטוֹבה, אילוּ, למשל, עברה שמוּעה בּעיתּוֹנים, כּי

מלחמה קרוֹבה לפרוֹץ, כּי עתּה ירד השׁקל בּמדינתנוּ עשׂר מעלוֹת אחוֹרנית,

ויד לוֹנדוֹן על העליוֹנה! לפני ימים מוּעטים היה מעשׂה ונפלה הברה בּעיר, כּי מלכּת אַנגליה אֵינה בּקו הבּריאוּת, צינה אחזתּה – וּמיד ירד

השׁקל שלנוּ עד הדיוּטה התּחתּוֹנה, והקנוּניוֹת עלוּ למעלה־ראש! עכשיו מבשׂרים העיתּוֹנים, כּי רוַח לה מעט, ושוּב חזר השקל לכבוֹדוֹ הראשוֹן והקנוּניוֹת נתרבּוּ עד אֶפס מקוֹם. בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, אַל תּתעצבי

ואַל ירע לבבךְ: הכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם והכּל יהיה, אם ירצה השם, על הצד היוֹתר טוֹב. וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּבים הבּאים כּתוֹב אֶכתוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. פּרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיחיוּ וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. אצלנוּ בּאוֹדיסה גבר החוֹם עד כּדי־כּך, שאֵש תּוּקד בּקרבּנוּ, וּבלילה כּוּלנוּ נמַסים כּדוֹנג. וּלפיכך, כּיון

שמגיע ערב, מיד תּכלה רגל מן העיר. הכּל עוֹזבים את בּתּיהם ונוֹהרים בּהמוֹן אל הפוֹנטאנים, אל הפוֹנטאן הגדוֹל אוֹ אל הפוֹנטאן הקטן. שם אַתּה מוֹצא כּל מה שלבּך חוֹמד. יכוֹל תּוּכל לרחוֹץ את בּשׂרך בּים, אוֹ לישב וּלהקשיב למנגינת המנגנים בּמקהלה. ואִי אַתּה צריך לבזבּז על כּל הדברים האלה אפילוּ פרוּטה אחת – הכּל ניתּן לך חינם אֵין כּסף!

הנ"ל.

ו. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדיסה.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי שוּב אני חשה בּשיני, הלואי תּאֹחז מחלה מַמאֶרת זוֹ את כּל מקהלת המנגנים האוֹדיסאים שלך מקטנם ועד גדוֹלם, הלואי יחוּשוּ בּשיניהם ויטיחוּ ראשיהם בּכּוֹתל עד בּוֹא יוֹמם האחרוֹן! הנשמע כּדבר הזה? אני מצרה־וכוֹאֶבת פּה כּל הימים וּמתענה עם ילדיו, והוּא – לא כלוּם. מתענג על רוֹב טוֹבה באוֹדיסה, גוֹרם הנאה לעצמוֹ, נוֹסע אל הפוֹנטאנים הגדוֹלים עם הקטנים, רוֹחץ את בּשׂרוֹ בּמי הים, והמנגנים עוֹמדים וּמנגנים לפניו בּמקהלה! כּלום הוּא חסר, בּעל נאה זה שלי, אלא להיוֹת טוֹבל בּכל יוֹם בּמי הים דווקא, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "טוֹבל ושׁרץ בּידוֹ"… מה נפשׁך: אִם סוֹחר אַתּה ועוֹסק בּאוֹתה הסחוֹרה, שקוֹראים לה לוֹנדוֹן, תּן דעתּך על עסקיךָ ואַל תּשׂא את נפשך אֶל המלכּה האַנגלית! מוּטב שתּשׂים לב לאִשתּך, אֵשת־נעוּריך. הלא אִשה לך וּשלוֹשה ילדים עד מאה ועשׂרים שנה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הבּט לשׁלךָ ואַל תּפן לשל אחרים”… וּמה שכּתבתּ לי על הנסים ועל הגבוּרוֹת, ועל התּשוּעוֹת ועל המלחמוֹת, – הבה אַשמיעךָ את האמת, כּי ראשי סוֹבב עלי כּגלגל מפּניהם! הרגני נא הרוֹג – ולבּי לא יתּנני להאמין, כּי יש אָדם בּארץ, אשר המאוֹת עפוֹת אל ידוֹ מאליהן! וכי מעשׂה־כשפים הוּא אצלכם, אוֹ נחשׁ תּנחשוּ שם? ראֵה־נא, מנדל, שלא תּקפּח שם בּעצם המהוּמה את כּסף הנדוּניה אשר בּידך. הזהר והשמר לנפשך, פּן תּשלח ידך אל הנדוּניה חלילה, כּי לא תנקה מידי אמי שתּחיה ואחריתך עדי־אוֹבד!… לוּא ידע זה לכל הפּחוֹת, וזכר את חוֹבתוֹ לביתוֹ פּעם אחת! דוֹמה, גם ממך לא נעלם הדבר שמעיל־משי נחוּץ לי כּאַויר לנשימה, ואריג של צמר לשׂמלה וּבד לבן לחליפוֹת כּוּתנוֹת אַף הם לא בּחינם יוּקחוּ בּכתריאֵליבקה. צריכה אני לשׂבּר לוֹ את האוֹזן ולפרש כּל דבר קל שבּקלים, והוּא עצמוֹ אֵינוֹ חש ואֵינוֹ מרגיש, כּאילוּ טפשׁ מוֹחוֹ מהבין, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “לחכּימא בּרמיזה וּלשׁטיא בּכוּרמיזא”… כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל

ז. מנחם מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי כבר הרחקתּי מרחק רב, היינוּ: הכנסתּי את ראשי בּעוֹבים של יוֹרדים ואני נוֹהג עכשיו בּלוֹנדוֹן בּכל תּוֹקף. כּבר הגיע הדבר לידי כּך, שאני נוֹתן ולוֹקח בּבת אַחת עשׂרה אלפים ליטרוֹת, עשׂרים אלף ליטרוֹת – כּמוּבן,

בּדמי־קדימה. וּכבר יש לי דריסת־הרגל בּכל המשׂרדים וּבתּי־המסחר ויד ושׁם לי בּין סוֹחרי אוֹדסה. ולא עוֹד, אלא שכּבר נכבּדתּי לשבת בּבית־משתּה־הקהוה של פאנקוֹני, עם כּל הספסרים הגדוֹלים אנשי־השם, ליד שוּלחנוֹת לבנים העשוּיים שיש, ואני מצוה שיתּנוּ לי מנה של גלידה. לפי שכּך הוּא המנהג אצלנוּ בּאוֹדיסה: כּיון שישבתּ ליד אחד השוּלחנוֹת, מיד בּא אצלך בּן־אָדם לבוּש פראק וּמצוה אוֹתך, שתּצוה אוֹתוֹ לתת לך מנה של גלידה. והרי אִי אַתּה בּן־חוֹרין לפוֹטרוֹ מעל פּניך בּלא־כלוּם ועל־כּרחךָ אַתּה מצוה. וּכשאַתּה גוֹמר לאכוֹל את המנה הראשוֹנה, מיד הוּא מצוה אוֹתך שתּצוה אוֹתוֹ לתת לך מנה שניה, שאם לא כן, אֵינך רשאי לישב בּמקוֹמך ואַתּה אנוּס על־פּי הדיבּוּר לקוּם מעם שוּלחנך וּלסוֹבב בּחוּץ. ולא מידת דרך־ארץ היא, שיהא ספסר ואיש־מעשׂה סוֹבב־הוֹלך בּחוּץ. וּמלבד זאת, הנה נצב שם שוֹטר משוֹטרי המקוֹם, והוּא משגיח עליך בּשבע עיניים, שלא תּתרוֹצץ אֵילך ואֵילך. אבל מאחר שאחינוּ בּני ישׂראל פּרנסתם בּכך, הרי הם מערימים וּמתחכּמים לוֹ והוֹלכים עמוֹ בּקרי, בּוֹרחים מפּניו וּבאים להחבא בּכל המחבוֹאים, עד שאחד מהם יִתּפס בּכּף. וּכשיִתּפס האחד בּכּף, השוֹטר מוֹליכוֹ וּמביאוֹ אחר כּבוֹד לבית לבית־המשטרה וּמציגוֹ שם לפני שׂרי המלוּכה, כּאָדם האוֹמר: “הנה הבאתי לכם יהוּדי”… וּמה שכּתבתּ לי, כּי אין אַתּ מאמינה בּחליפוֹת וּתמוּרוֹת לטוֹבה, סימן הוּא לך, שאֵינךְ בּקיאָה עדיין כּל־צרכּךְ בּפוֹליטיקה וּבדברי המדינוֹת. הנה, למשל, יוֹשב אצלנוּ בּבית־משתּה־הקהוה של פאנקוֹני אָדם אחד, שקוֹראים לוֹ גאמבּיטה, והרי הוּא מדבּר כּל הימים רק בּפוֹליטיקה וּבדברי המדינוֹת. מוֹכיח הוּא לנוּ בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, כּי

ריח מלחמה נוֹדף בּעוֹלם. שוֹמע הוּא בּכל לילה, הוּא אוֹמר, קוֹל יריוֹת וּכלי־תוֹתח. לא כּאן, אלא שם, בּמדינת הצרפתּים. הצרפתּים הוּא אוֹמר, עם מרי־נפש הם, ולא ימחלוּ על עלבּוֹנם לביסמאַרק כּל ימי חייהם! אִם נאֹמר לשמוֹע לדברי גאמבּיטה וּדרשוֹתיו, אין לנוּ, אלא לקוּם ולמכּוֹר כּל מה שיש לנוּ, מחוּט ועד שׂרוֹך־נעל, לעשׂוֹת קנוּניוֹת וּלהרבּוֹת בּיוֹרדים לאֵין מספּר! וּמּה שכּתבתּ לי בּדבר מעיל־משי שאַתּ זקוּקה לוֹ, כּבר ראיתי פה בּשבילךְ, זוּגתי היקרה, דבר נאֶה ממנוּ, היינוּ: שעוֹן־זהב יפה ומידליוֹן עם שרשרת־זהב מעשׂה אָמן. וּשני צמידים לידיךְ ראיתי בּאַחד החלוֹנוֹת, בּמקוֹם הסמוּך לפאנקוֹני, מה אוֹמַר וּמה אדבּר לך? עידית שבּעידית! וּמפני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה ישלח הּקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. העסקים, בּלא עין־הרע, מּרוּבים כּאן מאוֹד, ואחינוּ בּני ישׂראל טרוּדים בּפרנסתם כּל־כּך, שאֵין איש שּׂם את לבּוֹ לשבּת וּמוֹעֵד. ממילא מוּבן, שאני אין דרכּי בּכך. אני שוֹמר שבּת כּדת. כּיון שיוֹם השבּת מגיע, לא יעצרוּני רוּחוֹת וּגשמים – חייב אני להשכּים בּבּוֹקר ולילך לבית־הכּנסת. מי שלא ראה את בּית־הכּנסת בּאוֹדיסה, לא ראה בּנין מפוֹאָר מימיו. ראשית, כּיפּה עשׂוּיה לוֹ מלמעלה בּמקוֹם גג; ושנית, מזרח אֵין לוֹ: הכּל יוֹשבים וּפניהם כּלפּי החזן. והחזן עצמוֹ (פּיני שמוֹ, ואין דוּגמתוֹ בּכל העוֹלם!) אמנם גלוּח הוּא, ואַף־על־פּי־כן לא יגיע העץ היבש שלכם, משׁה־דוד הזקן, עד קרסוּליו! כּדאי היה לך לשמעוֹ, כּשהוּא אוֹמר “בּריךְ שׁמיה דמרא עלמא” – נפשי תּצא בּזמרוֹ. וּכשהוּא אוֹמר “מזמוֹר שיר ליוֹם השבּת” – ינוּעוּ אַמוֹת הספּים! כּל המשוֹררים

עוֹמדים צפוּפים מסביב לוֹ, כּוּלם מעוּטפים טליתוֹת קטנוֹת לתפאָרה –

תּאוה לעינים! אילוּ חלה שבּת פּעמַיִם בּשבוּע, הייתי הוֹלך פּעמַיִם בּשבוּע לשמוֹע אל הרינה ואל התּפילה של פּיני. אין אני מבין את נפש היהוּדים כּאן, שמוֹקירים הם רגליהם מבּית־הכּנסת ואינם הוֹלכים להתפּלל. והללוּ שהוֹלכים להתפּלל, אין תּפילתם תּפילה. יוֹשבים הם כּוּלם

כּגוֹלמי־עץ וצילינדרים בּראשיהם, פּניהם המפוּטמים מבהיקים, טליתוֹת קטנוֹת על שכמם – ואין מהם פּוֹצה פה וּמצפצף! ואם יאמר אחד להרים את קוֹלוֹ בּתּפילה, מיד בּא אֶצלוֹ השמש בּעל ־הכּפתוֹרים וּמַשמיעוֹ על השתיקה. כּמה משוּנים היהוּדים הללוּ שבּאוֹדיסה!

הנ"ל.

ח. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדיסה.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים, כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, כּי אין אני מבינה כּל־עיקר, לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? למה זחה דעתּך כּל־כּך, שאתּה יוֹשב מן הבּוֹקר עד העֶרב אצל פראנקוֹני, יבוֹא רקב בעצמוֹתיה, ליד שוּלחנוֹת של אַבני־שיש, וזוֹלל שם כּל דבר־פיגול? וכי אין לך בּחייך אלא לבזבּז את ממוֹנך לתענוּגוֹת־בּשׂרים? וּמי הוּא שם אוֹתוֹ מטוֹרף בּאוֹדיסה שלכם, שכּלי־תוֹתח בּאים לוֹ בּחלוֹם וקוֹל יריוֹת יוֹרה לוֹ בּאָזניו, הלוואי

ירה יִירה וסקוֹל יִסקל בּידי אלוֹהים? למלחמוֹת הוּא מתאַוה! כּמאמרה של

אמי שתּחיה: “הרוֹצה להחָנק, יִתלה עצמוֹ תּחילה”… שעוֹני־זהב וּצמידים נאים ראית בּחלוֹנוֹת אוֹדיסה? תּשׂמח אִמך ותגיל יוֹלדתּך! מה יוֹעילוּ לי מתּנוֹתיך, מנדל, שאַתּה רוֹאֶה אוֹתן בּעד החלוֹן? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הרי שוּלחן והרי לביבוֹת, ואֵין לנוּ פּה לאכוֹל”… אִם אַתּה לוּא שמעַני, מוּטב שתּכּנס לאַחת החנוּיוֹת ותקנה לי שם חתיכת שׁשׁ לבגדי־לבן וּבד לציפּוּי הכּרים, וּשתּי שׂמיכוֹת של צמר, וּכלי־כסף לצרכי הבּית, וכיוֹצא בּאֵלוּ. ראה־נא מנדל, עמידתי אצלך, דלה וריקה! אוֹי ואבוֹי לנפשי שכּך עלתה לי בּימי, שבּלוּמה־זלאטה מתפּאֶרת עלי וזוֹקפת חוֹטמה כּנגדי! בּמה נטלה זוֹ גדוּלה לעצמה? מחרוֹזת של פּנינים ענדה לה על גרגרוֹתיה, הלואי תּיחָנק בּה! אָכן חבל בּנעימים נפל לה אצל בּעלה. נשיהם של הבּריוֹת יש להן מזל, ורק אני לבדי, עוֹטיה ועלוּבה, נוֹלדתּי לעמל וּתלאה, לצרה וחשכה. כּל דבר קל שבּקלים אני צריכה לפרשׁ לוֹ וּלהזכּיר לפניו מדי פּעם בּפעם. לוּא יהא דוֹמה בּעיניך, כּאילוּ קנית לך עוֹד יוֹרד אחד ועוֹד קנוּניה אַחת וּשאָר פּוּרעניוֹת וּפגעים רעים, אשר גם את שמם לא אֵדע לכנוֹת! אני אוֹמרת לוֹ דברים של טעם: קוּם וּמכוֹר סחוֹרתך בּעוֹד זמן וּמנה מעוֹתיך, והוּא שוֹמע וּמוֹסיף וקוֹנה

עוֹד! מה עלה על דעתּך שם? וכי מתירא אַתּה, שלא תּשׂיג סחוֹרה נאה זוֹ אחר־כּך? אָכן רוֹאָה אני עין בּעין, מה הם עסקיך שם וּמה טיבה של אוֹדיסה זוֹ שלך, ששיכּח בּה אלוֹהים גם מוֹעֵד וגם שבּת, והחזן מגלח את זקנוֹ, כּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשוֹ! כּסבוּרה אני, שמעיר נדחת זוֹ ומבּני־אָדם חוֹטאים ופוֹשעים אלה צריך להרחיק כּמן העיפּוּש, – והוּא התכּנס לתוֹכה בּידיו וּברגליו ואֵינוֹ רוֹצה לצאת מקרבּה לעוֹלם,

כּמאמרה של אמי שתּחייה: “בּתּחילה אוֹרח, ואחר־כּך נעשׂה בּעל־הבּית”… לכן, בּעלי היקר, שׂים־נא הפּעם את לבּך לדברי אִשתּך, ודע את אשר לפניך, וחדל מהתרוֹצץ שם להנאתך בּאוֹדיסה זוֹ שלך, הלואי תּרד עליה אֵש מן השמים, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

שאֵלה יש לי לשאָלךָ, מנדל. למדני־נא מי היא פראנקוֹני זוֹ, שאַתּה עוֹסק עמה כּל העֵת וכוֹתב לי בּמכתּבך, כּי יוֹשבים אַתּם

אצלה כּל הימים והלילוֹת? הזכר הוּא זה אוֹ נקבה?

ט. מנחם־מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה    🔗

לזוגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־בּיתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי הדברים כּבר הגיעוּ לידי אלפים וּרבבוֹת. כּשיהא־הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּעֶזרי והאוּלטימה תּעבוֹר בּשלוֹם, אֵצא בּרכוּש גדוֹל! אָז אֶאסוֹף לי את כּל העוֹדף לתוֹך כּיסי ואֶסע לביתי ואֶקחךְ, אם ירצה השם, מכּתריאֵליבקה ואביאךְ לאוֹדסה. דירה נשׂכּוֹר לנו פּה בּרחוֹב רישלי, ונפאֵר אוֹתה בּכלי־בית נאים. ונחיה חיים טוֹבים, כּמנהג אוֹדיסה. לפי שעה אני חש, לא עליךְ, בּמעי; נראֶה, כּי יד הגלידה היתה בּי. כשאני נכנס עכשיו אצל פאנקוֹני, לא תּבוֹא עוֹד גלידה אל פּי, אלא מה? מצווה אני כּי יתּנו לי מין משקה, שיוֹנקים אוֹתו דרך שפוֹפרת של קש וטעמוֹ כּחוֹמץ בּדבש: ספק מתוֹק, ספק מר. ורק טבע יש לוֹ למשקה זה, שקשה לאָדם לעכּלוֹ יוֹתר מכּדי שתּים־שלוֹש כּוֹסוֹת. וּלפיכך אני מוּכרח לסוֹבב בּחוּץ כּל שאָר הזמן ולהזהר מפּני השוֹטר, והדבר הזה מר שבעתים! מתבּוֹנן הוּא אֵלי זה כּבר, אך אלוֹהים לא הסיר חסדוֹ מאִתּי; עד עכשיו נשמרתּי לנפשי ולא אֵירעה לי כּל תּקלה. בּוֹרח אני מפּניו מדי פּעם בּפעם ומוֹצא לי מקוֹם סתר להיחבא בּו. וכי מה לא יעשׂה יהוּדי בּשביל פּרנסתוֹ? כּשיהא הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּעֶזרי וגמר הענין יעבוֹר בּשלוֹם, אָז אֶקנה לך, אם ירצה השם, את כּל חפצךְ בּכפל־כּפליִם, הרבּה יוֹתר מאשר תּשאַל נפשךְ. וּמה שאמרתּ, כּי אוֹתוֹ

גאמבּיטה מטוֹרף הוּא, טעוּת היא בּידךְ. אין הוּא אלא רתחן בּמקצת ונוֹח לכעוֹס. אָדם שאָמר לוֹ בּפוֹליטיקה דבר ולא רוּחוֹ – הריהוּ מוּכן

וּמזוּמן לקרוֹע אוֹתוֹ כּדג! מוֹכיח הוּא לכּל, כּי בּעוד ימים תּצמחנה

חדשוֹת. והראיה, הוּא אוֹמר, כּי בּעֵת האחרוֹנה קמה דממה פּתאוֹם. סימן מוּבהק הוּא למלחמה. הדממה הזאת, הוּא אוֹמר, אֵינה אלא הדממה קוֹדם הסער. אתמוֹל היתה היכוֹלת בּידי למכּוֹר יוֹרדים אחדים וּשתּים־שלוֹש קנוּניוֹת ולא נתנני גאמבּיטה לעשות כּן. "את גוּלגלתּךָ, הוּא אוֹמר, ארוֹצץ, אם לעֵת כּזאת תּוֹציא סחוֹרתך מידך! הנה ימים בּאים, הוּא אוֹמר, וּקנוּניה בּת חמישים קרבּוֹנים תּעלה למאתים, וּלשלוֹש מאוֹת, וּלארבּע מאוֹת,

וּלאֶלף, ואפילוּ לאַלפּיִם!"… אם תּקוּים נבוּאָתוֹ של גאמבּיטה, ולוּא

גם חצי דבריו יקוּם, אֶתעשר עוֹשר גדוֹל! מקוה אני כּי תּיכף לגמר הענין אָשׂים את פני שוּב לעוֹלים ואֶהיה מכניס קרבּוֹנים וּמוֹציא לוֹנדוֹן עד כּמה שידי מגעת! אָז אַראֶה אני אוֹתם, מה טיבם של קרבֹונים, ואלמדם פּרק בּהלכוֹת לוֹנדוֹן! וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתב הבּא כּתוֹב אכתוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה ישלח הקדוֹש, בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה ששאלתּ בּדבר פאנקוֹני (ולא פראנקוֹני, כֹפי שאַתּ גוֹרסת), – הנני להוֹדיעֵךְ, כּי אין זה לא זכר ולא נקבה, אלא סתּם בּית־משתּה של קהוה, ששוֹתים שם קהוה ואוֹכלים גלידה ועוֹשׂים עסק בּלוֹנדוֹן. הלוואי יעלה בּחלקי רק החצי מכּל העסקים, הנחתּכים כּאן בּיוֹם אחד, וּמצא לי!

הנ"ל.

י. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדיסה.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, כּי הילדים חלוּ שלשתּם בּמחלת האַדמת ואֵיני ישּנה בּלילוֹת. והוּא יוֹשב לוֹ שם בּחבוּרה,

שוֹתה חוֹמץ להנאתוֹ וטוֹעֵם טעמה של צפּיחית בּדבש! מה יחסר לוֹ לבן־אָדם זה, בּבקשה מכּם? ראוּ־נא, כּיצד התלהב שם ועשן מפּיו יהלךְ! לאוֹדיסה הוּא אוֹמר לקחתּני! כּסבוּר הוּא, כּיון שישמיעני אוֹדיסה, מיד אָקוּם בּלילה ואעוּף אליו על כּנפי נשרים! השוֹמע אַתּה, מנדל? הרחק מלבּך מחשבה זרה זוֹ. לא תּפתּני, מנדל, ולא יוֹעילוּ לך דבריך המתוּקים. אבוֹת אבוֹתי ישבוּ שלוים ושאננים בּכתריאֵליבקה עד זקנה ושׂיבה ולא ראוּ את אוֹדיסה מימיהם, וגם אני חיה אֶחיה בּלעדיה. לא אוֹבה ולא אֶשמע לך, מנדל, לעזוֹב את אָבי ואמי ואת כּל אהוּבי־נפשי וללכת אחריך למקוֹם מדבּר־ציה, לאוֹדיסה השוֹממה שלך, הלואי תּצא אֵשׁ מן השמים ותאכל את כּוּלה! אמוֹר מה שתּאמר, מנדל, – אוֹדיסה זוֹ שלך דעתּי אֵינה נוֹחה ממנה כּל־עיקר. פּיגוּל היא בּעֵיני, תּוֹעֵבה היא לי, אֵיני יוֹדעת על שוּם מה. לפי שׂכלי המעט נראֶה לי, כּי צריך אַתּה למכּוֹר את סחוֹרתך קימעה קימעה ולקבּל מזוּמנים כּל עוֹד לא עבר הזמן, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מוּבחר שבּמאכלי־חלב חתיכת בּשׂר”… אלא מה? חוֹשש אַתּה, שמא יגדל מחירה אחר־כּך? יזכּוּ אחרים בּמציאָה, ואַתּה את כּספּך הצלתּ! וּמה שכּתבתּ, כּי אוֹתוֹ גאמבּיט

המטוֹרף שלך (ואַף־על־פּי־כן אני אוֹמרת לך שוּב, כּי מטוֹרף הוּא!) מעכּב אוֹתך מלמכּוֹר את סחוֹרתך, אין אני מבינה, מה לך ולוֹ? יטיח שם את ראש עצמוֹ בּכוֹתל, ואַל יתערב בּעסקי אחרים, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מי שטרח בּסעוּדה הוּא יאֹכלנה”… ירוֹק תּירק בּפניו, ואַל תּשׂים לבּך אל חלוֹמוֹתיו ואל דבריו, שהוּא מדבּר לך וּמרבּה להג על המלחמוֹת! שמע לקוֹלי, מנדל, כּלה עסקיך וּמכוֹר סחוֹרתך וּבוֹא. מעט כּסף הרוַחתּ? דיֶךָ! עד מתי תּתרוֹצץ שם, נעזב ומשוּלח לנפשך? אבל מה יוֹעילוּ דברי, שאני משׁחתת על אוֹזן לא שוֹמעת? כּלוּם גם אני קרוּאָה אִשה ועֵרך אָדם לי בּעיניךָ? הלא שיינה־שיינדל אני, ולא בּלוּמה־זלאטה! בּלוּמה־זלאטה, אם תּפצה פּיה ותשמיע דבר בּאזני בּעלה, מיד יחרד זה ממקוֹמוֹ וינוּע מפּניה, כּנוֹע עלה מפּני רוּח! לכן, בּעלי היקר, למען השם, עשׂה הפּעם כּרצוֹן אשתּך, מכוֹר את כּל אשר בּידך וּצרוֹר את חפציך לדרך. ורק זכוֹר ואַל תּשכּח לקנוֹת שם תּריסר כּתנוֹת ־שש בּשבילי וּקטיפה למלבּוּש בּשביל אמי שתּחיה, למען תּדע גם היא, כּי סוֹחר היה חתנה בּאוֹדיסה וסחר בּין משוּגעים; וחתיכת כּוּתנה תּקנה שם מן המשוּבּח, ואם תּמצא מקוֹם פּנוּי בּמזוָדתךָ – והוֹספתּ על כּל אלה מעט כּלי־זכוּכית וּשאר פּכּים קטנים לצרכי הבּית, הכּל כּפי ראוּת עֵיניך. וּמהר וּבוֹא

לביתך, ולא אֶהיה עוֹד לצנינים בּעֵיני הבּריוֹת ולא ישחירוּ עוֹד פּני כּשוּלי קדירה. ואִם תּאמר לסרב גם הפּעם וללכת עמי בּקרי, מעידה אני בּך, מנדל, כּי לא תהיה תּפאַרתּך על הדרך הזאת, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מפּתּךָ יאכילוּךָ וּמיינךָ ישׁקוּךָ”… כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

יא. מנחם־מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעךְ, כּי הנני, בּרוך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי הנה הגיע זמן האוּלטימה וּמהּפּכת־אלוֹהים היתה בּמחנה! כּל החליפוֹת והתּמוּרוֹת לטוֹבה, אשר חיכּיתי להן כּמוֹ שמחכּים לביאַת המשיח, הּתנדפוּ בּאַויר וכלוּ כּעשן תּחת השמים! אוֹמרים, כּי בּיסמארק הצטנן ונַזלת

אחזתוּ, וּלפיכך התחוֹללה מהוּמה בּפוֹליטיקה וקמה עירבּוּביה נוֹראה, עד

כּי אין איש יוֹדע מקוֹמוֹ איהו. לוֹנדוֹן אָמנם יקרה עכשיו מפּנינים, והשקל בּמדינתנוּ אָמנם ירד לעמקי שאוֹל תּחתּיה, וּזמן היוֹרדים הגיע! שמא תּאמרי: אם כּן, היכן הם היוֹרדים שלי והקנוּניוֹת אשר עשׂיתי? ויש לאמר: היוֹרדים אֵינם יוֹרדים והקנוּניוֹת אֵינן קנוּניוֹת. אין איש רוֹצה ליתּן ואין איש רוֹצה לקחת. לא היוּ דברים מעוֹלם! לשברי וּלהוָתי, השקעתּי את סחוֹרתי כּוּלה בּידי בּני־אָדם קטנים, חדלי־כוֹח ורפי־אוֹנים, אשר בּהתחולל הסער על ראשם נכשלוּ ונפלוּ כּוּלם בּנוֹפלים, וגם אני בּתוֹכם. בּקיצוּר, רע המעשׂה. אֵשׁ ירדה מן השמים, חמת־אלוֹהים ניתּכה על כּוּלנו ועשׂתה שׁמוֹת בּכל עמלנוּ. הוֹי, לוּא חכם הייתי וראיתי את הנוֹלד, כּי־עתּה חזרתּי בּי יוֹם אחד קוֹדם לכן והצלתּי את נפשי! אבל מי נביא ויתנבּא ליוֹם מחר? עכשיו אָנוּ רצים כּוּלנוּ אֵילך ואֵילך, כּעכבּרים הללוּ בּשעת מגיפה. מהוּמה היתה בּנוּ, כּל המחנה נהפּך לחרדה. הכּל עוֹמדים וצוֹוחים: “לוֹנדוֹן, לוֹנדוֹן! היכן לוֹנדוֹן שלי? תּן לי לוֹנדוֹן שלי!” לוֹנדוֹן, לוֹנדוֹן – ואֵין לוֹנדוֹן! והנה מכּוֹת־לחי עפוֹת מיד איש לרעֵהוּ, ואֶגרוֹפים נטוּיִים, וזקן וּפאוֹת נתלשים, וקללוֹת מנַסרות בּאויר. בּרוּר הדבר כּשמש בּצהרים, כּי לוֹנדוֹן זוֹ לא היתה ולא נבראה, אלא משל היתה!… בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, צר לי מאוֹד, חשׁך עוֹלמי בּעדי. השקעתּי בּעֵסק המר והנמהר את כּל הוֹני וּרכוּשי, את הריוח ואת הקרן, וגם את התּכשיטים אשר קניתי בּשבילךְ, ואפילוּ את קפּוֹטת־השבּת פשטתּי ונתתּי בּעבוֹט – והכּל ירד ושקע לשם… עכשיו אני שרוּי בּצער וּבמצוֹק, שאין לשעֵר כּלל, ונפשי תּדאַב עלי ותכלה, וגעגוּעים תּקפוּ אוֹתי על בּיתי עד כּדי יציאת הנשמה! מקלל אני את יוֹם־הוָלדי מאה פּעמים בּיוֹם. לוּא נשבּרוּ שתּי רגלי קוֹדם שבּאתי לאוֹדיסה זוֹ, מקוֹם שהאָדם

אֵינוֹ נחשב בּוֹ ולא כּלוּם, כּטיט־חוּצוֹת הוּא, מדרס לכל עוֹבר. אָדם כּי יגוע פּה ברעב בּרחוֹבה של עיר, לא ישׂימוּ אליו לב ואיש לא יעמוֹד גם להבּיט בּו. כּמה סרסוּרים היוּ מתפּרנסים על־ידי והיוּ מקבּלים יניקה ממני, ועכשיו אין איש מהם חוֹלה עלי, אין יוֹדע אוֹתי ואין מכּירני עוֹד! מתּחילה הוֹציאוּ לי מוֹניטין בּכל אוֹדסה כּוּלה

ושם קראוּ לי בּעיר: רוֹטשילד הכּתריאֵלי, ועתּה הסרסוּרים הללוּ עצמם מלגלגים עלי בּפני ושׂוֹחקים על משבּתּי. אוֹמרים הם, כּי אין אני מבין את העֵסק. “לוֹנדוֹן, הם אוֹמרים, תּוֹרה היא, וללמוֹד אָנוּ צריכים!” והגיע הדבר לידי כך, שכּבר חדלוּ לדבּר בּי וּלהזכּיר את שמי בּתוֹכם, כּאילוּ מַתּי ועברתּי וּבטלתּי מן העוֹלם. הלואי שירחמוּני מן השמים ויקחוּ בּאמת את נפשי ממני, כּי טוֹב לי מוֹתי מחיי! וּכמוֹ להכעיסני וּלהרבּוֹת את יסוּרי, יוֹשב לוֹ אוֹתוֹ גאמבּיטה, ימח שמוֹ וזכרוֹ,

וּמדבּר וּמרבּה להג בּפוֹליטיקה ובדברי המדינוֹת וּמנַסר בּאָזני כּל

הימים: “הא הוּא אוֹמר, ולא אָמרתּי לך יוֹרדים?”… “מה יתּנוּ לי, אני אוֹמר, וּמה יוֹסיפוּ לי היוֹרדים שלך, אם אֵין איש נוֹתן לי לוֹנדוֹן?” והריהוּ צוֹחק ואוֹמר לי: "כּלוּם אשמים אנחנוּ, הוּא אוֹמר, שאֵין אַתּה יוֹדע בּין ימינך לשׂמאלך? הבּוּרסה הוּא אוֹמר, לא

ניתּנה אלא לפּיקחים וּזריזים, ואָדם, הוּא אוֹמר, שאֵינוֹ מבין את טיבה של לוֹנדוֹן ואינוֹ יוֹרד לעוֹמקה, יִכּבד וישב בּביתוֹ וירבּיץ תּוֹרה

לתינוֹקוֹת של בּית־רבּן"… מה אוֹמַר וּמה אדבּר לך, זוּגתי היקרה? אוֹדיסה זוֹ עם הבּוּרסה שלה, עם פאנקוֹני ועם כּל הבּריוֹת הללוּ יחד – כּוּלם נמאסוּ עלי כּל־כּך, עד כּי בּוֹחר הייתי להימלט ולברוֹח על נפשי לקצוי אֶרץ ואִיים רחוֹקים! וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּבים הבּאים כּתוֹב אֶכתוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם

הילדים שיחיוּ בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתי. מנהג נהגוּ בּאוֹדיסה: אָדם כּי מטה ידוֹ והוּא זקוּק לגמילוּת־חסד, לא ילך אל שכנוֹ, אל קרוֹבוֹ אוֹ אל גוֹאלוֹ לבקש עזרתם, כּמוֹ שנוֹהגים אצלנוּ בּכּתריאֵליבקה. לא מחמת בּוּשה חלילה, אלא שגלוּי וידוּע לוֹ מראש, כּי יהיה מן המבקשים ואֵינם נענים: איש לא יפתּח לוֹ את ידוֹ ואיש לא יתּן לוֹ. אםּ כּן מה יעשׂה אָדם, שדחקה לוֹ השעה פּתאוֹםּ? עמדוּ ותקנוּ כּאן לוֹמבּארד, מין בּית־מלוה, המשפּיע לך ממוןֹ בּכל עֵת וּבכל שעה, כּכל אשר תּאַוה נפשך, וּבלבד שתּביא משכּוֹן הגוּן מכּל אשר יש לך בּבּית: כּלי־כסף, וּכלי־זהב, וּכלי־נחוֹשת, וחליפוֹת שׂמלוֹת, וקפּוֹטה של שבּת, וּמיחם, וכיסא, ושוּלחן, ואפילוּ פּרה חוֹלבת

כּי הבאת – אַף היא עוֹברת למשכּוֹן. ורק זוֹ רעה חוֹלה, כּי מעריכים הםּ כּל דבר בּזוֹל גמוּר, בּחצי־חינם! וּכנגד זה, בּמקוֹם שאַתּה מוֹצא גנוּתוֹ של לוֹמבּארד, שם אַתּהּ מוֹצא גםּ את שבחוֹ: ריבּית הם זוֹקפים עליך, שאֵין למעלה ממנה, ריבּית קצוּצה וריבּית דריבּית, האוֹכלת אוֹתך כּעשׁ ורוֹבצת על משכּוֹנך כּמשׂא כּבד לעיפה, עד שאין לך תּקנה אלא באַכרזה, היינוּ: פּעם בּשני שבוּעוֹת מכריזים בּעיר ומוֹכרים את הכּלים, הנתוּנים בּמשכּוֹן, מכירה פּוּמבּית לכל אשר ירבּה בּמחירם. וּמיד בּאים בּני־אָדם ונוֹפלים על המציאוֹת וקוֹניםּ דבריםּ יקריםּ בּחצי מחירם וּמרויחים ממוֹן רב. אילמלא הנחתּי את מעוֹתי על קרן הצבי, הייתי שוֹלח את ידי בּעֵסק הלוֹמבּארד והייתי מחזיר את נזקי, ואפשר שהייתי מוֹסיף עליו נוֹפך משלי… אבל מה אֶעשׂה – וידי אסוּרוֹת? אוֹי לוֹ לאָדם שנוֹלד בּלא כּסף! ואם נוֹלד אָדם ויצא ערוֹם לאויר העוֹלם – המות יפה לוֹ… לא אוּכל לכתּוֹב עוֹד. הודיעיני־נא זוּגתי היקרה, מה שלוֹמךְ וּמה שלוֹם הילדים שיחיוּ? וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד,

הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

הנ"ל.

יב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדיסה.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השםּ, בּריאים ושלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, שוֹטה מוּפלג שכּמוֹתךָ: ראֵה, מה עוֹללתּ לנוּ! למה נשא אותךָ הרוּח לאוֹדיסה? מה ראית שם וּמה הגיע לאַפּך? ליוֹנים צלוּיוֹת התאַוה פּתאוֹם! ללוֹנדוֹן! לגלידה! לחוֹמּץ וּלצפּיחית

בּדבש! מי יגלה עפר מעֵיניך וראית, כּי בּתוך חבר רמאים ישבתּ עד עתּה. בּין גנבים וגזלנים וחוֹמסי־כּיס? הכיצד? מאחר שראית, בּהמה שכּמוֹתךָ, כּי הללוּ עתידים לפשוֹט לך את הרגל וּלקפּח את לוֹנדוֹן שלך, מדוּע לא קידמתּ לגמוֹר את הדבר בּעוֹד זמן וּלהציל מידם את יתר הפּליטה, כּמנהג סוֹחרים ואנשי־מעשׂה? מדוּע לא תּבעתּ אוֹתם לדין? אוֹ מדוּע לא הבאת את הדבר לפני מפשרים? למה תּשב ותשמע שם לדברי הלהג, שהללוּ מלהגים לך ואוֹמּרים: אוּלטימה!… וכי כּך מדבּרים בּני־אָדם מן היִשוּב? מה ענין אוּלטימה לכאן? סחוֹרה קנית – אַיה סחוֹרתך? אוֹי לי ואבוֹי לנפשי, כּי הבאת אָסוֹן על בּיתך! אבל לבּי נבּא לי, כּי מאוֹדיסה זוֹ, בּאֵשׁ תּשׂרף, לא תצמח טוֹבה לנוּ! אני כּוֹתבת לוֹ: בּרח, מנדל, קוּם וירק על האנשים האלה ועל לוֹנדוֹן שלהם, הלואי שתּשׁלח בּהם מאֵרה מן השמים, רבוֹנוֹ של עוֹלם! בּרח, מנדל, אני אוֹמרת לוֹ, מהר והימלט על נפשך, חדל מהתרוֹצץ שם כּמטוֹרף, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מַעֵט בּקפיצה, שלא תּרבּה בנפילה”… כּך אני מדבּרת לוֹ וחוֹזרת וּמדבּרת, והוּא אֵינוֹ שוֹמע

ולא כלוּם! הלא שיינה־שיינדל אני, אוֹי ואבוֹי לנפשי, ולא בּלוּמה־זלאטה. הוֹי כּי צדקה אמי שתּחיה! טוֹענת היא כּל הימים, כּי אסוּר לה לאשה לפרוֹק עוֹל מעל צואר בּעלה וּלשלחוֹ לנפשוֹ אל כּל אשר ישׂאֶנוּ הרוּח. חייבת אִשה, היא אוֹמרת, לשׂים ריחַיִם על צוארוֹ של בּעל־נעוּריה, כּדי שיחוּש וירגיש תּמיד, כּי אשה היא לוֹ והיא תּמשוֹל בּוֹ! אבל מה אֶעשׂה – וטבעי אינוֹ בּכך. אין דרכּי דרך בּלומה־זלאטה ואין אני גסת־רוּח כּמוה. לא אוּכל לנבּל את פּי כּמוֹה ולשפּוֹך על ראש בּעלי קיתּוֹן של רוֹתחים, לא אוּכל! אילוּ היתה בּלומה־זלאטה לך לאשה, אַל תּזכּה לכך, כּי־עתּה שׂבעתּ מרוֹרים כּל־צרכּך וידעתּ, כּי יש אלוֹהים בּארץ! וּמה שכּתבתּ לי בּדבר יוֹם המיתה – הבה אַשמיעךָ, בּעלי החכם, כּי טיפּש אַתּה מאֵין כּמוֹךָ. אֵין אָדם חי לרצוֹנוֹ ואֵין אָדם מת לרצוֹנוֹ.

וכי סבוּר אַתּה, מאחר שקיפּחתּ את כּסף הנדוּניה, שוּב אֵין לך תּקנה אלא לאַבּד את עצמך לדעת חלילה? שוֹטה שכּמוֹתך, היכן מצאת כּתוּב, שחייב מנחם־מנדל להיוֹת עשיר דווקא? וכי בּשביל שמנחם־מנדל לא מילא כּיסיו זהב, אָבד סברוֹ וּבטל סכּוּיוֹ? וכי אוֹמר אַתּה, שוֹטה שבּעוֹלם, לקרֹוא תּגר

על הקדוֹש־ברוּך־הוּא ולבוֹא עמוֹ בּטרוּניה? הלא עיניך הרוֹאוֹת, כּי הוּא לא ציוה – וּמה לך כּי נזעקתּ? לוּא יהא ממוֹנך כּפּרתך מעתּה ועד עוֹלם! לוּא יהא דוֹמה עליך, כּאילוּ שוֹדדי־לילה נפלוּ עליך בּדרך, בּעברך בּיער, ולקחוּ את כּל אשר לך. אוֹ לוּא יהא הדבר בּעיניך, כּאילוּ נחלית, חס ושלוֹם, ונפלתּ למשכּב והוֹצאת את כּסף הנדוּניה לרוֹפאים וּרפוּאוֹת! רק חזק ואמץ, מנדל. אַל יפּוֹל רוּחךָ ואַל תּתראֶה כּאִשה. השׁלךְ יהבךָ על הבּוֹרא יתבּרך, כּי הוּא יכלכּלךָ

והוּא יוֹציאךָ מן המיצר. הלא זן וּמפרנס הוּא לכּל, וגם ממךָ לא ימנע חסדוֹ. מהר וּבוֹא לביתך, והיית אוֹרח להילדים שיחיוּ… וּבזה אני שוֹלחת לך מעט כּסף להוֹצאוֹת הדרך, וּראֵה, מנדל, הזהרתּיך, שלא תּלך שם לאוֹתה “אַכרזה” ולא תּסחר בּבלוֹאֵי־סחבוֹת וּסמרטוּטים כּלוּם זה אַתּה חסר? למען השם, תּיכף כּשתּקבּל את מכתּבי ואת הכּסף, מהר והפּרד מעל אוֹדסה לעוֹלמים ושב בּעגלה וסע לביתך. וּכשתּצא את העיר, תּרד אֵשׁ מן השמים ותוּצת בּכל אוֹדיסה כּוּלה וּבכל פּינוֹתיה, מן הקצה אל הקצה, ותבער ותשׂרוֹף, ותאכל וּתכלה את כּל הרחוֹבוֹת והשוָקים, את כּל החוֹמוֹת והבּתּים, ממַסַד עד הטפחוֹת, ולא יִשאֵר לה עוֹד שׂריד וּפליט וזכר לא יהיה לה עד עוֹלם, כּברכּת אשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.