הבורסה האודיסאית

א. מנחם מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאַליבקה.

לזוּגִתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי תּקצר ידי מתּאֵר לךְ את העיר אוֹדסה הגדוֹלה לאלוֹהים, ואת שאוֹנה והמוֹנה, ואת עשרה הרב, ואת יפיה והדרה, ואת כּל חמוּדוֹתיה, ואת אנשיה הטוֹבים, ואת לבּם הרךְ, ואת מזגם הנוֹח לבּריוֹת, ואת המסחרים הגדוֹלים והעסקים העצוּמים, המצוּיים פּה לרוֹב. הגיעי בּעצמךְ: יוֹצא אני במקלי לרחוֹב היוָנים – כּךְ קוֹראים כּאן בּאוֹדסה לאוֹתוֹ הרחוֹב שבּו אחינוּ בּני ישׂראל

מתרוֹצצים כּל ימיהם ועוֹשׂים מקח וּממכּר – ואני מוֹצא אלף אַלפי עסקים מוּכנים לפני מבּעוֹד בּוֹקר: רוֹצה אני בּחיטים – הרי חיטים, בּסוּבים – הרי סוּבּים, בּצמר – הרי צמר, בּקמח – הרי קמח. שמא רצוֹנך בּמלח, בּנוֹצוֹת, בּצימוקים, בּשׂקים, בּדגים מלוּחים, בּגלוּסקאוֹת וּכלי מילת –

כּל מה שלבּך חוֹמד חטוֹף ועשׂה, חטוֹף וּקנה, כּי כל אוֹדסה כוּלה לפניך היא. מתּחילה נתתּי עֵיני בּשנים־שׁלוֹשה עסקים יפים;ואָמרתּי להיבּנוֹת מהם, אלא שראיתי מיד, כי לבּי לא ילך אחריהם. שבתּי וסוֹבבתּי בּרחוֹב היוָנים בּמקלי, וכך הייתי חוֹזר אֵילך ואֵילך, עד שׁהקרה אלוֹהים לפני ענין הגוּן מאוֹד, דבר קיים ונאמן, שאָדם אוֹכל פּירוֹתיו בּעוֹלם הזה, היינוּ: עוֹסק אני בּלוֹנדוֹן ומרויח יפה. פּעם אַתּה מַעלה בּידך עשׂרים וחמשה קרבּוֹנים, פּעם חמישים, וּפעם, כּשהשעה משׂחקת לך, גם מאה שלמה בּבת אחת תּפּוֹל בּחלקך. בּקיצוּר עשׂוּי עסק זה של לוֹנדוֹן, שעל־ידיו אפשר לוֹ לזה שכּמוֹתי להתעשר עוֹשר גדוֹל בּיוֹם אחד. לפני ימים מוּעטים היה מעשׂה ונזדמן לכאן בּרנשׁ אחד, מי שהיה שמש בּבית־מדרש, ולא זז ממקוֹמוֹ עד שהעלה שלוֹשים אלף על רגל אחת, ועכשיו אין דוֹמה לוֹ, כּל הארץ כּוּלה כּאַין וּכאֶפס בּעֵיניו. מה אוֹמַר וּמה אדבּר לך, זוּגתי היקרה? הזהב מוּטל פּה בּראש כּל חוּצוֹת. כּל הרוֹצה ליטוֹל – בּא ונוֹטל. אֵין אני מתחרט, בּרוּך השם, כּל עיקר, שבּאתי הנה לאוֹדסה. ואם תּשאלי: אֵיזוֹ הדרך בּאתי לאוֹדסה, מאַחר שכּל עצמי לא נסעתּי אלא לקישינוֹב? אָכן אצבּע אלוֹהים היא זאת. כּפי הנראה מן השמים סייעוּ אוֹתי, שאַרויח ממוֹן הרבּה. ואַתּ הטי־נא אָזנךְ ותשמעי את מעשׂי אלוֹהינוּ.

כּשבּאתי לקישינוֹב אל דוֹדי מנשה להפקיע מידוֹ את כּסף הנדוּניה, אָמר לי דוֹדי מנשה: “מה צוֹרך לךָ בּנדוּניה?” אָמרתּי לוֹ: “מסתּמא יש לי צוֹרך בּה; אלמלא הייתי צריך לה, אני אוֹמר, לא בּאתי”. אָמר לי: “כּסף מזוּמן אין לי לפי שעה; יכוֹל אני, הוּא אוֹמר, לתת לך המחאה לבּרוֹדסקי בּיהוּפּיץ”. אָמרתּי לוֹ: “לוּא יהא בּרוֹדסקי בּיהוּפיץ, וּבלבד שאקבּל כּסף”. אָמר

לי: “מסוּפּקני, אם ימצא עכשיו כּסף בּיהוּפּיץ; יכוֹל אני, הוּא אוֹמר, לתת לך המחאה לבאכראך בּווארשה”. אָמרתּי לוֹ: “לוּא יהא בּאכראך בּווארשה, וּבלבד שאקבּל כּסף”. אָמר לי: “מה תּתּן וּמה תּוֹסיף לך ווארשה? ווארשה רחוֹקה מכּאן. אם רצוֹנך בּכך, יכוֹל אני, הוּא אוֹמר לתת לך המחאה לבארבּאש בּאוֹדסה”. אָמרתּי לוֹ: “לוּא יהא בּארבּאש בּאוֹדסה, וּבלבד שאקבּל כּסף”. אָמר לי שוּב: “מה צוֹרך לך בּכסף?” אָמרתּי לוֹ: “מסתּמא יש לי צוֹרך בּוֹ; אלמלא הייתי צריך לוֹ, אני אוֹמר, לא בּאתי”. בּקיצוּר התחכּם לי דוֹדי מנשה וכירכּר כּירכּוּרים לכאן וּלכאן, אלא שחכמתוֹ לא הוֹעילה לוֹ וכל כּירכּוּריו עלוּ בּתוֹהוּ. אני בּשלי: “הבה לי כסף!” עמד והוֹציא שני שטרי־חוֹב, כּדי תּ"ק קרבּוֹנים כּל אחד, שניהם אֵינם קבוּעים אלא לחמשה חדשים, ועוֹד שלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים נתן לי בּהמחאה על שם בּארבּאש בּאוֹדיסה, ואת השאָר סילק לי בּמזוּמנים. “זה יספּיק לך, הוּא אוֹמר, להוֹצאוֹת הדרך”. וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אכתוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם הילדים שיחיוּ בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי, כּשנכנסתּי אֵצל בּארבּאש וההמחאה של דוֹדי מנשה בּידי, אמרוּ לי, כּי המחאה זוֹ אֵינה המחאה כּלל. אלא מה היא? מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא! תּגיע־נא תּחילה, הם אוֹמרים, קרוֹן החיטים של דוֹדךָ מנשה, וימכּרוּ־נא תּחילה את קרוֹן החיטים בּכסף מלא, אוֹ־אָז, הם אוֹמרים, יסלקוּ לך את ממוֹנך. ענין יפה נתנוּ לי לענוֹת בּוֹ! מיד עמדתּי וכתבתּי מכתּב לקישינוֹב והוֹדעתּי את דוֹדי מנשה, כּי אם לא ימהר ולא ישלח תּיכף וּמיד את קרוֹן החיטים, אָריץ לוֹ דיפּישׁה. בּקיצוּר, כּתבתּי וחזרתּי וכתבתּי לקישינוֹב – וּבין כּך וכך אני מתהלך מַשׁמים וּמיצר ויסוּרי גדוֹלים. ורק אֶתמוֹל הגיעה לידי מקישינוֹב מאָה אחת בּמזוּמנים וּשתּי מאוֹת בּשטר־חוֹב. התביני אֵיפוֹא, מפּני מה לא כּתבתּי לךְ כּל אוֹתה העֵת? כּסבוּר הייתי, כּי שלוֹש מאוֹת הקרבּוֹנים

כּבר ירדוּ לטמיוֹן. מכּאן אָנוּ רוֹאים, כּי אסוּר לוֹ לאָדם להרהר אחרי

מידוֹתיו של הקדוֹש־ בּרוּך־הוּא. אֵל גדוֹל לנוּ בּשמים, והוּא מנהיג את עוֹלמוֹ. את כּל כּספּי המעט שיקעתּי בּלוֹנדוֹן, קניתי לי מלאי של סחוֹרה הגוּנה, עוֹלים ויוֹרדים, ותוֹדה לאֵל עליוֹן: כּבר יצא קוֹל בּעיר, כּי יש ריוח!

הנ"ל.

ב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדסה.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי שוּב נתרגשה עלי מחלתי הישנה, מחלת העוית, הלואי ותתרגש בּמהרה בּימינוּ גם על דוֹדךָ מנשה, שעשׂה שׁמוֹת בּמעט הנדוּניה שלנוּ, בּחמש עשׂרה מאוֹת הקרבּוֹנים, אוֹי

ואבוֹי לשנוֹתי! כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אֵיזהוּ שוֹטה? המאַבּד כּל מה שנוֹתנים לוֹ”… שטרי־חוב לקח זה מידוֹ! אילוּ הייתי אני בּמקוֹמךָ, הייתי לוֹקחת מידוֹ מכּוֹת, קדחת לחמשה חדשים! השוֹמע אתּה מנדל? הלואי שאוּחזק בּדאית, ואוּלם חוֹששת אני, כּי ראֹה תּראֶה את יתר הכּסף בּעיניךָ, כּשם שאתּה רוֹאֶה את שתּי אָזניךָ, אשר נשׂאת אוֹתן עד אוֹדיסה הרחוקה. אַשריךָ וטוֹב חלקךָ, שאמי אֵינה יוֹדעת עדיין את דבר השטרוֹת; אלמלא כּן, היה העוֹלם חוֹזר לתוֹהוּ ובוֹהוּ! ושכּתבתּ, כּי מרויח אתּה, בּרוּך השם, הרבּה כּסף, – תּנוּח דעתּך שהנחתּ את דעתּנוּ. אלא מה? מאחר שנאֶה דוֹרש אתּה וכוֹתב מכתּבים – הלא יכוֹלתּ לכתּוֹב, כּדרך שאָדם מן

הישוּב כּוֹתב! מדוּע לא בּיאַרתּ לנוּ את כּל הענין בּאֵר היטב: מה טיבה של סחוֹרה זוֹ, שאתה עוֹסק בּה? מה יקר מחירה? וכיצד מוֹכרים אוֹתה – בּמידה אוֹ בּמשקל? הלא אני אֵיני יוֹדעת עדיין, מהוּ עסקךָ וּמה טעמוֹ וּמה מַראהוּ. וּמלבד זאת, אֵין אני מבינה כּל־צרכּי את דבריך: אוֹמר אתּה, כּי הנה קנית לך סחוֹרה והנה הביאוּ לך תּיכף וּמיד מלוֹא חפניךָ ריוח. למדני־נא, מה טיבה של סחוֹרה זוֹ, שהיא גדלה אֶצלךָ בּנסים? “כּמהים וּפטריוֹת, אוֹמרת אמי, אַף הם טעוּנים גשמים”… ואם הביאוּ לך מלוֹא חפניךָ ריוח, מדוּע לא מכרתּ את סחוֹרתך? למה תּתמהמה עד בּוֹש? וכי אוֹמר אַתּה לישב וּלהמתּין עד שתּגיע שנת־בּצוֹרת? וּמדוּע אֵינך כּוֹתב לי, היכן אתּה מתאַכסן וּמה אתּה אוֹכל? דוֹמה, כּאילוּ נכריה אני לך, ולא אִשתּךָ, אֵשת נעוּריךָ, אשר נשׂאת כּדת משה וישׂראל! כּמאמרה של אמי שתּחיה: “עלוּבה אִשׁה, שאֵינה צוֹפיה הליכוֹת בּעלה”… אם אתּה לוּא שמעֵני, מנדל, אִיעצךָ להזדרז ולמכּוֹר את סחוֹרתךָ בּעוֹד מוֹעֵד, וּמהר וּבוֹא לביתךָ עם מעט הכּסף, ותמצא לך פּה עסקים נאים מזה העֵסק המשוּנה, אשר גם את שמוֹ לא ידעתּי, הלואי לא אֵדע כּל ימי חיי קדחת וצרוֹת וּפגעים וכל המַדוויםּ הרעים, כּברכּת אשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

ג. מנחם מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יתן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי אֵין אני תּמה כּל עיקר, שׁאַתּ לא ירדתּ עדיין לעוֹמקה של לוֹנדוֹן. והלא דברים קל וחוֹמר: מה יהוּדים בּעלי זקן, סוֹחרים חרוּצים ואַנשי מעשׂה, שישיבתם ישיבת כּרכּים, אֵינם מוֹצאים בּלוֹנדוֹן את ידיהם ואת רגליהם, – אשה יהוּדית כּמוֹתךְ, היוֹשבת כּל ימיה בּכתריאֵליבקה, לא כּל שכּן! וּלפיכך

הבה אברר ואלבּן לךְ את הפרטים לכל פּרטיהם ודיקדוּקיהם, למען תּדעי את העֵסק הזה על־בּוֹריוֹ. להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי עֵסק זה של לוֹנדוֹן דבר הסמוּי מן העין הוּא, מן סחוֹרה, שהכּל מוֹכרים אוֹתה ואֵין שוּם בּריה רוֹאָה אוֹתה בּעֵיניה. גם הקוֹנה וגם המוֹכר – שניהם מאמינים איש לדברת רעהוּ ושניהם עוֹשׂים את מעשׂיהם בּעל־פּה. והשׁער של סחוֹרה זוֹ עשוּי להשתּנוֹת בּכל רגע: פּעם עוֹלה וּפעם יוֹרד, פּעם הוּא מלעֵיל וּפעם מלרע, כּלוֹמר, השקל שלנוּ שם בברלין פּעמים הוּא עוֹלה למרוֹם הרקיע וּפעמים הוּא יוֹרד לעמקי שׁאוֹל תּחתּיה. הכּל תּלוּי בּברלין. כּכל

אשר תּגזוֹר בּרלין, כּן יקוּם וכן יהיה. השׁערים עוֹלים ויוֹרדים בּמהירוּת הבּרק, חוֹזרים כּגלגל לפני רוּח, הטלגרמוֹת עפוֹת אֵילךְ

ואֵילךְ, ואחינוּ בּני ישׂראל נחפּזים ומתרוֹצצים אָנה ואָנה, רצוֹא ושוֹב,

דחוּפים וּמבוֹהלים, הוֹמים וּמדבּרים, נוֹשׂאים ונוֹתנים, קוֹנים

ומוֹכרים, עוֹשׂים עֵסק ומתעשרים וּמאַספים ממוֹן – וגם אני בּתוֹכם. הרעש גדוֹל, והבּהלה גדוֹלה שבעתיים, וכל אוֹזן תּחרש משמוֹע. הנה, למשל, אֶתמוֹל עשׂיתי קנוּניה ושיקעתּי בּה חמשים קרבּוֹנים, והיוֹם בּבּוֹקר, בּשעה השתּים־עשׂרה בּדיוק, הוּרע מזלה ונמסה כּדוֹנג מפּני אֵשׁ. והלא תּשאלי: כּיצד עוֹשׂים קנוּניה? לכן אבאֵר לך את הדבר הזה בּאֵר היטב, וידעתּ פּירוּשה של קנוּניה. למשל: עמדתּ ונתתּ להממוּנה חמשים קרבּוֹנים ליוֹם אחד, וזה עמד וקבע את השׁער, והרי הרשוּת בּידך לגלוֹת בּקנוּניה זוֹ שני פּנים כּחפצך, היינוּ: שני עוֹלים, אוֹ שני יוֹרדים, אוֹ אם רצוֹנך בּכך, אִי אתּה זז ממקוֹמך ואינך עוֹשׂה כּלוּם, אלא מוֹכר לפלוֹני דבר הסמוּי מן העין, עד שתּגיע שעת נעילה (כּך קוֹראים אֶצלנוּ בּאוֹדיסה לשׁעה שבּין השמשוֹת, והיא השעה שבּין מנחה למעריב אצלכם בּכתריאֵליבקה). כּיון שחזר הגלגל אחוֹרנית וירד השׁער – מיד אָבד סברךָ וּבטל סיכּוּיךָ: נגזרה כּליה על חמשים הקרבּוֹנים שלך! וזוֹהי קנוּניה. ואוּלם אַל ירע לבבךְ, זוּגתי היקרה, ואַל תּצטערי. הפסד של חמשים קרבּוֹנים בּאוֹדיסה כּאַין וּכאֶפס הוּא, מעשׂים בּכל יוֹם. כּשיהיה

הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּעֶזרי והכּל ילך כּשוּרה, אַרויח, אם ירצה השם, עשׂרת מוֹנים ואאַסף ממוֹן רב. וּמה שאמרתּ על שטרי־החוֹב של דוֹדי מנשה, טעוּת היא בּידךְ. עדיין לא שקעה שמשוֹ של דוֹדי מנשה ורבּים בּוֹטחים בּו, כּאז כּן עתּה. לוּא רציתי למסוֹר את השטרוֹת הללוּ לידי אחרים בּנכּיוֹן מוּעט, כּי־עתּה מצאתי עליהם קוֹפצים הרבּה. אלא שאֵין רצוֹני בּכךְ. כּשיהיה לי צוֹרךְ בּכסף מזוּמן, הלא יש לי רב: יכוֹל אני למכּוֹר בּשעת הדחק מעט מסחוֹרתי – מעט עוֹלים וּמעט יוֹרדים. אך חלילה לי מעשׂוֹת כּדבר הזה! מוּטב שאוֹסיף על סחוֹרתי ואֶעשׂה לי עוד קנוּניה אָחת. כּל המרבּה בּקנוּניוֹת, הרי זה משוּבּח. אָדם שעלה על משכּבוֹ בּלילה וּקנוּניה בּצדוֹ, אַשריהוּ, מה טוֹב חלקוֹ; מוּבטח לוֹ שׁתּערב לוֹ שנתוֹ! וּמפּני

שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אכתוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. על שאֵלתךְ ששאַלתּ אוֹתי, היכן אני מתאַכסן וּמה אני אוֹכל, הנני ואוֹדיעֵךְ, זוּגתי היקרה, כּי אֵין אני יוֹדע עדיין בעצמי מקוֹמי אַיהוּ. העיר אוֹדיסה עיר גדוֹלה היא מאוֹד, וצרכי־אוֹכל־נפש עוֹלים כּאן בּיוֹקר גדוֹל, והבּתּים גבוֹהים עד לשמים, ואני מטפּס ועוֹלה בּכל לילה בּמעלוֹת של בּרזל בּערכּך חצי שעה עד שאני מגיע לדירתי, שמקוֹמה מתּחת לגג וחלוֹן קטן לה כּחלוֹנוֹת בּית־האסוּרים. וכך אני מתענה כּל הלילה, מצפּה ומיחל בּלב כּלה עד אשר יִבּקע השחר ויאוֹר היוֹם. ואני נמלט מכּלאי ויוֹצא לרחוֹב היוָנים. ושם, ברחוֹב היוָנים עצמוֹ אני אוֹכל מעוּמד, כּלוֹמר – חוֹטף ופוֹטר עצמי בּאכילת־עראי על רגל אחת. כּי מי מאִתּנוּ שעתּוֹ פּנוּיה כאן לישב אל השוּלחן ולסעוֹד סעוּדתוֹ, כּדרך שבּני־אָדם סוֹעדים, אחרי שכּוּלנוּ

חייבים לעמוֹד כּל היוֹם על המשמר ולכוון את זמן קבּלת השׁערים, הבּאים מבּרלין? אבל כּנגד זה אתּה מוֹצא כּאן פּרוֹת משוּבּחים למיניהם בּזוֹל גדוֹל. וענבים אוֹכלים כּאן לא כּדרך שאוֹכלים אוֹתם אֶצלכם בּכתריאֵליבקה

בּראש־השנה לשם בּרכּת "שהחינוּ" – כּאן אוֹכלים ענבים בּכל יוֹם, וּבראש כּל חוּצוֹת, ולא יתבּוֹששוּ.

הנ"ל.

ד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדיסה

לכבוֹד בֹעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי משוּגע אתּה בעֵיני, מטוֹרף וחסר־דעה ממש! הלואי לא אֵדע כּל ימַי את העיר אוֹדיסה היפה שלך ואת שאוֹנה והמוֹנה, כּשם שאֵיני יוֹדעת ואֵיני מבינה עד היוֹם הזה פּיטפּוּטי־מלים אֵלוּ, שאַתּה מפטפּט שם וּמרבּה להג בּמכתּביך: עוֹלים ויוֹרדים, מלעֵיל וּמלרע, שׁער וּקנוּניה, וכל כּיוֹצא בּאֵלוּ דברים נפתּלים וּמשוּנים, שרק שׁדים ורוּחוֹת וּמלאכי־חבּלה נזקקים להם! רוֹאָה אני מדבריך, כּי חמשים קרבּוֹנים עפים שם מידך בּכל רגע, כּצפּרים עפוֹת. ניכּר, שהכּסף כּאַין הוּא בּעֵיניך, כּחרס מחרסי האדמה הוּא בּידיך, הפקר לכל רוּח! אָכן נקל לוֹ לאָדם לאַסף ממוֹן ולהתעשר עוֹשר גדוֹל מתּוֹך פּרנסוֹת משוּנוֹת כּעֵין אֵלוּ! הרגני־נא הרוֹג – ולא אָבין, מה טיבה של סחוֹרה זוֹ, שסמוּיה היא מן העין ולא ניתּנה להיגלוֹת לשוּם בּן־אָדם? וכי גנוּבה היא אִתּכם וּמחבוֹאים יפים לה?… השוֹמע אתּה, מנדל? אין דעתּי נוֹחה מכּל זאת. בּבית אַבּא לא הסכּנתּי מימי בּפרנסוֹת אֵלוּ, הקלוּטוֹת מן האַויר, והקדוֹש־בּרוּך־הוּא ישמרנוּ ויצילנוּ מהן גם להבּא, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “כּל הקוֹלט מן האַויר צינה חוֹטפתּוֹ” כּוֹתב אתּה בּמכתּבךָ: “אָדם שעלה על משכּבוֹ בּלילה וּקנוּניה בּצדוֹ, מוּבטח לוֹ שתּערב לוֹ שנתוֹ”… הכיצד? מה פּרוּשם של דיבּוּרים אֵלוּ? מי הוּא האיש, הישן בּלילה עם קנוּניה בּצדוֹ? חידה לי דבריך, לשוֹן טוּרקית! וּמה שכּתבתּ לי, כּי מצוֹא תּמצא לךָ קוֹפצים הרבּה על שטרוֹתיו של דוֹדךָ מנשה, – הרי לא אחייב את ראשי למלכוּת, גם אם לא אַאמין לדבריךָ אֵלה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אַל תּאמין בּכספּךָ עד יוֹם מנוֹתךָ”… יוֹדע אַתּה מנדל? שמע־נא הפּעם לקוֹל אשתּך, קוּם וירק על אוֹדיסה זוֹ שלך עם כּל עשרה וחמוּדוֹתיה, וּמהר ושוּב לביתך בּכתריאֵליבקה. אֶלף וחמש מאוֹת קרבּוֹנים מוּנחים לך בּכיסך, דירה לדוּר בּה יִתּן לנוּ אַבּא

שיחיה, חנוּיוֹת ריקוֹת ישנן פּה לרוֹב – וּמה לך עוֹד? כּי למה אֶהיה למשל ולשנינה בּפי הבּריוֹת, שיהיוּ הכּל מרננים אחרי וּמראים עלי בּאצבּע, כּי נִמלטתּ על־נפשך לאוֹדיסה ואוֹתי השלכתּ אחרי גוךָ? אַל תּזכּה לכך! הלואי תהא אוֹדיסה שלךָ כּפּרתה של כּתריאֵליבקה שלנוּ, היא וכל בּתּיה הגבוֹהים וכל מעלוֹת־הבּרזל שלה, שאַתּה מטפּס ועוֹלה בּהן בּלילוֹת, כּאָדם שנטרפה דעתּוֹ עליו ורוּח רעה מבעיתּוֹ. אָכן כּדאי לךָ למלא שם את כּרסךָ ענבים ולחוּש אחר־כּך בּמעיךָ! כּל־כּךְ למה? משוּם שהענבים נמכּרים בּזוֹל! ענבים הם זוֹללים שם להנאתם! וכי שזיפים לא ינעמוּ לחכּכם? אֶצלנוּ שזיפים נעשׂוּ יפים בּשנה הזאת. סאָה בּזהוּב! ואוּלם רוֹאָה אני, שכּבר הסחתּ את דעתּך מכּל הנעשׂה אֶצלנוּ ולבּך אינוֹ הוֹלך עוֹד אחר בּיתך. וּראָיה

לדבר, כּי גם לא שאלתּ בּמכתּבך לשלוֹם אָבי ואמי וּלשלוֹם הילדים שיחיוּ. שכחתּ, כּי אָב אתּה לשלוֹשה ילדים וחוֹתן וחוֹתנת לך עד מאה ועשׂרים שנה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "מימיהם אָנוּ שוֹתים וּשמוֹתם אֵין אָנוּ מַזכּירים"… אֶראֶה בּנחמה, אם לא צדקה בּדבריה! לעת־עתּה היה שלוֹם וּבכל אשר תּפנה תּצליח, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

ה. מנחם מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם, כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי היוֹרדים עלוּ פּה בּימים האלה למעלה־למעלה, וּלפיכך הרבּיתי לי לוֹנדוֹן עד כּמה שידי מגעת: הכינוֹתי לעצמי שבעה עשׂר יוֹרדים וּשמוֹנה קנוּניוֹת בּבת אחת. מלבד זאת, עדיין יש לי לקבּל את יתר העוֹדף, שהוּא בּערכּך כּמה מאוֹת קרבּוֹנים, ואָז אוֹסיף ואֶקנה לי, אם

ירצה השם, עוֹד כּמה וכמה יוֹרדים. לוּא ראית, זוּגתי היקרה, כּיצד נחתּכים כּאן עסקים בּין אָדם לחבירוֹ בּעל־פּה, כּי־עתּה אַף אַתּ נוֹכחתּ לדעת, מה היא אוֹדיסה וּבמה כּוֹחה גדוֹל. אָדם שניענע לך בּראשוֹ – אתּה מעלה עליו כּאילוּ כּתב וחתם וּבא עמך בּברית־אמנה. יוֹצא אני לרחוֹב היוָנים, נכנס לבית־משתּה של קהוה, יוֹשב ליד אחד השוּלחנוֹת וּמזמין לי כּוֹס תּה, אוֹ קהוה, אוֹ כּל משקה אשר יִשׁתה, – מיד מתגלה אצלי סרסוּר מן הסרסוּרים, ואחריו בּא השני, ואחריו גם השלישי; אין אני זקוּק כּלל לא לכתב־אמנה ולא לפתקה ולא למשיכת הקוּלמוּס. כּל סרסוּר פּינקס קטן ועפּרוֹן טמוּנים לוֹ בּכיסוֹ, והריהוּ מוֹציא את פּינקסוֹ ואת עפרוֹנוֹ ועוֹמד ורוֹשם לזכּרוֹן,

כּי הזמנתּי אצלוֹ שני יוֹרדים, ואני אַף עוֹמד וּמוֹציא מכּיסי וּמסלק לוֹ

את מספּר הקרבּוֹנים – והכּל שׁריר וקיים! ואַחר־כּך, מקץ שעוֹת אחדוֹת, כּעבוֹר הרינה בּמחנה וּקביעת השׁער תּוָדע בּרבּים, ימהר אליך אוֹתוֹ הסרסוּר עצמוֹ ויוֹסיף לך תּוֹך־כּדי־רגע עשׂרים וחמישה קרבּוֹנים. וכעבוֹר עוֹד שעה, כּשתּתפּרסם גם הפּתיחה בּחוּץ, יגש זה ויתקע לידך חמשים קרבּוֹנים. וּברצוֹת אלוֹהים דרכי איש, יתגלגל הדבר ויגיע בּשעת נעילה עד כּדי מאה שלמה, ופעמים עד כּדי מאתים, וּפעמים – גם עד שלוֹש מאוֹת בּבת אחת. וכי מה פּלא יש כּאן? הלא בּוּרסה היא זוֹ, וכך דרכּה של בּוּרסה. הכּל תלוּי בּמזל. משל למה הדבר דוֹמה? לאָדם שזכה בּגוֹרל. ושכּתבתּ לי, כּי אין אַתּ מאמינה בּדוֹדי מנשה וּבשטרוֹתיו – הבה אבשׂר לך בּשוֹרה, כּי כּבר מצאתי לי קוֹפצים עליהם. והראיה – מאַין בּאוּ לי המוֹן היוֹרדים והקנוּניוֹת המרוּבּוֹת הללוּ? וששאלתּ: כּיצד אפשר לוֹ לאָדם לישוֹן

בּלילה וּקנוּניה בּצדוֹ – סימן הוּא לך, שאֵין אַתּ בּקיאָה עדיין בּטיבה של קנוּניה ואֵין אַתּ מבינה את פּירוּשה כּראוּי. וּלפיכך הבה אבאֵר לך את כּל הענין הזה בּיֶתר בּיאוּר. להוי ידוע לך, זוגתי היקרה, כּי הקנוּניה אֵינה אלא מן נייר פּשוּט בתכלית הפּשטוּת, שפּלוֹני כּוֹתב וחוֹתם עליו בּעצם ידוֹ, כּי בּהגיע סוֹף חוֹדש, שקוֹראים אצלנוּ באוֹדיסה

אוּלטימה, חייב הוּא ליתּן לך ולקחת מידך כּך וכך ליטרוֹת בּתוֹרת הוֹספה לשׁער פּלוֹני ופלוֹני. כּלוֹמר: הבּרירה בּידך היא, ואַתּה

בּן־חוֹרין לעשוֹת בּה כּאָדם העוֹשׂה בּתוֹך שלוֹ: רצוֹנך ליתּן – אַתּה נוֹתן, רצוֹנך לקחת – אַתּה לוֹקח. וּבכן כּבר ירדתּ לעוֹמקה של קנוּניה? אילוּ רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לזכּוֹת אוֹתנוּ בּחליפוֹת וּתמוּרוֹת לטוֹבה, אילוּ, למשל, עברה שמוּעה בּעיתּוֹנים, כּי

מלחמה קרוֹבה לפרוֹץ, כּי עתּה ירד השׁקל בּמדינתנוּ עשׂר מעלוֹת אחוֹרנית,

ויד לוֹנדוֹן על העליוֹנה! לפני ימים מוּעטים היה מעשׂה ונפלה הברה בּעיר, כּי מלכּת אַנגליה אֵינה בּקו הבּריאוּת, צינה אחזתּה – וּמיד ירד

השׁקל שלנוּ עד הדיוּטה התּחתּוֹנה, והקנוּניוֹת עלוּ למעלה־ראש! עכשיו מבשׂרים העיתּוֹנים, כּי רוַח לה מעט, ושוּב חזר השקל לכבוֹדוֹ הראשוֹן והקנוּניוֹת נתרבּוּ עד אֶפס מקוֹם. בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, אַל תּתעצבי

ואַל ירע לבבךְ: הכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם והכּל יהיה, אם ירצה השם, על הצד היוֹתר טוֹב. וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּבים הבּאים כּתוֹב אֶכתוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. פּרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיחיוּ וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. אצלנוּ בּאוֹדיסה גבר החוֹם עד כּדי־כּך, שאֵש תּוּקד בּקרבּנוּ, וּבלילה כּוּלנוּ נמַסים כּדוֹנג. וּלפיכך, כּיון

שמגיע ערב, מיד תּכלה רגל מן העיר. הכּל עוֹזבים את בּתּיהם ונוֹהרים בּהמוֹן אל הפוֹנטאנים, אל הפוֹנטאן הגדוֹל אוֹ אל הפוֹנטאן הקטן. שם אַתּה מוֹצא כּל מה שלבּך חוֹמד. יכוֹל תּוּכל לרחוֹץ את בּשׂרך בּים, אוֹ לישב וּלהקשיב למנגינת המנגנים בּמקהלה. ואִי אַתּה צריך לבזבּז על כּל הדברים האלה אפילוּ פרוּטה אחת – הכּל ניתּן לך חינם אֵין כּסף!

הנ"ל.

ו. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדיסה.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי שוּב אני חשה בּשיני, הלואי תּאֹחז מחלה מַמאֶרת זוֹ את כּל מקהלת המנגנים האוֹדיסאים שלך מקטנם ועד גדוֹלם, הלואי יחוּשוּ בּשיניהם ויטיחוּ ראשיהם בּכּוֹתל עד בּוֹא יוֹמם האחרוֹן! הנשמע כּדבר הזה? אני מצרה־וכוֹאֶבת פּה כּל הימים וּמתענה עם ילדיו, והוּא – לא כלוּם. מתענג על רוֹב טוֹבה באוֹדיסה, גוֹרם הנאה לעצמוֹ, נוֹסע אל הפוֹנטאנים הגדוֹלים עם הקטנים, רוֹחץ את בּשׂרוֹ בּמי הים, והמנגנים עוֹמדים וּמנגנים לפניו בּמקהלה! כּלום הוּא חסר, בּעל נאה זה שלי, אלא להיוֹת טוֹבל בּכל יוֹם בּמי הים דווקא, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "טוֹבל ושׁרץ בּידוֹ"… מה נפשׁך: אִם סוֹחר אַתּה ועוֹסק בּאוֹתה הסחוֹרה, שקוֹראים לה לוֹנדוֹן, תּן דעתּך על עסקיךָ ואַל תּשׂא את נפשך אֶל המלכּה האַנגלית! מוּטב שתּשׂים לב לאִשתּך, אֵשת־נעוּריך. הלא אִשה לך וּשלוֹשה ילדים עד מאה ועשׂרים שנה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הבּט לשׁלךָ ואַל תּפן לשל אחרים”… וּמה שכּתבתּ לי על הנסים ועל הגבוּרוֹת, ועל התּשוּעוֹת ועל המלחמוֹת, – הבה אַשמיעךָ את האמת, כּי ראשי סוֹבב עלי כּגלגל מפּניהם! הרגני נא הרוֹג – ולבּי לא יתּנני להאמין, כּי יש אָדם בּארץ, אשר המאוֹת עפוֹת אל ידוֹ מאליהן! וכי מעשׂה־כשפים הוּא אצלכם, אוֹ נחשׁ תּנחשוּ שם? ראֵה־נא, מנדל, שלא תּקפּח שם בּעצם המהוּמה את כּסף הנדוּניה אשר בּידך. הזהר והשמר לנפשך, פּן תּשלח ידך אל הנדוּניה חלילה, כּי לא תנקה מידי אמי שתּחיה ואחריתך עדי־אוֹבד!… לוּא ידע זה לכל הפּחוֹת, וזכר את חוֹבתוֹ לביתוֹ פּעם אחת! דוֹמה, גם ממך לא נעלם הדבר שמעיל־משי נחוּץ לי כּאַויר לנשימה, ואריג של צמר לשׂמלה וּבד לבן לחליפוֹת כּוּתנוֹת אַף הם לא בּחינם יוּקחוּ בּכתריאֵליבקה. צריכה אני לשׂבּר לוֹ את האוֹזן ולפרש כּל דבר קל שבּקלים, והוּא עצמוֹ אֵינוֹ חש ואֵינוֹ מרגיש, כּאילוּ טפשׁ מוֹחוֹ מהבין, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “לחכּימא בּרמיזה וּלשׁטיא בּכוּרמיזא”… כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל

ז. מנחם מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי כבר הרחקתּי מרחק רב, היינוּ: הכנסתּי את ראשי בּעוֹבים של יוֹרדים ואני נוֹהג עכשיו בּלוֹנדוֹן בּכל תּוֹקף. כּבר הגיע הדבר לידי כּך, שאני נוֹתן ולוֹקח בּבת אַחת עשׂרה אלפים ליטרוֹת, עשׂרים אלף ליטרוֹת – כּמוּבן,

בּדמי־קדימה. וּכבר יש לי דריסת־הרגל בּכל המשׂרדים וּבתּי־המסחר ויד ושׁם לי בּין סוֹחרי אוֹדסה. ולא עוֹד, אלא שכּבר נכבּדתּי לשבת בּבית־משתּה־הקהוה של פאנקוֹני, עם כּל הספסרים הגדוֹלים אנשי־השם, ליד שוּלחנוֹת לבנים העשוּיים שיש, ואני מצוה שיתּנוּ לי מנה של גלידה. לפי שכּך הוּא המנהג אצלנוּ בּאוֹדיסה: כּיון שישבתּ ליד אחד השוּלחנוֹת, מיד בּא אצלך בּן־אָדם לבוּש פראק וּמצוה אוֹתך, שתּצוה אוֹתוֹ לתת לך מנה של גלידה. והרי אִי אַתּה בּן־חוֹרין לפוֹטרוֹ מעל פּניך בּלא־כלוּם ועל־כּרחךָ אַתּה מצוה. וּכשאַתּה גוֹמר לאכוֹל את המנה הראשוֹנה, מיד הוּא מצוה אוֹתך שתּצוה אוֹתוֹ לתת לך מנה שניה, שאם לא כן, אֵינך רשאי לישב בּמקוֹמך ואַתּה אנוּס על־פּי הדיבּוּר לקוּם מעם שוּלחנך וּלסוֹבב בּחוּץ. ולא מידת דרך־ארץ היא, שיהא ספסר ואיש־מעשׂה סוֹבב־הוֹלך בּחוּץ. וּמלבד זאת, הנה נצב שם שוֹטר משוֹטרי המקוֹם, והוּא משגיח עליך בּשבע עיניים, שלא תּתרוֹצץ אֵילך ואֵילך. אבל מאחר שאחינוּ בּני ישׂראל פּרנסתם בּכך, הרי הם מערימים וּמתחכּמים לוֹ והוֹלכים עמוֹ בּקרי, בּוֹרחים מפּניו וּבאים להחבא בּכל המחבוֹאים, עד שאחד מהם יִתּפס בּכּף. וּכשיִתּפס האחד בּכּף, השוֹטר מוֹליכוֹ וּמביאוֹ אחר כּבוֹד לבית לבית־המשטרה וּמציגוֹ שם לפני שׂרי המלוּכה, כּאָדם האוֹמר: “הנה הבאתי לכם יהוּדי”… וּמה שכּתבתּ לי, כּי אין אַתּ מאמינה בּחליפוֹת וּתמוּרוֹת לטוֹבה, סימן הוּא לך, שאֵינךְ בּקיאָה עדיין כּל־צרכּךְ בּפוֹליטיקה וּבדברי המדינוֹת. הנה, למשל, יוֹשב אצלנוּ בּבית־משתּה־הקהוה של פאנקוֹני אָדם אחד, שקוֹראים לוֹ גאמבּיטה, והרי הוּא מדבּר כּל הימים רק בּפוֹליטיקה וּבדברי המדינוֹת. מוֹכיח הוּא לנוּ בּאוֹתוֹת וּבמוֹפתים, כּי

ריח מלחמה נוֹדף בּעוֹלם. שוֹמע הוּא בּכל לילה, הוּא אוֹמר, קוֹל יריוֹת וּכלי־תוֹתח. לא כּאן, אלא שם, בּמדינת הצרפתּים. הצרפתּים הוּא אוֹמר, עם מרי־נפש הם, ולא ימחלוּ על עלבּוֹנם לביסמאַרק כּל ימי חייהם! אִם נאֹמר לשמוֹע לדברי גאמבּיטה וּדרשוֹתיו, אין לנוּ, אלא לקוּם ולמכּוֹר כּל מה שיש לנוּ, מחוּט ועד שׂרוֹך־נעל, לעשׂוֹת קנוּניוֹת וּלהרבּוֹת בּיוֹרדים לאֵין מספּר! וּמּה שכּתבתּ לי בּדבר מעיל־משי שאַתּ זקוּקה לוֹ, כּבר ראיתי פה בּשבילךְ, זוּגתי היקרה, דבר נאֶה ממנוּ, היינוּ: שעוֹן־זהב יפה ומידליוֹן עם שרשרת־זהב מעשׂה אָמן. וּשני צמידים לידיךְ ראיתי בּאַחד החלוֹנוֹת, בּמקוֹם הסמוּך לפאנקוֹני, מה אוֹמַר וּמה אדבּר לך? עידית שבּעידית! וּמפני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה ישלח הּקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. העסקים, בּלא עין־הרע, מּרוּבים כּאן מאוֹד, ואחינוּ בּני ישׂראל טרוּדים בּפרנסתם כּל־כּך, שאֵין איש שּׂם את לבּוֹ לשבּת וּמוֹעֵד. ממילא מוּבן, שאני אין דרכּי בּכך. אני שוֹמר שבּת כּדת. כּיון שיוֹם השבּת מגיע, לא יעצרוּני רוּחוֹת וּגשמים – חייב אני להשכּים בּבּוֹקר ולילך לבית־הכּנסת. מי שלא ראה את בּית־הכּנסת בּאוֹדיסה, לא ראה בּנין מפוֹאָר מימיו. ראשית, כּיפּה עשׂוּיה לוֹ מלמעלה בּמקוֹם גג; ושנית, מזרח אֵין לוֹ: הכּל יוֹשבים וּפניהם כּלפּי החזן. והחזן עצמוֹ (פּיני שמוֹ, ואין דוּגמתוֹ בּכל העוֹלם!) אמנם גלוּח הוּא, ואַף־על־פּי־כן לא יגיע העץ היבש שלכם, משׁה־דוד הזקן, עד קרסוּליו! כּדאי היה לך לשמעוֹ, כּשהוּא אוֹמר “בּריךְ שׁמיה דמרא עלמא” – נפשי תּצא בּזמרוֹ. וּכשהוּא אוֹמר “מזמוֹר שיר ליוֹם השבּת” – ינוּעוּ אַמוֹת הספּים! כּל המשוֹררים

עוֹמדים צפוּפים מסביב לוֹ, כּוּלם מעוּטפים טליתוֹת קטנוֹת לתפאָרה –

תּאוה לעינים! אילוּ חלה שבּת פּעמַיִם בּשבוּע, הייתי הוֹלך פּעמַיִם בּשבוּע לשמוֹע אל הרינה ואל התּפילה של פּיני. אין אני מבין את נפש היהוּדים כּאן, שמוֹקירים הם רגליהם מבּית־הכּנסת ואינם הוֹלכים להתפּלל. והללוּ שהוֹלכים להתפּלל, אין תּפילתם תּפילה. יוֹשבים הם כּוּלם

כּגוֹלמי־עץ וצילינדרים בּראשיהם, פּניהם המפוּטמים מבהיקים, טליתוֹת קטנוֹת על שכמם – ואין מהם פּוֹצה פה וּמצפצף! ואם יאמר אחד להרים את קוֹלוֹ בּתּפילה, מיד בּא אֶצלוֹ השמש בּעל ־הכּפתוֹרים וּמַשמיעוֹ על השתיקה. כּמה משוּנים היהוּדים הללוּ שבּאוֹדיסה!

הנ"ל.

ח. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדיסה.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים, כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, כּי אין אני מבינה כּל־עיקר, לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? למה זחה דעתּך כּל־כּך, שאתּה יוֹשב מן הבּוֹקר עד העֶרב אצל פראנקוֹני, יבוֹא רקב בעצמוֹתיה, ליד שוּלחנוֹת של אַבני־שיש, וזוֹלל שם כּל דבר־פיגול? וכי אין לך בּחייך אלא לבזבּז את ממוֹנך לתענוּגוֹת־בּשׂרים? וּמי הוּא שם אוֹתוֹ מטוֹרף בּאוֹדיסה שלכם, שכּלי־תוֹתח בּאים לוֹ בּחלוֹם וקוֹל יריוֹת יוֹרה לוֹ בּאָזניו, הלוואי

ירה יִירה וסקוֹל יִסקל בּידי אלוֹהים? למלחמוֹת הוּא מתאַוה! כּמאמרה של

אמי שתּחיה: “הרוֹצה להחָנק, יִתלה עצמוֹ תּחילה”… שעוֹני־זהב וּצמידים נאים ראית בּחלוֹנוֹת אוֹדיסה? תּשׂמח אִמך ותגיל יוֹלדתּך! מה יוֹעילוּ לי מתּנוֹתיך, מנדל, שאַתּה רוֹאֶה אוֹתן בּעד החלוֹן? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הרי שוּלחן והרי לביבוֹת, ואֵין לנוּ פּה לאכוֹל”… אִם אַתּה לוּא שמעַני, מוּטב שתּכּנס לאַחת החנוּיוֹת ותקנה לי שם חתיכת שׁשׁ לבגדי־לבן וּבד לציפּוּי הכּרים, וּשתּי שׂמיכוֹת של צמר, וּכלי־כסף לצרכי הבּית, וכיוֹצא בּאֵלוּ. ראה־נא מנדל, עמידתי אצלך, דלה וריקה! אוֹי ואבוֹי לנפשי שכּך עלתה לי בּימי, שבּלוּמה־זלאטה מתפּאֶרת עלי וזוֹקפת חוֹטמה כּנגדי! בּמה נטלה זוֹ גדוּלה לעצמה? מחרוֹזת של פּנינים ענדה לה על גרגרוֹתיה, הלואי תּיחָנק בּה! אָכן חבל בּנעימים נפל לה אצל בּעלה. נשיהם של הבּריוֹת יש להן מזל, ורק אני לבדי, עוֹטיה ועלוּבה, נוֹלדתּי לעמל וּתלאה, לצרה וחשכה. כּל דבר קל שבּקלים אני צריכה לפרשׁ לוֹ וּלהזכּיר לפניו מדי פּעם בּפעם. לוּא יהא דוֹמה בּעיניך, כּאילוּ קנית לך עוֹד יוֹרד אחד ועוֹד קנוּניה אַחת וּשאָר פּוּרעניוֹת וּפגעים רעים, אשר גם את שמם לא אֵדע לכנוֹת! אני אוֹמרת לוֹ דברים של טעם: קוּם וּמכוֹר סחוֹרתך בּעוֹד זמן וּמנה מעוֹתיך, והוּא שוֹמע וּמוֹסיף וקוֹנה

עוֹד! מה עלה על דעתּך שם? וכי מתירא אַתּה, שלא תּשׂיג סחוֹרה נאה זוֹ אחר־כּך? אָכן רוֹאָה אני עין בּעין, מה הם עסקיך שם וּמה טיבה של אוֹדיסה זוֹ שלך, ששיכּח בּה אלוֹהים גם מוֹעֵד וגם שבּת, והחזן מגלח את זקנוֹ, כּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשוֹ! כּסבוּרה אני, שמעיר נדחת זוֹ ומבּני־אָדם חוֹטאים ופוֹשעים אלה צריך להרחיק כּמן העיפּוּש, – והוּא התכּנס לתוֹכה בּידיו וּברגליו ואֵינוֹ רוֹצה לצאת מקרבּה לעוֹלם,

כּמאמרה של אמי שתּחייה: “בּתּחילה אוֹרח, ואחר־כּך נעשׂה בּעל־הבּית”… לכן, בּעלי היקר, שׂים־נא הפּעם את לבּך לדברי אִשתּך, ודע את אשר לפניך, וחדל מהתרוֹצץ שם להנאתך בּאוֹדיסה זוֹ שלך, הלואי תּרד עליה אֵש מן השמים, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

שאֵלה יש לי לשאָלךָ, מנדל. למדני־נא מי היא פראנקוֹני זוֹ, שאַתּה עוֹסק עמה כּל העֵת וכוֹתב לי בּמכתּבך, כּי יוֹשבים אַתּם

אצלה כּל הימים והלילוֹת? הזכר הוּא זה אוֹ נקבה?

ט. מנחם־מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה

לזוגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־בּיתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי הדברים כּבר הגיעוּ לידי אלפים וּרבבוֹת. כּשיהא־הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּעֶזרי והאוּלטימה תּעבוֹר בּשלוֹם, אֵצא בּרכוּש גדוֹל! אָז אֶאסוֹף לי את כּל העוֹדף לתוֹך כּיסי ואֶסע לביתי ואֶקחךְ, אם ירצה השם, מכּתריאֵליבקה ואביאךְ לאוֹדסה. דירה נשׂכּוֹר לנו פּה בּרחוֹב רישלי, ונפאֵר אוֹתה בּכלי־בית נאים. ונחיה חיים טוֹבים, כּמנהג אוֹדיסה. לפי שעה אני חש, לא עליךְ, בּמעי; נראֶה, כּי יד הגלידה היתה בּי. כשאני נכנס עכשיו אצל פאנקוֹני, לא תּבוֹא עוֹד גלידה אל פּי, אלא מה? מצווה אני כּי יתּנו לי מין משקה, שיוֹנקים אוֹתו דרך שפוֹפרת של קש וטעמוֹ כּחוֹמץ בּדבש: ספק מתוֹק, ספק מר. ורק טבע יש לוֹ למשקה זה, שקשה לאָדם לעכּלוֹ יוֹתר מכּדי שתּים־שלוֹש כּוֹסוֹת. וּלפיכך אני מוּכרח לסוֹבב בּחוּץ כּל שאָר הזמן ולהזהר מפּני השוֹטר, והדבר הזה מר שבעתים! מתבּוֹנן הוּא אֵלי זה כּבר, אך אלוֹהים לא הסיר חסדוֹ מאִתּי; עד עכשיו נשמרתּי לנפשי ולא אֵירעה לי כּל תּקלה. בּוֹרח אני מפּניו מדי פּעם בּפעם ומוֹצא לי מקוֹם סתר להיחבא בּו. וכי מה לא יעשׂה יהוּדי בּשביל פּרנסתוֹ? כּשיהא הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּעֶזרי וגמר הענין יעבוֹר בּשלוֹם, אָז אֶקנה לך, אם ירצה השם, את כּל חפצךְ בּכפל־כּפליִם, הרבּה יוֹתר מאשר תּשאַל נפשךְ. וּמה שאמרתּ, כּי אוֹתוֹ

גאמבּיטה מטוֹרף הוּא, טעוּת היא בּידךְ. אין הוּא אלא רתחן בּמקצת ונוֹח לכעוֹס. אָדם שאָמר לוֹ בּפוֹליטיקה דבר ולא רוּחוֹ – הריהוּ מוּכן

וּמזוּמן לקרוֹע אוֹתוֹ כּדג! מוֹכיח הוּא לכּל, כּי בּעוד ימים תּצמחנה

חדשוֹת. והראיה, הוּא אוֹמר, כּי בּעֵת האחרוֹנה קמה דממה פּתאוֹם. סימן מוּבהק הוּא למלחמה. הדממה הזאת, הוּא אוֹמר, אֵינה אלא הדממה קוֹדם הסער. אתמוֹל היתה היכוֹלת בּידי למכּוֹר יוֹרדים אחדים וּשתּים־שלוֹש קנוּניוֹת ולא נתנני גאמבּיטה לעשות כּן. "את גוּלגלתּךָ, הוּא אוֹמר, ארוֹצץ, אם לעֵת כּזאת תּוֹציא סחוֹרתך מידך! הנה ימים בּאים, הוּא אוֹמר, וּקנוּניה בּת חמישים קרבּוֹנים תּעלה למאתים, וּלשלוֹש מאוֹת, וּלארבּע מאוֹת,

וּלאֶלף, ואפילוּ לאַלפּיִם!"… אם תּקוּים נבוּאָתוֹ של גאמבּיטה, ולוּא

גם חצי דבריו יקוּם, אֶתעשר עוֹשר גדוֹל! מקוה אני כּי תּיכף לגמר הענין אָשׂים את פני שוּב לעוֹלים ואֶהיה מכניס קרבּוֹנים וּמוֹציא לוֹנדוֹן עד כּמה שידי מגעת! אָז אַראֶה אני אוֹתם, מה טיבם של קרבֹונים, ואלמדם פּרק בּהלכוֹת לוֹנדוֹן! וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתב הבּא כּתוֹב אכתוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה ישלח הקדוֹש, בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה ששאלתּ בּדבר פאנקוֹני (ולא פראנקוֹני, כֹפי שאַתּ גוֹרסת), – הנני להוֹדיעֵךְ, כּי אין זה לא זכר ולא נקבה, אלא סתּם בּית־משתּה של קהוה, ששוֹתים שם קהוה ואוֹכלים גלידה ועוֹשׂים עסק בּלוֹנדוֹן. הלוואי יעלה בּחלקי רק החצי מכּל העסקים, הנחתּכים כּאן בּיוֹם אחד, וּמצא לי!

הנ"ל.

י. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדיסה.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, כּי הילדים חלוּ שלשתּם בּמחלת האַדמת ואֵיני ישּנה בּלילוֹת. והוּא יוֹשב לוֹ שם בּחבוּרה,

שוֹתה חוֹמץ להנאתוֹ וטוֹעֵם טעמה של צפּיחית בּדבש! מה יחסר לוֹ לבן־אָדם זה, בּבקשה מכּם? ראוּ־נא, כּיצד התלהב שם ועשן מפּיו יהלךְ! לאוֹדיסה הוּא אוֹמר לקחתּני! כּסבוּר הוּא, כּיון שישמיעני אוֹדיסה, מיד אָקוּם בּלילה ואעוּף אליו על כּנפי נשרים! השוֹמע אַתּה, מנדל? הרחק מלבּך מחשבה זרה זוֹ. לא תּפתּני, מנדל, ולא יוֹעילוּ לך דבריך המתוּקים. אבוֹת אבוֹתי ישבוּ שלוים ושאננים בּכתריאֵליבקה עד זקנה ושׂיבה ולא ראוּ את אוֹדיסה מימיהם, וגם אני חיה אֶחיה בּלעדיה. לא אוֹבה ולא אֶשמע לך, מנדל, לעזוֹב את אָבי ואמי ואת כּל אהוּבי־נפשי וללכת אחריך למקוֹם מדבּר־ציה, לאוֹדיסה השוֹממה שלך, הלואי תּצא אֵשׁ מן השמים ותאכל את כּוּלה! אמוֹר מה שתּאמר, מנדל, – אוֹדיסה זוֹ שלך דעתּי אֵינה נוֹחה ממנה כּל־עיקר. פּיגוּל היא בּעֵיני, תּוֹעֵבה היא לי, אֵיני יוֹדעת על שוּם מה. לפי שׂכלי המעט נראֶה לי, כּי צריך אַתּה למכּוֹר את סחוֹרתך קימעה קימעה ולקבּל מזוּמנים כּל עוֹד לא עבר הזמן, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מוּבחר שבּמאכלי־חלב חתיכת בּשׂר”… אלא מה? חוֹשש אַתּה, שמא יגדל מחירה אחר־כּך? יזכּוּ אחרים בּמציאָה, ואַתּה את כּספּך הצלתּ! וּמה שכּתבתּ, כּי אוֹתוֹ גאמבּיט

המטוֹרף שלך (ואַף־על־פּי־כן אני אוֹמרת לך שוּב, כּי מטוֹרף הוּא!) מעכּב אוֹתך מלמכּוֹר את סחוֹרתך, אין אני מבינה, מה לך ולוֹ? יטיח שם את ראש עצמוֹ בּכוֹתל, ואַל יתערב בּעסקי אחרים, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מי שטרח בּסעוּדה הוּא יאֹכלנה”… ירוֹק תּירק בּפניו, ואַל תּשׂים לבּך אל חלוֹמוֹתיו ואל דבריו, שהוּא מדבּר לך וּמרבּה להג על המלחמוֹת! שמע לקוֹלי, מנדל, כּלה עסקיך וּמכוֹר סחוֹרתך וּבוֹא. מעט כּסף הרוַחתּ? דיֶךָ! עד מתי תּתרוֹצץ שם, נעזב ומשוּלח לנפשך? אבל מה יוֹעילוּ דברי, שאני משׁחתת על אוֹזן לא שוֹמעת? כּלוּם גם אני קרוּאָה אִשה ועֵרך אָדם לי בּעיניךָ? הלא שיינה־שיינדל אני, ולא בּלוּמה־זלאטה! בּלוּמה־זלאטה, אם תּפצה פּיה ותשמיע דבר בּאזני בּעלה, מיד יחרד זה ממקוֹמוֹ וינוּע מפּניה, כּנוֹע עלה מפּני רוּח! לכן, בּעלי היקר, למען השם, עשׂה הפּעם כּרצוֹן אשתּך, מכוֹר את כּל אשר בּידך וּצרוֹר את חפציך לדרך. ורק זכוֹר ואַל תּשכּח לקנוֹת שם תּריסר כּתנוֹת ־שש בּשבילי וּקטיפה למלבּוּש בּשביל אמי שתּחיה, למען תּדע גם היא, כּי סוֹחר היה חתנה בּאוֹדיסה וסחר בּין משוּגעים; וחתיכת כּוּתנה תּקנה שם מן המשוּבּח, ואם תּמצא מקוֹם פּנוּי בּמזוָדתךָ – והוֹספתּ על כּל אלה מעט כּלי־זכוּכית וּשאר פּכּים קטנים לצרכי הבּית, הכּל כּפי ראוּת עֵיניך. וּמהר וּבוֹא

לביתך, ולא אֶהיה עוֹד לצנינים בּעֵיני הבּריוֹת ולא ישחירוּ עוֹד פּני כּשוּלי קדירה. ואִם תּאמר לסרב גם הפּעם וללכת עמי בּקרי, מעידה אני בּך, מנדל, כּי לא תהיה תּפאַרתּך על הדרך הזאת, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מפּתּךָ יאכילוּךָ וּמיינךָ ישׁקוּךָ”… כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

יא. מנחם־מנדל מאוֹדיסה לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעךְ, כּי הנני, בּרוך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי הנה הגיע זמן האוּלטימה וּמהּפּכת־אלוֹהים היתה בּמחנה! כּל החליפוֹת והתּמוּרוֹת לטוֹבה, אשר חיכּיתי להן כּמוֹ שמחכּים לביאַת המשיח, הּתנדפוּ בּאַויר וכלוּ כּעשן תּחת השמים! אוֹמרים, כּי בּיסמארק הצטנן ונַזלת

אחזתוּ, וּלפיכך התחוֹללה מהוּמה בּפוֹליטיקה וקמה עירבּוּביה נוֹראה, עד

כּי אין איש יוֹדע מקוֹמוֹ איהו. לוֹנדוֹן אָמנם יקרה עכשיו מפּנינים, והשקל בּמדינתנוּ אָמנם ירד לעמקי שאוֹל תּחתּיה, וּזמן היוֹרדים הגיע! שמא תּאמרי: אם כּן, היכן הם היוֹרדים שלי והקנוּניוֹת אשר עשׂיתי? ויש לאמר: היוֹרדים אֵינם יוֹרדים והקנוּניוֹת אֵינן קנוּניוֹת. אין איש רוֹצה ליתּן ואין איש רוֹצה לקחת. לא היוּ דברים מעוֹלם! לשברי וּלהוָתי, השקעתּי את סחוֹרתי כּוּלה בּידי בּני־אָדם קטנים, חדלי־כוֹח ורפי־אוֹנים, אשר בּהתחולל הסער על ראשם נכשלוּ ונפלוּ כּוּלם בּנוֹפלים, וגם אני בּתוֹכם. בּקיצוּר, רע המעשׂה. אֵשׁ ירדה מן השמים, חמת־אלוֹהים ניתּכה על כּוּלנו ועשׂתה שׁמוֹת בּכל עמלנוּ. הוֹי, לוּא חכם הייתי וראיתי את הנוֹלד, כּי־עתּה חזרתּי בּי יוֹם אחד קוֹדם לכן והצלתּי את נפשי! אבל מי נביא ויתנבּא ליוֹם מחר? עכשיו אָנוּ רצים כּוּלנוּ אֵילך ואֵילך, כּעכבּרים הללוּ בּשעת מגיפה. מהוּמה היתה בּנוּ, כּל המחנה נהפּך לחרדה. הכּל עוֹמדים וצוֹוחים: “לוֹנדוֹן, לוֹנדוֹן! היכן לוֹנדוֹן שלי? תּן לי לוֹנדוֹן שלי!” לוֹנדוֹן, לוֹנדוֹן – ואֵין לוֹנדוֹן! והנה מכּוֹת־לחי עפוֹת מיד איש לרעֵהוּ, ואֶגרוֹפים נטוּיִים, וזקן וּפאוֹת נתלשים, וקללוֹת מנַסרות בּאויר. בּרוּר הדבר כּשמש בּצהרים, כּי לוֹנדוֹן זוֹ לא היתה ולא נבראה, אלא משל היתה!… בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, צר לי מאוֹד, חשׁך עוֹלמי בּעדי. השקעתּי בּעֵסק המר והנמהר את כּל הוֹני וּרכוּשי, את הריוח ואת הקרן, וגם את התּכשיטים אשר קניתי בּשבילךְ, ואפילוּ את קפּוֹטת־השבּת פשטתּי ונתתּי בּעבוֹט – והכּל ירד ושקע לשם… עכשיו אני שרוּי בּצער וּבמצוֹק, שאין לשעֵר כּלל, ונפשי תּדאַב עלי ותכלה, וגעגוּעים תּקפוּ אוֹתי על בּיתי עד כּדי יציאת הנשמה! מקלל אני את יוֹם־הוָלדי מאה פּעמים בּיוֹם. לוּא נשבּרוּ שתּי רגלי קוֹדם שבּאתי לאוֹדיסה זוֹ, מקוֹם שהאָדם

אֵינוֹ נחשב בּוֹ ולא כּלוּם, כּטיט־חוּצוֹת הוּא, מדרס לכל עוֹבר. אָדם כּי יגוע פּה ברעב בּרחוֹבה של עיר, לא ישׂימוּ אליו לב ואיש לא יעמוֹד גם להבּיט בּו. כּמה סרסוּרים היוּ מתפּרנסים על־ידי והיוּ מקבּלים יניקה ממני, ועכשיו אין איש מהם חוֹלה עלי, אין יוֹדע אוֹתי ואין מכּירני עוֹד! מתּחילה הוֹציאוּ לי מוֹניטין בּכל אוֹדסה כּוּלה

ושם קראוּ לי בּעיר: רוֹטשילד הכּתריאֵלי, ועתּה הסרסוּרים הללוּ עצמם מלגלגים עלי בּפני ושׂוֹחקים על משבּתּי. אוֹמרים הם, כּי אין אני מבין את העֵסק. “לוֹנדוֹן, הם אוֹמרים, תּוֹרה היא, וללמוֹד אָנוּ צריכים!” והגיע הדבר לידי כך, שכּבר חדלוּ לדבּר בּי וּלהזכּיר את שמי בּתוֹכם, כּאילוּ מַתּי ועברתּי וּבטלתּי מן העוֹלם. הלואי שירחמוּני מן השמים ויקחוּ בּאמת את נפשי ממני, כּי טוֹב לי מוֹתי מחיי! וּכמוֹ להכעיסני וּלהרבּוֹת את יסוּרי, יוֹשב לוֹ אוֹתוֹ גאמבּיטה, ימח שמוֹ וזכרוֹ,

וּמדבּר וּמרבּה להג בּפוֹליטיקה ובדברי המדינוֹת וּמנַסר בּאָזני כּל

הימים: “הא הוּא אוֹמר, ולא אָמרתּי לך יוֹרדים?”… “מה יתּנוּ לי, אני אוֹמר, וּמה יוֹסיפוּ לי היוֹרדים שלך, אם אֵין איש נוֹתן לי לוֹנדוֹן?” והריהוּ צוֹחק ואוֹמר לי: "כּלוּם אשמים אנחנוּ, הוּא אוֹמר, שאֵין אַתּה יוֹדע בּין ימינך לשׂמאלך? הבּוּרסה הוּא אוֹמר, לא

ניתּנה אלא לפּיקחים וּזריזים, ואָדם, הוּא אוֹמר, שאֵינוֹ מבין את טיבה של לוֹנדוֹן ואינוֹ יוֹרד לעוֹמקה, יִכּבד וישב בּביתוֹ וירבּיץ תּוֹרה

לתינוֹקוֹת של בּית־רבּן"… מה אוֹמַר וּמה אדבּר לך, זוּגתי היקרה? אוֹדיסה זוֹ עם הבּוּרסה שלה, עם פאנקוֹני ועם כּל הבּריוֹת הללוּ יחד – כּוּלם נמאסוּ עלי כּל־כּך, עד כּי בּוֹחר הייתי להימלט ולברוֹח על נפשי לקצוי אֶרץ ואִיים רחוֹקים! וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּבים הבּאים כּתוֹב אֶכתוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם

הילדים שיחיוּ בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתי. מנהג נהגוּ בּאוֹדיסה: אָדם כּי מטה ידוֹ והוּא זקוּק לגמילוּת־חסד, לא ילך אל שכנוֹ, אל קרוֹבוֹ אוֹ אל גוֹאלוֹ לבקש עזרתם, כּמוֹ שנוֹהגים אצלנוּ בּכּתריאֵליבקה. לא מחמת בּוּשה חלילה, אלא שגלוּי וידוּע לוֹ מראש, כּי יהיה מן המבקשים ואֵינם נענים: איש לא יפתּח לוֹ את ידוֹ ואיש לא יתּן לוֹ. אםּ כּן מה יעשׂה אָדם, שדחקה לוֹ השעה פּתאוֹםּ? עמדוּ ותקנוּ כּאן לוֹמבּארד, מין בּית־מלוה, המשפּיע לך ממוןֹ בּכל עֵת וּבכל שעה, כּכל אשר תּאַוה נפשך, וּבלבד שתּביא משכּוֹן הגוּן מכּל אשר יש לך בּבּית: כּלי־כסף, וּכלי־זהב, וּכלי־נחוֹשת, וחליפוֹת שׂמלוֹת, וקפּוֹטה של שבּת, וּמיחם, וכיסא, ושוּלחן, ואפילוּ פּרה חוֹלבת

כּי הבאת – אַף היא עוֹברת למשכּוֹן. ורק זוֹ רעה חוֹלה, כּי מעריכים הםּ כּל דבר בּזוֹל גמוּר, בּחצי־חינם! וּכנגד זה, בּמקוֹם שאַתּה מוֹצא גנוּתוֹ של לוֹמבּארד, שם אַתּהּ מוֹצא גםּ את שבחוֹ: ריבּית הם זוֹקפים עליך, שאֵין למעלה ממנה, ריבּית קצוּצה וריבּית דריבּית, האוֹכלת אוֹתך כּעשׁ ורוֹבצת על משכּוֹנך כּמשׂא כּבד לעיפה, עד שאין לך תּקנה אלא באַכרזה, היינוּ: פּעם בּשני שבוּעוֹת מכריזים בּעיר ומוֹכרים את הכּלים, הנתוּנים בּמשכּוֹן, מכירה פּוּמבּית לכל אשר ירבּה בּמחירם. וּמיד בּאים בּני־אָדם ונוֹפלים על המציאוֹת וקוֹניםּ דבריםּ יקריםּ בּחצי מחירם וּמרויחים ממוֹן רב. אילמלא הנחתּי את מעוֹתי על קרן הצבי, הייתי שוֹלח את ידי בּעֵסק הלוֹמבּארד והייתי מחזיר את נזקי, ואפשר שהייתי מוֹסיף עליו נוֹפך משלי… אבל מה אֶעשׂה – וידי אסוּרוֹת? אוֹי לוֹ לאָדם שנוֹלד בּלא כּסף! ואם נוֹלד אָדם ויצא ערוֹם לאויר העוֹלם – המות יפה לוֹ… לא אוּכל לכתּוֹב עוֹד. הודיעיני־נא זוּגתי היקרה, מה שלוֹמךְ וּמה שלוֹם הילדים שיחיוּ? וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד,

הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

הנ"ל.

יב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּאוֹדיסה.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השםּ, בּריאים ושלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, שוֹטה מוּפלג שכּמוֹתךָ: ראֵה, מה עוֹללתּ לנוּ! למה נשא אותךָ הרוּח לאוֹדיסה? מה ראית שם וּמה הגיע לאַפּך? ליוֹנים צלוּיוֹת התאַוה פּתאוֹם! ללוֹנדוֹן! לגלידה! לחוֹמּץ וּלצפּיחית

בּדבש! מי יגלה עפר מעֵיניך וראית, כּי בּתוך חבר רמאים ישבתּ עד עתּה. בּין גנבים וגזלנים וחוֹמסי־כּיס? הכיצד? מאחר שראית, בּהמה שכּמוֹתךָ, כּי הללוּ עתידים לפשוֹט לך את הרגל וּלקפּח את לוֹנדוֹן שלך, מדוּע לא קידמתּ לגמוֹר את הדבר בּעוֹד זמן וּלהציל מידם את יתר הפּליטה, כּמנהג סוֹחרים ואנשי־מעשׂה? מדוּע לא תּבעתּ אוֹתם לדין? אוֹ מדוּע לא הבאת את הדבר לפני מפשרים? למה תּשב ותשמע שם לדברי הלהג, שהללוּ מלהגים לך ואוֹמּרים: אוּלטימה!… וכי כּך מדבּרים בּני־אָדם מן היִשוּב? מה ענין אוּלטימה לכאן? סחוֹרה קנית – אַיה סחוֹרתך? אוֹי לי ואבוֹי לנפשי, כּי הבאת אָסוֹן על בּיתך! אבל לבּי נבּא לי, כּי מאוֹדיסה זוֹ, בּאֵשׁ תּשׂרף, לא תצמח טוֹבה לנוּ! אני כּוֹתבת לוֹ: בּרח, מנדל, קוּם וירק על האנשים האלה ועל לוֹנדוֹן שלהם, הלואי שתּשׁלח בּהם מאֵרה מן השמים, רבוֹנוֹ של עוֹלם! בּרח, מנדל, אני אוֹמרת לוֹ, מהר והימלט על נפשך, חדל מהתרוֹצץ שם כּמטוֹרף, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מַעֵט בּקפיצה, שלא תּרבּה בנפילה”… כּך אני מדבּרת לוֹ וחוֹזרת וּמדבּרת, והוּא אֵינוֹ שוֹמע

ולא כלוּם! הלא שיינה־שיינדל אני, אוֹי ואבוֹי לנפשי, ולא בּלוּמה־זלאטה. הוֹי כּי צדקה אמי שתּחיה! טוֹענת היא כּל הימים, כּי אסוּר לה לאשה לפרוֹק עוֹל מעל צואר בּעלה וּלשלחוֹ לנפשוֹ אל כּל אשר ישׂאֶנוּ הרוּח. חייבת אִשה, היא אוֹמרת, לשׂים ריחַיִם על צוארוֹ של בּעל־נעוּריה, כּדי שיחוּש וירגיש תּמיד, כּי אשה היא לוֹ והיא תּמשוֹל בּוֹ! אבל מה אֶעשׂה – וטבעי אינוֹ בּכך. אין דרכּי דרך בּלומה־זלאטה ואין אני גסת־רוּח כּמוה. לא אוּכל לנבּל את פּי כּמוֹה ולשפּוֹך על ראש בּעלי קיתּוֹן של רוֹתחים, לא אוּכל! אילוּ היתה בּלומה־זלאטה לך לאשה, אַל תּזכּה לכך, כּי־עתּה שׂבעתּ מרוֹרים כּל־צרכּך וידעתּ, כּי יש אלוֹהים בּארץ! וּמה שכּתבתּ לי בּדבר יוֹם המיתה – הבה אַשמיעךָ, בּעלי החכם, כּי טיפּש אַתּה מאֵין כּמוֹךָ. אֵין אָדם חי לרצוֹנוֹ ואֵין אָדם מת לרצוֹנוֹ.

וכי סבוּר אַתּה, מאחר שקיפּחתּ את כּסף הנדוּניה, שוּב אֵין לך תּקנה אלא לאַבּד את עצמך לדעת חלילה? שוֹטה שכּמוֹתך, היכן מצאת כּתוּב, שחייב מנחם־מנדל להיוֹת עשיר דווקא? וכי בּשביל שמנחם־מנדל לא מילא כּיסיו זהב, אָבד סברוֹ וּבטל סכּוּיוֹ? וכי אוֹמר אַתּה, שוֹטה שבּעוֹלם, לקרֹוא תּגר

על הקדוֹש־ברוּך־הוּא ולבוֹא עמוֹ בּטרוּניה? הלא עיניך הרוֹאוֹת, כּי הוּא לא ציוה – וּמה לך כּי נזעקתּ? לוּא יהא ממוֹנך כּפּרתך מעתּה ועד עוֹלם! לוּא יהא דוֹמה עליך, כּאילוּ שוֹדדי־לילה נפלוּ עליך בּדרך, בּעברך בּיער, ולקחוּ את כּל אשר לך. אוֹ לוּא יהא הדבר בּעיניך, כּאילוּ נחלית, חס ושלוֹם, ונפלתּ למשכּב והוֹצאת את כּסף הנדוּניה לרוֹפאים וּרפוּאוֹת! רק חזק ואמץ, מנדל. אַל יפּוֹל רוּחךָ ואַל תּתראֶה כּאִשה. השׁלךְ יהבךָ על הבּוֹרא יתבּרך, כּי הוּא יכלכּלךָ

והוּא יוֹציאךָ מן המיצר. הלא זן וּמפרנס הוּא לכּל, וגם ממךָ לא ימנע חסדוֹ. מהר וּבוֹא לביתך, והיית אוֹרח להילדים שיחיוּ… וּבזה אני שוֹלחת לך מעט כּסף להוֹצאוֹת הדרך, וּראֵה, מנדל, הזהרתּיך, שלא תּלך שם לאוֹתה “אַכרזה” ולא תּסחר בּבלוֹאֵי־סחבוֹת וּסמרטוּטים כּלוּם זה אַתּה חסר? למען השם, תּיכף כּשתּקבּל את מכתּבי ואת הכּסף, מהר והפּרד מעל אוֹדסה לעוֹלמים ושב בּעגלה וסע לביתך. וּכשתּצא את העיר, תּרד אֵשׁ מן השמים ותוּצת בּכל אוֹדיסה כּוּלה וּבכל פּינוֹתיה, מן הקצה אל הקצה, ותבער ותשׂרוֹף, ותאכל וּתכלה את כּל הרחוֹבוֹת והשוָקים, את כּל החוֹמוֹת והבּתּים, ממַסַד עד הטפחוֹת, ולא יִשאֵר לה עוֹד שׂריד וּפליט וזכר לא יהיה לה עד עוֹלם, כּברכּת אשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

הבורסה היהופיצית

א. נחם־מנדל מיהופּיץ לזוּגתו שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעךְ, כּי הנני בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם, כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי אֵינני עוֹד בּאוֹדיסה – בּיהוּפּיץ אני (אַף זוֹ עיר יפה וּגדוֹלה לאלוֹהים!), ואֵינני עוֹסק עוֹד בּדברי רוּח, בּסחוֹרה הקלוּטה מן האַויר, בּעֵסק של

לוֹנדוֹן – מצאתי לי פה בּרוּך השם, עֵסק אַחר נאֶה ממנוּ, עֵסק הגוּן מאוֹד, עסק של נייר. היינוּ: עוֹסק אני עכשיו בּניירוֹת. והלא תּשאלי: איזוֹ הדרך בּאתי ליהוּפּיץ? לפיכך צריך אני לספּר לך, זוּגתי היקרה, את כּל המעשׂה מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ וּלבקש ממךְ סליחה וּמחילה, שלא כּתבתּי לךְ מכתּבים זה ימים רבּים. לא כּתבתּי לךְ, מפּני שלא היה לי מה לכתּוֹב, וּמלבד זאת, עוֹמד הייתי כּל אוֹתה העֵת מוּכן וּמזוּמן לעשׂוֹת

דרכּי לכתריאֵליבקה. אלוֹהים יוֹדע את האמת, כּי נכסוֹף נכספתּי לביתי מאוֹד וגעגוּעי גדלוּ מנשׂוֹא. אַך, כּפי הנראֶה, גזירה מן השמים, שאֶתגלגל תּחילה ליהוּפּיץ ואֶהיה עוֹסק כּאן בּניירוֹת. בּחיי נשבּעתּי לךְ,

זוּגתי היקרה, כּי כּבר ישבתּי בּקרוֹן של מסילת־הבּרזל בּדרך העוֹלה לכתריאֵליבקה ולא היתה כּוונתי אלא לנסוֹע לביתי. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? זימן לי שם אחד ממכּירי, ספסר מספסרי אוֹדיסה, הנוֹסע ליהוּפּיץ. אמרתי לוֹ: מה מעשׂהוּ בּיהוּפּיץ? אמר לי: עוֹסק הוּא בּניירוֹת. אמרתי לוֹ: ניירוֹת אלוּ מה טיבם? עמד והסבּיר לי את הענין, שלא הרי ניירוֹת כּהרי לוֹנדוֹן: שלוֹנדוֹן הוּא אוֹמר, תּלוּיה תּמיד בּברלין וגוֹרלה נחתּך על־ידי בּיסמארק וּמלכּת אנגליה; ואילוּ ניירוֹתּ, הוּא אומר, מן עֵסק הוּא, העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ ואֵינוֹ תלוּי אלא בּפּטרבּוּרג וּבווארשה בּלבד. וחוּץ מזה, הוּא אוֹמר, גדוֹלים ניירוֹת יוֹתר מלוֹנדוֹן: שלוֹנדוֹן, הוּא אוֹמר, אֵינה אלא דמיוֹן, מין אָבק פּוֹרח, מין חלוֹם, שאֵינוֹ קיים בּמציאוּת; ואילוּ ניירוֹת, הוּא אוֹמר,

דבר של ממש הם – הכּל רוֹאים אוֹתם בּעֵיניהם והכּל ממששים אוֹתם בּידיהם. וּמתּוֹך שבחם של ניירוֹת בּא גם לידי שבחה של העיר יהוּפּיץ עצמה והרבּה להלל את ספסריה, שאֵין כּמוהם בּכל הארץ: כּוּלם טוֹבים וישרים, נחמדים וּנעימים לבּריוֹת. ספסר אחד מיהוּפּיץ, הוּא אוֹמר, שקוּל כּנגד ששים אוֹדיסאים מפוּטמים! בּקיצוּר, אוֹתוֹ אָדם שידלני בּדברים כּל־כּך, עד כּי נעניתי לוֹ. פּיתּני ואֶפּת. נמלכתּי ואָמרתּי אל עצמי: הלא בּין כּך ובין כּך אני עוֹבר דרך פאסטוֹב – הבה אָסוּר רגע ליהוּפּיץ ואֶראֶה שם את הבּוּרסה ואת ספסריה. וּמן השמים סייעוּ אוֹתי. בּאתי ליהוּפּיץ בּה בּשעה שניירוֹת היוּ בּמצב ירידה נוֹראה וּפרסים נמכּרוּ בּזוֹל גמוּר, בּחצי־חינם ממש. שבתּי ואָמרתּי אל לבּי: הוֹאיל וכך, אנסה את מזלי, אוּלי תּעמוֹד לי זכוּתי ואקבּל אַף אני את חלקי ואַרויח להוֹצאוֹת הדרך. וכך הוה. הניירוֹת עלוּ פּתאוֹם למעלה, ואני מכרתּי את הפּרסים שלי בּרוָחים, וקניתי לי פּרסים אחרים, ושוּב בּאתי על שׂכרי והגעתּי, בּרוך השם, לידי כּמה וכמה מאוֹת קרבונים, ודווקא בּמזוּמנים. נמלכתּי ואָמרתּי לעצמי: אם כּן, למה זה אָנכי? למה לי לקבּל פּרסים מידי אחרים – מוּטב שאזמין לי ניירוֹת משלי ואֶהיה אָדוֹן לעצמי! וּמיד שׂמתּי פּני לפּטרבּוּרג וצירפתּי לי על־ידי אחד המשׂרדים ילקוּט מלא וגדוּש מכּל המינים: פּוּטיביל וּטראנספּוֹרט, ווֹלגה וּמאַלִציב, וכיוֹצא בּאלוּ מיני מניוֹת שדרכּן לעלוֹת, ותוֹדה לאֵל עליוֹן: אני הוֹלך וגדל! וּמפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיחיוּ וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי בּאהבה

רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. כּשתּכתּבי לי, כּתבי־נא על שמי לבוֹיבּריק, מפּני שהישיבה בּיהוּפּיץ אסוּרה לי. וּמטעם זה אני מתרוֹצץ כּל היוֹם על פּני הקרישצאטיק, ליד הבּוּרסה, ועם בּוֹא הלילה אני נוֹסע לבוֹיבּריק. שם יוֹשבת כּל חבוּרת הספסרים וּמשׂחקת בּקלפים כּל הלילה (זכרים וּנקבוֹת יחד – כּך הוּא המנהג כּאן), וּבהיוֹת הבּוֹקר כּוּלם ממהרים ורצים ליהוּפּיץ, וגם אני בּתוֹכם.

הנ"ל.

ב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי כּבר כּלו כּל הקצים. הלואי כּה תּפּח רוּחם של כּל שוֹנאַי ודוֹרשי רעתי וכה יִתּם כּוֹחם לריק, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אִם יש בּי עוֹד רוּח לכתוֹב לך גם את המכתּב הזה ויש בּי עוֹד כּוֹח לעמוֹד על רגלי! וּכבר הגיע הדבר לידי כּך, שצריכה אני לניתּוּח. בּשׂוֹרה זוֹ בּישׂרני אֶתמוֹל הרוֹפא החדש, הלואי יבשׂרוּ לוֹ מן השמים צרוֹת וּפגעים וכל מַדוי מצריִם הרעים! כּסבוּר הוּא, שכּאן מצא לוֹ מקוֹם להתגדר בּוֹ, למשוֹך וּלהוֹציא קרבּוֹנים ממני! וּמאַין בּא לי כּל זה? רק מרוֹב שׂיחי ועגמת־נפשי. הכיצד? שלחתּי לך כּסף להוֹצאוֹת הדרך וציויתיךָ בּכל תּוֹקף, כּי תבוֹא לביתךָ, והנה קמתּ ונסעתּ ליהוּפּיץ! אמוֹר מעתּה: כּלום אֵינךָ ראוּי,

שידוּנוּ אותך בּרוֹתחים? המעט ממךָ מכאוֹבֵי לבּי, עוֹד חרפּה הבאת על ראשי, ואֵין אני יכוֹלה עתּה לבוֹא בּין הבּריוֹת מגוֹדל הבּוּשה, כּמאמרה

של אמי שתּחיה: “מתּנתך מעוּטה וחרפּתי מרוּבּה”… מסחרים חדשים פּישפּש וּמצא לוֹ, עסקים נאים! כּסבוּרה הייתי, מאחר שאוֹתה לוֹנדוֹן היפה כּבר הלכה לאבדוֹן וּמיתה משוּנה חטפתּה, שוּב ירחמני אלוֹהים וישיב לי את בּעלי היקר, מחמל־נפשי ואישוֹן־עיני, מפרנסי ונוֹתן־לחמי, – והנה צרה חדשה נוֹספה על צרוֹתי: יהוּפּיץ! ניירוֹת! מקח וממכּר! דברי־רוּח וחלוֹמוֹת שוֹממים! וכי ראית מימיךָ, שיהוּדים בּעלי אִשה וּבנים ישלחוּ את ידם בּדברי הבל ויסחרוּ בּפיסוֹת נייר? קוֹראת אני את מכתּבךָ, בּעלי היקר, ואני מהרהרת בּשעת מעשׂה: ריבּוֹן כּל העוֹלמים, אַב הרחמים והסליחוֹת! מה זאת עוֹללתּ לנוּ? אַחת משתּי אלה: אוֹ כּי אתּה יצאת חלילה מדעתּך, אוֹ שמא אני נשתּטיתי חס ושלוֹם?… הרי מפטפּט אתּה כּמטוֹרף ממש, כּאיש אשר אין רוּחוֹ נכונה בּקרבּוֹ: ניירוֹת… פּטרבּוּרג… קרישצאטיק… פּרסים… ילקוּטים… אין זאת כּי־אם קליפה דבקה בּך, אוֹ יד מכשף היתה בּי להרעימני ולהתעלל בּחיי! בּיוֹם הוּא בּיהוּפּיץ, וּבלילה הוּא בּבוֹיבּריק, עם הזכרים ועם הנקבוֹת יחד… מה אַתּה עוֹשׂה בּלילה בּבוֹיבּריק? מה עלתה על דעתּך שם? מה נפשך: אם מאוֹס מאַסתּ בּי וּמצאת לך אחרת נאָה ממני, תּבוֹא מאֵרה עליה, – בּוֹא לכאן ותן לי גט! שאִם לא כן – מוּטב שתּסע לכל ארבּע רוּחוֹת השמים ותרחיק נדוֹד לאמריקה, כּמוֹ שעשׂה יוֹסיל חתן אהרוֹן־ליבּ, ואַל אֶראֶה בּרעתי ואַל אֵדע את מקוֹם קבוּרתך, מאחר שגזירה היא מן השמים, כּי אֶשאֵר עגוּנה כּל ימי חיי עם עוֹללים ויוֹנקים! ואוּלם אַל־ נא יזכּוּ שוֹנאַי לכך! אשריך מה טוֹב חלקך, שאין אני יכוֹלה עכשיו לנסוֹע אליך; יסר יִסרני אלוֹהים והפּילני לערשׂ־דוי, וּמה אֶעשׂה לך מרחוֹק? הלא למכתּבי אֵין אַתּה חוֹשש ואת כּל דברי יִשׂא הרוּח, כּמאמרה של אמי שתּחיהּ: “רוֹתחים ששפכתּ לאויר נעשׂוּ צוֹננים”… אילמלא הייתי כּפוּתה למחלתי, כּי־עתּה נסעתּי אליך תּיכף לקבּלת מכתּבך הנעים ולקחתּיךָ משם והבאתיךָ לביתךָ, למען תּדע, כּי אִשתּך אני, אֵשת נעוּריךָ, אשר נשׂאת כּדת משׁה וישׂראל. שמא תּאמר: מקפּחת אני אוֹתךָ בּדברים וּמכבּדת אוֹתך לפעמים בּשוֹט־לשוֹני? הלא אין זה אלא מרוֹב שׂיחי וכעסי, ואַף זה לא יארך הרבּה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “גחלת זוֹ נפחתּ בּה וּבערה, ירקתּ בּה וכבתה”… כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת ובּתמים,

שיינה־שיינדל.

ג. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתו שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי עניין זה של ניירוֹת אֵינוֹ נייר ממש, כּפי שסבוּרה אָתּ. קוֹראים לזה נייר רק כּדי לשׂבּר את האוֹזן, ואילוּ לאמיתּוֹ של דבר אֵין אֵלוּ אלא מניוֹת, כּלוֹמר מיני אַקציוֹת, אַקציוֹת של פּטרבּוּרג, למשל: פּוּטיביל, טראנספּוֹרט, ווֹלגה, מאלציב, ודוֹמיהן. כּל אֵלה הם מיני בּתּי־חרוֹשת וּפבּריקאוֹת, שסוֹללים שם מסילוֹת־בּרזל ומוֹציאים מניוֹת לעוֹלם, כּלוֹמר מוֹציאים מניה בּת מאה קרבּוֹנים וּמשלמים מחירה שלוֹש מאוֹת, לפי שנוֹתנים דיווידנד. כּל מניה הגדוֹלה מחברתּה דיווידנדה גדוֹל. אבל מאחר שאין איש מאִתּנוּ רוֹאֶה את הנוֹלד ואין איש יוֹדע מראש, כּמה יגדל הדווידנד, לפיכך אָנוּ ממששים כּוּלנוּ כּסוּמא בּארוּבּה ועוֹשׂים בּמחשך מעשׂינוּ וקוֹנים ניירוֹת עד כּמה שידינוּ מַגעת. וּמזה עליה בּאה לעוֹלם, כּלוֹמר, ניירוֹת עוֹלים למעלה־ראש, ויהוּדים מאַספים ממוֹן, וגם אני בּתוֹכם. אילוּ ראית, זוּגתי היקרה, את כּל הנעשׂה כּאן בּיהוּפּיץ: בּני־אָדם יוֹשבי־חוֹשך, סרסוּרים נקלים, עניים ואביוֹנים, עלוּ פּתאוֹם מסתר המדרגה, הצליחוּ ועשׂוּ עוֹשר, ועכשיו הם כּוּלם גבירים, כּוּלם אַדירים, יוֹשבים בּבתּי־הקיץ בּבויבּריק, נוֹסעים לחוּץ־לארץ לרחוֹץ את בּשׂרם בּחמים וּבאַמבּטיוֹת, נשיהם לבוּשוֹת שני עם עדנים, בּניהם רוֹכבים על אוֹפנַיִם, בּיתם מלא משרתים, אוֹמנים וּמחנכוֹת, והם מדבּרים צרפתּית וּפוֹרטים על הפּסנתּר, אוֹכלים מיני מרקחת טוֹבים ושוֹתים יין המשוּמר, השקל כּאֶפס בּעיניהם, הפקר לכל רוּח – אֵין להם בּעוֹלמם אלא אכילה וּשתיה והנאת הגוּף בּלבד! וכל זה מאַיִן בּא להם? הוה אוֹמר: מן הניירוֹת. כּדאי היה לך לראוֹת את הקרישצאטיק בּהיוֹת הבּוֹקר: כּל הכּיכּר מלאה יהוּדים מן הקצה אל הקצה! וּמה פּלא יש כּאן? הלא מבּתּי־המסחר והמשׂרדים מגרשים אוֹתנוּ, וּבחוּץ אָסוּר לשהוֹת אפילוּ רגע, – אם כּן, מה יעשׂה הסרסוּר, המתאַוה לדעת את מצב הדברים ונפשוֹ תּכלה מחכּוֹת? וּלפיכך רבּה המהוּמה וגדוֹל הדחק עד אֶפס מקוֹם! הנה הגיעה לנוּ היוֹם שמוּעה מפּטרבּוּרג, כּי פּוּטיביל עלה עד שמוֹנה מאוֹת ושבעים וּשמוֹנה – אמּוֹר מעתּה: כּלוּם אפשר לוֹ לאָדם להתאַפּק וּלבלתּי קנוֹת

פּוּטיביל? אוֹ, למשל, רינה עברה במחנה, כּי מאלציב כּבר הגיע עד אלף ושש מאוֹת וחמשים – הלא בּרוּר הדבר כּשמש בּצהרים, כּי כּל שאֵינוֹ קונה מאלציב את נפשו הוא קוֹבע! מה אוֹמַר וּמה אדבּר לך זוּגתי היקרה? הניירוֹת הללוּ חמדה יקרה הם לכל העוֹסקים בּהם! בּכל יוֹם ויוֹם הםּ קוֹפצים ועוֹלים קוֹפצים ועוֹלים! לוּא אמרתּי

למכּוֹר פּוּטיביל זה שיש לי בּידי, כּי עתּה הרווחתּי תּוך־כּדי דיבּוּר כּמה וכמה מאוֹת בּמזוּמנים! הרבּה קוֹפצים יש לי עליו. אַךְ לשוא תּקוָתם: אַף אני חכם ויוֹדע את סחוֹרתי ואת טיבה. אַדרבּא, ישּ בּדעתּי להוֹסיף עליה עוֹד כּדי מאה וחמשים פּוּטיבילים וּכדי חמשה מאלציבים ועוֹד מעט ווֹלגה. וּכשיהיה הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּעֶזרי, אוֹסיף לי גם מעט טראנספּוֹרט, משוּם שכּוֹתבים מפּטרבּוּרג, כּי צריכים אָנוּ לקנוֹת עכשיו טראנספּוֹרט! אֵין לך אָדם בּיהוּפּיץ, שאין לוֹ טראנספּוֹרט! הכּל קוֹנים טראנספּוֹרט: אנשים ונשים, דוֹקטוֹרים וּמלמדים, משרתים וּמשרתוֹת, ואפילוּ בּעלי מלאכה – אין בּית אשר אין שם טראנספּוֹרט. יהוּדי שפּגש את חבירוֹ בּרחוֹבה של עיר – והיתה ראשית דבריו: מה מצבוֹ של טראנספּוֹרט היוֹם? בּאת למסעדה לסעוֹד את לבּך, מיד יוֹצאת בּעלת־הבּית לקראתךָ: מה מחירוֹ של טראנספּוֹרט היום? נכנסתּ לקנוֹת צרוֹר גפרוּרים בּחנוּת, החנווני שוֹאלךָ: מה גוֹרלוֹ של טראנספּוֹרט היוֹם? בּקיצוּר, עין בּעין נראה, כּי יהוּפּיץ זוֹ אָמנם מקוֹם פּרנסה

היא. הכּל עוֹסקים בּניירוֹת, הכּל מספסרים, הכּל מתעשרים, הכּל מאַספים ממוֹן, וגם אני בּתוֹכם. וּמפנּי שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם ופרשׂי בּגיני בּשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. על שאֵלתךְ ששאלתּיני, מה אני עוֹשׂה בּלילה בּבויבּריק, הלא כּבר אָמרתּי לך, כּי יהוּפּיץ זוֹ היא אֶחד מאוֹתם המקוֹמוֹת, שהישיבה אסוּרה בּהם ליהוּדי, אלא אם כּן בּן גילדיה ראשוֹנה הוּא. אם ירצה השם, כּשאֶגמוֹר את עסקי ואֶראֶה מה נתן לי ילקוּטי, אֶקנה לי גילדיה ואקבּל אַף אני זכוּת הישיבה, כּשאָר סוֹחרי יהוּפּיץ. לפי שעה אני מוּכרח להחבא מעֵין רוֹאים, ואין לך מקוֹם טוֹב לכך מבּוֹיבּריק. המקוֹם הזה מקוֹם של בּתּי־קיץ הוּא, והרבּה קייטנים יוֹשבים כּאן. הקייטנים רצים, ואַף אני רץ בּתוֹכם, – התביני איפוֹא?

הנ"ל.

ד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהופיץ

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים ושלמים, כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי קרה אוֹתנו אָסוֹן עם נס גם יחד: משה־הירשלי שלנוּ בּלע קוֹפּיקה אל קרבּוֹ! בּאתי מן השוּק, – בּערב שבּת היה מעשׂה, – קניתי דגים, דגים חיים, מפרכּסים, מפרפרים, והתּינוֹק בּוֹכה, צוֹרח בּכל כּוֹחוֹ! אני מכּה אוֹתוֹ, מרבּה פּצעיו – והוּא לא יחדל מצעוֹק! “מה חפצך, פּגע רע, ספּחת? הא לך צרוֹתי! הא לך קוֹפּיקה! הּא לך מחלת־בּטן!” בּעמל רב השתּקתּיו. כּעבוֹר רגעים אחדים אני פּוֹנה אליו: “משה־הרשלי, אַיה הקוֹפּיקה?” “אֵין טוֹפּיטה!” – הוּא אוֹמר ורוֹמז בּידוֹ על פּיו.

בּלע את הקוֹפּיקה? אַללי לי! שבר השבּרתּי! רעם הממני! נוֹטלת אני את התּינוֹק, מבּיטה לתוֹך פּיו – אוֹי ואבוֹי לנפשי!

“משה־הרשלי, נשמתי, בּני וּבר־בּטני, עוֹלל־טיפּוּחי, הריני כּפּרת עצמוֹתיך החביבוֹת! הגידה לי מחמל־נפשי, אֵיפה הנחתּ את הקוֹפּיקה?” מנענעת אני אוֹתוֹ, מכּה אוֹתוֹ, צוֹבטת אוֹתוֹ, עוֹשׂה אוֹתוֹ גל של עצמוֹת – והוּא צוֹעֵק בקוֹל אחד: אָין! האם טוֹפּיטה, האם!" בּקיצוּר, הבאתיו אל הרוֹפא, וציוה הרופא להאכילוֹ תפּוּחי־אדמה. שני ימים רצוּפים עינוּ את הילד העלוּב, הלעיטוּהוּ, פּיטמוּהוּ בּעל־כּרחוֹ, ולא נתנוּ לפיו שוּם אוֹכל, לא חלב ולא מים, אלא תּפּוּחי־אדמה, תּפּוּחי־אדמה בּלבד! כּסבוּרה הייתי שבּא קצוֹ של תּינוֹקי! ורק בּיוֹם השלישי, בּעוֹד אני עוֹשׂה כּה וכה לפנוֹת את הבּית, התבּוֹננתּי אל המיטה, מתּחת לכּר – ולא הקוֹפּיקה מוּנחת שם?… אמוֹר מעתּה: כּלום אין הרוֹפאים הללוּ ראוּיִים, שתּבוֹא מהוּמה על כּוּלם בּיוֹם אחד? הלא בּין ימינם לשׂמאלם אינם יוֹדעים! המעט לי צרוֹתי, והנה פגעים חדשים, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אין רגע בּלא פגע”… צריכה אני להתגלגל פּה עם ילדיו וּלטפּל בּרוֹפאים, בּשדים וּבמזיקים וּבשאר צרוֹת וּפוּרענוּיוֹת, והוּא

רוֹטשילד הכּתריאֵלי שלי, אֵינוֹ חוֹשש ולא כּלוּם! עף הוּא כּל הימים על כּנפי רוּח מאוֹדיסה ליהוּפּיץ ומיהוּפּיץ לבוֹיבּריק. מה ראה שם? גדוּלה בּאה עליו, אֵשׁ תּבער בּוֹ: ניירוֹת! טראנספּוֹרטים! ילקוּטים!… שמוּעה שמּע כּי אפשר לוֹ לאָדם להתעשר עוֹשר גדוֹל על רגל אחת, ונטרפה דעתּוֹ עליו, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “כּל מיחוּש – ולא טירוּף־הדעת”… שוֹטה שבּעוֹלם! למה תּספּר לי סיפּוּרי־אגדה ופזמוֹנוֹת: מניוֹת, דווידנד, פּרסים – כּל אֵלה כּקליפת השׁם הם בּעֵיני! חזקה, אין אָדם עוֹשׂה עוֹשר בּחמש אצבּעוֹתיו בּלבד, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "מי שלא טרח בּערב שבּת, לא יאכל פּשטידה"… השוֹמע אתּה מנדל? כּתוֹב לך זאת לזכּרוֹן ושׂים את דברי בּספר: כּל אוֹתם בּני יהוּפּיץ שלך, אשר אמרתּ, כּי הצליחוּ ועלוּ לגדוּלה בּיוֹם אחד, שוֹב ישוּבוּ בּמהרה בּימינוּ לכבוֹדם הראשוֹן וכוּלם עתידים, אם ירצה השם, להחזיר על הפּתחים. לפי שמאמינה אני בּהטראנספּוֹרטים והמאלציבים שלך, כּשם שהאמנתּי בּאוֹתה לוֹנדוֹן האוֹדיסאית, ימח שמה וזכרה! נוֹח לי להאמין בּמעשׂי כּשפים וּבלהטים מתּת תּקותי בּכל הילקוּטים היהוּפּיציים, אשר ראית שם בּחלוֹמך. הוֹי, לוּא אָכל כּלב את לבּי המר, כּי־עתּה נשתּטה! אוֹי לי ואבוֹי לחיי שהגעתּי לכך: כּי הנה רוֹאָה אני יוֹם־יוֹם את שאָר נשי הבּריוֹת משמיעוֹת את דעתּן לבעליהן בּכל תּוֹקף, מכניעוֹת אוֹתם לרצוֹנן, זוֹרקוֹת מרה בּהם, גוֹערוֹת בּהם בּנזיפה,

מרימוֹת קוֹל עליהם, עד כּי יזוּעוּ מפּניהן וּרעדה תּאֹחז אוֹתם! ורק אני לבדי, עוֹטיה ושוֹממה, צריכה לשדלוֹ וּלפייסוֹ בּדברים רכּים, לשית בּחלקוֹת לוֹ, ואֵיני מעיזה להקניטוֹ חלילה בּביטוּי־שׂפתים, אוֹ לקללוֹ לוּא פּעם אחת קללה נמרצת על החרפּה הגדוֹלה, שאני נוֹשׂאת פּה בּגללוֹ, ואני מתאַמצת כלּ הימים להסתּיר את יגוֹני בּלבּי וּלהראוֹת פּנים שׂוֹחקוֹת לבּריוֹת, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "כּבוֹש פּניךָ בּכּר, ואַל תּשׁוּרךָ עין זר"… אבל עד אָנה, מנדל, עד מתי? מה אָנוּ וּמה חיינוּ? האִם כּוֹח־אבנים כּוֹחי? הלא אִם כּה אאריך נפשי ואֶדוה בּמסתּרים, סוֹפי לדעוֹךְ כּנר זה הדוֹעֵךְ, אוֹ להתפּקע, חס ושלוֹם,

מעוֹצר רעה ועגמת־נפש, הלוואי יתפּקעוּ ויתפּוֹצצוּ כּל בּני יהוּפּיץ שלךָ, המרקיעים לשׁחקים ורוֹכבים בּערבוֹת, הם וּנשיהם וּבניהם, אוֹמניהם

וּמחנכיהם וכל אשר להם, כּברכּת אּשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

התדע מנדל? בּרל בּן דוֹדךָ מנשה הביא עוֹד הפּעם צרה על ראשוֹ: בּשבוּע שעבר עלה בּיתוֹ בּאֵש, והוּא עצמוֹ נשאר ערוֹם כּביוֹם הוָלדוֹ. ולא עוֹד, אלא שנתגלגלה לוֹ זכוּת תּיכף למעשׂה: שׂוֹנאָיו הלשינוּ עליו, כּי בּיתוֹ היה מוּבטח בּאחריוּת כּפליִם מכּפי שויוֹ,

וּלפיכך סימן הוּא זה, שהוּא עצמו שלח ידיו בּמלאכה וּבירך “בּוֹרא מאוֹרי האֵש”… לא היוּ ימים מוּעטים עד שתּבעוּהוּ לדין. ואוּלם אַף בּרל עצמוֹ אֵינוֹ מהאנשים היראים ורכּי־הלבב. הלך והביא עדים, העוֹמדים כּוּלם להישבע, כּי בּלילה ההוּא לא היה בּביתוֹ. לפי שעה, עד שיתבּררוּ ויתלבּנוּ הדברים, נתפּס למלכוּת. וכאשר הגיעה השמוּעה לזלאטקה, נהפכוּ עליה ציריה וכרעה והמליטה בּן זכר. מזל טוֹב!

ה. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוֹעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי כּבר שׂמתּי את פּני לווארשה. והלא תּשאלי מסתּמא: הכיצד? מאחר שיוֹשב אני בּיהוּפּיץ וּמנהל עסקי בּפטרבּוּרג, אֵיך נתגלגלתּי פּתאוֹם וּבאתי עד ווארשה? לפיכך חייב אני להניח את דעתּך, זוּגתי היקרה, לבל תּצטערי וּלבל ירע לבבךְ: גם ווארשה עיר היא. גם ווארשה יש לה ניירוֹת. ולא עוֹד, אלא שניירוֹת ווארשה יחידים בּמינם הם. על־ידי ווארשה זוֹ הצליחוּ כּל הספסרים ועשׂוּ עוֹשר! אֵינה דוֹמה ווארשה לפטרבּוּרג: ווארשה זוֹרקת מאוֹת על ימין ועל שׂמאל! נמלכה ווארשה בּשבוּע שעבר והעלתה ליליפּוּטים מאֶלף וּמאתים עד אַלפיִם! אמוֹר מעתּה: כּלוּם אפשר לוֹ לאָדם לישב בּחיבּוּק־ידים וּלבלתּי קנוֹת נייר אשר כּזה? אוֹ, למשל, הנה קרוֹנוֹת מסילת־הבּרזל לפניך: הקרוֹנוֹת הללוּ נאמדוּ לפני שלוֹשה שבוּעוֹת בּאֶלף וארבּע מאוֹת. כּסבוּרה אַתּ, לכמה הגיעוּ עכשיו? לאַלפּיִם. ודווקא בּלא התּלוּש! כּמדוּמה לי, אָדם שאֵינוֹ הוֹלךְ עכשיו לקנוֹת קרוֹנוֹת, הרי הוא מתחייב בּנפשוֹ! וּמלבד זאת, עוֹד מַעלה טוֹבה נוֹדעת לווארשה: ווארשה אֵינה דוֹרשת כּסף. אינה שוֹאֶלת לדמי־קדימה! רצוֹנךָ לרכּוֹש לך ליליפּוּטים אוֹ קרוֹנוֹת? קוּם והוֹסף כּמה קרבּוֹנים על השׁער ועשׂה לך נייר וּקנה לך פּרס וּקבעהוּ עד אוּלטימה, כּלוֹמר עד ראש־חוֹדש. וּכשיגיע ראש־חוֹדש, הרי אתּה בּן־חוֹרין לכל דבר: רצוֹנךָ לקבּל את הניירוֹת, אתה מקבּל; אֵין רצוֹנךָ לקבּל, אֵין אַתּה מקבּל. אלא כּלוּם יניחוּ לך לישב וּלהמתּין עד ראש־חוֹדש? הלא לכך בּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא סרסוּרים בּיהוּפּיץ, שיציקוּ לך ולא יִתּנוּךָ לעבוֹר בּמנוּחה בּרחוֹבה של עיר: אפשר יש לך ליליפּוּטים? שמא יש לך קרוֹנוֹת בּכיסךָ? חזקה על סרסוּרים אֵלוּ, שלא יזוּזוּ ממקוֹמם ולא ירפּוּ ממך עד אִם יוֹסיפוּ לך על חלקךָ ויוֹציאוּ את ניירוֹתיךָ מידךָ. הנה אתמוֹל היה מעשׂה ודבקוּ בּי שני סרסוּרים אוֹדיסאים והציקוּ לי כּל היוֹם, שאֶמסוֹר להם את הליליפּוּטים ואת הקרוֹנוֹת אשר עשׂיתי. מקוֹם מצאוּ להתגדר בּוֹ! “הניחוּ לי, אַחַי, – אני מתחנן לפניהם, – אֵין לי! נקי אני, הלואי ואִנקה מכּל רע!” בּקיצוּר, שני אלהּ נאבקוּ עמי, עד כּי יכלוּ לי והוֹציאוּ מידי את חמשת ליליפּוּטי וחמש קרוֹנוֹתי. אלא מה? אַף אני השיבוֹתי להם כּגמוּלם. מיד יצאתי והוֹספתּי על השער והחזרתּי את אבדתי, ויש תּקוה, כּי אָבוֹא אם ירצה השם, על שׂכרי כּפליִם, לפי שהשעה משׂחקת לי, בּלא עֵין־הרע, כּל־כּך, עד כּי כּל דבר, שאני קוֹנה היוֹם, עוֹלה למחר וּמתיקר. הכּל אוֹמרים כּי מוּצלח אני מאֵין כּמוֹני.

כּשיהא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בעֶזרי והאוּלטימה תּעבוֹר בּשלוֹם וכל ילקוּטי יתרוֹקן, אָז אֶעבוֹר, אם ירצה השם, למשׂרד אחר, לפי שבּמשׂרד זה, שאני עוֹבד בּוֹ עכשיו, מתרוֹצצים, בּלא עֵין־הרע, יהוּדים רבּים כּל־כּך, עד שאֵין איש מוֹצא בּוֹ את ידיו ואת רגליו. לפני ימים מוּעטים נפלה שם מחלוֹקת והדבר הגיע כּמעט לידי מכּוֹת־לחי. כּלוֹמר: אחד מאִתּנוּ אָמנם קיבּל מכּת־לחי בּחלקוֹ. וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה שכּתבתּ לי על־אוֹדוֹת בּרל בּן דוֹדי מנשה, נראֶה לי, כּי יש רגלים לדבר: לפי הפּרנסוֹת העלוּבוֹת, המצוּיוֹת אצלכם בכּתריאֵליבקה, אִי־אפשר לוֹ לסוֹחר שלא יכּשל בּדבר עברה. מה שאֵין כּן בּיהוּפּיץ. בּיהוּפּיץ לא תארע תּקלה כּזאת לעוֹלם. ראשית, הרי כּוּלנוּ מתענגים פּה, בּלא עֵין־הרע, על כּל טוּב; והשנית, יוֹדעת יהוּפּיץ לקדם את פּני השׂרפה. מנהג נהגוּ כּאן: שׂרפה כּי תּפרוֹץ בּעיר, מיד רצים מכבּים חבוּשי קוֹבעים, קוֹפצים לתוֹך האֵש וזוֹרקים מים מתּוֹך צינוֹר של גוּמי. כּדאי היה לך לראוֹת את יהוּפּיץ בּשעת שׂרפה!

הנ"ל.

ו. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים ושלמים, כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, כּי רוֹאָה אני את פּניך כּראוֹת פּני משוּגע ממש. כּלוּם אַתּה חסר עכשיו אלא לרוּץ על־פני חוּצוֹת וּלשנוֹת את טעמך בּעיני הבּריוֹת! המעט ממנוּ כּי יוֹדעים את הליכוֹתיו בּאוֹדיסה, בּיהוּפּיץ וּבבוֹיבּריק, והנה חשקה נפשוֹ פּתאוֹם,

כּי שמעוֹ יגיע גם עד ווארשה, וכל הארץ כּוּלה תּדע, כּי סוֹחר נפלא יש לוֹ להקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעוֹלמוֹ, וּמנחם־מנדל שמוֹ. לפנים עסק בּלוֹנדוֹן, ועכשיו הוא שוֹלח את ידוֹ בּכל מיני סמַרטוּטים וּבלוֹאֵי־סחבוֹת, בּערבוֹת חבוּטוֹת, בּניירוֹת, בּקרוֹנוֹת, בּילקוּטים וּבזאטוּטים, שהוּא הוֹלךלבקש אוֹתם דווקא בּווארשה וּמקבּל על־ידיהם מכּוֹת־לחי יפוֹת ונאמנוֹת. הלואי ירחמוּךָ שם מן השמים ויגלגלוּ לך זכוּת על־ידי אָדם הגוּן, אשר יקוּם ויחלוֹק לך מנה אַחת אַפּיִם ויגרש ממךָ את רוּח־השׁטוּת, שנכנסה בּך להוָתי, ולא תּשׂא עוֹד את נפשך שם אל כּל הרוּחוֹת שבּעוֹלם, עֵת אשר פּה יוֹשבת אִשתּךָ, אֵשת נעוּריךָ, עד מאה ועשׂרים שנה, וּמתגלגלת עם ילדיךָ וּמתענה אִתּם כּל הימים והלילוֹת, פּעם בּכה ופעם בּכה! הנה אֶתמוֹל היה מעשׂה והתּינוֹק נכוָה בּרוֹתחים מתּוֹך מסננת. נס אֵירע לוֹ, שלא נכוָה כּל ראשוֹ, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "גם בּיש־מזל צריך למזל"… והוּא – לא כּלוּם! מטייל שם להנאתוֹ וּמסתּכּל בּשׂרפוֹת! אַשריהוּ, מה טוֹב חלקוֹ: יהוּפּיץ בּוֹעֶרת בּאֵש!

הלואי שתּוּצת שם בּאֵש ותבער ותישׂרף כּוּלה, היא וּפטרבּוּרג עם ווארשה גם יחד, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! היש מַכאוֹב כּמַכאוֹבי? הלא כּל איש אשר חננוֹ אלוֹהים פּה ולשוֹן מתעלל בּי ושוֹפך דמי חינם. וכבר הגיע הדבר לידי כּך, שאֵינני יכוֹלה עוֹד לצאת מפּתח בּיתי החוּצה מגוֹדל החרפּה. הכּל

מרננים אחרי וּמראים עלי בּאֶצבּע: “הנה היא הוֹלכת, זוּגתוֹ של מנחם־מנדל מיהוּפּיץ!” שם טוֹב קנה לעצמוֹ ושם טוֹב קנה לאשתוֹ, אוֹי ואבוֹי לנפשי, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מטוֹבתךָ לא טוֹב לי וּמרעתךָ רע לי”… אָכן צדקה אמי בּדבריה. טוֹעֶנת היא לפני כּל הימים: “אִשה, היא אוֹמרת, שפּרקה עוּלה מעל צואר בּעלה, את נפשה היא קוֹבעת. כּיון, היא אוֹמרת, שנפטר הבּעל מפּני אִשתּוֹ, נעשׂה חפשי ממנה. פּרתך, היא אומרת, אָבדה בּשׂדה – צאִי וּבשׂרי לרוֹעים ולכּלבים… ואני, היא אוֹמרת, מראש ידעתּי, כּי טוֹבה לא תּצא מזה. לשידוּך עשיר, היא אוֹמרת, התאַויתי, לבוֹר־שוּמן נכספתּי, כּאָדם האוֹמר: חזיר אַתּה וחלבּךָ שמן – בּוֹא והתחַתּן בּי… וכי מכתּבים, היא אוֹמרת, הייתי כּוֹתבת לוֹ? את התּוֹכחה הייתי שוֹפכת על ראשוֹ, את המאֵרה ואת הקדחת!… אם שוֹטה הוּא, היא אוֹמרת, ואֵינוֹ מבין דבר מתּוֹך רמז, קוּמי והראִי לוֹ מקל – ויבין!… אילוּ הייתי בּמקוֹמךְ, היא אוֹמרת, הייתי מרכּיבה אותו על־גבּי מטאטא וּמביאה אוֹתוֹ לביתוֹ בּעל־כּרחוֹ!”… אמוֹר מעתּה: וכי לא צדקה אִמי? אבל מה אֶעשׂה וטבעי הוא בּכך, שרכּת־לב אני וּרפת־אוֹנים ואֵין אני יכוֹלה להעמיד דבר על דעתּי, וּלפיכך הכּל טוֹב וכשר בּעֵיני. אילוּ היתה אַחרת בּמקוֹמי, אילוּ, למשל, נפלה בּלוּמה־זלאטה בּחלקךָ, כּי־עתּה עוֹררה עליך את כּל הרבּנים והדיינים אשר בּיהוּפּיץ, ואָחזה בּציצית ראשך ושלחה את כּל מגפוֹתיה אל לבּך בּראש כּל חוּצוֹת, ושכחתּ, כּי שמך מנחם־מנדל וכי עוֹסק אַתּה בּזאטוּטים!… הלא את כּל עסקיךָ הנפלאים כּבר ידעתּי ואת עפרוֹת הזהב, שצברתּ לך שם מלוֹא חפניך, כּבר ראיתי מתּוֹך המתּנוֹת המרוּבּוֹת, שאַתּה שוֹלח לי בּכל יוֹם מיהוּפּיץ, מתוֹך האבנים הטוֹבוֹת

והמרגליוֹת, מתּוֹך כּתנוֹת־השׁשׁ וּשׂמיכוֹת־הצמר המחוּיטוֹת, שאַתּה משפּיע עלי בּרוֹב טוּבך. וכי קלה זוֹ בּעיניך? לכן, בּעלי היקר, ראֵה בּיקשתּיךָ, עשׂה־נא הפּעם כּרצוֹן אִשתּךָ, כּי כּבר עיפה נפשי מעוֹצר רעה ויגוֹן וּכבר נלאֵיתי נשׂוֹא. אַחת משתּי אֵלה תּעשׂה לי: אוֹ כּי תּמהר

ותבוֹא לביתך ותחיה כּדרך שחיים בּני־אָדם מן הישוּב, אוֹ כּי מיתה משוּנה תּישלח מן השמים אֶל כּל שׂוֹנאַי ודוֹרשי רעתי, ויבוֹא הקץ עליהם, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

ז. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי ההצלחה מאירה לי פּניה מכּל העברים: אני מקפּץ ועוֹלה, מתרוֹמם ועף, הוֹלך וגדל מיוֹם ליוֹם! הכּל מקנאים בּי, לפי שמוּצלח אני, בּלא עֵין־הרע, מאֵין כּמוֹני: כּל דבר שאני קוֹנה היוֹם עוֹלה למחר וּמתיקר פּי־שנים. הגיעי בּעצמךְ: הקרוֹנוֹת הללוּ שוּב פּסעוּ פּסיעה גסה כּדי מאתיִם קרבּוֹנים בּבת אַחת, והליליפּוּטים שלי כּבר הרחיקוּ מרחק רב כּל־כּך, עד שהגיעוּ לאַלפּיִם וחמש מאוֹת! ואַף־על־פּי־כן אֵין אני רוֹאֶה עדיין צוֹרך לעצמי למכּוֹר אוֹתם, לפי שהכּל אוֹמרים, כּי עדיין לא הגיעה שעתּם ועוֹד הדרך רב לפנינוּ. יש רגלים לדבר, כּי גם בּמדינת־הים כּבר נמצאוּ קוֹפצים על ניירוֹתינוּ. נמלכה מדינת־הים ועשׂתה סינדיקאט, כּלוֹמר יד אַחת, והם מתכּוונים לקנוֹת מאִתּנוּ את כּל הניירות כּוּלם, לבעֵר אוֹתם מן הארץ עד אחד, לבל ישאֵר להם שׂריד וּפליט! שמא תּשאלי: כּל זה למה? הדבר פּשוּט בּתכלית הפּשטוּת: הכּסף נתרבּה עכשיו בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עד אֶפס מקוֹם, כּדוֹמן על־פּני חוּצוֹת הוּא, אֵין שוֹאֵל לוֹ ואֵֹין דוֹרש. וּכנגד זה הריבּית פּחתה וירדה עד הדיוּטה התּחתּוֹנה: בּימינוּ אֵלה כּי תּקבּל ארבּעה אוֹ חמשה אחוּזים ממאה, וּמצא לך. עכשיו שמקבּל אַתּה אֶצלנוּ עשׂרה אחוּזים וגם חמשה עשׂר ממאה, לא דין הוּא שתּשׂמח בּחלקך! וּמה שאָמרתּ בּדבר הליליפּוּטים (ולא זאטוּטים, כּפי שאַתּ גוֹרסת), כּבר השמעתּיךְ פּעם אחת, כּי אֵלה הם מיני ניירוֹת של בּית־חרוֹשת, שסוֹללים שם מסילוֹת־בּרזל ונוֹתנים דיווידנד. מסילוֹת־הבּרזל נמצאוֹת בּסיבּיר, הניירוֹת נמצאים בּווארשה, והקוֹנים יוֹשבים בּיהוּפּיץ – התביני אֵיפוֹא? והוּא הדין בּקרוֹנוֹת, בּפוּטיביל וּבטראנספּוֹרט. שמא סבוּרה אַתּ: אָדם שקוֹנה ניירוֹת, רוֹאֶה אוֹתם בּעֵיניו? אם כּך אַתּ סבוּרה, שוּב

אֵינךְ אלא טוֹעה. וּלפיכך הבה אברר ואלבּן לך את הענין הזה לכל פּרטיו ודיקדוּקיו, למען תּדעי פּירוּשם של ניירוֹת. למשל: רצוֹנךָ לקנוֹת טראנספּוֹרט – הרי אַתּה בּא אל אַחד המשׂרדים, מכניס לקוּפּה קרבּוֹנים אחדים בּתוֹרת דמי־קדימה ואַתּה מצוה לרשוֹם על שמך מעט סחוֹרה. ואז יִתּן לךָ הממוּנה פּתקה כּתוּבה וחתוּמה בּעֶצם ידוֹ, כּי קנוּ

בּשבילךָ כּך וכך טראנספּוֹרט, כּי המקח הוּא כּך וכך ודמי־הקדימה כּך וכך. והיה אם ירד חלילה השער, וּבאת שוּב אל המשׂרד והוֹספת עוֹד כּסף, הכּל לפי תּנאֵי המצב והזמן. ואוּלם אַל־נא יִפּוֹל רוּחך: לא בּמהרה ירד השער ולא בּכל יוֹם אַתּה זקוּק להוֹסיף כּסף. אַדרבּה, עשׂוּי השׁער,

שהוּא הוֹלך ועוֹלה מיוֹם ליוֹם! וכך אני עוֹבד כּל הימים וּמצליח, בּרוּך השם, ורוֹאֶה סימן־בּרכה בּמעשׂי ידי, הלואי תּעמוֹד לי הצלחתי זאת לאוֹרך ימים! אילוּ היה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעֶזרי ויכוֹלתּי להפּטר ימים אחדים מעסקי, הייתי סר לרגל המלאכה אשר לפני לעיר וואַסילקוֹב לעשׂוֹת לי גילדיה, שלא אֶהיה עוֹד נע ונד בּיהוּפּיץ ולא אתחייב חוֹבת־גלוּת לבוֹיבּריק בּכל לילה. כּל הסרסוּרים כּאן כּבר נעשׂוּ סוֹחרים בּעלי גילדיה. אילוּ ראית, זוּגתי היקרה את חייהם של אֵלוּ, כּיצד הם אוֹכלים ושוֹתים ונהנים מעוֹלמם! ואת נשיהם כּדאי היה לך לראוֹת – כּוּלן מַטרוֹניתוֹת, יוֹצאות בּאבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת! חקרתּי ודרשתּי פּה בּימים האֵלה למקוֹם מכירת אבנים

טוֹבוֹת, וּכבר ראיתי בּשבילךְ דברים אחדים – מה אוֹמַר וּמה אדּבר, זוּגתי היקרה? לא אֶצלכם בּכתריאֵליבקה בּלבד, אלא גם אצלנוּ בּיהוּפּיץ לא ראתה עין דוּגמתם! וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה

רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. כּסבוּרה את, זוּגתי היקרה כּי יחיד אני פּה בּיהוּפּיץ ורק אני לבדי עוֹסק בּניירוֹת? גם בּרוֹדסקי עוֹסק בּכך. אלא מה בּיני וּבין בּרוֹדסקי? אני, כּשאני יוֹצא לקנוֹת ניירוֹת, חייב אני לחשב תּחילה את דרכּי ולדעת, מה כּוחי ועד היכן ידי מגעת; ואילוּ בּרוֹדסקי, כּשהוּא מתחיל לקנוֹת ניירוֹת, הריהוּ חוֹשׂף את זרוֹעוֹ וקוֹנה אלף, חמשה אלפים, עשׂרה אלפים בּבת אחת! וכי קל בּרוֹדסקי בּעיניךְ? הלה, כּשהוּא עוֹבר בּמרכּבתּוֹ, יחרד הקרישצאטיק מפּניו וכל היהוּדים ממהרים וּמסירים כּוֹבעֵיהם מעל ראשיהם, וגם אני בּתוֹכם. מה יפה היה, אילוּ נעשׂיתי גם אני בּרוֹדסקי! הלא הכּל בּידי שמים!

הנ"ל.

ח. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים ושלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי "מזנבוֹ של חזיר, אוֹמרת אמי שתּחיה, אֵין עוֹשׂים מצנפת לכבוֹד שבּת"… כּנגד גיסתך הנאָה הכּתוּב מדבּר, כּנגד יֶנטיל עצמה, הלואי תּבוֹא מאֵרה עליה! נמלכה יֶנטיל זוֹ לפני ימים מוּעטים והוֹציאָה לעז בּכל העיר, מן הקצה אֶל הקצה, כּי בּרחתּ לאמריקה, ואוֹתי אַל־נא תּזכּה לכךְ, השלכתּ אחרי גוךָ כּאלמנה חיהּ. זוֹ מנַיִן לה? שׂרה־נחמה, היא אוֹמרת, שמעה מפּי לייזר־הירשל, כּי בּרוך־בּן־ציוֹן ראָה בעֵיניו בּידי משׁה־אהרוֹן מכתּב, שמאיר מוֹטיל כּתב לוֹ מאמריקה. מיד רצתּי אל משׁה־אהרוֹן: אַיה המכתּב? אָמר לי: אֵיזה מכתּב? אָמרתּי לו: אשר כּתב לך מאיר־מוֹטיל מאמריקה. אָמר לי: מי הגיד לךְ זאת? אָמרתּי לוֹ: בּרוּך־בּן־ציוֹן. אָמר לי: אֵיך הגיד לך זאת אוֹתוֹ שקרן וּמפיח־כּזבים, – והלא זה שנה תּמימה, שאֵיני בּא אִתּוֹ בּדברים ואֵיני מדבּר עמוֹ מטוֹב ועד רע? מיד מיהרתּי ורצתּי, דחוּפה וּמבוֹהלת, אֶל בּרוּך־בן־ציוֹן. נתגלה הדבר, כּי עוֹד לפני שלוֹשה

שבוּעוֹת נסע בּרוּך־בּן־ציוֹן מכּתריאֵליבקה – ואֵיננוּ! פּניתי משם וּפרצתּי אל לייזר־הירשל וחלקתּי לוֹ מנה אַחת אַפּיִם כּגמוּלוֹ וּשאַלתּיו: למה סיפּר לשׂרה־נחמה בּדיה זוֹ על מכתּב שלא בּא לעוֹלם? עמד והציץ בּי, כּבפני מטוֹרפת, תּוֹהה וּמשתּוֹמם: אֵיזה מכתּב? מה החלוֹם הזה? בּקיצוּר, נוֹדע הדבר, כּי היא עצמה, כּלוֹמר גיסתך יֶנטיל עצמה, הלואי תּהיה כּפּרת שנינוּ, בּדתה את כּל זה מלבּה, כּדי להבזוֹתני בּעֵיני הבּריוֹת, הלואי שתּתבּזה בּעֵיני אלוֹהים! וכי ראית מימיךָ חצוּפה כּמוֹתה? ואוּלם רוֹאָה אני, כּי לבּךָ אֵינוֹ הוֹלך עוֹד אחרי הדברים שאני כּוֹתבת לך, מאַחר שאַתּה נוֹשׂא את נפשך שם אֶל אוֹתן המַטרוֹניתוֹת המקוּשטוֹת שלך אשר בּיהוּפּיץ, הלואי תּישלח בּהן מגפה מן השמים וּתכלה וּתבעֵר אוֹתן עם האבנים הטוֹבוֹת והמרגליוֹת שלהן גם יחד! השוֹמע אַתּה מנדל? אַל תּשׂא גם את שמוֹתיהן על שׂפתיךָ ואַל תּזכּירן לפני, כּי תּוֹעֵבה הן לי, מוּקצה מחמת מיאוּס! ולא עוֹד, אלא שבּגללן נמאסוּ בּעֵיני גם מתּנוֹתיךָ אשר אַתּה אוֹמר לקנוֹת שם בּשבילי. אוֹמרת אני לך מראש, בּעלי היקר, כּי אִם יש את נפשךָ לבחוֹר לי שם מתּנה, קנה תּקנה לי מאוֹתם המינים, אשר המַטרוֹניתוֹת היהוּפּיציוֹת אֵינן נזקקוֹת להם. אֵין חפצי, שתּדמני לכל המוּפקרוֹת שבּעוֹלם, הלואי תּהיינה כּוּלן כּפרת צפּרני הקטנה בּעֶצם היוֹם הזה! אבל אֵימתי אזכּה לשׂבּוֹע בּהקיץ את הבטחוֹתיךָ אלה, לא שאֶקרא אוֹתן מעל המכתּב? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אֵינה דוֹמה ראִיה לשמיעה”… למה תּשב ותחכּה ותדחה את הדבר עד יוֹם מחר? שוֹטה שכּמוֹתךָ! עֵסק זה שלךָ, אִם לא תּמהר ותציל ממנוּ בּשבילךָ וּבשביל בּיתךָ, סוֹפךָ לצאת ממנוּ וידיךָ על ראשךָ! ואוּלם אמוֹר מה שתּאמר – עד שלא אֶראֶה את כּל הנסים והנפלאוֹת האֵלה בּעֵיני ממש, לא אֶשמע לך ולא אַאמין. לא משוּם שהוּחזקתּ, חַס ושלוֹם, בּדאי בּעֵיני, אלא משוּם שבּרוּר לי, כּי נמשכתּ בּחַבלי־קסם אחרי אוֹתם הבּריוֹת הנאים, אשר מצאת לך בּיהוּפּיץ, ואתּה מאמין שם לכל דבריהם הקלוּטים מן האויר וּמקבּלם כּתוֹרת־אמת, כּאילוּ נאמרוּ מפּי הגבוּרה. למה תּתאַוה לשוּלחנוֹ של בּרוֹדסקי? למה תעמיד את עצמךָ בּמקוֹם גדוֹלים? וכי חבריךָ הם, אשר רעית אִתּם חזירים בּילדוּתךָ? בּני־אָדם שוֹקלים על ידךָ מעט כּסף בּמחיר ניירוֹתיך – מַהר וקח! למה תּתחַכּם הרבּה ותהיה חוֹכך בּדבר? אוֹתם הפּוֹחזים האוֹדיסאים טרחוּ וּבאוּ אליך עד בּובּריק ונתכּוונוּ להוֹציא את החמדה הגנוּזה מידך? בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת! יזכּוּ הם בּמציאה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "יהי חלקי עם מי שהמזוּמנים בּידוֹ"… אבל מה אוֹסיף לדבּר ואשחת את דברי על אָזני מטוֹרף? הנה חשקה נפשוֹ פּתאוֹם להיעשׂוֹת סוֹחר, ודווקא בּוואסילקוֹב! כּפי הנראֶה, כּבר נתבּלבּלוּ שם כּל חוּשיו

בּו מרוֹב טוֹבה ואֵינוֹ יוֹדע עוֹד מה הוּא סח! למה מצאה חן בעֵיניךָ וואסילקוֹב דווקא? אלא כּלוּם פּלא יש כּאן? אָדם כּמוֹתוֹ, שבּיוֹם הוּא יוֹשב בּיהוּפּיץ, בּלילה הוּא לָן בּבוֹיבּריק ואת פּניו הוּא שׂם

לפטרבּוּרג וּלווארשּה – הדין נוֹתן, שיהיה סוֹחר לא בּוואסילקוֹב בלבד, אלא גם בּהוֹציפּלוֹץ! ראֵה־נא, מנדל, לבל תּכּשל שם חלילה ולא תּפּוֹל אַפּיִם אַרצה בּעֶצם מרוּצתךָ! חוֹששת אני, שאחרי כּל הנסים והנפלאוֹת, הגבוּרוֹת והתּשוּעוֹת האֵלה שוּב אֶצטרךְ לשלוֹח לך, חַס ושלוֹם, מעט כּסף

להוֹצאוֹת הדרך, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

מנדל! רוֹאָה אני חוֹבה לעצמי לבשׂרךָ בּשׂוֹרה לא־טוֹבה? אָחיך בּנימין נתאַלמן, לא עליך. אחרי חתימת המכתּב הזה בּאוּ והוֹדיעוּ אוֹתנוּ, כּי גיסתך יֶנטיל, בּגן־עדן תּהא מנוּחתה, שבקה חיים לכל חי. בּשעת לידתה מתה. תּאוֹמים ילדה. התּאוֹמים חיים, והיא מתה. דוֹמה, שמוּטב היה, אילוּ נהפּך כּאן הסדר, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הקדוֹש־בּרוּך־הוּא הוֹלך עם בּריוֹתיו בּקרי”… גיסתך יֶנטיל, אִבּדל ממנה לחיים, אָמנם לא נהגה עמי כּשוּרה בּחייה, תּמחַל לי שם. ואַף־על־פּי־כן הלא לתחוּמי לא נכנסה ולא היפּכה עמי בּחררה אחת. מה אכפּת לי, אילוּ האריכה ימים עד מאה ועשׂרים שנה ולא השאירה אחריה שבעה יתוֹמים עלוּבים, עוֹללים ויוֹנקים? וּלפיכך הלכתּי אחרי מיטתה ללווֹתה לעוֹלמה

וקשרתּי עליה מספּד מר וּבכיתי הרבּה בּכי, וחזרתּי הבּיתה כּל עוֹד נשמתי בּי, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אַשרי מי שמת, ואוֹי לוֹ למי שעתיד לָמוּת”…

ט. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי נחליתי ושכבתּי על ערשׂ־דוָי בּבוֹיבּריק כּל השבוּע כּוּלוֹ. כּלוֹמר, אֵינני, חַס

ושלוֹם, חוֹלה מסוּכן, אלא מַחלה משוּנה עברה עלי: נכשלתּי בּמרוּצתי ונפלתּי על ערפּי ואֵיני יכוֹל להתהפּךְ מצד אל צד. עכשיו כּבר רוַח לי מעט. כּסבוּר הייתי, כּי בּינתי תּסתּתּר ודעתּי תּיטרף עלי בּימים האלה. הגיעי בּעצמךְ: שמוֹנה ימים רצוּפים אני מרוּחק וּמוּבדל מן הבּוּרסה ואֵיני יוֹדע את מצב השׁערים! נדמה לי כּל אוֹתה העֵת, כּי בּלעדי חוֹזר שם העוֹלם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ! אם יִרצה השם, מחר אוֹ מחרתיִם אָקוּם ממשכּבי ואֶסע העירה בּלא שוּם עיכּוּב. לפי שעה ישבתּי לכתּוֹב לךְ מכתּב. רוֹצה אני לשׂוֹחחַ עמךְ קצת וליתּן לפניִךְ דרך־אגב דין וחשבּוֹן מפוֹרט ממצבי וּמעמד עסקי, למען תּדעי גם אַתּ, כּי אֵינני הפכפּך בּמעשׂי, לא בּחרתּי לי דרכים עקלקלוֹת ולא נתעֵיתי חלילה בּשוא. ידוֹע תּדעי, זוּגתי היקרה, כּי ילקוּטי כּוֹלל עכשיו בקרבּוֹ בּסך־הכּל מאה וחמשים פּוּטיבילים, מאה טראנספּוֹרטים, חמשה מאלציבים, חמשה ליליפּוּטים וחמש קרוֹנוֹת, מלבד הפּרסים. את הפּוּטיבילים והמאלציבים כּבר מכרתּי להבּא (בּשלוֹשה קרבּוֹנים דמי־קדימה), ואִם יפדוּ אוֹתם מידי בּשעתּם, – והלא בודאי יפדוּ אוֹתם – ונשאר לי מהם, אחרי נכיוֹן כּל ההוֹצאוֹת, ריוח הגוּן בּערכּך אַרבּעה אוֹ חמשה אלפים. מלבד זאת, יש לי בּילקוּטי כּדי עשׂרים עוֹלים של פּוּטיביל ומאלציב, פּתקוֹת משוּבּחוֹת כּוּלן, עידית שבּעידית, ויש בּדעתּי לחטוֹף על־ידיהם כּשבע־עֶשׂרה אוֹ שמוֹנה־עֶשׂרה מאוֹת. נמצא, כּי בּיחד עוֹלה החשבּוֹן בּערכּך לשבעה אלפים. מחמשת המאלציבים, המזוּמנים אצלי, יש בדעתּי לקבּל, לכל הפּחוֹת, אַרבּעה אלפים קרבּוֹנים, כּי הלא לחרפּה תּיחָשב להם, אִם כּל אחד מהם לא יגיע בּקרוֹב לידי אַלפּיִם קרבּוֹנים, אַף־על־פּי שבּימים האחרוֹנים נרתּעוּ קצת לאחוֹריהם; אבל כּל זה אינוֹ אלא מעשׂה־ אוֹנאה של הרמאים הפּטרבּוּרגיים, המתכּוונים לאחוֹז את עֵיני הבּריוֹת! ועכשיו אָנוּ מגיעים לשׂאוֹר שבּעיסה, כּוונתי: להליליפּוּטים והקרוֹנוֹת. כּאן החשבּוֹן נכוֹן וּברוּר כּנכוֹן היוֹם: עד אוּלטימה עוֹד נשארוּ לפנינוּ שמוֹנה־עשׂר יוֹם; וּמאחר שהליליפּוּטים הללוּ דרכּם לעלוֹת בּכל יוֹם עליה של

מאה שלמה, הוה אוֹמר, כּי מַעלה אני בֹידי בּערכּך שמוֹנה־עשׂרה מאוֹת כּפוּלוֹת חמשה – היינוּ: תּשעה אלפים בּדיוּק, אַף אחד לא נעדר. והקרוֹנוֹת מה תּהא עליהן? הללוּ קוֹפצוֹת ועוֹלוֹת בּכל יוֹם קפיצה של מאה וחמשים! אמוֹר מעתּה: וכי לא יעלה חשבּוֹנן לשלוֹשה־עשׂר אלפים וחמש מאוֹת? ואַיה ווֹלגה, ואֵיפה דניפּר, והיכן דוֹן וּשאָר ירקוֹת? בּקיצוּר זוּגתי היקרה, אין אני מרחיב את כּיסי בּיוֹתר, אבל אחרי נכיוֹן כּל ההוֹצאוֹת יחד, כּגוֹן: דמי־סרסוּרים, דמי־גנבים ודוֹמיהם, יצוֹא אֵצא, אם ירצה השם, בּארבּעים אוֹ בּחמשים אלף! כּשיהיה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעֶזרי והאוּלטימה תּעבוֹר בּשלוֹם, אָביא לידי גמר את כּל ניירוֹתי ואֶפנה על שׂמאל, היינו: אָשׂים את פּני ליוֹרדים ואֶהיה מוֹכר כּל דבר ואקבּל חלקי בּיד רחבה; אחר־כּך אֶפנה על ימין ואָשׂים את פּני לעוֹלים, ושוּב אקבּל מנה יפה. וכך יהא הגלגל חוֹזר, עד שחמשים אֶלף יכניסוּ מאה אֶלף, מאה אֶלף יעשׂוּ מאתיִם אלף, מאתיִם אלף יביאוּ חמש מאוֹת אלף, וגוֹמר, וגוֹמר, עד מליוֹן. כּסבוּרה אַתּ, כּיצד נעשׂה אָדם בּעל־מליוֹנים וּמגיע למעמדוֹ של ברוֹדסקי? וּברוֹדסקי עצמוֹ מי הוּא, לפי דעתּךְ? בּשׂר ודם, שאוֹכל ושוֹתה וישן ועוֹסק בּניירוֹת כּבני־אָדם. אֶראֶה בּנחמה, אם לא בּעיני ראיתיו!… בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, אַל תּתעצבי ואַל ירע לבבךְ. התבּוֹננתּי פּה על דרכי הספסרוּת ולמדתּי את התּוֹרה הזאת על בּוֹריה ונעשׂיתי בּעזרת השם חריף בּעניני הבּוּרסה מאֵין כּמוֹני. וּכבר הגיע הדבר לידי כּך, שרבּים בּאים לשאוֹל בּעצתי וּמחכּים לאמרי־פי. וּמה שאֵינךְ מאמינה לדברי וכוֹתבת לי, כּי חייב אני לכלוֹת את עסקי, הרי אין הדבר תּמוּה בּעֵיני כּלל. וחינקיס יוֹכיח. יש אצלנוּ בּיהופּיץ אָדם אחד, חינקיס שמוֹ, והוּא מן הספסרים הנלהבים וּמשׂחקי־הקלפים הגדוֹלים אנשי־השם. ואֵירעה תּקלה לפני ימים מוּעטים לחינקיס זה. בּלילה הראוּ לוֹ בּחלוֹמוֹ קלפים רעים – סימן לירידה. וּמיד השכּים בּבּוֹקר ושׂם את פּניו לפטרבּוּרג וּלווארשה והריק את ילקוּטוֹ בּיוֹם אחד, ועכשיו עלוּב־נפש זה ניחם על קלוּת־דעתּוֹ ותוֹלש את שׂער ראשוֹ. כּך נאֶה וכך יאֶה לוֹ! לא היה צריך להאמין בּחלוֹמוֹת ובקלפים! מחכּה אני וּמצפּה ליוֹם מחר בּכליוֹן־עֵינים, ואָז אֵדע את מצב השׁערים. וּכבר גמרתּי בּלבּי, כּי תּיכף כּשאָבוֹא העירה, אָסוּר בּדרך־הילוּכי לסוֹחר האבנים הטוֹבוֹת ואקבּל מידוֹ את עגילי־הפּנינים, אשר הזמנתּי בּשבילך, ואת הצמידים לידיך. וכשיהא סיפּק בּידי, אֵרד, אם ירצה השם, גם לפודול לקנוֹת לך שם מעט בּגדי־לבן, מפּוֹת וּסדינים וּמגבוֹת, וּבד לכתנוֹת הילדים, וּשאָר מיני דברים לצרכי הבּית, ואַל תּאמרי, כּי שכחתּיךְ חלילה ולא אזכּרךְ עוֹד. וּמפּני שאֵין

שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּשקי להילדים וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים,

בּאהבה רבּה. ולאָחי בּנימין תּאמרי בּשמי, כּי לא יצטעֵר ויקבּל

תּנחוּמים: אִשה מתּנת אלוֹהים היא – השם נתן והשם לקח.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה שכּתבתּ לי על־אוֹדוֹת וואסילקוֹב, סימן הוּא לך, שלא ירדת לעוֹמק כּוונתי. הדבר פּשוּט בּתכלית הפּשטוּת: מפּני שהישיבה אסוּרה לי בּיהופּיץ, רצוֹני להיעשׂוֹת כּאן סוֹחר בּין

סוֹחרי המקוֹם, וכיוון שכּך, אין מספּיקים בּידי להוֹציא את הדבר לפעלוֹ אלא אִם כּן אֶהיה תּחילה נכתּב בּוואסילקוֹב, לכל הפּחוֹת, מחצית השנה. כּשיהיה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעֶזרי ואקבּל זכוּת־הישיבה כּאן, אֶשׂכּוֹר לי, אם ירצה השם, דירה נאה בּפוֹדוֹל ואֶקחךְ מכּתריאליבקה ואביאֵךְ הנה עם הילדים בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת. וּמה שמתמרמרת אַתּ על יהוּפּיץ, הרי אֵין זה אלא מפּני שׁאֵינךְ יוֹדעת עדיין את העיר הזאת ואת אנשיה. על העיר עצמה אין לדבּר כּלל: הכּל מוֹדים כּי כּלילת־יוֹפי היא. והאנשים כּאן אַף הם בּני־חמוּדוֹת כּוּלם, לא יערכוּ בּזהב. אַנשי אוֹדסה אינם מגיעים עד קרסוּליהם! האנשים כּאן כּוּלם טוֹבים ועדינים, נחמדים וּנעימים לבּריוֹת, גם הזכרים וגם הנקבוֹת. ורק חסרוֹן אחד אַתּה מוֹצא בּאנשי יהוּפּיץ: חיבּה יתרה נוֹדעת מהם לקלפים. כּיון שמגיע הלילה, מיד הם נגשים אל המלאכה, יוֹשבים אל השוּלחנוֹת הירוּקים, שוֹקדים על הקלפים עד אוֹר הבּוֹקר וקוֹראים זה לזה: פּאס! הגדוֹלים, האריוֹת שבּחבוּרה, משׂחקים בּפריפיראנס, והקטנים יוֹצאים ידי־חוֹבתם בּאוֹקה וּבטרטל־מרטל בּלבד.

הנ"ל.

י. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים ושלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, שלא תּתאַבּל עוֹד וּתקבּל תנחוּמים. מזל טוֹב לך: אָחיךָ האלמן, בּנימין שלך, כּבר נכנס לחוּפּה וקידוּשין בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת! קצרה רוּחוֹ להמתּין אפילוּ שני

חדשים מלאים, עמד ונסע לברדיטשוֹב, עיר זוֹ שמסַפּקת אִמוֹת חוֹרגוֹת לכל העוֹלם כּוּלוֹ, והביא משם אֵם לילדיו, ודווקא בּתוּלה בּת תּשע־עֶשׂרה שנה! אוֹי להגברים ואבוֹי לחייהם, שכּך נאה להם, שכּך יפה להם! כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מוּטב שנהיה אנחנוּ אַלמנוֹת, ואַל יהיוּ בּנינוּ יתוֹמים”… מציירת אני לעצמי את דמעוֹתיך, מנדל, אשר תּשפּוֹך כּמים, אם תּאריך חלילה ימים אַחרי, אַל תּזכּינה לכך המַטרוֹניתוֹת היהוּפּיציוֹת שלך! מוּבטח לך, שלא יעברוּ שלוֹשים ימי האֵבל עד שהללוּ תּתנפּלנה עליך, תּסוֹבנה אוֹתך כּדבוֹרים, והחזיקוּ בּך וּמשכוּ

אוֹתך וטרפוּךָ חי, וִיקוּים בּך מאמרה של אמי שתּחיה: “לטוֹבתי אָבדה פּרתי”… ואז תּוּכל להישאֵר בּיהוּפּיץ כּל ימי חייךָ, עד נצח־נצחים! אָמרתּ, כּי מקפּץ אַתּה שם, מרקיע לשחקים, מתרוֹמם ועף? עוּפה, מנדל, עוּף! הרם כּנפיך, טוּס וקפוֹץ לתוֹך האֵש! אני לא אֶסע אֵליךָ ליהוּפּיץ, גם אִם אֵדע, כּי המיטה אשר עלית שם לא תּרד ממנה חלילה! וחמשים האֶלף שלך אשר אמרתּ אף הם לא יבעתוּני ולא יפּילוּ אֵימתם עלי. ראשית, משוּם שלא על־פי חמשים אֶלף יקוּם דבר: בּעלי היית וּבעלי תהיה, אם ירצה השם, גם בּלעדיהם. ושנית, ידוֹע תּדע, כּי חמשים האֶלף הללוּ חשוּבים בּעיני כּקליפת השוּם, ואני מאמינה בּהם, כּשם שהאמנתּי בּכל חלוֹמוֹתיךָ, כּמאמרה

של אמי שתּחיה: "כּספים אין להם שמירה אלא בּכיס"… הבה אַשמיעךָ דברי־אמת, בּעלי היקר: אִם יש בּידך עכשיו להציל מעט כּסף וּלהניחוֹ בּקוּפסה, ואתּה אוֹמר לישב וּלהמתּין עד אשר יעלה הסכוּם לחמשים אֶלף דווקא, הרי אַתּה נראֶה לי אוֹ כּמטוֹרף, אוֹ כּאיש אשר בּינתוֹ נסתּתּרה, אוֹ כּאכזר ורוֹצח־היער, שלבּךָ לב־אֶבן ואֵינך חס על אִשתּךָ, אֵשת־נעוּריךָ, ואַתּה מקפּח בּידיך את נפשוֹת ילדיך הקטנים! לוּא נפקחוּ עֵיניו של זה לראוֹת פּעם אחת את הליכוֹתיו שהוּא מתהלך לפני ואת הבטחוֹתיו שהוּא משפּיע עלי בּיד רחבה ומפרנסני תּמיד בּיוֹם מחר: מחר יסוּר אל צוֹרף־הזהב, מחר יקנה לי בּגדי־לבן – מחר יהיה האוֹת ותבוֹא הגאוּלה! שוֹטה שכּמותךָ! למה תדאַג ליוֹם מחר? מוּטב שתּקנה היום את כּל אשר בּידך לקנוֹת. אִם אַתּה לוּא שמעֵני – חטוֹף ועשׂה, חטוֹף וּקנה, כּל זמן

שהפּרוּטה מצוּיה בּכיסך! אָכן חכמה היא אמי שתּחיה מאֵין כּמוֹה. אוֹמרת היא לי: “מה יוֹעילו לך, בּתּי, מתּנוֹתיו של זה, המפּוֹת והסדינים והמגבוֹת, שהוּא מבטיח לך יוֹם־יוֹם? לוּא כּסף, היא אוֹמרת, ישלח לך! כּשמלאך ־הדוּמה, היא אוֹמרת, בּא לוֹ לאָדם לאַחר פּטירתוֹ, אֵינוֹ שוֹאלוֹ לתכריכים”… אמוֹר מעתּה: וכי לא צדקה אמי בּדבריה? לכן, בּעלי היקר, דע את אשר לפניך וחכם. חַכּה אחַכּה פּה עוֹד שבוּעוֹת אחדים, עד שאֵרפא ואָקוּם מחליי. וּכשאֵרפא, אם ירצה השם, מיד אֵשב בּעגלה ואֶסע אֵליךָ ואבוֹא למקוֹמךָ, ואָז תּקבּל את ענשךָ כּפליִם כּכל מעשׂיך. את כּל

צעדיך אֶשמוֹר שם, כּצל על יד ימינך אֶהיה. בּכל אשר תּפנה – אֶפנה, וּבכל אשר תּלךְ – אֵלךְ. מוּבטח לך, כּי תּקוּם בּחצי הלילה ותנוּס ותימלט על נפשך, כּנס מפּני הסכּנה וּכנמלט מפּני השׂרפה, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

יא. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי העוֹלם חזר לתוֹהוּ ובוֹהוּ. כּי הנה הגיעוּ אֵלינוּ מפּטרבּוּרג שׁערים משוּנים

כּל־כּך, שחשכוּ עינינוּ מראוֹת. רעם הממנוּ, אֵש נפלה מן השמים ואָכלה את כּוּלנוּ! המשׂרדים שממוּ כּוּלם, הקרישצאטיק מוֹט התמוֹטט תּחתּיו! ואחרי

פּטרבּוּרג בּאה גם ווארשה והכּתה את השערים אחוֹר! מיד נפלה חיתּת־אלוֹהים על כּל המחנה, וקמה מהוּמה וּמבוּכה וּמרוּצה, וכל העיר היתה לחרדה. הספסרים נמלטוּ על נפשם, יבשוּ ואֵינם, וגם אני בּתוֹכם. אין בּוּרסה עוֹד, המשׂרדים חָרבוּ ונתרוֹקנוּ, בּעלי־הבּאנקים אָבלוּ־נבלוּ כּוּלם – חוּרבּן

בּית־המקדש ממש! הגיעי בּעצמך, זוּגתי היקרה: המאלציבים הללוּ, שהערכתּי אוֹתם, לכל הפּחוֹת, בּאַלפּיִם קרבּוֹנים כּל אחד, נמלכוּ

פּתאוֹם וירדוּ עד תּשע מאוֹת וחמישים! אוֹ, למשל, פּוּטיבילים אֵלוּ הלא נוֹח היה להם להיקבר חיים מלרדת ירידה נוֹראה זוֹ – ממאה וּשמוֹנים עד שישים ושבעה! ואין צוֹרךְ לאמר טראנספּוֹרט; טראנספּוֹרט מוּטל עכשיו בּמעמקי האדמה, כּאבן שאֵין לה הוֹפכין. והוּא הדין בּווֹלגה, בּדוֹן, בּדניפּר וּבשאָר מיני הניירוֹת. ואוּלם כּל אלה כּקליפת השוּם הם בּפני ווארשה. ווארשה זוֹ הביאה כּליה על כּוּלנו! מיוֹם עשׂוֹת אלוֹהים שמים וארץ לא נעשׂתה נבלה לעֵיני השמש, כּזוֹ שעשׂתה לנוּ ווארשה. נמלכה ווארשה והשליכה את הליליפּוּטים ממרוֹמי שחקים לשאוֹל תּחתּיה – מאַלפּיִם ואַרבּע מאוֹת וחמישים לשש מאוֹת ועֶשׂרים! כּיוֹצא בּזה אָנוּ

רוֹאים בּקרוֹנוֹת; הקרוֹנוֹת הללוּ מה טוֹב היה חלקם וּמה יפה היה מעמדם! עוֹמדים היינוּ וּמחכּים, כּי עוֹד מעט עד שלוֹשה אלפים יגיעוּ! כּסבוּרה אַתּ עד היכן ירדוּ עכשיו? אוֹי לאָזנים שכּך שוֹמעוֹת: עד אַרבּע מאוֹת קרבּוֹנים מנוּוָלים! הטוֹב בּעֵיניךְ שׁער אשר כּזה? מה אוֹמַר וּמה

אדבּר לך, זוּגתי היקרה? קץ כּל בּשׂר בּא! אוֹי ואבוֹי לווארשה, שכּך עלתה לה בּימיה: מתּחילה השפּיעה עלינוּ את מאוֹתיה יוֹם־יוֹם, וּפתאוֹם פּנתה עוֹרף לכוּלנוּ. מאַיִן בּאה כּל המהפּכה הזאת – אֵין איש יוֹדע. יש דוֹרשים אוֹתה לגנאי, ויש דוֹרשים אוֹתה לשבח. אם כּך ואם כּך, הכּל מוֹדים, כּי הכּסף הוּא מקוֹר כּל הרעה, כּלוֹמר, כּל המהוּמה הזאת התרגשה וּבאה רק מפּני שאָפס כּסף. בּלשוֹננוּ יאָמר לזה: כּלתה פּרוּטה מן הכּיס. שמא תּשאלי: הכיצד? הלא עוֹד אֶתמוֹל היה הכּסף מתגוֹלל כּדוֹמן על־פנּי חוּצוֹת? תּיקוּ!… בּין כּה וכה והספסרים נכווּ כּוּלם בּרוֹתחים, וגם אני בּתוֹכם. את האמת אגיד לך, זוּגתי היקרה, ולא אכחד תּחת לשוֹני: אֵין אני מתרעם על פּטרבּוּרג כּל־כּך, כּשם שחמתי בּוֹערת על ווארשה. כּי הנה פּטרבּוּרג נוֹהגת עמנוּ בּמדת הרחמים, פּוֹסעת פּסיעוֹת קטנוֹת, עקב בּצד

אגוּדל, פּוֹחתת קימעה קימעה, עשׂרים קרבּוֹנים, שלוֹשים קרבּוֹנים, בּכל

יוֹם – ודי לה. הלא דרך התּגרים היא זוֹ וּמנהג העוֹלם בּכך. מה שאֵין כּן ווארשה. ווארשה זוֹ, אַל יזכר שמה בּין היהוּדים, כּסדוֹם היתה! אֵין לךְ יוֹם, שלא תּקרע ווארשה מידינוּ מאה וחמשים קרבּוֹנים, מאתים קרבּוֹנים, שלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים! וכך היא מפליאה את מכּוֹתינוּ, מכּה אחר מכּה, עד כּי כּוּלנוּ אָבדנוּ דרך, כּנדהמים היינוּ פּה, בּלי לדעת את הנעשׂה מסביבנוּ. מיליוֹנים לקחה ווארשה ממנוּ, מיליוֹנים לאֵין מספּר! אוֹי לנוּ,

כּי נתעינוּ בּשוא ולא קידמנוּ את פּני הרעה! אילוּ חכם הייתי וראיתי את הנוֹלד ושמעתּי לקוֹלך, זוּגתי היקרה, כּי־עתּה לא היה דוֹמה לי בּכל האָרץ! אבל מה אֶזעק ואשוע – ואלוֹהים לא ציוה. רוֹאֶה אני עין בּעין, כּי עדיין לא הגיעה שעתּי. עוֹד מאוּשר חלקי בּין אחרים, כּי הממוּנה אשר לי, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא יאריך ימיו, אֵינוֹ מציק לי בּשעת דחקי ואֵינוֹ תּוֹבע ממני את מספּר הקרבּוֹנים, שנזקפוּ עלי בּמשׂרד. ולא עוֹד, אלא שחיבּה יתירה נוֹדעת לי ממנוּ: הבטיחני, כּי כּאשר ירחיב אלוֹהים את גבוּלוֹ, יגרוֹם גם לי טוֹבת־הנאה ויספּיק בּידי להרויח שקל־כּסף. ורק לפי שעה כּלוּ כּל הקצים. אין מה לעשׂוֹת. לא ספסרים מתהלכים עתּה בּבּוּרסה, אלא מתים, כּוּלנוּ מתים! הסרסוּרים משוֹטטים אָנה ואָנה בּחיבּוּק־ידים, בּטלים וּמבוּטלים. הכּל אוֹמרים, כּי עֵסק הספסרוּת כּבר נפל לבלי קוּם עוֹד,

כּבר הלך לעוֹלמוֹ. אֵין עבוֹדה ואֵין משלח־יד. אלמלא היה כּיסי ריק כּל־כּך, יכוֹלתּי עוֹד להחזיק מעמד ולחכּוֹת עד יעבוֹר זעם. הן המאוֹרוֹת לא כּבוּ עוֹד בּשמים ושמשי לא שקעה עדיין. הבל הבלים! אדרבּה, לבּי חשׁ לי עתידוֹת, כּי עוֹד אשוּב ואֶפרח, אם ירצה השם. עדיין לא פּנה הוֹדה של יהוּפּיץ ולא תּמוּ העסקים מקרבּה. מוּבטח לי, כּי עוֹד יקרה אלוֹהים לפני דבר לרווחתי, לישוּעתי. אבל מה אֶעשׂה עכשיו ולאָן אֶפנה, אִם אֵין לי פּרוּטה לפוֹרטה? כּמאמרה של אִמךְ שתּחיה: “כּמהים וּפטריוֹת אַף הם טעוּנים גשמים”… כּבר ניסיתי פּה לדבּר אל אנשי שלוֹמנוּ, אוּלי יעמדוּ לימיני בּעֵת צרה, ויתמכוּני בּגמילוּת־חסד לימים מוּעטים. ונשבּעוּ לי כּוּלם, כּי השעה דחוּקה עכשיו לכל בּני העיר, ואפילוּ האריוֹת שבּחבוּרה אַף הם נוֹפלים אַפּיִם אַרצה וּמשתּחוים לאגוֹרת־כּסף. לוּא ישמע אלוֹהים אֶל תּפילתי וישלח בּי גזלנים ושוֹדדי־לילה להרגני נפש, אוֹ לוּא אפּוֹל על דרכּי בּעצם היוֹם הזה ולא אַקוּם עוֹד, כּי מר לי מאוֹד, זוּגתי היקרה, בּאו מיִם עד נפש! אוֹי ואבוֹי לי, שכּך עלתה לי בּחיי! מרגלית טוֹבה היתה בּידי, ואיבּדתּיה. לגבהי שחקים עליתי, וירדתּי תּהוֹמוֹת… וּמפּני שמדוּכּא אני מאוֹד, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. הוֹדיעיני־נא את שלוֹם הילדים ואת מצב בּריאוּתךְ, וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם – מנדל.

עיקר שכחתּי. מוּרגל בּפי הבּריוֹת: “בּיתךָ עלה בּאֵשׁ – סוֹפך שתּתעשר”. משׁעֵר אני, כּי דווקא לאחר ירידה זוֹ שירדנוּ פּלאים כּוּלנוּ אֶפשר יהיה לעשׂוֹת עֵסק פֹּה ולאסוֹף ממוֹן רב, לפי שהסחוֹרה מוּנחת עתּה כּאֶבן שאֵין לה הוֹפכין, וּמחירה הוּזל וירד עד הדיוּטה התּחתּוֹנה. בּימים האלה אפשר לו לאָדם לקנוֹת עוֹלים וּפרסים של כּל מיני ניירוֹת משוּבּחים חינם אֵין כּסף. חש אני עתידוֹת ועוֹמד להישבע בּנקיטת חפץ, כּי כל איש, אשר ישׂים עתּה את פּניו לפטרבּוּרג אוֹ לווארשה לעשׂוֹת מקנה וקנין, סוֹפוֹ לצאת בּרכוּש גדוֹל. כּי אחרי כּל המעשׂים יכוֹל אני להתפּאר נגדה־נא לכל בּני יהוּפּיץ, כּי למדתּי את תּוֹרת הבּוּרסה על בּוֹריה ויוֹדע אני פּרק בּהלכוֹת ספסרוּת. על שלוֹשה דברים הספסרוּת עוֹמדת: על שׂכל, ועל מזל, ועל ממוֹן. שׂכל יש לי, בּרוּך השם, די־צרכּי, אֵיני נוֹפל חלילה משאָר הספסרים כּאן; מזל בּידי שמים הוּא; וּממוֹן? – הממוֹן הוּא בּידי בּרוֹדסקי.

הנ"ל.

יב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים ושלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, כּי לכאוֹרה צריכה הייתי לכתּוֹב לך היוֹם הרבּה מאוֹד, אלא שאֵין לי עוֹד מה לכתּוֹב: כּבר עיפה רוּחי ורפוּ ידי ודבקה לשוֹני לחכּי ונסתּתּמוּ כּל טענוֹתי. כּי מה יוֹעילוּ לי דברי, אם אָבוֹא עמך בּטרוּניה ואֶכרה לך קבר ואֶקבּרךָ חלילה חי? האִם טוֹבה תּצמח לי מזה? הלא אין דרכּי דרך בּלוּמה־זלאטה, המציקה לבעלה כּל הימים ואוֹכלת אוֹתוֹ בּכל פּה. אני לא אָציק לךָ ולא אקנתּרךָ בּדברים ולא אֶפצה פה נגדך, ורק שאֵלה אַחת אֶשאָלךָ: אמוֹר לי, מנדל, חדל אישים שכּמוֹתךָ, ולא אָמרתּי לך תּחילה, שכּך יהיה סוֹפךָ? אמוֹר לי, וכי לא כּתבתּי לך כּל העֵת כּוּלה: בּרח, מנדל, אני אוֹמרת, מהר והימלט מן האֵש?! מה יתּנוּ לךָ, אני אוֹמרת, וּמה יוֹסיפוּ לך ניירוֹת אֵלוּ, סמרטוּטים וּבלוֹאֵי־סחבוֹת? כּמאמרה של אמי שתּחיה: "אחרי מי יצאת לרדוֹף – אחרי פּרעוֹש אֶחד?"… כּך אני מדבּרת אֵליו יוֹם־יוֹם, והוּא אוֹטם אָזנוֹ משמוֹע! בּחבלי־קסם נמשך שם אחרי אוֹתה יהוּפּיץ! נפשוֹ תּצא אחרי הבּריות הנאים, הפּוֹחזים והריקים, אשר מצא לוֹ להוָתוֹ, הלואי ימצאוּ שם כּוּלם את קבוּרתם בּיוֹם אחד! אַל־נא יזכּוּ בּני יהוּפּיץ לכך, שאַפּיל תּחינתי לפניהם ואחכּה לגמילוּת־חסד מידיהם, הלואי יגּמלם אלוֹהים רעה מעתּה ועד עוֹלם! כּמאמרה של אמי שתּחיה: “פּשוֹט רגליךָ בּשוּק, ואַל תּצטרךְ לבּריוֹת”… ואוּלם תּמהה אני עליךָ, מנדל: הלא למדתּ תּוֹרה בּילדוּתך ואַתּה יוֹדע את הכּתוּב בּספרינוּ הקדוֹשים: על־כּרחך אַתּה חי ועל כּרחך אַתּה מת – אם כּן, מה ראית לדבּר דברי־שטוּת אֵלה? שוֹטה שבּעוֹלם! וכי אֵינךָ רוֹאֶה עין בּעין, כּי גזירה היא מלפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ומן השמים מעכּבים אוֹתךָ, שלא תּתאַוה עוֹד ליוֹנים צלוּיוֹת בּיהוּפּיץ? חייב יהוּדי להתענוֹת תּחת סבלוֹ, לעבוֹד עבוֹדת־פּרך, כּדי לתת לחם לפי אִשתּוֹ! הנה נחמיה לפניך, אַף הוּא אַברך הגוּן, בּר־אבהן ויוֹדע־ספר – ואַף־על־פּי־כן, ראֵה־נא גם ראֵה, כּמה יגיעוֹת יגע אָדם זה וכמה טרחוֹת הוּא טוֹרח בּחייו: נוֹסע לירידים, הוֹלך בּרגל, יוֹרד למעמקי האדמה, עוֹבד כּשוֹר תּחת עוּלוֹ וּמסַפּק לאִשתוֹ את כּל צרכיה. אֶפשר שגם הוּא יוֹדע כּמוֹךָ לבחוֹר בּטוֹב ולמאוֹס בּרע.

אֶפשר שגם הוּא מתאַוה כּמוֹךָ לילך בּטל כּל הימים, שלא לנקוֹף אַף אצבּע קטנה. אֶפשר שגם הוּא נפשוֹ חשקה לטייל בּחוּצוֹת יהוּפּיץ וּמקלוֹ בּידוֹ, לסחוֹר שם אל סמרטוּטים וּפיסוֹת־נייר, לעוּף על כנּפי־רוּח לבוֹיבּריק ולהבּיט בּמַטרוֹניתוֹת היהוּפּיציוֹת בּשעת קלקלתן,

כּשהן משׂחקוֹת כּל הלילוֹת בּקלפים! אלא שזימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עֵזר כּנגדוֹ, אִשה מרשעת וּבלוּמה־זלאטה שמה. בּלוּמה־זלאטה, כּשהיא מציצה בּעין אַחת על נחמיה בּעלה, תּאֹבד לשוֹן ממנוּ: מבין הוּא לכוונתה על־פּי רמז בּלבד. אדרבּה, ינסה־נא נחמיה פּעם אַחת וישוּב מיארמיליניץ ולא יביא לה משם גלימה לתפאָרה, אוֹ מגבּעת לראשה, אוֹ סוֹכך לידיה, אוֹ צרוֹת וּפוּרעניוֹת וּמגפוֹת ללבבה? וכי סבוּר אַתּה, שנוֹהגת היא עם בּעלה כּמוֹני, שאני מסתּפּקת בּמוּעט ויוֹצאת ידי־חוֹבתי בּמכתּביךָ הנעימים, שאַתּה כּוֹתב לי מדי פּעם בּפעם: מחר תּקנה לי עגילים לאָזני, מחר תּקנה לי צמידים לזרוֹעוֹתי – ועד שיבוֹא דברךָ, יתגלה פּתאוֹם, כּי כּל חלוֹמוֹתיך נשׂא הרוּח! ואוּלם אִם אוֹמר אַתּה,

כּי נוֹשׂאת אני את נפשי אל מתּנוֹתיךָ, אֵינךָ אלא טוֹעֶה. יהיוּ־נא כּל עגיליךָ וּצמידיךָ, אשר ראית שם בּיהוּפּיץ, כּפּרתי וכפּרתךָ, וּבלבד שאָשוּב ואֶראֶה אוֹתךָ חי! כּבר חדלתּי להאמין, כּי עוֹד חי אַתּה עלי אדמוֹת. בּלילה הזה נגלתה לי בּחלוֹמי זקנתי צייטיל, עליה השלוֹם, בּצלמה וכדמוּתה, לא שוּנוּ פניה אַף בּמעט. וּלפיכך חשקה נפשי מאוֹד לראוֹתךָ בּעֵיני בּמהרה בּימינוּ, כּי בּריא אַתּה ושלם בּגוּפך, כּברכּת אִשתּךָ,

הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

סוחרים, סרסורים וספסרים

א. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי אֵינני ספסר עוֹד. עמדתּי וירקתּי על מלאכת הספסרוּת, אל יִזכר שמה בּין היהוּדים! ספסרוּת זוֹ עינתה את נפשי כּקדחת, זרקה בּי זקנה ושׂיבה בּלא עֵת! וכי קלה בּעיניך מהפּכה זוֹ, שבּאה עלינוּ בּימים האלה? חרבה יהוּפּיץ כּוּלה,

התמוטטו אָשיוֹת הבּוּרסה, חוֹשך ואפלה בּכל פּינוֹתיה. כּל העיר כּשׂדה־הריגה כּוּלה, כּמהפּכת סדוֹם, אשר בּילע אלוֹהים בּחמתוֹ ולא חמל! מהוּמה בּאה על אַנשי יהוּפּיץ, בּהלה אחזה אוֹתם, כּל הספסרים התחילוּ לפשוֹט את הרגל בּזה אחר זה, וגם אני בּתוֹכם. פּשיטת־הרגל נעשׂתה אצלנוּ מנהג שהחזיקוּ בּוֹ רבּים, מין מצות עשׂה שהזמן גרמא. ולא עוֹד, אלא שכּל בּעלי־הבּאנקים המפוּרסמים, האריוֹת שבּחבוּרה, גדוֹלי הבּוּרסה ועמוּדיה,

נמלכוּ פּתאוֹם והתחילוּ לצאת בּהחבא את העיר וּלהימלט על נפשם אחד אחד. המתחיל בּדבר היה אוֹתוֹ בּעל־הבּאנק, אשר על־פּיו היינוּ יוֹצאים כּוּלנוּ עם הניירוֹת אשר בּידינוּ לפטרבּוּרג וּלווארשה. פּעם אַחת, בּבוֹקר נאֶה,

בּאתי אל המשׂרד לרגל המאלציבים והפּוּטבילים, אשר השקעתּי בּידוֹ ונשארתּי חייב לוֹ עוֹדף מוּעט. החילוֹתי לחקוֹר ולדרוֹש: אַיה מקוֹם כּבוֹדוֹ? אָמרוּ לי: הלך לעוֹלמוֹ — נשׂא את רגליו ונמלט לאמריקה! בּקיצוּר, הדבר נוֹדע בּעיר וקם שאוֹן. מיד עמדוּ לתהוֹת על קופּת־הבּרזל שלוֹ ומצאוּ שם בּקבּוּק מלא דיוֹ וזהוּב אחד שנמחקה צוּרתוֹ ונקב בּתוֹכוֹ. השני אַף הוּא עשׂה מעשׂה, השאיר אחריו בּארוֹן־הבּרזל חבילה מלאה לוּחוֹת ישנים, משנת תרל"ג ועד שנה זוֹ, ויצא לארץ־ישׂראל. השלישי, והוּא אחד מבּעלי־הבּאנקים הגדוֹלים אנשי־השם, לא אָבה לפשוֹט את הרגל, אלא שניזק ונהרג סתּם, הוּא ומיליוֹניו, ולא נשתּייר לוֹ אלא שמוֹ הטוֹב בּלבד. ורק בּרוֹדסקי נס נעשׂה לוֹ, שנכנס בּשלוֹם ויצא בּשלוֹם. מה אוֹמַר וּמה אדבּר לך, זוגתי היקרה? חוֹשש הייתי, שמא אֵצא מדעתּי מעוֹצר רעה ויגוֹן. אלא שראיתי ונוֹכחתּי, כּי לא זוֹ הדרך. גזירה היא מן השמים, ושוא חכמת אָדם. ולפיכך חזרתּי בּי בּעוֹד זמן, השלכתּי את הספסרוּת אחרי גוי ושׂמתּי פּני לפרנסה אחרת נאה ממנה, היינוּ: נעשׂיתי סרסוּר בּעֶזרת השם, סרסוּר פּשוּט בּין סרסוּרים, המתרוֹצצים כּל ימיהם לפני הבּוּרסה ביהוּפּיץ. יש ביהוּפּיץ סרסוּרים רבּים בּלא עֵין־הרע, כּחוֹל אשר על שׂפת הים, וּבמה אני נוֹפל מהם? דוֹמה, גם אני יש לי ידים ורגלים ועֵינים וחוֹטם, וּמיוּחסים כּמוֹני רבּים פּה לאֵין מספּר, ואַף־על־פּי־כן כּוּלם מוֹחלים על כּבוֹדם, נוֹטלים מקלם בּידם ויוֹצאים לסרסר. ולא עוֹד, אלא שתּוֹרה זוֹ של סרסרוּת לא בּשמים היא. אָֹדם שרוֹצה להיוֹת סרסוּר אינוֹ צריך אלא ללמד לשוֹנוֹ לדבּר שקר וּלהעֵז פּניו בּפני אחרים, והרי הוּא סרסוּר. ואדרבּה, כּל המרבּה לשקר, הרי זה משוּבּח. האמיני לי, זוּגתי היקרה, כּי אצלנוּ בּיהוּפּיץ מתהלכים עכשיו בּין הסרסוּרים מיני בּני־אָדם, אשר אצלכם בּכתריאֵליבקה לכבוֹד יחָשב להם להימנוֹת את פּוֹשטי־נבלוֹת וגוֹרפי־ביבים. גם כּתוֹב וַחתוֹם את שמם לא ידעוּ. ואַף־על־פּי־כן, הלא עיניך הרוֹאוֹת — כּוּלם חיים וקיימים! כּמאמרה של אִמךְ שתּחיה: “בּרצוֹת אלוֹהים, גם מקל של עץ יוֹרה כּחץ”… אין לוֹ לסרסוּר אלא ללבּוֹש כּוּתּוֹנת לבנה וּמגבּעת נאה, להתרפּס לפני הבּריוֹת ולזחוֹל על אַרבּע, להטוֹת אוֹזן ולזקוֹף חוֹטם, לרוּץ אָנה ואָנה, לקפּוֹץ

ולדחוֹק את עצמוֹ למקוֹם ששנים עוֹמדים ולאמר: “הבה קוּרטאז!” קוּרטאז פּירוּשוֹ דמי־סרסוּרים. הוֹי, מה מתוּקה פּרוּטה זוֹ של קוּרטאז, שבּאה לאָדם בּלא טרחה כּל־שהיא, בּלא יגיעת־בּשׂר! הנה אתמוֹל חטפתּי מן האויר חמשים קרבּוֹנים דמי קוּרטאַז — הלואי לא אֵדע רע כּל ימי, כּשם שאֵיני יוֹדע על מה ולמה! עשׂיתי על רגל אחת, בּלא צירים וחבלים, עשׂרה אלפים פּוּד של סוּכּר. כּלוֹמר, את הסוּכּר עשׂוּ אחרים, אלא שגם אני נדחקתּי בּיניהם. בּקיצוּר, קיבּלתּי בּחלקי בּעזרת השם יתבּרך חמשים קרבּוֹנים

בּמזוּמנים! כּשיהיה אלוֹהים בּעֶזרי וההצלחה תּאיר לי פּניה רק חצי שנה, מוּבטח לי, כּי אָשוּב, אם ירצה השם, לכבוֹדי הראשוֹן ואֶעמוֹד על רגלי כּבתּחילה. לפי שאצלנוּ בּיהוּפּיץ אין לך דבר גדוֹל מכּסף. האָדם כּטיט־חוּצוֹת הוּא, יִחוּס־משפּחה כּאַין וּכאֶפס הוּא, ורק הזהב קוֹנה את הכּל. קבּלה היא בּיהוּפּיץ: גם אם קל שבּקלים אַתּה, וּבלבד שיש לך מעוֹת בּכיסך — הרי ידך על העליוֹנה! וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם חוֹתני

וחוֹתנתּי וֹבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, באהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. הוֹדיעיני־נא, מה יש חדש אֶצלכם: האִם ירדוּ גשמים ואִם סלקים נעשׂוּ יפים ואִם רבּים החסילים בּמקוֹמכם? ורק מַהרי והוֹדיעיני, כי הדבר נחוּץ מאוֹד!

הנ"ל.

ב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, מחמד־נפשי ואישוֹן־עֵיני, כּי מיתה משוּנה תּישלח מן השמים אל ראש כּל שׂוֹנאַי ודוֹרשי רעתי! בּוֹא וּראֵה את דרכיך, רוֹצח־היער, טיטוּס הרשע, עוֹכר יִשׂראל שכּמוֹתךָ! יודע אַתּה, כּי אִשתּך שוֹכבת פּה על ערשׂ־דוָי ונאבקת עם מר־המות אחרי הניתּוּח שעשׂה לי הרוֹפא הנאה, הלואי ייעשׂה כּן להמַטרוֹניתוֹת היהוּפּיציוֹת שלך, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, — ואַתּה מַחשה! אני מתלבּטת כּאן כּל עוֹד נפשי בּי, מפרפּרת כּציפּוֹר שחוּטה, מטפּלת כּל

הימים בּילדיו, פּעם בּכה ופעם בּכה, בּצמיחת שינים וּבמחלת הגרוֹן, בּכאֵב־בּטן וּבאַסכּרה ובשאָר צרוֹת וּפוּרעניוֹת וּפגעים רעים, יחוּלוּ

כּוּלם על ראש שׂוֹנאָי, — וזה אֵינוֹ חוֹלה ואֵינוֹ מרגיש! יוֹשב הוּא להנאתוֹ ביהוּפּיץ ואֵינוֹ יוֹצא ידי־חוֹבתוֹ אפילוּ בּמכתּב! מה־נפשך: אִם מַתּ חלילה — כּתוֹב, ואֵדע גם אָני; אלא שחַי אַתּה — על אַחת כּמה וכמה אתּה חייב לכתּוֹב לאִשתּךָ! אבל מה אדבּר ואשחת את דברי על אוֹזן חוּשים כּמוֹתוֹ? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אִם תּכתּוֹש את האויל בתוֹך הריפוֹת, לא תּבשל לך דייסה ממנוּ”… אוֹי לי ואבוֹי לנפשי, שכּך עלתה לי בּחיי: בּעלה של שיינה־שיינדל־בּת־בּרוּך־הירש־איש־לאָה־דבוֹסי זכה ונעשׂה סרסוּר! אָכן רוֹאָה אני, כּי כּדאי והגוּן לך להיוֹת גם סרסוּר וּפוֹשט־נבלוֹת וגוֹרף־ביבים, וּבלבד שתּשב ביהוּפּיץ, הלואי תּפצה האדמה את פּיה ותבלע אוֹתה בּיוֹם אחד! כּוֹתב אַתּה לי, כּי כּבר חטפתּ חמשים קרבּוֹנים מתּוֹך הפּרנסה הנאָה, אשר פּישפּשתּ וּמצאת לך שם, ואַתּה מתבּרך אֵיפוֹא בּלבּךָ, שעתּיד אתּה לחטוֹף בּכל יוֹם חמשים קרבּוֹנים. לאט לך! לא בּכל יוֹם שני וחמישי מתרחש נס של פּוּרים. וכי סבוּר אַתּה, שנתחדשה עליך שוּב אוֹתה לוֹנדוֹן האוֹדיסאית עם אוֹתם הניירוֹת והזאטוּטים וּשאָר הנסים והנפלאוֹת, אשר היוּ בּעוֹכרי והמיטוּ אָסוֹן על ראשי? שוֹטה שבּעוֹלם! חמשים פּעמים תּצאנה עיניךָ מחוֹריהן עד אשר תּשוּב לראוֹת חמשים קרבּוֹנים אחרים! אמוֹר מה שתּאמר — מקטני־אמנה אני, ולבּי לא יִתּנני להאמין בּכל אלה הפּרנסוֹת היהוּפּיציוֹת, שתּחילתן בּרעם וּברעש וסוֹפן

בּבכי וּבמספּד. וּמה שכּתבתּ לי, כּי חוֹשש היית, שמא תּצא שם מדעתּך, — הנה מדבריך אין אני רוֹאָה עדיין, כּי דעתּך צלוּלה עליך. הלא מפטפּט אַתּה שם, מדבּר תּהפּוּכוֹת ומשנה את טעמךָ כאחד המשוּגעים ממש! שוֹאֵל אַתּה, אם סלקים נעשׂוּ יפים ואם ירדוּ גשמים? וכי עלה על דעתּך, שבּימי הקיץ ירד שלג פּתאוֹם? ומה ענינוֹ של גבר אצל סלקים? אצלנוּ נוֹהגים בּימים האֵלה לבשל חמיצה של חַמציץ אוֹ של שאָר ירקוֹת, ואילוּ הסלקים לא יראוּ אלא לתקוּפת חג הסוּכּוֹת! ושוּב אַתּה שוֹאֵל לחסילים. למה נזקקתּ פּתאוֹם לחסילים? על הפּישפּשים אָנו מצטערים, ואַתּה בּא להוֹסיף עלינוּ חסילים! אמוֹר מעתּה, מנדל: בּיהוּפּיץ אַתּה יוֹשב, סוּכּר אַתּה עוֹשׂה, חמשים קרבּוֹנים בּכל יוֹם אַתּה חוֹטף — כּלוּם אַתּה חסר אלא סלקים, גשמים וחסילים! המבין אַתּה עד היכן הדברים מגיעים? אָכן חכמה היא אִמי שתּחיה וכל דבריה לא יִשווּ בּזהב. אוֹמרת היא: “אֵין מַראים לוֹ למטוֹרף אלא מהירהוּרי לבּוֹ”… לכן, בּעלי היקר, שמע הפּעם לקוֹל אשתּך והשלך אחרי גוךָ את כּל ההבלים האלה, ואִם עוֹד נשאר לך משהו לפליטה מאוֹתם חמשים הקרבּוֹנים, מַהר וּבוֹא לביתךָ, ואִם לא — אֶשלח לך להוֹצאוֹת הדרך. זכוֹר ואַל תּשכּח, כּי אִשה יש לך בּביתך עד מאה ועשׂרים שנה וילדים קטנים, המחַכּים וּמצפּים לבוֹאךָ בּכליוֹן־עֵינים. ואַל אֶהיה עוֹד לצנינים

בעֵיני השכנים, ואַל יאדימוּ עוֹד פּני מחרפּה בּצאתי לבין הבּריוֹת,

כברכּת אִשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל

הגידה לי, מנדל, מַדוּע לא שאלתּ לשלוֹם בּני־ביתנוּ? נראֶה כּי אֵינךָ חוֹשש כּלל לזה, שאמי משכה ידה מן השידוּך של אחוֹתי הקטנה? כּסבוּר אַתּה, בּשל כּסף בּטל הדבר? כּסף הוּא ענין לחוּד, אַךְ כּל הסערה התרגשה אחרי שהמחוּתּן התאָרח בּביתנוּ בּיוֹם השבּת, ואִמי שתּחיה קיפּחה אוֹתוֹ בּדברים ורמזה לוֹ, כי מוֹצאוֹ מגזע קצבים, ותיבּלה את דבריה בעקיצה, כּי הטוֹב שבּטבּחים ריח שוָרים נוֹדף ממנוּ. עמד המחוּתּן ונסע לביתוֹ וּמיד החזיר לנוּ את התּנאים, הלואי יחזירוּ נשמתוֹ לפגרים מתים! בּין כּך וּבין כּך ונחמה־בּריינדל העלוּבה, שכּבר נתנסתה שלוֹש פּעמים, יוֹשבת שוּב בּבית־אַבּא עוֹטיה ואבלה בּבתוּליה.

ג. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לך, זוּגתי היקרה, כּי לא ירדתּ לסוֹף כּוונתי ולא הבינוֹת את דברי כּהויתם. אַל תּתעצבי ואַל־נא ירע לבבך, כּי חדלתּי להיוֹת ספסר ונעשׂיתי סרסוּר. גם זוֹ לטוֹבה. אֵינני, חלילה, יחיד ובוֹדד בּיהוּפּיץ. מוֹצא אַתּה אֶצלנוּ, בּלא עֵין־הרע, סרסוּרים לרוֹב, סרסוּרים לכל דבר: סרסוּרים לסוּכּר, סרסוּרים למניוֹת, סרסוּרים לתבוּאָה, סרסוּרים לממוֹן, לבתּים, לאחוּזוֹת, ליערים, למכוֹנוֹת,

לרפסוֹדוֹת, לקוֹרוֹת, לפבּריקאוֹת, לבתּי־חרוֹשת, למסילוֹת־בּרזל — כּל דבר שבּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעוֹלמוֹ, בּרא סרסוּר כּנגדוֹ. אין אַף עֵסק אחד נחתּך כּאן בּלא סרסוּר. וכל סרסוּר צריך לסרסוּר שני, לפי שסרסוּר זה יש לוֹ קוֹנה וחבירוֹ שכּנגדוֹ יש לוֹ מוֹכר, ועל־ידי שניהם הזיווּג עוֹלה יפה. ולא עוֹד, אלא שפּעמים נגררים אחרי סרסוּר אחד עוֹד שנים אוֹ שלוֹשה סרסוּרים מן הצד, והרי הם מחלקים כּוּלם בּיניהם את הקוּרטאז חלק כּחלק. ואִם תּקשה מהם החלוּקה, הרי הם מביאים את הדבר לפני מתווכים, אוֹ אוֹחזים מנהג אוֹדיסה בּידיהם, כּלוֹמר מתפּשרים על־ידי מכּוֹת־לחי. התביני אֵיפוֹא ענין זה של סרסרוּת? ואוּלם הגדוֹלים מכּוּלם הם סרסוּרי הסוּכּר, לפי שכּל ענין הסוּכּר יִשׁק על־פּיהם, והרי כּוּלם מאספים ממוֹן, יוֹצאים בּכרכּרוֹת מרקדוֹת, יוֹשבים בּבתּי־הקיץ אשר בּבוֹיבּריק, משחקים בקלפים וּמתעסקים עם סוֹכנוֹת. בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, ראיתי ונוֹכחתּי, כּי אֵין לך עֵסק טוֹב מעֵסק הסרסרוּת, שקרוֹב הוּא לשכר ורחוֹק מהפסד. מה־נפשך: אם יעלה העֵסק בּידי, אֶגרוֹם ריוַח לבעליו, ואם חלילה אֶכּשל בּוֹ — נפּוֹל שנינוּ בּנוֹפלים! ורק באַחת צדקתּ, זוּגתי היקרה: לא בּכל יוֹם אֶפשר לחטוֹף חמשים קרבּוֹנים. לעֵת־עתּה לא עשיתי עדיין כּלוּם למן העֵסק הראשוֹן, ואוֹתם חמשים הקרבּוֹנים נתמסמסוּ כּהרף־עין: את רוּבּם אָכלוּ חוֹבוֹתי, אשר עצמוּ משׂערוֹת ראשי, ואת השאָר חילקתּי בּין אנשי שלוֹמנוּ לגמילוּת־חסדים, ושוּב אני יוֹשב בּאין פּרוּטה לפוֹרטה. אלא מה? תּקוָתי חזקה, כּי בּקרוֹב אוֹציא, אם ירצה השם, ענין אחד לפעוּלה, ואָז אֶשלח גם לך מעט כּסף על־פּי המחאה. ומה ששאלתּיךְ בּדבר גשמים, הרי הדבר פּשוּט בּתכלית הפּשטוּת: את הסוּכּר, עליך לדעת, עוֹשׂים מסלקים, וּסלקים טעוּנים גשמים, שאם לא כן, לא תהיה צמיחתם עוֹלה יפה. ולפיכך שאַלתּיךְ, אם יוֹרדים גשמים במקוֹמכם? אךְ מוּטב שלא ירדוּ גשמים, והחסיל יֹאכל את הסלקים בּכל פּה, כי מאחר שלא יהיוּ סלקים, לא יהיה סוּכּר בּארץ, וּכשלא יהיה סוּכּר, יעלה מחירוֹ למעלה, ואָז יתרבּוּ העסקים, הספסרים ירויחוּ כּסף, הסרסוּרים יקבּלוּ את חלקם, וגם אני בּתוֹכם. וּמפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם כל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה שכּתבתּ לי בּדבר אחוֹתך הקטנה, הרי אִם לא נתאָרסה עדיין לאחר, יש לי חתן בשבילה, יקר־המציאוּת, שאֵין דוּגמתוֹ. חתן זה עצמוֹ מבּני יהוּפּיץ הוּא, ודווקא בּחוּר, אף כּי צעיר איננוּ, כּבר בּא בּימים וּבזקנוֹ כּבר נזרקה שׂיבה. אָמנם בּין עשירים לא יתחשב, אבל כּנגד זה יש לוֹ אוּמנוּת נקיה וקלה בּידוֹ, היינו: סרסוּר הוּא וּמצוּי אצל סוּכּר. השידוּך הזה כּאילוּ נוֹצר בשבילה מששת ימי בּראשית, לפי שהבּחוּר עצמוֹ צנוּע הוא וישר־דרך מאוֹד. אם הדבר מתקבּל על דעתּך, הריצי לי תּיכף דיפּישה אוֹ כּתבי לי מכתּב גלוּי, ואֶתראֶה אִתּוֹ ואָביא את הענין לידי גמר.

הנ"ל

ד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי כּל חלוֹמוֹתי הרעים, שחלמתּי על עצמי ושחלמוּ אחרים עלי, יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי! השמעתּם מימיכם את פּרשת גדוּלתוֹ? תּשׂמח אִמוֹ ותגיל יוֹלדתּוֹ: אִם לא ירדוּ גשמים, לא יהיוּ סלקים, ואִם לא יהיוּ סלקים, לא יהיה סוּכּר בּארץ, ואִם לא יהיה סוּכּר בארץ — אוֹ־אָז ירויח כּסף! משל למה הדבר דוֹמה? לאותו צוֹעני, שראה אַרנבת בּיער! וּמה תּאמר, מנדל, אם אבשׂרךָ עתּה בּשׂוֹרה טוֹבה, כּי בּמקוֹמנוּ יוֹרדים גשמים בּכל תּוֹקף, מטר סוֹחף ניתּך יוֹמם

ולילה, והסלקים צוֹמחים וּמכסים את עֵין הארץ, והחסילים אָפסוּ כּוּלם ואֵינם, מלבד פּישפּשים וּמקקים? אֶראֶה בּנחמה, אם לא ראיתי בּאַספּקלריה שלי, כּי מאוֹתם חמשים הקרבּוֹנים לא יִשאֵר לך שׂריד וּפליט! מתּחילה ידעתּי, כּי עשוּי אתה לפזר את כּספּךָ לכל רוּח, לבזבּזוֹ לגמילוּת־חסדים, ולא תּתּן את לבּך לאִשתּךָ, לאֵשת־נעוּריךָ, אשר עזבתּ פּה עד מאה ועשׂרים שנה. גוֹמל־חסדים נעשׂה שם בּיהוּפּיץ! כּל חלי וכל נגע הייתי גוֹמלת לריקים וּלפוֹחזים אֵלוּ! כּלום אֵינך יוֹדע, שוֹטה שכּמוֹתךָ, כי אם תּהיה שעתּך דחוּקה חלילה ואַתּה תּצטרך למתּנת ידם, תּמצא את דלתּם נעוּלה בּפניך? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הרוֹצה שיתּן ולא יתּנו אחרים, סוֹפוֹ להחזיר על פּתחי אחרים”… אבל אשמה אני לבדי, וכל הקוֹלר אֵינוֹ תּלוּי אלא בּצוארי. וכי ראית מימיךָ, שתּהא אִשה כּרוּכה אחרי בּעלה כּמוֹני וּממלאה את כּל משאלוֹת לבּוֹ? הלא מרוֹב טוֹבה ותענוּגים כּבר נטרפה שם דעתּוֹ עליו! מתרוֹצץ להנאתוֹ בּחוּצוֹת יהוּפּיץ כּבן־חוֹרין גמוּר,

אֵינוֹ חסר בעוֹלמוֹ אלא גשמים וחסילים, ואני עוֹטיה ואוּמללה, מתענה פּה עם ילדיו בּמצוֹר וּבמצוֹק, יוֹדעת בּחיי רק צרוֹת וּפגעים וכל מיני פוּרעניוֹת. תּינוֹק יש לי וּמֹשה־הירשלי שמוֹ — הלך זה ונפל אַפּיִם אַרצה וּפצע את שפתוֹ התחתּוֹנה! טבּעת־קידוּשין היתה לי — עמדה הנערה המשרתת וגנבה אוֹתה ממני! אין לך יוֹם, שלא תהא קללתוֹ עמוֹ, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “כּיון שניתּנה רשוּת למַשחית, אֵינו מַבחין בּין קדירוֹת לפכּים קטנים”… אמוֹר מעתּה, מנדל: וכי לא צדקתּי בּדברי, כּי לא בכל יוֹם מתרחש נס של פּוּרים וחמשים קרבּוֹנים אֵינם מתגוֹללים בּחוּצוֹת? וּמה

שכּתבתּ לי בּדבר השידוּך הנאֶה, אשר פּישפּשתּ וּמצאת ביהוּפּיץ בּשביל

נחמה־בּריינדל שלי, תֹּאמר לוֹ, לאותו רווק זקן, שקפצה שׂיבה עליו קוֹדם חתוּנתוֹ, כּי יִכּבד וישב שם במכאוֹביו. אַל תּזכּה יהוּפּיץ לכך, שנבוֹא אנחנוּ להתחתּן בּה! היוֹדע אַתּה, את מי משדכים לה שוּב? את מי שהיה חתנה הראשוֹן! הלה כּבר הספּיק לגרש את אשתּוֹ הראשוֹנה ונתן שוּב את עֵינוֹ בּאחוֹתי הקטנה. פּתאוֹם גדל חנה בעֵיני ריקן זה! כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הפּרה הרעֵבה חזרה על אכסניה שלה”… אם ירצה השם, כּשיקוּם השידוּך הזה, מיד נכניסה לחוּפּה, ואָז אֶראֶה, אִם תּעֵז פּניך ולא תבוֹא ליוֹם חתוּנתה של נחמה־בּריינדל, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה שיינדל.

היוֹדע אַתּה, מנדל? קוֹפּל שלנוּ שוּב עשׂה מעשׂה וּפשט

את הרגל ושמט כּדי שלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים, ועכשיו חידש את נעּוריו ונעשׂה שנית בּטוּח בּעירנוּ. וּברל בּן דוֹדךָ מנשה נכשל עוֹד הפּעם: שוּב נפלה דליקה בחנוּתוֹ וגרמה לוֹ נזק כּדי מאה קרבּוֹנים, וּבשׂכר זה הוּא מקבּל מחברת־האחריוּת מאתיִם וחמשים. ואוּלם נראֶה לי, כּי זוֹהי השׂרפה האחרוֹנה בּעיר, לפי שיש רגליִם לדבר, כּי חברת יאקוֹר תּחדל להבטיח בּאחריוּת את בּתּי היהוּדים וחנוּיוֹתיהם בכתריאֵליבקה. וּמרים־בּיילה נמלכה פּתאוֹם: למה לה לשׂים פּאה נכרית בראשה — מוּטב שתּגלה את שׂערוֹתיה בפרהסיה לעֵיני השמש! מדמה היא את עצמה לכלתוֹ של הגביר, תּפּחנה עצמוֹתיה, זו שיוֹשבת כּל הלילוֹת ומשׂחקת עם בּחוּרים בּקלפים. אך מה לי ולהן? אֵין דרכּי להוֹציא לעז על אחרים, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “כּל הטלאים אָדם רוֹאֶה, חוּץ מטלאי בּגדוֹ”… וכתוֹב־נא לי, מה זאת סוֹכנת ומה פּירושה, מה טיבה ומה צוֹרך יש בּה לעוֹלם?

ה. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לך, זוּגתי היקרה, כּי כּיוונתּ אל האמת: אָמנם עֵסק הסוּכּר אֵינוֹ עֵסק בּשבילי, מכּמה טעמים. ראשית, משוּם שאֵין אָדם יכוֹל לעמוֹד מפּני סרסוּרי־הסוּכּר הגדוֹלים; עד שאַתּה פּוֹנה

כּה וכה, כּבר נזדרז הארי שבּחבוּרה וקידמךָ וחטף מידך את המציאה וזכה בּה, לפי שתּקיף הוּא ולוֹ משפּט הבּכוֹרה. והלא תּשאלי: היִתּכן? והיוֹשר מה תּהא עליו? לכן תּדעי, כּי בּיהוּפּיץ הכּל מוּתּר וּמנהג המקוֹם הוּא

בּכך. הצדק והיוֹשר מיני מטבּעוֹת הן שנפסלה צוּרתן ואין להן מהלכים בּינינוּ. אין רחמים בּיהוּפּיץ! עד כּאן הקפה ראשוֹנה. והשנית, הבה אשאלך ותאמרי גם אָתּ: כּלוּם עֵסק הוּא סוּכּר זה, שאַתּה צריך לעמוֹד מן הבּוֹקר ועד העֶרב וּלהבּיט אל השמים וּלהתפּלל שבע פּעמים בּיוֹם — פּעם על ריבּוּי גשמים וּפעם על עצירת גשמים? בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, שבתּי וראיתי, כּי לא תּהיה תּפאַרתּי על הדרך הזאת ולא לכך נוֹצרתּי. אין אָדם נעשׂה סרסוּר אלא אם כּן לימד לשוֹנוֹ לדבּר שקר, לבטל את לוּח־השנה, להעֵז פּניו בּפני בּעל־דברוֹ וּלהוֹכיח לוֹ, כּי אֵינוֹ יוֹדע בּין ימינוֹ

לשׂמאלוֹ, לעמוֹד וּלהשפּיע עליו הרבּה להג, עד כּי תּקוּץ נפשוֹ לשמוֹע וזיעה קרה תּכסה את בּשׂרוֹ. ואלוֹהים יוֹדע את לבּי, כּי אין טבעי בּכך וּמעוֹדי לא ניסיתי בּזה. נוֹח לי, שאני מרויח עכשיו את כּספּי בּכבוֹד ואֵיני מתבּזה בּפני אחרים. כּי הנה מצאתי לי בּעֶזרת השם עֵסק אחר, עֵסק הגוּן מאוֹד, עסק של כּספים, היינוּ: לוֹוה אני וּמַלווה כּסף בּשטרוֹת. כּלוֹמר: פּוֹדה אני שטרוֹתיהם של אחרים ועוֹשׂה דיסקוֹנטה וּמקבּל ריבּית, ודווקא ריבּית מוּעטת, לפי שאֵינני חלילה אָץ להעשיר. עשׂוּי עֵסק זה של כּספים, שהכּל נוֹהגים בּך כּבוֹד, מפּני שהכּל צריכים למעוֹת, וּכשאָדם צריך למעוֹת, הריהוּ נעשׂה נוֹח ורךְ כּדוֹנג, מתרפּס לפני

הסרסוּר, כּוֹרע על בּרך לפניו, מתאַבּק בּעפר רגליו וּמבטיח לוֹ הררי זהב. הנה זימן לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חנוָני מבּרדיטשוֹב, שעסקוֹ עֵסק של מאנוּפאקטוּרה; שנינוּ נזדמַנוּ לפוּנדק אחד, שבּוֹ אני מתאַכסן. אַברך

יקר־רוּח הוּא, נעים ונחמד וּבעל מזג טוֹב. והבטיח לי, כּי אִם אַשׂיג לוֹ כּאן סחוֹרה בּהקפה כּדי עשׂרה אוֹ חמשה־עשׂר אלף קרבּוֹנים, הענק יעניק לי בּעין יפה כּל־כּך, שלא אֶצטרךְ עוֹד להיוֹת סרסוּר עד העוֹלם. ואַף־על־פּי שעד עכשיו לא השׂגתּי עדיין כּסף בּשבילוֹ, מוּבטח לי, כּי בּודאי אשׂיג, אם ירצה השם, בּלא שוּם ספק. כּל הסרסוּרים, המצוּיים כּאן אצל כּספים, מאספים ממוֹן ויוֹצאים בכרכּרוֹת רתוּמוֹת לסוּסים דוֹהרים. כּלל גדוֹל

הוּא: כּרכּרה רתוּמה לסוּס דוֹהר סגוּלה יפה היא לפרנסה, לפי שאֶצלנוּ בּיהוּפּיץ נוֹהגים כּבוֹד בּסוּס יוֹתר משנוֹהגים כּבוֹד בּאָדם. וּמפּני

שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה שכּתבתּ בּדבר התּקלה שאֵירעה לקוֹפּל, הרי זוֹ נראֵית לי בּפני שמיטוֹת־הכּספים, הנהוּגוֹת אֶצלנוּ בּיהוּפּיץ, כּאַין וּכאֶפס! סוֹחר מיהוּפּיץ, שלא פּשט את הרגל שלוֹש פּעמים בּחייו, אֵינוֹ קרוּא סוֹחר. לשעבר היוּ פּוֹשטי־הרגל נוֹהגים לעשׂוֹת בּמחשך מעשׂיהם ולצאת מן העיר בּהחבא. עכשיו עמדוּ וּביטלוּ את המנהג. בּימינוּ אֵין אוֹמרים בּיהוּפּיץ: “פּלוֹני פּשט את הרגל”, אלא “פּלוֹני אֵינוֹ פּוֹרע לנוֹשיו”. כּלוֹמר: אֵינוֹ רוֹצה לפרוֹע — וּמי יאמר לוֹ מה תּעשׂה? וששאלתּ לפירוּשה של סוֹכנת, הנה בּלשוֹן־הקוֹדש קוֹראים לזוֹ שכּמוֹתה פּילגש, כּלוֹמר, מין אשה, שאינה נישׂאת בּחוּפּה וקידוּשין, ואַף־על־פּי־כן פּוֹסקים לה מזוֹנוֹת. ואוּלם האמיני לי, כּי לבּי רחוֹק מאֵלה כּרחוֹק מזרח ממערב!…

הנ"ל.

ו. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי מכתּביך הנעימים כּבר בּילבּלוּ את מוֹחי וּמילאוּהוּ עשן, הלואי יתבּלבּלוּ שׂוֹנאי ודוֹרשי רעתי ותבוֹא מהוּמה עליהם יוֹם אחד! הכיצד? הלא זה אתמוֹל היית מוּמחה לסוּכּר, והיוֹם חזרתּ בּך והפכתּ את עוֹרךָ ונעשׂית פּתאוֹם מַלוה

בּריבּית! אֵיפה לקחתּ כּסף? ואִם היה אלוֹהים בּעֶזרך ושלח לך קרבּוֹנים אחדים, כּלוּם רשאי אתּה לבזבּז אוֹתם על רגל אַחת וּלפזרם לכל רוּח? הלא בּעצם ידךָ כּתבתּ אֵלי לפני ימים מוּעטים, כּי אִם יִפּוֹל בּחלקךָ מעט כּסף, מיד תּזדרז ותשלח לי על־פּי המחאה, — ואַיה אֵיפוֹא פּיךָ? אבל חכמה היא אמי שתּחיה מאֵין כּמוֹה. אוֹמרת היא לי: “בּתּי, היא אוֹמרת, המן הזבוּב הפּוֹרח תּוֹציאי לךְ דבש? רק זמזם, היא אוֹמרת, יזמזם לךְ מלוֹא אָזנךְ, וכאשר בּא כּן יעוּף… אילן־סרק זה, היא אוֹמרת, פּירוֹתיו מעידים על כּוֹחוֹתיו”… אמוֹר מעתּה: וכי לא צדקה אִמי שתּחיה? ואוּלם כּלוּם ילך לבּוֹ של זה אחרי אִשתּוֹ, אֵשת־נעוּריו, שהיא מתענה כּל ימיה בּיִסוּרים וּמתגלגלת פּה עם ילדיו, פּעם בּכה וּפעם בּכה? המעט ממני ענשה של אוֹתה קוֹפּיקה, אשר אָמרנוּ אָז, כּי מֹשה־הירשלי בּלָעה אל קרבּוֹ, והנה נמלך הילד שנית (לא ילד הוּא זה, אלא שׂרף!) ועשׂה מעשׂה לפני ימים מוּעטים וכמעט נסתּלק מן העוֹלם! מתּחילה היה בּריא ושלם בּכל גוּפוֹ. וּפתאוֹם רוֹאָה אני, והנה פּני הילד אֵינם כּתמוֹל שלשוֹם: משרבּב הוּא את ראשוֹ אל כּתפוֹ וצוֹעֵק בּכל כּוֹחוֹ. “מה לך, בּני, בּר־בּטני, עוֹלל־טיפּוחי? הגידה לי, שאהבה נפשי, מה יכאַב לך?” והרי הוּא מרמז לי בּידוֹ על אָזנוֹ השׂמאלית וצוֹוח. אני מגפּפת אוֹתוֹ וּמנשקת, צוֹבטת אוֹתוֹ וחוֹבטת, — והוּא גוֹעֶה בּבּכי. בּקיצוּר, ביוֹם השלישי הבהלתּי להביא אֵליו את הרוֹפא. עמד אוֹתוֹ חכם, הציץ על התּינוֹק וּשאָלני, אם בּדקתּי לוֹ בּאָזנוֹ? אָמרתּי לוֹ: “לא בּדקתּי בּלבד, אלא גם חיטטתּי בּאָזנוֹ בּמחט ולא העליתי כּלוּם!” אָמר לי: “מה אכלתּם בּיוֹם השבּת?” אָמרתּי לוֹ: “מה אוֹכלים בּבתּי ישׂראל ביוֹם השבּת? אוֹכלים צנוֹן וּבצלים וּפשטידה וּמקפּה וכל אשר תּאוה נפשך!” אָמר לי: “שמא בּישלתּם פּוֹלים, אוֹ אפוּנים, אוֹ שאָר מיני פּרי האדמה?” אָמרתי לוֹ: “מה ענין אפוּנים לכאן? וכי בּשביל שאָכלנוּ אפוּנים בּיום השבּת, צריך הילד לשרבּב את ראשוֹ אל כּתפוֹ ולצעוֹק בּכל כּוֹחוֹ?” אָמר לי: “מכּיון שהיוּ אפוּנים מצוּיים בּבּית, ודאי שטיפּל התּינוֹק וּפישפּש בּהם, עד שתּקע אָפוּן אחד לתוֹך אָזנוֹ, והתחיל האָפוּן לצמוֹח בּאָזנוֹ ולעשׂוֹת פּרי”… בּקיצוּר, אוֹתוֹ חכם הביא מכוֹנה לביתנוּ ועמד לענוֹת את הילד בכל מיני עינוּיים קשים, ולא זז ממנוּ עד שהוֹציא מתּוֹך אָזנוֹ אפוּנים מלוֹא הקוֹמץ! היש צרוֹת כּצרוֹתי? כּל יוֹשבי תּבל זוֹללים וסוֹבאים וּממלאים כּרסם אפוּנים, עד כּי יצאוּ מאַפּם, — ולא כּלוּם! ורק אני, עוֹטיה ואוּמללה, מלוּמדת בּנסים כּל ימי, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “שלוּמיאל נוֹפל על התּבן ונוֹגף חוֹטמוֹ באֶבן”… לכן בּעלי היקר, מה יוֹעילוּ לך ההלוָאוֹת וּשאָר מיני העסקים, אשר אַתּה עוֹסק שם עם רמאֵי בּרדיטשוֹב הללוּ, הפּוֹשטים את הרגל שלוֹש פּעמים בּשבוּע? אם אַתּה לוּא שמעֵני, קוּם וצרוֹר את כּספּך בּעוֹד

מוֹעֵד וּמַהר וּבוֹא לביתךָ, ותמצא גם פּה עֵסק נאה והגוּן לך, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אִם כּסף כּאן, הכּל כּאן”… כּברכּת אשתּךָ, הנאמנת לך, בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

בּקשה אַחת אבקש ממך, מנדל: אַל־נא תּכתּוֹב לי על־אוֹדוֹת המוּפקרים היהוּפּיציים שלך ועל פּילגשיהם החצוּפוֹת. אַל־נא תּזכּיר גם את שמם לפני, כּי תּוֹעֵבה הוּא לי, מוּקצה מחמת מיאוּס! ואתּה מוּטב שתּשמע מעשׂה שאֵירע אֶצלנוּ בּימים האֵלה: בּנוֹ של לוי־מנשה, בּוֹריש שמוֹ, על שם זקנוֹ רב בּרישל השיכּוֹר, עבריין מפוּרסם, הלואי יהא כּפּרתוֹ של מֹשה־הירשלי שלנוּ, נמלך לפני ימים מוּעטים ונכנס לחנוּתה של ליבּה אשת משה־מרדכי, הוּא וּשני שמשים עמוֹ, ופנה אל בּתּה של ליבּה, אל פייגלי (פאניטשקה יִקרא שמה היוֹם), ואָמר לה כּדברים האלה: “פאניטשקה נשמתי, הראִיני־נא אַחת מאֶצבּעוֹתיךְ!” עמדה פאניטשקה והוֹשיטה לוֹ אֶצבּעה. עמד אוֹתוֹ בּחוּר ושׂם עליה טבּעת וּפנה אל שני השמשים ואָֹמר להם: “אַתּם עֵדי, כי קידשתּיה לעיניכם כּדת מֹשה וישׂראל!” מיד קם שאוֹן ורעש וּמהוּמה רבּה. ליבּה התעלפה. כּל בּני העיר נקהלוּ על החנוּת ועמדוּ לראוֹת בּמחזה. קרוֹביה של הכּלה מיהרו אל הרב לשאוֹל את פּיו. אָמר הרב, כּי חייב הוּא לתת לה גט. אָמרה פאניטשקה, כּי אין רצוֹנה בּגט, לפי שקנוּניה היתה בּיניהם: נפשה חשקה בּוֹ זה כּבר, ושניהם קשוּרים בּחבלי אהבה. מה תֹּאמר לאוֹתה חצוּפה? וכי אֵינה ראוּיה, שכּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשה?

ז. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לך, זוּגתי היקרה, כּי עֵסק הכּספים אֵינוֹ עֵסק אלא לקבּצנים. אָמנם טוֹבה הלואה בּריבּית, שאָדם אוֹכל פירוֹתיה בּעוֹלם הזה והקרן קיימת לוֹ לאחר מוֹתוֹ. אלא בּמה דברים אמוּרים? כּשיש לך כּסף משלך; אבל כּשאַתּה מצטרך לכסף אחרים, כּל טרחתך לשוא. מתרוֹצץ אַתּה כּל ימיךָ בּרחוֹבוֹת וּבשוָקים וּמכתּת רגליך לריק. אוֹי לוֹ לאָדם שצריך לצפּוֹת לחסדם של המַלוים בּריבּית, לשׂאת עֵיניו אל העלוּקוֹת הללוּ מבּרדיטשוֹב, מוויניצה וּמשפּוֹלה, המוֹצצוֹת לשד עניים ואביוֹנים ויוֹנקוֹת את דמם! ואפילוּ הגדוֹלים שבּהם, בּעלי־הבּאנקים המפוּרסמים, אַל יִזכר שמם בּקרב היהוּדים! טוֹב שבּמַלוים שוּתּפוֹ של

מלאך־המות! בּקיצוּר, עמדתּי וירקתּי על עסק הכּספים ונתתּי את לבּי לבתּים, ולמה לבתּים דווקא? מפּני שבּימים האחרוֹנים נפלה חדשה ביהוּפּיץ: בּתּים! כּל הספסרים הניחוּ את עסקיהם ואֵינם עוֹסקים אלא בּבתּים. הכּל קוֹנים בּתּים! שמא סבוּרה אַתּ, כּי אצלנוּ בּיהוּפּיץ קוֹנים בּתּים

כּדרך שקוֹנים אצלכם בּכתריאֵליבקה? אם כּך אַתּ סבוּרה, אֵינךְ אלא טוֹעה. מנהג נהגוּ בּיהוּפּיץ: אָדם שקנה לוֹ בּית, מיד נוֹטלוֹ ונוֹשׂאוֹ אל הבּאנק וּמקבּל כּסף עַליו; אחר־כּך הוּא עוֹמד וּממשכּן את הבּית וּמקבּל שנית כּסף; אחר־כּך הוּא יוֹצא וּמשׂכּיר את דירוֹת הבּית — וּמקבּל שוּב כּסף. בּקיצוּר, עשׂוּי עֵסק זה של בּתּים, שכּל הרוֹצה להיוֹת בּעל־בּית אֵינוֹ צריך להוֹציא עליו אפילו פּרוּטה אַחת מכּיסוֹ. ואִם תּאמר: אם כּן, הלא ניתּנה אֶפשרוּת לכל אָדם לרכּוֹש לוֹ בּתּים? ויש לאמר: וּדמי־קדימה מה תּהא עליהם?… כּשיהיה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעֶזרי ויצליח בּידי עֵסק זה, שאני מהפּך בּוֹ עכשיו (עוֹמד אני להוֹציא בּתּים אחדים מתּחת ידי), יש בּדעתּי לקנוֹת לי בּית לעצמי (על שמךְ) בעשׂרים אֶלף קרבּוֹנים, ולא אוֹציא עליו אפילוּ אסימוֹן אחד. והרי חשבּוֹן בּרוּר ומדוּיק לפניך: חמשה־עשׂר אלף נוֹתן לי הבּאנק; ששה אלפים אני מקבּל על האפּוֹתּיקה השניה; נמצא, שמַרויח אני אלף קרבּוֹנים בּמזוּמנים, מלבד שכר דירוֹת וּמרתּפים ועליוֹת וּשאָר ירקוֹת. כּסבוּרה אַתּ, כּיצד נעשה אָדם עשיר בּיהוּפּיץ?

ומפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה שכּתבתּ לי בּדבר בּנוֹ של לוי־מנשה, שעשׂה מעשׂה וקידש את בּתּה של ליבּה בּחנוּת, — אין הדבר הזה תּמוּה בּעֵיני כּלל. אצלנוּ בּיהוּפּיץ מעשׂים בּכל יוֹם הם. האהבה מכּת־מדינה היא כּאן. אין לך חתן וכלה בּיהוּפּיץ, שלא ינהגוּ מנהג אהבה בּיניהם קוֹדם החוּפּה, שאילמלא כּן, אין זיווּגם עוֹלה יפה. ולא עוֹד, אלא שמוֹצא אתּה פּה אָדם נשׂוּא, בּעל אשה וּבנים, שעזב פּתאוֹם את אשתּוֹ ודבק בּאשת חבירוֹ, אוֹ אִשה נשׂוּאָה, שעזבה את בּעלה ודבקה בּבעלה של חברתּה, וחברתּה, אִשתּוֹ של אוֹתוֹ בּעל, אַף היא דבקה בּאשתּוֹ של בּעל חברתּה, רצוני לאמר: בּבעלה של אשת הבּעל… וכך הם חוֹזרים חלילה, עד שבּאים כּוּלם לידי עירוּב פּרשיוֹת: שלי שלך ושלך שלי. לא כתריאֵליבקה היא זוֹ, אלא יהוּפּיץ!…

הנ"ל.

ח. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי אין בּי עוֹד כּוֹח לכתּוֹב לך. הנשמע כּדבר הזה בּיִשׂראל, אשר יקוּם איש ויעזוֹב את אִשתּוֹ ואת בּניו, את חוֹתנוֹ ואת חוֹתנתּוֹ, וילך לנוּע בּעיר נכריה, זרה וּמוּזרה, על מיני עסקים משוּנים וּפרנסוֹת בּזוּיוֹת, שהוּא מחליפם וּממירם שלוֹש פּעמים בּיוֹם: פּעם הוּא עוֹשׂה סוּכּר, וּפעם הוּא מַלוה

בּריבּית, וּפתאוֹם הוּא עוֹמד וּמניח את כּל המלאכוֹת וּבוֹנה לוֹ בּית

בּיהוּפּיץ, בּאין פּרוּטה אַחת בּכיסוֹ! אָכן כּדאי והגוּן לך הענין הזה לטפּל בּוֹ! כּסבוּרה אני, עד שאַתּה בּוֹנה לך שם בּית, שחוֹבוֹתיו מרוּבּים מעֶרכּוֹ, מוּטב שתּרד אֵש מן השמים ותוּצת בּבּית הזה ותבער ותשׂרוֹף אוֹתוֹ עד היסוֹד, יחד עם כּל בּתּי יהוּפּיץ ואַרמנוֹתיה! השמעתּם את דבר האוֹשר, שהכין שם בּשבילי? אם ירצה השם, כּשיוֹציא עֵסק מתּחת ידוֹ וירויח כּסף, אוֹ־אָז יקנה שם בּית לשמי. מה יוֹעילוּ לי בּתּיך, מנדל? לוּא כּסף מזוּמן תּשלח לי, וידעתּי בּעצמי מה לעשֹׂוֹת בּוֹ וּמה לקנוֹת, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אִם אֵין קמח, חַלה מנַיִן?”… אין זאת כּי־אם רבצה בּי האָלה הכּתוּבה בּתּוֹרה, אוֹ אפשר עין רעה פּגעה בּי, אוֹ אוּלי יד מכשפים היתה בּי להרעימני וּלקפּח חיי! דוֹמה, שגם אני בּת ישׂראל כּשרה כּבלוּמה־זלאטה ואֵיני נוֹפלת חלילה ממנה לא בּקלסתּר־פּני ולא בּחכמתי וֹבשׂכלי; ואַף־על־פּי־כן בּוֹא וּראֵה, מה בּיני לבינה: שאני, אוֹי ואבוֹי לנפשי, מתענה במצוֹר וּבמצוֹק, מתהלכת שוֹממה בּמיטב ימי, וּבלוּמה־זלאטה רוֹחצת בּעדנים, שמנה ועבתה כּעגלת מרבּק, הלואי ישוּלח רזוֹן בּמשמַני בּשׂרה, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם!

אַף־על־פּי שבּעצם הדבר חימה אֵין לי על בּלוּמה־זלאטה. מה לי ולה? את גבולי לא הסיגה וּבחררתי לא היפּכה. לדידי, תּחיה ותאריך ימים להנאתה ותראֶה חיים עם נחמיה בּעלה, ולי ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ריוַח והצלה ממקוֹם אחר, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אַל תּתאַוי לקדירה שבּישלה בּה חברתּךְ”… אלא שגדוֹל כּאֵבי מנשׂוֹא ונפשי עלי תּשתּוֹחח, בּראוֹתי, כּל הימים, והנה נשי הבּריוֹת מתענגוֹת על כּל טוּב, אוֹכלוֹת ושוֹתוֹת ולוֹבשוֹת מחלצוֹת, ורק אני לבדי, עוֹטיה ואבלה, נבדלתּי לרעה מכּוּלן: יוֹשבת בּביתי כּאַלמנה חַיה, מחכּה וּמצפּה למפרנסי ונוֹתן־לחמי הזריז, שמא יצליח שם וימצא מציאה ברשוּת הרבּים, אָז יִבנה לי בּית־חוֹמה בּיהוּפּיץ! אַל־נא תּזכּה יהוּפּיץ לכך, שבּשביל בּריוֹתיה הנאים, המחליפים את נשיהם זוֹ בּזוֹ, אַפקיר פּה את כּל מַחמדי־נפשי ואָבוֹא אֵליךָ לשם, להסיר את הפּאָה הנכרית מעל ראשי ולהיוֹת לך לפילגש ולישב וּלחכּוֹת, עד שתּפסוֹק לי מזוֹנוֹת, — הלואי יִפסקוּ להם מן השמים כּל חלי וכל נגע וכל מַדוי מצריִם הרעים, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

“שקר החן, אוֹמרת אמי שתּחיה, והבל השׂכל, אם אין מזל בּצדם”. כּנגד נחמה־בּריינדל ורחל בּת דוֹדתי דבוֹרה דיבּרה אמי. האַחת יפה וּברה כּשמש בּתקוּפת תּמוּז, והשנית מכוֹעֶרת וּצנוּמה

כּגרוֹגרת. והנה נחמה־בּריינדל העלוּבה יוֹשבת עדיין בּבתוּליה בּבית־אַבּא, ורחל בּת דוֹדתי נכנסת לחוּפּה בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת עם חתן מבּני יאמפּילי, והוּא דווקא בּחוּר נאה, תּמים וצנוּע, כּלוֹמר טיפּש

בּמקצת, אלא שזכוּת משפּחתּוֹ מסייעתּוֹ, לפי שמרננים אחריו, כּי אחוֹתוֹ המירה את דתה. ורק חסרוֹן אחד אַתּה מוֹצא בּבחוּר זה, שאֵינוֹ בּריא כּל־צרכּוֹ; אבל כּנגד זה מוּבטח לוֹ, שלא יעבוֹד בּצבא. אַשרי עין ראתה את הזוּג הנחמד הזה! היא מתבּרכת בּלבּה, כּי אֵין חכם כּמוֹהוּ, והוּא מאמין באמוּנה שלמה, כי אֵין יפה כּמוֹה, והרי שניהם נהנים זה מזיווֹ של זה, כמאמרה של אמי שתּחיה: “מצא מין את מינוֹ”…

ט. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי עֵסק הבּתּים עֵסק של רוּח הוּא. משכתּי את ידי ממנוּ בּעוֹד מוֹעֵד וּפניתי לעסקים אחרים, לעסקי אחוּזוֹת. עֵסק זה של אחוּזוֹת עֵסק הגוּן הוּא מאֵין כּמוֹהוּ. ראשית, אֵינךָ צריך לכתּת את נעליך לשוא. כּוֹתב אַתּה מכתּב, שוֹלח רשימה, וּפלוֹני נוֹסע אל המקוֹם לתוּר את הקרקע — והעֵסק נעשׂה. והשנית, אֵין אַתּה נזקק לקבּצנים וּלקנתּרנים. עוֹסק אַתּה עם פּריצים וּבעלי־אחוּזוֹת, עם נסיכים ורוֹזני־אָרץ. והלא תּשאלי: כּיצד בּאתי לעמוֹד בּמקוֹם נסיכים ורוֹזני־אָרץ? לכן אספּר לך דברים כהויתם, ושמעתּ את מעשׂי אלוֹהינוּ. הלא יוֹדעת אַתּ, זוּגתי היקרה, כּי הישיבה אסוּרה לי פה. והיה אם יבוֹאוּ שליחי המשטרה בּלילה לבדוֹק חמץ בּאַכסניה, תּקדים הפּוּנדקית להוֹדיעֵנוּ מבּעוֹד יוֹם, כי נתעלם מן העין ונתפּזר לכל רוּח, זה לבוֹיבּריק, זה לדימיוֹבקה וזה לסלוֹבּוֹדקה. אַךְ יש שגם הפּוּנדקית בּכבוֹדה וּבעצמה אֵינה יוֹדעת לכוון את שעת הבּהלה, — אָז אוֹי ואבוֹי לנוּ! לפני ימים מוּעטים עלינוּ כּוּלנוּ, כּל האוֹרחים, על משכּבנוּ לישוֹן. עוד אָנו שקוּעים בּשינה, והנה שוֹמעים אנחנוּ קוֹל דוֹפק. חרדה הפּוּנדקית, קפצה בּפחד מעל מיטתה והרימה קוֹל־זוָעוֹת, ודווקא בּחרוזים: “יהוּדים בּני־חוֹרים, מַהרוּ אל החוֹרים!”… מיד נפלה חיתּת־אלוֹהים עלינוּ ומיהרנוּ וקפצנוּ איש מעל משכּבוֹ להחָבא מפּני הסכּנה, זה בּכה וזה בּכה. הללוּ יוֹרדים אל המרתּף, ואני מטפּס ועוֹלה למקוֹמי אשר בּחרתּי לי מכּבר — לעלית־הגג. מיד נטפּל לי בּפינת העליה עוֹד אחד, יהוּדי מעיר קאמיניץ. והרי אָנוּ שוֹכבים שנינוּ על עלית־הגג בּמַכאוֹבינוּ, נבהלים ורוֹעדים. מתּוֹך שכיבה שוֹמע אני, והנה יהוּדי עלוּב־נפש זה נאנח. אָמרתּי לוֹ: “על מה אַתּה נאנח, בּן־אָדם?” אָמר לי: “אוֹי, את כּל ניירוֹתי עזבתּי שם בּמיטה למראשוֹתי!” אָמרתּי לוֹ: “מה טיבם של ניירוֹת אֵלו?” אָמר לי: “אוֹי, ניירוֹת חשוּבים מאוֹד! עוֹלים בּלא גוּזמה לחצי מיליוֹן!” כּיון ששמַעתּי חצי מיליוֹן, מיד הזזתּי את עצמי בּלָאט אֶל אוֹתוֹ היהוּדי ואמרתּי לו: “מנַיִן לך ניירוֹת הרבּה כּל־כּך וּמה תּכוּנתם?” אָמר לי: “של אחוּזוֹת הם; יש לי אחוּזוֹת בּפלך ווֹהלין, אחוּזוֹת גדוֹלוֹת ועצוּמוֹת, עם כּל המכשירים הטוֹבים, עם סוּסים וּשוָרים וּמקנה רב, עם טחנוֹת של מים ומשׂרפוֹת של יין, עם חצרוֹת גדוֹלוֹת וּרחבוֹת וגנים וּפרדסים לרוֹב, עם כּל טוּב!” כּיוָן ששמַעתּי דיבּוּרים אֵלוּ, הזזתּי

שוּב את עצמי והתקרבתּי אל היהוּדי עוֹד יוֹתר: “וּמנַיִן לך, אני אוֹמר, אחוּזוֹת רבּוֹת כּל־כּך עם כּל הכּבוּדה הזאת?” אָמר לי: “האחוּזוֹת לא אחוּזוֹתי הן ולא נפלוּ לי בּירוּשה מאֵת אבוֹתי; האחוּזוֹת הללוּ, הוּא אוֹמר, אחוּזוֹת של פּריצים הן, של נסיכים ורוֹזני־אָרץ, וכוּלן נמסרוּ לידי, כּלומר, אני הוּא המוֹכר שלהן, וּלתכלית זאת, הוּא אוֹמר, אָמנם בּאתי לכאן והבאתי בכיסי את כּל הניירוֹת והרשימוֹת שלהן. מה דעתּך, הוּא אוֹמר, האִם לא יִגרם לי שם נזק חלילה?” “חס ושלוֹם, אני אוֹמר, מי זה ישלח ידוֹ בּרכוּש זרים? לוּא ירחמנוּ אלוֹהים, אני אוֹמר, ולא יגלוּ חלילה את מקוֹם סתרינוּ על הגג!” וּבינתּים אני מתכּוון למַשש את כּליו: “וּבכן, אני אוֹמר, כּבר מצאת לך פּה קוֹפצים על אחוּזוֹתיך?” “לא, הוּא אוֹמר, לעת־עתּה לא העליתי בּידי כּלוּם, לפי שחוֹשש אני להסרסוּרים שבּכאן, שכּוּלם שקרנים, אֵין בּהם גם אחד. אפשר, הוּא אוֹמר, יוֹדע אַתּה בּין הסרסוּרים סרסוּר לאחוּזוֹת, וּבלבד, הוּא אוֹמר, שיהא זה אָדם מהימן, איש ישר שאין דרכּוֹ לשקר?” "ידעתּי, אני אוֹמר, בּוַדאי ידעתּי! אני עצמי, אני אוֹמר, סרסוּר לאחוּזוֹת. כּלוֹמר, בּאחוּזוֹת, אני אוֹמר, לא סירסרתּי

מימי, ואַף־על־פּי־כן, אני אוֹמר, אין בּכך כּלוּם. לוּא יזמין לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא קוֹנה הגוּן, כּי־עתּה, אני אוֹמר אֵדע לכלכּל דבר גם באחוּזוֹת". “אָכן רוֹאֶה אני, הוּא אוֹמר, כּי הקרה אלוֹהים לפני איש־אמת. הבה לי אֵיפוֹא ידךָ לאוֹת אמוּנים, כּי הדבר הזה סוֹד כּמוּס יהיה בּינינוּ, ואֶמסוֹר לך דברים כּהויתם, את כּל פּרשת אחוּזוֹתי לכל פּרטיהן ודיקדוּקיהן”. בּקיצוּר, תּקענוּ כּף איש לרעהוּ ובאנוּ בּברית־אמוּנים,

כּלוֹמר, עשׂינוּ עֵסק של שוּתּפוּת: הוּא משקיע בּעֵסק את כּל אחוּזוֹתיו, ואני משקיע את קוֹני. וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיחיוּ וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. הפּחד אשר נפל על האכסניה בּלילה ההוּא פּחד־שוא היה. רק אַחַד השכנים דפק על החַלון בטעוּת, ונבהלנוּ כּוּלָנוּ ונַסנוּ מנוּסַת עכבּרים. ואַף־על־פּי־כן גם זוֹ לטוֹבה. מכּאן אָנו רוֹאים, כּמה גדוֹלים מעשׂי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא: אילמלא דפק השכן על החַלוֹן, לא היתה בּהלה, ואילמלא היתה בּהלה, לא הייתי עוֹלה לעלית־הגג ולא הייתי נתקל שם בּאוֹתוֹ יהוּדי מקאמיניץ ולא ידעתּי טיבם של אחוּזוֹת וּנסיכים ורוֹזני־אָרץ! כּלוּם אני חסר עכשיו אלא מעט הצלחה!

הנ"ל.

י. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי שיעוּל אחזני, הלואי יאֹחז בּמהרה בּימינוּ את כּל פּילגשי יהוּפּיץ שלך! וּכבר הגיע הדבר לידי כך, שאני שוֹתה חלב־עזים. וּכבר הייתי גם אצל הרוֹפא. הרוֹפאים הללוּ כּבר ניצלוּ אוֹתי עד היסוֹד, הלוַאי ייהפך להם כּספּי לקללה, להם וּלבעלי בּתּי־המרקחת גם יחד! נס נעשׂה לי, שנפתּח בּית־מרקחת חדש בּעירנוּ ואֶפשר לעמוֹד עמהם על המקח. מזל טוֹב לך בּעֵסק החדש אשר עשׂית שם עם נסיכים ורוֹזני־ארץ! כּמה נפלא הדבר, שבּכל יוֹם הוּא מחליף את עסקיו, מוֹציא ישן מפני חדש! המעט ממנוּ כי חדל־אישים הוּא ולא יצלח לכל מלאכה, עוֹדנוּ מסתּוֹלל וּבוֹעֵט בּפרנסוֹתיו וּמוֹצא בּהן פּסוּל מדי פּעם בּפעם,

כּמאמרה של אמי שתּחיה: “לא הקדירה מקדיחה תּבשילה, אלא המבשלת”… חוֹששת אני, מנדל, שאחרי כּל עסקיך הרבּים, שאַתּה עוסק שם עם נסיכים ורוֹזני־ארץ, סוֹפךָ שתּחזיר על הפּתחים ותמכּוֹר גפרוּרים, כּמוֹ שעוֹשׂה גציל בּן דוֹדתי סוֹסי, שהרחיק נדוֹד לאמריקה. כּסבוּר היה, שיעלה שם לויתן בּחַכּה, והנה הוּא בּוֹכה עכשיו בּמכתּביו על מר־גוֹרלוֹ, עד כּי יִמַס כּל לב! כּוֹתב הוּא, כּי שם, בּאוֹתה אמריקה הבּרוּכה, חייב אָדם לעבוֹד בּזיעת אַפּיו, שאם לא כן, יִגוַע בּראש כּל חוּצוֹת, ואיש לא יעמוֹד לחמוֹל עליו ולָתת לוֹ פּרוּסת לחם. אָכן מדינה נאָה היא זוֹ, הלואי תּעלה בּאֵש, היא עם יהוּפּיץ שלך גם יחד! כּך נאֶה לכם, כּך יאֶה לכם, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מי שיש לוֹ פּת בּסלוֹ, אַל יִשׂא עיניו לעוּגוֹת”… הלוַאי ירחמוּני מן השמים ויוֹדיעוּני בּקרוֹב, כּי גם אַתּה הגעתּ למצבוֹ של גציל בן דוֹדתי סוֹסי, ועוֹד הגדלתּ ממנוּ, כּברכּת אשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

“סוֹף גנב לתליה”, אוֹמרת אמי שתּחיה. הנה בּא לעירנוּ אחד מרבּי המלוּכה לבדוֹק בּחוֹרים וּבסדקים, לחקוֹר ולדרוֹש, לאָן נסתּלק

כּסף הירוּשה אשר ציוה מֹשה־מרדכי לצדקה לפני מוֹתוֹ? עזי־פּנים שבּעיר הלשינוּ על הגביר, שכּל הכּסף ירד ושקע בּכיסוֹ, והגביר הגיש עצוּמוֹתיו, שהוֹציא את הכּסף לצרכי העיר, ולא נשאר ממנוּ אפילוּ שׂריד וּפליט. הלואי יגישוּ את רגליו לנחוּשתּיִם, ריבּונו של עוֹלם!…

יא. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי כּבר רכשתּי לי פה אחוּזוֹת, העוֹלוֹת כּוּלן יחד עד כּדי מיליוֹן קרבּוֹנים ומעלה. יש בּידי עכשיו מיני אחוּזוֹת יִקרוֹת־המציאוּת, שעין לא ראתה כּמוֹתן! והלא תּשאלי: מאַיִן בּא לי כּל הרכוּש הרב הזה? לכן אספּר לך ותשמעי מעשׂה שהיה: כּשנכנסתּי לבּוּרסה עם שוּתּפי מקאמיניץ וּפירסמתּי בּרבּים, כּי יש בּידי אחוּזוֹת העוֹמדוֹת למכירה, מיד נזעקוּ אֵלי המוֹן סרסוּרים, שאַף הם בּעלי אחוּזוֹת ואַף אחוּזוֹתיהם עוֹמדוֹת למכירה, ועשׂינו עֵסק בּינינוּ,

היינוּ: החלפנוּ אחוּזוֹת בּאחוּזוֹת. כּלוֹמר: אנחנוּ מסרנוּ לידיהם את הרשימוֹת של אחוּזוֹתינוּ, והם מסרוּ לידינוּ את הרשימוֹת של אחוּזוֹתיהם. והלא מה־נפשך: אִם אנחנוּ נמכּוֹר את אחוּזוֹתיהם, ודאי שנַרויחַ כּסף, ואִם הם ימכּרוּ את אחוּזוֹתינו, הלא שוּב נַרויחַ כּסף! אִם כּך ואִם כּך, מוּבטח לנוּ, כּי הפסד לא נפסיד כּלוּם. בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, נכנסתּי לתוֹך חבוּרת הסרסוּרים לפנַי ולפנים ונעשׂיתי בעזרת השם סרסוּר בּין הסרסוּרים הגדוֹלים, וּכבר נכבּדתּי לשבת בּבית־הקהוה של סימידיני אֶל שוּלחנוֹת־השיִש הקטנים, כּמוֹ לפנים בּאוֹדיסה, ואני שוֹתה קהוה ואוֹכל עוּגוֹת־חמאה. כּך נוֹהגים כּל הסרסוּרים בּיהוּפּיץ, שאם לא כן, בּא אֶצלךָ אָדם הממוּנה לכך וּמגרש אוֹתךָ החוּצה. וזאת לך לדעת, כי בּית־הקהוה של סימידיני בּית־וַעד הוּא לסרסוּרים וכאן מקוֹם הבּוּרסה. כּאן מתכּנסים כּל הסרסוּרים שבּעוֹלם, והשאוֹן והרעש, הקוֹלוֹת והצעקוֹת

מנסרים בּחלל האויר, כּמוֹ בּבית־הכּנסת להבדיל. הכּל מדבּרים, הכּל צוֹחקים, הכּל מנענעים בּידיהם. ויש אשר תּפּוֹל מריבה בּין שני צדדים, אָז יעמדוּ בּעלי־הריב להתנגח ולקנתּר זה את זה בּדברים, עד שנמנים וגוֹמרים להביא את דינם לפני מפשרים. לפי שכּך הוּא המנהג אצל סרסוּרים: אֵין חלוּקת הקוּרטאז נחתּכת אלא על־ידי טענוֹת וּמענוֹת, ודין וּדברים, וּשבוּעוֹת וּקללוֹת, ואֶגרוֹפי־רשע וּמכּוֹת־לחי, וגם אני בּתוֹכם. וּמפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים,

בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. אחוּזה אַחת רכשתּי לי בּפלך ווֹהלין, שיש בּה אַרמוֹן, היכל־תּפאָרה, וּבאַרמון ששים וששה חדרים, ובחדרים כּל הכּתלים והתּקרה והרצפה עשׂוּיים אַספּקלריה מאירה. ולא עוֹד, אלא שגן נפלא יש שם, שקוֹראים אוֹראנזיריה, גן עדן ממש, המצמיח לימוֹנים ואפרסקים ותפּוּחי־זהב בּין בּימות החמה וּבין בּימות הגשמים. וּמלבד זאת, אַתּה מוֹצא שם סוּסים אַבּירים לרוֹב וּמרכּבוֹת מפוֹאָרוֹת, המרהיבים את העין, — וכל הכּבוּדה הרבּה הזאת עוֹמדת למכירה בּחצי־חינם! אילוּ זימן לי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא קוֹנה הגוּן לעֵת כּזאת, לא היה דוֹמה לי בּכל הארץ! ורק קצת חסרוֹן אַתּה מוֹצא בּדבר, שהסרסוּרים לאחוּזוֹת רוּבּם הוּחזקוּ

בּדאים, כּלוֹמר: רגילים להגזים בכל עֵסק וּלהפליג בשבחוֹ של כּל דבר. אבל מה נעשׂה? הלא פרנסתנוּ בּכך!…

הנ"ל

יב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי יוֹרקת אני דם למקרא מכתּביךָ הנעימים! וּכבר הגיע הדבר לידי כּך, שמתבּיישת אני להראוֹת לפני אָדם מן החוּץ את מכתּביךָ אֵלה אשר אַתּה כּוֹתב לי, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אין מגלים אלא לכתלי הבּית”… וּבאמת אֶשאָלךָ, מנדל: כּלוּם ענין הוּא וחפץ לבן־אָדם מן היִשוּב לישב כּל הימים וכל הלילוֹת אצל סימה־דינה (מי היא סימה־דינה זוֹ, תּאלתי לה? לשעבר היתה בּעירנוּ סימה־דינה הרוֹפאת, ונפטרה כּבר מן העוֹלם!) ולשתּוֹת קהוה ולאכוֹל עוּגוֹת־חמאה בּעצם ימוֹת החוֹל? שׂמחת־עוֹלם על ראשוֹ: אחוּזוֹת עוֹמדוֹת אֶצלוֹ למכירה! גן עדן עם ששים וששה חדרים — ששים ושש מכּוֹת טריוֹת לשׂוֹנאַי ודוֹרשי־רעתי! וכי חוֹלה הוּא שם בּיהוּפּיץ על אִשתּוֹ, אֵשת־נעוּריו, שאני מתענה פּה בּמצוֹר וּבמצוֹק וּמטפּלת כּל הימים בּילדיו? הנה נמלכה אתמול לאָהניוּ, אֶהיה כּפּרת עצמוֹתיה החביבוֹת, והתנגחה עם משה־הירשלי, יחיה ויאריך ימים, וזרקה מזלג אל פּניו. נס נעשׂה לילד, שלא פּגע המזלג בּעֵינוֹ! אבל מה יוֹעילוּ דברי, כשאני מדבּרת אֵליו יוֹם־יוֹם, ואָזניו אטוּמוֹת? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אין בּשׂר השוֹטה מרגיש בּאִזמל”… הנשמעה רציחה כּזאת? אני כּוֹתבת וחוֹזרת וכוֹתבת, אני מתפּקעת כּוּלי מעוֹצר רעה ויגוֹן, והוּא יוֹשב שם להנאתוֹ בּיהוּפּיץ,

שוֹתה קהוה ואוֹכל עוּגוֹת־חמאה ונהנה מזיו הסרסוּרים, המכּים לחי איש את רעהוּ. לוּא יזמין לך שם הקדוֹש־בּרוּך־הוּא סרסוּר אחד כּהלכה, אשר יקוּם ויכּךָ לחי כּכל גמוּלךָ, למען תחכּם בּאחריתךָ, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים.

שיינה־שיינדל.

אַשריך, מנדל, ואַשרי חבריך הליסטוֹקראטים, אשר בּהם תּתפּאר! אילוּ שמעתּ מעשׂה שהיה בּעירנוּ בּשני הדוֹקטוֹרים הצעירים

שלנוּ, הדוֹקטוֹר חילק והדוֹקטוֹר בּילק, — ושמח לבבך גם אָתּה. שניהם מתקוֹטטים תּמיד ונצים זה עם זה, כּשני החתוּלים הללוּ. נמלך הדוֹקטוֹר חילק והלשין על הדוֹקטוֹר בּילק, כּי הדוֹקטוֹר בּילק השקה סם־מות את אחד הילדים. הלך הדוֹקטוֹר בּילק והלשין על הדוֹקטוֹר חילק, כּי הדוֹקטוֹר חילק הבטיח בּעזרתוֹ של פייביל הסוֹכן בּחברת יאקוֹר את אחד המתים. הלך הדוֹקטוֹר חילק והלשין על הדוֹקטוֹר בּילק, כי הדוֹקטוֹר בּילק… ואוּלם יהיוּ־נא שניהם כּפּרתי וכפּרת בּני־משפּחתּי וכפּרת אהוּבי־נפשי וכפּרת כּל ישׂראל — אָמן ואָמן!

יג. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כי עוֹסק אני עכשיו רק בּיערים בּלבד, לפי שאחוּזה בּלא יער משוּלה לגג בּלא ארוּבּה. עיקר חמדתה של אחוּזה, גוּלת־הכּוֹתרת שלה, הוא היער. בזכוּתם של יערים נתעשרוּ אחינוּ בּני ישׂראל ואָספוּ מיליוֹנים! והלא תּשאלי בּוַדאי:

אֵיזוֹ הדרך בּאתי ליערים? לכן תּשמעי את מעשׂי אלוֹהינוּ: כשנעשׂיתי פּה סרסוּר לאחוּזוֹת והתחלתּי להסתּוֹבב עם שאָר הסרסוּרים, נזדמנתּי לפוּנדק

אחד עם סרסוּר גדוֹל מן המפוּרסמים. אָמר לי: “מה יש בּידך? הראֵני את סחוֹרתךָ, ואֶראֶה מה טיבה”. עמדתּי והוֹצאתי מילקוּטי את חבילת הרשימוֹת של אחוּזוֹתי, העוֹלוֹת למיליוֹן וּשבע מאוֹת אלף. אָמר לי: “סלח־נא לי, אם אוֹמַר לך, כּי כּל אחוּזוֹתיך אלה יחד אֵינן שווֹת אפילוּ אסימוֹן אחד”. אָמרתּי לוֹ: “מה טעם?” אָמר לי: “לפי שכּל אחוּזוֹתיך אחוּזוֹת ערטילָאִיוֹת הן, רק ארץ ושמים, ארץ ושמים, ושוּב ארץ ושמים! אַים אֵיפוֹא היערים? מה יוֹעילוּ לי אחוּזוֹתיך, אם יער אֵין להן? למה תּחריש? הבה לי יער, יער הבה לי!”… בּקיצוּר, דבקה לשוֹני לחכּי ונאלמתּי דוּמיה, לפי שבּוֹשתּי ונכלמתּי בּפני עצמי, כי מטפּל אני בּמין סחוֹרה שאֵינה סחוֹרה כּלל. אָמרתּי לוֹ: “מכּיון שכּך, הבה לי אחוּזה הגוּנה, שיער בּצדה, ואָביא לך קוֹנים”. אָמר לי: “אָח, הנני מוּכן ומזוּמן! יש לי בשבילך, הוּא אוֹמר, יער נפלא, אשר לא דרכה בּוֹ עוֹד רגל אָדם. בּיער הזה, הוּא אוֹמר, עוֹמדים עֵצים מששת ימי בּראשית, כּוּלם אַלוֹנים גבוֹהים, עד עבים יגיעוּ, אַרזי לבנוֹן ממש. מעֵבר מזה, הוּא אוֹמר, אַתּה מוֹצא מסילת־בּרזל, וּמעֵבר מזה מפכּה נהר. כּסבוּר אתּה, הוּא אוֹמר, אַיה מקום הנהר? הנה היער והנה הנהר. הךְ העץ וּשלח המימה!”… כּיון ששמעתּי דיבּורים אֵלו, מיד יצאתי לבקש קוֹנה ליער הזה. והקדוֹש־בּרוּך־הוּא היה בֶּעזרי וזימן לי קוֹנה הגוּן. מצוֹא מצאתיו, כּדרך הטבע, על־ידי סרסוּר, וסרסוּר זה — על־ידי סרסוּר אחר. אבל אין בּכך כּלוּם. בּרצוֹת אלוֹהים את דרכּנוּ והעֵסק יהיה עֵסק קיים, יספֹּיק הריוַח לכוּלנוּ. כּשנכנסתּי אצל הקוֹנה והצעתּי לפניו דברים כהויתם, כּי יש בּידי למכירה יער נפלא, העוֹמד מששת ימי בּראשית, מעֵבר מזה מסילת־בּרזל וּמעֵבר מזה נהר, הך העץ ושלח המימה, — מיד מצא העֵסק חן בּעיניו. העמידני למבחן והתחיל בּוֹדקני ושוֹאלני בהלכוֹת יער: מה שם היער, ואַיה מקוֹמוֹ, וּמה טיב העצים הגדלים בּוֹ, מה מידת גבהם מן הקרקע ולמעלה, וּמה מידת עוֹבים, מאַין יוֹצאים ענפיהם, וּמה טיב קליפתם וּמהלך נדבּכיהם, וֹמה הדרך המוֹליכה ליער, וכיצד נוֹסעים לשם, ואם יוֹרד שם שלג בּימוֹת החוֹרף?… בּקיצוּר, אָדם זה הקיפני בּשאלוֹת הרבּה כּל־כּך, עד כּי נדהמתּי ועמדתּי לפניו כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה. לבסוף התעשת ואָמר לי: “מה יוֹעילוּ לנוּ דברים בּטלים? ואַתּה מוּטב שתּביא לי את רשימת היער, אָז נדע לכלכּל דבר”. “מה תּתּן לך, אני אוֹמר, רשימת היער? הנה אֶקפּוֹץ על רגל אחת ואָביא לך תּיכף וּמיד את המוֹכר, את בּעל היער בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ!” בּקיצוּר, רצתּי אל המוֹכר ואָחזתּי בּוֹ והבאתיו לאכסניה והצגתּיו לפני הקוֹנה. כּשנפגשוּ הקוֹנה והמוֹכר והציצוּ זה בּפני זה, תּקף את שניהם צחוֹק משוּנה כּל־כּך, שסבוּר הייתי, כּי נטרפה דעתּם עליהם. “הזה בּעל היער שלך?” אוֹמר לי הקוֹנה. “הזה קוֹנה היער שלך?” אוֹמר לי המוֹכר. עוֹד הם מדבּרים, והנה נפתּחה הדלת וּשני יהוּדים נכנסים, שניהם משׂדה־לבן, והרי כּוּלם עוֹמדים ועוֹרכים את השוּלחן, מוֹציאים מכּיסם את הקלפים ויוֹשבים לשׂחק בּמשׂחַק האוֹקה, כאשר ציוה אלוֹהים, ואת העֵסק דחוּ ליוֹם מחר, אם ירצה השם. וּמפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם הילדים שיחיוּ וּבשלוֹם כּל אחד

ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

יד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי חיי אֵינם קרוּאים חיים, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “קדירה סדוּקה אֵין לה תּקנה עוֹלמית”… מציירת אני לעצמי, אוֹי ואבוֹי לנפשי, מי הם שם סוֹחריך הנאים וּמה טיבם, שבּהתכּנסם יחד לדבּר בּעסקי יער, העוֹלה לריבּוא רבבוֹת, הם מניחים פּתאוֹם את כּל המלאכוֹת ויוֹשבים אל השוּלחן לשׂחק כּל הלילה בּמשׂחק העקא, הלוַאי ישלח להם מן השמים כּל עקא וכל מַרעין בּישין, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! אוֹי לאוֹתה בּוּשה, אוֹי לאוֹתה כּלימה, שבּעלי,

אלוּף־נעוּרי, שלא טעם טעם חטא בּביתוֹ ולא ראה מימיו צוּרת קלפים, מספּר עתּה בעסקי קלפים כּבקי ורגיל! כּלוּם אֵינך חסר עתּה, מנדל, אלא להפוֹך את עוֹרךָ ולהעשׂוֹת קוּביוּסטוֹס לעֵת זקנתךָ, לתפאַרתּךָ וּלתפאֶרת

בּני־משפחתּךָ! עֵסק חדש פּישפּש וּמצא לוֹ בּיהוּפּיץ: יערים! מה לך אצל יערים? כּלוּם ראִית מימיך, כּיצד אילן צוֹמח? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מה למלמד אצל חזירים?”… חוֹששת אני, מנדל, שסוֹפם של יעריךָ אֵלה יהיה כּסוֹף כל עסקיךָ הנפלאים, אשר בּרוּח נוֹלדוּ וּברוּח כּלוּ תּחת השמים, כּברכּת אשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

ראֵה והבּיטה מנדל, כּי היית לשׂיחה בּפי העוֹלם כּוּלוֹ!

לפני ימים מוּעטים נמלכה קרוֹבתך קריינדל, תּהא כּפּרתי וכפּרתך, וּפגעה בּאמי בּשוּק הדגים והתחילה לספּוֹד לי ולבכּוֹתי, הלוַאי יספּידוּה אחרי מיטתה בּמהרה בּימינו! “למה, היא אוֹמרת, אני יוֹשבת פּה עוֹטיה ושוֹממה, כּאַלמנה חיה? מדוּע, היא אוֹמרת, אֵיני מביאה את הדבר לידי גמר ואֵיני דוֹרשת גט מידךָ?”… ממילא מוּבן, כּי אמי שתּחיה לא טמנה אַף היא את ידה בּצלחת והשיבה לה את חרפּתה אל חיקה. אמי שתּחיה לא רבה עמה, לא חירפה אוֹתה, ורק שׂיבּרה לה את האוֹזן בּמשל וּמליצה, כּדרכּה תּמיד: “שתּי תּרנגוֹלוֹת עוֹדרוֹת באַשפּה אַחת — אַל תּכּנס שלישית לקעקע בּיניהן… לא אַתּה בּנית הבּית ולא אַתּה תּפעפּע הכּתלים… יתד יש לך, תּלה בּה עצמך תּחילה… מי שאָכל שוּם, הוּא יריח ריחוֹ… עד שאַתּה פּוֹלה בּגדי אחרים, יתליעוּ בּגדי עצמך… אוֹמרים לחזיר: חלבּךָ שמן ועוֹרךָ מסריח”… וכיוֹצא בּאֵלו מיני רמזים ועקיצוֹת שנוּנוֹת השמיעה אוֹתה אמי שתּחיה, עד שקריינדל פּנתה והלכה לה — אָבדה לשון ממנה!

טו. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כי עֵסק היער הפך למדבּר־שממה. אין כּאן לא דוּבּים ולא יער, לא עצים ולא נהר — רק נשׂיאים ורוּח, חלוֹם חזיוֹן־לילה, יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר! לשוא בּילבּלתּי את מוֹחי וּמוֹח אחרים, לשוא כּיתּתּי את רגלי ושיחַתּי נעלי! ראיתי ונוכחתּי, זוּגתי היקרה, כּי היערים לא נוֹצרוּ בשבילי. אֵין דרכּי דרך אוֹתם השקרנים, הבּוֹדים מלבּם דברים שלא היוּ מעוֹלם, לוֹכדים בּרשתּם אנשים נקיים ודוֹחפים אוֹתם לשאוֹל תּחתּיה! אם כּן, מה עשיתי? פּניתי כה וכה ושׂמתי את פּני בּעוֹד מוֹעֵד לעֵסק אחר — לבתּי־חרוֹשת (כּלוֹמר, מיני פבּריקאוֹת, שעוֹשׂים שם סוּכּר). העֵסק הזה אין לך עכשיו טוֹב ממנוּ. אחינוּ בּני ישׂראל קוֹנים בּתּי־חרוֹשת והסרסוּרים מרויחים כּסף. יש פּה סרסוּר אחד משׂדה־לבן, שזכה ונעשׂה מקוֹרב אצל אַנשי ראדוֹמישל המפוּרסמים, והריהוּ עוֹשׂה להם מדי שבוּע בּשבוּע שנים אוֹ שלוֹשה בּתּי־חרוֹשת, חוֹטף עשׂרה, אוֹ חמשה עשׂר אלף קרבּוֹנים ונוֹסע בּכל ערב שבּת לביתוֹ! ולא עוֹד, אלא שמשרתים וסוֹכנים נעשׂוּ כּאן מוּמחים לבתּי־חרוֹשת ועלוּ לגדוּלה: יוֹצאים בּשעוֹני־זהב, מדבּרים בּלשוֹן אַשכּנז, וּכבר התחילוּ לחוּש בּמעיהם ולשלוֹח את נשיהם לחַמי חוּץ־לארץ, כּליסטוֹקראטים לכל דבר! בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, רק עֵסק אחד עוֹד נשאר לנוּ בּבּוּרסה בּיהוּפּיץ — בּתּי־חרוֹשת. כּל הסרסוּרים עוֹשׂים בּתּי־חרוֹשת, וגם אני בּתוֹכם. והלא תּשאלי: איזוֹ הדרך הגעתּי לעֵסק נכוֹן וקיים כּזה, אשר לא ידעתּי ולא ידעוּ אבוֹתינוּ? לכן תּשמעי את מעשׂי אלוֹהינוּ: זה לי זמן רב שאני מוֹקיר את רגלי מבּית־הקהוה של סימידיני (ולא סימה־דינה, כּפי שאַתּ גוֹרסת; אֵין זוֹ נקבה, אלא זכר, ולא עוֹד, אלא שרשע הוּא!). חדלתּי להכּנס אצלוֹ לא מחמת טינה שיש בּלבּי עליו, אלא מפּני שקצה נפשי בלחם הקלוֹקל — בּקהוה ועוּגוֹת־החמאה. ואגב כּלתה פּרוּטה מכּיסי, ולפיכך החילוֹתי להסתּוֹבב בּחוּץ עם שאָר אחינוּ בּני ישׂראל. וכך הייתי חוֹזר אֵילך ואֵילך, עד שנזדמן לי שם אחד הסרסוּרים לבתּי־חרוֹשת, שהכּרת־פּניו ענתה בּוֹ, כּי איש־אמת הוּא, מוּמחה וּבעל־נסיוֹן, אָמר לי: “מהיכן הוּא יהוּדי?” אָמרתּי לוֹ: "מכּתריאֵליבקה אני. כּלוֹמר, אני עצמי, אני אוֹמר, מוֹצאי מיאמפּילי, ונכתּוֹב נכתּבתּי בּין יוֹשבי מאזיפּיבקה,

ואשה נשׂאתי בּכתריאֵליבקה, וסחוֹר אֶסחַר בּיהוּפּיץ". אָמר לי: “מה טיבה של כּתריאֵליבקה זוֹ — הכּפר היא אִם עיירה?” אָמרתּי לוֹ: “כּיצד עיירה? עיר היא, עיר ואֵם בּישׂראל!” אָמר לי: “והישיבה מוּתּרת שם ליהוּדים?” אָמרתּי לוֹ: “כּכל אַות נפשם!” אָמר לי: “ונהר יש בּה?” אָמרתּי לוֹ: “יש ויש! סרחוֹן שם הנהר”. אָמר לי: “וּמסילת־הבּרזל רחוֹקה מן העיר?” אָמרתּי לוֹ: “רק מהלך שבעים פּרסה בּינה ובין מסילת־הבּרזל. וכי מה הדבר, אני אוֹמר, למה תּשאַל כּל־כּך?” אָמר לי: "הבה לי את ידך לאוֹת אמוּנים, כּי סוֹד כּמוּס יהיה עימנוּ. התבּשׂר־נא, רב מנחם־מנדל, הוּא אוֹמר, כּי בּקרוֹב נאַסף שנינוּ, אם ירצה השם, מלוֹא חפנינוּ כּסף! רעיוֹן, הוּא אוֹמר, ניצנץ זה עתּה בּמוֹחי, רעיוֹן נפלא, שאֵינוֹ מתגלה אלא אַחת למאה שנה. וזה הדבר: כּפי שנתרבּו עכשיו, הוּא אוֹמר, קוֹני בּתּי־חרוֹשת לאֵין מספּר, וּכנגדם, הוּא אוֹמר, בּתּי־החרוֹשת עצמם תּמוּ ואֵינם, את כּוּלם, הוּא אוֹמר קנוּ אַנשי ראדוֹמישל עד אחד, ועכשיו, הוּא אוֹמר, אין עוֹד בּתּי־חרוֹשת למכירה, לכן הוּא אוֹמר, נמלכוּ בּני־אָדם והתחילוּ לבנוֹת בּתּי־חרוֹשת חדשים, וּמפּני שהכּפרים, הוּא אוֹמר, אסוּרים בּישיבה

לאחינוּ בּני ישׂראל, לפיכך, הוּא אוֹמר, אנחנוּ מבקשים מקוֹם לבתּי־חרוֹשת בעיירוֹת הקטנוֹת, שהישיבה מוּתּרת שם ליהוּדים. וּבכן, הוּא אוֹמר, התבין אֵיפוֹא, כּי כּתריאֵליבקה זוֹ שלךָ נבראה מששת ימי בּראשית בּכוונה תּחילה, שבּית־חרוֹשת יִבּנה בּתוֹכה? ואני, הוּא אוֹמר, כּפי שאַתּה

רוֹאֶה אוֹתִי בּעֵיניךָ, מצאתי לי עכשיו קוֹנה, המוּכן וּמזוּמן לבנוֹת בּית־חרוֹשת בּחצי מיליוֹן קרבּוֹנים, ורק זוֹ רעה חוֹלה, הוּא אוֹמר, שאֵין לוֹ עדיין מקוֹם הגוּן לכך. את כּל המקוֹמוֹת, הוּא אוֹמר, כּבר תּפסוּ אחרים! אוּלי, הוּא אוֹמר, יוֹדע אַתּה, אל מי נפנה בּכתריאֵליבקה, ואִם נמצא בּה סלקים לרגל המלאכה, ואִם יש שם מקוֹם פּנוּי לבנוֹת בּוֹ בּית־חרוֹשת?" "בּוַדאי, אני אוֹמר, יוֹדע אני! ולא עוֹד, אלא שאִשתּי יוֹשבת שם עד מאה ועשׂרים שנה, וחוֹתני וחוֹתנתּי דרים שם, וּמשפּחה גדוֹלה יש להם, בּלא עין־הרע. אם רצוֹנךָ בּכך, אכתּוֹב להם מכתּב תּיכף וּמיד, וּמוּבטח לך, אני אוֹמר, כּי ישיבוּ לנוּ בּמהרה תּשוּבה בּרוּרה

וּמפוֹרטת, דבר דבוּר על אָפניו!" וּלפיכך זוּגתי היקרה, אני כּוֹתב לךְ את הדברים האלה וּמבקש ממךְ, כּי תּמַהרי ותראי שם את פּני עזריאל זקן־העֵדה ואת פּני מוֹשקה האַדמוֹני, שמצוּי הוּא אצל הפּריצים בּעלי־האחוּזוֹת. ימשש שם את כּליהם לדעת, אִם נמצא מקוֹם פּנוּי אצלם, ואם נשׂיג סלקים די־צרכּנוּ לרגל המלאכה אשר לפנינוּ, וּמה מחירם? וּמיד תּשיבי לי מכתּב, כּי הדבר נחוּץ מאוֹד ואין להחמיצוֹ. להוֹדיעֵךְ, שאפשר לחטוֹף כּאן חתיכה הראוּיה להתכּבּד, בּעֶרכּך עשׂרה אוֹ חמשה עשׂר אלף קרבּוֹנים! וּמפּני

שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. חקרתּי ודרשתּי את פּי שוּתּפי החדש, מי הוּא הקוֹנה, והנה נוֹדע לי, כּי הקוֹנה הוּא אָמנם אחד מאַנשי ראדוֹמישל, קוֹנה נלהב מאוֹד, משוּם שכּל אַנשי ראדוֹמישל קוֹנים נלהבים הם, להוּטים אחרי בּתּי־חרוֹשת, ואפילוּ אם ריחים של רוּח הם, וּבלבד שיש ארוּבּה מלמעלה, והארוּבּה שוֹרקת! לכן אקוה לאלוֹהים, כּי העֵסק הזה יעלה ויפרח, אִם ירצה השם, ואנחנוּ נרויח כּסף רב, אַף־על־פּי שנטפּלו אלינוּ הרבּה שוּתּפים. חוֹששני, שמספּרם יעלה למנין שלם. אבל אין בּכך כּלוּם. לוּא יעזרנוּ אלוֹהים, שהעסק עצמוֹ יהיה עסק. הלא יוֹדעת אַתּ, כּי אין אני אָץ להעשיר!

הנ"ל.

טז. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי קראתי וחזרתּי וקראתי את דברי המגילה אשר שלחתּ לי, ולא הבינוֹתי אפילוּ דבר אחד מכּל העירבּוּביה הזאת! שוֹאֵל אַתּה, אִם יש מקוֹם פּנוּי אצלנוּ

בּכתריאֵליבקה? לכן אוֹדיעךָ, כּי בּבית־הקברוֹת החדש יש מקוֹם נרחב לכל מנין השוּתּפים שלך, ואפילוּ אם כּל אנשי יהוּפּיץ יבוֹאוּ לבקש להם קבר בּכתריאֵליבקה — וּמצא להם. ולמה אַתּה שוֹאֵל מדי פּעם בּפעם רק לסלקים? למה לא תּשאַל גם לכרוּב, לצנוֹן ולחזרת? והנהר? אֹוי לאוֹתוֹ נהר! כך תּיבש לשוֹן השוּתּפים השקרנים שלך, כשם שיבשוּ מי הנהר אצלנוּ! משנכנס ערב פּסח, הלכוּ המים הלוֹך וחסוֹר, ולא נשתּיירוּ בנהר אלא שרצים וּרמשים בּלבד. וכיון שהגיעו ימוֹת החמה, עלתה ירוֹקה על־פּני המים, וכוּלנוּ גוֹועים פּה בּצמא. מתאַוָה הייתי, כּי הבּריות היהוּפּיציים הנאים שלך, החשים במעֵיהם, יבוֹאוּ אֵלינוּ לשתּוֹת ממי הנהר שלנוּ בתקוּפת תֹמוּז! לא, מנדל, לא תּהיה תּפאַרתּך על הדרך הזאת. יִכּבדו־נא כּל המשרתים והסוֹכנים שלך וישבוּ בּיהוּפּיץ ויחוּשוּ שם במעֵיהם, ואנחנוּ נחיה פּה בּלעדיהם וּבלעדי בּתּי־החרוֹשת שלהם, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אֵין אָרוּר מתחתּן בּברוּך”… ואַתּה, בּעלי היקר, לוּא לקוֹלי תּשמע ותרחיק מלבּך פּעם אחת את כּל ההבלים האלה, אשר היוּ בעוֹכריך וּבעוֹכרי בּיתך. דע לך, כּי עשׂה תּעשׂה שם בּתּי־חרוֹשת, כּשם שעשׂית עד עכשיו יערים ואחוּזוֹת, בּתּים וסוּכּר! מוּבטח לךָ, עד שתּפנה כּה וָכה, יקוּמוּ

שוּתּפיך, אשר בּחרתּ לך, וינַצלוּ אוֹתך מכּף רגלךָ ועד קדקדךָ ויציגוּךָ כּלי ריק, כּי חדל־אישים היית וחדל־אישים תּהיה כּל ימי חייך, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים.

שיינה־שיינדל.

למדני־נא, מנדל, מה היא השמוּעה, אשר הגיעה אֵלינוּ? אוֹמרים, כּי אצלכם בּיהוּפּיץ כּבר נמנוּ וגמרוּ לעלוֹת לארץ־ישׂראל. כּל הנוֹתן ארבּעים פּרוּטוֹת, נוֹסע לארץ־ישׂראל. מה פּשר הדבר הזה? אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה נחלקוּ הדעוֹת: יש דוֹרשים אוֹתוֹ לשבח, ויש דוֹרשים לגנאי. בּכל לילה מתכּנסים אברכים צעירים בּביתוֹ של יוֹסיל חתן מֹשה־יוֹסי וּמדבּרים בּארץ־ישׂראל. בּין כּה וכה, וכל העיר היתה לחרדה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הזהרוּ מפּני העזים, שדרכּן להזיק”…

יז. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי העֵסק של בּתּי־חרוֹשת ירד אחוֹרנית עשׂר מעלוֹת וּבא עד משבּר. בּתּי־חרוֹשת מוּנחים עכשיו בּקרן־זוית, כּאבן שאין לה הוֹפכין. תּמוּ קוֹנים ואֵינם! והכּל משוּם שאַנשי־שלוֹמנוּ הגדישוּ את הסאָה והלעיטוּ את הקוֹנים בּתּי־חרוֹשת הרבּה כּל־כּך, עד כּי יצאוּ מאַפּם והיו להם לזרא. הכּסף נתמַעט בעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, וּכנגדוֹ הסוּכּר נתרבּה עד אֶפס מקוֹם, ואין לוֹ עכשיו תּקנה אלא להשליכוֹ על־פּני חוּץ! כּל העֵסק ירד ושקע לעמקי תּהוֹם. בּעלי בּתּי־חרוֹשת משתּחוים לאגוֹרת־כּסף, המַלוים קוֹפצים ידם מתּת והסרסוּרים מתהלכים בּעיר קוֹדרים ואבלים, בּטלים וּמבוּטלים, בּאֵין עבוֹדה וּבאין משלח־יד, וגם אני בּתוֹכם. שמא סבוּרה אַתּ, שכּבר כּלוּ כּל הקצים? לכן, אַל תּתעצבי, זוּגתי היקרה, ואַל־נא יפּוֹל לבבך. עוֹד חי אלוֹהינוּ ועוֹד יהוּפּיץ עוֹמדת על תּלה. בּני־אָדם כּמוֹני נוֹפלים וקמים עשׂר פּעמים בּיוֹם. יוֹדעים אנחנוּ לקדם את הרעה. אדרבּה, תּקותי חזקה, כּי רק עכשיו הגיעה שעתּי לקוּם על רגלי, לפי שעוֹמד אני להוֹציא מתּחת ידי דבר מתוּקן, שיכניס לי ריוח נקי כּמעט מאַת אלף קרבּוֹנים! העסק שאני מטפּל בּוֹ עכשיו עוֹלה לעשׂרה מיליוֹנים, ואוּלי גם למעלה מזה — אין לוֹ שיעוּר ואין לוֹ גבוּל! יש רגלים לדבר, כּי הזהב בּלבד עוֹלה שם לאלפים ולרבבוֹת; ועתה הוֹסף לזה את הכּסף, ואת הנחוֹשת, ואת הבּרזל, ואת העוֹפרת, ואת הכּסף החי, מלבד פּחמי־אֶבן וּלבנים שׂרוּפוֹת וּמלח ושׂיד. ואִם לא די לך בּזה, הרי אַתּה מוֹצא שם גם שׂדוֹת וגם יערים וכל טוּב. בּקיצוּר, עפרוֹת זהב — ודרוֹש ידרשוּ בּמחירם רק שני מיליוֹנים וחצי. הלא מציאה היא זוֹ, מציאה בּהיסח־הדעת! ורק חסרוֹן אחד אַתּה מוֹצא בדבר, שהמקוֹם מקוֹם רחוֹק הוּא. היינוּ: המקוֹם בּסיבּיר

הוּא, והנוֹסע לשם נוֹסע שלוֹשה שבוּעוֹת רצוּפים, לפי שמסילת־בּרדל אינה מצוּיה בּמקוֹמוֹת ההם. וּבכן, לפני מי אָבוֹא להציע ענין גדוֹל כּזה? הוה אוֹמר: לפני בּרוֹדסקי! ורק זוֹ רעה חוֹלה: כּיצד יגיע בּשׂר ודם כּמוֹני עד לשכּתוֹ של בּרוֹדסקי? ראשית, שוֹמר־הסף מעכּב. השוֹמר בּעל־הכּפתּוֹרים נצב כּל היוֹם ליד הדלת והמזוּזה וּבוֹדק בּקפּוֹטוֹת: אָדם שקפּוֹטתוֹ ישנה, הכּניסה אסוּרה לוֹ. וּלאחר שהשוֹמר כּבר בּדק בּךָ והקפּוֹטה שלך

נשאה חן וחסד לפניו, אַתּה עוֹמד על המעלוֹת עד בּוֹש וּמתפּלל בּלבבך, כּי תּזכּה לראוֹת את בּרוֹדסקי עצמוֹ בּיציאתוֹ. וּכשריחמוּךָ מן השמים וּברוֹדסקי נתגלה לעֵיניךָ בּכל הוֹדוֹ והדרוֹ, הרי אין זה אלא לרגע אחד. יוֹרד הוא מעל המעלוֹת ועוֹבר על פּניך בּמהירוּת הבּרק, ועוֹד אַתּה עוֹמד נבהל וּמשתּוֹמם, והנה כּבר עלה על מרכּבתוֹ ונתעלם מן העין! ועל־כּרחך אתּה יוֹצא משם כּל־עוּמת שבּאת מתּוֹך כּוונה לחזוֹר ולבוֹא מחר. וכשאַתּה בּא למחר, חוֹזר הענין חלילה. וכי קל בּעיניך אָדם כּמוֹתוֹ, שאַלפי עסקים לוֹ? לא בּמהרה יתיצב איש לפני בּרוֹדסקי! ואַף־על־פּי־כן תּקותי חזקה, כּי סוֹף־כּל־סוֹף אפלס לי דרך אליו ואעשׂה עסק עמוֹ. וּמפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה ששאלתּ על ארץ־ישׂראל, הלא נתּכּוונת בּוודאי לציוֹן? רעיוֹן גדוֹל הוּא זה, אַף־על־פּי שבּאֵי הבּוּרסה בּיהוּפּיץ אֵינם נוֹטים אחריו. כּמה פּעמים נכנסתי לאספוֹתיהם של העוֹסקים פּה בּצרכי ציוֹן ואמרתּי לחקוֹר ולדרוֹש, מה פּשר הדבר וּמה טיבוֹ, — והנה דיבּרוּ שם רק רוּסית, ודווקא האריכוּ בּדיבּור. דוֹמה, מוּטב היה, אילו דיבּרוּ הללוּ יהוּדית אל אחיהם היהוּדים!… וּכבר ניסיתי כּמה פּעמים לבוֹא בּדברים עם אנשי שלוֹמנוּ בּבּוּרסה ושאלתּי את פּיהם, מה טיבוֹ של זה, וצחקוּ אלה ואָמרוּ: “פּישפּש וּמצא ענין לענוֹת בּוֹ! ציניזם! הדוֹקטוֹר הרצל! גם זה עסק!”…

יח. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי אחוֹתי גיטל נתאַלמנה ונשארה בעֵירוֹם וּבחוֹסר־כּל, היא ושבעת ילדיה, יתוֹמים קטנים, עוֹללים ויוֹנקים. גיסי, אֶבּדל ממנוּ לחיים, מת מחמת כּאֵב־שינים. אָמנם בּריא בּגוּפוֹ לא היה מעוֹלם. כּל ימיו היה מכעכּע, לא עלינוּ, ויוֹרק דם. ואַף־על־פּי־כן סבוּרים היינוּ, כּי עוֹד יאריך ימים ויתענה בעוֹלמוֹ. והנה נמלך פּתאוֹם והלך אל שמלקי הרוֹפא ועקר שן רוֹעה מפּיו וחזר לביתוֹ ועלה על מיטתוֹ ונפטר מן העוֹלם, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “בּשׂר־ודם — היוֹם עוֹדנוּ ומחר אֵיננוּ”… בּין כּה וכה — וגיטל העלוּבה מרעישה שמים בּזעקתה ואֵינה מקבּלת תּנחוּמים. מציירת אני לעצמי, אילוּ, חס ושלוֹם, נהפּך כּאן הסדר: אילוּ מתה אחוֹתי בּמקוֹמוֹ, תּבּדל ממנוּ לחיים, וזלמן־מאיר היה נשאר אַלמן אחריה, וַדאי שלא היה מצטעֵר כּל־כּך ולא היה מוֹריד דמעוֹת עליה. חזקה, שהיה מתנחם אחריה תּיכף לשלוֹשים ימי האֵבל והיה ממהר לברדיטשוֹב וּמביא משם אֵם חוֹרגת לבניו. כּנגד כּל הבּעלים הכּתוב מדבּר — הלוַאי תּהיוּ כּוּלכם כּפּרת נשיכם! הנשמע כּדבר הזה בּישׂראל, אשר תּכּנס רוּח־שטוּת בּאיש יהוּדי, בּעל אשה וּבנים, ותעבירוֹ על דעתּוֹ? מיליוֹנים מצא שם! אוֹשר רב נפל בּחלקוֹ — עוֹמד הוּא אצל בּרוֹדסקי אחוֹרי הדלת והמזוּזה! חוֹששת אני, מנדל, כּי בּמקוֹם הזה תּעמוֹד כּל ימי חייך, לא תּזוּז ממנוּ עד עוֹלם. נעליךָ תּבלינה על רגליך — וּלבית בּרוֹדסקי לא תּכּנס. וכי סבוּר אַתּה, שבּרוֹדסקי ימַהר ויוֹציא אליך את כּל המיליוֹנים אשר לוֹ ויעוּף עמך לסיבּיר? על שוּם מה? על שוּם שמנחם־מנדל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ שמע שמוּעה, כּי שם, מעֵבר להרי־חוֹשך, מתגוֹללים זהב וכסף כּדוֹמן על־פּני חוּצוֹת?! אָכן חכמה היא אמי שתּחיה. אוֹמרת היא: “החרש שמע מפּי האילם כּי העיור ראָה את החיגר רץ”… ואוּלם הלא יודעת אני מראש, כּי במכתּבךָ הבּא תּכתּוֹב לי כּי עֵסק הזהב נמוֹג פּתאוֹם וכלה כּעשן תחת השמים; אלא שתּוֹך־כּדי־רגע יזמין לך הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את אחד הריקים, אשר יבוא אֵליךָ לבלבּל את מוֹחך בּחלוֹמוֹת חדשים ויספּר לך, כּי פּרה עפה ממַעל לגג וּמילטה בּיצה, ואַתּה בּרוֹב חכמתך תּאמין לדבריו ותזדרז ותשׂא את כּנפוֹת קפּוֹטתך לעוּף כּמטוֹרף, כאיש אשר אֵין בּינתוֹ נכוֹנה! אבל לוּא ידעתּ היוֹם והשיבוֹת אל לבבךָ, כּי בּביתךָ יוֹשבת

אִשתּךָ, אֵשת נעוּריךָ, עד מאה ועשׂרים שנה, ובניךָ מחכּים וּמצפּים לבוֹאךָ בּכליוֹן־עֵינים, כּי־עתּה לא התאַוית עוֹד להחזיר על פּתחי יהוּפּיץ ולעסוֹק בּדברי הבל וּרעוּת־רוּח, אשר תּקוּץ הנפש לשמעם! אָכן רוֹאָה אני, כּי עדיין לא חכמתּ ולא לקחתּ מוּסר בּיהוּפּיץ, הלוַאי תּעלה כּולה על המוֹקד, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

שמע־נא, מנדל, מעשׂה שאֵירע בּכתריאֵליבקה: התזכּוֹר עוֹד את מאיר בּן־משוּלם? מאיר זה בּת יש לוֹ וּשפּרינצה שמה. כּל ימיה היתה בּתוּלה בּריאָה וּשלמה בּגוּפה. אָמנם כּבר נתבּגרה יוֹתר מדי,

ואַף־על־פּי־כן חרוּצה היתה מאוֹד. והנה נזדמן לה מוֹכר־ספרים אחד, המחזיר על הפּתחים וּמַמציא סיפּוּרי־מעשׂה ורוֹמאנסים למקרא, ונתן גם לה מספריו. נפלה עלוּבת־נפש זוֹ על הסיפּוּרים והרוֹמאנסים, כּמוֹצאת שלל רב, וּבלעה אוֹתם בּזה אַחר זה — כּמאה ספרים בּערכּך. וּמאוֹתה שעה ואֵילך נטרפה דעתּה, לא עלינוּ, ורוּח רעה התחילה מבעיתּה. מדבּרת היא מיני דברים משונּים, שאֵין בּני־אָדם מן היִשוּב מבינים אוֹתם. אוֹמרת היא, כּי לא שפּרינצה שמה, אלא בּרתּה, וכי יוֹשבת היא כּלוּאָה בּבית־הסוֹהר וּמחַכּה וּמצפּה למין בּן־אָדם, ששמו לוֹרד, הוּא פּוֹדה וּמצילה, אשר יתגנב אֵליה דרך החלוֹן ויקחנה ויוֹליכנה לקצוי ארץ, ללוֹנדוֹן ולסטאמבּוּל… אמוֹר מעתּה: וכי אֵינם ראוּיִים כּל האנשים האלה, נבוּבי־המוֹח, הבּוֹדים מלבּם דברים שלא היוּ ולא נבראוּ, שתּבוֹא מהוּמה עליהם יוֹם אחד?…

יט. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי יש לנוּ אֵל גדוֹל בּשמים. ואַתּ הטי־נא אוֹזן ותשמעי מעשׂה שהיה: כּשהחילוֹתי לצאת ולבוֹא בּבית בּרוֹדסקי, עליתי לגדוּלה ונעשׂיתי חשוּב בּבּוּרסה בּמאוֹד

מאוֹד, וּמיד נטפּלוּ אֵלי סרסוּרים מכּל הפּינוֹת עם אלפי מסחרים: בּתּים ואחוּזוֹת, יערים וּמסילוֹת־בּרזל, ספינוֹת וּבתּי־חרוֹשת — והכּל בּשביל בּרוֹדסקי! מכּל הסרסוּרים האלה נראוּ לי בּיוֹתר שני שוּתּפים, שניהם לא מאנשי המקוֹם. האחד לבוּש איצטלה רחבה, שצוארוֹן גדוֹל תּלוּי לה מאחוֹריה, והשני — שמוֹ משוּנה כּל־כּך, שחרפּה היא לי לפרשוֹ לפניךְ… פּעם אַחת תּפסוּני שני הסרסוּרים הללוּ בּהליכתי מבּית בּרוֹדסקי. פּתח

בּעל־האיצטלה ואָמר לי בּלשוֹן זוֹ: "שמעֵני, רב מנחם־מנדל, וישמע אֵליך אלוֹהים. עיקר המעשׂה כּך הוּא. שמענוּ, כּי מסתּוֹבב אַתּה אֵצל

בּרוֹדסקי, ואָמרנוּ בּלבּנוּ: אַדרבּה, יוֹשיעךָ אלוֹהים, כּי מה לנוּ

ולך?" “אם כּן, אני אוֹמר, מה בּקשתכם?” "בּקשתנוּ, הוּא אוֹמר, אינה אלא זוֹ של כּל הסרסוּרים. פּרנסה אָנוּ מבקשים ולה עֵינינוּ תּלוּיוֹת. גם אָנוּ, הוּא אוֹמר, סרסוּרים וגם לנוּ יש עסקים. מי יוֹדע, הוּא אוֹמר, אוּלי בּזכוּתךָ וּבזכוּתנוּ גם יחד נוֹציא מתּחת ידינוּ דבר מתוּקן וּנחַלק בּינינוּ חלק כּחלק כּכּתוּב: “טוֹבים השנַיִם מן האחד”. “נעניתי לכם, אני אוֹמר, אָמנם כּדבריכם כּן הוּא. ואַף־על־פּי־כן הבה אֶשמע מפּיכם, במה הכּתוּב מדבּר וּמה יש בּידנו לעשׂוֹת? הגידוּ, אני אוֹמר, אַל תּתבּיישוּ!”

"יש בּידנוּ, הוּא אוֹמר, לעשׂוֹת בּעזרת השם כּמה וכמה עסקים, יש לנוּ, הוּא אוֹמר, פּחָם בּפלך פּוֹלטאווה, יש לנוּ בּרזל בּמחוֹז קאניוֹב, יש לנוּ טחנה שׂרוּפה בפיריאסלאוו, יש לנוּ מכוֹנוֹת חדשוֹת בּתכלית החידוּש, שיהוּדי מפּינסק המציאָן. וּמלבד זאת,

הוּא אוֹמר, יש לנוּ פּריץ אחד, הרוֹצה להחליף יער במשׂרפת של יין, ויהוּדי אחד יש לנוּ, הרוֹצה לקנוֹת בּית גדוֹל בּיהוּפּיץ בּלא כּסף. ואחוּזוֹת יש לנוּ, ויערים! אוּלי, הוּא אוֹמר, יש בּידךָ קוֹנים, ונתּן לך אחוּזוֹת, אוֹ אוּלי יש בּידךָ אחוּזוֹת, ונתּן לך קוֹנים". “לא אני אוֹמר, בּאחוּזוֹת וּביערים לא אֶשלח עוֹד את ידי לעוֹלם. נקעה נפשי מהם! האחוּזוֹת והיערים הללוּ, אני אוֹמר, כּבר יצאוּ מאַפּי. כּבר נכויתי בּהם כּל־צרכּי, וּמאָז חכמתּי. לא, אני אוֹמר, אחוּזוֹת ויערים לא נבראוּ בּשבילי”. “אָט, אוֹמר לי בּעל־האיצטלה, אַל תּדבּר כּדברים האלה! כּלוּם כּל העסקים שוים? הנה, הוּא אוֹמר, אחוּזה אַחת יש לנוּ עתּה בקאווקאז, אחוּזה שאֵין דוּגמתה, אחוּזה של נפט, כּלוֹמר: אדמת האחוּזה יוֹרקת נפט. יוֹרקת וחוֹזרת ויוֹרקת, עד אין סוֹף, להוֹדיעךָ, הוּא אוֹמר, שאדמה זוֹ יש בּכוֹחה לזרוֹק מתּוֹכה בּכל יוֹם כּדי מיליוֹן פּוּד של נפט!” “מכּיון שכּךְ, אני אוֹמר, נסתּתּמוּ טענוֹתי. לזה, אני אוֹמר, יִקרא עֵסק! את העֵסק הזה, אני אוֹמר, תּנוּ לידי!” וּמיד קמנוּ והלכנוּ שלָשתּנוּ אל המחלבה היהוּדית (אֵיני הוֹלך עוֹד לבית־הקהוה של סימידיני, שמשם מגרשים אוֹתנוּ, רוֹדפים על צואר, ואילוּ בּמחלבה היהוּדית כּולנוּ בּני־חוֹרין: יוֹשבים וּמדבּרים ועוֹשׂים כּכל העוֹלה על רוּחנוּ, ואֵין פּוֹצה פּה וּמוֹחה בּידינוּ), ושם בּיררנוּ את העֵסק לכל פּרטיו ודיקדוּקיו ועשׂינוּ שוּתּפוּת בּינינוּ. וּכשהגיעה השעה לכתּוֹב ולחתּוֹם על־גבּי הנייר, עמדוּ השנַיִם וגילוּ לי סוֹד, כּי אֶל העֵסק הזה נספּחים עוֹד שוּתּפים אחדים: האחד בּעל שפתים גסוֹת, השני צהוֹב, סוֹחר בּשעוֹנים וּבעל־הגזמה מאֵין כּמוֹהוּ, ועוֹד אחד, בּעל חוֹטם אָדוֹם, שחטטים עלוּ בוֹ, ואַף הוּא דרכּוֹ להגזים, וגם רביעי להם, והוא אַלמן. כּשראיתי את קהל השוּתּפים הללוּ, חלשה דעתּי. ואוּלם בּעל־האיצטלה עמד לפתּוֹתני בּכוֹח לשוֹנוֹ וּלשדלני בּדברים וּבמשלים רבּים כּל־כּך, עד כּי נעתּרתּי לוֹ והסכּמתּי, כּי כּוּלנוּ נכתּוֹב ונחתּוֹם על־גבּי הנייר. ממילא מוּבן, שבּמקוֹם שהשוּתּפים מרוּבּים, הטענוֹת מרוּבּוֹת. כּל אחד הוֹכיח, כּי לוֹ משפּט הבּכוֹרה וחלקוֹ גדוֹל מחלק חבירוֹ. אבל אֵין בּכך כּלוּם. לוּא יעזרנוּ אלוֹהים לגמוֹר את העסק עם הצד השני, ודאי שנתפּשר עם הסרסוּרים וכל אחד מאִתּנוּ יקבּל את חלקוֹ, אם ירצה השם, בּעין יפה, לפי שהעֵסק עצמוֹ עֵסק יפה הוּא, וּכלוּם אפשר, שלא נַרויחַ בּוֹ, לכל הפּחוֹת, מיליוֹן קרבּוֹנים? ולפיכך גמרתּי בּלבּי, כּי אם יקוּם העֵסק, אשׂכּוֹר לי, אם ירצה השם, בּלי נדר, משׂרד כּערכּי בּרחוֹב הניקוֹלאיוֹבי ואֵעשׂה בּעזרת השם סרסוּר בּפני עצמי בּין שאָר הסרסוּרים הגדוֹלים. וּמפּני שאֵין

שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. בּדעתּי היה לכתּוֹב לך דבר נחוּץ מאוֹד וּשכחתּיו. וּלפיכך אני מניח את הדבר הזה לפעם אחרת, אם ירצה השם.

כ. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי דברי אֵליך יהיוּ מעטים, לפי שאֵין בּי עוֹד כּוֹח לכתּוֹב לך וּלשחת את מוּסרי על אָזנים אטוּמוֹת, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “רמזתּוּ ולא נרמז, עקצתּוּ ולא נעקץ”… אָמנם אָדם גדוֹל וחשוּב אַתּה בּיהוּפּיץ ואֵין דוֹמה לך, שהרי עוֹמד אַתּה אֵצל בּרוֹדסקי אחוֹרי הדלת והמזוּזה וּמפזר מיליוֹנים על ימין ועל שׂמאל, ואַף־על־פּי־כן אַל תּתגאה הרבּה ואַל ירוּם לבבך שם. המיליוֹנים הללוּ, שאַתּה מכרכּר סביבם, עדיין שמוּרים בּידי בּרוֹדסקי,

ולא בּידיך, וארץ־חמדה זוֹ, היוֹרקת שמן־זית וזבה נפט, עתידה שתּזרוֹק מתּוֹכה רק מים אחרוֹנים, ומוּבטח לך, שעֵסק נפלא זה, שתּחילתו בּמיליוֹנים, סוֹפוֹ בּמכּוֹת־לחי. ואת מי יכּוּ לחי? אוֹתךָ! לכן, בּעלי היקר, שמע הפּעם לעצתי וּמַהר והימלט על נפשך בּעוֹד מוֹעֵד וּבוֹא תּיכף לביתךָ. שכח כּל מה שעבר ואַל תּזכּוֹר לי עווֹנוֹת ראשוֹנים, שמא הטחתּי דברים נגדךָ, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “נאמנוֹת נשיכוֹת אִשתּךָ מנשיקוֹת אֵשת חבירךָ”… והריצה לי דיפּישה וּמַהר ובוֹא, ויקיץ הקץ על צרוֹתי, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה שיינדל.

דבר חדש נפל אֶצלנוּ בּכתריאֵליבקה בּימים האֵלה ושׂם את כּל העיר כּמרקחה. הלא תדע את מאיר־מוֹטיל חתן מֹשה־מאיר? מאיר־מוֹטיל זה בּת יש לוֹ ורייציל שמה. והרי רייציל זוֹ חמדה גנוּזה, מַתּנַת־אלוֹה ממעל: מלוּמדת וּמַשׂכּילה, מדבּרת צרפתּית, מתוֹפפת רק על הפסנתּר, מתגנדרת וּמתרחקת מכּל העוֹלם כּוּלוֹ. וכי קלה זוֹ בעיניך — אבי־אביה קצב היה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “גדוֹלה זכוּת־אָבוֹת שמטהרת ממזרים”… בּקיצוּר, השדכנים מתדפּקים על דלתוֹתיה יוֹם־יוֹם, מביאים לה חתנים מכּל קצוי תּבל, וזוֹ מסתּוֹללת, בּוֹעֶטת בּכוּלם, אין גם אחד מוֹצא חן בּעיניה. מתאַוה היא דווקא לחתן מוּשלם בּכל המעלוֹת, שיהיה גם חכם וגם עשיר וגם יפה־תוֹאר. אַך הנה פּישפּשוּ השדכנים וּמצאוּ לה חתן כּלבבה, כּלי יקר, כּפי שאומרים, ודווקא מעיר קטנה, מאַווריץ. כּשנזדמנוּ המחוּתּנים לפוּנדק אחד, עמדוּ והכניסוּ את החתן והכּלה לחדר מיוּחד, שיִראוּ זה את זה, כּדרך העוֹלם, פּתחה הכּלה ואָמרה אל החתן: “מה חדש מספּרים אצלכם על דרייפוּס?” אָמר לה: “על אֵיזה דרייפוּס?” אָמרה לוֹ: “וכי אֵינךָ יוֹדע, מי הוא דרייפוּס?” אָמר לה: " לא. בּמה הוּא עוֹסק?"… מיד פּרצה הכּלה מן החדר ונפלה מתעלפת. עמד החתן העלוּב ושב בּחרפּה אל בּיתוֹ בּאַווריץ. אוֹי לוֹ ואוֹי לה ואוֹי לשניהם יחד, שכּך עלתה להם בּימינו! בּבקשה ממךָ, מנדל, הלא מעוֹרב אַתּה עם הבּריוֹת, אוּלי תבאֵר לי, מי הוּא דרייפוּס זה וּמה טיבוֹ, שכּל העוֹלם מטפּל בּוֹ עכשיו?

כא. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי מבּרוֹדסקי משכתּי את ידי. כּלוֹמר: לא רבתּי עמוֹ חלילה, אלא חדלתּי מלכת לשם. כּי מי לי וּמה לי בּרוֹדסקי, אחרי שמצאתי לי דרך אֶל רוֹטשילד בּפאריז? והלא תּשאלי: כּיצד הגעתּי אני, מנחם־מנדל עד רוֹטשילד בּפאריז? לכן תּדעי, כּי שוּב זכוּתה של קאווקאז עם הנפט עמדה לי. כּל מיני הנפט, שאַתּה מוֹצא בּקאווקאז, כּוּלם של רוֹטשילד הם, והוּא עצמוֹ יוֹשב בּפאריז. אם כּן, נשאֶלת שאֵלה: איך יגוּנב הדבר אֵליו? מיד נצנצה בּלבּי מחשבה זוֹ: יש פּה אצלנו בּבּוּרסה בּרנש אחד וטוֹדרוֹס שמוֹ. לפנים, כּשהיוּ ימים כּתיקוּנם, היה טוֹדרוֹס זה ספסר גדוֹל מאוֹד, ספסר נלהב, אֵש אוֹכלה; וּכשהתרגשוּ ימי המהוּמה ואַנדרוֹלמוּסיה בּאה לעוֹלם, עמדוּ כּל הספסרים

הגדוֹלים, וגם אני בּתוֹכם, והפכו סרסוּרים, ורק טוֹדרוֹס בּלבד פּרשׁ ממנוּ ויצא לפאריז ונעשׂה שם מקוֹרב אצל העסקנים הגדוֹלים בּעלי המיליוֹנים. לאָשרי חזר טוֹדרוֹס משם בּימים האֵלה וקבע שוּב את מקוֹמוֹ אֶצלנוּ בּיהוּפּיץ. כּשהגיעה לאָזני השמוּעה, מיד נזדרזתּי וּמיהרתּי אליו

לביתוֹ ומסרתּי לוֹ דברים כּהויתם, כּי נתגלגל לידי מקוֹם אחד בקאווקאז, שכוּלוֹ יוֹרק נפט, ולפי שדוֹרשים בּמחירוֹ הוֹן עצוּם, נראֶה, כּי העֵסק

הזה לא נברא אלא בשביל פּאריז. אָמר לי טוֹדרוֹס: “יש לי קוֹנה!” אָמרתּי לוֹ: “מי הוּא הקוֹנה?” אָמר לי: “רוֹטשילד!” אָמרתּי לוֹ: “וכי מכּיר אַתּה את רוֹטשילד?” אָמר לי: “יפה שאַלתּ, אִם אני מכּיר את רוֹטשילד! הלוַאי, הוּא אוֹמר, יהא חלקי וחלקךָ גם יחד בּכל העסקים שעשׂיתי עמוֹ וּבכל הכּסף שהרוַחתּי על־ידיו!” אָמרתּי לוֹ: “מכּיון שכּך, הלא תסלח לי. אוּלי, אני אוֹמר, תּטריח את עצמךָ לכתּוֹב מכתּב לרוֹטשילד בּפאריז?” אָמר

לי: “מה בּצע כּי אֶכתּוֹב מכתּב לרוֹטשילד? אָמנם שנינוּ ידידים טוֹבים, כּמעט נפש אחת, ואַף־על־פּי־כן אין זה שייך לעֵסק. כּאן אנוּ צריכים, ראשית חכמה, לרשימה עם תּכנית, בּלא זה אי־אפשר”. בּקיצוּר, רצתּי אל שוּתּפי והבאתי לוֹ את הרשימה עם כּל שאָר הצירוּפים, הכּל כּאשר לכּל. וּבכן, זוּגתי היקרה, הטוֹב בּעיניך עֵסק זה, שבּעלך מנחם־מנדל הקים בּעצם ידיו? לוּא יהא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעזרנוּ ותגיענוּ תּשוּבה נכוֹנה מאת רוֹטשילד, — מי יִדמה לי וּמי יִשוה לי אָז בּין כּל סרסוּרי יהוּפּיץ וּגדוֹליה? ורק זוֹ רעה חוֹלה, כּי לפי־שעה אֵין בּידי אַף פּרוּטה אחת בּמזוּמנים. אֶפס כּסף! אילו ראית, זוּגתי היקרה, את הלחץ אשר אָנו נלחצים פּה! כּוּלנוּ גוֹועים מחסרוֹן־כּיס וּמשתּחוים לאגוֹרת־כּסף. מחכּים

אנחנוּ מיוֹם ליוֹם לשמיטוֹת גדוֹלוֹת. ואַף־על־פּי־כן אַל תּתעצבי ואַל־נא ירע לבבךְ. לכּל זמן. עוֹד יבוֹא יוֹמנוּ. מוּבטח לי, כי בּשׂכר צער זה ויִסוּרים אֵלוּ ישלם לנוּ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּפליִם וישׂבּיענוּ רוֹב נחת בּמהרה בּימינוֹ. לוּא רק תּגיע בּשׂוֹרה טוֹבה מפּאריז, אָז אמַהר אל אַחת החנוּיוֹת ואֶבחר שם, אם ירצה השם, את כּל הדברים הצריכים לגוּפי, ואָז אזכּוֹר גם אוֹתךְ וגם את הילדים שיִחיוּ. וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיִחיוּ וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה ששאַלתּ על דרייפוּס, הרי זה מעשׂה נאֶה. וכך היה מעשׂה: בּפאריז ישב הקאפּיטאן דרייפוּס, כּלוֹמר, אחד הקאפּיטאנים ששמוֹ דרייפוּס. והיה שם עוֹד אחד, אֶסטרהאזי שמוֹ, שהיה מאיוֹר (מאיוֹר גדוֹל מקאפּיטאן, ואפשר להיפך — קאפּיטאן גדוֹל ממאיוֹר?). והיה דרייפוּס זה יהוּדי, ואֶסטרהאזי, חבירוֹ המאיוֹר, היה נוֹצרי. הלך וכתב את הבּוֹרדירה. כלוֹמר, המאיוֹר אֶסטרהאזי כּתב את הבּוֹרדירה ותלה את הקוֹלר בּצואר היהוּדי, בּצוארוֹ של דרייפוּס. עמד דרייפוּס וּביקש להתנצל. דנוּ את דינוֹ למאסר־עוֹלם בּלב־ים, בּאחד האִיִים הרחוֹקים. בּא זוֹלה והרים קוֹל־זוָעוֹת והוֹכיח בּאוֹתוֹת וּבמופתים, שגלוּי וידוּע לפניו, כּי לא דרייפוּס כּתב את הבּוֹרדירה, אלא ידוֹ של המאיוֹר, של אֶסטרהאזי, היתה בּמַעל הזה! דנוּ את דינוֹ של זוֹלה, כּי יאָסר אַף הוּא. נמלך זוֹלה וּברח ונמלט על נפשוֹ. בא עוד אחד, פּיקר שמוֹ, שׂר־גדוּד, והקים אַף הוּא רעש. קפץ מרסי, והוּא דווקא גיניראל, ואחריו רוֹזי, אַף הוא גיניראל, ואחריו עוֹד גיניראלים רבּים, ועמדוּ כּוּלם להעיד שקר בדרייפוּס. נזעקוּ כּל הצרפתּים ודרשוּ, כּי יביאוּ את דרייפוּס מן האִי. הביאוּ אוֹתוֹ לרין והעמידוּהוּ למשפּט. בּא פּרקליט אחד מפּאריז. בּיקשוּ לירוֹת בּוֹ. פּגע בּוֹ הכּדוּר מאחוֹריו. עמד וּביטל

בּהבל־פּיו את כּל הגיניראלים ועשׂה אוֹתם כּעפר ואֵפר. ואַף־על־פּי־כן לא הוֹעיל הפּרקליט בּחכמתוֹ, ואת דרייפוּס הרשיעוּ שוּב. אלא שתּיכף ומיד הוֹציאוּהוּ לחפשי. כּלוֹמר, גם הרשיעוּהוּ וגם הצדיקוּהוּ — ואין אַחר מעשׂה בּית־דין כּלוּם!… התביני אֵיפוֹא מעשׂה זה של דרייפוּס?

הנ"ל.

כב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי אֵין בּינך וּבין מטוֹרף אלא שינוּי השם בּלבד. כּלוּם חסר אַתּה אלא לקחת מַטה בּידךָ ולרוּץ על־פּני חוּצוֹת! השמעתּם את פּרשת גדוּלתוֹ? יוֹרק הוּא נפט, זוֹרק הוּא מיליוֹנים על ימין ועל שׂמאל, עף הוּא על כּנפי נשרים לפאריז! מדמה הוּא את עצמוֹ לעשירי יהוּפּיץ וּבכבוֹדם גם לוֹ כּבוד: מה הם אֵין להם כּסף, אַף הוּא מת בּרעב, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “כּיון שמלאך־המות בּא לעֵדר, אֵינוֹ מבחין בּין עזים שחוֹרוֹת לעזים לבנוֹת”… זכוֹר, מנדל, את דברי אֵלה ושׂים אוֹתם בּספר: עתיד אַתּה לשוּב לביתךָ אוֹ בּאזיקים על ידיך, אוֹ בּאין נַעליִם על רגליך, כּי כּך נאֶה וכך יאֶה לך, למען תּזכּוֹר, כּי אִשה יש לך עד מאָה ועשׂרים שנה, אשר בּינתה רבּה מבּינתך. ועל המתּנוֹת, אשר אָמרתּ לבחוֹר לי שם בּחנוּיוֹת יהוּפּיץ, אני מוֹדה לך בּכל לב. הלוַאי יִשלח אלוֹהים לסוֹחרי יהוּפּיץ וּלחנוָניה קוֹנים רבּים

כּמוֹך וּכמוֹ שוּתּפיךָ השקרנים, המַרויחים אלף אַלפי אלפים בּכל יוֹם וגוֹועים בּחוּצוֹת בּאין בּידם פּרוּטה לפוֹרטה! כּה תּעמוֹד להם זכוּתם

עד עוֹלמי־עוֹלמים, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

הלוַאי כּך לא אֵדע רע כּל ימי חיי, כּשם שאֵיני מבינה אַף דבר מכּל מה שכּתבתּ לי על דרייפוּס! הכיצד? במה זכה יהוּדי, שנעשׂה פּתאוֹם קאפּיטאן? וּמה טיבה של בּוֹרדירה זוֹ, שכּל אחד מוֹשךְ את ידוֹ ממנה? ולמה בּרח אוֹתוֹ זוֹלה? וּמדוּע בּיקשוּ לירוֹת בּוֹ? ולמה פּגע הכּדוּר דווקא בּאחוֹריו של אוֹתוֹ האיש, ולא בּפניו?… אָכן צדקה אמי שתּחיה. אומרת היא: “ניכּרים דברי מבוֹהל — טוֹחן הרבּה וּמוֹציא קמעה”…

כג. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי קאווקאז זוֹ מוּטב היה לה אילוּ פּצתה האדמה את פּיה וּבלעה אוֹתה בּטרם הכּרתּיה! עכוֹר עכרתני! הדבר כּבר הגיע לידי כּך, שאָסוּר לי להראוֹת את פּני בּבּוּרסה! על שוּם מה? על שוּם מעשׂה פּשוּט: כּשנכנסתּי אתמוֹל לבּוּרסה, יצא טוֹדרוֹס לקראתי ואָמר לי: “שמע־נא, רב יהוּדי, היכן מקוֹמה של קאווקאז זוֹ שלך?” אָמרתּי לוֹ: “קאווקאז מקוֹמה בּקאווקאז. וכי מה הדבר?” אמר לי: “עיינתּי בּמפּת־הארץ, חקרתּי ודרשתּי למקוֹם העֵסק שלך, והנה נתגלה, כּי העיר אשר אָמרתּ לא היתה ולא נבראה. כּל העסק כּוּלוֹ אֵינוֹ אלא חלוֹם, יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר”. “מה פּירוּש, אני אוֹמר, יוֹם אתמוֹל כּי עבר?” "כּךְ פּירוּשוֹ, הוּא אוֹמר, עיר זוֹ אֵינה בּמציאוּת כּלל. רק פּרי דמיוֹנך היא. אֵיך, הוּא אוֹמר, מעֵז יהוּדי את פּניו להקנוֹת דבר שלא בּא לעוֹלם? וּלמי? לרוֹטשילד! היוֹדע אַתּה, הוּא אוֹמר, מי הוּא

רוֹטשילד?!" “בּוַדאי, אני אוֹמר, יוֹדע אני. ידעתּי, אני אוֹמר, גם ידעתּי, מי הוּא רוטשילד. אבל מה פּשעי, אני אוֹמר, וּמה חטאתי? לא מלבּי בּדיתי את קאווקאז. אָמרתּי לך, אני אוֹמר, דבר בּשם אוֹמרוֹ”. וּמיד פּניתי ורצתּי לבקש את בּעל־האיצטלה וּמצאתיו בּמחלבה היהוּדית, בּמקוֹם שכּל היהוּדים יוֹשבים שם, והעמדתּיו למבחן: “הגידה לי, אני אוֹמר, בּעל־איצטלה שאָהבה נפשי, היכן הוא העֵסק שלנוּ?” אָמר לי: “יפה שאַלתּ! הלא העֵסק, הוּא אוֹמר, בּידךָ הוּא, הקוֹנה שלךָ הוּא!” “לא, אני אוֹמר, לא לזאת נתכּוונתּי. מתכּוון אני להעֵסק עצמוֹ. אַיה מקוֹמוֹ? היכן, אני אוֹמר, הוּא נמצא, וכיצד נוֹסעים לשם, וּמה שם העיר?” “אם זוֹהי כּוונתך, הוּא אוֹמר, נעניתי לך. את הדבר הזה לא אֵדע גם אָני. דבר זה, הוּא אוֹמר, ידוּע לשוּתּפי”. קמנוּ שנינוּ והלכנוּ לבקש את השוּתּף. אָמר השוּתּף, כּי הוּא קיבּל את העֵסק מפּי הסרסוּר בּעל החוֹטם האָדוֹם. ענה החוֹטם האָדוֹם ואָמר, כּי הוּא אֵינוֹ יוֹדע כּלוּם. שמוּעה שמע, הוּא אוֹמר, מפּי הסרסוּר בּעל השׂפתיים הגסוֹת, כי לבעל־האיצטלה יש עֵסק בּקאווקאז; ואוּלם מה היא קאווקאז ואֵי־זה היא קאווקאז — אֵינוֹ יוֹדע, הלוַאי, הוּא אוֹמר, לא ידע רע כּל ימיו! בּקיצוּר, עמדנוּ לחקוֹר ולדרוֹש זה את זה, לדעת מי היה המתחיל בּדבר, עד שפּרצה מריבה בּינינוּ: כּל אחד תּלה את הקוֹלר בּצואר חבירוֹ וכל אחד משך את ידוֹ מכּל הענין כּוּלוֹ. וכך היו מדיינים ומתנגחים זה עם זה שעה ארוּכּה, עד שנמנוּ וגמרוּ, כּי רק אני לבדי אָשמתּי וכל העווֹן על ראשי יחוּל. אָכן רוֹאֶה אני, כּי מזלי הוּא בּכך, בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים: בּכל מקוֹם הרי אני השׂעיר לעזאזל!… השוֹמעת אַתּ, זוּגתי היקרה, את אשר נוֹכחתּי לדעת: אָדם שבּא לעוֹלם בּלא מזל, נוֹח לוֹ שיִקבר חַי! כּמה יגיעוֹת יגעתּי וכמה טרחוֹת טרחתּי בּימי חיי — וּמה היה חלקי מכּל עמלי? רק דאבוֹן־לב וּמפּח־נפש! כּל דבר שאני מתחיל לטפּל בּוֹ נראֶה לי תּחילה טוֹב ויפה וּמתוּקן. דוֹמה, עוֹד מעט ואֶזכּה בּאוֹשר, אשר אליו אני נוֹשׂא את נפשי, עוֹד מעט ויהיה מוּנח בּקוּפסתי — ולבסוֹף חוֹזר הגלגל אחוֹרנית וכל חלוֹמוֹתי מתנדפים בּרוּח. אין זאת כּי־אם מן השמים מעכּבים אוֹתי, שלא אֶתעשר על־ידי סרסרוּת ולא אקבּל את חלקי בּעוֹלמי כּשאָר סרסוּרי יהוּפּיץ. גזירה היא, שמנחם־מנדל יעמוֹד כּל ימיו מבּחוּץ. הכּל הוֹמים וּמהמים, הכּל רוֹעשים, הכּל חוֹטפים וּממלאים כּיסיהם, ורק אני לבדי חוֹזר בּתוֹך הרעש כּזר וכמנוּדה. רוֹאֶה אני את כּל העוֹלם עוֹשה עסקים וּמאַסף ממוֹן — ועֵיני כּלוֹת. רואֶה אני מיליוֹנים מוּנחים לפני — וידי תּקצר מהשיגם. נראֶה, כּי לא מצאתי עדיין את דרכּי הנכוֹנה. אין אָדם יוֹדע, אַיה מקוֹם מזלוֹ ואֵימתי תּגיע שעתּוֹ. חייב אָדם לטרוֹח הרבּה וּלבקש הרבּה,

עד שיִמצאֶנוּ… וּמפּני שמדוּכּא אני מאוֹד ולבּי מר לי מר, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי. הוֹדיעיני־נא את שלוֹמךְ ואת מצב בּריאוּתךְ, וּשׁקי בּגיני להילדים שיִחיוּ, וכתבי לי, מה יש חדש בּכתריאֵליבקה?

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. צרת רבּים חצי נחמה. כּיון שבּאוּ יִסוּרים על אָדם, ילך אֵצל אחרים ויִראֶה את צרוֹתיהם — אָז יִרוַח לוֹ. הנה לפניךְ, למשל, אוֹרח זה, המתאכסן אִתִּי בּפוּנדק אחד. לפנים, הוּא אוֹמר, היה קבּלן עשיר, בּעל בּתּים וחנוּיוֹת הרבּה, ועכשיו יצא נקי מנכסיו וּבא לכאן לָדין עם אוֹצר־המלוּכה. מקוה הוא לקבּל ממוֹן רב, רב מאוֹד. ורק מפּני שהשעה דחוּקה לוֹ עכשיו ואין לוֹ אף למזוֹן סעוּדה אחת, הריהוּ מתאַכסן לעֵת־עתּה בּחדרי. אם ירצה השם, כּשאוֹצר־המלוּכה ישיב לוֹ את נזקוֹ, הוּא אוֹמר, לא יִשכּח גם אוֹתי. עוֹד אחד יוֹשב אִתּנוּ בּפוּנדק זה, והוּא עני גם מן הראשוֹן: אוּמנוּתוֹ אוּמנוּת סוֹפרים. אוּמנוּת נקיה וקלה. כּוֹתב הוּא בּעיתּוֹנים וּמחבּר ספר. לפי שעה, עד שיגמוֹר את ספרוֹ, הריהוּ יוֹשב עמנוּ, והפּוּנדקית, מחמלתה עליו, מגישה לוֹ לפעמים כּוֹס תּה להשיב את נפשוֹ. ועוֹד שלישי להם, הדר אִתּנוּ בּאַכסניה זוֹ, והוּא עוֹלה בּעניוּתוֹ על השנים: עני ואביוֹן כּמוֹהוּ לא ראיתי מעוֹלם! מי הוּא וּמה הוּא — אֵיני יוֹדע. מקצתוֹ סוֹכן וּמקצתוֹ שדכן, פּעמים משׂחק בּתיאַטרוֹן וּפעמים מבריח עכבּרים וחוֹרז חרוּזים ושר בּשירים על לב ריק — בּרנש עליז מאוֹד, נעים לבּריוֹת וּמבדח את דעתּם. כּוּתּנתּוֹ בּלתה על בּשׂרוֹ ולחם אין לפיו — ושׂמחת־עוֹלם על ראשוֹ! סוֹף דבר: כּשאַתּה מסתּכּל בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ורוֹאֶה צרוֹתיהם של אחרים, על־כּרחך אַתּה שוֹכח את צרוֹת עצמךָ וּמסיח את לבּך מהן… וּבכן, זוּגתי היקרה, ראי בּיקשתּיךְ — כּתבי לי, למען השם, מה מצב בּריאוּתךְ ומה שלוֹם הילדים שיחיוּ ומה שלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וכל הקרוֹבים והרחוֹקים.

הנ"ל.

כד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, טיפּש מטוּפּש שכּמוֹתךָ, מה אָמרתּי לך? וכי לא מראש נבּאתי לך זאת? הלא חייב אַתּה להתאַבּק בּעפר רגלי וּלהוֹקיר את דברי מזהב ומפּז, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “צדקה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עם השוֹטים, שנטל מהם שׂכלם וּנתנוֹ לנשיהם”… אַשריךָ, מנדל, ואַשרי עסקיך הנאים! ראֵה עד היכן הגעתּ, שהתחברתּ באחרית ימיךָ אל חבר ריקים וּפוֹחזים, קבּלנים וקבּצנים, כתבנים וחרזנים, מלחכי־פּנכה וּמבריחי־עכבּרים — הלא כּל השוֹמע יִצחַק לךָ! אָכן כּדאי לוֹ לאָדם לישב לתכלית זאת בּאכסניה בּיהוּפּיץ ולזרוֹע קרבּוֹנים לכל רוּח! ואוּלם רואָה אני, כּי סוֹף־כּל־סוֹף חכמתּ גם אַתּה ועֵיניךָ נפקחוּ לראוֹת נכוֹחה: אין זאת, אַתּה אוֹמר, כּי־אִם מן השמים מעכּבים אוֹתך, שלא תּתעשר שם ולא תעלה מיליוֹנים בּחלקךָ? וכי עדיין מפקפּק אַתּה, מנדל, ולבּך מהסס בּדבר? הלא אני מראש העידוֹתי בּך, כּי תּרחיק מלבּך את כּל ההבלים האלה, אשר היוּ בּעוֹכריךָ וּבעוכרי בּיתךָ! הלוַאי כּה אִנקה אני מכּל רע ואתּה מטיפּשוּת שלך, כּשם שגלוּי היה לפני, כּי תּצא נקי ממיליוֹניך! שכח את המיליוֹנים, מנדל! שכוֹח תּשכּח, כּי יש בּרוֹדסקי בעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא — מה טוֹב יהיה אָז חלקךָ וּמה מאוּשר יהיה גורלךָ! “דע מה למטה ממךָ” — אוֹמרת אמי שתּחיה. אַל תּקנא באוֹתם הבּריוֹת הנאים שבּיהוּפּיץ, באוֹתם הסרסוּרים השקרנים, ההוֹמים וּמהמים,

האָצים ורצים. יֶהמוּ להם ויהַמוּ, יאוּצוּ וירוּצוּ, יִכּשלוּ ויִפּוֹלוּ,

יִשבּרוּ זרוֹע אַף קדקוֹד, כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת

ובּתמים,

שיינה־שיינדל.

הגידה לי, מנדל, יקירי, מה ראית שנזכּרתּ פּתאוֹם ושאלתּ לכתריאֵליבקה? ולמה נכבּדתּי בּעיניךָ ויקרתּי כּל־כּך, שאַתּה דוֹאֵג למצב בּריאוּתי? אין זאת כּי־אם געגוּעים תּקפוּ אוֹתךָ פּתאוֹם?… כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הנח לעֵגל עד שירעב — חזקה שישוּב לגעוֹת על פּתח רפתּוֹ” … מחכּה אני לדיפּישה, כּי נוֹסע אַתּה לביתך. כּבר בּאה העֵת, כּבר הגיעה השעה! מי יִתּן והיה מכתּבי זה המכתב האחרוֹן אֵליךָ!…

מנחם־מנדל בתור סופר

א. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת וּנחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי השלכתּי אחרי גוי את כּל העסקים. כּלה ונחרצה: אֵין עוֹד בּוּרסה, אֵין עוֹד סימידיני, אֵין עוֹד סרסרוּת בּעוֹלם — כּל זה רק רמאוּת וזיוּף ואחיזת־עֵינים וצער וּבזיוֹנוֹת ועגמת־נפש בּלבד! וּלפיכך הנחתּי את הסרסרוּת וּמצאתי לי אוּמנוּת אחרת נאה ממנה, אוּמנוּת חדשה בּתכלית החידוּש, אוּמנוּת נקיה וקלה — נעשׂיתי סוֹפר בּיִשׂראֵל בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת. סוֹפר אני וכוֹתב מאמרים! והלא תּשאלי: איזוֹ הדרך בּאתי למלאכה זוֹ של כּתיבת מאמרים? מן השמים סייעוּ אוֹתי. בּוַדאי תּזכּרי עוֹד אֵת אשר כּתבתּי לךְ בּמכתּבי האחרוֹן, כּי בּפוּנדק זה, שאני מתאכסן בּוֹ עכשיו, התוַדעתּי אל אַחד הסוֹפרים, הכּוֹתב מאמרים בּעיתּוֹנים, וּממאמרים אֵלוּ לחמוֹ נמצא. כיצד? יֹושב הוּא אל השוּלחן וכוֹתב מאמר ושוֹלח אוֹתוֹ לבית־הדפוּס, ושם מַדפּיסים את המאמר בּעיתּוֹנים, וּכשמַדפּיסים את המאמר בּעיתּוֹנים, הרי הוּא מקבּל את שׂכרוֹ מכּל שוּרה, פּרוּטה אַחת לשוּרה,

כּמספּר השוּרוֹת כּן מספּר הפּרוּטוֹת. עיינתּי בּדבר ואָמרתּי אל לבּי:

ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, בּמה אני נוֹפל ממנוּ? וכי תּוֹרה זוֹ בּשמַיִם היא? דוֹמה, אַף אני למדתּי בּחדר בּימי ילדוּתי, ולא עוֹד, אלא שכּתב־ידי יפה מכּתב־ידוֹ! אוּלי אנסה גם אני את כּוֹחי לכתּוֹב מאמר ולשלוֹח אוֹתוֹ אל אחד העיתּוֹנים היהוּדים? ממי אִירא וּממי אֶפחד? מה נפשך: אִם ידפּיסוּני — מוּטב, ואם לאו — הרי לא יסקלוּני בּאבנים ולא יחַייבוּ חלילה את ראשי למלכוּת! וּמיד ישבתי וכתבתּי מכתּב אל הרידאקציה עצמה, כּך וכךְ, סיפּרתּי לפניה את כּל הבּיאוֹגרפיה שלי, את כּל כּבוֹדי וּגדוּלתי לפנים, כּיצד נתנסיתי עשׂרה נסיוֹנוֹת בּימי חיי והרעשתּי עוֹלמוֹת בּהבּוּרסוֹת אשר באוֹדיסה וּביהוּפּיץ, כּיצד שלחתּי את ידי בּכל העסקים וּבכל המסחרים, סירסרתּי בלוֹנדוֹן וּבניירוֹת, בּעוֹלים וּביוֹרדים לאלפים ולרבבוֹת, פּעם נתעשרתּי עוֹשר גדוֹל וּפעם ירדתּי מנכסי, פּעם עליתי לגבהי מרוֹמים וּפעם ירדתּי לעמקי תּהוֹמוֹת, היוֹם עשיר וּמחר עני, היוֹם נגיד וּמחר קבּצן. בּקיצוּר, לא חַסתּי על עמלי וכתבתּי להם מגילה ארוּכּה בּת עשׂרה דפּים, כּתוּבים פּנים ואָחוֹר, וּביארתּי להם הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר

על אָפניו. וּבקש בּיקשתּי מהם, כּי יענוּני, אִם מצאָה כּתיבתי חן בּעיניהם, אָז אוֹסיף ואֶכתּוֹב להם כּהנה וכהנה. כּסבוּרה אַתּ, שלא קיבּלתּי תּשוּבה מאֵת הרידאקציה מקץ חוֹדש ימים וחצי? תּשוּבה בּרוּרה וּמפוֹרטת! כּוֹתבים הם לי, כּי כּתיבתי מצאָה חן בּעֵיניהם מאוֹד, וּלפיכך הם מציעים לפני, כּי אֶכתּוֹב להם את מאמרי באריכוּת; והיה אִם יצאוּ מאמרי מתוּקנים מתּחת ידי, ידפּיסוּ אוֹתם בּעוֹנג רב בּעיתּוֹנים וישלמוּ לי את שׂכרי בּעין יפה מכּל שוּרה, פּרוּטה אַחת לשוּרה. התביני? כּמספּר

השוּרוֹת כּן מספּר הפּרוּטוֹת. מיד לקחתּי בּידי את העֵט ועשׂיתי לי חשבּוֹן, כּמה יכוֹל איש כּמוֹני לכתּוֹב בּמשך היוֹם? כּסבוּר אני, כּי

בּיוֹם אחד מימי הקיץ הארוּכּים אוּכל לכתּוֹב, לכל הפּחוֹת, כּדי אלף שוּרוֹת. אמוֹר מעתּה: ולא עשׂרה קרבּוֹנים הם? עשׂרה קרבּוֹנים מדי יוֹם בּיוֹמוֹ, שהם שלוֹש מאוֹת מדי חוֹדש בּחדשוֹ. דוֹמה, מַשׂכּוֹרת הגוּנה

היא זוֹ? וּלפיכך לא החמצתּי את השעה וקניתי לי בּקבּוּק דיוֹ וחבילת נייר וּמיד ישבתּי אל המלאכה. וּמפּני שעוֹמד אני בּעצם כּתיבתי ואין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם יִרצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיִחיוּ וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים

והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. כּשיעזרני אלוֹהים להביא לידי גמר את כּתיבתי, היינוּ: כּשיעלה בּידי למצוֹא שם למאמרי, — לפי שעה לא מצאתי לוֹ עדיין את השם הנכוֹן, — אֶשלחהוּ מיד אל הרידאקציה ואבקש ממנה, כּי תּשלח לךְ לכתריאֵליבקה קרבּוֹנים אחדים עד לחשבּוֹן. רוֹצה אני, כי גם אַתּ, זוּגתי היקרה, תּקבּלי טוֹבת־הנאה מאוּמנוּתי זאת, אשר בּחרתּי לי עכשיו. אוּמנוּת זוֹ יפה קצת מאוּמנוּתם של סרסוּרים. לשׂכר־סרסוּרים קוֹראים אצלנוּ קוּרטאז, ולשׂכר־סוֹפרים יִקרא הוֹנוֹראר. מה נעימה היא פּרנסה זוֹ של הוֹנוֹראר, מה נקיה וּמה קלה!…

הנ"ל.

ב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, מחמד־נפשי ואִישוֹן־עֵיני: מה יהא בּסוֹפךָ? הלא אֵין לךָ תּקנה עוֹלמית! כּל כּלי־זין עליךָ לא יצלח וכל חץ לא יפגע בּך! כּל המדבּר אֵליך כּמדבּר אל העֵצים ואל האבנים! אָכן חכמה היא אמי שתּחיה וכל דבריה ראוּיים להיכּתב בּספר: “החוֹלה, היא אוֹמרת, יקוּם מחָליוֹ, השיכּוֹר יִתפּכּח מיינוֹ, הכּושי יהפוֹך את עוֹרוֹ — והשוֹטה לעוֹלם יהיה שוֹטה”… אמוֹר מעתּה: וכי לא צדקה אמי בּדבריה? בּוא וּראֵה את כּל המעשׂים אשר עשׂית לי ואת כּל הנפתּוּלים אשר נפתּלתּ עמי מיוֹם הכּרתּיךָ כּבעל ועד היוֹם הזה, אוֹי ואבוֹי לנפשי! וַתּקטן כּל זאת בעיניךָ, וקמתּ לעֵת זקנתך והתחפשׂתּ והיית לץ מתהוֹלל, בּדחן משתּגע! כּתבן נעשׂה, הכּוֹתב מַמרוֹרים! ולא עוֹד, אלא שמצא לוֹ שם שוֹטים כּלבבוֹ, המשלמים לוֹ שׂכר מלאכה בּזוּיה זוֹ! מי יוֹדע, לאָן יוֹבילוּךָ רגליךָ? חוֹששת אני, שבּכתיבתךָ זוֹ שאַתּה

כּוֹתב עכשיו עוֹד תּביא חלילה צרה גדוֹלה על ראשךָ! הלא מלוּמדת אני בּנסים, בּרוּך השם, מעוֹדי ועד היוֹם הזה, כמאמרה של אמי שתּחיה: “אֵין חכם כּכלב מוּכּה”… אָכן פּלא הוּא, כּי מדי פּעם בּפעם הוּא בּוֹרר לעצמוֹ מלאכוֹת נקיוֹת וקלוֹת, יוֹנים צלוּיוֹת העפוֹת בּאויר! הנשמע כּדבר

הזה? הוּא ישב להנאָתוֹ בּאַכסניה בּיהוּפּיץ ויִכתּוֹב שם מַמרוֹרים, ואני אֶתגלגל פּה בּכתריאֵליבקה עם ילדיו ואֶתענה בּמחלת הפלוּאֶנציה! זה לנוּ שלוֹשה שבוּעוֹת מיוֹם שפּרצה פלוּאֶנציה זוֹ אל בּיתנו וטרפה על ימין ועל שׂמאל, ואין מידה מַציל. ומה שנדב אוֹתךָ לבּךָ לשלוֹח לי את הכּסף שאַתּה עתיד לקבּל בּשׂכר כּתיבתך, — מוֹדה אני לך עליו מראש. הלוַאי יעלוּ אַנשי־שלוֹמךָ היהוּפּיציים בּחלקם לפת שחרית כּכל אשר תּקבּל שם הוֹנוֹמַר בּשׂכר מלאכתּךָ הנקיה והקלה. מה יִתּן וּמה יוֹסיף לי הוֹנוֹמַר זה שלךָ, ואני רע וּמַר לי גם בּלעדיו?… ואַתּה, מנדל, אִם בּאמת חסה עֵינך על אִשתּךָ, אֵשת־נעוּריך, שלא תּרד שאוֹלה בּעצם עלוּמיה, ואַתּה דוֹאֵג לילדיךָ, שלא יִשארוּ יתוֹמים חלילה בּעוֹדם קטנים, — הרחק מלבּך את כּל הפּרנסוֹת הקלוֹת הללוּ, הקלוּטוֹת מן האויר, ואת כּל המאמרים הנעימים, שאַתּה עוֹסק בּהם, וּמַהר וּבוֹא לביתךָ, אל אִשתּךָ וּבניךָ, אל חוֹתנךָ וחוֹתנתּךָ, והיית אוֹרח לנוּ, אִם יִרצה השם, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “בּעל אַף־על־פּי שסרח בּעל הוּא”… כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לךָ בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

התזכּוֹר עוֹד את מֹשה־דויד הליטאי? נמלך מֹשה־דויד זה בּימים האֵלה והעלה טינה על אִשתּוֹ וּביקש להיפּטר ממנה. מה עשׂה? עמד ונסע לאמריקה. רדפה אִשתּוֹ אחריו והדבּיקתּוּ סמוּך לגבוּל והחזיקה בּוֹ והקימה שאוֹן רב כּל־כּך, עד כּי נכנע לפניה וחזר לכתריאֵליבקה בּבוֹשת־פּנים. אָכן ניכּרים דרכי ליטאי! כּל צרוֹתי יחוּלוּ על ראשוֹ!

ג. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי העֵסק יעלה, אם ירצה השם, ויִצמַח. כּבר נדפּסתּי בּגליוֹן העיתּוֹן עם כּל הסוֹפרים הגדוֹלים אנשי השם, ואני מרגיש את עצמי כּאילוּ נהפּכתּי והייתי לאיש אחר. בּרגע הראשוֹן, כּשראיתי את שמי מוּדפּס מפוֹרש על־גבּי הגליוֹן בּאוֹתיוֹת מרוּבּעוֹת: מנחם־מנדל, עלוּ דמעוֹת בּעֵיני. כּסבוּרה אַתּ, משוּם מה? רק משוּם זה, שנמצאוּ בּעוֹלם אנשים טוֹבים ועדינים כּל־כּך. מתכּוון אני להרידאקציה עצמה. משעֵר אני, כּי בּוַדאי אֵינני רךְ ויחיד לפניה, מסתּמא יש לה סוֹפרים רבּים וטוֹבים גם בּלעדי. ואַף־על־פּי־כן לא חָסה על עמלה וישבה וקראה את כּתיבתי, כּפי הנראֶה, מתּחילתה ועד סוֹפה, והשיבה לי בּפני כּל עם ועֵדה, כּלוֹמר, בִּתשוּבוֹת המערכת אשר בּגיליוֹן, כּי כּתיבתי מצאָה חן בּעיניה, אלא שארוּכּה היא יוֹתר מדי, והשנית היא כּוֹתבת לי, כּי אֵינה דוֹרשת ממני, שאֶבדה לה סיפּוּרי־מעשׂיוֹת מלבּי. שאֵלתה וּבקשתה, כּי אתאֵר לפניה (זוֹהי לשוֹנה ממש) את חיי העיר יהוּפּיץ ואת כּל טיפּוּסיה. משמע, שרוֹצה היא לדעת את כּל הנעשׂה אֶצלנוּ ביהוּפּיץ, שאם לא כן — מה פּירוּשם של טיפּוּסים?… מכּיוון שכּך, שוּב אי־אפשר להתרשל בּדבר. וּלפיכך פּשטתּי את קפּוֹטתי וישבתּי לכתּוֹב בּשבילה — זה לי שלוֹשה ימים, שאני כּוֹתב וכוֹתב, בּלי הרף וּבלי מעצוֹר, כּמעין המתגבּר! וּמפּני שעסוּק אני בּמלאכתּי מאוֹד ואין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אִם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל

מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם חוֹתני

וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. בּבקשה ממךְ, הוֹדיעיני־נא, אם כבר קיבּלת מעט מעוֹת מאֵת הרידאקציה? משוּם שבּיקשתּי ממנה, כּי תּשלח לך לפי־שעה קרבּוֹנים אחדים עד לחשבּוֹן, אִם מעט ואִם הרבּה — חזקה, שנבוֹא אחר־כּך אם ירצה השם, לעֵמק השוה.

הנ"ל.

ד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי יוֹרקת אני דם למקרא מכתּביךָ הנחמדים! מי היא שם אוֹתה היפהפיה שלך, שפּשטתּ לכבוֹדה את הקפּוֹטה וישבתּ להתנוֹת אהבים אִתּה? תּעלה שם על המוֹקד, היא וכספּה עמה. אֵין לי חפץ בּשׂכרה ואֶתנַנה תּוֹעֵבה לי, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “לא מדוּבשךְ ולא מעוּקצךְ”… מוּבטח לךָ, כי עשׂבים יעלוּ בּלחייה של רידאקציה זוֹ שלך עד שתּשלח לי מעוֹת — מאוֹס מאַסתּי גם בּךָ וגם בּכתיבתךָ, שאַתּה כּוֹתב לי! ואם גזירה היא מן השמים, שבּעלי יהיה כּתבן ושוֹטה בּחרוּזים, הנה קצרה בּינתי מהבין, למה לך לישב לתכלית זאת ביהוּפּיץ דווקא? המבּלי אֵין דיוֹ בּכתריאֵליבקה? אַך מסתּמא יש דברים בּגוֹ, כּוונה פּסוּלה אוֹ אחיזת־עינים, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “דוּק בּתּפּוּח ותמצא תּוֹלעת”… לכן, בּעלי היקר, מַהר ואסוֹף את כּתיבוֹתיך ושׂים אוֹתן במזוָדתךָ וּבוֹא תּיכף לביתך, אַל תּתמַהמה, כּי לא אוּכל

לראוֹת עוֹד בּצערם של הילדים, השוֹאלים אוֹתי בּכל יוֹם "אֵימתי יבוֹא

אַבּא?", ואני דוֹחה להם את זמן בּיאת אביהם הנחמד מחג הסוּכּוֹת לחג הפּסח. בּיחוּד כּלתה נפשוֹ של מֹשה־הירשלי, אֶהיה כּפּרת עצמוֹתיו החביבוֹת. אֶראֶה בּנחמה, אם לא רבּה חָכמתוֹ מחָכמת אָביו, כּברכּת

אִשתּךָ, הנאמנת לךָ בּאמת וּבתמים.

שיינה־שיינדל.

מה תּאמר, מנדל, לבריינדיל שלי? מתגרשת היא גם מבּעלה השני. אֵין שוּם בּריה יוֹדעת, בּשל מה. ורק בסוֹד חָשׂף לי את זרוֹעוֹ, והנה כּוּלה מכוּסה חַבּוּרוֹת כּחוּלוֹת. מוֹחל הוּא לה, הוּא אוֹמר, על הנדוּניה ועל התּכשיטים, וּבלבד שיִפּטר מפּגע רע, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “תּן לי הנפש והרכוּש קח לך”… אָכן גוֹרל אֶחד לכל נשי משפּחתנוּ, שכּוּלן לא הצליחו בּבעליהן!

ה. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי כּבר רוֹקנתּי שני בּקבּוּקים של דיוֹ לצוֹרךְ כּתיבתי, ואני עוֹמד בּבּקבּוּק השלישי. וכי קלה בּעֵיניךְ מלאכה זוֹ — לתאֵר עיר כּיהוּפּיץ! פּתחתּי בּפוּנדק זה, שאני מתאַכסן בּוֹ, וקרבתּי, ראשית כּל, אל בּעלת־הבּית עצמה. והלא תּשאלי: למה אל בּעלת־הבּית דווקא? משוּם שבּעל־הבּית אָיִן. פּוּנדקית זוֹ אִשה אַלמנה היא, היוֹשבת באַלמנוּתה זה כּשלוֹש עשׂרה שנה. בּעלה היה חַייל בּשעתּוֹ, והיא היתה אשתּוֹ השניה. כּשנישׂאָה לבעלה, היא אוֹמרת, לא נישׂאה לוֹ אלא שתּהיה רשאית לישב אַחריו בּזכוּתוֹ כּאן בּיהוּפּיץ, וחַייה, היא אוֹמרת, אשר חָיתה עמוֹ, היוּ מעטים ורעים, לפי שהיא עצמה צעירה היתה ממנוּ לעשׂרים שנה. בּעוֹדנה בּבתוּליה, היא אוֹמרת, היתה יפת־תּוֹאר מאֵין כּמוֹה, שהכּל היוּ צוֹפים בּיפיה, שוֹאפים צלה וּכרוּכים אחריה. כּל הגברים, היא אוֹמרת, גם יהוּדים וגם נוֹצרים, היוּ כּפּרתה. ועכשיו צריכה היא לישב וּלצפּוֹת לחַסדי אוֹרחיה, אוּלי יִתאַוה מנחם־מנדל לאכוֹל פּעם חמיצה אוֹ חתיכה של בּשׂר עם חזרת, וּתפרנס בּזה את בּנה הגימנאזיסט ואת בּתּה הגימנאזיסטה, ששניהם אֵינם עוֹשׂים כּלוּם ואֵינם עוֹזרים לה בּמלאכת הבּית אפילוּ בּמשהוּ, אלא יוֹשבים מסוּבּים

לשוּלחן וּמחכּים לאִמם, כּי תּשמוֹר את לחם־חוּקם ותגיש אל פּיהם מן המוּכן. בּבּוֹקר היא מצוּוָה ועוֹמדת להכין להם את כּוֹס הקהוה וּלהגישה לפניהם בּעוֹדם על משכּבם, ואַחר־כּך, בּבוֹאָם מן הגימנאסיה, חייבת עלוּבת־נפש זוֹ לטרוֹח בּשבילם, שיהיה הכּל מוּכן לסעוּדה, שאִם לא כן, מוּבטח לה, שלא תּינקה מפּיהם וצעקתם תּגיע עד לב השמים! כּך דרכּם של בּנים סוֹררים אֵלוּ וזה מנהגם עמה כּל הימים. לפני ימים מוּעטים היה מעשׂה וּבתּה הגימנאזיסטה קמה משנתה בּבּוֹקר ועוֹררה רפאים בּקוֹלה, שאֵין לה סבּוֹן לנטילת־ידים, ותוֹך כּדי דיבּור פּרצה, חציה ערוּמה וחשׂוּפת־צואר, לתוֹך חדר־האוֹכל, בּמקוֹם שישבוּ האוֹרחים אל השוּלחן ושתוּ תּה, והתנפּלה על אִמה בּזעקת שבר: “אֵיךְ מלָאֵךְ לבּךְ?!”… לא יכוֹלנוּ להתאַפּק עוֹד והתחלנוּ לשדלה בּדברי כּיבּוּשים: היִתּכן? וכי לכךְ אתּם לוֹמדים בּגימנאסיוֹת? "המעט ממךְ, אני אוֹמר, כּי אִמךְ טוֹרחת בּשבילךְ, משכּימה

בּבּוֹקר וּמצחצחת את נעליִךְ, בעוֹדך סרוּחה על מיטתךְ…" כּך אָמרתּי

לבתוּלה זוֹ ונתכּוונתּי להאריך בּמוּסרי, והנה קפץ אָחיה הבּחוּר והרים עלי קוֹל־זוָעוֹת: “מי שׂמךָ לשוֹפט עלינוּ?” ועמד והריק על ראשי עביט של שוֹפכים, כּחָצוּף ועז־פּנים. הדבר הזה נגע אֶל לבּי מאוֹד והיטב חרה לי, וּמיד ישבתּי לכתּוֹב מאמר על האלמנה העלוּבה ועל שני בּניה הרשעים. תּקוָתי חזקה, כּי המאמר הזה יוּדפּס בּקרוֹב, ורבּים יִקחוּ מוּסר. עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא גדוֹל וּרחב־ידים, וּבוַדאי נמצאים בּוֹ הרבּה אַלמנוֹת עזוּבוֹת וּבנים גימנאזיסטים וגימנאזיסטוֹת, המכעיסים את אִמוֹתיהם וּמציקים להן עד מות. התביני אֵיפוֹא, זוּגתי היקרה, על מה ולמה משלמים לי כּסף? וּמפּני שעסוּק אני ואֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיִחיוּ וּבשלוֹם חוֹתני

וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה ששאַלתּ, מי היא הרידאקציה וּמה טיבה, הרי ניכּר מדבריךְ, שלא הבינוֹת כּל־צרכּךְ. מה זאת רידאקציה. לכן תּדעי, כּי הרידאקציה אֵינה אִיש אֶחד, אלא אנשים רבּים, שעשׂוּ כּוּלם אגוּדה אַחת להדפּיס עיתּוֹנים. את העיתּוֹנים הם שוֹלחים בּכל תּפוּצוֹת ישׂראל

וּמקבּלים כּסף בּמחירם. וּמפּני שהעיתּוֹנים צריכים למאמרים, לפיכך מבקשת הרידאקציה ממנוּ, כּי נכתּוֹב לה מאמרים, וּמשלמת לנוּ הוֹנוֹראר בּשׂכר מלאכתּנוּ. והרי אָנוּ עוֹשׂים רצוֹנה וכוֹתבים לה מאמרים, והיא מדפּיסה אוֹתם. התביני אֵיפוֹא, מה טיבוֹ של עֵסק זה?

הנ"ל.

ו. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי קראתי את מכתּבךָ ולא האמַנתּי למראֵה עֵיני. אֵין זאת כּי־אִם חלוֹם־בּלהוֹת אני רואָה לפני! פּישפּש וּמצא ענין נחוּץ לכתּוֹב אוֹתוֹ על־פּני העיתּוֹנים! פּוּנדקית צעירה זימן לוֹ שם הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אִשה אַלמנה עם בּנים משחיתים, ונכמרוּ רחמיו עליהם, והריהוּ מַציגם לראוָה לעֵין כּל! אִילוּ הייתי אני בּמקוֹמךָ בּיהוּפּיץ, לא כך הייתי עוֹשׂה לאוֹתוֹ הבּחוּר המנוּוָל. ואת הבּתוּלה החצוּפה, המגלה את כּתפיה הערוּמוֹת לעֵיני גברים, הייתי לוֹקחת אַחַר כּבוֹד ומוֹשיבה אוֹתה בּבית־המבשלים, למען תּשב שם בּמכאוֹבים וּתקלף תּפּוּחי־אדמה. לא מוּסר הייתי מטיפה לה — את כּל מגפוֹתי הייתי שוֹלחת אל לבּה! הראיתם את בּעלי ואת הליכוֹתיו, שנעשׂה פּתאוֹם דרשן וּבעל־מוּסר בּיהוּפּיץ? ולא עוֹד, אלא שמשלמים לוֹ כּסף בּשׂכר מלאכתּוֹ זוֹ הנקיה והקלה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אוֹמרים לערל־שׂפתים: דרוֹש וקבּל שכר!”… כּסבוּרה אני, עד שאַתּה מסתּכּל בּקדירה של אחרים ודוֹאֵג לבניהם, מוּטב שתּשׂים את לבּך לבניךָ, לעצמךָ וּבשׂרךָ. דוֹמה, שאָב אַתּה לילדיךָ, האֵין זאת? לוּא שמַעתּ את

מֹשה־הירשלי, בּלָמדוֹ אלף־בּית מתּוֹךְ הסידוּר, כּי־עתּה השלכתּ אַחרי גוךָ את האַלמנה הצעירה ויפת־התּוֹאר עם הרידאקציה שלךָ גם יחד. אילוּ היה לבּי טוֹב עלי, הייתי מצלמת את תּמוּנתוֹ ואת תּמוּנת שאָר הילדים ושוֹלחת אֵליךָ לשם, למען תּראֶה בּעיניךָ, את מי עזבתּ בּביתךָ ואת מי החלפתּ שם באַלמנוֹת וּברידאקציוֹת, בּצרוֹת וּפגעים רעים, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת

לךָ בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

ז. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי מבּעלת־הבּית וּמשני בּניה כּבר נפטרתּי בּשלוֹם. עכשיו שׂמתּי את פּני אל אוֹרחי האַכסניה, כּלוֹמר, כּוֹתב אני את מאמרי על כּל אוֹתם השלוּמיאֵלים עלוּבי־המזל, המתאַכסנים עמי בּפוּנדק אחד. ואָמנם יכוֹל אני להתפּאֵר, כּי מן השמים מסייעים אוֹתי: מצאתי לי פּה, בּלא עֵין־הרע, שלוּמיאֵלים הרבּה, כּל אחד גדוֹל מחבירוֹ. ואוּלם הגדוֹל מכּוּלם הוּא זה, שקוֹראים לוֹ

אֶצלנוּ המוּצלח. אִם אוֹמַר לכתּוֹב את כּל תּוֹלדוֹתיו של זה, לא יספּיקוּ לי לא נייר ולא דיוֹ. הוּא עצמוֹ מוֹצאוֹ מזוואניץ, אִשה נשׂא לוֹ תּחילה בלאדיזין ואַחר־כּך בּסוֹרוֹקי, את דירתוֹ קבע ביֶקאטרינֹוסלאוו, ושם החל להראוֹת את כּוֹחוֹ. ראשית מעשׂהוּ היתה מסחר הזהב, כּלוֹמר, נזדמנוּ לוֹ בּני־אָדם שאֵינם מהוּגנים וּמכרוּ לוֹ שׂקים אחדים מלאים עפרוֹת זהב ולקחוּ ממנוּ את מעט כּספּוֹ. לא היוּ ימים מוּעטים עד שנתגלה לוֹ, כּי לא עפרוֹת זהב קנה מידיהם, אלא עפרוֹת חוֹל. חלשה דעתּוֹ ולא היתה לוֹ תּקנה אלא להשליך את עצמוֹ למצוּלוֹת הדניפּר. מה עשׂה? נטל את מקלוֹ בּידוֹ, יצא לבּוּרסה, הכניס את ראשוֹ בין הרים, הקריב כּוֹתל בּכוֹתל, העלה בּידוֹ קרבּוֹנים אחדים והוֹדיע בּעיתּוֹנים, כּי מבקש הוּא שוּתּף עם עֵסק. לא היוּ ימים מוּעטים עד שנמצא לוֹ שוּתּף כּלבבוֹ עם עֵסק של בּרזל, כּלוֹמר, שניהם, הוּא ושוּתּפוֹ, קנוּ ליד קריבוֹרוֹג חלקת־אדמה קטנה, שכּוּלה בּרזל. בּיקשוּ ליתּן לוֹ ריוַח כּמה וכמה אלפים. אָמר להם: אוֹ חצי מיליוֹן, אוֹ לא כּלוּם. לא נתנוּ לוֹ כּלוּם. עבר מהם וּפנה לפחמי־אבן. נזדמן לו אינזינר אַשכּנזי, כּלוֹמר, יהוּדי המדבּר אַשכּנזית, וחָכר אִתּוֹ מכרה־פּחם, ודווקא במקח השוה. קרבוּ אל המלאכה ועמדוּ לכרוֹת פּחם. נפתּח מקוֹר מים חיים מתּחת רגליהם, אֵין איש יוֹדע מאַיִן, והציף עליהם את מי המַבּוּל. עמדוּ בּשתּי מכוֹנוֹת לשאוֹב את המים. הללוּ שוֹאבים, והללוּ מזנקים. אם כּן, הרי אין לדבר סוֹף! עמד וירק על האַשכּנזי וחזר ליֶקאטרינוֹסלאוו והתחבּר אל יהוּדי אחד, הקוֹנה בּיצים מוּזרוֹת, מוֹציא חלמוֹנן מתּוֹכן ועוֹשׂה מין דבר, אשר שכחתּי את שמוֹ. גרמוּ העווֹנוֹת ונתבּקעה המכוֹנה העשׂוּיה לכך. נמלט היהוּדי על נפשוֹ ועזב אוֹתוֹ לאנחוֹת עם הבּיצים המוּזרוֹת. היוּ הבּיצים מוּנחוֹת עד שנסתּאבוּ והעלוּ ריח משוּנה. בּאוּ פּקידי המקוֹם וּתבעוּהוּ לדין. קפץ בּלילה דרך החלוֹן ונחבּא לברוֹח מיֶקאטרינוֹסלאוו. מעט כּסף חָשׂך לעצמוֹ — הלך לקרימנצוּג וכוֹנן שם בּית־חרוֹשת לחלזוֹנוֹת של סיגריוֹת, הוּא עּם שוּתּף. זימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מין שוּתּף, הלהוּט אַחַר משׂחק השח. וּמפּני שהוּא עצמוֹ אַף הוּא להוּט אַחַר משׂחק זה, השח, הוּא אוֹמר, תּאות־נפשוֹ הוּא, כּשהוּא מתעמק בּוֹ, הוּא שוֹכח מאכוֹל לחמוֹ, — לפיכך היוּ שניהם יוֹשבים ומשׂחקים כּל הימים וכל הלילוֹת, עד שיצאוּ נקיִים מחלזוֹנוֹתיהם. פעם אַחת קמוּ בּבּוֹקר — והנה אֵין חלזוֹנוֹת. לא נשתּיירוּ להם אלא הארגזים הריקים בּלבד. לאָן נעלמוּ החלזוֹנוֹת — אֵין שוּם בּריה יוֹדעת. בּין כּה וכה שמע שמוּעה, כּי אַחַד הרוֹקחים, היוֹשב בּעיר קטנה סמוּך לקרימנצוּג, מוֹכר את חנוּתוֹ עם כּל הסממנים אשר בּה. הלך ונפל על המציאָה וקנה את כּל המלָאי בּחצי־חינם ואָמר להיבּנוֹת ממנוּ. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? זימן לוֹ בּתוֹך סחוֹרתוֹ אַרגז אחד של אבק־שׂרפה. נמלך האַרגז בּדרך נסיעתוֹ בּקרוֹן מסילת־הבּרזל והתחיל יוֹרה וּפיצפּץ את כּל הקרוֹן לרסיסים וקרע רגל אַחת מרגליו של הקרר, והיתה הסכּנה גדוֹלה, עד שעמד ונמלט כּל עוֹד נפשוֹ בּוֹ. מה תֹּאמרי, זוּגתי היקרה, למוּצלח שכּמוֹתוֹ? אוֹמר הוּא על עצמוֹ, כּי

דרכּוֹ בּכךְ. אִם יעמוֹד להבּיט בּנהר — וּמתה כּל הדגה. כּפי שרוֹאָה

אַתּ, מעלה יתירה לוֹ, שגם לץ הוא מטבע בּריאָתוֹ, ממַשל משלים ודעתּוֹ זחוּחה עליו תּמיד. הוּא עצמוֹ לא תּוֹאַר לוֹ ולא הדר. קוֹמתוֹ קטנה וּתנוּעוֹתיו מהירוֹת ועֵיניו בּוֹערוֹת כּגחלי אֵש. מגבּעתּוֹ שמוּטה לוֹ

תּמיד אל מַפרקתּוֹ, ידיו נתוּנוֹת בּכיסי מכנסיו, ומוֹחוֹ סוֹבב־הוֹלך כּגלגל לפני רוּח, בּוֹרא יש מאַיִן, מחַבּל תּחבּוּלוֹת וּממציא

קוֹמבּינאציוֹת שוֹנוֹת, קוֹמבּינאציוֹת לאין מספּר! אוֹמר הוּא, כּי אַחת

החליט וּממנה לא יזוּז: צריך הוּא להיוֹת בּעל־מיליוֹנים, ויעבוֹר עליו מה! שאם לא כן, יקוּם ויִסע לאַמריקה. שם, הוּא אוֹמר, כּל השערים פּתוּחים לפניו. מפתּה הוּא גם אוֹתי לנסוֹע עמוֹ לאַמריקה. אוֹמר הוּא, כּי אנשים כּמוֹנוּ לא יאֹבדוּ בּשום מקוֹם. אבל כּלוּם יצאתי מדעתּי, שאַשליךְ מידי אוּמנוּת נקיה וקלה, כּאוּמנוּת הכּתיבה, ואֵלךְ לנוּע בּארצוֹת רחוֹקוֹת על אוֹשר לא־נוֹדע! וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם

כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. לפלא הוא בּעֵיני, כּי לא קיבּלתּי עדיין מאֵת הרידאקציה שוּם תּשוּבה על מאמרי הראשוֹנים, אשר שלחתּי לה, לא תּשוּבה ולא כּסף. ואני כּבר כּתבתּי לה שלוֹשה מכתּבים. ואוּלם תּקוָתי חזקה, כּי היוֹם אוֹ מחר אקבּל תּשוּבה ממנה.

ח. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי תּיכף בּקבּלךָ את מכתּבי זה, תּמַהר ותבוֹא לביתךָ, למען השם, כּי אָבי נפל למשכּב וּמחלתוֹ אנוּשה. כבר נכנסוּ הרוֹפאים לקוֹנסיליוֹן וּבדקוּ וּמצאוּ מַיִם

בּבטנוֹ, אוֹי ואבוֹי לנפשי! מַכאוֹביו עצמוּ כּל־כּך, שאֵין אָדם יכוֹל

לעמוֹד בּפניהם. צייר לעצמךָ, כּי אפילוּ אמי שתּחיה כּוּלה כּנדהמה וּפניה

נפלוּ. עין בּעין נראה, כי מפקירה היא את עצמה בּשבילוֹ. אוֹמרת היא: “אפילוּ קדירוֹת וּפכּים קטנים מתחבּבים על האָדם בּרבוֹת הימים”… ואתּה עוֹדךָ יוֹשב להנאָתךָ בּיהוּפּיץ ועוֹסק שם בּשלוּמיאֵלים

וּבבדחנים, בּשׂקים של זהב וּבביצים מוּזרוּת, הלוַאי יהיוּ כּוּלם כּפּרת

ציפּרנוֹ הקטנה של אָבי, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

וּבכן, זכוֹר ואַל תּשכּח, מנדל! מַהר וסע והריצה דיפּישה!

ט. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי מכתּבךְ פּילח כּחץ לבבי. מי יִתּן לי אֵבר כּיוֹנה, ואָעוּפה על כּנפי נשרים לכתריאֵליבקה. אבל מה אֶעשׂה, ואֵין לי אפילוּ פּרוּטה אַחת להוֹצאוֹת הדרך. ולא עוֹד, אלא שחוֹבוֹתי אשר חַבתּי לבעלת־האַכסניה עצמוּ משׂערוֹת ראשי. לא די שאָכלתּי את כּל אשר לה, גם כּסף מזוּמן לָויתי מידה מדי פּעם בּפעם לרגל המלאכה אשר לפני, לצרכי דיוֹ וּנייר. כּסבוּר הייתי, שעוֹד מעט וּתשוּעתי קרוֹבה לבוֹא. כמה נייר וּדיוֹ שיחַתּי, כּמה מאמרים נאים חיבּרתּי, את כּל אצבּעוֹתי פּירכתּי מרוֹב כּתיבה, — והרידאקציה גם ענה לא ענתה אוֹתי! מילאָה פּיה מים, ואין תּשוּבה. אוֹי לאוֹתה בּוּשה! וכי דרכּה של רידאקציה בּכך? מה־נפשך: אִם לא מצאתי חן בּעֵיניךְ ומאמרי אֵינם לרצוֹן לך — עניני, ואחדל לכתּוֹב. כּי למה תּטריחי אָדם חינם? אילוּ היה אחר בּמקוֹמי, וַדאי שהיה פּוֹסק לה פּסוּקוֹ כּהלכה. אוֹ אילוּ היתה הפּרוּטה מצוּיה בּכיסי, הייתי מריץ לה דיפּישה: אוֹ חַברוּתא, אוֹ מיתוּתא!… עכשיו אֵין בּכוֹחי לתאֵר לך, זוּגתי היקרה, את יִסוּרי ואת עגמת־נפשי ואת יאוּשי הגדוֹל מנשׂוֹא. ידי רפוּ כּל־כּך, שאֵין בּי רוּח לקחת את עֵטי בּידי ולכתּוֹב עוֹד. הגיעי בּעצמךְ: בּיקשתּי ממנה, כּי תּשלח לי לכל הפּחוֹת, את העיתּוֹן חינם — ולא השיבה לי גם על זה! דומה, אילוּ הייתי חוֹטב עֵצים כּל אוֹתוֹ הזמן, כּי־עתּה גם עתּה השׂתּכּרתּי יוֹתר. אֵינני יוֹדע, אִם זה מנהגה עם שאָר הסוֹפרים — אַךְ עמי נהגה שלא כּהוֹגן. עכשיו נשאַרתּי כּכלי מלא בּוּשה וּכלימה. אֶל ההרים אֶשׂא עֵיני: מאַין יבוֹא עֶזרי? כי הנה, זוּגתי היקרה, מַר לי, מַר מאוֹד, בּאוּ מים עד נפש ותקוָה אָין! וּמפּני שמדוּכּא אני, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעֵת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ ויחיש לחוֹתני רפוּאה שלמה בּמהרה בּימינוּ, אָמן. מי יִתּן ואֶמצא את הילדים שיחיוּ בּריאים וּשלמים בּגוּפם, לפי שגדוֹלים געגוּעי עליהם מאוֹד. נכספה גם כּלתה נפשי אליהם!

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. המכתּב הזה מוּנח אֶצלי זה שני ימים, לפי שאֵין לי מעוֹת לבוּל. חשבתּי וחזרתּי וחשבתּי כּל העֵת הזאת, לאָן אֶפנה

עתּה וּמה אֶעשׂה לימים הבּאים? דוֹמה, אֵין עוֹד עֵסק בּאָרץ, אשר לא שלחתּי את ידי בּוֹ. ורק דבר אחד עדיין נשאר לפני, הוא עֵסק השדכנוּת. בּפוּנדק זה, שאני מתאַכסן בּוֹ, מתגוֹרר אִתּנוּ אַחַד השדכנים, וּמתּוֹך סיפּוּריו שהוּא מספּר נראֶה, שמאַסף הוּא ממוֹן רב. אמת, אוּמנוּת זוֹ

אֵינה מכוּבּדת כּאוּמנוּת של סוֹפרים, ואַף־על־פּי־כן הכּל מוֹדים, שיפה היא שבעתיִם מאוּמנוּת של סרסוּרים. כּלוּם אָנוּ צריכים אלא לחסדי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שיִשלח מעט הצלחה במעשׂי ידינוּ!

הנ"ל.

י. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לךָ, בּעלי היקר, כּי תּמוּ דברי. אין לי עוֹד מה לכתּוֹב אליך. הראֵיתי את מכתּבךָ לאִמי, ואָמרה לי, כּי כּל הקוֹלר תּלוּי בּצוָארי. “אשה, היא אוֹמרת, ניכּרת בּתבשילה, בּמעילה וּבבעלה… אילוּ, היא אוֹמרת, הנחתּ לי לכתּוֹב מכתּבים אליו, אל התּכשיט הנאֶה הזה, כּי־עתּה, היא אוֹמרת, לא חסתּי על עמלי ונסעתּי אליו ואחַזתּיו בּציצית ראשוֹ והבאתיו לביתוֹ בּעל־כּרחוֹ. לאָשרוֹ, היא אוֹמרת, חוֹלה עתּה אָביך ונאבק עם מַר־המות, וּשתּינוּ, היא אוֹמרת, נוֹפלוֹת פּה אַפּיִם אַרצה מגוֹדל הטוֹרח והיִסוּרים”… הכּסף, אשר אני שוֹלחת לך בּזה, כּספּה של אמי הוּא — וידעתּ את נדיבוּת־לבּה. ואני תפילה, כּי לא אוֹסיף עוֹד לקבּל מכתּבים ממךָ כּל ימי חיי. וכאשר תּצא את יהוּפּיץ, תּפצה האדמה את פּיה ותבלע את העיר הזאת עם כּל שאוֹנה והמוֹנה, עם עסקיה ומסחָריה, סרסוּריה וגנביה, שדכניה וּבדחניה, אַכסניוֹתיה, אַלמנוֹתיה

ורידאקציוֹתיה, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה שיינדל.

מנחם־מנדל בתור שדכן

מנחם־מנדל מן הדרך לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לך, זוּגתי היקרה, כּי אֵין מַזל. סר צלי מעלי. ההצלחה פּנתה אלי עוֹרף ולא פּנים. תּיכף כּשקיבּלתּי ממךְ את מספּר הקרבּוֹנים, אשר שלחתּ לי, עמדתּי וסילקתּי קוֹדם־כּל את חוֹבוֹתי לבעלת־האַכסניה, וּמיד צררתּי את חפצי לדרך. ולא עוֹד, אלא שכּבר ישבתּי בּקרוֹן של מסילת־הבּרזל, קניתי לי כּרטיס־הנסיעה עד פאסטוֹב, וּמפאסטוֹב אָמרתּי לנסוֹע בּדרך ישרה לביתי, לכתריאֵליבקה. ואוּלם הלא יש לנוּ אֵל גדוֹל וגיבּוֹר בּשמים — לכן תּשמעי את המעשׂה אשר עשׂה לי. הלא תּזכּרי עוֹד אֵת אשר כּתבתּי לךְ במכתּבי האַחרוֹן, כּי בּפוּנדק זה, שהייתי מתאַכסן בּוֹ, ישב אִתּנוּ אַחַד השדכנים, ליבּ ליבּלסקי שמוֹ, שהתפּאֵר

לפנינוּ, כּי נוֹשׂא הוּא בּכיס־חזהוּ את כּל העוֹלם כּוּלוֹ, את כּל החתנים והכּלוֹת, וּממלא אוֹצרוֹתיו זהב. והנה קרה מקרהוּ של ליבּ ליבּלסקי זה לנסוֹע מיהוּפּיץ לימים אחדים לרגל שידוּך נכבּד מאוֹד. דיפּישה דחוּפה, הוּא אוֹמר, הריצוּ לוֹ פּתאוֹם, כּי הדבר נחוּץ ואֵין להתמַהמה. עמד ועזב את צרוֹרוֹ לפקדוֹן בּידי בּעלת־האַכסניה וּביקש ממנה, כּי תּשׂים עֵינה עליו ותשמרהוּ מכּל משמר עד אשר ישוּב מדרכּוֹ, ואָז יסלק לה את שׂכר המלוֹן, כּפי אשר יוּשת עליו. וּמאָז לא ראינוּהוּ עוֹד. נעלם השדכן ועקבוֹתיו לא נוֹדעוּ. לפני נסיעתי אָמרה לי בּעלת־האכסניה: “הלא נוֹסע אַתּה בּאוֹתה מסילה, שבּה הלך השדכן, הא לך אֵיפוא צרוֹרוֹ, אוּלי תֹפגע בּדרכּך בּשלוּמיאֵל זה, בּליבּלסקי, ונתתּ לוֹ את בּלוֹאֵי ניירוֹתיו”.

אָמרתּי לה: “מה לי ולצרוֹרוֹת זרים?” אָמרה לי: “אַל תּירא — אין כּאן כּסף חלילה, אלא ניירוֹת וּכתבים בּלים”. וכך הוה. כּיון שישבתּי בּקרוֹן של מסילת־הבּרזל וּפתחתּי את הצרוֹר להתבּוֹנן בּוֹ, לשם סקרנוּת בּלבד — והנה אוֹצר בּלוּם לפני: מכתּבים של שדכנים, רשימוֹת של מחוּתּנים וּכתבים שוֹנים למיניהם. בּין הכּתבים מצאתי רשימה ארוּכּה של חתנים וכלוֹת, כּתוּבה בּלשוֹן־הקוֹדש על־פּי סדר אָלף־בּית. והרי אני מוֹסרה לךְ בּזה כּכתבה וכלשוֹנה:

אַווריץ. חַוָה בּת הגביר רב אַבּא אריכא… מיוּחס גדוֹל… אשתּוֹ מרים־גיטל… גם כּן מיוּחסת… קוֹמתה דמתה לתמר… יפהפיה… ד' אלפים… רוֹצה דיפּלוֹם…

בּאלטה. פייטיל בּן הגביר יוֹסף פּזר… משׂכּיל… חברה של ציוֹן… גמר חכמת הבּוּכהאלטיריא… פּטוּר מעוֹל מלכוּת… מניח תּפילין בּכל יוֹם… רוֹצה מעוֹת…

גלוּחוֹב. יֶפים בּוֹלוֹסני… אַפּתּיק עם זקן גלוּח… אוֹהב ישׂראל… מַלוה בּריבּית… דווקא שחרחוֹרת

ונאוָה…

דוּבּנה. לאה בּת הגביר רב מאיר צפּיחית… משפּחה… שיעוּר קוֹמתה כּזית… לא תוֹאר ולא הדר… אַדמונית… מדבּרת בּלשוֹן צרפת… יכול ליתּן מעוֹת…

הייסין. ליפּא ילקוּט… גיסוֹ של איצי בּרוָז… בעל־יוֹעֵץ של רב זלמן מראדוֹמישל… בּן יחיד… והנער יפת־תּוֹאר… עֵינים של מַמזר בּן הנידה… רוֹצה בּוֹר־שוּמן…

וויניצה. חיים דגמלוּח… בּחוּר מנגן על הבּוּרסה… נוֹסע בּכרכּרה… מַרויח גדוֹל… שוה עשׂרת אלפים…

זיטוֹמיר. הנגיד רב שלמה־זלמן פּצצוֹני… בּ' בּתוּלוֹת… שניהם יפהפיוֹת מן המוּבחר… הקטנה מעט נקוּדים וּברוּדים… פּסנתּר אַשכּנז צרפת… רוֹצה משׂכּילים… דיפּלוֹם לאו דווקא…

חמילניק. הנגידה בּתיה סלמנדרא… אַלמנה מַלוה בּריבּית… חכמת נשים… רוֹצה למדן… יכוֹל להיוֹת בּלא מעוֹת…

טאלנה. הרבּני רב אברמלי קדוֹש… אלמן… חסיד בּעל תּנך… מבקש אַלמנה עם עֵסק…

יאמפילי. מֹשה־ניסן חרוּמף… נגיד חדש… אשתּוֹ מרת בּיילה־לאה… הוּא והיא רוֹצין שידוּך עד כּלות הנפש… כּמה שיִתּן הצד שכּנגד מתחייב ליתּן בּ' פּעמים… רח"ש לשדכנים תּיכף ומיד בּשעת שבירת הכּלים… חוּץ לזה מַתּנה להשדכן מצד המחוּתּנת…

כתריאֵליבקה. רב נתן־קוֹרח… ממוֹן קוֹרח… דבר אַחר גדול… בּן משׂכּיל יוֹסף־יצחק… מוּשלם חריף… טוּרגניֶב ודאַרווין… וצדקתך… מבקש יתוֹמה עניה בלא קרוֹבים… יפת־תּוֹאר ראשוֹנה… לא חוֹלה לשלוֹח על הוֹצאוֹת… לפוּם זוּזי רקוֹד…

ליפּוֹביץ. בּן הגביר לייבּוּש קפּוֹטה… חסיד אֵש להבה… הוֹלך על 8 קלאסין… יוֹשב בּאוֹדיסה… מנגן על הכּינוֹר ויכוֹל לשוֹן־קוֹדש… בּן פּוֹרת עלי עין…

מיזבּיש. רב שמשוֹן שבּתיל שימליש… אַלמן… יש בּ' בּתוּלוֹת עם ג' אלפים… רק חייב קוֹדם לישׂא אשה בעצמוֹ… רוצה גם כּן בּתוּלה…

נמירוֹב. סמיציק… בּרנַארט מוֹסייביץ… ממשפּחת הסמיציקים הגדוֹלים… גרוּש בּרשוּת עצמוֹ… מתמיד גדוֹל בּפריביראנץ…

תּקיף אֵצל גדוֹלי המלוּכה… מן היוֹשר בּתוּלה עם ה' אלפים אוֹ גרוּשה עם עשׂרת אלפים…

סמילה. פּירילי המַטרוֹנית… גרוּשה עם עשׂרת אלפים… צריך משׂכּיל בּעל־פּרנסה…

עֶנאטיבקה. הרבּני מוֹהר"ר רב מנדי יוֹצא־דופן… זקן לאחר שבעים… רק כּוֹחוֹ בּמתניו… קבר ג' נשים… רוֹצה בּתוּלה…

פּרילוּקי. הגימנאזיסט יוֹם־טוֹב… בּן הגביר רב מיכל יוֹם־טוֹב… נוֹשׂא כּוֹבע בּבּית… אֵינוֹ כּוֹתב בּשבּת… רוֹצה כ'

אלפים לא פּחוֹת פּרוּטה… כּנגד חצי…

צאריצין. רשימה מגביר אַלמן סוֹחר בּדגים… יוֹשב בּאַסטראחאן… הבטיח שני גוֹרלוֹת ראשוֹנים מאוֹצר המלוּכה… חוּץ

מרח“ש… צריך לכתּוֹב עוד א' מכתּב… בּיקשתּי לשלוֹח כ”ה רו"כּ על הוֹצאוֹת… לכל הפּחוֹת מרקאוֹת…

קרימנצוּג. משׂכּיל וציניסט סכּנת נפשוֹת… מאָה פּרנסוֹת… חכם… חריף בּשׁח… ש"ס בּעל־פּה… מוּשלם וּבעל דבּרן… דבש וחלב תּחת לשוֹנוֹ… כּתבא רבּה… שמעתּי, שכּבר נשׂא אשה…

ראדוֹמישל. נין ונכד לרב נפתּלי מראדוֹמישל… שייך לסאדיגירה… בּית חרוֹשת של צוּקר… תּוֹרה וּגדוּלה בּמקוֹם אחד… חצי חסיד וחצי אשכּנזי… פּאָה קצרה וקפּוֹטה עד הבּרכּיִם… יוֹדע לשוֹן וּבקי בּיוֹרה־דעה… דוֹד אַדיר בּעל מיליוֹנים… מבקש יפת־תּוֹאַר משפּחה יִחוּס ר' אלפים פּסנתּר צנוּעה צרפת פּאָה נכרית בּתוּלה בּמחוֹל הדלקת נרוֹת נערה משׂכּילה אַך בּלא בּחוּרים…

שפּוֹלי. הגביר המפוּרסם אליהוּ מצרנוֹבּיל… יוֹשב ביהוּפּיץ… סרסוּר גדוֹל לצוּקר ולאחוּזוֹת… בּשוּתּפוּת עם הגביר

המפוּרסם בּרתּנוּרא… בּת יחידה… רוֹצה מטל השמים… משׂכּיל יוֹתר מדוֹקטוֹר… חפשי מעוֹל מלכוּת… יפה כּמו יוֹסף הצדיק… וחכם כּמוֹ שלמה המלך… יודע נגן על כּל הכּלים… משפּחה בּלא פּגם… מעוֹת לאֵין שיעוּר… עם כּל המעלוֹת… כּמעט בּרוֹדסקי… דפקתּי דיפּיש

לראדוֹמישל…

תּוֹמאשפּולי. ה' בּתוּלוֹת… ג' יפהפיוֹת וב' ירקרקוֹת… וכוּלם תּן להן אוֹ דוֹקטוֹר עם חוֹלים אוֹ אַדוויקאט עם פּראקטיקה בּיהוּפּיץ… כּתבתּי כּמה מכתּבים…

והרי אני יוֹשב בּקרוֹן וּצרוֹרוֹ של השדכן לפני, קוֹרא וחוֹזר וקוֹרא את רשימת החתנים והכּלוֹת, ואני מהרהר בּפני עצמי: ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! כמה פּרנסות טוֹבוֹת בּראת בּעוֹלמך בּשביל יהוּדיךָ! הנה, למשל, שדכנוּת זוֹ עצמה. דוֹמה, כּלוּם יש לך מלאכה נקיה וקלה, נאָה ונוֹחָה ממנה! מה יש כּאן לעשוֹת? צריך אָדם שיהיה לו רק מוֹח בּקדקדוֹ, כּדי שידע לכלכּל דבר בּחכמה ולזווג זיווּגים בּתבוּנה, שיהיוּ הוֹגנים זה לזה. למשל: אַווריץ זוֹ, שיש לה בּתוּלה יפהפיה עם ארבּעה אלפים, הרוֹצה דיפּלוֹם, הרי בּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּנגדה את בּאלטה, שיש לה משׂכּיל וציניסט, שגמר את חכמת הבּוּכהאלטיריא ורוֹצה מעוֹת, — כּלוּם אין זיווּג שניהם עוֹלה יפה? והוּא הדין בטאלנה: בּעיר זוֹ יוֹשב יהוּדי אַלמן, המבקש אַלמנה עם עֵסק — למה לא ילך לחמילניק, אל האלמנה בּתיה סלמנדרא, המבקשת אַלמן בּלא מעוֹת, וּבלבד שיהיה למדן? השוֹמעתּ אַתּ, זוּגתי היקרה? אֵין לוֹ לאָדם אלא להישען אל בּינתוֹ ולדעת כּיצד להמציא קוֹמבּינאציוֹת ולהפיק זממה. אילוּ נבראתי אני שדכן, הייתי מעמיד את העֵסק הזה על יסוֹדוֹת אחרים. ראשית כּל הייתי בּא בּדברים עם כּל השדכנים אשר בּכל תּפוּצוֹת ישׂראל, אוֹסף למקוֹם אחד את כּל רשימוֹתיהם, והייתי יוֹשב לזווג זיווּגים וּלקרב רחוֹקים מכּל ארבּע פּינוֹת העוֹלם: בּן פּלוני לבת פּלוני, בּת פלוני לבן פּלוני, — והכּל, כּמוּבן, בּכתב, על־ידי הדואַר. וּבכל עיר ועיר הייתי מוֹשיב שוּתּפים, הממַלאים מקוֹמי ועוֹשׂים משלחתּם בּאמוּנה, עיר

עיר ושוּתּפה, כּמספר הערים כּן מספּר השוּתּפים. מה־נפשך, כּל אשר יִשלח לנוּ אלוֹהים, נחלק בּינינוּ חלק כּחלק, חצי שלי וחצי שלך. ולא עוֹד, אלא שבּרבוֹת הימים הייתי פּוֹתח לשכּה גדוֹלה בּיהוּפּיץ אוֹ בּאוֹדיסה, ממַנה

בּה פּקידים חרוּצים, אַנשי־מעשׂה, שישבוּ כּל ימיהם ויכתּבוּ מכתּבים

ויריצוּ דיפּישוֹת, — ואני עצמי אֵיני עוֹשׂה כּלוּם, אלא יוֹשב על כּיסאי וּמזווג זיווּגים וּמחַבּל תּחבּוּלוֹת וּממציא קוֹמבּינאציוֹת!

מחשבוֹת אֵלו וכיוֹצא בּאֵלוּ בּאוּ לשׂחק לפני וּלהלהיב

את רוּחי. ועוֹד אני רוֹכב בּערבוֹת ועף על כּנפי דמיוֹני, והנה הביא הרוּח אל הקרוֹן בּרנש אחד משוּנה, שׂעיר כּוּלוֹ מכּף רגלוֹ ועד קדקדוֹ, והוּא מטלטל וּמוֹשך שׂק גדוֹל וכבד, נוֹשם ושוֹאֵף בּשעת מעשׂה כּאַוָז, פּונה

וּמדבּר אֵלי בּחן וּבנעימוּת רבּה, בּמין לשוֹן משוּנה, שאֵין בּני־אָדם

מן היִשוּב נזקקים לה כּלל: “שׂאֵני, עוּל־ימים, הוּא אוֹמר, ואדבּר דבר בּאָזניך. אִם־נא מצאתי חן בּעיניך, הוּא אוֹמר, עשׂה תּעשׂה עמדי חסד של אמת להטריח, הוּא אוֹמר, את שׂיבתך בּכבוֹד וּלהרתּיע קצת את עצמך בּשעת הדחק, למען יִיטב, הוּא אוֹמר, גם לי בעבוּרך וּלמען אֶזכּה, הוּא אוֹמר, לישב עמךָ בּכפיפה אַחת, בּריוַח ולא בּצימצוּם”… “האָח, אני אוֹמר, מַדוּע לא? הנני מוּכן וּמזוּמן בּכל הדרת הכּבוֹד!” כּך אני אוֹמר לוֹ, עוֹמד וּמפנה לוֹ מקוֹם אצלי ושוֹאלוֹ דרך־אגב, כּדי לצאת ידי חוֹבתי: “מהיכן הוּא יהוּדי?” "כּלוֹמר, מאַין בּאתי? מקוֹריץ, הוּא אוֹמר, אני בּא, אָשר שמי, רב אָשר השדכן — זה שמי, הוּא אוֹמר וזה זכרי בּכל תּפוּצוֹת ישׂראל. כּפי שעֵיניך רוֹאוֹת אוֹתי היוֹם, הוּא אוֹמר, הרי אני

שדכן בּעזרת השם יתבּרך, הוּא אוֹמר, זה ארבּעים שנה". “האוּמנם, אני אוֹמר, וּבכן, גם אַתּה שדכן?” "מכּאן לָמדנוּ, הוּא אוֹמר, שאַתּה

בּוַדאי שדכן! אם כּן, הוּא אוֹמר, הלא אָחינוּ אַתּה, ואני חייב ליתּן לך שלוֹם על־פּי דין!" כּך אוֹמר לי שדכן זה ותוֹקע לי כּף גסה ורכּה וּשעירה ושוֹאלני אַף הוּא, כּפי הנראֶה, כּדי לצאת ידי חוֹבתוֹ: “מה שמכם?” אָמרתּי לוֹ: “מנחם־מנדל”. אָמר לי: "השם הזה ידוּע לי מתּמוֹל שלשוֹם. שמוֹע, הוּא אוֹמר, שמעתּיו בּוַדאי, אלא שאיני זוֹכר עכשיו, היכן שמעתּיו. ולכן, הוּא אוֹמר, שמע־נא, רב מנחם־מנדל, אֵת אשר אוֹמַר לךָ. כּיון, הוּא אוֹמר, שהראָה אוֹתנוּ אלוֹהים את חסדוֹ היוֹם והנחָנוּ, הוּא

אוֹמר, בּדרך אמת, וגרם לנוּ, כּי שנינוּ, שני שדכנים, הוּא אוֹמר, נזדמן לפוּנדק אחד, — האין זאת אוֹת, הוּא אוֹמר, כּי מן השמים נתגלגלה לנוּ זכוּת, שנכרוֹת בּרית בּינינוּ בּמקוֹם הזה, הוּא אוֹמר, כּדי להוֹציא

מתּחת ידינוּ דבר מתוּקן?" “למשל, אני אוֹמר, אֵיזהוּ דבר מתוּקן?” אפשר, הוּא אוֹמר, יִמצא אֶצלך אָדם המבקש יין מפוֹאָר בּכלי מכוֹער?" “למשל, אני אוֹמר, אֵיזהוּ יין מפוֹאָר בּכלי מכוֹער?” "שׂאֵני, הוּא אוֹמר, רב

מנחם־מנדל, ואל תּדחַק את השעה. עוֹד מעט, הוּא אוֹמר, ואַסבּיר לך את כּל הענין כּהויתוֹ ואתרגם לך פּסוּק כּצוּרתוֹ. ואַתּה, הוּא אוֹמר, היכּבד־נא ושב בּמקוֹמך ושׂים אָזנךָ כּאפרכּסת. אני עצמי, הוּא אוֹמר, כּפי שעיניךָ רוֹאוֹת אוֹתי היוֹם, יש לי עכשיו בּיארמיליניץ מין סחוֹרה משוּבּחת, עידית שבּעידית, אשר כּמוֹה, הוּא אוֹמר, לא היתה ואחריה לא תהיה! רב איצי תּשרק שמוֹ. ממילא מוּבן, הוּא אוֹמר, שמדבּרים אָנוּ כּאן בסוֹלת נקיה,

בּיִחוּס־משפּחה שאֵין למעלה ממנוּ. לא די, הוּא אוֹמר, שהוּא עצמוֹ מיוּחס גדוֹל, אלא שהיא מיוּחסת גדוֹלה ממנוּ, ורק חסרוֹן אחד, הוּא אוֹמר, אַתּה מוֹצא בּדבר, שדוֹרש הוּא במַפגיע, כּי הצד שכנגד ישלם לוֹ בּשׂכר יִחוּסוֹ כּסף מזוּמן. תּנאי מפוֹרש, הוּא אוֹמר, התנה עם השדכן: כּכל אשר יִתּן הוּא, יִתּן הצד שכּנגד כּפליִם"… “המתּן לי קצת, אני אוֹמר, דוֹמה שיש לי כּאן תּחת ידי סחוֹרה זוֹ עצמה, הדרוּשה לך”. וּמיד אני עוֹמד וּמפתּח את צרוֹרי, מוֹציא מתּוֹכוֹ את ספר־הזכרוֹנוֹת של אוֹתוֹ השדכן, של ליבּ ליבּלסקי, ואני מניחוֹ לפניו וּמַראֶה לוֹ בּאצבּע על יאמפּילי: “הנה הוּא לפניךָ, אני אוֹמר, הנה הדבר אשר בּיקשה נפשך. קרא, וראִית ונוֹכחתּ: מֹשה־ניסן חרוּמף… נגיד חדש… כּלוֹמר, זה מקרוֹב עשׂה עוֹשר… הוּא והיא רוֹצין שידוּך עד כּלוֹת הנפש… כּלוֹמר, שניהם מתאַוים לדבר אחד. כמה שיִתּן הצד שכּנגד מתחייב ליתּן בּ' פּעמים… כּלוֹמר, נוֹתן כּפליִם. הכּל כּאשר שאלה נפשך! אל השידוּך הזה התפללתּ!”…

כּיון ששמע דיבּוּרים אֵלוּ וראה בּספר־הזכרוֹנוֹת אשר בּידי, כּי אוֹתוֹ מֹשה־ניסן חרוּמף מבטיח רח"ש לשדכנים תּיכף לשבירת הכּלים, חוּץ ממַתּנת ידה של המחוּתּנת עצמה, — מיד קפץ רב אָשר שלי ממקוֹמוֹ ותפס לי בּידי ואָמר לי: "מזל טוֹב לך, רב מנחם־מנדל, מזל טוֹב לשנינוּ, עשינוּ עֵסק. ראיתי, הוּא אוֹמר, אִם לא הטעוּני עֵיני, שם בּסַלךָ רקיקי־בּיצים, תּה וסוּכּר וּשאָר ירקוֹת. אוּלי, הוּא אוֹמר,

כּדאי ונכוֹן לפנינוּ לברךְ לפי־שעה על מיני מזוֹנוֹת, ואם ירצה השם, הוּא אוֹמר, כּשנבוֹא בּשלוֹם לפאסטוֹב, תּטריח את כּבוֹדךָ לרדת וּלהמציא לנו חמים לסעוּדה, כּי הנה, הוּא אוֹמר, גם קוּמקוּם אני רוֹאֶה בכליךָ, ואָז הוּא אוֹמר, נשתּה גם כּוֹס חמים להשיב נפש שׁוֹקקה. וּכשיצליח אלוֹהים את דרכּנוּ, הוּא אוֹמר, נשׂיג בּתּחנה גם מעט ייש מן הייש המשוּבּח, וּנברך בּרכּת שהכּל ונשתּה דרך־אגב, הוּא אוֹמר, לחיי המיוּחָס שלי מיארמיליניץ וּלחיי הנגיד החדש שלךָ מיאמפּילי, הרוֹצה שידוּך עד כּלוֹת הנפש. ויהי רצוֹן, הוּא אוֹמר, שתּהא השעה הזאת שעה טוֹבה וּמוּצלחת". “אָמן, אני אוֹמר, כּן יהי רצוֹן. מי יִתּן ויאָמנוּ דבריךָ. ואוּלם, אני אוֹמר, לא כּל מחשבה טוֹבה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מצרף למעשׂה”… "שׂאֵני, רב מנחם־מנדל, הוּא אוֹמר, בּפּעם הזאת טעית. אִי אַתּה יוֹדע עדיין, הוּא אוֹמר, לפני מי אַתּה עוֹמד. לא נער, הוּא אוֹמר, מדבּר אליך בּזה — פּי הוּא המדבּר אליך. הפּעם, הוּא אוֹמר, יש לך עסק עם שדכן מפוּרסם בּכל המדינה בּשם רב אָשר, שהשידוּכים, שנחתּכוּ על־ידיו בּעֶזרת השם יתבּרך בּימי חייו המעטים, עצמוּ משׂערוֹת ראשוֹ. הלוַאי, הוּא אוֹמר, נעלה שנינוּ כּל־כּך מאוֹת, כּמספּר הזוּגוֹת שכּבר נתגרשוּ אֶצלי וחזרוּ ונישׂאוּ

ושוּב נתגרשוּ. אני, הוּא אוֹמר, כּשאני נוֹתן עֵיני בּרשימה של חתנים וכלוֹת, מיד אני תּוֹפס בּסקירה ראשוֹנה, אם ילך הענין למישרים, או לא ילך. מֹשה־ניסן זה שלך, הוּא אוֹמר, נראֶה לי פּגום קצת. אין זאת, הוּא אוֹמר, כּי־אִם קוּפּה של שרצים תּלוּיה לוֹ מאחוֹריו. כי הבה, הוּא אוֹמר, נרד לעוֹמקו של דבר: מֹשה־ניסן זה שנגיד הוּא וּבעל בּעמיו, מה ראה, שהוּא רוֹדף כּל־כּך אחרי שידוּך? וּמחוּתּנת זוֹ, הוּא אוֹמר, שאֵשת נגיד היא, מה ראתה, שנפשה תּלהט גחלים עד כּדי כּך, שהיא מבטיחה מתּנוֹת מיוּחדוֹת להשדכן? אמוֹר מעתּה, הוּא אוֹמר, שיש דברים בּגוֹ. כּלוֹמר, תּפּוּח זה תּוֹלעת בּוֹ"… “אם כּן, אני אוֹמר, מה עצתך?” "עצתי, הוּא אוֹמר, עֵצה פּשוּטה היא. שנינוּ צריכים להיפּרד תּיכף וּמיד לשני דרכים. אני, הוּא אוֹמר, אָשׂים פּני ליארמיליניץ, אל המיוּחס שלי, אל רב איצי תּשרק, ואַתּה שׂא־נא רגליך ולךְ־לךָ ליאמפּילי, אל מֹשה־ניסן חרוּמף שלך. ורק תּנאי אחד, הוּא אוֹמר, אני מַתנה עמךָ: שנינוּ חייבים לאזוֹר מתנינוּ ולעשוֹת בּמלאכה בּכל תּוֹקף. אַתּה מצדךָ תּשתּדל בּכל כּוֹחךָ, כּי אוֹתוֹ התּפּוּח

המתליע שלךָ ירבּה נדוּניה כּכל האֶפשר, ואני, הוּא אוֹמר, וַדאי לא אָחוּס גם על עמלי ואֶעשׂה כּכל חָכמתי לכפּוֹת על תּשרק שלי הר כּגיגית, שיִתּן אַף הוּא את חציוֹ בּשלמוּת, שהרי סוֹחר הוּא בּיִחוּס־אָבוֹת, ומי יקשה, הוּא אוֹמר, על מיוּחס כּמוֹהוּ?"…

וּבכן, זוּגתי היקרה, הנה עֵינַיִךְ הרוֹאוֹת, כּי

תּחילתוֹ של דבר זה היתה מתּוֹך צחוֹק וּבדיחוּת־הדעת, וסוֹפוֹ — בּאמת וֹבתמים, לשם עסק. כי עוֹד אָנוּ נדבּרים איש אל רעֵהוּ, והנה בּאנוּ לפאסטוֹב. וּכשבּאנו לפאסטוֹב, היתה ראשית דרכּנוּ אל התּחנה לשתּוֹת תּה ולסעוֹד לבּנוּ, כאשר ציוה אלוֹהים, ואָז החילוֹנוּ לדבּר את דברינוּ מתּוֹך כּוֹבד־ראש וּלברר את העסק העוֹמד לפנינוּ לכל פּרטיו ודיקדוּקיו. והיה לבּי נוֹקפי תּחילה על המעשׂה הזה: מה לי ולעֵסק של שדכנוּת? וּמה מחוּתן אני אֵצל רשימוֹת של אָדם זר? לכאוֹרה, הלא אין זוֹ אלא גזילה: לוּא יהא הדבר בּעיניך, כּאילו מצאתי אַרנק מלא כּסף ואני חייב להחזירוֹ לבעליו. ואַף־על־פּי־כן, אם נֹאמר להפוֹך בּדבר, אֶפשר למצוֹא בּוֹ גם צד היתּר. מה הרעש? מה נפשך: אם יעלה הזיווּג יפה, נחַלק בּינינוּ את שׂכר השדכנוּת חלק כּחלק. כּלוֹמר, אני וליבּ ליבּלסקי, אוֹתוֹ השדכן בּעל הרשימה, נחַלק בּינינוּ את החלק המגיע לי. הלא אֵינני גזלן, שאתאַוה לרכוּש זרים! בּקיצוּר, כּיון שעיינתּי וחזרתּי ועיינתּי בּדבר זה, הוּתּר לי, כּלוֹמר,

נעשׂה לי כּהיתּר. גמרנוּ אֵיפוֹא, כּי שנינוּ יוֹצאים לדרך: רב אָשר נוֹסע ליארמיליניץ, ואני — ליאמפּילי. והמדוּבּר בּינינוּ כּך היה: כּשאגיע, אם ירצה השם, למחוֹז־חפצי, אֵצא תּחילה בּעיר לחקוֹר ולדרוֹש, מה טיבוֹ של מֹשה־ניסן חרוּמף זה וּמה הגיע לוֹ פתאוֹם, שהוּא להוּט כּל־כּך אַחַר שידוּך? ואחרי שאֶתהה על קנקנוֹ של זה ואֶראֶה את מעמד ביתוֹ ואת כּל אשר לוֹ, אָריץ לוֹ דיפּישה ליארמיליניץ: כּךְ וכךְ. אָז ישיב לי אַף הוּא דיפּישה: כּךְ וכךְ. ואָז יזדמנוּ המחוּתּנים לפוּנדק אחד בּזמרינקה לראוֹת איש את פּני רעהוּ. והיה אִם מאלוֹהים יצא הדבר, אוֹת הוּא, כּי השידוּך יהיה שידוּך בּעֶזרת השם יתבּרך. "ורק ראֵה בּיקשתיךָ, רב מנחם־מנדל, הוּא אוֹמר, לבל תּקמץ בּהוֹצאוֹת ואַל תּחוֹס עֵינךָ על דיפּישוֹת, לפי שעֵסק זה של שדכנוּת, הוּא אוֹמר, אֵינוֹ עוֹמד אלא על דיפּישוֹת. טבעוֹ של מחוּתּן, הוּא אוֹמר, בּכך: כּיון שהוּא רוֹאֶה

דיפּישה בּידךָ, מיד תֹאחזהוּ חרדה". וּכשהגיע הדבר לידי עצם המעשׂה, כּלוֹמר, לידי קניית כּרטיסים, נתגלה, שכּלתה פּרוּטה מכּיסוֹ של רב אָשר זה ואֵין לוֹ להוֹצאוֹת הדרך. "הדיפּישוֹת והטלגרמוֹת, הוּא אוֹמר,

הציגוּני כּלי ריק. את כּל כּספּי, הוּא אוֹמר, בּיזבּזתּי לדיפּישוֹת

וּלטלגרמוֹת. הלוַאי, הוּא אוֹמר, יהא חלקךָ בּזה, שאני מוֹציא בּכל שבוּע

לדיפּישוֹת וּלטלגרמוֹת!"… התביני, זוּגתי היקרה? זוֹ שדכנוּת וזה שׂכרה! בּקיצוּר, בּינתים הגיע זמן יציאת הרכּבת, ואֵין להחמיץ את השעה. הוֹצאתי מכּיסי בּעל־כּרחי את מספּר הקרבּוֹנים, הדרוּשים לשוּתּפי, שהרי בּשביל הוֹצאוֹת הדרך לא יתבּטל עסק הגוּן! וּמיד החלפנוּ את אַדריסוֹתינוּ זוֹ בּזוֹ ונפרדנוּ בּשלוֹם איש מרעֵהוּ: הוא יצא ליארמיליניץ, ואני שׂמתּי את פּני ליאמפּילי.

בּאתי ליאמפּילי — וַתּהי ראשית מַעשׂי לחקוֹר ולדרוֹש את פּי אַנשי העיר: מי הוא זה מֹשה־ניסן חרוּמף? אָמרוּ לי: “הלוַאי יִרבּוּ כּמוֹתוֹ בּישׂראל”… יש לוֹ בּנים לאוֹתוֹ איש? אָמרוּ לי: “די לוֹ לנגיד בּבן אחד”… מה טיבוֹ של אוֹתוֹ בּן? אָמרוּ לי: “לא בּן, אלא בּת”… בּת הגוּנה היא זוֹ? אָמרוּ לי: “חתיכה הראוּיה להתכּבּד — שקוּלה כּנגד שתּים”… והוּא נוֹתן הרבּה נדוּניה לבתּוֹ? אָמרוּ לי: "אפילוּ נוֹתן

כּפליִם, אֵינוֹ מספּיק"… החילוֹתי למשש את כּליהם: כּל־כּך למה? מיששתּי וחזרתּי וּמיששתּי, אבל כּלוּם לא מצאתי. לבשתּי את קפּוֹטת־השבּת וּפניתי ללכת אל בּית המחוּתּן עצמוֹ.

בּקיצוּר, אִם אוֹמַר לתאֵר לפניִךְ את בּיתוֹ של

מֹשה־ניסן חרוּמף ואת עשרוֹ ואת מעמד שוּלחנוֹ — וַדאי שלא אַספּיק, הבּיִת בּית־נגידים, בּיִת מלא כּל טוּב, והאנשים נוֹחים וּנעימים. כּשנוֹדע להם, מי אני וּלשם מה בּאתי, קיבּלו את פּני כּיד המלך, כּיבּדוּני בתּה מתוֹק, בּדוּבשנים וּבמעשׂה־מרקחת של אֶתרוֹגים, הנוֹתן ריחוֹ למרחוֹק, וגם בּקבּוּק של משׂרת־דוּבדבנים הציגוּ על השוּלחן. המחוּתּן עצמוֹ, הוא מֹשה־ניסן, מצא חן בּעֵיני למן הרגע הראשוֹן: איש־חמוּדוֹת, בּעל סבר פּנים יפוֹת ובעל מזג טוֹב. גם המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, הפיקה רצוֹן ממני: אשה נאה, בּעלת פּימה, צנוּעה וּכשרה. שניהם ישבוּ מימיני וּמשׂמאלי והתחילוּ לחָקרני, מי הוּא הצד שכּנגד, אִם בּן הגוּן לוֹ, וּבמה כּוֹחוֹ יפה? מה אֶענה ואוֹמַר להם, ואני עצמי לא ידעתּי! ואַף־על־פּי־כן יהוּדי תּלמיד־חכם מוֹצא עֵצה בּשעת הדחק. אָמרתּי להם: "הבה אֶגמוֹר תּחילה את מעשׂי בּצד האחד, אָז נגיע, אם ירצה השם, גם להצד השני. ראשית כּל, אני אוֹמר, רוֹצה אני לדעת בּדיוּק, כּמה אַתּם נוֹתנים? והשנית, מתאַוה הייתי לשים את עֵיני על הקרן עצמה. כּששמע המחוּתּן, הוּא מֹשה־ניסן, דיבּוּרים אֵלוּ, קרא ואָמר אל המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה: “אַיה סוֹניטשקה? קראי לה ותבוֹא לפנינוּ”. “סוֹניטשקה מתלבּשת”, אוֹמרת לוֹ המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, והיא קמה ממקוֹמה ויוֹצאת אל החדר הסמוּך. ואני והמחוּתּן, הוּא מֹשה־ניסן, נשאָרים לבדנוּ, טוֹעמים מעט ממשׂרת־הדוּבדבנים, מקנחים בּמרקחת של אֶתרוֹגים וסחים זה עם זה. בּמה אָנוּ סחים? בּדברים בּטלים, בּהבל ורוּח, בּיוֹם אֶתמוֹל כּי עבר, “מאֵימתי אַתּה עוֹסק בּמלאכת השדכנוּת?” אוֹמר

הוּא לי וּמוֹזג לי כּוֹס שנית ממשׂרת־הדוּבדבנים. “מיוֹם חתוּנתי ואֵילך, אני אוֹמר לו. חוֹתני, אני אוֹמר, עוֹסק בּשדכנוּת, ואָבי, אני אוֹמר, אַף הוּא היה שדכן. כּל אַחי שדכנים הם, כּמעט כּל משפּחתּי, אני אֹומר, משפּחת שדכנים היא”. כּך אני מקשקש וּמפריח שקרים בּזה אחר זה, בּלי שאֶכּשל בּלשוֹני אפילו פּעם אחת, אלא שמרגיש אני, כּי פּני בּוֹערים כּאֵש. אֵיני יוֹדע בּעצמי, מאַין בּאוּ לי שקרים הרבּה כּל־כּך? אבל מה אֶעשׂה, וּברירה אחרת אֵין לי, כּמאמרה של אִמךְ שתּחיה: “הנכנס לבוֹץ, אוֹמרים לוֹ קפוֹץ!”… ורק אַחת גמרתּי בּלבּי, כּפי שכּבר אָמרתּי לך למעלה: אִם יהיה אלוֹהים עמדי ויצליח את דרכּי זאת אשר אָנכי הוֹלך עליה, להביא את הענין לידי גמר, אחַלק את הריוַח, אם ירצה השם, לשנים: חלק אחד לי, וחלק אחד לאוֹתוֹ השדכן העלוּב, ליבּ ליבּלסקי, ששכח באַכסניה בּיהוּפּיץ את צרוֹר כּתביו. כּי למה אֶגרוֹם נזק לאיש אשר לא עשׂה רעה לי? ואִם תּאמר: על־פּי דין הלא כּל הריוַח שייך רק לוֹ בּלבד, לליבּלסקי זה? ויש לאמר: וטרחָתי מה תּהא עליה? הלא אני הוּא, לאמתּוֹ של דבר, הגוֹרם לכך. וכי מלאכתּי אֵינה שוה כּלוּם? וגם לבדוֹת שקרים בּשביל אחרים, כּמדוּמה לי, אֵיני מחוּיב. וּמי יוֹדע? אוּלי כּך רצה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שהוּא יאַבּד ואני אֶמצא, ועל־ידי תּתגלגל זכוּת לשלוֹשה יהוּדים עניים, שכּוּלם צריכים לפרנסה?

עוֹד אני שקוּע בּמחשבוֹת אֵלוּ, והנה נפתּחה הדלת ונכנסה המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, ואחריה גם סוֹניטשקה עצמה, היא הכּלה. כּלה נאָה, גדוֹלה ורחבה, יפת־מַראה וּבריאת־בּשׂר, כּאֵם כּן בּתּה. “ראֵה־נא גידוּל זה, לאָרכּה וּלרחבּה, בּלא עֵין־הרע! — אני מהרהר בּפני עצמי. — בּאמת אָמרוּ: חתיכה הראוּיה להתכּבּד!”… לבוּשה היא, כּלה זוֹ, מין מלבּוּש משוּנה, מין קאפּוֹט אוֹ גלימה ארוּכּה, שמתּוֹכה היא נראֵית יוֹתר כּאִשה בּעוּלת בּעל — לא מחמת זקנה חלילה, אלא מחמת רוֹחב הגוּף לאֵין שיעוּר. כּדאי היה להכּנס עמה בּדברים ולראוֹת מה טיבה של בּריה זוֹ, אלא שהאָב, הוּא מֹשה־ניסן, מעכּב. עוֹמד הוּא וּמדבּר, שפע של דברים הוּא משפּיע עלי. כּסבוּרה אַתּ, על מה הוּא מדבּר? על יאמפּילי. “עיר, הוּא אוֹמר, שכּוּלה הוֹלכי־רכיל, מוֹציאֵי־לעז, מלשנים בּסתר, מקנאים זה בּזה, שׂוֹנאים זה את זה, נכוֹנים לבלוֹע חיים איש את רעֵהוּ!” וכיוֹצא בּאֵלוּ דברים בּטלים, שהאוֹזן לא תימלא מהם. בּרוּכה תּהיה המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, שנכמרוּ רחמיה עלי ואָמרה לוֹ: “מֹשה־ניסן, אוּלי תּאמר די הפּעם? מוּטב שתּשב סוֹניטשקה אל הפּסנתּר וּתנגן לפני השדכן מזמירוֹתיה”. “לוּא יהי כּדבריִךְ”, אוֹמר לה המחוּתּן, הוּא מֹשה־ניסן, ורוֹמז לבתּוֹ הכּלה, כּי תּקרב אל המלאכה. נגשה הכּלה אל הפּסנתּר, ישבה על כּיסא, פּתחה ספר גדוֹל לפניה והתחילה מקישה בּאֶצבּעוֹתיה עד היכן שידה מגעת. אָמרה לה אִמה, היא בּיילה־לאה: “סוֹניטשקה, מה יוֹעילוּ לךְ העתּוּדים האֵלה? מוּטב שתּנגני לוֹ את המזמוֹר ‘הלך הקוֹזאק מעֵבר הדוּנאי’, אוֹ ‘פּוֹלים חמים’, או לוּא גם ‘המבדיל’…” “בּבקשה ממךְ, אַל תּפריעיני”, — אוֹמרת לה סוֹניטשקה ועוֹשׂה בּלהטיה על־גבּי הפּסנתּר בּמהירוּת נפלאה כּל־כּך, שאֵינה ניתּנת כּלל לתפיסת עֵינוֹ של אָדם. והמחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, עוֹמדת כּאן, אֵינה גוֹרעת עיניה ממנה, כּאָדם האוֹמר: “הרוֹאים אַתּם אֶצבּעוֹת אֵלוּ?”… עוֹד הבּת יוֹשבת על כּיסאה

ועוֹשׂה נפלאוֹת, והנה חמקוּ ועברוּ מן החדר גם המחוּתּן וגם המחוּתּנת, ואני נשארתּי בּיחידוּת עם הכּלה, עם סוֹניטשקה זוֹ, רק אלוֹהים בּינינוּ. “עכשיו אני אֹומר בּלבּי, הגיעה שעתּי להתחיל בּשׂיחה. הבה אֶשמע, לכל הפּחוֹת, אִם יוֹדעת היא לדבּר דבר!” ואוּלם בּמה אַתחיל וּמה אֶשאַל אוֹתה? תּם אני ולא אֵדע! ואני קם ממקוֹמי וּמתיצב אחוֹרי ערפּה ואוֹמר לה: “סלחי־נא לי, סוֹניטשקה, אני אוֹמר, שאני מפסיק אוֹתךְ בּאֶמצע המזמוֹר. שאֵלה, אני אוֹמר, יש לי לשאלךְ”. הפנתה אלי את ראשה, הציצה עלי בּזעם ואָמרה לי בּרוּסית: “למשל?” “למשל, אני אוֹמר, רוֹצה הייתי לשאלךְ, מה שאֵלתךְ ומה בּקשתךְ? כּלוֹמר, מה טיבוֹ של החתן, אני אוֹמר, אשר תּשאַל נפשךְ כּי יִנתן לךְ?” כּיון ששמעה כּך, כּבשה עֵיניה בּפּסנתּר ואָמרה לי בּלשוֹן רכּה יוֹתר: “שאֵלה קשה, היא אוֹמרת, שאלתּני. לכאוֹרה, היא אוֹמרת, רוֹצה הייתי בּאָדם, שגמר את האוּניברסיטה, אלא שיוֹדעת אני מראש, היא אוֹמרת, כּי תּקות־שוא היא. וּלפיכך, היא אוֹמרת, שאֵלתי וּבקשתי, כּי יהיה, לכל הפּחוֹת, מלוּמד בּחכמוֹת וּמדעים. כּי אף־על־פּי, היא אוֹמרת, שעירנוּ יאמפּילי עיר פאנאטית תּחשב, בּכל זאת כּוּלנוּ יוֹדעים פּה את ההשׂכּלה הרוּסית. אָמנם, היא אוֹמרת, בּבתּי־ספר לא למדנוּ, ואף־על־פּי־כן, היא אוֹמרת, לא תּמצא אצלנוּ אפילוּ עלמה אַחת, אשר לא תּהיה מצוּיה אצל אֶמיל זוֹלה, אוֹ אֵצל אלכּסנדר פּוּשקין, ואפילוּ אצל מאקסים גוֹרקי”… כּך אוֹמרת לי יפהפיה זוֹ, היא סוֹניטשקה, מדבּרת אלי בּמין לשוֹן, שחציה רוּסית וחציה יהוּדית, כּלוֹמר, רוּבּה רוּסית וּמיעוּטה יהוּדית. בּתוֹך כּך נכנסה המחוּתּנת, היא בּיילה־לאה, שוּב לחדר ועמדה ורמזה להכּלה, כּאָדם האוֹמר: “כּל דבר יש לוֹ שיעוּר”… והנה בּא גם המחוּתּן, הוּא מֹשה־ניסן, ושוּב ישבנוּ שנינוּ לדבּר בּעסקי השידוּך: כּמה נדוּניה הוּא פּוֹסק, היכן יזדמנוּ המחוּתּנים,

אֵימתי תּקבע החתוּנה, וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ, הצריכים לגוּף הענין. ואני קם ורוֹצה ללכת אל התּחנה להריץ דיפּישה. תּפס לי המחוּתּן, הוא מֹשה־ניסן, בּידי ואָמר לי: לא תלך מזה, רב מנחם־מנדל, עד אִם תֹּאכל עמנוּ לחם, שהרי ודאי רעֵב אתּה". ואָנוּ נוֹטלים ידינוּ ויוֹשבים אל השוּלחן לאכוֹל

וטוֹעמים שוּב ממשׂרת־הדוּבדבנים, והוּא, המחוּתּן, מדבּר וּמדבּר, לא

יִיעף ולא יִיגע: "יאמפּילי, יאמפּילי ושוּב יאמפּילי! "אִי אַתּה יוֹדע,

הוּא אוֹמר, את טיב העיר הזאת! עיר שכּוּלה הוֹלכי־בטל והוֹלכי־רכיל! אם אַתּה לוּא שמעֵני, הוּא אוֹמר, אִיעצךָ להרחיק מהם כּמטחוי־קשת. אַל תּדבּר עמם מטוֹב עד רע. אַל תּספּר להם, הוּא אוֹמר, מי אַתּה וּמאַיִן בּאת וּמה מעשׂיך פּה, ואת שמי, הוּא אוֹמר, אַל תּזכּיר לפניהם כּלל, כּאילוּ אֵין אַתּה יוֹדעֵני כּל עיקר. התבין, רב מנחם־מנדל אֵין אַתּה יוֹדעֵני כּלל וּכלָל!"… כּך הוּא מזהירני כּמה וכמה פּעמים, ואני נפטר מפּניו ורץ וּמריץ דיפּישה לשוּתּפי ביארמיליניץ, כּפי המדוּבּר בּינינוּ.

כּתוֹב כּתבתּי לוֹ דברים בּרוּרים, בּזוֹ הלשוֹן: “ראיתי הסחוֹרה. מוּבחר מן המוּבחר. ששה אלפים. טלגרם כּמה כּנגד. היכן נזדמן”. לא עבר יוֹם אחד עד שקיבּלתּי מאֵת שוּתּפי תּשוּבה משוּנה, כּוּלה סתוּמה: “התעקש עשׂרה. כּנגד חצי ששה. השתּדל הוֹספה. מסכּים זמרינקה. הסחוֹרה עידית”. מיד מיהרתּי אל מחוּתּני, הוּא מֹשה־ניסן, הראֵיתיו את הדיפּישה וּביקשתּי ממנוּ, כּי יתרגם לי את הפּסוּק כּצוּרתוֹ, לפי שאֵין אני מבין אַף מלה אחת. קרא המחוּתּן את הדיפּישה ואָמר לי: “יהוּדי שכּמוֹתך! כּלוּם מה אינך מבין כּאן? הלא הדברים מחוּוָרים כּשׂמלה. רוֹצה הוּא, אוֹתוֹ מחוּתּן, כּי אֶתּן אני עשׂרה, ויִתּן הוּא כּנגדי את החצי מששה, כּלוֹמר, שלוֹשה אלפים. כּתוֹב לוֹ אֵיפוֹא, הוּא אוֹמר, כּי חכם הוּא יוֹתר מדי. דברי יהיוּ קצרים: כּמה שיִתּן, אניח כּנגדוֹ כּפליִם. וּכתוֹב לוֹ, שלא יתמַהמה. כּדברים האלה, הוּא אוֹמר, תּכתּוֹב לוֹ: אַל יתמַהמה, שמא יקדמנוּ אַחר”. מיד רצתּי לעשׂוֹת רצוֹנוֹ והריצוֹתי לשוּתּפי דיפּישה זוֹ:

“דברי קצרים. כּמה שיִתּן אניח כּנגדוֹ כּפליִם. אַל יתמַהמה. שמא יקדמנוּ אַחר”. לא היוּ שעוֹת מוּעטוֹת עד שקיבּלתּי מרב אָשר שלי תּשוּבה, וגם זוֹ סתוּמה כּוּלה: “מסכּים חצי כּפליִם. תּנאי אלף בּחזרה. הסחוֹרה מציאה”. בּאתי שוּב אל מחוּתּני והדיפּישה בּידי. אָמר לי שוּב: "הדברים מחוּוָרים כּשׂמלה. שוּתּפך, הוּא אוֹמר, כּוֹתב לך, כּי מסכּים

הוּא ליתּן בּדיוּק את החצי, ורק תּנאי הוּא מַתנה, כּי אָשיב לוֹ אלף בחזרה. וכך כּוונתוֹ: אם אני, למשל, אֶתּן עשׂרה, הלא חייב הוּא ליתּן חמשה, והרי הוּא רוֹצה להפקיע מידי אלף אחד בּחזרה. נמצא, הוּא אוֹמר, אני נוֹתן עשׂרה בּשלמוּת, והוּא אֵינוֹ נוֹתן אלא ארבּעה. אָכן, הוּא אוֹמר,

יהוּדי חכם הוּא המחוּתּן שלך! מתכּוון הוּא לעקבני פּעמיִם. ואוּלם, הוּא אוֹמר, גם אני גוּדלתּי בּין הסוֹחרים וגם אני מבין לכלכּל דבר. מוּטב, הוּא אוֹמר, שאֶתּן אני לוֹ כּפליִם בּתוֹספת אלף אחד משיִתּן הוּא לי את החצי בּגרעוֹן אלף אחד. ואָז, הוּא אוֹמר, יעלה החשבּוֹן כּך: אּם יִתּן הוּא שלוֹשה, אֶתּן אני שבעה כּנגדוֹ; אם יִתּן הוּא ארבּעה, אֶתּן אני תּשעה; ואם יִתּן הוּא חמשה, אֶתּן אני אחד עשׂר. האם ירדתּ, הוּא אוֹמר, לעוֹמקוֹ של דבר? לך אֵיפוֹא, הוּא אוֹמר, תּיכף וּמיד והריצה לוֹ דיפּישה דחוּפה, שלא יחמיץ את השעה וישיב לך אף הוּא דיפּישה דחוּפה ויוֹדיע את זמן בּוֹאָם לזמרינקה — ויהי לדבר סוֹף!" מיהרתּי אל התּחנה והריצוֹתי לשוּתּפי רב אָשר דיפּישה דחוּפה: “יִתּן שלוֹשה אֶתּן שבעה. יִתּן אַרבּעה אֶתּן תּשעה. יִתּן חמשה אֶתּן אחד עשׂר. אַל יחמיץ השעה. טלגרם זמן בּוֹאָם ויהי לדבר סוֹף”. מיד קיבּלתּי אף אני דיפּישה דחוּפה וּבה רק שתּי מלים: “נבוֹא. בּוֹאוּ”.

אֵימתי הגיעה לידי דיפּישה חשוּבה זוֹ? בּחצי הלילה. הלא תביני מעצמךְ, זוּגתי היקרה, כּי בּלילה ההוּא לא יכוֹלתּי לישוֹן. התהפּכתּי על משכּבי וחישבתּי וחזרתּי וחישבתּי, כּמה, למשל, אַעלה בּחלקי,

אִם יעזרני אלוֹהים להוֹציא לפוֹעל את כּל רשימת השידוּכים, שאָבדה לאוֹתוֹ ליבּ ליבּלסקי? היד השם תּקצר? גמוֹר גמרתּי בּלבּי בּכל תּוֹקף, כּי אִם יעלה הזיווּג הזה יפה בּידי, אֶתקשר, אם ירצה השם, בּברית השוּתּפוּת עם רב אָשר שלי גם להבּא, לפי שנראָה הוּא לי כּאָדם מהוּגן בּיוֹתר, ולא עוֹד, אלא שגם מוּצלח הוּא. וּממילא מוּבן, שלא יקוּפּח גם שׂכרוֹ של אוֹתוֹ ליבּ ליבּלסקי. כּי למה אשלם לוֹ רעה תּחת טוֹבה? הלא עלוּב זה אַף הוּא יהוּדי עני וּמטוּפּל בּבנים. בּקוֹצר־רוּח חיכּיתי לאוֹר הבּוֹקר. וכיון שהאיר הבּוֹקר, קמתּי והתפּללתּי והלכתּי אל מחוּתּני והראֵיתיו את הדיפּישה. מיד ציוה להגיש אל השוּלחן קהוה ועוּגוֹת־חמאה, והחלטנוּ, כּי בּוֹ בּיוֹם אנוּ יוֹצאים אַרבּעתּנוּ לזמרינקה. ורק כּדי שלא יִפּלא הדבר בּעֵיני יאמפּילי, שאָנוּ נוֹסעים כּוּלנוּ יחד, גמרנוּ, כּי אני אֵצא יחידי בּרכּבת הראשוֹנה, והם יבוֹאוּ אחרי בּרכּבת השנית, וּבינתים, עד שיגיעו לזמרינקה, אָתוּר להם שם אַכסניה הגוּנה ואצוה להכין סעוּדת־ערב כּהלכתה, כּאשר ציוה אלוֹהים. וכך הוה. הקדמתּי לבוֹא ראשוֹן לזמרינקה, בּאֵין עוֹד איש שם, סרתּי אל האַכסניה הנאה בּיוֹתר, היא האַכסניה היחידה בּזמרינקה, התוַדעתּי, ראשית חָכמה, אל בּעלת־האַכסניה, אשה טוֹבת־לב ומַכנסת־אוֹרחים, ושאַלתּי אוֹתה: “מה יש לך כּאן לאכוֹל?” אָמרה לי: “מה רצוֹנךָ לאכוֹל?” אָמרתּי לה: “יש לך כּאן דגים?” אָמרה לי: “אפשר לקנוֹת דגים”. אָמרתּי לה: “וּמרק?” אָמרה לי: “אפשר לבשל גם מרק”. אָמרתּי לה: “בּמה? בּאִיטריוֹת אוֹ בּאוֹרז?” אָמרה לי: “אפילוּ בּשקדים”. אָמרתּי לה: “ודרך משל, בּרוָזים צלוּיים?” אָמרה לי: “בּכסף אפשר להשיג גם בּרוָזים”. אָמרתּי לה: “וּמַשקה מה תּהא עליו?” אָמרה לי: “מה תּשתּה?” אָמרתּי לה: בּירה יש לך כּאן?" אָמרה לי: “יש בּירה”. אָמרתּי לה: “ויין?” אָמרה לי: “גם יין בּכסף יִמכר”. “אם כּן, אני אוֹמר, הטריחי־נא עצמך, אשה חביבה, וּבשלי סעוּדת־ערב בּשביל שמוֹנה נפשוֹת”. אָמרה לי: “מנַיִן לך שמוֹנה, ואַתּה רק אחד פּה?” אָמרתּי לה: “כּמה משוּנה אשה זוֹ! מה זה נוֹגע לךְ? אוֹמרים לך: שמוֹנה נפשוֹת — קוּמי ועשׂי בּשביל שמוֹנה!” עוֹד אָנוּ מדבּרים, והנה בּא

שוּתּפי, הוּא רב אָשר, נוֹפל על צוָארי לחַבּקני וּלנַשקני, כּחַבּק אָב את בּנוֹ. “אבל לבּי נבּא לי, הוּא אוֹמר, כּי אֶמצאךָ פּה, בּאכסניה הזאת! הגידה לי, מחמל־נפשי, הוּא אֹומר, הנשׂיג פּה דבר לסעוֹד את לבּנוּ?” “זה עתּה, אני אוֹמר, הזמנתּי אצל בּעלת־הבּית סעוּדת־ערב בּשביל שמוֹנה נפשוֹת”. “מה תּתּן לי, הוּא אוֹמר, סעוּדת־ערב זוֹ, שהזמַנתּ בּשביל שמוֹנה נפשוֹת? סעוּדת־ערב, הוּא אוֹמר, ענין בּפני עצמוֹ הוּא, ועד אשר יבוֹששוּ המחוּתּנים משני הצדדים לבוֹא, אֵין אָנוּ חייבים לישב כּאן בּתענית. רוֹאֶה אני, הוּא אוֹמר, כּי בּן־בּית אַתּה בּאכסניה הזאת, לכן, הוּא אוֹמר, צוה־נא בּטוּבך ויערכוּ לפנינוּ את השוּלחן ויגישוּ לנוּ מעט ייש ומאכל־בּשׂר לקינוּח־סעוּדה. לבּי, הוּא אוֹמר, חלש מאוֹד מעמל הדרך ואין בּי עוֹד כּוֹח לעמוֹד על רגלי!” כּך אוֹמר לי רב אָשר ואֵינו שוֹהה שהיוֹת יתירוֹת, נכנס למטבח להתוַדע אל בּעלת־הבּית וּמצוה שם, כּי יגישוּ לנוּ אל השוּלחן מכּל מאכל אשר יאָכל. ואָנוּ יוֹשבים שנינוּ אל הסעוּדה מתּוֹך הרחבת־הדעת, ורב אָשר מספּר לי תּוֹך כּדי אכילה את כּל הנסים והנפלאוֹת אשר עשׂה בּיארמיליניץ, כיצד קרע את הים וכיצד השׂכּיל בּרוֹב חָכמתוֹ לשדל את המיוּחס העיקש עד אשר נעתּר לו ליתּן את שני האלפים… “הכיצד, אני אוֹמר, וכי רק שני אלפים? הלא מתּחילה הצעתּ שלוֹשה אלפים!” "שׂאֵני, הוּא אוֹמר, רב מנחם־מנדל, יוֹדע אני את המעשׂה אשר אני עוֹשׂה. רב אָשר שמי! להוֹדיעךָ, הוּא אוֹמר, שמיוּחס זה שלי התבּרך תּחילה בּלבּו, כּי לא יִתּן כּנגד אפילוּ אסימוֹן אחד, לפי שהוּא עצמוֹ, הוּא אוֹמר, מיוּחס גדוֹל הוּא, ואִשה יש לוֹ, שהיא מיוּחסת גדוֹלה גם ממנוּ. אילוּ, הוּא אוֹמר, רצה להתחַתּן בּאָדם מן השוּק, היוּ מוֹסיפים לוֹ בּעין יפה גם לכיסוֹ. בּקיצוּר, הוּא אוֹמר, יגיעוֹת רבּוֹת יגעתּי ועבוֹדת־פּרך עבדתּי,

עד שעלה בּידי לשדלוֹ בּרוֹב עמל, כּי יִתּן, לכל הפּחוֹת, את האֶלף האֶחָד"… “הכיצד, אני אוֹמר, אֶלף אֶחָד? הלא אָמרתּ זה־עתּה, כּי נוֹתן הוּא שני אלפים?” “שׂאֵני, רב מנחם־מנדל, הוּא אוֹמר, כּבּיר אני ממךָ לימים ורב אָשר שמי, לוּא אַך יִזדמנוּ, הוּא אוֹמר, שני הצדדים לפוּנדק זה, והחתן והכּלה יִראוּ זה את זה, מוּבטח לך, שהכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם, אם ירצה השם. בשביל אלף קראפּוֹנים כּאלה, הוּא אוֹמר, לא יִתבּטל שידוּך אצלי! להוֹדיעךָ, הוּא אוֹמר, שרב אָשר שמי! ורק פּרט אחד, הוּא אוֹמר, עדיין יש בּדבר, המציק לי”. “למשל, אני אוֹמר, מהוּ הדבר המציק לך?” “עבוֹדת־הצבא, הוּא אוֹמר, היא שמציקה לי. שידלתּי את מחוּתּני, הוּא אוֹמר, כּי אָמנם בּנוֹ של מֹשה־ניסן שלךָ עדיין רך וצעיר הוּא, גמוּל עלי אִמוֹ, ואַף־על־פּי־כן אֵינוֹ חוֹשש לעבוֹדת־הצבא ולא כלוּם. כּבר נשתּחרר מעבוֹדת־הצבא זה עידן ועידנים”… “מה תּפטפּט, רב אָשר, אני אוֹמר לשוּתּפי, מה פּירוּשה של עבוֹדת־הצבא? זוֹ מנַיִן לך?” אָמר לי שוּב: “שׂאֵני, רב מנחם־מנדל, רב אָשר שמי!”… “לוּא גם מאה פּעמים, אני אוֹמר, יִקרא שמךָ רב אָשר, לא אָבין מה אתּה סח! מה תּמלמל על עבוֹדת־הצבא לפתע־פּתאוֹם? מנַיִן לוֹ למֹשה־ניסן שלי עבוֹדת־הצבא? וכי גם נקבה חייבת בעבוֹדת־הצבא?”… אמר לי רב אָשר: “מה פּירוש נקבה? והבּחוּר של מֹשה־ניסן היכן הוּא?”… “מנַיִן לוֹ, אני אוֹמר, למֹשה־ניסן שלי בּחוּר, והלא יש לוֹ בּסךְ־הכּל רק בּת אַחת, יחידה ומיוּחדת!”… “משמע הוּא אוֹמר, שגם לך בּתוּלה? הכיצד הוּא אוֹמר, והלא בּפירוּש דיבּרנוּ בּחתן!”… "אָמנם כּן,

אני אוֹמר, דיבּרנוּ בחתן, אלא שאני סבוּר הייתי כּל העת, כי אַתּה הוּא צד החתן!"… “מנַיִן לך, הוּא אוֹמר, שאני הוּא צד החתן?”… “וּמנַיִן לך, אני אוֹמר, שאני הוא צד החתן?”… “אם כּן, הוּא אוֹמר, למה לא הזכּרתּ לפני, כּי יש לך בּתוּלה?”… אָמרתּי לוֹ: “ואַתּה כּלוּם הזכּרתּ לפני, כּי יש לך בּתוּלה?”… נתמלא חימה ואָמר לי: “יוֹדע אַתּה, מנחם־מנדל, מה אוֹמַר לך? ראוּי אַתּה להיוֹת שדכן, כּשם שאני ראוּי להיוֹת רב!” אָמרתּי לוֹ: “ואתּה ראוּי להיוֹת שדכן, כּשם שאני ראוּי להיוֹת רבּנית!”… אני בּכה והוּא בּכה, אני לוֹ: “שקרן!” והוּא לי: “מלמד!” אני לוֹ: “גרגרן!” והוּא לי: “שלוּמיאֵל!” אני לוֹ: “זוֹלל וסוֹבא!” והוּא לי: “מנחם־מנדל!” אני לוֹ: “שיכּוֹר!”… מיד בּערה כּאֵש חמתוֹ, עמד וסטר לי על לחיי. עמדתּי ואָחזתּי בּזקנוֹ — שערוּריה גדוֹלה מאוֹד, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ישמרנוּ ויצילנוּ!…

התביני, זוּגתי היקרה? גם כּסף וּזמן וטרחה הוֹצאתי לבטלה, וגם חרפּה שבעתי. כּל העיר נזעקה לקוֹלנוּ וּבאה לראוֹת בּקלקלתם של שני שדכנים, שהראו נפלאוֹת לזווג שתּי בּתוּלוֹת בּשידוּך אחד. אַך אָשר זה, תּפּח רוּחוֹ, ראה את הנוֹלד ונחבּא לברוֹח, ואוֹתי עזב לנפשי, שאסלק לבעלת־האַכסניה דמי סעוּדת־הערב, שהזמַנתּי בּשביל שמוֹנה נפשוֹת. נס נעשׂה לי, שהקדמתּי להיעלם בּעוֹד זמן, קוֹדם שבּאוּ המחוּתּנים עם שתּי הכּלוֹת לזמרינקה. מה הגיע להם ומה היה סוֹפוֹ של דבר — אֵינני יוֹדע. ורק משעֵר אני לעצמי את הבּזיוֹן!… מי נביא ויחוּש עתידוֹת, כּי אוֹתוֹ אָשר השדכן, יִמַח שמוֹ וזכרוֹ, ריק ופוֹחז הוּא, ריחַיִם של רוּח, ההוֹמה ורוֹעש,

מדבּר וּמלהג, חוֹטף ונוֹסע, עף ורץ וּמריץ דיפּישוֹת — והכּל כּדי לזווג שתּי בּתוּלוֹת!… מה אוֹמַר וּמה אדבּר, זוּגתי היקרה? ראיתי ונוֹכחתּי, כּי אֵין לי מזל. סר צלי מעלי, ואין לי תּקנה אלא להשליך את עצמי למצוּלוֹת ים!… וּמפּני שרצוּץ ושבוּר אני משידוּך זה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו.

לעֵת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיִחיוּ, שגדוֹלים געגוּעי עליהם,

וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים,

באהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. הקדוֹש־בּרוּך־הוּא מקדים רפוּאה ואַחר־כּך הוּא מכּה. כּסבוּר הייתי בּברחי מזמרינקה, כּי כּבר חשך עוֹלמי בּעדי וכלוּ כּל הקצים. לוּא היה לי לכל הפּחוֹת, די הוֹצאוֹת דרכּי, כּי־עתּה התנהלתּי לאִטי עד בּוֹאי לביתי לכתריאֵליבקה. אבל חשבתּי וּמצאתי, כּי על־כּרחי אֶתעכּב בּאמצע הדרך, ולא תהיה לי עצה אלא להשתּטח, אַל תּפתּח פּה לשׂטן, על פּסי מסילת־הבּרזל. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? זימן לי בּקרוֹן של מסילת־הבּרזל בּרנש משוּנה, סוֹכן ואינספּקטוֹר, שמלאכתּוֹ להבטיח בּני־אָדם לאַחַר המיתה. עמד זה והתחיל לפתּוֹתני וּלהבטיח לי הרים וּגבעוֹת וּבלבד שאֵעשׂה גם אני סוֹכן כּמוֹהוּ. מה הוּא סוֹכן וּמה טיבוֹ וכיצד מבטיחים בּני־אָדם לאַחַר המיתה — יֶאֶרכוּ הדברים מספּר, ואני כּבר הגדשתּי את הסאָה בּפּעם הזאת והארכתּי יוֹתר מדי. לפיכך אני מניח את הדבר למכתּב הבּא, אם ירצה השם.

הנ"ל.

מנחם־מנדל בתור סוכן

מנחם־מנדל מן הדרך לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם — אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי ירדתּי עשׂר מעלוֹת אחוֹרנית. מוּכרח הייתי לעקוֹר את רגלי ולהימלט על נפשי כּל עוֹד רוּחי בּי. נצלתּי זה עתּה מסכּנה, מסכּנה גדוֹלה מאוֹד! חייב אני לברךְ בּרכּת הגוֹמל. כּמעט הייתי בּכל רע ואלוֹהים יוֹדע, מה היה בּסוֹפי, אילמלא הקדמתּי את האָסוֹן ונַחבּאתי לברוֹח. אין כּל ספק בּדבר, שהיוּ דנים את דיני לגדוּד־האסירים, ואֶפשר שהיוּ משלחים אוֹתי גם לעבוֹדת־פּרך בּסיבּיר, אַף־על־פּי שחַף אני מפּשע ונקי מכּל עווֹן, כּמאמרה של אִמךְ שתּחיה: “טוֹביה חטא, ועל שלוּמיאֵל יצא הקצף”… עכשיו, שהיה אלוֹהים בּעֶזרי וחילץ מצרה נפשי, ישבתּי לכתּוֹב לךְ את כּל הרפּתקאוֹתי, מתּחילתן ועד סוֹפן, והכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו, למען תּשמעי את מעשׂי אלוֹהינוּ.

בּקיצוּר, הלא תּזכּרי מסתּמא ממכתּבי האחרוֹן, מה רע היה מצבי לאַחר שנכשלתּי בּאוֹתוֹ השידוּך הנאה של שתּי הבּתוּלוֹת. כּסבוּר הייתי, כּי בּא קצי. אֵין עוֹד מנחם־מנדל, עבר וּבטל מן העוֹלם! אַךְ הנה נזדמנתּי לאחר המעשׂה עם בּרנש אחד, סוֹכן ואינספּקטוֹר של אַקוויטבּל, המבטיח בּני־אָדם לאחר המיתה וּמוֹצא בּזה את פּרנסתוֹ בּשפע. אוֹתוֹ האיש הוֹציא לפני את ספר־הזכרוֹנוֹת אשר לוֹ והראַני, כּמה בּני־אָדם כּבר הבטיח לאחר המיתה וכמה בּני־אדם כּבר שבקוּ אצלוֹ חיים לכל חי. וטבעוֹ של עסק זה טבע הפוּךְ: אדרבּה, כּל המַרבּה למוּת, הרי זה משוּבּח. כּלוֹמר, כּכל אשר יוֹסיפוּ בּני־אָדם להפּטר מן העוֹלם, כּן יִיטב לכוּלם, גם לחיים וגם למתים. והלא תּשאלי: מה טעם? הטעם טעם פּשוּט. למשל: אַקוויטבּל זוֹ הבטיחה אוֹתי לאחר המיתה בעשׂרת אלפים קרבּוֹנים. נמצא, שאני חייב לשלם לה כּוֹפר נפשי בּערכּךָ רק מאתיִם אוֹ שלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים בּכל שנה עד יוֹם המיתה. והלא מה־נפשך: אם אָמוּת חלילה בשנה הראשוֹנה, זכוּתךְ היא זאת: הלא אשתּי אַתּ, ועשׂרת האלפים שלךְ הם. אלא מה, שמא אני חי? זכותה של אַקוויטבּל היא: עשרת האלפים שלה הם. אַקוויטבּל זוֹ הרבּה פּקידים לה, משרתים וסוֹכנים לאֵין שיעוּר, רוּבּם יהוּדים, שאַף הם מטוּפּלים בּנשים וּבבנים, ואַף הם צריכים לפרנסה. אם כּן, בּמה נפליתי מהם? ורק זוֹ רעה חוֹלה, כּי לא כּל אחד יכוֹל להיות סוֹכן. חייב סוֹכן, ראשית חָכמה, להיוֹת הדוּר בּלבוּשוֹ, כּלוֹמר, ללבּוֹש חליפת בּגדים נאים, לחבוֹש צוארוֹן יפה, ואפילוּ של נייר, וּבלבד שיהא לבן, לשׂים עניבה על צוארוֹנוֹ, ואין צוֹרךְ לאמר, שהוא חייב בּמגבּעת. אבל עיקר כּל העיקרים הוּא הלשוֹן. הלשוֹן — זוֹהי כּלי־זינוֹ של הסוֹכן. אין כּוֹחוֹ של סוֹכן אלא בּפּה. הסוכן מצוּוה ועוֹמד לדבּר וּלשדל וּלפתּוֹת וּלהשפּיע רוֹב

דברים, עד שפּלוֹני בּעל־כּרחוֹ יענה אָמן ויבטיח את עצמוֹ לאחר המיתה — וזוֹהי כּל התּוֹרה כּוּלה. בּקיצוּר, אוֹתוֹ בּרנש, הסוֹכן־האינספּקטוֹר,

בּחָנַני וראָה בּי, שעתיד אני להיוֹת סוֹכן טוֹב ואינקוויזיטוֹר

מצוּין.

עכשיו, זוּגתי היקרה, כּיון שהגענוּ לכךְ, חייב אני לבאֵר לךְ את כּל הענין הזה כּהויתוֹ, למען תּדעי, מה בּין סוֹכן־אינספּקטוֹר לבין סוֹכן־אינקוויזיטוֹר. סוֹכן־אינקוויזיטוֹר הוּא סוֹכן סתּם, בּשׂר ודם כּמוֹני וכמוֹךְ, המבטיח בּני־אָדם לאחר המיתה; ואילוּ סוֹכן־אינספּקטוֹר הוא סוֹכן ממדרגה עליוֹנה, שהוּא הממַנה את הסוֹכנים כּחפצוֹ והוּא השליט בּהם. כּיוֹצא בּזה אַתּה מוֹצא סוֹכן־אינספּקטוֹר

גלילי, שמלאכתּוֹ למַנוֹת סוֹכנים־אינספּקטוֹרים פּשוּטים. ועל כּל הסוֹכנים, בּין שהם אינקוויזיטוֹרים, בּין שהם אינספּקטוֹרים ובין שהם אינספּקטוֹרים גליליים, ממוּנה אָדם אחד, שהוּא ראש וראשוֹן, גבוֹה מעל גבוֹה, גדוֹל על־פּני כּל — גיניראל־אינספּקטוֹר יִקרא לוֹ. גדוֹל ממנוּ אֵין עוֹד בּכל העוֹלם כּוּלוֹ! ממילא מוּבן, שכּדי להגיע למדרגה גבוֹהה של גיניראל, חייב אָדם להתגלגל כּמה וכמה גילגוּלים: להיוֹת תּחילה אינקוויזיטוֹר, אַחר־כּך אינספּקטוֹר, אַחר־כּך אינספּקטוֹר גלילי, וגוֹמר, וגוֹמר. זכה ונעשׂה גיניראל — אַשריהוּ, מה טוֹב חלקוֹ. מוּבטח לוֹ, שפּרנסתוֹ תּהיה בּשפע כּל ימי חייו. “מוֹצא אַתּה אֶצלנוּ, אוֹמר לי אוֹתוֹ בּרנש, מיני גיניראלים, המוֹציאים לשנה לא פּחוֹת משלוֹשים אלף!” וכך היה עוֹמד וּמשדלני בּדברים, כּי אֵעשׂה גם אני סוֹכן, עד שנמלכתּי ואָמרתּי לעצמי: מה יש לי להפסיד? מה־נפשך: אִם אַצליח, מוּטב; ואם לאו, אֵלךְ ואָשוּב לכבוֹדי הראשוֹן. הלא את כּסף ירוּשתי, הוּא אוֹמר, אֵיני

משקיע בּעֵסק הזה. אדרבּה, גם אַוואנס, הוּא אוֹמר, יתּנוּ על ידי, כּלוֹמר: עוֹמדים הם ליתּן לי דמי־קדימה להוֹצאוֹת דרכּי וּלמלבּוּשים ולקניית ילקוּט לצרכי מלאכתּי. אם כּן, הלא קוֹמבּינאציה הגוּנה היא, שמתּן־שׂכרה בּצדה! ולכן נפתּיתי לוֹ ונעשיתי סוֹכן בּשעה טוֹבה וּמוצלחת.

ואוּלם לא בּמהרה יקוּם דבר. אֵין אָדם נעשׂה סוֹכן אלא אִם התיצב תּחילה לפני הגיניראל, כּי עד אשר יקבּלוֹ הגיניראל ויִכתּבהוּ ויחתּמהוּ בּספר הסוֹכנים, כּל כּוֹחוֹ מאָפע. ולכן לקחַני האינספּקטוֹר

והביאַני על חשבּוֹנוֹ לאוֹדיסה והציגני לפני הגיניראל שלהם באַקוויטבּל, הוּא הגיניראל, המוֹלך על שבעה ועשׂרים פּלכים, ועל־פּיו יִשק כּל ההמוֹן הגדוֹל של הסוֹכנים, אשר מספּרם כּמעט לאלף וּשמוֹנה מאוֹת יגיע. והנה אִם אוֹמַר לתאֵר לפניִךְ את רוֹב גדלוֹ של הגיניראל הזה, ודאי לא אַגיד לך גם את החצי. כּלוֹמר, לא שהוּא עצמוֹ גדוֹל כּל־כּך, אלא שהשאוֹן מסביבוֹ גדוֹל ונוֹרא. וגם עינים גדוֹלוֹת לו, עינים חַדוֹת, וּפניו קטנים וּמאירים, וּלחייו אדוּמוֹת, ושמוֹ שם משוּנה: יוֹעֶזרל. לשכּתו של הגיניראל תּוֹפסת בּיִת גדוֹל, חדרים רבּים לעשׂרוֹת וּלמאוֹת, והחדרים מלאים שוּלחנוֹת, וספסלים, וּספרים, וניירוֹת לאֵין מספּר, וסוֹכנים מתרוֹצצים אָנה ואָנה, הוֹמים ורוֹעשים, הללוּ יוֹצאים והללוּ

בּאים, ודיפּישוֹת עפוֹת בּזוֹ אַחר זוֹ לכל אַרבּע רוּחוֹת העוֹלם — דוֹר

הפלגה ממש! ואָדם שרוֹצה להכּנס לפנַי ולפנים וּלהתיצב לפני הגיניראל בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ חייב לעבוֹר תּחילה את כּל שבעת מדוֹרי הגיהינוֹם. כשהביאוּני לפני יועֶזרל זה, הייתי נרעש ונפחד, אַף־על־פּי שנהג בּי מנהג חשיבוּת, הציע לי כּיסא לשבת, כּיבּדני בּסיגריה וּשאָלני, מי אני וּמה טיבי וּבמה אני עוֹסק? עמדתּי וסיפּרתּי לפניו את כּל התּלאוֹת אשר מצאוּני בּחיי, מתּחילתן ועד סוֹפן: כּיצד נסעתּי לקישינוֹב ונתגלגלתּי

לאוֹדיסה, וסחַרתי שם בּלוֹנדוֹן, וּפניתי אחר־כּך ליהוּפּיץ ושלחתּי את ידי בּעסקים גדוֹלים, בּפוּטיבילים, בּליליפּוּטים וּבשאָר מיני ניירוֹת לאלפים וּלרבבוֹת, וירדתּי מגדוּלתי ונעשׂיתי אחר־כּך סרסוּר לסוּכּר וּממוֹן, לבתּים ואחוּזוֹת, ליערים וּבתּי־חרוֹשת, וכך נתגלגלתּי גילגוּל ירידוֹת עד שהגעתּי למדרגת שדכן, ואפילוּ סוֹפר הייתי בּיִשׂראל, וכל ימַי, אני אוֹמר, הייתי אָץ ורץ, חוֹטף ושוֹטף, בּוֹער וסוֹעֵר, רוֹעֵש וּמַרעיש את העוֹלם, ורק אחריתי, אני אוֹמר, היתה לא־טוֹבה: ירדתּי פּלאים, עשׂר מעלוֹת אחוֹרנית!… כּששמע את דברי עד תּוּמם, עמד הגיניראל, הוּא יועֶזרל, הניח את כּף־ידוֹ על שכמי ואָמר לי: "יוֹדע אַתּה, אדוֹני מנחם־מנדל, אֵת אשר אוֹמַר אליך? מצאת חן בּעיני. שמךָ נאֶה לך ואַתּה נאֶה לשמך, וגם לשוֹנךָ, הוּא אוֹמר, לשוֹן מדבּרת גדוֹלוֹת. מוּבטחַני בּך,

הוּא אוֹמר, שתּהיה בּקרב הימים סוֹכן גדוֹל, גדוֹל מאוֹד! לפי שעה, הוּא אוֹמר, קבּל אַוואנס וצא לאויר העוֹלם, לערי ישׂראל ועיירוֹתיו, בּמקוֹם שהכּל מכּירים אוֹתך, וּרכב וּצלח!"

וכך הוה. כּיון שקיבּלתּי מהם את מספּר הקרבּוֹנים, מיד נכנסתּי לחנוּת וּבחרתּי לי בּגדי מלכוּת לתפארה. אילוּ ראיתיני, זוּגתי היקרה, בּמלבּוּשי החדשים, וַדאי שלא הכּרתּיני. וגם ילקוּט קניתי לי לצוֹרך מלאכתּי, ילקוּט גדוֹל, שמילאתיו מטען רב של ספרים ומחבּרוֹת וּניירוֹת שוֹנים, ויצאתי לעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. ראשית דרכּי היתה לביסאראבּיה הבּרוּכה, לקרן בּן־שמן זוֹ, שהפּרנסה מצוּיה שם בּיוֹתר. המקוֹם, כּפי שאוֹמרים, הוּא מקוֹם נוֹח לעסקים, ואפשר שם להבטיח בּני־אָדם לאחר המיתה לאין מספּר. והנה קרה המקרה, כּי בּעֵת ההיא חל יוֹם־פּטירתוֹ של אָבי, ונטיתי מדרכּי, בּין רכּבת לרכּבת, לאַחת הערים הקטנוֹת, לפינה נדחת, אשר לא עברה בּה מעוֹלם רגל אָדם. לא ידעתּי ולא עלה על לבּי כּלל, כּי עיירה זוֹ יצא לה שם בּכל העוֹלם כּעיר של עבריינים ועזי־פנים, מוֹסרים וּמלשינים ועוֹשׂים כּל תוֹעֵבה. לוּא עלתה בּאֵש בּטרם הכּרתּיה, כּי־עתּה

לא בּאַתני כּל הרעה הזאת! אבל גזירה נגזרה עלי, שדווקא בעיירה זוֹ יחוּל יוֹם־פּטירתוֹ של אָבי, וטבעתּי בּיון־מצוּלה! אָכן לבּי נבּא לי מראש, כּי לא אֵצא בּשלוֹם מן המקוֹם הזה. אַך כּשאָדם צריך לאמר קדיש אחרי אָביו, כּלוּם יבקש תּירוּצים לעצמוֹ? קמתּי אֵיפוֹא והלכתּי לבית־המדרש וּבאתי בּה בּשעה, שעמדוּ לתפילת ערבית. לאַחר שהתפּללתּי, נגש אלי השמש ואָמר לי: “יוֹם הזכּרת נשמה?” אָמרתּי לוֹ: “יוֹם הזכּרת נשמה”. אָמר לי: “מאַין תּבוֹא?” אָמרתּי לוֹ: “משוּט בּארץ”. “מה שמכם?” אָמרתּי לוֹ: “מנחם־מנדל”. “אם כּן, הלא חייבים אנחנוּ ליתּן לךָ שלוֹם!” ונתן לי שלוֹם. מיד עמדוּ שאָר המתפּללים ונתנוּ לי אַף הם שלוֹם. הכּל נוֹתנים לי שלוֹם וּמתכּנסים סביבי, עוֹמדים ותוֹהים על קנקני לדעת, מי אני ומאַין בּאתי וּמה מעשׂי? אָמרתּי להם: “סוֹכן אני”. אָמרוּ לי: “סוֹכן של מה? של מכוֹנוֹת?” אָמרתּי להם: “לאו דווקא. סוֹכן־איקוויזיטוֹר אני של אַקוויטבּל”. אָמרוּ לי: “מה טיבוֹ של פּגע זה?” אָמרתּי להם: “מבטיח אני בּני־אָדם לאַחר המיתה”. ואני עוֹמד וּמסבּיר להם את כּל הענין, מספּר להם, כּיצד אנחנוּ מבטיחים בּני־אָדם לאחר המיתה. עמדוּ סביבי בּפיוֹת פּעוּרים, מחרישים וּמשתּאים, כּאילוּ סיפּרתי להם סיפּוּרי־בדים. מכּל העוֹמדים וּמקשיבים לדברי נראוּ לי בּיוֹתר שני בּני־אָדם. האחד אָרוֹךְ ודק, שגווֹ כּפוּף וחוֹטמוֹ אַף הוּא כּפוּף וּמבהיק, וטבע יש בּוֹ, שבּשעת דיבּוּרוֹ הוּא מוֹרט את שׂערוֹת זקנוֹ הקלוּש אַחת אֶחת. והשני קצר־קוֹמה, רחב־כּתפיִם, כּוּלוֹ שחוֹר כּצוֹעני ועין אַחת לוֹ ערמוּמית, הצוֹפה לצד צפוֹן. כּשזה מדבּר, ואפילו מתּוֹך כוֹבד־ראש, הריהוּ נראֶה כּשׂוֹחק. שני האנשים האלה, כּפי הנראה, הבינוּ גם הבינוּ כּיצד מבטיחים בּני־אָדם לאחר המיתה, משוּם ששניהם הציצוּ זה בּפני זה ואָמרוּ מתּוֹך נהימת החוֹטם: “הענין ילך למישרים”… הכּרתי מיד בּפניהם, כּי אַנשי־מעשׂה הם ואֵינם דוֹמים לשאָר בּני העיירה. וכך הוה. כּשיצאתי מבּית־המדרש, יצאוּ שניהם אחרי והדבּיקוּני ואָמרוּ לי: “למה אַתּה רץ כּל־כּך, רב מנחם־מנדל? עמוֹד רגע ונשאָלךָ דבר. האם פּה אצלנוּ, בּתוֹך הבּיצה הזאת, אַתּה אוֹמר לעשׂוֹת עסקים?”… אָמרתּי להם: “ולמה לא?” אָמר לי האָרוֹךְ, הוּא בּעל החוֹטם הכּפוּף: “בּין אַחינוּ בּני־ישׂראל?”… וחבירוֹ בּעל העין הערמוּמית מחזיק אַחריו: “עם יהוּדים יפה לאכוֹל פּשטידה”… אָמרתּי להם: “אם כּן, מה עצתכם ואֶעשׂנה?” אָמר לי האָרוֹךְ: “לעוֹלם יהא אָדם עוֹסק עם פּריצים”… וּבעל העין הערמוּמית עוֹנה אחריו: “יחיוּ הגוֹיים!”… וכך אָנוּ הוֹלכים שלָשתּנוּ בּרחוֹבה של עיר וּמסיחים בּינינוּ, וּמתּוֹך שיחתנוּ מתגלה, כּי שני בּני־אָדם אלה יש להם פּריץ אחד מוֹלדאווי, בּעל־גוּף עשיר, שהם מצוּיים אצלוֹ ונהנים ממנוּ פּרנסה לפעמים. והרי הם סבוּרים, כּי אֶפשר להבטיח את הפּריץ הזה לאחר מוֹתוֹ על הצד היוֹתר טוֹב. אָמרתּי להם" “האָח, הנני מוּכן וּמזוּמן! אדרבּה, אני אוֹמר, מַהרוּ וקרבוּ אל המלאכה, ונעשׂה את הדבר יחדיו. להוֹדיעכם, אני אוֹמר, שאֵיני אָץ להעשיר”. בּקיצוּר, נמנינוּ וגמרנוּ, כּי מחר, אם ירצה השם, יביאוּ לי את תּשוּבתוֹ של הפּריץ המוֹלדאווי שלהם לבית־המדרש לעֵת תּפילת המנין הראשוֹן. אלא מה? בּקשה אַחת הם מבקשים ממני — כּי כל הענין הזה יהיה סוֹד כּמוּס עמנוּ. חלילה לי לספּר בּאכסניה וּלהוֹציא מפּי דבר, כּי נפגשתּי עמם וכי נדבּרנוּ בּינינוּ לעשׂוֹת עֵסק יחדיו.

הבּוֹקר אוֹר — ואני השכּמתּי לבית־המדרש עם דימדוּמי שחר, לעֵת תּפילת המנין הראשוֹן. גמרתּי תּפילתי — ואַנשי בּריתי אינם. חיכּיתי עד תוֹם התּפילה של המנין השני — וּמתי־סוֹדי עדיין לא באוּ. למה לא שאלתּים, שוֹטה שכּמוֹתי, לשמם ולמקוֹם מוֹשבם? לגשת אל שמש בּית־המדרש ולשאוֹל את פּיו — יראתי: הלא הבטחתּי להם לשמוֹר את הדבר בּסוֹד. ורק לאחר שכּבר כּלוּ עֵיני מיחל נתגלוּ שניהם, הם וטליתוֹתיהם בּידיהם. כּשראיתי אוֹתם, פּג לבּי משׂמחה. ואַף־ע־פּי־כן כּבשתּי את יצרי ולא קרבתּי אליהם לשאוֹל את פּיהם, מה יש חדש — אין זוֹ מידת דרך־ארץ. אחרי שהתפּללוּ בּיחידוּת תּפילה חטוּפה על רגל אַחת, עמדוּ ונטלוּ את הטליתוֹת והתּפילין ונחפּזוּ לצאת החוּצה. הם יוֹצאים, ואני אחריהם. “נוּ?” אָמרתּי להם. אָמרוּ לי "יד לפה! אַל תּשמיע קוֹלך בּחוּץ. אֵין אַתּה יוֹדע עדיין את עירנוּ, תּעלה בּאֵש בעדךָ! מוּטב שתּלך מאחרינוּ ותבוֹא לביתנוּ. שם

נגמוֹר את הענין, ואגב נסעד גם את לבּנוּ". כּך אוֹמר לי בּעל החוֹטם הכּפוּף, והוּא רוֹמז לחבירוֹ בּעל העין הערמוּמית, וחבירוֹ בּעל העין

הערמוּמית חוֹמק וּמתעלם כּרגע. והרי אָנוּ הוֹלכים שנינוּ ועוֹברים דרך

סמטוֹת צרוֹת, אפלוֹת ונדחוֹת, הוא בּראש ואני אחריו. וכך הלכנוּ שעה ארוּכּה, עד שבּאנוּ בּעזרת השם יתבּרך לביתוֹ בּשלוֹם.

כּשנכנסנוּ לביתוֹ, בּית קטן וצר, כּוּלוֹ עשן, שתּקרתוֹ וּכתליו מכוּסים פּגרי זבוּבים, וּמזרח מצוּיר מתנוֹסס בּיניהם לתפארה, וּמפּת השוּלחן אדוּמה, ועששית תּלוּיה, כּוּלה מקוּשטת פּרחי־נייר שניטל צבעם מהם, מצאנוּ ליד התּנוּר אשה גוּצה ומלוּכלכת, שפּניה חיורים ונבהלים. האשה הגוּצה הציצה בּעיניה הנבהלוֹת על בּעלה, והבּעל נתן עליה בּקוֹלוֹ בּדרך־הילוּכוֹ: “שׂימי אוֹכל!” — ותוֹך כּדי רגע נתגלוּ על השוּלחן מפּה לבנה וחלת־לחם, בּקבּוּק ייש וּמיני תּרגימה לקינוח־סעוּדה. ולא היוּ רגעים מוּעטים עד שנפתּחה הדלת ונכנס בּעל העין הערמוּמית, ואחריו מתגלגלת וּבאה בּריה משוּנה וּמסוּרבּלת, שמשקלה כּשנים עשׂר פּוּד, וחוֹטמה מגוּשם

וכחוֹל, וידיה שמנוֹת וּשׂעירוֹת, וּשתּי רגלים משוּנוֹת לה, עבוֹת מלמעלה ודקוֹת מלמטה, שאין להאמין כּלל, כּי מחזיקוֹת הן מַעמד תּחת נטל משׂאוֹ של גוּף כּבד ושמן כּל־כּך! בּן־אָדם זה — הוּא הפּריץ המוֹלדאווי. כּשראָה את בּקבּוּק הייש על השוּלחן, הוֹציא מתּוֹך כּרסוֹ השמנה קוֹל שמן ועבה בּלשוֹן עם לוֹעֵז: “אָצעֶ דאָבּרעֶ דילאָ!” כּלוֹמר: זה ענין טוֹב!… אחרי שטעמנוּ מן הייש (הפּריץ המוֹלדאווי טעם שתּי פּעמים), נכנסוּ עמוֹ שני החברים בּשיחַה על עסקי חיטין ושיפּוּן, וּבשעת מעשׂה לחש לי בּעל העין הערמוּמית על אָזני: “האָדוֹן הזה מלא וגדוּש!… אסמיו מפיקים אלף כּוֹר לחם, מלבד שיבּלי־שוּעל… אל תּראֵהוּ, הוּא אוֹמר, שהוּא לבוּש קרעים — אין זה אלא משוּם שכּילי הוּא”… וחבירוֹ שכנגדוֹ, הוּא האָרוֹך, יוֹשב ליד הפּריץ וּמנהלוֹ בּעצוֹתיו, לבל ימַהר למכּוֹר את תּבוּאָתוֹ, לפי שחיטים עוֹמדוֹת להתיקר; מוּטב, הוּא אוֹמר, שישמוֹר את תּבוּאָתוֹ לימוֹת החוֹרף. “אָצעֶ דאָבּרעֶ דילאָ” אוֹמר לוֹ הפּריץ המוֹלדאווי מדי פּעם

בּפעם, מריק אל גרוֹנוֹ כּוֹס אַחר כּוֹס, מקנח בּמיני תּרגימה לתיאָבוֹן, כּאָדם לאחר שישב בּתענית, ונוֹשם ושוֹאֵף בּשׂפתיו וּבאפּוֹ. כּתוֹם

הסעוּדה, פּתח האָרוֹךְ ואָמר לי: “עכשיו הגיעה שעתּךָ לדבּר דבר באָזני האָדוֹן על־אוֹדוֹת העֵסק שלך”… פּרשׁתּי עם האָדוֹן לקרן־זוית והרציתי לפניו דרשה חמה, שאֵיני יוֹדע מאַיִן בּאה לי. בּיאַרתּי לוֹ בּאֵר היטב, מה טוֹב לוֹ לאָדם בּאשר הוּא אָדם להבטיח את עצמוֹ לאחר המיתה, ואפילוּ עשיר הוּא ואוֹצרוֹת קוֹרח אוֹצרוֹתיו. "אדרבּה, אני אוֹמר, כּל העשיר מחבירוֹ, חוֹבתו כּפוּלה וּמכוּפּלת להבטיח את עצמוֹ לאחר מוֹתוֹ. לפי שהעשיר, אני אוֹמר, שכּספּוֹ אָבד לוֹ לעֵּת זקנתוֹ, גוֹרלוֹ מַר שבעתיִם

מגוֹרל העני. שהעני, אני אוֹמר, כּבר לוּמד בּצרוֹת והסכּין עם הדלוּת מנעוּריו; מה שאֵין כּן, אני אוֹמר, העשיר, אשר מטה ידוֹ — טוֹב מוֹתוֹ מחייו. יאַק נאַפּיסאַנאָ אוּ נאַס, אני אוֹמר לוֹ, כּלוֹמר, כּכּתוּב

בּספרינוּ: עני חשוּב כּמת — זנאַטשיטסאַ, בּיעֶדני חוּזשע יאַק מעֶרטווי. אַ פּאָטאָמוּ, אני אוֹמר, וואַשע בּלאַהאָראָדיעֶ, אני אוֹמר,

זאַשטראַפירוּיטי סוּבּי, אני אוֹמר, אָט סמעֶרטי טשרעֶז סטאָ דוואַטצאַט

ליעֶט, אני אֹומר, נאַ דעֶסיאַט טיסיאַטשי… כּלוֹמר, הבטיחה, רוּם

מעלתךָ, את עצמך מן המיתה, לאחר מאה ועשׂרים שנה, בּסך של עשׂרה אלפים"… “אָצעֶ דאָבּרעֶ דילאָ!” אוֹמר לי האָדוֹן ונוֹשם ושוֹאֵף בּשׂפתיו

כּמפּוּח. מרגיש אני, כּי כּוֹח הדיבּוּר התלקח בּי בּכל תּוֹקף ואֵש מפּי תּהלך, ואני מתאַוה לדבּר עוֹד. ענה האָרוֹך ואָמר לי בּלשוֹן־הקוֹדש: “יהוּדי בּלא! כּלה דרשתךָ וצא! קח את הנייר וּמשוֹך בּשבט־סוֹפר כּל דבר הראוּי לכתיבה”… וחבירוֹ שכּנגדוֹ, הוּא בּעל העין הערמוּמית, מגיש לי עֵט וּדיוֹ, ואני יוֹשב ועוֹשה מלאכתּי כּראוּי וּכנכוֹן, וּכשהגיעה שעת

החתימה, הזיע הפּריץ המוֹלדאווי יפה עד שהניח על הנייר את שמוֹ ושם אביו. אַחר־כּך הלכתּי עמוֹ אל הדוֹקטוֹר, שיבדוֹק בּגוּפוֹ כּדת וּכדין,

וקיבּלתּי מידוֹ דמי־קדימה ונתתּי לוֹ שוֹבר כּנגדם — והעֵסק קם והיה.

לפנוֹת ערב בּאתי אל האַכסניה שׂמח וטוֹב־לב וציויתי לבשל לי סעוּדת־הערב. אָמר לי בּעל־האכסניה: “מה נשמע אֶצלךָ?” אָמרתּי לוֹ: “מה יש את נפשךָ לשמוֹע?” אָמר לי: “האֶפשר לברכךָ בּרכּת מזל טוֹב?” אָמרתּי לוֹ: מזל טוֹב על שוּם מה?" אָמר לי: “על העֵסק הנאֶה אשר עשׂית”. אָמרתּי לוֹ: “עֵסק נאה זה מה טיבוֹ?” ואני מעמיד את פּני כּתם וּכשאֵינוֹ יוֹדע לשאוֹל. אָמר לי: “עֵסק זה שעשׂית עם הפּריץ”. אָמרתּי לו: “עם אֵיזה פּריץ?” אָמר לי: “עם הפּריץ השמן”. אָמרתּי לוֹ: “מי הגיד לך, כּי עשׂיתי עֵסק עם פּריץ?” אָמר לי: “הרי זה פּריץ, כּשם שאני רבּנית”. אָמרתּי לוֹ: “אלא אם כּן, מהוּ? אָמר לי: שפיפוֹן הוּא”. כּך אוֹמר לי בּעל־האַכסניה וּממלא שׂחוֹק פּיו כּנגדי. כּיון ששמעתּי כּך, ישבתּי על ידוֹ והתחננתּי

אליו וּביקשתּי ממנוּ בּכל מיני לשוֹן של בּקשה, כי ירחמני ויסבּיר לי, מה פּירוּשוֹ של שפיפוֹן, ומאַין נוֹדע לוֹ היכן הייתי וּמה עשׂיתי היוֹם. בּקיצוּר, האיש הזה ראה ונוֹכח, כּי חַף אני מפּשע ונקי מכל עווֹן, וריחם עלי וּלקחַני והכניסַני לחדר מיוּחד וסגר את הדלת אחרינוּ, ושם עמד לספּר בּאָזני על שני השוּתּפים שלי דברים נוֹראים כּל־כּך, שסמרוּ שׂערוֹת ראשי. נתגלה, כּי שני השוּתּפים הללוּ אֵינם אלא רמאים ועבריינים מפוּרסמים, מחבּלים וּמזיקים, שאין כּמוֹהם בּכל הארץ. "שניהם, הוּא אוֹמר, כּבר עשוּ בּחייהם כּל תּוֹעֵבה וּכבר עברוּ עבירוֹת חמוּרוֹת כּל־כּך, שאילוּ

נתפּסוּ עליהן, וַדאי, הוּא אוֹמר, שהיוּ מרחיקים נדוֹד מכּאן. ורק זה אָשרם, הוּא אוֹמר, שתּמיד הם מוֹצאים להם איש שלישי, שׂעיר לעזאזל, וּבוֹ הם תּוֹלים את כּל הקוֹלר, והם עצמם, הוּא אוֹמר, רוֹחצים בּנקיוֹן כּפּיהם ונשאָרים מבּחוּץ. הפּריץ הזה, הוּא אוֹמר, אשר העידוּ עליו לפניךָ, כּי עשיר מוֹלדאווי הוּא, אֵינוֹ אלא יחף מן היחפים, אחד מן האספסוּף, שיכּוֹר נוֹדע לשם ולתהילה; ואוֹתוֹ האיש, הוּא אוֹמר, שהבטחתּ לאחר המיתה, חזקה עליו ששכיב־מרע הוּא, נוֹטה למוּת, אוֹ אוּלי שוֹכן עפר הוּא זה עידן ועדנים. התבין, הוּא אוֹמר, עד היכן הדברים מגיעים?"…

כּששמעתּי מפּיו דברים אֵלוּ, פּרחה נשמתי. כּלוּם אני חסר לעֵת כּזאת אלא לטעוֹם טעם ישיבה בּבית־האסוּרים, והיתה שׂמחתי שלמה! ולכן לא שהיתי שהיוֹת יתירוֹת וּמיהרתּי תּיכף אל מסילת־הבּרזל, רצתּי כּל עוֹד רוּחי בּי, בּלי להבּיט אַחרי, ולא אָביתי גם לראוֹת את שני העבריינים ההם, ילכוּ לאבדוֹן עם הפּריץ המוֹלדאווי, עם העיר הנדחת ועם בּיסאראבּיה כּוּלה ועם כּל העֵסק הנאה הזה של הבטחת בּני־אָדם לאחר המיתה, שסכּנת מות כּרוּכה בּו! מוּטב שיִשלח לי אלוֹהים פּרנסוֹת אחרוֹת, נאוֹת מאֵלה, ויצליח את דרכּי ויביאֵני בּשלוֹם למחוֹז־חפצי. וּמפּני שהוֹלך אני בּדרך רחוֹקה, אקצר הפּעם, אם ירצה השם, כּשאָבוֹא בּשלוֹם להאמבּוּרג, כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל באריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה יִשלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיחיוּ. יצוה להם אלוֹהים את הבּרכה והשלוֹם מעתּה ועד עוֹלם, ויחַייני ויקיימני לראוֹת את פּניהם, כּשהם בּריאים וּשלמים, מתּוֹך רוֹב שׂמחה

וּמתּוֹך אוֹשר ונחת. ופרשׂי בּגיני גם בשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם

כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל

עיקר שכחתּי. כּמעט שכחתּי לכתּוֹב לךְ, זוּגתי היקרה, לאָן אני נוֹסע. נוֹסע אני לאַמריקה. לא אני בּלבד — חבוּרה רבּה של יהוּדים נוֹסעת עמי. כּלוֹמר, לעת־עתּה אנוּ נוֹסעים עד האמבּוּרג, וּמשם נשׂים פּנינוּ לאַמריקה. למה לאַמריקה דווקא? משוּם שבּאַמריקה זרחה שמשם של אחינוּ בּני ישׂראל. הזהב מתגלגל שם בּראש כּל חוּצוֹת, הכּסף נחשב בּשקלים, והאָדם יקר מכּל יקר — אָדם בּדינר! כל־שכּן אחינוּ בּני ישׂראל, שהם השאוֹר שבּעיסה בּמדינה ההיא. הכּל חוֹזים לי עתידוֹת, כּי בּאַמריקה אַצליח, אם ירצה השם, ואֶמצא את דרכּי הנכוֹנה. כּל העוֹלם כּוּלוֹ נוֹסע עכשיו לאמריקה, מפּני שכּאן נסתּתּמוּ צינוֹרוֹת הפּרנסה. תּמוּ עסקים ואֵינם. וּמאחר שהכּל נוֹסעים, למה לא אֶסע גם אָני? מה לי להפסיד?… רק חזקי ואִמצי, זוּגתי היקרה, אל תּתעצבי ואַל תּדאגי ואַל תּעלי חלילה מחשבה זרה בּלבּך עלי. עֵד אלוֹהים, כּי לא אָעזבךְ, חס ושלוֹם, ולא אֶשכּחךְ, לא אוֹתך ולא את הילדים שיחיוּ. יוֹמם ולילה אֶעבוֹד וכל מלאכה לא תּקשה ממני. וכאשר יהיה אלוֹהים בּעֶזרי ויצליח את מעשׂי שם, — וּבוַדאי יצליח, דבר זה בּרוּר בעֵיני כּשמש בּצהרים, — אז אֶשלח לך כּרטיסים לספינה, לך ולהילדים, ואֶקחךְ אֵלי, ואביאֵך לאמריקה, למען תּשבי אֶצלי בכבוֹד ותתענגי על רוֹב טוּב, כּאַחת מבּנוֹת הנסיכים. שום דבר לא אֶמנע ממךְ, את כּל אשר תּשאַלנה עֵינַיִךְ אֶתּן לךְ, כּי כּבר בּאה עת לחננךְ, כּבר הגיעה השעה, שגם אַתּ תּראי עוֹלמךְ בחַייךְ! ורק חזקי ואִמצי, זוּגתי היקרה, אַל־נא תּדאגי ואַל תּתעצבי, כּי יש לנוּ אֵל גדוֹל בּשמים, אֵל טוֹב וּמיטיב, רחוּם

וחַנוּן!…

הנ"ל.

• שמעון לאור
• שולמית רפאלי
• צחה וקנין-כרמל