הבורסה היהופיצית    🔗

א. נחם־מנדל מיהופּיץ לזוּגתו שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעךְ, כּי הנני בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם, כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי אֵינני עוֹד בּאוֹדיסה – בּיהוּפּיץ אני (אַף זוֹ עיר יפה וּגדוֹלה לאלוֹהים!), ואֵינני עוֹסק עוֹד בּדברי רוּח, בּסחוֹרה הקלוּטה מן האַויר, בּעֵסק של

לוֹנדוֹן – מצאתי לי פה בּרוּך השם, עֵסק אַחר נאֶה ממנוּ, עֵסק הגוּן מאוֹד, עסק של נייר. היינוּ: עוֹסק אני עכשיו בּניירוֹת. והלא תּשאלי: איזוֹ הדרך בּאתי ליהוּפּיץ? לפיכך צריך אני לספּר לך, זוּגתי היקרה, את כּל המעשׂה מתּחילתוֹ ועד סוֹפוֹ וּלבקש ממךְ סליחה וּמחילה, שלא כּתבתּי לךְ מכתּבים זה ימים רבּים. לא כּתבתּי לךְ, מפּני שלא היה לי מה לכתּוֹב, וּמלבד זאת, עוֹמד הייתי כּל אוֹתה העֵת מוּכן וּמזוּמן לעשׂוֹת

דרכּי לכתריאֵליבקה. אלוֹהים יוֹדע את האמת, כּי נכסוֹף נכספתּי לביתי מאוֹד וגעגוּעי גדלוּ מנשׂוֹא. אַך, כּפי הנראֶה, גזירה מן השמים, שאֶתגלגל תּחילה ליהוּפּיץ ואֶהיה עוֹסק כּאן בּניירוֹת. בּחיי נשבּעתּי לךְ,

זוּגתי היקרה, כּי כּבר ישבתּי בּקרוֹן של מסילת־הבּרזל בּדרך העוֹלה לכתריאֵליבקה ולא היתה כּוונתי אלא לנסוֹע לביתי. מה עשׂה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא? זימן לי שם אחד ממכּירי, ספסר מספסרי אוֹדיסה, הנוֹסע ליהוּפּיץ. אמרתי לוֹ: מה מעשׂהוּ בּיהוּפּיץ? אמר לי: עוֹסק הוּא בּניירוֹת. אמרתי לוֹ: ניירוֹת אלוּ מה טיבם? עמד והסבּיר לי את הענין, שלא הרי ניירוֹת כּהרי לוֹנדוֹן: שלוֹנדוֹן הוּא אוֹמר, תּלוּיה תּמיד בּברלין וגוֹרלה נחתּך על־ידי בּיסמארק וּמלכּת אנגליה; ואילוּ ניירוֹתּ, הוּא אומר, מן עֵסק הוּא, העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ ואֵינוֹ תלוּי אלא בּפּטרבּוּרג וּבווארשה בּלבד. וחוּץ מזה, הוּא אוֹמר, גדוֹלים ניירוֹת יוֹתר מלוֹנדוֹן: שלוֹנדוֹן, הוּא אוֹמר, אֵינה אלא דמיוֹן, מין אָבק פּוֹרח, מין חלוֹם, שאֵינוֹ קיים בּמציאוּת; ואילוּ ניירוֹת, הוּא אוֹמר,

דבר של ממש הם – הכּל רוֹאים אוֹתם בּעֵיניהם והכּל ממששים אוֹתם בּידיהם. וּמתּוֹך שבחם של ניירוֹת בּא גם לידי שבחה של העיר יהוּפּיץ עצמה והרבּה להלל את ספסריה, שאֵין כּמוהם בּכל הארץ: כּוּלם טוֹבים וישרים, נחמדים וּנעימים לבּריוֹת. ספסר אחד מיהוּפּיץ, הוּא אוֹמר, שקוּל כּנגד ששים אוֹדיסאים מפוּטמים! בּקיצוּר, אוֹתוֹ אָדם שידלני בּדברים כּל־כּך, עד כּי נעניתי לוֹ. פּיתּני ואֶפּת. נמלכתּי ואָמרתּי אל עצמי: הלא בּין כּך ובין כּך אני עוֹבר דרך פאסטוֹב – הבה אָסוּר רגע ליהוּפּיץ ואֶראֶה שם את הבּוּרסה ואת ספסריה. וּמן השמים סייעוּ אוֹתי. בּאתי ליהוּפּיץ בּה בּשעה שניירוֹת היוּ בּמצב ירידה נוֹראה וּפרסים נמכּרוּ בּזוֹל גמוּר, בּחצי־חינם ממש. שבתּי ואָמרתּי אל לבּי: הוֹאיל וכך, אנסה את מזלי, אוּלי תּעמוֹד לי זכוּתי ואקבּל אַף אני את חלקי ואַרויח להוֹצאוֹת הדרך. וכך הוה. הניירוֹת עלוּ פּתאוֹם למעלה, ואני מכרתּי את הפּרסים שלי בּרוָחים, וקניתי לי פּרסים אחרים, ושוּב בּאתי על שׂכרי והגעתּי, בּרוך השם, לידי כּמה וכמה מאוֹת קרבונים, ודווקא בּמזוּמנים. נמלכתּי ואָמרתּי לעצמי: אם כּן, למה זה אָנכי? למה לי לקבּל פּרסים מידי אחרים – מוּטב שאזמין לי ניירוֹת משלי ואֶהיה אָדוֹן לעצמי! וּמיד שׂמתּי פּני לפּטרבּוּרג וצירפתּי לי על־ידי אחד המשׂרדים ילקוּט מלא וגדוּש מכּל המינים: פּוּטיביל וּטראנספּוֹרט, ווֹלגה וּמאַלִציב, וכיוֹצא בּאלוּ מיני מניוֹת שדרכּן לעלוֹת, ותוֹדה לאֵל עליוֹן: אני הוֹלך וגדל! וּמפּני שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתוֹב לךְ הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם הילדים שיחיוּ וּבשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי בּאהבה

רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. כּשתּכתּבי לי, כּתבי־נא על שמי לבוֹיבּריק, מפּני שהישיבה בּיהוּפּיץ אסוּרה לי. וּמטעם זה אני מתרוֹצץ כּל היוֹם על פּני הקרישצאטיק, ליד הבּוּרסה, ועם בּוֹא הלילה אני נוֹסע לבוֹיבּריק. שם יוֹשבת כּל חבוּרת הספסרים וּמשׂחקת בּקלפים כּל הלילה (זכרים וּנקבוֹת יחד – כּך הוּא המנהג כּאן), וּבהיוֹת הבּוֹקר כּוּלם ממהרים ורצים ליהוּפּיץ, וגם אני בּתוֹכם.

הנ"ל.

ב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ.    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּוּלנוּ, בּרוּך השם, בּריאים וּשלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי כּבר כּלו כּל הקצים. הלואי כּה תּפּח רוּחם של כּל שוֹנאַי ודוֹרשי רעתי וכה יִתּם כּוֹחם לריק, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם, אִם יש בּי עוֹד רוּח לכתוֹב לך גם את המכתּב הזה ויש בּי עוֹד כּוֹח לעמוֹד על רגלי! וּכבר הגיע הדבר לידי כּך, שצריכה אני לניתּוּח. בּשׂוֹרה זוֹ בּישׂרני אֶתמוֹל הרוֹפא החדש, הלואי יבשׂרוּ לוֹ מן השמים צרוֹת וּפגעים וכל מַדוי מצריִם הרעים! כּסבוּר הוּא, שכּאן מצא לוֹ מקוֹם להתגדר בּוֹ, למשוֹך וּלהוֹציא קרבּוֹנים ממני! וּמאַין בּא לי כּל זה? רק מרוֹב שׂיחי ועגמת־נפשי. הכיצד? שלחתּי לך כּסף להוֹצאוֹת הדרך וציויתיךָ בּכל תּוֹקף, כּי תבוֹא לביתךָ, והנה קמתּ ונסעתּ ליהוּפּיץ! אמוֹר מעתּה: כּלום אֵינךָ ראוּי,

שידוּנוּ אותך בּרוֹתחים? המעט ממךָ מכאוֹבֵי לבּי, עוֹד חרפּה הבאת על ראשי, ואֵין אני יכוֹלה עתּה לבוֹא בּין הבּריוֹת מגוֹדל הבּוּשה, כּמאמרה

של אמי שתּחיה: “מתּנתך מעוּטה וחרפּתי מרוּבּה”… מסחרים חדשים פּישפּש וּמצא לוֹ, עסקים נאים! כּסבוּרה הייתי, מאחר שאוֹתה לוֹנדוֹן היפה כּבר הלכה לאבדוֹן וּמיתה משוּנה חטפתּה, שוּב ירחמני אלוֹהים וישיב לי את בּעלי היקר, מחמל־נפשי ואישוֹן־עיני, מפרנסי ונוֹתן־לחמי, – והנה צרה חדשה נוֹספה על צרוֹתי: יהוּפּיץ! ניירוֹת! מקח וממכּר! דברי־רוּח וחלוֹמוֹת שוֹממים! וכי ראית מימיךָ, שיהוּדים בּעלי אִשה וּבנים ישלחוּ את ידם בּדברי הבל ויסחרוּ בּפיסוֹת נייר? קוֹראת אני את מכתּבךָ, בּעלי היקר, ואני מהרהרת בּשעת מעשׂה: ריבּוֹן כּל העוֹלמים, אַב הרחמים והסליחוֹת! מה זאת עוֹללתּ לנוּ? אַחת משתּי אלה: אוֹ כּי אתּה יצאת חלילה מדעתּך, אוֹ שמא אני נשתּטיתי חס ושלוֹם?… הרי מפטפּט אתּה כּמטוֹרף ממש, כּאיש אשר אין רוּחוֹ נכונה בּקרבּוֹ: ניירוֹת… פּטרבּוּרג… קרישצאטיק… פּרסים… ילקוּטים… אין זאת כּי־אם קליפה דבקה בּך, אוֹ יד מכשף היתה בּי להרעימני ולהתעלל בּחיי! בּיוֹם הוּא בּיהוּפּיץ, וּבלילה הוּא בּבוֹיבּריק, עם הזכרים ועם הנקבוֹת יחד… מה אַתּה עוֹשׂה בּלילה בּבוֹיבּריק? מה עלתה על דעתּך שם? מה נפשך: אם מאוֹס מאַסתּ בּי וּמצאת לך אחרת נאָה ממני, תּבוֹא מאֵרה עליה, – בּוֹא לכאן ותן לי גט! שאִם לא כן – מוּטב שתּסע לכל ארבּע רוּחוֹת השמים ותרחיק נדוֹד לאמריקה, כּמוֹ שעשׂה יוֹסיל חתן אהרוֹן־ליבּ, ואַל אֶראֶה בּרעתי ואַל אֵדע את מקוֹם קבוּרתך, מאחר שגזירה היא מן השמים, כּי אֶשאֵר עגוּנה כּל ימי חיי עם עוֹללים ויוֹנקים! ואוּלם אַל־ נא יזכּוּ שוֹנאַי לכך! אשריך מה טוֹב חלקך, שאין אני יכוֹלה עכשיו לנסוֹע אליך; יסר יִסרני אלוֹהים והפּילני לערשׂ־דוי, וּמה אֶעשׂה לך מרחוֹק? הלא למכתּבי אֵין אַתּה חוֹשש ואת כּל דברי יִשׂא הרוּח, כּמאמרה של אמי שתּחיהּ: “רוֹתחים ששפכתּ לאויר נעשׂוּ צוֹננים”… אילמלא הייתי כּפוּתה למחלתי, כּי־עתּה נסעתּי אליך תּיכף לקבּלת מכתּבך הנעים ולקחתּיךָ משם והבאתיךָ לביתךָ, למען תּדע, כּי אִשתּך אני, אֵשת נעוּריךָ, אשר נשׂאת כּדת משׁה וישׂראל. שמא תּאמר: מקפּחת אני אוֹתךָ בּדברים וּמכבּדת אוֹתך לפעמים בּשוֹט־לשוֹני? הלא אין זה אלא מרוֹב שׂיחי וכעסי, ואַף זה לא יארך הרבּה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “גחלת זוֹ נפחתּ בּה וּבערה, ירקתּ בּה וכבתה”… כּברכּת אשתּך, הנאמנת לך בּאמת ובּתמים,

שיינה־שיינדל.

ג. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתו שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי עניין זה של ניירוֹת אֵינוֹ נייר ממש, כּפי שסבוּרה אָתּ. קוֹראים לזה נייר רק כּדי לשׂבּר את האוֹזן, ואילוּ לאמיתּוֹ של דבר אֵין אֵלוּ אלא מניוֹת, כּלוֹמר מיני אַקציוֹת, אַקציוֹת של פּטרבּוּרג, למשל: פּוּטיביל, טראנספּוֹרט, ווֹלגה, מאלציב, ודוֹמיהן. כּל אֵלה הם מיני בּתּי־חרוֹשת וּפבּריקאוֹת, שסוֹללים שם מסילוֹת־בּרזל ומוֹציאים מניוֹת לעוֹלם, כּלוֹמר מוֹציאים מניה בּת מאה קרבּוֹנים וּמשלמים מחירה שלוֹש מאוֹת, לפי שנוֹתנים דיווידנד. כּל מניה הגדוֹלה מחברתּה דיווידנדה גדוֹל. אבל מאחר שאין איש מאִתּנוּ רוֹאֶה את הנוֹלד ואין איש יוֹדע מראש, כּמה יגדל הדווידנד, לפיכך אָנוּ ממששים כּוּלנוּ כּסוּמא בּארוּבּה ועוֹשׂים בּמחשך מעשׂינוּ וקוֹנים ניירוֹת עד כּמה שידינוּ מַגעת. וּמזה עליה בּאה לעוֹלם, כּלוֹמר, ניירוֹת עוֹלים למעלה־ראש, ויהוּדים מאַספים ממוֹן, וגם אני בּתוֹכם. אילוּ ראית, זוּגתי היקרה, את כּל הנעשׂה כּאן בּיהוּפּיץ: בּני־אָדם יוֹשבי־חוֹשך, סרסוּרים נקלים, עניים ואביוֹנים, עלוּ פּתאוֹם מסתר המדרגה, הצליחוּ ועשׂוּ עוֹשר, ועכשיו הם כּוּלם גבירים, כּוּלם אַדירים, יוֹשבים בּבתּי־הקיץ בּבויבּריק, נוֹסעים לחוּץ־לארץ לרחוֹץ את בּשׂרם בּחמים וּבאַמבּטיוֹת, נשיהם לבוּשוֹת שני עם עדנים, בּניהם רוֹכבים על אוֹפנַיִם, בּיתם מלא משרתים, אוֹמנים וּמחנכוֹת, והם מדבּרים צרפתּית וּפוֹרטים על הפּסנתּר, אוֹכלים מיני מרקחת טוֹבים ושוֹתים יין המשוּמר, השקל כּאֶפס בּעיניהם, הפקר לכל רוּח – אֵין להם בּעוֹלמם אלא אכילה וּשתיה והנאת הגוּף בּלבד! וכל זה מאַיִן בּא להם? הוה אוֹמר: מן הניירוֹת. כּדאי היה לך לראוֹת את הקרישצאטיק בּהיוֹת הבּוֹקר: כּל הכּיכּר מלאה יהוּדים מן הקצה אל הקצה! וּמה פּלא יש כּאן? הלא מבּתּי־המסחר והמשׂרדים מגרשים אוֹתנוּ, וּבחוּץ אָסוּר לשהוֹת אפילוּ רגע, – אם כּן, מה יעשׂה הסרסוּר, המתאַוה לדעת את מצב הדברים ונפשוֹ תּכלה מחכּוֹת? וּלפיכך רבּה המהוּמה וגדוֹל הדחק עד אֶפס מקוֹם! הנה הגיעה לנוּ היוֹם שמוּעה מפּטרבּוּרג, כּי פּוּטיביל עלה עד שמוֹנה מאוֹת ושבעים וּשמוֹנה – אמּוֹר מעתּה: כּלוּם אפשר לוֹ לאָדם להתאַפּק וּלבלתּי קנוֹת

פּוּטיביל? אוֹ, למשל, רינה עברה במחנה, כּי מאלציב כּבר הגיע עד אלף ושש מאוֹת וחמשים – הלא בּרוּר הדבר כּשמש בּצהרים, כּי כּל שאֵינוֹ קונה מאלציב את נפשו הוא קוֹבע! מה אוֹמַר וּמה אדבּר לך זוּגתי היקרה? הניירוֹת הללוּ חמדה יקרה הם לכל העוֹסקים בּהם! בּכל יוֹם ויוֹם הםּ קוֹפצים ועוֹלים קוֹפצים ועוֹלים! לוּא אמרתּי

למכּוֹר פּוּטיביל זה שיש לי בּידי, כּי עתּה הרווחתּי תּוך־כּדי דיבּוּר כּמה וכמה מאוֹת בּמזוּמנים! הרבּה קוֹפצים יש לי עליו. אַךְ לשוא תּקוָתם: אַף אני חכם ויוֹדע את סחוֹרתי ואת טיבה. אַדרבּא, ישּ בּדעתּי להוֹסיף עליה עוֹד כּדי מאה וחמשים פּוּטיבילים וּכדי חמשה מאלציבים ועוֹד מעט ווֹלגה. וּכשיהיה הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּעֶזרי, אוֹסיף לי גם מעט טראנספּוֹרט, משוּם שכּוֹתבים מפּטרבּוּרג, כּי צריכים אָנוּ לקנוֹת עכשיו טראנספּוֹרט! אֵין לך אָדם בּיהוּפּיץ, שאין לוֹ טראנספּוֹרט! הכּל קוֹנים טראנספּוֹרט: אנשים ונשים, דוֹקטוֹרים וּמלמדים, משרתים וּמשרתוֹת, ואפילוּ בּעלי מלאכה – אין בּית אשר אין שם טראנספּוֹרט. יהוּדי שפּגש את חבירוֹ בּרחוֹבה של עיר – והיתה ראשית דבריו: מה מצבוֹ של טראנספּוֹרט היוֹם? בּאת למסעדה לסעוֹד את לבּך, מיד יוֹצאת בּעלת־הבּית לקראתךָ: מה מחירוֹ של טראנספּוֹרט היום? נכנסתּ לקנוֹת צרוֹר גפרוּרים בּחנוּת, החנווני שוֹאלךָ: מה גוֹרלוֹ של טראנספּוֹרט היוֹם? בּקיצוּר, עין בּעין נראה, כּי יהוּפּיץ זוֹ אָמנם מקוֹם פּרנסה

היא. הכּל עוֹסקים בּניירוֹת, הכּל מספסרים, הכּל מתעשרים, הכּל מאַספים ממוֹן, וגם אני בּתוֹכם. וּמפנּי שאין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־ברוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם ופרשׂי בּגיני בּשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. על שאֵלתךְ ששאלתּיני, מה אני עוֹשׂה בּלילה בּבויבּריק, הלא כּבר אָמרתּי לך, כּי יהוּפּיץ זוֹ היא אֶחד מאוֹתם המקוֹמוֹת, שהישיבה אסוּרה בּהם ליהוּדי, אלא אם כּן בּן גילדיה ראשוֹנה הוּא. אם ירצה השם, כּשאֶגמוֹר את עסקי ואֶראֶה מה נתן לי ילקוּטי, אֶקנה לי גילדיה ואקבּל אַף אני זכוּת הישיבה, כּשאָר סוֹחרי יהוּפּיץ. לפי שעה אני מוּכרח להחבא מעֵין רוֹאים, ואין לך מקוֹם טוֹב לכך מבּוֹיבּריק. המקוֹם הזה מקוֹם של בּתּי־קיץ הוּא, והרבּה קייטנים יוֹשבים כּאן. הקייטנים רצים, ואַף אני רץ בּתוֹכם, – התביני איפוֹא?

הנ"ל.

ד. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהופיץ    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים ושלמים, כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי קרה אוֹתנו אָסוֹן עם נס גם יחד: משה־הירשלי שלנוּ בּלע קוֹפּיקה אל קרבּוֹ! בּאתי מן השוּק, – בּערב שבּת היה מעשׂה, – קניתי דגים, דגים חיים, מפרכּסים, מפרפרים, והתּינוֹק בּוֹכה, צוֹרח בּכל כּוֹחוֹ! אני מכּה אוֹתוֹ, מרבּה פּצעיו – והוּא לא יחדל מצעוֹק! “מה חפצך, פּגע רע, ספּחת? הא לך צרוֹתי! הא לך קוֹפּיקה! הּא לך מחלת־בּטן!” בּעמל רב השתּקתּיו. כּעבוֹר רגעים אחדים אני פּוֹנה אליו: “משה־הרשלי, אַיה הקוֹפּיקה?” “אֵין טוֹפּיטה!” – הוּא אוֹמר ורוֹמז בּידוֹ על פּיו.

בּלע את הקוֹפּיקה? אַללי לי! שבר השבּרתּי! רעם הממני! נוֹטלת אני את התּינוֹק, מבּיטה לתוֹך פּיו – אוֹי ואבוֹי לנפשי!

“משה־הרשלי, נשמתי, בּני וּבר־בּטני, עוֹלל־טיפּוּחי, הריני כּפּרת עצמוֹתיך החביבוֹת! הגידה לי מחמל־נפשי, אֵיפה הנחתּ את הקוֹפּיקה?” מנענעת אני אוֹתוֹ, מכּה אוֹתוֹ, צוֹבטת אוֹתוֹ, עוֹשׂה אוֹתוֹ גל של עצמוֹת – והוּא צוֹעֵק בקוֹל אחד: אָין! האם טוֹפּיטה, האם!" בּקיצוּר, הבאתיו אל הרוֹפא, וציוה הרופא להאכילוֹ תפּוּחי־אדמה. שני ימים רצוּפים עינוּ את הילד העלוּב, הלעיטוּהוּ, פּיטמוּהוּ בּעל־כּרחוֹ, ולא נתנוּ לפיו שוּם אוֹכל, לא חלב ולא מים, אלא תּפּוּחי־אדמה, תּפּוּחי־אדמה בּלבד! כּסבוּרה הייתי שבּא קצוֹ של תּינוֹקי! ורק בּיוֹם השלישי, בּעוֹד אני עוֹשׂה כּה וכה לפנוֹת את הבּית, התבּוֹננתּי אל המיטה, מתּחת לכּר – ולא הקוֹפּיקה מוּנחת שם?… אמוֹר מעתּה: כּלום אין הרוֹפאים הללוּ ראוּיִים, שתּבוֹא מהוּמה על כּוּלם בּיוֹם אחד? הלא בּין ימינם לשׂמאלם אינם יוֹדעים! המעט לי צרוֹתי, והנה פגעים חדשים, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אין רגע בּלא פגע”… צריכה אני להתגלגל פּה עם ילדיו וּלטפּל בּרוֹפאים, בּשדים וּבמזיקים וּבשאר צרוֹת וּפוּרענוּיוֹת, והוּא

רוֹטשילד הכּתריאֵלי שלי, אֵינוֹ חוֹשש ולא כּלוּם! עף הוּא כּל הימים על כּנפי רוּח מאוֹדיסה ליהוּפּיץ ומיהוּפּיץ לבוֹיבּריק. מה ראה שם? גדוּלה בּאה עליו, אֵשׁ תּבער בּוֹ: ניירוֹת! טראנספּוֹרטים! ילקוּטים!… שמוּעה שמּע כּי אפשר לוֹ לאָדם להתעשר עוֹשר גדוֹל על רגל אחת, ונטרפה דעתּוֹ עליו, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “כּל מיחוּש – ולא טירוּף־הדעת”… שוֹטה שבּעוֹלם! למה תּספּר לי סיפּוּרי־אגדה ופזמוֹנוֹת: מניוֹת, דווידנד, פּרסים – כּל אֵלה כּקליפת השׁם הם בּעֵיני! חזקה, אין אָדם עוֹשׂה עוֹשר בּחמש אצבּעוֹתיו בּלבד, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "מי שלא טרח בּערב שבּת, לא יאכל פּשטידה"… השוֹמע אתּה מנדל? כּתוֹב לך זאת לזכּרוֹן ושׂים את דברי בּספר: כּל אוֹתם בּני יהוּפּיץ שלך, אשר אמרתּ, כּי הצליחוּ ועלוּ לגדוּלה בּיוֹם אחד, שוֹב ישוּבוּ בּמהרה בּימינוּ לכבוֹדם הראשוֹן וכוּלם עתידים, אם ירצה השם, להחזיר על הפּתחים. לפי שמאמינה אני בּהטראנספּוֹרטים והמאלציבים שלך, כּשם שהאמנתּי בּאוֹתה לוֹנדוֹן האוֹדיסאית, ימח שמה וזכרה! נוֹח לי להאמין בּמעשׂי כּשפים וּבלהטים מתּת תּקותי בּכל הילקוּטים היהוּפּיציים, אשר ראית שם בּחלוֹמך. הוֹי, לוּא אָכל כּלב את לבּי המר, כּי־עתּה נשתּטה! אוֹי לי ואבוֹי לחיי שהגעתּי לכך: כּי הנה רוֹאָה אני יוֹם־יוֹם את שאָר נשי הבּריוֹת משמיעוֹת את דעתּן לבעליהן בּכל תּוֹקף, מכניעוֹת אוֹתם לרצוֹנן, זוֹרקוֹת מרה בּהם, גוֹערוֹת בּהם בּנזיפה,

מרימוֹת קוֹל עליהם, עד כּי יזוּעוּ מפּניהן וּרעדה תּאֹחז אוֹתם! ורק אני לבדי, עוֹטיה ושוֹממה, צריכה לשדלוֹ וּלפייסוֹ בּדברים רכּים, לשית בּחלקוֹת לוֹ, ואֵיני מעיזה להקניטוֹ חלילה בּביטוּי־שׂפתים, אוֹ לקללוֹ לוּא פּעם אחת קללה נמרצת על החרפּה הגדוֹלה, שאני נוֹשׂאת פּה בּגללוֹ, ואני מתאַמצת כלּ הימים להסתּיר את יגוֹני בּלבּי וּלהראוֹת פּנים שׂוֹחקוֹת לבּריוֹת, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "כּבוֹש פּניךָ בּכּר, ואַל תּשׁוּרךָ עין זר"… אבל עד אָנה, מנדל, עד מתי? מה אָנוּ וּמה חיינוּ? האִם כּוֹח־אבנים כּוֹחי? הלא אִם כּה אאריך נפשי ואֶדוה בּמסתּרים, סוֹפי לדעוֹךְ כּנר זה הדוֹעֵךְ, אוֹ להתפּקע, חס ושלוֹם,

מעוֹצר רעה ועגמת־נפש, הלוואי יתפּקעוּ ויתפּוֹצצוּ כּל בּני יהוּפּיץ שלךָ, המרקיעים לשׁחקים ורוֹכבים בּערבוֹת, הם וּנשיהם וּבניהם, אוֹמניהם

וּמחנכיהם וכל אשר להם, כּברכּת אּשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

התדע מנדל? בּרל בּן דוֹדךָ מנשה הביא עוֹד הפּעם צרה על ראשוֹ: בּשבוּע שעבר עלה בּיתוֹ בּאֵש, והוּא עצמוֹ נשאר ערוֹם כּביוֹם הוָלדוֹ. ולא עוֹד, אלא שנתגלגלה לוֹ זכוּת תּיכף למעשׂה: שׂוֹנאָיו הלשינוּ עליו, כּי בּיתוֹ היה מוּבטח בּאחריוּת כּפליִם מכּפי שויוֹ,

וּלפיכך סימן הוּא זה, שהוּא עצמו שלח ידיו בּמלאכה וּבירך “בּוֹרא מאוֹרי האֵש”… לא היוּ ימים מוּעטים עד שתּבעוּהוּ לדין. ואוּלם אַף בּרל עצמוֹ אֵינוֹ מהאנשים היראים ורכּי־הלבב. הלך והביא עדים, העוֹמדים כּוּלם להישבע, כּי בּלילה ההוּא לא היה בּביתוֹ. לפי שעה, עד שיתבּררוּ ויתלבּנוּ הדברים, נתפּס למלכוּת. וכאשר הגיעה השמוּעה לזלאטקה, נהפכוּ עליה ציריה וכרעה והמליטה בּן זכר. מזל טוֹב!

ה. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוֹעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי כּבר שׂמתּי את פּני לווארשה. והלא תּשאלי מסתּמא: הכיצד? מאחר שיוֹשב אני בּיהוּפּיץ וּמנהל עסקי בּפטרבּוּרג, אֵיך נתגלגלתּי פּתאוֹם וּבאתי עד ווארשה? לפיכך חייב אני להניח את דעתּך, זוּגתי היקרה, לבל תּצטערי וּלבל ירע לבבךְ: גם ווארשה עיר היא. גם ווארשה יש לה ניירוֹת. ולא עוֹד, אלא שניירוֹת ווארשה יחידים בּמינם הם. על־ידי ווארשה זוֹ הצליחוּ כּל הספסרים ועשׂוּ עוֹשר! אֵינה דוֹמה ווארשה לפטרבּוּרג: ווארשה זוֹרקת מאוֹת על ימין ועל שׂמאל! נמלכה ווארשה בּשבוּע שעבר והעלתה ליליפּוּטים מאֶלף וּמאתים עד אַלפיִם! אמוֹר מעתּה: כּלוּם אפשר לוֹ לאָדם לישב בּחיבּוּק־ידים וּלבלתּי קנוֹת נייר אשר כּזה? אוֹ, למשל, הנה קרוֹנוֹת מסילת־הבּרזל לפניך: הקרוֹנוֹת הללוּ נאמדוּ לפני שלוֹשה שבוּעוֹת בּאֶלף וארבּע מאוֹת. כּסבוּרה אַתּ, לכמה הגיעוּ עכשיו? לאַלפּיִם. ודווקא בּלא התּלוּש! כּמדוּמה לי, אָדם שאֵינוֹ הוֹלךְ עכשיו לקנוֹת קרוֹנוֹת, הרי הוא מתחייב בּנפשוֹ! וּמלבד זאת, עוֹד מַעלה טוֹבה נוֹדעת לווארשה: ווארשה אֵינה דוֹרשת כּסף. אינה שוֹאֶלת לדמי־קדימה! רצוֹנךָ לרכּוֹש לך ליליפּוּטים אוֹ קרוֹנוֹת? קוּם והוֹסף כּמה קרבּוֹנים על השׁער ועשׂה לך נייר וּקנה לך פּרס וּקבעהוּ עד אוּלטימה, כּלוֹמר עד ראש־חוֹדש. וּכשיגיע ראש־חוֹדש, הרי אתּה בּן־חוֹרין לכל דבר: רצוֹנךָ לקבּל את הניירוֹת, אתה מקבּל; אֵין רצוֹנךָ לקבּל, אֵין אַתּה מקבּל. אלא כּלוּם יניחוּ לך לישב וּלהמתּין עד ראש־חוֹדש? הלא לכך בּרא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא סרסוּרים בּיהוּפּיץ, שיציקוּ לך ולא יִתּנוּךָ לעבוֹר בּמנוּחה בּרחוֹבה של עיר: אפשר יש לך ליליפּוּטים? שמא יש לך קרוֹנוֹת בּכיסךָ? חזקה על סרסוּרים אֵלוּ, שלא יזוּזוּ ממקוֹמם ולא ירפּוּ ממך עד אִם יוֹסיפוּ לך על חלקךָ ויוֹציאוּ את ניירוֹתיךָ מידךָ. הנה אתמוֹל היה מעשׂה ודבקוּ בּי שני סרסוּרים אוֹדיסאים והציקוּ לי כּל היוֹם, שאֶמסוֹר להם את הליליפּוּטים ואת הקרוֹנוֹת אשר עשׂיתי. מקוֹם מצאוּ להתגדר בּוֹ! “הניחוּ לי, אַחַי, – אני מתחנן לפניהם, – אֵין לי! נקי אני, הלואי ואִנקה מכּל רע!” בּקיצוּר, שני אלהּ נאבקוּ עמי, עד כּי יכלוּ לי והוֹציאוּ מידי את חמשת ליליפּוּטי וחמש קרוֹנוֹתי. אלא מה? אַף אני השיבוֹתי להם כּגמוּלם. מיד יצאתי והוֹספתּי על השער והחזרתּי את אבדתי, ויש תּקוה, כּי אָבוֹא אם ירצה השם, על שׂכרי כּפליִם, לפי שהשעה משׂחקת לי, בּלא עֵין־הרע, כּל־כּך, עד כּי כּל דבר, שאני קוֹנה היוֹם, עוֹלה למחר וּמתיקר. הכּל אוֹמרים כּי מוּצלח אני מאֵין כּמוֹני.

כּשיהא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בעֶזרי והאוּלטימה תּעבוֹר בּשלוֹם וכל ילקוּטי יתרוֹקן, אָז אֶעבוֹר, אם ירצה השם, למשׂרד אחר, לפי שבּמשׂרד זה, שאני עוֹבד בּוֹ עכשיו, מתרוֹצצים, בּלא עֵין־הרע, יהוּדים רבּים כּל־כּך, עד שאֵין איש מוֹצא בּוֹ את ידיו ואת רגליו. לפני ימים מוּעטים נפלה שם מחלוֹקת והדבר הגיע כּמעט לידי מכּוֹת־לחי. כּלוֹמר: אחד מאִתּנוּ אָמנם קיבּל מכּת־לחי בּחלקוֹ. וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה שכּתבתּ לי על־אוֹדוֹת בּרל בּן דוֹדי מנשה, נראֶה לי, כּי יש רגלים לדבר: לפי הפּרנסוֹת העלוּבוֹת, המצוּיוֹת אצלכם בכּתריאֵליבקה, אִי־אפשר לוֹ לסוֹחר שלא יכּשל בּדבר עברה. מה שאֵין כּן בּיהוּפּיץ. בּיהוּפּיץ לא תארע תּקלה כּזאת לעוֹלם. ראשית, הרי כּוּלנוּ מתענגים פּה, בּלא עֵין־הרע, על כּל טוּב; והשנית, יוֹדעת יהוּפּיץ לקדם את פּני השׂרפה. מנהג נהגוּ כּאן: שׂרפה כּי תּפרוֹץ בּעיר, מיד רצים מכבּים חבוּשי קוֹבעים, קוֹפצים לתוֹך האֵש וזוֹרקים מים מתּוֹך צינוֹר של גוּמי. כּדאי היה לך לראוֹת את יהוּפּיץ בּשעת שׂרפה!

הנ"ל.

ו. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים ושלמים, כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, כּי רוֹאָה אני את פּניך כּראוֹת פּני משוּגע ממש. כּלוּם אַתּה חסר עכשיו אלא לרוּץ על־פני חוּצוֹת וּלשנוֹת את טעמך בּעיני הבּריוֹת! המעט ממנוּ כּי יוֹדעים את הליכוֹתיו בּאוֹדיסה, בּיהוּפּיץ וּבבוֹיבּריק, והנה חשקה נפשוֹ פּתאוֹם,

כּי שמעוֹ יגיע גם עד ווארשה, וכל הארץ כּוּלה תּדע, כּי סוֹחר נפלא יש לוֹ להקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעוֹלמוֹ, וּמנחם־מנדל שמוֹ. לפנים עסק בּלוֹנדוֹן, ועכשיו הוא שוֹלח את ידוֹ בּכל מיני סמַרטוּטים וּבלוֹאֵי־סחבוֹת, בּערבוֹת חבוּטוֹת, בּניירוֹת, בּקרוֹנוֹת, בּילקוּטים וּבזאטוּטים, שהוּא הוֹלךלבקש אוֹתם דווקא בּווארשה וּמקבּל על־ידיהם מכּוֹת־לחי יפוֹת ונאמנוֹת. הלואי ירחמוּךָ שם מן השמים ויגלגלוּ לך זכוּת על־ידי אָדם הגוּן, אשר יקוּם ויחלוֹק לך מנה אַחת אַפּיִם ויגרש ממךָ את רוּח־השׁטוּת, שנכנסה בּך להוָתי, ולא תּשׂא עוֹד את נפשך שם אל כּל הרוּחוֹת שבּעוֹלם, עֵת אשר פּה יוֹשבת אִשתּךָ, אֵשת נעוּריךָ, עד מאה ועשׂרים שנה, וּמתגלגלת עם ילדיךָ וּמתענה אִתּם כּל הימים והלילוֹת, פּעם בּכה ופעם בּכה! הנה אֶתמוֹל היה מעשׂה והתּינוֹק נכוָה בּרוֹתחים מתּוֹך מסננת. נס אֵירע לוֹ, שלא נכוָה כּל ראשוֹ, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "גם בּיש־מזל צריך למזל"… והוּא – לא כּלוּם! מטייל שם להנאתוֹ וּמסתּכּל בּשׂרפוֹת! אַשריהוּ, מה טוֹב חלקוֹ: יהוּפּיץ בּוֹעֶרת בּאֵש!

הלואי שתּוּצת שם בּאֵש ותבער ותישׂרף כּוּלה, היא וּפטרבּוּרג עם ווארשה גם יחד, ריבּוֹנוֹ של עוֹלם! היש מַכאוֹב כּמַכאוֹבי? הלא כּל איש אשר חננוֹ אלוֹהים פּה ולשוֹן מתעלל בּי ושוֹפך דמי חינם. וכבר הגיע הדבר לידי כּך, שאֵינני יכוֹלה עוֹד לצאת מפּתח בּיתי החוּצה מגוֹדל החרפּה. הכּל

מרננים אחרי וּמראים עלי בּאֶצבּע: “הנה היא הוֹלכת, זוּגתוֹ של מנחם־מנדל מיהוּפּיץ!” שם טוֹב קנה לעצמוֹ ושם טוֹב קנה לאשתוֹ, אוֹי ואבוֹי לנפשי, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מטוֹבתךָ לא טוֹב לי וּמרעתךָ רע לי”… אָכן צדקה אמי בּדבריה. טוֹעֶנת היא לפני כּל הימים: “אִשה, היא אוֹמרת, שפּרקה עוּלה מעל צואר בּעלה, את נפשה היא קוֹבעת. כּיון, היא אוֹמרת, שנפטר הבּעל מפּני אִשתּוֹ, נעשׂה חפשי ממנה. פּרתך, היא אומרת, אָבדה בּשׂדה – צאִי וּבשׂרי לרוֹעים ולכּלבים… ואני, היא אוֹמרת, מראש ידעתּי, כּי טוֹבה לא תּצא מזה. לשידוּך עשיר, היא אוֹמרת, התאַויתי, לבוֹר־שוּמן נכספתּי, כּאָדם האוֹמר: חזיר אַתּה וחלבּךָ שמן – בּוֹא והתחַתּן בּי… וכי מכתּבים, היא אוֹמרת, הייתי כּוֹתבת לוֹ? את התּוֹכחה הייתי שוֹפכת על ראשוֹ, את המאֵרה ואת הקדחת!… אם שוֹטה הוּא, היא אוֹמרת, ואֵינוֹ מבין דבר מתּוֹך רמז, קוּמי והראִי לוֹ מקל – ויבין!… אילוּ הייתי בּמקוֹמךְ, היא אוֹמרת, הייתי מרכּיבה אותו על־גבּי מטאטא וּמביאה אוֹתוֹ לביתוֹ בּעל־כּרחוֹ!”… אמוֹר מעתּה: וכי לא צדקה אִמי? אבל מה אֶעשׂה וטבעי הוא בּכך, שרכּת־לב אני וּרפת־אוֹנים ואֵין אני יכוֹלה להעמיד דבר על דעתּי, וּלפיכך הכּל טוֹב וכשר בּעֵיני. אילוּ היתה אַחרת בּמקוֹמי, אילוּ, למשל, נפלה בּלוּמה־זלאטה בּחלקךָ, כּי־עתּה עוֹררה עליך את כּל הרבּנים והדיינים אשר בּיהוּפּיץ, ואָחזה בּציצית ראשך ושלחה את כּל מגפוֹתיה אל לבּך בּראש כּל חוּצוֹת, ושכחתּ, כּי שמך מנחם־מנדל וכי עוֹסק אַתּה בּזאטוּטים!… הלא את כּל עסקיךָ הנפלאים כּבר ידעתּי ואת עפרוֹת הזהב, שצברתּ לך שם מלוֹא חפניך, כּבר ראיתי מתּוֹך המתּנוֹת המרוּבּוֹת, שאַתּה שוֹלח לי בּכל יוֹם מיהוּפּיץ, מתוֹך האבנים הטוֹבוֹת

והמרגליוֹת, מתּוֹך כּתנוֹת־השׁשׁ וּשׂמיכוֹת־הצמר המחוּיטוֹת, שאַתּה משפּיע עלי בּרוֹב טוּבך. וכי קלה זוֹ בּעיניך? לכן, בּעלי היקר, ראֵה בּיקשתּיךָ, עשׂה־נא הפּעם כּרצוֹן אִשתּךָ, כּי כּבר עיפה נפשי מעוֹצר רעה ויגוֹן וּכבר נלאֵיתי נשׂוֹא. אַחת משתּי אֵלה תּעשׂה לי: אוֹ כּי תּמהר

ותבוֹא לביתך ותחיה כּדרך שחיים בּני־אָדם מן הישוּב, אוֹ כּי מיתה משוּנה תּישלח מן השמים אֶל כּל שׂוֹנאַי ודוֹרשי רעתי, ויבוֹא הקץ עליהם, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

ז. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי ההצלחה מאירה לי פּניה מכּל העברים: אני מקפּץ ועוֹלה, מתרוֹמם ועף, הוֹלך וגדל מיוֹם ליוֹם! הכּל מקנאים בּי, לפי שמוּצלח אני, בּלא עֵין־הרע, מאֵין כּמוֹני: כּל דבר שאני קוֹנה היוֹם עוֹלה למחר וּמתיקר פּי־שנים. הגיעי בּעצמךְ: הקרוֹנוֹת הללוּ שוּב פּסעוּ פּסיעה גסה כּדי מאתיִם קרבּוֹנים בּבת אַחת, והליליפּוּטים שלי כּבר הרחיקוּ מרחק רב כּל־כּך, עד שהגיעוּ לאַלפּיִם וחמש מאוֹת! ואַף־על־פּי־כן אֵין אני רוֹאֶה עדיין צוֹרך לעצמי למכּוֹר אוֹתם, לפי שהכּל אוֹמרים, כּי עדיין לא הגיעה שעתּם ועוֹד הדרך רב לפנינוּ. יש רגלים לדבר, כּי גם בּמדינת־הים כּבר נמצאוּ קוֹפצים על ניירוֹתינוּ. נמלכה מדינת־הים ועשׂתה סינדיקאט, כּלוֹמר יד אַחת, והם מתכּוונים לקנוֹת מאִתּנוּ את כּל הניירות כּוּלם, לבעֵר אוֹתם מן הארץ עד אחד, לבל ישאֵר להם שׂריד וּפליט! שמא תּשאלי: כּל זה למה? הדבר פּשוּט בּתכלית הפּשטוּת: הכּסף נתרבּה עכשיו בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עד אֶפס מקוֹם, כּדוֹמן על־פּני חוּצוֹת הוּא, אֵין שוֹאֵל לוֹ ואֵֹין דוֹרש. וּכנגד זה הריבּית פּחתה וירדה עד הדיוּטה התּחתּוֹנה: בּימינוּ אֵלה כּי תּקבּל ארבּעה אוֹ חמשה אחוּזים ממאה, וּמצא לך. עכשיו שמקבּל אַתּה אֶצלנוּ עשׂרה אחוּזים וגם חמשה עשׂר ממאה, לא דין הוּא שתּשׂמח בּחלקך! וּמה שאָמרתּ בּדבר הליליפּוּטים (ולא זאטוּטים, כּפי שאַתּ גוֹרסת), כּבר השמעתּיךְ פּעם אחת, כּי אֵלה הם מיני ניירוֹת של בּית־חרוֹשת, שסוֹללים שם מסילוֹת־בּרזל ונוֹתנים דיווידנד. מסילוֹת־הבּרזל נמצאוֹת בּסיבּיר, הניירוֹת נמצאים בּווארשה, והקוֹנים יוֹשבים בּיהוּפּיץ – התביני אֵיפוֹא? והוּא הדין בּקרוֹנוֹת, בּפוּטיביל וּבטראנספּוֹרט. שמא סבוּרה אַתּ: אָדם שקוֹנה ניירוֹת, רוֹאֶה אוֹתם בּעֵיניו? אם כּך אַתּ סבוּרה, שוּב

אֵינךְ אלא טוֹעה. וּלפיכך הבה אברר ואלבּן לך את הענין הזה לכל פּרטיו ודיקדוּקיו, למען תּדעי פּירוּשם של ניירוֹת. למשל: רצוֹנךָ לקנוֹת טראנספּוֹרט – הרי אַתּה בּא אל אַחד המשׂרדים, מכניס לקוּפּה קרבּוֹנים אחדים בּתוֹרת דמי־קדימה ואַתּה מצוה לרשוֹם על שמך מעט סחוֹרה. ואז יִתּן לךָ הממוּנה פּתקה כּתוּבה וחתוּמה בּעֶצם ידוֹ, כּי קנוּ

בּשבילךָ כּך וכך טראנספּוֹרט, כּי המקח הוּא כּך וכך ודמי־הקדימה כּך וכך. והיה אם ירד חלילה השער, וּבאת שוּב אל המשׂרד והוֹספת עוֹד כּסף, הכּל לפי תּנאֵי המצב והזמן. ואוּלם אַל־נא יִפּוֹל רוּחך: לא בּמהרה ירד השער ולא בּכל יוֹם אַתּה זקוּק להוֹסיף כּסף. אַדרבּה, עשׂוּי השׁער,

שהוּא הוֹלך ועוֹלה מיוֹם ליוֹם! וכך אני עוֹבד כּל הימים וּמצליח, בּרוּך השם, ורוֹאֶה סימן־בּרכה בּמעשׂי ידי, הלואי תּעמוֹד לי הצלחתי זאת לאוֹרך ימים! אילוּ היה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעֶזרי ויכוֹלתּי להפּטר ימים אחדים מעסקי, הייתי סר לרגל המלאכה אשר לפני לעיר וואַסילקוֹב לעשׂוֹת לי גילדיה, שלא אֶהיה עוֹד נע ונד בּיהוּפּיץ ולא אתחייב חוֹבת־גלוּת לבוֹיבּריק בּכל לילה. כּל הסרסוּרים כּאן כּבר נעשׂוּ סוֹחרים בּעלי גילדיה. אילוּ ראית, זוּגתי היקרה את חייהם של אֵלוּ, כּיצד הם אוֹכלים ושוֹתים ונהנים מעוֹלמם! ואת נשיהם כּדאי היה לך לראוֹת – כּוּלן מַטרוֹניתוֹת, יוֹצאות בּאבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת! חקרתּי ודרשתּי פּה בּימים האֵלה למקוֹם מכירת אבנים

טוֹבוֹת, וּכבר ראיתי בּשבילךְ דברים אחדים – מה אוֹמַר וּמה אדּבר, זוּגתי היקרה? לא אֶצלכם בּכתריאֵליבקה בּלבד, אלא גם אצלנוּ בּיהוּפּיץ לא ראתה עין דוּגמתם! וּמפּני שאֵין שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה

רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. כּסבוּרה את, זוּגתי היקרה כּי יחיד אני פּה בּיהוּפּיץ ורק אני לבדי עוֹסק בּניירוֹת? גם בּרוֹדסקי עוֹסק בּכך. אלא מה בּיני וּבין בּרוֹדסקי? אני, כּשאני יוֹצא לקנוֹת ניירוֹת, חייב אני לחשב תּחילה את דרכּי ולדעת, מה כּוחי ועד היכן ידי מגעת; ואילוּ בּרוֹדסקי, כּשהוּא מתחיל לקנוֹת ניירוֹת, הריהוּ חוֹשׂף את זרוֹעוֹ וקוֹנה אלף, חמשה אלפים, עשׂרה אלפים בּבת אחת! וכי קל בּרוֹדסקי בּעיניךְ? הלה, כּשהוּא עוֹבר בּמרכּבתּוֹ, יחרד הקרישצאטיק מפּניו וכל היהוּדים ממהרים וּמסירים כּוֹבעֵיהם מעל ראשיהם, וגם אני בּתוֹכם. מה יפה היה, אילוּ נעשׂיתי גם אני בּרוֹדסקי! הלא הכּל בּידי שמים!

הנ"ל.

ח. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים ושלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתוֹב לך, בּעלי היקר, כּי "מזנבוֹ של חזיר, אוֹמרת אמי שתּחיה, אֵין עוֹשׂים מצנפת לכבוֹד שבּת"… כּנגד גיסתך הנאָה הכּתוּב מדבּר, כּנגד יֶנטיל עצמה, הלואי תּבוֹא מאֵרה עליה! נמלכה יֶנטיל זוֹ לפני ימים מוּעטים והוֹציאָה לעז בּכל העיר, מן הקצה אֶל הקצה, כּי בּרחתּ לאמריקה, ואוֹתי אַל־נא תּזכּה לכךְ, השלכתּ אחרי גוךָ כּאלמנה חיהּ. זוֹ מנַיִן לה? שׂרה־נחמה, היא אוֹמרת, שמעה מפּי לייזר־הירשל, כּי בּרוך־בּן־ציוֹן ראָה בעֵיניו בּידי משׁה־אהרוֹן מכתּב, שמאיר מוֹטיל כּתב לוֹ מאמריקה. מיד רצתּי אל משׁה־אהרוֹן: אַיה המכתּב? אָמר לי: אֵיזה מכתּב? אָמרתּי לו: אשר כּתב לך מאיר־מוֹטיל מאמריקה. אָמר לי: מי הגיד לךְ זאת? אָמרתּי לוֹ: בּרוּך־בּן־ציוֹן. אָמר לי: אֵיך הגיד לך זאת אוֹתוֹ שקרן וּמפיח־כּזבים, – והלא זה שנה תּמימה, שאֵיני בּא אִתּוֹ בּדברים ואֵיני מדבּר עמוֹ מטוֹב ועד רע? מיד מיהרתּי ורצתּי, דחוּפה וּמבוֹהלת, אֶל בּרוּך־בן־ציוֹן. נתגלה הדבר, כּי עוֹד לפני שלוֹשה

שבוּעוֹת נסע בּרוּך־בּן־ציוֹן מכּתריאֵליבקה – ואֵיננוּ! פּניתי משם וּפרצתּי אל לייזר־הירשל וחלקתּי לוֹ מנה אַחת אַפּיִם כּגמוּלוֹ וּשאַלתּיו: למה סיפּר לשׂרה־נחמה בּדיה זוֹ על מכתּב שלא בּא לעוֹלם? עמד והציץ בּי, כּבפני מטוֹרפת, תּוֹהה וּמשתּוֹמם: אֵיזה מכתּב? מה החלוֹם הזה? בּקיצוּר, נוֹדע הדבר, כּי היא עצמה, כּלוֹמר גיסתך יֶנטיל עצמה, הלואי תּהיה כּפּרת שנינוּ, בּדתה את כּל זה מלבּה, כּדי להבזוֹתני בּעֵיני הבּריוֹת, הלואי שתּתבּזה בּעֵיני אלוֹהים! וכי ראית מימיךָ חצוּפה כּמוֹתה? ואוּלם רוֹאָה אני, כּי לבּךָ אֵינוֹ הוֹלך עוֹד אחרי הדברים שאני כּוֹתבת לך, מאַחר שאַתּה נוֹשׂא את נפשך שם אֶל אוֹתן המַטרוֹניתוֹת המקוּשטוֹת שלך אשר בּיהוּפּיץ, הלואי תּישלח בּהן מגפה מן השמים וּתכלה וּתבעֵר אוֹתן עם האבנים הטוֹבוֹת והמרגליוֹת שלהן גם יחד! השוֹמע אַתּה מנדל? אַל תּשׂא גם את שמוֹתיהן על שׂפתיךָ ואַל תּזכּירן לפני, כּי תּוֹעֵבה הן לי, מוּקצה מחמת מיאוּס! ולא עוֹד, אלא שבּגללן נמאסוּ בּעֵיני גם מתּנוֹתיךָ אשר אַתּה אוֹמר לקנוֹת שם בּשבילי. אוֹמרת אני לך מראש, בּעלי היקר, כּי אִם יש את נפשךָ לבחוֹר לי שם מתּנה, קנה תּקנה לי מאוֹתם המינים, אשר המַטרוֹניתוֹת היהוּפּיציוֹת אֵינן נזקקוֹת להם. אֵין חפצי, שתּדמני לכל המוּפקרוֹת שבּעוֹלם, הלואי תּהיינה כּוּלן כּפרת צפּרני הקטנה בּעֶצם היוֹם הזה! אבל אֵימתי אזכּה לשׂבּוֹע בּהקיץ את הבטחוֹתיךָ אלה, לא שאֶקרא אוֹתן מעל המכתּב? כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אֵינה דוֹמה ראִיה לשמיעה”… למה תּשב ותחכּה ותדחה את הדבר עד יוֹם מחר? שוֹטה שכּמוֹתךָ! עֵסק זה שלךָ, אִם לא תּמהר ותציל ממנוּ בּשבילךָ וּבשביל בּיתךָ, סוֹפךָ לצאת ממנוּ וידיךָ על ראשךָ! ואוּלם אמוֹר מה שתּאמר – עד שלא אֶראֶה את כּל הנסים והנפלאוֹת האֵלה בּעֵיני ממש, לא אֶשמע לך ולא אַאמין. לא משוּם שהוּחזקתּ, חַס ושלוֹם, בּדאי בּעֵיני, אלא משוּם שבּרוּר לי, כּי נמשכתּ בּחַבלי־קסם אחרי אוֹתם הבּריוֹת הנאים, אשר מצאת לך בּיהוּפּיץ, ואתּה מאמין שם לכל דבריהם הקלוּטים מן האויר וּמקבּלם כּתוֹרת־אמת, כּאילוּ נאמרוּ מפּי הגבוּרה. למה תּתאַוה לשוּלחנוֹ של בּרוֹדסקי? למה תעמיד את עצמךָ בּמקוֹם גדוֹלים? וכי חבריךָ הם, אשר רעית אִתּם חזירים בּילדוּתךָ? בּני־אָדם שוֹקלים על ידךָ מעט כּסף בּמחיר ניירוֹתיך – מַהר וקח! למה תּתחַכּם הרבּה ותהיה חוֹכך בּדבר? אוֹתם הפּוֹחזים האוֹדיסאים טרחוּ וּבאוּ אליך עד בּובּריק ונתכּוונוּ להוֹציא את החמדה הגנוּזה מידך? בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת! יזכּוּ הם בּמציאה, כּמאמרה של אמי שתּחיה: "יהי חלקי עם מי שהמזוּמנים בּידוֹ"… אבל מה אוֹסיף לדבּר ואשחת את דברי על אָזני מטוֹרף? הנה חשקה נפשוֹ פּתאוֹם להיעשׂוֹת סוֹחר, ודווקא בּוואסילקוֹב! כּפי הנראֶה, כּבר נתבּלבּלוּ שם כּל חוּשיו

בּו מרוֹב טוֹבה ואֵינוֹ יוֹדע עוֹד מה הוּא סח! למה מצאה חן בעֵיניךָ וואסילקוֹב דווקא? אלא כּלוּם פּלא יש כּאן? אָדם כּמוֹתוֹ, שבּיוֹם הוּא יוֹשב בּיהוּפּיץ, בּלילה הוּא לָן בּבוֹיבּריק ואת פּניו הוּא שׂם

לפטרבּוּרג וּלווארשּה – הדין נוֹתן, שיהיה סוֹחר לא בּוואסילקוֹב בלבד, אלא גם בּהוֹציפּלוֹץ! ראֵה־נא, מנדל, לבל תּכּשל שם חלילה ולא תּפּוֹל אַפּיִם אַרצה בּעֶצם מרוּצתךָ! חוֹששת אני, שאחרי כּל הנסים והנפלאוֹת, הגבוּרוֹת והתּשוּעוֹת האֵלה שוּב אֶצטרךְ לשלוֹח לך, חַס ושלוֹם, מעט כּסף

להוֹצאוֹת הדרך, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

מנדל! רוֹאָה אני חוֹבה לעצמי לבשׂרךָ בּשׂוֹרה לא־טוֹבה? אָחיך בּנימין נתאַלמן, לא עליך. אחרי חתימת המכתּב הזה בּאוּ והוֹדיעוּ אוֹתנוּ, כּי גיסתך יֶנטיל, בּגן־עדן תּהא מנוּחתה, שבקה חיים לכל חי. בּשעת לידתה מתה. תּאוֹמים ילדה. התּאוֹמים חיים, והיא מתה. דוֹמה, שמוּטב היה, אילוּ נהפּך כּאן הסדר, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “הקדוֹש־בּרוּך־הוּא הוֹלך עם בּריוֹתיו בּקרי”… גיסתך יֶנטיל, אִבּדל ממנה לחיים, אָמנם לא נהגה עמי כּשוּרה בּחייה, תּמחַל לי שם. ואַף־על־פּי־כן הלא לתחוּמי לא נכנסה ולא היפּכה עמי בּחררה אחת. מה אכפּת לי, אילוּ האריכה ימים עד מאה ועשׂרים שנה ולא השאירה אחריה שבעה יתוֹמים עלוּבים, עוֹללים ויוֹנקים? וּלפיכך הלכתּי אחרי מיטתה ללווֹתה לעוֹלמה

וקשרתּי עליה מספּד מר וּבכיתי הרבּה בּכי, וחזרתּי הבּיתה כּל עוֹד נשמתי בּי, כּמאמרה של אמי שתּחיה: “אַשרי מי שמת, ואוֹי לוֹ למי שעתיד לָמוּת”…

ט. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי נחליתי ושכבתּי על ערשׂ־דוָי בּבוֹיבּריק כּל השבוּע כּוּלוֹ. כּלוֹמר, אֵינני, חַס

ושלוֹם, חוֹלה מסוּכן, אלא מַחלה משוּנה עברה עלי: נכשלתּי בּמרוּצתי ונפלתּי על ערפּי ואֵיני יכוֹל להתהפּךְ מצד אל צד. עכשיו כּבר רוַח לי מעט. כּסבוּר הייתי, כּי בּינתי תּסתּתּר ודעתּי תּיטרף עלי בּימים האלה. הגיעי בּעצמךְ: שמוֹנה ימים רצוּפים אני מרוּחק וּמוּבדל מן הבּוּרסה ואֵיני יוֹדע את מצב השׁערים! נדמה לי כּל אוֹתה העֵת, כּי בּלעדי חוֹזר שם העוֹלם לתוֹהוּ וָבוֹהוּ! אם יִרצה השם, מחר אוֹ מחרתיִם אָקוּם ממשכּבי ואֶסע העירה בּלא שוּם עיכּוּב. לפי שעה ישבתּי לכתּוֹב לךְ מכתּב. רוֹצה אני לשׂוֹחחַ עמךְ קצת וליתּן לפניִךְ דרך־אגב דין וחשבּוֹן מפוֹרט ממצבי וּמעמד עסקי, למען תּדעי גם אַתּ, כּי אֵינני הפכפּך בּמעשׂי, לא בּחרתּי לי דרכים עקלקלוֹת ולא נתעֵיתי חלילה בּשוא. ידוֹע תּדעי, זוּגתי היקרה, כּי ילקוּטי כּוֹלל עכשיו בקרבּוֹ בּסך־הכּל מאה וחמשים פּוּטיבילים, מאה טראנספּוֹרטים, חמשה מאלציבים, חמשה ליליפּוּטים וחמש קרוֹנוֹת, מלבד הפּרסים. את הפּוּטיבילים והמאלציבים כּבר מכרתּי להבּא (בּשלוֹשה קרבּוֹנים דמי־קדימה), ואִם יפדוּ אוֹתם מידי בּשעתּם, – והלא בודאי יפדוּ אוֹתם – ונשאר לי מהם, אחרי נכיוֹן כּל ההוֹצאוֹת, ריוח הגוּן בּערכּך אַרבּעה אוֹ חמשה אלפים. מלבד זאת, יש לי בּילקוּטי כּדי עשׂרים עוֹלים של פּוּטיביל ומאלציב, פּתקוֹת משוּבּחוֹת כּוּלן, עידית שבּעידית, ויש בּדעתּי לחטוֹף על־ידיהם כּשבע־עֶשׂרה אוֹ שמוֹנה־עֶשׂרה מאוֹת. נמצא, כּי בּיחד עוֹלה החשבּוֹן בּערכּך לשבעה אלפים. מחמשת המאלציבים, המזוּמנים אצלי, יש בדעתּי לקבּל, לכל הפּחוֹת, אַרבּעה אלפים קרבּוֹנים, כּי הלא לחרפּה תּיחָשב להם, אִם כּל אחד מהם לא יגיע בּקרוֹב לידי אַלפּיִם קרבּוֹנים, אַף־על־פּי שבּימים האחרוֹנים נרתּעוּ קצת לאחוֹריהם; אבל כּל זה אינוֹ אלא מעשׂה־ אוֹנאה של הרמאים הפּטרבּוּרגיים, המתכּוונים לאחוֹז את עֵיני הבּריוֹת! ועכשיו אָנוּ מגיעים לשׂאוֹר שבּעיסה, כּוונתי: להליליפּוּטים והקרוֹנוֹת. כּאן החשבּוֹן נכוֹן וּברוּר כּנכוֹן היוֹם: עד אוּלטימה עוֹד נשארוּ לפנינוּ שמוֹנה־עשׂר יוֹם; וּמאחר שהליליפּוּטים הללוּ דרכּם לעלוֹת בּכל יוֹם עליה של

מאה שלמה, הוה אוֹמר, כּי מַעלה אני בֹידי בּערכּך שמוֹנה־עשׂרה מאוֹת כּפוּלוֹת חמשה – היינוּ: תּשעה אלפים בּדיוּק, אַף אחד לא נעדר. והקרוֹנוֹת מה תּהא עליהן? הללוּ קוֹפצוֹת ועוֹלוֹת בּכל יוֹם קפיצה של מאה וחמשים! אמוֹר מעתּה: וכי לא יעלה חשבּוֹנן לשלוֹשה־עשׂר אלפים וחמש מאוֹת? ואַיה ווֹלגה, ואֵיפה דניפּר, והיכן דוֹן וּשאָר ירקוֹת? בּקיצוּר זוּגתי היקרה, אין אני מרחיב את כּיסי בּיוֹתר, אבל אחרי נכיוֹן כּל ההוֹצאוֹת יחד, כּגוֹן: דמי־סרסוּרים, דמי־גנבים ודוֹמיהם, יצוֹא אֵצא, אם ירצה השם, בּארבּעים אוֹ בּחמשים אלף! כּשיהיה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעֶזרי והאוּלטימה תּעבוֹר בּשלוֹם, אָביא לידי גמר את כּל ניירוֹתי ואֶפנה על שׂמאל, היינו: אָשׂים את פּני ליוֹרדים ואֶהיה מוֹכר כּל דבר ואקבּל חלקי בּיד רחבה; אחר־כּך אֶפנה על ימין ואָשׂים את פּני לעוֹלים, ושוּב אקבּל מנה יפה. וכך יהא הגלגל חוֹזר, עד שחמשים אֶלף יכניסוּ מאה אֶלף, מאה אֶלף יעשׂוּ מאתיִם אלף, מאתיִם אלף יביאוּ חמש מאוֹת אלף, וגוֹמר, וגוֹמר, עד מליוֹן. כּסבוּרה אַתּ, כּיצד נעשׂה אָדם בּעל־מליוֹנים וּמגיע למעמדוֹ של ברוֹדסקי? וּברוֹדסקי עצמוֹ מי הוּא, לפי דעתּךְ? בּשׂר ודם, שאוֹכל ושוֹתה וישן ועוֹסק בּניירוֹת כּבני־אָדם. אֶראֶה בּנחמה, אם לא בּעיני ראיתיו!… בּקיצוּר, זוּגתי היקרה, אַל תּתעצבי ואַל ירע לבבךְ. התבּוֹננתּי פּה על דרכי הספסרוּת ולמדתּי את התּוֹרה הזאת על בּוֹריה ונעשׂיתי בּעזרת השם חריף בּעניני הבּוּרסה מאֵין כּמוֹני. וּכבר הגיע הדבר לידי כּך, שרבּים בּאים לשאוֹל בּעצתי וּמחכּים לאמרי־פי. וּמה שאֵינךְ מאמינה לדברי וכוֹתבת לי, כּי חייב אני לכלוֹת את עסקי, הרי אין הדבר תּמוּה בּעֵיני כּלל. וחינקיס יוֹכיח. יש אצלנוּ בּיהופּיץ אָדם אחד, חינקיס שמוֹ, והוּא מן הספסרים הנלהבים וּמשׂחקי־הקלפים הגדוֹלים אנשי־השם. ואֵירעה תּקלה לפני ימים מוּעטים לחינקיס זה. בּלילה הראוּ לוֹ בּחלוֹמוֹ קלפים רעים – סימן לירידה. וּמיד השכּים בּבּוֹקר ושׂם את פּניו לפטרבּוּרג וּלווארשה והריק את ילקוּטוֹ בּיוֹם אחד, ועכשיו עלוּב־נפש זה ניחם על קלוּת־דעתּוֹ ותוֹלש את שׂער ראשוֹ. כּך נאֶה וכך יאֶה לוֹ! לא היה צריך להאמין בּחלוֹמוֹת ובקלפים! מחכּה אני וּמצפּה ליוֹם מחר בּכליוֹן־עֵינים, ואָז אֵדע את מצב השׁערים. וּכבר גמרתּי בּלבּי, כּי תּיכף כּשאָבוֹא העירה, אָסוּר בּדרך־הילוּכי לסוֹחר האבנים הטוֹבוֹת ואקבּל מידוֹ את עגילי־הפּנינים, אשר הזמנתּי בּשבילך, ואת הצמידים לידיך. וכשיהא סיפּק בּידי, אֵרד, אם ירצה השם, גם לפודול לקנוֹת לך שם מעט בּגדי־לבן, מפּוֹת וּסדינים וּמגבוֹת, וּבד לכתנוֹת הילדים, וּשאָר מיני דברים לצרכי הבּית, ואַל תּאמרי, כּי שכחתּיךְ חלילה ולא אזכּרךְ עוֹד. וּמפּני שאֵין

שעתּי פּנוּיה, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתּוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. היי שלוֹם וּשקי להילדים וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים,

בּאהבה רבּה. ולאָחי בּנימין תּאמרי בּשמי, כּי לא יצטעֵר ויקבּל

תּנחוּמים: אִשה מתּנת אלוֹהים היא – השם נתן והשם לקח.

ממני בּעלךְ מנחם־מנדל.

עיקר שכחתּי. מה שכּתבתּ לי על־אוֹדוֹת וואסילקוֹב, סימן הוּא לך, שלא ירדת לעוֹמק כּוונתי. הדבר פּשוּט בּתכלית הפּשטוּת: מפּני שהישיבה אסוּרה לי בּיהופּיץ, רצוֹני להיעשׂוֹת כּאן סוֹחר בּין

סוֹחרי המקוֹם, וכיוון שכּך, אין מספּיקים בּידי להוֹציא את הדבר לפעלוֹ אלא אִם כּן אֶהיה תּחילה נכתּב בּוואסילקוֹב, לכל הפּחוֹת, מחצית השנה. כּשיהיה הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּעֶזרי ואקבּל זכוּת־הישיבה כּאן, אֶשׂכּוֹר לי, אם ירצה השם, דירה נאה בּפוֹדוֹל ואֶקחךְ מכּתריאליבקה ואביאֵךְ הנה עם הילדים בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת. וּמה שמתמרמרת אַתּ על יהוּפּיץ, הרי אֵין זה אלא מפּני שׁאֵינךְ יוֹדעת עדיין את העיר הזאת ואת אנשיה. על העיר עצמה אין לדבּר כּלל: הכּל מוֹדים כּי כּלילת־יוֹפי היא. והאנשים כּאן אַף הם בּני־חמוּדוֹת כּוּלם, לא יערכוּ בּזהב. אַנשי אוֹדסה אינם מגיעים עד קרסוּליהם! האנשים כּאן כּוּלם טוֹבים ועדינים, נחמדים וּנעימים לבּריוֹת, גם הזכרים וגם הנקבוֹת. ורק חסרוֹן אחד אַתּה מוֹצא בּאנשי יהוּפּיץ: חיבּה יתרה נוֹדעת מהם לקלפים. כּיון שמגיע הלילה, מיד הם נגשים אל המלאכה, יוֹשבים אל השוּלחנוֹת הירוּקים, שוֹקדים על הקלפים עד אוֹר הבּוֹקר וקוֹראים זה לזה: פּאס! הגדוֹלים, האריוֹת שבּחבוּרה, משׂחקים בּפריפיראנס, והקטנים יוֹצאים ידי־חוֹבתם בּאוֹקה וּבטרטל־מרטל בּלבד.

הנ"ל.

י. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים ושלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, שלא תּתאַבּל עוֹד וּתקבּל תנחוּמים. מזל טוֹב לך: אָחיךָ האלמן, בּנימין שלך, כּבר נכנס לחוּפּה וקידוּשין בּשעה טוֹבה וּמוּצלחת! קצרה רוּחוֹ להמתּין אפילוּ שני

חדשים מלאים, עמד ונסע לברדיטשוֹב, עיר זוֹ שמסַפּקת אִמוֹת חוֹרגוֹת לכל העוֹלם כּוּלוֹ, והביא משם אֵם לילדיו, ודווקא בּתוּלה בּת תּשע־עֶשׂרה שנה! אוֹי להגברים ואבוֹי לחייהם, שכּך נאה להם, שכּך יפה להם! כּמאמרה של אמי שתּחיה: “מוּטב שנהיה אנחנוּ אַלמנוֹת, ואַל יהיוּ בּנינוּ יתוֹמים”… מציירת אני לעצמי את דמעוֹתיך, מנדל, אשר תּשפּוֹך כּמים, אם תּאריך חלילה ימים אַחרי, אַל תּזכּינה לכך המַטרוֹניתוֹת היהוּפּיציוֹת שלך! מוּבטח לך, שלא יעברוּ שלוֹשים ימי האֵבל עד שהללוּ תּתנפּלנה עליך, תּסוֹבנה אוֹתך כּדבוֹרים, והחזיקוּ בּך וּמשכוּ

אוֹתך וטרפוּךָ חי, וִיקוּים בּך מאמרה של אמי שתּחיה: “לטוֹבתי אָבדה פּרתי”… ואז תּוּכל להישאֵר בּיהוּפּיץ כּל ימי חייךָ, עד נצח־נצחים! אָמרתּ, כּי מקפּץ אַתּה שם, מרקיע לשחקים, מתרוֹמם ועף? עוּפה, מנדל, עוּף! הרם כּנפיך, טוּס וקפוֹץ לתוֹך האֵש! אני לא אֶסע אֵליךָ ליהוּפּיץ, גם אִם אֵדע, כּי המיטה אשר עלית שם לא תּרד ממנה חלילה! וחמשים האֶלף שלך אשר אמרתּ אף הם לא יבעתוּני ולא יפּילוּ אֵימתם עלי. ראשית, משוּם שלא על־פי חמשים אֶלף יקוּם דבר: בּעלי היית וּבעלי תהיה, אם ירצה השם, גם בּלעדיהם. ושנית, ידוֹע תּדע, כּי חמשים האֶלף הללוּ חשוּבים בּעיני כּקליפת השוּם, ואני מאמינה בּהם, כּשם שהאמנתּי בּכל חלוֹמוֹתיךָ, כּמאמרה

של אמי שתּחיה: "כּספים אין להם שמירה אלא בּכיס"… הבה אַשמיעךָ דברי־אמת, בּעלי היקר: אִם יש בּידך עכשיו להציל מעט כּסף וּלהניחוֹ בּקוּפסה, ואתּה אוֹמר לישב וּלהמתּין עד אשר יעלה הסכוּם לחמשים אֶלף דווקא, הרי אַתּה נראֶה לי אוֹ כּמטוֹרף, אוֹ כּאיש אשר בּינתוֹ נסתּתּרה, אוֹ כּאכזר ורוֹצח־היער, שלבּךָ לב־אֶבן ואֵינך חס על אִשתּךָ, אֵשת־נעוּריךָ, ואַתּה מקפּח בּידיך את נפשוֹת ילדיך הקטנים! לוּא נפקחוּ עֵיניו של זה לראוֹת פּעם אחת את הליכוֹתיו שהוּא מתהלך לפני ואת הבטחוֹתיו שהוּא משפּיע עלי בּיד רחבה ומפרנסני תּמיד בּיוֹם מחר: מחר יסוּר אל צוֹרף־הזהב, מחר יקנה לי בּגדי־לבן – מחר יהיה האוֹת ותבוֹא הגאוּלה! שוֹטה שכּמותךָ! למה תדאַג ליוֹם מחר? מוּטב שתּקנה היום את כּל אשר בּידך לקנוֹת. אִם אַתּה לוּא שמעֵני – חטוֹף ועשׂה, חטוֹף וּקנה, כּל זמן

שהפּרוּטה מצוּיה בּכיסך! אָכן חכמה היא אמי שתּחיה מאֵין כּמוֹה. אוֹמרת היא לי: “מה יוֹעילו לך, בּתּי, מתּנוֹתיו של זה, המפּוֹת והסדינים והמגבוֹת, שהוּא מבטיח לך יוֹם־יוֹם? לוּא כּסף, היא אוֹמרת, ישלח לך! כּשמלאך ־הדוּמה, היא אוֹמרת, בּא לוֹ לאָדם לאַחר פּטירתוֹ, אֵינוֹ שוֹאלוֹ לתכריכים”… אמוֹר מעתּה: וכי לא צדקה אמי בּדבריה? לכן, בּעלי היקר, דע את אשר לפניך וחכם. חַכּה אחַכּה פּה עוֹד שבוּעוֹת אחדים, עד שאֵרפא ואָקוּם מחליי. וּכשאֵרפא, אם ירצה השם, מיד אֵשב בּעגלה ואֶסע אֵליךָ ואבוֹא למקוֹמךָ, ואָז תּקבּל את ענשךָ כּפליִם כּכל מעשׂיך. את כּל

צעדיך אֶשמוֹר שם, כּצל על יד ימינך אֶהיה. בּכל אשר תּפנה – אֶפנה, וּבכל אשר תּלךְ – אֵלךְ. מוּבטח לך, כּי תּקוּם בּחצי הלילה ותנוּס ותימלט על נפשך, כּנס מפּני הסכּנה וּכנמלט מפּני השׂרפה, כּברכּת אִשתּךָ, הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.

יא. מנחם־מנדל מיהוּפּיץ לזוּגתוֹ שיינה־שיינדל בּכתריאֵליבקה.    🔗

לזוּגתי היקרה הצנוּעה החכמה מרת שיינה־שיינדל שתּחיה. עם שלוֹם כּל בּני־ביתי, כּוּלם יעמדוּ על הבּרכה.

ראשית בּאתי להוֹדיעֵךְ, כּי הנני, בּרוּך השם, בּקו החיים והשלוֹם. כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף, שנשמע איש מרעֵהוּ רק בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת, ישוּעוֹת ונחמוֹת, מעתּה ועד עוֹלם – אָמן.

והשנית להוי ידוּע לךְ, זוּגתי היקרה, כּי העוֹלם חזר לתוֹהוּ ובוֹהוּ. כּי הנה הגיעוּ אֵלינוּ מפּטרבּוּרג שׁערים משוּנים

כּל־כּך, שחשכוּ עינינוּ מראוֹת. רעם הממנוּ, אֵש נפלה מן השמים ואָכלה את כּוּלנוּ! המשׂרדים שממוּ כּוּלם, הקרישצאטיק מוֹט התמוֹטט תּחתּיו! ואחרי

פּטרבּוּרג בּאה גם ווארשה והכּתה את השערים אחוֹר! מיד נפלה חיתּת־אלוֹהים על כּל המחנה, וקמה מהוּמה וּמבוּכה וּמרוּצה, וכל העיר היתה לחרדה. הספסרים נמלטוּ על נפשם, יבשוּ ואֵינם, וגם אני בּתוֹכם. אין בּוּרסה עוֹד, המשׂרדים חָרבוּ ונתרוֹקנוּ, בּעלי־הבּאנקים אָבלוּ־נבלוּ כּוּלם – חוּרבּן

בּית־המקדש ממש! הגיעי בּעצמך, זוּגתי היקרה: המאלציבים הללוּ, שהערכתּי אוֹתם, לכל הפּחוֹת, בּאַלפּיִם קרבּוֹנים כּל אחד, נמלכוּ

פּתאוֹם וירדוּ עד תּשע מאוֹת וחמישים! אוֹ, למשל, פּוּטיבילים אֵלוּ הלא נוֹח היה להם להיקבר חיים מלרדת ירידה נוֹראה זוֹ – ממאה וּשמוֹנים עד שישים ושבעה! ואין צוֹרךְ לאמר טראנספּוֹרט; טראנספּוֹרט מוּטל עכשיו בּמעמקי האדמה, כּאבן שאֵין לה הוֹפכין. והוּא הדין בּווֹלגה, בּדוֹן, בּדניפּר וּבשאָר מיני הניירוֹת. ואוּלם כּל אלה כּקליפת השוּם הם בּפני ווארשה. ווארשה זוֹ הביאה כּליה על כּוּלנו! מיוֹם עשׂוֹת אלוֹהים שמים וארץ לא נעשׂתה נבלה לעֵיני השמש, כּזוֹ שעשׂתה לנוּ ווארשה. נמלכה ווארשה והשליכה את הליליפּוּטים ממרוֹמי שחקים לשאוֹל תּחתּיה – מאַלפּיִם ואַרבּע מאוֹת וחמישים לשש מאוֹת ועֶשׂרים! כּיוֹצא בּזה אָנוּ

רוֹאים בּקרוֹנוֹת; הקרוֹנוֹת הללוּ מה טוֹב היה חלקם וּמה יפה היה מעמדם! עוֹמדים היינוּ וּמחכּים, כּי עוֹד מעט עד שלוֹשה אלפים יגיעוּ! כּסבוּרה אַתּ עד היכן ירדוּ עכשיו? אוֹי לאָזנים שכּך שוֹמעוֹת: עד אַרבּע מאוֹת קרבּוֹנים מנוּוָלים! הטוֹב בּעֵיניךְ שׁער אשר כּזה? מה אוֹמַר וּמה

אדבּר לך, זוּגתי היקרה? קץ כּל בּשׂר בּא! אוֹי ואבוֹי לווארשה, שכּך עלתה לה בּימיה: מתּחילה השפּיעה עלינוּ את מאוֹתיה יוֹם־יוֹם, וּפתאוֹם פּנתה עוֹרף לכוּלנוּ. מאַיִן בּאה כּל המהפּכה הזאת – אֵין איש יוֹדע. יש דוֹרשים אוֹתה לגנאי, ויש דוֹרשים אוֹתה לשבח. אם כּך ואם כּך, הכּל מוֹדים, כּי הכּסף הוּא מקוֹר כּל הרעה, כּלוֹמר, כּל המהוּמה הזאת התרגשה וּבאה רק מפּני שאָפס כּסף. בּלשוֹננוּ יאָמר לזה: כּלתה פּרוּטה מן הכּיס. שמא תּשאלי: הכיצד? הלא עוֹד אֶתמוֹל היה הכּסף מתגוֹלל כּדוֹמן על־פנּי חוּצוֹת? תּיקוּ!… בּין כּה וכה והספסרים נכווּ כּוּלם בּרוֹתחים, וגם אני בּתוֹכם. את האמת אגיד לך, זוּגתי היקרה, ולא אכחד תּחת לשוֹני: אֵין אני מתרעם על פּטרבּוּרג כּל־כּך, כּשם שחמתי בּוֹערת על ווארשה. כּי הנה פּטרבּוּרג נוֹהגת עמנוּ בּמדת הרחמים, פּוֹסעת פּסיעוֹת קטנוֹת, עקב בּצד

אגוּדל, פּוֹחתת קימעה קימעה, עשׂרים קרבּוֹנים, שלוֹשים קרבּוֹנים, בּכל

יוֹם – ודי לה. הלא דרך התּגרים היא זוֹ וּמנהג העוֹלם בּכך. מה שאֵין כּן ווארשה. ווארשה זוֹ, אַל יזכר שמה בּין היהוּדים, כּסדוֹם היתה! אֵין לךְ יוֹם, שלא תּקרע ווארשה מידינוּ מאה וחמשים קרבּוֹנים, מאתים קרבּוֹנים, שלוֹש מאוֹת קרבּוֹנים! וכך היא מפליאה את מכּוֹתינוּ, מכּה אחר מכּה, עד כּי כּוּלנוּ אָבדנוּ דרך, כּנדהמים היינוּ פּה, בּלי לדעת את הנעשׂה מסביבנוּ. מיליוֹנים לקחה ווארשה ממנוּ, מיליוֹנים לאֵין מספּר! אוֹי לנוּ,

כּי נתעינוּ בּשוא ולא קידמנוּ את פּני הרעה! אילוּ חכם הייתי וראיתי את הנוֹלד ושמעתּי לקוֹלך, זוּגתי היקרה, כּי־עתּה לא היה דוֹמה לי בּכל האָרץ! אבל מה אֶזעק ואשוע – ואלוֹהים לא ציוה. רוֹאֶה אני עין בּעין, כּי עדיין לא הגיעה שעתּי. עוֹד מאוּשר חלקי בּין אחרים, כּי הממוּנה אשר לי, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא יאריך ימיו, אֵינוֹ מציק לי בּשעת דחקי ואֵינוֹ תּוֹבע ממני את מספּר הקרבּוֹנים, שנזקפוּ עלי בּמשׂרד. ולא עוֹד, אלא שחיבּה יתירה נוֹדעת לי ממנוּ: הבטיחני, כּי כּאשר ירחיב אלוֹהים את גבוּלוֹ, יגרוֹם גם לי טוֹבת־הנאה ויספּיק בּידי להרויח שקל־כּסף. ורק לפי שעה כּלוּ כּל הקצים. אין מה לעשׂוֹת. לא ספסרים מתהלכים עתּה בּבּוּרסה, אלא מתים, כּוּלנוּ מתים! הסרסוּרים משוֹטטים אָנה ואָנה בּחיבּוּק־ידים, בּטלים וּמבוּטלים. הכּל אוֹמרים, כּי עֵסק הספסרוּת כּבר נפל לבלי קוּם עוֹד,

כּבר הלך לעוֹלמוֹ. אֵין עבוֹדה ואֵין משלח־יד. אלמלא היה כּיסי ריק כּל־כּך, יכוֹלתּי עוֹד להחזיק מעמד ולחכּוֹת עד יעבוֹר זעם. הן המאוֹרוֹת לא כּבוּ עוֹד בּשמים ושמשי לא שקעה עדיין. הבל הבלים! אדרבּה, לבּי חשׁ לי עתידוֹת, כּי עוֹד אשוּב ואֶפרח, אם ירצה השם. עדיין לא פּנה הוֹדה של יהוּפּיץ ולא תּמוּ העסקים מקרבּה. מוּבטח לי, כּי עוֹד יקרה אלוֹהים לפני דבר לרווחתי, לישוּעתי. אבל מה אֶעשׂה עכשיו ולאָן אֶפנה, אִם אֵין לי פּרוּטה לפוֹרטה? כּמאמרה של אִמךְ שתּחיה: “כּמהים וּפטריוֹת אַף הם טעוּנים גשמים”… כּבר ניסיתי פּה לדבּר אל אנשי שלוֹמנוּ, אוּלי יעמדוּ לימיני בּעֵת צרה, ויתמכוּני בּגמילוּת־חסד לימים מוּעטים. ונשבּעוּ לי כּוּלם, כּי השעה דחוּקה עכשיו לכל בּני העיר, ואפילוּ האריוֹת שבּחבוּרה אַף הם נוֹפלים אַפּיִם אַרצה וּמשתּחוים לאגוֹרת־כּסף. לוּא ישמע אלוֹהים אֶל תּפילתי וישלח בּי גזלנים ושוֹדדי־לילה להרגני נפש, אוֹ לוּא אפּוֹל על דרכּי בּעצם היוֹם הזה ולא אַקוּם עוֹד, כּי מר לי מאוֹד, זוּגתי היקרה, בּאו מיִם עד נפש! אוֹי ואבוֹי לי, שכּך עלתה לי בּחיי! מרגלית טוֹבה היתה בּידי, ואיבּדתּיה. לגבהי שחקים עליתי, וירדתּי תּהוֹמוֹת… וּמפּני שמדוּכּא אני מאוֹד, אקצר הפּעם. אם ירצה השם, בּמכתּב הבּא כּתוֹב אֶכתוֹב לך הכּל בּאריכוּת, דבר דבוּר על אָפניו. לעת־עתּה ישלח הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּרכה והצלחה בּכל מעשׂי ידינוּ. הוֹדיעיני־נא את שלוֹם הילדים ואת מצב בּריאוּתךְ, וּפרשׂי בּגיני בּשלוֹם חוֹתני וחוֹתנתּי וּבשלוֹם כּל אחד ואחד, הקרוֹבים והרחוֹקים, בּאהבה רבּה.

ממני בּעלךְ מנחם – מנדל.

עיקר שכחתּי. מוּרגל בּפי הבּריוֹת: “בּיתךָ עלה בּאֵשׁ – סוֹפך שתּתעשר”. משׁעֵר אני, כּי דווקא לאחר ירידה זוֹ שירדנוּ פּלאים כּוּלנוּ אֶפשר יהיה לעשׂוֹת עֵסק פֹּה ולאסוֹף ממוֹן רב, לפי שהסחוֹרה מוּנחת עתּה כּאֶבן שאֵין לה הוֹפכין, וּמחירה הוּזל וירד עד הדיוּטה התּחתּוֹנה. בּימים האלה אפשר לו לאָדם לקנוֹת עוֹלים וּפרסים של כּל מיני ניירוֹת משוּבּחים חינם אֵין כּסף. חש אני עתידוֹת ועוֹמד להישבע בּנקיטת חפץ, כּי כל איש, אשר ישׂים עתּה את פּניו לפטרבּוּרג אוֹ לווארשה לעשׂוֹת מקנה וקנין, סוֹפוֹ לצאת בּרכוּש גדוֹל. כּי אחרי כּל המעשׂים יכוֹל אני להתפּאר נגדה־נא לכל בּני יהוּפּיץ, כּי למדתּי את תּוֹרת הבּוּרסה על בּוֹריה ויוֹדע אני פּרק בּהלכוֹת ספסרוּת. על שלוֹשה דברים הספסרוּת עוֹמדת: על שׂכל, ועל מזל, ועל ממוֹן. שׂכל יש לי, בּרוּך השם, די־צרכּי, אֵיני נוֹפל חלילה משאָר הספסרים כּאן; מזל בּידי שמים הוּא; וּממוֹן? – הממוֹן הוּא בּידי בּרוֹדסקי.

הנ"ל.

יב. שיינה־שיינדל מכּתריאֵליבקה לבעלה מנחם־מנדל בּיהוּפּיץ    🔗

לכבוֹד בּעלי היקר הנגיד המפוּרסם החכם המוּפלג מוֹהר“ר מנחם־מנדל נ”י.

ראשית אוֹדיעךָ, כּי כּולנוּ, בּרוּך השם, בּריאים ושלמים. כּה יִתּן אלוֹהים לשמוֹע גם ממךָ אַך טוֹב סלה.

ושנית אֶכתּוֹב לך, בּעלי היקר, כּי לכאוֹרה צריכה הייתי לכתּוֹב לך היוֹם הרבּה מאוֹד, אלא שאֵין לי עוֹד מה לכתּוֹב: כּבר עיפה רוּחי ורפוּ ידי ודבקה לשוֹני לחכּי ונסתּתּמוּ כּל טענוֹתי. כּי מה יוֹעילוּ לי דברי, אם אָבוֹא עמך בּטרוּניה ואֶכרה לך קבר ואֶקבּרךָ חלילה חי? האִם טוֹבה תּצמח לי מזה? הלא אין דרכּי דרך בּלוּמה־זלאטה, המציקה לבעלה כּל הימים ואוֹכלת אוֹתוֹ בּכל פּה. אני לא אָציק לךָ ולא אקנתּרךָ בּדברים ולא אֶפצה פה נגדך, ורק שאֵלה אַחת אֶשאָלךָ: אמוֹר לי, מנדל, חדל אישים שכּמוֹתךָ, ולא אָמרתּי לך תּחילה, שכּך יהיה סוֹפךָ? אמוֹר לי, וכי לא כּתבתּי לך כּל העֵת כּוּלה: בּרח, מנדל, אני אוֹמרת, מהר והימלט מן האֵש?! מה יתּנוּ לךָ, אני אוֹמרת, וּמה יוֹסיפוּ לך ניירוֹת אֵלוּ, סמרטוּטים וּבלוֹאֵי־סחבוֹת? כּמאמרה של אמי שתּחיה: "אחרי מי יצאת לרדוֹף – אחרי פּרעוֹש אֶחד?"… כּך אני מדבּרת אֵליו יוֹם־יוֹם, והוּא אוֹטם אָזנוֹ משמוֹע! בּחבלי־קסם נמשך שם אחרי אוֹתה יהוּפּיץ! נפשוֹ תּצא אחרי הבּריות הנאים, הפּוֹחזים והריקים, אשר מצא לוֹ להוָתוֹ, הלואי ימצאוּ שם כּוּלם את קבוּרתם בּיוֹם אחד! אַל־נא יזכּוּ בּני יהוּפּיץ לכך, שאַפּיל תּחינתי לפניהם ואחכּה לגמילוּת־חסד מידיהם, הלואי יגּמלם אלוֹהים רעה מעתּה ועד עוֹלם! כּמאמרה של אמי שתּחיה: “פּשוֹט רגליךָ בּשוּק, ואַל תּצטרךְ לבּריוֹת”… ואוּלם תּמהה אני עליךָ, מנדל: הלא למדתּ תּוֹרה בּילדוּתך ואַתּה יוֹדע את הכּתוּב בּספרינוּ הקדוֹשים: על־כּרחך אַתּה חי ועל כּרחך אַתּה מת – אם כּן, מה ראית לדבּר דברי־שטוּת אֵלה? שוֹטה שבּעוֹלם! וכי אֵינךָ רוֹאֶה עין בּעין, כּי גזירה היא מלפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא ומן השמים מעכּבים אוֹתךָ, שלא תּתאַוה עוֹד ליוֹנים צלוּיוֹת בּיהוּפּיץ? חייב יהוּדי להתענוֹת תּחת סבלוֹ, לעבוֹד עבוֹדת־פּרך, כּדי לתת לחם לפי אִשתּוֹ! הנה נחמיה לפניך, אַף הוּא אַברך הגוּן, בּר־אבהן ויוֹדע־ספר – ואַף־על־פּי־כן, ראֵה־נא גם ראֵה, כּמה יגיעוֹת יגע אָדם זה וכמה טרחוֹת הוּא טוֹרח בּחייו: נוֹסע לירידים, הוֹלך בּרגל, יוֹרד למעמקי האדמה, עוֹבד כּשוֹר תּחת עוּלוֹ וּמסַפּק לאִשתוֹ את כּל צרכיה. אֶפשר שגם הוּא יוֹדע כּמוֹךָ לבחוֹר בּטוֹב ולמאוֹס בּרע.

אֶפשר שגם הוּא מתאַוה כּמוֹךָ לילך בּטל כּל הימים, שלא לנקוֹף אַף אצבּע קטנה. אֶפשר שגם הוּא נפשוֹ חשקה לטייל בּחוּצוֹת יהוּפּיץ וּמקלוֹ בּידוֹ, לסחוֹר שם אל סמרטוּטים וּפיסוֹת־נייר, לעוּף על כנּפי־רוּח לבוֹיבּריק ולהבּיט בּמַטרוֹניתוֹת היהוּפּיציוֹת בּשעת קלקלתן,

כּשהן משׂחקוֹת כּל הלילוֹת בּקלפים! אלא שזימן לוֹ הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עֵזר כּנגדוֹ, אִשה מרשעת וּבלוּמה־זלאטה שמה. בּלוּמה־זלאטה, כּשהיא מציצה בּעין אַחת על נחמיה בּעלה, תּאֹבד לשוֹן ממנוּ: מבין הוּא לכוונתה על־פּי רמז בּלבד. אדרבּה, ינסה־נא נחמיה פּעם אַחת וישוּב מיארמיליניץ ולא יביא לה משם גלימה לתפאָרה, אוֹ מגבּעת לראשה, אוֹ סוֹכך לידיה, אוֹ צרוֹת וּפוּרעניוֹת וּמגפוֹת ללבבה? וכי סבוּר אַתּה, שנוֹהגת היא עם בּעלה כּמוֹני, שאני מסתּפּקת בּמוּעט ויוֹצאת ידי־חוֹבתי בּמכתּביךָ הנעימים, שאַתּה כּוֹתב לי מדי פּעם בּפעם: מחר תּקנה לי עגילים לאָזני, מחר תּקנה לי צמידים לזרוֹעוֹתי – ועד שיבוֹא דברךָ, יתגלה פּתאוֹם, כּי כּל חלוֹמוֹתיך נשׂא הרוּח! ואוּלם אִם אוֹמר אַתּה,

כּי נוֹשׂאת אני את נפשי אל מתּנוֹתיךָ, אֵינךָ אלא טוֹעֶה. יהיוּ־נא כּל עגיליךָ וּצמידיךָ, אשר ראית שם בּיהוּפּיץ, כּפּרתי וכפּרתךָ, וּבלבד שאָשוּב ואֶראֶה אוֹתךָ חי! כּבר חדלתּי להאמין, כּי עוֹד חי אַתּה עלי אדמוֹת. בּלילה הזה נגלתה לי בּחלוֹמי זקנתי צייטיל, עליה השלוֹם, בּצלמה וכדמוּתה, לא שוּנוּ פניה אַף בּמעט. וּלפיכך חשקה נפשי מאוֹד לראוֹתךָ בּעֵיני בּמהרה בּימינוּ, כּי בּריא אַתּה ושלם בּגוּפך, כּברכּת אִשתּךָ,

הנאמנת לך בּאמת וּבתמים,

שיינה־שיינדל.